מפיומה יצא מר ד’אנונציאו לזארה בלוית סירות־מלחמה אחדות, הוריד ליבשה פלוגת חילים בתור חיל־מצב שישמור את זארה בשם האומה האיטלקית, ושב לפיומה. מי הוא ד’אנונציאו ומה הן פיומה וזארה?

בתור משורר ומסַפֵּר, אין גבריאל ד’אנונציאו שיך לכל אסכולה קבועה. בראשית פעולתו – זה היה, למצער, לפני 30 שנה – נסו מבקריו באיטליה למַיֵן אותו, זה אמר שהוא “סימבולאי” וזה אמר שהוא “דקדנט”, כי אז היו השמות האלה מתנוצצים על כותרת גלי המודה; אולם כעבור זמן נוכחו, כי לכשרון אמתי אין תָא ומסגרת. ד’אנונציאו הוא משורר האריסטוקרטיה הרוחנית בדורנו, והוא מורכב ומסובך ורב־גונים ורב־תמורות כמוה. בשם “אריסטוקרטיה רוחנית” אנו מסמנים את הנפש הדקה והמלוטשת של אדם העומד על שיא הגובה, שהגיעה אליו תרבותנו הנוכחית. אדם זה עבר את כל הדרכים, טִפֵּס על כל המעלות, טעם מכל, שבע הכל; אין לו עוד אנה לפנות, כי הגיע עד לגבול הנתיבות הסלולות. שם הוא עומד ומשתוקק לדבר טמיר, שאף הוא בעצמו לא יֵדע לנסח אותו. הוא מתחיל לחפש, לנסות – ומכאן רבוי תמורותיו; אבל יש צד אחד שוה ותמידי בכל חליפותיו, והוא: שנאת הווּלגַרִיוּת. כל דבר רגיל, מקובל על ההמון, יהיה בעיניו כווּלְגרי, כאלו לכלך אותו האספסוף במגע אצבעותיו. החוג הזה איננו גדול, לא באיטליה ולא בשאר העולם, אבל השפעתו הרוחנית חזקה מאד, כי מחקיו רבו כפלי־כפלים מחבריו הנכונים.

ד’אנונציאו הוא משורר החוג הזה. מראשית עבודתו התמכר לפולחן היופי לשם יופי. שִפֵּר ולִטֵש את חרוזיו עד לשכלול שעוד לא נודע כמהו גם באטליה, ארץ השירה, בחר את נושאיו מבין המושגים והרשמים שהם גן נעול בפני הרוב. התעמק ומצא יופי דק וחריף בחזיונות כאלה, ובמזגי־רוח כאלה שאין ה“אספסוף” גם חש במציאותם. התעמק ומצא גבורה או טרגיקה בפנות הנדחות והנשכחות של הנפש – פנות שלא ידע ה“אספסוף” כי ישנן. אולי מותר ונכון הוא לתאר את כל שירתו כשירת הגן הנעול. אבל זה כח הכשרון וקסמו, אשר למרות סלוקו מההמון משך ד’אנונציאו את ההמון אחריו. יש לו מעריצים רבים גם בחוגי הפועלים והאכרים. כשמציגים את חזיונותיו, אשר גם פילוסופי איטליה מתקשים בהבנת כל רמזיהם מפני עמקות המחשבה ודקות הרגש, וגם בלשניה נכשלים בעושר מלונם, השאוב מספרות עתיקה ומפי ילדי הכפרים, – כשמציגים את חזיונותיו אלה, מתאסף תמיד בירכתי התיאטרון המון גדוש שבא מפרוָרי העוני: יושבים ומחרישים ומביטים על הבמה ברצינות וחרדת־קודש, כאילו הביטו על פרגוד נהדר והרגישו כי הנה מתהוה מאחריו דבר־מה נשגב ויפה – אבל נסתר מעין. שפתו של ד’אנונציאו איננה מובנה להם, נושאי שירתו הם מחוץ לגדר נסיונם הפשוט והדל, ואולם כשפי הקול, הקול האלחוטי של רוח מתנבא, יוצא מלבו ונכנס ללבם ומושך אותם לגבול לא־ידעוהו – יותר יפה, כי לא־מובן.

בחוגי המשכילים באיטליה ובצרפת נתקבלו ד’אנונציאו משכבר בתור סופר ומשורר קלסי. יש לו מתנגדים, אבל אין כופרים בו. מביטים עליו כעל מופת טהור של ה“גאון הלטיני”, יורש משוררי רומא בעלי מעוף־נשר בהשקפתם ועבדי ה“אֶלֶגַנְצִיָה” בשפתם המלוטשת.

