רקע
משה שווייגר

נוריס העליונה, הכפרפר הערבי הקטן והנידח, המבקש כאילו לטפס ולעלות לראש הר הסלעים הגבוה, אבל חש, כנראה, מיעוט כוחו ואפס מרצו ושעל כן השתטח עיף ואין אונים, נרדם ומנמנם חרש במעלה הדרך התלוּלה.

שלהי קיץ. באויר הקלוי נמתחים נימי קרנים רועדות. לאורם הרוטט מתנועע הכפר מלא קסם; מחייך כגל ים חיוך כחול־לבן; רומז ומושך אליו את עין הרואה, המשקיף עליו מרחוק. ומקרוב – שממון סלע צחיח־אפור; מבט יגון קפוא אלם כעיני ראש הגמל הזקוף.

קוביות חמר דהות – בקתות מרובעות כהות־אפורות – מפוזרות ברישול. דומה – חדר משחקים נוּגה של מעון יתומים נעזב. ובצל הבקתות מסתתרים כגורים עיוורים בצל מיניקתם, תנורים – תַבּוּנים מחוּדדים כהים־צהובים – מעין נרות־נשמה עשויים שעוה: הם מעלים תמיד עשן עכוּר והכל מסביב מפוחם, חרוּך ומלוּכלך. הקוביות והנרות מצטרפים יחד כמיני סימטאות צרות מעוקלות, המזדקפות ומתרוממות כמדרגות מעלה מעלה, דומה מנסות לצאת אי־שם למרחקים העמוקים והבהירים! – – –

שייך איברהים דומה כברנש המוזר והמבדח, המצוייר לשם פרסומת על דפנות־הצבעונין של קופסאות תה ציילון – תלתליו ארוכים, פרועים ושחרחרים; מצחו גלוי ורחב – פילוסופי; עיניו בולטות ולטושות, פניו חברברות, מחייכות תמיד חיוך אדיב; התפאורה – שביס מזרחי כתום על הראש; מכנסים רחבים־רחבים עשויים קטיפה כחולה; מגפים מבריקים ונוצצים מעור רך ועדין; את המתנים מגפף חזק־חזק מעיל־באֶקאֶש קאוקאזי שאריגו ירקרק. סיכומו של דבר שחקן אופירה טיפוסי, באריטון, באיפור של פאַג' אמיץ לב.

ונושא כליו מוחמד שמו. בריה קטנטנה כהה־חומה, רזה ומרופשת, מכוסה כתונת לבנה ארוכה מלוכלכה־מלוכלכה. הרגלים הצנומות והדקיקות – יחפות, פצועות ומחוספסות; השערות – מעין קוצי־מדבר – סמורות, מכסות את כל הראש הקטנטן השחרחר; רק בקצה הקרקפת, בטבורה של הגולגולת המאורכה, גילוח מעין עיגול – ירח חיור, המגיח פתאום מבעד לעבים שחרחרים ואפלים בליל חורף קודר וזועף. הנה הוא עומד בחומו של יום, מעווה את פניו הצומקות־מקומטות, ממצמץ בעיניו הטרוטות מוכות הגרענת. בידיו הרזות, שגידיהן מתוחים מרוב התאמצות, הוא משכיל לעשות בבת אחת שתי מלאכות: מאהיל על פניו מלהט קרני החמה וגורר אחריו בשארית כוחותיו זוג בעלי חיים – סוס אדום אמיץ וחמורמור לבן יפה.

נושם בכבדוּת ומזיע, מתקרב מוחמד בצעדים מתונים, עם זוג הסרבנים, למעין מבצר – חצר המוקפת חומת אבני־גיר אטומה ומעוטרת למעלה בנזר מרובה־גונים, צלקות נוצצות של שברי זכוכית־צבעונין. החמורמור מתחיל מכווץ את צלעותיו, מנפחן ומכווצן, מעין מפוחית־יד: ולאחר כל כויצה משתפכת מתוך פיו הפעור צריחת פרא. דומה יצור קדמון, מימות בראשית, התעורר פתאום, ומהיותו בהול על אכילה גסה וחטופה נתקעה לו עצם כגודל אבטיח בגרונו – גונח האומלל ונואק, נושם בנחירה עמוקה, מקיא בקול חנוק וההד מתפּשט והולך על כל סביביו ומגיע למרחקי־אופק. צועדים בטוּר ישיר, איש אחרי רעהוּ, בני־הלויה העבדקנים, מתנדנדים כגמלים בהליכתם, קודדים קידות הכנעה לאחד נעלם הגדול מהם בתואר ובמעלה…

אפלולית עבה וקרירה של חורשת־צבר, המצילה בסודיות דוקרנית, קולטת אל בין שיחיה האילמים את כל הכבודה ונותנת לה שתידרדר מטה־מטה בשביל הצר והמפותל ותגיע ישר למעין גילוד1 ולעולם החדש המתהווה סביביו.


  1. שם עין־חרוד בערבית.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות