רקע
יגאל מוסינזון
תָּמָר אֵשֶׁת עֵר

הנפשות הפועלות


יְהוּדָה בֶּן יַעֲקֹב

בַּת־שׁוּעַ     אשתו

עֵר          בן יהודה

אונָן        בן יהודה

שֵׁלָה       בן יהודה

תָּמָר        אשת ער

שִׁמְעוֹן      אחי יהודה

לֵוִי          אחי יהודה

חִירָה        רעו של יהודה

חֲמוּאֵל       רופא־חולים ואחד מנכבדי עֲדֻלָּם

זְבַדְיָה       מעבדי יהודה

צָדוֹק        מעבדי יהודה

עבדים ורועי צאן


 

פְּרוֹלוֹג    🔗

אוהל יהודה: יהודה יושב בפתח האוהל שקוע בהרהורים


לוי: (בא) אָחִי יְהוּדָה! אֶרְאֶה אֶת שִׁמְעוֹן וְעִמּוֹ חֲמוּאֵל. הִנֵּה הִנָּם לְצֵלַע הָהָר.

יהודה: לֹא יוֹשִׁיע חֲמוּאֵל אֶת בְּנִי מֵחָלְיוֹ, חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ. יָגוֹן בִּלְבָבִי… הַעַתָּה הָעֵת כִּי אֵרֵד אֶל אַחַי לְדַבֵּר עִמָּהֶם?

לוי: בָּאנוּ, כִּי לְךָ יִשְׁמְעוּ הָאַחִים בְּדַבֶּרְךָ. וְלֹא יֵצֵא שִׁמְעוֹן וְלֹא יָמוּשׁ מִפֶּתַח אָהֳלֶךָ, עַד לֶכְתְּךָ עִמָּנוּ. חֻלַּל כְּבוֹד אֲחוֹתֵנוּ דִינָה, וְעֵת לִנְקָמָה הִיא! הַכֶּה נַכֶּה אֶת שְׁכֶם בֶּן נְשִׂיא הָאָרֶץ וְאֶת כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ. אֲשֶׁר חִלֵּל אֶת כְּבוֹד בֵּית יַעֲקֹב – יִשָּא עָנְשׁוֹ. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמַת. בְּנֵי מָוֶת הֵם!

בּת־שוע: (באה) הוּא נִרְדַּם! הַתַּרְדֵּמָה נָפְלָה עַל בְּנֵנוּ, וְתָמָר יוֹשֶׁבת לִשְׁמוֹר עַל שַׁלְוַת שְׁנָתוֹ.

יהודה: חֲמוּאֵל בָּא מֵעֲדֻלָּם. הִנֵּה הוּא יוֹרֵד מִן הָהָר. צְרִי גִלְעָד יָבִיא וְרָפָא לְתַחֲלוּאֵי בְּנֵנוּ.

בת־שוע: (מפשילה את היריעה) חֲמוּאֵל?! לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ זֶה! בִשְׂפַת חֲלָקוֹת יְדַבֵּר, וְלוֹ עַשְׁתְּרוֹת הַצֹּאן. לַחַשׁ־נַחַשׁ, עִשְׂבֵי מַרְפֵּא. וְעֵר בְּנִי בְּכוֹרִי, דָמוֹ יִזַּל מִלְּבָבוֹ, יִזַּל וְאֵין עוֹצֵר, אֵין מַצִּיל. כָּל לֵילוֹת הַקָּרָה הָיָה בֶּהָרִים, בִּרְעוֹתוֹ אֶת צֹאן אָבִיו, וְשָׁם חָלָה אֶת חָלְיוֹ…

חמואל: (בא בלווית שמעון) בְּרוּכִים הַיּוֹשְׁבִים, בְּרוּכִים תִּהְיוּ כָּל הַיָּמִים! אַיֵּה עֵר בְּנֵךְ?

בת־שוע: נִרְדַּם.

חמואל: נֵשֵׁב וְגַם נְחַכֶּה, עַד אֲשֶׁר יָקִיץ. טוֹבָה הַשֵׁנָה לְדַךְ וּלְחוֹלֶה, לְאֶבְיוֹן בְּרַעֲבוֹנוֹ וּלְאַלּוּף בְּשִׁכְרוֹנוֹ. מַתַּת אֱלוֹהַּ, הַשֵׁנָה. בָּהּ יִשְׁוֶה הָעִוֵּר אֶל גְּלוּי הָעֵינַיִם, וּפוֹשֵׁט בִּגְדוּד לְאַחֲרוֹן הָעֲבָדִים אֲשֶׁר בִּפְלֶשֶׁת. אַל־נָא תִּלְטְשִׁי עֵינַיִךְ אֵלַי, בַּת־שׁוּעַ, רוֹפֵא־חוֹלִים לְשׁוֹנוֹ מְרוּטָה.

בת־שוע: אִשָּׁה קְשַׁת יוֹם אָנֹכִי. לְכָה אַחֲרַי וְרָאִיתָ אֶת בְּנִי.


יוצאים


יהודה: לְבַדֵּנוּ אֲנַחְנוּ וְאֵין זָר אִתָּנוּ. דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ, שִׁמְעוֹן.

שמעון: יְדַבֵּר לֵוִי רִאשׁוֹנָה.

יהודה: שְׁמַעְתִּיו, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים.

שמעון: לֹא יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמַר לֵוִי בְּאָזְנֶיךָ, אַךְ אֲנִי אַחַת יָדַעְתִּי…

יהודה: דַּבֵּר וְנִשְׁמָעָה.

שמעון: חֻלַּל כְּבוֹד אֲחוֹתֵנוּ דִינָה!

יהודה: יָדַעְתִּי.

שמעון: וְאַחֲרֵי עַנּוֹתוֹ אוֹתָהּ יְבַקֵּשׁ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר לְשֵׂאתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה!

יהודה: יָדַעְתִּי.

שמעון: אָמַר לְאָבִינוּ כִּי יֶאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה, וְיַרְבֶּה מֹהַר וּמַתָּן כְּכָל אֲשֶׁר יָשִׁיתוּ עָלָיו.

יהודה: יָדַעְתִּי. יָדַעְתִּי אֶת כָּל אֵלֶּה. וְאַתָּה, שִׁמְעוֹן, הַלְנָקָם פָּנֶיךָ?

שמעון: כֵּן דִּבַּרְתָּ. יוֹם נָקָם יִהְיֶה!

יהודה: וְלָמָּה זֶה בָּאתָ אֶל אָהֳלִי?

שמעון: וְלֹא אָחִינוּ אַתָּה?

יהודה: בְּנִי נוֹטֶה לָמוּת!

לוי: נְחַכֶּה עַד כִּי יָקוּם מֵחָלְיוֹ. נְחַכֶּה. תּוֹאֲנָה נְבַקֵּשׁ לָנוּ, וְלֹא נַעֲרוֹךְ הַכְּלוּלוֹת בַּמּוֹעֵד הַנָּכוֹן.

יהודה: לֹא יֵרֵד בְּנִי מִן הָעֶרֶשׂ וָחַי. דָּם רַב אָבַד לוֹ. נִגַּר דָּמוֹ עַל יְצוּעוֹ.

שמעון: יְהוּדָה אָחִי! בְּנֵי יַעֲקֹב יְחַכּוּ לְמוֹצָא פִיךָ. אֲשֶׁר תֹּאמַר – יָקוּם. אֲשֶׁר תַּגִּיד – יִשְׁמָעוּ. יהוּדָה, אַל־נָא תָּשִׁיב פָּנֵינוּ רֵיקָם!

יהודה: בְּנִי נוֹטֶה לָמוּת, שִׁמְעוֹן, לֹא אוּכַל לְהִלָּווֹת אֲלֵיכֶם.


שמעון: אֶקְרָא אֶת הָאַחִים לְאָהֳלֶךָ. מְתֵי מִסְפָּר אֲנַחְנוּ בָּאָרֶץ, וּפָחֹד יִפְחַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִתְגָּרוֹת בְּאַנְשֵׁי שְׁכֶם. אַךְ אֲנַחְנוּ לֹא נְחַכֶּה עַד בּוֹשׁ. הַמַּכְלִים פָּנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם יוּשַׁב אֶל חֵיקוֹ. אַנְשֵׁי כָּבוֹד אֲנָחְנוּ! אֶקְרָא אֶת הָאַחִים לְאָהֳלֶךָ.

יהודה: שְׁמַע שִׁמְעוֹן וְיַאֲזִין גַּם לֵוִי: אָנֹכִי לֹא אֶתֵּן יָדִי לַדָּבָר. חֵטְא גָּדוֹל חָטָא שְׁכֶם, אַךְ בְּאַהֲבָתוֹ אֶת עֲווֹנוֹ כִּפֵּר. הֵן יַחְפֹּץ לָשׂאֵת אֶת דִּינָה לוֹ לְאִשָּׁה, וּמַדּוּעַ הַנָּקָם? וְלָמָּה הַנָּקָם? עֲנֵה, אָחִי שִׁמְעוֹן! עַל מָה וְלָמָּה הַנָּקָם? עֲנֵה לִי אִם יֵשׁ מַעֲנֵה בְּפִיךָ.

שמעון: לְבָבִי מִתְפַּלֵּץ בְּקִרְבִּי, דָּמִי יִזְעַק בְּעוֹרְקַי, לֹא אוּכַל מְשׁוֹל בְּרוּחִי – וְאַתָּה בְּנַחַת תִּנְהַג. אֵיכָה תִהְיֶה כָּזֹאת? אֵיךְ תִּשָֹא עֵינֶיךָ אֶל מוּל פָּנַי וְכֹה תַעֲנֵנִי! אֵיכָה, יְהוּדָה? הֵן רַעַד עֲבָרַנִי בִּרְאוֹתִי אֶת שַׁלְוַת נַפְשֶׁךָ.

יהודה: לֹא פַּחַז כַּמַּיִם אָנִי. אֶת סַעֲרַת־רוּחִי תַּשְׁקִיט בִּינַת גָּבֶר, וְאַתָּה בְּשִׁגָּעוֹן תְּהַלֵּךְ, וְלֹא תִזְכּוֹר מִי וּמָה אַתָּה בָּאָרֶץ.

בת־שוע: (מרחוק): הִ־י־י יְ־הוּ־דָה!

יהודה: אֵלֵךְ, אוּלַי הֵקִיץ עֵר מִשְּׁנָתוֹ. (יוצא)

לוי: אָכֵן, לַשָּׁוְא קִוִּינוּ.

שמעון: רַךְ לֵבָב יְהוּדָה.

לוי: אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי לֹא אֱמֶת דִּבַּרְתָּ. הֵן תָּמִיד הָיְתָה יָדוֹ בְּעֹרֶף אוֹיְבָיו לְהַכְרִיעָם לָאָרֶץ.

תמר: (באה) דּוֹדִי!

לוי: הֲשָׁלוֹם לְתָמָר אֵשֶׁת עֵר?

תמר: שָׁלוֹם. הֶהָיָה בָּזֶה אוֹנָן?

לוי: לֹא, אֵשֶׁת עֵר.

שמעון: הֲהֵקִיץ אִישֵׁךְ מִשְּׁנָתוֹ?

תמר: יָשֵׁן הִנֵּהוּ. נָם. שְׂפָתָיו כְּחֻלּוֹת וּבְעֵינָיו בְּעָתָה. בְּעָתָה… נוֹרָא מַרְאֵהוּ, עַד לִבְלִי הַכִּיר. יֵאָנַח כָּל הַיָּמִים. בָּצְקוּ רַגְלַי מֵאַנְחוֹתָיו.

יהודה: (בא): מַה לָּךְ בָּזֶה! מַהֲרִי אֶל עֵר, מַהֲרִי בְּלֶכְתֵּךְ! (תמר ממהרת לצאת)

שמעון: לְלֵוִי אָמַרְתִּי: רַךְ לֵבָב הִנֶּךָ, יְהוּדָה.

יהודה: רַךְ לֵבָב… לוּלֵא יָדַעְתִּי אֶת כְּאֵבְךָ הָעַז – הַחֶרֶב הָיְתָה שׁוֹפֶטֶת בֵּינִי וּבֵינְךָ, אָחִי. לְכוּ לְשָׁלוֹם וַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר עִם לְבַבְכֶם.

לוי: וְלֹא תִתֵּן יָדְךָ לָנוּ?

יהודה: לֹא!

שמעון: וּכְבוֹדֵנוּ לַעֲפַר הָאֲדָמָה יִשְׁפַּל?

יהודה: כְּבוֹד מִי?

שמעון: כְּבוֹדְךָ, בֶּן יַעֲקֹב!

יהודה: שִׁמְעוּ לִי אֶחָי! נִטְמְאָה דִינָה אֲחוֹתֵנוּ. כְּבוֹדָהּ חֻלַּל. אַךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשָֹה כֵן יְכַפֵּר עַל חֶטְאוֹ בְּנָשְׂאוֹ אוֹתָהּ לְאִשָּׁה. וְאִם אָבִינָה דִבְרֵיכֶם – לְשָׁלָל וּלְבִזָּה תְּקַוּוּ!

שמעון: יְ־הוּ־דָה!

יהודה: דִּבְרֵי אֶמֶת הֵם.

שמעון: יְהוּדָה, אֵיכָה תְדַבֵּר כָּזֹאת!

יהודה: דִּבְרֵי אֶמֶת הֵם. אֶת כְּבוֹד דִּינָה תְּשַׁלֵּם בְּדַם דִּינָה, כִּי עֲרִירִית תִּשָּׁאֵר בְּאֹהֶל אָבִינוּ כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר חֻלָּלָה. וְאִם יָקְרָה אֲחוֹתְךָ בְּעֵינֶיךָ, תֵּן לָהּ וְתִנָּשֵׂא לִשְׁכֶם, תֵּן לָהּ, אָחִי, שִׁמְעוֹן. תֵּן לְאֲחוֹתְךָ וּתְהִי אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵם לְבָנִים, וְלֹא כַּלְבָּה מְצֹרַעַת בְּירְכְּתי הַמַּחֲנֶה.

לוי: לִבִּי יָבִין לְלִבֶּךָ, יְהוּדָה, אַךְ יָדִי תֹאבֶה אֱחוֹז בַּחֶרֶב. לְמַעַן דִּינָה טוֹב כִּי נֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן בֵּית־יַעֲקֹב – כִּי נָקֹם יֻקָּם.

יהודה: מְעַטִּים אֲנַחְנוּ. לְאָבָק פּוֹרֵחַ יִשְׁחָקוּנוּ. לֵךְ לְשָׁלוֹם. שִׁמְעוֹן אָחִי. בִּין אָבִינָה לְרוּחֶךָ, וְאַתָּה לֹא תִשְׁמַע לַאֲשֶׁר אֲדַבֵּרָה. דָּמְךָ יִגְעַשׁ וְהַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ אֶת דְּבָרַי. אַךְ זָכֹר תִּזְכֹּר, אָחִי, כִּי מְתֵי מְעַט אֲנַחְנוּ בִּכְנָעַן. וְאִם יֵאָסְפוּ עָלֵינוּ בְּנֵי הָאָרֶץ – כָּלָה יַעֲשׂוּ בָּנוּ! יַכְרִיתוּנוּ מֵעַל פְּנֵי הַאֲדָמָה. גּוֹרַל נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא חָטְאוּ בְּיָדֶךָ!

שמעון: לֹא יִחְיֶה אִישׁ וּכְבוֹדוֹ בֶּעָפָר יִשְׁכֹּן. טוֹב מִזֶּה הַמָּוֶת, יְהוּדָה! הֶרֶג רַב יִהְיֶה, חֻרְבָּן וּכְלָיָה אָבִיא עֲלֵיהֶם, חֻרְבָּן וּכְלָיָה! אֶבֶן עַל אֶבֶן לֹא תִשָּׁאֵר בִּשְׁכֶם. חֻרְבָּן, דִּינָה! אֶת חֶרְפָּתֵךְ יְשַׁלְּמוּ בְּנַחֲלֵי דָם. יוֹם נָקָם בְּעַרְלֵי לֵב וּבָשָׂר יִהְיֶה. הוֹי, עַם נָבָל. אֶנְקַת חֲלָלִים אָבִיא לְכָל בַּיִת וּבַיִת.

לוי: בּוֹא וְנֵלְכָה, שִׁמְעוֹן.

יהודה: וְלֹא תִרְאוּ אֶת עֵר בְּנִי לִפְנֵי לֶכְתְּכֶם?

לוי: הֲהֵקִיץ מִשְׁנָתוֹ?

יהודה: הֵקִיץ. יָשִׂיחַ וְאֵין פֵּשֶׁר לִדְבָרָיו.

שמעון: הָלֹךְ נֵלֵךְ אֵלָיו, וְלֹא נַגִּיד לַנַּעַר כִּי בּוֹשְׁנוּ בְּאָבִיו… בּוֹא יָבוֹא גַם יוֹמְךָ, יְהוּדָה!

יוצאים

בת־שוע: (באה) שְׁלָחַנִי חֲמוּאֵל אֶל חִירָה רֵעֶךָ, לָקַחַת מֵעִשְׂבֵי הַמַּרְפֵּא אֲשֶׁר לוֹ, אוּלַי יָקֵלּוּ מֵעַט מַכְאוֹבֵי עֵר.

יהודה: צַוִּי עַל זְבַדְיָה כִּי יֵלֵךְ עִמָּךְ, בַּת־שׁוּעַ. (בת־שוע יוצאת)

תמר: (עוברת מאחורי האוהל, שומעים את קול שירתה) בְּרֶדֶת לֵיל, בְּרֶדֶת לֵיל יָנוּחוּ יְ־גֵ־עִי־ם

ער: (מופיע. צועד ונוטה לנפול) אָ־בִי!

יהודה: (ממהר לתמוך בו) עֵר בְּנִי, לָמָּה קַמְתָּ ממִּשְׁכָּבֶךָ?

ער: אָבִי, אָבִי, אֲחַלֶה פָּנֶיךָ, אָבִי… אֲנִי אָמוּת, יָדַעְתִּי זֹאת. יָדַעְתִּי כִּי אָמוּת. אַךְ לִפְנֵי מוֹתִי שְׁמַע לְבַקָּשָׁתִי, אָבִי.

יהודה: לֹא תָמוּת, כִּי תִחְיֶה! לָמָּה תְּדַבֵּר כָּזֹאת? הֲבַעֲבוּר הַרְעִימֵנִי?

ער: (יושב) אָבִי! אַל־נָא תִתֵּן אֶת תָּמָר לְאוֹנָן אָחִי, לֹא! אַל יְהִי לָהּ לְבַעַל! יָדַעְתִּי כִּי חֹק הוּא, מֵאָז וּמִתָּמִיד, אַךְ אַתָּה, אָבִי, אַל תִּתְּנֶנָּה לוֹ.

יהודה: לֹא תָמוּת, בְּנִי, רַק שְׂחוֹק אַתָּה עוֹשֶֹה לְאָבִיךָ.

ער: אָבִי…בְּלֵילוֹת הַקָּרָה, עֵת רָעִיתִי בֵּין הַצּוּקִים, בֶּהָרִים, שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי לָמוּת. עַל כֵּן לֹא כִּסִּיתִי אֶת מַעֲרֻמֵּי גוּפִי בְּאַדֶּרֶת־שֵֹעָר לְמַעַן יֵחַם לִי…

יהודה: לָמָּה, בְּנִי? הֵן נֶאֱהָבְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

תמר: (באה) לִשְׁאֹב מַיִם הָלַכְתִּי. וְהִנֵּה יָרַד עֵר מִיצוּעוֹ.

ער: (מסתתר מאחורי יהודה) אָבִי, הַגֵּד לָהּ וְתֵלֵךְ, תֵּלֵךְ לָהּ… שְׂנאתִיהָ… בִּגְלָלָהּ אָבַדְתִּי. שָׂטֹם יִשְׂטְמֶנָּה בִּנְךָ.

יהודה: לְכִי תָּמָר. לֵכִי. הֵן תִּרְאִי כִּי יִלְהַט כְּכִבְשַׁן־אֵשׁ, וְאַךְ דִּבְרֵי שָׁוְא יְדַבֵּר.

תמר: לֹא דִּבְרֵי שָׁוְא הֵם. שָׂנֹא יִשְׂנָאֵנִי בִּנְךָ. (יוצאת)

יהודה: בְּנִי, מַה קָּרְךָ וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי? הַגֵּד!

ער: אָבִי! אַל תִתֵּן אֶת תָּמָר לְאוֹנָן! אָבִי! אִם יָקְרָה נַפְשׁוֹ בְּעֵינֶיךָ…

יהודה: לֹא אָבִינָה לְמִלֶּיךָ, בְּנִי.

ער: בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל, אָבִי, עֵת בָּאתִי אֶל תָּמָר וָאֶקָּחֶנָּה בִּזְרוֹעוֹתַי, וְהִיא עֻלְּפָה בְּיָדַי כִּגְדִי קָטָן וָרַךְ – הֲתֵדַע אֶל מִי קָרְאָה?

יהודה: לֹא אָבִינָה, בְּנִי.

ער: שָׁכֹחַ שָׁכְחָה אֶת כָּל אֲשֶׁר סְבִיבָה, וּכְמוֹ בַּעֲוִית לָחֲשָׁה: יְ־הוּ־דָה!

יהודה: יְהוּדָה?!

ער: כִּי רַבָּה אַהֲבָתָהּ אֵלֶיךָ… אָז רָחַקְתִּי מִמֶּנָּה… הֵן נוֹרָא הַדָּבָר, הֵן נוֹרָא הַדָּבָר הזה, עֵת הִיא בִּזְרוֹעוֹתַי ­– וְקָרֹא תִּקְרָא אֵלֶיךָ, אָבִי! אַל תִּתְּנֶנָּה לְאוֹנָן! לֹא! אָמוּתָה אֲנִי, אַךְ אַל יָמוּת גַּם אָחִי! אֵימָה תְּבַעֲתֵנִי בְזָכְרִי אֶת צְלִיל קוֹלָהּ יְ־הוּ־דָה!

יהודה: אֶשָּׂאֲךָ עַל כַּפַּי אֶל אָהָלְךָ, אֶל יְצוּעֲךָ, בְּנִי. (רוצה לשאתו)

ער: לֹא, אָבִי! הִשָּׁבַע לִי כִּי הָלֹךְ תֵּלֵךְ אֶל יַעֲקֹב, וְיַתִּיר הוּא אֲשֶׁר תִּשָּׂא אֶת תָּמָר לְךָ לְאִשָּׁה. אַתָּה תִּשָּׂא אֶת תָּמָר, וָלֹא – קִלְלַת אֱלֹהִים תִּהְיֶה עַל אָהָלְךָ וּבְנֵי בֵיתֶךָ!

יהודה: לֹא אוכל להשבע. בְּנִי, הֵן אֵשֶׁת־חֵיקְךָ תָּמָר…

ער: הִשָּׁבַע לִי, אָבִי!

יהודה: אַתָּה חָיֹה תִחְיֶה, בְּנִי, וְלָמָּה תַּעֲשֶׂה כָּזֹאת לְאָבִיךָ?

ער: (הוזה) הָלֹךְ אֶל יַעֲקֹב, הָלֹךְ תֵּלֵךְ בַּלֵּיל, בַּלֵּיל, בַּדְּמָמָה… עֶדְרֵי צֹאן יִרְעוּ בֶּהָרִים, עֶדְרֵי צֹאן… וְקוֹל תָּמָר יִזְעַק סְבִיבְךָ מִן הַדְּמָמָה… קוֹל תָּמָר יִזְעַק, בַּיוֹם, בַּלֵּיל,עֲלֵי שְׁבִיל וַעֲלֵי דֶרֶךְ, בָּהָר וּבַגַּיְא… קוֹל תָּמָר יִזְעַק: יְ־ה־וּ־דָ־ה! יְ־ה־וּ־דָ־ה! יְ־ה־

מסך


 

מערכה ראשונה    🔗


תמונה ראשונה: אוהל יהודה    🔗


זבדיה: (בא, חמת מים על כתפו. שר)

“נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ יְשׁוּפְךָ עָקֵב; תְּשׁוּפֶנּוּ, תְּשׁוּפֶנּוּ רֹאשׁ”.

צדוק: (בא) מַהֵר זְבַדְיָה! מַהֵר וָלֵכָה! שִׂים הַחֵמֶת בַּאֲשֶׁר תָּשִׂים.

זבדיה: מָה החִפָּזוֹן, צָדוֹק? (שר) “נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ יְשׁוּפְךָ עָקֵב, תְּשׁוּפֶנּוּ, תְּשׁוּפֶנּוּ רֹאשׁ”.

צדוק: שִׁמְעוֹן בָּא! שִׁמְעוֹן, אֲחִי יְהוּדָה, רָץ שָׁלְחוּ אֶל אוֹנָן לִקְרוֹא לוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן.

זבדיה: מַה לְּעַבְדֵי יְהוּדָה וּלְשִׁמְעוֹן אִישׁ הַמְּזִמּוֹת, הַבָּא בְּלֶכֶת יְהוּדָה לְמַסָּעָיו? הָלַךְ אֲדוֹן־הָֹאהֶל וּבָא אָחִיו! נָשׂא הָרוּחַ אֶת שִׁמְעוֹן וַיְבִיאֶנּוּ… לֹא יַחְפֹּץ יְהוּדָה רְאוֹת אֶת אִישׁ־הַדָּמִים!

צדוק: הָעֶבֶד יָשִׂים מַחְסוֹם לְפִיו וְיִשְׂבַּע רֹב נַחַת, וְלֹא – מְרוֹרִים יִשְׂבַּע. אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הִכָּה שִׁמְעוֹן לְפִי חֶרֶב. וּמִי אֲנַחְנוּ כִּי נְדַבֵּר? אֶת כְּבוֹד אַחוֹתוֹ הַמְחֻלָּל נָקַם. וּמֵאָז שִׂנְאָה גְדוֹלָה יִשְׂנָא שִׁמְעוֹן אֶת יְהוּדָה, עַל כִּי לֹא הָלַךְ עִמּוֹ שְׁכֶמָה!

זבדיה: (מסתכל אל החוץ) רְאֵה, צָדוֹק! צוֹעֵד הוּא בְּאוֹן, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת. חֵי נַפְשִׁי, כִּי מְזִמָּה נִרְקֶמֶת בֵּין הָאִשָּׁה וְהָאָח. וּמִי הוּא הַנִּצָּב אֲחוֹרֵי גַבָּם?

צדוק: חֲמוּאֵל!

זבדיה: חֵי נַפְשִׁי כִּי זֶבַח יִהְיֶה. זֶבַח אוֹ טֶבַח! קָדַר עֲלֵיהֶם יוֹמָם. קוֹדְרִים יְהַלֵּכוּ. (יוצאים)

בת־שוע: (נכנסת בלוית שמעון וחמואל) אַמְּצֵנִי, שִׁמְעוֹן! יָרֵאתִי לְנַפְשִׁי. יָרֵאתִי מְאֹד. נָפַל פַּחַד יְהוּדָה עָלַי.

שמעון: סָמַר מִפַּחַד בְּשָׂרֵךְ. אַל תִּפְחֲדִי וְאַל תִּירָאִי, בַּת־שׁוּעַ! לֹא יָקוּם רְצוֹן יְהוּדָה בַּעְלֵךְ וְלֹא יֶהִי, כָּל עוֹד שִׁמְעוֹן חַי!

חמואל: הִנֵּה אֵין זָר אִתָּנוּ. וְאַתְּ, בַּת־שׁוּעַ, שָׁלַחְתּ לְקָרְאֵנוּ. וּבְעֶזְרַת הָאֵל, וּבְעָרְמָה, וּבִמְזִמָּה, יָקוּם דְּבַר־ישֶׁר.

בת־שוע: דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ, חֲמוּאֵל, וְעוּצָה עֵצָה.

חמואל: הִנֵּה שָׁלְחוּ לִקְרוֹא לְאוֹנָן בְּנֵךְ. הֲיָבוֹא הַנַּעַר? – יָבוֹא. הֶעָבְרוּ יְרָחִים רַבִּים מִיּוֹם מוֹת עֵר? – עָבָרוּ.

הֲמִתְמַהְמֵהַּ יְהוּדָה לְהַשִּׂיא אֶת תָּמָר? – מִתְמַהְמֵהַּ. עַל כֵּן גָּמַרְנוּ אֹמֶר: בְּעֶזְרַת הָאֵל, וּבְעָרְמָה, וּבִמְזִמָּה, יָקוּם דְּבַר־ישֶׁר.

שמעון: כִּזְאֵב הָאוֹרֵב לָעֵדֶר תִּנְהַג: סְחוֹר סְחוֹר וּבַעֲקַלָּתוֹן.

חמואל: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת לְאִישׁ זָר. יְבָמָהּ יָבוֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָה לוֹ לְאִשָּׁה. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִן הָאָרֶץ.

בת־שוע: כְּאֶבֶן־הָרֵחַיִם אַתָּה, חֲמוּאֵל, אַךְ טָחֹן תִּטְחֹן הַגַּרְעִינִים וְקֶמַח אָיִן.

חמואל: מִי יָשִׂים מִכְשׁוֹל בַּדֶּרֶךְ – ויְהוּדָה אֵינֶנּוּ!

בת־שוע: לֹא יִשָּׂא אוֹנָן אֶת תָּמָר בְּלִי בִּרְכַּת אָבִיו.

חמואל: תֹּאמְרוּ: בֵּרַךְ יְהוּדָה.

בת־שוע: קְשֵׁה עֹרֵף אוֹנָן. הֲיָבוֹא לַכְּלוּלוֹת וְאָבִיו הָלַךְ לְמַסָּעָיו?

חמואל: רַבִּים יֵדְעוּ מַלְמֵל לָרִיק, וַאָנִי עֵצָה מָצָאתִי. הֱחָשַׁק אוֹנָן בְּתָּמָר?

בת־שוע: כִּדְבָרֶיךָ!

חמואל: הַעַז נֶפֶשׁ הִנֵּהוּ?

בת־שוע: אַמִּיץ־לֵב הוּא, אַךְ מוּל יְהוּדָה תִּשַׁח קוֹמָתוֹ לָאָרֶץ.

חמואל: כִּבְסוּס לֹא יֵדַע עֹל תִּנְהַגו בּוֹ: בְּאֵבוּס יוּשַׂם בְּלִיל שְׂעֹרִים, וּבְאָכְלוֹ יוּשַׂם עָלָיו הָעֹל. יָבוֹא אוֹנָן וְכֹה נְדַבֵּר דְּבָרֵנוּ: “אָבִיךָ בֵּרַךְ אוֹתְךָ. אָבִיךָ יָבוֹא הַלַּיְלָה לְחַג־הַכְּלוּלוֹת”. וְאַחֲרֵי לָבְשׁוֹ בֶּגֶד אַרְגָּמָן, אַחֲרֵי לָגְמוֹ כַּדָּת מִן הַיַּיִן, גַּלֵּה תְּגַלּוּ לוֹ אֶת פֵּשֶׁר בְּלִיל־הַשְׂעוֹרִים, וְחֵי נַפְשִׁי, כִּי כַּחֲמוֹר יִתְקַע רַגְלָיו עַל עָמְדוֹ וְלֹא יָמוּשׁ. וְאָנוּ עַל חֻקֵּי הַשְּׁבָטִים שָׁמַרְנוּ. וּבְעֶזְרַת הָאֵל, וּבְעָרְמָה וּבְמְזִמָּה, יָקוּם דְּבַר ישֶׁר. מָה?

בת־שוע: וּבְבוֹא יְהוּדָה?

חמואל: אֶרְאֶה אֶת שִׁנֵּי שִׁמְעוֹן חֲזָקוֹת לֶאֱכוֹל מִן הַנָּזִיד אֲשֶׁר יָזִיד.

זבדיה: (בא) אוֹנָן עוֹלֶה בַּדֶּרֶךְ! (יוצא)

חמואל: אֵלֵךְ אֶל עֲדֻלָּם. וְאַתֶּם עֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר יָעַצְתִּי. “יָבוֹא אָבִיךָ! יָבוֹא לְחַג־הַכְּלוּלוֹת!” מִשְׁפַּט צֶדֶק הוּא! (יוצא בחפזה)

שמעון: שְׁבִי בַּת־שׁוּעַ. שֵׁבִי. חִזְקִי וְאִמְצִי!

אונן: (מתפרץ לאוהל) הַאֶמֶת בְּפִי הַשָּׁלִיחַ?

בת־שוע: כָּל דְּבָרָיו אֶמֶת. כֵּן יָקוּם וְכֵן יִהְיֶה!

שמעון: וְהָיְתָה תָּמָר לְךָ לְאִשָּׁה, תָּמָר, אַלְמָנַת אָחִיךָ הַמֵּת. רְצוֹן הָאֵל הוּא וּרְצוֹן אִמְּךָ בַּת־שׁוּעַ.

אונן: יְרָחִים רַבִּים חִכִּיתִי לַיּוֹם הַזֶּה, אַךְ נִדְהַמְתִּי לְשֵׁמַע הַדָּבָר. לֹא הָיוּ מִלִּים בְּפִי. כְּאַיָּלָה שְׁלוּחָה רַצְתִּי בַּשְּׁבִילִים. דּוֹדִי שִׁמְעוֹן! אִמִּי בַּת־שׁוּעַ! שִׂמַּחְתֶּם אוֹתִי. אֵשֶׁת עֵר אָחִי – לִי לְאִשָּׁה! לֹא אֶהְיֶה רַק נַעַר הָרוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו! בַּעַל לְאִשָּׁה אֶהְיֶה, לְתָּמָר! עָלַץ לִבִּי! יָגֶל לִבִּי! בָּזֶה הַלַּיִל, דּוֹדִי?

בת־שוע: בָּזֶה הַלַּיִל, בְּנִי.

אונן: אַיֵּה יְהוּדָה אָבִי?

שמעון: הָלַךְ אֶל חִירָה הָעֲדֻלָּמִי. בְּרֶדֶת הַלַּיִל יָבוֹא. אַךְ אֶת בִּרְכָתוֹ שָׁלַח לִבְנוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, וְכֹה אָמַר: " אוֹנָן, בּוֹא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אוֹתָהּ…"

אונן: (קריאת רועים) הוֹ! הוֹ! הוֹ!

שמעון: כֵּן דִּבֵּר אָבִיךָ, יְהוּדָה, וְאַף אֲנִי לֹא אֶמְנַע אֶת בִּרְכָתִי מִמֶּךָ. בִּרְכַּת דּוֹדְךָ שִׁמְעוֹן!

אונן: וְהַנַּעֲרָה? הַנַּעֲרָה חָפְצָה בִּי?

שמעון: חֲ־מ־וֹ־ר גָּ־רֶ־ם! מַה לְּךָ שׁוֹאֵל כְּפֶתִי? הַלַּיְלָה הַזֶּה תֵּדָעֶנָּה, וּלְךָ תִּהְיֶה. כָּלָה וְנֶחֱרָצָה!

בת־שוע: לֵךְ, בְּנִי, וּלְבַשׁ הַשַּׂלְמָה! רְחַץ וְהִטֶּהָר! כִּי בִּשְׁקוֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ. כֵּרָה גְדוֹלָה תִּהְיֶה.

אונן: הִנְנִי וְהָלַכְתִּי. (שר) גָּלְשׁוּ עִזִּים מֵהַר וָגַיְא – הִי! (יוצא)

בת־שוע: שִׂפְתוֹתֵינו דִבְּרוּ שֶׁקֶר. וְהָיָה בְּבוֹא הַיּוֹם יִפְקְדוּ עַל רֹאשִׁי אֶת הֶעָוֹן הַזֶּה.

שמעון: בַּת־שׁוּעַ! קָרָאת לִי וָאָבוֹא. וְעַתָּה אֲחָזֵךְ מָגוֹר!

בת־שוע: יָרֵאתִי אֶת יְהוּדָה בַּעְלִי. יָרֵאתִי, שִׁמְעוֹן. חָכָם יְהוּדָה, אַף נָבוֹן, אַךְ בַּחֲמָתוֹ יָמִית אִישׁ וְלא יִסּוֹג אָחוֹר.

שמעון: בֶּן אִמִּי הוּא. וְכֵן אָמַר אָבִינוּ יַעֲקֹב עָלַי וְעַל לֵוִי: “אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה”. כֵּן דִּבֵּר אָבִינוּ. בֶּן אִמֵּנוּ לֵאָה, יְהוּדָה. אַךְ בַּחֲלַקְלַקּוֹת תּוּכְלִי לוֹ, בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם. לָמָּה אַשְׁחִית מִלַּי לַשָּׁוְא – הֵן אִשָּׁה אַתְּ! חֹק הַשֵּׁבֶט הוּא, וְגַם יְהוּדָה לֹא יְפִירֶנּוּ!

בת־שוע: יְהוּדָה אוֹהֵב אֶת תָּמָר, וְלֹא יֵעָשֶׂה כֵּן לָשֵׂאת אֶת אֵשֶׁת הַבֵּן הַמֵּת. צְעִירָה הִיא וְגַם נָאוָה. וְהָיָה בְּשׂאתוֹ אוֹתָהּ, אֶת תָּמָר, לְשִׁפְחָה אֶהְיֶה לָהּ. טוֹבִים לִי שַׁעֲרֵי מָוֶת מֵרְאוֹת זֹאת בְּעֵינַי.

שמעון: הֲיוֹדַעַת תָּמָר עַל אַהֲבַת יְהוּדָה?

בת־שוע: לֹא יְדַבֵּר אֵלֶיהָ מִטּוֹב וְעַד רָע. אוּלָם אִשָּׁה וָאֵם הִנֵּנִי, יָדַעְתִּי מַה יְּדַבְּרוּ עֵינָיו… בְּעָבְרָהּ לְפָנָיו יִשְׁפַּל מַבָּטוֹ לָאָרֶץ.

שמעון: וְתָמָר, הֲתַחְמְדֵהוּ בְּלִבָּהּ?

בת־שוע: לֹא יָדַעְתִּי. מִיּוֹם בּוֹאָהּ אֶל אָהֳלֵנוּ נְכֵאַת רוּחַ הִיא, תַעֲבוֹד עֲבוֹדָתָהּ בֶּאֱמוּנָה, וּלְעֵת עֶרֶב תִּתֵּן קוֹלָהּ בְּשִׁיר. כַּךְ יְזַמְּרו עֵת יִקְבְּרוּ הַמֵּתִים. לֹא אָבִינָה.

שמעון: עַל בַּעְלָהּ הַמֵּת תִּתְאַבֵּל!

בת־שוע: לֹא, שִׁמְעוֹן, מֵעוֹלָם לֹא דָבְקָה בְּאִישָׁהּ. אֻמְלָל הָיָה עֵר מִיּוֹם בּוֹא תָּמָר, וְהוּא אֲהֵבָהּ בִּמְאֹד.

שמעון: הֲנִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאַל אֶת פִּיהָ?

בת־שוע: לִשְׁאוֹל אֶת פִּי תָּמָר?

שמעון: רַק לָצוֹן חָמַדְתִּי. לְמַרְאִית עַיִן שָׁאֹל נִשְׁאַל, אַךְ בְּאָמְרָהּ כִּי לֹא חָשְׁקָה נַפְשָׁהּ בְּאוֹנָן בְּנֵךְ, קָשׁוֹת אֲיַסְּרָהּ בְּרֹב זַעְמִי.

בת־שוע: אַל־נָא בְּאפְּךָ, שִׁמְעוֹן.

שמעון: אַךְ לְמַרְאִית־עַיִן יִהְיֶה כֵּן, וְאַתְּ תֶּחֱשִׁי. וְהָיָה בִּרְאוֹתֵךְ וְהִנֵּה חַרְבִּי מוּצֵאת מִנְּדָנָהּ – תֶּחֱשִׁי. וְהָיָה אִם אַגִּיד: תָמָר! מוֹת תָּמוּתִי עַל כִּי תַמְרִי פִינוּ – תֶּחֱשִׁי. רַק שְׂחוֹק אֶעֱשֶׂה לָהּ, לְלַמְּדָהּ בִּינָה. כֵּן אֶעֱשֶׂה גַּם בְּאָהֳלִי. קִרְאִי לַנַּעֲרָה!

בת־שוע: אֶחֱשֶׁה. כִּדְבָרֶיךָ. אֶחֱשֶׁה. (יוצאת. נשמע קולה מבין האהלים) תָּ־מָ־ר! תָּ־מָ־ר!

תמר: (נכנסת, שקועה בהרהורים. בפחד) שִׁמְ־עוֹן!

שמעון: מַה לָּךְ כִּי תִירְאִי מִפָּנַי? הֵן לֹא פּוֹשֵׁט בִּגְדוּד אָנֹכִי! דּוֹדֵךְ אֲנִי, שִׁמְעוֹן!

בת־שוע: (קול) תָּ־מָ־ר!

שמעון: בָּאָה הַנַּעֲרָה. הִכָּנְסִי לָאֹהֶל, בַּת־שׁוּעַ!

בת־שוע מופיעה בפתח

תמר: הַנִּיחוּ לִי וְאֵלְכָה! עוֹד רַבָּה הָעֲבוֹדָה לְפָנַי.

שמעון: יוֹם חֲתֻנָּתֵךְ וְיוֹם שִׂמְחַת־לִבֵּךְ הַיוֹם. לַיּוֹם הַזֶּה חִכִּית עַל מִשְׁכָּבֵךְ בַּלֵּילוֹת.

תמר: בְּחִידוֹת תְּדַבֵּר. מָה הַדָּבָר, בַּת־שׁוּעַ? יְרֵאָה אֲנִי מִפָּנָיו…

שמעון: הֵן רַק אֶת הַגְּבָרִים בִּשְׁכֶם הָרַגְתִּי לְפִי חֶרֶב, וְאֶת הַנָּשִׁים שָׁבִיתִי וְהָיוּ לִי לִשְׁפָחוֹת. לָמָּה תִירְאִי אֵפוֹא מִפָּני?

תמר: אִישׁ נוֹרָא אַתָּה. מַה חֶפְצְךָ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בִּלְבוּשׁ אַלְמְנוּתִי?

בת־שוע: בִּדְבַר אוֹנָן בְּנִי קָרָאנוּ לָךְ.

תמר: וּמַה לִּי וְלוֹ, בַּת־שׁוּעַ?

שמעון:… טוֹב־מַרְאֶה הוּא, רַגְלָיו כְּאַיָּלוֹת, וּפִיו חָכְמָה יָפִיק! וְהוּא יִירַשׁ אֶת אָבִיו, אֶת יְהוּדָה.

תמר: יְהִי לוֹ אֲשֶׁר לוֹ.

שמעון: וְנַפְשׁוֹ חָשְׁקָה בְּתָמָר. בָּךְ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה.

בת־שוע:…וְהוּא יִקָּחֵךְ לוֹ לְאִשָּׁה. לֹא תֵשְׁבִי כְּאַלְמָנָה בְּאָהֳלֵנוּ וּתְקוֹנְנִי עַל מַר גּוֹרָלֵךְ. בָּנִים תֵלְדִי וְשָׂמַחַתְּ בְּחֶלְקֵךְ, וְאֶת פִּי בַעְלֵךְ לֹא תַמְרִי. כֵּן יָקוּם וְכֵן יִהְיֶה!

תמר: אוֹיָה לִי…

שמעון: לֹא נָאֶה לְאִשָּׁה לְהַרְאוֹת פָּנִים צוֹהֲלוֹת בְּבוֹא עֵת כְּלוּלוֹת. מָצָאת חֵן בְּעֵינַי, תָּמָר.

תמר: לַעַג לָרָשׁ. אוֹיָה לִי… אֵת אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי מִפָּנָיו, בָּא. (בכריעה לתפלה) אֱלֹהֵי אָבִי וֵאֱלֹהֵי אִמִּי, אַל יָקוּם הַדָּבָר הַזֶּה, אַל יָקוּם וְאַל יִהְיֶה. אַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ: חָנֵּנִי, אֱלּהַּ, כִּי דַלָּה אֲנִי מְאֹד. כִּי סוֹבְבוּנִי בְּרָעָה, וּבַחשֶׁךְ אֶשְׁכֹּן וְאֵין עוֹזֵר לִי. אֱלֹהִים! הַטֵּה חַסְדְּךָ אֶל אֲמָתְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי מִכַּף רָשָׁע… אַל־נָא תַעַזְבֵנִי בְּעֵת צָרָה, אַל־נָא תַעַזְבֵנִי… אֲנִי, תָּמָר מִתִּמְנָה אֲשֶׁר בָּהָר, מְשַׁוַּעַת אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים, בְּיוֹם אֵין־אוֹר, בְּיוֹם צָרָה, בְּיוֹם יָגוֹן…

שמעון: בְּלַיְלָה זֶה נַעֲרוֹךְ הַכֵּרָה. וְאַתְּ לְכִי וְהִטֶּהָרִי! לֵיל־ כְּלוּלוֹתַיִךְ הַלֵּיל!

תמר: כְּלוּלוֹת דָּמִים!

בת־שוע: יְבָמֵךְ הוּא אוֹנָן, וְעָלָיו לְהָקִים זֵכֶר לְאָחִיו. הַאִם לֹא יָדַעתְּ זֹאת?

תמר: אַחַת יָדַעְתִּי: כְּלוּלוֹת דָּמִים! כֵּן… וַחֲתַן דָּמִים… כְּעֶגְלָה לִשְׁחִיטָה תּוֹבִילוּנִי? עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי? תְּנוּ לִי וְאֵשֵׁב אַלְמָנָה כָּל יָמַי… תְּנוּ לִי!… לֹא אָהַבְתִּי אֶת הַנַּעַר… לֹא אֲהַבְתִּיו…

בת־שוע: וְאֶת אִישֵׁךְ אֲשֶׁר מֵת אָהַבְתְּ?

תמר: הַנִּיחוּ לַמֵּת, הַנִּיחוּ לוֹ! הַנִּיחוּ גַם לִי!

שמעון: בַּת סוֹרֵרָה! בִּשְׁבָטִים נְדוּשֵׁךְ, בְּקוֹצִים וּבְעַקְרַבִּים! אֶל מְּזוּזָה נִרְצַע אֶת אָזְנֵךְ! קוּמִי, בַּת נָעֲוַת הַמַּרְדּוּת!

בת־שוע: אַל־נָא בְּאַפְּךָ! אַל־נָא! כֵּן דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה. בַּתְּחִלָּה תְּמָאֵן, אַךְ בְּלִבָּה פְּנִימָה תֶּחֱשַׁק גַּם תֶּחֱשַׁק. אַל־נָא בְּאַפְּךָ, שִׁמְעוֹן!

תמר: אַיֵּה יְהוּדָה?

שמעון: (בלעג) לֹא יוֹשִׁיעֵךְ יְהוּדָה. הָלַךְ יְהוּדָה לְמַסָּעָיו. הָלַךְ אֶל יַעֲקֹב, לְבֵית־אֵל, וּכְיֶרַח יָמִים יַעֲשֶׂה שָׁם, אַךְ אֶת בִּרְכָתוֹ שָׁלַח.

תמר: שֶׁקֶר דּוֹבֵר פִּיךָ.

שמעון: אַל תַּעֲלִי אֶת חֲמָתִי עַד לְהַשְׁחִית! אֶת בִּרְכָתוֹ נָתַן יְהוּדָה לִכְלוּלוֹתַיִךְ עִם אוֹנָן.

בת־שוע: אֶת בִּרְכָתוֹ נָתַן…

שמעון: (רכות) לָמָּה תְּכַסִּי עַל שִׂמְחָתֵךְ? לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאִשָּׁה לְבַדָּהּ. לֹא טוֹב הַדָּבָר. וְכֵן נָהוּג: וְהָיָה אִם מֵת הָאָח הָאֶחָד וְהִשְׁאִיר אַלְמָנָה אַחֲרָיו – וְיִשָֹּאֶנָּה אָחִיו הֶחָי.

תמר: עָיְפָה נַפְשִׁי, עָיְפָה נַפְשִׁי… תְּנוּ לִי וְאָשׁוּבָה בֵּית אָבִי, אֶל תִּמְנָה, אֶל כְּפָרִי. שָׁם יְלָדַתְנִי אִמִּי וְשָׁם אָמוּת. תְּנוּ לִי וְאֵשֵׁב אַלְמָנָה כָּל יָמַי, עָיְפָה נַפְשִׁי.

אונן: (בא בקפיצת רועה) הֲטוֹב הַלְּבוּשׁ בְּעֵינַיִךְ, אִמִּי? הוֹ, תָּמָר! שָׂמַחְתִּי בְּבוֹא אֵלַי הַמְבַשֵּׂר: “לֵךְ מֵעִם הַצֹּאן וּבוֹא אֶל אֹהֶל אָבִיךָ, וְהָיְתָה תָּמָר לְךָ לְאִשָּׁה”. בּוֹכִיָּה אַתְּ? עַל מָה וְלָמָּה, תָּמָר?

שמעון: עוֹד דָבָר לִי אֵלֶיהָ… וְאַתָּה לֵךְ אֶל הָעֲבָדִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי יַעֲלוּ מְדוּרָה גְדוֹלָה וְנָתְנוּ עָלֶיהָ מִמִּבְחַר הַכְּבָשִׂים אֲשֶׁר לְאָבִיךָ!

אונן: כִּדְבָרֶיךָ! הִנְנִי וְהָלַכְתִּי! אַל־נָא תִבְכִּי! אַל־נָא, תָּמָר! (הולך)

תמר: וְזֶה הַסָּכָל יִשָּׂאֵנִי? זֶה הַנַּעַר הָרַךְ בַּשָׁנִים יִשָּׂאֵנִי? עוֹד יינַק שְׁדֵי אִמּוֹ, מִצְעָדוֹ כְּקָנֶה בָּרוּחַ וּפָנָיו כְּעֵגֶל בֶּן־יוֹמוֹ, כְּאָתוֹן עַל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּעָמְסָהּ מַשָּׂא רָב. אוֹ־נָ־ן!…

שמעון: רַב יִלַּלְתְּ כַּשּׁוּעָל בַּפַּח. קוּמִי, קוּמִי! וָלֹא – בְּחַרְבִּי אֲקִימֵךְ!

תמר: אָקוּמָה. יָדַעְתִּי כִּי לָאָרֶץ תַּשְׁפִּילֵנִי אִם תַּחְפֹּץ. כִּי תְקִימֵנִי בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה. מָךְ מִדֹּמֶן הַשָּׂדֶה עֶרְכִּי. תַּעֲלוּנִי כְּכִבְשָׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ. לָמָּה יְלָדַתְנִי אִמִּי? לָמָּה? (יוצאת)

שמעון: (באיום) שׁוֹב תָּשׁוּבִי, יוֹנַת חֵן.

בת־שוע: תִּתְרַצֶּה הַנַּעֲרָה. יָבוֹא אֵלֶיהָ אוֹנָן וְשָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת הַהֲבָלִים אֲשֶׁר עָלוּ בְּרֹאשָׁהּ. אַךְ אֲנִי? יָרֵאתִי מִפְּנֵי חֲמַת יְהוּדָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדָּבָר.

שמעון: עָלַי וְעַל צָוָּארִי! תֹּאמְרִי כִּי אֲנִי פִּתִּיתְיךְ בִּלְשׁוֹנִי. לֹא יָעֵז יְהוּדָה לְדַבֵּר אֶל אָחִיו קָשׁוֹת. עָלַי וְעַל צָוָּארִי!

בת־שוע: אֵצֵא אֶל הָרוֹעִים, אֵלֵךְ. אוּלַי יֵקַל לְנַפְשִׁי בִּמְעָט. (יוצאת)

שמעון: (לבדו) יְהוּדָה! עוֹד תֵּקַע נַפְשׁוֹ מִמֶּנִּי. יֵמַר לְךָ מְאֹד בִּגְלַל אָחִיךָ. (יוצא)

חירה: (צועד בחשאי) תָּמָר! תָּמָר! תָּ־מָ־ר!

תמר: (באה) חִי־רָ־ה!

חירה: הַאִם הָלַךְ שִׁמְעוֹן?

תמר: זֶה עַתָּה יָצָא מִפֶּתַח הָאֹהֶל וְעִמּוֹ בַּת־שׁוּעַ.

חירה: הַאֻמְנָם? הַאֱמֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר סִפֵּר לִי אוֹנָן?

תמר: אֱמֶת מָרָה כַּלַּעֲנָה, חִירָה.

חירה: וִיְהוּדָה נָתַן יָדוֹ לַדָּבָר? יְהוּדָה נָתַן יָדוֹ לַ דָּבָר? מֻכֶּה אֲנִי בְּתִמְהוֹנוֹת!


תמר: לֹא יָדַעְתִּי, חִירָה. הֵן רֵעֲךָ הַטּוֹב הוּא. הַאִם לֹא סִפֵּר לְךָ שֶׁמֶץ דָּבָר? הַאִם לֹא גָלָה אָזְנְךָ כִּי דְבַר תּוֹעֵבָה יִהְיֶה בָּאֹהֶל?

חירה: לֹא דָבָר וְלֹא חֲצִי דָבָר. לֹא מִלָּה וְלֹא שֶׁמֶץ מִלָּה. לֹא זָנָב וְלֹא רֹאשׁ! לֹא יְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר! שִׁמְעִי לִי הַבָּת: הָלַךְ יְהוּדָה אֶל אָבִיו, אֶל יַעֲקֹב. אוּלַי יֵאוֹת כִּי יִשָּׂאֵךְ יְהוּדָה לְאִשָּׁה. בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ לֹא יָקוּם כַּדָּבָר הַזֶּה. לֹא יִשָּׂא הָאָב אֶת אֵשֶׁת בְּנוֹ הַמֵּת. אַךְ יַעֲקֹב, שִׂיחַ וְשִֹיג לוֹ עִם הָאֱלֹהִים. אוּלַי יֵאוֹת…

תמר: יְהוּדָה!? אוֹתִי לוֹ לְאִשָּׁה? הַאֱמֶת הַדָּבָר, חִירָה? הַאֱמֶת הַדָּבָר? הָהּ, אֱלֹהֵי אָבִי וְאלֹהֵי אִמִּי! (מחבקת את חירה) יְהוּדָה! מָה אֲהַבְתִּיךָ, יְהוּדָה!…

חירה: הַאֲזִינִי לִי הַבַּת, וְשִׁמְעִי: הָעֶרֶב מוֹעֵד כְּלוּלוֹתַיִךְ! וְאַתְּ בִּרְחִי אֶל בֵּית אָבִיךְ תִּמְנָתָה. וְהָיָה עַד אֲשֶׁר יַשִּׂיגוּךְ הָרוֹדְפִים בְּהִמָּלְטֵךְ, יַעַבְרוּ יָמִים מִסְפָּר, וְעַד אָז יָשׁוּב יְהוּדָה.

תמר: הֵן כְּיֶרַח יָמִים יֵשֵׁב בְּבֵית־יַעֲקֹב.

חירה: אַךְ אֲנִי אֶקַּח לִי גָמָל מֻבְחָר מֵעֶדְרֵי הַגְּמַלִּים אֲשֶׁר לִי, וְעַל דַּבֶּשֶׁת, כְּעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים. אֶדְאֶה אֶל יְהוּדָה לְבַשְּׂרוֹ אֶת הָרָעָה הזאת אֲשֶׁר עוֹשִׂים עִמָּךְ. וְאַתְּ הִמָּלֵטִי! הִמָּלְטִי עַל נַפְשֵׁךְ! וְסוֹף הָרָעָה – טוֹבָה, וְסוֹף הָרָעִים – רָעָה. כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיהֶם.

תמר: וְהָיָה אִם יַשִּׂיגוּנִי, יִרְדְּפוּ אַף יַשִּׂיגוּ?

חירה: רָעָה נֶגֶד פָּנַיִךְ! לֹא אֲכַחֵד וְלֹא אַסְתִּיר. אַךְ אִם יָבוֹא אוֹנָן אֵלַיִךְ, לָנֶצַח תִּשָּׁאֲרִי אֵשֶׁת־בְּרִיתוֹ וְלֹא יוֹשִׁיעוּךְ מִמֶּנוּ. לֹא יָקוּם יְהוּדָה עַל בְּנוֹ אַחֲרֵי שְׂאֵתוֹ אוֹתָךְ.

תמר: עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם: חַיֵּי שִׁפְחָה חֲרוּפָה אוֹ מָוֶת!

חירה:…וְאוּלַי אֵשֶׁת יְהוּדָה! הִמָּלְטִי עַל נַפְשֵׁךְ!

תמר: יְהִי כִּדְבָרֶיךָ. אָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי. וְאִם בַּחֶרֶב יְבַתְּקוּנִי, אָמוּתָה כְּבַת חוֹרִים גֵּאָה… לֹא אֶקַּח מְאוּמָה מִן הָאֹהֶל, רַק הַבְּגָדִים אֲשֶׁר עָלַי.

חירה: סֹבִּי וּבוֹאִי אֶל אָהֳלִי, וְשָׁם אֶתְּנֵךְ בִּידֵי פּוֹטִירַע עַבְדִּי הַכּוּשִׁי, וְהוּא יִשָּׂאֵךְ בֵּית אָבִיךְ. מַהֲרִי! מַהֲרִי!

