מבוא    🔗

המקור הראשי של שני המחזות על יוסף הניתנים כאן הוא המקרא. הייתי נאמנה לסיפור המעשה בתורה. כמו מאות אחרים ניסיתי למסור גם מה שנתון בין השיטין. “הסיפור היפה ביותר בספרות העולם”, כפי שקרא לב טולסטוי לסיפור זה, יש בו אפשריות לאין ספור של פיתוח. כל פרשני המקרא, כל חכמי התלמוד – רש“י ורד”ק, מדרש תנחומא ומדרש רבה, פרקי רבי אליעזר ורבים אחרים – ניסו להוסיף על הסיפור מה שלא מסופר בו. בימי הבינים נוסף אוסף האגדות “יוסיפון” וכן “ספר הישר”. בסוף המאה התשע עשרה נתחבר על ידי י. ש. פרחי רומאן שכלל את כל אגדות יוסף בשם “תוקפו של יוסף”. חוץ מעיבודים יהודיים אלה מפורסמת פרשת יוסף בקוראן, שבו משווה מוחמד את בריחת יוסף מבחינה סמלית עם בריחתו הוא מאת אחיו הכופרים. גם האפוס “יוסף וזליכה”, שנתחבר על ידי המשורר הפרסי פירדוסי בגיל שמונים, נמנה על היצירות הגדולות של ספרות העולם. מחזה “מכירת יוסף” באידיש תפס מאז חלק ניכר בפולקלור של הקהלה היהודית. מן היצירות המודרניות המרובות תיזכר רק “אגדת יוסף” בצורת פאנטומימה מאת ריכרד שטראוס והיצירה העצומה בארבעה חלקים מאת תומאס מאן “יעקב ובניו”.

חוץ מעיבודי החומר המקראי במשך שלושת אלפי שנה יש עוד יצירות אין מספר על אותו נושא בשמות אחרים ובתרבויות אחרות. תומאס מאן הצליח לגלות את הקרבה של הנושא יוסף עם אגדות אחרות ברומנים שלו. הוא מסמיך את יוסף לעבודת המחקר של סיר ג’יימס פרייזר, כאחד מאלי האביב המוכרח למות כדי לקום לתחיה. הוא משווה אותו עם תמוז, אדוניס, אטיס, אוזיריס, דיוניסוס, היפוליטוס ואף ישו הנוצרי. על ידי השוואה זאת לובש סיפור יוסף אופי של דמות עולמית המצוייה בכל עם ועם בצורה אחרת. תקופת השלטון של יוסף עושה אמנם רושם כסיפור על מדינאי תקיף, כאילו רצו לתאר את עליתו לגדולה של ד’ישראלי בקיסרות הבריטית. לעומת זאת מצויים בימי נעוריו של יוסף מאורעות אגדיים וסמליים: ההשלכה לתוך הבאר, המתוארת במקרא בצורה מציאותית גמורה, מתאימה לרצח אלי האביב תמוז ואדוניס בבבל ובכנען או למותו של אל הפריון אוזיריס במצרים.

אלי האביב מוכרחים כולם למות כדי לקום לתחיה. זוהי סגולתם שהם מתים לא רק פעם אלא נתונים למוות שוב ושוב. באגדות מתוארים כמעט תמיד שני מיני מוות: אחד בימי הילדות ואחד בימי הנעורים. תמוז למשל נמסר כילד בתוך תיבה לאלת השאול אלאטו וכצעיר מבוגר הוא מרוטש על ידי חזיר בר. מתוך המוות השני הזה, המוליך אותו גם לכלא האדמה, מעוררת אותו אלת האהבה עשתורת שוב לחיים.

בתפיסת העולם היהודית הוסחה ככל האפשר דמות האם האלה והוחלפה על ידי האב. לפיך מתה רחל, האם, בניגוד לאגדות עמים אחרים לפני הבן. יעקב הוא לו בעת ובעונה אחת אב ואם, יוסף מומת מבחינה סמלית על ידי מכירתו מוחזר לאדמה, לקבר, לאם. על האבידה מתאבל האב ולא האם. ההשלכה לבור, המוות הסמלי, מתרחש גם במקרא כמו באגדות אחרות על ידי האחים.

אולם במצרים מרוחק יוסף מן העקרון האבהי ועכשיו מופיעה האם האהובה שוב בצורת אשת פוטיפר. על ידי כך הוא מושם זו הפעם השניה לתוך האדמה, לבית הסוהר, משום שהוא דוחה את אהבתה. דחיה זו של האם האהובה היא קו שווה בכל האגדות ותמיד צומח מכאן האסון של הגבור. כשהדבר מתרחש מבכה האם המאהבת שנדחתה את מותו ככתוב במקרא, יחזקאל ח' י"ד: “הנשים יושבות מבכות את התמוז” או כפי שמספר המדרש על אשת פוטיפר שהיא רוצה לשחרר אותו מבית הסוהר, להמית את בעלה ולעשות את יוסף לאדוניה אם ישמע לאהבתה.

מרחיבי המדרש ומקשטיו, ביחוד המוסלמים והפרסים, הרגישו אל נכון שדמות יוסף, או “ירח כנען” כפי שקראו לו, צריך תמיד להיות קרוב לאם. רחל מתה בשחר ילדותו, אשת פוטיפר מופיעה רק כשיוסף גדל ובגר. לפיכך יוצרים הם לתקופת הבינים דימוי אם המקדימה את הטרגדיה של פוטיפר.

כשיוסף מתיתם מאמו וסובל מכך, שלאחיו הבכירים יש אם ולו אין, מוסר יעקב אותו לאחותו. היא אוהבת אותו עד כדי כך שהיא רוצה שיוסף ישאר אצלה לאחר שיעקב מודיע לה כעבור שנתים שהוא רוצה לקחת אותו חזרה. בלילה לפני בוא יעקב היא חוגרת אותו בחגורתה היקרה המשובצת אבני חן וכשהאב ביחד אתה רוצה לעורר למחרת את הנער מאשימה אותו הדודה שגנב את חגורתה. (ראה גניבת החגורה של ברונהילדה על ידי זיגפריד באגדה הגרמנית).

לפי החוק היהודי המושפע מחומרנו חייב כל גנב לשלם את גניבתו בעבודת עבד. על ידי העלילה רצתה אחות יעקב להשאיר את יוסף אצלה לזמן מה.

אגדה זו שוב מוכיחה כי לכל מספר העיקר הוא היחס בין אם ובנה.

אלי האביב הם אלי הפריון. הם נכנסים לתוך האדמה, זאת אומרת הם מתים ונקברים כדי להעניק לאדמה כל פעם את הכוח של צמיחת תבואה ויין. (לחם ויין הם סמלי אלי האביב, שר האופים ושם המשקים באגדת יוסף). אוזיריס ודיוניסוס הם אלי הלחם והיין. ביחוד אוזיריס הוא סמל הנילוס המציף כל שנה את הארץ. הוא בא ממקורות שהיו סתומים במשך אלפי שנה. מעליתו ומירידתו היה תלוי פריון הארץ. מצרים היא, לדברי הרודוט, מתת הנילוס. האל אויזריס – אפיס הוא שהורה לאדם את החרישה ואת גידול הגפן. הוא נותח לנתחים על ידי שונאים ונקבר ונעורר לחיים שוב על ידי איזיס, האלה־האם. הוא היה גם האל והשופט של המתים, כי הקדמונים היו סבורים שמתוך השאול, מארץ המתים, צומחים כל פעם החיים שוב.

גם יוסף הוא אדון הלחם, גם יוסף מתקין לפי מסורת מצרית את נהר הנילוס ואוגר חלק המים בבריכה גדולה לשנות הבצורת. עד היום מכנים המצרים את התעלה המלאכותית הגדולה שלהם לפאיום על שם יוסף.

עד היכן מגיע זיהוי יוסף ואוזיריס יש לראות מן המסורת שהמצרים פחדו כי יוסף לא יוסיף לברך את הארץ אחרי מותו. מטעם זה שיקעו את ארונו של יוסף בנילוס כדי ששתי הגדות ישותפו במידה שווה בכוחו וכדי שהנילוס יחוזק על ידי יוסף. כשהכין משה את יציאת מצרים העלה ברגע האחרון – כך מספר המדרש – בסיוע שרח בת אשר את עצמות יוסף מן הנילוס. הארון צף על פני המים ומשה העביר את עצמות יוסף לכנען.

על ידי הכרת סמלי המיתולוגיה המצרית יותר קל לחדור לתוך חכמת פתרון החלומות של יוסף, כשהוא נשאל לפשר שבע הפרות השמנות ושבע הפרות הרזות.

מצרים היתה מחולקת לשבע נפות כמין רצועות משני עברי הנילוס (לפיכך נותחה הגופה של אוזיריס לארבעה עשר נתחים ונקברה בארבע עשרה נפות. שבע הנפות הללו נקראו “התורים”, היא ארץ מצרים. ה“תור” הוא דימוי מקביל לאיזיס, האלה בעלת ראש פרה, אפרודיטה של מצרים, אלת האהבה והפריון). זאת אומרת כי שבע הפרות השמנות הן הארץ המוצפת הפוריה ושבע הפרות הרזות העולות מן הנילוס הן מצרים יבשה וצחיחה. שבע השבלים הן שבע השנים, כל שבולת היא שנה. רק יוסף יודע לפתור את החלום, הוא רוח הסיפור, הוא הפרשן של ההתרחשות הטבעית.

אחת האגדות הקדומות במצרים מספרת מעשה בשני אחים רועים. הצעיר שבהם ושמו באטה קרה לו מאות שנים אחדות לפני יוסף מה שקרה ליוסף. אשת אחיו רצתה לפתות אותו אבל הוא דחה אותה ואז הלשינה עליו לבעלה והוא רצה להרוג אותו. באטה ניצל בעזרת ידידיו, זאת אומרת בעזרת הפרות של עדרו, שהזהירו את באטה כי האח הבכור אורב לו מאחורי דלת הרפת. לאחר בריחה ממושכת הצליח להסביר לאחיו את האמת. הלך האיש לביתו והרג את אשתו. באטה הוא כמובן כפל דמות אוזיריס ובודאי הושפע סיפור יוסף מאגדה זו.

*

חוץ מעיונים מיתולוגיים אלה יש עוד כמה נושאים היסטוריים, לשוניים ופסיכולוגיים שבהם טיפלו מאז כל החוקרים והפרשנים.

פוטיפר נקרא במקרא “סריס”. המלה באה כאן בפעם הראשונה במקרא ומפרשים אותה נסיך או מקורב למלכות (קיצור של שומר־ראש בבלית). בלשון המאוחרת פירושה נטול זכרות. חוקרי הלשון המודרניים, ביניהם גזניוס ומרטין בובר ומזר, סבורים שהפירוש מקורב למלכות הוא הנכון. סריס במובן מסורס מופיע במקרא בפעם הראשונה במלכים ב' ט' ל"ב. בספק זה במשמעות הנכונה של המלה סריס תלויים הפירושים השונים של אגדת יוסף. מדרש אחד מספר שפוטיפר סורס על ידי המלאכים מכיון שרצה להשתמש ביוסף למשכב זכור. שפוטיפר לא היה סריס מילדותו ברור על ידי העובדה שהיה נשוי. אמנם יש פרשנים המבחינים בין פוטיפר שר הטבחים ופוטיפרע כהן און ולפיכך אינם רואים את אסנת כבת השופט פוטיפר. כל המלומדים הם בדעה אחת שאין סריס יכול לשאת אשה.

מקורות דברי ימי מצרים עשירים ומגוונים מאוד אבל בשום מקום לא נאמר מפורש שסריסות היתה מצויה במלכות הקדומה, האמצעית או החדשה (לעומת זאת היתה המילה מנהג קדום כפי שיש לראות בתמונות קדומות). הסריסות מצויה במצרים רק בימי הרומאים כשהונהגה בודאי על ידי התפשטות פולחן האלה האם הגדולה קיבלה, כי כהני קיבלה היו מסרסים את עצמם. יש סבורים כי הקרחת של כהני איזיס היא סמל הסריסות. לעומת זאת מעיד פלוטרך בספרו “על איזיס ואוזיריס” שהצפרנים והשערות של האדם עשויות מן הפסולת של הגוף ככל יתר ההפרשות ולפיכך מסלקים אותן הכהנים למען הטהרה. חוץ מראיות היסטוריות שליליות יש עוד אפשרויות של השוואה בחוקי הנשואים בכל הארצות והזמנים.

מכל האמור אין להבין למה העמיד תומאס מאן את כל המבנה הפסיכולוגי של החלק השלישי מן הרומאן שלו על יוסף על עובדה זו. ימי קדם וביחוד מצרים היו יותר מדי שטופי תאווה מכדי להסכים לנשואים בנסיבות כאלו.

בסיפורי יוסף נזכרים עוד שני שרים סריסים – שר המשקים ושר האופים. עליהם אומרת האגדה שרצו לפתות את בת פרעה ועל כך נענשו. ודאי נוצר פירוש זה משום שחטאו בלחם וביין של המלך. מצאו ביין זבובים ולחם אבנים, אבל לחם ויין הם מאז סמלי החיים והמפרשים פרשו את הדבר ששני השרים נכנסו לרשות המלך.

קושי אחר הוא בשאלה אם אסנת, שנישאה אחרי כן ליוסף, היתה באמת בת כהן און. התלמוד אינו רוצה להשלים עם העובדה שיוסף נשא אשה מצרית ולפיכך הומצא הסיפור שאסנת היא בת שכם ודינה. יעקב לא אהב את בתו ושלח אותה למדבר כשקמיע בצוארה. אחרי כן אימץ אותה פוטיפרע לבת ויוסף הכיר אותה ונשא אותה לאשה. פירוש סניגורי זה מדגיש עוד יותר את אי הוודאות ואי הטבעיות של הנוסח. מבחינה פסיכולוגית נראה יותר נכון אותו הפירוש, שלפיו נשא שמעון את דינה לאשה. “הכנענית” בבראשית מ“ו י”א היא דינה. בנה נקרא שאול, זאת אומרת שלא היתה לה בת. אסנת נחשבת על ידי כמה פרשנים כבת פוטיפר ואשתו. דעה זו אמנם מתאימה גם לנאמר במקרא וגם לחוקים הפסיכולוגיים. כל בני האלים והגיבורים הצעירים מתוארים כפוסחים בין שתי דמויות נשים. אחת נמנית על עולם האור והקוסמוס, השניה על עולם התהו והבהו והחושך. כן פוסח גם יוסף בין שתי דמויות הנשים: האחת היא סמל היצרים, אשת פוטיפר, והשניה היא אסנת, הבת הטהורה של כהן השמש. השווה את המלט בין גרטרוד ואפליה או היפוליטוס בין פדרה ואריסיה.

בסכסוך של המשולש: פוטפר דמות האב, אשתו דמות האם ויוסף המאהב הצעיר, לפנינו העלילה הקלאסית היסודית של אלפי שנה, ממצרים דרך המקרא ויון עד האמלט, דון קארלוס ואונייל.

ייזכר כאן עוד מדרש אחד שמשתמשים בו במחזות יוסף: מדרש רבה מספר על מלון שאליו נכנסו האחים אחרי ירידתם הראשונה למצרים לקנות תבואה כדי לחפש את יוסף ברובע הזונות. כיצד בא הדבר לידי קישוט מוזר זה של האגדה, אף על פי שהמלה “מלון” נזכרת רק בנסיעה חזרה? ההנחה היתה כנראה שנוסעים בחזרה באותה דרך עצמה. הצעד השני של הדמיון היא השאלה: מה מתרחש כשמגיעים עשרת בני יעקב לפונדק גדול בחוץ לארץ? ומיד מתאר לעצמו איש המזרח הבקי בעולם: מה יש בפונדק המצרים הקדומים שבו יכולים בדואים נודדים להכנס? שאינם מתייחסים אליהם בכבוד מיוחד אפשר לראות פרטים אחרים באותו הסיפור, למשל שבסופו של דבר אוסרים אותם כמרגלים ומשאירים את שמעון כבן תערובות או שתועבת המצרים היא לאכול ביחד עם רועים וכדומה. על כך יש להוסיף את הבקיאות בפונדקי אותו הזמן, שבהם היו מסתופפים זונות, גנבים, מרגלים וחיילים מאז ומקדם. הדבר ידוע מסיפור יותר מאוחר כיצד סייעה רחב הזונה למרגלים ביריחו. כן ידוע שהזונות צריכות להיות לא רק בעצמן יפות ומושכות, אלא שהן גם אוהבות ומחפשות נערים וגברים יפים. מכל היסודות הללו עלה ברעיונו של יוצר מדרש רבה, שיש בו עקביות מפתיעה, שאחי יוסף כשבאו למצרים לא הלכו מיד למחסן התבואה, אלא קודם הלכו “לשוק של זונות”, כדי לחפש שם בין הזונות את האח האבוד יוסף משום שסבורים היו שנמכר לזונות בגלל יופיו. יופיו של יוסף היה תמיד לצנינים בעיניהם.

בשביל המחזה היה מדרש זה כמובן חומר מצויין ובפרט שאפשר היה לקשט אותו על ידי עשיית אשת פוטיפר לבעלת הפונדק. הקבלה זו מוצדקת על ידי כך שלפי המקרא היתה תמר כלתו של יהודה יושבת “בפתח עינים אשר על דרך תמנתה”, ז. א. שנשים עזובות היו בימים ההם פונות למקצוע הזנות.

דוגמה היא מוכיחה שכל הפרטים הנוספים בסיפורי יוסף כגון סעודת האתרוגים, סערת החול אחרי מכירת יוסף, חגיגת אוזיריס ועוד – מקורם במדרשים קדומים ובאגדות מוסלמיות ופרסיות.

המחזאים והמספרים נמשכים בכל דור לתאר ולספר את סיפור יוסף. על ידי שזירה של אירועים אגדיים והיסטוריים ניתנת אפשרות לפרשנות של “אמת” במאה צורות.

ב. המסגרת ההיסטורית    🔗

למרות שפע המקורות לא היה קשה כל כך להעניק צורה לחומר לולא נמצאו מבחינה מדעית סתירות גדולות בסיפור יוסף במקרא. סתירות אלו הן אבן הנגף הקשה ביותר, לא מבחינה הסמלית והאגדית אלא בצד ההיסטורי בלבד.

הבעיה הראשונה, שכל קורא לפי תומו המהרהר בדבר נתקל בה מיד, היא שאלת הזמן. באיזו מאה בא יוסף למצרים ועשרים שנה אחרי כן ירד יעקב עם שבעים נפש? בקביעת אירוע מקראי זה באות בחשבון ארבע גישות: ראשית שאלת זמן ירידת אברהם למצרים, שנית זמן מכירת יוסף על ידי אחיו, שלישית ישיבת בני ישראל במצרים ורביעית כבוש יריחו על ידי יהושע.

נראה כאן בקצרה רק על האפשרויות השונות. נתחיל בכיבוש יריחו משום שעובדה זאת נתונה יותר לבדיקה. המלומדים אולברייט וגארסטאנג קבעו על ידי חפירות שחומות יריחו נהרסו ברעידת אדמה, לפי גארסטאנג בערך בשנת 1400 לפני הספירה, ולפי אולברייט בין 1250 – 1200. החומה לא חזרה ונבנתה כפי שיש לראות מן הבדיקה הארכיאולוגית, ולפיכך נפילת החומה תחתיה בשעת מצור בני ישראל כפי שמסופר ביהושע ו' כ' היא היא ההריסה המוכחת על ידי החפירות: “וירא העם ויתקעו בשופרות ויהיה כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה”.

זאת אומרת שכיבוש כנען חל בימי השושלות י“ז וי”ח של מצרים. זוהי ראשית הכיבושים הגדולים של מצרים, ראשית המלכות החדשה. בערך בימים ההם כבש תותמוזס השלישי את כנען וסוריה וספחן למצרים.

אם לצאת מתוך תאריך זה נקבל חישוב זה: בשנת 1400 או 1200 כבש יהושע את יריחו. לכך יש להוסיף 40 שנות דור המדבר וכן שנות ישיבת בני ישראל במצרים. מספר ימי גלות מצרים מחושב תמיד מבראשית ט“ו י”ג-ט“ו: “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”, ואחרי כן ו”דור רביעי ישובו הנה".

יש להניח שנבואה זאת נוספה רק לאחר מעשה, כי משה הוא דור רביעי ליעקב, אביו עמרם היה לוי בן יעקב. אבל על ידי כך נעשית הנבואה שוב בלתי ברורה משום שאין לדעת אם ארבע מאות השנה מתייחסות לארבע דורות או אולי חשבון הנבואה לאברהם הוא ארבע מאות שנה לפני יציאת מצרים. אם נגיד כך יהיו ימי ישיבת מצרים רק 210 שנה וכן נאמר בבראשית ס"ב ג' בדברי יעקב לבניו: “רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות”. המלה “רדו” בגימטריה 210 מה שיותר מתאים לחשבון ארבע הדורות עד משה. אם לצרף את החשבונות השונים יצא שיוסף יכול היה לבוא למצרים בין שנים אלו:

1400 כיבוש יריחו

40 דור המדבר

400 ישיבה במצרים

_____________________

1840 שהן שנות השושלת החמישית, המלכות הקדומה.

האפשרות הקיצונית האחרת

1200 כיבוש יריחו

40 דור המדבר

210 הישיבה במצרים

____________________

450 שושלת היקסוס, המלכות האמצעית.

ירידת שבטי ישראל למצרים נקבעה מימי יוספוס באמת בזמן ההיקסוס, זאת אומרת המלכות האמצעית. יוספוס קבע את הדבר בספרו “נגד אפיון”. ההיקסוס היו שבטי נודדים שמיים שכבשו את מצרים ושלטו שם כמה מאות שנים. מקום מושבים היה בדלתא. מעולם לא שלטו בכל הארץ. על דעה זו של יוספוס חלקו רבים משום שכמה פרטים בסיפור יוסף מראם על תקופה אחרת בדברי ימי מצרים, דהיינו למלכות החדשה. בבראשית מ“ו ל”ד נאמר: “כי תועבת מצרים כל רועה צאן”. אין להבין שבארץ שבה שולטים נודדים תהיה שנאה כזאת נגד המעמד הקודם של בית המלכות. יותר קרוב לודאי שהמצרים הרגישו טינה נגד הרועים לאחר שפירקו את עולם של ההיקסוס. חוץ מזה יש לראות מסיפור יוסף שחצר פוטיפר היה בממפיס היא נוף, קהיר של היום, ליד מקדש עמון רע של און, הליופוליס (עיר החרס שבמקרא) של היום וסביבה זאת לא היתה מעולם מבצר של היקסוס.

בצד הוכחות שליליות אלו נגד תקופת היקסוס יש עוד כמה הוכחות חיוביות בעד המלכות החדשה. הרפורמות שביצע יוסף כמשנה למלך נקבעו על ידי בריסטד וחוקרים אחרים לפי כתבים קדומים כעובדות היסטוריות ברורות, אף על פי שיוסף או העברים אינם נזכרים בשום תעודה מצרית קדומה. האדמה רוכזה שוב מבחינה ארגונית במלכות החדשה והיתה שייכת למלך. רק הכמרים ז.א. נציגי האלים היו להם שטחים גדולים מסביב למקדשים, שנועדו לכלכל בענפי הכלכלה השונים שלהם את המקדש. כן נתגבשה רק במלכות החדשה דמות המשנה למלך כפי שהוא מופיע במהלך המאוחר של ספור יוסף. יש כמה תיאורים בתמונה ובכתב כגון קבר הסלעים של רשמיר (1547 – 1500) שבו מתוארת חגיגת חנוכת משרתו של רשמיר, או קבר של רע־מוזס משנה למלך תותמוזס השלישי. בהכתרה נקבעות הזכויות וההתחייבויות ובין היתר קבלת צירים מן המושבות, ההשגחה העליונה על אוצר פרעה והסדר סכרי הנילוס. בתמונות אנו מוצאים מסירת שרשרות הזהב הנזכרות במקרא, ריצת כרוז וכמה פרטים המתאימים לתיאור המקראי. בספור The Accuracy of the Bible (“הדיוק של המקרא”) הראה א. ש. יהודה כמה זהויות בשימוש הלשון המצרית והעברית בפרשיות המספרות על מצרים. למשל, המלה המפוקפקת “אברך” היא מצרית ופירושה “שימו לב”. משרת המשנה למלך, כפי שהיא מתוארת במקרא, שאגב אפשר להשוותה בימינו עם משרת ראש הממשלה הבריטית, מקויימת מבחינה היסטורית גם לגבי המלכות החדשה. כן מביא בריסטד תעודות שמהן יוצא כי בימים ההם, ורק בימים ההם, היו זרים מגיעים למשרות גבוהות. במלכות הקדומה היו המצרים חיים לבדד ועובדה כזאת לא היתה אפשרית. טועני השערת ההיקסוס אומרים שיוסף יכול לשלוט רק בימי המושלים הנודדים משום שהמצרים ראו בכל זר ברבר. אבל דוקא במלכות החדשה הגיעו זרים למשרות גבוהות, אמנם מעולם לא לדרגת פרעה (ראה מכתבי תל אל מרנה).

מן ההשערות המדעיות הללו אנו רואים שלפי שעה עדיין אי אפשר לקבוע את ימי חיי יוסף בדיוק היסטורי ויש להוסיף עוד את דעתם של חוקרים חדשים וביניהם מרטין בובר, שמימי אברהם, ז.א. בערך אלפיים שנה לפני הספירה עד לכיבוש יריחו, היתה קיימת נדידה מתמדת הלוך ושוב של שבטים שמיים באופן שתמיד היה חלק בכנען, חלק במצרים וחלק בדרך. חבורות שונות אלו היו מתחברות ונפרדות לפי המצב הכלכלי. ודאי נטמע חלק גדול מהם ורק חלקים נתחברו אחרי כן בימי יהושע לגרעין־עם. מכל הספיקות האלו נשאלת רק באור אחר השאלה אם יש לראות את יוסף בכלל כדמות היסטורית. לפי השערה מענינית שלא הוכחה קובע תומאס מאן את יוסף לימי המלך הנער המונותאיסטי אחנטון (שושלת י“ח, לערך 1350 לפנה”ס).

סיפורי יעקב ושנים עשר בניו, הנשואים עם האחיות לאה ורחל, ההרג בשכם, המכירה בידי האחים ולבסוף עלית יוסף למשרת משנה למלך מתוארים במקרא בצורה כל כך חיה ומשכנעת עד שהקורא מרגיש שבני אדם אלה באמת חיו וחוויותיהם הן אמת. אולם מצד השני אין להתעלם מכך שהעמים מתארים את דמויות העבר תמיד בתכונות אגדיות, שאחרי כן הן מתחברות בפי המשוררים לחטיבה שלמה.

 

חלק ראשון    🔗

(בבית פוטיּפר)

פרולוג בחמש תמונות    🔗

הנפשות בפרולוג:

יעקב

בלהה

בנימין

ראובן

יהודה

(ברקע הררי חברון, דמדומי ערב בגוון סגול, משמאל אהל יעקב סגור. מימין עץ זית עתיק מאוד, באמצע ערימה גבוהה של אלומות. בלהה אופה רקיקים על אבנים שטוחות.

בנימין יושב בין 11 אלומות העומדות כפופות בחצי גורן עגולה. על ראשו זר שבלים.)

בנימין: (קם): ראי נא, אמי בלהה, כזה היה חלום יוסף. (הוא עומד זקוף.) היום מאלמים אלומות בשדות והנה קמה אלומת יוסף וגם ניצבה והנה קמו האלומות האחרות והשתחוו לאלומתו. האין זה נהדר? אהבתי את האח הגדול. האם לא אהבת אותו גם את?

בלהה: אין האב אוהב לשמוע את יוסף מתפאר בחלומותיו ואף אתה השמר נא.

בנימין: אהבתי לשחק את המשחק, כי האחים גסים והוא חמור.

