א.    🔗

לא בכל אומה קיים ספורט לאומי משלה; ואם ישנו, הרי מיד באים שאר העמים ולומדים אותו ממנה ומיד הם מתחילים לשחק בו, אולי טוב יותר מהממציאים עצמם, ועל ידי כך הוא חדל להיות לאומי. כך קרה למשחק הקריקט והכדור רגל: בודאי ששני סוגי ספורט אלה, אנגליים הם, בפרט וביחוד הקריקט. מרחוק קשה אפילו לשער עד מה עמוקה לאומיותו; אם כי כולם ובכל מקום שמעו על כך, אבל כדי להבין את העניין כהלכה, כדי “לעכל” (כפי שהייתה אומרת הסבתה שלי בברדיצ’ב) את הדבר צריך לראותו באנגליה גופא. בשנה השניה למלחמה העולמית, בזמן קשה ומר לצבא האנגלי בפלנדריה, התפרסמו לפתע בכל עתוני לונדון מאמרים ראשיים ארוכים ורציניים על התפקיד שמלא הקריקט בארצם בשנים האחרונות של המאה האחרונה. למה? משום שבאותו יום מת, לעת זקנה, מיסטר דובל־יוּ גרייס, מלכם וקיסרם של כל משחקי הקריקט האנגליים מאז נח הקב“ה ממעשה־בראשית. גם את תמונתו של מר גרייס הדפיסו בעמודים הראשונים: ניגוד מפליא לתארו של ספורטאי אנגלי כפי שאנו מתארים אותו כיום – אדון מכובד בעל זקן רחב וארוך, לא סמיך ולא דליל, דומה מאד לסבא שלכם. אם הסבא היה, כפי שאני מקווה, סוחר עשיר או בנקאי בעיר גדולה, בימי המלך פרנץ־יוזף, כשכל האנשים הנכבדים היו מתבוללים והיו מגדלים את זקנם בנוסח פרנץ־יוזף, ימינה ושמאלה וקרחת בתווך. צורתו של מר גרייס על הניר הייתה פרוזאית מאוד, אולם במאמרים הראשיים הוא הופיע כאליל הדור שחלף. עדיין זוכר אני את דבריו של ס. פ. סקוט הישיש, עורכו הגדול של ה”מנצ’סטר גרדיין“, אשר לדבריו התייחסנו, אפילו אנו עיתונאי־חוץ הספקנים בלונדון של אז, בהערצה ובנימוס. “הדור הצעיר אינו יכול לתאר לעצמו”, אזי כתב. “מה היה דובל־יו גרייס בשבילנו, בימי נעורי. מורה ומדריך של הספורט הטוב? כן, אבל זאת היתה מעלתו הקטנה ביותר והחשובה פחות בעינינו. כל המעלות הטובות של אזרח וג’נטלמן למדנו ממנו: סבלנות, עקשנות, לויאליות, אבירות – בשל כל התכונות הללו ועוד שלשים ושלש כאלו הוא שמש לנו מופת, ולא בדברים חלילה (השמע מישהו פעם את קולו? ההיה לו קול בכלל?) – אך ורק ב”מרדה” שלו – באנגלית קוראים לה “בעט” ובכדור הגומי הלבן“. – יפה מאוד ועמוק מאוד, אין מה לבקר; אבל אחר כך, בחזית הארצישראלית, חנה על ידינו זמן רב בטליון של כושים מהודו המערבית, והם היו עורכים תחרויות־קריקט עם החיילים האנגליים, הכושים היו מנצחים על‏־פי־רוב. בוקס הוא בוודאי ספורט אנגלי, אבל קראו־נא בספרו של הקולונל פטרסון, מי היו המנצחים עפי”ר, בכל תחרויות־הבוקס שבצבא אלנבי: חיילינו היהודים. האיטלקים מתפארים שהם מטיבים לשחק כדורגל מהאנגלים וכדור סל מהאמריקאים, ומי יודע, אולי הם צודקים. לבסקים יש משחק לאומי ששמו “פילוטה”, אבל שמעתי, ששני האמנים הגדולים הם גרמנים. בקיצור: משחקי הספורט הלאומיים יש להם נטיה לההפך לבינלאומיים.