תמר: כֵּן יִהְיֶה! יָבוֹאוּ עַל רֹאשְׁךָ בִּרְכוֹת אֱלֹהִים, חִירָה הַטּוֹב!

חירה: קוֹל צְעָדִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ. הִמָּלְטִי עַל נַפְשֵׁךְ, תָּמָר!

בת־שוע: (באה) הֲשָׁלוֹם לְחִירָה רֵעַ יְהוּדָה?

חירה: שָׁלוֹם.

בת־שוע: (מסתכלת בחירה בחשד) תָּמָר! הִנֵּה אֶצְעָדוֹת לִזְרוֹעוֹתַיִךְ וַעֲגִילִים וּצְמִידִים, מַתְּנָתִי לְיוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ! וְהִנֵּה גַם שִׂמְלָה רְקוּמָה! שֵׁש וְאַרְגָּמָן יִהְיֶה לְבוּשֵׁךְ! לְכִי הִטַּהֲרִי וְעַל בְּשָׂרֵךְ לְבְשִׁיהָ.

תמר: כִּדְבָרַיִךְ, בַּת־שׁוּעַ.

בת־שוע: יָדַעְתִּי, בִּתִּי, כִּי תִתְרַצִּי. כְּדֶרֶךְ כָּל אִשָּׁה יִפְקְדֵךְ הָאֱלֹהִים וְיָדַעְתְִּ פְּרִי בֶטֶן, וְאָז נָגִיל אֲנַחְנוּ הַשְׁתַּיִם.

תמר: כִּדְבָרַיִךְ, בַּת־שׁוּעַ.

בת־שוע: וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךְ. אַךְ בַּל יִקְדְּרוּ פְּנֵי אוֹנָן כִּפְנֵי עֵר בַּעְלֵךְ הָרִאשׁוֹן!

תמר: כִּדְבָרַיִךְ, בַּת־שׁוּעַ.

בת־שוע: הִנֵּה כְּכִבְשָׂה תַּמָּה אַתְּ. וְאַךְ לִפְנֵי רְגָעִים מִסְפָּר הָיִית כְּעֵז סוֹרֶרֶת. כֵּן דֶּרֶךְ הַנְּעָרוֹת. סוֹרְרוֹת, וְאַחַר תָּשַׁחְנָה רֹאשָׁן בְּעַנְוָה, וְהַזַּעַם בִּבְכִי יַחֲלוֹף וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. מַה לְּךָ בְּאָהֳלִי, חִירָה? הַאֶת יְהוּדָה תְּבַקֵּשׁ?

חירה: כֵּן דִּבַּרְתְּ, אֶת יְהוּדָה אֲבַקֵּשׁ.

בת־שוע: הַאִם ל א גָלָה אָזְנְךָ הַבֹּקֶר כִּי אֶל אָבִיו יֵלֵךְ?

חירה: לֹא הִגִּיד שֶׁמֵץ דָּבָר.

בת־שוע: וְלִי אָמַר יְהוּדָה כִּי בְּיָדְךָ הִפְקְיד אֶת הַטְּלָאִים עַד שׁוּבוֹ!

חירה: אוּלַי בִּידֵי פּוֹטִירַע עַבְדִּי. זֶה עַתָּה שַׁבְתִּי מֵעִם הָעֲדָרִים הָרוֹעִים בַּשָּׂדוֹת.

בת־שוע: תָּמִים אַתָּה, חִירָה, אַף כְּסִיל… לֹא אֵדַע מַדּוּעַ אָרַח יְהוּדָה לְחֶבְרָתְךָ. חִירָה הָעֲדֻלָּמִי! מַה זָּמַמְתָּ עֲשׂוֹת בְּבוֹאֲךָ אֶל אָהֳלִי וּבְדַבֶּרְךָ אֶל תָּמָר? עֲנֵנִי!

חירה: הִי, אִשָּׁה! מַה לָּךְ וְלִי כִּי עַזּוֹת תְּדַבֵּרִי? בַּעַל בְּעַמִּי אֲנִי, וְרַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר אֲשֶׁר תַּחַת יָדִי.

בת־שוע: הַצֹּאן וְהַבָּקָר יָעִידוּ בְּךָ כִּי לֹא בִּדְבַר מִרְמָה בָּאתָ אֶל אָהֳלִי! מַה דִּבֶּר עִמָּךְ, תָּמָר? מַה לָּאַט עִמָּךְ בַּסֵּתֶר?

תמר: שָׁאַל לִיְהוּדָה.

חירה: לִיְהוּדָה שָׁאַלְתִּי, חַי הָאֵל!

בת־שוע: לֹא אַאֲמִינָה! אַךְ לֶךְ לְךָ! לֵךְ אֶל אָהָלְךָ, וְרוּחַ רָעָה תְּבַעֶתְךָ תָּמִיד, כִּי לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּעְתָּ.

חירה: (הולך לפתח, מהסס רגע) וְאַתְּ, בַּת־שׁוּעַ, לֹא לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּעַתְּ?

בת־שוע: אֲנִי? מִתְאַנֶּה אַתָּה לִי!

חירה: הֲנָתַן יְהוּדָה אֶת בִּרְכָתוֹ לְאוֹנָן?

בת־שוע: צֵא מֵאָהֳלִי! לֵךְ, חֲדַל־אִישִׁים וְצָרוּעַ! לֵךְ, פֶּן אֶתֵּן אֶת קוֹלִי בִּצְעָקָה וּבָאוּ הָרוֹעִים וּבַאֲבָנִים יִסְקְלוּךָ! חִירָה הָעֲדֻלָּמִי! מְרֵרַת פְּתָנִים קִרְבֶּךָ!

חירה: אֵלֵךְ לִי, אֵלֵךְ,

בַּת־שׁוּעַ. אַךְ רָעָה נֶגֶד פָּנַיִךְ. רַק זֹאת אַגִּיד וְלא אוֹסִיף. הִנְנִי וְהָלַכְתִּי.

מפשיל את היריעה.

שמעון: (נחבא כל העת מאחרי הפתח ממול) עֲצוֹר!

חירה: דָּבָר לְךָ אֵלַי?

שמעון: חִירָה טָח טִיחַ תָּפֵל. מְכַזֵּב בִּכְזָבִים וְעֵינָיו כְּיוֹנִים תְּמִימוֹת. וְאַתְּ, בַּת־שׁוּעַ, תַּקְשִׁיבִי רַב קֶשֶׁב לִשְׁקָרָיו! מָה אָמַרְתָּ לְתָּמָר? דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ!

חירה: תְּנוּנִי וְאֵלֵךְ! גֵּיא פָּרִיצִים הָאֹהֶל הַזֶּה. לֹא אַגִּיד דָּבָר!

שמעון: חִירָה! (אוחז בנצב חרבו)

חירה: מַה לְּךָ כִּי תְיָרְאֵנִי וְתַפְחִידֵנִי! שָׁלֵם אָנֹכִי לִפְנֵי אֱלֹהַי וְלִבִּי טָהוֹר וְנָקִי הוּא, אַף כִּי תַחְשְׁבוּ, חִירָה סָכָל הוּא, חִירָה טִפֵּשׁ מְטֻפָּשׁ. אַךְ אַתָּה אִישׁ מִרְמָה וְדָם דָּבַק אֶל כַּפְּךָ. דַּם בְּנֵי שְׁכֶם!

שמעון: חִירָה!

(שולף חרבו. בת־שוע עוצרת בעדו)

חירה: תְּנִי לוֹ, בַּת־שׁוּעַ! אַל תַּעַצְרִי בוֹ. יָקוּם וְיָרִיק חַרְבּוֹ. חִירָה הַזָּקֵן אֵינוֹ יָרֵא. רַבּוֹת רָעוֹת רָאָה בִּימֵי חֶלְדּוֹ, וְלֹא יְפַחֵד וְלֹא יִרְעַד לְבָבוֹ בְּקִרָבּוֹ. קוּם, שִׁמְעוֹן, קוּם פְּגַע בִּי!

שמעון: מֵאַחֲרֵי הַיְרִיעָה שָׁמַעְתִּי בְּדַבֶּרְךָ: “הִמָּלְטִי עַל נַפְשֵׁךְ! הִמָּלֵטִי!” אַתָּה יָעַצְתָּ כֵּן, “יְדִיד” בֵּית יְהוּדָה.

חירה: כְּגַנָּב בַּפִּרְצָה, כֵּן, הִטִּיתָ אָזְנֶךָ. אֱמֶת דִּבַּרְתָּ, כֵּן יָעַצְתִּי לַנַּעֲרָה! כֵּן,

אָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: “הִמָּלְטִי עַל נַפְשֵׁךְ, כִּי רָעָה נֶגֶד פָּנַיִךְ, וְשִׁמְעוֹן בֶּן־בְּלִיַעַל הוּא, אִישׁ זָדוֹן וָרֵיק, מִכָּל דְּבַר תּוֹעֵבָה לֹא יִרְחַק. הִמָּלְטִי עַל נַפְשֵׁךְ, תָּמָר, כִּי אֶל הָעֲקֵדָה יוֹבִילוּךְ, וְהַחֲבָלִים בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ וְעַל בְּשָׂרֵךְ”. הַחֹק לָעֶבֶד, שִׁמְעוֹן, וְיהוּדָה יִשְׁמַע לַקּוֹל הַדּוֹבֵר בִּלְבָבוֹ.

תמר: חִירָה! חִירָה! זֹאת לֹא אָמַר, לֹא! לֹא!

חירה: אַךְ כָּזֹאת חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, אָרוּר תִּהְיֶה, שִׁמְעוֹן, עַל כִּי זִבְחֵי דָמִים תִּזְבַּח, וְאֶת הַנַּעֲרָה תּוֹבִיל כְּעֶבֶד בַּאֲזִקָּיו אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא תִּרְצֶה בּוֹ.

שמעון: (בת־שוע עוצרת בעדו) הַנִּיחִי לִי בַּת־שׁוּעַ, הַנִּיחִי וְאֶפְגַּע בּוֹ.

חירה: (פנים אל פנים מול שמעון) זְכוֹר שִׁמְעוֹן: בָּנִים לִי שִׁבְעָה, וַעֲבָדַי מְרֻבִּים, וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתִּי יִשְׁכְּנוּ לְמִן הַיָם וְעַד הַנָּהָר. נָקָם יִקְּחוּ מִמֶּךָ. לֹא יָרֵאתִי לְנַפְשִׁי, אַךְ אַל יִשָּׁפֵךְ דָּם בֵּין בֵּית־חִירָה לְבֵין בֵּית־יַעֲקֹב. וְאַתָּה – כִּרְצוֹנְךּ עֲשֵׂה!

בת־שוע: לֵךְ, חִירָה! הֱיֶה שָׁלוֹם בְּלֶכְתֶּךָ!

חירה: וְאַתְּ תָּמָר! לִבִּי לָךְ. צִיר שָׁלוּחַ יָרוּץ אֶל יְהוּדָה וּבְפִיו הַבְּשׂוֹרָה הַנּוֹרָאָה. אַךְ יְאַחֵר לָבוֹא יְהוּדָה. יָבוֹא, וְלֹא בְּעִתּוֹ יָבוֹא. יָבוֹא כִּכְלוֹת הַכֹּל… לִבִּי לָךְ, תָּמָר. (יוצא)

שמעון: הָלַךְ הָעֶבֶד! לוּלֵא אַתְּ בַּת־שׁוּעַ, אֲשֶׁר עָצַרְתְּ בַּעֲדִי, הָיִיתִי מֵבִיא בְּגוּפוֹ הַנִּצָּב אַחֲרֵי הַלַּהַב. יָבוֹא יוֹמוֹ! זָכֹר אֶזְכֹּר לוֹ זֹאת.

תמר: (לנפשה) רַק דָּם יִשָּׁפֵךְ בְּכָל מִדְרַךְ כַּף רַגְלוֹ. רַק דָּם.

שמעון: וְאֶת הַצִּיר הַשָּׁלוּחַ מֵעִם חִירָה אֶל יְהוּדָה נִמְצָא וְגַם נִתְפּוֹס! קִרְאִי לִבְנֵךְ, בַּת־שׁוּעַ, אַךְ מַהֵרִי, כִּי בְּנַפְשֵׁךְ הוּא.

בת־שוע: כִּדְבָרֶיךָ, שִׁמְעוֹן. (יוצאת)

תמר: רַבּוּ מְזִמּוֹתֶיךָ, שִׁמְעוֹן, וּמַה לְּךָ וָלִי כִּי תַשְׁפִּילֵנִי כָּך לָאָרֶץ? לֹא אָבִינָה, חַי הָאֵל, לֹא אָבִינָה עַל מָה וְלָמָּה חַיַּי לִשְׁאוֹל יוּרָדוּ? עַל מָה וְלָמָּה כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה יוֹבִילוּנִי אֶל אוֹנָן?

שמעון: בְּהִשָּׁאֲלֵךְ תְּדַבֵּרִי, וְעַתָּה הַסִּי!

אונן: (בא) הִנְנִי, דּוֹדִי, כִּי קָרָאתָ לִי!

שמעון: אוֹנָן! הוּטַל גּוֹרָלְךָ בְּיָדֶךָ. בְּשֶׁקֶר וּבְכַחַשׁ סוֹבַבְנוּךָ. לֹא נָתַן יְהוּדָה אֶת בִּרְכָתוֹ לְךָ. אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לְךָ נָתַנּוּ, יֶחֱשַׁק בָּה גַּם אָבִיךָ. הֲתָבִין? הָלַךְ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ אֶת בִּרְכַּת יַעֲקֹב לִכְלוּלוֹתָיו עִם תָּמָר! עִם תָּמָר רַעְיָתְךָ!

אונן: עִם תָּמָר!..

שמעון: חוֹמַת אֲבָנִים יִהְיֶה אָבִיךָ בֵּינְךָ וּבֵין תָּמָר!

אונן: דּוֹדִי! הוֹשִׁיעֵנִי! אִם לֹא יִתֶּן־לִי אָבִי אֶת תָּמָר אֶטְרוֹף אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי. אֲהַבתִּיהָ! לֹא יִקָּחֶנָּה אָבִי מִזְּרוֹעוֹתַי! שֶׁלִי הִיא!

שמעון: אִם לֹא נַעַר הִנֶּךָ, אִם גֶּבֶר בֵּין גְּבָרִים אַתָּה, אִם לְדוֹדְךָ שִׁמְעוֹן תַּחְפֹּץ לְהִדַּמּוֹת, וְלֹא כְּטָלֶה רַךְ אַתָּה בִּידֵי אָבִיךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּךָ כִּרְצוֹנוֹ – שְׁמַע לִי!

אונן: בְּתָמָר חָשְׁקָה נַפְשִׁי! הוֹשִׁיעָה לִי!

שמעון: הֲטוֹב לְךָ כִּי יַעַשְׁקוּךָ?

אונן: לֹא, דּוֹדִי, הוֹשִׁיעֵנִי! לֹא אֶרְצֶה כִּי יַעַשְׁקוּנִי וּבְמִרְמָה יָבוֹאוּ עָלַי. אֶת נִקְמַת דִּינָה נָקַמְתָּ, שִׁמְעוֹן, וְלֹא תִתֵּן כִּי יִירַשׁ אָב אֶת בְּנוֹ, בְּךָ שַׂמְתִּי מִבְטָחִי!

שמעון: יָשַׁרְתָּ בְּעֵינַי! לֵב אַרְיֵה לִבֶּךָ. עַז נֶפֶשׁ אַתָּהּ וְלֹא תֶחֱרַד מִפְּנֵי חֲמַת אָבִיךָ.

אונן: בְּעָמְדְךָ לִימִינִי לֹא אִירָא וְלֹא אֶפְחַד. בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם אָבוֹא אַחֲרֶיךָ.

שמעון: אוֹנָן! חִירָה רוֹצֶה לְבַשֵּׂר לִיהוּדָה אֶת דְּבַר כְּלוּלוֹתֶיךָ. מִן הָעֲדָרִים שָׁלַח רָץ. קוּם, אוֹנָן, וְהַזְעֵק אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַנְּעָרִים! הַפְקִידֵם עַל הַשְּׁבִילִים. בַּל יִגְרַע אִישׁ עֵינוֹ מִן הַדְּרָכִים הָעוֹלוֹת אֶל בֵּית־אֵל, וְתָפְסוּ אֶת הָרָץ.

אונן: כִּדְבָרֶיךָ, דּוֹדִי! תָּפֹשׂ נִתְפֹּשׂ אֶת הָרָץ וּבַאֲבָנִים נִרְגְּמֶנּוּ.

שמעון: וְהָיָה אִם לֹא יָבוֹא יְהוּדָה עַד שְׁקוֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ בַּיָּם, וְהָיְתָה תָּמָר לְךָ, וְלֹא לְאָבִיךָ.

אונן: בָּזֹאת חָפַצְתִּי!

שמעון: וְאַחַר הַכֵּרָה וְהַזֶּבַח לֹא יָעֵז אִישׁ לְהַגִּידְךָ דָּבָר, וְלֹא תִהְיֶה יַד הָאָב בִּבְנוֹ. קוּם, אֵפוֹא, אֱזוֹר כְּגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וּשְׁלַח אֶת הָעֲבָדִים אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְיִשְׁמְרוּ הַדְּרָכִים! וְאַחַר שׁוּבָה וּבוֹא אֵלַי.

אונן: טוב אַתָּה, דּוֹדִי. הֵיטַבְתָּ חַסְדְּךָ עִמָּדִי.

תמר: פְּקַח עֵינֶיךָ, אוֹנָן, וּרְאֵה: בְּלִי בִּרְכַּת אָבִיךָ תִּשָּׂאֵנִי! הֵן שָׁמַעְתָּ כִּי טוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו. חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בִּי. הִשָּׁמֶר־לְךָ מִכַּעַס יְהוּדָה וּמֵחֲרוֹנוֹ! רְאֵה, הִזְהַרְתִּיךָ! כְּמַעֲלָלְךָ יָשִׁיב לְךָ. הִזָּהֵר, אוֹנָן!

אונן: שָׁנָה תְּמִימָה חִכִּיתִי לַיוֹם הַזֶּה. לְאָבִי הָרְחֵלִים, לְאָבִי הַכְּבָשִׂים וְהַגְּמַלִּים, לְאָבִי הַבָּקָר וְהָאֹהָלִים. וַאֲנִי יְבָמֵךְ הִנֵּנִי, חֹק הוּא מֵאָז וּמֵעוֹלָם. אַף אִם טוֹבָה אַתְּ בְּעֵינֵי אָבִי, לֹא יִקָּחֵךְ מִמֶּנִּי. לֹא אָב הוּא לִי אִם יִקָּחֵךְ. לֹא אָב הוּא לִי. אַכְזָר הוּא.

שמעון: לֵךְ אֶל הָעֲבָדִים, אוֹנָן. קוֹלָהּ כְּנָחָשׁ. תַּאֲרִיךְ אֲמָרֶיהָ לְמַעַן יַעֲבוֹר בֵּינָתַיִם הָרָץ הַשָּׁלוּחַ. קוּם וָצֵא!

אונן: כִּדְבָרֶיךָ, דּוֹדִי! (יוצא)

צדוק: (בא, נושא חמת יין) יְהִי אָהָלְכֶם מְבֹרָךְ!

שמעון: מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם!

צדוק: (מניח את החמת על הארץ) שַׂמְנוּ הַכְּבָשִׂים עַל הַשַּׁפּוּדים, הַבָּקָר בְּאֵשׁ הַמְּדוּרָה יִצָּלֶה. יַיִן הֵבֵאתִי בְּחֵמֶת. הַעוֹד דָּבָר לָךְ אֵלַי, תָּמָר?

תמר: לֹא, צָדוֹק. יְהִי אֱלֹהִים עִמְּךָ.

שמעון: לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ אֶל בַּת־שׁוּעַ, וּמִפִּיהָ יָקוּם דָּבָר.

צדוק: יְהִי אָהָלְכֶם מְבֹרָךְ!

שמעון: מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם! (צדוק הולך)

בת־שוע: (באה בלוית זבדיה) שִׂים הַקְּדֵרוֹת, זְבַדְיָה!

זבדיה: כָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֶעֱרַב לְחֵךְ אֲדוֹנֵנוּ יְבֻשַּׁל בַּפָּרוּר.

בת־שוע: וְאֶת הַיַּיִן אֲשֶׁר בַּחֵמֶת שָׂא אֶל מֵעֵבֶר לִירִיעַת־הָאֹהֶל. וְהָיָה כִּי יֶאֱזַל הַיַּיִן מִן הַכַּדִּים, נָבִיא הַחֵמֶת וּנְמַלֵא הַכַּדִּים, וְיִהְיוּ הַגְּבִיעִים מְלֵאִים תָּמִיד, אַל יֶחְסָרוּ. וְלֹא יֹאמַר אִישׁ: בְּעַיִן רָעָה מָזְגוּ בִּכְלוּלוֹת אוֹנָן וְתָמָר.

זבדיה: (החמת על כתפו) יָדַעְנוּ גַם יָדַעְנוּ, אֵשֵׁת יְהוּדָה! גַּם כֶּלֶב בָּאֹהֶל יְגָרֵם עֶצֶם שְׁמֵנָה. יָדַעְנוּ גַם יָדַעְנוּ. וְנִתְפַּלֵּל תָּמִיד לְבַל תִּפְרֹץ מַגֵּפָה בַּצֹּאן וּלְבַל יָמוּתוּ מִן הַבָּקָר וּמִן עֶדְרֵי הַגְּמַלִּים. (יוצא)

בת־שוע: לְכִי, תָּמָר. לְכִי אֶל הַשְּׁפָחוֹת, וְזִלְפָּה תַּלְבִּישֵׁךְ אֶת סוּת מִצְרַיִם אֲשֶׁר הֵבֵאתִי. לְכִי, בִּתִּי.

זבדיה: (בא) בֶּגֶד אַרְגָּמָן. כְּלִיל יֹפִי, כְּלִיל חֶמְדָּה. כַּלָּה בִּכְלוּלוֹת קַלִּילָה. (יוצא)

בת־שוע: לְכִי, לְכִי, בִּתִּי.

תמר: “בִּתִּי”… (יוצאת)

בת־שוע: צָ־דוֹ־ק! צָ־דוֹ־ק!

צדוק: (בא) קָרָאת וָאָבוֹא, אֵשֵׁת יְהוּדָה.

בת־שוע: הֲרַךְ הַבָּשָׂר? הֲיֶעֱרַב לַחֵךְ?

צדוק: יֶעֱרַב אַף יִטְעָם, מַעֲדַנֵּי מְלָכִים.

בת־שוע: בִּשְׁקוֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ יוּבְאוּ הַמַּאֲכָלִים. וְהָעֲבָדִים יָרֹנּו אַף יִשְׂמְחוּ בָּאֹהֶל הַשֵּׁנִי. וּפֹה זֶבַח מִשְׁפָּחָה יִהְיֶה.

צדוק: הֲלֹא הָלַךְ יְהוּדָה! סִלְחִי לְחַטָּאתִי! יְהִי הַזֶּבַח זֶבַח בְּרָכָה! (יוצא)


שמעון: טוֹב אֲשֶׁר אָמַרְתְּ לְצָדוֹק כִּי לֹא יֵשְׁבוּ הָעֲבָדִים עִמָּנוּ. לִצְחוֹק וּלְקֶלֶס נִהְיֶה. לִצְחוֹק וּלְלַעַג נִהְיֶה בְּעֵינֵיהֶם בְּבוֹא הָעֵת לָשִׁיר וְתָמָר אֲבֵלָה, בְּבוֹא הָעֵת לִרְקוֹד וְתָמָר מְמָאֶנֶת לָצֵאת בְּמָחוֹל. אַךְ לְלַעַג נִהְיֶה. כְּזִבְחֵי מֵתִים יִהְיֶה הַזֶּבַח הַזֶּה: קוֹל מִצְהָלוֹת בְּאֹהֶל הָעֲבָדִים, וַאֲנָחָה וְיָגוֹן בְּאָהֳלֵנוּ.

בת־שוע: יִשָּׂא הָרוּחַ אֶת קוֹל הַמִּצְהָלוֹת! מַה לִּי הַזֶּבַח וּמַה לִּי הַיַּיִן! בּוֹר כָּרִיתִי וּבוֹ אֶפֹּל. יָבוֹא יְהוּדָה וְחֶשְׁכַת צַלְמָוֶת תָּבוֹא עִמּוֹ! (הולכת מן האהל)

שמעון: (לבדו) יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם, אָחִי יְהוּדָה! לֹא לְךָ תִּהְיֶה תָּמָר! לֹא, לֹא לְךָ, מוּג לֵב וּפַחְדָּן. נַפְשְׁךָ בְּרָעָה תִּתְמוֹגָג. זְכוֹר אֶת דִּינָה אֲחוֹתֵנוּ. זָכוֹר תִּזְכּוֹר כִּי לֹא שִׁלַּמְתָּ לָרוֹמְסִים כְּבוֹדָה כִּגְמוּלָם, וְרַק אֶל כַּפִּי וְאֶל כַּף לֵוִי דָבַק הַדָּם. וְעַל הַדָּם הַזֶּה בּוֹז תָבוּז לִי! נָקָם אֶקַּח הַיּוֹם, וְהָיָה לִי שִׁלּוּמִים עַל לִבְּךָ כִּי גָבַהּ, עַל עֵינֶיךָ כִּי רָמוּ. אַךְ רְאֵה אֶת אֲשֶׁר עוֹלַלְתִּי לְךָ. לִבְּךָ הַגֵּאֶה יִתְפַּלֵץ מֵחַרוֹן אֵין־אוֹנִים, וְאַתָּה תֶחֱשֶׁה, יְהוּדָה! אַתָּה תֶחֱשֶׁה, וְעֵינֶיךָ בְּחוֹרֵיהֶן תִּמַּקְנָה. וַאֲנִי אֶרְאֶה בִּקְלוֹנְךָ, אֲנִי אֶרְאֶה בִּקְלוֹנְךָ, שֵׂיָה תְּמִימָה!


חשכה


תמונה שנייה: אהל יהודה; קולות שרים    🔗


יחד: עֶבֶד גְּנָבַתּוּ סוּפָה בַּלַּיְלָה בַּמִּדְבָּר.

קול: סָרוּ מִנִּי דֶרֶךְ אֹרְחוֹת!

יחד: שְׁפוֹת עַל אֵשׁ, שְׁפוֹת, שְׁפוֹת!

קול: לַיְלָה בַּמִּדְבָּר, סַהַר בּוֹ עָלָה. אֹרְחַת גְמַלִּים תָּנוּעַ בַּסּוּפָה. אָבַד עֶבֶד בְּיָם חוֹלוֹת!

יחד: שְׁפוֹת עַל אֵשׁ, שְׁפוֹת וּשְׁפוֹת!

קול: חֵי הָאֵל יְקִימֶנוּ, חֵי הָאֵל כִּי יְבִיאֶנּוּ. וּמַיִם מַיִם גַּם יַשְׁקֶנּוּ בַּמִּדְבָּרוֹת.

יחד: שְׁפוֹת עַל אֵשׁ, שְׁפוֹת וּשְׁפוֹת!

אור. שמעון, בת־שוע, תמר, אונן, מסובים

שמעון: אִכְלוּ בָּשָׂר וּשְׁתוּ הַיַּיִן! מִזְגְי בַּת־שׁוּעַ! אַל יֶחְסַר הַמֶּזֶג בְּאֹהֶל אָחִי, אַל יֶחְסַר!

צדוק: (בא) אוּלַי יִדָּרֵשׁ לָכֶם דָּבָר? הִנֵּה יִמְצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאָמַרְתָּ וְהֵבִיא!

בת־שוע: שׁוּב וָלֵךְ אֶל הָאֹהֶל וְשַׂמַּח לִבֶּךָ, צָדוֹק. לֹא יִהְיֶה זָר אִתָּנוּ!

צדוק: כֵּן דִּבַּרְתְּ, בַּת־שׁוּעַ, אַךְ מִשָּׁם קוֹל מִצְהָלוֹת, וּפֹה אֲבֵלִים. סִלְחִי לְחַטַּאת עַבְדֵּךְ. שָׁנִים רַבּוֹת עָבַדְתִּי אֶת יְהוּדָה בֶּאֱמוּנָה, וְלֹא אֶחְפֹּץ כִּי יִצְחֲקוּ לוֹ. לָעֹג יִלְעֲגוּ רוֹעֵי הַצֹּאן, כִּי חֲתֻנַּת אֲבֵלִים הִיא.