בלהה: לך, בנימין, וקרא את העבדים, יכינו את הגדי לארוחת ערב לאדוננו ליעקב, הגיע הזמן.

בנימין: הנני ממהר (הולך וחוזר מיד.)

ראובן: (מציץ זהיר מאחורי עץ זית): האם את לבדך, אמי בלהה?

בלהה: אתה הנך בבית, ראובן, מהר, בנימין, לאהל האב ועוררהו, לא בפתע (בנימין יוצא). ואתה, ראובן, קרא את אחיך יהודה אשר אני רואה אותו בסתר, כי קולך נושא בקרבו אסון, ופחד תקפני רק למשמע אוזן (ראובן עושה אות בכוון עץ הזית.)

ראובן: יתר האחים יבואו הביתה אחרי כן.

בלהה: ויוסף? יוסף איהו? האם בא אליכם בריא אולם או בא תועה וחולה וצמא? האדון דואג לו וכואב על אשר שלח אותו לבדו בדרך ארוכה.

ראובן: (מראה על האלומות): אבל חלומו נשאר בבית.

בלהה: (מפילה את האלומות): תן מענה, ראובן.

ראובן: הוא בא ובכל זאת לא בא אלינו.

בלהה: דבריך מציקים לי. דבר.

יעקב: (עדיין באהל): בנימין בני, מהר את מקלי, ראובן שב (הוא יוצא מן האהל, שחוח אבל כולו מלכות.) ברוך אלהים, בכורי, ויוסף איהו?

יהודה: (קרב): גם אני מביא לך ברכת שלומו.

יעקב: אתם שניכם לבדכם? ואיה יתר הבנים?

יהודה: הם באים לאטם עם העדרים. הבהמות צמאות, והמעינות נצורים מנודדי המדבר.

יעקב: ומה שלומכם, בנים?

ראובן: שלום לנו, אבי. אבל…

יעקב: ויוסף?

יהודה: טוב היה לנו לולא שאלת לאהוב נפשך. לא נוכל להסתיר מפניך כי –

יעקב: איהו?

יהודה: כואב לנו על אשר עלינו להוכיח את אבינו תוכחה קשה, כי –

יעקב: מה תדבר? שמור לשונך.

יהודה: שלחת את הנער הרך אשר לא לומד בדרך רחוקה כזאת לבדו. שלחת אותו לשכם ואנחנו היינו בדותן.

יעקב: והלאה –

ראובן: כאשר חיפשנו ערב אחד גדי אשר תעה הרחק מאמו ולא מצא את דרכו לשוב אלינו, מצא מצאנו אות נורא זה על האדמה. (הוא מוציא בתנועה מהירה ממעילו כתונת פסים כחולה־אדומה, קרועה, מוכתמת בדם.)

יעקב: (בנחת): ויוסף איהו?

ראובן: אבי, הכתונת יוסף היא?

יעקב: ויוסף איהו?

יהודה: לא מצאנו כי אם עקב זה ממנו, חיה רעה אכלתהו.

יעקב: ואתם מגוללים את האשם במותו עלי, על יעקב?

ראובן: אתה אמרת.

יעקב: אתם שנאתם אותו בכל מאודכם, והפשע הזה, רצח יוסף, הוא לכם רק שמחה וששון. אני ארור, מעתה אין לי רגע אור עלי אדמות. (הוא קורע את תלבושתו, לוקח קומץ רמץ מתחת למוקד האבן של בלהה.) מהיום יהיה ראשי עטור אפר. אבל אתם – לא אוסיף לראות אתכם באור עיני, התרחקו מקרבת אהלי, התרחקו מגבול נשימתי. גדי יכולתם להציל ואחיכם יוסף נפל במרעה אשר לכם בצפורני חיה רעה (הוא לוחץ את כתונת הפסים אל פיו.) הלאה, הלאה, אתם אנשי רעל, נעדרי חסד, קצרתם אשר חפצתם, לכו לנשיכם וליין משתיכם, הניחוני לבדי, העולם ואלהים נחרבים עלי.

מסך.

(בבית פוטיפר)

הנפשות בחלק הראשון

פוטיפר, שר הבטחים של פרעה וכהן אמן – רע

טויה, אשתו

אסנת, בתם, בת שתים עשרה

הפו, משנה למלך פרעה

רדדת, אומנת טויה

עאני, זמר עוור

סינואה, סופר בבית פוטיפר

יוסף מכנען,

סוחר ישמעאלי

כושי

אנהאי, כהנת איזיס זקנה

איה, דוּדוּ, שתי חברות של טויה, בנות החברה העליונה של ממפיס

ארבעה שופטים

בקת, ושלוש רקדניות אחרות.

תמונה ראשונה

פוטיפר: (לבוש בגדים לבנים כשלג, בגדיו מגיעים רק עד למטה מברכיו. מן החגורה ולמטה יורדת שמלה רחבה, בעלת קפלים, מעומלנת. הראש מעוטר שערות שחורות משוחות בשמן.)

טויה: (לבושה כמו פוטיפר תלבושת לבנה כשלג. שמלתה מגיעה עד רגליה. מסביב לצוארה צוארון פסיפס צבעוני מאוד. על כתפיה סודר שקוף, לבן, רחב. על ראשה צלוחית משחה קטנה כדורית ובה פרח לוטוס.)

אסנת: (קטנה וחמודה. לובשת שמלה לבנה בצורת צעיף, צוארון זהב פתוח מסביב לצוארה ופרח לוטוס לבן על שערותיה השחורות היורדות ציציות ציציות. הפרח יורד לאמצע המצח. השערות מגולגלות עד הכתפים.)

(מימין הבמה ביתן מוגבה הנישא על ארבעת עמודי פיפייר. הגג שטוח. בתוך הביתן שני כסאות עץ, שמשענותיהם ורגליהם בצורת ראשי אריות. באמצע שולחן מרובע לא גדול. ליד העמוד הימני האחורי כד חרס מוארך בטבעת ברזל בחצי קומת איש. ברקע האחורי של הבמה בבואה של הנילוס ועליו ספינות מפרש בעלות תרנים גבוהים. אין רואים את הספינות רק את התרנים והמפרשים. משמאל שדרת גפנים טעוני אשכולות כבדים. לפני השדרה בריכת מים מרובעת במסגרת שיחים פורחים. עם עלות המסך באה האומנת רדדת העורכת את השלחן בביתן.

נשען לבריכה יושב הזמר העוור עאני על הקרקע. לפניו עומד כלי מיתרים דומה לנבל. ששה מיתרים מתוחים ומסגרת העץ כפופה בחצי עגול. הוא יושב ברגלים משולבות תחתיו. ראשו קרח לגמרי. מסביב לו מסובות ארבע רקדניות צעירות. מפזם כשהוא פורט מזמן לזמן במיתרים:

המלך אוזיריס והחכמה איזיס היו אח ואחות, אהבו זה את זה מאז. אוזיריס הורתה לכל האדם לגדל גפנים, להשקות במימי הנילוס את שדותינו ולהפרותם. השיר והכתב – הכל מעשה ידיו.

מימין באה אסנת החמודה ושמה את ידה על ידו של עאני. עם בואה קפצו הבחורות ממקומן והשתחוו לפניה, אחרי כן ישבו ושוב הן מאזינות.)

אסנת: הבוקר יברכך, עאני.

עאני: התרצי גם את, בת אדוננו פוטיפר, לשמוע דבר אוזיריס?

אסנת: ברצון, עאני. כאיזיס הכבודה רוצה אף אני לשרת את הבעל והבן.

עאני: (מלטף את שערותיה.) כן, אסנת. ואתן הרקדניות של אדוננו פוטיפר תרקדו בחג הבא מחולת המחניים לאיזיס.

(עכשיו קמה תנועה בכל הנפשות על הבמה: מימין צועד מעדנות השופט פוטיפר, אחריו במצעד מלכותי רעיתו טויה. כולם משתחוים בקידה עמוקה, רק עאני מברך בהרכנת ראש בלבד, הוא נשאר יושב על הקרקע.

אסנת ממהרת להוריה ויושבת על קרקע הביתן ליד העמוד השמאלי העומד בגובה מדרגה אחת מעל הקרקע.

פוטיפר וטויה מחזירים באדיבות את ברכת השלום ויושבים.

פוטיפר טועם צלי אוז, טויה טועמת את הדג.)

פוטיפר: עליכם השלום, מה בפיך, הזמר עאני?

עאני: לביתך שלום, פוטיפר, בתך נאוה. משפטך צדק. אתה ידיד פרעה והמשנה למלך. הגברת טויה היא העדינה בנשי און. ייה רצון האלים והכל, פוטיפר, ישאר ברשותך.

פוטיפר: רב תודות, עאני. על ברכתך. אלהים הואיל בחסדו לברוא את הזמרים לנחמת העולם השפל.

עאני: רב תודות.

טויה: (לפוטיפר) למורת רוחי הוא כי שמת את העבד היפה בכלא. מי נפנף לנו רוח קרה באכלנו?

פוטיפר: בביתן קרב אליך יותר מדי. נמצא עבד נכון לשרתך. מה יפיתן היום, נערותי (הוא מראה על אחת), את, בקת, נפנפי מניפות.

סינואה: אדוני השופט, לפני השער מחכים ישמעאלים, הביאו מזמרת הארצות למענך.

פוטיפר: יבואו. השנה היתה ברוכה. החיטה ממלאה את הגרנות. נוכל להחליף ולראות שכר.

(בינתיים לקחה הרקדנית בקת את המניפה וניצבה מאחורי טויה, המסתכלת בה במורת רוח. סינואה חזר ומביא אתו שני סוחרים ישמעאלים וכושי גדול הסוחב משאות. הם לבושים בגדי פסים צבעונים.)

הישמעאלי הזקן: שלום עליך, אדוני.

פוטיפר: עליכם השלום, מה הבאתם?

הישמעאלי: הבאנו לך, אדוני, לבונה מפוט, אפרסמון ושרף, יש לנו גבינה מחלב הר הגלבוע וכן כתונת פסים ללילות קרים.

(הכושי פורס את כל הסחורות לפני הביתן על הקרקע, בין היתר כותנת פסים אדומה כחולה.

טויה, אסנת ורדדת ממשמשות ומסתכלות בכל בסקרנות. כל המצרים נצטופפו מסביב לביתן.)

סינואה: תראני את טובך (ממשמש בסחורות).

הישמעאלי הזקן: אדוני, ארוכה היתה דרכנו. שומרי ארצכם הקשו עלינו את המעבר בחומותיכם. עייפנו ואף בהמותינו עייפו. קח אדוני את הכל, נתתי לך למתת.

פוטיפר: בתודה, אורחי, אקח את מתנותיך. אבל אף אתה קח מתת ממני. שימה נא, סינואה, על דבשת גמליהם עשרים שקי חיטתנו והוסיפה עוד שלושה שקי שעורה דקה מן הדקה.

הישמעאלי: אדוני, עשרים שקי חיטה ושלושה שקי שעורה מה הם בינך וביני? אם מצאתי חן בעיניך לתת לי מתת יהיו נא שלושים שקי חיטה כי בזהב אסמיך לא תחושה זאת ולנו יוקל המחסור במדבר.

פוטיפר: (בחיוך לסינואה) יהיו נא עשרים וחמשה כאות נפשו.

(רדדת סילקה בינתיים את המאכלים. שפחה מביאה קערת מים ופוטיפר וטויה טובלים בה את ידיהם. רדדת מגישה בד לבן לניגוב הידים.)

פוטיפר: סעו בשלום, נודדי מדבר.

(טויה ישבה שוב על כסאה, בקת לוקחת מידי השפחה לוח משחק ועליו אבנים כדוריות ומסדרת את הדמויות על הלוח. הסוחר והכושי עומדים ומתלחשים. פוטיפר העומד לשבת למשחק עם טויה פונה אליהם.)

הישמעאלי: אדוני פוטיפר –

פוטיפר: האם לכם עוד משאלה?

הישמעאלי: (כורע על ברכיו) עוד ברצוננו למכור לך עבד אשר הבאנו אתנו.

(פוטיפר יוצא לישמעאלים מן הביתן ונותן לו אות לקום.)

פוטיפר: רבים העבדים בביתי. אבל אם חפץ אתה –

(פוטיפר רומז לכושי. סינואה ממשמש כבקי את שריריו ונותן לפוטיפר אות שהוא מסכים.)

סינואה: הנער הכושי חסון מאוד.

פוטיפר: ומה יהיה מחירו?

הישמעאלי: לא אותו חפצנו למכור לך כי אם אחר.

(הוא רומז לכושי והלה מביא את יוסף. יוסף נכנס במורך. הוא לבוש אדרת שחורה מרופטת, שערותיו פרועות.)

הישמעאלי: ראה נא, אדוני.

פוטיפר: אין לנו צורך בנער קטון זה בעל הכתפים הצרות. אם לא הכושי..

(הוא פונה לביתן ויושב למשחק. טויה קמה.)

טויה: קרב הנה, העבד.

(סינואה דוחף את יוסף קדימה. הכושי פושט את מעילו מעל כתפיו. מתחת למעיל הוא לבוש חלוק קצר ועל ידי כך מתגלית דמותו בכל יופיה. יוסף ניגש במצעד גאה לביתן, עיניו פונות לפוטיפר. פוטיפר שם שוב לב אליו.)

טויה: (מרוגשת, הצידה לפוטיפר). אחרי אשר גורש בן נוב חסר לנו בחצר עובד.

פוטיפר: הבית שורץ עבדים ועבודתם נקלה היא.

טויה: חפצי הוא, אדוני.

פוטיפר: תן חצי מטיל כסף, סינואה. תשאיר אותו אצלנו, זקן. ועתה לך לך לדרכך.

הזקן: אדוני, בשני מטילי כסף לא יישקל מחירו.

(פתאום מסתער הכושי בצעקה פרועה לרגלי הזקן ומרים עיניו לשבועה.)

הכושי: אדוני, אל נא תחטא זו הפעם השניה בנוקבך מחיר זה לאותו עבד. עוד תמיט אסון כבד עלינו. כאשר קרנו במדבר.

פוטיפר: מה היה האסון אשר קרכם במדבר? ידבר נא השחור ואתה, זקן, בלום פיך.

(הכושי קם מן הקרקע. פוטיפר ישב שוב על כסאו, ידיו משחקים בעצבנות בחרוזי הזהב התלויים ברפיון מסביב לכף ידו.)

הכושי: אדוני, קנינו נער זה מאת המדינים אשר מצאו אותו בבור ריק. הם הזהירונו כי נשמור עליו מכל משמר, כי אל נכון ברח מאדוניו וחטא רובץ על נפשו. על כן כבלנו אותו בחבלים והרכבנו אותו על הפרדה הנקלה. לא שמנו לב לצעקתו ולבכייתו ולי הכושי ניתן צו לשמור עליו לבל יברח, אולם פעם אחת בלילה כאשר לא האיר ירח את האפלה עברה דרכנו בדרך אפרתה היא בית לחם. נמתי את שנתי והנה נבהלתי: המרדעת האדומה אשר לנער היתה ריקה.

(יוסף מתמוטט מתוך צעקה.)

טויה: ומה קרה אחרי כן?

הכושי: רצתי כחזיר מיער בליל המדבר השחור לאורך ולרוחב למען תפוש את הבורח. אולם האפלה היבשה היתה אטומה והנה אני שומע מרחוק צעקה פולחת לב כאשר לא שמעה אוזן מעולם. (הוא¹ מפסיק לרגע. יוסף מתייפח מרה.) רצתי בלילה אל הצעקה עד אשר מצאתי את הנער שוכב על אבן עתיקה נמס מדמעות וכאב. שאלתי אותו בזעם מה הוא מחפש והוא לחש בבכי: פה קבורה אמי. חשבתי כי הוא דובר שקר ומחצתי ביד קשה את מצחו עד אשר התמוטט כמת. הרימותי אותו כנוצה ושמתיו על בהמת רכובי והבאתי אותו לאורחה הרחוקה אשר לאדוני וכבלתי אותו למרדעת עץ.

הזקן: (נכנס לתוך דברי הכושי) שמענו דבר הכושי הלזה, אולם אך גמר דברו קמה רוח סערה וחול כאשר לא ראו עיי הזקנות מעולם. הסערה הטילה אותנו לארץ, העינים חדלו מלראות, הפיות חדלו מלדבר ואפינו לא יכלו לשאוף רוח. ידענו כי הגיע קיצנו ובצר לנו ביקשתי חסד אלוהים והכושי הלזה כרע לרגלי והתוודה.

(הכושי כורע ברך בפני הזקן בהתרגשות רבה.)

הכושי: חטא חטאנו לנער הזה, הבה נצילנו ואלהינו יסלחו לנו, על מעללינו באה הסערה הזאת.

הזקן: רחצנו את פני יוסף, משחנו את פצעיו ורפדנו אותו על יצוע. הזילונו יין לגרונו היבש והנה קרה הפלא: הסערה נעצרה כהרף עין. ידענו כי הנער הזה נתון לחסות האלים. ואמנם סלחת לנו. האין זאת, יוסף בני?

(נגש ליוסף, הקם וחובק אותו).

הזקן: לכן. פוטיפר, הננו נותנים לך את הנער אשר אלהים מגן לו. כי קשה עלינו להיות קרובים למגן אלהים.

סינואה: ומה היה המחיר אשר שילמתם בעדו?

הזקן: (בענווה) רק עשרים שקלי כסף.

פוטיפר: (לסינואה) תן לו כמספר הזה. ועתה לכו לשלום (לזקן)

(הכושי והזקן הולכים שמאלה אחורנית הלוך והשתחווה. יוסף נשאר לבדו עומד ליד עאני המחזיק בידיו.

טויה צועדת בביתן. לוקחת גביע מן השולחן ושותה יין. אסנת יושבת שוב על מדרגת הביתן ומסתכלת ביוסף. היא יושבת מתחת לאם העומדת. רואים שהקטנה דומה לאמה.)

סינואה: (ממהר לפוטיפר). אדוני, עת המשפט כמעט כבר חלפה.

פוטיפר: היו שלום.

(פוטיפר וסינואה יוצאים דרך האמצע בברכות שלום. הרקדניות יוצאות ימינה. בביתן נשארים טויה, אסנת ורדדת. סינואה יצא שמאלה.)

עאני: גש הנה, יוסף בני. (יוסף יושב לידו.) קרא לי עאני. האם מתה אמך בדרך אפרתה?

יוסף: כדבריך, עאני – אדוני. בחבלי לידתה את אחי הקטן.

עאני: כמה שנים אתה ללא אם?

(הנשים מאזינות במתיחות)

יוסף: כבר עברו יותר מעשר שנים מיום אשר בו כיסתה אותה אבן בית לחם.

עאני: איככה באת לתוך הבור? אף עבדים אינם נזרקים כאשפה למען ייעלמו מן העין. האם ברחת מפני אדונים קשה?

יוסף: כאשר הלכתי לאח במצוות אבי, מספרם עשרה והם רועים חזקים ולעדריהם אין מספר.

טויה: האם נפלת לבור בליל אפל?

יוסף: (מסתכל רגע בטויה) לא, גברתי. אבי שלח בידי את ברכות שלומו, והם …אולם הם – פשטו מעלי את כתונתי כתנת הפסים תכלת ואדום, כתונת אמי, והשליכו אותי לתוך הבור.

עאני: ואחרי כן?

יוסף: משטמת האחים חנקה את גרוני. הם ישבו לסעוד ואני רעבתי. הם שתו חלב, ובבור לא היו מים לרוות את צמאוני. הם יצאו במחולות לעג פרוע ורגלי היו פצועות מסבל דרכי בשדות אשר קשו מחורף. כאשר לא עצרתי כוח לצעוק שמעתי קטעי דברי בלע מפיהם. לעוג לעגו: מה יחלום עתה בעל החלומות?

טויה: ומי הציל אותך?

יוסף: אלהים בידי המדינים. השמש נטתה לערוב, קור אכלני במעמקי הבור, אז צעקתי ונשבעתי: אם היה אלהים עמדי יהיה לי הוא לאלהים ואני אעשה יום אחד באחי אשר עוללו לי.

עאני: נושעת מתהום אחת אולם גא אתה ולכן הנך בתהום שניה.

טויה: אסנת, השיבי לו כברכת שלום את מעיל ביתו.

(אסנת מרימה זוהרת את מעל הישמעאלי מן הקרקע ותולה אותו על כתפי יוסף).

יוסף: מעיל אבי ואמי מאז.

– מסך –

תמונה שניה

(כעבור ירחים אחדים).

(אותו המעמד. השמש עולה באופק. יוסף הוא כבר כולו מצרי, לובש חלוק קצר בהיר, שערותיו משוחות, שחורות, גזוזות כראש נער משרת. עבדים נושאים מאזנים וכדי יין מלאים וריקים לאמצע הבמה, שני עבדים סוחבים גת. יוסף בא מן הרקע האחורי, מתחת לאחת מזרועותיו תנין קטן, מתחת לזרוע השניה צרור פרחי לוטוס לבנים. הוא שם את זה ואת זה לתוך הבריכה.)

עאני: (יושב נשען בבריכה. לידו לוח ומכחול)

את הכדים המלאים אצל המאזנים, עבדים, את הריקים קרוב לכרם במקום שם עומדת הגת. האם אתה הוא זה, יוסף?

יוסף: הנני, רבי.

עאני: המשנה למלך קרא אליו את סינואה למען יצביא לו צבא חדש. נודדים מן המדבר יצאו לקרב נגד פרעה. הוא מצוה לך, יוסף, לשקול את כל היין ולרשום אותו. האם תוכל לעשות זאת, יוסף?

יוסף: אדוני מואיל לצחק: אין משחק יותר קל למעני.

עאני: ובכן – אחרי כן. לך, יוסף, תביא לי כד יין ריק. בחרתי את השעה לתורת קודש. הגיע הזמן כי אתה, שומר נכסי העולם הזה, תבין מה מאחורי עולמנו עולם הדמיון – האלים.

(יוסף מעמיד כד ריק. אעני אוחז במכחול ומצייר בקוים אחדים על הכד לב גדול ובו אף, שתי עינים ופה.)

עאני: שים נא את הכד על כף המאזנים,

(יוסף עושה זאת.) ואת הנוצה שים על כף המאזנים השניה (יוסף לוקח את הנוצה מיד עאני ושם אותה על הכף השניה.) (הכד יורד ארצה).

עאני:

שימה לב, יוסף: נוצת צפורי הדרור היא אות הצדק. כמה קל משקלה – לעומת זאת כמה כבד לב האדם על כל פשעיו. שים נא אבן על הנוצה. (נותן לו אבן. יוסף משווה את כפות המאזנים.) ועתה הסכת ושמע. ביום הגורל, הוא יום המשפט, נשקל לבנו ככד ההוא. ואויה אם הלב נמצא כבד: חיה רעה טורפת את הלב הרע לגזרים – ואז, יוסף, אין הלב שם לגוף. האדם מתפורר לאפס, ואין תפלה ואין קינה אשר תשיב לו רוח חיה.

(יוסף האזין בחרדה ובכבוד כל מלה וכל תנועה של עאני. עכשיו יושב עאני שוב בעמדה שקטה של חכם מול יוסף.)

(החזיון עבר.)

יוסף: אני מנחש. אני מבין. (קם בהתרגשות) אתם הכהנים מלמדים כל זה לעמכם למען יעשה את הישר לאלהים ולאדם כי העם מפחד תמיד מפני יסורי תופת.

עאני: (מתחלחל) דעתך היא, יוסף. שהאלים מלמדים לנו, לבני אדם, בדיות ילדים? (מאיים עליו) אשר אדבר פה היא אמת, דבר אלוה.

(יוסף צועד בחצר בצעדים גדולים. עאני יושב קר ללא נוע.) (כמעט ביחס איבה כמין אנדרטה).

יוסף: סלח לי. עאני, אם אעיז להביע תפונה. שמעתי אומרים כי תלמיד יכול לשאול.

עאני: שאל, בני.

יוסף: (בהתרגשות רבה) איככה הוא הדבר אשר ראשית כל הדברים שונה בעיניך אם להשוות עם אלהי אבותי? אתם חיים אלפי שנה על היאור, אותם ההרים, אותה הארץ שנה שנה, אותם בני אדם. ובכל זאת אתם, אשר חייכם כגביש באותה ארץ, רואים אלים ועולם מעורבים בשלל צבעים. איככה אאמין כאשר אני מאזין לאלהיכם? האחד הוא תן, השני הוא נץ, האלה יש לה ראש פרה, אלה שניה היא נחש. וביניהם עושים אלי אלה רע. בן איזיס הגדולה כורת ראש אמו מעליה –

עאני: (קופץ ממקומו בהתרגשות) לימדתי אותך אמנם לשאול, אולם לא הרשיתי לך לחלל.

יוסף: ראה נא, עאני. שבט קטן מורדף דרך כל ארצות עולמנו. האב אברהם יצא מאור כשדים מארם נהרים עד כנען. מזלעפות הרעב בארץ ירד הנה למצרים הפורחת ושב לארצו. לחרן נדד אבי יעקב, משם גורש וברח ושב לארץ אבות. ראינו נהרות, הרים, ארצות, שמענו שפות יותר מחול שפת הים. ראינו אלים באים ונעלמים ובמבוכה זאת של כל העולמות הופיע לנו תמיד רק המקור היחיד לכל: אלוה.

(שניהם שותקים. עאני ניגש בזחילה ליוסף היושב עכשיו רחוק ממנו. עאני גוהר לדי יוסף ומלטף אותו.)

עאני: כתשובה יחידה לשאלותיך השופעות אגלה לך סוד תורתנו, סוד אשר רק הכהנים יודעי כל דברי קודש יודעים. לכן שמע תורת חכמינו. (קם בכל שעור קומתו ומניע את גופו תוך כדי פיזום.) האלהים נסתר, אין יודע תוארו, אין יודע איך להכירו. האלהים הוא האב והאם, אבל כל האבות ואם כל האמהות. הוא לבדו הבורא, לעולם לא נברא. קיים בכל הזמנים, מופיע ברוב התמונות. הוא יוצר הכל, אשר היה ואשר הווה ואשר יהיה. אלהים הוא אב כל האלים, וכל האדם, וכל הדברים יצאו מקרבו. היחיד הגדול הנעלם ללא שם ראה כל אשר עשה והנה טוב. הוא ברא את הגוף לאלים בניו לפי רצונם. והם באו לגופם מעץ ומאבן ומחומר וחיים ככה למראה העינים.

יוסף: (בתמיהה גדולה) ובכן אין כל האלים שלכם כי אם שבר אל גדול יחיד?

עאני: כדבריך כן הוא, בני.

יוסף: ואני חשבתי לתומי כי זרים אנו זה לזה.

(רדדת פותחת דלת הבית מבפנים, נכנסת טויה,)

עאני: שים נא המאזנים במקומם ומחה מן הכד אות לבבי.

(עאני נשאר יושב, יוסף התחיל לשקול את הכדים על המאזנים. טויה מתבוננת בו. יוסף ניגש אליה מימין ומחווה קידה עמוקה.)

יוסף: פרחי הלוטוס אשר בקשת, גברתי, הנה הנם. (הוא מראה על האגן.) הם לבנים כפניך, האם טויה.

(יוסף מביא לה מימין שרפרף והיא יושבת עליו. הרקדניות רצות צוחקות מן הכרם ובידיהן אשכולות כבדים גדולים. רדדת נשארת עומדת מימין.)

טויה: כאשר רעותי יבואו אלי תגיש אתה, יוסף, את היין.

יוסף: הנני גברתי.

טויה: השלום לך בביתי?

יוסף: (משתחווה לפני טויה) אני מודה לך גברתי, פוטיפר נותן לי משרה חשובה למלאות היום מקום סינואה ואת, גברתי טויה, נותנת לי אהבת אם אשר חסרתי ממות אמי רחל. נותנים בי אמון ועבודתי מצליחה.

טויה: והכל הופך לטובה, ירח כנען?

יוסף: נכונים דבריך, גברתי, הכל מצליח בידי, רב אשרי.

