רקע
מנחם מנדל פרוש
בינינו לבין הערבים

מדינת היהודים או מדינה יהודית, ההבדל בין שני המושגים הוא גם ההבדל והחילוק שבין תביעתינו ובין טענת הערבים, כי מה שהיהודים דורשים במדינה, עיקר כוונתם הוא כדי שיהיה להם ארץ־ישראל, והערבים רוצים בעיקר את פלשתינה כדי שתהיה למדינה ערבית, ועלינו להיות זהירים לבלי לתן מקום שיפרשו גם את תביעתינו שאנו גם כן רוצים בעיקר שגם ליהודים תהיה מדינה עברית, והדבר אינו כן, אלא שבאנו לידי הכרה שאי־אפשר שארץ־ישראל ארץ מולדתנו, ארץ עמנו, ומקום יצירת רוחנו תהיה באמת שלנו שנוכל לשוב אליה ולבנותה, ושתהיה בית לאומי אמתי, בלי שום פרושים שונים וכדי שנוכל לחיות בה את חיינו העצמאיים בלי שום שלטון והשפעה זרה, אלא רק אם ארץ־ישראל תהיה גם למדינת היהודים, ועוד דבר: שאם נתן מקום לפרש כי עיקר כונתנו שתהיה לנו מדינה עברית, אנו נותנים מקום לחלוק, ויסתפקו להשיב לנו רק חלק בארצנו, כי לגבי זכות מדינה שיעניקו לנו, אין הבדל רב בין כל שטח ארצנו לבין החלק אשר יבררו בשבילנו, שלא תהיה בכל אופן פחות מהשטח של מדינת לבנון שזכתה כבר להחשב ולהמנות בין המדינות, ולתפוס מקום גם בין המדינות הגדולות והאדירות, ולנו אסור לוותר על פיסת רגבי אדמת קדשנו כי אין על עצמותה של ארץ־ישראל שום בעלות, וגם לנו אף שיש לנו קנין אבל אין לנו זכות בעלות עליה, אלא שהיא עצם מחיי האומה של עם ישראל, וכמו שאין לאדם זכות בעלות גם על עצמו, על חיי עצמו, כן גם לישראל אין שום זכות בעלות על עצם חיינו, על ארץ נשמתנו לעשות בה קנין ומסחר, לוותר על שום חלק שבה, כדי שיעניקו לנו זכות מדינה, וכ"ש שאין לזולתנו שום זכות בעלות עליה מפני זה שלפני כמה דורות כבשוה מאלה שגזלו אותה מאתנו את הארץ אשר מבראשית הבריאה נקבעה בשביל עם ישראל (עיין רש"י תחלת בראשית אמר ר' יצחק וכו').

ולכן לדעתנו אין לנו לשנות גם את השם שיצר לנו יוצר הציונות המדינית דר' הרצל ז"ל ועלינו להביע את עיקר תביעתינו רק בשם “מדינת היהודים” לומר: במקום שארצנו לא נפסקה מעולם מלהיות בשבילנו לארץ־ישראל, כי תשוב להיות למדינת היהודים.

ובזה נסתום טענת הערבים שאינם יכולים לדרוש שפלשתינה תהיה למדינת הערבים מפני שהם גם בינם לבין עצמם נפרדים לכמה ארצות ומדינות, שזה לא כבר זכו להשיג את עצמאותם ממשלות המנדטים ששלטו עליהם, ומקודם המלחמה הקודמת לא היו לערבים שום שלטון וכח מדיני, ומשועבדים1 ונכנעים היו תחת שלטון התורכים, ורק קודם גמר המלחמה הקודמת ע“י מרגלי מדינות הברית שהבטיחו להם שחרורם המדיני וע”י ששחדו להם בכסף תועפות, מרדו בתורכים ועזרו כביכול פחות או יותר לממשלות הברית לכבושם ולנצחונם על התורכים, ובחלוקת המנדטים בועידת השלום נחלקו ארצות הערביות לממשלות נפרדות עירק סוריה לבנון תחת שני המנדטים, ואותה ועידת השלום הכירה והסכימה אז גם הצהרת בלפור, שארץ־ישראל תהיה לבית לאומי ליהודים תחת מנדט של בריטניה, שתעזור בהתפתחות הארץ ע"י עלית היהודים ובנינה עד שתהיה ראויה לקבל עצמאותה.