שמעון: קוּם וּבְרַח, דּוֹדִי צָדוֹק! מִי יַגִּיד כִּי אָבֵל אָנֹכִי? יָיִן

צדוק: אָמְנָה, שָׂמֵחַ אַתָּה, שִׁמְעוֹן. אֵלְכָה נָא וַאֲבַשֵּׂר לָרוֹעִים כִּי הַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנְכֶם. (יוצא)

שמעון: אֲבֵלִים? צְחוֹק עָשׂוּ לִי! מִי אָמַר כִּי אֲבֵלִים נָחְנוּ! שְׁתֵה, אוֹנָן! שְׁתִי, בַּת־שׁוּעַ! שְׁתוּ!

עבדים: (קולות השרים) עֶבֶד גְּנָבַתּוּ סוּפָה בַּלַּיְלָה בַּמִּדְבָּר. סָרוּ מִנִּי דֶרֶךְ אֹרְחוֹת! שְׁפוֹת הַיַיִן, שְׁפוֹת, שְׁפוֹת!

בת־שוע: קוּם וּרְקוֹד, אוֹנָן בְּנִי! קוּם וּרְקֹד, וְנַחֲרִישׁ בְּקוֹלֵנוּ אֶת קוֹל הַמִּצְהָלוֹת. קוּם, בְּנִי! הֵם שְׂמֵחִים בְּלִבָּם…

שמעון: (מוחא כף) חֶרֶב! חֶרֶב!

אונן: (קם ממקומו) חֶרֶב! חֶרֶב!

בת־שוע: חֶרֶב! חֶרֶב!

אונן: (בפסיעות מתונות) מְלֻטָּשָׁה!

שמעון: חֶרֶב! חֶרֶב!

בת־שוע: חֶרֶב! חֶרֶב!

אונן: (רוקד) מְלֻטָּשָׁה!

שמעון: חֶרֶב! חֶרֶב מְלֻטָּשָׁה!

אונן: חֶרֶב! חֶרֶב! תָּמָר! חֶרֶב, חֶרֶב! תָּמָר! חֶרֶב, חֶרֶב מְלֻטָּשָׁה! מְלֻטָּשָׁה! מְלֻטָּשָׁה! תָּ־מָ־ר! (נופל על המצע)

שמעון: שְׁתִי, תָּמָר! יָדַי תִּמְזוֹגְנָה לָךְ! גֶּבֶר אֲשֶׁר רַגְלָיו כְּעַמּוּדֵי עֶשֶׁת יָבוֹא אֵלַיִךְ. שְׁתִי!

תמר: מְזוֹג! אֶשְׁתֶּה כִּשְׁתוֹת הָרַעַל. מְזוֹג! מְזוֹג, שִׁמְעוֹן!

בת־שוע: (בתחנונים) תָּמָר, תָּמָר! עֲשִׂי חֶסֶד עִמָּדִי. זַמְּרִי, זַמֵּרִי! הֵן יוֹם שִׂמְחָה הַיּוֹם. זַמְּרִי בְּיוֹם שִׂמְחָתֵךְ, זַמֵּרִי! רְאִי בִּקַּשְׁתִּי, תָּ־מָ־ר!

תמר: (שרה בעצב) הָלְכָה מִן הָאֹהֶל יָשְׁבָה בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם אֵלָיו לָשֵׂאת מִנְחַת חֲלוֹמוֹת. הוּא יָבוֹא, הָרָחוֹק, יָבוֹא בֵּין עַרְבַּיִם לִשְׁרִיקוֹת עֲדָרִים, עֵינַיִם רַכּוֹת. מֻשְׁפָּלוֹת…

צדוק: (בא) תָּפְסוּ אֶת הָרָץ!

חירה, כפות ידים, נדחף פנימה בידי עבדי יהודה

שמעון: חִירָה!

חירה: אֲנִי הוּא! אֲנִי הוּא, בֶּן בְּלִיַּעַל! הַתִּירוּ הַחֲבָלִים. הַתֵּר תַּתִּירוּ!

שמעון: הַתֵּר חֲבָלָיו, אוֹנָן! בֵּין כֹּה וָכֹה אֵחַר אֶת הַמּוֹעֵד.

תמר: הוֹ, חִירָה! יָדֶיךָ זָבוֹת דָּם! מַכָּה וְחַבּוּרָה!

חירה: יֵרָפְאוּ הַפְּצָעִים. מַכָּתִי תַּגְלִיד. יָבוֹא יוֹמְךָ, שִׁמְעוֹן! יָבוֹא יוֹמֶךָ!

שמעון: שֵׁב עִמָּנוּ וְתֹאכַל לֶחֶם, תִּשְׁתֶּה יַיִן וּבְשַׂר כֶּבֶשׂ תֹּאכַל. אוֹרְחֵנוּ אַתָּה, וְלֹא יַקְדִּיר פָּנִים הָאוֹרֵחַ!

חירה: “אוֹרֵחַ”! הֲבַחֲבָלִים וּבַעֲבוֹתוֹת תָּבִיאוּ אוֹרֵחַ? מֵעַל דַּבֶּשֶׁת הַגָּמָל הִפִּילוּנִי אָרְצָה… גָּמוֹל יִגְמוֹל לְךָ יְהוּדָה עַל כָּל אֵלֶּה!

תמר: גְּמַא מִן הַיַּיִן וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ. עֲשֵׂה זֹאת לְמַעֲנִי.

חירה: (גומע) הוֹ, בִּתִּי! הוֹ, בִּתִּי!

שמעון: יֵין תַּרְעֵלָה מָזְגָה לְךָ!

חירה: לוּא יָדֶיךָ מָזְגוּ, וַדַּאי מֻרְעָל הָיָה בְּרַעַל לִבֶּךָ!

זבדיה: (בא שכור) נָחָה עָלַי הָרוּחַ. הוֹי שׁוֹתִים מַחֲמַת יַיִן! הוֹי סְעֻדַּת אֲבֵלִים! הוֹי בְּכוּ בָּכֹה. קוֹנְנוּ עַל מַר גּוֹרָלִי (שר) נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ יְשׁוּפְךָ עָקֵב, תְּשׁוּפֶנּוּ, תְּשׁוּפֶנּוּ רֹאשׁ. שִׁמְעוֹן הַנָּחָשׁ! מַחֲצוּ רֹאשׁוֹ בְּטֶרֶם יְשׁוּפְכֶם! רַעַל בִּלְבָבוֹ וּבִלְבָבִי! עֶבֶד אָנֹכִי מִיּוֹם הִוָּלְדִי, עֶבֶד בֶּן עֲבָדִים. הוֹי,אִמִּי הוֹרָתִי! (שר) תְּשׁוּפֶנּוּ, תְּשׁוּפֶנּוּ רֹאשׁ. נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ… (יוצא)

שמעון: נָחָה הָרוּחַ עַל זְבַדְיָה!

תמר: לֹא יָבוֹא יְהוּדָה? לֹא, חִירָה?

חירה: לֹא שָׁעָה הָאֵל לִתְפִלָּתִי. וְאַתְּ – אָבְדָה תִקְוָתֵךְ, תָּמָר! אָבַדְתְּ, וְעַל רִשׁעַת אָדָם אָבַדְתְּ. רָחֲקָה יְשׁוּעָה מִמֵּךְ.

תמר: (ביבבה חנוקה) אִמִּי! אִמִּי!

בת־שוע: לֹא אוּכַל רְאוֹת אֶת כָּל אֵלֶּה. תָּמָר! מָה אֶעֱשֶׂה? מָה אֶעֱשֶׂה!

שמעון: מַה לָּךְ וְלְדִמְעָתָה, בַּת־שׁוּעַ? הֲנִכְמְרוּ רַחֲמַיִךְ? לְלַעַג וּלְקֶלֶס תִּהְיִי! תְּנִי לָהּ וּתְלַחֵךְ עֲפַר הָאָרֶץ. שׁתֵה, אוֹנָן! שׁתֵה וְאַל יָנוּעַ לִבְּךָ וְאַל יִרְעַד! (יהודה נצב בפתח) יַיִן! הוֹי שׁוֹתִים מֵחֲמַת יַיִן! הוֹי סְעֻדַּת אֲבֵלִים!

תמר: (בצעקה גדולה) יְ־הוּ־דָ־ה!

יהודה: (בלחש ובכאב) מָה הַזֶּבַח הַזֶּה לָכֶם? לָמָּה נִשְׁפָּךְ הַיַּיִן כַּמַּיִם בְּאָהֳלִי? מָה הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת לָכֶם? דַּבֵּרוּ!

שמעון: הַאִם לֹא שָׁאַלְתָּ אֶת פִּי הָרוֹעִים?

יהודה: לֹא אֶשְׁאַל אֶת הָעֶבֶד עַל הַנַּעֲשֶׂה בְּאָהֳלִי! וְעַתָּה דַּבֵּרוּ! עַל מָה וְלָמָּה שָׁחֲטוּ הַכְּבָשִׂים? עַל מָה וְלָמָּה? מָה הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת לָכֶם בִּהְיוֹת אֲדוֹנֵי הָאֹהֶל הַרְחֵק מִזֶּה?

שמעון: לֵיל כְּלוּלוֹת הַלֵּיל.

יהודה: כְּלוּלוֹת? וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי?

בת־שוע: (נופלת לרגליו) סְלַח וּמְחַל! חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, חָ־טָא־נוּ…

יהודה: קוּמִי, בַּת־שׁוּעַ! קוּמִי, אַל־נָא תִּכְרְעִי בֶּרֶךְ לִפְנֵי בַּעְלֵךְ!

בת־שוע: סְלַח וּמְחַל! אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיךָ אֲנַשֵּׁק…

יהודה: קוּמִי, בַּת־שׁוּעַ. אֵי הָעֶבֶד אֲשֶׁר אֶת כְּלוּלוֹתָיו תָּחֹגּוֹ וַאֲנִי לֹא רְאִיתִיו?

שמעון: לֹא עֶבֶד הוּא. בִּנְךָ! אוֹנָן!

יהודה: אוֹנָן? אוֹנָן? וְאֵי הַכַּלָּה? אֵי הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר נְתַתֶּם לוֹ מִבְּלִי לָקַחַת בְּרָכָה מֵאֵת אָבִיו? אַיֵּה הַפִּלֶּגֶשׁ נְכַת הָרַגְלַיִם?

שמעון: הִנֵּה הִיא יוֹשֶׁבֶת לְפָנֶיךָ!

יהודה: אֵין פֹּה אִשָּׁה מִלְּבַד בַּת־שׁוּעַ וְתָמָר!

שמעון: אָחִי יְהוּדָה! הַכַּלָּה הִיא… תָּמָר!

יהודה: מְהַתְּלִים אַתֶּם בִּי. רַק מַהֲתַלָּה הִיא. הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי, שִׁמְעוֹן!

חירה: יֵשׁ וְדוֹבֵר שֶׁקֶר יֹאמַר גַּם אֱמֶת!

בת־שוע: סְלַח, יְהוּדָה!

יהודה: כְּלוּלוֹת אוֹנָן וְתָמָר? יְסֻלַּח לִי עַל רָגְזִי אֲשֶׁר רָגַזְתִּי. לֹא, לֹא יְאֻמַּן. אֱמוֹר כִּי שֶׁקֶר הַדָּבָר! אָחִי שִׁמְעוֹן הֵן שֶׁקֶר עָנָה בְּךָ חִירָה!

שמעון: לֹא שֶׁקֶר! כְּלוּלוֹת אוֹנָן וְתָמָר. עַל כֵּן הוּבָא הַיַּיִן, וּכְבָשִׂים מִמֵּיטַב צֹאנְךָ נִשְׁחָטוּ.

יהודה: חֶבֶר בּוֹגְדִים!

בת־שוע: קָחֶנָּה! קַח אֶת תָּמָר עַל פָּנַי, קָחֶנָּה לְךָ לְאִשָּׁה! אַלְלַי לִי… אַלְלַי לִי… קָחֶנָּה לְךָ לְאִשָּׁה! אַלְלַי לִי… קָחֶנָּה!

יהודה: מִי זָמַם אֶת הָמְּזִמָּה הַנִּתְעָבָה? מִי, חֶבֶר נוֹכְלִים? הַאַתְּ הִיא, כְּנַעֲנִית בְּזוּיָה! אָתְּ?

בת־שוע: סְלַח לְחַטָּאתִי, יְהוּדָה. רַחֶם־נָא! רַחֵם עַל אֵם יְלָדֶיךָ.

יהודה: שִׁפְחָה חֲרוּפָה! הֲגַם יָדְךָ בַּמַּעַל, חִירָה?

שמעון: אֲנִי אֲשֶׁר הִשֵּׂאתִי אֶת תָּמָר. בַּת־שׁוּעַ חַפָּה מִן הַפֶּשַׁע. אֲנִי הוּא זוֹמֵם ַמְּזִמָּה! אָחִיךּ שִׁמְעוֹן! אַתָּה לֹא תָפֵר אֶת חֻקֵּי הַשְּׁבָטִים!

יהודה: (בעינים עצומות) בּוֹא, קְרַב אֵלַי, אָחִי בֶּן אִמִּי. קְרַב אֵלַי, וְאֶת עֵינֶיךָ אֶרְאֶה, אֶת שְׂפָתֶיךָ. אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ… קְרַב אֵלַי, אָחִי בֶּן אִמִּי!

שמעון: הִנֵּנִי! (צועד לקראת יהודה)

חירה: אַל יִשָּׁפֵךְ דַּם בְּאָהֳלֶיךָ! אָחִיךּ הוּא!

יהודה: קְרַב אֵלַי! קְרַב!

שמעון: הִנֵּנִי לְפָנֶיךָ!

יהודה: (פוקח את עיניו) עֵינֵי לֵאָה אִמֵּנוּ… עֵינֵי אִמֵּנוּ הַטּוֹבוֹת… אַךְ צְחוֹק רֶשַׁע מְרַצֵּד בָּהֶן. עֵינֵי אִמֵּנוּ – וְדַם בָּהֶן! בּוֹא אֶלְחָצְךָ בְּיָדִי… אֲחַבֶּקְךְ כְּחַבֵּק אָח אֶת אָחִיו. אֶלְפּוֹת רֹאשְׁךָ. שִׁ־מְ־עוֹן! שִׁ־מְ־ע־וֹ־ן!

שמעון: אֶפְשׁוֹט צַוָּארִי לְפָנֶיךָ, אָחִי יְהוּדָה, קוּם קַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת. קוּם, הַגֵּר דָּמִי לָאָרֶץ… אַךְ לֹא לְךָ תִּהְיֶה תָּמָר, לֹא לְךָ.

יהודה: מִי אַתָּה אֲשֶׁר תְּצַוֶּה עָלַי? מִי הַמְצַוֶּה עָלַי? מִי, שׁוֹפֵךְ דָּמִים?

שמעון: אֲנִי! בִּהְיוֹת חֶרְפַּת אֲחוֹתֵנוּ דִינָה גְלוּיה לעֵינֵי כָּל הָאָרֶץ, אֲנִי נָקַמְתִּי מִיָּדָם אֶת כְּבוֹדָהּ אֲשֶׁר חֻלַּל! אֲנִי! וְאַתָּה יָשַׁבְתָּ לָבֶטַח בְּאָהֳלֶךָ. שֶׁבֶת מִבְטַחִים יָשַׁבְתָּ. יְהוּדָה! הַיּוֹם הַזֶּה בָּאתִי לִשְׁמוֹר עַל כְּבוֹד בֵּית־ יַעֲקֹב. לֹא תְחֻלַּל אֲחוֹתֵנוּ לְלֹא נָקָם, וְלֹא יְשָּׂא הָאָב אֶת אֵשֶׁת בְּנוֹ הַמֵּת.

יהודה: אֶת נִקְמַת דִּינָה נָקַמְתָּ? הֵן עִיר שְׁלֵמָה רָחַצְתָּ בְּנַחֲלֵי דָם. עִיר עַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ. טֶבַח טָבַחְתָּ וְלֹא יָדַעְתָּ רַחֵם.

שמעון: עַל כְּבוֹד בֵּית־יַעֲקֹב.

יהודה: אַתָּה הוּא הַשּׁוֹמַר עַל כְּבוֹד בֵּית אָבִינוּ? אֲנִי הַשַּׁלִּיט בְּאָהֳלִי, שִׁמְעוֹן! אֶת אֲשֶׁר אֲצַוֶּה – יַעֲשׂוּ. עַל פִּי יָקוּם דָּבָר. לֶךְ לְךָ! לֹא אֶחְפֹּץ לִרְאוֹתְךָ עַד עוֹלָם. לֹא אָח אַתָּה לִי, אוֹיֵב הִנֶּךָ! אוֹיֵב הַמֵּקִים בֵּן בְּאָבִיו, וְאָב בִּבְנוֹ… לֹא תִּהְיֶה תָּמָר לְאוֹנָן!

שמעון: וּמַה יַגִּידוּ בָּעָם? רַק לִשְׂחוֹק וּלְלַעַג יִהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּעֵינֵיהֶם! וְאַתָּה הֵן אִישׁ נְשׂוּא פָנִים. מִצְעָדְךָ כְּרוֹזְנֵי אֶרֶץ וּפִיךָ יַבִּיעַ בְּנַחַת דְּבָרוֹ. לֹא כְּאָחִיךָ שִׁמְעוֹן! וּמַה יֹּאמַר אָבִינו יַעֲקֹב עַל כִּי מֵעִם הַכְּלוּלוֹת תִּקַּח כַּלָּה?

יהודה: כְּלוּלוֹת־מִרְמָה! כְּלוּלוֹת־שֶׁקֶר! קוּם וָלֵךְ, שִׁמְעוֹן, וּבַל תִּקְרָב לָגֶשֶׁת אֶל אָהֳלִי!

שמעון: אֵלֵךְ, אֵלֵךְ, אָחִי יְהוּדָה. אַךְ בְּטֶרֶם אֵלֵךְ תִּהְיֶה תָּמָר לְאוֹנָן!

יהודה: שִׁמְעוֹן!

שמעון: יְהוּדָה!

בת־שוע: יָרֵאתִי, שִׁמְעוֹן! עֲשֵׂה חֶסֶד עִמָּדִי וָלֵךְ.

שמעון: בַּת־שׁוּעַ, לֹא רַךְ לֵבַב אָנֹכִי. הָאִישׁ אֲשֶׁר יֶחֱטָא לֵאלֹהִים וְיִשָּׂא אֶת אֶשֶׁת בְּנוֹ – הַדֶּבֶר יִדְבַּק בְּאָהֳלוֹ, הַמַּגֵּפָה תִּפְרוֹץ בְּצֹאנוֹ, הַבָּרָק יַכֶּה עַל רֹאשׁ יְלָדָיו, מְצֹרָעִים תִּהְיוּ, מְנֻדִּים תִּהְיוּ. עַל חַטַּאת יְהוּדָה תְּקֻלָּלוּ!

יהודה: מְצֹרָעִים נִהְיֶה, אַךְ בַּל נִרְאֶה פָּנֶיךָ!

שמעון: קִלְלָתְךָ עָלֵינוּ תָּחוּל, כִּי אָחִינוּ אַתָּה. יְהוּדָה יֶחֱטָא וְשִׁמְעוֹן יָמוּת? יְהוּדָה יֶחֱטָא וּבַת־שׁוּעַ תָּמוּת בְּחֶטְאוֹ? יְהוּדָה יֶחֱטָא וְיָמוּת בְּנוֹ הַקָּטֹן שֵׁלָה? יְהוּדָה יֶחֱטָא וְתִפְרוֹץ מַגֵּפָה בְּכָל צֹאן הָאָרֶץ? יְהוּדָה, בַּאֲבָנִים יִסְקְלוּךָ! גַּל גָּדוֹל יַעַרְמוּ עַל גּופָתְךָ, גַּל אֲבָנִים. אֲנִי הָאִישׁ אַעֲבִיר אֶת הַקּוֹל: שִׁמְעוּ! שְׁמָעוּ! שִׁמְעוּ אֵלַי, כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: הַכְּנַעֲנִי, הַיְבוּסִי, הַפְּרִזִּי וְהַחִתִּי, כִּי תָבוֹא אֵשׁ וְאָכְלָה בָכֶם – יְהוּדָה יֶאְשַׁם! כִּי יָמוּת יֶלֶד בְּלֹא עֵת – יְהוּדָה יֶאְשַׁם! כִּי יִרְעַם הָרַעַם וְיַכֶּה הַבָּרָק וְהִמְטִירו הַשָּׁמַיִם מֵי סַחַף הַסּוֹחֲפִים אָדָם וּבְעִירוֹ לַמָּוֶת – יְהוּדָה יֶאְשַׁם!

בת־שוע: אֵלִי, אֵלִי!

תמר: יְהוּדָה!

שמעון: לוּלֵי אֵשֶׁת אוֹנָן אַתְּ, לאֵשׁ הָיוּ מוֹבִילִים אוֹתָךְ עַל עַזוּת פָּנַיִךְ.

בת־שוע: אֵלִי, אֵלִי!

שמעון: קוּם וּבָרֵךְ אֶת אוֹנָן! קוּם יְהוּדָה, וּבָרֵךְ אֶת בִּנְךָ!

יהודה: לֹא, לֹא אֲבָרְכֶנּוּ! הַרְרֵי אֹפֶל הֶעֱמַסְתָּ עַל רֹאשִׁי. הַרְרֵי אֹפֶל…

שמעון: שִׁמְעוּ! הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ! הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי, שִׁמְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, הַכְּנַעֲנִי, הַיְבוּסִי, הַפְּרִזִּי וְהַחִתִּי! שִׁמְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, לְמִן הַיָּם וְעַד הַנָּהָר, לְמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַשֶּׁלֶג אֲשֶׁר בָּהָר: אָרוּר אַתָּה, יְהוּדָה! אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בָּשָּׂדֶה, אָרוּר אַתָּה בְּבוֹאֶךָ וְאָרוּר בְּצֵאתֶךָ. אָרוּר יִהְיֶה אָחִי בֶּן־אָבִי וּבֶן־אִמִּי כִּי…

אונן: אָבִי! אָבִי!

יהודה: אֲבָרֵךְ אֶת הַנַּעַר! אֲבָרְכֶנּוּ, אַךְ לֹא בִּגְלַל זְדוֹן לִבְּךָ הָרֵיק, שִׁמְעוֹן! רְאוּ אֶת עֵינָיו רְאוּ!

אונן: אָבִי!

תמר: יְהוּ־דָ־ה!

שמעון: קְרַב אֶל אָבִיךָ! אַל תִּפְחַד וְאַל תִּרְעַד, אוֹנָן. קְרַב אֶל אָבִיךָ אוֹהֶבְךָ לְקַבֵּל בִּרְכַּת אָב לִבְנוֹ.

יהודה: מִלֶּיךָ מְשׁוּחוֹת בְּשֶׁמֶן. שֶׁמֶן תַּחַת לְשׁוֹנְךָ, אָחִי. קְרַב, אוֹנָן! קְרַב, יַלְדִּי! אַתָּה הֵן לֹא חָטָאתָ בִּמְאוּמָה. הֵן יֶלֶד פֶּתִי הִנֶּךָ. נַעַר הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, תְּמִים לֵבָב, וּבִינָתוֹ כְּבִינַת הָעֵגֶל – וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת תָּמָר! הוּא נוֹשֵׂא אֶת תָּמָר לְאִשָּׁה!

אונן: בָּרְכֵנִי, אָבִי, כִּי לִי נְתָנָהּ שִׁמְעוֹן, וְאִמִּי בַּת־שׁוּעַ אַף אָמְרָה: “בֵּרַךְ אוֹתְךָ אָבִיךָ”.

יהודה: כְּרַע, בְּנִי.

אונן: הִשְׁפַּלְתִּי לִכְרוֹעַ, בָּרְכֵנִי.

חירה: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן! לֹא תְבָרְכֶנּוּ, יְהוּדָה! לֹא יְבָרֵךְ אָב וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ. אֵין בְּרָכָה מִלֵּב וָלֵב. קוּם מִכְּרוֹעַ, אוֹנָן! יְהוּדָה! לֹא יַפְחִידוּךָ אִיּוּמֵי שִׁמְעוֹן וּמְזִמּוֹת בַּת־שׁוּעַ. לְךָ תִּהְיֶה תָּמָר.

יהודה: חִירָה, רֵעִי הַטּוֹב. חִירָה, יְדִיד נַפְשִׁי. חָזַרְתִּי מִן הַדֶּרֶךְ, כִּי אֶת נַפְשִׁי שָׁאַלְתִּי: הֲיֵעָשֶׂה כֵן? הֲיֵעָשֶׂה כֵן וְלֹא יָבוֹא אֵלַי עֵר בְּנִי הַמֵּת עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵילוֹת? הֵן חֵטְא הוּא וְעָוֹן אֲשֶׁר לֹא יְכֻפַּר!

חירה: הֵן אָהַבְתָּ אֶת הַנַּעֲרָה!

יהודה: כֵּן הוּא, אַךְ גַּם אֲבִי אוֹנָן הִנֵּנִי. חָזַרְתִּי מִן הַדֶּרֶךְ וְאֶל יַעֲקֹב לֹא הָלַכְתִּי, וְיָדוֹעַ יָדַעְתִּי: שָׁלֹחַ אֶשְׁלַח אֶת תָּמָר אֶל בֵּית אָבִיהָ, וְנִקִּיתִי אוֹתָהּ מִשְּׁבוּעָתַהּ לְאָהֳלִי וְתָקוּם וְתֵלֵךְ. וְאִם יֶחֱשַׁק בָּה אִישׁ – יִקָּחֶנָּה! אַךְ לֹא אֶרְאֶנָּה אֲנִי יוֹם יוֹם בְּאָהֳלִי. אֵחַרְתִּי אֶת הַמּוֹעֵד, חִירָה. הִבְטִיחוּ אֶת תָּמָר לְאוֹנָן, וְעָלַי לְבָרְכוֹ. עָלַי

אונן: הִנֵּנִי! (כורע)

חירה: אַל תַּסְגִּירֶנָּה! יַתִּירְךָ יַעֲקֹב מִן החֹק.

יהודה: אוֹנָן בְּנִי הוּא!

חירה: (בדיבור מהיר) יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת!

יהודה: (בדיבור מהיר) הַבְטָחַת אִמּוֹ הִיא!

חירה: (בדיבור מהיר) בְּמִרְמָה!

יהודה: חִירָה! אָבִי הַנַּעַר אֲנִי!

חירה: אַל תַּסְגִּירֶנָּה, אַל תַּסְגִּירֶנָּה לִשְׁאוֹל, יְהוּדָה! כְּלוּלוֹת־מִרְמָה הֵן!

יהודה: אֵחַרְתִּי אֶת הַמּוֹעֵד, אֵחַרְתִּי אֶת הַמּוֹעֵד, חִירָה!

חירה: בֶּאֱהוֹב אִישׁ לֹא יֹאמַר אֵחַרְתִּי. עַד סוֹף יָמָיו יֶאֶהַב, וְתִקְוָה תְּפַעֲמֶנּוּ. שְׁלַח אֶת הַנַּעֲרָה לְבֵיתָהּ אוֹ תִּקָּחֶנָּה אֵלֶיךָ, וָלֹא – הַמָּוֶת יְרַחֵף בֵּין יְרִיעוֹת אָהֳלֶךָ.

יהודה: חִירָה!

חירה: לֹא, לֹא, יְהוּדָה. אֵלֵךְ לִי. אֵלֵךְ וּבַל אֶרְאֲךָ גּוֹמֵעַ מִן הַיַּיִן, כִּי אֶת דַּם לִבְּךָ אַתָּה גוֹמֵעַ. הֱיֵה שָׁלוֹם, יְהוּדָה! לֹא אִישׁ מִלְחָמָה וְנָקָם אַתָּה הַיּוֹם. לֹא תְחָרֵף אוֹיֵב כָּרָאוּי לוֹ, וְלֹא תַשְׁפִּיל שׁוֹאֲפֵי מְזִמּוֹת לָאָרֶץ. הֱיֵה שָׁלוֹם, יְהוּדָה! אֵלֵךְ לִי אֶל בֵּיתִי. וְאַתָּה גְמַע, גְּמַע מִגְּבִיעַ הַיַּיִן… (יוצא)

יהודה: (מברך) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב! אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ! אֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ, וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ.

אונן: אוֹדְךָ, אָבִי, כִּי בֵּרַכְתַּנִי. לִבִּי טָהוֹר הוּא, אָבִי, כְּלֵב הַטָּלֶה בְּהִוָּלְדוֹ.

יהודה: תָּמִים לִבְּךָ וְלֹא יָבִין מַה פְּתַלְתֹּל לֵב אֱנוֹשׁ, וְאַף לֵב אָבִיךָ מוֹלִידְךָ. יֶלֶד הָיִיתָ וְיֶלֶד אַתָּה.

שמעון: שְׁתֵה, יְהוּדָה. הָרֵם גְּבִיעַ הַיַּיִן לְאוֹת שִׂמְחָתְךָ, לְאוֹת כִּי בְּלֵב שָׁלֵם נָתַתָּ הַבְּרָכָה קֳבָל עָם וָעֵדָה. הָרֵם הַגָּבִיעַ, יְהוּדָה!

יהודה: (משתדל לכסות על עצבונו) הִנֵּה הַגָּבִיעַ! גְּבִיעַ־זָהָב, גְּבִיעַ אָבוֹת, וְהַיַּיִן אָדֹם. אָדֹם הַיַּיִן…

שמעון: שְׁתֵה!

יהודה: אָבִי יַעֲקֹב! בָּנֶיךָ נִצָּבִים בָּזֶה וְרַעַל בְּנַפְשָׁם. וְהֵם בְּנֵי אֵם אַחַת וּבְנֵי אָב אֶחָד. שִׁמְעוֹן אִישׁ נְקָמוֹת הוּא, וְעַל דְּמֵי הַנִּשְׁחָטִים בִּשְׁכֶם הוֹסִיף אֶת דַּם לְבָבִי. וַ אֲנִי אוֹחֵז בְּנִצַּב הַחֶרֶב וְלֹא אֶשְׁלְפֶנָּה. אֲנִי, בֶּן יַעֲקֹב וּבֵן לֵאָה, גּוֹמֵעַ מִן הַיַּיִן בִּכְלוֹלוֹת בְּנִי אוֹנָן לְאוֹת כִּי שָׂמַחְתִּי בְּשִׂמְחָתוֹ. (גומע מן היין)


מסך


 

מערכה שנייה    🔗


תמונה ראשונה: באר. סלעים. לילה בהיר    🔗


יהודה: (בא. הולך אל הבאר ומסתכל פנימה)

קולות רועים: פְּ־רְ־ר! הוֹ־הוֹ! פְּרְ־ר! הוֹ־הוֹ!

צדוק: (בא) יְהוּדָה? הָלְכוּ הָרוֹעִים לְהַשְׁקוֹת הָעֲדָרִים בְּמֵי הַנַּחַל וַיָּלִינוּ עִם הַצֹּאן בַשָּׂדֶה. רַב הַצֶּמֶר אֲשֶׁר גָּזְזוּ מֵעַל כְּבָשֶׂיךָ, רַב מְאֹד. מִשְׁתֶּה גָדוֹל עָשִֹיתָ בְּחַג הַגֵּז.

יהודה: כֵּן הוּא. לֵךְ, צָדוֹק, תֶּעֱרַב שְׁנָתְךָ. הַנִּיחֵנִי לְבַדִּי.

זבדיה: (בא. שר בשכרונו)

אָהֳלֵי קֵדָר שְׁ־ח־וֹ־רִי־ם. מֵי נָהָר, נָהָר קוֹדְרִים, ק־וֹ־דְ־רִ־ים, בַּלֵּיל, בַּלֵּ־יל, הִי־הִי! פְּ־רְ־רְ־הוּ!

צדוק: שָׁתִיתָ לְשָׁכְרָה, זְבַדְיָה, נִכְנַס יַּיִן וּבָא הַיָּגוֹן.

זבדיה: (שר) קוֹדְרִ־ים, קוֹ־דְ־רִים, הִי־הִי!

צדוק: בּוֹא, זְבַדְיָה, בּוֹא! תִּרְבַּץ בַּשְּׁקָתוֹת וְסָר הַיַּיִן מִמְּךָ, כִּי מַיִם נַשְׁקֶךָ.

זבדיה: נָחָה עָלַי הָרוּחַ, צָדוֹק. גּוֹזֵז אָנֹכִי. כָּרַעְתִּי אַף גָּזַזְתִּי. כָּרַעְתִּי גָּמַעְתִּי, כְּדֶרֶךְ בְּנֵי זְבַדְיָה מֵאָז וּמֵעוֹלָם. הַצֹּאן תַּחַת יַד הַגּוֹזֵז, וְהַגּוֹזֵז בְּיַד אֱלוֹהַּ. תָּפוֹשׂ יִתְפְּשֶׂנּוּ, וְלֹא יַחֲמוֹק וְיַעֲבֹר. עַיִן גְּדוֹלָה לָאֵל. הִי! אֲדוֹנֵי הָאֹהֶל! אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אָרְצָה. אֵל אַתָּה. בְּיָדְךָ הַחַיִי וְגַם הַמָּוֶת, הִי! וְעֵינֶיךָ קוֹדְרוֹת, אַךְ מִסְתּוֹר תָּשִׂים לָהֶן בַּשְּׁמוּרוֹת.

יהודה: צָדוֹק! קָחֶנּוּ! כַּאֲשֶׁר יָסוּר הַיַּיִן מִמֶּנּוּ, יֵלֵךְ אֶל הָרוֹעִים!

צדוק: בּוֹא, זְבַדְיָה, גְּבִינָה נַטְעִימְךָ, כַּאֲשֶׁר אָהַבְתָּ זְבַדְיָה. גְּבִי־נַת כְּבָשִׂים.

זבדיה וצדוק הולכים

זבדיה: (חוזר) עֲמֻקָּה הַבְּאֵר?

יהודה: עֲמֻקָּה.

צדוק: (בא) חָמַקְתָּ וְעָבַרְתָּ, זְבַדְיָה.

יהודה: תֵּן לוֹ וְיִשָּׁאֵר!

צדוק: כִדְבָרֶיךָ, יְהוּדָה. רוּחַ רָעָה נָחָה עָלָיו. (הולך)

זבדיה:… וְאִישׁ כִּי יִפֹּל לַבְּאֵר, תִּשָּׁבֵרְנָה עַצְמוֹתָיו. עַצְמוֹתָיו תִּשָּׁבֵרְנָה. בְּאֵר וְלָהּ מַדְרֵגוֹת וְסֻלָּם מֻצָּב מִן הַתְּהוֹם וְאֶל הַתְּהוֹם. הִנֵּה תָּמָר הוֹלֶכֶת וּבָאָה, וְאוֹנָן הָלַךְ עִם הַצֹּאן. תָּמָר!

תמר: (באה) מַה בְּפִיךָ, זְבַדְיָה?

זבדיה: הֲתַחְפְּצִי בְּבֵן יוֹרֵשׁ, תָּמָר? הֲתָבִיאִי לִיהוּדָה נֶכֶד? וּפָנָיו כִּפְנֵי אוֹנָן יִהְיוּ אוֹ כִּפְנֵי יְהוּדָה? הַ הֲתַחְפְּצִי? בְּבֵן, תָּמָר?

תמר: אֶחְפּוֹץ, זְבַדְיָה.

זבדיה: טְהוֹרָה וְתַמָּה. אַיָּלָה בֵּין הַסְּלָעִים. אַיָּלָה, וְכַזְּאֵב תְּשַׁחֵר לַטָּרֶף.

תמר: הֵן תַּכְאִיב לִי, זְבַדְיָה!


זבדיה: לֹא אֵדַע וְלֹא אָבִינָה לָמָּה בְּחִידוֹת אֲדַבֵּר וּבִמְשָׁלִים. אֶחֱשׁוֹב בְּלִבִּי – וְהִנֵּה תָזוּעַ הַלָּשׁוֹן וְהֶגֶה יֵצֵא מִפִּי, וְאֵין מֵשִׁיב. בְּהְיוֹת עָלַי הָרוּחַ אָחוּשׁ כִּי גָדוֹל אָנֹכִי וְשַׂגִּיא וְכֹחִי כְּכֹחַ אֵלִים. אָהַבְתִּי כִּי תָנוּחַ עָלַי הָרוּחַ. עַל כֵּן יֶעֱרַב לִי מְאֹד הַיַּיִן.

יהודה: לֵךְ וּקְרָא לְאוֹנָן. בַּגְּדֵרוֹת הִנֵּהוּ.

זבדיה: וְלֹא הָלַךְ אֶל הַנַּחַל?

יהודה: לֵךְ וּקְרָא לְאוֹנָן, זְבַדְיָה!

זבדיה: אֲדוֹן הָאֹהֶל, לְמִצְוָתְךָ שָׁמַעְתִּי, אֶקְרָא לְאוֹנָן. גָּדַל הַנַּעַר, גַּם הָיָה לְאִישׁ. צָמַח וְעָלָה, אַךְ אַתֶּם אַנְשֵׁי מַכְאוֹבוֹת, וְרַק זְבַדְיָה יְשַׂמַּח לֵבָב בָּאֹהֶל. עֲנָנִים שְׁחוֹרִים. אָהֳלֵי קֵדָר שְׁח־וֹ־רִ־י־ם, קוֹדְ־רִים, הִי! (הולך)

תמר: יְהוּדָה, מַה בְּפִיךָ לְאוֹנָן? הֲתִתֵּן לוֹ מִן הַצֹּאן וְיֵלֵךְ מֵעִמְּךָ? הֲתִתֵּן לוֹ אֹהֶל וְתִפָּרֵדוּ? הֲנִשְׁכּוֹן אֲנַחְנוּ לְבָדָד, הַרְחֵק מֵעִמְּךָ? יְהוּדָה אָבִי!

יהודה: אֶתֵּן לוֹ מִן הַצֹּאן וְיֵלֵךְ. לֹא תִשָּׂא הָאָרֶץ אֶת שְׁנֵינוּ יַחְדָּו. גָּדַל אוֹנָן וַיְהִי לְגֶבֶר. וְהָיָה בִּרְאוֹתוֹ אוֹתִי, זָכוֹר יִזְּכּוֹר אֵת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא, וּבָא הַמַּכְאוֹב לִשְׁכּוֹן בִּלְבָבוֹ. לֹא יַעֲשֶׂה כֵן אָב לִבְנוֹ. יֵלֵךְ לוֹ. יִקָּחֵךְ עִמּוֹ וְרָפָא לוֹ.

תמר: הֲתִתְּנֵנִי לָלֶכֶת?

יהודה: אֵשֶׁת בְּנִי אַתְּ, וְכִרְצוֹנוֹ תַּעֲשִׂי.

תמר: יְהוּדָה, אַל תַּעֲשֶׂה לִי הָרָעָה הַזֹּאת…

יהודה: זֶה יְרָחִים רַבִּים מִיּוֹם שֵׂאֵתוֹ אוֹתָךְ, וְאַתְּ לֹא נִכְנַעַתְּ לְגוֹרָלֵךְ. אֵין אִישׁ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר כֹּחַ לוֹ לְהַפְרִיד בֵּינֵיכֶם בְּלִי אֲשֶׁר יָמוּת בְּחֶטְאוֹ. אֵשֶׁת בְּנִי אַתְּ, אֵשֶׁת בְּנִי, תָּמָר! וּבָנִים תֵּלְדִי לוֹ.

תמר: לֹא אֵלֵד בָּנִים, יְהוּדָה. כַּעֲקָרָה אֶהְיֶה כָּל יָמַי. לֹא. לֹא אֵלֵד בָּנִים לְאוֹנָן!

יהודה: הֲיָדַעַתְּ מַה מִּשְׁפַּט הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אֵלּוּ דְבָרֶיהָ?

תמר: יָדַעְתִּי – בַּת־מָוֶת! הַסְגִּירֵנִי לַמָּוֶת, יְהוּדָה! לֹא אֵלֵד בָּנִים לְאוֹנָן! לֹא הָיִיתִי לוֹ לְאִשָּׁה וְלֹא אֶהְיֶה.

יהודה: לֹא?

תמר: לֹא, יְהוּדָה!

יהודה: וּמַדּוּעַ יֶחֱשֶׁה אוֹנָן? הֵן שֶׁלּוֹ אַתְּ! קִנְיָנוֹ.

תמר: יֶאֱהָבֵנִי אוֹנָן וְיֶחֱשֶׁה. יֶאֱהָבֵנִי וְלֹא יְסַפֵר וְלֹא יְגַלֶּה חֶרְפָּתּוֹ, חֶרְפַּת גֶּבֶר וְיִסּוּרֵי גֶבֶר. הֵן רָאִיתָ כי הָיָה לְאִישׁ, בְּמַכְאוֹבָיו גָּדַל.

יהודה: הָלֹךְ תֵּלְכִי עִמּוֹ וְלֹא תִשָּׁאֲרִי בְּאָהֲלִי. בַּל נֶחֱטָא, תָּמָר. טוֹב כִּי תֵלְכִי וְלֹא אֶרְאֵךְ יוֹם יוֹם. קָשֶׁה לִי הַדָּבָר מִנְּשׂוֹא. בְּבוֹא אוֹנָן אֲבַשְּׂרֶנּוּ כִּי נֶעְתַּרְתִּי לְבַקָּשָׁתוֹ. מִמֵּיטַב הַצֹּאן אֶתֵּן לו. בְּנִי הוּא. בְּנִי שֶׁלִּי.

תמר: יְהוּדָה! תֵּן וְיַעַבְרוּ עוֹד יְרָחִים מִסְפָּר, וְאַחַר נִרְאֶה אֵיךְ יפֹּל דָּבָר. וּלְבִנְךָ תַּגִּיד כִּי עֲדֶן לֹא בָּא הַמּוֹעֵד. רְאֵה, בִּקַּשְׁתִּיךָ, אַל תִּתְּנֵנִי לָלֶכֶת מֵעִמְּךָ. אַל תִּתְּנֵנִי. בִּקַּשְׁתִּיךָ, יְהוּדָה. הֵן לֹא נוֹתַר לִי דָבָר מִלְּבַד אֲשֶׁר אֶרְאֶךָ.

יהודה: תָּמָר, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן.

תמר: בִּקַּשְׁתִּיךָ, יְהוּדָה.

יהודה:… אַךְ כִּכְלוֹת הַקַּיִץ תָּקוּמוּ וְתֵלְכוּ, וְלֹא נְדַבֵּר מִטּוֹב וְעַד רָע. יְהִי כִּרְצוֹנֵךְ.

תמר: שִׂמַּחְתַּנִי, יְהוּדָה. שִׂמַּחְתַּנִי מִיגוֹנִי.. הֲתִזְכּוֹר אֶת חַג הַגֵּז בְּתִמְנָה? הֲתִזְכּוֹר אֶת הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר יָצְאָה בִּמְחוֹלוֹת? לָמָּה לֻקְּחָה אֶל עֵר בִּנְךָ וְלֹא אֵלֶיךָ? הֵן הִיא עֲדֶן לֹא יָדְעָה אֶת לְבָבָהּ! כַּרְמֵי תִמְנָה… רַבּוּ גַעְגּוּעַי אֶל בֵּית־אֶבֶן, אֶל כְּרָמִים וְאֶל שִׂמְחַת־הַנְּעוּרִים. יְהוּדָה, כַּף־יָדְךָ חַמָּה הִיא, חַמָּה…

יהודה: תָּמָר! אַל תַּסְעִירִי דָמִי. לֹא יֵעָשֶׂה כָּזֹאת בְּבֵיתִי. לְכִי לְאָהֳלֵךְ…

אונן: (בא) אָבִי! (רואה את תמר חבוקה בזרוע יהודה)

זבדיה: (בא) עֲמֻקָּה הַבְּאֵר וּמַיִם אֵין בָּהּ. עֲמֻקָּה הַבְּאֵר, וְאִישׁ כִּי יִפֹּל אֶל תּוֹכָה וּמֵת כְּרֶגַע, וְלֹא יָחוּשׁ מַכְאוֹבִים… וְלַבְּאֵר מַדְרֵגוֹת…

(הולך)

יהודה: אֶת כַּפֶּיהָ שָׁטְחָה אֵלַי בְּבַקָּשָׁתָה כִּי אֶתֵּן לְךָ לָלֶכֶת מֵעִמִּי, וְגַם צֹאן וְאֹהֶל אֶתֵּן לְךָ.

תמר: הִפַּלְתִּי תַּחֲנוּנַי לִפְנֵי אָבִיךָ, אַךְ הוּא אָטַם אָזְנָיו מִשְּׁמוֹעַ לְתַחֲנוּנַי!

יהודה: בְּנִי, אַתָּה תִּירַשׁ אֶת רְכוּשִׁי, וְלָמָּה תֵלֵךְ? הֵן שֵׁלָה אָחִיךָ עוֹדֶנּוּ צָעִיר לְיָמִים וְלֹא יוּכַל לִדְאוֹג לִשְׁלוֹם הַכְּבָשִׂים, וּבְאֵין אַתָּה עִמָּדִי וְתִרְבֶּינָה הַצֹּאן הַחוֹלוֹת וְהַמֵּתוֹת.

אונן: וְלָזֹאת לָקְחָה אֶת כַּף יָדְךָ?

יהודה: כֵּן דִּבַּרְתָּ.

אונן: וְלֹא תִתְּנֵנִי לָלֶכֶת מִן הָאֹהֶל הַזֶּה?

יהודה: לֹא, בְּנִי!

אונן: לֹא?

יהודה: עֲדֶן לֹא בָּא הַמּוֹעֵד. יִגְדַּל שֵׁלָה וְאַחַר נְדַבֵּר דְּבָרֵנוּ.

אונן: יְהִי כֵן. לֹא אַפִּיל תַּחֲנוּנַי לְפָנֶיךָ. לֹא אֶכְרַע בֶּרֶךְ וְלֹא אֲנַשֶּׁק שׁוּלֵי בִּגְדְּךָ לְמַעַן תִּשְׁלָחֵנִי. יְהִי אֱלֹהִים עִמְּךָ, יְהִי אֱלֹהִים עִמְּךָ, אָבִי! יִשְׁמָרְךָ הָאֵל!

יהודה: מַה לְךָ, בְּנִי? זָרוּ לִי מִלֶּיךָ…

אונן: מַדּוּעַ לּא יִפְקוֹד חִירָה אֶת מְעוֹנֵנוּ?

יהודה: חִירָה הָעֲדֻלָּמִי? הֵן יָדַעְתָּ: לֹא יְבַקֵּשׁ לִרְאוֹתֵנִי מֵאָז לֵיל־הַכְּלוּלוֹת. מֶה הָיָה לְךָ, בְּנִי? הֵן חָוְרוּ פָּנֶיךָ.

אונן: צָדַק חִירָה. צָדַק חִירָה… אַךְ אֲנִי נַעַר הָיִיתִי וְהָבֵן לֹא הֵבַנְתִּי. לֹא הֵבַנְתִּי, אָבִי… חִירָה אֲשֶׁר הָיָה רֵעֲךָ וְיוֹעֵץ טוֹב לְךָ. אָבַד לְךָ הָרֵעַ וְיֹאבַד לְךָ גַּם הַבֵּן.

יהודה: אַל־נָא תְּדַבֵּר כָּזֹאת, אוֹנָן. כִּכְלוֹת הַמִּרְעֶה בַשְּׁפֵלָה נָשׁוּב וּנְדַבֵּר, וְאָז אוּלַי אֵעָתֵר לְבַקָּשָׁתְךָ. אוּלַי יָבוֹא וְיֵשֵׁב עִמָּדִי אֶחָד מֵאַחַי, וַאֲשַׁלְּחֶךָ. שְׁמַע לִדְבָרַי. שְׁמַע, בְּנִי. הֵן רַק אֶת טוֹבָתְךָ אֲבַקֵּשׁ כָּל הַיָּמִים.

אונן: יָדַעְתִּי זֹאת, אָבִי. טוֹב אַתָּה, אַךְ שַׁלֵּחַ לֹא תְשַׁלְּחֵנִי. תַּנִּיחֵנִי פֹּה, לְמַעַן לֹא יַגְלִיד הַפֶּצַע לְעוֹלָם.

יהודה: אָסוּרָה־נָא אֶל הַגְּדֵרוֹת. בְּנִי, שְׁמַע לְקוֹל אָבִיךָ מוֹלִידְךָ. בַּקָּשָׁתְךָ תִּנָּתֵן לְךָ, אַךְ חַכֵּה עַד הַיּוֹם בּוֹ נַעֲלֶה אֶל הֶהָרִים. חַכֵּה, בְּנִי, וְתִשְׁקוֹט רוּחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ. (הולך)

אונן: (יושב על פי הבאר) יְרָחִים רַבִּים עָבְרוּ מֵאָז הַכְּלוּלוֹת, וְלֹא סָרָה הָרוּחַ הָרָעָה מִן הָאֹהֶל. יְהוּדָה אָבִי יַשְׁפִּיל מֶבָּטוֹ בִּרְאוֹתוֹ אוֹתִי, וְהָעֲבָדִים יְלַגְלְגוּ עָלַי בַּמִּסְתָּרִים, כִּי נָשָׂאתִי אִשָּׁה – וְלֹא אֲנִי הַשַּׁלִּיט בְּאָהֳלִי. אֲהַבְתִּיךְ מְאֹד, תָּמָר, וּנְכֵאַת רוּחַ אַתְּ וַעֲטוּפַת יָגוֹן.

תמר: הַאִם לֹא כְּאָחוֹת אֲנִי לְךָ?

אונן: כְּאָחוֹת! אֲנִי בְּאִשָּׁה חָפַצְתִּי! הֵן בַּלֵּיל קָרָאת בְּשֵׁם אָבִי, בָּעֲלָטָה, בַּחֲשֵׁכָה. יְבָמֵךְ וּבַעְלֵךְ אֲנִי, אַךְ לֹא אָקִים זֵכֶר לְאָחִי הַמֵּת! “יהוּדָה! יְהוּדָה!” הֲבִקַּשְׁתְּ מֵעִם אָבִי כִּי יְשַׁלְּחֵנִי מֵעַל פָּנָיו?

תמר: כֵּן הוּא.

אונן: לֹא אַאֲמִינָה, תָּמָר. לָמָּה תְּבַקְּשִׁי לָלֶכֶת וְנַפְשֵׁךְ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ? תָּמָר!

תמר: מַה בְּפִיךָ, אוֹנָן?

אונן: וְלוּא נִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ, לוּא מַתִּי, הֵן הָיִית נִשֵּׂאת לְאָבִי?

תמר: לֹא יִשָּׂאֵנִי יְהוּדָה!

אונן: וְלוּא מַתִּי?

תמר: לֹא יִשָּׂאֵנִי יְהוּדָה! הַעַל גְּוִיּוֹת בָּנָיו יִדְרוֹךְ?

אונן: עֵת אֶרְאֵךְ לְיַד הַמְּדוּרָה בַּלֵּיל, וְצִלְלֵי הָאוֹר עַל פָּנַיִךְ, תָּבוֹא תְּשׁוּקָה בְּלִבִּי לִלְפּוֹת צַוָּארֵךְ וּלְהַחֲנִיקֵךְ בְּמוֹ יָדַי, לְנַשְּׁקֵךְ וְלַהֲמִיתֵךְ מֵרֹב אַהֲבָתִי הָאֻמְלָלָה.

תמר: אוֹנָן. אָחִי!

אונן: לֹא אָחִיךְ אָנֹכִי!

תמר: אוֹנָן אִישִׁי! קוּם וְקַח לְךָ אִשָּׁה עַל פָּנַי וּמִמֶּנָּה תּוֹלִיד בָּנִים, וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. הֵן יָדַעְתִּי כִּי לֹא חָפַצְתָּ בִּי לְאֵם יְלָדַיִךְ.

אונן: יָדַ־עַ־תְּ?

תמר: וְהַנַּעֲרָה תֵּלֵד לְךָ בָּנִים, וַאֲנִי אֶרְחָצֵם בְּמֵי הַנַּחַל… מִצֶּמֶר הַטְּלָאִים אָכִין לְבוּשָׁם, לְמַעַן יֵחַם לָהֶם בַּקָּרָה, וְעַל זְרוֹעוֹתַי אֶשָּׂאֵם עַד אֲשֶׁר יִגְדְּלוּ. קוּם, אוֹנָן, הִתְאוֹשֵׁש, כִּי יָמִים טוֹבִים נָכוֹנוּ לְךָ. וַאֲנִי… אֲנִי אֶהְיֶה שִׁפְחָתְךָ, שִׁפְחָתְךָ עַד יוֹם מוֹתִי.

אונן: יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה. יָדַעְתִּי. הִנֵּה אֲנִי יוֹשֵׁב עַל פִּי הַבְּאֵר, וְהַבְּאֵר עֲמֻקָּה. וְאִם נָפַל אִישׁ לְתוֹכָהּ, לֹא יִחְיֶה עַצְמוֹתָיו תִּשָּׁבֵרְנָה…

תמר: לָמָּה תְּדַבֵּר כָּזֹאת?

אונן: שִׂימִי יָדֵךְ עַל כְּתֵפִי. כַּף־יָדֵךְ צוֹנֶנֶת. קָרָה הִיא כַּכְּפוֹר, כַּכְּפוֹר. וְעַתָּה דְחִינִי וְאֶפֹּל. בְּיָדַיִךְ הָעֲנֻגוֹת דְּחִינִי אֶל הַתְּהוֹם וּדְרוֹר יִקָּרֵא לָךְ…

תמר: אוֹנָן! לָמָּה תּוֹסִיף לִי מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבִי?

אונן: הַאֲנִי אַכְאִיב? לָמָּה בָּא שִׁמְעוֹן וּפִתַּנִי, וַאֲנִי עוֹד נַעַר! הֵן יָדַע דּוֹדִי עַל אַהֲבַת יְהוּדָה אֵלַיִךְ. הֵן יָכֹלְתִּי לִרְעוֹת הַצֹּאן וּבְנַפְשִׁי שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט כְּמֵי מְנוּחוֹת. שֶׁלִּי אַתְּ, וְכֹה רָחַקְתְּ מִמֶּנִי. קִנְיָנִי אַתְּ, וּלְעוֹלָם לֹא תִהְיִי שֶׁלִּי. יָדַעְתִּי אֶת לִבֵּךְ הַקָּשֶׁה מִן הַצּוּר. וְאוּלַי עַל כֵּן אֲהַבְתִּיךְ. אֵין שְׁנִיָּה לָךְ בַּנָּשִׁים לְמִן הַיָּם וְעַד הַמִּדְבָּר.

תמר: חֹם הַשָּׁרָב יַעֲלֶה מִמִּצְחֲךָ. לֵךְ אֶל הָאֹהֶל, אוֹנָן, וְלֹא תַעֲלֶה עַל עֶרֶשׂ דְּוָי.

אונן: חַבְּקִינִי, תָּמָר! יָפָה אַתְּ, יָפִית מְאֹד, וּבָנַיִךְ כִּבְנֵי מְלָכִים יִהְיוּ. וְכֹה רָחַקְתְּ מִמֶּנִּי, כִּרְחוֹק בַּת מֶלֶךְ מֵאַחֲרוֹן עֲבָדֶיהָ. רָאִיתִי בַּחֲבוֹק יָדֵךְ אֶת כַּף יַד אָבִי. רָאִיתִי, תָּמָר, וְיָדֹעַ יָדַעְתִּי כִּי אַחֲרִיתִי מָרָה תִּהְיֶה. הֵן גַּם אָחִי מֵת מֵרֹב גַּעְגּוּעָיו אֵלַיִךְ…

תמר: (הולכת)

אונן: לְכִי, תָּמָר, לְכִי לְשָׁלוֹם. עֲנָנִים כִּסּוּ אֶת הַיָּרֵחַ. (יורד במדרגות אל הבאר, חשכה) אֲפֵלָה. חֶשְׁכַת צַלְמָוֶת. תָּ־מָ־ר! (נופל אל הבאר)

תמר: (באה) אוֹ־נָ־ן!

זבדיה: (מופיע מאחורי סלע) אל הַבְּאֵר נָפַל. יְה־וּ־דָה! יְה־וּ־דָה!

צדוק: (בא) מַה קּוֹל הַזְּעָקָה?

זבדיה: הָבִיאוּ הַלַּפִּידִים! הַלַּפִּידִים הָבִיאוּ! אוֹנָן נָפַל לַבְּאֵר!

יהודה: (בא) בְּנִי!

בת־שוע: (באה) בְּנִי! בְּנִי! אוֹ־נָן!


תמונה שניה: בוקר. באר. ליד הבאר זבדיה ויהודה    🔗


בת־שוע: (בקול יבבה) אוֹנָן, אוֹנָן, בְנִי… בְּנִי… אוֹנָן…

זבדיה: אָזְנַי קַשּׁוּבוֹת הָיוּ, וּבְאָזְנַי שָׁמַעְתִּי.