טויה: אין הוא חש כי הולך הוא לאבדון.

(משמאל ניגשו פוטיפר ואסנת ועאני בלי שהוא מרגיש.)

רדדת: ארוחת הבוקר מחכה לך, גברתי.

טויה: אני ממהרת (שתיהן פונות ימינה.)

פוטיפר: במקום סינואה אתה הוא אשר על המשקל.

עאני: לא למד את המלאכה מעולם ועתה הוא מדריך את המנוסים.

אסנת: והם מצייתים ברצון.

פוטיפר: יותר מאשר לי?

אסנת: אולי, אבי.

עאני: יש לי דבר המשנה למלך אליך, אדוני.

(מוציא מקפלי בגדו מגילת גומא והולך עם פוטיפר ימינה. פוטיפר קורא את הכתוב בכוונה. יוסף רומז לאסנת לגשת לבריכה. שניהם יושבים על שפת הבריכה.)

יוסף: לך, אסנת, הבאתי שי, אולם יש בו סכנה.

אסנת: ומה הוא?

יוסף: (מראה על הבריכה) תנין קטן, עוד לא טורף. לקחתיו כאשר התעורר משנתו. תוכלי להאכיל אותו והוא יגדל. וכשיגדל תוכלי להקדיש אותו למקדש. (שניהם מאכילים את התנין)

אסנת: כמה חמוד הוא, אני משיבה לך את החצי.

יוסף: חן חן, אסנת.

אסנת: לא יראת מפני נשיכת האם, יכולת למות לולא גזלת את הקטן בתבונה.

יוסף: את דומה מאוד לאמך.

פוטיפר: טויה, שמעי נא (טויה מופיעה מימין עם רדדת)

טויה: מה מרגיז אותך, פוטיפר?

פוטיפר: (קורא) נבלה איומה נעשתה. עבדים עזי נפש שדדו בעיר המתים תיבי את קברות מלכינו. השערוריה דורשת נקם ומשפט. אני ממהר להכין את אניתי לשוט במעלה היאור לתיבי לחקור על המקום, לשפוט ולהוציא לפועל. על החתום: הפו, משנה למלך פרעה.

אסנת: גם אתה הולך מאתנו, אבי?

פוטיפר: המשנה למלך קורא לכל הגברים. הכינו את האניה ושלחו לי את הרקדנית בקת. הבית והחצר נשארים ללא אדונים ורע הדבר. גם סינואה עזב אותנו לזמן־מה. איך אשפוט, עאני?

עאני: יתכן…

יוסף: (בעוז) אדוני, אעשה כל אשר דרוש בבית, באוסם, במטבח, בשוק. אהיה לך משנה ויד ימנית אם תיאות לדברי.

פוטיפר: (בחיוך) צעיר לימים הנך ונועז ובוטח, אולם נגידים תדבר. מה דעתך עאני?

עאני: אני ערב לעבודה ולמנוחה וליושר בביתך כל הימים אשר תהיה מרחוק. ראשו יוצר יותר מאלף גופי עבדים, ויש אשר צר היה לי כי הוא מטיב לעשות מכולנו ועוד ביקש את סליחתי ברב חן.

פוטיפר: הירח הצעיר מושך הרבה עינים. ומה אומרת טויה?

טויה: רצונך רצוני.

פוטיפר: (רומז ליוסף לקום) כן יהי, יוסף, אתה משנה לי, שמור עדרים ושדות, גנים ונשים, עד שובי.

יוסף: תודתי הרבה לך, אדוני ואבי (נושק את ידו).

אסנת: גם תודתי לך, אבי היחיד, אהובי, מבין כל דבר.

(פוטיפר וטויה יוצאים)

עאני: דרכך אל על, יוסף מכנען, היא תלולה, על כן שמור צעדיך בבית זר, אל תראה כזב. וכאשר ידברו דבר סוד אטום אזנך משמוע, וכאשר תגדל קח לך אשה.

יוסף: הנני, עאני.

אסנת: (מושכת את יוסף לפינה, אומרת חרש) יוסף, אדמה כי אבי אוהב אותך.

– מסך –

תמונה שלישית

(אותו מראה על הבמה. מימין ליד הבריכה עומדים שולחנות קטנים נמוכים. מאחוריהם כסאות, הכסא האמצעי יותר גבוה. השפחות מקשטות בהשגחת יוסף את השלחנות בעוגות, בפירות, בגביעים ובזרי פרחים. יוסף לבוש חלוק לבן. הבחורות מפזמות שיר. השעה אחרי הצהרים. לאט לאט יורדים דמדומים אדמדמים.)

יוסף: חסרים בשולחן האתרוגים, לכנה והבאתן אותם.

(שתי בחורות יוצאות ומביאות סל צבעוני קלוע ובו אתרוגים קטנים צהובים. יוסף מעמיד את הסל על דלפק מימין. משמאל באה רדדת, לפניה עבד נושא לוח ועליו ככרי לחם שטוחים עגולים. יוסף עורך את השלחנות.)

אסנת: (באה מימין, רדדת) למה שלחה אמי מפה? לא ארצה לשחק עם הקטנות. שנאתין. עוד מעט ואגדל, חפצי להיות במשתה. הניחיני פה, רדדת.

רדדת: לא יתכן, אסנת, עליך למהר.

אסנת: בנתי, איככה אעשה למורת רוח אמי? (נאנחת). אני הולכת, אולם שוב אשוב במהרה. לווני נא בדרכי, יוסף.

(היא הולכת והוא הולך אחריה. מן הרקע האחורי הימני באות שתי גבירות מצריות עדויות, דוד ואֵיה. התסרוקת שלהן מצחיקה בגנדרנותה. מסביב לצואריהן צוארוני פסיפס גדולים מצבע ירוק ארסי. שמלותיהן לבנות. שתיהן ניגשות לשולחן הקדמי מתוך לחש אומר חשיבות. רדדת מקבלת אותן בקידת ברכה.)

רדדת: שבנה, רעות הגברת טויה.

(רדדת רוצה להכנס לבית אבל הגבירות מושכות אותה בשמלתה שתשב אתן.)

דודו: את מתפלאה. רדדת, כי קדמנו לבוא? אולם לבנו נמשך הנה אף כי אין לנו, נשי מוף, זמן לעזוב את בתינו.

איה: במוף מספרים הרבה על הנעשה בבית הזה.

רדדת: (בקרירות) מה יכול לקרות בבית הרם הזה?

איה: לפלא הדבר: האפו הגדול קרא את כל הגברים בבית לשרות המלחמה.

רדדת: (בקצרה) מלחמה היא, וכאשר מחללים בעיר המתים הגדולה בתיבי קברות מלכים, על פוטיפר האדון והשופט לחוש לחקר הדבר.

דודו: גם אומרים, כי הגברת טויה חשה בשבועות האחרונים ברע וכל חכליל לחייה נגוז.

רדדת: אני מכירה את טויה מן היום הראשון אשר בו נולדה: לא חשתי בה כל דבר.

איה: והעבד הצעיר מכנען גדל עד מהרה בחצרכם?

דודו: אסנת עוד ילדה.

איה: אצלנו על שפת היאור מבשילה השמש את הנערות מהרה.

רדדת: סלחנה הגבירות, כי עוד לי עבודה.

(נכנסת הביתה. בינתיים הופיע עאני עם נבל בעל צואר ארוך. הוא מחוה קידה לגבירות ויושב על שפת הבריכה. מוציא פרוסת לחם מקפלי בגדו ומתחיל לזרוק פירורים למים.)

עאני: ברוכות אתן לאלים, גבירותי

(נוספות עוד גבירות, ביניהן הכנת הכבודה אנאהי. כולן גוחנות מעל לבריכה.)

איה: מה הם הדגים אשר לך בגן?

עאני: לא דג הוא, גבירותי, אולם אל נא תפחדו אין זה כי אם תנין קטן לא טורף.

(הגבירות צועקות בפחד ובכל זאת בהנאה. כולן נרתעות אבל פונות שוב בזהירות ובסקרנות.)

עאני: עוד לא גדל, לא יעשה לכן רע אבל נא לשים לב: קוסם כאבי אבותי יכול לעתים לעשות מקטנים גדולים.

(הגבירות צועקות בחרדה, מתגודדות על הדלפקים ועל שפת הבריכה. עאני צוחק מטוב לב ויושב על שפת הבריכה, רגל אחת על השניה וענבל בידו.)

עאני: (שר שיר תנין הדונג) בימי קדם היה פרעה הולך עם עבדו החביב עליו לבקר בבית רב סופריו עובה־ענר (הגבירות חוזרות אחריו: עובה־ענר.) רעיתו היפה ראתה את הנער בהיר השיער וקראה אותו לאכול בביתנה על האגם ולרחוץ שם (הגבירות: ולרחוץ). זאת ראה עבד והודיע כראוי לעובה־ענר. ועובה־ענר עשה לו מדונג תנין קטן, החיה אותו בקסמיו ומילא את ידי העבד לשים את התנין במים כאשר ירחץ שוב באגם הגברת.

(עאני נותן לגברת היושבת לידו את הנבל והיא מוסיפה לפרוט. הוא מפשיל את השרוולים ומוציא את התנין ומלטף אותו כילד. הגבירות צווחות.)

וכאשר האהוב שוחה בפעם שניה בגלים הקרים זורק העבד ביעף את תנין הדונג אחריו למים.

(עאני זורק את התנין ביעף שוב לבריכה. הגבירות צועקות: למעמקים.)

והנה הפחד והפלא: התנין גד כענק, טוב, שואף – והגברת לא יספה לראות את משרתה. (עאני קם ומתאר בידיו את גידול התנין. הגבירות מפרכות בידין: לעולם לא). וכאשר רב הסופרים עובה־ענר מתהלך עם פרעה על שפת האגם, קורא הקוסם אליו את התנין האהוב עליו הרובץ בשקט על החול החם. (עאני גוחן על פני האגן ושורק לתנין. הוא מוציא אותו שוב וכמעט מעלים אותו בשרוול מעילו.) פרעה בורח מפחד אולם עובה־ענר לוקח את התנין לידו והנה נעשה קטן כשהיה ומדונג כשהיה. והגברת נשרפה ברוב עם. הגבירות: “נשרפה ברוב עם”. הגבירות האזינו בחרדה לסיפור על עובר־ענר. איה ודודו נבוכות, שכן הרגישו עצמן פגועות.

איה: עובה־ענר הרע.

דודו: שולח תנין ואף אינו מזהיר את אשתו.

איה: ואתה שר שירים כאלה.

עאני: גבירותי, היתה זאת רק מהתלה.

רדדת: (אוחזת בראשה) הה איזיס, ראה ראיתי את פוטיפר משחק עם התנין, מאכיל אתו יחד עם אסנת (האם אף הוא קוסם?)

אנהאי: אין פה ככל אשר ידעתי מי אשר פוטיפר חפץ לנקום בו.

דודו: נראה, כי רדדת לא כן תחשוב.

איה: סלחנה הגבירות, הנה באה טויה גבירתנו.

(טויה יוצאת מן הפתח. על ראשה פרח לוטוס ובידיה שני פרחים. פניה מאוד חוורים, מהלכת בגאות ובכבדות. הגבירות מחוות לה קידה. עאני נשאר יושב ליד האגן, שוב הוא פורט על פי הנבל.)

טויה: עליכן שלום, גבירות חביבות.

איה: תודתנו על אשר קראת לנו. על מה ולמה? משתה אשר לא פיללנו.

טויה: טעמנה נא את העוגות ואת התמרים. האתרוגים (היא מראה עליהם) הם מארץ מרחקים. פרעה שלח לי אותם למתת. אחרי כן למדכן איך הם נפתחים.

(הגבירות נוטלות את האתרוגים)

דודו: אמרי נא, טויה, למה את כל כך חוורת? איננו רואות כל סיבה למחלה. הבת והבעל טובים אליך. הבית והחצר מלאים משרתים ועבדים.

טויה: נכונים דבריך, דודו יקירתי, חולה אני ולא ידעתי למה.

הגבירות: טויה, שמענו מתלחשים.

טויה: לא ידעתי נפשי. אין שלו בקרבי. אש לא נודעת עוברת על פני עורי. אין עשבים ואין לחשים אשר יוכלו לעצור את האש.

אנהאי: וכאשר תתקוף אותך האש, מה את רואה בערפל הארגמן בריסיך?

טויה: אינני רואה איש.

אנהאי: אמרי נא, בתי. אנחנו רק נשים בינותינו. מי הוא העומד לפניך?

טויה: אין זאת אמת – דברי רכיל הם. רק לעתים בחלום הלילה…

דודו: אין את דואגת לפוטיפר?

טויה: לא, לא –

אנהאי: ובכן, טויה?

טויה: אני רואה גברים, וחיציהם קלועים אליו – אבל זרועו החזקה אוחזת בעוז בקשתו.

אנהאי: ובכן אין זה שקר אשר יספדו בעיר כי את מתגעגעת רק לאחד, טויה, בלי לחוש בדבר הגעת לעברי פי פחת המות.

טויה: (פורצת פתאום בבכי) מה עלי לעשות, אנהאי? נאבקתי בקרבי להחניק אותה הצרבת. ידעתי סכנת החרפה אם יודע הדבר לבעל או לבתי.

אנהאי: (מדברת על לבה) עליך להתגבר על הדבר, בתי. כולנו נעמוד לימינך ונעזור לך. כאשר ישוב פוטיפר מדרכו, תבקשיהו לשלוח את האיש לנוב או ללוב ותהיי חפשית מכל דאגותיך.

טויה: יקירתי, ככלא לחפשי כן לאוהב פרידה מן האהוב.

איה: אולי, טויה, תשאלי בקוסמים תחבולה למכאוב כזה.

רדדת: הגברת טויה שאלה את כהן איזיס אשר במוף והוא לקח את הגביע הקדוש (רדדת לוקחת גביע מן השולחן). הביט לתוכו הרבה ואמר דברים אשר רק הגבירו תאוות הגברת.

הגבירות: מה הוא אשר ראה?

רדדת: הוא אמר לגברת טויה, כי יהיו לה יורשים מיוסף.

(כולן שותקות נדהמות)

אנהאי: הדברים נשמעים כמעט כדברי רצון האלים. אולם יש אשר בדברי האלים ביאור כפול: לאשר יחפצו יתנו.

טויה: האם את מאמינה בדבר?

דודו: ובכל זאת, טובתך אדרוש. טויה, אל נא תעשי זאת. יהיה הדבר יפה כאשר יהיה להחזיק בזרועות את האהוב האלהי – כן תלולה יותר הנפילה. הזהרתיך, אל תעשי זאת. כולנו בוז נבזה לך אם תרדי לעבד ותהרסי את ביתך.

טויה: לא הרגשתן זאת על כן אל תשפוטנה אותי.

איה: ברוכים האלים אשר חסכו לנו את הלעג והשפל.

דודו: שמעי עתה לאזהרתנו כל עוד הדבר לא נהיה.

טויה: יתכן כי שצדקתן, תודה לכן על טוב לבכן. אולם, גבירותי, שכחנה את הצער אשר בקרבי. ירקדו הבנות לפנינו.

(מוחאת פעמיים בכפיה. מימין באות הרקדניות הצעירות. רדדת נותנת לכל אחת אתרוג לידיה. עאני ורדדת פורטים על הנבל. הבחורות רוקדות ריקוד האתרוגים וזורקות אחת לשניה את הפירות באויר.)

הגבירות: מה יפו האתרוגים, כולם זהב, לא ראינו כאלה מעולם.

טויה: גבירותי, הלא תטעמנה, מתוקים הם וגם מרירים.

הגבירות: תני נא, תני נא,

(רדדת וטויה מחלקות את האתרוגים. הגבירות מנסות לקלוף בידיהן.)

טויה: הקליפות קשות, גבירותי. נסינה לקלוף בסכינים הקטנים אבל הזהרנה.

הגבירות: פתוח נפתח אותם.

(יושבות על מקומותיהן, כל אחת אתרוג וסכין בידה. טויה מראה להן כיצד פולחים אתרוגים. אותו רגע בא יוסף מן הכרם. הוא לבוש כתונת הפסים הכחולה אדומה הארוכה מכנען וחגור חגורה רחבה מסביב למתניו. על כתפו הימנית כד יין. ראשו מקושט בפרח לוטוס. הגבירות מפנות את ראשיהן אליו מוקסמות.)

הגבירות: מה יפה הוא, אל ופני אדם.

(טויה נזקפה. היא עומדת חציה מוסבה הצידה.)

טויה: גש הנה, יוסף, מסוך לגבירותי יין לגביעים.

(יוסף מתקרב ראשי הגבירות עדיין מוסבים אליו בעוד ידיהן קולפות בלי לדעת את האתרוגים. עאני פורט על פי הנבל. יוסף ניגש לטויה, משתחווה לפניה ומוסך לה יין. טויה שותה בגמיעות גדולות.)

טויה: יינך טוב ומתוק.

הגבירות: מסוך גם לנו יין, יוסף.

(יוסף הולך למסוך יין לגבירות. מדי לכתו מסתכלת טויה בלעג לידיהן ושלשמלותיהן של הגבירות.)

טויה: אויה, רעותי. מה קרה לכן? חתכתן את ידיכן במקום האתרוגים בסכינים. ראינה נא, ראינה נא.

(צעקות, כולן מדברות.)

כולן: השמלה החדשה.

גברת שניה: אוי ואבוי, היד.

(כולן רצות קדימה. מחזיקות את הידים השמאליות באויר ובימניות את הסכינים הקטנות. טויה לוקחת סל קטן שעמד עד עכשיו על השולחן ללא רואים. היא מוציאה ממנו תחבושות לבנות וחובשת ביחד עם רדדת יד אחת אחרי השניה. בעוד שניות אחדות יש לכל הגבירות ידים חבושות. יוסף נעלם באין רואים.)

דודו: (לטויה) בזדון עשית זאת, נחש עקלתון. נתת לנו את הסכינים למען נחתוך אצבעותינו עד זוב דם.

איה: לולא זממת זאת מראש איככה בא סל התחבושות הנה?

דודו: מה אגיד לבעלי?

איה: ומה אגיד אני לבעלי?

טויה: ספרנה אשר היה. ראיתן דבר יפה אשר העציב אתכן מאוד וכה פגעה הסכין בידכן.

אנהאי: ידידך הצעיר יפה מעל לכל.

טויה: חפצתי כי תראינה אותו בעיניכן ותחושנה בעצמכן. אולם אני בצרה גדולה. לא ידעתי מה אעשה.

איה: ראינוהו ונמחצנו בעצמנו.

דודו: נהיה נאמנות לך, יקרה אשר יקרה.

אנהאי: בפרוץ סערה כזאת לא יועיל סכר אלף חוקים.

טויה: (חגיגית) אתך הננו, הנשים, כי בקרבה כולנו אותו הכוסף ואותו כאב.

איה ודודו: היי שלום, טויה האהובה. (טויה בוכה. אנהאי מחבקת אותה והולכת. יתר הגבירות מחבקות אותה אחת אחרי השניה ועוזבות את הגן. גם עאני הלך והניח את הנבל.)

רדדת: על מה תחשבי, בתי?

טויה: לא ידעתי אם נכון עשיתי כאשר גיליתי את סודי לבנות מוף. עוד מעט וכל העיר תדע אשר היה רק שמועה בחושך.

רדדת: הגבירות תשתוקנה עד אשר תפתחי את פיהן. כי הן עצמן שותתות דם למראה יפי יוסף שלך.

טויה: (קמה) אומנתי אשר טפחת בי מילדותי והיית עדה לחבלי לידת אסנת, עוצי נא עצה.

רדדת: טויה בתי.

טויה: חייתי כחיי כל הנשים. עברו ימי הנשואין והלידה. בעלי פוטיפר שם אותי הצדה ככל הבעלים. חובות עקרת הבית, רעיית שר גדול במלכות, כזה היה התוכן, האפס אשר בחיים.

רדדת: ועתה, בתי?

טויה: עתה ירוקה הארץ מחדש, הפרחים מריחים לאור הירח, הני עוד פעם כאשר בנעורי, כאשר קטפתי פרחים על שפת היאור. (טויה מדברת כשהיא הולכת הלוך ושוב, עכשיו היא ניצבת וגוחנת על פני האגן ומסתכלת בו.) ראי במראה המים: העינים שחורות בארובותיהן, הפה מר והעור חוור. (נופלת מתוך בכי לזרועותיה של רדדת).

רדדת: בתי.

טויה: הנני חשה: יכולתי להיות עוד פעם צעירה ולוהטת, אם יאהבני, אם יבוא אלי ויחיה את חזי הבלה ברוח פיו.

רדדת: עוד ימים אחדים ונבעיר אלף מנורות לאוזיריס, ואז…

טויה: איך אוסיפה לחיות? בנות מוף בוז יבוזו לי. אני פורצת חומת חוקים, אבוד אבדתי, יהיה אשר יהיה. אהבתיך, יוסף, יותר מאשר נשמת פי, והאש הזאת עזה מן היסורים הקדושים. עליך לאהוב אותי. יוסף גם אם גופינו יטבעו במבול הזה.

(בוכה בחיקה של רדדת).

אסנת: (נכנסה מן הכרם ללא רואים.) למה תבכי, אמי?

– מסך –

תמונה רביעית

(חצר פוטיפר. ברקע האחורי נוף שפת היאור. מימין תופס כשני שלישי הבמה חדר בארמון: שלושה קירות ותקרה שטוחה. כל הרוחב ברקע האחור עד לגובה מתני איש פתוח, ושטח גדול של נוף היאור נשקף לחלון מבעד למסגרת. מן החדר מוליכה דלת שמאלה לחצר ודלת שניה ימינה לארמון.)

(בחוץ דמדומי אחרי הצהרים ההולכים ומחשיכים. בחדר עומדות לאורך הקירות ספות שטוחות וצרות ולידן שולחנות וכסאות. מאחורי החלון חיים סואנים, הולכים ובאים. עם חשיכה מתלקחת שורה של אורות לאורך היאור ועל ידי שתי שורות אורות מכירים את מהלך היאור. האורות נראים גם בנוף מחוץ למסגרת החלון. חוגגים את חג אוזיריס על ידי מנורות בוערות. משמאל דקל גבוה.)

(עם עלות המסך עסוקה רדדת בחדר. היא מביאה מתוך הבית מזונות, שמה אותם על דלפק ופורשת מכסה חגיגי על הספה. מיד נכנסת טויה לחדר הפנימי.)

רדדת: יראה אני פן ישוב עוד היום אדוננו ושופטנו פוטיפר. טוב אשר יבלה בתיבי בעת תהלוכת החג.

טויה: נשאר לבדנו בחג אוזיריס הגדול.

רדדת: קוה קויתי, אולם יתכן כי יבוא.

(בקת נכנסת לחצר משמאל.) בקת: (צועקת) השופט פוטיפר, השופט פוטיפר.

רדדת: שמוע שמענו, לא חרשות אנחנו.

(פוטיפר נכנס מיד אחר בקת לחדר. שתי הנשים משתחוות לפניו. טויה ניגשת אליו, הוא מחבק אותה, בקת יוצאת.)

טויה: עליך השלום, אדוני.

פוטיפר: ברוכה לי אשתי, ביתי היקר ומזון לחכי. האם הכל שלום בימים הרבים אשר עברו?

טויה: אדוני, הכל הלך כרצונך וכדברך. יוסף שלט בנכסים, בשדות ובעדרים, והכל הלך למישרים כאשר לא היה מעולם.

פוטיפר: יש אשר פרחים שופעים משחיתים את הפרי.

טויה: האם היו ידיך אמונה? האם מצאת את הפושעים?

פוטיפר: לכדו לכדתים גם אם נחבאו בבורות ובארונות מתים. הוצאתים לאור ועל כל תכשיט אשר גזלו מן המתים ועברו חוק קדוש לבושתם נענשו הגנבים קשה.

טויה: איככה ענשת את הגנבים?

(פוטיפר פושט את המעיל וחולץ את סנדליו. רדדת רוחצת את רגליו.)

פוטיפר: צויתי לענותם ואחרי כן להלקותם כדבר החוק. לאחד לקצוץ יש ויש אשר נקצצו לאחד שתי ידיו. תקותי היא כי הדבר יהיה להם ללקח לימים רבים ואיש לא יעיז לגנוב במלכות פרעה את קניני הקודש.

(פונה לרדדת) קראי נא לי את יוסף.

יוסף: (נכנס, מחווה קידה) עליך השלום, אדוני ושופטי, שלום בואך.

פוטיפר: שלום גם עליך, יוסף. שמעתי כי שמרת יפה בית וחצר.

יוסף: עשיתי זאת אדוני וכברכת שלום הנה לך לחם מוכן באורח כנען.

פוטיפר: תודתי לך. האם מסכת יין לגבירות במשתה?

יוסף: רק לגברת.

פוטיפר: שמור דרכיך, יוסף.

(פתאום הטיל מבט חשד ביוסף וטויה עמדה פתאום לידו בלי דעת כאילו למגן. יוסף מסייע לפוטיפר ללבוש מעיל החג, מגיש לו קערת מים לנטילת ידים ומגבת. טויה ויוסף עוזרים לפוטיפר.)

פוטיפר: הנך לובש בגד חדש, יוסף. עוד לא ראיתי אותו עד היום.

טויה: הישמעאלים השאירו אותו.

יוסף: (ניגש לפוטיפר, כורע ברך לפניו ומנשק את ידו.) אל תכעס אדוני, הנני נאמן לך.

פוטיפר: תחשוב על זה תמיד. (בנעימה שונה) האם תבוא לחגיגה, יוסף?

יוסף: בקשתי הגברת לשמור בית וחצר. אמרה: לא אלהי הם הקמים היום לתחיה.

פוטיפר: טוב הדבר.

(בינתיים החשיך היום. רדדת העמידה בחדר נר שמן קטן בוער.)

עאני: (מגשש ונכנס) הגיעה העת, אדוני, עליך למהר, כבר שומעים מרחוק את התהלוכה המתקרבת.

פוטיפר: טוב ויפה, עאני, לך כנוס את כל החצר.

(בחלק הפנוי של החצר מתאספים עבדים ושפחות, אסנת ורדדת. הם עוברים ליד החלון ופותחים בשיר בלווית כלי זמר, מתחלה בקול נמוך ואחרי כן בקולי קולות.)

המקהלה: אוזיריס־בטה, נפש היאור והלחם, הנך האב, הנך האם לכל אדם, נושמים רוחך, שותים יין מדמך. ואוכלים לחם מבשרך.

(עאני יושב לבדו מימין על אחת הספות מתחת לחלון ומשעין ראשו החוצה.)

יוסף: (יושב ליד עאני) בתיבי מצא האדון את גונבי המתים הקדושים וענשם ביד קשה וצדיקה.

עאני: הוא שופט רם ונישא, יאריך ימים לעד. אמור נא לי, יוסף, האם גם בכנען קברות קודש נשמרים באמונה

יוסף: אבי אבותי אברהם בנה חלקת קודש, מכפלת ממרא, היא מקום קברותינו.

עאני: ולא פרצו לתוכה שודדים וגנבים?

יוסף: האם לא תבין, עאני? כאן אצלכם נמצאים בקברים זהב ודברי חפץ, אולם אצלנו מה לגנב ולקבר, אם יפרוץ ימצא רק עצמות שרה אמנו.

עאני: (צוחק) צדקו דבריך: הם מחפשים כסף ולא מתים.

(בנוף היאור התלקחו צורות מסולסלות של אורות, יש מהם עולות בשבילים מפותלים עד להרים הרחוקים.)

יוסף: (בהתרגשות רבה) ראה נא, עאני, הם באים. סלח לי, שכחתי – את עיניך.

עאני: ספר נא לי בני, מה בחוץ?

(אותו רגע מתנועע לאט לאט משמאל על פני היאור מפרש מרובע גדול מואר. אין לראות את הסירה מתחתיו, אבל המפרש למעלה יותר צר מאשר למטה.)

