שלהי קיץ. יום אלול חם. במרומים ממעל – שיות צחורות, קרעי עבים קלים שקוּפים, כאילו נעזבו לנפשם על ידי רועה העדר הישיש הכפוף (נרדם המסכן נשען על מקלו, מנמנם בצל הר־השלג הגבוה הזוחל מן הים). תועות השיות הפזורות במרחבי הכיפה הכחולה הלוהטת, נושמות בכבדות, מנענעות ראשיהן הליאות – הסתיימה תקופת שלוה קיצית בהירה, ממשמשים ובאים ימי ערפל, ימי חליפות סתיו מתמידות.

הרוח הימית הקרירה, בעלת הכיוון התדיר, נעלמה; גחו ובאו אי־משם רוחות יבשה עצבניות, המנשבות ללא סדר קבוע, משַנות את מהלכן לכאן ולכאן כאילו נתונות במבוכה ובדאגה, מה פשר התמורה העומדת להתחולל.

על אדמה צחיחה וסדוקה המעלה אבק עמדה לה עגלה רעועה רתומה לזוג פרדות – עקרות, אדישות, המנמנמות אפילו בשעת הליכה מאומצת: ראשוני הכובשים חנו חניית מחנה נודדים פרימיטיבי ליד מקור החיים – ליד מעין המים. מעבר מזה הוא פונה לצד ישוב יהודי מרוחק, הקיים יחידי־יחידי מכבר בעמק, ומעבר מזה לצד הרי חורן המכחילים באופק המזרחי, שרשרת הרים מוצקים גבוהים גאים ורמים, שעליהם חופף הוד בראשית. עומדים הם כזקיפי־כבוד עמידת־דום בשני טורים ישירים; שומרים נוטרים ביראת הערצה…

קמטי ביצה מוקפאים כּלַבּה, מין חניכיים שחרחרים, שבהן תחוּבות בליטות צהובות. עשבים כמוּשים מאשתקד, מרשרשים בגבעוליהם החיורים רשרוש יבש משוּחף – שפת ליווי טבעית ללחישת נחשים ועקרבים, לצרצור המוני חרגולים מנתרים ומנסרים צרר… צרר…

והמעין, המעין הבהיר עין־חרוד. מימיו הזכים, המפכים בחדוה ועליצות כאילו מסיחים את דעתם מקפאון המות הסובב אותם: הם פורצים להם דרך בין גלי אבנים חלקלקות סגלגלות; מתחמקים במהירות מעומקי ההר והמערה האפלולית; זורמים בריצתם זרימת פלג מתפתל, המשתכשך במשובת ילדות תמימית, מתגלש מטה־מטה לבין האיים הבודדים, המכוסים ירק דשא ואחו – עכשיו עם נטות היום הם שופעים כולם אור מוזהב מזוהר קרני השמש השוקעת שם במערב.

פתאום זע האחו. צפצוף בהלה ונקישת כנפי צפרים. אות אזעקה: סכנה קרובה! ההורים הנבהלים על עדת אפרוחיהם התמימים, עושים טכסיסי הצלה מסובכים – עולים ביעף למעלה־למעלה, צונחים חיש ויורדים כחץ מקשת למטה, ותוך עשיית לולאות־מות באויר, הם זונקים לבין העשבים הגבוהים והאחו שעל החוף, וצוללים לתוך הנחל: ני־צל־נו!

אלה היו ברוזים, עדת ברוזי בר – הפתיעה אותם והפחידה עד מות זו הבריה המשונה בתלבשתה האירופית, שהופיעה פתאום ביום אלול עם קרני שמש אחרונות, במקום השמם והעזוב ההוא ליד החורבה המשחירה של טחנת המים הבלה וההרוסה…

נוריס העליונה, הכפרפר הערבי הקטן והנידח, המבקש כאילו לטפס ולעלות לראש הר הסלעים הגבוה, אבל חש, כנראה, מיעוט כוחו ואפס מרצו ושעל כן השתטח עיף ואין אונים, נרדם ומנמנם חרש במעלה הדרך התלוּלה.

שלהי קיץ. באויר הקלוי נמתחים נימי קרנים רועדות. לאורם הרוטט מתנועע הכפר מלא קסם; מחייך כגל ים חיוך כחול־לבן; רומז ומושך אליו את עין הרואה, המשקיף עליו מרחוק. ומקרוב – שממון סלע צחיח־אפור; מבט יגון קפוא אלם כעיני ראש הגמל הזקוף.

קוביות חמר דהות – בקתות מרובעות כהות־אפורות – מפוזרות ברישול. דומה – חדר משחקים נוּגה של מעון יתומים נעזב. ובצל הבקתות מסתתרים כגורים עיוורים בצל מיניקתם, תנורים – תַבּוּנים מחוּדדים כהים־צהובים – מעין נרות־נשמה עשויים שעוה: הם מעלים תמיד עשן עכוּר והכל מסביב מפוחם, חרוּך ומלוּכלך. הקוביות והנרות מצטרפים יחד כמיני סימטאות צרות מעוקלות, המזדקפות ומתרוממות כמדרגות מעלה מעלה, דומה מנסות לצאת אי־שם למרחקים העמוקים והבהירים! – – –

שייך איברהים דומה כברנש המוזר והמבדח, המצוייר לשם פרסומת על דפנות־הצבעונין של קופסאות תה ציילון – תלתליו ארוכים, פרועים ושחרחרים; מצחו גלוי ורחב – פילוסופי; עיניו בולטות ולטושות, פניו חברברות, מחייכות תמיד חיוך אדיב; התפאורה – שביס מזרחי כתום על הראש; מכנסים רחבים־רחבים עשויים קטיפה כחולה; מגפים מבריקים ונוצצים מעור רך ועדין; את המתנים מגפף חזק־חזק מעיל־באֶקאֶש קאוקאזי שאריגו ירקרק. סיכומו של דבר שחקן אופירה טיפוסי, באריטון, באיפור של פאַג' אמיץ לב.

ונושא כליו מוחמד שמו. בריה קטנטנה כהה־חומה, רזה ומרופשת, מכוסה כתונת לבנה ארוכה מלוכלכה־מלוכלכה. הרגלים הצנומות והדקיקות – יחפות, פצועות ומחוספסות; השערות – מעין קוצי־מדבר – סמורות, מכסות את כל הראש הקטנטן השחרחר; רק בקצה הקרקפת, בטבורה של הגולגולת המאורכה, גילוח מעין עיגול – ירח חיור, המגיח פתאום מבעד לעבים שחרחרים ואפלים בליל חורף קודר וזועף. הנה הוא עומד בחומו של יום, מעווה את פניו הצומקות־מקומטות, ממצמץ בעיניו הטרוטות מוכות הגרענת. בידיו הרזות, שגידיהן מתוחים מרוב התאמצות, הוא משכיל לעשות בבת אחת שתי מלאכות: מאהיל על פניו מלהט קרני החמה וגורר אחריו בשארית כוחותיו זוג בעלי חיים – סוס אדום אמיץ וחמורמור לבן יפה.

נושם בכבדוּת ומזיע, מתקרב מוחמד בצעדים מתונים, עם זוג הסרבנים, למעין מבצר – חצר המוקפת חומת אבני־גיר אטומה ומעוטרת למעלה בנזר מרובה־גונים, צלקות נוצצות של שברי זכוכית־צבעונין. החמורמור מתחיל מכווץ את צלעותיו, מנפחן ומכווצן, מעין מפוחית־יד: ולאחר כל כויצה משתפכת מתוך פיו הפעור צריחת פרא. דומה יצור קדמון, מימות בראשית, התעורר פתאום, ומהיותו בהול על אכילה גסה וחטופה נתקעה לו עצם כגודל אבטיח בגרונו – גונח האומלל ונואק, נושם בנחירה עמוקה, מקיא בקול חנוק וההד מתפּשט והולך על כל סביביו ומגיע למרחקי־אופק. צועדים בטוּר ישיר, איש אחרי רעהוּ, בני־הלויה העבדקנים, מתנדנדים כגמלים בהליכתם, קודדים קידות הכנעה לאחד נעלם הגדול מהם בתואר ובמעלה…

אפלולית עבה וקרירה של חורשת־צבר, המצילה בסודיות דוקרנית, קולטת אל בין שיחיה האילמים את כל הכבודה ונותנת לה שתידרדר מטה־מטה בשביל הצר והמפותל ותגיע ישר למעין גילוד¹ ולעולם החדש המתהווה סביביו.

– – – אלול. יום מלאות מאה שנה לקיום עין חרוד. ערב. בבית הספר המרכזי שבעמק, בגינת ההרצאות, שוהה הנוער עם מוריו־מחנכיו. מספרים לילדים על יסוד הפלוגה הראשונה של “גדוד העבודה” והתישבותה בנוריס, היא עין־חרוד. על הבד של הראינוע מראים שבע תמונות מחיי אבות אבותיהם, ה“גדודניקים” הראשונים.

א

עמק רחב ידים – קוצים, שמיר ושית. אבנים, שברי עצמות של פגרי בהמות מפוזרים על פני השטח. הכל דומם. כל העמק נראה כישן, כשוקע בחלום עברו הגדול. לעתים יפלח נץ את האויר, כשעיניו החדות והעריצות סוקרות את המרחב.

– מה זה? – שואלים הילדים.

– המקום שעליו בנויים עתה ישובי העמק שלנו, כה היה מראהו בשעה שאבותיכם עלו הנה מן הגולה והתישבו על אדמה זו.

ב

עלות השחר. כוכבי הליל כבר שקעו. רק אילת השחר עודנה רועדת מפאת מזרח. וּבעמק כבר סימני חיים – חמש שורות של אוהלים לבנים. שני אנשים נושאי רובים על שכמם מהלכים בין האוהלים, צועקים בקול ומקישים במקלותיהם הארוכים על גבי יריעות האוהלים.

– ומה פה?

– זהו המחנה, שהעמידו אבותיכם בעלותם על המקום. שני האנשים מחזיקי המקלות – הם שומרי הליל. עתה, בהאיר השחר, מעירים הם את אבותיכם לעבודה. דופקים על האוהלים ומרננים בניגון שבו היו מעירים לסליחות: “קו־מו לעבודת הכיבוש!” ובכוח – עד שכל האוהל יזדעזע, והנה רואים אתם איך הישנים קמים ממיטותיהם, ספק חיים, ספק מתים…

הילדים צוחקים והמורה ממשיך.

ג

האיר היום. מן האוהלים מגיחים על ארבע רוב בריות משונות ערומים למחצה, מכנסים קצרים, רגלים יחפות, שזופי שמש, שעירים ואחוזי־תנוּמה; ידיהם ורגליהם פּצוּעות וחבוּשות. כל ההמון נושא פּטישים, אִתים, מעדרים וגרזנים ונוהר כעדת נמלים אל השולחנות הארוכים, העומדים באמצע החצר תחת כיפת השמים. הנה הם מרוכזים מסביב לשני הקומקומים הגדולים והלבנים, יוצקים מהם אל ספל או אל קערה, מגישים בחפזון אל הפה, שותים בעמידה את המשקה הנראה טעים כל כך. מן הצד עומד בחור ושורק במשרקה שבפיו, שני – בחצוצרה, שלישי – דופק בפח ורביעי – מצלצל במוט הברזל אשר בידו.

– אוי, אוי, מה זה?! – קוראים הילדים, כשהם קמים ממקומותיהם.

– אלה הם זקניכם, שותים קקאו, כשהם עומדים לצאת לעבודה; וארבעת הבחורים מן הצד הם “סידור העבודה” והרי הם מזרזים אותם שלא יאחרו: “יאל־לה, יאל־לה!”

הילדים צוחקים. תמונה חדשה.

ד

שדה רחב. גלי אבנים. אותם הבריות יושבים רכובים על הגלים, מניפים פטישים – מנפצים חצץ. השמש עומדת כבר באמצע השמים. מזיעים. לפתע נראית לצד המחנה על האופק יד מרימה סל. החצצניקים (מנפצי החצץ) קמים במהירות הבזק מעל הערימות, אצים, רצים, נכשלים וקמים, מתנפלים על הסל ומושכים משם: פרוסות לחם, חתיכות דג מלוח, קופסות שמורים, ריבה, זיתים וממלאים את פיותיהם.

– וזה מה?

– זוהי ארוחת הבוקר של אבותיכם, שהיו אוכלים אותה בשדה לאחר שעתים של עבודה. אלה החוטפים נקראים: “חבריה!” והעומדים מן הצד, אוכלים בנימוס ומביטים בעיני בקורת על ה“ערומים” – הנם ה“מומחים”.

– מה טיבם?

– מומחים אלה הם כעין רופאים למכת מדינה אחת, שהיתה נפוצה מאד בימי אבותיכם הקדמונים. שמה היה: דיפיציט (גרעון). מחלה מורכבת מאד. בהזדמנות אחרת אספר לכם עליה בפרטות.

ה

צהרים. השמש יוקדת. במערה – מעין. מפכים המים וזורמים בכוח. חבר וחברה מנענעים בידיהם, מדברים בחום רב. מסביב עומדים בחורים צוחקים ומתחכמים. החברה מתרגזת מאד: “מה זה, איזה יחס?!”

– ומה פה?

– פה, ילדים, רואים את אבותיכם הולכים להתרחץ במעין לפני הצהרים. החברות, אמותיכם, רצו גם הן לשטוף את עצמן. והנה פרץ ריב: היא אומרת, שבאה ראשונה אל המעין ולכן צריכות החברות להתרחץ תחילה, והוא אומר: לא, רק החברים יתרחצו בראשונה!

– וזה הבחור במשקפים העומד מן הצד, מי הוא?

– זהו – “אינטליגנט”: הוא מגין על החברה. החברים לועגים לו וקוראים אותו: “תרבותניק”.

ו

אחרי הצהרים. לא רחוק ממנפצי החצץ עובד טרקטור. יושב אדם מכוסה אבק. נוהג במכונה וחורש. בן־רגע מקיפים את המכונה ערבים, גדולים וקטנים, צעירים וזקנים עם מקלות וסכינים, הנה־הנה הם מתנפלים עליו וקורעים אותו לגזרים! אך המכונן יושב לו במנוחה וממשיך את עבודתו. החצצניקים, היושבים על האבנים, מעיפים עין אל השדה ואל החורש: לבם דופק ופניהם חיורים־חיורים…

– מה פה? – שואלים הילדים בהתעוררות.

– אלה הם שכנינו הערבים, שהיו אז עדיין בבחינת פראים, רצו להפחיד את אבותיכם ולגרשם מן העמק.

– ומה היה הסוף?

– פטישי אבותיכם ירדו על ערימות האבנים ביתר עוז, והערבים נסוגו.

ז

לילה. הירח מאיר ומשכר. באמצע מחנה האוהלים סובבת טבעת של צללים ארוכים, מרימים רגלים וידים. בכל האוהלים חושך, רק מתוך בודדים נראה אור נר.

באוהל אחד – מסתובבים אנשים נושאי רובי־ציד; בשני – יושבת חברה ומחזיקה רגל יחפה בדלי מים חמים; בשלישי – נדחקים חברים זה אל זה כבשמחת תורה ותחת לטלית של החתן־בראשית, ומקשיבים לצעיר בעל בלורית העומד ומדבר; ברביעי – מטפסים בחורים על חומת קרשים, ובחמישי – שוכב על המיטה בחור ברגלים מורמות למעלה ובידו ספר קטן עבה. המורה מבאר:

– מן התמונה הזאת אנו רואים, כיצד היו אבותיכם מבלים את הערבים. במחנה – חושך, אין נרות במחסן. הטבעת – קבוצת החברים הרוקדת באמצע החצר, שרה או מחקה את קול התן. באוהל הראשון – שעור ספורט: לומדים להשתמש ברובה ציד. בשני – טובלת חברה את רגלה במים חמים – עקרב נשכה. בשלישי – שומעים דין וחשבון מה“פּרלמנט” של הגדוד – מה“מועצה העליונה”. ברביעי – “חברה טראסק” מתגנבים למחסן, בכדי לסחוב מעט “שהכל”. בחמישי – שוכב “נכד מסלאבוטה”, אשר תקפוהו געגועים עזים אל אשר לא ידע, וקורא בתהלים בניגון חזן ותיק: “אי, אי, מקימי מעפר דל – מאשפות ירים אביון!”

א

ילד קטן ורך הייתי אז. את צעדי אמא שמרתי ונסחבתי אחריה כצל. ערב סתיו בצפון. אפלה בחוּץ. יורד גשם. טיפּות עכורות וסמיכות נוקשות על פני הזגוגיות, פּורטות שיר ערשׂ עצוּב ליתמוּת החרשה והאילמת של הכפר הנידח. – אַ אַ נוּם, בני נוּם: אבא הלך לסחוֹר סחורה, יקנה חרוּבים… – ככה מישנת האם את אחי הקטן, בעל הלבלב החלש, השוקע לעתים קרובות וּמתעלף…

– אמא, מה הם החרוּבים?

– אלו הם פּירות, בני, פּירות הגדלים…

– איך הם גדלים?

– על עצים, בני, על עצים גבוהים ועבותים, על ההרים הרמים בארץ־ישראל.

– נו, וארץ־ישראל זו רחוקה היא?

– מעבר לימים, בני, מעבר למדבריות רחוק־רחוק!..

על עץ גבוה, על הר נישׂ ורם, מעבר לימים, מעבר למדבריות רחוק־רחוק…

הוּא – החרוּב ראשית דמיוני הצעיר והמעוּרפל, ראשית מאויים טמירים וכמוּסים, הקריאה הראשונה למרחקים נסתרים ולא ידוּעים…

ב

חורף. שבט. בעומק יער ארנים עב, מעוטף ומכוּסה שלג לבן־לבן. בביתנוּ הקטן, העומד גלמוּד בתוך כפר נכרי על יד נהר קפוּא בחדר האוכל. בראש השוּלחן יושב לו סבא, בעל הזקן הרחב, ומכבד את נכדיו בפירות חמשה־עשר: תמר, תאנה, אילו צימוּקים, זוּג שקדים ו…חרוב, חרוב ממש! נוצץ בשחורו, בליטות חן לו משני הצלעים וחוד קצר בסופו כמו למחט.

חרוּב! חיבּה יתירה נודעת לו ממני. אמת, אין בו מהטעם של שאר פּרות חמשה־עשר, אבל הוא זכוּר עלי לטובה עוד מאותם הלילות.

ועוד מעלה אחת – בתוך תוכו של החרוּב ישנם חרצנים עגולים וענוגים שעינם מושך עין. לוקח אני את החרצנים האלה ושׂם אותם לתוך צלוחית מים. יום יומים וכרסם הולכת ומתנפּחת במין גאוה מיוחדת. נוקב אני באצבע גוּמה בתוך האדמה הדשנה והשחורה של העציץ, מכניס לשם עמוק־עמוק חרצן ומכסהוּ באדמה.

טסיס… השתוממוּ וראוּ – ציץ קטן, ענוג ורך. עם שני עלים. יונות־תמות, משני עבריו. דק וישר עולה לו ומשגשג ירוק ורענן, מנענע בראשו, רומז בקידה, מודה.

הוא מודה לי, לחניך ה“חדר”, בן הכפר, שראה איך גויים חורשים, זורעים ונוטעים.

החרוּב הארצישראלי, הראשון שעורר בי את האדם היוצר, המוציא לחם מן האדמה.

ג

עבדתי ועמלתי. גינות שתלתי ושדות זרעתי. אבנים חצבתי וביצות יִבּשתי. בגליל קדחתי ובעמק. נקלע נקלעתי בשומרון וענה התעניתי ביהודה. שש שנים רצוּפות. ולבסוף: באתי לתל־אביב.

“פּועל שחור”: חפשי והפקר לחולות צהוּבים ולגלים סוערים של הים, ים התיכון.

והיא?

אפילו מכתבים המעטתי לשלוח.

“במצב כזה, לא, אין צורך!”

ובכל זאת נשלחה ה“דרישה”.

מחוץ ליפו, שם על יד חצר בית הקאראנטין, שנינוּ עומדים, היא מבפנים ואני בחוּץ.

פּוגשים את פּני האורחים בכיבוּד – מטעמים ומגדנות.

אני מוריד את עיני ומשפּילן כחוטא וּפושע.

אבל פּתאום חלף רעיון: שם קצת הלאה מכאן בתוך הסימטא ראיתיו עומד עם ארגז הרוכלים שלו בעל שלוש הרגלים.

– סלחי, רחל, לרגע!

מיהרתי לסימטא. בפרוּטה היחידה המחוּקה שנשתמרה בכיסי קניתי – כמעט אוקיה שלמה!

תפשתי ובריצה שבתי:

– הנה קחי, רחל, קחי וטעמי: הלא הם החרוּבים שלנוּ, פּירות ארץ־ישראל שלנו.

חרובים שלנוּ, פּירות ארץ־ישראל שלנו.

א

הדבר היה לפני כמה שנים, פּה בין הרים ועמקים אלה בטרם התחוללה סערת המלחמה. עבדתי בחות סג’רה. השעה שעת בין־השמשות של יום קיץ תם. השמש הלוהטת נעֶלמה מאחורי ההרים והסגירה את העולם לרשוּת הצללים. שבתי מעבודתי בלוית שני חברי – המַכּוֹש והמעדר. בדרך, בחורשת הצבר העבותה, המאַחדת את המושבה העברית והכפר הערבי הקטן, נתקלתי באורחה קטנה – שלושה גמלים הלכוּ זה אחר זה, ראשיהם מוּרמים למעלה ומתוך נדנוּד הם צועדים להם לאט אחר חמור קטן, ההולך לפניהם, והערבי מורה הדרך רוכב עליו בפישוּט רגלים ארוּכות ומזרזו בלי הרף בשריקה, דחיפה והדיפה. על הגמלים הטעוּנים אילו כלי־בית של פלח, ישבה אשה עטוּפה סמרטוּטים צבוּעים, פּניה מנוּמרים כתמים תכוּלים לשם נוי ומסביב לה – ערימת ילדים שגילם שונה, כוּלם מלוּכלכים, כוּלם עיניהם טרוּטוֹת וּמוּכּוֹת־גרענת.

בתהלוכה זו לא היה לי כל דבר חדש, שכן רגיל הייתי במחזות מעין אלה, מחזות המזרח. בכל זאת נעצרתי והתחלתי מהלך, עם שוּרת הגמלים המשׂרכים דרכם בעצלוּת כמנמנמים. ועתה נתקל מבטי בצרור משוּנה, שלא ראיתיו קודם, והוּא מוּטל בין גל השמיכות הקרוּעות, המחצלות והכרים המגוּונים. שׂמתי עיני בצרור זה ונתברר לי, שאין זה אלא ערבי זקן מאד, שערותיו לבנות כשלג, שישב כפוּף וּמכוּוץ; רגליו מקוּפּלות תחתיו ושוּלי העביה הקרוּעה פּרוּשׂים כסוּכּת־מגן על ראשו השׂב. הפּנים – רזים, קמוּטים, שערות עבות חופות על גבות־עינים עשֵשוֹת, הזקן מחוּדד – היו ידועים לי היטב. פּעמים רבות, בעברי דרך הכפר הערבי, ראיתי את הזקן הזה והוא יושב כחום היום פתח ה“חדר” של ילדי הערבים, ויחד עמהם הוא שותה בצמא את דברי אללה – את פּסוּקי הקוראן הנקראים ונשנים ברעש וקולי קולות מפּי המורה והתלמידים יחד. עכשיו, כשהרגיש במבט שלח אלי גם הוא מבין ריסי עיניו הארוכות מבט שהיו בו צער כבד, יגון נכנע ותלוּנה אילמת: מדוּע ולמה? המבט כמו פלח אותי כוּלי, רוּחי נעכרה, ומיד הפניתי ראשי והלכתי לי לדרכי, שואל את נפשי: בשלמה הביט אלי זקן זה ככה? וכי מה עשיתי לו? והאם אינך יודע, זקן מסכּן, שגם אני חלכה כמוך, האם לא הכרת בי את אחיך – עני נודד ללחם ואוכלו בזיעת אַפּים ועצבון?..

התשוּבה על שאלתי לא אחרה לבוא. בעוד שעה קלה, כשעברתי את מפתן המטבח סיפּרוּ לי החברים:

– היום סוף־סוף הוּצא מכאן מחמוד־עלי שהיה לנוּ למוקש תמיד, הוצא בעזרת הקאימאקאם¹ מטבּחה.

– הנה הפּתרון – חשבתי… וכל אותו הערב נפשי ערה עלי ובלילה התהפּכתי על משכבי ובתוך הדממה והחשכה הגיתי בדד נכאים: מי כמוני יודע, ששכנוּתו של מחמוד־עלי עלתה לנוּ בחייהם של כמה חברים צעירים, מי כמוני יודע שאחוּזתו היתה תמיד מארב לחורשים לנוּ רעה ומשם המטירוּ עלינוּ מאחורינוּ בסתר־בגידה חצים. כן, זאת אדע ועל פּי החוק של שמירה עצמית, חוק צודק מכל צדק, עלינו להיפּטר משכנוּתו כהיפּטר אדם מנגע ממאיר כי יהיה בעור בשרו… אבל… בכל זאת… בכל זאת…

ראשית, מה נועיל? הנה שוּלח האחד ומתוך נקמה יבואוּ תחתיו מחר עשרה. שנית, מחמוד־עלי חטא, עוון פּלילים הוא עווֹנוֹ, אך זקן זה, אביו, למה יִספה? הוא למה יִנתק מחלקתו־מולדתו, מצל קורתו, ינתש באחרית ימיו בטרם ישיב, היום או מחר, נפשו לאללה? ומה נשיב, מה אשיב למבטו זה, המבט האילם, הקוֹבל, המלא צער ויגוֹן? ושלישית האשה והילדים הקטנים – הם מה חטאוּ?

ושוּב, יודע אני, שעל פּי החוק של שמירה עצמית, הצודק מכל צדק, היה עלינו להיפּטר מכל גרי החלקה ההיא, מכל אותה השכנוּת כוּלה. כן אני יודע, ובכל זאת…

ככה שׂבעתי נדוּדים על משכבי בתוך הדממה והחשכה שמסביב.

ב

והדבר היה אז… לפני עשר שנים. ועכשיו – שוב אתם לפני, הרי ישראל ועמקיו, ושוּב אתה עמדי, המכּוֹש, רעי וחברי מאז הימים, לאחר פּרידתנוּ הארוּכה. אני לפניך אשפּכה עתה שיחי, באזניך אדברה מה שאיני מדבר באזניהם, באזני חברי ב“גדוד” כי, מכּושי הנאמן: חרפת אדם וכאב עובד נשבר לבי בהיותי נאלץ מתוך ההכרח לעמוד אתך יחד להרוס פּה את קניהם “הם” ולבנות אותם מחדש בשבילי, בשביל כוּלנוּ – בהיותי נאלץ, מתוך ההכרח, לנקות ולסדר פּה את הפּינות המפוּחמות המלוּכלכות שהיוּ יקרוֹת כל כך לאחרים, “להם”.

והיודע אתה, רעי, כי יש ובאמצע העבודה ניצב אני פּתאום כמאוּבּן. אתה מכּוֹש, חושב בודאי, שעיפתי מאד מתוך עבודה ועמדתי לפוּש רגע, ואני – עינים רואה אני אז נגדי, עינים מביטות עלי מתוך כל הפּינות המפוּחמות האלה, כעיני הזקן ההוא אז… מביטות באותו הצער הכבד, באותו העצב המדכּא ואלמות הן שואלות:

– למה ומדוע? ואתם הלא צער כל החיים ויגון כל הדווּיים בלבכם אתם נושאים, ואתם הלא יודעים את בושת הנודדים – יודעים זאת כאשר לא ידע כל עם וכל ציבור בעולם, ומדוע, איפוא, ולמה? –

ככה ידברוּ אלי עינים אלה, ככה ילינו עלי, ואני עומד נבוך ונכנע, ידי רפוֹת ועיני תועות…

ושמע, חברי המכּוש: אם וידוּיי זה לפניך יגיע לאזני חברי ב“גדוד”, והם, אשר בסתר לבם כואבים הם כולם מכאוב זה, והם בכל זאת, למראית עין, ילעגו לסנטימנטים אלה ורבים גם אולי יתרגזוּ – להם לחברי ב“גדוד”, אענה ואומר:

– חברים, כלוּם לא אנחנוּ הננוּ המדברים על יצירת חיים חדשים ועל יצירת ערכים ויחוסים חדשים – יחוסים חפשיים, אנושיים? ואם כן חברים, אמרוּ נא אתם, מה עשינוּ במשך כל הזמן, שיציאת הערבים מכפר זה, אם באמת הכרחית היא, אָפיה יהיה שונה, אחר? ולמה, חברים, המשא ומתן עם שכנינוּ אלה הוא לא על ידי חברינו, אלא על ידי “פּוליטיקאים מוּמחים” של הימים הטובים הראשונים מאז? מדוּע דוקא בשאלה זו, שאלת היחוּסים עם הערבים, שהיא שאלת כל חיינוּ וכל עתידנוּ פּה, ודוקא בצוּרתה הריאלית היומיומית – דוקא בה היו לנו לשליחים ולבאי־כוח אנשים שאין לנו כל אמוּנה בהם אף בשאלה קלה של חיינוּ הפּנימיים?

ועל מי, שואל אני, על מי אם לא על “הגדוד” היתה שׂוּמה לבקש דרך חדשה ואמצעים חדשים “לכיבוּש” אותה האדמה שהגדוּד בא להתישב עליה ולהניח בה אבן הפּינה לחברה החדשה – חברת משפּחת העובדים?

ככה, חברי המכוש, אדברה אליהם, אשאלם, והלא הם ישמעו. כי המכאוֹב הלא מכאוֹבנוּ, מכאוֹב כוּלנוּ, והלא עלינו לבקש דרך, לבקש אתך, בלויתך, כי הלא אתה המכּוש רענו הנאמן אתה ומי כמוך יודע את פּרפּוּרי נפשנוּ ואת נגעי לבבנוּ…

א

לפני אילו שנים. שם. הרים ובקעות, גבעות ועמקים: “אדמה טהורה” של קיוב, עיר הצלב הפּרבוֹסלבית.

בקרבת העיר ליד בית חרוש של “יהודי טמא” – שוחה אפלה ועמוּקה. ובתוכה, בתוך השוּחה, גוית נער עזוּב הרוּג, נער נוצרי.

ו“הקהל”… קהל עדת ישראל על תורתו ואמוּנתו, על צדיקיו ורבניו, על מוריו וחכמיו, כולם לפני כס המשפּט הוּבאוּ, מידם נדרש הדם…

השופטים, שנים־עשר מספּרם, בעלים בעמם: חמילה ארוכה, קשקט־כובע נוצץ, שער כחצי עגול גזוּז על הקדקד האדום, הצטלבוּת בקידה נוכח איקונין קדוש: “רוּסים אמיתיים!”

המשפט. סניגורים, קטיגורים, גלחים ואקדמאים. מוּמחים. פּלפּוּל, חקירה ודרישה והתנגחוּת בהלכות: על מצה שמוּרה וארבע כוסות, על סתרי זוהר ורזי קבּלה, ועל…

… “על כת חסידים ל”ו נסתרים, שדם נוצרים מוּתר להם בהנאה"…

על אדמת קיוֹב עיר הצלב הפּרבוסלבית. שם, בארץ הקור, הסוּפוֹת והקרח, לפני אילו שנים.

ב

לפני אילו ימים. כאן. הרים וּבקעות, גבעות ועמקים: אדמת קודש של ירוּשלים עיר הבחירה.

לא בשוּחה אפלוּלית, כי אם בראש חוּצות מאירות קרבנות אדם מישראל לעשרות נטבּחוּ.

וכאז…

הקהל, קהל עדת ישראל, על קדשיו וּמנהגיו, על מורשיו ומנהיגיו, על חוזיו וסופריו לפני כס חקירה, על הדם הזה נדרשוּ…

החוקרים, מספּרם הפּעם רק “מזוּמן”. אנשים בעלי מדע, תרבוּת והשכלה. לבוּשי מגבעות וסמוֹקינג, מגוּלחי שער ושפם, קומה זקוּפה ומבט גא: “בּריטים אמיתיים!”

החקירה, סניגוריה, קטיגורים, קצינים, מושלים ושרים־מוּמחים.

וכאָז…

פּלפּוּל, חקירה וּבדיקה: על ארון קודש מפלצת, על דגל תכלת־לבן איום וקול שופר מזעזע, על תמוּנת “מזרח”, שויתי ה' לנגדי תמיד, חרדת עם, ועל…

…“על כת ציונים, בעלי מכנסים קצרים, פּורצי־גדר וּמוּסר, שדם בני ערב מוּתר להם בהנאה”.

על אדמת ירושלים עיר הבחירה. כאן בארץ החום, השמש והאור, לפני אי־אלה ימים…

זה היה בימים ההם, בימי כנרת החוה. נתגלגלה זכוּת, ובבוקר לא עבות אני המכוש’ניק המוּשבע, עליתי פּתאום למדרגת עגלון. ולא סתם עגלון, העובד בעיקר בחצר ובשדה, אלא דוקא עגלון מהמדרגה הראשונה, המקשר את הקשרים עם הסביבה.

– שמע בחוּר, זוּג הפּרדות, המיוּעדות בשביל נסיעות חוּץ, יהיה מעכשיו ברשוּתך ועליך עוד היום להיבחן: אחרי הצהרים תוביל שנים מאורחי, אדון וגברת, לטבריה! –

הדברים האלה יוצאים מפורש מפּיו, מפּי האגרונום ברמן רם הקומה וגבה השכם בכבודו ובעצמו.

ואני, הרגעי והנחמי, אמא גלמוּדה, שם מעבר לימים, מנעי עינים כהות מבכי – בנך זה הרך, שעזב את הקן לא עשה עוד כנפים וכבר שכר לפעוּלותיו!

ברוך הנותן לשכוי בינה וליעף כוח – הידים רועדות, אבל אוחזות במושכות; כל החוּשים מוּפנים לסלעי הדרך המקוּלקלה, פּן חס־ושלום תאוּנה על ידי תקלה לנוסעים ונמצא בשעה אחת אני מאבּד בידי את כל עולמי, עולם חדש ומלא של עגלון בארץ!

סוף־סוף, הדבּיוּט הראשון עבר בהצלחה: את האורח והאורחת הנכבדים הבאתי שלמים ובריאים לחוף המקוּוה – לטבריה העיר, לבית המלון “היחיד במינו”. הם יורדים מעגלה. ובשעת מעשה היא לחשה לו דבר־מה על אזנו. הלז הוציא מכיסו מטבע כסף והושיט למולי.

–??!!

– הל־לו, בחוּר, הן זה בשבילך!

–!на чай – הוסיפה היא ליתר ביאוּר ובת־צחוק נעימה השתפּכה עז על שפתיה חן.

המקרה הזה עלה על זכרוני לרגל הבּשׂורה, שהתבּשׂרנוּ השבוּע באחד העתונים: בעתיד הקרוב, בסיוּע אחת הקרנות של ההנהלה הציונית, עומדים להיפּתח בתל־מלון בשביל אורחים בנהלל, דגניה ובסביבת עין־חרוד.

עוד מקור לא־אכזב אחד של הכנסה בטוּחה ליוצרי משקי הפּועלים:

– הל־לוֹ, המלצר, זה בשבילך –!на чай

הפרצוּף מוּכּר לי כל כך, האוּמנם ראיתי פעם את הפּנים האלה?

הקול ידוּע לי כל כך, האוּמנם שמעתי את הצלילים האלה?

אהא, נזכרתי: היה עוד אז, לפני הרבה שנים, שם בגליל בלילה ההוא!

בעצם הלא הוּא צעיר לשנים ובזמן ההוא בודאי לא נולד עדיין. לאמור, לא אותו ממש, כי אם את דמוּתו, ולא במציאוּת, כי אם בחזון – את תוי פּניו ראיתי ואת צליל קולו שמעתי אז, בימים ההם.

סגוּרה המושבה. תקוּפת קיץ. הימים ימי אסיף התבוּאות. עגלה טעוּנה עמיר, עגלת האכּר, אשר רק זה מקרוב התחלתי לעבוד אצלו בתור פּועל חדשי, שבה לה לאטה מהשדה הגורנה. על ערימות האלוּמות: רגליו מקוּפּלוֹת תחתיו, עטוּף עביתו השחורה יושב לו בהרחבה, מעשה משנה־לשׂוּלטן עלי־החַרַת. הוּא, שחיבה יתירה נודעת לו מאת האכּר, אוחז עתה בגאוה במושכות ובשוט ונוהג ביד רמה בפרדות ו…בי.

– הוֹ־וס, עמוֹד! – נשמט ונפל מהעגלה קלשון הברזל.

– יאַ טמבּל, יא סמרטוּט, יחרב ביתך, הבט וראה – נוזף עַלִי קצרות ונקיות, בי, הבריה המוֹסקוֹבּית העלוּבה היושבת כגוֹלם מאחורי גבו ואפילו אינה נזקקת לשפת אנוש עלי אדמות, שפת אל־ערב.

אין מסרבים לגדול במעלה. ירדתי מן העגלה, הרימותי את הקלשון ומסרתיו לידי עלי; לידים אלו, שצפּרני אצבעותיהן משוּבּצות מין צבע צהוב לשם נוי, לידים אלו, היודעות לחרוש בשוֹרוֹ, חמוֹרוֹ ואשת־חיקוֹ יחדיו…

ניתקה איזו נימה דקה בלבב סובל: נגדשה ונמלאה הסאה.

ובלילה ההוא, אחרי יום עמל ושרב מפרך, נכנסתי לנוּח ל“חדרי” (פּרוזדור דבית־המרחץ של קהל־עדת סג’רה), ריפדתי את המצע – את שק התבן – על גבי רצפת האבן. ובנוּחי בשלום על משכבי זה, מזמזם לו למראשותי היתוּש, אותו יתוש־הספק, אשר מבעוד יום התחיל לקדח ולנקר במוחי: הזה הוא חלקכם מכל עמלכם? עקיצת ה“חרטה” הרעילה את כל הישוּת ונתבּשלה החלטה ברוּרה ומסוּימת: לך ברח!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

על אַפּך ועל חמתך, היתוּש, ברוֹח לא ברחתי ובגוֹד לא בגדתי!

וכל זה בא לי מידו ומהשפּעתוֹ “הוּא”, מהשפּעתו של אותו “האזרח המוּשלם ורב הקסמים”, אשר את הופעתו ובואו בקרבנוּ עתיד רחש וניבא לי לבי החולם אז, בלילה ההוא.

ואמש, עם דמדוּמי ערב, דמוּת דיוֹקנוֹ נגלתה אלי שנית; הפּעם – לא במחזה, ראיתיו, כי אם במציאוּת ממש, ולא כאזרח העתיד לבוא, כי אם בתור אזרח־ההווה החי וקיים.

על שפת הים הוּא טייל, שלוּב זרוע עם בת שיחתו הנאה.

– הרצל, ומה עם הבחינות?

– עברו בשלום!

– ועכשיו מה?

– למרחקים!

– לאן?

– למדינת קולומבוס!

– להשתלם?

– אולי להשתלם ואולי להשתקע, נראה.

הקול קולו, קול של אותו “הרצל אזרח העתיד המושלם ורב הקסמים”, אשר את דמוּתו ראיתי בחזון בלילה ההוא, שם בגליל.

הוּא־הוּא: “הבוגר”: בוגר המחזור ה…שלושה־עשר…

בשנת העשרים לקיוּמה של הגימנסיה העברית… “הרצליה”, אשר בעיר תל־אביב, ברחוב… ברחוב אחד־העם.

חבר, הזוכר אתה?

אחרי 1905 ברוּסיה. קסמי "האביב הקצר והמדוּמה חלפוּ, רוּחות חדשות, רוּחות “סתיו” התחילוּ מנשבות.

אצלם: תחתונים פּוֹרעים בתנוּפת יד רחבה; עליונים – סאנין, ליגוֹת לאהבה חפשית, טיפּה מרה, ספרי יראים של מחפּשׂי אלוה מודרניים.

אצלנוּ: תחתונים לוקי־פּרעות; עליונים – געגוּעים לכפתורי זהב של מחנה מוּמרים רב.

התחילה סדרה: גימנסיה; נשפי־חשק של נוער־לומד; פּזמונות מעין “פּאַסליאֶדני נייניאֶשני דיאֶנ’אָצ’אֶק (זה היום האחרון…)”, וקנאה לאלה, שכבר עשו את הקפיצה האחרונה מעל לקיר המבדיל המוּצק העתיק־עתיק.

וּפעם אחת, לפנות ערב: ברחובות העיר ההומים זה רק עתה הוּדלקוּ פּנסי־החשמל והתחילוּ להבהיק באורם הזך, ומרחוק נשמעה שריקה־נשימה של רכבת מתקרבת.

– מישקא, עכשיו לא לפהק: חגוֹר מתניך; פּן יקדמך אחר, ונמצא – הלכה חמורך, טרפון!

אזהרת־ידידוּת לאחר התערבוּת ביניים: מי יזדרז ויקדים לבשר את דבר בואו של חברנוּ ד., העומד לשוב עתה ממרחקים ברכּבת־הערב הבאה.

ד. – אחד מבוגרי הגימנסיה שלנו; הראשון מבינינוּ, שניסה להמריא בהצלחה על כנפים פּרוּשׂוֹת של שכינת־לוּטר; במעוף נועז טס ונכנס ישר לתוך הגן־עדן התחתון – לתוך… המחלקה המדיצינית של… האוּניברסיטה הממלכתית במוסקבה! ולנשר קל־האבר הזה אנוּ שנינוּ, חבריו לעצה ולדעה, עומדים לסדר קבלת פּנים מתאימה. ובינתיים מצב רוּח מרומם מאד: שרים, צוחקים, מתלוצצים; מבלים בשיחה נעימה עם בעלת הדירה הצעירה, המשיחה דרך אגב:

– פּה בהוֹמל ברחוב זה, ובחדר הזה, היה גר מין איש משוּנה, מתבודד תמיד, שמו היה בּרנר – – –

בבוּשה מרכּינים את הראשים; אור המנורה הדולקת כבה; כמאוּבנים, שוכבים על הספּות בלי ניב ונדנוּד כלשהו.

האורח הנכבד, גיבור־היום המוסקבאי, מנסה להעמיד פּנים צוחקות ומכריז בטון של רופא־דיאגנוֹסטיקון:

– הם, הופעה פּתוֹלוֹגית חולפת: מרוב התרגשוּת…

ולמחרת בבוקר שניהם, כאילו נדברו ביניהם, את הגימנסיה כבר לא יבקרוּ. ולאחר הצהרים נזדמנוּ בבית־הקברות היהודי על יד קבר האחים הרענן של קרבנות “ההגנה היהודית העצמאית הראשונה”. ובערב בביתו של המורה לעברית, ההיסטוריקון בּרמאן: לחוג הצר של “שארית הפּליטה” נתוספוּ עוד שנים.

כך־כך, חבר חביב…

ושוּב נפגשנוּ שנינוּ – על אדמת ארצנוּ הצחיחה.

– נוּ?

– לא כשם שחלמנוּ. יום העבודה הקשה אתה מקבל בתחנוּנים, כעני בפתח. צדקה עושים אתך: בשעת הדחק אתה מתקבל בתור תוספת זמנית לתמידי – לחַרַת־האָריס עַלי. את שכרך המצער משהים או מקפּחים לגמרי. חדר אין להשיג: מדרגות של בית העם, הכניסה לבית הכנסת או הפּרוזדור של בית המרחץ – זה נוך השאנן ומשכנך המכוּבד. בחלותך מתוך מחסור, עוני ודחקוּת – שולחים אותך לחפּש עזרה במרפּאות של ה“מיסיונים” השונים למיניהם.

שודדים ערבים כי יתנפלוּ על הכפר בחשכת הלילות – עַלי הבן־בית אינו אץ להדוף אותם: לעת־עתה ירוץ עם הרובה המוסקובי, זאת אומרת, אני; והוא, – עלי, יבוא אחר כך: הנה רק ימצא וינעל את מגפיו הצבעוניות (“יחרב ביתם, נעלמו פתאום: מעשה שטן!”) וישיג אותי.

ועליו אין מתרעמים. אדרבה, מאירים לו פּנים, מחייכים!

והנה שנינו בעיר, בטבריה (זו סבתא החמימה המפורסמת מאָז, כידענית ללחוש על כל התחלואים); יושבים במלון־אורחים בחדר המשותף; חושבים־מונים את כל ההכנות הנחוצות לנו לקראת ה…“נתנה ראש ונשובה”. מבטנו נתקל במיטת־ברזל חלוּדה שבחדר הסמוך: שם שוכב איש, שרגליו עטופות שמיכות וסמרטוטים, מעיין בספר קטנטן־דק מעין “רשפים”.

– מי זה? – שואלים אנוּ את בעל האכסניה הגוץ, יהוּדי טבריני טיפּוּסי, בעל פּאות ארוכות מסולסלות.

– פועל או מורה מיהוּדה – עונה הוּא לנו באדיבוּת מופרזת מזרחית – סובל, לא עליכם, בראֶומטיזם; הרבה סובל; שמו נדמה לי, ב…ברנר! – –

– הזוכר אתה?

ולמחרת בהשכמה – כאילו פתאום נפקחוּ עינים ונתחוור הכל, כל אשר לפנינוּ – בצעדים תקיפים אנו צועדים בדרך לחות כנרת, בדרך לעבודה.

בבית־העם אשר ביפו חוגגים את האחד במאי. שנינוּ עומדים מצד ימין של הבימה, מפריעים לנואם היריב:

– אצלנו היהוּדים אין מקום למלחמת מעמדות; כולנו – בין העניים ובין העשירים, משוּעבדים לאחרים: יחי כלל ישראל, עוד לא אב־דה! –

רק התרענוּ במלוא הגרון יחד עם שאר אברכי־תכלת היפואים. התרענו, האמנו בצדקת השקפתנו, עד…

שבועון הפועלים “הפּועל הצעיר” הופסקה תמיכתו הכספּית השנתית – עונש על שנתפּרסם בו מאמר בּרנר “הקורא לשמד”. מציעים לה למערכת שתמחק מרשימת משתתפיה הקבוּעים את שמו של ברנר. כך נתגעשוּ מימי ה“מעין טהור”, שזרם לאט־לאט בישוב דעת בעלי־בתי מתחת להר המוריה האודאֶסאי.

זו היתה הדחיפה החיצונית המכריעה, שעוררה אותנוּ מתרדמה מתוּקה ששמה: “אחדוּת ישראל”. ובין שאר קולות המחאָה והגינוּי, התפּרץ גם קולנוּ המרדני: “הלאָה השואפים לבלום את פּינו ולשים כבלים על חופש מחשבתנוּ. יחי הפועל־האדם החפשי. הנוהג את גורלו בעצם ידיו המיובלות”.

– הוא, הוא העיר אותנו!

וככה, חבר, עברנו שנינו מרחק רב. וכל המרחק הרב הזה, מי התוה לנו את הדרך הנכונה? מי ליוה אותנו באישיותו הזכה? – – –

_______

ועכשיו.

אני נאבקתי בנחשול איתנים של מלחמות וּמהפכות “עולמיות”. נשארתי בחיים, בחיים, ונושא את עיני תמיד שם, במקום שנשמת “המעורר” תרחף עוד עידן ועידנים מול עיני המעפילים. ואתה?

ואתה, חבר, אם עודך חי, אולי עוד נפגש אי־פעם. ועם נטות יום עמל נשתטח שנינו אי־שם על האבנים החלקלקות, נסתכל חרש על ראשי־הרים גבוהים רחוקים, ונרקום שיר־בלי־מלים, שיר אזכרה, לזכרו של ההוא שעליו נאה ביותר לספּר בדומיה.

לזכר מ. שמואלי (ממשי)

הירדן הצר והאפור. מימיו העצבניים זורמים־נופלים כהים־דלוחים לתוך ים־הכנרת הרחב, השקט, המחייך חיוּך נצחני כחול־בהיר. חצי־אי זעיר – הכֶּרַךּ. בית בודד ננס בעל שתי קומות. למטה – מכונת־מוטור להניע משאבת־השקאה. למעלה – חדר ד' על ד'; קרשים על גבי פּחי נפט ריקים; שנים־שלושה ארגזי־עץ הפוּכים – מעון, מעון פועלים. קבוצת נסיון קטנה, ראשונה לעשיית גני־ירק שיתופיים, ליצור ירק “עצמי”, “יהוּדי”. אנשים בעלי עבר שונה ומיוּחד; כל אחד – חידה סתוּמה לרעהוּ; עכשיו הם ארבעה ירקנים יהוּדים. כל אחד מהם – ביום עם המעדר וערוגת העגבניות שלו, בערב עם צרור ספריו ומחשבותיו.

ליל־מזרח שקוּע במחשבה מסתורית עמוּקה, מפתה ומושך אליו את היום הבהיר גלוי־הלב הצוהל והקורן, מאהיל עליו באפריוֹן עבה של אפלה שחרחורת, מחר שבת: יום מנוּחה נעימה, יום תעיה בהרים ובעמקים. הלילה ליל־שמורים הוא, ליל התגלות פנימית שופע סודות ורזים.

בחדר אפלולי, ליד חלון פתוּח, שחוח – יושבים שלושה. הוזים, חולמים, עינים סגורות למחצה, מביטות לתוך תוהו חסר־דמוּת, לתוך תהום־חשכה: האם צבי־ענק הם אלה, האם רוכסי־הרים גבנוניים? וחרוזים־צלילים נוגים נמשכים אי־שם ממרחקים: אוּ־אוּ־אוּ. האם מחנה תנים פראים בוכה־מקונן ביבבה־יללה מזעזעת על אָבדן־מה? אולי־רעבים, מתגעגעים הם על ארוחות־ליל דשנות מימים עברו, על גופות גבורים של חללי מלחמות קדוּמות? ואוּלי…

המיה קלה נשמעה מעבר אחר – סירות־צדף עצבניות ונבוכות נתקלות בדרכן באבנים חלקלקות, משקשקות במים? חלום זועות הבהיל צפרים נרדמות, והן רועדות ומנדנדות זלזלי האיקליפּטוסים הבודדים? הקשב: פעמונים נבובים מצלצלים חרש־חרש בקצב אטי, שרים שיר־נדודים נצחי לאבק־דרכים – אורחה, אורחת גמלים באה מחורן!

ומיד, בין הגנים, בשדירות הצבר הדוקרני נשמעות יריות. הומים, צורחים: דיר־בא־לאךּ! ¹. מגרשים שודדי דרכים שלא היו, שדים ושדות מדומים וה…פחד שתקף נודדי־ליל תמימים ובעלי הזיוֹת!

הרעש הצורם נדם. חזן־האורחה חוצה את דממת־הליל בסלסוּל מינורי כל־נדרי’אי. לבבות השלושה נכבשים, מתמלאים הרהוּרי־תשובה, הרהוּרי חרטה אף על עוונות וחטאים שמעולם לא עווּ ולא חטאוּ. רק עכשיו הם נזכרים ברביעי: למה כה איחר לשוּב, איפה הוא מתמהמה זמן כה רב? מתבוננים היטב, מתאמצים לחדור במבטים נוקבים בחושך. מרחוק ריטט אור, בבית החומה האדום, בחות כנרת. לשם הלך הרביעי עם גמר העבודה: לשובב קצת את הנפש, הצמאה היום משום מה לקול רעש אדם.

– מה קרה אותו?

וליל המזרח מקסים; כובל שלושה בני־אָדם בכבלי־קסמים; מכניע, משעבד את רצונם – רחשים של חובה, אהבה ומסירות־נפש לחבר נעדר נוקבים את המוח, מוחצים את הלב. והרגלים נצמדוּ למקומן – אינן נעות, אינן זזות!

והוּא הרביעי – עם ערוב היום, יום ערב שבת עם חשכה, שלחו לו מראש הרי־הגליל חיוּך של תתחדש.

– בפעם הראשונה אני מתלבש כאן בארץ בחליפה קיצית מודרנית כזו הלבנה והמגוהצה! –

ושם על סף הדלת לפני הזגוּגית המלוכלכה (בשעת הדחק, היא מראָה) הפליט פּיו באחרונה: –

– בדיוּק ככה היה מראה פני שם. קראתי אָז, זכורני, על שפת הים באודאֶסה אתה יחד… –

פּקעת שחרחורת – אולי קרע ענן־טל, אולי עטלף – חלפה עברה ביעף, הנה־הנה נוגעת היא בעפעפי העינים: סוף־סוף הקיצה את הנרדמים מתרדמה, שנסך עליהם ערב מקסים.

אחרי חיפוּשים רבים נתקלוּ צעדי השלושה הרטובים מטל בזוּג רגלים – בלטוּ החוצה מעומק חפירה, חפירת השקאה. לא רחוק משׂדרות הצבר. הרביעי, עם החליפה הלבנה המגוהצה: פיו סתום, ממולא רגב אדמה שחורה, אדמת הכּרךְ.

חדר קטנטן. אור כהה מהבהב, אור נר החלב. שלושה צללים חיורים־חיורים קפוּאים ביגונם מביטים סהרוּרים בפני הרביעי: מראהוּ – מראה הדונג, מוטל פּרקדן על קרשי עץ ארוכים. זר, מרכיב משקפי פּאֶנסנאֶ מטפּל בו: בודק, לוחץ, דופק. עינים מלאות חרדה וצפיה מתרכזות בהבעת פני הזר הקרירים: מתאמצים לקרוא את גזר הגורל.

– מקרה מות! – מכריזות אבטומאַטית שפתים רשמיות חלקלקות, מגולחות־שפם.

– ממה?

– שבץ הלב!

– ואולי… ואולי… בדיוּק שם, סמוך לשדרות: לפני כשעה – שירה השתפכה, עברו?..

אילמות שפתי הרופא הזר, שחום הפנים, אחיהם של ההם.

אילמים רגבי־האדמה השחורה; אילם ומלא רז עכשיו הכּרךּ – ענני־טל עטוּ עליו, כיסוּהוּ עב כבד־כבד.

לא. ד. גורדון ולי. ח. ברנר

שם, “מעבר לגבוּלין”, על סף הכניסה ל“עולם האמת”, שוב נזדמנו: לא הם ממש, אלא רוחם. שתי נשמות. נשמה אחת – צעירה־זקנה של ההוּא הכפוּף תמיד תחת נטל כבד של תרמיל־הלך, המלא גרעינים מרים, גרעיני צער וסבל יהוּדי־אנושי. והנשמה האחרת – זקנה־צעירה של האיש בעל המבט החודר, שחיפש כל ימיו את הסוד, איך ממתיקים את ה“גרעינים” ומפיגים את מרירותם גם בשביל האני האישי פּרטי וגם בשביל האוּמה, הכלל.

שתי נשמות מוּכּרות שוב נזדמנוּ מעבר לגבוּלין. שני זוּגות עינים רוּחניות, עינים אפורות תועות ומחפשות, שוב נפגשוּ במבטן אשה מול רעוּתה.

– נוּ, סוף־סוף מצאנוּ את המנוּחה. מנוּחת עולמים, פה בעולם שכולו טוב.

– מנוּחת עולמים, עולם מלא טוב? מלים מצלצלות כמנגינה ערבה ונעימה, אך הבט: גם כאן דרי מעלה, דרי מטה, צדיקים ועטרות, הכל הולך ומסתובב מ“סביב לנקוּדה” אחת מסוימת – מסביב לכסא, כסא הכבוד!

– אבל עולם נאצל הוא ונשגב: כולם מלכים, כרוּבים, שרפים וגלגלים, הנתוּנים בעול של עבודה לשמה, רתוּמים במרכבת השכינה ואומרים בשעת מעשה הלל, שירה וזמרה.

– אבל האמירה הזאת אינה בת חורין, משועבדת לשלוש מלים, שפג ריחן וטעמן מרוב שימוּש: קדוש, קדוש, קדוש, והמרכבה אינה נמשכת אלא נסחבת כסבל הירוּשה והשכינה אף היא, כביכול…

– ורוח קלילה אי־משם נושבת כמו שם, בשדות דגניה בחודש שבט, ריחות אביב גנעדניים זולפים.

– גן עדן? כן, בשביל המשוכנעים והנכנעים, אבל יש גם גיהינום – בלהבות אש מלבינים נשמות סוררות של ה“חוטאים”, השואלים מה למעלה?

– מלבינים נשמות בלהבות אש? – חזרוּ בפני עצמן השפתים הרוחניות של האיש בעל הנשמה הזקנה־צעירה באנחה עמוּקה.

וכשהמלאך הממוּנה על הנשמות, שאל את שאלתו “מה שמכם?” שיסעוּ שתי הנשמות את דבריו:

– חוטאים אנחנו: תהיינה נשמותינו צרוּרות בצרור הסבל גם פה, בעולם העליון הזה. לגיהינום שלח אותנו, לגיהינום!

לאז"ר

אז…

אם יומם או לילה – שום נפש בל תדע, אם מים או מיבשת – שום נפש בל תחוש.

רוח שקטה וקלה, רוח נחמה וחנינה תעבור פתע עלי עולם ולהכל תגפף עלי פנים.

וראה, אין צער ורוגז; אין קנאה ושנאה; בני אדם מחייכים אחד לשני כמו סבא ישיש אלי נינים. שתק ה“דוּד הרותח”, כלתה טרונית העולבים ואין טינה לנעלבים.

כל אחד יושב לו על העבודה, מתעמק לו בתורה.

אז…

פינה חבוּיה בודדת, בה מהבהב רצון צנוּע להציל את היש מהאין: ה“מוזיאון וארכיון העבודה”. חדר צר, ד' על ד'. צרורות על גבי צרורות. דוחק, מחנק ואבק – העתק מדויק של חדר ספריה לא־ליגלית בעיירה קטנה רוּסית בימים שלפני המהפכה. במרכז החדר – שולחן מרובע, מכוסה מפה צבעונית, ומסביבו כסאות מרופדים עם קפיצים, מבריקים בברק טרקליני.

–?! –

הנשאל תופש, כמובן, למה מכוּון סימן השאלה ומבאר מיד:

הרהיטים האלה באוּ לנוּ בירוּשה, מעזבונו של החבר יבלונקין…

החבר יבלונקין… בחייו: מי מהחכמים, החל בקטנים שבמטבחי הפועלים וכלה בגדולים אחרים שבראש הצמרת, מי מהם לא חשב לו כחובה קדושה להתלוצץ עליו, סתם ככה, דרך אגב, מטוב־לב ואדיבות־נפש.

– נו, חברים, עכשיו יכולים אנחנו כבר לכל הדעות לפתוח את ועידת ההסתדרות: הלא החבר יבלונקין כבר כאן.

– הא, הא, הא!

– נו, יבלונקין, אל תתמם, אך ורק בך תלוּי ועליך להחליט, מי ינצח את מי: – סטאַלין את טרוצקי או להיפך!

– חי־חי־חי!

וכשהחבר יבלונקין הסתלק פתאום ובדרך טראַגית, באוּ נקרוֹלוֹגים ב“דבר”, כותבים, מזכירים ראשונות ואחרונות. תיאור של חיי אנוש עלי אדמות, אנוש רגיל ופשוט, קצת משונה, אבל “נוטה לחולשות”: בעלומיו בחוץ־לארץ “חולשה” – להתאבק באבקם של גדולים וטובים ממנוּ, בבגרותו בארץ “חולשה” – לעבוד עבודה גוּפנית דוקא, לקמץ פרוטה לפרוטה ולבסוף להתישב במושב הותיקים. ולמקרא התיאורים הנאמנים האלה התכווץ הלב: ובכן, הלזה צחקוּ? העל זה התלוצצוּ? נכון, הנפגע בעצמו לא היה נעלב מהחכמות האלה והיה מקבל אותן בבת צחוק של נחת רוח. אבל מי יודע, קלות ראש זו, שהיו נוהגים בו, אולי מתחת להכרה היתה ממעיטה את ערכו האנושי בעיני עצמו, ובזה הנמיכוּ והצרוּ את אופק חייו הפרטיים. ואולי זה היה עיקר הסיבה, שנשאר כל ימיו ערירי, עד שגם נחלתו זו הדלה לא מצאה לפניה יורשים טבעיים ועברה לרשוּת “הקהל”? –

אלה המחשבות הנוגות התעוררו מאליהן, למראה חלק מעזבונו הדל של החבר יבלונקין בפינה בודדת בחדר “ארכיון ומוזיאון העבודה”. ולולא החשש, כי זה יתקבל כהלצה נוספת על קברו הרענן של המנוח, כדאי היה ללחוש על האוזן:

– חברים יקירים, אתם היודעים למשוך בעט סופרים, אולי כדאי לשנות מן המונהג והמקובל, אולי כדאי שתוכן הנקרולוגים יתפרסם בשעה שהבעל דבר עודנו בין החיים: ותחת ל“המתיק את רגבי העפר” אולי אפשר יהיה להמתיק קצת גם את רגעי החיים?

ליובל דפוּס “אחדוּת”

חוברות דקות וצנוּמות, אפוּרות־כתמתמות, כעלי העץ אשר בשלכת – כזאת היתה התפאורה, החיצוניות. והפּנים, התוכן – מאמרות קצרות. רשימות חטופות ומכתבי־חברים על נושאים אַקטוּאַליים פוליטיים־ישוּביים או התישבוּתיים־מעשיים. ולפעמים גם נושאים מופשטים, מעין מלאכת מחשבת ביתית.

ה“קוּנטרס”. באותיות זעירות רמזה מקצה העליון של השער שורה אחת ישרה: “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל”. כלומר, לא דרך־מלך פרוגרמטית סלוּלה וכבושה, אלא מסילה חדשה מתפתלת, לא מתוּקנת ולא דרוּכה, והעיקר – תהומות תיאוראֶתיות עמוקות משני צדדיה מימינה ומשמאלה.

מעל דוכן פשוּט ולא מיופה, מעל עמוּדי “קונטרס” צרים, יד אחראית מכוונת את תנודת המחשבה הקולקטיבית, נוהגת אותה בגישוּש זהיר במעלה הר תלוּל גבוה־גבוה – במעלה “אחדות – אחדות! – העבודה”.

ה“קוּנטרס”. מקרעי הגיונות, קטעי רעיונות ושברירי חזיונות של אנשי אֵת ומעדר נרקמה מעין יריעה למקום־מנוחות רוחני.

– חולי בית־החולים “הדסה” אשר בצפת מתאוננים: “לא הגיע לידינו משום מה ה”קונטרס" מספּר כך וכך". –

– אסירי מאַקוב¹, אסירי־תודות לכם מבית כלאם אשר ברמלה על משלוח חוברות ה“קונטרס”: כולנו יודעים אנו כבר את תכנו כמעט בעל פה ואפילו את… מדור הברכות!

הרבה מ“החברה” כאן, המתקיימים עכשיו על פרוּטות ה“סיוּע” העלוב, מונעים מפיהם בערבי־שבתות את מנת המרק היחידה – את הגרש שמקמצים מפרישים לרכישת ה“קונטרס” – רכוּשם הפּרטי היחידי בזמנים אלה – – –

וגם פרשת הסתלקוּתוֹ מהמערכה הצבוּרית, הקרבתו העצמית על מזבח ה“איחוד”² – כמעט נושא לסיפור־מעשה פרימיטיבי קדמוני. מעין “אלהים יראה לו השה לעולה בני”…

תשעה־עשר כרכים שלמים. ש“פ חוברות, מבקשות המשך טבעי – חוברת שפ”א, וּפתאום: “קוּנטרס”, צו לחוברותיך, הגיע קצם, מתאַחדים אנו!

נדם הקול; רפה לפעמים וצרוד, אבל תמיד מוּכּר וערב לאוזן עמלים רבים בארץ ישראל.

חברי דפוּס “אחדות” הותיקים באשר הם שם – לא אחת עמדתם לשבוּעון בשעת דחקו; המתקתם לו את פגעי המחסור; קיימתם בו מצות “סומך נופלים”, וגרמתם לו אריכות־ימים.

ועתה, בשעת יובלכם, יובל שלושים השנה לקיומכם, אמרתי בלבי:

– זה הנפטר היקר, ה“קוּנטרס”, שלא זכה גם למצבה, אעלה את זכרו על ראש שמחתכם:

גם לכם חלק רב בו.

לזכר א. גלותמן

אחת מאותן ארצות הצפון, שבה יודע האדם לשאוב עונג גם מקור. יום חורף יפה. עולם של שלג לבן, זך. הכל מזהיר, מבריק. עינים עגולות, עיני כוכבי־כפור, רומזות בעליזות מכל הצדדים, מבטיחות רב מרץ, נצחון.

דין־דין־דין – שעון־העיר מצלצל בקול רם ובחגיגיות יתירה. השעה מאוחרת. ובכל זאת: הרחוב הראשי של העיר שקוּע במנוחה יבשה רצינית, כמכונת פלדה באפס תנועה: יום חופש היום, יום ראשון! והלב מלא גיל – חומד לראות פרצוּפים, פרצוּפים חיים של פני איש אדמדמים לוהטים מקור.

מבט לצד אותה הפינה – משם זורמים תמיד המוני ראשים של עוברים ושבים, נמשכים כסרטי־קסם מתוך לוע פיו של ליצן־קוסם. בשורה ישרה בולטות חצוצרות־נחושת, כפופות למעלה בדמות חָטמי־פילים – מבריקות, נוצצות, משקיפות בתוכן את צבעי קרני־השמש.

– טרא־טא־טא, טרא־טא־טא – תזמורת כלי־רוּח צבאית מנגנת מרש־אבל: “קרבנות נפלנו לזדון העריצים”. מנגינה חדורה אמונה בסוף הנצחון, אבל עצובה־עצובה: מזכירה חיים הנקטפים ללא מספר קודם זמנם, חיים של צעירים רעננים מלאי־תקוה. כאילו נצמדתי למקומי – עומד, מקשיב, מחכה. צלילי המוסיקה הולכים ומתקרבים. הנה אנשי “אדרות שרד האפורות” צועדים צעדים מדודים, תוקעים מלוא הנשימה בחצוצרות הנחושת. אחריהם לאט־לאט נגררת עגלה פשוּטה, עגלת אכר כפרי. בתוכה – ארון־מת, מכוסה כולו זרי פרחים וענפי אורן.

– את מי מלוים?

– את המפקד של רובע העיר פלוני. גבור, נהרג בשעת תגרה חזקה עם כנופית שודדים מסוכנת, המטילה אימה על כל העיר.

– הביטי על המלוים; ארשת פניהם רצינית, אבל כה שקטה. רוחו היוצרת של האדם הכניסה תוכן, טעם במות, ובזאת אנחנו החיים התגברנו על אויבנו זה הגדול, נצחנו גם את המות.

והיא, פניה החיורים התעווּ בעויה משונה, בעיניה האפוֹרות דמעה הבריקה:

– אח, סאַשאַ,הבט אל האשה הצעירה ההיא בצעיף השחור, ברגלים כושלות היא הולכת על יד העגלה כפופה־כפופה; דומה, הנה גם ראשה שוקע בתוך האדמה, העומדת עוד מעט לבלוע אל קרבה את… ודאי את היקר לה ביותר בחייה. בשבילה, אחי, המות איננו נצח, כי אם הווה וקיים במלוא הצער, במלוא הכאב האין־סופי.

הלויה נטתה לסימטה, התקרבה לבית צדדי: פה גר הנרצח בחייו.

האשה בצעיף התנודדה, השתטחה על הכביש. נשתתקו גם החצוצרות, חצוצרות־הנחושת.

סגריר. התגעש הים. מעלה־מעלה עד רום השמים הקודרים מתנשאים גלים עכורים, זועפים, מתרוצצים ומתפוצצים.

נופצו אל סלעי החוף המוצק שטפו ומרקו – את הסחי והסוחה, גרפו אתם הלאה־הלאה לשם, לתוך המצולה האין־סופית המעלה קצף.

שקטה היבשה. נח גם הים. אט־אט מקמט הוא את מרחבו, מחייך מטוב־לב, קורץ: הביטו לשם, לחוף!

זורחת השמש. חם. בחול הלבן־לבן משתעשעים ילדים קטנים – בכפיהם הרכות הם בוררים סירות־צדף חפות ומרשרשות, מגלגלים חלוקי־אבנים מלוטשים ונוצצים.

עמוּקה תכלת השמים. בהיר. עובדים בחוּרים שזוּפי פּנים ואמיצים. בדקר החד חוצבים אבני ים; במעדר הרחב אוספים ערימות גרגרי זהב, גרגרי־זיפזיף טריים.

הולכים לסלול, סוללים כביש חדש.