יהודה: לֹא! לֹא אַאֲמִינָה לִדְבָרֶיךָ!

זבדיה: לְיַד הַבְּאֵר נַחְבֵּאתִי, סְלַח לְחַטַּאת עַבְדֶּךָ… לִשְׁמוֹעַ וּלְהַאֲזִין מַה יְּדַבֵּרוּ. וְהִנֵּה אַךְ יָשַׁבְתִּי בְּסֵתֶר־הַסֶּלַע, וְהִנֵּה אוֹנָן אוֹמֵר לְתָּמָר: “דְּחִינִי אֶל הַתְּהוֹם וּדְרוֹר יִקָּרֵא לָךְ”. אֵלֶּה דִבְרֵי בִּנְךָ.

יהודה: לֹא! לֹא אַאֲמִינָה!

זבדיה: בָּאֵלִים נִשְׁבַּעְתִּי. אֵלֶּה דִבְרֵי בִּנְךָ. לֹא גָרַע עַבְדְּךָ וְלֹא הוֹסִיף.

יהודה: וְתָּמָר, אֶת בַּקָּשָׁתוֹ עָשְׂתָה? מַהֵר בִּדְבָרֶיךָ, זְבַדְיָה! תָּמָר דְּחָפַתּוּ אֶל הַתְּהוֹם?

זבדיה: יִסְלַח הָאָדוֹן לְעַבְדּוֹ, כִּי נֶחְבָּא הַיָּרֵחַ, וְלֹא רָאוּ עֵינָיו.

יהודה: קְרָא לְתָמָר!

זבדיה: וּבַמְקוֹנְנוֹת הִיא! עָלָיו תַּזִּיל דִּמְעָה… הוֹי לַשֶּׁקֶר! הוֹי לַמִּרְמָה! (הולך)

בת־שוע: (בקול יבבה) אוֹנָן!.. אוֹנָן!..

יהודה: (לנפשו) אֵיכָה הֵמַר לִי גוֹרָלִי… שְׁנֵי בָנִים מֵתוּ עָלַי… שְׁנֵי בָנִים… חָטָאתִי! חָטָאתִי! חָטָאתִי, אֱלוֹהַי! חָטָאתִי, אֱלוֹהַי! שְׁנֵי בָנִים…

זבדיה: (בא) תָּמָר הוֹלֶכֶת וּבָאָה. תֵּבְךְ בְּלֹא דִמְעָה וּתְקוֹנֵן בְּלֹא קוֹל.

יהודה: לֵךְ, זְבַדְיָה, וַעֲמוֹד כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת מִן הַבְּאֵר, וּבְקָרְאִי לְךָ, תָּבוֹא.

זבדיה: הִיא, הִיא אֲשֶׁר הֲרָגַתּוּ נָפֶשׁ!

יהודה: שְׁמַע לִי, זְבַדְיָה! שִׂים מַחְסוֹם לְפִיךָ וַעֲצוֹר בִּלְשׁוֹנְךָ! לֵךְ!!!

זבדיה: לְמִצְוָתְךָ שָׁמַעְתִּי. (הולך)

תמר: (באה) אָבִי!

יהודה: אַל־נָא, אַל־נָא תִּקְרְבִי אֵלַי! אֲנוּשָׁה מַכָּתִי, תָּמָר.

תמר: יָדַעְתִּי. יָדַעְתִּי, יְהוּדָה.

יהודה: תָּמָר! מָה אָמַר לָךְ בְּנִי לִפְנֵי נָפְלוֹ?

תמר: הֵן לֹא עֵת דְּבָרִים הִיא.

יהודה: דַּבְּרִי, כִּי בְּנַפְשֵׁךְ הוּא.

תמר: “דְּחִינִי אֶל הַתְּהוֹם וּדְרוֹר יִקָּרֵא לָךְ”

יהודה: וְאַתְּ עָשִׂית כַּאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ?

תמר: יְהוּדָה! אֵיכָה תְדַבֵּר אֵלַי כָּזֹאת? יְהוּדָה! הַאֲנִי אֶפְגַּע בְּבִנְךָ, יְהוּדָה?

יהודה: שְׁנֵי בָנִים… שְׁכוֹל הֵבֵאת עָלַי… אֶת הַמָּוֶת הֵבֵאת אֶל אָהֳלִי…

תמר: לֹא חַטָּאתִי הִיא.

יהודה: חָטָאנוּ, תָּמָר. הִנֵּה קִלְלַת שִׁמְעוֹן קָמָה וַתֶּהִי. “אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר…”

בת־שוע: (בקול יבבה) א־וֹ־נָ־ן!

יהודה: וְעַתָּה תָּמָר, תָּשִׂימִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָךְ בְּשַׂקַּיִךְ וְתֵלְכִי אֶל בֵּית אָבִיךָ תִּמְנָתָה. לֵכִי, תָּמָר.

תמר: הַתְשַׁלְּחֵנִי מֵעַל פָּנֶיךָ?

יהודה: אֲ־שַׁ־לְּ־חֵ־ךְ.

תמר: הָלֹךְ אֵלֵךְ. אֵלֵךְ אֶל תִמְנָה. אֶל כְּפָרִי. הָהּ, אֵלִי, רַק יָגוֹן מָצָאתִי. מַר לִי, מָר…

יהודה: קְחִי הַשַּׂקִּים וְצָרַרְתְּ בָּהֶם אֶת כָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְאַל תִּתְמַהְמְהִי פֹּה עֵת רַבָּה. זְבַדְיָה יְלַוֵּךְ עַד בּוֹאֵךְ תִּמְנָתָה. זְ־בַ־דְיָה!

זבדיה: (בא) הִנֵּנִי.

יהודה: מַה לָךְ כִּי תַעַמְדִי? לֵכִי!

תמר: אָכֵן, הַיּוֹם – חָזָק מִן הַצּוּר הִנֶּךָ! (הולכת)

זבדיה: הַאֶמֶת דִּבַּרְתִּי?

יהודה: הוֹדְתָה תָּמָר.

זבדיה: רָצְחָה הָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ! עַל הַמּוֹקֵד יַעֲלוּהָ!

יהודה: זְבַדְיָה! לְאַט לְךָ! טָרַף אוֹנָן אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ. וְאַתָּה, זְבַדְיָה, שְׁמַע בְּקוֹלִי: טוֹב הָיִיתִי עִמְּךָ מִיּוֹם תֵּת אָבִי יַעֲקֹב אוֹתְךָ לִי לְעֶבֶד. וְהָיָה אִם תְּגַלֶּה שֶׁמֶץ דָּבָר מֵאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בַּלֵּיל לְיַד הַבְּאֵר – בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, הָמֵת יְמִיתוּךָ. וְאִם תֶּחְכַּם וְעָצַרְתָּ בִּלְשׁוֹנְךָ – מִפִּתִּי תֹּאכַל וּמִיֵּינִי תִּשְׁתֶּה וְהָיִיתָ רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן בַּעֲבָדַי. עַל הָרוֹעִים אֲשִׂימְךָ רֹאשׁ.

זבדיה: אֶחְכַּם, יְהוּדָה, אֶחְכַּם… יוֹדֵעַ זְבַדְיָה נֶפֶשׁ בְעָלָיו…

יהודה: וְעַתָּה לֵךְ אֶל הָאֹהֶל וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְתָמָר, וְהָלַכְתָּ עִמָּה עַד בּוֹאֲכֶם תִּמְנָתָה, אֶל בֵּית אָבִיהָ, וְשָׁם תִּשָּׁאֵר תָּמָר. וְאַתָּה תֵלֵךְ וְשַׁבְתָּ עַל עֲקֵבֶיךָ וּבָאתָ אֶל בְּאֵר־שֶׁבַע, כִּי שָׁמָּה נֵרֵד עִם הַצֹּאן.

זבדיה: אֶל בְּאֵר־שֶׁבַע! כִּדְבָרֶיךָ אֶעֱשֶׂה! (הולך)

בת־שוע: (באה) צָרְרָה תָּמָר אֶת בְגָדֶיהָ.

יהודה: שְׁלַחְתִּיהָ. שְׁלַחְתִּיהָ, בַּת־שׁוּעַ. אֶל בֵּית אָבִיהָ תֵּלֵךְ.

בת־שוע: אֶת בְּנִי הֵמִיתָה נֶפֶשׁ, וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ? שִׁכְּלָה לִי אֶת עֵר! שִׁכְּלָה לִי אֶת אוֹנָן! אֶת בָּנַי אֲשֶׁר בְּמַכְאוֹבִים יָלַדְתִּי. אֶת אוֹר עֵינַי חָמְסָה מִמֶּנִי. וְאַתָּה מְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ לַחָפְשִׁי? וְלֹא אָב אַתָּה? וְלֹא אֲבִי־הַבָּנִים אַתָּה? תְּשַׁלְּחֶנָּה, וְעַל גְּוִיּוֹת בָּנֶיךְ הַזֶּה וְעַד בֵּית אָבִיהָ. דַּם בָּנַי אֲשֶׁר הִגִּירָה לָאָרֶץ. יִמַּח זִכְרָהּ!

הודה: בַּת־שׁוּעַ! תֵּלֵךְ לָהּ, תֵּלֵךְ וְלֹא נִרְאֶנָּה לְעוֹלָם!

בת־שוע: לֹא יָקוּם וְלֹא יִהְיֶה! לֹא, בַּעְלִי!

יהודה: מַה חֶפְצֵךְ, אֵפוֹא?

בת־שוע: נָקָם!

יהודה: הֵן אוֹנָן טָרַף אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ! מַה תַּעֲשִׂי לַהּ בְּתַאֲוַת הַנָּקָם?

בת־שוע: לֹא יָדַעְתִּי, אַךְ לֹא יָקוּם כַּדָּבָר הַזֶּה. לֹא תֵּלֵךְ מִן הָאֹהֶל בְּשִׂמְחָה וַאֲנַחְנוּ נְקוֹנֵן עַל הַמֵּת. יְהוּדָה!

יהודה: מַה בְּפִיךְ?

בת־שוע: נָתֹן נִתֵּן אֶת תָּמָר לְשֵׁלָה בְּנֵנוּ הָקָּטֹן, הַנּוֹתָר. שֵׁלָה בְּנֵנוּ הַקָּטָן יִשָּׂא אֶת תָּמָר כַּאֲשֶׁר יִגְדַּל. יְבָמָהּ הוּא!

יהודה: מָה הַמְּזִמָּה אֲשֶׁר בְּלִבֵּךְ?

בת־שוע: קָטָן וְרַךְ לְיָּמִים שֵׁלָה. וְהָיָה אִם תְּחַכֶּה תָּמָר לְשֵׁלָה, יַלְבִּין שְׂעַר רֹאשָׁה בְּחַכּוֹתָה. תֵּשֵׁב בֵּית אָבִיהָ וּתְצַפֶּה. תֵּשֵׁב בּוֹדְדָה וּתְחַכֶּה, וְלֹא תֵלֵד בָּנִים, לֹא תֵלֵד בָּנִים, הָאֲרוּרָה. וְהָיָה בְּבוֹא הַיּוֹם וְשֵׁלָה גָדַל, גַּם הָיָה לְאִישׁ, נָפֵר הַבְטָחָתֵנוּ וְלֹא נִתֵּן אֶת שֵׁלָה לְתָמָר. בִּגְדֵי אַלְמְנוּת תִּלְבַּשׁ כָּל יָמֶיהָ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּת תִּלְבַּשׁ הָאֲרוּרָה!

יהודה: לֹא נֶחֱטָא בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר!

בת־שוע: כִּדְבָרִי יְהִי! רַק בְּיַד שֵׁלָה לְהַתִּירָהּ מִן הַיִּבּוּם, וְעוֹד רַךְ הַנַּעַר וְלֹא יוּכַל עֲשׂוֹת זֹאת.

יהודה: לֹא נֶחֱטָא בְּשֶׁקֶר, בַּת־שׁוּעַ.

בת־שוע: הַעַל דַּם בִּנְךָ תְּכַסֶּה?

יהודה: הַנִּיחִי לָהּ, הַנִּיחִי וְתֵלֵךְ לָהּ. הַנִּיחִי, בַּת־שׁוּעַ.

בת־שוע: לֹא! לֹא יְשַׁלְּחוּהָ וְהִיא כְּעֶבֶד אֲשֶׁר יֵצֵא לַחָפְשִׁי. לֹא, קוּם וּפְגַע בִּי, יְהוּדָה אִישִׁי, אַךְ לֹא אֶתֵּן לָהּ, וְלוּא יוֹם שִׂמְחָה אֶחָד.

יהודה: עַל מְזִמָּתֵךְ וּמְזִמַּת שִׁמְעוֹן שָׁכַלְנוּ אֶת אוֹנָן. תָּמָר הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה. בָּרְכִיהָ כְּאֵם. בָּרְכִיהָ בְּלֶכְתָּהּ מֵאִתָּנוּ לִבְלִי שׁוּב. בָּרְכִיהָ לְשָׁלוֹם.

תמר: (באה) הַאֲבָרֶכְכֶם לִפְנֵי לֶכְתִּי?

בת־שוע: תָּמָר בִּתִּי! הִנֵּה כְּבַת אַתְּ לִי, יָקַרְתְּ לִי מְאֹד, שְׁנֵי חֲתָנַיִךְ מֵתוּ עָלַיִךְ… בָּנַי… וּלְאוֹת אַהֲבָתִי אוֹתָךְ אֶתְּנֵךְ לְשֵׁלָה.

תמר: אַל־נָא, בַּת־שׁוּעַ!

בת־שוע: מֵת יְבָמֵךְ הָאֶחָד, וְנוֹתַר הָאַחֵר, הָאַחֲרוֹן.

תמר: אַל נְדַבֵּר בָּזֹאת. אֵלֵךְ לִי. הֱיוּ בְּרוּכִים!

בת־שוע: כֵּן גָּזַר יְהוּדָה: תֵשְׁבִי בֵּית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה.

תמר: דְּבָרַיִךְ הֵם!

בת־שוע: הַאִם שֶׁקֶר דִּבַּרְתִּי, יְהוּדָה? שֵׁלָה יְבָמָהּ הוּא.

יהודה: כִּדְבָרַיִךְ, שֵׁלָה יְבָמָהּ הוּא.

תמר: הֲלֹא כְּאֵם אֶהְיֶה לְשֵׁלָה. לָמָּה תְּיַסְּרוּנִי כָּכָה? לָמָּה? הֲלֹא יֶלֶד הוּא!

בת־שוע: מֵרֹב אַהֲבָתֵנוּ אוֹתָךְ גָּזַרְנוּ זֹאת. וְלֹא יָבוֹא אֵלַיִךְ גֶּבֶר וְלֹא תֵלְדִי בָנִים בִּלְתִּי אִם לְשֵׁלָה. חַכֵּה תְּחַכִּי בְּבֵיתֵךְ עַד גָּדְלוֹ. כַּלַּת בְּנִי אַתְּ, וְכָל אִישׁ בִּכְפָרֵךְ יֵדַע אֶת הַדָּבָר. בִּגְדֵי אַלְמְנוּת תַּעֲטִי, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתֵךְ לֹא יוּסְרוּ מֵעָלַיִךְ עַד יוֹם הַכְּלוּלוֹת.

תמר: הִנֵּה כְּדַבֵּר אֶל אוֹיֵב בְּנֶפֶשׁ תְּדַבֵּרִי, וְאֶת בְּנֵךְ תִּתְּנִי לִי!

בת־שוע: מֵרֹב אַהֲבָתִי אוֹתָךְ.

תמר: יָדַעְתִּי אֶת אַהֲבָתֵךְ, יָדַעְתִּי זֹאת כָּל יְמֵי שִׁבְתִּי בָאֹהֶל הַזֶּה. יְהִי כִּרְצוֹנֵךְ. יְהִי כִּרְצוֹנֵךְ, וְנַפְשִׁי כַּאֲשֶׁר אָבְדָה – אָבָדָה… יְהוּדָה, אַתָּה נָתַתָּ יָדְךָ לַמְּזִמָּה הַזֹּאת?

יהודה: מַהֲרִי וָלֵכִי! רַק בְּיַד שֵׁלָה לְהַתִּירֵךְ. מַהֲרִי וָלֵכִי!

תמר: כָּך יְשַׁלְּחוּ אֶת כַּלַּת הַבֵּן אֲשֶׁר יֶאֱהָבוּהָ, וּבְמֶתֶק־שְׂפָתַיִם יְדַבְּרוּ עַל לִבָּהּ…

בת־שוע: אַל־נָא, בִּתִּי, סָפַדְנוּ גַם קָבַרְנוּ הַיּוֹם. לְכִי, בִּתִּי, וּשְׁבִי בֵּית אָבִיךְ וְחַכִּי לְשֵׁלָה.

תמר: יְהִי כֵן, דִּבְרֵי אֶמֶת דִּבַּרְתְּ, יֻכְּרוּ דִבְרֵי אֶמֶת. יְהִי כִּרְצוֹנֵךְ. בִּגְדֵי אַלְמְנוּת אֶלְבַּשׁ. לֹא אֵלֵד בָּנִים. אֵשֵׁב וַאֲחכֶּה. יְהִי כִּרְצוֹנֵךְ. הֱיוּ בְּרוּכִים, בַּת־שׁוּעַ וִיהוּדָה, הֱיוּ בְּרוּכִים כָּל הַיָּמִים. (הולכת)

יהודה: עַל מָה וְלָמָּה הִבְטַחַתְּ לָהּ זֹאת? הַמֵּתִים הִתִּירוּהָ מֵאָהֳלֵנוּ בַּת־שׁוּעַ!

בת־שוע: לֹא, יְהוּדָה! הַמֵּתִים יִקְרְאוּ אַחֲרֶיהָ: אֲרוּרָה! אֲרוּרָה תְּהִי לָעַד. אֲ־ר־וּ־רָ־ה! (מידה אבן)


מסך

 

מערכה שלישית    🔗


תמונה ראשונה: חורש ודרך ליד תמנה    🔗


זבדיה: (יושב וסועד) הִי, צָדוֹק! הִי!

צדוק: (בא) קָשַׁרְנוּ הַחֲמוֹרִים וְגַם מִסְפּוֹא שַׂמְנוּ לִפְנֵיהֶם. סוֹעֵד אַתָּה!

זבדיה: עַל גֶּחָלִים אָפִיתִי לֶחֶם וְסָעֹד אֶסְעַד אֶת לִבִּי, בְּפוֹל, בַּעֲדָשִׁים וּבְדֹחַן.

צדוק: זְבַדְיָה! שִׂים הַמַּאֲכָלִים בַסַּל וּנְחַכֶּה עַד בּוֹא יְהוּדָה. גַּם הוּא יִסְעַד עִמָּנוּ.

זבדיה: בְּרֹב שֵׂכֶל דִּבַּרְתָּ. אַךְ אַתָּה שִׂים עֵינֶיךָ אֶל הַדֶּרֶךְ לִרְאוֹת, הֲיָבוֹא אִם לֹא, וַאֲנִי אֶסְעַד אֶת לִבִּי. אֹכַל וְגַם אֶשְׂבַּע, וּבְאֱכֹל יְהוּדָה עִמָּנוּ לֹא יָצִיק לִי הָרָעָב. אַט לְאַט יובְאוּ הַמַּאֲכָלִים מִכַּפִּי אֶל פִּי, כְּדֶרֶךְ אֲדוֹנֵי הָאֹהֶל. שָׂא עֵינֶיךָ אֶל הַדֶּרֶךְ, צָדוֹק.

צדוק: הַרְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ עַד בּוֹאֵנוּ אֶל תִמְנָה?

זבדיה: הַכְּרָמִים כַּרְמֵי תִמְנָה, וְהַבָּתִּים בָּתֵּי תִמְנָה, וְהַחֻרְבָּה אֲשֶׁר מִשָּׁם בָּאנוּ צוֹפָה אֶל מוּל תִמְנָה. שְׁאַל, צָדוֹק, הוֹסִיפָה וּשְׁאַל!

(תמר מופיעה בין העצים ונעלמת)

צדוק: לֹא אֶשְׁאַל, חַי הָאֵל כִּי חָלַף אָדָם בֵּינוֹת לָעֵצִים. כִּדְמוּת אִשָּׁה רָאִיתִי.

זבדיה: אָדָם בִּדְמוּת אִשָּׁה? אוֹ אִשָּׁה בִּלְבוּשׁ אִשָּׁה וּבָנִים לָהּ שִׁשָּׁה?

צדוק: עָיַפְתִּי מִמְּךָ, זְבַדְיָה. (יושב על סלע)

זבדיה: הֲתִרְאֶה אֶת הַסֶּלַע הַזֶּה?

צדוק: עֵינַיִם לִי לִרְאוֹת.

זבדיה: וּפֶה לִשְׁאוֹל. לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹתהָיָה הַדָּבָר. לְיַד הַסֶּלַע בֵּרַכְתִּי אֶת תָּמָר לְשָׁלוֹם, וְהִיא עָלְתָה בָּהָר אֶל בֵּית אָבִיהָ. וּבְצַעְדַה גַּם בָּכְתָה בְּכִי מַר.

צדוק: שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ, וְהִנֵּה גָדַל שֵׁלָה, גַּם הָיָה לְאִישׁ, וְלֹא נָשָׂא אֶת תָּמָר. הֵפֵר יְהוּדָה אֶת אֲשֶׁר הֵבְטִיחַ לָהּ.

זבדיה: מָנְעוּ הָאֵלִים אֶת חַסְדָּם מִמֶּךָ, צָדוֹק. בְּעֵינֶיךָ תִרְאֶה, וּבְאָזְנֶיךָ תִשְׁמַע, וְהָבֵן לֹא תָבִין. תָּמִים הִנְּךָ אַף מִן הַיַּחְמוּר. רַק תּוֹאֲנָה בִּקְשׁוּ לָהֶם, וּבְתַחְבּוּלוֹת־מִרְמָה עָשׂוּ, לְמַעַן לֹא תִנָּשֵׂא תָּמָר לְאִישׁ. הִי־הִי, מְזִמּוֹת אֲדוֹנִים לְתִפְאֶרֶת! גַּם כְּסִיל יָבִין זֹאת, אַךְ צָדוֹק כְּסִיל מִן הכְּסִיל.

צדוק: וְלֹא תֶהְדַּר זְקָנִי, זְבַדְיָה?

זבדיה: תִּפְאֶרֶת זְקָנְךָ תְּשַׂמַּח לְבָבִי.

צדוק: זְבַדְיָה, אוּלַי בְּהֵחָבֵא וּבְאֵין רוֹאִים נָבוֹא אֶל בֵּית תָּמָר וְרָאִינוּ אִם שָׁלוֹם לָהּ?

זבדיה: תִּימְרוֹת עָשָׁן, כְּמוֹ מֵעֵצִים לַחִים בַּמְּדוּרָה, יַעֲלוּ מֵאַף יְהוּדָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדָּבָר. תִּימְרוֹת עָשָׁן. הֲבִרְצוֹנְךָ לָתֵת גֵּוְךָ לְמַכִּים? לֹא יַחְפֹּץ יְהוּדָה לָדַעַת מִטּוֹב וְעַד רָע עַל אוֹדוֹת תָּמָר “כַּלָּתוֹ”. מֵתָה בַּת־שׁוּעַ וּמְזִמָּתָה לָעַד תִּחְיֶה. בַּקֶּבֶר תַּעֲלוֹז אַף תָּגִיל בַּת־שׁוּעַ, כִּי אֵשֶׁת־פְּתָאִים נִלְכְּדָה בִּכְזָבֶיהָ.

צדוק: צַר לִי עַל הַנַּעֲרָה, צַר עַל תָּמָר, זְבַדְיָה. טוֹבָה הָיְתָה עִם הָרוֹעִים וְהָעֲבָדִים, וְהִנֵּה אֻמְלָלָה תִּהְיֶה לָעַד. שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ מִיּוֹם מוֹת אוֹנָן; וְהִנֵּה גָדַל שֵׁלָה, וַאֲנַחְנוּ זָקַנּוּ, וְתָמָר תּוֹסִיף וְתֵשֵׁב גַּלְמוּדָה.

זבדיה: חֵי הַזָּקָן כִּי זָקַנּוּ! עַל רֹאשׁ יְהוּדָה שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג רָאִיתִי.

צדוק: שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִי עוֹלֶה בַדֶַּרֶךְ!

זבדיה: לֹא אָכַלְתִּי וְלֹא שָׂבַעְתִּי, וִיהוּדָה בָּא!

צדוק: לֹא אֶת יְהוּדָה אֶרְאֶה, יְהוּדָה הֵן בַּחֻרְבָּה הוּא.

תמר:

(באה מן העבר השני, כד על ראשה, מול גבם של זבדיה וצדוק.)

לנפשה בלחש זְבַדְיָה וְצָדוֹק! (יוצאת)

זבדיה: הַאִם לֹא יְהוּדָה הוּא? רַב הַמֶּרְחָק מֵרְאוֹת.

צדוק: יְהוּדָה יָּרַד מִן הָהָר, וְזֶה מִן הַשְּׁפֵלָה. (הולכים לראות בבא: תמר ונערתה באות)

הנערה: בַּחֻרְבָּה עַל הָהָר יְהוּדָה. כֵּן אָמְרוּ לִי הָרוֹעִים.

תמר: תְּנִי הַצָּעִיף, תְּנִי לִי אֶת שַׂלְמַת הַקְּדֵשָׁה, זִלְפָּה. כִּקְדֵשָׁה עַל אֵם הַדֶּרֶךְ אָבוֹא אֶל יְהוּדָה אֶת אָשְׁרִי אֲשֶׁר מָנְעוּ הָאֵלִים מִמֶּנִי אֶקַּח. בּוֹ אֶתְבָּרֵךְ. לֹא אֶהְיֶה כַּעֲקָרָה כָּל יְמֵי חַיַּי. לֹא אֶהְיֶה עֲקָרָה, זִלְפָּה. בֵּן יִהְיֶה לִי. בְּנִי. בֶּן אַהֲבָתִי יִהְיֶה. זֶרַח אֶקְרָא לוֹ. כִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ אַחַר אֹפֶל הַלַּיל יִהְיֶה לִי. (לובשת את השמלה)

הנערה: מַהֲרִי, תָּמָר! עַבְדֵי יְהוּדָה בָּאִים.

תמר: לְכִי אֶל תִּמְנָה, זִלְפָּה. וּתְבֹרַךְ בִּינָתֵךְ עַל עֲצָתֵךְ אֲשֶׁר יָעַצְתְּ לִי. אֲנִי אֲחכֶּה לִיהוּדָה. אֲנִי אֲחכֶּה לוֹ… (נעלמת בין העצים, באים העבדים)

צדוק: (חוזר בלוית זבדיה) חִירָה הָעֲדֻלָּמִי הוּא! הֲתִזְכְּרֶנּוּ?

זבדיה: חִירָה! זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ הָיָה יְדִיד נֶפֶשׁ לִיהוּדָה, וּמֵאָז לֵיל כְּלוּלוֹת אוֹנָן וְתָמָר שָֹטֹם יִשָׂטֹם חִירָה אֶת רֵעֵהוּ.רֵעִים מִזֶּרַע מְרֵעִים. צָדוֹק! הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ! נַעַצְרֶנּוּ בְּדַרְכּוֹ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ, וְיִפָּגְשׁוּ הַשְּׁנַיִם. יִפְגּוֹשׁ יְהוּדָה אֶת חִירָה, וַאֲנַחְנוּ נִרְאֶה אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר.

צדוק: טוֹב הַדָּבָר בְּעֵינַי. בְּשִׂיחַ דְּבָרִים?

זבדיה: בְּשִׂיחַ דְּבָרִים? לא, צָדוֹק! אֲנִי כְּאִישׁ חוֹלֶה אֶתְחַפֵּשׂ, וְאַתָּה תְּבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרַת חִירָה, וְעַל כַּפַּיִם תִּשָׂאוּנִי מִפֹּה וְעַד תִּמְנָה…

צדוק: הוֹ־וֹ־וֹ! רַב הַמֶּרְחָק!

זבדיה: רַב הַמֶּרְחָק? עַד אֲשֶׁר תַּנִיעַ אֵבֶר יָבוֹא יְהוּדָה!

צדוק: הִנֵּה חִירָה הוֹלֵךְ וְקָרֵב!

זבדיה: אַלְלַי לִי! אַלְלַי! אוֹי, אוֹיָה! אֵין מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי… אֵין יָגוֹן כִּיגוֹנִי… אֵין מַרְפֵּא לְפִצְעִי וּלְחַבּוּרָתִי, לְ מַכָּתִי וּלְשִׁבְרִי. (בלחש) הוּא בָּא?