יוסף: בא מפרש לבן ואני רואה צללים.

עאני: זאת היא הסירה הקדושה לאדוננו אוזיריס.

(המפרש הגיע עד החלון ותופס חלק גדול ממרחב המסגרת. רואים צלליות של שתי חבורות אנשים מסתערות זו על זו בחרבות ובקצף. השירה גוברת והולכת.)

יוסף: הם נלחמים, עאני.

עאני: אכן בני, עליהם להלחם. זאת מלחמת הטוב והרע. הורוס בן אוזיריס לוחם עם סט הרע.

יוסף: אלה נופלים ואלה צוהלים.

עאני: ניצח הורוס, יחי לעד אוזיריס.

רואים על הבד קץ הקרב. עכשיו זזה דמות נער בצללית.

יוסף: ועתה עומד רק אחד.

עאני: זה הורוס בן מלך המות.

(צללית של אשה ניגשת להורוס ושמה על ראשו נזר כפול.)

יוסף: ומי היא זאת המכתירה את הורוס?

עאני: זאת האם איזיס, הברוכה.

השירה וההמולה של ההמון על שפת היאור גוברות. סירת המפרש עם הצלליות נעלמת ימינה.

עאני: (מתוך עייפות) לא אוכל להשאר פה. חם פה מאוד. מן היאור באה רוח קרה ואתה פה לשמור על הבית.

(עאני הולך, רואים אותו עובר על פני החלון הלוך וגשש. הוא נעלם בחשכה. משפת היאור נשמעות נגינה ושירה.

יוסף שוכב על אחת המיטות ונרדם. טויה עוברת כצל ליד החלון ונכנסת מן החצר לפתח החדר. על ראשה צעיף כחול כהה. על הראש חרמש סהר מזהב.

טויה עומדת ליד יוסף, גבה לקהל. פתאום עוברת התיפחות בכל גופה והיא מסתערת בצעקה חרישית על יוסף הישן.)

טויה: יוסף אהובי, נער כמוהו כאוזיריס, ראה את צערי.

יוסף: (נעור, עדיין חציו רדום) מי את? האם זה בחלום או כבר בהקיץ?

טויה: זהו חלום בהקיץ, תשוקה וסיפוק. הנני הלילה ואתה השמש אשר בו, המאירה בלילה למתים. ואני עודני נושמת אולם כבר בקבר. בוא אלי, נערי, אושר אשר לא מן העולם הזה אוחז בעומק נפשי.

(חובקת את גופו)

יוסף: גברתי, מה חפצך?

טויה: שכב אתי. תן לי דמותך יוסף, תן לי ילד יפה כמוך, בן אשר לשוא ציפיתי לו, ואם אין מתה אנוכי.

יוסף: (קופץ ממקומו, דוחה אותה בנחת) אל נא גברתי, חולה את. דעתך טרופה, ראי השופט פוטיפר אדוני לא ידאג לדברי בלעדי, בכל הבית. ואת כל אשר לו נתן בידי. לא חסך ממני בלתי אם אותך באשר את אשתו. איככה אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים ולאבי.

טויה: אל תזכיר אותם – השעה היא לנו.

יוסף: (קם ומראה על דמות אוזיריס בפינה). והנה פה עומד אוזיריס. האם תעשי זאת למראה אלהיך?

טויה: (מסירה את הצעיף מעל פניה.) אוזיריס רואה אותנו לדבריך? אעטוף אותו בחושך, אכסה אותו בצעיפי. (מכסה את אוזיריס בצעיפה.) עתה, יוסף, הנהו עוור, הננו לבדנו.

יוסף: גברתי, אלהי, אלהי אברהם ויעקב מלוא כל הארץ והשמים כבודו ועיניו רואות גם אותנו.

טויה: שכבה עמי, כי חזקה מזרם היאור היא תאוותי.

(נופלת מתייפחת לרגליו וחובקת את ברכיו.) ראה נא את סבלי, אני גבירתך ואתה עבדי. ובכל זאת אני שוכבת נואשת לרגליך, אל נא תדחיני כי גדול צערי מנשוא.

יוסף: (מרים אותה בנחת ומושיב אותה על משכבו ויושב לידה.) הנני עבדך, טויה, וחיי יאבדו אם אוהבך. פוטיפר ימיתני כאשר יוודע לו.

טויה: יוסף, האם אין חפצך לחדול להיות עבד? היה לי לבעל. למענך מות אמית את פוטיפר ברעל ואתה תהיה לאדון במקומו.

יוסף: רב כוחך, טויה, אף יפית כאשר לא ידעתי מעולם. אבל את אשת איש. זה עונג עמוק של אור וחושך לנוח זרועותיך.

טויה: כמה רב כוח האושר אשר זורם בקרבי. יכולתי עתה לפרוץ חומות כל הערים.

(מושכת את יוסף אליה בתאווה עזה. יוסף חובק אותה ללא דעת. אחרי כן היא נפרדת ממנו ופותחת ביד רועדת את החגורה הרחבה מסביב למעילו. הוא מרשה לה הכל. והיא מסירה את מעילו מכתפיו. בעינים עצומות היא גוחנת לספה מרחוק שיר ההמון. פתאום נשמע מן היאור מתוך הלילה קולו של עאני.

עאני: הושענא, יוסף בני, אני לבדי ונופל.

(יוסף מתעורר מחלומו לקול עאני. הוא רוצה להנתק. פתאום נתעורר לגמרי.)

יוסף: הקול קול עאני, הוא מעורר אותי, הוא נפל. (פתאום בא לידי הכרה.) היתכן הדבר? את הגברת טויה – ואני הנער? לא, טויה, לא. אמרת פעם כי רוצה את להיות לי לאם. קויתי למצוא בך קול רחל, אמי האהובה.

עאני: (מבחוץ) הושענא, יוסף.

יוסף: הנני בא, עאני. ואת נסית בשכרון הלילה לחבוק אותי בזרועותיך, זרועות אם. לא, טויה, לא. בבית יעקב אין האם רעית הבן.

טויה: הלהמיתני אתה אומר?

יוסף: (ניתק ממנה) את לי שקוץ וחטא, את עשתרת. מגע בבשרך תועבה לי.

טויה: מעילך בידי, אתה תהיה הגנב ולא אני.

עאני: הושענא, יוסף, אויה לי.

יוסף: אני נחפז אליו. שלום עליך.

טויה: אם לא לי תהיה, תבוא צרה גדולה על ראשך.

יוסף: הזהרי נא, טויה. צרתי תהיה גם צרתך. (נחפז לדלת, אומר מבחוץ). הנני בא, עאני, הנני בא.

(טויה נשארה לבדה. מרימה את מעיל יוסף מן הקרקע ולוחצת לחזה. מן היאור גובר קול השירה.)

טויה: עזרו לי, איזיס ואוזיריס, עזרו לי. איככה אמלט מן הצרה הגדולה? אתה אשר אהבתיך ואשר שנאתי עתה ראיתני לרגליך מתייפחת. אתה עבד עבדים – מאשפתות הרימותיך, מכבלים ומרעב עשיתיך לאדון. על כך שנאתיך בכל לבי. מה אעשה? העת חולפת, עוד מעט ישובו כולם מן היאור. אמרתי להם, כי פתאום חליתי ושבתי הביתה. מה אגיד להם עתה? (רואה שוב את המעיל של יוסף.) איזיס, אחזתי את מעילו בידי, ישאלו אותו איפה המעיל והוא יגיד את האמת לאדוני לפוטיפר. עוד מעט ואראנו כי יוסף לא יחריש. בנפשו הדבר ואת ראשו אמחץ. נפול תיפול, יוסף אהובי, יוסף השנוא עלי. למען לא אבוש לעיני הכל. אולם הכלא לחופשך הוא פרידה מאהובי. (מתוך החלטה פתאומית היא מסירה את חצי הסהר מראשה, הורסת בתנועות פראיות את התסרוקות המפוארת שלה, קורעת קרעים ארוכים מתלבושתה ומבלבלת את החפצים בחדר. זורקת את דמות אוזיריס ומתחילה לצעוק בקול רם:) העד הכנעני, העבד הכנעני.

– מסך -

תמונה חמישית

(החדר כמו בתמונה הקודמת. החלון מכוסה בוילון צבעוני בהיר. בין החלון והדלת מימין עומדת כורסה גדולה מפוארת. מימין בפינה פסל אוזיריס. המאזנים שיוסף שקל עליהם את כדי היין עומדים באמצע החדר. מבחוץ משמאל מתחת לדקל שוכב עאני על ספת עץ נמוכה שעליה פרושה מחצלת קש. גבו נשען בכר, גופו מכוסה סדין. הוא נראה מאוד חולה ותשוש. הוא נאנח.)

עאני: אתה האל אוזיריס, השופט את המתים, פדני על ידי המות לפני אשר יהיה עלי לדבר לבני אדם. חפצי לתת מענה לך ולא להם.

פוטיפר: (בא מתוך הבית, עובר דרך החדר והדלת השניה לחצר. יושב על אבן ליד עאני. מאחורי פוטיפר נכנסות חרש לחדר טויה ורדדת. רדדת מתחילה להכין ישיבת המשפט. מעמידה שולחנות ליד הספות. טויה מאזינה מן הצד הפנימי של הדלת המוליכה לחצר.)

פוטיפר לעאני: איככה היה הדבר, עאני, אשר עזבת את הבית לבדך בלילה ההוא?

עאני: אתה והגברת מלאתם ידי יוסף לשמור על הבית. נשארתי בבית עד אשר כלתה החגיגה על סירת המפרש הלבנה. בארתי ליוסף את אלהינו.

פוטיפר: ידעתי כי אהבת תמיד את איש הכזבים והחונף. אתה הוא ולא אני אשר גידל אותו כה.

עאני:

אדוני, המשחק כלה, ויוסף נשאר לבדו בחדר. שירת היאור עוד לא כלתה, לבי נמשך והלכתי לבדי. מסביב לי תמיד חושך גם ביום וגם בלילה.

פוטיפר: ואז?

עאני: אז שמעתי צעדים קרבים לבית

טויה: (בחדר, בדאגה, לרדדת) מה יקרה, רדדת, אם יגיד לו את הכל? עאני היה קרוב בעת הצרה.

רדדת: (ליד הדלת) נאזינה נא שתינו ואם עאני יגיד דבר נגדך לאדון, אקפוץ ואפריע את דבריו.

טויה: טוב הדבר.

(שתי הנשים מאזינות בחדרה ליד הדלת)

פוטיפר: הגברת חשה בחגיגה ברע ושבה לבדה למען לנוח. צדקת, היו אלה צעדיה, עאני. אולם סיבת בואה היה החולי.

עאני: שמך ידוע כשופט חכם בארץ. אל נא תיתן לסערת המדבר החמה לזרות חול בעיניך.

פוטיפר: (מתהלך הלוך ושוב נרגז) קצר דבריך.

עאני: שמעתי צעדים ואחרי כן דברים בקול רם. חפצתי למהר הביתה. אבל רגלי נכשלה בשפת אגן הלוטוס. נפלתי ושברתי עצמות רגלי. צעקתי לעזרה ולא ידעתי מה קרה אחרי כן. המות שוכן בקרבי, אדוני, אני חש כי הוא קרב ללבי.

פוטיפר: מה הוא אשר קרא לך יוסף כאשר הוכה קשות בידי עבדי?

עאני: (קם בקושי ממשכבו) כאשר הכוהו עבדיך מכות רצח בכה יוסף לאלהיו, הוא קרא ליעקב אביו וכאשר הוא לא בא קרא לי.

פוטיפר: (במתיחות רבה) מה אמר לך חרש?

עאני: ביקש כי אודיעך אשר שמעה אזני בליל אוזיריס.

פוטיפר: שמעת מדברים?

עאני: אכן הקולות היו רמים ונשמעו למרחוק.

פוטיפר: מה הוא איפוא הדבר… (רדדת פורצת מן הדלת, כמעט נופלת בריצתה, מטילה מבט רעל לעאני. אומרת לפוטיפר:) הגברת טויה מודיעה לך כי קרב המשנה למלך האפו, הואילה להפנות צעדיך אליה, אדוני.

פוטיפר: הנני בא, רדדת, אחרי כך עוד נדבר, עאני.

(פוטיפר נכנס לחדר, רדדת סוגרת את הדלת מבפנים ונכנסת לבית.)

פוטיפר: (לטויה, בלי להסתכל בה, בעצבות) מה הוא הדבר אשר דיברת אותו הלילה עם יוסף?

טויה: כבר סיפרתי לך כמה פעמים, אדוני, בא אלי בחפצי תאוה. דחיתי אותו וזה הכל.

פוטיפר: אין פרפר מרחף על פרח אשר כבר לא נפתח לפניו. לא יתכן כי יוסף החכם והענו יעיז להתקרב אליך לולא נתת לו את האומץ.

טויה: אדוני ושופטי, לך הבחירה: להאמין לעבד מארץ העברים או לי, לטויה בת ידיד פרעה.

פוטיפר: לא אמרתי כי לא עשה זאת – אבל יש אשר סיבות מכריעות מעשים.

טויה: (פורצת בבכי) חיי וכבודי עולים ויורדים עם משפטך אשר תשפוט. (נופלת לרגליו)

פוטיפר: בין לא אוכל, למה? כאשר קרה הדבר עוררת רעש וצעקת בקול לתוך הלילה עד אשר כל אוזן בבית צללה מזעקתך. כל העיר מלאה דבר האסון, החצר, הארץ – ועד פרעה הגיע.

טויה: צדקת, אדוני, הצעקה והזעקה לא מחכמה היו.

פוטיפר: (ניגש לטויה השוכבת, מרים אותה בנחת ומלטף את שערותיה:) טוב הדבר, טויה, אעשה את הכל למען שמור בטהרה את שם ביתנו. אם כי אפונה מי הוא האשם. (חובק אותה בחיבה. רגע הם שותקים. בינתיים ניגשה אסנת למיטתו של עאני ויושבת עליה. עיניה אדומות מבכי, אומרת חרש לעצמה:)

אסנת: ירח כנען אשר לי, מה חפצתי להיות בביתך לך לגברת. זרועי תנוח על זרועך. עאני, איפה ידידי המתוק? (מפסיקה ומסתירה את ראשה בחיק עאני כשהיא כורעת.) עאני אהובי, עאני רבי, הצילה נא את חייו.

עאני: בתי המסכנה.

(פוטיפר וטויה האזינו מחרישים לשיחת עאני ואסנת. טויה בוכה ומחפשת מפלט בחזהו של פוטיפר. פתאום הוא דוחה אותה מעל פניו בגסות.)

פוטיפר: צער אסנת אינו נוגע לך?

טויה: חפצת להשיא את בתך לעבד?

פוטיפר: צבועה את, רובץ עלי קשה אשר צוית על יוסף לשמור על הבית. האומנת שמעה זאת, אסנת ואני יודעים זאת, היתה זאת מזימתך.

טויה: אך מקרה היה אדוני.

פוטיפר: (בגסות) ואיככה אבאר אשר לא באת למיטתי בירח האחרון, למה לא שבת אלי אמש?

טויה: אדוני, האם לא אתה הוא אשר נמנע ממני ימים רבים, זה שנים? קר היית ללא חיבה. היית עם מחוללות אשר לאלה איזיס והן במותק הגועל אשר להן המאיסו עליך אהבה עמוקה? ועתה, אחרי הצרה, תעיז לשפוט אותי?

פוטיפר: המחוללות כמעט לא פגעו את פני בריתנו.

(רדדת מתפרצת היתה דרך הדלת הפנימית.)

רדדת: האפו הגדול בא הביתה.

פוטיפר: הננו באים.

(פוטיפר וטויה הולכים אחריה לתוך הבית. משמאל באים דרך החצר ארבעת השופטים.)

השופט הראשון: (נכנס ראשון לחדר דרך הדלת מן החצר.) אכן מקרה אשר לא נשמע כמוהו. עבד בבית אדוניו יעשה כה לגבירתו?

השופט השני: אומרים, קרע את שמלתה ובשגעונו אף תלש את תלתליה.

השופט השלישי: הדבר קרה לפוטיפור בגלל אשר גידל את העבד הכנעני פה בביתו.

(הם יושבים על הכסאות, שודדת הורתה להם.)

השופט הרביעי: אין פה כל פלא, אלה הם עמים אשר לא ידעו חוק ומוסר. ידענו זה אלפי שנים תורת המוסר לאוזיריס הקדשו.

(מימין נפתחת דלת הבית. נכנסים האפו, פוטיפר וסינואה. האפו הוא כבן ששים, אומר כבוד, קושט, ללא משוא פנים. פוטיפר מלווה את האפו למקום הכבוד ויושב לידו. בכנסתו ברך האפו את השופטים בתנועת ראש. השופטים קמו ממקומותיהם והחוו קידה עמוקה. פוטיפר בענוה להאפו:)

פוטיפר: מודה אני לך, ראשי, על אשר באת אלי ותשפוט לא במקום המשפט לקהל.

האפו: שלום לביתך, פוטיפר. הבא נתחילה במשפט.

(בינתיים יצאה רדדת מן הבית, רצה מתוך ציפיה מאחורי הדקל הלוך ושוב ונתקלת לעתים קרובות בספתו של עאני המתכווץ מכאב. לבסוף באות הגבירות: איה, דודו והכנת אנהאי. הגבירות נרגשות. על שמאלן עדיין התחבושת הלבנה של הפצעים שגרמו לעצמן כשראו לראשונה את פני יוסף.)

הגבירות: מה קרה, האומנת? מה הוא האסון אצלכם?

רדדת: ידעתן, הגברת פקדה לאסור את יוסף בכבלים כבדים.

אנהאי: את יוסף האהוב עליה?

רדדת: לא רצה לשמוע בקולה.

אנהאי: ולכן?

רדדת: כן, לכן – (שתי הגבירות האחרות פוערות את פיותיהן בתמהון.) תשמענה את דבר הגברת ואחרי כן תעשו כידידותכן.

(רדדת פותחת את הדלת לחדר המשפט. הגבירות מחוות קידה ברעדה בפני השופטים, ובפני האפו הן כורעות על ברכיהן.)

האפו: (מוחא כפים) עתה מהר, בואו כולכם ולכל לראש בואי את, המאשימה, גברת טויה.

(טויה נכנסת בשמלה לבנה כשלג, גם על ראשה מטפחת לבנה. בעיניה עקבות דמעות.)

פוטיפר: תביאי לי את עאני ואת העבד יוסף. (עאני מובא בידי עבדים על מיטתו. מאחוריו מביאים עבדים את יוסף הכבול. זרועותיו כבולות מעל לראשו, פניו נעווים מצער ומיאוש. הוא לבוש אותה השלמה הקצרה כמו בתמונה הקודמת כאשר הפשיטה טויה את מעילו ממנו. הוא מרופט ממכות ומזוהם. לפני עברו את הסף הפנה יוסף את ראשו לדקל וראה שם את אסנת עומדת ומושיטה לו את ידיה בבכי. כשהדלת נשארת קצת פתוחה מתחמקת אסנת פנימה וגוהרת ליד הכהנת אנהאי. לטויה העמידו כסא ליד הדלת משמאל והיא יושבת עליו. מאחוריה עומדת רדדת. כשיוסף נכנס הוא עומד ליד טויה. הוא מפנה מיד את מבטו ממנה וניגש ישר להאפו, נופל לפניו ארצה ונשאר שוכב. זרועותיו הכבולות מפותלות על ראשו וגורמות לו צער.)

האפו: לסינואה היושב על מחצלת הקש ועל ברכיו מגילה לכתיבה: התר את חבליו.

סינואה: הנני, אדוני

(מתיר את החבלים.)

האפו: (בנחת) יוסף, קומה.

(יוסף קם ומותח את קומתו.)

האפו: הגידי נא, גברתי, מה קרה פה.

טויה: (קמה ומדברת לאט ללא הסתכל במישהו.) ראו, הביא לנו איש מכנען המשחק אתנו את משחקו. (לפוטיפר בקול יותר רם) העבד הכנעני אשר פוטיפר הביא לנו בא אלי ורצה לשכב אתי. כאשר שמע כי אני מרימה קולי וקוראת, הניח את בגדו אצלי וברח. כזאת עשה לי העבד.

האפו: שומע אני, גברתי.

(רדדת נותנת לטויה את כתונת הפסים של יוסף. טויה מרימה אותה בתנועת נצחןן למעלה ומוסרת אותה להאפו.)

טויה: זה העבוט, אדוני שופטי העליון, את זאת הניח ליד משכבי כאשר צעקתי לעזרה בצר לי.

(האפו מתבונן בכתונת, מרים אותה אל על ומראה לשופטים.)

האפו: ראו נא היטב, אדוני, זה אות אשמתו ועתה, גברתי טויה, שימי אותה על מאזני הקודש אשר בהם נשקלים המות והחיים לעבדך.

(טויה מתכווצת ושמה את הכתונת על המאזנים, שכף אחת שלהם יורדת.)

האפו: ועתה דבר נא, פוטיפר אדוני.

פוטיפר: (מאוד עצל) לבי היה נתון לעבד ליוסף יותר מאשר פעם לאחר, גידלתי אותו בביתי. כמוך, האפו, אשר אתה ימין פרעה כן היה יוסף בביתי משנה לי. לא דאגתי לדבר: רק הלחם אשר אני אוכל, זאת אשתי, היתה לי לבדי, כאשר יצאתי לתיבי, אדוני, לפי פקודתך, מסרתי לו באמונה את ביתי, והנה ראה מה קרה. לגנב אשר חמס זהב קר ממת קר נקטעה היד ויש אשר נקטעו לו שתים. דם חם וחי כנקם לזהב מת וקבר מת. אולם כאשר עבד, אהוב, גוזל מאדוניו את הרם והקדוש והחי ביותר, החיק שבו הוליד ילדים, לחטא ופשע אשר כזה אין עונש, אדוני, כי אם המות.

שופט ראשון: האם כבר קרה האסון?

(אין איש עונה)

דודו: (לחש לאיה) עוד יזרקוהו לאוכל לתנין, ראה תראי.

האפו: (לפוטיפר)

שמעתי את דברך. מי עוד קם להאשים?

איה: ידענו גם כי הוא קוסם כי את כל הגבירות הקסים בעין רעה.

האפו: (משתעשע) ומה קרה כאשר שלח את הקסם מולכן, גבירות יפות?

דודו:

ידינו השמאליות נחתכו כהרף עין בסכינים חדים שתי וערב. הנה, אדוננו הרם, עדות חיה כי פצעינו עוד לא נרפאו.

(הגבירות מרימות את הידים השמאליות החבושות.)

האפו: עיני הרואות, גבירותי. (פונה מאתן אל עאני) שמעתי כי אתה, הכהן והזמר עאני, היית לו למורה. מה בפיך בעדו ונגדו?

עאני: אדוני ושופטי, הוריתי לא אמרות קודש כאשר הן רשומות בספר המתים.

האפו: ומה בפיך, אנהאי, כהנת איזיס?

(אנהאי ניגשת בצעדים אטיים עד להאפו ומסתכלת ביוסף ובטויה זה אחרי זה בעינים בוחנות. טויה עומדת להתעלף, רדדת תומכת בה.)

אנהאי: אדוני ושופטי, לו אני במקומך – ואשרי כי האלהים לא נתנו לי זאת – לא ידעתי איך לחרוץ משפט. כי כל אדם נלחץ בלבו והולך תועה.

(חוזרת למקומה.)

האפו: (ליוסף) ומה בפיך, יוסף מכנען? (יוסף שותק) למה היית בבית לבדך כאשר הכל חגגו בחוץ? עליך לענות, ואם לא…

עאני: היה עליו לשמור על בית האדון.

האפו: מי הוא אשר צווה עליו זאת?

פוטיפר: אני הוא. עאני עוור. בלילה מתהלכים גנבים.

האפו: אני מבין דבריך. (ליוסף) איככה נשאר מעילך ביד גברתך?

יוסף: (קם, מדבר בתחילה בנחת ואחר כך קולו הולך וגובר.) זאת הפעם השניה מסירים כתונת אבי מעל כתפי.

עאני: עתה, יוסף בני, דבר את כל האמת בשפתנו אשר לימדתיך.

יוסף: מות אמות כדבר החוק אבל בי נשבעתי כי אמת אני דובר, כאשר אתם דוברים על סף המות. מעולם לא חטאתי, לא גנבתי לא גזלתי רכוש זר לא אנסתי אשת איש ולא נאפתי. לא שקרתי מעולם בזדון. לא עוררתי דמעות בעיני אחרים. לא אטמתי אזני בפני צדק ואמת. לא גזלתי לחם מילד ולא חטאתי לאלהים ולארץ אבי (פורץ בדמעות).

פוטיפר: אתה מרהיב עוז, עבד חצוף, להתעטר בדברי הקודש אשר בשבועותינו ושם אותנו ללעג. הלא לא תאמין באלינו.

יוסף: (ניגש למאזנים ושם את ידו בכבדות על הכף הקלה.) אם כי אינני מאמין באלף האלים אשר לכם הנני מאמין באחד אשר יצר כולם. אף אאמין כי אתם מעריצים אותם באמת, ובשעת הדין כאשר לבכם מרחף במאזני הזהב לא ישקר איש אציל בעמכם ואף אני מדבר באזניכם דברי אמת.

האפו: אתה מוציא משפט. תניחו אותנו לבדנו, אתה, עאני, נשאר כאן. (הוא רומז לעדים, לטויה, לנשים וליוסף לצאת מן האולם. יוסף יוצא שמאלה, האחרים אחריו, אסנת מתמהמהת, האפו פונה אליה בחיבה.) האם חפצך לאמור לי דבר, בתי?

אסנת: (כורעת ברך ובוכה בפני האפו.) אדוני, סלח נא לדברי ילדה הנתונה בצרה גדולה.

האפו: דברי, בתי.

אסנת: אהב את הנתון בצרה, פתח פיו אשר בו מחניקות אותו הדמעות, היה מנחם לכל הבוכים.

האפו: עוד יבוא הכל על מקומו בשלום. (אסנת יוצאת שמאלה לחצר. האפו לשופטים:) יש אשר קשה לגזור משפט צדק כי דברי השנים סבוכים ללא פתרון אולם הפעם נראים הדברים ברורים.

פוטיפר: מות ליוסף.

האפו: בנתי היטב, הזמר עאני. כי קשה הדבר לך לענות לי בפני הנשים ויוסף. עתה פה רק השופטים. כולנו כהנים, עאני. אף אתה. אני משביעך. מה שמעת בלילה ההוא?

עאני: לא הרחקתי ללכת, אדוני, כי יראתי ליוסף, כאשר שמעתי צעדי הגברת. ידעתי זה ימים כי אהבה חמה בוערת בה לנער היפה. אף יוסף היה שיכור מיפיה, מהדרה ומגדלותה. הרגשתי כי סערה עומדת לבוא ועל כן כמעט אחת היא אם הוא או היא עשו את הצעד הראשון.

פוטיפר: ומי עשה באמת את הצעד הראשון?

האפו: אשתך היפה הביאה צרה גדולה לבית. פוטיפר. יוסף איננו בער. אף אם אהב אותה היה נרתע ממנה מחכמה כי מותו בטוח לוא גילית את הדבר (לעאני): דבר דברך, מי יצק שמן ללהבה?

עאני: שמעתי את הגברת אומרת: בוא שכבה עמי.

כולם: דברים אלה אמרת?

(פוטיפר מתמוטט)

עאני: שכחתי להזהר ונתקלתי קשה בקצה האגן וצעקתי לעזרת יוסף.

האפו: בזה הצלת אותו.

פוטיפר: משפטך ממיט עלי צרה חדשה. איככה אהיה שופט במוף אם חייבת את אשתי?

האפו: לא ידעתי, פוטיפר. מה דעתכם, שופטים? מה עלינו לעשות? הנער הזה נראה לי לא אשם. שם פוטיפר היה לחרפה – מה עצתכם?

(השופטים מתלחשים ביניהם בהתרגשות.)

השופטים: אין אתנו יודע עד מה.

האפו: הקשר מפותל עד מאוד. איככה יהיה הדבר? תן דעתך, עאני.

עאני: (מתייפח, אחרי כן קם בקושי.) אני מודה לך על מצוותך, אדוני ושופטי – את יוסף שלח נא, הוא מיהר לעלות בסולם התלול אשר להצלחה. תביאהו לכלא, פוטיפר, מקום שם אסורים אסירי פרעה הגבוהים, למען מראית הצדק על צד גבירתנו. תן אות לאשר על הכלא והוא יקח את יוסף לעזרה. יהיה בת צחוק לכל הבוכים בכלא. סלח לי פוטיפר אם אני עונה לשאלתך האחרונה, ראשי זקן וזמירים יש להם חופש. לא תוכל להוסיף להיות שופט לאחרים אחרי אשר ביתך חולל במשפט. לך לאון למקדש אמון־רע, שם תהיה כהן, שרת וכפר. שמה קח אתך את אסנת כי שנים רבות תעבורנה עד אשר תתגבר על הצער והחרפה.

האפו: וטויה?

עאני: לבי לבי לגברת כי רק בכורח אחרון חוטאים חטא גדול כזה. לא אשר אהבה את יוסף – אף אנחנו אהבנוהו, אף אתה פוטיפר. החטא הוא בכזב ובבגידה. היא פחדה כי תכעס כאשר יספר לך יוסף על מעשיה, אבל הוא היה מחריש. לא תוכל להוסיף לחיות כרעיתך. גם אם תוסיף לפעול במקדש. תשיב לה את המוהר אשר הביאה ותן לה ללכת לדרכה. המוסר הוא למעלה מצער היחיד.

האפו: אתה שופט יותר חכם מאשר כולנו

עאני: עבר זמני. לבי פג, קראו נא ליוסף.

(שופט מממהר לדלת אל החצר ורומז ליוסף. יוסף נכנס במרוצה ונופל למשכב עאני הגוסס. מאחוריו נדחקים אחרים ובראשם אסנת ועומדים מסביב למת. הדלת נשארת פתוחה. טויה עומדת מבחוץ ליד רדדת ובוכה.)

עאני: (קם) מה רב האור בעולם האופל אשר לכם. (שם את ידו על ראש יוסף) ברוך אתה יוסף ופעלך עד עולם.

(עאני נופח נשמתו. יוסף מכסה אותו בתכריך ורובץ ליד גופתו.)

יוסף: מורי ורבי.

האפו: (שם את כתונת הפסים על שכמו של יוסף). ניצלת, נערי.

טויה: (בחוץ)

אסנת: (בפנים) יוסף!

– מסך –

 

מערכון בינים    🔗

חגיגת הנשואין    🔗

הנפשות:

פוטיפרע,

כהן און

אסנת

בתו

יוסף

צפנת פענח, משנה למלך פרעה

שבע בנותיו של פרעה כהן פטאה.

(במקדש אמון־רע באון).

(ברקע הקדמי השמאלי עומד על עמודים חסונים מגדל קטן, שחלקו העליון מהווה אולם משושה. הקיר הקדמי פתוח, יתר הקירות הם ממקלעות גומא ובהם ארובות רחבות באופן שהיושבים למעלה יכולים להסתכל למטה, אבל אינם נראים מלמטה.)

(זהו אולם קבלת הפנים של כהן און, פוטיפרע, השופט העליון לשעבר במוף. חדר המגדל אפל. לאולם מובלות על ידי עבד שבע בנות פרעה המסתכלות מסביב במורך. מימין מופיע כהן פטאה.)

הכהן: ברוך בואכן, בנות אדוננו מלכנו.

הבנות: ברוך אתה, כהן פטאה.

הכהן: איך אוכל לשוות לכן עונג ביום היותכן באון?

הבכירה: באנו הנה בשם אבינו.

הכהן: ומה היה דברו?

השניה: עלינו להודיע לאסנת בת הכהן פוטיפרע כי תהיה לאשה ליוסף.

הכהן: בנות נעלות, רבה הסכנה. מן היום ההוא כאשר פוטיפר שם את יוסף בכלא נהרס גם ביתו הוא. אם אסנת גורשה ומאז לא נשמע דבר עליה ועל דרכיה. ואסנת יקירתנו שקעה באבל חשוך, בחלום ובשגעון למחצה.

השלישית: הבה ונציל אותה מן המבוך החשוך.

הכהן: שמרו שפתותיכן. לא תמיד מביאה התרופה מרפא. אם למהר בה סופה מות.

(העבד מוליך את הבחורות למדרגות המגדל. פוטיפרע בא משמאל.)

הכהן: אורח בא לבתך אסנת, מטעם המלך פרעה.

פוטיפרע: זו הפעם הראשונה אחרי שנים רבות.

הכהן: לא יכולתי למנוע זאת כי כן דבר המלך, יהי רצון ויהיה לטובה.

פוטיפרע: הכן נא הכל לאורח למשנה למלך הבא היום לאון. איככה אעמוד בפניו? זה עשר שנים אשר ירד לכלא על פי דברי. האם התגבר על הדבר ויסלח לי?

(בינתיים נעשה אור במגדל. אסנת שוכבת על ספה ומסביב לה עומדות שבע הבנות.)

השלישית: והקוסם ההוא מתיבי פתר את חלום הפרות השמנות והרזות. וניבא לפרעה כי אנחנו שבע הבנות מות נמות, שבמקומנו יוולדו לו חדשות.

אסנת: ואביכן?

הבכירה: אף המלך חרה כאשר לא חרה מעולם אף המלך העדין. הוא צעק כי הם מוצצים מאצבעותיהם וסכלותם את הפתרון.

השניה: כי כאשר הקיץ מחלומו בין החזון אשר עבר ובין היום הבהיר הוברר לו פשר החלום. ואולם כאשר פקח את עיניו חלף ועבר.

השלישית: אולם כאשר בא הפותר הנכון וחזר על הפתרון הנכון ידע כי זהו הפשר.

הבכירה: אז אמר שר המשקים לפרעה: את חטאי אני מזכיר היום, פרעה קצף על עבדיו ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים אותי ואת שר האופים ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא ושם אתנו נער עברי ונספר לו ויפתר לנו את חלומותינו.

השניה: וישלח פרעה ויקרא את יוסף.

אסנת: את יוסף מבית אבי?

הבכירה: סלחי, אסנת, שכחנו כי כואב לך לחשוב עליו, כי אמך…

אסנת: הוא המיט על בית אבי חרפה אשר לא נשמע כמוה.

השניה: ובכן עוד אין את יודעת את הדבר?

אסנת: (מסרבת) שמעתי מדברים אבל מה לזה ולי?

השלישית: אסנת, הוא האיש היפה ביותר אשר ראינו פעם בחצר המלך וחכמתו מאפילה על אור האחרים כירח המלא המחויר אלף כוכבים.

הבכירה: כאשר הביא לאבינו את פתרונו כי שבע הפרות הן מצרים ארצנו והאור אשר עלו ממנו, אדון הלחם, אוזיריס, אורו עיני אבי. את תבואת השנים השבעות יש לאצור לשנים הרעבות, יעץ יוסף. ואז רמז פרעה לו לגשת אליו ולעלות בשבע מעלות כסא מלכותו, חיבק אותו ואמר לו: שוב מצאת את הפתרון. הארץ, מצרים הקדושה, שהיא אם תבואותינו היא הפרות, פעם בטניהן מלאות לפני הלידה. וכאשר אינן פורות שורר רעב בכל מצרים עם מחלות ומגיפות. אתה האיש אשר נשלח בידי אמון־רע למען מנוע צרה מאתנו.

השניה: כמה אורו פניך, אסנת, את עולה כפורחת.

אסנת: מאז היה חכם ונבון ושנות הכלא אולי הוסיפו לו תבונה. אולם מה לי ולכל זה? למה אתן באות אלי לומר זאת? כאילו היתה זאת בשורה חשובה.

השלישית: אבינו שלח אותנו אליך בדבר חשוב. הוא עשה את יוסף למשנהו, ולמשנה המלכות וקרא לו צפנת־פענח, אשר אלהים מושיע לו.

הבכירה: מעתה הוא ראשון במלכות אחרי פרעה. על פיו ישק כל דבר.

השלישית: צפנת־פענח עובר עכשיו בארץ. הוא צובר חיטה לשנות הרעב. הוא יבוא הנה אליכם, פרעה בחר לו את אשתו.

אסנת: ותוך מסעו לראות את החיטה רוצה הוא גם לראות את הארושה? מי הנערה האצילה אשר תרצה להיות רעיה לעבד אשר עלה לגדולה?

הבכירה: אושר רב וזוהר רם מצפים לרעיתו. מאושרת הייתי לוא הציע לי אבי להיות לו לאשה.

אסנת: לי אין בזה כמעט ערך האויר אשר מנפנף לנו העבד. כבר נועד לי אשר אהיה לו לאשה.

השלישית: מי ומי הוא?

אסנת: בנו הצעיר של פרעה נועד לי.

הבכירה: עודנו ילד ומאורש לבת כוש.

השניה: עליך, אסנת, להניק ילדים זה כבר.

השלישית: ולמה בכית רבות בשנים כאשר פגע אסון יוסף את ביתכם? סגרת עצמך במגדל, התאבלת גלמודה.

אסנת: בכיתי על אמי ולא עליו.

הבכירה: ואם יבוא, אסנת?

אסנת: לא אחפוץ לראות את העבד אשר המיט עלינו חרפה.

השניה: ואחינו אבוד למענך.

אסנת: אין לי רק לבכות, עקרה ולא אהובה, להזדקן בבגדל ספירים וחלומות.

(בינתיים שאון רב מאחורי הקלעים. שני עבדים באים במרוצה וצועקים: “אברך, אברך, צפנת פענח הגדול בא”. מימין פורצים מתוך האולם פוטיפרע ועבדיו.)

פוטיפרע: (למשרתים) מהרו והביאו את כסא הכבוד למען המשנה למלך פרעה אשר אמון־רע בעצמו הבעיר את שמש תפארתו.

(העבדים מביאים כסא מפואר ומעמידים אותו בין שני העמודים. הלאה קדימה ליד העמוד הבודד הם מעמידים כסא קטן למען פוטיפרע. מימין באים עבדים נוספים המנפנפים מניפות גדולות בזרועותיהם וצועקים: “אברך, אברך”. הם מושכים עגלה קטנה עגולה שעליה עומד יוסף קורן ענוד שרשרות וטבעות זהב. הוא עומד בגאות מלכות. הוא כבן שלושים.

בחדר המגדל מצטופפות הנערות בפקעת זקופה מסביב למקלעת. אסנת בראשן. פוטיפרע משתחוה ארצה ומסייע ליוסף לצאת מן העגלה. יוסף מחוה לו קידה אבל לא עמוקה.)

פוטיפרע: ברוך בואך לבית אמון־רע, משנה למלך פרעה, צפנת פענח.

יוסף: ברוך אתה פוטיפרע, כהן אמון.

פוטיפרע: עשה חסד עמדי, המשנה למלך, לפני אשר נדון בדברי מלכות. קח ממני למנחה גביע זה, הוא בא מידי חוזים, וליודע דבר הוא מודיע את העתיד: זוהר ואימה מראש.

יוסף: (משחק בגביע)

נראה כי מכיר אני את הגביע מביתך במוף. ימים רבים עברו.

פוטיפרע: ירא אני, אדוני, כי לא תחפוץ לזכור את הימים ההם. האם עדיין זועם אתה על כל אשר קרה שם? לי קשה היה כמו לך. חלפו ביתי, אשתי, חיי.

יוסף: העבר שקע במעמקי מות. רק פעם בשנה זורמים המים במורד היאור הקדוש. אשריך ואשרי, אשר בכל שנה עולה הזרם מחדש. לקחתי את הגביע לאות בריתנו החדשה. אני קורא בו את האושר המחכה לבתך.

פוטיפרע: מה הוא הזוהר אשר אדוני מדבר עליו? באסנת ישנה רוח רעה, היא חיה בודדת במגדל מן הימים ההם, חולמת ומצפה למות הגואל.

(פוטיפרע מראה ליוסף את המגדל.)

יוסף: ואם אשבור את המגדל בידי?

פוטיפרע: היא תוכל למות מבהלה. כהן פטאה דואג מאוד לחוורונה.

(בינתיים מוציאה אסנת קמיע הענודה בצוארה, מנתקת את הקמיע מן השרשרת וזורקת אותו ליוסף וקורעת את מקלעת השבכה.)

אסנת: (צועקת) יוסף, הנה לך אשר לך. עתה חפשית הנני ממך, עתה עלי למות.

(נופלת לזרועות הנערות.)

יוסף: (מלמטה) הנני בא, אסנת, הנני בא.

(יוסף רץ למעלה ונושא את אסנת למטה. הנערות הולכות אחריו. עבדים מביאים ספת עץ צרה ומשכיבים עליה את אסנת. הכהן מופיע משמאל ומחזיק את ידה האחת ויוסף מחזיק את היד השניה.)

הכהן: עורי נא, אסנת, חיי שוב את עצמך. חלום שנות בתוליך הארוכות תם ונשלם. בחיר לבך עומד לפניך.

(אסנת פוקחת את העינים, מזדקפת לאט ונשענת על ידי הכהן.)

יוסף: אסנת, יעלת נעורי המתוקה.

אסנת: יוסף, ירח כנען.

(יוסף מרים אותה מן הספה והם עומדים חבוקים ודבוקים.)

יוסף: ועתה שירי נא את שיר הנשואין.

אסנת: עלי לספר לך, יוסף, כל אשר קרה.

יוסף: וגם אני לך.

הכהן: יהיו לכם שנים רבות לספר, כי עתה אתם בשר אחד.

(שבע הנערות מהוות חצי עיגול מסביב להם ושרות שיר הנשואין.)

הנערות: ברוכים אתם, היו לאלפי רבבה.

 

חלק שני    🔗

בימי הרעב    🔗

חמש תמונות

הנפשות בחלק השני

יוסף הוא צפנת פענח – משנה למלך פרעה במצרים.

אסנת – רעיתו, בת הכוהן הגדול פוטיפרע.

מנשה – בן שניהם.

סינוא – סוכן בית יוסף ושר־האוצר שלו.

סמנות – נאמן כוהן און בחצר יוסף ושרו של פרעה.

טויה – בעלת בית־מרזח בממפיס היא מוף, מי שהיתה רעית פוטיפרע.

קירגיפה – אחת המחוללות שלה.

המפקח על אחד מאסמי הבר שלה.

מצרי זקן

ראובן, שמעון, לוי, יהודה, בנימין, יתר ששת האחים בני יעקב.

בכנען:

יעקב

שרה – בת אשר.

בלהה – שפחת יעקב.

נפשות אלמות:

נכדי יעקב. נערות ומחוללות בבית־המרזח של טויה, משרתים ומשרתות בבית יוסף, לבלרים, מרגלים, המון מצרי.

תמונה ראשונה

(באולם בית־המשפט. לרגלי כסא־המלוכה, ברגע האמצעי קבועות מגילות המכילות את החוקים. מימין לבמה שלושה עמודי־גומא גבוהים; את הצד השמאלי תופס קיר, שעליו מצויירות שבע פרות צבעוניות על שפת היאור². לידן קנה־שבלים גבוה, שעליו תלויות שבע שבלים. האמצע מאחורי כסא־המלוכה מחופה מסך בהיר.

על הרמת המסך, יושב מנשה בן יוסף, עול הימים, מימין, על פני הרצפה ליד הלבלר, היושב ברגלים משולבות תחתיו וכותב על גבי מגילת־גומא. משמאל לפנים נפגשים סינוא, בן־משק ביתו של יוסף, מי שהיה סופר וסוכן בית פוטיפרע, וסמנות, נאמן כוהני און בחצר פרעה;)

סינוא: הנעים לך, אדוני הכהן, לשבת בבית פרעה? זאת הפעם הראשונה שעזבת את מקדש און ובאת הנה למוף.

סמנות: משרה נכבדה לי בחצר המלך ולכן הנני פה. אך העיר מלאה זימה, ותאוות הזהב והגדולה עזה בתוכה. אצלנו שם – –

סינוא: אכן ידוע, אתם הכהנים חיים על התפילה לבדה. ומה שלום מורי ואלופי לפנים, השופט פוטיפר?

סמנות: סלח נא לי, אתה שואל לשלום הכהן הגדול פוטיפרע –

סינוא: כן, אדוני. אנו בשם אדון פוטיפר קראנו לו עד יום המשפט, בו הורידוהו מכהונתו ואת אשתו טויה גרשו מן הבית בגלל המעשה הארור ההוא עם יוסף.

סמנות: פקודה עליונה עלי, לא לדעת מאומה על אלה.

הסופר: (אל מנשה) ואמך אסנת חכתה עשר שנים תמימות בצריח המקדש לנסיך, שישאנה לו לאשה.

מנשה: ואחרי כן, בהיות אבי משנה למלך – – אנא, הסופר, ספר נא זאת עוד פעם.

הסופר: – – בא גם הוא לאון לצבור בר בשנות השפע הראשונה, ואסנת החמודה בכל הנערות ראתה בעד שבכת חלונה את צפנת פענח, השליכה לו את הקמיע שלה – ועוד ביום ההוא חגגו את חג כלולותיהם בשמחה.

מנשה: הדבר מצלצל כמו אגדה מני קדם; והן לא מזמן היה הדבר.

סמנות: הכהן הגדול פוטיפרע היה מדוכא וגם זועם, כי מאהבת הילדות של בתו היחידה, אשר הקדימה להנץ את נצניה הראשונים, צמחו חיי־נשואים רופפים מסובכים כאלה, ושאשתו טויה – – (קול תוף)

סינוא: סלח נא, המשנה בא (סמנות יוצא)

יוסף: (מופיע – – – כולם משתחוים. הוא יושב על כסאו. מנשה נצב לידו.)

סינוא: ברוך תהיה, צפנת פענח, מושל מצרים עילית ותחתית.

יוסף: שלום עליך, סינוא בן־משק ביתי.

מנשה: שלום.

יוסף: (אל סינוא) הבדקת את סכרי היאור הקדוש? מה היה גובה המים השנה?

סינוא: אחת עשרה אמות גאו המים, אדוני.

יוסף: רק אחת עשרה אמה? אלוהי אבותי, זה הוא הרעב, אשר בפתרון חלום פרעה חזיתיו! בשנים האחרונות עלתה ברכת המים בימי הקיץ למעלה ראש.

סינוא: עד שמונה עשרה אמות!

יוסף: שבעה קצירים תמימים צהלה האדמה תחת עומס שבלי הקמה. כעת ביגון תיאנח באין הדגן על שכמה.

מנשה: האין למנוע את המצוקה, אבי? הלא פילסת לזרם הכביר תעלות אל אגמים חדשים.

יוסף: אכן בני, זאת היא ההצלה הערוכה מראש. – קח נא, סינוא, מן המים האגורים והשקית בהם את השדות אשר במעלי הרמות. אל יתר השדות יגיע עוד בירח הזה זרמם השפל של מימי היאור.

מנשה: הוי אבי, היספיקו המים לשתות ולרחוץ בהם ילדים וחולים? וללבן את הפשתן ולהשקות את הפרחים?

יוסף: השנה עוד נוכל לשאת את המצוקה, אך השנה הבאה תהיה מרה ואיומה. לכן צברנו דגן זהב כפתרון חלום מלכנו.

(מימין בא סמנות בהכנעה)

סמנות: אדוני המשנה! אכרים, סוחרים, אנשי מלאכה ועבדים באים מכל צד בהולים לקנות לחם לילדיהם.

יוסף: סינוא נאמני, האם אסמינו שמורים ומסוגרים היטב והדגן אשר בהם טוב וטהור?

סינוא: כזהב טהור הן השיבלים, כביום הקציר, אדוני.

יוסף: סינוא וסמנות אנשי, ימים קשים באים עלינו; רעב, מגפה, מרד, מלחמה ומוות תלויים ממעל לראשנו. למען מנוע את כל הרעה הזאת, דרושים לנו חוקים חדשים, נמרצים וקשים.

סינוא: מוצא שפתיך חוק הוא לנו.

יוסף: שים נא לב, הסופר, ורשום את הדברים, ותלמידיך יעתיקו נא זאת אלף פעם. (הלבלר יושב ורושם) יהי הדבר לחוק ויוכרז בכל הארץ: אשר יחביא דגן ולא יחלקנו כמשפט עם כולם, אוויר וחיים חומס הוא מיונק ושב, משפט מוות לו ולוא יהי גם עליון על כל הארץ.

מנשה: משפט מוות, אבי? והכוהנים הקדושים? אן הם נותנים לעולם חמישית לפרעה.

סמנות: הכהנים, מנשה, את האלים הקדושים יכלכלו בדגן. רק בחסד האלים תצמיח אדמתנו חטה.

מנשה: ולא בחסד החורש והזורע?

יוסף: (בגודל לבב) החרישה, מנשה. – וזה דבר המשנה השליט על שתי ארצות פרעה: פקידי כל האסמים בארץ יקציבו לעם את המנות כחוק, כמספר הנפשות בכל בית ובית. והנשים, אשר לב פרי בטנן פועם תחת לבבן, להן תנתן מחצית מנה נוספת.

סינוא: תודתנו לך על פקודתך.

(סמנות והסופר פונים והולכים)

מנשה: קשים הם דבריך, אבי.

יוסף: עוד נער הנך ולא תדע את הצפוי לנו. – אלפהו נא דעת, סינוא.

(קורא לו.)

סינוא: (מספר למנשה) בימים קדומים היה פעם רעב כבד בארץ. היאור הובש, ארבה כיסה את האדמה, חול המדבר החשיך את אור השמש, הילדים גוועו ברעב וההמון אכל מגוויות המתים, כי דעתו נטרפה עליו ברעב. העשירים היו לעניים והעניים התהוללו בארמונות העשירים. ובהיות הארץ ובניה מדולדלים ושותתים דם, בא אויב מבחוץ, מארץ אסיה, והשתלט על אדמת הרעבים, מאות בשנים שלטו בנו הזרים, לכן שנואים הם עלינו עד עולם – –

יוסף: (נושא עיניו אל סינוא) מה זה אמרת?

סינוא: סלח נא, השליט – – דע נא, מנשה, כי האיש המצילנו כיום מן הרעב, גואל הוא ושליטנו הטוב. צפנת פענח אלוהים הוא בעינינו, כמוהו כאוזיריס, אשר בחסדו וחכמתו את לחם חיינו יתן לנו.

סמנות: (חוזר) המושל צפנת פענח, אלופי בתי־אבות מארצות רחוקות, מחברון וממגידו, מגבל וממדין באו לקנות אוכל במוף. זה שני קצירים מנעו מהם את יבולם ויבואו מצרימה לבקש דגן.

יוסף: את הבר למען הזרים שמנו באחד האסמים אשר סביב הארמון. אך שימו נא עין פקוחה עליהם, שלא ירגלו את הארץ. פקודתי: כל זר יודיע את שמו ושם אביו לשומר בשער והשומר ירשום אותם.

סמנות: כמצותך, אדוני.

יוסף: רק אסם אחד יהי פתוח לזרים. ומחיר הדגן יהיה פי שניים. ועתה הבא נא לי מיד את שמות כל הזרים אשר באו בימים אלה אל ארצנו.

סמנות: הנני, אדוני – ואולם – –

יוסף: מה עוד?

סמנות: הזרים, אדוני, מבקשים את חסדך, לתת להם להביא את מתנות אלופיהם לרגליך.

יוסף: תן להם ויבואו. אך מהר יעשה.

(נשמעת הלומת תומים ותרועת חצוצרות, נכנסים הזרים בשורה ארוכה. איש איש נושא את מתנתו: האחד – זהב, השני – כדים יקרים, השלישי נשק, הרביעי – אריגים, החמישי – חיות מארצות נכר. איש איש נופל אפים ארצה לפני יוסף ושם את המתנות לרגליו. יוסף, בעוד המסע עובר על פניו, מודה לכל איש ואיש במלים ספורות, שאינן שמעות בגלל המנגינה. מנשה מחקה אותו חקוי ילדותי. מימין לשמאל פונים הזרים ללכת – והנה מוחא מנשה כף אל כף.)

מנשה: הבט נא, אבי, כמה נהדרות הן המתנות! האם לך הן או לפרעה?

יוסף: חלקן לי וחלקן לפרעה.

מנשה: הלא מאושר אתה, אבי, להיות כה עשיר וגדול ונכבד?

יוסף: אמנם מאושר אני, בני, אך לא כאשר תדמה בנפשך, הנני מושל על כל ארץ פרעה, כבוד גדול הוא לי ועליו גאותי, אך מה כל הזהב ואבני החן –

מנשה: ואני, אבי, הוי כמה שמח אני, כי אנחנו העשירים ולא העניים!

יוסף: שמעני, מנשה; במות אבי־אבי יצחק הוריש ליעקב אבי ולעשו אחיו זהב ועבדים ומקנה ואוהלים לרוב. ויחלק יעקב את הירושה בינו ובין עשו. מחציתה היתה זהב ומקנה ועבדים ויתר האוצרות, ומחציתה היתה הארץ – ארץ־ישראל. צחק עשיו לחלוקה הזאת, יען כי ארץ כנען היתה בידי מושלים ועמים רבים. ויקח עשו את האוצרות ויצא לאדום, ויעקב אבי נשאר בכנען, כי אמר בלבו, הארץ הזאת לבני תהיה ולבניהם אחריהם. כי לא תמיד אנשי מסחר הננו בני יעקב.

(תוך כדי דברו של יוסף, באה אסנת אשת יוסף והקשיבה לסוף דבריו.)

מנשה: יפה הוא ספורך. איש מצרי לא יעשה כזאת. ואיה הוא יעקב כעת?

יוסף: יעקב אבי יושב במרחקים – בארץ כנען.

מנשה:

ומדוע לא יגור אתנו יחד ככל אבות בני מצרים?

אסנת: לך נא אל מורך, מנשה, הוא מחכה לך עם החרט והגומא.

מנשה: אבי מיטיב בהרבה לספר מן הכהן, ששלח אבי אמי פוטיפר מאון למעני (הולך).

אסנת: נדמה לי, יוסף, כי לא יאה לנו לספר לנער פעם בפעם על מוצאך הזר – –

יוסף: רעיתי אסנת, מי כמוך יודעת, כי מיום דרכה רגלי על אדמת ארצכם, לא התכחשתי לאלוהי אבותי. אמנם לא תמיד נשאתי את שמו על שפתי, אך גם בהיותי עוד עבד בבית אביך פוטיפר, שמרתי לו אמונים ורבתי את ריבו מיד המשורר עאני נגד אלוהיכם.

אסנת: אלוהינו אמון־רע הרם נראה לך בצורת פטה קרוב לאלוהי אבותיך.

יוסף: מורי המשורר עני נשא את אלוהים בלבו, אך כוהניכם החיים חיי נסיכים, הצוברים הון ועושר, הבזים לאביון – –

אסנת: ראש וראשון אתה בארץ אחרי פרעה, ואלוהינו אמון־רע הקדיש הרבה בנים לו, וגם למען אלהיך יבנה מקדש לתפארת ואז תהיה גם אתה כאחד מאתנו.

יוסף: פוטיפר כהן־און ומשרתו סמנות מתוך גרונך ידברו. ואני את ארץ מצרים אני עובד ולא את אמון־רע. כי אין לכבות ניצוץ יעקב –

אסנת: אולי לא בך, אך בזרעך – –

יוסף: אל תעזי לנגוע בנפש בני בידי מוריך ותפלותיך.

אסנת: שליטי מצרים ידברו אחרת אל נשותיהם.

יוסף: מנשה ואפרים הם נכדי יעקב בן יצחק בן אברהם.

אסנת: בארץ פרעה מלך מצרים יתייחשו הבנים על אמותיהם.

יוסף: לא כן בבית יעקב.