אז לא עלה גם על הדעת שאפשר לקרוע את ארץ־ישראל בין שני עברי הירדן גם לא הכירו ולא התחשבו אז עם שבט הוואהבים המדברית, ורק אח“כ, הואילה בטובה לשחד את הערבים על חשבון ארץ־ישראל וע”ח זכות היהודים, וקרעה מאתנו את עבר הירדן ונוצרה עוד ממשלה ערבית חדשה וארץ חדשה ששמה עבר הירדן מזרחה תחת שלטון אחד מבניו של מלך חוסין והוא בעצמו כידוע לא התנגד להצהרת בלפור כמו שמסר דעתו לדר' וויצמן גם שאר ארצות ערביות לא התחשבו ולא התיחסו לא עם החלק המעט של אחיהם הערבים היושבים בארץ־ישראל ולא בחלק הקטן, כברת ארץ קטנה של ארץ־ישראל, שלא תפסה מעולם שום מקום מרכזי לאומי או דתי בשביל העם הערבי.

* * *

וכי לא דבר ברור הוא כי תחלת ההתנגדות של הערבים להצהרת בלפור, יצאה מקודם מאת ערבי ארץ־ישראל ורק מאת האפנדים ראשי המשפחות ששסו אותם בנו וגירו את יצרם לשלטון וכסאות שהבטיחו להם, והם התחילו להסית את ההמון אחרי ששאפו לרוחה עם כבוש האנגלים, שהוציאם משעבוד ועבדות ושחררם מתחת תגרת יד ממשלת התורכים, שהכבידה תמיד עולה עליהם בין במסים כבדים ובין בחובות עבודת הצבא או בפדיונם שהטילה עליהם לעיתים קרובות, ולעומת זה לא נתנה להם שום תמיכה ועזרה לפיתוחם, וגם אלה האפנדים בעצמם דכאו ונצלו את הפלח הנעלב ואת הערבי הפשוט שיחסם ליהודים היה אז יותר ידידותי מאשר בינם לבין עצמם, כי הביטו אל היהודים כאל גואלם ומושיעם מפני שאצלם מצאו אז עבודה בעיר ובשדה ובתנאים יותר נוחים מאשר אצל אדוניהם האפנדים, גם בכלל היו הערבים מתיחסים עם שכניהם היהודים – מלבד בתקופות הקודמות בשלטון הממלוקים הברברים, כיחס של כבוד וידידות. זוכר אני מילדותי שגרנו יחד בשכנות עם ערבים כשנתנו להם בחג הפסח מצות, ובמוצאי החג הביאו לנו פתות עם חמאה ודבש, לרגלי עבודתי מצעירותי בכל יום עם ערבים מכיר אני את מדותיהם הטובות והמזיקות, את תכונות נפשם המתחלפות; מאהבה של מסירות נפש עד שנאת מות נדיבות ואכזריות. מגאוה ושחצנות עד התרפסות והשתחואה, גם מהירות חלוף מזג רוחם מהתרגזות וכעס עד להשחית והכנעה וסלחנות עד כדי לנשק ידיך, גם פקחותם וערמתם יחד עם רצינות נפרזת, אבל בכלל אם לא יהיה טפוח נגדי, אפשר לטפח יחס של ידידות ועבודה הדדית לטובת הארץ, כי אנו מבני ירושלים הוותיקים הרגשנו תמיד יחס טוב וידידותי לערבים לא רק סוביקטיבית אלא גם אהדה אוביקטיבית, וכן היה גם יחס הערבים ליהודים, ואם קרה פעם שאיזה פרחחים התעללו ביהודים היה זה רק מתוך פראות בלי שום שנאה כבושה גזעית או דתית. רבים מהערבים ידעו לדבר אידיש וספרדית ביחוד מה שנוגע לקנין ומכר וכל היהודים דברו ערבית שוטפת.

גם מצד רגשי הדת היתה סבלנות יתירה לגבי היהודים ביחס לבני דתות הנוצריות ביחוד אלה שלא היו תחת נתינות וממשלות אחרות, כמו הארמנים, הלאטינים והאורטידוקסים היוונים, אף שכבר היתה להם השפה הערבית לשפת האם שלהם, ושהיום כבר חושבים אותם לערבים, ומציגים אותם על חשבון מספר הערבים הנמצאים בארץ (ולפי השערתי אפשר שהערבים הלטינים היושבים סביב בית לחם, ראמאלה, נצרת, הם לא מגזע הערבים הקדמונים, אלא מגזע הלטינים השרידים מהצלבנים שכבשו את הארץ, זה ניכר גם במראה פניהם ומשערות ראשיהם הצהובות שיש לרבים מהם) ומעולם לא היה מורגש איזה יחס לאומי ביניהם ולא פעם אחת קרו מריבות וקטטות ופרעות בין המוסלמים והנוצרים עד כדי שפיכת דמים, וביניהם בין היהודים לא קרו פרעות גלויות מטעם רגשות דתיות.

* * *

גם אחרי הצהרת בלפור וכבר נודע קודם הכבוש האנגלי את ירושלם. לא הורגש מצד הערבים איזה שנאה וקנאה, אדרבא התחילו להתיחס ליהודים ביחס כבוד יותר ובידידות יתירה.

גם הארצות הערביות הקרובות לא הגיבו ולא מחאו כלום נגד הצהרת בלפור, אף ממשלת מצרים הערבית לא הראתה שום התנגדות ליהודים, אדרבא כדי להגיב ולהפגין על ידידותם ליהודים שהשיגו את הצהרת בלפור שלחה אחרי שנסתיימה המלחמה הקודמת חבר מורים לבקר את בתי החנוך של היהודים ונתקבלו בכבוד וגם הם הראו יחס אדיבי למורים העבריים ולמר דוד ילין מנהל הראשי של ועד החנוך. הביקור הזה עשה רושם כביר, החידוש שבדבר לא היה אצלנו מצד היחס הטוב של הערבים בכלל, כי על זה לא עלה על לבנו אז אפילו לחשוב שאפשר שיבוא לידי זה שבא אחר־כן, אלא החידוש היה הרשמיות שגם ממשלה ערבית שכנה מביטה בעין טובה על בית הלאומי היהודי.

ורק אלה ראשי המשפחות וראשי הדת שנשאו את עיניהם לשלטון, התחילו להלהיב בקרבם את רגשותיהם הדתיים ולאיים עליהם בסכנת דתם ומקומות הקדושים להם ושיסו אותם נגד היהודים והעירו בקרבם את טיבעם הפראי לרציחה ולשפיכת דמים. כן התלקחה הלהבה עד שממשלת המנדט נמצאה כביכול במבוכה, והתחילה לשלוח ועדות חקירה שונות למצוא פתרונים ע“י הצעות שונות וויתורים שונים רק על חשבון היהודים ובכל הועדות ובכל משא ומתן שהתנהלה אז, לא נזכרה ולא נשמעה שום תביעה מאת הארצות הערביות השכנות, שהיו עסוקים אז בעניניהם הם. ומדוע אם כן נעשו עכשיו הם לצד שלישי או רביעי ולאפטורופסים לדאוג בעד אחיהם המסכנים תושבי ארץ־ישראל; שבאמת הם מאושרים יותר מאלה הדואגים בשבילם, ורמת חייהם גבוהה יותר מאשר בארצם, ולו הואילו המדינות הערביות בחסדן הגדול לרצות להיטיב לערבי א”י ולבקשם שיסתפחו לארצם ולממשלתם, אנו בטוחים שערבי א"י היו מסרבים לקבל את החסד הזה כי באופן כזה לא תקוים מחשבתם ותשוקתם לשלטון, והיו בוחרים יותר להיות מעוט בין היהודים מלהיות נתינים תחת ממשלת מדינות הערביות.

אבל גם לערבי ארץ־ישראל יש לנו לשאול: מה היה למשל, אלמלא לא נבראה שאלת היהודים ואלמלא לא יצא הכרזת בלפור, כלום היה אז איזה שאלת פלשתינה בפני עצמה? האם לא היתה פלשתינה חלק אחד מהארצות השכנות? כלום נמצא בפלשתינה איזה תכונה מיוחדת בשביל הערבים גיאוגרפי או היסטורי? ובאיזו זכות היו יכולים אז המיוחסים המקומיים של ערבי א"י לתבוע שלטון ומדינה ערבית של פלשתינה בפני עצמה?

עוד יש לנו לשאול מהם, מה היה לו לא נצטרפה במלחמה הקודמת טורקיה לגרמניה שרק ע“י הזדמנות זו של נצחון הברית על גרמניה וטורקיה, זכו הערבים להשיג את שחרורם, האם היו יכולים בכוח עצמם למרוד ולהתגבר על הטורקים? הלא רואים אנו שעוד כוחם וגבורתם אתם וגם נתחדשה ונתגברה כוחם ע”י רוח הגבורה שנתגלתה בגבור הלאומי הטורקי אתא טורק־קאמל פשא, וכהיום תופסת טורקיה מקום חשוב בין הממשלות הגדולות והאדירות, ואיננה כעת אותו החולה שהיתה בזמן עבדול חמיד.

עוד כיום נמצאים בצפון אפריקה כמה מליונים ערבים תחת ממשלת צרפת וספרד וכמעט שקבלו כבר את התרבות הצרפתית וכשעמדה האניה שבה נסעתי על יד נמל אלג’יר, ירדתי העירה ביום גנוסיה צרפתית והרגשתי ששולטת בה אטמוספירה צרפתית. עד כמה מגוחך הדבר שהערבים באלג’יר שהם בעצמם משועבדים תחת עם אחר, הפגינו למען ערבי א"י על ידי פרעות ורציחות ביהודים הגרים שמה אולי עוד לפני שבאו לשם הערבים.

גם אפשר היה, שבמשך הזמן היתה מוצאה תורקיה בעצמה שלטובתה דרוש שיתנו את ארץ־ישראל ליהודים לבית לאומי או גם למדינה יהודית, כלום היו מתנגדים בזמן שהיו כל כך נכנעים תחת הטורקים? וכי גם אז היו יכולים לטעון שפלשתינה שייכת להערבים וגוזלים אותה מהם?

* * *

אתם עם הערבים, עם המאמינים, האם אינכם רואים שרק ההשגחה העליונה ורק רצון ה' אלקי ישראל ואלקי כל העולם מסבב כל הסבות, הוא שמסבב את כל הסיבות והשתלשלות ההיסטורית שהביאה לידי כך, שבאותו זמן שזכיתם להשתחרר משעבוד הטורקים ע"י נצחון האנגלים, נתנה אותה הממשלה המנצחת גם את הצהרת בלפור, להשיב ליהודים את ארץ מולדתם לבית לאומי.

אתם שבמשך חצי יובל שנים זכיתם להשתחרר מהטורקים. וזכיתם לממשלות וגם לעצמאות, ולהתחשב כבר בין הממשלות הגדולות לישב יחד עמהם במועצות לסדור ותקון העולם, אין זה אלא צרת עין וקשיחת לב לא להתחשב עם עם אומלל אחיכם לגזע אחיכם בפילוסופיה הדתית, ושותפים בתרבות הערבית בזמן זהרה, והיינו יכולים גם עכשיו ע"י יחסים טובים והדדיים לעלות למדרגה רמה ולהשיב גם כבוד הערבים ותרבותם, וגם כבודנו ותרבותנו כמלפנים: איה איפוא הנדיבות של הערבים, עם הנדיבים? לא לותר על כברת ארץ קטנה ועל מספר קטן של הערבים שגם אם יהיו מיעוט בתוך היהודים, אין שום סכנה לאומית ודתית להם, שלעולם יהיו קשורים עם ארצות וממשלות הערביות השכנות קשר דתי לאומי?

* * *

לא כן הדבר הוא בנוגע ליהודים. בשבילנו שאלת א"י היא שאלה חיונית לעם ישראל כולו. מלבד השאלה העומדת כעת להציל אלפי יהודים הנמצאים בהסגר והנודדים בלי זכות אזרחיות, אלא שגם כל קיומה של האומה הישראלית גופה ונשמתה ואפילו הכרת זכותם בתור מיעוט לאומי בכל העולם, תלוי רק בזה אם יהיה להם בית לאומי בארץ מולדתם.

אין תקופתנו דומה לתקופות הקודמות, שהיהודים היו יכולים להתקיים בכל משך זמן גלותם, אף תחת תנאים סוציאליים ומוסריים קשים, מפני, שאז היו עוד כמה עמים קטנים נכנעים ומשועבדים תחת ממשלות עריצות גדולות מהן, שהיו מתקיימים בזה שלכל הפחות נשארו לשבת בארצותם הם, ועם הפלא, של העם היהודי אף שהיה מפוזר בין כל האומות גם באלה שהיו שוטנים אותו מקודם מפני שנאת הדת ואחרי כן מפני האנטישמיות, כל קיומו היה רק בכוח אמונתו ושמירתו את תורתו ומצוותיה במסירות נפש, ובקשירתו בארץ־ישראל ותקוותו לגאולה.

וכאן יש לעמוד על נקודה נפלאה, להוכיח עד כמה היתה תלוי קיום ישראל בגולה, רק בכוח קשירתם לארץ מולדתם מזה: שכל אסוננו מה שאבדנו את ארצנו, ואבדנו את חרותנו המדיני, וגם את כבודנו, את מקדשנו ואת כל יקר קדושת תפארתנו, מביעים זאת רק בשם “גלות” לומר: לא חדלנו להיות מה שהיינו, ולא נהפכנו ולא נחלפנו להיות לעם אחר, אלא רק בזה שאנו בגלות, ז"א: שכל אסוננו הוא רק בזה שאין אנו נמצאים בארצנו, מפני שרק בארצנו אנו מסוגלים להיות מה שאנו ראוים וצריכים להיות בשבילנו ובשביל העולם כולו.

עיקר כונת בית לאומי לעם ישראל מה שרצו להבטיח לנו, היה גם משום זה, שע“י כך יורם כבוד ישראל בכל העולם, שלא יהיה עוד למרמס ולחרפה, ולא יקומו עוד רשעים שיזוממו להכרית את שם ישראל ח”ו מתחת השמים. ואם נשאר רק מיעוט בבית הלאומי שלנו, לא נגיע לעולם למטרה זו, וגם לא נוכל לחיות את חיינו המקוריים בלי השפעה זרה.

ולפיכך, עלינו להגיד לממשלת המנדט ולאומות המאוחדות הרוצות להביא סדר ומשטר של שלום בכל העולם, שאי אפשר להקים שלום קיים ומלא בעולם, מבלי שתפתר גם שאלת היהודים, שכבר הגענו לידי כך, שחורבן היהדות בגלות אירופה הביאה אותנו לידי הכרה ברורה שאין לנו עוד זמן לחכות ולהסתפק בהבטחות, בהדרגה ובהתפתחות. אנו די מבוגרים, אנו מדברים עמכם ברורות וגלויות, אנו דורשים מכם את המטרה הסופית, מה שבשר ודם יכול לתת לנו, והיא: “מדינה יהודית”.

אבל בשבילנו אין עיקר מגמתנו שתהיה לנו מדינה עברית ככל הגוים, אלא שארץ ישראל תהיה למדינת היהודים, מדינת עם ישראל כולו, גוי אחד, עם אחד, וארץ אחת, שלנו, שכל קנינינו הם קנין אחד וזכות אחד לכל עם ישראל.

גם אנו יודעים ומבינים מה שאתם יכולים לטעון נגד זה. איך אפשר שארץ ישראל תהיה למדינת היהודים, בזמן שחלק אולי יותר גדול ישארו להיות בין כל הארצות בגולה, אבל, עליכם לדעת שהמובן והמושג של “מדינה” בשבילנו היהודים, איננו כח ושלטון, מיום היותנו לגוי לא היתה לנו נטיה ורצון לשלוט על זולתנו, ואין כוחנו בגבורה של נשק, צבא וצי, וכל המושגים המדיניים שאנו משתמשים בהם עכשיו הם רק מושאלים אצלנו מכם, אנו צריכים לדבר בלשונכם אתם, שלפי מושגכם כל משטר מדיני הנוהג בעולם הוא משטר של שלטון וכוח צבאי, הנובע מהיצרים הטבעיים הטבועים באדם לשלטון האדם באדם, ולגבינו אין זה אלא משחק ילדים השוחקים ביניהם בהתפארות של מדים ותוארים צבאיים.

אבל המובן המדיני שלנו, הוא רק להסיר מעלינו שלטון זר והשפעה זרה, ולהשיב לנו את כבודנו והכרת כבוד עצמנו, שנוכל להקים משטר לפי תכונתנו ורוחנו ולחוק חוקים לפי השגתנו, עפ“י המוסר שלנו, ובינינו לבין עצמנו עפ”י יסודות התורה הקדושה, והערבים שישבו אתנו יוכלו לחיות בינם לבין עצמם כל עדה ועדה לפי מוסרם ולפי רוח דתם, בלי שום מפריע מצדנו, אנו די הורגלנו בסבלנות, וכמו שאנו דורשים סבלנות וזכות אזרח מאחרים בכל מקום שהיהודים יושבים בתוכם, כן בודאי לא נגרע זכות זו מאחרים, וכל־שכן מהערבים, היושבים בכל זאת בארצנו כמה דורות.

כוחנו אינו בכוח הנשק הגלוי ולא בכוח הנשק האטומי הסודי, יש לנו אמנם כוח סודי ונסתר של א־ל מסתתר ה', שרק ארצנו הקדושה מקום התגלות חזון נביאנו היא מסוגלת לגלות את כוחנו הרוחניים והמוסריים והאורות הנסתרים בנו שיאירו לנו ועל כל העולם כולו.



  1. “משובעדים” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!