בתור עסקן מדיני, אין ד’אנונציאו שונה מתמונת המשורר הנתנת למעלה. שנאת הוולגריות, חפוש יופי לא־רגיל הם יסודות גם לתכונתו המדינית. בימי נעוריו נסה לפרש את הססמה “שנאת הוולגריות” באופן ישר, פשוט ותמים: קם וכפר בעקרי השויון העממי. לפני עשרים שנה, אולי לפני עשרים ושלש, נבחר לפרלמנט בתור חבר המפלגה המשמרת. בעת הבחירות נאם נאום בשבח ה“גדר” – הגדר הנצחית אשר בין איש לאיש, בין מעמד למעמד, בין גזע לגזע. ואולם כשנכנס לתוך מעבדת־החוקים והתבונן, קצה נפשו בחברת המשמרים. ראה כי אין לך וולגריות גדולה מזו של שמור הקים לשם מנוחה ומרגוע; ראה את הפחדנות ואת קבצנות־הרוח המושלות למעלה, ונוכח שקפאון איננו יופי. בימים האלה פרצה מלחמת‏־אובסטרוקציה ע"י האגף השמאלי של בית הנבחרים (כמאה צירים בערך) נגד ראש המיניסטריון המשמר, הגנרל פֶּלּוּ, שרצה לאשר הצעת־חוק המחריבה את חופש העתונות. רוב ענקי של נבחרים היה תומך בו, ואולם הספיקה חבורת המשמאילים הפעוטה לעכב את קבלת החוק ולהפיל את מיניסטריון פלו. אז הודיע ד’אנונציאו, כי עוזב הוא את המשמרים ובוחר לשבת על ספסלי שמאל. “יהי חלקי תמיד עם דורכי הקשת, עם מעלי האבוקות”, אמר במכתבו לבוחריו. את הנוסחה הזאת השמיע שוב כעבור שנתים, כאשר נהרג המלך אומברטו ובנו ויקטור עמנואל השלישי עלה על כסא המלכות. ד’אנונציאו הקדיש לו שיר ברכה, שהוא גם שיר־התראה, כי קרא את המושל הצעיר לפעולות ועלילות שתוציאנה את אטליה מקפאון ונשִׁיָה. “דרוך את הקשת, הדליקה את הלפיד; כי אם עוד ימשכו החורבן והקלון, בין המורדים ראה תראה מקרוב גם את האיש המברך אותך היום”.

בבית הנבחרים לא האריך ד’אנונציאו ימים – סוף־סוף אין זה מקומו; אבל את נוסחתו על דבר “דריכת הקשת” הוציא לפועל. בין הגורמים שיצרו את האמפריאליות האטלקית החדשה, תופשת השפעתו של ד’אנונציאו מקום חשוב מאד. שר שירים נלהבים על הים האדריאטי – “הים המר” כנהו – יש שהיה שמו “ימֵנו” בימי רומא הראשונה, וכך יהי גם בימי רומא השלישית. עמד בראש התעמולה שהכריחה את ממשלת ג׳וליטי להכריז מלחמה על תורכיה; וגם בשנת 1915, בימי פקפוקי אטליה אם תתערב או לא תתערב במלחמה האירופית היה ד’אנונציו אחד המנהיגים של “מציתי הלפיד”. כאשר הודלק הלפיד, נכנס ד’אנונציו בצבא בתור מעופף. נפצע קשה, ואבדה אחת מעיניו; אבל גם אחרי זאת השתתף במעשי גבורה אחדים, שהם לתמהון גם בימינו אלה, הרגילים כל כך במראה עוז־לב. הוא נהל את התנפלות האוירונים על פולה, החזק והנורא במבצרי אוסטריה; הוא היה באחת הצוללות שחדרו לתוך נמל צבאי אוסטרי והטביעו את הטובה והגדולה באניות השריון של אוסטריה. והוא הוא החצוף שאסף כאלפים חיל ונכנס לפיומה.

זהו ד’אנונציו. מה הן פיומה וזארה? לאורך השפה הימנית של הים האדריאטי, מטריאסט עד להר־שחור, משתרע סרט צר של אדמת הרים ולשונות ים, הנקרא “אוסטריה” בחלקו הצפוני ו“דלמציה” בחלקו המארך דרומה. בימי פריחת ויניציה התישבו האיטלקים בכל חופיו המצוינים של החבל הזה – בטריאסט, פיומה, זארה, סבניקי, רגוזה. בנו את הערים האלה, שפרו אותן בארמונות ופסלים (עד היום הזה מצטינות זארה ורגוזה ביפין הרומנטי), פתחו את המסחר, יסדו בתי ספר, ועשו אותן לערים אטלקיות במלוא מובן המלה. לפני הִכָּבְשָׁן ע“י אוסטריה עמדה כל אחת מהן ברשות עצמה בתור קהליה קטנה, המיוסדת על דיניה ומנהגיה של אטליה; כל התרבות, כל המסורת, כל המסחר שבהן היו אטלקים; וגם אלה מבני עם הארץ שהתישבו בערים הללו נהפכו בדור השני לאטלקים נלהבים. גם אוסטריה לא נגעה בתכונתן האטלקית: להפך, מסרה את שלטון הפלך בידי האציל והסוחר האיטלקי. בעיני העולם החיצוני נחשבו לא רק הערים האלה, כי גם אוסטריה ודלמציה כלה לארצות איטלקיות עד למחציתה השניה של המאה הי”ט. התעוררות הגזעים הנדחים נגעה גם בחבל הזה, ואז הוברר כי הרוב המכריע של תושבי “גליל־החוף” האוסטרי מחוץ לערים נשארו סרבים וקרואטים. בדלמציה אין מספר האיטלקים מגיע גם עד ארבעה למאה. גם באוסטריה אינם אלא מעוט קטן. ואולם בפיומה שבאוסטריה, ובזארה שבדלמציה, כמעט לא ירגיש בזה הנוסע הנכרי: השפה, התלבושת, צורת הבנינים, אפני החיים, כל האויר הרוחני הוא איטלקי… שאלה מורכבה ומענינת, אשר לא בדלמציה לבד נכשלו בה רגלי החכמים: הכרך – בעליו מי הם: האם הגזע שבנה אותו ונתן לו מתרבותו וגם יושב בו עד היום הזה, או הגזע היושב בכפרים מסביב? הצד האחד אומר: לאומיות העיר כלאומיות השדה, כי השדה הוא הרוב. והצד השני אומר: אנחנו בנינו ויצרנו ושפרנו בזמן שאתה היית נרדם – לפתע פתאם הקיצות ומצאת קריה רבתי מן המוכן, והנך רוצה לבלוע מה שלא בשלת?

אין זאת חובתנו כאן לפתור את השאלה המסובכת הזאת, אשר לא ידעו לפתרה חכמי אומות העולם בורסליה. וילסון אמר: שיך כרך לשדה; צירי איטליה אמרו: כרך לחוד ושדה לחוד. צירי שאר המעצמות האדירות נסו לפשר ביניהם ושקלא וטריא נמשך עד היום הזה. אלא שבינתים פרץ ד’אנונציאו עם פלוגתו לפיומה ותקע על מגדליה את הדגל שלש־הצבע של איטליה. צבעות ההסכמה, שהיו שומרים את העיר, לא התנגדו לכניסתו, וכשראו כי אין כונתו לצאת ממנה, עזבו את המקום והפליגו למולדתם. המצב שנברא ע“י הצעד הזה עושה את כל המשא־והמתן, ההולך ונמשך עוד בנדון זה בין ורסליה ולונדון וושינגטון ורומא, לדבר מיותר. אין מי שיגרש את ד’אנונציאו מפיומה. היוגוסלבים הדורשים את העיר הזאת בתור קנינם הלאומי, לא יעיזו להתנפל עליה, פן ידליקו מלחמה חדשה – לא עם ד’אנונציאו, אלא עם אטליה כלה. ממשלות ההסכמה לא תקרבנה את חיליהם לשם גרוש איטלקים מעיר שהיא, סוף סוף, קריה אטלקית, אם כי בחבל יוגוסלבי. מרומא שלחו לד’אנונציאו פקודות נמרצות לעזוב את פיומה תכף ומיד, אבל הוא ענה: בואו וגרשוני, – כי ידוע ידע שרוב הצבא האטלקי ורוב האומה תומכים בו. עתונאי אנגלי אחד שבקר את פיומה לפני זמן מה, כתב: כל הצבא האטלקי נחלק עתה לשני חלקים – אלה שהם עם ד’אנונציאו, ואלה שהיו רוצים להיות עמו. “אין זו בלתי אם שאלת הגיל”, אמר לסופר הזה קולנל אטלקי אחד, – “לו הייתי בן כ”ה שנה ולא בן ששים, הייתי גם אני בפיומה”. ואמנם כבר נתאסף אצל ד’אנונציאו חיל הגון עם אוירונים ואניות־שריון ותותחי־מצור.

תוצאת הדבר מובנה למפרע. אספת השלום צריכה לשמור על כבודה, ואיננה יכולה להרשות כי יזלזלו בפקודותיה. זה מובן, אבל יש שני דרכים להתאים את היש לפקודה: לשנות את היש, או לשנות את הפקודה.

אם לא הגדיש ד’אנונציאו את הסאה בלכדו גם את זארה – את זה עוד קשה להגיד. לא תמיד מצליחה מהדורה שניה במקום שהצליחה הראשונה, וסוף־סוף יש גבול לסבלנותם וזהירותם של היוגוסלבים ואולי גם לאורך־אפיה של ורסליה. בכל זאת, מי יודע – אפשר שבזה כבר נפתרה שאלת זארה כמו שנפתרה שאלת פיומה.

חדשות הארץ, ג' כסלו תר"פ, 25 בנובמבר 1919

התפרסם בשם־העט א. ט.