אסנת: אתה מושל ארץ מצרים הנך ועליך ללכת בחוקי הארץ. הרף נא מערפך הקשה והיית סוף סוף כאחד מבינינו. אבי פוטיפר יקדשך בגאון להיות לכהן במקדשנו.

יוסף: היה לא תהיה לעולם.

אסנת: שמך שם מצרי הוא. המגרעת אשר במוצאך הקלוקל, מוצא ארץ הצפון, נמחתה על ידי.

יוסף: במקדשיכם יעברו כוהנים עטורי פז לאלילי פז בהיכלי אבן.

אסנת: אל צעיר לימים די לו במזבח־אבן, בגביע מי־מעין ובביכורי־שדה האביב. אך האלים אם יזקינו, רצונם בכהנים בגדי תפארת, בבית־מעון המון חוגג. גם אלהי יעקב אביך, אם יזקין כאלהינו, ידרוש כל זאת.

יוסף: אל נא תהי מריבת אלים ואלהים בעוכרי חיינו, אסנת. אל־נא תגעי יום־יום באצבעות זדון בחביון נפשי.

אסנת: נסה אנסה: אך אל נא תתראה לעיני כל כבן־ישראל. אשר בלבך פנימה, הוא לא למצרים ולא לחצר המלך.

יוסף: מגן־עדן לבך תגרשיני – אללי לי, ארץ כנען ברעב מתעטפת, באו אלינו הראשונים משם לשבור בר, ואם אחי יבואו – –

אסנת: התייצב נא מרחוק ואל תתוודע אליהם.

יוסף: אל נא תהיה קטנת נפש, אסנת! את אשר ישים אלהים בלבי אעשה. ואז יוכח, אם גם כבן אבותי יהיה בי אומץ־רוח להיות מושל מצרים.

(סמנות בא מימין)

סמנות:

(מגיש מגילות ליוסף) הנה רשימת כל הזרים אשר באו בשערי העיר בימים האלה.

יוסף: (אחרי עיינו ברשימות) הנה, ברשימה הראשונה ראובן בן יעקב מכנען. ופה בשניה יהודה בן יעקב מכנען, ופה שמעון ולוי, – – אסנת! כל אחי באו, כולם, עברו בשערי העיר!

אסנת: עשה נא בתבונה, יוסף, תעמוד לך חכמתך.

יוסף: מה לי חכמה ותבונה! אני לפי רחשי לבי אעשה והוא צוהל באשרו.

סינוא: מה הוא הדבר, אדוני, אשר לבך נרגש לו ככה?

אסנת: אל־נא תתגלה, יוסף.

יוסף: חכמה את ביותר, אסנת. (אל סינוא) סינוא, הנה באו עשרה אנשים, בני אב אחד כולם, אך לא יחד נכנסו העירה, כי איש איש לבדו באו בשער.

סינוא: המוזר הוא הדבר בעיניך, אדוני?

יוסף: קרא נא סמנות למפקח על אסמי הבר אשר לזרים (סמנות יוצא) ואתה, סינוא, רשום נא את שמות הזרים האלה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון, יששכר, דן, נפתלי, גד ואשר.

סמנות: (חוזר עם המפקח): הנה רשימות קוני הבר.

יוסף: האם באו האנשים האלה אליך?

המפקח: לא, אדוני, עוד לא באו.

יוסף: (רואה שוב ברשימה) הם כבר שלושה ימים בעירנו.

סמנות: לא טוב הדבר בעיני, אדוני. עשרה אחים ולא בשער אחד באו, כי אם בעשרה שערים. והנה, זה שלושה ימים הם בעיר וכל שבר בר לא קנו עוד

יוסף: מה דעתך, סינוא?

סינוא: את חוקך הפרו, אדוני. צוה צווית לכל נגרע עין מן הזרים.

יוסף: עלינו למצוא את עשרת האחים. אנכי אבחנם אם לא מרגלי אויבינו הם. ואתה, סינוא, קח נא מאנשיך הנאמנים וצוום לחפש בכל פינות העיר. בכל פינותיה, השמעת? ועשה נא, כי לא יכיר איש את אנשיך. ואם תמצא את האחים, הודיעני נא כרגע.

סמנות: אולי תמסור את הדבר לידי?

יוסף: צפנת פענח נתן צו לסינוא. השאירוני נא לבדי.

(כולם יוצאים) היום סיפרתי לבני על זמנים עברו. כמו ביד קסמים קמים הימים ההם לנגד עיני כמו חיים. ועתה תבוא המלחמה הקשה ביני האיש המצרי וביני בן יעקב. בין האח המבקש להושיט יד עזרה כחוק ובין הבל אשר הרגו קין. כי אכן אני הבל הנני. ואשר נשארתי בחיים, לא זכותם היא. הבה נראה, אם אות קין יבער על מצחם. חכמה היא אסנת, ואני מודה לה על כי לבי לא יפרוץ לחבקם כרגע בנשיקת אחים. הבה, אנסה אותם, אם לא הפך לבם בקרבם. ואם כאז כן גם עתה שנוא ישנאוני ולעוג ילעגו לי, עד היום יתפלץ בי לבי בזכרי את בור־המוות, טירוף היסורים אשר ריטש בשרי טבוע בי עד עולם. כמעט שכבשתי בקרבי את השנאה לשעות מספר, אך הנה נתלקח בי ושותת דם. ישראל אבי, אל תעזבני! תן בי כוח להיות בנך גם בשעת נסיון זאת, הוי יעקב אבי!

תמונה שניה

(בית מרזח בממפיס, היא מוף.

ברקע כירה, שעליה נצלים על גבי שפודים אווזים ודגי־ינק. לפנים, מימין, ארבעה כדי־יין עומדים זה ליד זה. אפלולית. בבית־המרזח, הכל מפויח פיח שחור. משמאל, ברקע האחורי, דלת פתוחה, שבעדה נראית פיסת סימטה צרה הטובלת באור עז ובהיר. משמאל, בחזית, עומדים שלושה חמורים, קשורים בחבלים, שרק ראשיהם נראים לעין; לפניהם – מספוא ומים. על הקרקע, תופי־עור, חלילים נבלים – הכל בערבוביה. מעל לכדי־היין תלויים מעל פני סיפון התקרה פרחים בהירים, אדומים וכחולים, וכן אשכולות ענבים ענקיים. על הקרקע כרים צבעוניים, שמיכות ודרגשי קש נמוכים.

עם הרמת המסך, נראות נערות מספר עסוקות בבית־המרזח, האחת ליד הכירה, השניה בנקוי ירקות, והאחרות בנגינת נבלים וחלילים על־יד כדי היין. האחת מלטפת את החמורים והשניה מנסה להכניס מעט סדר בערבובית השמיכות והאדרות שלפני מעמדי־החמורים. באמצע הבמה, לפני הכירה, יושבת על גבי דרגש נמוך טויה, מי שהיתה רעית פוטיפרע. היא שמנה הרבה; תווי־פניה הפכו מגושמים; שערה עטור עדי־פרחים מגוון. לשמלתה הלבנה צוארון פסיפס בצבעים ססגוניים. אך עדיין בולטים בה סימני יפיה שבעבר. לפניה, על גבי הקרקע, רובצות שתי נערות, שהיא קולעת את שערן הארוך בשתי צמות עבותות. בכלותה את מעשה־הקליעה, היא קושרת בקצה הצמה כדור־עץ גדול, לבן.)

טויה: עשינה סדר נערות. דומה בית־מרזחנו לשוק־המקנה אשר לנודדים מן המדבר.

קירגיפה: האם הרבית, אמנו טויה, לחיות עם בני־ירב במדבר, כי כה תיטיבי לדעת אותם?

טויה: מקומות רבים עברתי, בנות, ועל אלה אשר לא עברתי בהם, רבות ספרו לי הזרים.

קירגיפה: אכן נכון הדבר, הרבה זרים בא בצל קורתך!

טויה: (סוטרת לה על לחייה) אל תפשקי את פיך, קירגיפה; זה מזמן אמרתי לגרשך מעל פני, לולא ריקודיך הקלילים לקול החליל. אך השמרי לנפשך – – והזרים אשר אמתי, באו בצל קורתי בהיותי עוד נסיכה במוף.

קירגיפה: (ושאר הנערות) את נסיכה! (טויה נגשת להכותה וכל הנערות בורחות בצריחה אל פינות הבית)

הנערות: הכי, הכי, נסיכה, רגלינו קלות מרגליך.

טויה: (מנסה ללכוד את קירגיפה, אך לשווא. היא יושבת במקומה, עצובה) נערות חסרות בושת! לי מציקות הן ברפיוני ואחר נמלטות אל האשה בקט שמעבר לרחוב, העושה בנאפופיה. – אך הכונו נא נערות למחולות מחניים. עוד מעט ויבואו עשרת הזרם מכנען.

קירגיפה: (מתחנפת) אל נא באפך, אמנו טויה. אנו הלא אוהבות אותך, ושקריך, כי היית נסיכה, הלא ידועים לנו ואיננו מחשיבים אותם. אך ספרי נא לנו, איך לכדת את עשרת האחים הזרים, את אנשי החיל השתומים האמיצים האלה? הלא גם האשה בקט נסתה לעשות זאת ולשוא.

טויה: ובכן, שימו לב. עברתי בבגדי־פאר לפני שער־הנשרים והנה בא אחד מבני־שם ארוך זקן מכנען, וחמורו עמוס שמיכות וכדים. פניתי אליו בדברים, כי לפני שנים שמעתי קצת בשפת כנען וגם דברתי בה –

קירגיפה: האזנת לה מפי זרים יפים בארמון־הנסיכות אשר לך – –

טויה: אמנם כן, מאחד מהם אשר היה יפה להפליא – –

(הנערות צוחקות)

אחת: ומה אמרת, אמא טויה, אל הגבר השחום מכנען, אשר עבר בשער?

טויה: אמרתי לו: סור נא אלי הביתה, אדוני, כי אין האיש בביתי, הלך לדרך רחוקה ויום שובו לא ידעתי, בואה, משכבי מקוטר מור ואהלים וכל בשמי מצרים הקדושה.

(הנערות צוחקות בקול רם)

קירגיפה: ובהכנסו הנה האם לא השתאה למרה בית מצרי כזה?

טויה: בנות, אין להוציא מפיהם דבר לאשורו. פעם יאמרו כי לקנות דגן באו הנה ופעם כי חפש יחפשו דבר־מה. הימים טרופים הם ויש לשים עליהם עין פקוחה.

קירגיפה: ראשונה ישלמו נא לך, אמא טויה, ואחר תודיעי לאנשי המלך כי לא ישרו בעיניך. ואת כסף השלמונים אשר תקבלי שנית חלק נחלק בינינו.

טויה: שמרי את לשונך, בת בליעל! (סוטרת לה)

קירגיפה: מכשפה זקנה! אשיב לך כגמולך! (נמלטת בקול צריחה אל בין הנערות. טויה רצה אחריה. אותה שעה מופיעים שמעון ולוי בכל רוחב חלל הפתח. המה עודם עדים לצעקות ולמריבות, אולם טויה מבחינה בהם מיד ומברכת אותם בניד־ראש, היא נותנת אות לנערות, ובין רגע משתרר שקט. טויה ניגשת בחיוך אל הזרים. הנערות חוזרות דומם אל מלאכתן. קירגיפה, שבת צחוק מרחפת על שפתיה, נוטלת כלי מיתר בידה, וחברתה – תוף־עור. שתיהן יושבות לרגלי כדי היין ומתחילות להקיש.)

טויה: ברוך בואכם בצל קורתי, האחים שמעון ולוי.

שמעון ולוי: גם ברוכה תהיה האשה טויה.

(שנהם – גבוהי־קומה, שחומי־פנים, בעלי זקנים שחורים. לראשיהם עטיפה לבנה, ובידיהם מקלות ארוכים. הם יושבים אצל כדי היין.)

טויה: האם כבר הגיע לאזנכם דבר?

לוי: לא. – אך רעבים אנחנו.

קירגיפה: הנה ארוחת ערב טובה ונעימה.

(האחים סועדים)

טויה: ומה ארוחתנו, התנעם לחככם?

שמעון: נעימה מאד. ומלבד זה, ביתך הוא היחידי בו נוכל לאכל ארוחה חמה. בבית־מרזח אחר לא יתנו לנו לסעוד יחד עם בני־ארצכם.

לוי: אבינו יעקב אלוף רב הוא בכנען ופה כחזירים אנו בעיניכם, אשר תועבה הם לכם וגם לנו.

קירגיפה: אך אנו מסבירות לכם פנים, האין זאת?

שמעון: וגם אנו מסבירים לכן פנים (חובט לה מכת־חיבה קלה. היא צוחקת.)

טויה: הגם בבית אביכם יכו את הנשים?

שמעון: לא, זקנה, את נשינו לא. אין זה אותו הדבר.

טויה: בנתי.

(נכנסים יהודה וראובן.)

שמעון: המצאתם דבר?

יהודה: לא מצאנו כל מאומה. תרנו את כל בתי הרובע הזה, אך איש לא יכירנו.

טויה: הגידו נא לי, מי ומה תבקשו, אולי אוכל לעזור לכם. כי רבים אכיר פה וגם מאנשי החצר.

ראובן: ידענו, אמא טויה, הלא בעודך נסיכה – –

יהודה: אולי היא אשר תעוץ לנו עצה. שלושה ימים עברו עלינו לשוא. דגן לאסמינו לא קנינו, לביתנו לא עשינו דבר, אנו מחפשים עקבותיו. משפחתנו רעבה ומצפה לשובנו. – לבנו יתחמץ בקרבנו ואשמתנו הנושנה לא תתן שינה לעפעפינו.

טויה: את הכל אעשה למענכם. אהובים אתם לנו ככל הזרים הבאים בצל קורתנו.

לוי: ידענו גם ידענו אהבת נשים אשר כאלה. אך נכשל רגע, ותהיינה הראשונות להסגיר אותנו.

טויה: אם כן. נערי, הבה, נחדל מזה.

(בין כה ובין כה נכנסים לאט יתר ששת האחים. מגישים להם כרים לשכיבה, ומעלים יין על השולחן. הנערות מגישות להם גביעים מלאים. שנים מן האחים מוצאים תופי־עור וקיתרסים ומתחילים להקיש בהם לאט־לאט, הנערות מנגנות בחלילים ובכלי־נבל. האחים נתפסים להלך־רוח מרומם; אך יהודה וראובן יושבים מן הצד. הרקדניות בצמות הקלועות רוקדות. טויה יושבת אצל הכירה ומנצחת על הכל. הנערות והאחים מוחאים יד ביד בקצב, ומחול־ההוללות מתגבר יותר ויותר. טויה מתגנבת ובאה אל יהודה).

טויה: (אל יהודה) אתה חכמת בעיני מכל אחיך, יהודה.

יהודה: מדוע אנוכי?

טויה: הכרת פניך תענה בך. הגד לי, את מי אתם מבקשים?

יהודה: לך לספר, טויה? יש בך. דבר־מה מיוחד. – אך הגידי נא לי, מאין לך שפת כנען?

טויה: ידעתי פעם איש, מכנען הובא אנה.

יהודה: נמכר הנה?

טויה: כדבריך, יהודה. ישמעאלים מכרוהו.

יהודה: ושמו?

(פתאום קם שמעון ממקומו וקורא: “הסו”. הכל עומדים כמאובנים במקומם; הוא חוזר ויושב, מתוך צחוק של טוב־לב.)

שמעון: הבהלתיכם? אבל אצלנו נהוג לשיר על היין והמחול, ולמען אשיר לכם שיר מקדם אבקש דממה סביבי. (הנערות מתגודדות סביבו.) אשיר לכם ספור מקדם (מוחאים כף והוא שר): אבי זקני גר בחרן ושמו היה לבן. עשה לבתו חג כלולות למאות קרואים במשתה היין. וכאשר הקרואים שתו לרוויה – –

לוי: צר לי מאד, כי נעדרתי שם כי עוד לא נולדתי אז –

קירגיפה: האם גדול היה המשתה ההוא ממשתה השליט צפנת פענח?

לוי: אל תפסיקי, נערה! לחרן זה היה משתה כביר למדי.

(הבחורות סואנות.)

שמעון: אל תדברנה על מצרים. ובכן לבן הערום גילה כי יתן את הראשונה, לא השניה.

לוי: אבל דאג לשכנים שלא יחרישו על כן דרש מהם כלי זהב כעבוט לשתיקתם, והם נתון נתנו (הנערות צוחקות).

שמעון: למחרת הלילה החם נתגלתה תרמית לבן והשמש עמדה במרום הרקיע, השכנים דרשו עבוטם.

לוי: אך לבן צחק בפניהם ואמר: ערובותיכם אינן בידי, בעבוט נתתים ובעד התמורה ערכתי לכם את משתה היין –

שניהם: הנה ככה עשה לבן הזקן, הנה ככה עשה לבן הזקן!

(צחוק)

יהודה: (שם בכוח אדיר כד־יין על שולחן; כולם משתתקים) שמעון ולוי, החרישו! חדלו משירי היין! במצוקה אנחנו. ארץ כנען מתבקעת מחורב, נשים וילדים ישוועו ללחם ואין, ואחינו, אשר כצרי־גלעד היה לאבינו, חסר לעיני אבינו העוור, אותנו עוינים פה ולועגים לנו – ואתם אווילים, בנים סוררים תמיד, מוסיפים לשיר שירי שיכורים עם בנות־היין ושמים לשמצה את שם שבטכם ואבותיכם גם יחד. בושתי מאחי, כי לא אחי המה!

ראובן: אל־נא באפך, יהודה. הבינה נא לנפשם. הדרך הארוכה, המתלאה הקשה ועולם מוזר ורחב־ידיים זה – כל אלה הכו אותם בתמהון. סלח להם, אחינו, ואל נא תספר באזני אבינו יעקב. –

קירגיפה: משפחתכם מפילה עלי אימה – –

לוי: (מכה אותה) אל תעיזי לפגוע בכבוד משפחתנו, פן אכך נפש!

טויה: אל תרגיזוהו, בנות, פן עשה יעשה זאת.

שמעון: חי אלהי יעקב, כי עשה נעשה.

טויה: מה אמרת בשירך, שמעון? שתי בנות היו ללבן? ומה היה שם הבכירה?

ראובן: לאה.

טויה: והצעירה.

ראובן: רחל. למה תשאלי?

טויה: את השם הזה שמעתי לפני שנים. – ובנים היו לרחל?

ראובן: כן, שניים, יוסף ובנימין.

טויה: מה אמרת? יוסף?

שמעון: כן, יוסף. השמעת עליו?

טויה: האם יוסף הוא אשר אתם מחפשים?

ראובן: אלי כלתה נפשנו, אל יוסף.

טויה: כן – – יוסף היה עבד בביתי, בטרם גרשני בעלי.

קירגיפה: האם היה אחד הזרים היפים בחצר הנסיך? – –

טויה: כן, אחד מהם.

אחים: ואיה איפה הוא?

קירגיפה: אל נא תאמינו לאמא טויה אף חצי דבר, עוד מעט ותספר לכם, כי היתה אשת השופע הרם פוטיפרע והיו לה עבדים וכסף וזהב לרוב. כטוב לבה ביין, תראה ותספר הזקנה חלומות בהקיץ.

שמעון: (דוחה אותה הצדה) בלום פיך, טפשה! – ספרי נא, טויה, מה קרה את יוסף?

טויה: האזינו כולכם. לפני הייתי פה נסיכה רבתי בעיר הזאת במוף – –

לוי: (צוחק) כזאת שוויתי לנגדי תמיד נסיכות מצרים!

ראובן: החרישה, לוי! – אנא, ספרי נא הלאה.

טויה: העבד יוסף מכנען נמכר לנו וישרתני.

שמעון: לנסיכה טויה, או לבעלת המרזח?

לוי: לא אובה שמוע עוד את הבלי הזקנה הזאת, המתפארת בשווא!

יהודה: החרישה, אחי. היא הראשונה, האומרת, כי ידוע ידעה את יוסף. – הזכרי נא טויה, נגמול לך במיטב כספנו. איפה הוא כעת?

טויה: (לוגמת כוס־יין גדולה) אכן, אני אומרת לך, יהודה, לא הכל ישולם בכסף וזהב. ואני, יען אשר האמנתי כי את הכל אוכל להכניע בכוח שלטוני – לכן אבדתיו לעד.

יהודה: חדלי נא מדברי טיח־תפל. איהו כעת?

טויה: אסון גדול קרהו – – בגללי – –

האחים: (נלחצים כולם אל טויה) בגללך? – אויה לך! –

(סינואה מופיע עם שני המרגלים מטעם המשנה למלך. בו ברגע שהמרגלים מבחינים באחים³, מרפים הם מטויה ופוזלים אל הנערות.)

סינוא: (לטויה) אכן, רבים הם האורחים בביתך. מה הם אורחיך אלה?

טויה: מארץ כנען באו.

שמעון: (אל קירגיפה) מי הם האנשים האלה, נערה?

קירגיפה: (במבט פוזל, במבוכה) אלה – אורחי־תמיד הם לנו. הנח להם וישיחו עם טויה.

ראובן: אין לי אמון בהם.

סינוא: (אל טויה) ומתי באו העירה?

טויה: לא מכבר.

החזיקי בהם, עוד מעט ואשוב. (אל אנשיו) ואתם על המשמר בחוץ.

טויה: כדבריך תמיד.

(סינוא מברך לשלום ופונה ללכת. טויה חוזרת אל האחים. המרגלים ניצבים לפני הפתח, וגבם אל בית־המזרח.)

ראובן: (מפוכח) ספרי נא הלאה, טויה, מה הוא האסון אשר קרהו?

טויה: אל הבור השליכוהו.

ראובן: איפה הוא הבור? – –

טויה: פה במוף. יען כי לבש גאות ועז־פנים היה.

שמעון: הזקנה הזאת יודעת מה. (את טויה) דברי נא אמת, טויה. מה הוא דבר הבור? דעי לך, יודעים אנו לא רק לשתות יין עם הנערות. ספרי דבר הבור.

טויה: אינני יודעת עוד מאומה.

לוי: שמעי, זקנה. דמנו אדום מכל יין, ואם קצפנו יעלה – –

טויה: כן, ידעתי, שמעון ולוי, אז תכו עיר כולה של כואבים לפי חרב – –

ראובן: מפי יוסף שמעה את אלה.

טויה: מדוע כה שנאתם אותו?

שמעון: האם אהובתו את כי כה תדאגי לו?

טויה: כן – – אהבתיו – – ולמה רציתם במותו?

לוי: אם יש את נפשך לדעת, בגלל אמו רחל שנאנו אותו, אשר גנבה מאת אמנו לאה את אהבת אבינו יעקב.

טויה: ולכן קרעתם מעליו את כתונת הפסים. –

יהודה: את ברכת אבינו יעקב ביקש לרשת ולהיות לאבי כל משפחתנו. ואנחנו גברים הננו ולנו השלטון. לכן אמרנו להשמידו, ועמו יחד נשבר גם כוח אבינו יעקב.

טויה: עשרה נגד אחד הייתם.

יהודה: (פרוע) החרישי, אשה, ואל נא תעלי את חמתנו – ומה קרהו אחרי כן?

טויה: כמוהו כאוזיריס נגזר עליו לרדת שאולה ולשוב ולעלות לתחיה.

ראובן: ראשך מלא יין ושכרין! את מערבבת אלים ובני אדם יחד. אנו משביעים אותך על דבר אחינו יוסף – –

טויה: גם יוסף עלה מאפלה לאורה. אתם במו ידכם העליתם אותו, אחרי אשר השפלתם אותו.

שמעון: (מאיים) הזהרי אשת־זנונים, כי בנפשך הוא הדבר.

טויה: נפשי בידכם היא, אבל אחיכם יוסף, אשר נטרף בידי חיתו טרף – אתם ואני – עלה ממחשכי־בור אל זוהר אָמוֹן־רע!

לוי: הבל הבלים בפי הזקנה – – זרם אדום עולה בעיני – –

קירגיפה: ואל איזו שמש עלה מן הבור, הוי נסיכה, אל שמשך־את, או אל שמש פרעה? (מתנדנדת בצחוק.)

טויה: במרום הסולם נצב למעלה –

יהודה: טויה, אין זה לצון בית־מרזח! איפה הוא יוסף?

טויה: עבדי יוסף הוא עליון בארץ מצרים.

קירגיפה, לוי, שמעון: (בצחוק רם) עליון בארץ – – עבד הנסיכה טויה – – עליון בארץ – – מי יתן וראיתיו!

(משלבים ידיהם ורוקדים מסביב לטויה הבוכה מחרון; באין רועים מופעים יוסף עטוף פנים וסינוא, ובאין רואים נשארים עומדים בכניסה.)

יהודה: הביטו, השגעון ידבר מתוך עיניה.

טויה: (צועקת) שכורים, גנבים, רוצי אחיהם – שמעו את האמת אשר בפי: יוסף הוא עליון על כל הארץ! (כולם ממשיכים בצחוק.) אדון כל הארץ הזאת!

(ברגע זה היא רואה, ואתה גם האחרים, את שני הקצינים הגבוהים. כבאורח קסם חולפת הצפיה והכל משתתקים. סינוא מוליך את יוסף בחפזון לצד ימין ונותן אות לטויה שתצטרף אליהם.)

סינוא: (אל טויה) מיהרנו לשוב, יען כי בחוץ מתגודד ההמון בזעם פרוע מסביב לאסמי הדגן, ורק בעמל רב יכולים שוטרינו להמריצם בשוט לסדר ושקט. – סגרו את השער!

(שני אנשיו, העומדים בפתח, עושים זאת. יוסף נכנס לתוך חוג האחים השותים. הוא בוחן אותם בשתיקה. הכל נאלמים דום, רק קיריגיפה פורטת חרש על הנבל. יוסף פונה הצדה.)

יוסף: אחי הם – – אל אלהי אבותי! סינוא, תוליכם אתך מפה.

(טויה מביאה לשניהם כרים ושרפרפים ומעמידה אותם מימין; מגישה גם גביעים ויין, יוסף וסינוא יושבים).

סינוא: למה זה נאלמתם דום פתאום? הן את קולכם הרם שמענו לפני רגעים.

יהודה: באנו הנה – – –

סינוא: צוה נצטוויתי להביאכם מיד אל אדון הארץ, אל מושל המדינה.

יהודה: הננו להכריז – –

יוסף: (עטוף גלימה) לא עת דברים היא; שם יווכח הכל.

יהודה: אדוני, אנשים חפשים הננו.

סינוא: החרישו – – ואף לא הגה עוד. בואו כולכם אל בית־המשפט.

לוי: (אל יהודה) מה לעשות? (כולם מקיפים את יהודה).

יהודה: הבה נלך.

טויה: לכו לשלום, אחים, ושובו אלי מהר.

שמעון: אכן טובה עוללת לנו, זקנה!

טויה: לא אשמתי היא, שמעון.

שמעון: שתקי, אשה. ידענו פשר דבר.

(האחים פונים לעבר הדלת, מאחוריהם המרגלים וסינוא.)

סינוא: היי שלום, בעלת המרזח. תודתי בטוחה לך (יוצא)

(יוסף וטויה לבדם.)

יוסף:

משלוח־יד נקי לך, הזקנה. מחציתך נתונה לזרים ומחציתך לפרעה. ההרבית לספר להם על אודות ארצנו – על הדגן והאסמים – ועל האיש העליון בארץ?

טויה: מה יעלה על לבך, אדוני? האנכי אמעל מעל?! בשכרוני סיפרתי להם על אודות עבד; לא ידעתי, כי האנשים האלה לא ינעמו למושל.

יוסף: ידענו גם ידענו נשים אשר כמוך. האם הבית הזה מכלכלך ברווחה?

טויה: לא בשפע, אדוני. עיניך הרואות, לא בהיכל פז כקצינים אגור.

יוסף: הגם אַת באלה המקימים את העם נגד מושלי הארץ וחוקיה? ההמון המתקומם שם סביב האסמים, האם לא מיינך ודבריך שתה לשכרה?

טויה: למותר להם עצתי, אדוני, לדרוש לרעבונם את הדגן, אשר אספו בזיעת אפים לתתו לפרעה.

יוסף: השמרי לנפשך, אשת בית־היין. גם אנכי איש פרעה הנני. העם נותן למלך את אשר למלך.

טויה: ולכן תכו בשוט את העם עד דם, אתם אנשי המלך, יען כי לפרוסת לחם ישווע. אם אתה אחד מהם, הכה נא ומשול. אתה – – פניך כפני אחד צעיר, רך ואביון – – ולכן טוב לב! –

יוסף: (יושב) חדלי מדברי־הבל. הבי לי יין ונגני לי שיר –

(הוא מסיר את גלימתו מעליו ופניו נגלים. טויה מזדעזעת, בהכירה את יוסף, ונופלת אפים ארצה.)

טויה: יוסף! – – האתה הוא זה – – אתה – – המשנה למלך – –

יוסף: מי את, כי תכיניני בשמי הראשון, חזר לעמנו? אני, שמי צפנת פענח.

טויה: האם לא תכירני? אני הנני טויה אשת פוטיפר –

יוסף: את? – טויה? – את? – ופה עלי לראותך שנית – אם אשתי אסנת –

טויה: אל נא תדבר עליה כעת – – שוב אנו נצבים זה מול זה, עין מול עין – – אתה ואני – –

יוסף: אני ואת ואסנת.

טויה: שמעני נא יוסף. אולי דברינו האחרונים הם זה אל זה בחיינו. אסנת היא גברת ביתך, לך היא לעולמים – אל נא תדבר עליה כעת. –

יוסף: שכוח אשכח את אשר היה. לא יתכן כי פה תשארי, בשפל הלזה פה.

טויה: יוסף – אין בי העוז לנגוע בידי הלוהטת בידך אתה. אך דע נא, כי בכל נשימת אפי רק אותך אהבתי, יוסף שלי.

יוסף: את מספרת על נשמת אהבתך, ואני על הכבלים אשר את בשרי פצעו. על טחב האפלה אשר בכלא, עובש לחמי ועל נפשי הנואשת במאסר לעולם. וכל זה מסוך ברעל שקריך־את. חדלי ממני, אשה!

טויה: יוסף שלי – – אל נא תחטט בפצעי האנוש.

יוסף: רמת־יחש היית, על במתי־עב ישבת, ואני בשפל המדרגה – ואת ברגליך רמסתיני.

טויה: אם כן. הלעולם לא תשכח ולא תסלח?

יוסף: לשכוח לא אוכל, אך לסלוח – בין רגע. אנו רק השלבים החלפנו. כעת את למטה ואני למעלה.

טויה: דבריך, יוסף, את עצמותי יפלחו.

יוסף: שנינו הננו אשר היינו, גם את וגם אני. את ביקוד אשך אמרת לשרפני, אך לא נפלתי לך לקרבן. בקשי לך עבדים מעבדי־מצרים.

טויה: יוסף שלי, האנכי השלכתיך תהומה? הלא אתה דחפת אותי לשאול. אתה, כל נפילה שלב עליה הוא לך, ואולם אני, אני אבוד אבדתי ביום ההוא, בו פנית לי עורף, יוסף. בגללך הייתי האשה הירודה ביותר בכל אדמת מצרים, ועלבוני אכלני חיים. הבינני נא, איש רם ואהוב. –

יוסף: טויה, אני המשנה למלך ואין את נפשי לראות את אם אשתי בבית־מרזח. הא לך אגרת אל סינוא האיש אשר על ביתי – –

טויה: סינוא, אשר היה נאמן ביתי – ועתה לא יכירני עוד.

יוסף: טויה, המשרה אשר על שכמי קוראת לי לשוב אל הארמון. למקרא האגרת הזאת יתן לך סינוא את אחד מבתי על שפת היאור. שם תבלי בשלוה את שנותיך האחרונות. למען כבוד אסנת אשתי ואם לבני אעשה זאת.

(הוא מטיל מגילת גומא על השולחן)

טויה: (לוקחת את המגילה בידה) בית על שפת היאור – התהיה שם אורחי, יוסף? אהוב תהיה שם מכל האדם אשר על פני האדמה.

יוסף: לא, טויה, לעולם! המעון ההוא ישרה עליך שלום בשנות־חייך האחרונות.

טויה: אודה לך המושל על חסדך הגדול (זורקת את האגרת לרגליו). אתה חייה נא בזוהר שמש המלך ואשרה. היה טהור וישר־דרך והשקיפה בעיני אלים על תשוקות הנשים. ואני אשאר באשר הנני. ויען כי אתה הוא, הוי בני, אשר דחפני תהומה, הנני ואכלה את נפשי בחשכת השאול. –

יוסף: (בפתח) כלינו את דברינו, טויה, צפנת פענח אמר את דברו.

(הולך).

טויה: (פורצת אחריו) יוסף! –

– מסך –

תמונה שלישית

(אולם בית־הדין.

מגילות־החוק סולקו הצדה והמסך מאחורי הכסא מופשל. בחוץ ־ ליל אפלה. משמאל לתמונה, המתארת את חלום פרעה, דולקים לפידים בשני עמודים גדולים, ומאירים את התמונה באור חוורין. עם הרמת המסך, נראים על הבמה עשרת האחים, מהם שרועים ומהם עומדים קבוצות קבוצות. בנשוב הרוח מתלקחים הלפידים ומאירים ביתר בהירות את התמונה המתארת את שבע הפרות. האחים נעשים דרוכים וקשובים.)

לוי: הלפידים לוהטים אימה.

ראובן: הביטו, מה מוזרה היא תמונה זאת.

יהודה: חלום פרעה הוא, אשר פתר המשנה. שבע הפרות הן האדמה על יד היאור ושבע השבלים הן שבע השנים הטובות. האומנם כה כביר הוא כוח החלומות?

ראובן: אדיר חפצי למצוא את יוסף.

יהודה: וחפצי אני כי נהיה מחוץ לארץ הזאת.

שמעון: כמה ישפילונו פה! דמי מתחיל לרתוח בי!

יהודה: הסו, אחים, אנו במלכודת.

לוי: בלא כל משפט גרשונו הנה מבית־המרזח, מה היא מזימת המושל בנו? (מופיע יוסף, בלי שהאחים יבחינו בו, ומסתתר מאחורי כסא־המלוכה.)

שמעון: נואלת בעצתך, ראובן, לתור אחרי יוסף בטרם קנינו דגן.

ראובן: חדל נא, שמעון – לב הקצין לא רחש לנו טוב שם בבית־המרזח. ואולם מי זה היה הקצין השני שם?

שמעון: אל פחד, אחי, אני אחלץ את נפשנו מצרה כי תבוא. לא כן, לוי אחי? כוחנו אשר לדינה אחותנו ושכם עודו במתנינו!

ראובן: אל נא תתפארו, אחי, במעשה ההוא, כי לא טוב היה המעשה. אולי עתה יבואנו הגמול על אשר השלכנו את יוסף אל הבור.

יהודה: (אל ראובן) אתה, אחי, החרישה על יוסף. הלא יעצתנו לעשות זאת.

ראובן: אך רק למען הצילו מידכם. ואתה, יהודה, אמרת למכרו לסוחרים אשר עברו שם. ואני אחרתי לבוא ולהעלותו מן הבור. כי בינתים סחבוהו המדיינים.

שמעון: אנו לא אמרנו להמיתו, רק אתה, ראובן, אשם בדבר, שהמדיינים מצאוהו.

ראובן: איש־כזבים, כעת תגולל עלי את האשמה! הן אתה שיסית בו את כולנו. “הנה בעל החלומות הלזה בא”! קראת ופיך מלא צחוק בהתקרבו אלינו בכתונת הפסים.

יהודה: ואתה, לוי אחי, טבלת את כותנתו בדם גדי־עזים. ותביאה אל אבינו, וכה ירד אבינו הזקן באבלו כמעט שאולה –

ראובן: אבינו יעקב לא האמין למעשה החיה הרעה, הוא חיפש את עקבות שיני החיה בתוך הארג ולא מצא –

(עם המלים האחרונות מזדהרת פתאום החצר מאחורי אולם־העמודים ונראים לעין אחד־עשר אסמי־בר העומדים בחצי גורן עגולה. הם כתומים ועגולים מלמעלה ומקיפים את כסא־המלוכה של יוסף בקשת רחבה.)

לוי: אחים! – הביטו – אחד־עשר! חלום יוסף!

יהודה: חלומות תחזה גם אתה!

ראובן: אכן – כאשר ספר לנו יוסף – – אחת עשרה אלומות משתחוות – הנה, האסמים הצהובים הולכים וקרבים, ניצבים ומשתחוים לפני כסא המלכות!

יהודה: כשיכור תדבר, ראובן, התושש!

ראובן: לא – לא – האשמה האיומה – שמה מחנק לגרוני.

יהודה: החרישה, מוג לב!

(תרועת חצוצרה: יוסף מזדקף על יד כסא־המלוכה במלוא קומתו, עטוף אור מלכות במסגרת אסמי הבר. האחים משתחוים וכורעים לרגלי יוסף. הוא נותן להם אות לקום, וקורא על ידי אות את סמנות וסינא.)

יוסף: האלה הם האנשים הנכרים מכנען, סינואה?

סינואה: אלה הם, אדוני.

יוסף: ענו נא לי ואל תכזבו. יש לאל ידי לבחון כל כזב ברגע. למה באתם לארץ מצרים?

ראובן: לשבור בר, אדוני, למשפחותינו.

יוסף: ולמה נכנסתם דרך עשרה שערים שונים, הלא בני אב אחד אתם כולכם?

שמעון: אמנם כן, אדוני, שנים עשר אחים אנחנו, ואבינו ציווה לנו כן, פן יהיה הדבר חשוד בעיניכם לראות עשרתנו נכנסים יחד.

יוסף:

אכן, חשודים אתם. אך נראה כי אביכם בכנען לא ידע עצמת מצרים. פרעה מושל על כל הארצות, אשר בשמותן יקרא. – אמרתם, כי שנים עשר אחים אתם, והנה רק עשרה פה. איפה הם השניים?

ראובן: אחד מהם, הצעיר, נשאר עם אבינו והשני –

יהודה: לא ידוע לנו, אדוני.

יוסף: מופלא הדבר בעיני.

ראובן: חמוס חמסוהו מידינו.

יוסף: חמוס חמסוהו. ומי?

ראובן: מדיינים, אשר סחבוהו לארץ מצרים.

יוסף: מוזרים הדברים אשר בפיכם וסתומים מאד. אם כן – באתם הנה לשבור בר?

ראובן: כן, אדוני.

יוסף: ומה מעשיכם בבית המרזח, שם הסתתרתם תחת לפנות אל האסם ולקנות כאשר יצווה החוק – –

יהודה: מחפשים אנו דבר־מה, אדוני.

יוסף: מחפשים הם, סינוא! אכן לתור את ערוות ארצנו באו הנה, עם חדלי אישים וזנות ימתיקו סוד, למען רגל את הנעשה בארץ.

יהודה: סלח נא, אדוני עוול גדול את עושה לעבדיך – אנו מחפשים פה בעיר – –

יוסף: ידעתי גם ידעתי את אשר תחפשו –

יהודה: לא, אדוני, נעלם ממך הדבר.

יוסף: דבר איפוא, מה הדבר?

ראובן: את אחינו השנים עשר אנו מחפשים, אדוני.

יוסף: ומה שמו כי אדע?

ראובן, יהודה: יוסף.

סינוא: יוסף?

יוסף: החרישה, סינוא – איככה זה קרה כי מידכם גבורי־החיל העזים חמסו את אחיכם המסכן הקטן?

שמעון: בלילה היה הדבר, כולנו ישנו – – רדפנו אחרי השודדים עד גבול ארצם, אך הם קדמו לפנינו בהרבה.

יוסף: ולא השגתם אותם, להלחם בהם ולהציל שללם מידם?

לוי: סופת חול התחוללה בדרכנו.

יוסף: אכן – סופת חול – ולמה חפשתם אותו בבית־המרזח?

שמעון:

יפה תואר היה אחינו הקטן, אמרנו אולי בידי הנערות הוא.

סמנות: מזימה מבדחת היא!

יוסף: (טופח במחי־יד עצום על מסעד הכסא. הכל קופאים מרוב פחד.) כעת מתגלה הדבר, סינוא, מה הם פעלי־הצדק ואמונה, אשר למענם יבואו הנה מכנען. אומרים לנו: “לשבור בר באנו הנה” – ועושים יד אחת עם בזויי־עם וזונות לעשות פה עסקים עכורים.

יהודה: סלח נא, אדוני, אבל – –

יוסף: החרישה, שקרן! האם לא אמרת, כי אחיכם הקטן נחמס מכם?

יהודה: כן, אדוני – כה היה.

יוסף: ואני בחזיון לילה ראיתי אמש איך אתה, ראובן, יעצת להשליכו הבורה.

האחים: (בערבוביה) מה – איך? אדוני –

יוסף: צפנת פענח יודע את מעשיכם, וגם את הנסתרים מכל עין.

ראובן: (אל אחיו) אבדנו!

יוסף: אל הבור השלכתם את אחיכם. יען כי למכשול היה לכם. “חמסוהו” – – “סערת־חול”, דברי שקר הם אלה!

(הם נופלים על ברכיהם.)

האחים: נשבענו, אדוני – כי אמת בפינו – – את אחינו אנו מבקשים פה בארץ.

יוסף: אמת ושקר בפיכם יחד; כן יעשו המרגלים וגם אתם כמרגלי־חרש הסתתרתם פה.

ראובן: אדוני הרם, בני יעקב לא משקרים הם.

יוסף: (נותן אות לאנשי המשמר שלו. באים עשרה רובי־קשת ומתייצבים מאחורי האחים.) ראשית כל – אסירי פרעה אתם! מרגלים, אשר באו לראות את ערוות ארצנו!

(האחים, זולת שמעון, חובקים רגלי יוסף.)

האחים: האמינה לנו, אדוני, לשבור בר באנו הנה;

שמעון: אכנו נפש! בשתי זרועותי אלה אחנקנו.

יהודה: הרגעו נא אחי, – אל תדברו דבר, אצבע אלהים היא ונקמתו לאחינו יוסף.

(עשרת רובי הקשת דוחפים את האחים החוצה.)

סינוא: אדוני, אנשי המשמר הביאו את המדיחים, אשר אתמול הסיתו את העם באסמים.

יוסף: יחכו. קרא נא לנסיכה הנה. (הוא נשאר לבדו) השמש יכני מבעד לחומות הללו ואוכל את אוני מכל עצמותי. – הוי חלומותי, חלומותי האומללים, אשר באו כולם ונהיו. שר־המשקים אשר בבית האסורים הושב על כנו הרם, ושר־האופים נתלה על עץ. (פונה אל תמונת הפרות) שבע שנים יגאה זרם היאור ושבע שנים ישפל – – אחי כרעו על ברכיהם לפני והתפללו על נפשם הנתונה בידי – אחת עשרה אלומות השתחוו לפני. הוי חלומותי. אחד עשר אחים היו לי, אחד עשר. – הוי בנימין,פריה המתוק האחרון לאמי, אשר צץ מבשרה ויהרסנו. הוי, בנימין, אחי הקטן, לו רק בזרועותי אחזיקך, מצוא אמצא את הדרך אל אבי ואליכם אחי, אשר שנאתי ואהבתי גם יחד. היום שמעתי: בבית־המרזח חיפשו את יוסף עם הזונות ביחד – אותו צפנת פענח כאחד מנערי הזונות, נער זונה אחת ושמה טויה. – סמנות, משרת הכוהנים, צחק בקול: הוא ידע, כי אני הנני יוסף. מה אעשה איפה – אם אתן להם ללכת, אהיה חפשי לנפשי והם יהיו טרף לרעב בכנען. ובנימין, ואבינו הזקן, אשר דם בני מנשה ואפרים זורם בקרבם – – שמע קולי, אלהים –

אסנת: (נכנסת) קראת לי, צפנת פענח.

יוסף: ראש וראשון אני בארץ מצרים אמר פרעה.

אסנת: אל נא תבטח ביותר. אם תתגלה כאח לפראי־כנען אלה, יתמוטט כל הבנין אשר הקימונו יחד. המצרים שנוא ישנאו כל זר, ואתה עבד היית.

יוסף: למה תציקי לי, אסנת? הן ידעת, כי רק שמי היה עבד, וכבן־חורין חף מפשע ירדתי לשפל המדרגה. מלכי פרעה ירימו את בני דלת־העם לפי פעלם.

אסנת: בעיני המצרים תשאר עבד.

יוסף: שמרי נא, אסנת, על מוצא פיך. אהבתיך בהיותך עוד ילדה והתפללת בעדי.

אסנת: גם אני, יוסף, נפשי יצאה אליך בהיותי סגורה במגדל המקדש.

יוסף: אני מחשכת־הבור וחסוך־אור שמש, ואת ממרומי עבים בלי קרקע תחת רגליך, כה קראנו זה לזה וניפגש סוף־סוף עלי אדמות.

אסנת: כה היה, יוסף. ובנים לנו, מנשה ואפרים. ובכל זאת, בכל זאת – אתה, רק אתה אשמת בחורבן ביתנו. בחרפת אמי וחרפתי, כי אתה היית לה למכשלה.

יוסף: אַת, כל מעינך רק בך ולא ביסורי וביסוריה –

אסנת: אל נא תנקוב בשמה, לבל תזהם בחלאתה את נשמת אפי.

יוסף: הוי אסנת, יש אשר תחטא אשה ולבה טהור.

אסנת: בבית זונות היית הלילה, בריח בגדיך אחושה.

יוסף: לא ענינך הוא איפה הייתי.

(סמנות נכנס, שניהם משתתקים במבוכה.)

סמנות: אין לאל ידנו, אדוני, לרסן את האנשים המשוועים ללחם.

יוסף: אם ישלמו בבהמתם תמורת כסף, אפתח להם את אוצרות הבר.

אסנת: צא נא, יוסף אישי, והודע להם את נדבת לבך. את יופיך יאהב העם, ומה גם הנשים עלי הגגות.

יוסף:

(יוצא)

סמנות: נדמה לי, בתי, כי קדרו פניך. אנחנו, כוהני און, קווינו, כי אהבת ילדותכם תהיה יסוד נאמן לחיי נשואיכם.

אסנת: לולא התערבו בהם דברי המדינה והארץ.

סמנות:

סלחי נא, ילדתי, בתת פרעה את בת הכהן הגדול פוטיפר למשנה המלך הצעיר לאשה, ביקש לקרב אליו את לב הכוהנים.

אסנת: והדבר נעם להם לכוהני און, כי על ידי בת פוטיפר ניתן להם יד ושם בבית פרעה.

סמנות: אכן, הכל הולך למישרים, בתי. אך הנה דרושים לנו פה בחצר פה אחד והרבה אזנים, יען כי פרעה הולך בדרך אשר לא תנעם לאָמוֹן־רה. כן יכניס את בני דלת־העם אל תחת זוהר הכתב וגם את העבד הנכרי, ועוד מעט והכל יהיו שווים לפני כסא־המלכות. זה צופן בחובו את זרע המרד וסכנה לאלהי האבות ולכוהנים גם יחד.

אסנת: קצה נפשי לחיות עד תחת עולכם!

סמנות: הזהרי נא, יען כי חזק ואיתן הוא כוח שלטון אמון־רה. עצתי לך, אסנת, בואי מיד יחד עם נערך לאון, עזבי את יוסף לימים מעטים ולבו יהפך עליו וישוב מדרכו.

מנשה: (נכנס מרוגש במרוצה) הוי, אמי, סמנות – בואו נא וראו: אבי דיבר באזני העם, ויצו לפתוח את האסמים, והעם מביא את בהמתו וצאנו בשמחה אל חצרות המלכות והכל יצהלו ויריעו לו לפודם ומצילם!

אסנת: שובה נא, בני, והתבונן אל אשר אביך עושה.

מנשה:

(יוצא)

סמנות: הנה, עיניך הרואות, אחרי אביו הולך הנער שבי. אם רצונך להצילו לנו ולמצרים, כי עתה חושי אתו יחד אל אביך פוטיפר כוהן און.

אסנת: הדבר יפגע קשה בלב יוסף.

מנשה: (חוזר בסערה) עם סינוא ידבר עתה אבי. את אחיו ישלח הביתה לכנען וחמוריהם עמוסים דגן בשפע.

אסנת: כמה מאושרת אני – המשפחה הלכה לה הביתה ותקותי כי שוב לא תשוב עוד הנה.

יוסף: (נכנס בפנים צוהלות) שלוח שלחתי את האחים אל אביהם הביתה – ורק אחד מהם לקחתי כערבון, למען ישובו חיש מהר, ויחד עמם גם הצעיר באחים – ואולי, ברצות אלהים, גם האב הזקן יעקב.

אסנת: ואני לא כן ביקשתיך. –

סמנות: אדוני, אך זה בא שליח פוטיפר מאון. רצונו העז הוא, כי בתו אסנת עם מנשה בנה יסעו אליו מיד.

יוסף: האמנם נכון הדבר, אסנת? – לא. אותו לא אתן לעולם. הנה אחי פה בארמון וחפצי הוא, כי יתקרב אליו ואחי יאציל עליו מרוח אבותי ואונם. אני לא אפרד מבני – ואת, אסנת, אנא השארי גם את על ידי.

סמנות: פוטיפר כוהן און הביע את משאלתו הנמרצת מאד ובתו תמלא אחריה, אדוני.

יוסף: לא אצווה עליך, אסנת, אך מנשה ישאר על ידי.

מנשה: (מנשה עומד אין־אונים בי האב והאם)

אסנת: בוא אתי, מנשה. אדוננו אבינו פוטיפר זקן מאד ומבקש לראות את פניך, בני.

מנשה: עז חפצי ללכת אתך, אמי. יפות הן התמונות ומצבות האבן שם באון להפליא, אך – –

יוסף: צעיר אתה לימים, בני. לא לרוחי הוא, כי בחור תבחר ביני ובין און. אך דע לך, כי בבית יעקב לא יאציל האב את ברכתו הגדולה, כי אם לבנו האחד.

סמנות: הכהן הגדול פוטיפר ברך יברכך אלף פעמים אם שוב תשוב אל ביתך.

מנשה: (מהסס) אינני יודע – – אבי – אמי – (נדבק אל אמו)

יוסף: קללת הנכר היא (מרים במועל ידים את אדרתו על ראשו)

מנשה: (מסתתר בבכיה בחיק אמו) אמי, מפחד אני מפני אבי.

– מסך –

תמונה רביעית

(משמאל אהל יעקב, בירכתים הרי חברון מימין עץ־זית עתיק ימים. בלהה, אשה באה בימים, מתבוננת באפות שרח בת אשר, נערה צעירה ופורחת, עוגות לחם על גבי אבנים, שתחתן לוהטת אש.)

שרח: אמי בלהה, היום טחנתי את מנת הדגן האחרונה, אשר הביאו בני־יעקב ממצרים. האם גם שנית נרעב ללחם?

בלהה: אולי, בתי, אולי. חג יגון הוא חגנו היום, יום הביכורים. לחם־חטים אחרון לנו, ולא הראשון מן הקציר החדש כבימים ימימה.

שרח: מדי שנה בשנה קשטנו את שולחננו באודם פרחים, קלינו גרגרי־חטה רעננים. סחטנו ביכורי ענבים אל הגביעים ושרנו שירים –

בלהה: זאת השנה השלישית יבשו השדות והרעב החריב את הארץ. השרשים אשר אנו אוכלים טעמם מר – – –

(בינתים באו נערים ונערות, יושבים במעגל מסביב לבלהה ושרים את שיר הלחם):

המקהלה:

מפרי מעשיך תשבע הארץ,

מצמיח חציר לבהמה,

ועשב לעבודת האדם

להוציא לחם מן הארץ,

ויין ישמח לבב אנוש

להצהיל פנים משמן,

ולחם לבב אנוש יסעד.

(תשעת האחים נכנסים לאט, ומתגודדים מסביב לילדים השרים. מתוך האוהל יוצא יעקוב – עיוור, שחוח – בהשענו על בנימין. האב יושב לפני האוהל והזמרה נפסקת. שרח לוקחת ככרות־הלחם האפויות ומביאה אותן לפני יעקב, המברך עליהן את ברכתו ובוצע פרוסה. בנימין מגיש לו את גביע היין, יתר הככרות מתחלקות בין המסובים במעגל ונאכלות כתומן.)

יעקב: אודה לאלהים אתכם יחד, בני ובני בני, על כי נתן לנו לאכול מלחם הארץ.

(תנועה בין המסובים. שרח ניגשת אל יעקב ומתרפקת עליו.)

כולם: הלחם האחרון, הלחם האחרון.

יעקב: מה זה יתלחשו, שרח?

שרח: אבינו יעקב, לבם לא ימלאם לגלות לך.

יעקב: מה, בתי?

שרח: זה הוא הלחם האחרון. אין לנו עוד. ומר נרעב כולנו.

יעקב: אלהי, אלהי אברהם ויצחק, מדוע זה תנסה כה קשות את בני עבדך ישראל? מה חטאנו לך?

יהודה: לא אנחנו לבדנו, אבי, כי כל הארץ תרעב ללחם ולא חוטאים אנחנו מכול.

יעקב: כל הארץ כולה חוטאת – ואיש איש לנפשו, ואולם אתם, אתם הבנים, האם חפים אתם מפשע?

ראובן: אנו צריכים לחם לטפנו, אבינו?

יעקב: רדו שנית ושברו לנו אוכל במצרים. השיבו נא את הכסף אשר מצאתם באמתחותיכם וכסף משנה קחו בידכם.

ראובן: העד העיד בנו אדון הארץ לאמור: לא תראו את פני בלתי אם אחיכם הקטן אתכם. ואת שמעון לקח בערבון.

יהודה: בזאת רצה להיווכח, כי כנים אנחנו, כי שנים עשר בנים אנו לאבינו ולא מרגלים.

יעקב: אותי שכלתם מיוסף אחיכם, שמעון איננו אתנו, הגם את בנימין תקחו ממני? בנימין לא ירד עמכם.

לוי: לא נוכל לרדת מצרימה בלעדי בנימין.

יעקב: למה הרעותם לי להגיד לאיש כי עוד לכם אח?

לוי: שאל שאל האיש לנו ולמשפחתנו ונגד לו כמשפט –

ראובן: הידוע ידענו, כי יאמר: הורידו את אחיכם אלי?

(שני האחים מתקרבים אל יעקב)

הנכדים: אבינו-זקננו יעקב, עוד טרם שכחנו את הרעב! – את הרעב הראשון אבינו־זקננו! – לפני שאבותינו הביאו בר ממצרים. היום נתת לנו את הלחם האחרון! – ומה יהיה עלינו מחר? –

יעקב: לא אסכים.

שרח: אבינו זקננו – –

יעקב: מה בפיך, שרח בת אשר.

שרח: אנא, אבינו הזקן, עשה נא זאת. כולנו מתחננים אליך. אנו נובלים כנבול האדמה בלעדי הגשם ברוח קדים. תן לנו לחיות, אבינו, ולרומם את שמך בקודש.

בנימין: אבינו יעקב, תן לי את ברכתך לדרך. כי עם צאתי לדרך תיפתח לנו התקוה לחיים, אך אם אשאר והקיץ הקץ עליך ועל כל בית יעקב.

יהודה: אנכי אערבנו, מידי תבקשנו ואם גם בחיי אשלם מחירו!

יעקב: לא לכם אבד בני יוסף, לא עליכם מתה אשתי רחל בנעוריה. יסורי אשר סבלתי, הדמעות אשר אכלוני, לא את לבבכם כרסמו בסתר. האם ידעתם, מה היא הזוועה אשר במות יוסף בני?

ראובן: לא ידענו, אבינו.