אפילו במשחקי הטבע, כלומר, אלה התלויים במקום ובאקלים, אותו הדין. בימי נעורי חשבתי שהכרחי הדבר להיות קווקזי או שוייצרי כדי להיות מעפיל על הרים; אבל מיד נודע לי שאחדים מטובי מעפילי האלפים חיים דוקה במישורה של הולנד; ממש כשם שאפשר להוולד בסיציליה שטופת השמש ולהיות מטובי מחליקי הסקי בעולם, הגם שבימי נעורי היה הספורט הזה ספורט לאומי של עמי סקנדינביה. אי־אפשר לעזור¹, אין אמצעי ואין יוצא מן הכלל, – ספורט זהו דבר ההופך לבינלאומי… – כלומר: אין יוצא מהכלל, פרט לאחד.

אנו היהודים יוצאים מן הכלל. רק לנו יש עדיין ספורט לאומי, לאומי כל כך, ששום עם בעולם לא ילמד אותו ממנו. ולואי ואנו עצמנו לא נשכחנו ולא נזניחנו, אולם מתחרים לא יהיו לנו.

ב.    🔗

הספורט הלאומי, שאני ממליץ עליו בלבביות בפני הנוער היהודי, שמו העליה החפשית.

ללא כל ספק זהו הספורט ­האציל ביותר בעולם. ראשית: מטרתו אצילה, ששום ספורט לאומי אחר לא יוכל להצביע על דומה לה. טניס וכדורגל ופילוטה אינם סוף־סוף אלא משחקי־שעשועים, אתה מפתח את שריריך, אתה רוכש כבוד לעצמך, או לכל היותר לקבוצתך, וזה הכל. הספורט הלאומי היהודי עוזר לפרוץ שער, שלפניו עומדים מליונים של נפשות רעבות; הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חסר־בית והופך אותו לעם. שאר מיני הספורט אינם סוף־סוף אלא משחקים: הספורט שלנו הוא רצינות קדושה.

אולם בעת ובעונה אחת יש בו המעלות של שאר מיני הספורט, ונוסף לכך גם מעלות רבות משלו, שבמשחקים אחרים אינן בנמצא. אותו העורך סקוט, כשהוא כתב על משחק הקריקט גרייס, אמר: הכל למדנו ממנו, סבלנות, עקשנות ולויאליות…" אולם מה אפשר היה ללמוד מקריקט, בהשוואה לים ההשכלה והחנוך, שדור צעיר יכול לשאוב מספורט העליה? סבלנות ועקשנות? שאלו נא מאלה שעברו את כל זאת ויגידו לכם, איזו סבלנות אל־אנושיות, איזו עקשנות מפרכת דורש הספורט שלנו. לויאליות? אבירות? בית־הספר הטוב ביותר שאפשר לשער. בסוגי הספורט של הלא־יהודים כמעט שאין אפשרות לגלות את הטיפוס החשוב ביותר של האבירות – יחס אבירי לחלשים, לזקנים לנשים וטף, משום שבכלל אין מקום במשחקיהם לחלשים. הספורט שלהם הוא רק לגבורים צעירים. ההיסטוריה הקצרה עדין של הצעדים הראשונים שבספורט הלאומי שלנו, מכילה כבר פרקים גדולים על מסירת כוס המים האחרונה לצעירה, כיצד עומדים בפנה כל הלילה, כדי לפנות את המקום לחבר חולה… או אומץ לב? הסתכנות? מגוחך להשוות. באותו הסוג הפרוע של כדורגל הנקרא “רגבי” – הסכנה שהמשחק עומד בפניה היא לכל היותר נקיעת רגל, בבוקס, – מעיכת אף; בשעת סיוף הרי בכלל נושאים מסוה ברזל. מגוחך להשוות.

כאן נחוץ להעיר הערה חשובה. לעתים שומעים את השאלה: “כיצד מתייחסת הממשלה המעונינת לספורט הלאומי שלנו? המותר לקוות, שהיא תעצום את שתי עיניה או לפחות עין אחת?” מוטב שלא נשקע בחלומות נעימים: הממשלה המעונינת תתייחס אליו כפי שחוקתה מחייבת אותה. ברבות הימים ילך הספורט הזה ויקשה.

אולם אותה חשיבות – לגבי העתיד, העתיד הקרוב, ואפילו חשיבות יתרה נודעת ליחסו של אותו הצבור ואותו העם שהממשלה המעונינת משמשת שליחו. כאן, ברוך־השם אפשר לבשר את הבשורות הטובות ביותר: היחס כבר טוב – מצד אלה המעטים היודעים על הספורט הזה; אבל אחר כך, כשהידיעות על קיומו תהיינה נפוצות בחוגים רחבים, יהיה היחס הזה נלהב מאוד. אין צורה אחרת של הפגנה (פרט ליוצא־מהכלל אחד), שתדבר אל לבם באופן ישיר וברור יותר, מספורט העליה: כילדים, או טוב יותר, כאחים – הם ישמחו לכל הצלחה; ינחמו אותנו בשעת מפלה שאין למנעה; הם יצחקו בעליזות כשישמעו כיצד רמו את השומרים שלהם.

ג.    🔗

בדברי על הספורט הלאומי אינני מתכוון לאותן השיטות שמשתמשים בהן (או כך אומרים) מצדדים שונים. אלו הן שיטות קולקטיביות; שיטות חשובות מאד, ואני מתייחס אליהן, בכל הכבוד, ארגונם לקוי לעת עתה בחסרונות גדולים; אינני בקי כדי לומר שאת החסרונות האלה אפשר להרחיק על נקלה; אולי כן, ואולי לא – אבל בדברי על ספורט לאומי איני חושב על השיטות האלו אלא על דבר אחר לגמרי: הרפתקה פרחחית.

הורים יהודים אהובים, מאז התחלתי למשוך בעט־סופרים עסקתי רק במלאכה אחת: קלקלתי את ילדיכם, למדתי אותם לשבור את המשמעת (לפעמים אפילו שמשות), נסיתי לשכנעם שהתרגום, המתאים לשעה זאת, של “קמץ א' אָ” אינו “ללמוד קריאה” אלא “ללמוד את תורת היריה”. כל זאת עשיתי תמיד, וחוששני, שהדבר לא הזיק ביותר לילדים עד עכשיו. ואני מקוה, שהגורל לא ישלול ממני את הכח והכבוד, להמשיך גם להבא בשיטה הפדגוגית הזאת עד סוף הקרירה הפובליציסטית שלי. אין זאת עקשנות: אני משוכנע בזה, זוהי אמונה; האמנתי בכך עוד בימי ילדותי ואני מאמין בזה עד היום. את האמונה הזאת אפשר לנסח כך:

– לכל העמים, או לכל הפחות לכל העמים המוצלחים, ישנה מלה שבה הם מציינים את הטפוס האידיאלי של האדם. היוונים העתיקים הביעו את המושג הזה בנוסח הידוע “קלוס ק’אגטוס” – “נאה וטוב”; האנגלי קורא לזה “ג’נטלמן”, האיטלקי “גלנטו אומו”, ההינדוסטאני “פאקה־סהים”; הפולני (אם אינני טועה) מכליל את המובן הזה במלה “שליחטנו”, ואצלנו היהודים, לפחות לפי טעמי, הרי השבח העילאי ביותר והעשיר בתוכן הוא המושג “בעל־הבית”, “בעל ביתי”.

– אבל בשביל הנוער אין המושגים האלה מתאימים, כשגרמני רוצה לחלק לאב מחמאה, הוא אומר: בנך הוא ילד מנומס. ברוסיה היו אומרים “פרווי־אוצ’יניק” (התלמיד הראשון). אני שנאתי כזבובים גם את הילדים המנומסים וגם את ה“פרווי־אוצי’ניק”. משום שלדעתי, ההישג העילאי ביותר, הדרגה הגבוהה ביותר של האנושיות בצרוף האלהות שאליה יכול בכלל להגיע אדם בימי נעוריו, – כל זה מוצא את ביטויו הטהור ביותר במלת הקסם הנפלאה: “שייגץ”. אם ביכולתך להיות “שייגץ” היה ל“שייגץ”. אם אינך יכול, אין לי עצה בשבילך; לדידי, לך לשלום והיה, לפרווי אוצ’יניק. מסכן.

…אילו הייתי עכשיו בגיל המבורך שאפשר להעשוֹת בו “שייגץ”, ידעתי את אשר עלי לעשות. מה היה גדלן של הספינות הזעירות, שהקוזקים הזפרוג’יים היו מפליגים בהן בים־השחור ומרעישים את השולטן בקונסטנטינופול? (איני אומר שאותן היריות הרבו להזיק לשולטן; אני מתכוון בעיקר לחלק הראשון של המעשה – כיצד עוברים את הים, כשיש חשק לכך). מי חשב במאות ההן על “טונאז'” או מי שמע על כך בכלל? גם היום ישנו צעיר אחד הלועג ל“טונאז'”: הוא צרפתי, שמו אלן ז’רבו, הוא בנה סירת מפרש, בסירה זו יש מקום רק לאדם אחד, חבית־מים ושק עם צרכי אוכל, בסירה זו הוא כבר הפליג פעמים מספר מצרפת לאמריקה וחזרה. הוא כמובן “שייגץ” עילאי, וקשה להשתוות אליו; אבל בשביל הספורט הלאומי שלנו אין צורך בזה כלל וכלל. למה אנו זקוקים בעצם לצורך הספורט הלאומי שלנו? אני איני יודע, ימי נעורי עברו עלי ולא חלמתי אפילו שיבואו ימים כימים שלנו. אבל אלמלי חזרתי להיות צעיר, הייתי קודם־כל יושב וחוקר למה אנו זקוקים לצורך הספורט שלנו. מה צריך להיות גדלה של הסירה שתאפשר לי ולעוד תריסר שקצים מחברי, לעשות את הקפיצה הזאת? הנחוצים דוקה 50 טון? ואולי גם 30 יספיקו? בנמל שבאודיסה, לפני 40 שנה, זוכר אני, ספינות ואניות שהיו מביאות רכט־לאקום, תאנים וכל מיני דברים טובים מאיי הים האגיאי, והן היו בעלות עשרות אחדות של טונים בלבד. – לשם כך צריכים להיות מלח; וגם ספינה כזאת עולה כסף. אולם אז הייתי מתחיל ללמוד, יחד עם השקצים האחרים, את תורת המלחים; והייתי מתחיל לאסוף גרושים, ביחד עם עוד תריסר שקצים, כדי לקנות ספינה ישנה. – אמנם את הספינה אפשר לקנות רק אי־שם על חוף הים, ואני עצמי יכולתי להיות בריסקאי או לוצקאי; אבל כשיש חשק, מגלים את הדרך.

ומה היה סופה של ההרפתקה? מי יודע: אולי נצחון, אולי מפלה. גם זו דאגה?

ד.    🔗

יש צורך להבדיל בברור בין שתי השיטות של תנועת התחיה היהודית: השיטה הפוליטית והשיטה המעשית.

חשובה יותר הפוליטית: זוהי הירושה הנצחית, שהשאיר לנו הרצל. תורתו אומרת: כדי ליצור מדינה יהודית, חייבים לרכוש קודם־כל את האישור הרשמי של הגורמים השליטים, רק אז יכולה התישבות להיות התישבות אמתית, תהליך המביא לרוב יהודי ולממשלה יהודית. בלא ערבויות פוליטיות – אין “התישבות”, רק משהו הדומה כמעט להתישבות, אבל בזעיר־אנפין, וקוראים לזה “פוליטיקה קולוניאלית”. כלומר: מפעלים קונקרטיים בלתי־אמצעיים, שאין ביכלתם אף פעם, להביא לכם את הרוב בארץ. – אלא שהם מחזקים את עמדותיכם, הם מפיצים את רעיונכם ונותנים לו צורה מוחשת, בקיצור הם עוזרים לכם למטרה העיקרית – למלחמה הפוליטית בשביל ה“צ’רטר” הפוליטי.

אמצעים שונים שייכים למושג זה של “פוליטיקה קולוניאלית”. למשל: קנית קרקע בסכומים שטרם נשמעו כמוהם ולבנות עליה ישובים, שכל משפחה זעירה תעלה לכם ביוקר רב. הזאת היא התישבות? לא. אבל יתכן שזוהי פוליטיקה קולוניאלית טובה, משום שהיא יוצרת לכם עמדות, היא מראה על יכלתכם, והיא עוזרת לכם (אם אתם ראויים לעזרה) במלחמתכם הפוליטית.

ספורט העליה שייך גם הוא לסוג השני. כעל אמצעי להתיישבות אין לדבר עליו כלל. אבל בתור אמצעי לפרוץ בו מכשולים פוליטיים ידועים; להכריח את העולם להזכר במשהו, שהיה בודאי שוכחו – אלא שאנו איננו רוצים בכך; כדי לעשות את הצד שלנו לפופולרי בעם, הנאהב באמת בספורט ומתייחס בכבוד להרפתקות, לעשות לבלתי־פופולריים בעיניו את השליחים שלו, הרוצים להכשילנו וגם (אם הדבר יעלה בידיהם) לתפוס אותנו; וקודם־כל כדי לשמור בתוכנו, בכל הנשמות היהודיות, על ניצוץ של גאוה ואש עקשנות והכרה, שגם בזמן הקשה ביותר אי־אפשר לכבול את ידינו: – לכל המטרות הללו, ולעוד מאה כאלו, אני ממליץ בכל לבי על הספורט הלאומי, ואני מסיר את כובעי בפני אותם השקצים, היודעים להעריך את התואר הזה ושיזכו לכתר שלו.

(תורגם מאידיש, מכתב יד)

המשקיף, יום ו' ט“ו אייר, תרצ”ט. (5.5.1939)