איגוּד הסוֹפרים ערך מסיבת כבוֹד לזקן חבריו, למסַַפּר העממי נ., במלאוֹת לוֹ תשעים שנה. מסיבּה כזוֹ אינה חזוֹן נפרץ בין אנשי הרוּח.

הכוֹל באוּ למסיבּה. זקינים וּצעירים, אנשי מסוֹרת

וּמוֹדרניסטים, כי איש לא נכוָה עוֹד מחוּפּתוֹ הצוֹננת. זה עשׂר שנים ומעלה שלא כתב אפילוּ שוּרה אחת. גם לקרוֹא אינוֹ יכוֹל עוֹד. מאוֹר עיניו לקה. רק לעתים לא קרוֹבוֹת, כשנזכּר איזה ידיד להיכּנס לביתוֹ, זוֹכה הוּא שייקרא באוֹזניו איזה דבר נדפּס. והזקן מגשש בידוֹ למצוֹא את כתיפוֹ של האיש הטוֹב וּמתרפּק עליו:

– החייתני, אחי. אלמלא חוֹשש אני להטרידך, הייתי מבקש ממך לבוֹא עוֹד פּעם.

אשתוֹ, האשה העממית, הפּשוּטה, הצעירה ממנוּ בעשׂרים שנה (זיווּג שני היא לוֹ), שאינה יוֹדעת קרוֹא וּכתוֹב, מתאוֹננת באוֹזני האוֹרח:

– שכחוּ אוֹתוֹ לגמרי. זקן – נוֹח לוֹ שלא נוֹלד.

בשנתיים האחרוֹנוֹת נעשׂה גם דבר זה קשה ביוֹתר: אף שמיעתוֹ לקתה. גם תפיסתוֹ אינה שלימה. תכוּפוֹת הוּא מתחנן:

– קרא נא, חביבי, עוֹד פּעם את הקטע הזה. לא שמעתי. מה לעשוֹת, האוֹזניים כּבדוּ מזוֹקן.

אוֹ רע מזה: שוֹכח הוּא שאיש יוֹשב וקוֹרא לפניו, משפּיל ראשוֹ ושוֹקע לתוֹך הירהוּרי בדידוּת של זיקנה.

עתה הוּא יוֹשב עם אשתוֹ באוּלם המוּאר חגיגית, לבוּשי חג, בראש השוּלחן העשׂוּי כחי"ת. פּרחים וּמגדנוֹת ערוּכים עליו בשפע. מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ בחירי הסוֹפרים הם וּנשיהם וכל חברי ועד האיגוּד. גם קרוֹבים וּקרוֹבוֹת, נין ונכד, שילש וריבע בתוֹך הבּאים. אלה מתכּבדים בכבוֹדוֹ ואינם גוֹרעים עין מפּניו. פּניו ערים וּמביעים מרץ וחיוּת מרוּככים על ידי שׂער השׂיבה.

לאחר הפּתיחה הקצרה והמחוּכמת של היוֹשב ראש נקראים אנשי הדברים שבסוֹפרים זה אחר זה להשמיע דברם על בעל היוֹבל. הפּעם אין מסרבים. רעיון יפה, שנתקבל ברצוֹן, השמיע הפּייטן הלירי: “עצם החיים הארוּכּים האלה יש בהם משוּם כשרוֹן לא מצוּי, הקוֹבע ברכה לעצמוֹ”…

המדבּרים אינם מקמצים בשבחים. פּלוֹני ואלמוֹני אוֹמרים: “איני רוֹצה להגזים”, ואף על פי כן הם מגזימים והוֹלכים.

הזקן אינוֹ רוֹאה כל פּנים. נדמה לוֹ שהוּא רוֹאה את דמוּת גוּפם של האנשים היוֹשבים בשוּרה, אבל אינוֹ בטוּח בכך. הוּא רק שוֹמע, כמוֹ מרחוֹק, את הדי הקוֹלוֹת. וגם אלה מטוּשטשים מאוֹד. מזמן לזמן נשמע לוֹ קוֹל מוּכּר. הנה תפס מלה, ועד שעמד עליה, כבר הפליג המדבּר, והמלה הבאה אינה מתקשרת בראשוֹנה. צער גדוֹל הוּא.

אבל אם בעיני הבשׂר אינוֹ רוֹאה מאוּמה, בעיני רוּחוֹ רוֹאה הוּא יפה את האוּלם, השוּלחנוֹת, הפּרחים והמגדנוֹת, ואת שוּרוֹת האנשים וסבר פּניהם היפוֹת, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים.

קימעה קימעה פּגה עירוּתוֹ והוּא נעשׂה אדיש. כל זה אינוֹ נוֹגע לוֹ עוֹד. פניו תלוּיים, עיניו הקמוֹת משׂיבוֹ נעוּצוֹת כנגדוֹ בחלל. עתה הוּא שוֹמע קוֹל דברים, אך הדברים אינם נכנסים לאוֹזניו. דוֹמה, תנוּמה אחזתוּ.

פּתאוֹם הוּא מיישר קצת את ראשוֹ וּמחייך לעצמוֹ חיוּך ענוֹג מאוֹד, חיוּך עילאי. החיוּך שוֹהה על פניו זמן ממוּשך.

עלה בדעתוֹ שהוּא מעלה על הכּתב פּרטי מסיבּה זוֹ. מחזה היתוּלי הוּא כוֹתב. פּרצוּפי האנשים, נאוּמי המדבּרים. לא דברים שהוּא שוֹמע, אלא מה שהם צריכים לדבּר במחזה היתוּלי. הנה המחזה הכּתוּב חי בשלימוּת ברוּחוֹ. הדברים מאירים וּשׂמיחים. לבוֹ מתפּעם בוֹ מהתעוֹררוּת

רוּח, מרטט יצירה, וּבת צחוֹק של רצוֹן מאירה את פּניו עטוּרי השׂיבה היפה. כבר שנים הרבה לא ידע הרגשה כזוֹ.

המסתכּלים בוֹ נהנים מן המראה. ראוּ, ראוּ, איזה אוֹר נפלא על פני הישיש!

הנוֹאם באוֹתוֹ רגע תוֹפס ממקוֹם עמידתוֹ את הפּנים

המחייכים, והוּא מאדיר את קולו. אכן נגעוּ דבריו אל לבוֹ של הזקן! עתה הוּא שוֹלח את יתר דבריו הנמלצים ישר אל עיניו העיורוֹת.

אך טרם יכלה זה את דברוֹ – והנה דעכוּ הפּנים, אָפלוּ, הפכוּ גוּש עפר.

הנוֹאם מקצר וּמסיים מתוֹך רגש לא נוֹח.

הבא אחריו מדבר וּפניו אל הקהל. הזקן הוּא רק עילה קטנה לדבריו שנוֹעדוּ לקהל השוֹמעים. יוֹדע הוּא את נפשם. יוֹדע הוּא שדיבּוּרוֹ חביב עליהם.

אחרי רגעים מספּר עוֹשׂה הזקן מאמץ, מרים את ידוֹ הכּהה וּמניח אוֹתה על כתף שכינוֹ ושוֹאלוֹ בקוֹל רווּי צער וּדמעוֹת בעיניו העוֹמדוֹת:

– חביבי, אפשר יכוֹל אתה להגיד לי מה חשבתי לפני רגע, מחשבה כל כך נעימה, כל כך נעימה. חבל, שכחתי. אילוּ זכרתי, הייתי אוֹמר את הדברים לידידי המסוּבּים כאן. הרי עלי לוֹמר איזה דבר. חבל, חבל. שכחתי הכוֹל. זקנתי. כן, זקנתי.

האיש מסתכּל בוֹ בתהייה סלחנית. והזקן עוֹשׂה בפיו חסר השיניים תנוּעה הדוֹמה למציצה של תינוֹק.