יעקב: אשמתי הוא – – אשמתי, אנכי הוא אשר שלחתיו לדרך שאולה. – הנני, אבי! – כה הלך לקראת המות בצחוק על פניו.

האחים:

(בוכים בחשאי)

יהודה: הוי, אבינו, כל אחד מבינינו את נפשו יתן, לו יכלנו להשיבו אליך.

שרח: האם סלוח לא יסלח אלהים כל חטא לעולם?

יעקב: כל עוד אשו יוקדת בנו, לא יסלח החטא (דממה). בנימין לא ירד אתכם.

יהודה: בנפש נשותינו וטפנו הוא הפעם. אנו בקש בקשנוך – אך כעת – –

לוי: אבינו אתה, זקן המשפחה – אך הנה ראשך כבר מט אלי קבר. – ואנו ובנינו בחיים חפצנו. ולכן ירד בנימין אתנו, וגם אם בעוורונך תמנע זאת ממנו.

יהודה: אבינו, הנה שבעים נפש נצבים לפניך ומתחננים כי ילך האחד למען הציל את כולם מן המות. אדיר הוא חפצנו מרצונך הקדוש.

יעקב: אתם, הבנים, אימה עלי תפילו?

יהודה: לא אימה היא זאת, אבי, כי למען הודיעתך: אם לא תתן לנו ברכתך ברצון, בחוזק יד נקח את בנימין.

יעקב: ידעתי גם ידעתי את חזקכם לבלי־חת, כשטף מים רבים כל חוק יהרוס. ידכם חזקה עלי לשבור את רצוני. הנני, המיתוני ושלטתם כרצונכם.

בנימין: הפעם, אבי, אתם הצדקה. גם אני אתקומם לדבריך הפעם ובלי ברכתך אצא לדרך, כי אין לאל ידך לעזור אותנו.

שרח: היה טוב ומיטיב, אבינו הזקן, כי אנו רפי־אונים לעומתם. (דממה).

יעקב: תנוני, בני, ואחשב דרכי.

בנימין: אלהי אבותינו הבטיח לך להרבות זרעך לעם גדול ורב. ואם בניך לא ירדו שנית מצרימה, מות נמות כולנו עד אחד.

יעקב: (אחרי דממה) יהיה נא רצונכם הפעם, למען תהיו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.

(שמחה רבה. הבנים מנשקי ידי יעקב, ושרח מלטפת אותו.)

הבנים: מודים אנו לך, אבינו!

שרח: (מלטפת אותו)

יעקב: אם כן, קחו אתכם מגלת ספר ותהי לבנימין למגן תחתי. האזינה, בנימין ורשום (בנימין רושם): אל מושל מצרים צפנת פענח ורוח תבונתו מאת עבדו יעקב בן יצחק בן אברהם מארץ העברים, שלום עליך אדוני נסיכי. שליט מצרים יודע, כי חזק עלינו הרעב בארץ כנען, וזאת הפעם השניה יורדים אליך בני. הנה אני זקנתי ועיני כהו מבכי על בני כי אבד לי בלא־עת. שמעתי, כי חכם אתה ונבון מאד, ורזי שפות ופני־אדם נגולו לפניך. אתה אשר ידעת לפתור בחכמה את חלום פרעה – איככה זה נעלם מבינתך הצרופה, כי לא מרגלים הם בני? צווה צווית עלי אדוני, ואשלח לך את בני הצעיר, את בנימין, אך אם בזדון תקחהו ממני, יודע תדע, כי אל כביר הוא אלהי אברהם, יצחק ויעקב: מלכים כעבדים ייסר אם חטאו לפניו. כאשר הודיעו לי בני, כי אסרת אותם כמרגלים ואת שמעון עצרת בלא צדק ומשפט, התפללתי לאלהי אבותי, כי יחוס עליכם עוד יען כי בני בתוככם. אפס כי כביר כחו של אלהי ישראל, על כן השיבה נא את בני אל אביהם הזקן, השולח לך, שליט מצרים, את ברכתו בענוות צדקי –

(הילדים שוב שרים את שיר הלחם. יעקב סומך את כפות ידיו בברכה על ראש בנימין)

יעקב: צאתך לשלום בנימין וצאתכם בשלום, בני.

(כולם פונים ללכת. יעקב נשאר לבדו)

שרח: חדוות שובם אלינו כבר נסוכה בלבי, אבינו יעקב.

יעקב: הנה הלכו בני כולם ממני – שירי נא לי ילדתי את שירת יוסף, כי על כן דמית מעט ליפי רחל.

– מסך –

תמונה חמישית

(הטרקלין הגדול בארמון יוסף, חצות הלילה; ואף־על־פי־כן מואר האולם כולו בלפידים, הניצבים במנורות גבוהות, רבות־מסגרות. כסא יוסף קבוע באמצע, כשגבו מופנה אל הקלע הימני, ולעומתו – כסא קטן; בין שניהם־שולחן. בחצי־העיגול ערוכים שולחנות ושני כסאות לפני כל אחד מהם; השולחן האמצעי עומד על גבי דוכן – והרי יש כאן מין מעגל של ששה שולחנות. – שמעון ניצב, ביחד עם כל האחים, בקבוצה צפופה משמאל, יוסף עומד מולם. הוא לוקח את אגרת יעקב, ומבלי לעיין בה, הריהו מניח אותה על השולחן.)

יוסף: האם חידש הלחם את כוח אביכם הזקן?

יהודה: לעבדך אבינו שלום; חי הוא, אף כי בדאגה ועוור עינים.

יוסף: וזה פה אחיכם הקטן? – אלהים יחון אותך בני. (נוטל גביע מן השולחן, כמנחש בו) מה שמך כי אדע? (האחים משתאים)

בנימין: שמי בנימין, הבן השני לאמי רחל.

(בינתיים התקרבו זה אל זה בשתיקה כמה רגעים.)

יוסף: ובכן, אתה הוא האח בנימין. – (אל משרתי המלך) ידידי נפשי, ערכו את השולחן! ותנו קול זמרה! יזרום נא היין אל גביעי אורחי! – (בנימין עומד לבדו) וכעת שבו נא איש־איש במקומו בסדר אשר נולדתם לאמותיכם. הנה פה ישב ראובן ויהודה, לוי, ושמעון, ושם יששכר וזבולון – –

יהודה: מאין לך, השליט, סדר הולדתנו?

יוסף: והנה פה דן ונפתלי, ופה ישבו גד ואשר. – עיניכם הרואות את הגביע אשר בידי, בו אנחש את מסתרי כוכבי השמים ובני האדם. – ואתה בנימין?

בנימין: אני לי לבדד הנני. –

יוסף: את אחיך יוסף חמסו ממך. – שבה על ידי פה. גם אני אין לי אח.

בנימין: אודה לך מאוד, הנסיך.

(האחים יושבים. יוסף ובנימין יושבים לפנים על גבי הדוכן. עבדים מביאים מאכלים ומוזגים יין.)

יוסף: הגישו, עבדים, ממיטב המעדנים, עד בלי די! אני היום שבע – בשמחת ידידי, שבעה נפשי היום.

(המנגנות פוצחות בשיר. יוסף קורא בינתים את האגרת ומצטחק.)

בנימין: האם למקרא אגרת אבינו תצחק, הנסיך?

יוסף: שמח אני לחכמת לבו, למשאלותיו – וגם לפחד אלהי אבותיו. הוא כהרף עין היה מכיר באחיך, כי לא מרגלים המה, אך אני רק כעת נודע לי הדבר, כאשר ראיתיך.

בנימין: אמצא נא חן בעיניך, אדוני.

יוסף: אמנם לווית־חן לראשך, בנימין.

בנימין: מעודי לא ישבתי אל שולחן מלכים. המותר לי לגלות לך את אשר עם לבי?

יוסף: דבר נא, דבר, כחפצך. –

בנימין: למן היום אשר חמסו מאבי את בנו וממני את אחי, קדרה עלינו נפשנו עד מאד. נטל כבד רבץ על נפשו ונפשי, אשר לא הוקל אף לרגע. –

יוסף: וכעת?

בנימין: כעת – הוי אדוני – מדי ראותי את פניך – רווח ללבי לפתע פתאום, כי –

יוסף: ומדוע זה? בנימין?

בנימין: לא ארהיב בנפשי להגיד, אדוני.

יוסף: (קם ונגש אליו) דבר נא, דבר, בנימין.

בנימין: יען כי פניך כפני יוסף אחי!

יוסף: (משמיע צעקה קלה, צונח על כסאו, מליט את פניו בכפות ידיו ומוריד את ראשו על מסעד הכסא – אחר שב ומתאושש בשקט) יום קשה היה לי היום. חושי בי כהו מעט. מי יתן והיית על ידי תמיד. –

סינוא: (נגש אל יוסף) המישנה, מנשה שב מאון אל אביו הביתה.

יוסף: ברוך בואו אל בין אורחי מכובדי (מנשה נכנס ומשתחווה אפים ארצה לפני יוסף. יוסף חובקו בזרועותיו.) ידידי, זה הוא בני מנשה, בכור ביתי הוא.

האחים: היה ברוך, הנסיך (משתחוים).

מנשה: סלח נא לי אבי על כי הלכתי. הנה שבתי אליך.

יוסף: זאת לעת אחרת בני, – וכעת ידידי, יסובבו נא הגביעים במעגל סביב, והלילה הזה במאור עינינו יאיר.

שמעון: (קם ממקומו וכורע לפני יוסף) חסדך, אדוני, עם עבדיך אין לו גבול.

יהודה: (גם הוא) קראת אדוני, את אגרת אבינו, איך יחרד לכולנו ולבנימין בנו –

לוי: עד אחרית ימינו נברכך אדוננו.

ראובן: הנה הבוקר אור, אדוני, תן לנו ונשוב אל אבינו הביתה.

יוסף: צוויתי להעמיס בדגן את בהמתכם. לכו ואמרו נא לאביכם: “מושל מצרים כבד יכבד את זיקנתו מאוד”. וכעת מהרו וסעו לשלום, לא אעכבכם עוד. הבה נבצע את לחם הידידות, ואת כוס הפרידה נשתה עוד.

(העבדים מגישים לכל אחד ככר־לחם וגביע־יין; האחים עומדים צפופים.)

בנימין: תן לנו, אדוני, ונברך על הלחם וגם על היין את ברכת אבינו יעקב.

(האחים פוצחים בשיר הלחם תחילה בלחש ואחרי־כן בקול רם. יוסף עומד כשפניו מוסבים מן האחים.)

האחים:

מפרי מעשיך תשבע הארץ.

מצמיח חציר לבהמה.

ולעשב לעבודת האדם.

להוציא לחם מן הארץ,

ויין ישמח לבב אנוש,

להצהיל פנים משמן,

ולחם לבב אנוש יסעד.

יוסף:

(מרים את אדרתו מעל לראשו ופוצח אתם יחד בשיר):

להצהיל פנים משמן

ולחם לבב אנוש יסעד.

מנשה: אתם יחד תשיר, הוי אבי!

(השיר נפסק בצליל אדיר. רגע שוררת דממה, אחר־כך מחווים האחים קידה עמוקה לפני יוסף ונחפזים לצאת.)

יוסף: (אל סינוא) מלא נא אמתחת האנשים האלה בר ככל אשר תוכל בהמתם לשאת. ואת הכסף שים גם הפעם בתחתית השקים וגם את הגביע הזה (מוסר לו את הגביע שלו) באמתחת בנימין הצעיר באחים. וכעבור זמן־מה רדוף נא אחריהם, צווה לחפש באמתחותיהם ולאחרונה באמתחת בנימין. ובהמצא אצלו הגביע, הביאם הנה אל הארמון – אך איש אל יפגע בהם לרעה.

(סינוא יוצא לשליחותו. העבדים מפנים את השולחנות בחפזון רב.)

מנשה: גבורי המדבר הם, אבי, תאווה לעינים! לא רכים ומפונקים ככוהני און. לבי נמשך הנה אחריך, אבי.

יוסף: היטבת לעשות, בני, קשה עלי הדבר, כבדה היא המלחמה בין לבי ובין תבונתי. הוי, כמה חפצתי לחבק את בנימין אל לוח לבי – אך לא יכולתי.

מנשה: מדוע אבי?

יוסף: עוד לא. – עלי לנסות אותם, אם נכונים הם להגן על בנימין בדמם ובחייהם.

סינוא: (נכנס) כדבריך, אדוני, כן יהיה.

יוסף: הבוקר אור, עוד מעט וגגות הסמים יאירו מקרני־השמש הראשונות. – יום גדול הוא לי היום, סינוא איש־סודי, קרא לסמנות ויבוא הנה, העם מצפה לדבר־המלך. ענין פרעה דורש את צדקתו.

(סינוא יוצא – כעבור רגע חוזר עם סמנות. השמש עולה ומאירה את החצר ואת אוצרות הבר. יוסף, סמנות, סינוא ומנשה יושבים למועצה אצל השולחן הגדול.)

יוסף: ביקשתיכם הנה, ידידי ויועצי, יען כי עמנו ירד פלאים במצוקתו והיאוש המר פותח את השער למרד. הגש־נא לנו סינוא את דבר התלונות אשר הגיעו עדינו.

סינוא: אכרים ועבדים, נשים וטף גוועים ברעב. מי־היאור ירדו עמוק בשרב היוקד, מגפות וחלאים משתוללים באין מעצור.

סמנות: השרב ורוחות המדבר בינת־אדם יבלעו. הנשים עוד מעט והוכו בשגעון.

מנשה: הרשה נא, אבי, לבניך הצעיר להגיד דבר. ראיתי בחוצות העיר עוני, אשר לא יסתתר עוד מעיני כל. גלוי הוא לעינים. בכי נשים ויונקי־שדיים. אשר לא ימצאו עוד חלב בשדי־אמם הצומקים, על אבנים חשופות יתגוללו ויתפלשו בעפר בשרב שמש צהרים. אין להסתירם עוד מפני עין אדוננו. תם הכסף – תם המקנה, ולא נותר להם עוד בלתי עור בשרם ואדמתם הצחיחה.

סינוא: נשים וילדים מכל המעמדות פנו אלי להתפלל לאלוהיך, כי יתן חסד ורחמים בלבך ואתה תאציל מרחמיך עליהם. כי כה יאמרו: “האלים העתיקים אולי נרדמו בתוך מקדשיהם, ואולי אינם חיים עוד, שכן אינם באים לעזרתנו”.

סמנות: ולדברי גידופים כאלה מקשיב עבד פרעה?

סינוא: העם יש לו פה ובו ידבר.

יוסף: לעם הצדקה. אלהי אבותי חי לא במקדשים עלי אדמות. אלהים לא ימות משרב השמש.

סינוא: העלה נא ארוכה, צפנת פענח, ברוב חכמתך לארץ ובניה למען לא ימותו מות־נבלים.

יוסף: נואשתם, ידידי, כאלו תמה מנת הדגן האחרונה. עוד האסמים מלאים בר למכביר – אולי נפתחם הפעם?

סמנות: לא ייעשה כן, אדוני, אות לרפיון ידינו יהיה זה בעיני ההמון העם, אשר ישתער על האסמים בכל רחבי הארץ. ואז תתפוררנה לרסיסים שתי ממלכות־מצרים, אשר אלפי שנים טיפחו האלים וכוהניהם ופרעה בידים נאמנות. לא זאת היא הדרך.

יוסף: שומה עלי להגן על המלך ועל העם כאחד. להתיך יחד אש ומים, שהאד ישבור את צמאון השני ולא יאכלו זה את זה.

סינוא: איככה זה, אדוני?

יוסף: הקשיבו נא – לילות אין־שינה העמקתי חשוב, ונותר רק פתרון אחד: כל אדמת מצרים לפרעה תהיה. דגן במחיר אדמה – – אדמה במחיר דגן –

סמנות: המושל – כל האדמה תהיה לפרעה? ולא תהיה לאיש חלקת אדמה שלו, ובן דלת־העם כמוהו כרם־יחש יהיה – –

יוסף: כדבריך, סמנות, ובזה הצלה. ואם נוסף גם את אדמתכם, אדמת הכוהנים, יאכל כל העם לחם לשובע. – – הזהב נמוג ואיננו, דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת – –

סמנות: המושל – איש נכרי באת הנה ותהי לשר וגדול בארצנו. והנה תאמר להרוס משפטי קדם בני אלפי שנים ולגזול מאת האלים וכוהניהם את עשרם וטיבם?

יוסף: גם למורת רוחכם, הכוהן, היה תהיה האדמה לפרעה מלך מצרים. וכל בני עמו משפט אחד להם בפניו.

סמנות: אך לנו הכוהנים תאלץ להשאיר ברוב חסדך את נחלתנו בידינו. אנו לא נשכח את מעשיך ונזכירם למשפחתך. ובבוא היום – והוא לא ירחק לבוא – ומלכים אחרים יקומו ויחדשו את משפטי מצרים כקדם, בה לא יחדלו בני דלת־העם ואנשי־יחש מלידה ומבטן – לנצח. זה נכרי וזה בן הארץ, זה בן חורין וזה עבד.

יוסף: ידעתיכם, כוהנים. וכעת קראו נא את ראשי המדברים.

(מכניסים שבעה מצרים)

יוסף: שמוע שמעתי את זעקתכם ואקנה את שדותיכם לפרעה מלככם. ארבע ידות מיבול האדמה יהיו לכם והחמישית

השבעה: ברוך תהיה, צפנת פענח, אדון הלחם, אשר פדית את חיי עמנו ממות.

זקן: בחכמתך, המושל, הצלת את חיי בנינו ונכדינו והדורות הבאים אחרינו. אנחנו נעבוד את פרעה באמונה. אך אתה, המשנה למלך, ברוך ומבורך תהיה, אתה ומשפחתך לעולמי עד!

(יוסף שולח את מנשה אל הזקן. הלז סומך כפות־ידיו על ראש הנער וממלמל דברי ברכה.)

יוסף: שמרו נא בלבבכם את ברכתכם לביתי, בקום אדונים חדשים לארץ, בנים חדשים, אשר לא ידעו את מצוקתם ואת יוסף לא ידעו.

(סינוא, סמנות ובני העם הולכים. מנשה מנשק ידי יוסף)

מנשה: אתה הוא החכמה, אבי, והעם גם את אחיך יאהב בלבו.

יוסף: מעומק לבי איחל זאת.

סינוא: (פורץ ונכנס) הנה הבאתים, אדוני.

יוסף: אלהי אבותי, היה נא בעוזרי הפעם!

(האחים נכנסים ונופלים לרגלי יוסף)

האחים: חסד, אדוננו, חסד!

סינוא: באמתחת האיש הלזה מצאנו את הגביע (מראה על בנימין).

יוסף: קומו. למה שלמתם לי רעה תחת טובה? רע הוא המעשה אשר עשיתם.

ראובן: למה ידבר אדוני כדברים האלה? הן לא יעשו עבדיך מעשה אשר כזה. האם לא השיבונו את הכסף אשר מצאנו באמתחותינו בתחילה ואיך נגנוב גביע־כסף מבית אדוננו?

יוסף: ובכל זאת, הלא באמתחת אחיכם זה נמצא הגביע.

סינוא: גאים היו ובטוחים, אדוני, עד כי אמרו “אשר ימצא אתו הגביע מעבדיך – ומת, וגם אנחנו נהיה לאדוננו לעבדים!”

לוי: לא ידענו, אדוני, כי אחינו זה לקח את הגביע.

יוסף: הלא ידעתם, כי בגביע זה נחש אנחש כל הימים ואיך לא אנחש, איפה הוא הגביע?

יהודה: מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק? האלהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוננו גם אנחנו, גם אשר נמצא הגביע בידו.

יוסף: חלילה לי מלעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד ואת עלו לשלום אל אביכם.

בנימין: (מתנפל לרגלי יוסף) אמר אמרתי כי גם אתה כמוני, אין לך לא אח ולא אם – רחם נא עלי למען זכר אמך!

(יוסף מסב את פניו. מנשה תומך בו באהבה רבה.)

יוסף: סינוא, הפרד נא בין האשם ובין אחיו. והתר מהם את הכבלים, והוליכה נא את בנימין אל פתח האולם הזה.

(סינוא עושה כן. האחים פולטים זעקת כאב.)

יוסף: קחו נא את הגביע, אשר נפשכם חשקה בו.

יהודה: הבגביע נמכור את אחינו?

יוסף: האם לא מכרתם את אחיכם בעד בצע כסף, ולמה לא גם אחיכם זה? לוי:

לו רק שערה אחת מראש מרטת, היה כל האולם הזה טובע בדמי!

יוסף: הן זו דרככם מאז, גם את כתונת אחיכם טבלתם בדם והבאתם אותה אל אביכם.

ראובן: מאין לך דבר הכתונת?

יוסף: בגביעי נחשתיו הלילה.

שמעון: (בקול, אל אחיו) עיניכם הראות, כי המצרי את רעתנו מבקש. רמה רמה אותנו גם בכסף וגם בגביע. התאזרו, אחי! הרסו את עמודי הארמון הלזה וצאו אל השווקים ונכה את מצרים מכת־מות!

יוסף: הבלים תדבר. אני אקרא לאנשי החיל וקצכם בא!

לוי: בני יעקב, אשר ביום יאכלם השרב וקרח בלילה, יתר עוז להם בשוקיהם וזרועם מאשר לכל עבדיך גם יחד!

(האחים מצטופפים לצנפה אחת ולוחצים את יוסף ואת מנשה אל הצד הימני של האולם. רגע של דממה).

ראובן: תשובתך, השליט.

יוסף: לא!

ראובן: תשובתו – לא!

יהודה: (נגש אליו) בי אדוני, ידבר נא עבדך דברי באזני אדוני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה. כאשר הודענו לעבדך, הוא אבינו, את דברך כי נביא את אחינו הקטן עמנו, אמר אבינו יעקב: שנים ילדה לי אשתי רחל, ויצא האחד מאתי, ולקחתם גם את זה מאתי, וקרהו אסון, והורדתם שיבתי ברעה שאולה! עתה בבואנו אל עבדך, הוא אבינו, והנער איננו אתנו, ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער – ומת… בי, ישב נא עבדך פה תחת בנימין עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו.

יוסף: (פוסע פסיעה לקראת אחיו, ונשאר שוב על עמדו) הניחונו לבדנו, המצרים! (המצרים יוצאים.)

ראובן: תשובתך השליט – – חסד!

יוסף: לא.

יהודה: אנחנו את חיינו נתן למען בנימין!

(האחים כורעים על ברכיהם. בנימין ניגש אל יוסף)

יוסף: את חייכם תתנו למענו?

בנימין: השליט, לו תשמעני הפעם! את אבינו תוריד שאולה – –

האחים: את אבינו תוריד שאול – –

יוסף: גשו אלי. אתם שיברתם אותי.

בנימין: חסד, אדוני!

יוסף: (פורץ בזעקה אדירה) אני יוסף! העוד אבי חי?! (מחבק את בנימין)

האחים: (קופאים לרגע, אח"כ פורצים בזעקה פה אחד) עוד יוסף חי!

– מסך –

אפילוג    🔗

בכנען, אצל יעקב. אוהלו נמתח, הוא שרוי באפלולית. יעקב, ניכר בקושי, ישן על משכבו. מימין ממולו יושבת ליד מנורת שמן קטנה שרח בת אשר ובידה כלי מיתרים והיא פורטת עליו מזמן לזמן.

מימין באים עשרת האחים, לבושים הדר בגדים מצריים, ענקי זהב על צואריהם וזרועותיהם. הם מביאים חבילות בגדים אל הבמה וכן שקי תבואה וכדי יין גבוהים. על גבי חישוק גדול מחורזים הרבה תכשיטי זהב.

יהודה: איככה נגיד זאת לאבינו?

ראובן: השמחה עלולה להמיתו.

שמעון: ניגש אליו ונעירהו משנתו.

לוי: פרא אדם אתה, תן לאחים החכמים לפעול.

(שרח שמעה את הלחישה. היא מוציאה לראשונה את ראשה מן האהל ואחרי כן יוצאת ממנו בחפזון.)

שרח: אתם הנכם בני יעקב?

(נופלת על צוארי אשר.)

שמעון: השלום לאבינו?

שרח: רוח אפו עולה ויורד בנחת אולם הוא מתגעגע לכולכם ולבנימין. איפה הוא בנימין?

יהודה: איננו אתנו, המשנה למלך עצר אותו אצלו.

שרח: אוי ואבוי לי, לא אחיה אם אבינו יעקב ימות בצערו זה.

יהודה: לא בתי, אל דאגה, שלום לבנימין.

שרח: אבינו לא יאמין לזה לעולם.

יהודה: האמן יאמין. הידעת את האושר אשר קרה לנו?

(הם מראים לה את האוצרות.)

שרח: ראה אראה את עשרכם. איך בא אליכם?

יהודה: יוסף, מצא מצאנוהו, הוא משנה למלך במצרים עלית ותחתית.

שרח: הדוד יוסף? הוא חי, גדל ונתעלה?

ראובן: אכן, בתי, הוא הגדול אחרי המלך.

שרח: ולא רצה להמיתכם על שנאתכם?

יהודה: לא, שחר, “למחיה שלחני אלהים” אמר, למען יוכל להציל את אבינו יעקב ומשפחתנו ממות רעב בארץ כנען.

שרח: (כורעת על ברכיה) ברוך אלהים המחיה מתים.

ראובן: שרח, את בת הבן האהובה ביותר על אבינו, איך נגיד זאת לזקן?

שרח: אתם חכו פה. אני אספר לו וכאשר תשמעו כי הוא עונה, אז…

יהודה: הבינונו.

(שרח חוזרת לאהל. האחים מצטופפים ומביטים דרך חרכי יריעות האהל. שרח מגדילה אור המנורה ויושבת עם כלי הזמר שלה ליד יעקב.)

שרח: אבינו יעקב, עורה משנתך המתוקה, אבינו יעקב, יוסף חי.

יעקב: (מתוך שינה) יוסף, בן רחל אשתי.

שרח: (בקול רם) אבינו יעקב, בנך בכור רחל, יוסף בנך חי הוא מושל מצרים.

יעקב: (מתוך שינה) את מנעימה זמר, בתי, תוסיפי לשיר.

שרח: הוא הציל את מצרים מרעב, הוא מכלכל בלחמו את בני יעקב.

יעקב: (ער למחצה) ברוכה את בתי, כי החיית את רוחי. תוסיפי לשיר, כי את נותנת בי חיים חדשים.

שרח: (ברגש)

הוא שולח לאביו האהוב יעקב את ברכותיו. הוא שולח לו זהב ובגדים, הוא קורא אותו לבוא אליו.

(יהודה פותח קיר האהל, מוסר לשחר את תכשיטי הזהב ואת הבדים היקרים, היא נותנת אותה ליעקב למשש בהם.)

יעקב: אני מרגיש זהב, בגדים יקרים, מאין לך שרח לפתור חלומות בהקיץ?

שרח: (בקול רם)

יוסף מושל מצרים שלח לאביו מכנען יין ישן למען הראותו כי אב זקן יקר לבניו כיין מתוק ההולך ונעשה יותר יקר.

(ראובן ממלא כוס מן הכד ושרח מגישה את הכוס לשפתי יעקב השותה ממנה.)

יעקב: שרח, בתי, מה הוא השיר אשר את שרה? עתה יום, הלילה סר פתאום ממני, היין נסך כח חדש בדמי.

שרח: אבינו יעקב, כל עשרת בניך שבו והם נכונים להשבע כי שרתי את האמת. יוסף בנך חי.

האחים: (בצוותא) אבינו יעקב, בנך יוסף חי, הוא מושל במצרים, תבוא אתנו אליו כאשר צווה.

יעקב: השבעו לי בנים, בחיי בניכם – יוסף בני! לא אוכל להבין.

הבנים: נשבענו, אבינו יעקב, באלהינו היחיד בבית־אל, חי יוסף בנך, הוא חי.

יעקב: יוסף בני! ברוך אלהינו, ברוך אלהי האבות לעולמים. אמן.