צדוק: קָרֵב וּבָא.

זבדיה: אַלְלַי לִי! לֹא חֻבְּשׁוּ פְּצָעַי… אֲנוּשָׁה מַכָּתִי… (בלחש) אַיֵּהוּ?

צדוק: קָרֵב וּבָא.

זבדיה: קָרֵב וּבָא! קָרֵב וּבָא! קָרְבוּ יָמַי לָמוּת, הַשְּׁחִין פָּשָׂה בְּגוּפִי, הַצָּרַעַת וְהַדֶּבֶר חֻבְּרוּ עָלַי יַחְדָּו לְהוֹרִידֵנִי שְׁאוֹלָה, כָּל חֳלִי וּמַדְוֶה יִמְצְאוּ בְּגוּפִי מְנוּחָה. (בלחש) צָדוֹק! צָדוֹק! מְהַתֵּל אַתָּה בִּי?

צדוק: שׁ־שׁ־שׁ־שׁ! הַצָּרַעַת… (חירה בא)


זבדיה: הַצָּרַעַת, צָרַת נַפְשִי… אַלְלַי… תְּנוּ מַיִם לְאִישׁ גּוֹוֵעַ. הַגְּמִיעוּנִי וְאָמוּתָה בְּזֶה הָרֶגַע. אָמוּתָה־נָא לְעֵינֵיכֶם!

חירה: מִי הָאִישׁ?

צדוק: לֹא יָדַעְתִּי, (אל זבדיה) אִישׁ אֻמְלָל, מִי אַתָּה? וּמֵאַיִן תָּבוֹא? דַּבֵּר, וְהָיָה שְׂכָרְךָ מְלוֹא הַכַּד מַיִם!

זבדיה: אִישׁ מַכְאוֹבוֹת אֲנִי, וּמִתִּמְנָה אֲנִי, אוֹיָה לִי וְאוֹי לָכֶם…

חירה: הָבָה נִשָּׂאֶנּוּ עַל כַּפַּיִם אֶל תִּמְנָה. דַּרְכִּי לְשָׁם, כִּי שָׁם רוֹעִים עֶדְרֵי צֹאנִי. תֵּן יָדְךָ וְעָזְרֵנִי. (חירה וצדוק נושאים את זבדיה על כפים)

זבדיה: תֶּאֱרַךְ לָכֶם הַדֶּרֶךְ עַד תִּמְנָה, כִּי מַשָּׂא כָּבֵד אָנֹכִי, כָּבֵד עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. אַלְלַי לִי… רְעָדָה אֲחָזַתְנִי… צִירֵי יוֹלֵדָה אֲחָזוּנִי… הָסִירוּ יֶדְכֶם מֵעָלַי! (מורידים אותו מעל כפיהם) אָמוּתָה בְּזֶה הָרֶגַע וְיָבוֹא הַקֵּץ לְיִסּוּרַי…

חירה: רֹאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר, וְלֹא צָדוֹק אַתָּה? צָדוֹק, עֶבֶד יְהוּדָה?

צדוק: צָדוֹק? מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ קָרָאתָ?

חירה: וְלֹא זְבַדְיָה הִנְּךָ?

זבדיה: וְלֹא חִירָה אַתָּה?

חירה: אָנִי, אֲנִי הוּא. וְהִנֵּה כְּאִישׁ בָּרִיא אֶרְאֶךָ. לְפֶתַע הֶחֱלִים. פִּלְאֵי פְּלָאִים! וַאֲנִי חֲשַׁבְתִּיךָ נָגוּעַ.

זבדיה: הָתֵל הֵתַלְנוּ. רַק שְׂחוֹק עָשִׂינוּ, לְמַעַן תֵּעָצֵר מִלֶּכֶת עַד בּוֹא יְהוּדָה מֵעִם הַחֻרְבָּה אֲשֶׁר בָּהָר.

חירה: יְהוּדָה? טוֹב לִי כִּי אֵלֵךְ, יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲדָרָיו רוֹעִים בֶּהָרִים לְיַד תִּמְנָה, אַךְ לֹא חָפַצְתִּי לִרְאוֹתוֹ. יְהוּדָה, יְהוּדָה רֵעִי… שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ. טוֹב אִם אֵחָפֵז בְּלֶכְתִּי, לְבַל אֶרְאֶנּוּ. אֵלֵךְ לִי.

זבדיה: חִירָה! נִלְכַּדְתָּ בַּפַּח אֲשֶׁר טָמַנּוּ לְרַגְלֶיךָ. הִנֵּה יְהוּדָה בָּא!

חירה: אַיֵּהוּ?

יהודה: (בא) הַסְעַדְתֶּם אֶת לִבְּכֶם?

זבדיה: חִכִּינוּ עַד בּוֹא אֲדוֹנִי, וְאִישׁ שִׂיחָה הִנְעִים זְמַנֵּנוּ.

יהודה: חִירָה!

חירה: יְהוּדָה! (מתחבקים)

יהודה: חִירָה! חִירָה רֵעִי! שׁוּב אֶלְחָצְךָ אֶל לִבִּי. הָבָה אֶסְתַּכֵּל בְּךָ, הִנֵּה גַם זָקַנּוֹ.

חירה: הוֹ, יְהוּדָה, הֵן אַתָּה לֹא שֻׁנֵּיתָ בְּרַב אוֹ בִּמְעָט.

יהודה: חִירָה!

חירה: מַיִם רַבִּים זָרְמוּ מִן הַנָּהָר אֶל הַיָּם…

זבדיה: הִי, חִירָה, הַנַּח לַמַּיִם וּבוֹא תֹאכַל לֶחֶם.

יהודה: תִּסְעַד עִמָּנוּ!

חירה: חֵי נַפְשִׁי! סָעוֹד אֶסְעַד עִמָּכֶם. (יושבים)

יהודה: הוֹצֵא מִכָּל טוּב, זְבַדְיָה!

חירה: הֲשָׁלוֹם לְבַת־שׁוּעַ וּלְשֵׁלָה בִּנְךָ?

יהודה: מֵתָה בַּת־שׁוּעַ.

חירה: מֵתָה!

יהודה: זֶה שָׁנָה מִיּוֹם מוֹתָהּ, וַאֲנִי עֲרִירִי אֶתְהַלֵּךְ.

חירה: אֵשֵׁת בְּרִית נֶאֱמָנָה. מֵתָה בַּת־שׁוּעַ… בַּמֶּה אֲנַחֶמְךָ, יְהוּדָה, וְאֵין נִחוּמִים בְּפִי!

יהודה: כָּל הַלַּיְלָה גָנְחָה: – עֵר בְּנִי… אוֹנָן בְּנִי… עֵר בְּנִי… אוֹנָן בְּנִי". כָּבְדוּ כְּתֵפַי מִקְּבֹר הַמֵּתִים… שְׁנֵי בָּנִים וְאִשָּׁה… הָהּ, חִירָה, חִירָה! זָקַנּוּ וְגַם עָיַפְנוּ.

חירה: וּמִי לֹא רָאָה תְּלָאוֹת? וּמִי לֹא מָלְאָה כּוֹס יִסּוּרָיו? וְהַתְּלָאוֹת בָּאוֹת מִידֵי שָׁמַיִם וּמִידֵי אָדָם, כִּי רַבִּים חֲטָאֵינוּ, יְהוּדָה. מָלְאָה הָאָרֶץ מְרִיבוֹת רוֹעִים וּמִלְחָמוֹת מְלָכִים, וְיַד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ תִּהְיֶה. הַלְעוֹלָם יְהִי כֵן? לְעוֹלָם, יְהוּדָה? רַע לֵב הָאָדָם וְלֹא יָשִׂים רֶסֶן לִיצָרָיו וּבְהִתְעָרֵב עֵדֶר בְּעֵדֶר, הַאִם לֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם? אִי, יְהוּדָה, יְהוּדָה. מְזִמָּה תוֹלִיד מְזִמָּה, וְאָוֶן יוֹלִיד אָוֶן, וּמֵרִשְׁעוּת יֵצֵא אַךְ רֶשַׁע, וְאֵין קֵץ לַדָּבָר.

יהודה: אֶל מָה יִרְמְזוּ מִלֶּיךָ, חִירָה?

חירה: חָשַׁבְתִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלִבִּי: הֵן שָׁמֹעַ שָׁמַעְתִּי כִּי מֵת אוֹנָן בִּנְךָ, וְתָמָר בְּבֵית אָבִיהָ הִיא, וְאֶת שֵׁלָה לֹא נָתַתָּ לָהּ, וְהָיָה הַדָּבָר רַע בְּעֵינַי עַד מְאֹד.

יהודה: לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת הָלְכָה מֵאָהֳלִי.

חירה: אַךְ תָּמָר עוֹד תִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָה. קוּם וְהַתִּירֶנָּה מִשֵּׁלָה בִּנְךָ וְתִנָּשֵׂא לְאִישׁ.

יהודה: חַכֵּה כִּמְעַט רֶגַע. זְבַדְיָה וְצָדוֹק! לְכוּ אֶל הָעֲדָרִים וְהַגֵּד תַּגִּידוּ לָרוֹעִים כִּי עַד שְׁקוֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ יָבוֹא יְהוּדָה.

זבדיה: הִנְנוּ וְהָלַכְנוּ. גַּם אֹכֶל הוֹתַרְנוּ, כִּי לֹא עַל בֶּטֶן רֵיקָה דִבְרֵי חָכְמָה יֵאָמֵרוּ.

צדוק: זְבַדְיָה! (הולכים)

יהודה: חִירָה! לֹא צָדַקְתָּ בְּמִשְׁפָּטְךָ. אָהַבְתִּי אֶת תָּמָר, אָהַבְתִּיהָ… אֲנִי עֲרִירִי אֶתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, וְהִיא לֹא תֵדַע אִישׁ וְלֹא תֵלֵד בָּנִים, לֹא אֶרְצֶה כִּי יֵדָעֶנָּה גֶבֶר. דִּבְרֵי אֱמֶת הֵם.

חירה: וְלֹא תֶחֱשַׁק בָּהּ לְשֵׂאתָהּ לְךָ לְאִשָּׁה?

יהודה: אֶחֱשַׁק גַּם אֶחֱשַׁק, אַךְ הַדָּבָר לֹא יָקוּם וְלֹא יִהְיֶה… כָּל עוֹד לֹא הִתִּיר אוֹתָהּ שֵׁלָה. וְלָזֹאת בָּאתִי אֶל הֶהָרִים.

חירה: שְׁמָעֵנִי, יְהוּדָה, אוּלַי מֵאֵת הָאֱלֹהִים הָיְתָה זֹאת כִּי נִפְגַּשְׁנוּ, הַשְּׁנַיִם. בְּבִתִּי הַקְּטַנָּה יְדֻבַּר. וְהִנֵּה בִּנְךָ יַתִּיר אֶת תָּמָר וְיִקַּח אֶת בִּתִּי וְהָיוּ מִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי יַעֲקֹב וּמִשְׁפְּחוֹת הָעֲדֻלָּמִים שְׁאֵרֵי־בָשָׂר. תְּקַע כַּפְּךָ בְּכַפִּי, יְהוּדָה!

יהודה: רֵאשִׁית אֶרְאֶנָּה אֲנִי, חִירָה, וְאַחַר אֶתֵּן מַעֲנֶה. בֵּן אֶחַד נוֹתַר לִי…

זבדיה: (בא) קְדֵשָׁה הוֹלֶכֶת וּבָאָה, קְדֵשָׁה! רְעוּלָה! בְּצָעִיף תְּכַסֶּה פָּנֶיהָ, וְלֹא תַרְאֵם. נֵדֶר נָדְרָה לְבַל יִרְאוּ אֶת קְצֵה אַפָּהּ. קְדֵשָׁה!

צדוק: (בא) הַקְּדֵשָׁה יוֹרֶדֶת מִתִּמְנָה אֶל הַשְּׁבִיל, וּמִצְעָדָהּ כְּבַת־מְלָכִים.

זבדיה: הַנִּיחֵנוּ, יְהוּדָה, וְנָבוֹא אֵלֶיהָ וְנֵדָעֶנָּה. הֵן עוֹד הָיוֹם גָּדוֹל וְרַבָּה תּשׁוּקַת עֲבָדֶיךָ. סְלַח לַעֲבָדֶיךָ, כי רבה תְּשׁוּקָתָם!

צדוק: כְּפַר בֶּן בָּקָר תִּגְעֶה, זְבַדְיָה!

זבדיה: קְדֵשָׁה הִיא!

תמר: (באה בשיר על שפתיה) מַחְמַד לְבָבִי, יָגִיל בִּי לִבִּי. דּוֹדִי מִדּוֹדִים.

זבדיה: (מוחא כף) אוּר כַּשְׂדִּים! אוּר כַּ־שְׂ־דִּ־י־ם!

תמר: יָבוֹא אֶל עֲדָרַי, דּוֹדִי, יָבוֹא לֶהָ־רִ־י־ם.

זבדיה: (מוחא כף) אוּר כַּשְׂ־דִּים! אוּר כַּ־שְׂ־דִּ־י־ם!

תמר: (רוקדת) וְעַל עֵינַי יִשָּׁקֵנִי, אֶל מוּל עֲדָרִים

צדוק, זבדיה: (מוחאים כף) אוּר כַּשְׂדִּים! אוּר כַּשְׂ־דִּים!

תמר: יָפֶה הוּא דוֹדִי וּשְׂפָתָיו מַחֲמדִּים.

צדוק, זבדיה, חירה: (מוחאים כף) אוּר כַּשְׂדִּים! אוּר כַּשְׂדִּים!

תמר: (רוקדת) וְעַל סוּס יִשָּׂאֵנִי בְּדַהֲרַת אַבִּירִים.

צדוק, זבדיה, חירה: (מוחאים כף) אוּר כַּשְׂדִּים! אוּר כַּ־שְׂ־דִּ־י־ם!

תמר: וְאֶל אָהֳלוֹ יְבִיאֵנִי, דּוֹדִי מִדּוֹדִים.

צדוק, זבדיה, חירה: (מוחאים כף) אוּר כַּ־שְׂ־דִּ־י־ם! אוּר כַּשְׂדִּ־ים!

תמר: שָׁלוֹם לְעוֹבְרֵי אֹרַח! הֲמֵרָחוֹק תָּבוֹאוּ? הַהֲבֵאתֶם לַקְּדֵשָׁה מַתָּת?

זבדיה: הֵבֵאנוּ מַתָּת! הֵבֵאנוּ, הַקְּדֵשָׁה, הֵבֵאנוּ!

תמר: מָה הַמַּתָּת אֲשֶׁר יָבִיא הָעֶבֶד!?

זבדיה: גּוּרִי לָךְ, רְעוּלַת הַפָּנִים, מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפִּי. וְאִם עֶבֶד אָנֹכִי?

תמר: לֹא יָבוֹא אֵלַי עֶבֶד! כִּי מָה הַמַּתָּת אֲשֶׁר יָבִיא לִי הָעֶבֶד!

צדוק: חֵי הָאֵל, זְבַדְיָה! הַקְּדֵשָׁה זָבְדָה לְךָ זֶבֶד מְזֻבָּד!

זבדיה: אֲגַלֶּה פָּנַיִךְ. הָסִירִי הַצָּעִיף! הָסִירִי, וְנִרְאֶה אֶת פְּנֵי הַדִּישׁוֹן אֲשֶׁר לָךְ!

תמר: הָעֶבֶד! אַל תָּעֵז! נֵדֶר הוּא! לֹא תִּשְׁזוֹף הַשֶּׁמֶשׁ אֶת עוֹרי, וְלֹא תִשְׁזְפֶנּוּ עֵין אָדָם.

זבדיה: צָדוֹק! חֵי זְקָנְךָ כִּי זָקַנְתָּ, אַךְ קְדֵשָׁה כָּזֹאת עֲדֶן לֹא רָאוּ עֵינֶיךָ.

יהודה: לְכוּ אֶל הָעֲדָרִים. עֵת לַעֲבֹד הִיא! קוּמוּ וּלְכוּ וַעֲלוּ אֶל גּוֹזְזֵי צֹאנִי. מַהֵרוּ!

זבדיה: הִי, קְדֵשָׁה מְקֻדָּשָה. לוּלֵא אֲדוֹנֵי־הָאֹהֶל פֹּה עִמָּדִּי, כִּי אָז…

יהודה: לֵכוּ!

צדוק: יְהִי הָאֵל עִמָּךְ, הַקְּדֵשָׁה, כִּי כַּגְּבִירָה תִּשִׂאִי רֹאשֵׁךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. קְדֵשָׁה – וְדוֹמֶה כִּי טְהוֹרָה הִנָּךְ.

זבדיה: בְּתוּלָה! אוּר כַּשְׂדִּים! אוּר כַּשְׂדִּ־ים! (זבדיה וצדוק יוצאים)

תמר: (ליהודה) אוֹדְךָ, אִישׁ נָדִיב, עַל אֲשֶׁר מִידֵי הָעֶבֶד הִצַּלְתַּנִי וּמֵחֲרוֹן אַפּוֹ.

חירה: מִתִּמְנָה אַתְּ?

תמר: כֵּן דִּבַּרְתָּ, אֲדוֹנִי.

חירה: הַאִם לֹא שָׁמַעְתִּי קוֹלֵךְ בְּיָמִים עָבָרוּ? הֵן פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת זֶה הַקּוֹל.

יהודה: כְּמוֹ קוֹלָהּ שֶׁל תָּמָר עָלָה וּבָא מִיָּמִים קְדוּמִים.

תמר: תָּמָר? הַעַל תָּמָר כַּלַּת יְהוּדָה נָסַב דְּבָרְךָ?

חירה: הֲתַכִּירִי אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת?

תמר: הִי, גֵּאָה הִיא! תִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּת וְלֹא תָּבוֹא אֶל הַנְּעָרוֹת הַיוֹצְאוֹת בִּמְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. לֹא לִכְבוֹדָהּ הוּא. וְאֵין אִישׁ יוֹצֵא וּבָא בְּבֵיתָהּ.

יהודה: הֲרָאִית אֶת פָּנֶיהָ?

תמר: רָאִיתִי גַם רָאִיתִי. יָפָה הִיא יָפָה. אַךְ בְּגַאֲוָת לִבָּהּ לֹא תִשָּׂא עַיִן אֶל אֲשֶׁר סְבִיבָהּ. וְשָֹנֹא יִשְׂנְאוּהָ כָּל הַנְּעָרוֹת עַל רוּם־לְבָבָהּ וְרוּם־עֵינֶיהָ. וְאַתָּה, אוּלַי יְהוּדָה אַתָּה?

חירה: הוּא.

יהודה: חִירָה! לֵךְ לְשָׁלוֹם וּבָרוּךְ תִּהְיֶה. וּבוֹא תָבוֹא אֶל הַּחֻרְבָּה הַצּוֹפָה אֶל מוּל תִּמְנָה, חִירָה, כִּי שָׁם נִטֶּה אֶת אָהֳלֵנוּ כָּל יְמוֹת הַקַּיִץ וְהַחֹרֶף.

חירה: הֱיוּ בְּרוּכִים!

יהודה: וּבָרוּךְ תִּהְיֶה! הֲתָבוֹא, חִירָה?

חירה: כִּדְבָרֶיךָ, יְהוּדָה רֵעִי. (הולך)

תמר: בִּי אֲדוֹנִי, בּוֹא אֶל אֲמָתֶךָ. עֵינֶיךָ – עֶצֶב לָן בָּהֶן, וַאֲנִי אֲשַׂמְּחֵן. שְׂפָתֶיךָ כְּשִׂפְתֵי נָזִיר אוֹ כְּשִׂפְתֵי אִישׁ מְצוּקָה, וַאֲמָתְךָ תָּסִיר מֵעָלֶיךָ כָּל מְצוּקָה וְיָגוֹן. בּוֹא, אֲדוֹנִי, בּוֹא חַדְרִי. הֲדוּר־קוֹמָה הִנְּךָ. וְהַדְרַת מְלָכִים חוֹפֶפֶת עַל רֹאשְׁך, בּוֹא אֶל אֲמָתֶךָ.בּוֹא, אִם דָּמְךָ יִגְעַשׁ בְּךָ וְלֹא תוּכַל עֲצוֹר בּוֹ. (שרה) יָפֶה הוּא דוֹדִי וּשְׂפָתָיו מַחֲמדִּים.

יהודה: הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעַל פָּנַיִךְ!

תמר: לֹא, לֹא אֲסִירֶנּוּ. נֵדֶר הוּא אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לָאֵלִים בְּמוֹת אִישׁי עָלַי, וְגַלְמוּדָה נִשְׁאַרְתִּי בָּאָרֶץ.

יהודה: יְהִי כֵן. שֵׁבִי. שְׁבִי וְעַל תָּמָר סַפְּרִי־נָא לִי. סַפְּרִי כְּכָל אֲשֶׁר יָדַעַתְּ, וְאֶתֵּן שְׂכָרֵךְ בְּכֶסֶף מָלֵא.

תמר: אַל נְדַבֶּר בָּהּ.

יהודה: הֵיטִיבִי עִמִּי, הַקְּדֵשָׁה.

תמר: הַאֵין אִישׁ עוֹלֶה בַּדֶּרֶךְ?

יהודה: (מסתכל סביביו) לְבַדֵּנוּ אֲנַחְנוּ.

תמר: עֲצוֹם עֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי, וְאָסִיר הַצָּעִיף, וּתְהִי רוּחַ הֶהָרִים מְלַטֶּפֶת אֶת עוֹרִי.

יהודה: (יושב לרגליה) עָצַמְתִּי עֵינַי, הַקְּדֵשָׁה.

תמר: (מסירה את הצעיף) אוֹמְרִים בְּתִמְנָה כִּי אָהֲבָה תָּמָר אֶת אֲבִי חֲתָנֶיהָ, כִּי אָהֲבָה עַזָּה כַּמָּוֶת אֲהֵבַתּוּ, וְעַל כֵּן לֹא יָלְדָה בַנִים. עַל כֵּן תִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּת וְעַל אָהֲבָתָה תִּתְאַבֵּל. (מלטפת את ראש יהודה) בְּתַלְתַּלֵּי רֹאשְׁךָ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת. הַאוֹתְךָ אָהֲבָה תָּמָר?

יהודה: אוֹתִי, סַפְּרִי עַל תָּמָר. סַפֵּרִי.

תמר: הִנֵּה רֹאשְׁךָ בְּחֵיקִי וְאַתָּה לֹא יְדַעְתַּנִי עוֹד. לָמָּה אָסַפֵּר כָּל הָעֵת עַל הָאַחֶרֶת? מַה לִּי וָלָהּ? בּוֹא, בּוֹא חַדְרִי.

יהודה: הַקְּדֵשָׁה! אֲהַבתִּיהָ מְאֹד.

תמר: אוֹמְרִים בְּתִמְנָה כִּי אֶת בִּנְךָ הַנּוֹתָר אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ לְתָמָר, לֹא תִתְּנֶנּוּ לָהּ, הֵן גָּדַל הַנַּעַר!

יהודה: גָּדַל הַנַּעַר וְגַם הָיָה לְאִישׁ. אַךְ בְּבוֹא תָּמָר אֶל אָהֳלִי בָּא גַם אֲסוֹנִי וְשִׁבְרִי… אַהֲבָתִי וּמֵתַי…

תמר: וְלָמָּה הִבְטַחְתָּ לָהּ אֶת הַנַּעַר?

יהודה: רַב לָנוּ לְדַבֵּר בָּזֶה, הַקְּדֵשָׁה!

תמר: אַל־נָא תָּסֵב פָּנֶיךָ אֵלַי. רְאֵה, בִּקַּשְׁתִּיךָ. עֵינֶיךָ עֲצוּמוֹת תִּהְיֶינָה… הֲרָאֹה תִרְאֶה אֶת אָהָלְךָ וְאֶת צֹאנְךָ!

יהודה: אֶרְאֶה.

תמר: וְהִנֵּה נַּעֲרָה רַכָּה בַּשְׁבִיל. יְפַת מַרְאֶה וַעֲנֻגָּה.

יהודה:… תָּמָר אֲשֶׁר לָקַחְתִּי לְעֵר בְּנִי בְּכוֹרִי.

תמר: כֵּן יִהְיֶה לְעוֹלָמִים. גַּם אֲנִי הָלַכְתִּי בַּשְׁבִיל אֶל אֹהֶל. מַה מְּאֻשָּׁרָה הָיִיתִי עַד בּוֹא הַיְגוֹנוֹת… עַד כִּי נִפְתָּה לִבִּי לִשְׁאוֹף צִלּוֹ, וּבָאוּ הַיְגוֹנוֹת. (שרה)

הוּא יָבוֹא, הָ־רָ־ח־וֹ־ק,

יָבוֹא בֵּין עַרְבַּיִם,

עֵינַיִם רַכּוֹת מֻשְׁפָּלוֹת,

לִשְׁרִיקוֹת עֲדָרִים.


מסך


תמונה שנייה:    🔗

חורבה בהר הצופה אל מול תמנה. חורף. ליל גשם וסערה. יושבים בחורבה ליד מדורת אש: צדוק, יהודה וזבדיה.


צדוק: עָלָה עַל מִשְׁכָּבוֹ שֵׁלָה בִּנְךָ. בְּהָאִיר הָיּוֹם נֵרֵד אֲנִי וְשֵׁלָה אֶל תִּמְנָה. בַדֶַּרֶךְ אֶקַּח דְּבָרִים עִמּוֹ וְיַתִּיר אֶת תָּמָר. וְכִכְלוֹת הַחֹרֶף יִשָּׂא אֶת בַּת חִירָה לְאִשָּׁה.

יהודה: חִירָה בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא! לְחֶרְפָּה וּלְבוּז אֶהְיֶה. נָתַתִּי לַקְּדֵשָׁה אֶת חוֹתַמְתִּי, אֶת פְּתִילִי וְאֶת מַטִּי, וְהִנֵּה כְּמוֹ נִבְקְעָה הָאָרֶץ תַּחְתֶּיהָ; נְעֶלְמָה וְאֵינֶנָּה. אָבְדָה חוֹתַמְתִּי! אָבְדוּ מַטִּי וּפְתִילִי. עוּצוּ עֵצָה!

זבדיה: מַה נָּעוּץ, יְהוּדָה? זֶה דֶַּרֶךְ הַקְּדֵשׁוֹת: לְהֵעָלֵם.

צדוק: וְאוּלַי לֹא קְדֵשָׁה הָיְתָה? אוּלַי רַק כְּסוּת מִרְמָה שָׂמָה לָהּ לְבַעֲבוּר תָּבוֹא אֵלֶיהָ וְלֹא תֶחֱטָא? אוּלַי אֵשֶׁת אִישׁ הִיא?

זבדיה: צָדוֹק, צָדוֹק! שָׁבָה הָרוּחַ וַתְּפַעֶמְךָ! לוּא אֵשֶׁת אִישׁ הִיא הַיּוֹצֵאת אֶל מוּל עוֹבְרֵי אֹרַח בִּלְבוּשׁ הַזּוֹנָה – שָׂרֹף יִשְׂרְפוּהָ, עַל הַמְּדוּרָה יִצְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ!

צדוק: לֹא יִשְׂרְפוּהָ, כִּי אִם כְּוִי אֵשׁ יִתְּנוּ עַל פָּנֶיהָ בְּבַרְזֶל מְלֻבָּן.


רעמים וברקים


זבדיה: רַעַם!

צדוק: (עומד בפתח) הִי, אַתֶּם הָרוֹעִים!

רועה: (מרחוק) דַּבֵּר וְנִשְׁמַע!

צדוק: שִׁמְרוּ עַל הַצֹּאן! הַשְׁגִּיחוּ עַל גִּדְרוֹת הַכְּבָשִׂים! רוּחַ סְעָרָה בָּאָה!

זבדיה: רַעַם! בְּעֵת רְעָמִים וּבְרָקִים אֲכַסֶּה רֹאשִׁי בְּעוֹר הָאַיִל, לְבַל יִרְאֵני אֱלֹהִים וַהֲמָמַנִי הַבָּרָק. רַבּוּ חוֹטְאִים מִמֶּנִי. יִפְגַּע בָּהֶם.

חירה: (מרחוק) יְ־ה־וּ־דָ־ה!

צדוק: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּשְׁמָעוּ!

חירה: (מרחוק) יְ־ה־וּ־דָ־ה!

צדוק: אָדָם קוֹרֵא מִן הַסְּעָרָה!

חירה: (מרחוק) אַיֶכֶם, אַנְ־שֵׁי יְהוּ־דָה?

יהודה: חִירָה הוּא! הָאִירוּ לוֹ הַדֶּרֶךְ!

