הפרצוּף מוּכּר לי כל כך, האוּמנם ראיתי פעם את הפּנים האלה?
הקול ידוּע לי כל כך, האוּמנם שמעתי את הצלילים האלה?
אהא, נזכרתי: היה עוד אז, לפני הרבה שנים, שם בגליל בלילה ההוא!
בעצם הלא הוּא צעיר לשנים ובזמן ההוא בודאי לא נולד עדיין. לאמור, לא אותו ממש, כי אם את דמוּתו, ולא במציאוּת, כי אם בחזון – את תוי פּניו ראיתי ואת צליל קולו שמעתי אז, בימים ההם.
סגוּרה המושבה. תקוּפת קיץ. הימים ימי אסיף התבוּאות. עגלה טעוּנה עמיר, עגלת האכּר, אשר רק זה מקרוב התחלתי לעבוד אצלו בתור פּועל חדשי, שבה לה לאטה מהשדה הגורנה. על ערימות האלוּמות: רגליו מקוּפּלוֹת תחתיו, עטוּף עביתו השחורה יושב לו בהרחבה, מעשה משנה־לשׂוּלטן עלי־החַרַת. הוּא, שחיבה יתירה נודעת לו מאת האכּר, אוחז עתה בגאוה במושכות ובשוט ונוהג ביד רמה בפרדות ו…בי.
– הוֹ־וס, עמוֹד! – נשמט ונפל מהעגלה קלשון הברזל.
– יאַ טמבּל, יא סמרטוּט, יחרב ביתך, הבט וראה – נוזף עַלִי קצרות ונקיות, בי, הבריה המוֹסקוֹבּית העלוּבה היושבת כגוֹלם מאחורי גבו ואפילו אינה נזקקת לשפת אנוש עלי אדמות, שפת אל־ערב.
אין מסרבים לגדול במעלה. ירדתי מן העגלה, הרימותי את הקלשון ומסרתיו לידי עלי; לידים אלו, שצפּרני אצבעותיהן משוּבּצות מין צבע צהוב לשם נוי, לידים אלו, היודעות לחרוש בשוֹרוֹ, חמוֹרוֹ ואשת־חיקוֹ יחדיו…
ניתקה איזו נימה דקה בלבב סובל: נגדשה ונמלאה הסאה.
ובלילה ההוא, אחרי יום עמל ושרב מפרך, נכנסתי לנוּח ל“חדרי” (פּרוזדור דבית־המרחץ של קהל־עדת סג’רה), ריפדתי את המצע – את שק התבן – על גבי רצפת האבן. ובנוּחי בשלום על משכבי זה, מזמזם לו למראשותי היתוּש, אותו יתוש־הספק, אשר מבעוד יום התחיל לקדח ולנקר במוחי: הזה הוא חלקכם מכל עמלכם? עקיצת ה“חרטה” הרעילה את כל הישוּת ונתבּשלה החלטה ברוּרה ומסוּימת: לך ברח!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
על אַפּך ועל חמתך, היתוּש, ברוֹח לא ברחתי ובגוֹד לא בגדתי!
וכל זה בא לי מידו ומהשפּעתוֹ “הוּא”, מהשפּעתו של אותו “האזרח המוּשלם ורב הקסמים”, אשר את הופעתו ובואו בקרבנוּ עתיד רחש וניבא לי לבי החולם אז, בלילה ההוא.
ואמש, עם דמדוּמי ערב, דמוּת דיוֹקנוֹ נגלתה אלי שנית; הפּעם – לא במחזה, ראיתיו, כי אם במציאוּת ממש, ולא כאזרח העתיד לבוא, כי אם בתור אזרח־ההווה החי וקיים.
על שפת הים הוּא טייל, שלוּב זרוע עם בת שיחתו הנאה.
– הרצל, ומה עם הבחינות?
– עברו בשלום!
– ועכשיו מה?
– למרחקים!
– לאן?
– למדינת קולומבוס!
– להשתלם?
– אולי להשתלם ואולי להשתקע, נראה.
הקול קולו, קול של אותו “הרצל אזרח העתיד המושלם ורב הקסמים”, אשר את דמוּתו ראיתי בחזון בלילה ההוא, שם בגליל.
הוּא־הוּא: “הבוגר”: בוגר המחזור ה…שלושה־עשר…
בשנת העשרים לקיוּמה של הגימנסיה העברית… “הרצליה”, אשר בעיר תל־אביב, ברחוב… ברחוב אחד־העם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.