רקע
זאב ז'בוטינסקי
פולין הישנה

(1929)


א

אַרתוּר שיק, צייר צעיר שמוצאו מלודז ומושבו בפאריס, הציג לפני שבועות מספר באחד מאולמי פאריס יצירה אמנוּתית יפה ומענינת להפליא. זהו “כתב זכויות-היהודים דקאליש”, שבולסלאב החסיד, הנסיך הגדול של פולין, פרסמוֹ בעיר קאליש בשנת 1264, זאת אומרת כמעט לפני שמונה מאות שנה, ולאחר זמן אישר אותו קאזימיר הגדול בשנת 1334 וקאזימיר הרביעי בשנת 1447 ועוד פעם בשנת 1467.

אַרתוּר שיק נתמסר לאמנוּת נשכחת, שלפנים היו מכנים אותה “אילוּמינציה” של ספרים. בימי הבינים היתה זו אולי הפינה היחידה, אשר בה יכלה להחבא ולהתפתח אמנות-ציור אמתית, לא רשמית-כנסיתית. אלפי אנשים, רובם אנשים בבגדי-נזירים, היו מבלים את כל ימי-חייהם שחוחים על גבי יריעות-קלף בהעתיקם כתבי-יד קדושים וקדושים-למחצה ובידיהם בית-נשק שלם של כל מיני נוצות-אווז, דקות וגסות, וסוללות שלמות של דיואות מרובות-צבעים, מזהיבות ומכסיפות ומבריקות כמו אותה קשת אצל נוח אבינו. כל אות שיצאה מתחת ידיהם היתה כלִיל-אמנות, כתיבת תיבה אחת היתה נמשכת חצי-שעה; והאות הראשונה בכל פרק היתה תמונה שלמה ובה צורות של בני-אדם והרים ואגמים ועצים מוריקים. את ככולם הרג גוּטנברג בהמצאתו, שערטלה את עשית-הספרים מקדושתה והפכה את הפולחן למעשה-חולין. והציוּר מצא לו דרכים אחרות, יותר נרחבות ונאות. אולם, אמנותם של ה“אילוּמינטוֹרים” הקדומים נשארה דוגמה לציירי-מיניאטורות ורבים מבין הציירים החדשים שאפו לחקותם בתחומים אחרים; ממקור זה נובע גם מה שאנו מכנים כיום “אילוסטרציה”. בימי-הבינים, אפילו במוצאי-ימי-הבינים, היו מוקירים את ה“אילומינטור” עד כדי כך שדאנטה מזכיר אחד מהם בתאור ביקוּרוֹ בגיהנום – והיה זה כבוד רב, כי אביהם הגאוני של הרפורטורים לא כיבּד בדרך זו אלא אנשים חשובים ביותר.

כתב-יד כזה עם “אילומינציות” הכין איפוא אַרתוּר שיק מ“כתב-הזכויות דקאליש”. בעצם-ידו העתיק את כל גוּף הכתוב בלטינית, בצרפתית, בפולנית, באנגלית, בעברית, בגרמנית, באיטלקית ובספרדית. אבל, העיקר הן התמונות המלוות את הכתוב: כל חיי היהודים בגטו הישן מכוּנסים בציורים עשירי-צבעים אלה: המפּחה, בעל-העגלה, החנות, הרב, פרעות, הגנה-עצמית, המהומה בגלל עלילת-דם, שיחה עם פריץ – עד לתמונתו של ראש-הגדוד יהודי בֶּרֶק יוֹסלֶביץ' ועד לדמוּת הדיוקן של דגל גדוּדו – דגל-פוליו ועליו מגן שבתוכו השם-המפורש, מועתק מן הדגל המקורי שנשתמר מימי בּרק ולפנים יכלו לראותו בדירתו הפרטית של נח דוידזון בוורשה – איני יודע היכן מקומו עכשיו, אחרי מותו של אותו מנהיג ציוני מושלם, שזכרו לא ימוש מקרבנו. גם החיים בחצר-נסיכים פולנית משתקפים בתמונותיו של שיק: שליטים הדוּרים, נגידים כבוּדים, משרתים אנשי-חיל ארוכי-שפם, וגם פולין החדשה, המשוחררת, עם חייליה הצעירים וכובעים מרובעים לראשם. אפשר לשהוֹת בתערוכה זו שעות רצופות כשמעיינים בכל פרט שבתמונות הזעירות והמורכבות; כי קצתן מכילות יותר מעשרים דמויות על גבי שטח של חצי-עמוד נייר.

יש באמנותוֹ של שיק תערובת של כשרון חשוב עם חריצות אין-סוף ועם אהבה לפרטים הקטנים ביותר. ראשית – והרי זה דבר נדיר בדור החדש של ציירינו היהודיים – יודע הוא לא רק ציוּר, אלא גם רישוּם. לא רק צבעים חיים, גם הקוֹנטוּרים שלו ברורים ומסוימים. אמנם, גם הוא “מסגנן”, כדי להתקרב לאָרחם של האילוּמינטורים הקדומים, אבל סיגנוּנו אינו בכך שהזרוע נראית ארוכה מן הרגל והזקן ירוק והעינים אדומות. אלא זה סגנוּן כן, המבקש רק להדגיש את החשוב שבכל טיפוס, לגבּש את תמצית טבעו או אָפיו או משלח-ידו.

יצירה חשובה מאד היא זו. אבל גם תעודה חשובה מאד.


ב

היה הדבר בשנת 1264 בקאליש, בעיירה קטנה שבמדינה נכריה, כמעט בלתי-ידועה בעולם שמחוצה לה. זו היתה התקופה בין מסעי-הצלב השביעי והשמיני, והרי זה בלבד סימן-היכּר מספיק למצבם של היהודים במערב-אירופה בימים ההם. בשנת 1233 נוסד בית-הדין הראשון של האינקויזיציה הקדושה בעיר הצרפתית טוּלוּז, שכבר אז ישבו בה לא מעט יהודים. בשנת 1244 שרפו בפאריס בפומבי רב את התלמוד, למרות שמלך אז בצרפת המלך לוּאי התשיעי, שהצרפתים מכנים אותו לוּאי הקדוש. במדינות הגרמניות – אין מה לספר: עצם העובדה, שלפתע מתחילים המוני יהודים להגר משם לפולין, הריהי עדות הסטורית ממצה. ובקאליש, על הגבול בין העולם ובין המדבר, יושב הנסיך הגדול בּוֹלסלאב וכותב כתב-זכויות כדי להבטיח את היהודים מפני רדיפות.

כמובן, אין זה כתב-זכויות “ליבּראלי” במובן של ימינו. עמדתו העקרונית כלפי היהודים היא בהחלט עמדה של ימי-הבינים: הן אינם אזרחים, אפילו לא אורחים מדַרגה שניה – הם יסוד נכרי וזר, שבעצם אין לו שום שייכות למדינה ולאומתה. “רצוננו הוא – אומר הנסיך הגדול – כי שום אחד לא יתארח בבית יהודי”. ולהלן: “אם יהודי ילווה לזולתו כסף במשכנתה על נכסי-דלא-ניידי, מצווים אנו כי יאבדו ליהודי גם כספו גם המשכנתה”. הם אינם שייכים לישוב המקומי ואסור להם להתערות בארץ על-ידי רכישת אדמה. נכרים הם ונכרים הם מצוּוים להיות ולהתיחס אליהם צריכים כמו אל נכרים. אבל, מעניין להסתכל, כיצד צריכים להתיחס אל נכרים לפי השקפותיו של אותו בּוֹלסלאב.

“בכל מקום שיחיה יהודי בכל רחבי מדינותינו ובכל מקום שאליו יפנה אינו זקוק לשום היתר, ואור להפריעו בהליכותיו; ואם יש עמו סחורה, ובכלל חפצים ורכוש, שומה עליו לשלם על מסחרו את המסים הרגילים, אבל לא יותר משמשלמים האזרחים שבאותו מקום”.

“אם קורא יהודי לעזרה בלילה ושכניו הנוצריים אינם יוצאים ממקומם לעזור לו בצרתו, ישלם כל אחד מן השכנים הנוצרים הללו שלושים זהובים קנס”.

“אסור לנוצרים להעיד נגד יהודי, אם אין באותו ענין עֵד יהודי”.

“אם נוצרי אומר, כי נתן להודי חפץ בתורת משכון והיהודי מכחיש זאת, יתבעו מן היהודי שבועה – ואם ישבע, הריהו פטור”.

“אסור לדייני-העיר לשפוט בסכסוכים בין יהודים; בכך רשאי לשפוט רק הנסיך עצמו או הווֹיווֹדה שלו, מלבד בענינים פליליים, אשר בהם רשאי לשפוט הנסיך לבדו”.

“אסור לתבוע יהודי למשפט בגלל סכסוך על חפצים ממושכנים בימים שהיהודים רואים אותם כימים קדושים”

“את היהודים ידונו בבתי-הכנסיות שלהם או בשאר מקומות שיבחרו עם עצמם”.

ועוד סעיפים אחדים מתוך כתב-זכויות זה, סעיפים שיש בהם ריח “פיקאנטי” בהחלט. “פיקאנטי”, למשל, לעומת גרמניה של ימינו: “אם נוצרי יחלל בית-קברות יהודי או יתפרץ לשם בכוח, רצוננו הוא כי ייענש עונש חמור לפי המנהגים והחוקים של ארצנו וכל רכושו ונכסיו יוחרמו”.

והרי, למשל, דבר “פיקאנטי” ביותר בהשוואה לפרשת הכותל המערבי: “אם חמום-מזג יידה אבנים בבית-כנסת יהודי, ידינוהו לשלם קנס בשעור שתי ליטראות פלפל (!)”. פלפל היה ביוקר בימים ההם; בימינו אלה עולה תענוג זה ביתר זול – מניחים אותו ל“חמומי-המזג” אפילו חינם-אין-כסף.

לבסוף, “פיקאנטי” בשביל שורה שלמה של ארצות-התרבות ביובל השנים האחרון: “בהתאם לאגרותיו של האפיפיור ובשמו של אבינו העליון הקדוש, אוסרים אנו איסור מוחלט לטפול על היהודים בכללם ועל יהודים יחידים בפרט את האשמה כי שותים הם דם-אדם; במיוחד יען כי כל היהודים נמנעים בתוקף חוקיהם שלהם מאכילת דם מכל מין שהוא. אולם, אם בכל זאת יטפלו על יהודי אשמה כי הרג ילד נוצרי, יש להוכיח אשמה זו בעדות של שלושה נוצרים ושל שלושה יהודים; ואם תהא האשמה דיבת-שקר, ייענש המאשים הנוצרי באותו מין עונש, שהיה עלול להענש בו היהודי, אילו היה אשם”…


ג

אחרי שקוראים ספר כזה מתעוררת ממילא שאלה פילוסופית בנוסח עגום: כלום מתקדם עולמנו אם לאו? אבל, לא אכנס עכשיו לעביה של שאלה זו. אותי מעניין כאן צד אחר של הפרשה. מדוע הוציא הנסיך בּוֹלסלאב בשעתו מין “צ’ארטר” כזה? אמנם, קרוי שמו בהיסטוריה “בּוֹלסלאב החסיד” אך קשה להאמין שעשה זאת רק בעבור צדק מופשט. הסיבה היתה אחרת והיא ידועה היטב: זו היתה תקופה כשארצו היתה זקוקה לסוחרים, כדי ליצור בה את היסוד העירוני, ומכיון שהיהודים היו עשויים להועיל לו הרבה מצד זה, לכן נתן להם הנחות.

זה ידוע לכל. ואף-על-פי-כן ישנו דבר אחד, שאינו ברור למדי. אין די בכך שבני-אדם יהיו “מועילים” למען יתנו להם הנחות. יש צורך בעוד דבר-מה: שהיסוד ה“מועיל” יהא תובע את ההנחות, זאת אומרת – שיסביר בצורה כל שהיא, כי בלי הנחות אלו לא יביא אותה “תועלת”. כי אם לאו, בלי תביעה שכזאת, בלי “שמור לי ואשמור לך”, לא יהיו הנחות: אין בפוליטיקה “לא בקשתי ומצאתי”. ופרושו של דבר, שאפילו בימים ההם היו לנו דיפלומטים. וכיום אין לנו.

כיום מטיפים אצלנו, להיפך, לתורה אחרת: כי אנו, היהודים, נוצרנו במיוחד כדי “לשרת” עמים אחרים. דור אחד מכנה זאת “תעודת ישראל”, דור חדש קורא לכך “סוציאליסם”, ויש בעלי מוחות חריפים בפראג ובברלין ואף בארץ-ישראל הרואים את כל תכלית הציונות בכך בלבד, שהיהודים “ישרתו” את פיתּוּחוֹ של ה“מזרח”. לפי השקפה זו אסור לנו להציג שום תנאים. בין מתיחסים אלינו יפה ובין לאו, אחת היא: עלינו “לשרת”. בין מכירים לנו טובה ובין קוראים לנו קופצים-בראש – אנו “משרתים”.

שיילוק סבנו, אתה שהיית סוחר פיקח, אתה שהיית אזרח גאה, אתה שהעמדת תנאים לפני שהואלת לשרת את זולתך – אַיֶך, סָבנו הנשכח? שוב אלינו, קום-נא והיית לנו מורה-נבוכים…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!