זבדיה: (לוקח אוּד בוער מן המדורה) הִי־י־י! הִי־י! חִירָה!

חירה: (מרחוק) הִי! אַנְשֵׁי יְהוּדָה, הִי!

צדוק: הִנֵּה! הִנֵּה!

חירה: (בא) בְּרוּכִים תִּהְיוּ!

יהודה: הֲמָצָאתָ אֶת הַקְּדֵשָׁה?

חירה: תְּנוּ לִי וְאֵשֵׁב. עָיַפְתִּי. רָעוֹת תְּבַשֵּׂר הַסְּעָרָה, יְהוּדָה.

יהודה: הֲהֵבֵאתָ אֶת חוֹתַמְתִּי, הַפְּתִיל וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נָתַתִּי בְּיַד הַקְּדֵשָׁה?

חירה: שָׁבוּ אַנְשֵׁי תִּמְנָה וְאָמְרוּ: לֹא הָיְתָה בָּזֶה קְדֵשָׁה. יְהוּדָה!

יהודה: הַאִם בְּשׂוֹרָה רָעָה בְּפִיךָ?

חירה: רָעָה!

יהודה: דַּבֵּר.

חירה: רָאִיתִי אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיךְ בָּא אֶל בֵּית תָּמָר!

יהודה: שִׁמְעוֹן!

חירה:… וְתָמָר הָלְכָה עִמּוֹ. אוּלַי יְבִיאֶנָּה שִׁמְעוֹן לחֻרְבָּה, וְתִהְיֶה יַד אָח בְאָחִיו. יָרֵאתִי, יְהוּדָה… אוּלַי יִרְצֶה שִׁמְעוֹן כִּי תָקִים אֶת הַבְטָחָתְךָ לָהּ, כִּי תִתֵּן אֶת שֵׁלָה לְתָמָר.

יהודה: שִׁמְעוֹן אָחִי… וּמַה לּוֹ בְּתִמְנָה?

חירה: לֹא יָדַעְתִּי. מִבְּאֵר־שֶׁבַע בָּא.

יהודה: קִרְאוּ לְשֵׁלָה בְּנִי מאָהֳלוֹ! יָבוֹא ויֵשֵׁב עִמָּנוּ. וְכָל אִישׁ יַחְגּוֹר חַרְבּוֹ לְמָתְנָיו. אִם גְּזֵרָה הִיא כִּי דָם יִשָּׁפֵךְ – יִשָּׁפֵךְ!

זבדיה: עָיֵף בִּנְךָ וְגַם עָלָה עַל מִשְׁכָּבוֹ, אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ מִבֵּית־אֵל לְתִמְנָה.

יהודה: לֵךְ וּקְרָא לוֹ. תֹּאמַר כִּי אֲנִי צִוִּיתִיו לָקוּם. יַחְגּוֹר אַף הוּא חֶרֶב.

זבדיה: (בפתח) רוּחַ סְעָרָה מְיַלֶּלֶת. (יוצא)

יהודה: כַּבּוּ הַמְּדוּרָה! (בפתח) זָבַדְיָה!

זבדיה: (מרחוק) קָרָאתָ לִי, יְהוּדָה?

יהודה: בַּל יַעֲלוּ מְדוּרוֹת בָּאֹהָלִים!

זבדיה: (מרחוק) בַּל יַעֲלוּ מְדוּרוֹת בָאֹהָלִים!


חשכה


חירה: חֲשֵׁכָה.

יהודה: בְּבוֹא שִׁמְעוֹן יָבִיא אֶת הַחֲשֵׁכָה עִמּוֹ. זָכוֹר אֶזְכּוֹר אֶת לֵיל הַכְּלוּלוֹת… חֶשְׁכַת עוֹלָם… (בפתח) מִי צוֹעֵד שָׁם?

צדוק: אַךְ דִּמְיוֹן שָׁוְא הוּא.

יהודה: שִׁמְעוֹן בֶּן אִמִּי! מִי צוֹעֵד שָׁם בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה?

זבדיה: (מרחוק) אֲנִי הוּא, זָבַדְיָה.

יהודה: וְשֵׁלָה אַיֵּהוּ?

זבדיה: (בא) הוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹתַי.

שלה: (בא) מַה לָּכֶם יוֹשְׁבִים בְחֶשְׁכַת צַלְמָוֶת?

יהודה: כִּי בָאָה הַחֲשֵׁכָה אֶל מְעוֹנֵנוּ.

שלה: בְּחִידוֹת תְּדַבֵּר לְשֵׁלָה בִּנְךָ.

יהודה: שְׁמַע אֵלַי, בְּנִי, וּסְלַח לְחַטַּאת אָבִיךָ.

שלה: מִי אֲנִי כִּי אֶסְלַח לְאָבִי!

יהודה: שְׁמַע, בְנִי, הַסְתֵּר הִסְתַּרְנוּ מִמֶּךָ. בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה אָסַרְתִּי עַל עֲבָדַי לְדַבֵּר בְּאָזְנֶיךָ עַל הַדָּבָר…

שלה: לֹא אָבִינָה, אָבִי.

יהודה: הֲתִזְכּוֹר אֶת תָּמָר?

שלה: זָכוֹר אֵזְכּוֹר. אַךְ יֶלֶד הָיִיתִי בְּלֶכְתָּהּ מֵאִתָּנוּ.

יהודה: הִבְטַחְנוּ לְתָמָר – אֲנִי אָבִיךָ, וְאִמְּךָ בַּת־שׁוּעַ – כִּי אַתָּה תִּשָּׂאֶנָּה. וְלֹא קִיַּמְתִּי אֶת הַבְטָחָתִי לָה, לֹא קִיַּמְתִּי, בְּנִי.

שלה: מַדּוּעַ, אָבִי?

יהודה: יָדוֹעַ תֵּדַע אֶת הַדָּבָר בְּבוֹא הָעֵת. אַךְ שְׁמַע, בְּנִי, הִנֵּה שִׁמְעוֹן דּוֹדְךָ מֵבִיא אֶת תָּמָר אֶל הַחֻרְבָּה לְמַעַן נָקִים אֶת הַבְטָחָתֵנוּ. וַאֲנִי לֹא אֶתֵּן אֶת יָדְךָ בְּיַד תָּמָר. לֹא, לֹא אֶתֵּן! הַתֵּר יַתִּירוּנִי מִמֶּנָּה. לְךָ הֵן יָעַדְתִּי אֶת בַּת חִירָה לְאִשָּׁה וְעָלֶיךָ לְהַתִּיר אֶת תָּמָר כִּי יְבָמָהּ אַתָּה.

שלה: מוּזָרִים דְּבָרֶיךָ, אָבִי. הֵן כָּל הָעֵת יָדַעְתִּי זֹאת. הֵן חֹק הוּא. וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר גָּדַלְתִּי וְאֶת בַּת חִירָה תִּתֵּן לִי, אֵלֵךְ וְאַתִּיר אֶת תָּמָר מַה לִּי וָלָהּ! זְקֵנָה הָאִשָּׁה.

יהודה: הַתֵּר תַּתִּירֶנָּה. בְּנִי. אָסֹר אָסְרוּ אֶת תָּמָר בַּעַבוֹתוֹת הַיִּבּוּם, בְּכַבְלֵי הַחֹק הַנּוֹשָׁן מִקֶּדֶם קַדְמָתָה. אָרוּר הַחֹק אֲשֶׁר יַחֲנִיק אֶת לְבַב הָאָדָם בְבוֹר כֶּלֶא! אָחִיךָ אוֹנָן יָדַע כִּי תֶאֱהָבֵנִי תָּמָר, וּלְקָחָה לוֹ לְאִשָּׁה, כִּי חֹק הוּא. שִׁמְעוֹן חָפֵץ לָקַחַת נָקָם מִמֶּנִּי עַל אֲשֶׁר לֹא הָלַכְתִּי לִשְׁכֶם לְהָמִית אֲנָשִׁים חַפִּים מִפֶּשַׁע, עַל אֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי כִּי דִינָה אֲחוֹתִי תִּהְיֶה מְנֻדָּה לְעוֹלְמֵי עד. מִבְטַחוֹ שָׂם בַּחֹק. וַאֲנִי, אֲנִי בֵּרַכְתִּי אֶת אוֹנָן וְגָמַעְתִּי מִן הַיַּיִן בִּכְלוּלוֹתָיו.

שלה: וְאוֹנָן טָרַף אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ?

יהודה: כֵּן, בְּנִי. דַּם אוֹנָן זוֹעֵק מִן הָאֲדָמָה. עַל לֹא אָשָׁם מֵת. עַל לֹא אָשָׁם הִפִּיל עַצְמוֹ אֶל מַעֲמַקֵּי הַבְּאֵר הָאֲפֶלָה. עַל לֹא אָשָׁם תִּלְבַּשׁ תָּמָר בִּגְדֵי אַלְמֵנוּת. עַל לֹא אָשָׁם כָּרִיתִי קֶבֶר אַחַר קֶבֶר. “אָרוּר אַתָּה, יְהוּדָה! אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בָּשָּׂדֶה! אָרוּר תִּהְיֶה, אָחִי בֶּן־אִמִּי”… כֹּה קִלְלַנִי שִׁמְעוֹן אָחִי… הָהּ, שִׁמְעוֹן! הָהּ, שמְעוֹן!

שמעון: (בא) אֶת שְׁמִי שָׁמַעְתִּי! מַה לָּכֶם יוֹשְׁבִים עַל גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת? הַעֲלוּ אֵשׁ בַּמְדוּרָה! הַעֲלוּ וְנִרְאֶה פְּנֵיכֶם. נִרְאֶה פָּנֶיךָ, יְהוּדָה, בְּשִׂמְחַת לִבְּךָ לִקְרַאת אָחִיךָ שִׁמְעוֹן!

יהודה: הַעֲלוּ הַמְדוּרָה! הַעֲלוּ הָאֵשׁ! רָאֹה נִרְאֶה אִישׁ אֶת אָחִיו! (אור)

שמעון: אוֹרֵחַ הַבָּא אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּכֶם יִקָּרֵא לָשֶׁבֶת, וְלֹא יַעֲמוֹד כָּל הָעֵת עַל רַגְלָיו!

יהודה: שֵׁב, אָחִי.

שמעון: כֻּלָּם חוֹגְרֵי חָרֶב! מָה הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם? הַנִּיחוּ הַחֲרָבוֹת!

יהודה: אֲנִי הַמְצַוֶּה לַאֲנָשַׁי! מָה בְּפִיךָ, שִׁמְעוֹן? הַאֶת תָּמָר הֵבֵאתָ?

שמעון: הֵבֵאתִי.

יהודה: לָמָּה בָּאָה עִמְּךָ? לָמָּה, שִׁמְעוֹן? הַלְמַעַן יִשָּׁפֵךְ דָּם בָּזֶה הַלֵּיל?

שמעון: כִּדְבָרֶיךָ, יְהוּדָה. שֵׁב אָחִי! מַה לְּךָ נִרְגָּז מִמְּקוֹם שִׁבְתֶּךָ?

יהודה: אַיֵּה תָּמָר?

שמעון: בְּאֹהֶל שֵׁלָה בִּנְךָ.

יהודה: קוּם וְשַׁלְּחֶנָּה לְבֵיתָהּ. לֹא בְּאֹהֶל בְּנִי מְקוֹמָהּ!

שמעון: לֹא אֲשַׁלְּחֶנָּה! לֹא, יְהוּדָה! לֹא, מַחְמַד־לְבָבִי! לֹא, אִישׁוֹן־עֵינִי!

יהודה: אֶת הַבְטָחָתִי לֹא קִיַּמְתִּי. לֹא אֶתֵּן אֶת שֵׁלָה לְתָמָר. נִקְמַת בַּת־שׁוּעַ הָיְתָה זֹאת. לֵךְ וְהִגַּדְתָּ לְתָמָר כִּי תֵרֵד לְתִמְנָה חָפְשִׁיָּה הִיא מִשֵּׁלָה. מָחָר נָבוֹא אֶל כְּפָרָה וְנַתִּירֶנָּה.

שמעון: וַאֲנִי קָרָאתִי לְתָמָר וְאָמַרְתִּי לָהּ: יְהוּדָה יְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ!

יהודה: שִׁמְעוֹן! עַתָּה יָמוּת אִישׁ! יָדַעְתִּי דַם מִי יִשּׁפֵךְ! סוֹבְבוּהוּ! שִׁלְפוּ הַחֲרָבוֹת!

(מסובבים את שמעון)

חירה: כֶּלֶב מְצֹרָע! הִנֵּה יִקּוֹם מִמְּךָ אָחִיךָ אֶת דַּם בְּנוֹ!

שמעון: תְּסוֹבְבוּנִי כַּעֲדַת זְאֵבִים מְשַׁחֲרִים לַטֶּרֶף! הֲיִהְיֶה שִׁמְעוֹן לִבְשַׂר טַרְפְּכֶם! שִׁמְעוֹן! נָפַל פַּחְדְּכֶם עָלָיו!? הָסִירוּ הַחֲרָבוֹת מֵעָלַי! מַהֵרוּ! תָּמָר כַּלָּתְךָ הָרָה לִזְנוּנִים!

קול־רועה: (מרחוק) הוֹ־הוֹ־הוֹ!

קול־רועה: (עונה) הוֹ־הוֹ־הוֹ!

יהודה: תָּמָר? אֵלִי! הַאֶמֶת דִּבַּרְתָּ?

שמעון: אֱמֶת דִּבַּרְתִּי! חֲרוֹץ מִשְׁפָּטְךָ, יְהוּדָה! חֲרוֹץ מִשְׁפָּט, כִּי נְבָלָה נֶעֱשְׂתָה בְּבֵית יַעֲקֹב!

חירה: הָרָה לִזְנוּנִים!?

יהודה: הוֹסִיפוּ עֵצִים! הַעֲלוּ אֵשׁ גְּדוֹלָה! אֵשׁ גְּדוֹלָה תֶּהִי! תָּמָר הָרָה לִזְנוּנִים! תָּמָר!… זְבַדְיָה! קַח שַׁפּוּד בַּרְזֶל וְלַבְּנֵהוּ בָאֵשׁ! כְּמִשְׁפַּט הַזּוֹנוֹת יִהְיֶה מִשְׁפָּטָהּ!

חירה: כְּוִי אֵשׁ עַל פָּנֶיה לְדִרְאוֹן עוֹלָם וּלְחֶרְפָּה! בַּרְזֶל מְלֻבָּן עַל בְּשָׂרָהּ, לְמַעַן יֵדְעוּ כָּל רוֹאֶיהָ מִי הָאִשָּׁה!

זבדיה: בַּרְזֶל מְלֻבָּן! תָּמָר הַגֵּאָה!

יהודה: הַס, זְבַדְיָה!

זבדיה: הֵן אַתָּה צִוִּיתָ לעַבְדֶּךָ

יהודה: אֲנִי צִוִּיתִי! קִרְאוּ לַעֲבָדִים! קִרְאוּ לְתָמָר! קִרְאוּ לַזּוֹנָה! קִרְאוּ לְכָל אִישׁ, לְמַעַן יָבוֹא וְיִרְאֶה בִּקְלוֹנָהּ וּבִקְלוֹן בֵּיתִי…

צדוק: אֵימָה וָפַחַד! (יוצא)

שמעון: אֲנִי לִכְבוֹד בֵּית־יַעֲקֹב נִשְׁבַּעְתִּי. שְׁמוּעָה עָבְרָה וּבָאָה אֵלַי כִּי הָרְתָה תָּמָר, וְיָדוֹעַ יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה. מִבְּאֵר שֶׁבַע עָלִיתִי אֶל תִּמְנָה. בְּחֶלְקַת לָשׁוֹן פִּתִּיתִי אֶת תָּמָר: בּוֹאִי! יְהוּדָה שָׁלַח לְקָרְאֵךְ אֵלָיו, לְמַעַן יִתֵּן לָךְ אֶת בְּנוֹ.

יהודה: הֲשָׂמְחָה לָלֶכֶת עִמְּך?

שמעון: לָמָּה אֲכַחֵד וְאַסְתִּיר? לֹא אָבְתָה שְׁמוֹעַ לִי. אַךְ יָרְאָה אֶת חֲמָתִי וּבָאָה. לַבֵּן הַבַּרְזֶל, זְבַדְיָה, לַבְּנֵהוּ! וְאֶת פְּנֵי תָּמָר נִצְרוֹב בָּאֵשׁ. וְהָיָה לְאוֹת לִבְנוֹת מֶרִי. הִנֵּה בָּאִים הָעֲבָדִים.

קולות העבדים: (מרחוק)

לַיְלָה בַּמִּדְבָּר, סַהַר בּוֹ עָלָה

אֹרְחַת גְּמַלִּים תָּנוּעַ בַּסּוּפָה.

אָבַד עֶבֶד בְּיָם חוֹלוֹת!

שְׁפוֹת עַל אֵשׁ, שְׁפוֹת וּשְׁפוֹת.

חירה: שָׂמוֹחַ יִשְׂמְחוּ לְאֵידָהּ! כֵּן דֶּרֶךְ אֱנוֹשׁ…

צדוק: (בא) תָּמָר הוֹלֶכֶת וּבָאָה!

עבדים: (נכנסים ועומדים ליד קירות החורבה, תמר הולכת לפניהם)

שלה: תָּמָר!

חירה: תָּמָר!

זבדיה: (שר) נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ יְשׁוּפְךָ עָקֵב, תְּשׁוּפֶנּוּ, תְּשׁוּפֶנּוּ רֹאשׁ… אָדֹם הַבַּרְזֶל!

תמר: בְּרוּכִים תִּהְיוּ! שָׁלוֹם, יְהוּדָה! הֱיֶה בָּרוּךְ בְּקָרְאֲךָ לִי, הֱיֶה בָּרוּךְ כִּי זָכַרְתָּ מִקֵּץ הַיָּמִים אֶת תָּמָר.

יהודה: זוֹנָה!

שמעון: מַה לָּךְ כִּי נִדְהַמְתְּ, הַקְּדֵשָׁה?

תמר: יְהוּדָה!

שמעון: מַה לָּךְ כִּי תעמידי פָנִים? הֵן הָרָה אַתְּ לִזְנוּנִים!

זבדיה: מְלֻבָּן הַבַּרְזֶל!

שמעון: וּכְמִשְׁפַּט הַזּוֹנוֹת תַּחַת בַּעֲלֵיהֶן יִהְיֶה מִשְׁפַּטֵךְ: כְּוִי אֵשׁ עַל פָּנַיִךְ, פְּנֵי תָּמָר הָעֲנֻגִּים.

תמר: יְהוּדָה! הֲלָזֹאת קָרָאתָ לִי? מַה נּוֹרָאִים פְּנֵיכֶם! חֲרָבוֹת שְׁלוּפוֹת! זָרוּ לִי דִבְרֵיכֶם… אֵלֵךְ לִי… אֵלֵךְ אֶל תִּמְנָה…

שמעון: הִי, הַקְּדֵשָׁה… בַּת זְנוּנִים… עִמְדִי עַל מְקוֹמֵךְ וְאַל תָּמוּשִׁי מִמֶּנוּ!

יהודה: הֵן לֹא פְּתָאִים אָנוּ כִּי בְּעָרְמָה תְּדַבֵּרִי! אֵשֶׁת שֵׁלָה אַתְּ וְהָרִית לִזְנוּנִים!

תמר: וְאֶת שֵׁלָה מַדּוּעַ לֹא נָתַתָּ לִי?

יהודה: הֲגַם אוֹתוֹ לָתֵת לַמָּוֶת?

תמר: הֵן כְּפִיתֶם עָלַי אֶת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתי. הֵן כְּפִיתֶם עָלַי אֶת נִשּׂוּאַי עִם אוֹנָן. מָה אָשַׁמְתִּי? בַּמֶּה אָשַׁמְתִּי לְפָנֶיךָ, יְהוּדָה? הַגֵּד, אִם דָּבָר בְּפִיךָ!

שמעון: רַב לָכֶם! לֵכִי, בַּת־זְנוּנִים, וְקִרְבִי אֶל הָאֵשׁ!

תמר: וּמַה תַּעֲשׂוּ בִּי?

זבדיה: בַּרְזֶל מְלֻבָּן!

שמעון: כְּוִי אֵשׁ עַל פָּנַיִךְ, וְהָיָה לְדִרְאוֹן עוֹלָם לָךְ וּלְבֵיתֵךְ. לְכָל אֲשֶׁר תִּפְנִי יִרְאוּ אֶת הַצַּלֶּקֶת הַחֲתוּמָה בִּבְשָׂרֵךְ.

תמר: כָּכָה! קוּמוּ, אֵפוֹא, וַעֲשׂוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַמְתֹעָב. קוּמוּ, וַעֲשׂוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרַב, גִּבּוֹרִים! שִׂרְפוּ אֶת פָּנַי וְאֵלֵךְ לִי. שִׂרְפוּ, אַךְ אֲנִי אֵלֵד בֵּן, וְאוֹתוֹ לֹא תַשִּׂיג יֶדְכֶם!

שמעון: בֶּן הַזּוֹנָה יִקָּרֵא לִבְנֵךְ!

תמר: יְהִי כִּדְבָרֶיךָ! קוּמוּ, בְּנֵי הֶחָיִל, עֲשׂוּ בִי כִּרְצוֹנְכֶם, אַךְ מַהֵרוּ! לְבַל אֶרְאֲכֶם עוֹד!

שמעון: הוֹצֵא הַשַּׁפּוּד מִן הָאֵשׁ, זְבַדְיָה!

זבדיה: הוֹצֵאתִי, אֲדוֹנִי.

שמעון: הַעֲבֵר הַשַּׁפּוּד עַל פְּנֵי הַזּוֹנָה! צַלֶּקֶת שְׁתִי וָעֵרֶב תַּחְתּוֹם בִּבְשָׂרָהּ!

שלה: לֹא, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן. רַחֲמִים! רַחֲמִים אֲבַקֵּשׁ, אָבִי!

שמעון: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר צִוִיתִי, זְבַדְיָה!

תמר: שִׂמַחְתַּנִי, שֵׁלָה. שָׂמַחְתִּי עַל הָאֶחָד אֲשֶׁר לֹא חַיַּת טֶרֶף הוּא בְּגֵיא פָּרִיצִים זֶה. מַהֵרוּ!

זבדיה: (מרים את השפוד)

שמעון: הָסֵר יָדְךָ מֵעָלֶיהָ! מָה הִטְמַנְתְּ בְּשִׂמְלָתֵךְ? גֶּשׁ, חִירָה, גְּשָׁה וְהוֹצִיאָה אֶת אֲשֶׁר טָמְנָה. אוּלַי חֶרֶב מֻרְעֶלֶת הִיא. הִזָּהֵרוּ!

תמר: אַל תּירָא, חִירָה! קְרַב אֵלַי, חִירָה. הֵן לֹא חֶרֶב הִטְמַנְתִּי וְלֹא מַאֲכֶלֶת. קְחוּ!

(זורקת את החותמת והפתילים)

יהודה: הַחוֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים!

חירה: חוֹתֶמֶת יְהוּדָה!

צדוק: היא אֲשֶׁר בָּאָה בַּדֶּרֶךְ!

שמעון: מָה הַדָּבָר?

יהודה: צְאוּ מֵעַל פָּנַי… הַשְׁאִירוּנוּ לְבַדֵּנוּ…

שמעון: וּמַה מִשְׁפַּט הַזּוֹנָה?

יהודה: שִׁמְעוֹן אָחִי, קוּם וָלֵךְ! לֵךְ לִפְנֵי אֲשֶׁר אֲצַוֶּה עַל עַבְדִּי לִפְגּוֹעַ בְּךָ! בִּגְלָלְךָ קָמָה וְנִהְיְתָה כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלַי… בִּגְלָלְךָ, אָחִי… בִּגְלַל הַמְּזִמָּה אֲשֶׁר זָמַמְתָּ לְהַשִּׂיא אֶת תָּמָר לְאוֹנָן… לֵךְ! צֵא מֵעַל פָּנַי!…

שמעון: פַּחְדָּן וּמוּג לֵב. בִּכְשָׁפִים עָשְׂתָה לְךָ הַזּוֹנָה!

יהודה: (שולף חרבו) עֲצוֹר בְּמִלֶּיךָ, שִׁמְעוֹן! אִשְׁתִּי הִיא!

שמעון: סְתוּמִים דְּבָרֶיךָ…

יהודה: רַב לְדַבֵּר! צֵא! לֵךְ מִן הַחֻרְבָּה! לֵךְ אֶל אַחַי וְכֹה תַגִּיד לָהֶם: יְהוּדָה רַךְ לֵבָב הוּא. יְהוּדָה נָשָֹא אֶת אַלְמָנַת בָּנָיו הַמֵּתִים. יְהוּדָה חוֹטֵא אָרוּר הוּא. הַיֶלֶד יַלְדִּי, וְתָמָר אִשְׁתִּי הִיא!

שמעון: אֵלֵךְ! שָׁמוֹעַ אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַצְּחוֹק הָעוֹלֶה מִכָּל מְעוֹנוֹת הָאָרֶץ: אִשָּׁה זוֹנָה נָשָֹא יְהוּדָה לוֹ לְאִשָּׁה… אִשָּׁה זוֹנָה… חֲיֵה בְּטוֹב, אָחִי, וְהִתְבָּרֵךְ בִּפְרִי בִטְנָהּ אֲשֶׁר הֵבִיאָה לְךָ מֵאֶחָד מֵאַנְשֵׁי תִמְנָה כַּפָּרָה.

יהודה: (הודף בחרבו את שמעון אל הפתח) הִנֵּה אַתָּה בְּיָדִי, שִׁמְעוֹן. וְאִם אָקוּם עָלֶיךָ לֹא יָזוּעַ אִישׁ לְהוֹשִׁיעֲךָ מִמֶּנִּי. בְּיָדִי חֶרֶב אוֹנָן בְּנִי, אֲשֶׁר מֵת בִּגְלַל נִקְמָתְךָ הַשְּׁפָלָה… חַיָּה רָעָה הִנְּךָ וְלֹא אֶחְפּוֹץ לְטַמֵּא אֶת לַהַב הַחֶרֶב בְדָמְךָ. (בשקט) צֵא, צֵא נָבָל! צֵא! תּוֹלַעַת עָפָר, צֵא אִישׁ הַדָּמִים!

(שמעון יוצא)


הכול יוצאים

תמר: יְהוּדָה! לָמָּה גֵרַשְׁתָּ אֶת שִׁמְעוֹן? הֵן הוּא צָדַק בְּדַבְּרוֹ! כָּל הָאָרֶץ תִּצְחַק לְךָ.

יהודה: לֹא אִירָא מִצִּחוֹקָם וְלַעְגָּם, כִּי יָדַעְתִּי יִסּוּרִים וִיגוֹנוֹת. הֵם לֹא יוּכְלוּ לִי… הַיֶלֶד יַלְדִּי הוּא…

תמר: יַלְדְּךָ הוּא! וַאֲנִי כִּקְדֵשָׁה בָּאתִיאֵלֶיךָ בְּאַהֲבָתִי הַגְּדוֹלָה.

יהודה: אֲשֶׁר הָיָה עָבַר. עָבַר לְעוֹלָמִים. אִשְׁתִּי תֶּהִי!

תמר: לֹא, יְהוּדָה. לֹא אֶהְיֶה לְךָ לְאִשָּׁה!

יהודה: תָּמָר!

תמר: לֹא, יְהוּדָה…

יהודה: תָּמָר! מה זֹאת תְּדַבֵּרִי!

תמר: אַחֲרֵי מוֹת הַבָּנִים, אַחֲרֵי מוֹת בַּת־שׁוּעַ בִּיגוֹנָה, אַחֲרֵי שַׁפּוּד הָאֵשׁ לְיַד מְדוּרָה זֹאת וּלְבוּשׁ הַזּוֹנָה – כִּבְאֵר חֲרֵבָה הָיְתָה אַהֲבָתִי. חָלְפָה אַהֲבָתִי, יְהוּדָה, חָלְפָה לִבְלִי שׁוּב! אֵם אֶהְיֶה לְבִנְךָ. נֵצֶר אַהֲבָתֵנוּ יִחְיֶה לָעַד. אַךְ, יְהוּדָה, מַדּוּעַ לֹא חָזָק מִן הַצּוּר הָיִיתָ אָז, בִּלֵיל הַכְּלוּלוֹת? מַדּוּעַ לֹא לְקַחְתַּנִי אָז, בִּהְיוֹתִי שֶׁלְּךָ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ? מַדּוּעַ, יְהוּדָה, אֵחַרְתָּ לָבוֹא? מַ־דּוּ־עַ?

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות