שירים מאת מ. טמקין.

“נטפים”. “שירים נבחרים”. רסיסי שירה חרישית, צנועה, שתחילתם וסופם תפילה: שיר־“תפילה” בפתיחה ושיר־“תפילה” בסיוּם. ספר ה“נטפים”.

המשורר – חרוד יחרד לבו על בת־שירתו, בת־שירה של “פייטן־נזיר” בעל “נימי נפש נידחת” – ובשלומה הוא מתפלל על “מולדות הרחוקה”:

אִם לֹא אוּכַל עוֹד הֵאָרֵג בְּרִקְמָתֵךְ

אֶפֹּל נָא כְּשִׁבֹּלֶת רֵיקָה וְחִוֶּרֶת

בְּזִיו שַׁדְמָתֵךְ הַנּוֹהֶרֶת…

ככה תחרד תפילתו הראשונה, תפילת הפתיחה.

ברם, חרדת חינם היא החרדה הזאת. כי שירתו של טמקין – עם היותה, כעדוּת המשורר עצמו, שירת “מזמר נודד אפור המדים” – יכלה בכל זאת ל“התרקם בארג”.

להתרקם, עד כדי ספוג לתוכה צער “ההולכים שחוח וקורסים דום” “בתוך העיר המאובקה והנכאה”:

רַק שָׁם עַל מִדְרָכָה, בְקֶרֶן הַמְּבוֹאִים,

קוֹרְסִים דֹּם כְּתֵפַיִם כְּקֻפַּת־שַׂקִּים בְּלוֹאִים.

אוֹתָם אֹהַב וַאֲרַחֵם עַד לִדְמָעוֹת

אִתָּם אֵלֵךְ שָׁחוֹש תַּחַת הַמַּשָּׂאוֹת.

המשורר – אם אלה הם, אשר בהם בחר ללוות אותם בדרכם, דרך המכאובים והדמעות –

יש להצטרף בכל לב לתפילת הסיום שלו:

מַנְגִּינוֹתַי לֹא דָבַק בָּהֶן מֵאֳשֶׁר לֹא לִי,

אַל נָא יָפוּצוּ כְצִפֳּרִים מָחֳרָדוֹת בֶּחָלָל הָרֵיק –

אל־נא יפוצו!