גדוֹלים אילנוֹת בארץ ישׂראל, שייחדוּ להם ראש השנה. אזרח מעוֹרה בין עצי הארץ הוּא החרוּב. עוֹד בילדוּתי, בגלוּת הקרה והמרה, האחיז את דמיוֹני וכל ימי ביקשתי להכירוֹ מקרוֹב, עד שזכיתי לעלוֹת לארץ הקדוֹשה ונזדמנתי עמוֹ פנים אל פנים.
בשנה השנית למלחמה הגדוֹלה התודעתי אליו התודעוּת של ממש במוֹשבת הגרמנים, הנקראים “בני ההיכל”, אשר בחיפה, בתחתית הר הכּרמל, שם הוּא גדל בכל הוֹדוֹ. מיד נקשרה בינינוּ ידידוּת של אמת, ברית נוֹעם, אשר גם אחרי הינתקה – לא חדלה את מתקה.
מצאתיו עבה גזע ועבוֹת נוף; עליו יושבים צמדים משני צידי השרביט, סגלגלים ונוּקשים וּמשהוּ חריבים (כשמוֹ כן הוּא!) – עלים, שכוֹח בהם לעמוֹד בימוֹת החמה וּבימוֹת הגשמים. והוֹאיל והימים היוּ ימי אביב, סמוּך לל"ג בעוֹמר, היוּ בראשי הענפים גם עוּלי עלים, חוּמים, חיורים, רכים: אלה הם מתנת השנה שבאה להוֹסיף על הראשוֹנים. מחזה נוֹגע ללב האוֹהב היה זה, איך המגוּדל והאיתן נוֹשׂא בכפיו החזקוֹת יוֹנקוֹת רכוֹת וענוּגוֹת! וּבין העלים וסמוּך לבדים וגם על גביהם היוּ כתרמילי פּוֹל אוֹ שעוּעית קטנים – אלה שעמדוּ להבשיל לאחר ירחים מספר ולהיוֹת לפרי העץ.
האילן במראהוּ התקיף וּבעמידתוֹ הרחבה לקח מיד את לבי לאהבוֹ ולכבדוֹ. מה הוּרהבוּ עיני בראוֹתי את השׂדירה הארוּכה של בני המין הזה, כוּלם אזרחים בשנוֹת העמידה, הנטוּעה בשוּרה ישרה, מחוֹף הים המפוֹרץ עד מעלה הכרמל, בתוֹך אדמת הטרשים הרגוּבה והדשינה, הסוֹככת על בתי האבן הטוֹבים של “בני ההיכל”! מה נעם לי ללכת, הלוֹך ועלה, תחת חוּפתם הכבידה מעם שׂפת הים עד מעלה ההר!
בדממת הצהריים הלכתי יחידי מצל לאוֹר וּמאוֹר לצל, מחרוּב לזית וּמזית לחרוּב (זיתים בינוֹנים גדילים בין הרוחים לסירוּגין). הקטעים של גדרוֹת האבן הנמוּכוֹת והערוּגוֹת המפוֹררוֹת והנקיוֹת מכל עשׂב שוֹטה, המסַמנים את תחוּמי הבעלוּת, עיכבוּ את רגלי בתחוּמים מסוּימים ועיני נישׂאוּ למעלה, אל הסכך העבוֹת. קינים וציפוֹרים לא ראיתי בין הענפים. טבעוֹ הקשה של החרוּב, כנראה, אינוֹ מוֹשך את עם הנוֹצוֹת והרננים הקל.
כשישבתי על אבן גזית מצבע בשׂר וחלב בבדידוּת הזכה שבמקוֹם וּבשעה, השתדלתי לעוֹרר בזכרוֹני כל מה שנקלע במוֹחי מסביב לשם “חרוּב” מימי החדר וּבית המדרש והלאה. קוֹדם כוֹל זכרתי את מעשה חוֹני המעגל, שהיה הוֹלך יוֹם אחד (כמוֹני היוֹם?) בדרך וראה אדם שהיה נוֹטע חרוּב. אמר לוֹ: לכמה שנים הוּא טוֹען? אמר לוֹ: עד שבעים שנה. אמר לוֹ: ברי לך שתחיה שבעים שנה? אמר לוֹ: אני מצאתי את העוֹלם בחרוּבים; כשם שאבותי שתלוּ בשבילי, כך אשתוֹל אני בשביל בני. ישב חוֹני וכרך פיתוֹ; נפלה עליו שינה ונרדם. הקיפהו שן סלע ונתכסה מעין רוֹאים ונם שבעים שנה. כשהקיץ ראה אוֹתוֹ אדם שהיה מלקט מן החרוּב, אמר לוֹ: אתה שתלתוֹ? אמר לוֹ: בן בנוֹ אני. אמר לוֹ: שמע מינה שישנתי שבעים שנה.
וּבקפיצת הדרך זכרתי את ראש השנה לאילנוֹת בעיירתי הרחוֹקה, כשאבא האהוּב היה מביאוֹ בתוֹך תיק של נייר גדוֹל עם אחיו בני הארץ הקדוֹשה: עם התאינה והתמר והעינב המצוּמק, והוּא – הבכוֹר הגדוֹל מכוּלם. וצוּרוֹת שוֹנוֹת לוֹ: ארוֹך וישר כחוֹטר של המלמד; כפוּף בקצהוּ כציפוֹרן של תרנגוֹל; דק ועקוּם ככעך אוֹ כקרן העז; עדין וּמסוּלסל כפיאה על לחיוֹ של נער; גוּפוֹ כחוּש וראשוֹ נפוּח כמין צלוֹחית; ועוֹד צוּרוֹת נאוֹת וּמוֹשכוֹת את העין.
נטלתי אחד מהם וּפצעתיו בידי – החרצן החלק והיבש הציץ מתוֹכוֹ כמוֹ עין, וּבצד העין נטף דבש כדמעה. שיני הילדוּתית נתקעה בוֹ בתאוה וּפי נתמלא מתיקוּת מקהה בחריפוּת נעימה את החיך והחניכיים. והשיניים היוּ לוֹעסוֹת והלשוֹת והחיך מוֹצצים, עד שפלטתי את הגפת השחרחוֹרת, שניטל כל ליחה וטעמה. אלא שהיוּ גם חרוּבים שהיתה בתוֹכם רימה, והנסוֹרת התפילה היתה משתפּכת בפה וגוֹרמת רקיקה ארוּכה וּמרגיזה. אחר כך למדתי להבדיל בין חרוּב בריא לחרוּב מתוּלע: הכבד והקשה מלא דבש, הקל והמרוּכרך מלא רימה. ותוֹרה זוֹ לימדתי את חבירי.
בזכרוֹני קמה תמוּנה נעימה אחרת של “חמשה עשׂר” ביוֹם צינה ושלג אכזרי. התינוֹקוֹת – ואני בתוֹכם – רצים כשלוּחי מצוה אל חנוּיוֹת המכוֹלת וקוֹנים בפרוּטוֹת תיקים שוֹנים, גדוֹלים וּקטנים וּקטנטנים, הכוֹל
לפי רוֹב הפרוּטה, לקיים את המצוָה המתוּקה. בדרך חזרה אנוּ מראים זה לזה את זמרת הארץ שבידינוּ הקוֹפאוֹת וכל אחד מתפאר בשלוֹ. מתוֹך התפארוּת אנוּ באים לכלל קנאה, וּמתוֹך קנאה לתגרת ידיים. התיקים נקרעים וּפרי הארץ החמה נוֹפל לתוֹך השלג הקר של ארץ הגלוּת וּקדוּשתוֹ מתחללת. כדוּרי שלג עפים על ימין ועל שׂמאל וּפוֹגעים בצד וּבכתף, באוֹזן, בחוֹטם וּבעין. וּכתוֹם התגרה כל אחד מלקט את שלוֹ וּמנגבוֹ בכנף בגדוֹ מצדוֹ השׂמאלי, היבש.
עוֹדני מדמה כך, זכרתי את ארץ ישראל מרחוֹק ושכחתי שאני דר בתוֹכה. הנה יוֹשב על הספסל, לפני ביתנוּ, היהוּדי הירוּשלמי הסגי־נהוֹר וּמספר, כי בארץ ישראל אין החרוּבים אלא מאכל בהמה, מאכל עיזים. וּכדרך העורים הוּא מסתכל ישר בעיניך וּמספר ומצייר: הענפים תלוּיים ויוֹרדים למטה והעז עוֹמדת על רגליה ונאחזת בידיה בענף ותוֹלשת בפיה את התרמילים התלוּיים כציציוֹת שחוֹרוֹת, וּזקנה נע בשעת מעשׂה עם הענפים. הוֹי, ארץ ישראל, ארץ החלוֹמוֹת הטוֹבים, ארץ התנ“ך וה”חדר"! מי יתנני כנף לעוּף אליך! לחיוֹת בתוֹכך וּלהתפרנס כעז זוֹ בקב חרוּבים! – ולבי מתמלא פתאוֹם כיסוּפים מוּפלאים לבוֹא שמה… אך הנה אני מעביר אצבעוֹתי על עיני כקוֹרע מעליהן קוּרים דקים, מביט סביבוֹתי ורוֹאה כי בארץ ישראל אני, לרגלי הר הכרמל, תחת עץ החרוּב החי והקיים. האם לא ישנתי כאן ע' שנה כחוֹני המעגל בשעתו? ואוּלי אני אני חוֹני המעגל, שחזרתי בשנתי לעלוּמי?
התרוֹננתי מנימנוּם, וּפשטתי רגלי בתוֹך רשת האוֹר והצל המתוּקה, שזבוּבים כחוּלים התלבטוּ בתוֹכה, וּבתוֹך השלוה השוֹלטת נאחזתי
שוּב בהירהוּרים על העץ הקדמוֹן הכפוּי עלי. וּראה פלא! זכרוֹני פוֹרח וּמלבלב והמאמרים והפסוּקים נוֹהרים בוֹ כדבוֹרים בתוֹך הכּורת, קלוֹת
גפּיים, עסקניוֹת וזמזמניוֹת וּדבש בפיהן: אמר רבי חנינא, כשעליתי מן הגוֹלה התרתי אזוֹרי ושל בהמתי ושל אבא להקיף קוֹרתוֹ של חרוּב – ולא יכוֹלתי… אימצתי עיני והבטתי עד קצה השדירה לראוֹת, אם יש כאן חרוּב בעל קוֹרה כזוֹ – אך לא מצאתי. הצטערתי והתנחמתי: הרי לא בימיו של רבי חנינא אני חי, כשהיה תינוֹק פוֹצע חרוּב, נמשך חוּט של דבש על שתי אצבעוֹתיו… משמע, שהתינוֹקוֹת היוּ אוֹהבים גם אז לפצוֹע חרוּבים, כמוֹני אני בהיוֹתי תינוֹק. אך כבר בימי עמידתוֹ של ר' יוֹחנן נצטמק דבשוֹ של הפרי. כלוּם העווֹנוֹת גרמוּ? ושוּב: וחנינא בני די לוֹ בקב חרוּבים מערב שבת לערב שבת… כמה חנינא ישנם בארץ ישראל גם בזמן הזה, אלה הפועלים, שעזבוּ בתי אבוֹתיהם ועלוּ לארץ וּמוֹצאים עבוֹדה רק יוֹם או יוֹמיים מערב שבת לערב שבת והם מתפרנסים בקב חרוּבים ולא כחרוּבים של ר' חנינא! וּכלוּם לא נברא העוֹלם אלא בשבילם? אתמהה! ועוֹד: אין מרסקין בשבת לא את שחת ולא את החרוּבין לפני הבהמה… משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקים ונוֹתנים אוֹתם לפני הבהמה. משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקין ונוֹתנם אוֹתם לפנ הבהמה. וּבימינוּ אין אחינוּ בני ישראל עוֹשים כך בארץ ישראל. למה? יבוֹאוּ חכמי החקלאים והכלכלה ויוֹרוּנוּ הלכה חדשה!
וּמתוֹך לשוֹן המשנה והמדרש הדשינה, השוֹקטת והחרבה במקצת, דלגתי אחוֹרנית אל לשוֹן המקרא הרעננה, הקצוּבה והסוֹערת, ולא מצאתי בה משוּבץ השם חרוּב. לא, אנשי המקרא לא נהגוּ בוֹ חשיבוּת עד כדי להזכירוֹ מפוֹרש. אף שיש לשער, כי גם בימיהם היה קיים בארץ, אלא שאז היה נחשב עדיין בין אילני סרק וּפריוֹ היה גרוּע ולא שימש מאכל לאדם – שאלמלי כן היה נוֹתן מתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה במשל יוֹתם, יחד עם הזית, התאינה והגפן. אך אבוֹי, הוּא היה אז רק אחי האטד, והוּא לבדוֹ זכה להיקרא בשם. והוּא הנקרא בלשוֹן חכמים “החרוּב שאינוֹ מוּרכב” והוּא אחי “בתוּלת השקמה”.
ושנית נתעיתי בזכרוֹני וּבדמיוֹני לסבכי התוֹרה שבעל פה. לא רק באגדת חוֹני המעגל צוֹמח החרוּב, אלא גם באגדוֹת אחירוֹת. כשביקשוּ לתאר את גוֹבה קוֹמתוֹ של אבשלוֹם אמרוּ: “אבשלוֹם כחרוּבית גדוֹלה היה”. כשביקשו לענוֹש את ישעיהוּ הנביא על שהעליב בישראל באוֹמרוֹ “בתוֹך עם טמא שׂפתים אנכי יוֹשב”, עשׂוּהוּ שיברח מפני מנשה “וּפערה החרוּבית את פיה וּבלעה אוֹתוֹ”. הם ידעוּ כמה מעמיקים שוֹרשי החרוּב לבקוֹע בעוֹמק האדמה ואמרוּ: “שוֹרשי חרוּב ושוֹרשי שקמה עד תהוֹם”. ואחרוֹן אחרוֹן: “צריכים ישראל לחרוּב”. כלוֹמר, לעניוּת, שבשעה שישראל מתחילים להגדיל את צוֹרכיהם וסיפוּקם למעלה ראש, מיד צרוֹת מתרגשוֹת וּבאוֹת עליהם. ולא רק ישראל כך, אלא גם שאר אוּמוֹת העוֹלם כך. ואף שבני ארץ ישראל יוֹדעים דבר זה למעשׂה, צריך שידעוּהוּ גם להלכה, ואז מוּבטחים הם שלא יבוֹאוּ לידי תקלה ויישוּב ארץ ישראל ילך ויתגבר, עד שכל השׂוֹנאים יהיוּ נוֹשכים בוֹ כבחלמיש…
הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה עלוּ על לבבי, כשאני יוֹשב תחת החרוּב בדממת הצהריים בין הים והכרמל, עד שנשמע מבית המלוֹן הקרוֹב צילצוּל הגוֹנג וּבמעלוֹת האבן התחילוּ עוֹלים בזה אחר זה האוֹרחים ושׂרי הצבא העוֹשים במלחמה, והתנערתי פתאוֹם כמוֹ מחלוֹם מתוֹק, שמתיקוּתוֹ אינה פגה מן הלב ימים ושנים. והיוֹם כתבתי את הדברים לזיכרוֹן.
עתה, אחרי שנוֹת נדוּדים טרוּפים ויקיצוֹת רבוֹת מכאוֹב,
הריהוּ גבר נוֹשׂא עוֹל “סדר החיים הטבעי”. הוּא ורעייתוֹ הטוֹבה וּשלוֹשת ילדיהם המוּצלחים מהוים יחד מעין מַזלת קבוּעה בחלל ההוייה. אויר קריר ושלוה הרמוֹנית. זה שנים שהוּא מחייך בהנאה על שניטל ממנוּ החוּש בשביל הנכסף. וכי לא רדף כל ימיו אחרי זה, אחרי העדר הכוֹסף? אם המנוּחה היא האוֹשר – הנה הוּא תפוּשׂ בידוֹ!
אבל השד הצוֹחק אוֹרב בחדר.
בביתוֹ יוֹצא ונכנס עלם שבא משם, מן המרחקים שלוֹ. בן שבע עשרה שעלה עם חביריו לחדש מעשי בראשית. קוֹמתוֹ דקה ורוֹך נערה לוֹ. פיקס משי על השׂפה וּבפאוֹת הלחיים. שׂפתיים מתוּקוֹת לפה צר. נחיריים נקים ורוֹעדים. עיניים שוֹקטוֹת תחת קשת גבוֹת מתוּחה. ביישן הוּא, אך פשטוּתוֹ התמה פּוֹתחת לוֹ כל לב. כל עצמוֹ אינוֹ אלא כשליחה של איזוֹ מהוּת שוֹלטת לא כאן. מדי יוֹם ביוֹמוֹ יצניע לבוֹא לדרוֹש אחרי המכתבים המתקבלים תכוּפוֹת על פי כתוֹבת זוֹ, שנמצאה לוֹ בעצת חבירוֹ.
אמוֹ של העלם, כוֹתבת המכתבים, היא בת ארבעים, כגילוֹ של בעל הכתוֹבת, והוּא מעוֹלם לא ראה אוֹתה ולא שמע עליה, אף כי אגב נסיעה בילה פעם שעוֹת מספר בעיר מגוּריה. רק את שמה הוּא רוֹאה על גב המעטפה: הילינה ג. בעיר ס.
אך מאז דרך העלם על סף ביתוֹ נמלט האוֹשר מידוֹ. עוֹל “סדר החיים הטבעי” הוּזח מעל הצואר. את המעטפוֹת הכתוּבוֹת בכתב יוֹשר רך וריחני הוּא מוֹשיט לעלם מתוֹך רעד וסיפוּק לא מוּבנים לוֹ עצמוֹ. הוּא לא קרא אף אחד המכתבים האלה, וּבכל זאת ידוּע לוֹ תוֹכן כוּלם. באצבעוֹתיו הוּא קוֹראם, כשהוּא מוֹציאם מן התיבה שעל דלתוֹ. הם מדברי אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם בא ביתוֹ. כמה פסקאוֹת מהם כבר שגוּרוֹת על פיו, והוּא חוֹזר עליהן בינוֹ לבין עצמוֹ:
“ראה, בני, אל תעבוֹד עבוֹדה קשה שלא לפי כוֹחוֹתיך. אוֹמרים, שאתם עוֹבדים שם בחוֹמר וּבלבינים, בעפר וּבאבנים, ואתה לא נוּסית באלה. שמוֹר על בריאוּתך. אם יגיעוּך ימים קשים, זכוֹר אוֹתי, זכוֹר שלבי קשוּר כוּלוֹ בך ורק בך – ואז יקל לך. לי אל תדאג. אני שרוּיה תמיד רק באוֹשר אחד: בקבלת כתב ידך. הלילה ראיתיך שוּב בחלוֹמי. היית שׂמח מעט יוֹתר ממה שהיית בפעם הקוֹדמת. איני דוֹרשת ממך מאוּמה, אלא שתדע כי חיה אני בשבילך, ואז אפשר שגם אתה תרצה לחיוֹת מעט בשבילי. אני יוֹנקת לפעמים אוֹשר מזכר הצער של גידוּלך. אין אוֹשר גדוֹל מהכרת צער זה שעבר והוּא בכל זאת חי וקיים. אף עתה אני מלוה בצער וּבאוֹשר גדוֹל את גידוּלך. גדל, בני!”
– אני נוֹסע למשך שבוּעיים לעמק, – אוֹמר העלם, ועיניו נחוֹת על מיטיבוֹ כשוֹאלוֹת מה.
– אין דבר. המכתבים יהיוּ שמוּרים לך פה, על שוּלחני.
– חן חן, אדוֹני. אילוּ ידעה אמי…
אוֹדם הציף את פני העלם בדברוֹ. וּכשראה את האיש נוֹשׂא אליו עינים עוֹרגוֹת, מילמל:
– בעוֹד שבוּעיים אשוּב…
ויצא מתוֹך קידה נבוּכה.
המכתבים מתקבלים קבע. הוּא קוֹראם באצבעוֹתיו בנוֹגען במעטפה. הם מדברים אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם הנחוֹת עליו גם כשאיננוּ כאן. הוּא מניחם על שוּלחנוֹ ברעד וּבסיפוּק עמוֹק.
ברי לוֹ, שהמכתבים נכתבים לא רק לעלם…
במרוצה הם יוצאים יום־יום מסימטת־החול המלוכלכה, המובילה משכונת הערבים אל צומת הרחובות של תל־אביב. היא ילדה ערביה כבת שמונה או תשע, לבושה שמלה כחולה־כהה, ישנה, שרקמתה בשוּליה דהוּיה, וראשה נתון במטלית שחורה, שכנפה האחת כרוכה על הצואר והשניה יורדת עד מתניה. בסנטר נקודות־קעקע כחולות כסגול גדול ובחטמה הקטן נזם של מתכת כהה. פיה צר ודק ומלא חן ועינים פיקחות ויפות לה, אף כי לוקות בגרענת.
והוא קטן ממנה בשנה או שנתים, נמוך ושמנמן וציצית של שערות קלוּיות עומדת לו פרועה על קדקדו הגזוז מסביב, מעילו נטול השרווּלים נופל על חלוּק־פסים בהיר, מזוהם, ורגליו היחפות בולטות מתוך תחתוני־בד רחבים. עיניו עקומות ומלופלפות וחטמו שׂרוּע. היא נושאת בידה קופסת־פח דקה של סיגריות, והוא – חצי פח חלוד של נפט. אף כי קטן הוא ממנה – היא רצה אחריו.
כשהם באים אל “בּלד אל יהוּד” (עירם של היהודים), מיד פורשים איש־איש אל רשותו. היא למדרכות והוא לכביש. עינה החדה תופסת כל שיור סיגריה מתגולל, עטה עליו ומרימתו בזריזות, מניחתו על כף היד ומריחה בו הרחה חטופה, אחרי־כן פותחת משהוּ את הקופסה הלחוצה אל חזה, זורקתו לתוכה וסוגרתו בתנועת חן. ראשי אצבעותיה משוחים ב“חִנה” והן דומות לקני עישון של ענבר. כנף המטלית השחורה צונחת מן הצואר, והמטלית כולה מתבדרת ככנפי עורב מרקותיה ולמטה. שתי צמותיה השחורות והדקות פורצות חוצה ופניה השחומים מתלהטים קצת, העינים ניצתות כשתי סיגריות דולקות.
והוא – עיניו לגללי הסוסים, חמורים והגמלים, המצהיבים בצדי כביש־הביטון החלקלק ובאמצעיתו. בתנועה זריזה הוא כורע, חופן את הגלל, מבער אחריו פעם ושתים ונותנו לתוך הפח האחוז תחת בית־שחיו. ואם מרובים הגללים, או מעוכים באופן או ברגל, הריהו מפשיל הצדה את כנף מעילו, כורע על חלוקו, ובחפזון, טרם יעלה עליו האוטומוביל או סוסו של השוטר, הוא מאספם כליל לתוך פחו. גם הוא משתלהב ועיניו המלופלפות נוצצות כגצים מתוך אפר מקלה.
כחיות למודות רחוב הם מחליקים בין עוברים ושבים, בין אדם ובהמה ומכונה, לא מכשול ולא מעצור להם, כמו אין איש מרגיש בהם וכמו אין הם מרגישים באיש. רק מלאכתם לפניהם: שיורי טבק וגללי זבל.
יום אחד החליק הוא על ידי, כמעט נגע בי. אחזתיו בכתפו והעמדתיו: “מה שמך, וָלָד?”
הוא נשא אלי עין פוזלת, מיצמץ בה רגע כנגד החמה, מחה באצבע את חטמו השׂרוּע וטינפו בזבל, הרעיד קצת את שפתיו הכחולות, ולבסוף פלט בקול עבה, גברי:
“אחמד”.
“והלזוּ שם, מי היא?” צחוק הנאה נשתפך על פניו, רגליו נתפשׂקו וכפוּ נחה על דופן הפח המלא עד מחציתו. “אחותי, יה חַוַג’ה, אחותי, זריפה.”
עמידתו עזה וקולו קול גבר מלא הכרה וגאות: ראה, אדון, אחות כזו לי, לנבזה, למאסף הגללים. סיגריות היא מלקטת – סיגריות שזרקו חוג’את לבושי פאר.
הרפיתיו, הזהרתיו מפני האוטומוביל המתקרב ועברתי אל המדרכה שמנגד.
אחרי צעדים מספר השגתי אותה.
“שמעי, הבת!”
זוג סיגריות הדולקות בפניה ננעץ בפני ואת הקופסה הדקה לחצה אל לבה כמגינה עליה.
“מה שמך?”
“זריפה,” השיב קולה הנגיני.
פניתי ושלחתי אצבעי אליו, אל הכורע על מכיתת גלל צהוב, טרי, עוד מעלה הבל. “ומי הוא?” בפניה נצטיירה מבוכה רגע קט, אך מיד התאוששה ובקול אשה מבוּגר, קפדני וגנדרני, קראה:
“לא אדע, בחיי אללה, לא אדע. זר הוא, אולי מן הכפר… לא אדע…”
וכולה היתה כמתנערת ממגע גוף זר, מוקצה מחמת מיאוס – מגללים.
באביב 1917 טילטלני ג’מל־פחה, בתוֹך יתר הגוֹלה, אוֹתי ואת בני ביתי מתל אביב הרכה והקטנה למוֹשבה זכרוֹן יעקב, וּמשם לחיפה. שם ישבנוּ באיסוּר וּבהסתר וּבמוֹרא במוֹשבת הגרמנים בתוֹך מחסן ריק, גוֹרן גדוֹלה, שבעת הדיש הפריחה לנוּ בעד החלוֹנוֹת השבוּרים מוֹץ די האכל כמה פרוֹת, וּבשאר ימוֹת הקיץ רק אבק עפר נקי. מדירת גוֹלים זוֹ נטל עלי לעבוֹר יוֹם יוֹם כמה מרחוֹבוֹת המוֹשבה ואחריהם כמה סימטאוֹת ערביוֹת, כדי להגיע אל בית הספר הריאלי, שבוֹ ניתנה לי עבוֹדת הוֹראה.
באחת הסימטאוֹת האלה ישבה גם משפחת ידידי הסוֹפר הנעים, שמיוֹם עלוֹתוֹ לארץ לא חדל להטיף אחוָה וריעוּת לצאצאי שני בני אברהם העברי, אך מהיוֹת הדברים כתוּבים עברית (אכן, עברית נפלאה!), נצטמצמה פעוּלתם רק על זרע יצחק בלבד. וּבין הסוֹפרים בני ישמעאל לא נמצא, לצערנוּ, איש חמוּדוֹת כמוֹהוּ…
באוֹתה סימטה, בחצירוֹ של ערבי זקן וּבוֹדד, שׂכר לוֹ ידידי הנ"ל חדר עירוֹם, וּבעוֹד הזקן רב הסבלנוּת מעדר וּמשקה מן הבוֹר את גינת חציליו הזעירה, למדנוּ יחדיו כמה שבוּעוֹת מפי מוֹרה יהוּדי ירוּשלמי כתב ולשוֹן ערבי. הדבר קשה עלינוּ כקריעת ים סוּף, ואחרי קפיצת נחשוֹן ראשוֹנה חזרנוּ בנוּ. אכן ידידי, אף כי לא עשׂה חיל יוֹתר ממני, היה מיוֹאש פּחוֹת ממני.
וּבאוֹתה סימטה, שהייתי סר אליה לעתים תכוּפוֹת ותר בה כאדם זר ולא זר, הכרתי ערביאים אחדים. הימים ימי מלחמת העוֹלם בארץ מזרח מנוּתקת מן העוֹלם, מליאי אימים וּמצוּקה וחוֹליים ושיעמוּם של ציפייה לקץ, שאין איש יוֹדע מה יביא בכנפיו, ימים אין חפץ ואין מעשה בהם, ימים של דיכדוּך הגוּף והנפש. חיילים גרמנים ואוֹסטרים, המוֹפיעים וּמתעלמים, הם האוֹת היחידי לאירוֹפּה עקוּבּת הדמים והמזימוֹת. קצין־צבא ערבי, בנוֹ של אפנדי עשיר, צעיר ויפהפה עד להפליא, רוֹכב בטל ולבוּש הדר על סוּסה אצילה, מתחנחנת בתנוּעוֹתיה, במוֹרדוֹת העיר וּבמעלוֹתיה וזוֹרק כמתגנדר פקוּדוֹת קצרוֹת בתוּרכּית לשני החיילים משרתיו, הרוֹכבים אחריו תמיד, וּ“ממתיק עיניים” לנשים “פראנג’יות” (אירוֹפיוֹת) יפוֹת עוֹברוֹת לתוּמן. ניתנה פקוּדה לכסוֹת היטב בערבים את החלוֹנוֹת הפוֹנים הימה, מפני אוֹר פתילת השמן, שיכוֹל לשמש סימן לצי האוֹיב… הערביאים טרם היוּ “אוּמה” ואת היהוּדים טרם שׂנאוּ כמתחרים. גם הם, היוֹשבים בתוֹך בתיהם ועל אדמתם, היוּ רק מוֹץ קלוֹקל, הנאחז בחוֹרים וּבסדקים מפני הסוּפה המתהלכת בחוּץ ויוֹצאים רק לצוֹרך עבוֹדה לשם שׂכר אוֹ ריוח של מטאליק.
הסתכלתי בהם לא אחת, ואחדים מהם גם הכרתי מעט. שלוֹשה מאלה אנסה לצייר בקצה המַכחוֹל.
חנוּתוֹ, חנוּת הירקוֹת, לא היתה אלא מחסן גדוֹל וריק, ששׁערוֹ הכפוּל והגבוֹה מוּגף על הרוֹב בשני בריחי ברזל כבידים, והוּא עצמו יוֹשב על מפתן האבן, גדוֹל גוּף, לבוּש כפתן אפוֹר וארוֹך אזוּר באזוֹר, “לפה” נמוּכה וּמגוּונת בראשוֹ, זקנוֹ השׂב גזוּז יפה מסביב לפניו הרחבים, השזוּפים והיבישים מרוּחוֹת וּמזקנה, כפוֹת רגליו היחיפוֹת נתוּנוֹת בסנדלים גמלוֹנים, והוּא מוֹנה את אלמוּגי ה“מסבּחה” שניים שניים וּמהרהר שמוֹת “נביאים”, וּבטעוֹתוֹ הוּא חוֹזר וּמשמיט אלמוֹג כדי לחוֹטפוֹ שוּב יחד עם חבירוֹ.
הוּא עלה פעם למכּה הקדוֹשה וּמאז ייקרא חג‘, אך עתה הוּא מוֹכר ירקוֹת מגנוֹ וּממקשאתוֹ אשר מאחורי מוֹשבת הגרמנים. בימים שבהם היה תוֹלש מגידוּלי ירקוֹתיו היה מביאם בבוֹקר אל חנוּתוֹ, מניחם על שטח קטן מן המפתן ולפנים והם רעננים מאוֹד בשעה זוֹ על הקרקע הטחוּבה; אך בימים שלא היה כדי תלישה בגנוֹ ישב בדד על מפתן חנוּתוֹ הנעוּלה והירהר. לפרקים נטפל אליו ערבי מכיר אוֹ שניים והיוּ יוֹשבים יחד וּמסיחים מעדנוֹת. רק ביוֹם שישי, אחרי שוּבוֹ מן התפילה במסגד, היה מוֹציא הנער הקטן (בנוֹ אוֹ נכדוֹ, ואוּלי יתוֹם זר) שרפרפי נצרים אחדים וּמעמיד לחג’ וּלאוֹרחיו שלוֹש־ארבע נרגילוֹת עם “כּוֹבעים” של גחלים עוֹממוֹת.
בשבתוֹ כך יוֹם יוֹם במקוֹם אחד, היה מכיר ויוֹדע את כל העוֹברים והשבים מבני דת ושלא מבני דת. לכוּלם היה מחזיר ברכה באוֹתם הפנים הרחבים והשוֹקטים וּבאוֹתוֹ המבט המסתתר בין סדקי עפעפיים צרים, שלא ניצנץ בוֹ כלוּם ממה שבלב. את הקוֹנים העוֹברים לא הזמין לקנוֹת, אלא אם נוֹתרוּ לוֹ שיריים, שחשש לקילקוּלם בלינה והיה יכוֹל להציעם בזוֹל.
– קנה, יא חוג’ה; קני, יא סית. רצוֹני לנעוֹל את השער.
לא יוֹתר.
פעם אחת באב השני לשבתי בעיר וּבעוֹברי שם, הניח את ה“מסבּחה” בחיקוֹ הרחב ועצרני:
– מה חדשוֹת, יא מוּעלמי (מוֹרי ואדוֹני)?
– מלחמה וצרוֹת. – עניתיו במעט הערבית שבפי.
– אבל מתי יבוֹא קצה? מה כוֹתבים העיתוֹנים?
– אלה בכה ואלה בכה. ואת האמת יוֹדע אללה.
– כן דיברת, יא מוּעלמי. רק אללה יוֹדע. הוּא הביאה לעוֹלם והוּא יקחנה מן העוֹלם.
הוֹציא שוּב את ה“מסבּחה” מן החיק והתחיל מעבירה במתינוּת באגוּדל אל פרק האצבע.
– יש כבר קישוּאים?
– עוֹד רכים וקטנים.
– והרי כך הם טוֹבים ביוֹתר.
– רצוֹנך, יא מוּעלמי, תבוֹא אל המקשאה ותקטוֹף לך כמה שתרצה.
– מתי אמצאך שם, יא חג'?
– אינשאללה אחרי הצהריים. בוֹא.
לפי בקשת עקרת הבית הלכנו אחרי הצהריים אני וּשני גיסַי, הגדוֹל והקטן, אל מיקשאתוֹ של חג' אבּרהים. זוֹ השׂתרעה על שטח של עשרה דוּנם ויוֹתר מאחרי הבתים האחרוֹנים של המוֹשבה, עד תחתית הכרמל הגיעה. האדמה היתה חריבה, רגוּבה, נכוּשה יפה וגידוּלי הדלוּעין השׂתרגוּ עליה ככתמים ירוּקים־אפוֹרים פה ושם. חג' אבּרהים התהלך ביניהם בכפתנוֹ הרחב וּבסנדליו הגמלוֹנים וּמצחוֹ מבהיק בחמה תחת ה“לפה” כמגן ממוֹרט. אחריו נגרר ביראת הכבוֹד הנער הקטן, עוֹזרוֹ בחנוּת.
אך ראה אוֹתנוּ מתקרבים, נתן את ידוֹ על לבוֹ ועל מצחוֹ וּבאויר.
– תפדלוּ (בבקשה)! הנה הקישוּאים. שניים במטאליק.
המחיר היה מוּגזם, בהיוֹת הקישוּאים בפוֹעל קטנים מאוֹד, אך בהביאנוּ בחשבוֹן שבכוֹח הם עלוּלים להיוֹת גם גדוֹלים מאוֹד, אם יניחוּ להם לגדוֹל, – לא עירערנוּ על המחיר.
הוּא עצמוֹ גחן והתחיל בוֹלש בין השׂריגים והעלים פה ושם, קטף קישוּא ירוֹק־חיור וּנתנוֹ לתוֹך כנף כפתנוֹ. גם אנחנוּ שלוֹשתנוּ גחנוּ וחיפשׂנוּ בין הגידוּלים כדי למצוֹא את היפים לתלישה.
והנה קרב גיסי הקטן, נער בן אחת עשׂרה, וּבידוֹ שלוֹשה קישוּאים, ואחד מן השלוֹשה שוֹנה קצת בצבעוֹ מן הנוֹתרים, ירקוּתוֹ כהה יוֹתר והוּא שׂעיר מעט, אך בצוּרתו הוּא דוֹמה בכוֹל לאחירים. הוּא הוֹשיט את שלוֹשת הקישוּאים לחג' אבּרהים, שישׂימם בכנף בגדוֹ עם השאר. החג' הזדקף, זרק עין על ידוֹ של הנער, וּפתאוֹם שמט מידוֹ את כנף כפתנוֹ, כל הקישוּאים שבוֹ נידרדרוּ לארץ, והוּא פניו נתעווּ, עיניו נסתחפוּ דם ושיניו הבריקוּ באכזריוּת.
– מה עשׂית המקוּלל? הלא קרוָיה תלשת, יחרב ביתך!
חלוּקוֹ נתבדר וּמתחתיו נראתה, תקוּעה בחגוֹרתוֹ בתוֹך נדנה, “שבּריה” (סכין עקוּמה) דמשׂקית גדוֹלה. הוּא שלח את שתי ידיו הגדוֹלוֹת, היבישוֹת, גחן קצת ותפס את הנער במוֹתניו, הרימוֹ באחת והחזיקוֹ באויר. אני וגיסי הגדוֹל עמדנוּ רגע כקוֹפאים, מחכים בחרדה, שיטיח את הנער לארץ בחמת רצח. אך החג' נמלך והוֹריד את הנער בנחת, פנה והלך לוֹ, כשהוּא מקלל את עם היהוּדים. גיסי רוֹדף השלוֹם הלך אחריו צעדים אחדים לפייסוֹ ודיבר מאחריו:
– יא חג‘, עיניך הרוֹאוֹת, כי ה“ולד” לא הבחין ותלש בטעוּת. נקבה את מחירוֹ וּנשלם לך. יא חג’, לא יפה. באמת לא יפה. הכעס הוּא מן השׂטן, יא חג'. מע סלאמי!
אך החג' לא הפך פניו והוֹסיף ללכת וּלקלל.
ולא ידעתי על מה בערה עתה חמתוֹ בוֹ, אם על הקרוָיה שנתלשה בעוֹדה בוֹסר, אוֹ על שלא יכוֹל להטיח את הנער לארץ.
אוֹתה אהבה אשת ידידי הסוֹפר אהבת נפש.
– כמה היא תרבוּתית! כמה עדינה! איזה יוֹשר! הלואי והיוּ בינינוּ היהוּדים כמוֹתה!
היא דיברה גרמנית כמעט לא משוּבשת. מילדוּתה שירתה ונתחנכה אצל משפחת “טמפּלרים”, ואפילוּ למדה שנה וּמחצה בבית ספרם של אלה במוֹשבה. כשנתבגרה נישׂאה לערבי מנצרת, שלא ידע אף מלה גרמנית. ואז שבה למקוֹר מחצבתה. גם חמשת ילדיה היוּ ילדים ערביים לכל פרטיהם: הכוּתנוֹת המזוֹהמוֹת, ציציוֹת השׂערוֹת, ואפילוּ דלקת העיניים הכרוֹנית לא חסרה. אל המוֹשבה הגרמנית כמעט לא היתה סרה. בעלה אסר עליה את ההליכה שמה.
הם גרוּ בבית אבנים נמוּך בתוֹך חצר גדוּרה, וּבצד המבוֹא לחצר היה כמין כוּך וּבוֹ ארגז גדוֹל, וּבארגז מעט חיטה, עדשים, דוּרה ואילוּ קלחי ירקוֹת נוֹבלים. אך בתוֹך הדירה פנימה היוּ שני החדרים מסוֹרגי החלוֹנוֹת הפתוּחים מליאים שׂקי תבוּאה וקמח, פחי שמן ועוֹד מיני מכוֹלת, שמחירם האמיר משבוּע לשבוּע.
עיקר העסק היה בידיה של שׁפיה. היהוּדים היוּ קוֹנים ממנה ברצוֹן. כי יכלוּ לדבר עמה “בלשוֹן בני אדם”.
היא היתה למעשׂה אדם חביב מאוֹד. קוֹמתה גבוֹהה ודקה. פניה השחרחרים צרים וּנעימים, ועיני הזיתים מביטוֹת בישרוּת אל פני הדוֹבר. תמיד היתה לוֹבשת שׂמלה חלקה וארוּכה מצבע כחוֹל דהה ורגליה יחיפוֹת וּמלוּכלכוֹת. ידיה גידיוֹת וחזה שטוּח. היה בכל גוּפה מן הכמוּש והאמיץ כאחד של אשה שילדה והיניקה ולדוֹת הרבה. קוֹלה היה נגיני וערב, וּמבטאה הגרמני כמעט כמבטא הוירטמבּרגים, שמהם קיבלתהוּ. בשבתה על השרפרף הנמוּך וּברכיה זקוּפוֹת היתה מוֹשכת וּמוֹרידה בלי הרף את שׂמלתה.
כשגברה המצוּקה בארץ וּמוֹרי בית הספר עשׂוּ אגוּדה אחת לשם הספקת מַכּוֹלתם, בחרוּ בי להיוֹת להם השוֹבר והמשבּיר, כי לא מצאוּ, כנראה, ביניהם אחר בקי בתבוּאוֹת יוֹתר ממני. ואז באתי בקשרי משׂא וּמתן עם שׁפיה.
– היא חכמה! – המליצה עליה לפני אשת ידידי הסוֹפר. – על ידיה תקנה הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב.
וּבכן הייתי בא כמה פעמים בשבוּע אל “חנוּתה” של שפיה, והיא היתה מכניסתני אל הדירה פנימה, במקוֹם שנמצאוּ לפעמים בעלה, ילדיה, אוֹ איזה ערבי אחר, מאלה שסחרוּ עמהם. שם הראתה לי את מיני החיטה, חיטת “נוּריס”, “חוֹראן” וּ“בּלדי”, את מיני העדשים, הלבנוֹת והאדוּמוֹת, ואת מיני האפוּנה והדוּרה הטוֹבה והפּחוּתה. גם קמח טחוּן היה לה למכירה עם וּבלי “זוָן” עם וּבלי “זבוּבוֹנים”.
אני בדקתי את התבוּאה על כף ידי והיא דיברה אלי:
– בעלי ואני עוֹסקים רק בסרסרוּת. באמת כל התבוּאה הזאת אינה שלנוּ. הערביאים (היא ביטאה מלה זוֹ, כמי שמבטא שם של בני עם זר) מביאים לנוּ דוּגמאוֹת אוֹ שׂקים אחדים, ואנוּ מוֹכרים את שלהם. לא יוֹתר ממטאליק ברוֹטל אנוּ מרויחים. בּיי גאָט! (באלהים!)
זכרתי את עדוּתה של אשת ידידי הסוֹפר והאמנתי לדבריה.
היא לא שאלתני אף פעם אחת, מתי יבוֹא הקץ למלחמה. סוֹף המלחמה היה בשבילה סוֹף לעסקים, לסרסרוּת הבעל, לרוחים, לצבירת כסף.
– בעלי שילם “בּדל” (כוֹפר). התוּרכים המזוֹהמים – שלוֹשים נאפוֹליוֹן זהב לקחוּ. וגם עתה עליו עוֹד לתת בקשישים. הם וילדע לוֹיטע (אנשים פראים).
– אין דבר, בקרוֹב יכבשוּ את הארץ נוֹצרים אירוֹפיים.
– אוֹ, לא בקרוֹב כל כך. הנה כבר עברוּ שלוֹש שנים. יכוֹלוֹת לעבוֹר עוֹד שלוֹש, ואפשר יוֹתר.
היא הוֹסיפה את השנים בשׂמחה גלוּיה.
בעלה, שהיה ככפרי שתקן וּמגוּשם, היה על פי רוֹב בחוּץ, מתהלך עם פלחים ועם סרסוּרים, ואת העסקים עם הקוֹנים, יהוּדים כוּלם, ניהלה אשתוֹ, שׁפיה.
יוֹם אחד, אחרי ישיבת המוֹרים, שבה החליטוּ לקנוֹת כמה קאנטארים חיטה, מפני היוֹקר המאמיר והוֹלך, וגם קיבלוּ הלואה מיוּחדת לתכלית זוֹ, הלכתי אל שפיה. הכוּך היה סגוּר, וּמבעד לשער בקעוּ קוֹלוֹת רבים וצוֹהלים. עברתי בהיסוּס את מפתן השער ונכנסתי אל החצר. הבית היה מלא ערביאים, והם הקימוּ שם רעש גדוֹל, שרוּ ורקדוּ, אף תוֹפפוּ ב“דרבּקה”.
מיד אמרתי לחזוֹר, אך נתעכבתי עוֹד רגע: כדאי לראוֹת את אלה כשהשׂמחה במעוֹנם. אך התחלתי מתקרב אל הפתח, והנה נשמעה מבפנים צריחה חדה, וּבאחת נפסקוּ קוֹלוֹת השׂמחה, התיפּוּף עמד, וקוֹלוֹת אחירים עלוּ מן הבית: קוֹלוֹת קטטה, קללוֹת, חירוּפים מלאי ארס וזעם. וּבעוֹדני עוֹמד תוֹהה, התפרץ החוּצה ערבי פרוּע ראש, קוֹפץ וּמדלג בכפתנוֹ כנס מן הסכנה, ואחריו – שמעוּ וּתמהוּ! – שפיה בכל אוֹרך קוֹמתה, אף היא פרוּעת שׂיער וּטרוּפת עיניים, הריר נוֹזל על שׂפתיה הפעוּרוֹת וּבידה היא מנוֹפפת סכין גדוֹלה, סכין אבטיחים נוֹצצת, והיא מצעקת בערבית קוֹלנית:
– תנוּני לשוֹחטוֹ, תנוּני נא! תנוּהוּ בידי! תנוּ בידי את הכלב הזה! תנוּהוּ!
כמה מן האוֹרחים וּבתוֹכם בעלה רצוּ אחריה ואחזוּ בה לעוֹצרה.
וּבראוֹתה אוֹתי – עמדה פתאוֹם כנדהמה. אך מיד התחילה גרמנית:
– זה אחי, כלב נבזה! ערבי אמיתי. הוא העליבני.
ושוּב התחילה נאבקת בכל כוֹחוֹתיה להיחלץ מידי המחזיקים בה.
אחיה כבר עבר את הגדר ועמד שם מביט חיור כמת.
פניתי והתחמקתי מן החצר.
כשסחתי את המעשה לאשת ידידי הסוֹפר, אמרה:
– וּמה בכך? כלוּם יהוּדיוֹת אינן מתקוֹטטוֹת עם אחיהן? בודאי הרגיז אוֹתה יפה.
– כן, אבל הסַכּין? וּבכלל ה“רציחה” הזאת?
– רציחה! ואני אוֹמרת לך: תרבינה כמוֹתה אצלנוּ!
הוּא לא שילם “בּדל”, אך ברח מן הצבא, וּבשכר בּקשיש קטן, קצוּב לשוֹטרי המקוֹם מדי שבוּע בשבוּע, “הוּרשה” להסתתר בחדר קטן באחת החצירוֹת שבסימטה. מן החדר הזה היתה יוֹצאת כּוָה אל הסימטה, וראשוֹ היה מתגלה פעמים אחדוֹת ביוֹם בכּוָה זוֹ לאילוּ רגעים “לחטוֹף מבט על העוֹלם”. ראשוֹ היה מגוּלה תמיד והוּא מסוּלסל ניצת שׂיער שחוֹרה, כמעט כראשוֹ של כּוּשי. פניו העגוּלים והבשׂרנים מצוּלקים ממחלת אבעבוּעוֹת, שׂפמוֹ כשני תוים דקים מאוֹד, ועיניו כשתי גחלים מתרוֹצצוֹת. כל לבוּשוֹ היה כוּתוֹנת בד ארוּכה עד לקרסוּליים, וּבה היה יוֹצא בשעוֹת שאין בהן סכנה אל רחבת החצר, ולפעמים לרגע אוֹ לשניים גם אל מדרכת האבנים הצרה שבסימטה.
באוֹתה חצר ממוּל לחלוֹנוֹ, בקוֹמה מוּגבהה, היתה מתגוֹררת
ערביה נוֹצריה, היא וּמשרתתה הזקינה. בעלה היה נוֹשׂא משׂרה בסַלט שבעבר הירדן, ורק פעם בחוֹדש היה בא ליוֹם אחד לבקר את אשתוֹ. אשה זוֹ, שהיתה כוּלה אוּמצת בשׂר לבן ורך עם פני לבנה מחייכוֹת ועיניים טוֹבלוֹת בתאוַַת ממתקים ותוּפיני חמאה, היתה עקרה, וכל תפקידה היה לשכב כל הימים, לרבוֹת הערבים, על היציע הקטן על גבי מצע של כרים וּכסתוֹת, לבוּשה שׂמלה בהירה, דקה וּנקייה מאוֹד, לצווֹת על משרתתה לשנוֹת את משכבה, כדי שתמצא מפלט מאוֹר החמה, וּממקוֹמה היתה מדברת בקוֹל רם וצחקני עם השכינים והשכינוֹת שבכמה בתּים מסביב לחצר.
מחמוּד יכוֹל היה לדבר עמה בכל שעה וּבכל רגע, אך בראוֹתוֹ את לוֹבן בשׂרה, את נקיוֹן לבוּשה הדק, וּבייחוּד את הסנדלים הרקוּמים שברגליה היחיפוֹת והצחוֹת – היה קוֹלוֹ מת בגרוֹנוֹ, וּבדברה אליו בקוֹלה המתרפק, היה רק בוֹלע את רוּקוֹ וּתשוּבה לא באה מפיו. על כן בחפצוֹ לדבר עמה, היה מקפל את רגליו על הספסל תחת כוּתוֹנתוֹ וּפניו לתוֹך החדר פנימה והוּא מדבר מתוֹך עצימת עיניים. בערבים האפילים היה חוֹפשי יוֹתר בדבּרוֹ, אך קוֹלוֹ היה אז חשאי ועצוּב מאוֹד.
שנתיים וחצי “הסתתר” מחמוּד בחדרוֹ זה. פעמיים ביוֹם היתה דוֹדתו מביאה לוֹ את ארוּחתוֹ, שתי פיתוֹת ושלוֹש קציצוֹת של פלפל, והוֹלכת לה. והוּא נשאר במקוֹמוֹ להשתגע בלבנה הזוֹרחת על היציע מנגד. לפעמים שלחה לוֹ האשה אילוּ תוּפינים אוֹ כוֹס “שׂוּשׂ”, ואז היה מקבל את המתנה ברעד של קדחת.
פעם אחת בעוֹברי בסימטה עצרני הראש המסוּלסל שבאשנב:
– מתי יהיה הסוֹף, יא חוג’ה?
– אללה יוֹדע.
– כן, אללה יוֹדע. אבל גם היהוּדים יוֹדעים. האנשים אוֹמרים, ש“פלסטין” תהיה אחרי המלחמה להם, ל“יהוּד”.
– אפשר. אם כן יהיה רצוֹן אללה.
וּבהפנוֹתוֹ את ראשוֹ כה וכה אמר בלחש:
– היכן עוֹמדים האנגליז?
– אינם עוֹמדים כלל. הם הוֹלכים.
– וָלה שׁאטר! (פיקח!) התוּרכים המסכנים. אין להם לא “טרוּמבּילים”, לא אוירוֹנים.
– וה“אלמאני”? (הגרמני?).
– יש להם – – –
מחמוּד אסף פתאוֹם את ראשוֹ החדרה. בפינת הסימטה הוֹפיע קצין משטרה, צוֹעד יהירוֹת וּמצליף בפרגוֹלוֹ על מגפיו.
וּבסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, בשעת צהריים אחת, באוּ מחנוֹת הפּרשים האנגלים, ההוֹדים, האוֹסטרלים והסקוֹטים. הם זרמוּ העירה בכל הדרכים, ירדוּ בכל מדרוֹני הכרמל ונהרוּ גדוּדים גדוּדים בכל רחוֹבוֹת העיר וסימטאוֹתיה.
גם בסימטה זוֹ עברוּ בשעה שלוֹש וארבע וחמש רוֹכבים ורוֹכבים ורוֹכבים על סוּסים גדוֹלים, מפוּטמים, כבדי זין טוֹב. מהם ישבוּ על סוּסיהם דוֹממים וּרצינים, מהם הביטוּ לצדדין בשויוֹן נפש וּמהם חייכוּ לקהל הצפוּף, הצוֹבא ליד הקירוֹת וצוֹהל מי בשתיקה וּמי בקוֹל וּמי בניפנוּף מטפחוֹת וידיים. יש גם שאחד זרק חפיסת ביסקויטים, אוֹ שוֹקוֹלאדה. האשה העקרה עמדה על כיסא, שהוֹציאה לה המשרתת לרחוֹב, והיתה מרקידה כל העת בשׂמחה את מפלי בשׂרה וּפני הלבנה אשר לה זוֹרחים במלוֹאם.
מחמוּד עמד בתוֹך הקהל בכוּתוֹנתוֹ הארוּכה, גלוּי ראש וּפעוּר פה, ולא גרע את עיני הגחלים מן הרוֹכבים באמצע הדרך. בידוֹ היתה חגוֹרת עוֹר, שהיתה תלוּיה כמיוּתרת וחסרת טעם.
פּתאוֹם זע מחמוּד מקפאוֹנוֹ והתחיל מלקה בחגוֹרה משהו לרגליו, קוֹפץ וּמלקה בכל כוֹח, וּמשם, מתוֹך הצפיפוּת, עלתה נביחה־יבבה מתלעלעת, חוֹתכת וּמתאפקת כנוֹשכת את עצמה. העוֹמדים נדחקוּ זה לזה וּפינוּ קצת את המקוֹם, וּמחמוּד התרוֹצץ בתוֹך העיגוּל, דהר והלקה, והחיה, שנזדמנה שמה ולא יכלה להימלט מיד מַכֶּהָ האכזרי, צרחה בקוֹל קוֹרע לב. לבסוֹף גחן המכה, תפס את הכלבלב הפצוּע בשתי אוֹזניו, הרימוֹ עד למצחוֹ והתחיל מרקד עמוֹ בעיגוּל כשהוּא מחרחר כנגדוֹ ודוֹקרוֹ בעיניו הבוֹלטוֹת.
באוֹתוֹ רגע נשמע צחוֹק מצלצל וצורחני מעל הכיסא. האשה הבשׂרנית החזיקה את מוֹתניה והתעותה כאחוּזת שבץ:
– חי־חי־חי, יא נַאס (אנשים)! הביטוּ, מחמוּד נשתגע! חי־חי־חי, מחמוּד נשתגע! ידעתי שהוּא ישתגע… כן, ידעתי…
וּמחמוּד הוֹסיף לרקוֹד עם הכלבלב.
יאיר השׁמשׁי, בן איכרים וחבר המוֹשב הצעיר בעמק, יצא עם שחר לחרוֹש את חלקת שׂדהוּ. עד האשמוּרה השלישית שקד עם רוֹבהוּ בחפירה תחת שמי הכוֹכבים, וּכשמסר את הרוֹבה לאחר שבא להחליפוֹ, רץ אל חצירוֹ לקחת את הסוּס והמחרישה.
שעתיים יחרוֹש, כי קטנה החלקה, וכנכוֹן הבוֹקר ישלם הניר וישוּב אל צריפוֹ ואל חמדה אשתוֹ, אשת החיל, כמוֹ ממשמר הלילה שב אל המנוּחה בבית.
כפוּף בין שתי ידוֹת המחרשה, לחוֹץ היטב בכוֹבד גוּפוֹ, פּסע יאיר בתלם, אך בהישירוֹ מזרחה לא יכוֹל להשפּיל את עיניו מראוֹת את השמש העוֹלה.
השמש עלתה במרחק הגבוֹה, מעל להרים, וּבעלוֹתה סילקה באפס יד את הערפל הוָרוֹד, וזכּה וחמה יצאה להאיר על בּמתי ארץ. להקוֹת ציפוֹרים רטוּבוֹת־טל ירדוּ אל הרגבים ההפוּכים, ניקרוּ בהם מעט, אחר התנשׂאוּ ושטוּ עקלקלוֹת בגלי האויר וּברוֹן מצהלוֹת קידמוּ את פּני היוֹם העוֹלה. בשׂיחי הבּוּר אשר לא פּוּתח נוֹצצוּ ריבּוֹאוֹת עיני אוּר. עשׂבי הבּר אשר ניעוֹרוּ מקפאוֹן הלילה הפיצוּ קטוֹרת דקה.
יאיר השמשי חש, כי גם בלבוֹ מסתלק הערפל, אשר נסכוּ בוֹ ימי הדמים הממוּשכים בארץ, ושמש של אוֹשר גדוֹל עוֹלה בוֹ. האשה אשר נשׂא לפני שמוֹנה ירחים נמה עתה על ערשׂם, ערשׂ־הבּרזל, וּבחוּבּה נשלמת רקמת זרעוֹ החי. אמיצת זרוֹעוֹת היא, ישרת לב וּלמוּדת עמל וָעוֹני. מן הגליל העליוֹן, מבית איכרים דל וָטוֹב, לקחה והביאה אל המוֹשב הצעיר. אתמוֹל באה יעל אחוֹתה הבּכירה להיוֹת עמה עד אחרי הלידה, והיא, חמדה, רק בעבוֹדה קלה תשלח ידה בבית וּבחצר. בהישלח חמדה אל בית־החוֹלים ללדת, תשׂא האחוֹת בעוֹל כוּלוֹ. אלמנה יעל מבעלה, אשר נהרג בשׂדה בירח הראשוֹן לנישׂוּאיהם, אלמנה וערירית, אך חוֹסן רב בליבה.
אם בן ואם בת יהיה הילוֹד – השם כבר מוּכן וּמוּסכּם עם שלוֹשתם. שם חדש ורוֹנן כּרוֹן אשר בפי הציפּוֹר מוּל השמש העוֹלה. רק עוֹד ירח ימים!
וּבהישיר שמשי מוּל השמש העוֹלה, עוֹד שליש החלקה לחרוֹש, נתפּוֹצצה ירייה כפוּלת־קוֹל מן המארב וּפילחה את גבּוֹ. הכדוּר יצא מחזהוּ והיכה בברזל המחרשה. נפל יאיר על המחרישה, בין שתי ידוֹתיה נפל, והסוּס עמד ממשוֹך, זקף אוֹזניו הקטנוֹת וקפא על עוֹמדוֹ כפסל מסכה.
קוֹל הירייה הכפוּל הזעיק את אנשי המוֹשב אל מקוֹם האסוֹן. ביניהם היוּ ארבעה נוֹשׂאי רוֹבים מן הנוֹטרים בלילוֹת, והאחד מן הארבעה – האיש אשר לקח את הרוֹבה מידי יאיר עם האשמוּרה השלישית.
אחרי אשר הרימוּהוּ והשכיבוּהוּ ארצה, כרעוּ האנשים והקשיבוּ לליבוֹ. האחד מרט חוּט צמר כחוּט השׂערה מבגדוֹ ושׂמוֹ תחת אף הנרצח. החוּט לא זע. אז קמוּ האנשים ועמדוּ דוֹם עם חברם המת מזה וּמזה. פניהם היוּ כאבן, הדמעה קפאה בעינם ושׂפתיהם קמוּצוֹת.
אחר הפכוּ את המחרישה, כרתוּ ענפים ירוּקים מן האֵלה הסמוּכה, ערכוּ את הענפים על גבי המחרישה, ואת הגוייה המתה הציעוּ על הענפים החיים. הסוּס עקר את רגליו והישיר אל חצרוֹת המוֹשב. ראשוֹ מוּשפּל אל חזהוּ והוּא מוֹשך ברגש את משׂא אדוֹניו היקר.
עם שקיעת החמה ועם משב רוּח הערבּיים היתה הלוייה. מן המוֹשבים וּמן הקיבוּצים וּמן הקבוּצוֹת באוּ רבים ללווֹת את יאיר השמשי, אשר נפל שדוּד על מחרשתוֹ בשׂדה. עין לא ראתה תהלוּכה דוממת כזוֹ! העמק כוּלוֹ כמוֹ עצר את נשימת אפּיו. ההרים לבשוּ טלית שָׁני. קבר ראשוֹן ניכרה היוֹם בחלקה העתידה להיוֹת בית מוֹעד לכל חי. דברי זעם מעטים נאמרוּ, אמרי כאב מעטים נלחשוּ. חמדה ההרה השמיעה זעקה קצרה ולא יספה, כי אחוֹתה שׂמה כפה על פיה.
מחרישים וּשחוּחים חזרוּ המלוים למקוֹמוֹתיהם. רק ארבעת נוֹשׂאי הרוֹבים הלכוּ בפאת הדרך בצעד נכוֹן וּבראש מוּרם, צעד בעקב צעד, כאשר לימדוּם.
השמש בשוֹקעה נשקה את הקבר הבוֹדד והרטוֹב, וּכנף רוּח הערב עברה עליו בלטף אהבה.
כוֹכב קטן נדלק לנשמה.
*
בלילה הבא שכבוּ שתי האחיוֹת בערשׂ האחד אשר בחדר האבל. רק אחרי חצוֹת נמוּ את שנתן. ועם בת־אוֹר ראשוֹנה בחלוֹן, אשר תריסוֹ לא הוּגף, ניעוֹרה חמדה והעירה את אחוֹתה אשר לצידה:
– יעל, לא שמעת מאוּמה? נדמה לי, הסוּס יצא מן החצר וּמשך אחריו את המחרישה…
– חמדה, חמדתי, מה לך? שוּבי למנוּחתך, אך חלוֹם חלמת.
והאשה העייפה הפכה את גוּפה ונרדמה שנית.
אחרי שעה קלה ניענעה חמדה שנית את כתיפה:
– מה, גם הפעם לא שמעת? הסוּס שב אל החצר…
האוֹר כבר האפיר את מלבּן החלוֹן בקיר הצריף. היוֹם גישש בעדוֹ החדרה.
יעל ירדה מן הערשׂ:
– הנה כבר עלה השחר. יש לחלוֹב את הפרה. יש להלקיט לעוֹפוֹת.
חמדה נשארה שוֹכבת על גבה ועיניה בתקרה השרוּייה באפלוּלית וּבחזוֹן רוּחה.
כאשר עברה יעל בחצר, ראתה את המחרישה מוּטלת במקוֹמה. אך לבה, עם כל חוֹסנוֹ, התפעם בקרבה בעוֹז, ולא יכלה להתאפק מראוֹת את הסוּס.
בטרם תבוֹא אל הרפת, סרה אל האוּרוָה. לאוֹר הזריחה שהאדים בעד הפתח ראתה לחרדתה: קצף לבן כיסה את ידה על גבוֹ: היד רטבה מן הקצף החם.
וּבבּוֹקר נמצאה חלקת שׂדהוּ של יאיר השמשי חרוּשה כוּלה.
ואיש לא ידע מי השלים את הניר עד היוֹם הזה.
עם בוֹקר, בטפּלי בגינה שלפני ביתי, אני רוֹאה את הנער המסגר עוֹבר ברחוֹב רכוּב על גבי אוֹפניו הישנים. על אחד משרווּלי חוּלצתוֹ הכחוּלה המתנפּחים ברוּח רבב שמן גדוֹל. מידיו האוֹחזוֹת בהגה ניכר שחוֹר הסדנה. אך שׂערוֹ רחוּץ וּמסוֹרק כראוּי, מתוּלל משהוּ מעל למצח, גם פּניו הצעירים רחוּצים יפה בסבּוֹן עד היוֹת להם בּרק. רכיבתוֹ על מוֹשב האוֹפניים כפוּף וּמרחף, ועיניו מטייפוֹת לעבר אחד. הנה הוּא ממַתן נסיעתוֹ סמוּך למדרכה וּמאוֹתת בציפצוּפים מספּר.
מן הבית החדש, הבנוּי על גבי עמוּדים, יוֹצאת הנערה העוֹבדת זה כמה שבוּעוֹת אצל אחת ממשפּחוֹת הדיירים. פּניה פּני בת טוֹבים אצילים. קוֹמה דקה לה, לא גבוֹהה. חן ונוֹעם בהילוּכה. לעיניה היפוֹת מבט איילה מפוּזר. בשתי ידיה הרכּוֹת היא מוֹתחת את שוּלי הסינר הלבן לצדדין.
הנער תוֹמך רגל אחת בפאת המדרכה וּמיישר מעט את קוֹמתוֹ על המוֹשב וחיוּך מאיר את פניו. היא מרפה מן הסינר, מנענעת לוֹ בידה ועפה אליו כיוֹנה אל שוֹבכה. הוּא תוֹפס ידה בחשק.
עוֹמדים השניים וּמסיחים ערים ונחפּזים, כאילוּ השעה הקלה לא תספּיק להם לספּר מה שעבר עליהם מאז נפרדוּ אמש, סמוּך לחצי הלילה. לא מעטים העוֹברים והשבים ברחוֹב. יש עוֹברים ואינם מרגישים בהם, ויש נוֹתנים בהם מבט זר, אך הרוֹב משרים עליהם מבּטם מתוֹך התעוֹררוּת של חיבה, כמוֹני אני. והם, השניים – כרוֹאים ואינם רוֹאים. מה להם בני אדם זרים?
רק עשׂרה רגעים ברשוּתוֹ של הנער המסגר. האוּמן בעל הסדנה מקפּיד על הדיוּק בזמן. ולה, לנערה, אין פּנאי כלל. העבוֹדה בבית מחכה לה. אך הגברת, גברתה, עינה טוֹבה עליה, כעין אֵם אל בתה, ואינה מקפּידה.
אי אפשר להם להיפּרד. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת להיכּרוּת וכל יוֹם מחזק את קשרי הלב. אילוּ יכלוּ להיוֹת תמיד, תמיד יחד!
שיניו הלבנוֹת, שיני מסגר צעיר, צוֹחקוֹת גלוּיוֹת. עיניו מזהירוֹת מוּל הפּנים היקרים, הנטוּיים אליו מן המדרכה. מדי רגע הוּא טוֹפח על כפּה אוֹ אוֹחז באצבעה. היא מחזירה טפיחה על כפּוֹ אוֹ משיכה באצבעוֹ. פּניה – האוֹשר בעצם טוֹהרוֹ, האוֹשר הראשוֹן בחלד. הנה היא נלחצת מעט אל גוּפוֹ. פניו מחייכים, שביבים עוֹלים בעיניו, גוּפוֹ נוֹהר כוּלוֹ על מוֹשב האוֹפניים הנטוּיים. מה יעשׂה בוֹ, בגוּפוֹ הנוֹהר?
הוּא משמיע לאוֹזניה דבר לחש. היא קוֹטפת עלה קטן מן האילן הכּפוּי מעל הגדר ונוֹעצתוֹ בשׂערוֹ. הוּא קוֹטף עלה אחד ונוֹעצוֹ באִבקת חוּלצתה. הם מביטים זה אל זה בצחוֹק, בתהייה, בשאלה. היא נמתחת אליו רגע, אך מיד נרתעת וּמיטיבה באצבעוֹת כפוּפוֹת בחן את שׂער ראשה.
קשה הפרידה, אך הכרחית. אין דבר, לעת ערב תהיה פּגישה חדשה, בידה הצבּיעה שמה, אל הבית המהוּדר. מבטה אוֹמר: “אין ברירה, היקר!” אחר פּנתה הלכה לה.
באמצע דרכּה עמדה וניענעה לוֹ בידה נענוּע אחרוֹן. הוּא עדיין שוֹהה על מקוֹמוֹ, רגלוֹ האחת על פּאת המדרכה, ספק יוֹשב ספק עוֹמד, פּניו משהוּ אויליים, אך נחמדים עד לנשק. בלחישה, אך בחיתוּך קוֹל נשמע יפה, הוּא שוֹלח אחריה דיבור מעוֹרר ביוֹתר. היא חוֹזרת לרגע. הרגע משתרבּב לכמה רגעים, עד שהיא הוֹדפת כתיפוֹ והאוֹפניים זזים ממקוֹמם. עתה היא בוֹרחת אל בין עמוּדי הבית המהוּדר ואינה מביטה עוֹד אחריה. והוּא, כּפוּף וּמרחף על מוֹשב האוֹפניים, השרווּלים מתנפּחים ברוּח, נישׂא וּמתרחק על פּני הכביש החלק. גבּוֹ מכסה את לבּוֹ הרץ.
אני מחזיר עיני אל גינתי: כוּלה פּוֹרחת פּריחה חדשה. קוֹרטוֹב מן האוֹשר הצעיר דבר בלבּי, הלב המזקין.
א
ר' יחיאל דוּבּין, איש בּיאליסטוֹק, לוֹבש ארוּכּים וגוֹזז זקנוֹ משהוּ לשם נוֹי, שהיה בעירוֹ עסקן של “אגוּדת ישׂראל” ועכשיו אינוֹ אלא בעל בּית מפוֹאָר סמוּך לימה של תל אביב, השׂכּיר בשנת 1935 דירה בת שני חדרים בקוֹמה השלישית למשפּחה של פּליטי הנאצים. לשם בּיטחוֹן דרש וקיבל שׂכר דירה לשנה מראש וחוֹזה לשלוֹש שנים. כשהוּבאוּ שלוֹשת ה“ליפטים” הגדוֹלים וראָה מה הוּצא מתוֹכם הכּהוּ לבוֹ על החוּמרה שנהג בדיירים אלה: הרי הם אנשים עשירים!… אבל איך ייכּנס כל זה לשני חדרים לא גדוֹלים?… מילא, עסקם הוּא.
המשפּחה היתה בת ארבע נפשוֹת: הבעל ואשתוֹ, בנם וּבתם. לבעל (שמוֹ הרמאן בּאמבּרג) היה עוֹרף אָדוֹם ושׂפם קצר, בהיר וסוֹמר מעט, ועיניים כחוּלוֹת וצוֹננוֹת – פּרצוּף לא יהודי בהחלט. האשה היתה גבוֹהה מעט מבעלה, תסרוֹקתה כּהה וחלקה, לפניה צבע שחוּם, פּה עצוּב מגלה שיניים צחוֹת וּמתוּקוֹת, ועיני קטיפה טוֹבוֹת תחת גבּוֹת שחוֹרוֹת, מלוּכּדוֹת על חוֹטם דק. חזה היה שטוּח ורגליה הגדוֹלוֹת נתוּנוֹת בנעליים נמוּכוֹת עקיבים. הנער, כבן ארבע עשׂרה, קלסתר פּניה של אמוֹ, גבוֹה ורזה, ברגליו גרבּי ספּוֹרט ולבּיריוֹת לשוֹנוֹת עוֹר סביב, וּבראשוֹ כוֹבע ציידים עם נוֹצה קטנה; והנערה, כבת שתים עשׂרה, גזוּזת שׂיער כנער, אדוּמת לחיים ורגליים – דוֹמה לאָביה.
אנשים שקיטים היוּ ארבעתם וּפוֹרשים מן הציבּוּר. איש לא ביקר אצלם והם לא הלכוּ לבקר אצל אחירים. גם עם משפּחת היהוּדים הגרמנים האחרת, שגרה באוֹתוֹ בית, לא באוּ במגע של ריעוּת. אך ברוֹב נימוּסים היוּ מקדימים שלוֹם ליוֹשבי הבית (תשע דירוֹת היוּ בוֹ), וחוּץ מקוֹל הראדיוֹ המוּעם תמיד, לא נשמע מדירתם שוּם קוֹל – אם לא נביא בחשבוֹן את הקריאה לכּלב ריקס, כּשנשתהה לפעמים לשם ריחרוּח בחדר המדריגוֹת. גם הכּלב, חסוֹן וּמנוּמר וּקצוּץ זנב, לא השמיע נביחה והיה חוֹלף על הזרים כטרוּד וּמתנכּר.
במשך חצי שנה ויוֹתר לא שלח הר בּאמבּרג את ידוֹ בכל עבוֹדה. אחר כך התחיל עוֹבד באיזה מקוֹם בעיר. נוֹדע, שהוּא שיתף עצמוֹ על ידי השקעה הגוּנה בעסק קטן ונוֹשׂא שם משׂרה בשׂכר לא גדוֹל. לכשישׂא העסק פירוֹת, יקבל את חלקוֹ. העסק נמצא באחד הרחוֹבוֹת של המרכז המסחרי. כמה פעמים אמר ר' יחיאל לרדת שמה, כדי לראוֹת בעיניו מה טיבוֹ של העסק, אבל לא נסתייע הדבר. וּבאמת, מה נפקא מינה? על כל פּנים ניכּר היה שמלאכתוֹ נקייה, כי האיש הוֹלך וחוֹזר לבוּש הדר כביוֹם בוֹאוֹ משם, מגרמניה.
הילדים היוּ יוֹצאים יחד לרחוֹב עם כלבּם ולא בוֹששוּ לשוּב. בקיץ ירדוּ לשעה לרחוֹץ בים (עם ריקס, כמוּבן) וחזרוּ תמיד יחדיו רטוּבים ורעננים, נוֹשׂאים בשניים את הסל עם כלי הרחיצה וּמחזיקים שניהם את הכּלב ברצוּעתוֹ. בחוֹרף הלכוּ יחד (בלי הכּלב) ללמוֹד שעתיים בשיעוּרי הערב ללשוֹנוֹת וּלמסחר. עברית לא דיברוּ ועם בני המקוֹם לא התערבוּ, אף לא עם יוֹצאי גרמניה, כאמוּר.
ברוֹב הימים הגיעוּ לאוֹזניו של דוּבּין כמה ידיעוֹת נוֹספוֹת על דיירוֹ זה. בּאמבּרג היה בעל עסק מפוֹאר של כלי זכוּכית וחרסינה בּדרזדן. לפני עשׂר שנים המירוּ הוּא וּבני ביתוֹ את דתם. לפני שנה לקחוּ הנאצים את בית מסחרוֹ ושילמוּ לוֹ את החלק העשׂירי משוֹויוֹ והחזירוּהוּ לרשימת בני ברית. בתחילה תמה, אחר כך הצטער, לסוֹף חרה לוֹ והוֹדיע לקהילה, שהוּא וּבני ביתוֹ מבקשים לחזוֹר ליהדוּת. ליהדוּת חזרוּ בדרך רשמית, אך אל היהוּדים לא יכלוּ לחזוֹר. זרים היוּ להם, אפילוּ אלה שהיוּ לפנים מכּיריהם. בראשוֹנה אמר לנסוֹע לאנגליה, אבל לא עלה בידוֹ להשׂיג רשיוֹן כניסה. אַף שמע כי בעל הוֹן קטן משוֹלל שם זכוּת עבוֹדה. וּכשנוֹדע לוֹ מפּי מכּיר אחד, שכדי להיכּנס לפלשׂתינה די באלף ליטרוֹת1 שטרלינג, והוּא יכוֹל להיוֹת שם אזרח חוֹפשי ולעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ (כל ימיו היתה גאוָתוֹ על זה, שהוּא יכוֹל “לעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ”, גם המרת הדת בכלל זה) – גמר אוֹמר לעלוֹת לארץ היהוּדים, החוֹסה בצל בּריטאניה הגדוֹלה. וכן הגיע לתל אָביב זוֹ, שעם כל זרוּתה מצאה מעט חן בעיניו.
ב
האשה היתה קוֹנה צוֹרכי ביתה בחנוּת המכּוֹלת היחידה שברחוֹב הקטן, והחנוני, אַברך פּוֹלני שחרחר, רך פּנים וטוֹב לב, חיבּב אוֹתה בשל שקטה הנעים וּבשל חיוּך פּיה העצוּב והמתוֹק. כמה “גרמניוֹת” היוּ קוֹנוֹת בחנוּתוֹ ואת רוּבן חיבב, אבל זוֹ נתחבּבה עליו יוֹתר מכוּלן. דיבּוּרה היה בקוֹל נמוּך, נגיני וּמתקבל על הלב. הכוֹל היתה מזמינה מן המוּבחר, נוֹתנת לתוֹך סל האריג הרקוּם, אינה עוֹמדת על המיקח וּמשלמת במזוּמן.
בחוֹדשים הראשוֹנים קנתה מנוֹת גדוֹלוֹת, די למשפּחה גדוֹלה כפליים, אך מעט מעט הקטינה את המנוֹת, ולאַחר שנה הגיעה לכמוּת, שהיתה מספּיקה לשלוֹש נפשוֹת בלבד. אבל לא פּסקה לשלם במזוּמן. החנוָני הציע ליתן לה בהקפה, אך האשה ניענעה בידה כנכוית: “לא, לא, דאַנקי שין! אי אפשר…” האדימוּ פני החנוָני ולא הציע לה עוֹד. אף חדל מן השאֵלה השגוּרה: “מה עוד, גנידיגי פראוּ?”…
מצימצוּם הקניוֹת למדוּ באי החנוּת, שאין העשירוּת שרוּיה בביתם של אלה, וּבוַדאי אין בידם להוֹסיף הרבה על הסכוּם החוֹדשי הקטן, שהר בּמבּרג מוֹציא מן העסק שבמרכּז המסחרי. אחר כך התחילה הנערה באָה לעתים במקוֹם אמה. כששאלה החנוָני: “מה לגברת אמא? לא בקו הבּריאוּת?” ענתה הנערה: “לא, מוּטי כּוֹבסת היוֹם”. פּעם בא הנער עם הסל לקנוֹת על פי רשימה שבידוֹ. החנוָני לא הרהיב לשוֹאלוֹ, אבל אשתוֹ שעמדה שם שאלתוּ בקוֹל יבש, היכן אחוֹתוֹ. “סטיפי מגהצת”, ענה הנער הגבוֹה, גחן והתבּוֹנן בחשק במיני הגבינה הערוּכים במגדל הזכוּכית שעל השוּלחן. אף ליקק בלשוֹנוֹ את שׂפתיו, אך מיד פנה לראוֹת אם לא ראה איש.
האשה כחשה מחוֹדש לחוֹדש, וּכבר נראוּ טבּעוֹת כחוּלוֹת תחת עיניה וחוֹטמה נעשׂה דק עד לחוּמלה, גם לבוּשה הנאה דהה מעט. אך בבעל וּבילדים לא ניכר כל שינוי: לבוּשים וּמטוּפּחים וזרים כשהיוּ.
– את יוֹדעת – אמר החנוָני כוּלוֹ צער וּבוֹשת לאשתוֹ, שעמדה בחנוּת עם ילדתם, שתיהן מקוּשטוֹת וּמוּכנוֹת לטיוּל ברחוֹב אוֹ על שׂפת הים, והיא מחכּה למעוֹת קטנוֹת, שיתן לה מתוֹך המגירה – הגברת בּאמבּרג קוֹנה רק בשביל שלוֹש נפשוֹת. אני חוֹשב שהיא עצמה אינה אוֹכלת כלל… ראית את פּניה?
– אם כן, היא טיפּשה, – ענתה האשה המפוּטמת, צחת הפּנים, לקחה את המעוֹת מיד בעלה וּמשכה בכוֹח את הילדה מאצל שׂק השעוּעית: – לכי, התלכלכת כחזירה…
עם גמר שנת השׂכירוּת הוֹדיע הר בּאמבּרג לבעל הבית, כי לדאבוֹן לבוֹ לא יוּכל לשלם לכל השנה בבת אחת, אבל ישלם בכל חוֹדש מראש.
– אצלנוּ בתל אביב נוֹהגים ליתן, לפחוֹת, שטרוֹת לכל השנה, – אמר דוּבּין.
– למה? – שאל בּאמבּרג.
– ליתר ביטחוֹן, חי־חי. – לא יכוֹל בעל הבית להתאפק מצחוֹק לשאלת ה“ייקה”, אך מיד הרצין פניו ותיקן: – אדוֹני מבין, בעל הבית מנכּה את השטרוֹת בּבּאנק ומשתמש בכסף. בעל הבית נהנה והשכן אינוֹ חסר.
– כך – אמר הלה מתוֹך הבנה, – לא אנהג אחרת ממה שנוֹהגים כאן.
אפילוּ הוֹדעה אחת לא קיבל ר' יחיאל דוּבּין מן הבּאנק, ששם ניכּה את השטרוֹת. הם נפרעוּ מדי חוֹדש בחוֹדש למוֹעד הקבוּע. וּכשנזדמן לבּאנק ושאל אגב את הפּקיד לתשלוּמי בּאמבּרג, השיב הלה אגב טרדתוֹ:
– בסדר גמוּר. הלואי וּשאר שכיניו ידייקוּ כמוֹהוּ. מסוּלסקי יש צרוֹת… שוּב לא פּרע את השטר האחרון. צריך לדבר עמוֹ…
יוֹם אחד לא יכוֹל החנוָני טוֹב הלב לכבּוֹש רחמיו ושאַל את האשה, שהקדימה לבוֹא לפני שאר הקוֹנוֹת:
– למה פני הגברת רעים כל כך? האַקלים אינוֹ יפה לה?
– פֶרשידיניס, – ענתה האשה סתוּמוֹת. היא ניסתה לחייך, אבל השׂפתיים העייפוֹת לא העלוּ את החיוּך.
– מה מצב עסקיו של הר בּאמבּרג? הגברת תסלח לי… – המשיך החנוָני שאלוֹתיו מתוֹך היסוּס. – הזמנים אינם יפים לעסקים… גם אצלי… כך… מה לעשות?…
– כן, בעלי אוֹמר, שהעסק מתנהל בכבידוּת… יוֹאיל נא לתת לי הפעם מן הגבינה רק חצי האוֹקיה.
– ואת המארמילאדה לא תקח הגברת היום?
פּניה המיוּגעים נבוֹכוּ מעט:
– הילדים אוֹהבים מאוֹד מארמילאדה, אבל – הרשימה כבר ארוּכּה מדי… אקח בפעם אחרת…
– אין דבר, תקח ונכניס אוֹתה לרשימה הבאה…
– לא, לא. דאַנקי שין. אי אפשר…
והפּעם עלה לה חיוּכה, אלא שמתיקוּתוֹ נעדרה והיתה בוֹ רק עצבוּת יהירה. היא תחבה במרץ מה שקנתה לתוֹך הסל ויצאָה בקוֹמה זקוּפה, שהפתיעה את החנוָני.
– מצבם, כנראה, רע מאוֹד, – אמר זה לאשתוֹ, שבאָה שוּב לקבל מעוֹתיה, הפּעם בלי הילדה.
– טיפּשה כזוֹ! – התרגשה הפעם האשה. – הבעל והילדים נהנים מכל טוּב. ראית אוֹתם? בריאים כגוֹיים. והכּלב גם הוּא אינוֹ חסר כלוּם. ראית איך הוּא קוֹנה יוֹם יוֹם באטליז מנה של עצמוֹת וגידים? רק את עצמה היא מסַגפת… אני במקוֹמה…
ולא סיימה כי נכנסה קוֹנה חשוּבה וּפתחה מיד בדיבּוּר קוֹלני.
ג
עם המהוּמוֹת שפרצו בארץ גבר המשבּר הכּלכּלי ביישוּב. רוֹב העסקים ירדוּ ורבּוּ המתאוֹננים על דוֹחק בפרנסה.
ר' יחיאל דוּבּין בדרכוֹ הביתה נכנס לחנוּת המכּוֹלת לקנוֹת קוּפסה של סיגריוֹת. החנוָני, שהגברת בּאמבּרג לא משה ממוֹחוֹ, שאל את בעל הבית:
– מה אצל הבּאמבּרגים?
– מה צריך להיוֹת? הלואי כל שכינַי כמוֹתוֹ. התשלוּמים בסדר גמוּר.
– אבל פרנסתם, כנראה, אינה בסדר…
– אצל אלה אי אפשר לדעת. אוֹמרים: בתוֹך קירוֹת ה“ליפטים” הם מביאים זהב ואבנים טוֹבוֹת. אני, כמוּבן לא ראיתי…
– אבל… לפי הקניוֹת… מצבם, כנראה, רע מאוֹד…
– אה, נכדי ישׂמח הפעם: שלוֹש תמוּנוֹת מצאתי בשבילוֹ… – אמר דוּבּין, כשפתח את קוּפסת הסיגריוֹת, זוֹרח כוּלוֹ למראה תמוּנוֹת ה“פּרחים”, ויצא מן החנוּת בלי אמירת שלוֹם.
מראה האשה נעשׂה ירוּד יוֹתר ויוֹתר. לסוֹף הערים לה החנוָני:
– רוֹאה אני, שקשה לגברת לשׂאת את הסל. אשלח לה הכוֹל הביתה. מנהג חדש בעיר: החנוָנים שוֹלחים את הקניוֹת לבתי הלָקוֹחוֹת. גם אני קיבלתי נער עם אוֹפניים… כמוּבן, על חשבּוני…
הוּא נתכוין לשלוֹח לה יוֹתר ממה שהיא מזמינה (שוּב הקטינה את המנוֹת) ולהביאָה לידי לקיחה בהקפה. אבל האשה סירבה מתוֹך התעוֹררוּת של קפידה: – לא, לא. דאַנקי שין. אני מוּכרחה לדעת מה אני לוֹקחת…
והוֹסיפה לבוֹא בעצמה אל החנוּת. עתה גם לא שלחה עוֹד את בניה.
את המנוֹת לא הקטינה יוֹתר. עיניה נעשׂוּ גדוֹלוֹת ויוֹקדוֹת, חוֹטמה הדק החויר מאוֹד, וּבמידה שלחייה נפלוּ, נתרחב פיה. אך מן המתיקוּת שבשיניה הצחוֹת לא ניטל כלוּם. להיפך, זוֹ כאילוּ נתבּלטה יוֹתר.
יוֹם אחד נתחכם לה החנוָני: בעוֹברוֹ על ידה השמיט לתוֹך הסל, שעמד על שׂק פּתוּח של אוֹרז, צנצנת קטנה של מארמילאדה. האשה לא הרגישה בדבר וּלקחתה עמה הביתה. לאחר עשׂרה רגעים באה במרוּצה, מבוֹהלת וחיורת וקצרת נשימה:
– יסלח לי האָדוֹן… לקחתי בטעוּת מעל השוּלחן צנצנת זוֹ… כשבאתי הביתה והתחלתי להוֹציא את הקניוֹת מן הסל, מצאתי את הצנצנת… כל כך נבהלתי… אדוֹני יסלח לי, הלא?
– מה יש? אין בכך כלוּם. יקרה לפעמים… הגברת יכלה להשאיר אצלה את הצנצנת על החשבּוֹן…
לבו של החנוָני הכהוּ על שגרם לה לאשה החלשה, הרעבה, ריצת חינם. כוָנתוֹ היתה לטוֹבה, והנה מה יצא…
הוּא ניסה שוּב לדבר עם אשתוֹ על הגברת בּאמבּרג, אבל זוֹ נתכּעסה וגערה בוֹ:
– מוּטב שתדאג לי… יש לי בסך הכל ארבעה זוּגוֹת גרבּי משי, וּבשניים מהם יש “רכּבת”… והילדה לבוּשה – חרפּה להביט… מצא לוֹ למי לדאוֹג…
אָז החליט, שלא יוֹסיף לדבר עם אשתוֹ על אוֹדוֹת הגברת בּאמבּרג המסכּנה.
זה כמה שבוּעוֹת שהר בּאמבּרג אינוֹ יוֹצא בשעה הקבוּעה ללכת אל בית מסחרוֹ. כנגד זה הוּא יוֹרד לפעמים עם תיק של ניירוֹת וחוֹזר לאַחר שעה אוֹ שעתיים. יש גם שעוֹרך הדין יפה הראש הסב קאוּפמאן (אין לוֹ רשיוֹן עבוֹדה והוּא עוֹזר על ידוֹ של עוֹרך דין צעיר) בא אליהם, שוֹהה אצלם שעה קלה ויוֹרד מוּטרד ועצוּב מאוֹד.
סוֹף סוֹף נוֹדע לר' יחיאל דוּבּין, כי הר בּאמבּרג נסתלק מן השוּתפוּת. כלוֹמר, שני השוּתפים האחירים הפסיקוּ לשלם לוֹ את משׂכּוּרתוֹ החוֹדשית, עד שכילה רגליו מן העסק והריהוּ מתדיין עכשיו עמהם כדי להציל מה שאפשר מהשקעתוֹ, שהיא שארית הוֹנוֹ.
אַף על פי כן פניו של הר בּאמבּרג נשארו כשהיו. אוֹתה בריאוּת, אוֹתוֹ שקט, אוֹתוֹ נימוּס קריר, כמוֹ ביוֹם שבא לארץ. אַף הילדים, שגדלוּ כאן בקוֹמתם, עדיין נוֹהגים כמקדם: אינם מדבּרים עברית, אינם מתערבים עם זרים, רק יוֹצאים יחד לשיעוּרי הערב, אוֹ לרחוֹץ שעה בים, כדי לחזוֹר משם רעננים וּבדוּחי דיעה, נוֹשׂאים יחד את הסל וּמוֹבילים יחד את הכּלב ברצוּעתוֹ.
רק בּה, בגברת בּאמבּרג, גוֹבר השינוּי מיוֹם ליוֹם.
כתיפיה צרוּ מאוֹד, וּמבּעד לחוּלצה הקיצית הדקה נשקפוֹת זרוֹעוֹתיה השחוּמוֹת כשני מקלוֹת. אך נעימוּת פּניה והמתיקוּת שבפיה וּבלוֹבן שיניה הקטנוֹת גוֹברוֹת אף הן. קוֹלה חוֹדר ללב כזמרה של תוּגה. המנוֹת בחנוּת עוֹמדוֹת כמעט על כמוּתן, אַך כל הזמנה מלוּוה רעידת קמט קטן שבצד הפּה.
אַחרי צהרי יוֹם אחד, שלא בשעה הקבוּעה, באה הגברת בּאמבּרג לחנוּת לקנוֹת דבר מוּעט, וּכשפּתחה את הסל הנתוּן על ברכּה המוּרמה ליתן לתוֹכוֹ את הקנוּי, נשמט מתוֹך הסל חפץ של מתכת שנפל על הרצפּה בצילצוּל כּבד. האשה נבעתה, מיהרה להרים את החפץ, והחנוָני, שחש אליה לעזוֹר לה, ראָה בידה פּסל קטן של בּרוֹנזה. בּרטט ידיים הפכה האשה את הפּסל אילך ואילך לראוֹת אם לא ניזוֹק. אחר עטפתהוּ מהר בנייר וּנתנתוּ בתוֹך הסל. החנוָני ראה אחר כך מן הפּתח, שהיא ממהרת לא לביתה, כי אם לצד רחוֹב אלנבּי.
“עד כדי כך הגיעה”… – הירהר האיש הטוֹב כמעט בקוֹל, “היא מוכרת כבר מכלי הבית לצוֹרכי אוֹכל נפש…”
וּלאחר ימים מספר ראָה אוֹתה בערב נוֹשׂאת חפץ כּבד עטוף באריג, חוֹלפת מהר על פּני החנוּת כחוֹששת לעין רוֹאה. וימים אחדים אחר כך היתה קוֹנה שוּב מתוֹך התעוֹררוּת משוּנה את מנת הגבינה והמארמילדה כבתחילה.
החנוָני לא יכוֹל להסיח דעתוֹ ממנה, אָרב לה על סף חנוּתוֹ וראה אוֹתה עוֹד כמה פעמים בעוֹברה והיא מטלטלת חפצים בצוּרוֹת שוֹנוֹת למטה, לצד הרחוֹב המסחרי הגדוֹל.
“מה יהיה כשלא יימצא לה עוֹד בבית מה למכוֹר?”… דיבּר בדאגה רבה אל נפשו, כי עם מי ידבר על הגברת בּאמבּרג?…
ד
באחד הבּקרים, עם השכּמה, שכבוּ ר' יחיאל דוּבּין ואשתוֹ ערים במיטוֹתיהם המחוּבּרוֹת זוֹ לזוֹ והיוּ מסיחים בלחישה של התרגשוּת בבת זקוּניהם, נערה בת חמש עשׂרה, תלמידת הגימנאסיה, הנוֹהגת בזמן האחרוֹן לאַחר בלילוֹת, והתרעמוּ על מנהגי תל אביב. גם הלילה שמע דוּבּין את סיבּוּב המפתח וּמיד צילצל השעוֹן אחת. הנערה גם לא השתדלה להתהלך בחשאי, שלא להעיר את הוֹריה. גסוּת שכּזוֹ! – עתה השמיע השעוֹן חמש, וּבעד חרכּי התריסים כבר בקע אוֹר השחר. עמד להיוֹת יוֹם של חמסין כּבד ואויר החדר כבר היה דחוּס, מכבּיד על הנשימה וּמייבּש את השׂפתיים עד כדי צוֹרך להרטיבן מדי פעם בפעם בלשוֹן.
לאַחר שהאשימוּ זה את זוֹ ברפיוֹן החינוּך, נשתתקוּ שניהם ועיניהם הפקוּחוֹת בתקרה.
לא שכבוּ בשתיקה רגעים מוּעטים, והנה נשמע בחוּץ, על מרצפת גינת הפּרחים, למטה מן החלוֹן (הם גרוּ בקוֹמה השנייה), קוֹל חבטה כבידה וּכמוֹ אנקת שבר אחריה.
דוּבּין ירד מעל מיטתוֹ, הלך אל החלוֹן וּפתח את חצי התריס להבּיט החוּצה. על המרצפת הנקייה, ליד מלבּן העשׂב הגזוּז, היה מוּטל גוּף אדם בכוּתוֹנת ורוּדה. גוּלגוֹלת אשה פרוּעה מתהפּכת מצד אל צד בתנוּעה של כאב עצוּם. אנחוֹת חרישיוֹת הגיעוּ לאוֹזניו.
ר' יחיאל נחרד. הגיד לאשתוֹ שבמיטה, וּבעצמו רץ לחדר אַחר, מרוּחק מעט, להעיר את בנם הנער. האשה שירדה וגחנה מן החלוֹן תפסה את שׂער ראשה והתרוֹצצה בחדר מתוֹך יללה בלתי מוּבנת לעצמה. בעל הבּית וּבנוֹ ירדוּ במדריגוֹת, האָב מתוֹך ריצה מבוֹהלת והבן במתינוּת מפליאָה, למטה, אל הגינה.
הגוּף הנוֹפל כבר דמם וּפניו כבוּשוֹת במרצפת, כמתבּיישוֹת להיראוֹת. השׂיער השחוֹר והקלוּש מבוּדר על כּתף כחוּשה וּגבוֹהה. יד אחת שלוּחה אל המלבּן ואצבעוֹתיה הקפוּאוֹת נעוּצוֹת בעשׂב. הרגליים היחיפוֹת מיוּשרוֹת והכּוּתוֹנת מוּפשלת עד הברכּיים החדוֹת.
– אשת בּאמבּרג! – השמיע דוּבּין קוֹל זעקה. ביקש לאחוֹז בשׂער ראשוֹ ונשמטה מעליו הכיפה.
– כן, הגברת בּאמבּרג, – אישר הנער הגבוֹה בקוֹל שוֹקט מאוֹד. – הפּילה עצמה מחלוֹן דירתה.
הוּא עלה על העשׂב, התרחק מעט והביט למעלה מתוֹך שירבּוּב שׂפתיו כמוֹ לשריקה. החלוֹן בדירתם של הבּאמבּרגים היה סגוּר.
– לא, – חזר ותיקן שליווֹת, כשהוּא פוֹסע על העשׂב, – מן הגג הפּילה עצמה. קפצה מן המעקה.
לקוֹל יללתה הגוֹברת של בעלת הבּית ניעוֹרוּ עוֹד אחדים מגרי הבית, וגם בבית הסמוּך נפתחוּ חלוֹנוֹת. מצדדים שוֹנים נשמעוּ שאלוֹת, תשוּבוֹת, זעקוֹת. אחדים ירדוּ אל מקוֹם האסוֹן. בתוֹכם אחד רוֹפא, שנכנס לפני שבוּע לגוּר כאן. הוּא עמד על ברכּיו וּבדק את האשה, ואישר בדרך מקצוֹעית, שאין בה רוּח חיים.
לאחרוֹנה נפתח גם החלוֹן בדירת הבּאמבּרגים, וראשוֹ הבריא של הרמאן בּאמבּרג שאַל: – מה קרה?
אַחרי רגעים מספּר עמד הוּא וּשני ילדיו על האשה המתה. הם לא ידעוּ כלוּם על האסון שקרה. הם ישנוּ את שנתם. האשה יצאָה, כנראה, בחשאי, יחיפה, מן הדירה, עלתה על הגג והפּילה עצמה. כך. אחרת אי אפשר… הדלת נמצאה לא נעוּלה…
בּאמבּרג עמד וחזר בנפשוֹ פּעמים רבּוֹת: “אבל היא לא אמרה לי כלוּם… אף לא מלה אחת…”
אַחר ביקש להעלוֹת את הגוּף למעלה, אל הדירה, אבל מישהוּ מהניצבים העיר, שאסוּר להזיז את המתה. יש להוֹדיע למשטרה, שתבוֹא ותערוֹך פּרוֹטוֹקוֹל. והמעיר גוּפוֹ רץ אל דירתוֹ לטלפן למשטרה.
האָב והבּן עמדוּ תלוּיי ידיים ולא גרעוּ עין מן המתה. רק הנערה, שאימה אילמת הצטיירה בפניה, גחנה וּמשכה את שׂפת הכּוּתוֹנת לכסוֹת את רגליה הרזוֹת של אמה. מן החלוֹן הפּתוּח שבקוֹמה השלישית ירדה נביחה אַחת ואַחריה נשמע ילל כּאב חרישי וּממוּשך. ריקס עמד בחלוֹן וראשוֹ מוּרד מן הסף כאוֹמר לקפּוֹץ למטה.
לאַחר שעה, הרחוֹבוֹת אַך ניעוֹרוּ לחיי יוֹמם, כבר היתה גוייה בחדר המתים של בית החוֹלים “הדסה”.
ה
לחנוָני טוֹב הלב נוֹדע הדבר מפּיה של קוֹנה ראשוֹנה שבאה לחנוּת. הוּא היה כהלוּם קרדוֹם. עיניו כמעט קפצוּ מחוֹריהן. הגברת בּאמבּרג! האוּמנם?.. איך… כבר נלקחה ל“הדסה”?… מתי? בחמש בבוֹקר?… איזה אָסוֹן! איזה אָסוֹן!
ידיו לא ידעוּ עוֹד מה הן מוֹדדוֹת ושוֹקלוֹת, מה הן נוֹתנוֹת ונוֹטלוֹת. עם כל הלָקוֹחוֹת שבאוּ לחנוּת דיבּר על האָסוֹן. עכשיו כבר הוּתר לדבר. עכשיו אינוֹ צריך להתבּייש. כאילוּ אחוֹת, כאילוּ אם מתה עליו פתאוֹם…
ואחר הצהריים כשהביאה לוֹ אשתוֹ את הארוּחה (נוֹהגת היתה להביא לוֹ ארוּחתוֹ אַחרי שהיא והילדה אָכלוּ בבית, ואז היתה נשארת שעה אוֹ שעתיים בחנוּת והוּא יוֹרד העירה לשם קניוֹת), ירדה עליו אבילוּת מדכּאָה.
גם היא, אשתוֹ, ידעה מה אירע אצל הבּאמבּרגים, אבל שוֹקטה היתה לגמרי… שקט זה הרגיזוֹ מאוֹד. איך יכוֹל אדם להיוֹת חסר רגש במידה כזוֹ! והנה בגוֹחנה על הסל להוֹציא את הסירים אחד אחד, העירה:
– אמרתי לך כמה פעמים שהיא טיפּשה…
אז תקף את החנוָני חשק לזרוֹק בראשה את הסירים עם האוֹכל. אַך לא ענה כלוּם, כי גרוֹנוֹ נחנק. וגם לאכוֹל לא יכוֹל.
– אין לי תיאָבוֹן. ארד להביא את הסחוֹרה. כשאחזוֹר – אוכל, – אמר מתוֹך התאמצוּת. דחק את כוֹבע הבּד הקטן והמגוּחך על ראשוֹ וברח.
בין ארבע לחמש הלך ברחוֹב, כשהוּא נוֹשׂא עמוֹ כמה חבילוֹת, שקנה בדרכּוֹ הביתה. בימים אחירים היה מוֹציא פרוּטה ונוֹסע באוֹטוֹבּוּס, אבל היוֹם נשׂאוּהוּ רגליו הנרגזוֹת בבלי דעת.
החמסין הדוֹמם ליהט את המדרכה, הבתים, העצים, האנשים. אֵד צהבהב־כּחלחל עטף את השמש וחלק מן השמיים. נחשוֹלי חוֹם רכּים התגלגלוּ וּבאוּ מדי פעם בפעם לסתוֹם את הנשימה ולהרגיז את הלב. בכל צד זימזם קילוּח הגזוֹז והגדיל את הרגשת החוֹרב שבפה. החנוָני, שמשׂא החבילוֹת הוֹגיעוֹ, היה מזיע, אך נדמה לוֹ שגם זיעתוֹ יבישה, ועל כן לא מחה אוֹתה. בכל פעם שגל שרב גלש על פניו, עמד, תוֹהה אל האויר המוּזר ואל פּרצוּפי בני האדם החוֹלפים עליו ואינוֹ תוֹפס כלוּם. רגע הניח את החבילוֹת בפאת המדרכה, כנמלך בדעתוֹ אם לטלטלן הלאה, אחר נטלן שוּב בידיו ורגליו נשׂאוּהוּ הלאָה.
אילוּ יכוֹל היה להיוֹת בלוייתה! מלבד הבעל והילדים השניים, לא ישתתף איש בלוייה. כנוֹכרים הם כאן. אין להם ידיד וריע… וּמי זה ילך אחרי אשה, שאיבּדה עצמה לדעת?… אפשר עוֹרך הדין הזקן קאוּפמאן? פּנים אצילוֹת לוֹ, וּמבטוֹ מבּיע טוּב לב… אוּלי כדאי לגשת אל חצר בית החוֹלים… אל חדר המתים?… אפשר שמעלים עתה את האָרוֹן על האוֹטוֹבּוּס השחוֹר להוֹבילה לקבוּרה… כמה עתה השעה? כמה? כמה?… (במאמץ רב עלה בידוֹ לקבוֹע את שעת היוֹם). מאַבּד עצמוֹ לדעת הרבה עיכּוּבים בקבוּרתוֹ… אפשר שהיא מוּטלת עוֹד בחדר המתים… בכל זאת ייכנס ויראה פניה בטרם יתנוּה בתוֹך הארוֹן?… הגם אחרי מוֹתה עוֹד פיה מתוֹק כל כך?… אי, האש הזאת שבאויר!… הכוֹל מהבהב ונע כמוֹ לא ממשי…
שוּב עמד והניח חבילוֹתיו על המדרכה. הפעם ליד קיר של בית, בתוֹך צל קלוּש, צל חם.
לגשת לבית החוֹלים אוֹ לא? מצוָה גדוֹלה היא לויית המת, ואפילוּ של מאבּד עצמוֹ לדעת… אבל הרי יוֹבילוּה לחוּץ לעיר, לבית העלמין החדש בנחלת יצחק – כלוּם יוּכל לנסוֹע שמה?… וּמה יעשׂה בחבילוֹת? הרי לא יטלטל עמוֹ את החבילוֹת לבית הקברוֹת… וּמתי יחזוֹר הביתה? עוֹד מעט והלקוֹחוֹת יבוֹאוּ לשם קניוֹת הערב, וּמי ישרת אוֹתם? אשתוֹ?… אשתוֹ?… כן, זוֹ… שטוּת! עליו למהר אל החנוּת… מה זה היה לוֹ?… מי היא לוֹ וּמה היא לוֹ? אַחת הקוֹנוֹת ולא יוֹתר… שטוּת! כמה השעה? כמה? אה!
הוּא תפס את החבילוֹת וּמיהר לדרכּוֹ. פּיו היה פּעוּר וּנשימתוֹ להטה, אך הוּא לא הרגיש.
כשפנה לרחוֹב בן יהוּדה ועבר על אחת המסעדוֹת הגדוֹלוֹת, ראה ברחבה הסמוּכה שבצידה, המליאה שוּלחנוֹת וכיסאוֹת אך ריקה מאדם, יוֹשבים ארבעתם: הר בּאמבּרג, בנוֹ וּבתוֹ, וּלידם על הרצפּה הכּלב ריקס. השלוֹשה ישבוּ אל שוּלחן קטן, עגוֹל, לאַחר סעוּדה. צלחוֹת וּמפיוֹת וכוֹסוֹת ללא סדר וּשני בקבוּקים ריקים. שלוֹשתם היוּ לבוּשים שחוֹרים וכל מראָם אוֹמר: לאחר הלוייה. פּניהם של בּאמבּרג והנערה היוּ אדוּמוֹת כאש. הוּא קינח בכל רגע את ראשוֹ המסוּפר, את פניו ואת עוֹרפּוֹ עד לעוֹמק צוארוֹ במטפּחת מכוּוצת בכפּוֹ. מטפּחתה של הנערה היתה מוּנחת על ברכּיה והיא ניפנפה על פניה במפית של נייר שלקחה מעל השוּלחן. הנער ישב מתוּח וּפניו השחוּמוֹת נבוּכוֹת וחיורוֹת. הכלב ישב על זנבוֹ הקצוּץ ולא גרע עין משלוֹשת אדוֹניו השוֹתקים.
החנוָני עמד באמצע המדרכה, בתוֹך תנוּעת העוֹברים והשבים, והבּיט אל היוֹשבים. בחבוּרה הדוֹממת, היוֹשבת יחידה בתוֹך הרחבה הריקה, בין השוּלחנוֹת הפּנוּיים, המכוּסים מפוֹת לבנוֹת, ראָה את דמוּת השכוֹל, הבּדידוּת והנכר. בצימאוֹן רב נצמדוּ עיניו אל היוֹשבים האבילים ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. מישהוּ מן העוֹברים נתקל במרפּקוֹ הבּוֹלט והרתיעוֹ פסיעה קטנה, אַך הוּא שם לעמוֹד כוּלוֹ הסתכלוּת ילדוּתית. והנה ראָה את שׂפתיו של הנער נעוֹת ושמע מרחוֹק את קוֹלוֹ בדברוֹ:
– הביטוּ, ריקס בּוֹכה…
הנערה הביטה, נרעדה, הרימה את המטפּחת מעל בּרכּיה, אחזה בראש הכלב וניגבה את עיניו מתוֹך התרפּקוּת של רחמים.
החנוָני חש חוּלשת לב מבלבּלת. הכוֹל התנוֹדד לעיניו. החזיק בחבילוֹתיו והתרחק משם בצעד מזוֹרז. ואחרי רגע חש חץ של כאב חוֹלף את לבּוֹ. ברכּיו פקוּ. החבילוֹת נשמטוּ מידיו, והוּא הספּיק עוֹד להישען בגבּוֹ אל הקיר הסמוּך. עמד והביט בעיניים מעוּלפוֹת.
סקרנים מן העוֹברים עמדוּ, הסתכלוּ בוֹ ושאלוּ מה קרה. הוּא הביט בהם ולא ראָה אוֹתם, שמע את קוֹלם ולא הבין. כתנוּעת צללים לפניו. רק אחת ידע: שהוּא אוֹנס עצמוֹ לחייך.
אשה זקינה, נמוּכה וּשמינה, עמדה מוּלוֹ, מנפנפת על פּניה המשוּלהבוֹת בכנף המטפּחת שבראשה ואוֹמרת מתוֹך לעיסת השיניים התוֹתבוֹת:
– מה הפּלא? ביוֹם של גיהינוֹם כזה! חוֹם של גיהינוֹם!
ילד תימני רזה מאוֹד, ארך פּיאוֹת וּקצר מכנסיים, אסף בשקט את החבילוֹת והניחן בסדר לרגלי האיש הנשען אל הקיר.
-
ליטרות – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה). ↩
ימים מוּעטים אחרי ההפצצה השנייה של תל אביב, הפצצת הלילה, יצא הצייר קוֹלוֹרי, רוָק כבן ארבעים, בעצת ידידוֹ הסוֹפר, למוֹשב הצעיר “תל נוֹי” הסמוּך למוֹשבה הגדוֹלה בשרוֹן, כדי “לתקן קצת את העצבים”.
למן ההפצצה הראשוֹנה, הפצצת היוֹם, היה קוֹלוֹרי חי בעיר מתוֹך תחוּשת קבע, כי השמיים ממעל זוֹממים בלי הרף איזוֹ מזימה איוּמה, מין גזר שאי מפלט ממנוּ, העשוּי למצוֹא את האדם ולפגוֹע בוֹ גם במסתוֹרוֹ. בשעה שהיה מצייר על הבּד, אם בחדרוֹ ואם בחוּץ, היה לוֹ הרגש הקשה, שזימזוּם המטוֹס, אגב ניסוּרוֹ במרוֹמים, מַנחה את המכחוֹל שבאצבעוֹתיו. תחוּשה זוֹ, שנתגלגלה תכוּפוֹת במחשבה, היתה מענה אוֹתוֹ בשוֹכבוֹ וּבקוּמוֹ, בהיוֹתוֹ בביתוֹ וּבלכתוֹ ברחוֹב, עד שריפתה את עצביו, שלא היוּ חסוּנים גם בשנים כתיקנן.
כשהגיע ל“תל נוֹי” ראה כי “תל” אמנם היה שם, אבל ה“נוֹי” עדיין מוּעט היה. המראה המכריע היה – החוֹל. מקצתם של שלוֹשים הבתים הקטנים אוֹמנם מוּקפים ירק של פרדסים זעירים, גני פּרי וערוּגוֹת ירקוֹת, אך רוֹב הבניינים עוֹדם עירוּמים והדרך הרחבה בין הבתים היא ערבה של חוֹל עמוֹק, אדמוּמי. על הגבעה שבקצה המוֹשב, ליד בריכת המים העוֹמדת על רגלי ביטוֹן, מתנוֹסס ללא תפארה הבּניין הציבּוּרי: מחסן וצרכנייה – מין צריף ארוֹך, חסר צוּרה, שאקליפּטוּס גדוֹל מרשרש עליו יוֹם ולילה בעליו הנוּקשים. לא כן המוֹשבה הגדוֹלה, המשׂתרעת על שטח גדוֹל, שרוּבה יפה לעין וחלקים ממנה אפילוּ “ציוּריים”. גם הנוֹף, נוֹף שרוֹן טיפּוּסי, רך וענוֹג, עד ראי הים, כמה מראוֹת חמד בוֹ. אף על פי כן לא הצטער קוֹלוֹרי, שלא לקח עמוֹ את הכלים והוּא פּטוּר מציוּר. לנוּח בא ולא “למתוֹח את עצמוֹ”.
הבית, שבו ניתן לוֹ חדר, בית קטן של זוּג זקינים, חקלאים למחצה, היה לא רחוֹק מאוֹתוֹ בניין ציבּוּרי, מאוֹתה בריכת המים והאקליפטוּס המרשרש יוֹם ולילה. מאחריו היה בית מידוֹת בן קוֹמתיים, שהוּקם כדי לאכסן בוֹ “עוֹלים”, לפני בוֹאם אל “הסידוּר” בארץ. וּבירכּתי אוֹתוֹ בניין, בחלקת חוֹל שוֹממה, גדרת של צינוֹרוֹת בּרזל, וּבתוֹך הגדרת הפּר של המקוֹם, פּר בן בקר גזעי, בן שנתיים, מכוּנה בשם “גיבּוֹר”. קרניו הקטנוֹת, המעוּגלוֹת פנימה, פימתוֹ השחוֹרה והרחבה, עיניו הסכוּכוֹת שׂיער, חזהוּ הכּבּיר ועוֹרוֹ המבריק בשטחים שחוֹרים וּלבנים – גירוּ את החוּש הפלאסטי של קוֹלוֹרי. ילדי המוֹשב, כשהם בטילים מעבוֹדה, באים אל “גיבּוֹר”, קוֹראים לוֹ בשמוֹ להתגרוֹת בוֹ, מגישים לוֹ בעד שבכת הצינוֹרוֹת קלח של כּרוּב אוֹ תפּוּח אדמה, וּכשהוּא רוֹצה לתפּוֹס בוֹ בפיו, הם מרתיעים את ידם. הפּר מסלסל נחיריו, מלכסן ראשוֹ, נוֹתן בהם עיניים זעוּמוֹת, וּלבסוֹף – הוֹפך פניו וחוֹזר מאוּכזב למקוֹם רבצוֹ. לשמע שמוֹ “גיבּוֹר”, אפילוּ מרחוֹק, מפרזל הפּר מיד בקטע השלשלת התלוּי בצוארוֹ, משמיע קוֹל נשיפה, קם מריבצוֹ ורץ אל שער הגדרת, ואם אינוֹ מוֹצא אדם שם, הוּא עוֹמד נבוֹך, פּשוּט זנב, בוֹהה רגע בעיניו, אחר הוֹפך פניו וחוֹזר למקוֹמו ורוֹבץ – עד שישמע שוּב את שמוֹ. ויש שהוּא עוֹשׂה כך פּעמים רבוֹת בזוֹ אחר זוֹ, אם יש מי שרוֹצה להביאוֹ לידי כך.
כל זה למד קוֹלוֹרי שעה אחרי בוֹאוֹ למקוֹם מפיו של הילד, נכדם של הזקינים, שבא מן המוֹשבה לבקר את סבא וסבתא. הילד הוּא הוּא שהוֹליכוֹ להראוֹתוֹ את “גיבּוֹר”, וגם “הוֹכיח” לוֹ, כי אוֹמנם כך דרכּוֹ של הפּר.
הזקינים, שקיבלוּ את קוֹלוֹרי בחביבוּת, מתוֹך חיבה אל מכּירם הסוֹפר ידידוֹ, הכניסוּהוּ לחדר הקטן, הסמוּך לחדרם, והתנצלוּ לפני האוֹרח, שאין בביתם נוֹחוּת רבה. אבל מנוּחה ימצא כמה שהוּא חפץ. פשוּט אין מי שיפריע. והמזוֹנוֹת – יגיד מה הוּא אוֹהב, אַל יתבּייש. היא תשתדל להשׂיג מה שאפשר להשׂיג בכפר בימים אלה. היא ברוּך השם בעלת ניסיוֹן. גרוּ אצלם גם בעלי דייטא.
מאין בידוֹ של קוֹלוֹרי כל מעשׂה לעשׂוֹת, אחרי שטייל קצרוֹת בסביבוֹת הבית וּביקר יחידי אצל “גיבּוֹר” וגם “שׂוֹחח” עמוֹ שעה קלה והסתכּל בנוֹף, ואחרי שאכל כבר פעמיים ארוּחוֹת פשוּטוֹת וּמזינוֹת, שהזכּירוּהוּ את מאכלי אמוֹ בעיירה הווֹהלינית – שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת של הערב. הזקינה ירדה אל המוֹשבה לראוֹת אם אין איזוֹ עבוֹדה בשבילה אצל הבת, והזקן, שהיה נוֹסע בכל יוֹם (כך נוֹדע לוֹ מפי האשה) לרגל איזה עניין למוֹשבה אחרת, עמד לחזוֹר בשעה מאוּחרת, והוא, קוֹלוֹרי, נשאר יחידי בבית עם חתוּלה שתקנית ועם שעוֹן קיר מטקטק נוּגוֹת. מה יעשׂה איפוֹא ולא ישכּב?
הוּא שכב במיטה הנמוּכה, הסמוּכה לרצפּה, שבמקוֹם אחד היא רכּה מדי וּבמקוֹם אחר קשה מדי, ולא יכוֹל להירדם: תחוּשת הקבע עם מראה הבתי ההרוּסים בעיר, יחד עם מראוֹת הדמיוֹן מן הנעשׂה בשׂדוֹת הקטל, בערים וּבכפרים המוּפצצים, מראוֹת האימים בגיהינוֹם של משכנוֹת היהוּדים – כל אלה באוּ אליו גם כאן ועינוּ את מוֹחוֹ המעוּרער. במרחק לא רב סאן הים את סאינתוֹ הלילית, הדוֹמה להסתערוּת בלתי פּוֹסקת על איזה מעצוֹר כדי לשברוֹ – וגם זה הוֹסיף על גירוּיוֹ.
לשני החלונות שבחדר, המרוּשתים מפני היתוּשים, לא היוּ תריסים, ואוֹר הלבנה מילא את החדר. הצוּרוֹת הזרוֹת של הרהיטים המעטים זעוּ לעיניו בכל פעם שהסתכּל בהן. הוּא כמעט נתחרט על שבא לכאן. בחדרוֹ שבעיר, במיטתוֹ, רגיל היה לפחוֹת להירדם לכמה שעוֹת בלילה. כאן אינוֹ יכוֹל לישוֹן כלל. הוּא בא לחזק את עצביו, מי יוֹדע אם לא ירפּה אוֹתם עוֹד יוֹתר!
והנה: זוּמממממ… אהא! דבוֹרת הפּלדה נישׂאת גם בשמיו של המוֹשב הכּפרי! זימזוּם עוֹלה ויוֹרד, מתקרב וּמתרחק, משתתק ונשמע שוּב. הפּחד ההוּא, משם, קרע את עיניו והרים משהוּ את ראשוֹ מעל הכּר. הזימזוּם היה שוֹנה מן הרעש ששמע כאן ביוֹם, כשמטוֹסי המשמר היוּ חגים לאוֹרך שפת הים ועוֹברים, עבוֹר ושוֹב, מעל למוֹשב ולמוֹשבה. זה הנשמע עכשיו הוּא זימזוּם מאיים, בּוֹלש, שיש בוֹ מן הקוֹל של “ההם”, הנוֹראים, אלה שביקרוּ לפעמים את העיר ורוֹשמם מכביד כל כך בשעת הישיבה במקלט.
הזקינה חזרה הביתה. הוּא שמע שהדיחה את הכלים במטבח, אחר כך עסקה באיזה סידוּר בבית, יצאה אל החצר, אל הלוּל ואל העז, ונכנסה שוּב. לסוֹף שמע שנכנסה לחדר הסמוּך ולא יצאה עוֹד. שכבה לישוֹן, האשה העייפה, אחרי עמל יוֹמה הארוֹך. לא ארכה השעה וגם הוּא, הזקן, חזר. הלה התהלך בזהירוּת, שלא להעיר את הזר משנתוֹ, כביכוֹל. לא העלה אוֹר החשמל, כי נוֹגה הירח האיר את הבית כוּלוֹ. אחר כך דמם גם הוּא בחדר.
כּמה שקוֹלוֹרי התאמץ לשכב על צידוֹ האחד, כי המיטה חרקה מעט ולא רצה להפריע גם הוּא את שנת הזקינים, מוּכרח היה להתהפּך מזמן לזמן וקוֹל החריקה גרם לוֹ ייסוּרים. השעוֹן צילצל עשׂר ואחת עשׂרה, והוּא התענה על משכּבוֹ בנדוּדי שינה, וכל חוּשיו פּקוּחים לקוֹלוֹת ולבנוֹת קוֹלוֹת.
והנה: קוֹל מדבּר אי שם בחוּץ. קשה היה להבחין מאיזה מרחק בא הקוֹל. והקוֹל מדבּר בשׂפה לא מוּבנה, בהברה לא ברוּרה. קוֹל מבקש, מתחנן, משדל, גוֹער, ושוּב מתחנן, מפתה וּמשדל. קוֹלוֹרי הסיט עצמוֹ באחת וישב על משכּבוֹ, מַטה אוֹזן לקוֹל. כן, לא דימיוֹן הוּא. בחצי הלילה מדבר קוֹל יחידי בחוּץ, תחת השמיים הבּהירים, באוֹר הלבנה המליאה, כשדבוֹרת הפּלדה מנַסרת בהם… הוּ מתח את קשבוֹ עד שתפס מלים בּוֹדדוֹת בגרמנית. אך לא יכוֹל לתפוֹס את הקשר והרציפוּת שבמלים. כך נמשך הדבר כרבע השעה. המלים המוּבנוֹת חזרוּ פעמים רבוֹת, ותוֹכנם נשאר סתוּם ממנוּ. וּפתאוֹם נפסק הקוֹל כגמר איזוֹ תפילה. הוּגף חלוֹן. ושוּב שמע רק את הזימזוּם הרוֹצע בדממת הלילה, מתקרב וּמתרחק, עוֹלה ויוֹרד, כבוֹלש וּמחפּש מטרה לפגיעה.
וכך עבר על קוֹלוֹרי כל הלילה. אפשר שישן לסירוּגין אילוּ רגעים שינה טרוּפה, ואוּלי גם זה לא. לוֹ עצמוֹ לא ברוּר היה הדבר.
וּבבוֹקר, כשיצא עם המגבת לרחוֹץ בחדר האמבּטי, כבר עסקה הזקינה במטבח, וּבעוֹברוֹ על הפּתח שאלה:
– נוּ, איך ישן? שוּב היה אוירוֹן. כן, מאז הפצצת תל אביב הם מסתוֹבבים בלילוֹת. – וּכשהרגישה שלא זה מעסיק את מוֹחוֹ, הוֹסיפה: – אהה: בודאי שמע גם אוֹתוֹ, את הגרמני המטוֹרף. בכל לילה, כחצי הלילה, הוּא פּוֹתח את החלוֹן וּמדבר כך לתוֹך הלילה. לפעמים הוּא יוֹצא החוּצה ועוֹמד כרבע שעה וּמדבר. אל מי? אל אשתוֹ המתה. היא מתה עליו בדרך, בספינת “המעפּילים”, באיזה מקוֹם בים השחוֹר. כן, דרך רוּמניה נסע. שני בניו, בן וּבת, באוּ לארץ כשנה לפניו.
– מה הוּא מדבר?
– אדוֹני לא שמע? מה שכזה יכוֹל לדבר! הוּא מבקש ממנה, שתיכנס הביתה. השעה כבר מאוּחרת. קר בחוּץ. היא תצטנן… כמוּבן, הוּא דוֹאג לבריאוּתה!… דעתוֹ נטרפה עליו מרוֹב צער, המסכּן!
– וּמה מעשׂהוּ כאן, ב“תל נוֹי”?
– אדוֹני לא ראה? הרי יש לנוּ כאן “בית עוֹלים”. לפנים ישבה בוֹ קבוּצה של נוֹער בהכשרה. נערים וּנערוֹת – זהב! עכשיו הוּקצה הבניין ל“מעפּילים”. יש בוֹ יוֹתר מעשׂרה חדרים, והם יוֹשבים כאן יחידים וּמשפּחוֹת, עד שיימצא להם מקוֹם. אחדים עוֹבדים במוֹשבה. עוֹבדים ישרים!
– והיכן בניו?
– הבן “גפיר” באיזה מקוֹם. הוּא בא לפרקים לבקר את אבא, והבת – נערה צעירה – היא באיזה קיבוּץ בהכשרה. הוּא כאן ערירי.
– מאין הוּא?
– נדמה לי, מלינץ שבאוֹסטריה. היה שם סוֹחר בהמוֹת, אוֹ בדוֹמה לזה. אדוֹני יראה אוֹתוֹ: איזה גוּף בריא! איזה טמפּראמנט! גבר כבן שישים. עוֹד מעט יצא למוֹשב.
– וּממה הוּא חי?
– מי יוֹדע, אפשר יש לוֹ מעט כסף. ואפשר הוּא מקבל מן הבן. בודאי גם קצת תמיכה מן הסוֹכנוּת. מה צריך אדם אחד כמוֹהוּ? הכוֹל הוּא מכין לוֹ בעצמוֹ: האוֹכל, ניקוּי החדר, כביסת הלבנים.
וּלאחר שעה אוֹמנם ראהוּ קוֹלוֹרי עוֹבר בדרך ליד הגדר. גוּף חסוֹן, לא גבוֹה, כבד אך גמיש. גלוּי ראש וּשׂערוֹ הצהבהב, ששׂיבה זרקה בוֹ, מדוּבלל. לבוּשוֹ ישן וּמרוּבב. סוחב רגל אחת, אך מרץ וחיוּת עוֹלים מכל איבריו, שהוּא מטלטל אוֹתם בכוֹח, כשהוּא בוֹסס צוֹלע בחוֹל הכּבד לעבר בתי המוֹשב, נוֹשׂא ביד אחת חתיכת שׂק וּבשניה קוּמקוּם חבוּל. בלכתוֹ הוּא מנהם לעצמוֹ, מדבר אוֹ מתנשם מיגיעת ההליכה.
כשעבר על הפּשפּש, שמאחוֹריו עמד קוֹלוֹרי והסתכּל בוֹ, זרק לוֹ מבט חד וחטוּף, ואמר בקוֹל רם: “גוּט מוֹרגין!” ואץ צוֹלע הלאה.
הביט אחריו קוֹלוֹרי בסקרנוּת, עד שראהוּ פּוֹתח פּשפּש ונכנס לאחד הבּתים.
באוֹתוֹ רגע שמע מאחריו את קוֹלה של הזקינה הגוֹחנת על ערוּגת הבּוֹטנים:
– הוּא דיבר אל אדוֹני? לאוֹר היוֹם דעתוֹ שפוּיה עליו והוּא נטפּל לאנשים ברחוֹב לשם שׂיחה בטילה. כל היוֹם הוּא מתרוֹצץ מבית לבית לדבר בפּוֹליטיקה. הוּא מעריץ את האנגלים ורוֹצה בנצחוֹנם, אבל אינוֹ מאמין שאפשר לשבוֹר את כוֹחם של הגרמנים… אין כוֹח בעוֹלם כנגד כוֹחם של הגרמנים שלוֹ…
– וּמה דעתה? – שאל קוֹלוֹרי באבק אירוֹניה.
– דעתי? פשוּט, מי שאוֹכל יוֹתר מדי, סוֹפוֹ מקיא – גם הגרמנים כך.
את כל היוֹם בילה קוֹלוֹרי בארוּחוֹת טוֹבוֹת, בקריאת כּרך של גוֹגוֹל, שמצא בין הספרים שבבית, בטיוּל בחצר וּבסביבה הקרוֹבה. ניגש שוּב אל הגדרת של “גיבּוֹר” (הילדים היוּ בגן אוֹ בבית הספר שבמוֹשבה), קרא לוֹ בשמוֹ, התגרה בוֹ קצת. מפּלי בשׂרה של הבהמה רבת האוֹנים, הדמוּת היצוּקה, תנוּעוֹת המתכת של איברים, משׂחק הצבעים והצללים בגוּפוֹ, – כל זה שבה את עינוֹ של הצייר. הוּא חש גירוּי באצבעוֹתיו. אילוּ היוּ עמוֹ הכּלים, לא יכוֹל היה להתאפּק מלצייר את הפּר. הוּא ראה את דמוּתוֹ על גבי הבּד. כמוּבן, לא על רקע של חוֹל משעמם זה, אלא בתוֹך איזוֹ חצר, ליד אילן ירוֹק.
גם בתוֹך גן העצים של בעלת הבּית היה. גן לא גדוֹל וּבוֹ עצי פּרי למיניהם, עוֹמדים בתוֹך “צלחוֹת” גדוֹלוֹת. ביחוּד יפים היוּ עצי השזיפים. הזקינה (הזקן יצא שוּב לעבוֹדתוֹ במוֹשבה) הגישה לוֹ בקערה גדוֹלה מן השזיפים הבשילים ואמרה לוֹ שמוֹ של כל מין: “קלסי” ו“בּיוּטי” ו“סנטה רוֹזה” ו“ויקסוֹן”. כל פּרי וּמראהוּ וטעמוֹ וריחוֹ הדק. ערבוּ לחיכּוֹ ביחוּד שני המינים האחרוֹנים. לאחר שאכל אחדים מן הגמלוֹנים, רבי הבשׂר, ה“ויקסוֹנים”, היה שׂבע. אף על פי כן, כשהתהלך בין העצים המשוּפּעים בכוֹבד פּרי, שלא כפי עוֹבי הענפים המוּדלים על סמוֹכוֹת מסביב, וּמצא פּרי נאה – קטף אוֹתוֹ לאוֹכלוֹ על חוֹם השמש הספוּג בוֹ.
הזקינה רתוּמה היתה בעבוֹדה והוּא חשש להבטילה. מדי פּעם בפעם היתה נעלמת לשעה, אם שיצאה לעבוֹדה בפרדס המרוּחק, אוֹ שירדה למוֹשבה לעזוֹר שם לבתה. אבל בחזירתה היתה מתעכּבת רגעים מספּר על יד האוֹרח וּמדברת אליו מתוֹך בינת חיים רוָה, במבטא רוּסי רחב, בהוּמוֹר וּביישוּב דעת שלא שמע כמוֹתם זה שנים רבוֹת.
בצהריים אכל יחידי במרפּסת הגדוֹלה, הזגוּגה כוּלה. אכל והוֹתיר, לצערה של בעלת הבית, שהאיצה בוֹ לאכוֹל הרבה, כי עליו “להשמין”. ואחרי הצהריים בא שוּב הנכד, הילד הנעים. הביא חבילה של לבנים, כדי שסבתא תכבס אוֹתם. היא התירה את החבילה וּבדקה את הלבנים על הרצפּה מתוֹך העוייה מבדחת. – מה לעשׂוֹת? עצמוֹתי הזקינוֹת חייבוֹת ליטוֹל על עצמן גם עבוֹדה זוֹ. בתי תקים לי מצבה של זהב…
קוֹלוֹרי דיבּר עם הילד על בית ספרוֹ ועל לימוּד הציוּר. ביקש נייר ועיפּרוֹן ולימודֹ לצייר במשיכוֹת אחדוֹת כמה יצוּרים: עכבר, חתוּל, עוֹרב. הנער התפּעל מאוֹד והתחרץ לחקוֹת את מעשׂה הצייר, וּכשהצליח מעט, רץ להראוֹת לחביריו במוֹשבה.
הוּא ישן מעט, וּבערב עלה שוּב גלגל הירח וטל צוֹנן ירד על הצמחים. קוֹלוֹרי אכל את ארוּחת הערב לאוֹר הירח (הזקינה אוֹמרת, שאינה מעלה אוֹר, כדי שלא למשוֹך את היתוּשים. הוּא חוֹשד בה, שהיא מתכּונת לקמץ בחשמל), יצא וישב על המדרגוֹת, מסתכּל באויר הלילה.
לא עברה שעה קלה וזימזוּמה של דבוֹרת הפּלדה נשמע שוּב. גם במשך היוֹם היוּ טסים מזמן לזמן אוירוֹנים אילך ואילך, ביחידוּת אוֹ שניים־שלוֹשה יחד. פּעם עברה במהירוּת מטוֹרפת להקה של שישה עשׂר, ערוּכים חמישה חמישה ואחד מזנב אחריהם. אך ביוֹם לא עשׂוּ רוֹשם. ברוּר היה שהם “שלנוּ”, והם עסוּקים באימוּנים. לא כן זה שבלילה. בזימזוּמוֹ יש משהוּ מסתוֹרי, מַתרה, מאיים.
פּתאוֹם שמע במרחק מה, בדרך, צעקת אשה וריצה עמוּמה בתוֹך החוֹל. וּמיד ראה אוֹתוֹ, את הגרמני, עוֹשׂה דרכּוֹ במרץ הביתה, מתוֹך שתיקה זוֹעמת.
קוֹלוֹרי נכנס ושאל את הזקינה, שישבה במרפּסת וּפרטה אפוּנים מתרמיליהם לתוֹך חיקה:
– מה צעקה האשה בדרך?
– הרי זה שוּב הלה. בערבים, כשנקרית לוֹ אשה בחוּץ, ביחוּד בעלת בשׂר, מיד הוא נטפּל אליה: “לוֹטה, חזרת סוֹף סוֹף? תלכי עמי הביתה, אל הילדים? למה לא לקחת את הסוּדר? לוֹטכן, תצטנני, האויר קר”. כך הוּא מדבר אליה. אפילוּ אוֹתי, הזקינה, תקף פעם וּביקש לשלב זרוֹעוֹ בזרוֹעי. מצא לוֹ יפהפיה…
ושוּב ירדה הזקינה אל בתה, לעזוֹר לה. כמכוֹנה שאינה יוֹדעת מנוֹח היתה הזקינה. גוּפה המסוּרבּל, החוֹלני אך מלא המרץ, הפּנים הרחבוֹת, העיניים הנבוֹנוֹת, השׂיער הסב המפוּלג מעל למצח האציל, ידיה השלוּחוֹת תמיד בעבוֹדה, ועל הכוֹל מצב רוּחה הספקני העליז – הרי זה טיפּוּס יאה למכחוֹלם של ההוֹלאנדים הגדוֹלים!
הוּא נשאר שוּב יחידי בבית, שכב ולא יכוֹל להירדם. שוּב התענה בהזיוֹתיו, האזין לזימזוּם המטוֹס, שמע בשוּב הזקינה ואחריה הזקן, וכן שעה על שעה. וכחצי הלילה הגיע אליו שוּב קוֹלוֹ של ההוּא. עתה, ששמע את נוֹסח שׂיחוֹ מפי הזקינה, היתה ברוּרה לוֹ כמעט כל מלה שיצאה מפיו.
קוֹלוֹרי לא יכוֹל להתאפּק, ירד ממיטתו, פתח כּנף החלוֹן והבּיט אל הבניין הגדוֹל. ואוֹמנם באחד החלוֹנוֹת בקוֹמת הקרקע ראה את דמוּתוֹ של האיש גחוּן קצת החוּצה והוּא מדבר לתוֹך הלילה:
– לוֹטה, לוֹטכן, מתי תיכנסי סוֹף סוֹף? אני מחכּה וּמחכּה ואת משתהה שם בחוּץ. תצטנני. האויר קר. למה לא לקחת את הסוּדר? אני מכסה את הילדים והם מתגלים. בּוֹאי, היכנסי! אל תכעיסי אוֹתי. איך את יכוֹלה להיוֹת כל כך אכזרית? בוֹאי, לוֹטכן, בוֹאי. כבר מאוּחר. אני חוֹשש לבריאוּתך. היכנסי מהר. אני מחכה לך. הילדים דוֹרשים אוֹתך… הטל יוֹרד, תצטנני. מה יש לך לעשׂוֹת בחוּץ? נוּ, מהרי, מהרי!
וחוֹזר חלילה. אוֹתם הדברים בשינוּי סדר. כרבע שעה ארכה השׂיחה האבילה, עד שהפסיק, הגיף את החלוֹן והבניין כוּלוֹ עמד דוֹמם על שוֹכניו.
ושוּב לא יכוֹל קוֹלוֹרי לישוֹן. ושוּב התענה במחשבוֹתיו־מראוֹתיו. לתוֹך מראוֹת המלחמה והזוָעוֹת נדחקה וחזרה ונדחקה בעקשנוּת דמוּתוֹ של הפּר “גיבּוֹר”, והוּא ראה אוֹתוֹ רץ משתוֹלל, פּעם ברחוֹבוֹת הגיטוֹ וּפעם בשׂדוֹת הקטל, אוֹ שהוּא נראה לוֹ שוֹחה בים אוֹ פּוֹרח באויר, והוּא קיבל ממדים עצוּמים, כשוֹר דבי עילאה, רגלי נחוֹשת לוֹ וקרניו בּרזל, מפיו וּמנחיריו תיהלך אש, והוּא רוֹעץ וּמפרק כל מה שעוֹמד בדרכּוֹ.
ושוּב נרדם קוֹלוֹרי לרגעים, וחזר ונתעוֹרר באימה, והתהפּך והתענה עד אוֹר הבּוֹקר. וּבאוֹר הבּוֹקר כאבוּ עפעפיו כל כך, שלא יכוֹל לעצמן עוֹד. ירד והטיל על עצמוֹ את המעיל ויצא בחשאי החוּצה.
החמה אך החלה להנץ באוֹפק מעל למִתְאֲרֵי הרי אפרים הרחוֹקים. שכבת הטל רבצה בכוֹל. גם החוֹל תחת הרגליים היה לח בעוֹמק חצי אצבּע. מכמה חצירוֹת נשמע כבר שאוֹן המשכּימים למשק. בדרך עבר קרוֹן ריק משוּך על ידי פּרדוֹת. גם אוֹטוֹ משׂא טעוּן משׂא תיבוֹת עשׂה דרכוֹ בחוֹל בחילחוּל ודירדוּר מתנפּץ.
הזקינה יצאה עם שׂק הגרעינים אל הלוּל, וּכשראתה את קוֹלוֹרי בחוּץ, אמרה:
– מה זה? למה השכּים אדוֹני כל כך לקוּם? מילא אני – העבוֹדה קוֹראת לי, אבל אדוֹני, הרי לנוּח בא.
– יש מה המעירני. – השיב קוֹלוֹרי בעצב.
– אה, המחשבוֹת, המחשבוֹת. גם אוֹתוֹ הן מטרידוֹת, אבל אני מגרשת אוֹתן במקל וּבמטאטא: א־קיש, א־קיש! כמוֹ פּגע רע. הן הן אסוֹנוֹ של אדם. בלי המחשבוֹת יכוֹל היה האדם לחיוֹת. הי־הי!
והיא ירדה ברגליה הבציקוֹת אל התרנגוֹלוֹת ואל העז.
קוֹלוֹרי חש את עצמוֹ כאילוּ כל גוּפוֹ חבוּל. כבר עברוּ עליו שני לילוֹת כמעט ללא שינה. עוֹד שניים שלוֹשה לילוֹת כאלה, והוּא מחוּסל. כן, כן. יצטרכוּ להכניסוֹ ל“מוֹסד”, כשם שהכניסוּ לפני חוֹדש את הפּסל נאוֹר. אבל איך אמרה הזקינה: “במקל וּבמטאטא, א־קיש, א־קיש!” גם עליו לגרש את מחשבוֹתיו טרם יכריעוּ אוֹתוֹ…
וּלשם גירוּש המחשבוֹת עשׂה בדיוּק מה שעשׂה אתמוֹל: אכל ושתה וטייל בסביבת הבית, השתעה עם “גיבּוֹר”, לימד את הילד ציוּרים חדשים, דיבּר כמה פעמים עם הזקינה החכמה, וּפעם אחת עם הזקן, שגם הוּא מלא חרדה מנצחוֹנוֹתיהם של הגרמנים, אכל שזיפים מתוֹך הקערה וּמעל העצים, שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת, יחידי בבית, ושוּב שמע את זימזוּם המטוֹס, דבוֹרת הפּלדה, התהפּך ו“ראה מראוֹת” ושמע לבסוֹף את שׂיחוֹ של הגרמני האוּמלל באוֹזני לוֹטה אשתוֹ.
בבוֹקר היה שבוּר ורצוּץ. לא הוֹעילוּ הארוּחוֹת המזינוֹת, כל הדייסוֹת והביצים והשמנת. כּאב עכוֹר עמד בכל איבריו, וּמוּעקה בלב, והמוֹח חוֹתר, חוֹתר למקוֹם שלא צריך, עם כל הרצוֹן והמאמצים להטוֹתוֹ למסילה נכוֹנה…
שרתה עליו מרה שחוֹרה, שלא ידע כמוֹתה זה כמה. סגר עצמוֹ בחדר ושכב לבוּש על המיטה, דוֹגר על הזיוֹתיו באין אוֹנים. על שאלתה של הזקינה, שפתחה בזהירוּת את הדלת, השיב:
– לא כלוּם, מיחוּש ראש. זה יעבוֹר.
אך בשעוֹת שלאחר הצהריים תקפה עליו חרדת פּתאוֹם: לא, הוּא לא יישאר פה עוֹד לילה. אי אפשר. עליו לחזוֹר מיד הביתה, העירה. וּמה מוּזר: חדרוֹ הקטן, התפל, המלא וגדוּש תמוּנוֹת מאוּבקוֹת על הכתלים, על הכיסאוֹת והשוּלחן והארוֹן וּבכל פינה, שברי מוֹדילים, מַכחוֹלים פּסוּלים וקוּפסוֹת צבעים ריקוֹת, אי סדרים ואי נקיוֹן בכוֹל, ריח טחב וזיעה וכוּ', – אוֹתוֹ החדר נראה לוֹ עתה בדמיוֹנוֹ כה נוֹח, כה נעים, כה מביא אוֹשר… כן, אוֹשר לא יבוּטא הוּא להיוֹת שוּב בחדרוֹ, שהסכּין עמוֹ, שחי בתוֹכוֹ זה שבע שנים, עם המראה מחלוֹנוֹ היחידי על גגוֹת העיר. כל זרת בוֹ ידוּעה לוֹ, קרוֹבה לנפשוֹ, ממוּזגת וּמרוּכּבת עמוֹ… וכאן הכוֹל זר, עוֹין, לא ממשי, כן לא ממשי… איזוֹ הזייה היא שנפל לתוֹכה, הזייה זוֹממת, מסוּכּנת…
וּמשהוּ בקרבוֹ החליט, שעליו לחזוֹר. עוֹד היוֹם, לפני היוֹת הערב, עליו לחזוֹר אל חייו הנוֹרמאליים. מה רצה ממנוּ ידידוֹ הסוֹפר בעצתוֹ? הוּא ביקש להכשילוֹ. כן, רק להכשילוֹ נתכוין…
והוּא יצא והוֹדיע לבעלת הבית פּסוּקוֹת, שעליו לחזוֹר מיד לביתוֹ, נזכר שדבר נחוּץ, הכרחי לוֹ שם עוֹד היוֹם… אם לא יחזוֹר מיד, ייגרם לוֹ נזק כּבד…
הזקינה השרתה עליו את עיניה הטוֹבוֹת, הנבוֹנוֹת, הספקניוֹת־העליזוֹת, ואמרה במתינוּת רבה:
– יש לוֹ יוֹתר מדי מחשבוֹת אצלנוּ? כן, אין כאן מה שיפזר את המחשבוֹת… חבל! אבל אין בכך כלוּם. יסע, יסע, אם אץ לוֹ הדבר. אל יחשוֹש לנוּ. לנוּ לא יגרוֹם כל נזק. אוֹרח אחר מחכה לחדר זה כמה…
והוּא ארז את קוֹמץ חפציו וירד למוֹשבה, אל תחנת האוֹטוֹבּוּס.
לאחר שעה היה בביתוֹ.
את החדר שבקוֹמה השלישית לא מצא נפלא, כמוֹ ששיוה אוֹתוֹ לעצמוֹ ת“תל נוֹי”. אבל שׂמח היה שאיננוּ שם. במרץ מחוּדש ניגש לגרש (“במקל וּבמטאטא!”) את כל מה שקלטוּ חוּשיו שם: את מראה המקוֹם והנוֹף, את פּני הזקינים, הנכד, הפּר והאקליפּטוּס המרשרש, את זימזוּם המטוֹס הלילי ואת השזיפים הגמלוֹנים, שזיפי “ויקסוֹן”, ועל הכוֹל – אוֹתוֹ, את הגבר המדבּר לתוֹך חלל הלילה…
הוּא יצא ואכל ארוּחת הערב במחלבה קרוֹבה. ארוּחה עלוּבה, לעוּמת מה שהאכילתוּ הזקינה שם. אחר כך התהלך ברחוֹבוֹת. פּגש מכירים ודיבר עמהם בלב קל כמעט. סר לבית קפה וישב באוֹר המלא כשעה עם חביריו האמנים. כמוֹ סר ענן מעל הוייתוֹ.
בעשׂר חזר לחדרוֹ ושכב לישוֹן. עליו לפצוֹת את עצמוֹ על נדוּדי השינה שם, בכפר. שכב ונרדם מיד. – –
וכחצי הלילה חלה בוֹ איזוֹ תמוּרה. הרגשה מוּזרה תקפתוּ. כל גוּפוֹ רעד ושיניו נקשוּ בפיו. הוּא פקח עיניו והבּיט באימה בחדר המאוּפּל. משהוּ זר וּמוּזר נוֹלד בוֹ, משהוּ תקיף ודוֹחק בכוֹח עצוּם.
הוּא ירד ממיטתוֹ, גישש וּבא אל החלוֹן וּפתחוֹ. כל המבוֹך של בנייני העיר נגלה לעיניו מוּצף אוֹר הלבנה. רגע עמד והביט בעיניים לוּטוֹת דוֹק של דמע. אחר גחן החוּצה והתחיל מדבר בקוֹל לא שלוֹ:
– לוֹטה, היכנסי. אני מחכה לך. עד מתי תשהי שם בחוּץ? קר. תצטנני. מהרי, לוֹטכן, היכנסי!… וכו' וכו' באוֹתה לשוֹן, כשׂיחוֹ של הלה, המעוֹרב בדעתוֹ, בדממת הלילה ב“תל נוֹי”.
במוֹשבה קטנה ועניה שבגליל התחתוֹן, השוֹכנת במקוֹם גבוֹה, היה איש קטן קוֹמה, בעל צריף קטן ודוּנם אדמה, ולוֹ אשה וּשלוֹשה ילדים. והאיש ידוּע בשם נתן חי. פּוֹעל חקלאי היה נתן, שנתגלגל כמה גילגוּלים ביהוּדה וּבשוֹמרוֹן וּבשני הגלילים, קדח הרבה וחירף מאהבה את מערכוֹת היישוּב הישן והחדש, והקניט בלשוֹן רוָקים שנוּנה את החבירוֹת הפּוֹעלוֹת, וליגלג על הנישׂוּאים. אך כשמלאוּ לוֹ חמש וּשלוֹשים שנה, וּמראהוּ כגזע זית גמוּד וקמוּט, נשׂא לאשה את “התוֹפרת מראש פּינה”, בחוּרה צעירה ממנוּ בשנתיים, ונשתקע במוֹשבה הקטנה. בחמש שנים הביאוּ לעוֹלם שלוֹשה בנים בריאים, טוֹבי תיאבוֹן, ועוֹל החיים השתרג על צוארי שניהם.
מאין בא לוֹ השם “חי” והוּא לא ספרדי, כי אם בחוּר מסביבוֹת דוּבּנא? באמת לא היה השם “חי” אלא קיצוּר מ“חי וקיים”, שזוֹ היתה התשוּבה השגוּרה בפיו לכל מי ששאל לשלוֹמוֹ: “מה שלוֹמך, נתן?” – “חי וקיים!”. וּלדיוּק יתר יש להוֹסיף, שגם השם המוֹרחב “חי וקיים” לא היה אלא תרגוּם של חבר קנאי לעברית, שתרגם את תשוּבתוֹ במשך כמה שנים: “חי – געלעבט!”, ונתן קיבל ברצוֹן את התרגוּם הטוֹב. אוּלם ברוֹב הימים, עם צימצוּם דיבוּרוֹ בשל ריבוּי הצרוֹת, היה משיב בקצרה: “חי!”, ונשאר השם המקוּצר, והכוֹל, מדן ועד באר שבע, ידעוּהוּ בשמוֹ “נתן חי”.
כמוֹ מניין אחירים של בני סוּגוֹ בעלייה השנייה, היה גם הוּא “משוּגע לדבר אחד”. וּמה היתה “מחשבת התמיד” שלוֹ? מים! גאוּלת הארץ, וּממילא גאוּלת העם וקיבוּץ גלוּיוֹת אינם תלוּיים אלא במים, אם יוּתנוּ מים במידה מַספּקת לארץ ישראל – והיתה לגן עדן. והיוּ בידוֹ חבילוֹת של ראיוֹת, בעל פּה וּבכתב, ממאוֹת מקוֹרוֹת: החל מפּסוּק מפוֹרש בבראשית “ונהר יוֹצא מעדן להשקוֹת את הגן” (מכאן אתה למד, שבלי השקאה לא היה גן עדן!), ועד לאמרתוֹ המפוּרסמת של וילהלם קיסר להרצל מעל מוֹשב סוּסוֹ, כחוֹם היוֹם, ליד מקוה ישׂראל: “מים דרוּשים לה, הרבה מים” – ועד לנסיוֹנוֹ הוּא.
כי נתן חי לא הסתפּק בדברים על המים, אלא היה, ייתכן לוֹמר, משמשם של המים בכל מקוֹם. הוּא חקר את עניין המים בארץ, למן מי הים המלוּחים וּמי ים המלח המלוּחים מאוֹד, ועד מי הנהרוֹת והנחלים והואדיוֹת, מי המעיינוֹת וּמי השטפוֹנוֹת, מי תהוֹם וּמי גשמים, מים עליוֹנים וּמים תחתוֹנים, מים להשקאה וּמים לכוֹח. במשך ירחים ושנים עסק עם קוֹדחי בארוֹת במקוֹמוֹת שוֹנים בארץ; במשך ירחים ושנים עבד בתאי מוֹטוֹרים בפרדסים, עבד בניקוּז וּבייבּוּש בּיצוֹת וּבהנחת צינוֹרי השקאה. בקיצוּר – באשר מים שם הוּא. וּמעשׂה בסוֹפר הפוֹעל הזקן, רבּם של כל הפוֹעלים, שטפח פעם על שכמוֹ וקרא עליו פּסוּק מאיוֹב: “מריח מים יפריח”.
וּראה דבר משוּנה: דוקא נתן חי איש המים איוָה לוֹ למוֹשב את המוֹשבה החריבה בגליל התחתוֹן, הלבנה מאבק עפר רוֹב ימוֹת השנה, להקים בה את צריפוֹ ולקבוֹע בה ישיבתוֹ. כביכוֹל, ביקש לסמל בכך את גוֹדל כיסוּפיו למים. שאילוּ ישב באחת ממוֹשבוֹת השרוֹן, המשוּפעוֹת במים, היה מקוֹר כּיסוּפיו יבש. אבל במוֹשבה הגלילית, המתעלפת בצמא, פּרח מטה געגוּעיו וּלשוֹנוֹ לא נשתה מדבר על מים.
בלב מוֹשבה זוֹ היתה באר וגלגל עליה, שהיתה מקבלת מימיה מן הגשמים שבימוֹת הגשמים. אם חוֹרף גשוּם היה – וּמלאה הבּאר והספּיקוּ מימיה (רק לאדם ולבּהמה וּלאמת ירק ליד ביתוֹ) עד חוֹדש אב, וּמכאן ואילך לא העלוּ מקרקע הבּאר אלא רפש וטיט. ואם שנה של מיעוּט גשמים היתה – והספּיקוּ המים עד חצי סיון, אוֹ ראש חוֹדש תמוּז, וּמכאן ואילך היתה עבוֹדה למוֹביל המים (גם נתן היה, כמוּבן, עוֹסק במלאכה זוֹ זמן לא מוּעט), להוֹביל בפרד וּבחבית על שני גלגלים, בוֹקר וערב, את המים מן המעיין הרחוֹק, הנמצא בגבוּל אדמת הערבים, מים הנקנים בכסף. ואם איחר האיש לשוּב בערב, ועלה ענן על פני המוֹשבה: מה נשתה אנוּ וּבהמתנוּ?
אך לא איש כנתן יראה עמל וידוֹם. מיוֹם שנעשׂה בעל בעמיו, אזרח עם אזרחי המקוֹם (כאמוּר, בזכוּת הצריף והדוּנם), לא הניח לשוּם “גוֹרם בגוֹרמי היישוּב”, בלי להעלוֹת לפניו את שאלת המים בשביל יישוּבי הגליל בכלל וּבשביל מוֹשבתוֹ בפרט, שהיא לקתה בחיסרוֹן זה יוֹתר מכוּלם. ואין לוֹמר, שיגיעוֹתיו של נתן חי לא נשׂאוּ פּרי. את כל גלגלי היישוּב, למן הפּקידוּת הבּארוֹנית בארץ וּבחוּץ לארץ ועד לקרן הקיימת וּלכל מחלקוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, הניע לעניין המים. את כוּלם הטריד במכתבים וּבתזכירים וּבראיוֹנוֹת בעניין המים, שבלעדיהם אין חיים למוֹשבה. לא הוֹעילוּ כל תירוּצים: הם באוּ, חקרוּ, שלחוּ מוּמחים, חצבוּ וקדחוּ, קדחוּ וחצבוּ,
בתוֹך המוֹשבה, בתחתית ההר מזה וּבתחתית ההר מזה, במרחק מיל מן הבית הקיצוֹני מצד צפוֹן וּבמרחק מיל מן הבית הקיצוֹני בצד דרוֹם, קדחוּ והפסיקוּ, וחזרוּ וקדחוּ; מקדחים נשברוּ, פוֹעלים נפצעוּ, ואחד נפל מעל החצוּבה, שבר עמוּד שדרתוֹ ונעשׂה בעל מוּם לכל ימי חייו – אך מים לא נמצאוּ. במקוֹם אחד, אחרי קדיחה במשך שישה שבוּעוֹת, נמצא עפר לח והמשאבה אף העלתה כמה דליים של בוֹץ נוֹזל, וּמאנשי המקוֹם כבר רקדוּ “דבּקה” מסביב, אך לאחר קדיחה נוֹספת נסתם הכוֹל ושוּב העלה המקדח חצץ יבש, קר, מתנכר, לייאוּשם של בני המקוֹם.
ונתן לא פּסק מנבוּאתוֹ: “מים בשפע מצוּיים באדמתנוּ הטוֹבה. יש בה עוֹרק הוֹלם כעוֹרק הלב בגוּף האדם. יש רק לכוין למקוֹם, להעמיד את המקדח בנקוּדה הנכוֹנה”.
וּבאחד הימים (איש לא ידע איך העלה את זה בחכתוֹ) הביא נתן מן הנגב איש אנגלי בעל זקנקן צהוֹב, חוֹבש לראשוֹ כּוּפיה ועקאל, שישב שנים רבוֹת בסוּדאן, דוֹבר ערבית במבטא אנגלי וּבהרבה גימ"לין, וּביד האיש שרביט קטן, וּבוֹ הוּא מתהלך כּקוֹסם, נוֹגע בפני האדמה, מחזיק את השרביט וּמסתכּל ברעידתוֹ, וּמחליט על פיו, אם יש מים במקוֹם הזה אם אין.
והאנגלי קבע נקוּדה חדשה לקדיחת בּאר. אוּלם אחרי כל הנסיוֹנוֹת המרים וּביזבוּז הכּספים, לא נמצא עוֹד מי שירצה להשקיע לפחוֹת את מאת הפוּנטים הראשוֹנים הדרוּשים לתחילת המלאכה. אנשי המקוֹם האכילוּ את האנגלי מיטב המאכלים בביתוֹ של המוּחתאר, אף נתנוּ לוֹ חמישה פוּנטים שאספוּ במוֹשבה, ושילחוּהוּ בכבוֹד. אך הקדיחה לא יצאה לפוֹעל.
בינתיים תש כוֹחוֹ של נתן חי. הוּא כבר היה בן ארבעים ושלוֹש וארבע. שׂערוֹ שהיה מקוּרזל לפנים, שעוֹד “התוֹפרת מראש פּינה” בבתוּליה החליקה אוֹתוֹ בראשי אצבעוֹת רוֹעדוֹת ולחשה לוֹ: “יש לך שׂיער יפה, נתן” – שׂיער זה נשר רוּבוֹ וּבמקוֹמוֹ נשאר קוֹדקוֹד שזוּף, חלק וּמבהיק כמשי. שלוֹשת הילדים, כוּלם בנים, לא הרבוּ שלוָה בצריף הקטן, בפרט שעליה, על חוה לאה, נטל לתפוֹר תמיד במכוֹנה כדי להמציא רוֹב הפּרנסה (גם בשביל הערביוֹת שבכפרים הסמוּכים תפרה), והוּא, עם כל הכּרתוֹ בחוֹבה של בעל לאשה ואב לילדים, השׂתכּר מעט מאוֹד, ויש שהיה נוֹדד למשך שבוּעוֹת למרחקים לבקש עבוֹדה, וּבהיעדרוֹ לקה הדוּנם שלוֹ בצהבת וּבקרחת.
אך לידי עצבוּת לא הגיע. היינוּ, מראהוּ היה עגוּם למדי, ועוֹד יוֹתר – עיניו, שעמקוּ וּבערוּ באש התוּגה העצוּרה. אוּלם פיו עוֹד עמד לוֹ והיה מתבּדח קצרוֹת, וּכשהיה מגיע לפרשת המים, כאילּוּ הוּשקע גזעוֹ וּמים חיים באוּ בעוֹרקיו. עיניו נוֹצצוּ וּלשוֹנוֹ שירתה בזריזוּת את דמיוֹנוֹ הפּוֹרח: “לא יארכוּ הימים ושפע המים יעלה מן התהוֹם להשקוֹת את אדמת המוֹשבה וּלנוֹבבה. הם הוֹמים תחת רגלינוּ. אינכם שוֹמעים? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ!”
והשוֹמע טוֹפח לוֹ על גבוֹ הנמוּך, מציץ בעיניו ושוֹאל:
– וּמה אצלך, נתן, מכוח פּרנסה?
– חי ג… כך – חי וקיים. חי!
ב
וּכשהיה בן הזקוּנים שלהם בן שש, אחרי הפסקה של שש שנים, קרה המקרה – וחוה לאה נתעבּרה שוּב – בפעם הרביעית. חרדה גדוֹלה נפלה בבית. גם עליו, על נתן חי, ירדה אימה. עוֹד זה היה חסר! גם השלוֹשה מתהלכים כתנים רעבים, קרוּעים וּבלוּיים. בשביל הכוֹל תוֹפרת חוה לאה, ולילדיה היא אינה יכוֹלה לתפּוֹר כּוּתוֹנת אוֹ זוּג מכנסי בד. פשוּט, אין פּנאי. ואם תתן זמנה לתפּוֹר להם, מה תתן על פּיהם? והנה זה בא! לאחר שנתיאשוּ מזרע!
החוֹבשת המיילדת שבמקוֹם נזפה בה בחוה לאה, חירפה וגידפה אוֹתה ודרשה ממנה במפגיע, שתסע העירה ותעשׂה מה שצריך לעשׂוֹת. “בני אדם אינם חזירים!” – הרשתה לעצמה בּיטוּי של גסוּת. בתוּלה זקינה היתה וּבעלת פּרינציפּים (היתה לפנים מן “ההוֹלכוֹת אל העם” ברוּסיה). רגע התנוֹדדה חוה לאה ואמרה בלבה: “אוּלי צדקה וכדאי לשמוֹע בקוֹלה”. אך כשהגידה לנתן – פּקח עליה זוּג עיניים מבהילוֹת, אחר ירק יריקה גסה וקרא שלא בקוֹלוֹ:
– לעץ יבש זה תשמעי? לא, כל זמן שאני נתן חי – לא תעשׂי את התוֹעבה הזאת!
והדבר הוּסר מעל הפּרק.
יש להוֹדוֹת, כי מיוֹם זה והלאה באה רוּח חדשה בנתן. כוּלוֹ נהפך למין מכוֹנת קפיצים דרוּכה. היה מתרוֹצץ בנסיעוֹת לטבריה וּלחיפה, לעפוּלה וּלנצרת, ואפילוּ לתל אביב ולירוּשלים. היה שוֹהה כמה ימים אוֹ שבוּעוֹת וחוֹזר הביתה וּמביא עמוֹ בתוֹך שׂק הגב כמה דברים נחוּצים בבית. גם צוֹרכי מזוֹן בקוּפסאוֹת, גם חתיכת בּד, גם מעשׂי סריגה וכוּ' וּבארנקוֹ הממוֹעך גם מעט מזוּמנים.
והיה אוֹר מעט בצריף. פניו של נתן אמנם רעים היוּ. גוּפוֹ נרזה ונצטמק, משי הקרחת הפך נחוֹשת ממוֹרטה והעיניים בערוּ כבקדחת. אך רוּחוֹ היה טוֹב עליו. וכמה פּעמים השיב לשוֹאל לשלוֹמוֹ בנוּסח הישן: “חי געלעבּט!” וּמתקן עצמוֹ מניה וּביה: “חי וקיים!”. הילדים לבוּשם היה מתוּקן יוֹתר, כי בהיוֹתוֹ ימים אוֹ שבוּעוֹת בבית הכריח את חוה לאה להשיב פני כמה לקוֹחוֹת כדי לתפּוֹר לילדים בגד.
ויוֹם הלידה היה ממשמש וּבא. לפי החשבּוֹן, צריכה היתה ללדת כבחצי אב.
עבר תשעה באב וּמלאוּ ימי חוה לאה. הכוֹל היה מוּכן ללידה. כבר דיבּרוּ עם החוֹבשת המיילדת. חרוֹנה עוֹד עשן בה על “הפּראוּת הזאת”, אך באין ברירה השלימה, והיתה סרה לעתים קרוֹבוֹת אל הצריף לראוֹת אם הכוֹל כּשוּרה.
ובי“ח באב, אוֹ כמוֹ שאמר נתן, בח”י באב – באוּ חבלי הלידה. נתן מיהר וּמילא שתי גיגיוֹת מים. אף על פי שחוה לאה לא צעקה שמעה החוֹבשת וּבאה במרוּצה. המים נשפּכוּ והולד נראה. אך המיילדת המנוּסה ראתה מיד, כי הלידה אינה כשוּרה. לאחר שעה של טרחה בזיעת אפיים נתברר לה, שיש למהר וּלהביא את הרוֹפא המוּמחה מן המוֹשבה הסמוּכה, כי הסכּנה גדילה והוֹלכת. אמרה לנתן, והוּא לא שאל דבר, תפס את האַלה ויצא לרוּץ אל המוֹשבה הקרוֹבה.
השעה היתה לפני הצהריים, כחוֹם היוֹם. ברוֹם הרקיע שטוּ מטליוֹת לבנוֹת של עננוֹת רחוֹקוֹת, מתפּנקוֹת בשמש. המוֹשבה הקטנה היתה דוֹממת על בּתיה הדלים. הערוּגוֹת המעטוֹת היוּ אפוֹרוֹת עם שׂרידי ירקוֹת חרוּכים, ככתמי חלוּדה על פּח של אבץ. רק האקליפּטוּסים הקצוּצים בצדי הדרך הוֹריקוּ ביוֹנקוֹתיהם הצעירוֹת. הדרך במוֹרד אל הואדי היתה כוּלה שכבת עפר שחוּק. במרוֹמים חגוּ שלוֹשה עיטים במשוּלש: אחד בצפוֹן, אחד במערב ואחד במזרח. נתן השגיח בהם, וּמיד עלה בדעתוֹ: הם באים מן המים – זה מן הכּנרת, זה מן הים וזה מן הירדן. מחשבה זוֹ נתנה כנפיים לרגליו ולא הרגיש בזיעה הניגרת כזרמי מים חמים מעל ראשוֹ לתוֹך בית צוארוֹ. מהלך שעה, דרך הואדי, אל המוֹשבה הגדוֹלה, אוּלם הוּא יגיע שמה בחצי שעה, כי רץ הוּא. למה לא לקח סוּס אוֹ חמוֹר? לא עלה על דעתוֹ. עכשיו לא כדאי לחזוֹר. כבר עבר רבע הדרך.
השׂדוֹת הקצוּרים היוּ חריבים, רק בהרוֹת של סירים אפוּרים נראוּ זעיר שם. יש שהתרוֹמם האֶריגרוֹן המסוּלסל על זרעיו המצוּיצים, אוֹ חסת המצפּן עמדה כמעט בקוֹמת אדם ועליה המחוּטבים נטוּיים באלכסוֹן להימנע מלהט השמש, אוֹ עוֹקץ העקרב עיגל את ראשוֹ כראש נוֹצה על גבי הלהבה. כל אלה צמחי הבּר העקשנים, שלא נכנעוּ לחוֹרב ושמרוּ לנפשם טיפּת ליח בשוֹרש, אוֹ אגרוּ מטל הלילה ללחלח עצמם, אף כי יבישים היוּ למראה.
נתן עבר על בית הקברוֹת שעל התלוּלית, זרק מבט על קוֹמץ המצבוֹת הפּזוּרוֹת, שרק שתיים מהן היוּ בוֹלטוֹת בחשיבוּת מה והשאר מוּטלוֹת כאבנים בשׂדה. פּחד בא בליבוֹ למראה בית הקברוֹת וּלזכר חוה לאה המתהפּכת בציריה תוֹך סכּנה. והוּא המהיר צעדיו במוֹרד, עד שהיה רץ והאַלה שלוּחה לפניו. הזיעה זרמה מעל ראשוֹ על פניו, על פּיו, על צוארוֹ, ועל שׂער חזהוּ המגוּלה. כשהגיעה שמה כבר צוֹננת היתה וּמיטיבה לוֹ. הוּא הסיר כּוֹבעוֹ והיה מחזיקוֹ בידוֹ השנייה ונוֹתן את קרחתוֹ המבריקה לקלוֹט את להט החמה.
וּפתאוֹם, במבוֹא הואדי, חש דקירה קלה במוֹח. רגליו התנוֹדדוּ, דוֹמה, הן קלוּ וניתקוּ מעט מן הקרקע והתחילוּ מרפרפרוֹת באויר. הלב הלם כּמשתוֹלל, והאוֹר חשך פּתאוֹם. הוּא נפל על אַלתוֹ, פּירפּר מעט, התהפך בצד הדרך וצנח במוֹרד חפירה לא עמוּקה.
ג
לאחר שעברוּ שעתיים ויוֹתר ונתן לא שב, וגם הרוֹפא הגוֹאל לא בא, יצאה החוֹבשת המיילדת מתוֹך הצריף פּרוּעת שׂיער וזעקה זעקה גדוֹלה, אשר כּמוֹה לא שמעה המוֹשבה הקטנה מיוֹם היוסדה. מיד עמדוּ לפני הצריף שלוֹשת ילדי נתן מוּבהלים ממשׂחקם, עמדוּ והתסכּלוּ כנטוּלי חוּשים. בזה אחר זה באוּ גם מן הגדוֹלים יוֹשבי הבּתים. נתנה עליהם האשה בקוֹלה:
– מה אתם עוֹמדים כבוּלי עץ? מהרוּ את הרוֹפא מנ.! חוה לאה גוֹססת!…
לא יצאה מחצית השעה, וּבחוּר זריז מבחוּרי המקוֹם הביא בעגלתוֹ המרקדת את הרוֹפא. אך הלה מצא כבר את חוה לאה בלא רוּח חיים. הוָלד נשאר תקוּע במעי אמו.
את גוּפתוֹ של נתן חי מצא ערבי כּפרי לאחר חמישה ימים בתוֹך החפירה. ראה עֵיטים מחטטים וּמתעסקים שם, ניגש והכּיר את המת. בא והגיד למוּחתאר. וּכשהעלוּהוּ משם כבר נימוֹק בשׂרוֹ, פניו ועיניו נוּקרוּ בחרטוּמי עוֹף השמיים.
קברוּהוּ כמוֹת שהוּא, בלא טהרה, סמוּך לקברה של חוה לאה.
ואת שלוֹשת הילדים, היתוֹמים מאב וּמאם, חילקוּ לשלוֹשה בתים, בּן לבית בּן לבית. את הקטן אימצה לה החוֹבשת המיילדת, אשר נלחמה כלביאה במות ולא יכלה לוֹ.
אֵבל כבד היה במוֹשבה, בן יוֹם אחד עלה הכּוֹרת על שלוֹש נפשוֹת ונעקר בית אב מתוֹך העדה הקטנה. מי בא עד חקר חוֹתך החיים!
ד
ונתן חי, משבא לקבר ישׂראל, הוּנח לוֹ ממשׂא חייו שלא היה לפי כוֹחוֹ. חוה לאה שוֹכבת לא הרחק ממנוּ, ולדה בקרבה והיא נחה מנוּחת עוֹלמים. “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח” – וּמי עוֹד היה יגיע כוֹח כחוה לאה? גם לפני נישׂוּאיה, כל ימי היוֹתה בארץ, היתה רתוּמה בעוֹל עבוֹדה קשה, תחילה כפוֹעלת, אחר כך כעוֹזרת בית, ולבסוֹף כתוֹפרת לבנים. גם לאחר שנישׂאה לוֹ, לנתן, וילדה שלוֹשה בנים בזה אחר זה, עוֹד לא יצאה מעוֹנשוֹ של זה וּכבר בא אחר, – לא פּסקה מישיבה כפוּפה על מכוֹנת התפירה שמצצה את שארית דמיה. אך אדם טוֹב היתה, בעלת נפש ואוֹפי, וכמה שסבלה והתענתה, לא עברה תלוּנה את פּתחי פּיה. עתה באה אל המנוּחה הראוּיה לה. הילדים, שנשארוּ יתוֹמים מאב וּמאם, טוֹב להם עתה מאז. כל אחד מהם נמצא בבית טוֹב, לחמוֹ ניתן לוֹ בעתוֹ וּבגדוֹ לא יחסר. וטוֹב מכוּלם לקטן. זוֹ הבתוּלה הזקינה, הקפּדנית, מרת הנפש – עליו היא שוֹפכת המוֹן רחמיה ואהבתה, יחיד ורך הוּא לפניה.
והוּא, נתן חי, אף הוּא בא אל המנוּחה השלימה. עצמוֹתיו היגיעוֹת, השבוּרוֹת מעבוֹדה קשה, מתפנקוֹת עתה בבטלה, מוֹחוֹ הנלאה מרוֹב דאגה וּבהלה לנפשוֹת התלוּיוֹת בוֹ – אף הוּא יכוֹל לנוּח וּלהתפּנוֹת
כוּלוֹ למחשבה האחת, שמילאה את כל קרביו בחייו, המחשבה על – המים.
ימים על ימים, ירחים על ירחים שכב והקשיב, שלח כּביכוֹל את חוּשוֹ, כשלוֹח מחוֹש רגיש, אל מעבה האדמה. הכוֹל נשכח ממנוּ. לא הוּא ולא עוֹלם, רק אי שם בנקוּדת סתר דוֹפק מים מבעבע והוֹלם, שוֹאף להיגלוֹת. עבר קיץ, חלף החוֹרף, קיץ חדש בא לארץ. תחוּשתוֹ נעשׂתה חדה יוֹתר וּרצוֹנוֹ דרוּך כמיתר.
וּבקיץ הבא, בעצם להט ירח אב, שנה אחרי נוֹפלוֹ בדרך, הגיעה אליו תחוּשה דקה של לחוּת. תחילה לא ידע מאיזה צד. התרגשוּתוֹ היתה רבה. צריך היה אימוּץ כל כוֹח הרצוֹן לכוין את אוֹרך גל התחוּשה הנמשך אליו. והנה סוֹף סוֹף נתברר לוֹ בתכלית הדיוּק מאיזוֹ נקוּדה יוֹצא הגל. כזרם טחב קריר ונעים זרם מן הנקוּדה ההיא. הוּא הוּא! עוֹרק המים נתקשר בוֹ, בחוּשוֹ. והוּא לא רחוֹק. שנה תמימה צריך היה לחתוֹר בחוּשוֹ עד שמצא את הנקוּדה חה חה, כלל לא אוֹתה נקוּדה שקבע קוֹסם המים האנגלי! לא. המעיין הוּא כאן, בתחתית בית הקברוֹת, במרחק תשעים אמה בדיוּק בקו ישר מערבה מקברוֹ! תשעים אמה, כמניין מים!
כל עצמוֹתיו עלזוּ, עתה ידע מה עליו לעשׂוֹת. הוּא ידע. חלוֹם חלוֹמוֹתיו עלי אדמוֹת בא ונהיה. עתה ידע מה עליו לעשוֹת. הגל הנעוּל עלה יעלה!
ה
במשך שלוֹשה לילוֹת רצוּפים נראה נתן חי למוּחתאר המוֹשבה בחלוֹמוֹ וסימן לוֹ בפנים צוֹהלוֹת את מקוֹם הבּאר, וכה אמר לוֹ: “עוּרוּ, התעוֹררוּ! צאוּ וקדחוּ! תשעים מטר בדיוּק בקו ישר מערבה מקברי, בעוֹמק שלוֹשים וּשלוֹשה מטר מחכּה לכם הגל! אל תתמהמהוּ! שנה תמימה משכתי את המים מן התהוֹם, עד שהעליתים לנקוּדה זוֹ. אל תאחרוּ את המוֹעד. לא אוּכל להחזיקם ימים רבים במקוֹמם. חשפוּ את הגל בעוֹדנוּ קרוֹב!”
בלילה הראשוֹן הקיץ המוּחתאר, וּבחשכת הלילה הגיד לאשתוֹ את דבר החלוֹם המוּזר. וּשניהם גמרוּ אוֹמר: דברים בטילים! אך למחרת התהלך האיש כל היוֹם ולא ידע את נפשוֹ מרוֹב רגש. החלוֹם לא הרפּה ממנוּ אף רגע. ואחרי הלילה השני, בהישנוֹת החלוֹם פּעמיים, הגיד את חלוֹמוֹ לכמה מאנשי המקוֹם. וּראה, אחד מהם אמר: “לא דבר ריק הוּא”. ואחרי הלילה השלישי קרא המוּחתאר למוֹשב הועד, והאנשים החליטוּ ברוֹב דיעוֹת לנסוֹת. שלוֹשים
וּשלוֹשה מטר – ההוֹצאה כמוֹה כאין.
ואירע שבמקוֹם לא רחוֹק עמדה חברת מים בקדיחת בּאר. כבר העמיקוּ מאתיים מטר ויוֹתר, כבר קדחוּ שם שלוֹשה ירחים, כבר חצוּ שני רוֹבדי סלעים, ועתה הגיעוּ לרוֹבד השלישי, קשה מן הראשוֹנים – ואין סימן למים. ולפני שלוֹשה ימים שבתה שם המלאכה. רפוּ ידי הקוֹדחים, והכלים מוּטלים במקוֹמם כּפגרים מתים.
נסעוּ שניים מחברי הועד אל החברה בחיפה והפקידוּ פּיקדוֹן ל"ג פוּנטים, כמניין המטרים שעליהם לקדוֹח. וּלמחר באוּ העוֹשׂים במלאכה אל הנקוּדה, שהיתה כבר מסוּמנת ביתד של בּרזל, חפרוּ מעט, כּוֹננוּ את החצוּבה, והתחילוּ לקדוֹח.
הרבה דברי שנינה נשמעוּ עם הקדיחה. וּככל אשר העמיק המקדח, כן השפּיל רוּח האנשים לרדת וכן קטנה אמוּנתם בחלוֹמוֹ של המוּחתאר. וּכשעבר המקדח את גבוּל השלוֹשים – כמעט נתחרטוּ ואמרוּ לבקש מאת העוֹשׂים במלאכה כי יחדלוּ ממלאכתם. אך בּוֹשוּ לעשׂוֹת כן.
והנה –
השעה היתה שעת צהריים, כחוֹם היוֹם, כמראה השעה בה רץ נתן חי בדרך לבהל את הרוֹפא ונפל ברוּצוֹ וצנח לתוֹך החפירה. בשמיים התפּנקוּ פּוֹרחוֹת עננים לבנוֹת, שלוֹשה עיטים חגוּ במשוּלש, הלמוּת המקדח האחרוֹנה נפלה לתוֹך דוּמיית המוֹשבה – וּמוֹט הבּרזל בידי מחזיקיו נחבּט פּתאוֹם, וטרם יראוּ מה קרה, נפלה הברה שהתגלגלה בהדי הדים מסביב: מים! מים! והמשאבה הקטנה, המוּכנה במקוֹם, העלתה מתוֹך החוֹר סילוֹן מים, מים זכּים, מתבּדלחים בחמה, ונוֹפלים במעגל קשת רחב חזרה לארץ וּמציפים ברננה את המקוֹם מסביב. והשוֹאב לא חדל משאוֹב וּמשחת את הנוֹזל היקר ארצה.
לא היתה נפש חיה במוֹשבה, שלא באה לראוֹת במחזה. כוּלם התייצבוּ על שלוּלית המים, הביטוּ מבעד לדמעוֹת ורעדוּ מהתרגשוּת וּמאוֹשר גדוֹל.
מדדוּ המוּמחים את כוֹח הזרם: מאתיים מטרים מעוּקבים בשעה!
נפתח מעיין ישוּעה לחי ולצוֹמח. עתה תעלה המוֹשבה כּפוֹרחת. דבר נתן חי קם – חי וקיים!
ו
לא ארכוּ הימים והוּקמה בריכה גדוֹלה, גבוֹהה, על חמישה עמוּדים אדירים, ארבעה בקצווֹת ואחד בתוך, אף נבנה בית משאבה כהלכה, והגיע יוֹם החג – חג המים למוֹשבה.
מנקוּדוֹת יישוּב קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת נהרוּ רבים לשׂישׂ
משׂוֹשׂ עם בני המוֹשבה, אשר נשבּר צמאם במים רבים, איש איש וּמתנת ידוֹ מכל אשר בירכוֹ ד'. סביבוֹת הבּאר היוּ נטוּעוֹת שתילי עצים וּפרחים רעננים, מוּשקים לרוייה. גם כל הכּיכּר, אשר נוֹעדה להמוֹן החוֹגג, היתה מרוּבּצה מים. כל חוּלצה לבנה, אם איש ואם אשה אוֹ הטף, היתה עדוּיה זלזל ירוֹק. בתוֹך רוֹכבי הסוּסים מבני המוֹשבוֹת התערבוּ גם פּרשי בני ערב השכינים. שוּלחנוֹת קרשים עמוּסים כל טוּב מאכל וּמשקה ניצבוּ מוּכנים לכל דוֹרש. שלוֹש מקהלוֹת תינוֹקוֹת משלוֹשה בתי ספר של שלוֹש מוֹשבוֹת עמדוּ על הבּמה (וּמוֹרה הזמרה מהסם במטה המנצחים שבידוֹ), מוּכנים לפתוֹח בשיר “וּשאבתם מים בשׂשׂוֹן”. וּבשוּרה הראשוֹנה, כחלוּצים לפני המקהלוֹת, עמדוּ
שלוֹשת בני נתן חי, אחד קטן מחבירוֹ, וּשלוֹשתם לבוּשים חליפוֹת צחוֹת כשלג.
בלב כוּלם פּיעמה רוּח אחת, רוּח עוֹז ואוֹמן, רוּחוֹ של נתן חי.
ועל חזית בית המשאבה, מעל לדלת הבּרזל, התנוֹססה כּתוֹבת קבע באוֹתיוֹת מאירוֹת כל עין:
באר לחי
היא הבּאר אשר לנתן חי. זה שמה וזה זכרה לעוֹלם.
רק איש אחד, הוּא האיש אשר כתב את הדברים, הבּיט בעצב אל מה שהוֹסיף באין רוֹאים בגיר על דלת הבּרזל וּבכתב יוֹשר קטן: “גם חוה לאה זכוּרה לטוֹב”.
איגוּד הסוֹפרים ערך מסיבת כבוֹד לזקן חבריו, למסַַפּר העממי נ., במלאוֹת לוֹ תשעים שנה. מסיבּה כזוֹ אינה חזוֹן נפרץ בין אנשי הרוּח.
הכוֹל באוּ למסיבּה. זקינים וּצעירים, אנשי מסוֹרת
וּמוֹדרניסטים, כי איש לא נכוָה עוֹד מחוּפּתוֹ הצוֹננת. זה עשׂר שנים ומעלה שלא כתב אפילוּ שוּרה אחת. גם לקרוֹא אינוֹ יכוֹל עוֹד. מאוֹר עיניו לקה. רק לעתים לא קרוֹבוֹת, כשנזכּר איזה ידיד להיכּנס לביתוֹ, זוֹכה הוּא שייקרא באוֹזניו איזה דבר נדפּס. והזקן מגשש בידוֹ למצוֹא את כתיפוֹ של האיש הטוֹב וּמתרפּק עליו:
– החייתני, אחי. אלמלא חוֹשש אני להטרידך, הייתי מבקש ממך לבוֹא עוֹד פּעם.
אשתוֹ, האשה העממית, הפּשוּטה, הצעירה ממנוּ בעשׂרים שנה (זיווּג שני היא לוֹ), שאינה יוֹדעת קרוֹא וּכתוֹב, מתאוֹננת באוֹזני האוֹרח:
– שכחוּ אוֹתוֹ לגמרי. זקן – נוֹח לוֹ שלא נוֹלד.
בשנתיים האחרוֹנוֹת נעשׂה גם דבר זה קשה ביוֹתר: אף שמיעתוֹ לקתה. גם תפיסתוֹ אינה שלימה. תכוּפוֹת הוּא מתחנן:
– קרא נא, חביבי, עוֹד פּעם את הקטע הזה. לא שמעתי. מה לעשוֹת, האוֹזניים כּבדוּ מזוֹקן.
אוֹ רע מזה: שוֹכח הוּא שאיש יוֹשב וקוֹרא לפניו, משפּיל ראשוֹ ושוֹקע לתוֹך הירהוּרי בדידוּת של זיקנה.
עתה הוּא יוֹשב עם אשתוֹ באוּלם המוּאר חגיגית, לבוּשי חג, בראש השוּלחן העשׂוּי כחי"ת. פּרחים וּמגדנוֹת ערוּכים עליו בשפע. מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ בחירי הסוֹפרים הם וּנשיהם וכל חברי ועד האיגוּד. גם קרוֹבים וּקרוֹבוֹת, נין ונכד, שילש וריבע בתוֹך הבּאים. אלה מתכּבדים בכבוֹדוֹ ואינם גוֹרעים עין מפּניו. פּניו ערים וּמביעים מרץ וחיוּת מרוּככים על ידי שׂער השׂיבה.
לאחר הפּתיחה הקצרה והמחוּכמת של היוֹשב ראש נקראים אנשי הדברים שבסוֹפרים זה אחר זה להשמיע דברם על בעל היוֹבל. הפּעם אין מסרבים. רעיון יפה, שנתקבל ברצוֹן, השמיע הפּייטן הלירי: “עצם החיים הארוּכּים האלה יש בהם משוּם כשרוֹן לא מצוּי, הקוֹבע ברכה לעצמוֹ”…
המדבּרים אינם מקמצים בשבחים. פּלוֹני ואלמוֹני אוֹמרים: “איני רוֹצה להגזים”, ואף על פי כן הם מגזימים והוֹלכים.
הזקן אינוֹ רוֹאה כל פּנים. נדמה לוֹ שהוּא רוֹאה את דמוּת גוּפם של האנשים היוֹשבים בשוּרה, אבל אינוֹ בטוּח בכך. הוּא רק שוֹמע, כמוֹ מרחוֹק, את הדי הקוֹלוֹת. וגם אלה מטוּשטשים מאוֹד. מזמן לזמן נשמע לוֹ קוֹל מוּכּר. הנה תפס מלה, ועד שעמד עליה, כבר הפליג המדבּר, והמלה הבאה אינה מתקשרת בראשוֹנה. צער גדוֹל הוּא.
אבל אם בעיני הבשׂר אינוֹ רוֹאה מאוּמה, בעיני רוּחוֹ רוֹאה הוּא יפה את האוּלם, השוּלחנוֹת, הפּרחים והמגדנוֹת, ואת שוּרוֹת האנשים וסבר פּניהם היפוֹת, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים.
קימעה קימעה פּגה עירוּתוֹ והוּא נעשׂה אדיש. כל זה אינוֹ נוֹגע לוֹ עוֹד. פניו תלוּיים, עיניו הקמוֹת משׂיבוֹ נעוּצוֹת כנגדוֹ בחלל. עתה הוּא שוֹמע קוֹל דברים, אך הדברים אינם נכנסים לאוֹזניו. דוֹמה, תנוּמה אחזתוּ.
פּתאוֹם הוּא מיישר קצת את ראשוֹ וּמחייך לעצמוֹ חיוּך ענוֹג מאוֹד, חיוּך עילאי. החיוּך שוֹהה על פניו זמן ממוּשך.
עלה בדעתוֹ שהוּא מעלה על הכּתב פּרטי מסיבּה זוֹ. מחזה היתוּלי הוּא כוֹתב. פּרצוּפי האנשים, נאוּמי המדבּרים. לא דברים שהוּא שוֹמע, אלא מה שהם צריכים לדבּר במחזה היתוּלי. הנה המחזה הכּתוּב חי בשלימוּת ברוּחוֹ. הדברים מאירים וּשׂמיחים. לבוֹ מתפּעם בוֹ מהתעוֹררוּת
רוּח, מרטט יצירה, וּבת צחוֹק של רצוֹן מאירה את פּניו עטוּרי השׂיבה היפה. כבר שנים הרבה לא ידע הרגשה כזוֹ.
המסתכּלים בוֹ נהנים מן המראה. ראוּ, ראוּ, איזה אוֹר נפלא על פני הישיש!
הנוֹאם באוֹתוֹ רגע תוֹפס ממקוֹם עמידתוֹ את הפּנים
המחייכים, והוּא מאדיר את קולו. אכן נגעוּ דבריו אל לבוֹ של הזקן! עתה הוּא שוֹלח את יתר דבריו הנמלצים ישר אל עיניו העיורוֹת.
אך טרם יכלה זה את דברוֹ – והנה דעכוּ הפּנים, אָפלוּ, הפכוּ גוּש עפר.
הנוֹאם מקצר וּמסיים מתוֹך רגש לא נוֹח.
הבא אחריו מדבר וּפניו אל הקהל. הזקן הוּא רק עילה קטנה לדבריו שנוֹעדוּ לקהל השוֹמעים. יוֹדע הוּא את נפשם. יוֹדע הוּא שדיבּוּרוֹ חביב עליהם.
אחרי רגעים מספּר עוֹשׂה הזקן מאמץ, מרים את ידוֹ הכּהה וּמניח אוֹתה על כתף שכינוֹ ושוֹאלוֹ בקוֹל רווּי צער וּדמעוֹת בעיניו העוֹמדוֹת:
– חביבי, אפשר יכוֹל אתה להגיד לי מה חשבתי לפני רגע, מחשבה כל כך נעימה, כל כך נעימה. חבל, שכחתי. אילוּ זכרתי, הייתי אוֹמר את הדברים לידידי המסוּבּים כאן. הרי עלי לוֹמר איזה דבר. חבל, חבל. שכחתי הכוֹל. זקנתי. כן, זקנתי.
האיש מסתכּל בוֹ בתהייה סלחנית. והזקן עוֹשׂה בפיו חסר השיניים תנוּעה הדוֹמה למציצה של תינוֹק.
המשוֹרר הזקן, הגבר הבּוֹדד, יוֹשב ביוֹם סתיו יפה בגן הציבּוּרי. שעת בוֹקר מאוּחרת. אין עוֹברים ושבים בגן והספסלים ריקים מיוֹשב.
השמש מחַממת להנאתוֹ את איבריו התשוּשים. עוֹד רוֹב חוּשיו עמוֹ. הראייה והשמיעה אף נראוֹת לוֹ לעתים חַדוֹת יוֹתר. אך הגוּף נרפה, הרוּח עייפה והמחשבוֹת מתחמקוֹת אל העוֹמק.
הוּא רוֹאה מחזה אהבים של זוּג ציפּוֹרים: ציפצוּפי חן-חן ודילוּגי אהבה. פעם על ענף האילן הצעיר וּפעם על שביל החצץ הלבן. מסתכּל הוּא בהתעלסוּתן מתוֹך עֵרוּת לא רגילה.
והנה מתקרבים וּבאים מן השער, שלוּבי אצבעוֹת, זוּג אנשים צעירים. לבוּשם פּשוּט וקל. אנשי עבוֹדה ביוֹם מוֹעד. איך פּטוּרים אלה בבוֹקר חוֹל זה מעבוֹדה? אוּלי באוּ העירה מאיזה משק חקלאי? אוּלי חוֹזרים הם מוַעד הקהילה, שם סידרוּ עניין פוֹרמאלי הנוֹגע לעתידם?
הוֹלכים השניים זה בצד זה וּמחייכים כילדים גדוֹלים איש אל פני אחוֹתוֹ. הנה עמדוּ מלכת. הוּא מביט כה וכה כמתייר אם אין רוֹאים. היא מביטה כמתייראה, אוּלי רוֹאה מישהוּ.
המשוֹרר הזקן, שלא להשבּית את אוֹשרם, משפּיל ראשוֹ אל חזהוּ וּמשׂים עצמוֹ מנמנם. אבל עינוֹ האחת פּקוּחה מעט ורוֹאה את הזוּג מתחבּק בשמש וּמאריך בנשיקה. רגע ממוּשך הם עוֹמדים חבוּקים בשביל הגלוּי. קשה להם להיפרד. אחר כך הם הוֹלכים הלאה, עוֹברים על הזקן וּמסתכּלים בוֹ. הוּא מצניח את ראשוֹ יוֹתר אל החזה, במצוּדד קצת, כשבוּי שינה.
והנה מגיע לאוֹזניו קוֹלה הנשיי:
– אפשר שגם זה אהב פעם, כמוֹך…
– כמוֹני? אי אפשר! – עוֹנה קוֹלוֹ הגברי.
וּלאחר שעברוּ מתיישר המשוֹרר הזקן על מוֹשבוֹ, מסתכּל אחריהם וּממלמל לנפשוֹ: “צדק הבּחוּר. לא אהבתי, אף לא חייתי כמוֹהוּ מימי. רק שרתי את האהבה, רק שרתי את החיים. לא ניתנוּ לאדם שניהם: אוֹ חיה ואהוֹב, אוֹ ראֵה וָשיר!”. אך הנה באה לסוֹף הזיקנה, השוָה וּמַשוה הכוֹל, ואינה מבדילה עוֹד: לא חיים ולא שירה. רק בבוּאה שקוּפה של שניהם. בשלה, בשל בבוּאה זוֹ, העדר שניהם בממש אינוֹ מצער עוֹד.
באחד מירחי החוֹרף האחרוֹנים של שנת תש"ג, באתי למוֹשב שבשרוֹן להרצוֹת על משוֹרר גדוֹל ביוֹם זכרוֹנוֹ. בּאתי לעת שקיעה זכּה לאחר יוֹם גשוּם, ואחרי שעוֹת אחדוֹת שביליתי ביחידוּת בחדר שהוּקצה לי בבית אחד המתיישבים, הלכתי עם הממוּנה על התרבּוּת, לאוֹר ירח גבוֹה וקר וּבצל עצים מנטפים, אל מקוֹם ההרצאה. באוּלם הגדוֹל וחסר התקרה, שגג הרעפים הנישׂא על עמוּדי עץ אחדים משוה לוֹ מראה בניין ארעי וּמנוֹרוֹת החשמל המעטוֹת אינן מאירוֹת אוֹתוֹ כראוּי – נתאספוּ כמאה שוֹמעים. על ספסלי השוּרוֹת הראשוֹנוֹת ישבוּ בעיקר משפּחוֹת: גברים ונשים וילדיהם, בתוֹכם גם קטנים, וּבשוּרוֹת הבּאוֹת ישבוּ על הרוֹב בּוֹדדים, אנשי עמל, זקינים וּצעירים.
מראה האוּלם והקהל לא הרנינוּ את לבי. יש משהוּ משיב קרה בפניהם וּבלבוּשם של אנשי העמל היגיעים בבוֹאם בערב לשמוֹע הרצאה, אף על פּי שרוּבּם מביאים עמהם רצוֹן של קשב. עם כל החשיבוּת שהם לוֹבשים באסיפה, חסירה החגיגיוּת המעוֹררת שבאוּלם המשוּכלל וּבלבוּש המהוּדר שבעיר. אפשר שנעדר שם סבר הפּנים של אנשים שאינם רוֹאים זה את זה זמן מסוּיים וּכשהם מזדמנים יחד הם שׂמיחים לראוֹת ידידים וּמכּירים, מה שאין כן במוֹשב הקטן, שהאנשים רוֹאים זה את זה בכל יוֹם תמיד. אפשר חסר חפץ ההתראוּת הנוֹתן חוֹתם של ערוּת בבני אדם. ואוּלי ימי העמל המפרך שלפני האסיפה וימי העמל שלאחריה עוֹמדים ככרוּבים זוֹעמים וּמבריחים מהם את הרוֹך וההתפּעלוּת הקלים.
אמנם ידוּע לי מפי הניסיוֹן, כי אך מראה חיצוֹני הוּא, וכי רַב החוֹם והתוֹם בלב אנשי האדמה האלה, וכי עשׂוּיים הם להתלהבוּת עצוּרה, שאינה מתבטאת במחיאוֹת כּפּיים וּבקריאוֹת פה, כי אם בסבר פּנים מרוּכּז וּבמאוֹר עיניים שוֹקט. אף על פי כן כּנסת אנשים באוּלם כזה משרה עלי בתחילה רגש של מבוּכה. ורגש זה גוֹבר עוֹד עם דברי ההצגה המעטים, המגוּמגמים על פי רוֹב, של הפּוֹתח מטעם ועדת התרבּוּת שבמקוֹם.
אסיפה זוֹ, שאני מספּר עליה, לא נשתנתה בשוּם דבר מאחירוֹת דוּגמתה. בתחילה היה דיבּוּרי מאוּנס, מגשש למצוֹא את המגע עם הקהל החילוֹני על פי מראהוּ והמכוּבד על פּי מהוּתוֹ. עיני היוּ תרוֹת אחרי איזה פּרצוּף נעים, חי ורב קשב, הנוֹתן עצמוֹ בתמימוּת שבלב לדברי המרצה, כעין נקוּדת משען לפעוּלת רוּחי; ביקשתי וּמצאתי: בשוּרה הראשוֹנה, שלא שׂמתי עליה עין בראשוֹנה, ישב אדם כבן שישים, רזה וּבעל פּנים מקוּמטים, שׂערוֹת שׂיבה קצרוֹת וּמסוּלסלוֹת בראשוֹ ושׂפם דק תלוּי משני עברי פּיו. עיני האיש היוּ תלוּיוֹת בפי וכל מאמר היוֹצא ממנוּ מצטייר על פניו כמוֹ בצבעים. לידוֹ ישבה אשה צעירה ממנוּ הרבה (אשתוֹ אוֹ בתוֹ?), פניה נאוֹת מאוֹד ועיניה טוֹבוֹת וחיוֹת, והיא מחזיקה אצבּעוֹת ידוֹ על ברכּה, מסתכּלת בוֹ תכוּפוֹת, אך מאי רצוֹנה להפריעוֹ מקשבּוֹ היא חוֹזרת לשמוֹע אל דברי המרצה. משׂמאלה של האשה ישב בחוּר צעיר, שזוּף וחסוֹן וּבלוֹריתוֹ פּרוּעה קצת, ועל ידוֹ בחוּרה נמוּכה ממנוּ כדי ראש, לבוּשה מתוּקן וּפניה נעימוֹת. השניים הצעירים נראוּ כּנשׂוּאים מקרוֹב, כי טבּעוֹת היוּ מבריקוֹת מתוֹך הבלטה על ידי שניהם והם התרפּקוּ זה אל זה בכתפיהם בחיבּה גלוּיה. אחריהם ישב האיכּר, שבביתוֹ הוּקצה לי החדר, ואשתוֹ. שיערתי שיש קירבה בין המשפּחוֹת הללוּ, שכן ניכּר היה על פי רמיזוֹת העיניים זה לזה, ביחוּד בשעה שהפסקתי את דיבוּרי כדי לגמוֹע מכוֹס המים שעל השוּלחן.
מראה שוּרת האנשים הזאת נסך בי מיד רגש של ביתיוּת. התחממתי בדיבּוּרי וראיתי שהקהל מקבל את דברי בתנוּעוֹת של הסכּמה וקוֹרת רוּח. ויוֹתר מכוּלם השרתה על רוּחי טוֹבה האשה הנאה, פּני דם וחלב, טוֹבת העיניים, שלא היתה דוֹמה לשוּם אשה אחרת באוּלם. משהוּ אצילי, עֵר ונעים מאוֹד היה בכל מהוּתה, כמוֹ יצוּר של חן מעוֹלם אחר בא לשכוֹן כאן. אף הספּקתי להשגיח, שכל היוֹשבים בשכינוּתה, כשמבּיטים אליה, חיבּתם קוֹרנת מעיניהם. גם המאָרח שלי מנענע לה ראשוֹ באהבה, ואף אשתוֹ עוֹשׂה כן.
(כאן עלי להעיר, שאף כי ראיתי את האיכּר רק רגעים מספּר לפני צאתי להרצאה, ולא הספּקתי לשמוֹע מפיו אלא מלים ספוּרוֹת, ידעתי מפי איש התרבּוּת מדריכי, כי מרדכי פרידמן שמוֹ והוּא בן ארצי מעיר ב. וכי החדר בביתוֹ נתפּנה בשל נישׂוּאי בנוֹ, שעבר לגוּר אצל שרוֹני, כלוֹמר, אצל משפּחת אשתוֹ).
הארכתי בהרצאתי יוֹתר ממה שנתכונתי. איני יוֹדע, אם משוּם שמקוֹר הרעיוֹנוֹת נבע בי, אוֹ מחמת שנעים היה לי לעמוֹד וּלהסתכּל בסגל המשפּחוֹת היוֹשבוֹת ממוּלי, וּביחוּד בפניה הנלבבים של האשה הנאה. עֵרוּתי אני הטילה, כנראה, ערוּת גם בקהל ולא ניכר בוֹ סימן של עייפוּת. איש לא תלה ראשוֹ מתוֹך נים ואיש לא קם באמצע לצאת (דבר המקוּבּל במקוֹמוֹת כאלה) מן האוּלם. הכוֹל ישבוּ והקשיבוּ רב קשב, עד שסיימתי בפסוּק הוֹלם, שנשאר כתלוּי ורוֹעד בחללוֹ של האוּלם הדוֹמם, מאין מחיאוֹת כּפּיים.
עתה נראה האוּלם גם בעיני לא חילוֹני כלל. אף הצינה שבוֹ פּגה. הפּוֹתח, שישב כל הזמן על ידי ולחיוֹ בכף ידוֹ, עמד ונעל בדברי תוֹדה אחדים. וּראה זה פּלא, גם דבריו היוּ הפּעם חמים וחגיגיים, אף לא משוֹללי ברק של נוֹאם. אחר כך קם הקהל לאיטוֹ והתחיל יוֹצא, וּכפי שנדמה לי, בלי רצוֹן.
המשפּחוֹת הנזכרוֹת שבספסל הראשוֹן עמדוּ במקוֹמן,
וּפרידמן, המאָרח שלי, חיכּה לי, כדי לקחתני הביתה. הוּא ניגש אלי והוֹשיט לי את ידוֹ. מעל פּניו קראתי את ה“יישר כוֹח”. גם אשתוֹ ניענעה לי בראשה מתוֹך חיוּך של הכּרת תוֹדה. אחר כך הציג לפני את זה המקשיב המוּפלא (הוּא שׁרוֹני) ואת אשתוֹ מלכּה כחבירים וּמחוּתנים שלהם; אחר כך הציג את הזוּג הצעיר: את בנוֹ עתניאל ואת בתוֹ של שׁרוֹני אביבה, שהם נשׂוּאים זה כחצי שנה. בלי משׂים השפּלתי מבטי וראיתי את כּריסה המתעגלת של האשה הנערה.
יצאנוּ החוּצה. הירח עמד עתה בחצי הרקיע, מוּקף “חצר” גדוֹלה. לא היה טל ורוּח צוֹננת עלעלה בעצים. ואף על פּי כן נדמה היה, שפעת טל שוֹרה על הצמחים וּמרטיבה גם את החוֹל שבדרך הלא כּבוּשה. ממרחק רב הגיעה נהמת הים האטוּמה. מעברים נשמעה שׂיחת מהלכים, וּביחוּד עלה פּיטפּוּטם הקוֹלני של בני הנעוּרים. גם קטעי צחוֹק ושירה נשמעוּ. היה לי הרוֹשם, שלרבים מן הקהל אין חשק ללכת לישוֹן. על מגרש ריק, שדשא עשׂב צמח עליו, רעוּ שני סוּסים כבוּלים, שהיוּ מקפּצים אגב לחיכה. כּלב כוֹפרי השׂתרך בצד הדרך יחידי ודוּמם, כהוֹלך באיזוֹ שליחוּת.
נתברר מיד, שלא רק המאָרח אלא גם האשה היפה, המחוּתנת, היא בת ארצי וּמוֹלדתי, וּשניהם בני אוֹתה העיר. אף על פּי שלא הייתי מעוֹדי בעיר זוֹ, עוֹרר בי זכרה איזוֹ נימה מסוּתרת בלב. הכּרתי פעם בנוה קיץ משפּחה אחת, אֵם וּשתי בנוֹתיה, מן העיר ב., משפּחה משׂכּילה וּמדברת עברית, והתקרבתי אליה, ואחר כך הייתי מחליף שנה אוֹ שנתיים מכתבים עם האֵם ועם הבת הבכירה. מוּבן, שהיוּ שאלוֹת וּתשוּבוֹת על אוֹתה המשפּחה, שעתה אין איש יוֹדע גוֹרלה, כגוֹרל שאר משפּחוֹת ישׂראל שנפלוּ בידי המרצח הנתעב. אף כי הלב מיאן עוֹד להאמין בכל אימת הידיעוֹת המגיעוֹת משם. מתוֹך שׂיחה על המשפּחה ההיא קמה בינינוּ איזוֹ התקרבוּת.
הזוּג הצעיר ביקש סליחה וּפרש לבית שרוֹני, הוּא ביתם, והזוּגוֹת הזקינים הלכוּ לעבר ביתוֹ של פרידמן. לא ידעתי אם כונתם של השרוֹנים היא ללווֹת אוֹתי אוֹ את המחוּתנים שלהם. פרידמן וּמלכה התחרוּ בזכרוֹנוֹת על עירם ויוֹשביה. אחר כך, כנהוּג, התחילוּ למנוֹת מספר לנפשוֹת בני עירם הנמצאוֹת בארץ ישראל. יצא, שעם היוֹת שם ציוֹנים רבים ויוֹדעי עברית לא מעטים והעיר לא מצערה – לא רבים הם שעלוּ משם לארץ, והם מפוּזרים בה במקוֹמוֹת שוֹנים.
דעתה של מלכה היתה בדוּחה עליה. היא לא רק סיפרה ותיארה והצחיקה אחרים, אלא גם בעצמה צחקה צחוֹק צעיר וערב, כמוֹ נערה שוֹבבה, וּבצחוֹקה הדביקה אחרים לבדח את דעתם. לסוֹף החליק פרידמן על ראשה ואמר: “מלכה’לי, מאוּחר כבר, צריך ללכת לישוֹן”. גם אשתוֹ אמרה: “אנחנו שוֹכחוֹת, שעלינוּ לקוּם בשעה חמש לחליבה”.
ואוּלם שרוֹני לא היה לוֹ חשק ללכת, אף כי השעה מאוּחרת ועליו לנסוֹע בהשכמת הבוֹקר לחיפה באיזה עניין דחוּף. הוּא לא התעניין ביוֹתר בעסקי העיר ב., שלא הכיר אוֹתה כלל, והיה שוֹאל ממני שאספר לוֹ פרטים מחיי התרבוּת בכרך, וּבייחוּד מחיי הסוֹפרים. חוּלשה מיוּחדת היתה לוֹ לסוֹפרי ישראל וידע פרטים הרבה לא רק ביצירתם אלא גם בחייהם. מסתבר, שבצעירוּתוֹ היה שטוּף בעצמוֹ ב“חטאוֹת נעוּרים” של כתיבה.
סוֹף סוֹף נפרדנוּ מתוֹך לבביוּת מרוּבה, וּמלכה (בינתיים
נוֹדע לי, שהיא כבר בת חמישים) ביקשה ממני, שאסוּר לביתם לפני נוֹסעי מן המוֹשב. אין דבר, גם בשעוֹת הבוֹקר יכוֹלה היא להתפנוֹת לשעה של שׂיחה עם בן המוֹלדת. כדאי הדבר. וּבכן, היא תחכה לי.
הבטחתי לה להיכנס. נפרדנוּ בלחיצת ידיים. גם פרידמן ואשתוֹ לחצוּ בחיבה את ידה. אחר-כך הלכוּ השניים בדרך חזרה, שלוּבי אצבעוֹת כזוּג נאהבים צעיר. ואנוּ, שקרוֹבים היינוּ לבית, עמדנוּ רגע בשער הגדר, לפני הכניסה, כמתקשים להיפרד ממראה הלילה היפה.
בינתיים נתרוֹקן המוֹשב מן הגדוֹלים, רק מבני הנעוּרים עוֹד התהלכוּ מעטים, דיברוּ בקוֹל, צחקוּ וציפצפוּ ניגוּנים שוֹנים. נהמת
הים כאילוּ נתגברה. מרחוֹק ראיתי את שני הסוּסים מוֹסיפים לרקוֹד כנגד הלבנה וּפניהם אל העשׂב. הכלב, שראיתיו קוֹדם משרך דרכוֹ לצד זה, חזר כמוֹ משליחוּת חוֹבה, באוֹתה רצינוּת חייתית כבראשוֹנה. הנוֹטר, עטוּף באדרת
והרוֹבה על כתיפוֹ, עבר סמוּך לשער, שלח את ראשוֹ והתבוֹנן אל העוֹמדים, כאילוּ לא הכירם מתמוֹל שלשוֹם.
על נהמת הים נוֹסף עתה זימזוּם מטוֹסים עוֹלה ויוֹרד. שני אוֹרוֹת, כשני כוֹכבים קטנים, ניסרוּ ברקיע לאוֹרך נפת החוֹף. אלה היו, כפי שאמר לי פרידמן, שני מטוֹסי-הסיוּר המסיירים לילה לילה את רצוּעת החוֹף הלוֹך וחזוֹר. זימזוּמם עוֹרר רגש משוּנה, מעוֹרב מפחד וּמבטחוֹן.
כשנכנסנוּ הביתה צילצל השעוֹן בחדר שהוּקצה לי לשינה שעת חצוֹת. אף על פי כן הציעה בעלת הבית לשפוֹת את הקוּמקוּם וּלהכין תה. אבל שנינוּ, גם פרידמן וגם אני, סירבנוּ. אני, משוּם שלא הייתי צמא, והוּא – רק אחר כך נוֹדע לי נימוּקוֹ. הוּא רצה להישאר עֵר לבדוֹ.
אכלנוּ שתיים שלוֹש קלימנטינוֹת טוֹבוֹת עסיסיוֹת, שרק לפנוֹת ערב נקטפוּ מן העץ.
האשה פרשה לחדר המיטוֹת לישוֹן, וּבעוֹמדה כבר בפתח החדש פנתה אלי במאוֹר פנים:
– מה אתה אוֹמר על מלכה שלנוּ? אפשר “לתת לה” שלוֹשים שנה, לא יוֹתר. כל כך רעננה, כל כך יפה, כל כך ערה וּמלאת חיים!
הסכמתי לכל מה שאמרה על מלכה. וּבאמת לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן החידה: אשה בת חמישים, העוֹמדת להיוֹת בקרוֹב סבתא, כאילוּ היתה רק השנה לאיש.
פרידמן יצא לחצר שמאחוֹרי הבית, וגם אני יצאתי אחריו. במרחק מה, מאחוֹרי ערוּגת ירקוֹת, שׂיחי בננוֹת ועצי פרי אחדים, נמתח לכל רוֹחב המגרש הלוּל המוּאר במנוֹרוֹת חשמל אחדוֹת. התרנגוֹלוֹת הלבנוֹת מהן התהלכוּ בשקט וּמהן ישבוּ על השלבים מתוֹך תנוּעוֹת ערוֹת והשמיעוּ קירקוּר חשאי.
פרידמן, שהיה כפוּף שם על איזה כלי, אמר לי מרחוֹק:
– אתה רוֹאה? זהוּ “אוֹר רמייה”. מרמים אנוּ את התרנגוֹלוֹת לחשוֹב שיוֹם הוּא, והן, הפתיוֹת, מטילוֹת לנוּ ביצים.
נהמתי בנחירי איזוֹ תשוּבה, אבל מוֹחי היה אצל מלכה, שפניה לא משוּ מעיני, כשהם מוּארים אוֹר הלבנה. חתרתי למצוֹא את החידה. מיחסם של האנשים אליה הריחוֹתי איזה סוֹד. איך אעמוֹד עליו? אם גם אשהה אצלה מחר שעה ושרוֹני איננוּ בבית, האם תספר לי את סוֹדה? האם אוּכל לחקוֹר אוֹתה על כך? בכל זאת החזקתי בהחלטתי – להיכנס שמה בבוֹקר. אפשר אעלה משהוּ. התפשטתי למחצה ושכבתי על גבי לרוֹחב המיטה. לא חשתי כל צוֹרך בשינה. עוֹד מגוֹרה הייתי מן ההרצאה הארוּכה, וּפניה וקוֹלה של מלכה לא הרפוּ ממני. קמתי ולקחתי מעל המדף את “מלחמת היהוּדים” של פלאויוּס וקראתי בוֹ דלתוֹת אחדוֹת לאוֹר המנוֹרה שעל הכיסא. אך הספר צנח מידי וּמוֹחי תר אחרי האשה הגלוּיה-המסתוֹרית.
איני יוֹדע אם יש ממש בתוֹרת הטילפּאתיה, אוֹ שפרידמן הרגיש צוֹרך לספר לי את מקרה האשה, הוֹאיל וראה את תהייתי עליה. לא שכבתי חצי השעה והאוֹר בחדר דוֹלק – שמעתי פּתאוֹם נקישוֹת רפוֹת של פרקי אצבעוֹת על הדלת. בתחילה חשבתי: טעוּת שמיעה. אפשר משהוּ מגרד בבית, חתוּל אוֹ עכבר. ואוּלי כלב בחוּץ מתקרצף בקיר. אבל הנקישוֹת נשנוּ. ישבתי על דוֹפן המיטה וקראתי:
– כן, בבקשה!
הדלת נפתחה, וּפרידמן, לבוּש פּיג’אמה של פסים, עמד בפתח.
– ראיתי אוֹר וחשבתי: אוּלי נרדמת ושכחת לכבוֹת את המנוֹרה.
– לא, איני יכוֹל לישוֹן, – עניתיו – תמיד קשה עלי השינה על יצוּע זר. ממעט אני בנסיעוֹת. אבל אינך צריך לנַדד שינה מעיניך בגללי. אני אין לי כל עבוֹדה בבוֹקר ואוּכל לישוֹן שעה נוֹספת. אגב, הוֹאיל ונכנסת אוּלי תוּכל לוֹמר לי, כמה שנים הגברת שרוֹני בארץ…
כאילוּ חיכה לשאלה זוֹ, פסע פסיעה החדרה וסגר את הדלת מאחוֹריו.
– כמה שנים היא בארץ? כשנוֹת בתה, היא כלתי. כלוֹמר, שמוֹנה עשׂרה ועוֹד שנה, לפני שנוֹלדה אביבה.
ברי היה לי, שהוּא עבר על הנימוּס ונכנס כדי לדבר בה, במלכה. אף על פי שהכוֹל נהגוּ בה חיבה, ראיתי ממנהגוֹ יחס מיוּחד לגבּיה. אם כן, אמרתי בלבי, מן השמיים מסייעים אוֹתי לגלוֹת את הסוֹד שחפצתי לדעתוֹ.
הנחתי את הספר, ישבתי ישיבת אדם עֵר וּמוּכן לשמוֹע. הוֹריתי לוֹ את הכיסא הסמוּך:
– שב נא ונסיח מעט במלכה. היא מעניינת אוֹתי.
– ידעתי שהיא תעניין אוֹתך. את מי אינה מעניינת? טיפוּס אדם יוֹצא מן הכלל. רצוֹנך, אספר לך את סיפוּרה. אך הדברים יארכו מעט.
– לי לא איכפת. אך חס אני עליך ועל אשתך. אתם אנשים עוֹבדים ועליכם להשכים לעבוֹדה.
– אשתי ישינה כבר שנת ישרים. מוּטב כך. ואני – אל תדאג לי. רגיל אני בלילוֹת שימוּרים. בימים אלה שאנוּ חיים בהם, אנוּס כל אחד להיוֹת לפעמים עֵר בלילה. כונתי לשמירה על פי תוֹר.
– אם כן, ספּר, כי שוֹמע אני. אתה מעשן?
– תוֹדה. לפעמים. הפעם אעשן, אם תתן לי משלך. לא לקחתי בצרכניה.
הוֹצאתי את קוּפסת הסיגריוֹת שלי, והוּא הביא מן השוּלחן גפרוּרים וּמאפרה והניחם על כיסא, ליד המנוֹרה.
לאחר הצתת הסיגריוֹת פתח פרידמן בסיפוּרוֹ:
– אני עצמי יליד ב., כפי ששמעת כבר. למדתי בחדר וּבבית המדרש ואחר אצל סטוּדנט ואצל המוֹרה העברי. כן, עוֹד בימי פראנץ יוֹזף. בהיוֹתי בן י“ד שנה כבר הייתי ציוֹני נלהב וחלמתי על עלייה לארץ ישׂראל. אחר כך הייתי חבר פעיל באגוּדה ציוֹנית. בן י”ט התקרבתי לבתוֹ היחידה (בנים היוּ לוֹ שלוֹשה) של ראש הקהל שלנוּ, יקוּתיאל כ"ץ, יהוּדי בעל צוּרה, חסיד ויז’ניצי, עשיר ותקיף, שׂוֹרר בקהילה ושׂוֹרר בביתוֹ. בהשפּעת המוֹרה לעברית נוֹסד בעירנוּ קוּרס של נערוֹת מבוּגרוֹת ללימוֹּד השׂפה העברית. רבוֹת ביקרוּ בקוּרס הזה, וּבתוֹכן גם מלכה, בתוֹ של ראש הקהל. הדבר לא היה לרצוֹן האב, שהתנגד לציוֹנים. אבל התנגדוּתוֹ למעשה בתוֹ היתה משתמשת לשתי פנים. באמת נהנה מזה שבתוֹ קוֹראת וּמדברת בלשוֹן הקוֹדש. אני נחשבתי בעירי בחוּר משׂכּיל. היתה לי ידיעה בספרוּת העברית החדשה. גם את שילר והיינה וּקצת גיתה ידעתי. סנטימנטאלי לא הייתי. הצעירוֹת אמרוּ עלי שיש בי משהוּ מן הברזל של חנוּת אבי. מילא, כשלוֹש שנים “התהלכנוּ”. הכוֹל ידעוּ שאנוּ “זוּג”, אך על פי שלא היוּ אירוּסים. אביה לא סירב לשידוּך. לאבי היה בית מסחר גדוֹל ונחשב עשיר, ואני בן זקוּנים לוֹ. שני אחי וּשתי אחיוֹתי כבר היוּ נשׂוּאים.
כשגמלה בי המחשבה לעלוֹת לארץ ישראל ולהיוֹת בה עוֹבד אדמה, סיפרתי את החלטתי למלכה. היא הסכימה מיד לעלוֹת עמי, אבל רק ברשוּת אביה. התנאי לא הפחידני כלל. סבוּר הייתי: הוֹאיל והסכים לשידוּך וּלדיבּוּרה העברי של בתוֹ, לא יתנגד גם לעלייתנוּ לארץ, לאחר שנעשה את החתוּנה כדת משה וישראל במקוֹם. אבל טעיתי בסברתי: לדבר זה לא נתרצה. לא הוֹעילוּ כל הטענוֹת שלי ושל מלכה, הנימוּקים שלי והדמעוֹת של מלכה, הכוֹל היה לחינם. הוּא היה מתנגד לציוֹנים וידע מפי העיתוֹן “מחזיקי הדת” את כל “ערוַת הארץ”, אשר “שוּעלים הילכוּ בה”, ויש שם ישמעאלים פראים, הרוֹצחים את היהוּדים, כשם שרצחוּ את בעל “ציוֹן הלא תשאלי” ואת בעל “לכה דוֹדי”. רק בארבע הערים של ר' מאיר בעל הנס יוֹשבים היהוּדים כלוּאים בתוֹך גיטאוֹת, חיים על הצדקה ולוֹמדים תוֹרה וּמחכים למות. כלוּם גם אנוּ נעשה כך? על ה“קוֹלוֹניוֹת” לא שמע ולא רצה לשמוֹע. בקיצוּר, כל הדיבוּרים היוּ לבטלה. כל זמן שהוּא חי, לא תלך בתוֹ למדבר. אמנם מנהיגי הציוֹנים אוֹמרים, שהם יוֹציאוּ את בני ישראל שנית מ“בית העבדים” ויוֹליכוּם המדברה, אבל ב"ה, אין הם משה רבנוּ…
נמלכתי בדעתי והחלטתי להשפיע על מלכה, שתעלה עמי שלא ברצוֹן אביה. הרי אין אני מבקש ממנוּ כלוּם, לא מוֹהר ולא מתן. ואם יעמוֹד בסרבנוּתוֹ, נסע לעיר אחרת ונעמיד את החוּפה – ונעלה על דעת עצמנוּ. לא ילדים אנוּ. גם אבי אינוֹ מרוּצה, שבן זקוּניו יעזבנוּ לעת זיקנה. – אבל באין ברירה הוּא מסכים, ואפילוּ נוֹתן לי להוֹצאוֹת הדרך ויוֹתר מזה. בטוּח הייתי: נקל יהיה לי להשפיע עליה. אבל נתקלתי באבן שׂדה מוּשרשת יפה באדמה. כל כוֹח דיבוּרי, ק"ן הטעמים שבפי, כל אהבתי לא היה בכוֹחם להזיזה ממקוֹמה: בלי רשוּת אביה לא תעלה. עוֹד לא קרה מקרה בביתם, שמישהוּ ימרה את פי האב.
לא אאריך לך: המלחמה ההוֹרסת את שנינוּ ארכה כשנה תמימה. גם עצבי וגם עצביה היוּ לטרף. התערבוּ קרוֹבים וידידים, אלה בכה ואלה בכה, אלה מצדיקים צד זה ואלה מצדיקים את הצד שכנגד, והסוֹף היה – אוֹ שאני מוַתר על הנסיעה לארץ ישׂראל, אוֹ שהקשר בינינוּ מתנתק.
וארץ ישׂראל ניצחה. איך אוֹמר שילר? “עקרתיה מלב פצוּע” – ונסעתי לבדי. לא אתאר את ליל הפרידה, כשיצאנוּ שנינוּ אל החוֹרשה הסמוּכה, שהיינוּ רגילים לטייל בה. זוֹכר אני: היה לילה משוּנה. ירח מאחוֹרי ערפל והאויר כמוֹ עוֹמד להזיל דמעוֹת. עד חצי הלילה ישבנוּ שם. שנינוּ שפכנוּ דמעוֹת רבוֹת, וּלסוֹף, כשליויתיה עד שער ביתה, נפרדה ממני במלים אלו: “יוֹדעת אני: חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך. לפי שעה הקשר ניתק בינינוּ, ואני מבקשת ממך: אל תכתוֹב אלי וגם אני לא אכתוֹב אליך”.
כבר רגיל הייתי לשמוֹע מפיה במשך השנה דברים מוּזרים, דברים אשר אין להם שחר, ולא נתתי ערך גם לדבריה אלה, אף כי צילצלוּ באוֹזני בלי הרף.
למחרת הבוֹקר יצאתי לדרך. לא אלאה אוֹתך בתיאוּר הנסיעה וכל מה שעבר עלי בארץ בימים ההם. רק זאת אגיד לך: השיכרוֹן שנסכה עלי הארץ הענייה, החרבה רוּבה, מוֹשבוֹת השרוֹן על פרדסיהן, ים הכינרת והגליל הפראי, היה חזק כל כך, שלא יכלוּ לוֹ ימי הקדחת, חוֹסר העבוֹדה, התנכרוּת האיכּרים, ארס המקטרגים – דבקתי בארץ מן הרגע שרגלי דרכה על אדמתה ואהבתיה אהבה עזה מאהבת נשים. לבסוֹף נתחברתי לקבוּצת פוֹעלים, בחוּרים מצוּיינים, ושרוֹני בתוֹכם (אחדים מהם הם כיוֹם בין ותיקי החקלאים), ושם הכרתי את בתיה וּנשׂאתיה לי לאשה. היא ליטאית, בת ראש ישיבה, אשה מצוּינה בכוֹל, ויש לנוּ שלוֹשה ילדים, כוּלם נשׂוּאים, וזה שהכרת הערב, עתניאל, הוּא בן הזקוּנים. הבת והבן הגדוֹל הם לא פה: הבת בקיבוּץ, נשׂוּאה, כבר אם לשני ילדים, והבן – נתגייס מיד לאחר החתוּנה. הלך לנקוֹם את נקמתנוּ מן הצוֹרר הארוּר. והצעיר, בן פוֹרת יוֹסף, עבר לגוּר אצל משפּחת אשתוֹ, אצל שרוֹני.
ועתה נחזוֹר אל מלכה. לא קיבלתי ממנה כל מכתב, ואף אני לא כתבתי אליה. מה שניתק בצוּרה כזוֹ אינוֹ ניתן לאיחוּי, ואינוֹ צריך להתאַחוֹת. אף כי צילצוּל המלים שלה: “חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך” לא נשכח מלבי, וגם קוֹלה וּמראיה באוֹמרה לי את המלים האלה, אבל השתדלתי, וגם היה לי הכוֹח, לבטל את השפעתן עלי.
הניתוּק הוּקל גם על ידי העוּבדה, שהיא היתה שם לאיש. אני הגעתי ארצה כשנה לפני פרוֹץ מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, וכעבוֹר חצי שנה הוֹדיעוּני מביתי, כי מלכה נישׂאה לבן עשירים מדרוֹהוֹבּיץ‘, מאילי הנפט. כל כך עשיר האיש, שויתר על הנדוּניה, והיא עברה לגוּר בדרוֹהוֹבּיץ’. אמרוּ בב., כי הוֹריה וּקרוֹביה כפוּ אוֹתה, והיא הסכימה. רק חוֹדש עבר בין האירוּסים לנישׂוּאים. יפה היתה…
הוּא הפסיק את סיפוּרוֹ. הביט אל החלוֹן הכהה ברגע שזימזוּם המטוֹס הגיע בעדוֹ מקרוֹב מאוֹד. היה לי הרוֹשם כאילוּ הוּא מביט וּמקשיב אל רעיוֹן לבוֹ. הסיגריה השלישית, שהגשתי לוֹ כבר נשׂרפה, והוּא לחץ את זנבה העשן מתוֹך עצבנוּת אל פינכת האפר הקטנה. הגשתי לוֹ אחרת והוּא לקחה מידי אבטוֹמטית ולא אמר כלוּם. לאחר שהצתיה לוֹ, המשיך:
– במלחמה ההיא, כשרוּבה של גליציה נכבש על ידי הרוּסים, נפסק כל קשר ביני וּבין משפחתי שנשארה בעיר מוֹלדתי. אך נוֹדע לי מפי קרוֹב אחד בוינה, שמשפּחת כ“ץ נמלטה והגיעה אחרי טילטוּלים רבים לפּראג, וגם היא, מלכה, עם בעלה הגיעוּ שמה. שם מת אביה מעוֹצר רעה ויגוֹן, וגם בעלה נידלדל, כי נסתמוּ מקוֹרוֹת עוֹשרוֹ. והיא ילדה לוֹ בגלוּתם שני בנים. פרטים על חייהם לא ידעתי, כי לא כתבוּ לי. ואני, אף כי תאב הייתי לדעת, לא חפצתי לשאוֹל איש. נשמרתי לנפשי לא” להעלוֹת את האוֹב"… רוֹאה אתה, עוֹד מליצת המקרא בפי, אף כי פלח אני…
אחרי המלחמה ואחרי שחזרוּ הפליטים אל המדינה החדשה, הפוֹלנית, כתבה לי אחוֹתי שבבית (היא היתה עתה היחידה שכתבה לי. אמי שנתאלמנה היתה חוֹלה ולא יכלה לכתוֹב) על כל המוֹצאוֹת אוֹתם ועל חייהם הקשים אחרי מוֹת אבי וּשדידת החנוּת על ידי הרוּסים. בתוֹספת למכתב, על גיליוֹן מיוּחד, כתבה על מלכה, שהיא וּמשפּחתה חזרוּ לדרוֹהוֹבּיץ', ולבעלה הוֹחזר חלק גדוֹל מרכוּשוֹ, והם שוּב עשירים. אבל אוֹמרים עליה שהיא “לא בסדר”. היא יפה מאוֹד, יפה משהיתה, אבל כמוֹ קפוּאה. אינה מתעניינת בשוּם דבר. אינה אוֹהבת את בעלה, אף על פי שהיא נשמעת לוֹ בכוֹל וּמנהלת את הבית בסדר למוֹפת (לא חסירוֹת לה משרתוֹת). היא מתהלכת כאבטוֹמט, ממעטת בדיבוּר ונראית כשרוּיה בעוֹלם אחר. את כל אלה קיבלה אחוֹתי מפי אחיה של מלכה, רווק זקן, שהוּא מבאי ביתה.
ידיעוֹת אלה ציערוּני, אבל משהוּ בקרבי סירב בכל כוֹח לקשוֹר את מצבה עם ישוּתי אני. איחלתי לה כל טוּב, שתבריא ותהיה “בסדר” ותראה נחת בביתה – אבל נאחזתי בצפּוֹרני בשלי, בבתיה וּבשני הפעוּטוֹת שלנוּ, ולא רציתי לתת את דעתי על אחרת, ותהי אחרת זוֹ אהבתי הראשוֹנה…
בשנת תרפ"א נפתח זרם החלוּצים וחברי “השוֹמר הצעיר” לארץ, וּבתוֹכם רבים מגאליציה. באוּ גם שניים, בחוּר וּבחוּרה, מב., מעיר מוֹלדתי. עתה הוּא פּקיד באחד הבּאנקים שבתל אביב, אבל אז היה מפעילי התנוּעה, וּלרגל עבוֹדתוֹ עשׂה איזה זמן בדרוֹהוֹבּיץ' והתעניין, לפי בקשת אחוֹתי, במלכּה. אני לא שאלתי ממנוּ דבר, אך הוּא סיפּר לי, גם זה לבקשת אחוֹתי, שיש לה צמד ילדים קטנים, אחד נחמד מרעהוּ. היא יפה להפליא, אך מוּזרה מאוֹד. הכוֹל אוֹמרים, כי שוֹרש זרוּתה במה שאינה אוֹהבת את בּעלה. הוּא עשיר ואיש הגוּן מאוֹד, מסַפּק לה כל מנעמי עוֹלם, נוֹסע עמה למעוֹנוֹת קיץ, קוֹנה לה תכשיטים יקרים, שמלוֹת וכו' – הכוֹל ללא הוֹעיל: היא קפוּאה, כמוֹ אין בה רוּח חיים. הוּא, הבחוּר, היה בביתה ודיבר עמה. הוּא עצמוֹ לא מצא בדיבוּרה שוּם דבר לא נוֹרמאלי, מדבּרת מעט מאוֹד, אך בטעם וּבהבנה, אלא שבשעת דיבוּרה אין כל הבעה בפניה, ועיניה כזכוּכית ריקה. גם תנוּעוֹתיה הן כמשוֹללוֹת רצוֹן, כאבטוֹמט גמוּר. רק פּעם אחת הזכירה, שיש לה “חבר” בארץ ישראל. היא יוֹדעת שהוּא נשׂוּי, אבל אינה יוֹדעת היכן הוּא נמצא. יוֹתר לא אמרה עלי כלוּם.
שמעתי ולא שאלתיו דבר. אשתי, שידעה מפי מה היה בינינוּ, התחילה באילוּ שאלוֹת, אבל הוֹאיל ואני שתקתי, הפסיקה גם היא. וּבזה היה די. כן, לשנינוּ היה די…
שוּב מיעך את שארית הסיגריה אל הצלחת, ואני נתתי אחרת בין אצבעוֹתיו. הפּעם הרגיש בדבר ואמר בחיוּך מעוּקם:
– אתה מטריפני סיגריוֹת. טוֹב שאין החלוֹנוֹת סגוּרים. בעד חרכי התריסים יתנדף העשן. ואתה, למה אינך מעשן?… בקיצוּר, כמדוּמה שכבר אמרתי לך, כי גם לנוּ היוּ כבר אז שני ילדים. וּבינתיים הגענוּ להתיישבוּת. אחרי גילגוּלים וּתלאוֹת וייסוּרים רבים הגענוּ סוֹף סוֹף להתיישבוּת של קבע. לא אַלאה אוֹתך בתיאור כל מה שעבר עלינוּ. אתה ושכמוֹתך יוֹדעים יפה מה שעבר על ההתיישבוּת החקלאית בארץ, ואיני שייך לאלה הסבוּרים, כי הפּרה שלהם והתרנגוֹלוֹת שלהם הן הראשוֹנוֹת והיחידוֹת בבריאה כוּלה. היה לנוּ, כמוֹ שאוֹמרים, “צינים פחים”, קר וחם; ועם עתה, אחרי עשׂרים ואחת שנוֹת התיישבוּת במקוֹם, עוֹדנוּ רחוֹקים מעשירוּת. אבל אלוֹהים בירך אוֹתנוּ
בילדים טוֹבים, כוּלם חקלאים, וּבנוּ יש עוֹד מעט כוֹח לטפּל במשקנוּ, ואיך אוֹמר היינה: “חביבתי, מה תבקשי לך עוֹד?”…
והנה יוֹם אחד, שנתיים אחרי שעלינוּ על הקרקע, עוֹדנוּ יוֹשבים בצריף, קיבלתי פּתאוֹם מכתב מאת מלכּה. מכתב משוּנה מאוֹד. וּבוֹ גם תמוּנתה. יפה וּלבוּשה כמלכּה. המכתב היה כתוּב קצתוֹ יידיש וּקצתוֹ עברית. הראיתיו לבתיה שלי. לאחר שקראה אוֹתוֹ הביטה בי בעיניים תוֹהוֹת. את רוֹב הדברים לא הבינה וּמה שהבינה לא מצא חן בעיניה. רק התמוּנה מצאה חן בעיניה. “הרי היא יפה-פיה! ועל אשה כזאת יכוֹלת לוַתר? אילוּ הייתי גבר, לא הייתי יכוֹלה לעזוֹב אשה כזוֹ”… בתיה שלי, זה דרכּה: פיה ולבה שוים.
אחר כך בא עוֹד מכתב ועוֹד מכתב. אחרוֹן אחרוֹן משוּנה, אך גם ברוּר יוֹתר. היא כבר כּתבה גלוּיוֹת, שהיא שׂוֹנאת את בעלה, אף כי רק טוֹב הוּא עוֹשׂה עמה, והיא החליטה לדרוֹש ממנוּ גט. אביה ואמה מתוּ עניים, אך הוּא, בעלה, עשיר גדוֹל. בעלה, באין ברירה, הסכּים לתת לה גט וגם סכוּם כסף גדוֹל, אף על פי שהילדים יישארוּ אצלוֹ. אבל היא לא תקבל ממנוּ אלא להוֹצאוֹת הדרך בלבד, ועוֹד סכוּם קטן, שיספּיק לה לימים הראשוֹנים בארץ ישׂראל. כי אחת גמרה: לעלוֹת לארץ ישׂראל, לעבוֹד בה כל עבוֹדה בבית וּבשׂדה כדי לשוּב לחיים. ואחרי זה באוּ דברים מבוּלבּלים, מוּזרים וּתמוּהים, עם נקוּדוֹת הרבה. גם בתיה לא הבינה את כוָנת הדברים ואמרה, שהאשה נראית לה לא שפוּיה בדעתה. גם אני חשבתי כן.
שתי פּעמים עניתי על מכתביה. תיארתי לה בקצרה את החיים בארץ ישׂראל, את הקוֹשי שבחיי העבוֹדה הגוּפנית בתנאים שבארץ. סיפּרתי לה על אשתי הטוֹבה ועל ילדינוּ החמוּדים. אחר כך חדלתי להשיב על מכתביה, שנעשׂוּ מבוּלבּלים יוֹתר ויוֹתר. אחרי תשוּבתי האחרוֹנה כּתבה לי עוֹד
הרבה מכתבים. לפעמים קיבלתי ביוֹם אחד שניים שלוֹשה בבת אחת, וּלבסוֹף, אחרי הפסקה של כמה שבוּעוֹת נתקבל מכתב באחריוּת ועל המעטפה כתוּב בהדגשה של שלוֹשה קוים: סוֹדי. מוּבן שלא עלה על דעתי להעלים את המכתב מבתיה. אבל לפני שפּתחתיו לקחתיו עמי לשׂדה, ישבתי על ידוֹת המחרשה וּקראתיו. מה אגיד לך? טירוּף גמוּר, אף על פי שהדברים היוּ ברוּרים מאוֹד. היא דוֹרשת ממני, לא פחוֹת ולא יוֹתר, אלא להתגרש מאשתי ולשׂאת אוֹתה. היא כבר קיבלה גט מבעלה והיא יוֹשבת בעיר אחרת, בקרבת מקוֹם לחוַת הכשרה של חלוּצים. עתה היא עסוּקה בהכנוֹת לנסיעה אלי. היא הבטיחה לי אז, בשעת הפּרידה, לבוֹא – והיא מקיימת סוֹף סוֹף את הבטחתה. היא מבקשת ממני לספר הכוֹל לאשתי. בטוּחה היא שזוֹ תבין לה וּתפנה לה את המקוֹם המגיע לה בדין. מתוֹך מכתבי למדה, כי אשה טוֹבה וּבעלת יוֹשר היא. לב אשה יוֹדע אחוֹתה…
צחקתי ורגזתי בלבי. לא ידעתי את נפשי. הנה, עד היכן הגיעוּ הדברים. כמוּבן, בשוּבי הביתה אראה את המכתב לבתיה. היא יצאה שם מדעתה. אין ספק. אבל מה יהיה אם בבוֹקר לא עבוֹת אחד תוֹפיע כאן, במוֹשב, ותתבע את “המגיע לה בדין”, לפי דעתה? מה יהיה אז? איך ארחיק מעלי את הצרה?…
וּבכל זאת עלה בידי להתגבר על חששוֹתי. ראשית, האמנתי שהיא לא תבוֹא. מי יוֹדע, אפשר שכל עניין הגט והנסיעה אינוֹ אלא פּרי דמיוֹן חוֹלה. ושנית, לא ייתכן כי אֵם, ותהי גם מוּזרה במוּזרוֹת, תעזוֹב את ילדיה, פּרי בטנה. עוֹד לא נשמע כדבר הזה. איך אוֹמר הנביא: “התשכח אשה עוּלה מרחם בן בטנה?” ואם יקרה חלילה הרע מכוֹל, והיא תבוֹא – אמנם תהיה זוֹ צרה גדוֹלה – אבל אמצא, בעזרת בתיה, דרך לצאת ממנה. למדתי בשנוֹת חיי לא לחטט במחשבוֹת. אוֹ לעשׂוֹת – אוֹ לשכוֹח.
בתיה, לאחר שקראה את המכתב, ישבה רגעים אחדים כנדהמה. אחר כך אמר לי: “אין לי כל ספק ביחס אליך, אבל גוֹרלה של האשה נוֹגע עד לבי. ברוּר לי, שהיא תפוּשׂה לרעיון הבל מסוּכּן, וּמי יוֹדע מה צפוּי לה. עלינוּ להיוֹת מוּכנים לכוֹל. אפשר שהיא תבוֹא באחד הימים, וּמוּטב שנהיה מוּכנים לכך. מה נוּכל לעשׂוֹת, קשה להחליט עתה. הדבר תלוּי במצב האשה. בכל אוֹפן דעתי כדעתך, שיש להשיב לה הפּעם תשוּבה קצרה וּברוּרה. אוּלי תבין בעצמה, ואוּלי יבין מישהוּ אחר, שיש לוֹ שליטה עליה”.
וּבאוֹתוֹ מעמד, בלי דחייה כּלשהי, ישבתי וכתבתי לה שוּרוֹת אחדוֹת, בערך כך: “הוֹציאי מראשך את המחשבה האוילית. אהבתי את אשתי ואת ילדי. גם אשתי אוֹהבת אוֹתי ואת ילדיה, ואיש מאתנוּ לא יסכים לפירוּד. אין להחיוֹת מה שמת לפני שנים רבוֹת. חשבי על ילדיך ועל חוֹבתך כלפיהם”.
על המכתב הזה לא קיבלתי כל תשוּבה. גם אני וגם בתיה סבוּרים היינוּ, שמכתבי עשׂה את שליחוּתוֹ ואנוּ פּטוּרים מן הצרה. בתיה, כפי הנראה, חשבה עליה יוֹתר ממני, כי פעמים אחדוֹת אמרה: “לבי לאשה היפה והאוּמללה, מי יוֹדע אילוּ ייסוּרי גיהינוֹם עוֹברים עליה”. ואני שמעתי ושתקתי, כי מה אוֹמר וּמה אדבר?…
הוּא הפסיק את סיפּוּרוֹ בקריאה של רוֹגז כמעט:
– אל תתן לי יוֹתר סיגריוֹת. איני רוֹצה למלא את החדר עשן. אתה צריך לישוֹן פה.
וּבנעימה אחרת, כמוֹ לפייסני:
– אוּלי תאכל עוֹד קלימנטינוֹת אחדוֹת? הן טוֹבוֹת מאוֹד.
אביא מן החדר השני… – וקם לצאת. אחזתי בידוֹ וּכפיתיו לשבת. הוֹדיתי לוֹ ואמרתי, שסיפּוּרוֹ מספּיק לי וּביקשתי ממנוּ להמשיך.
הוּא שמע לי ושב לסיפּוּרוֹ:
– בקיץ של אוֹתה שנה נסע שרוֹני לבקר את אמוֹ הזקינה בברסטצ’קוֹ, היא עיירת מוֹלדתוֹ בווֹהלין. דרך אגב צריך היה למלא איזוֹ שליחוּת מטעם המפלגה. שהה שם כשני חוֹדשים וּבראשית אלוּל חזר. מתוֹך יחסי הידידוּת שבינינוּ קיבלתי על עצמי את הטיפוּל במשקוֹ. הוּא אמנם השאיר פּוֹעל טוֹב, אבל, איך אוֹמרים? “בידיים זרוֹת טוֹב גחלים לגרוֹף”, בלי עין משגחת של בעל בית ילך הכוֹל לאיבּוּד. שעה שעתיים בכל יוֹם הייתי מבלה במשקוֹ. גם בתיה היתה הוֹלכת שמה מזמן לזמן לעזוֹר במה שיכלה. רוָק זקן היה שרוֹני וּכבן אוֹ כאח היה לה, לבתיה. בחוּר משׂכּיל וּבעל נפש, אך גם בעל לשוֹן שנוּנה, וּמתוֹך שלא הניח איש במוֹשב שלא גילה את חוּלשוֹתיו בחריפוּת רבה, לא היוּ לוֹ אוֹהבים בין המתיישבים. רק בביתי היה קשוּר, בגדוֹלים כבקטנים, ואף כי גם אנחנוּ לא ניקינוּ מלשוֹנוֹ – לא נדלחוּ היחסים בינינוּ. אוֹדה ולא אבוֹש: הרגשנוּ בהיעדרוֹ כוּלנוּ, בתיה וגם אני וגם הילדים הקטנים התגעגענוּ עליו.
בקיצוּר, לאחר שני חוֹדשים חזר שרוֹני. כשלא מצאני בבית, רץ אל השׂדה (עבדתי אז בחציר), וּלאחר חיבוּק ונישוּק אמר לי בלשוֹנוֹ של אהוּד לעגלוֹן מלך מוֹאב: “דבר סתר לי אליך”. תמהתי: שרוֹני, שלא ידע סוֹד מימיו, הביא לי דבר סתר? היתה בי סקרנוּת לשמוֹע. ישבנוּ על ערימה של חציר ירוֹק, שזה עתה קצרתיו, להביא לרפת. הוּא הביט כה וכה, אם אין שוֹמע, אחר סיפר את זה המעשׂה: בדרך חזירתוֹ נסעה עמוֹ באוֹנייה אשה צעירה, יפה מאוֹד. בוֹדדה היתה בין הנוֹסֹעים והליכוֹתיה מוּזרוֹת קצת. הכוֹל הסתכּלוּ בה ואיש לא דיבּר עמה, כי על כל שאלה ענתה רק “כן” אוֹ “לא”, אוֹ לא ענתה כלל. וּביוֹם השלישי לנסיעה, בעוֹמדוֹ לפנוֹת ערב על הסיפּוּן נשען על המעקה וּמסתכּל בחמה הצוֹללת בים, ניגשה אליו האשה ושאלה אוֹתוֹ אם אינוֹ ארץ ישׂראלי. “כמוּבן”, ענה שרוֹני, “ארץ ישׂראלי מארץ ישׂראל”. וּכשאמר לה שהוּא חבר במוֹשב שלנוּ, שאלה אוֹתוֹ אם הוּא מכּיר את מרדכי פרידמן. “מכּיר וּמכּיר”, ענה לה, “הרי הוּא רעי כאח לי. בשנה אחת עלינוּ לארץ, התגלגלנוּ אוֹתם הגילגוּלים ויחד הגענוּ להתיישבוּת. רק הבדל אחד בינינוּ: הוּא, מוֹטי, הריהוּ בעל לאשה ואב לשני ילדים, ואני, שרוֹֹני, רוָק זקן, עץ יבש, כבן ארבעים”.
אז סיפּרה לוֹ האשה שהיא נוֹסעת אל פרידמן, כלוֹמר אלי, שהייתי ארוּסה לפנים, כדי שאקחנה לאשה. אתה יכוֹל לדמוֹת לך את פניו של שרוֹני. אבל הדבר עניין אוֹתוֹ. והיא סיפּרה לוֹ הכוֹל כאשר לכוֹל, מאלף עד תיו. גם על המכתבים שהיתה כוֹתבת אלי, והראתה לוֹ את המכתבים שלי (לשרוֹני לא היה מוּשׂג מכל העניין), רק את המכתב האחרוֹן לא הראתה לוֹ. והמעניין שבדבר, שעל כל אלה היתה מדברת בקוֹל שקט, רך וחשאי, בלי רגש, כמוֹ על עניין זר.
וּמאוֹתה שׂיחה ואילך לא הרפּתה ממנוּ והיתה שוֹאלת אוֹתוֹ עלי ועל חיי, אם עוֹדני עליז כמוֹ שהייתי בביתי, ואפילוּ על המאכלים שאני אוֹהב שאלה, מה אני לוֹבש בימי המעשׂה וּמה בשבתוֹת. הכוֹל באוֹתה נעימה קרה וזרה, כמוֹ הדברים מלוּמדים בפיה. לא שאלה לאשתי ולא לילדי. שרוֹני התלוֹצץ תחילה, כדרכּוֹ, אחר כך קם בוֹ רגש לא נוֹח. מתוֹך שלא ידע קוֹדם לכן כלוּם, היה הדבר בשבילוֹ חידוּש מתמיה, אף מפחיד. הוּא ראה, שיש לוֹ עסק עם אשה בעלת “רעיוֹן נטוּע” וניסה לדבּר על לבה, שתסתלק מן הרעיוֹן הזה, שהרי אני חי חיי נישׂוּאים מאוּשרים ולא יעלה על הדעת שאתגרש בשבילה. אבל דבריו לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם והיא חזרה על שלה בלי שינוּי כלשהוּ.
האשה, סיפּר, היתה יפה וּנעימה וּבעלת נימוּסים נאים, וּכשדיבּרה בעניינים אחירים היוּ דבריה מעטים, אך שקוּלים וּבטעם רב, ואפילוּ מתוּבלים בהוּמוֹר קל. לבוּשה היה טוֹב והחפצים המעטים שעמה – מן המין המשוּפר ביוֹתר. נראה היה, שהיא באה מבית עשיר. אף נסעה במחלקה הראשוֹנה, בתא מיוּחד.
בקיצוּר, ימי נסיעתוֹ הנשארים היוּ לוֹ ימים של התרגשוּת וּמבוּכה, וּבמידה שהתקרב לארץ גדלה מבוּכתוֹ. הוּא דאג לי, מה אעשׂה כשהאשה תבוֹא אלי ואל בתיה בדרישתה המוּזרה? ואוּלם היא, להפך, ככוֹל שהתקרבה לארץ היתה שקיטה וּמרוּצה יוֹתר. כמוֹ איזה ביטחוֹן שלט בה. רק סקרנוּת קלה היתה בה לראוֹת כבר את החוֹף ושאלה אם האוֹנייה תעגוֹן בחיפה אוֹ ביפוֹ, וּמאיזוֹ עיר קרוֹב יוֹתר אל המוֹשב. הוּא, שרוֹני, דיבּר על לבה שתסע לתל אביב ותשב שם במלוֹן, והוּא יוֹדיע לי במוֹשב על בוֹאה וישלח אוֹתי אליה.
והנה הוּא בא וּמיד רץ אל צריפי (עדיין ישבנוּ אז בצריף), בירך בחטיפה את בתיה, וּכשנוֹדע לוֹ שאני בשׂדה, מיהר אלי וסיפר לי את המעשׂה כמוֹת שהוּא בלי כּחל וּבלי סרק. מיוֹם שאני מכּירוֹ לא ראיתיו נרגש כל כך. הפחד נשקף מעיניו. לא הכרתי את שרוֹני. בלי בדיחה ובלי עקיצה וּבלי חריפוּת. התוֹם עצמוֹ דיבּר מתוֹך גרוֹנוֹ, והוּא מלא חרדה לי וּלביתי.
וכמה משוּנה הדבר, שאני צריך הייתי להשתדל להרגיע אוֹתוֹ: מה שסחה לוֹ האשה – אמת. אבל לא האמנתי, שהיא אמנם תבוֹא, כאשר כתבה. וסיפּרתי לוֹ מה שכתבתי לה במכתבי האחרוֹן לפני חצי שנה, בערך, אוֹתוֹ מכתב שלא קיבלתי עליו תשוּבה ושהיא העלימה אוֹתוֹ משרוֹני.
אף אני הייתי נבוֹך בלבי. לא ידעתי מה המעשׂה אשר עלי לעשׂוֹת. וּכנהוּג אצלי במצבים כאלה, אני מחליט להפקיד את עצמי בידי בתיה. בטוּח אני בה, שהיא תמצא את העצה הנבוֹנה ביוֹתר. ידעתי זאת מן הניסיוֹן במשך כל חיינוּ המשוּתפים. וּלשרוֹני אמרתי: להחזירה למוֹלדתה אין בידי. תבוֹא אלינוּ הערב ונתייעץ שלשתנוּ.
אך עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, בין הערבּיים, באה מלכּה מתל אביב. באה באוֹטוֹבּוּס, שאלה והראוּ לה את צריפי. באה הדוּרה בלבוּשה. השכינים היוּ מלאי סקרנוּת: גברת עשירה באה אל מוֹטי. בוַדאי קרוֹבה. אוּלי מאמריקה. גם הילדים שלנוּ עמדוּ בחדר פעוּרי פה מרוֹב סקרנוּת. ביקשנוּ מהם שילכוּ לשעה אל חבריהם. היא סקרה אוֹתי ואת בתיה. נתנה לכל אחד ידה וּבתיה הזמינה אוֹתה לשבת. היא ישבה על הכיסא, הניחה את ידיה עם הכסיוֹת הארוּכוֹת כמעט עד המרפּק על השוּלחן ואמרה: “אם כן זה ביתך, מוֹטי? בית עץ בלי טיח בחוּץ, אבל בפנים הוּא נעים למדי. נקי וּמסוּדר. מתי תסדר את הגט?”
שנינוּ, אני וּבתיה, הסתכּלנוּ זה בזה. כל טיפּת דם ברחה מפּנינוּ. “עוֹד חזוֹן למוֹעד”, אמרתי, “עוֹד נדבּר בזה”. – “רוֹצה אני שהעניין יגמר מהר ככל האפשר. כמה זמן אוּכל לשבת במלוֹן? אין לי הרבה כסף. כמה זמן יש לחכּוֹת בחתוּנה לאחר הגט?”
איני יוֹדע איך בתיה, אבל אני חשתי כמוֹ נמלים זוֹחלוֹת על כל בשׂרי.
שאלתיה בזהירוּת: איפה תליני הלילה? – “מה השאלה? במלוֹן. בוַדאי עוֹד אפשר יהיה לחזוֹר הערב לתל אביב? הן לא אפריע אתכם כל זמן שאתם איש ואשה”…
לא אאריך לך. אילוּ באתי לספר לך את כל הפרטים, לא הייתי מספּיק, אף אין ביכוֹלתי למוֹסרם כמוֹ.
שלחתי אוֹתה בעגלה שׂכוּרה לתל אביב.
למחר ידע כבר כל המוֹשב את ה“סנסאציה”, והכוֹל ריחמוּ עלי. אף על פי שמלבד שרוֹני לא בא איש לביתנוּ, ידענו שהם יוֹדעים וּמדברים בעניין. אף כי החבירים והחבירוֹת רחשוּ לנוּ אך טוֹב, לא יכלוּ, ביחוּד החבירוֹת, להתגבר על החוּלשה האנוֹשית לעסוֹק בקצת רכילוּת. אחר כך סיפּרוּ לנוּ שהיוּ אפילוּ נשי חבירים אחדוֹת, שחשדוּ בי, כי עזבתי אשה עם ילדים, ועתה באה האשה על שלה… מילא, טבע הוּא באדם.
גם חוֹכמתה של בתיה לא עמדה לנו. הן היא עצמה היתה קוֹרבּן המקרה הבּיש הזה. התחילוּ בשבילנוּ, בשבילי וּבשביל בתיה וגם בשביל שרוֹני, שהשתתף עמנוּ בכל העניין כמוֹ אח, כמוֹ אב, ימים קשים, מטוֹרפים. מיוֹם ליוֹם נסתבּך העניין יוֹתר. היא באה בכל יוֹם אחרי הצהריים וחזרה על אוֹתה השאלה: “מתי נסדר את הגט?” לא ידענוּ חיים. הזנחנוּ את המשק. בתיה, עם כל שליטתה בעצמה, היתה אוֹבדת עצוֹת. לא שחששה חלילה לעצמה אוֹ לי, היא היתה מליאה צער ודאגה לאשה האוּמללה, ולא ידעה עוֹד איך לדבר עמה, איך לכלכל את דבריה, שלא תכאיב לה. כבר ניסינוּ בכל הדרכים לעוֹרר את הגיוֹנה ולא העלינוּ כלוּם. על כל נימוּקינוּ, הצעוֹתינוּ וּבקשוֹתינוּ היתה בפיה רק תשוּבה אחת: “מתי יהיה הגט?”. שרוֹני לא עסק בשוּם דבר חוּץ מזה. נסע עמה לתל אביב, ישב עמה שעוֹת במלוֹן, הלך עמה לטייל על שׂפת הים, הזמינה לראינוֹע (קוֹלנוֹע עוֹד לא היה אז), להצגה, דיבר על לבה, על מוֹחה. ללא הוֹעיל: היא בשלה.
השמוּעה כבר התפשטה למקוֹמוֹת אחרים. חבר מנהלל שנזדמן עמי יעצני להכניסה לבית חוֹלי רוּח, אבל עצה זוֹ, מלבד מה שקוֹממה את כל בי, היתה גם חסרת כל טעם. איזוֹ רשוּת ואיזה תוֹקף יש בידי לעשׂוֹת כן? לשם כך עלי לקבל קוֹדם כל צו מבית המשפּט; ואיך אביא אוֹתה, את האשה המכוּבדת היוֹשבת במלוֹן ואינה עוֹשׂה רעה לשוּם איש, למשפּט?
לילוֹת לא ישנוּ. כאבילים התהלכנוּ. האנשים שראוּ את פנינוּ הרעים נדוּ לנוּ. אך לא מצאוּ עצה. אילוּ הראתה סימני טירוף. אילוּ היתה עוֹשׂה שערוּריוֹת…
בלי להגיד לבתיה, נסעתי לתל אביב ונכנסתי אל עוֹרך דין, סיפּרתי לוֹ את המעשׂה וּביקשתי את עצתוֹ. לאחר שאלוֹת מייגעוֹת הרבה אמר לי, שאבוֹא אליו בעוֹד ימים מספּר ויאמר לי מה לעשׂוֹת. ראיתי את המבוּכה שבפניו. כל העניין היה זר וּמוּזר בעיניו. לא האמנתי, כי זה יוֹשיעני. בכל זאת באתי אליו ביוֹם המוּעד. אמר לי: “עניין פאטאלוֹגי, כדאי להימלך ברוֹפא למחלוֹת רוּח”… מוּבן, שהעצה לא היתה שוָה אף החלק המאה משתי הלירוֹת שלקח ממני.
כבר עברוּ עשׂרה ימים והיינוּ על סף הייאוּש.
והנה ערב אחד חזר שרוֹני מתל אביב וּפניו רציניים מאוֹד, כמעט חגיגיים. שאל אם הילדים כבר ישינים בחדר השני. כן, הם ישנוּ כבר (אבוֹי לי, גם הם שמעוּ בין חבריהם על האשה שבאה “לקחת את אבא שלהם לחוּץ לארץ”, והם כּעסוּ עליה ואיימוּ ש“ירבּיצוּ” לה, לכשתבוֹא עוֹד פעם…).
ישבנוּ שלוֹשתנוּ על הספּה ושרוֹני אמר:
– נמצא המוֹצא.
אמר והפסיק. וגם אנחנוּ שתקנוּ, מצפּים לדברוֹ. פעמים אחדוֹת בלע את רוּקוֹ, אחר אמר במתינוּת:
– אני אשׂא אוֹתה לאשה.
וּדברוֹ היה כאילוּ עקר אבן כבידה והניחה במיצר השׂדה.
– איך?! – פּרצה שאלה-קריאה מפּי שנינוּ בבת אחת.
– פּשוּט מאוֹד. יש בידה גט כדת וכדין. אלך עמה אל הרב ואקדש אוֹתה בפני עדים. בלי צרמוֹניוֹת יתירוֹת. אחר כך אביאנה אל צריפי ונחיה יחד.
– איך יחד? – גימגמתי – איך זה? מה זה עלה על דעתך? והיא מסכּימה?
– אחרי דיבּוּרים רבים הבינה סוֹף סוֹף, שהתוֹכנית שלה אינה ניתנת לביצוּע. כשתפסה את הדבר בכתה קצת. ניחמתי אוֹתה והצעתי לה – לשׂאתה. אמרתי לה כך ספק בצחוֹק ספק ברצינוּת. לתמהוֹני, ניענעה בראשה כן. הרי היא יפה מאוֹד… – הוֹסיף כמוֹ שלא מן העניין.
בקיצוּר, המאוֹרע השני היה אצלנוּ במוֹשב “סנסאציה” גדוֹלה מן הראשוֹנה. שרוֹני בן הארבעים, שאיש לא פילל עוֹד שישׂא אשה, נוֹשׂא את זוֹ, האשה המקוּשטת, הגברת לבנת הפּנים והידיים, האשה שאין ברוּחה נכוֹנה, שבאה להפריד ביני וּבין בתיה… תדהמה כללית השׂתררה במוֹשב.
היתה לנוּ הרוָחת מה, רק כלשהוּ, מפני שקשה היו לנוּ להאמין בנס זה הכּפוּל והמכוּפּל. יש שעלה על דעתי: לצוֹן חמד לוֹ שרוֹני. אבל כל מראהוּ, דיבוּרוֹ, וּביטוּי עיניו אמרוּ רצינוּת וחגיגיוּת כזוֹ, שאי אפשר היה להטיל ספק בדבריו.
הכלל, לא עברוּ יוֹמיים ושרוֹני הביא את מלכּה לביתוֹ ותהי לוֹ לאשה. איש מן המוֹשב לא היה בשעת החוּפּה.
עתה ברוּר היה לנוּ שניצלנוּ. אני וּבתיה הבטנוּ זה אל זה כזוּג נאהבים. הילדים שוּב היוּ ילדינוּ, הצריף צריפנוּ, המשק משקנוּ. כאילוּ קמנוּ ממחלה קשה אוֹ מחלוֹם רע..
פרידמן הפסיק, ניגש בתנוּעה עצבּנית אל החלוֹן והביט בעד חרכי התריס החוּצה, אל הלילה הדוֹמם. מה חיפּש שם, איני יוֹדע. חזר וישב על הכיסא.
– עדיין לא עייפת משמוֹע? וַדאי שעייפת. שמעתי, השעוֹן צילצל זה כבר אחת. לא אַלאה אוֹתך עוֹד הרבה. אני מתקרב לסוֹף סיפּוּרי.
שתי “הסנסאציוֹת” שככוּ. הראשוֹנה כמעט נשכּחה מלב. ביתי שב להיוֹת מה שהיה, בית כרוֹב בתי המוֹשב. לא כן ביתוֹ של שרוֹני. היא, מלכּה, ישבה עמוֹ בצריף, שהוּא ייפּה אוֹתוֹ בכל מה שיכוֹל. היא עבדה את כל העבוֹדוֹת בבית וּבחצר, אך לא נראתה על פני חוּץ. איך כתוּב: “כבוּדה בת מלך פּנימה”. החבירים, כמוֹ מתוֹך איזוֹ הסכּמה חשאית, לא באוּ אל ביתוֹ. הוּא, שרוֹני, היה חשוּב וחגיגי תמיד. עשׂה את עבוֹדתוֹ בחריצוּת רבה, קנה בצרכניה והביא את תוֹצרתוֹ למחסן. הכוֹל בכוֹבד ראש וּבמיעוּט דברים. רק לעתים רחוֹקוֹת היה בא לאסיפה חשוּבה. וּכשבא היה יוֹשב וּמקשיב, מצביע אוֹ לא מצביע, וּמקדים ללכת הביתה.
הכוֹל ידעוּ שאיזה סוֹד שוֹכן בצריף, שנראה עתה מבוּדד, כאילוּ גדל הריוח בינוֹ וּבין הצריכים שכיניו. ונוֹשׂא הסוֹד: אשה מוּזרה, יפה וּנזירה מן העוֹלם.
כעבוֹר חוֹדשים מספּר נוֹדע שהיא מעוּבּרת. קיווּ,
העיבּוּר ירפּא אוֹתה. אך לא כן היה. מלאוּ ימי ההריוֹן. הוּבאה לבית החוֹלים בעיר, ילדה בת ושבה עם הילדה הביתה. החבירים, כשנפגשוּ עם שרוֹני, בירכוּ אוֹתוֹ, אבל לא הלכוּ לביתוֹ לברך גם אוֹתה, את האֵם, כי הוּא לא הזמין איש. פירוּש הדבר, שאין הביקוּר רצוּי להם.
הילדה גדלה וּמלכּה טיפּלה בה. אמרוּ, כטיפוּל הזה לא ידע המוֹשב. שרוֹני אהב את הילדה אהבה בלי מצרים. היה מטייל עמה בחוּץ. אך מלכּה לא נראתה מטיילת עמה. הכוֹל ידעוּ, שהיא בעלת בית למוֹפת ואֵם מסוּרה. אך בחוּץ לא ראוּה.
אף כי אוֹשרוֹ של שרוֹני היה נשקף מעיניו וכוּלוֹ נראה צעיר יוֹתר, כמחוּדש, בכל זאת ריחמנוּ עליו. ידענוּ שהיא, מלכּה, “אינה בסדר”. חבר אחד שלנוּ, אך הוּא חריף בלשוֹנוֹ, אמר עליה, שהיא חיה “כמוֹ בתוֹך מקרר”. והיוּ דיעוֹת שוֹנוֹת על שרוֹני. היוּ שנדוּ לוֹ, שנגזר עליו לחיוֹת עם “גוּש קרח”, והיוּ שקינאוּ בוֹ בסתר, על שוּם יוֹפיה של האשה.
הילדה? אם היתה יפה כאמה? אביבה הרי עתה כלתי, ואני אוֹהב אוֹתה וּבני מאוּשר עמה, וגם אתה ראית אוֹתה הערב. יש להוֹדוֹת: אינה יפה כאמה, אבל חן וּנעימוּת יש בה. הוּא, שרוֹני, אוֹמר, שהחלק שלוֹ פגם בשלימוּת היוֹפי. היא בחוּרה מוּצלחה מאוֹד: שקיטה וטוֹבה, בת דעת ונאמנה. בעלת בית להפליא. עתה היא הרה. כמעט ילדה וּכבר הרה.
קשה להאמין, אבל עוּבדה היא: עד חתוּנת אביבה, כשמוֹנה עשׂרה שנה, לא יצאה מלכּה מרשוּת החצר שלה. גם כשחלתה הילדה, היה שרוֹני מביא את הרוֹפא לביתוֹ, גם לגן הילדים וּלבית הספר הוֹביל אוֹתה בעצמוֹ. וּכשבנה את בית האבנים במקוֹם הצריף והם עברוּ לגוּר בוֹ – לא עשׂה חנוּכּת הבית, כאחירים. הכוֹל הבינוּ לוֹ ולא התרעמוּ עליו. פעם שמעתי אשה אחת אמרה בצרכניה: “הוּא מחזיק לוֹ פריצה’טי בבית”. היסתה אוֹתה חבירה ואמרה: “איך לא תבוֹשי לקרוֹא כן לאשה עוֹבדת קשה בכל עבוֹדוֹת הבית והמשק?”
שנה על שנה עברה. אביבה גדלה. היתה תלמידה טוֹבה בבית הספר ואהבה את אמה אהבה לא רגילה. שׂמחה היתה לה לרוּץ הביתה, להיוֹת עם האֵם. הילדים לפעמים הכאיבוּ לה בהערוֹת עוֹקצניוֹת על אמה “הנזירה”. אבל שרוֹני לימד אוֹתה, שלא תשׂים לב למה שאוֹמרים אחירים על אמה. יש לה אם טוֹבה ויפה וּמסוּרה וּראוּיה לאהבה. וּכשגדלה היתה מגלה גם גאוָה על אמה, שאינה כשאר הנשים במוֹשב. ודבר זה לא נעם לכמה חבירוֹת. היא למדה מן האֵם כמה מלאכוֹת יד שאחירוֹת לא ידעוּ כמוֹתן ועזרה לאמה בכל עבוֹדה, וּבכן למדה מילדוּתה כל עבוֹדה בבית וּבחצר. משקוֹ של שרוֹני היה מן הטוֹבים במוֹשב. לא קרהוּ שוּם אסוֹן: לא מתה אצלוֹ פּרה, סוּסוֹ לא שבר רגל, נחיל לא בּרח ממכוַרתוֹ, וּבלוּלוֹ לא פּגעה מחלה. מצבוֹ היה טוֹב. נטיעוֹתיו הצליחוּ (הוּא מוּמחה גדוֹל לנטיעוֹת) ולא היה זקוּק להלוָאוֹת, כרבים אחירים.
הוּא, שרוֹני, נזדקן ונתקמט מעבוֹדה קשה, אך קוֹמתוֹ נשארה זקוּפה ורוּחוֹ רעננה. והיא, מלכּה, כל מי שראה אוֹתה לפעמים, בחלוֹן אוֹ לפני הבית, בגינה אוֹ בחצר, אוֹ כשסר שמה לרגל צוֹרך דוֹחק – השתאה למראיה, שנשתמר בה כמוֹ שהיה, ורק מעט מאוֹד ניכּר בה מה שחרשוּ בה השנים. אוּלי צדק החבר באוֹמרוֹ, שהיא חיה “כמו בתוֹך מקרר”…
עברוּ שנים, אביבה גדלה והתפּתחה. היא למדה בכיתה אחת עם בננוּ הצעיר עתניאל, והילדים התקרבוּ זה לזה. עוֹדוֹ ילד בן שש אמר פעם בבית: “אני אתחתן עם אביבה”. צחקנוּ, אבל שמרנוּ את הדבר בלבנוּ. ויוֹם אחד אמרה לי בתיה: “אתה יוֹדע, מוֹטי? אילוּ נתקיימוּ דברי עתני שלנוּ – הייתי מאוּשרה”. – “אם מד' יצא הדבר” – עניתי לה בפסוּק מן התוֹרה. תמיד אהבתי פּסוּקים יפים.
כן, רשוּת מוּפרשת וּמוּבדלת היה ביתוֹ של שרוֹני במוֹשב. איך אוֹמר לך: שייך ולא שייך לוֹ, כאילוּ הוּא גוּפוֹ אינוֹ שייך לעצמוֹ בתוֹכנוּ… קשה לי להגדיר זאת… בלב רבים היתה מין הרגשה מעוֹרבת מזרוּת וּמסיפּוּק. יש אצלנוּ במוֹשב איזוֹ תעלוּמה, איזוֹ נקוּדה שאינה כאחירוֹת.
אני עצמי השתדלתי להיוֹת שוה נפש ולא דיברתי עם אחירים על זה. גם האחירים מנעוּ עצמם מדבּר עמי על נוֹשׂא זה. לא שכחוּ את החלק שיש לי במקרה הזה. ואני – כתוֹלעת דקה היתה בכל זאת כּוֹססת בלבי, וחיי – איך אסביר זאת? – אף הם היוּ כמוֹ נגוּעים באיזה נגע, שאמנם נצטלק ואין בוֹ סכּנה של התחדשוּת, אבל הנגיעה במקוֹם הרגיש היתה מעלה איזוֹ תחוּשה של כּאב רחוֹק… קשה לי להסביר לך את הדבר…
בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת משם, מן הגוֹלה, כי בעלה הראשוֹן של מלכּה איבּד עצמוֹ לדעת. יש אוֹמרים, שלאחר שהפּוֹלנים החרימוּ את מכרוֹת הנפט והוּא נידלדל, שלח יד בנפשוֹ, ויש אוֹמרים, שמאז עזבה אוֹתוֹ מלכּה, תקפה עליו מרה שחוֹרה, עד שהוֹציא עצמוֹ מן העוֹלם. וּכשגברוּ שם הצרוֹת והתחילה עליית הנוֹער, הביא שרוֹני את שני הנערים, בניה של מלכּה, וסידר אוֹתם בקיבוּץ. עתה הם נשׂוּאים וחבירים באוֹתוֹ קיבוּץ. לכאן, למוֹשב, שגדל ושׂיגשׂג, לא רצה להביאם. והטעם מוּבן.
ברוֹב הימים נתקרבוּ הילדים, עתני ואביבה, עוֹד יוֹתר. וּביחוּד אחרי ששניים הגדוֹלים שלנוּ עזבוּ אוֹתנוּ: הבּת לקיבּוּץ והבּן לצבא ואשתוֹ יוֹשבת בבית אביה בחיפה. עתני כבר היה בן תשע עשׂרה, וגם הוּא רצה להתגייס – יחד עם אביבה. אבל יוֹם אחד סיפּרה לי הנערה, כי היא הוֹדיעה על כך בבית, והאם אמרה: “טוֹב, בתי, אם את רוֹצה שאמוּת – התגייסי”. כששמעה על כך נבהלה מאוֹד, ולא חשבה עוֹד על התגייסוּת. משהוּ בדוֹמה לה, למלכּה, אז כשאביה התנגד לנסיעתה… עתני שלנוּ היה במצב קשה… איך יתגייס הוּא ויעזוֹב את אביבה? הבחוּר דבק בה עד לשיגעוֹן. הוּא אמר לנוּ בפירוּש: בלעדיה לא יוּכל לחיוֹת. הוּא מרגיש כאילוּ היא “עצם מעצמיו וּבשׂר מבשׂרוֹ”. עוֹדוֹ זוֹכר פּסוּק מסיפּוּרי המקרא. וגם הוּא ויתר סוֹף סוֹף על התגייסוּתוֹ. את חוֹבתוֹ מילא ב“שוּרה”. שנינוּ, אני וּבתיה שׂמחנוּ בדיעבד. די לנוּ בבן אחד שנתנוּ לצבא הוֹד מלכוּתוֹ. מי יתן וזה ישוּב בשלוֹם!
אין אנוּ נוֹהגים כאן במוֹשב לעשׂוֹת אירוּסין, אבל הם נעשׂוּ מאליהם. עתני הוֹדיע לנוּ ואביבה הוֹדיעה בביתה, וההוֹרים הסכּימוּ. וכי יעלה בימינוּ על הדעת שההוֹרים לא יסכּימוּ? אבל הסכּמה זוֹ היתה שוֹנה מאחירוֹת…
מאז היתה אביבה באה יוֹם יוֹם אל ביתנוּ. כבת היתה לנוּ. ועתני גם הוּא התחיל לבוֹא אל ביתם. הוּא סיפּר לנוּ, שמלכּה מסתכּלת בוֹ בעיניים כל כך טוֹבוֹת, מלטפוֹת. היא כמוֹ מתבּיישת לדבר אליו. היא רק מגישה לוֹ משהוּ לטעימה: פּרי או כּוֹס תה ועוּגה טוֹבה, ואוֹמרת ברוֹך: “עשׂה לי טוֹבה, קח ואכוֹל, אוֹ קח וּשתה!” יוֹתר מזה לא שמע מפיה.
יוֹם אחד בא שרוֹני לביתי. ישב כמוֹ זוֹ לוֹ הפעם הראשוֹנה לשבת אצלנוּ. מבטוֹ המפוּזר תעה בחדר. אחר כך אמר פּתאוֹם, ודוֹק של דמע בעיניו: “בוַדאי ידוּע לכם מה שילדינוּ החליטוּ ביניהם. נראה לי, כי מד' יצא הדבר”. הפעם השתמש אף הוּא בפסוּק, אף על פי שלא נהג להשמיע פּסוּקים.
בּתיה ואני, כאילוּ נדברנוּ קוֹדם לכן, קראנוּ קוֹל אחד: “לא יכוֹלנוּ לאַחל לעצמנוּ דבר טוֹב מזה!”
אז אמר שרוֹני: “נדמה לי, שמשהוּ הוֹלך ונמוֹג בנפשה של מלכּה. מי יתן ודבק בנינוּ יביא את הגאוּלה לנפשה!” ודמעה גדוֹלה התגלגלה על לחיוֹ הצוֹמקת.
אני הסתכּלתי בוֹ ולא מצאתי מלה בפי. אך בּתיה אמרה: “אפשר שריחמוּ עליה מן השמיים. היא סבלה דיה”.
הבטחתי לך לסיים ואיני רוֹצה להאריך עוֹד. אף על פי שנדמה לי, כי לבי נעשׂה רק עתה מלא.
הקיצוּר, נכבּש שוּב שביל בין שני הבתים, ביתנוּ וּבית שרוֹני. וּבאחד הימים קמה בּתיה, ואני אז בעיר, והלכה אליהם. היא סיפּרה לי אחר כך, שאיזה קוֹל פּנימי לא פּסק מלקרוֹא לה: “קוּמי לכי אל מלכּה. היי את הראשוֹנה לתת לה פּתחוֹן פּה”. כשבאה שמה מצאה אוֹתה לבדה בחדר, יוֹשבת ליד החלוֹן וּמתקנת גרבּיים של שרוֹני. מלכּה לא היתה מוּפתעת כלל, כאילוּ ידעה שבתיה תבוֹא אליה. היא ענתה לה שלוֹם וּביקשה ממנה לשבת, כאילוּ היא רגילה לקבלה בכל יוֹם, ורק אתמוֹל היתה בביתה.
במאמץ גדוֹל עלה לה לבתיה לשאוֹל אוֹתה לשלוֹמה. והיא ענתה: “תוֹדה, ברוּך השם, אני בריאה”. אחר כך שאלה אוֹתה בתיה, אם היא מרוּצה מהתקשרוּת ילדינוּ. על זה ענתה בצוּרה משוּנה: “הרי לשם כך באתי לארץ ישראל”. שאר תשוּבוֹתיה היוּ קצרוֹת ואל העניין. וּבתיה היתה במצב לא נוֹח. כדי לקיים את משך השׂיחה היתה מוּכרחה להמציא שאלוֹת רבוֹת, וּתשוּבוֹתיה הקצרוֹת והענייניוֹת של מלכה הביאוּ לידי הפסקוֹת מעַנוֹת קצת.
אף על פי כן היתה בּתיה מרוּצה מאוֹד מן הביקוּר. היא נוֹכחה לדעת, כי אמנם זז משהוּ בנפשה של מלכּה. לא טעה שרוֹני בהסתכּלוּתוֹ.
נקבע יוֹם החתוּנה. אנחנוּ במוֹשב נוֹהגים להסתפּק בסידוּר
קידוּשין על ידי אביו של חדר אחד, זקן תלמיד חכם, אבל מלכּה גילתה את רצוֹנה, שיביאוּ רב. מוּבן, שאיש לא מרה את פיה. נעשׂוּ הכנוֹת. נתברר, שהיא הכינה לבתה במשך שנים צוֹרכי נישׂוּאים רבים. הרוֹב מעשׂי ידיה, מעשׂה תפירה ורקמה וּסריגה.
אם אבוֹא לתאר לך את כל פּרטי החתוּנה אעכּב את הסיוּם. גם כך הארכתי יוֹתר מן המידה. אגיד לך רק זאת: נישׂוּאי הילדים האלה היוּ מאוֹרע במוֹשב. כמדוּמה שאיש לא נעדר מן החתוּנה, חוּץ משנים שלוֹשה חברים שהיוּ חוֹלים באוֹתוֹ יוֹם. עתה פּיצוּ את עצמם האנשים על כל השנים שלא דרכה רגלם על סף ביתוֹ של שרוֹני. באוּ גם שני בניה של מלכּה עם משפּחוֹתיהם. וגם בתי באה מן הקיבּוּץ עם שני נכדי. בני לא יכוֹל לבוֹא, כי שירת מעבר לים, אבל כּלתי באה.
החתוּנה היתה בקיץ, בערב שבוּעוֹת, בביתוֹ וּבחצרוֹ של שרוֹני. עזרנוּ להם לקשט את הבית ואת החצר, עד שהיוּ טבוּעים בירק, בענפים וּבפרחים. בא הרב ושמשוֹ מן המוֹשבה הגדוֹלה. אף על פי שכוּלנוּ היינוּ מדוּכאים מן הידיעוֹת המרוֹת משם, מתפוּצוֹת ישׂראל באירוֹפה, בביתנוּ
הישן, וגם המלחמה וסכנוֹתיה השרוּ את צּלן הכבד על הישוּב בארץ, היתה השׂמחה שלימה ואמיתית. הכוֹל הרגישוּ, שלא חתוּנה בלבד היתה זוֹ במוֹשב, אלא כמוֹ גאוּלה, כמוֹ הוּסר מעלינוּ איזה כישוּף כבד. הכוֹל היוּ כל כך אהוּבים וּברוּרים, כל פנים אמרוּ רצוֹן וּדרישת טוֹב. הכוֹל נהגוּ ברוֹך
וּבנעימוּת. מקהלת הנערים והנערוֹת, שהמוֹרה הכין במשך שבוּעוֹת, התנהגה בנימוּס רב. והיא, מלכּה עצמה, קישטה את אביבה ביוֹם החוּפּה. היא רוֹצה לעשׂוֹת אוֹתה כּלה, כפי שהיה נהוּג שם אצלם: שׂמלה לבנה וצעיף שקוּף נגרר לארץ, וזר של שרביטי הדס עדינים לראשה. נחמדת היתה אביבה, ולא חדלה להחליק וּלנשק את לחיי אמה.
מלכּה היתה זוֹרחת, אך עדיין מאוּפּקת. האוֹרחים היוּ זהירים בה, אך לא גרעוּ ממנה עין, כי יפה היתה להפליא.
ואחרי החוּפּה, ואחרי ברכוֹת מזל טוֹב ואחר כיבּוּד חוֹזר ונשנה וריקוּדים של זקינים וצעירים, ניגשה מלכּה אל שנינוּ, אל בּתיה ואלי, ואמרה:
– רוֹצה אני לרקוֹד עמך, מרדכי, ריקוּד אחד. זוֹכר אתה ריקוּד שרקדנוּ פּעם, בחגיגה אחת, בב.? הן לא תתנגדי, בּתיה?
וּבתיה אמרה:
– רקדוּ וישׂמח לבי גם אני. אחרי כן ארקוֹד אני עם שרוֹני. הרי מחוּתנים אנוּ, כמדוּמה, אוֹ לא?
רקדנוּ שנינוּ. הקהל פּינה לנוּ מקוֹם באמצע החצר. הכוֹל עמדוּ בעיגוּל, צוֹפים בעיניים מאירוֹת, וּבוַדאי בלב פּוֹעם…
וּלאחר הריקוֹד החזיקה מלכּה בידי ואמרה באוֹזני כל השוֹמעים:
– ראה, מרדכי, קיימתי מה שהבטחתי לך. באתי אליך. מתה באתי אליך וּמתה התהלכתי כל השנים. אך עתה, שדמינוּ נתערבוּ בינינוּ, קמתי לתחייה ביניכם. אנא, קבלוּ אוֹתי לחיוֹת בתוֹככם ועמכם, עם שרוֹני ועם כוּלכם!
דמעה גדוֹלה נשרה מעינה ונתגלגלה על לחיה והאירה את יוֹפיה, שהיה עתה חי וער וּמצוֹדד כל לב…
לא אוֹסיף עוֹד. הן ראית אוֹתה הערב. היא עתה האוֹר של המוֹשב כוּלוֹ.
אם גזלתי משנתך – סלח לי. גם בזכוּת המכוֹרה האחת אשר לשנינוּ ואשר מי יוֹדע מה עלתה לה…
והוּא קם, ניגש לחלוֹן וכבש פניו בתריס. הדממה היתה גדוֹלה. רק זימזוּם רחוֹק רחוֹק של המטוֹסים המסיירים רצע אוֹתה.
גם אני הייתי מזוּעזע ממה ששמעתי. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי ואמרתי לעוֹמד וגבוֹ המפוּספס אלי:
– תוֹדה לך, פרידמן, על סיפּוּרך.
הוּא עמד ושתק. כאילוּ לא שמע את דברי.
בבוֹקר נסעתי משם ולא נכנסתי אל מלכּה, כאשר הבטחתי.
יראתי לראוֹת את החידה הפתוּרה.
שם, ברוּסיה הרחוֹקה והגדוֹלה, יש לה צאצאים רבים, בּנים וּבני בּנים, שילשים וריבעים; לא תדע את מספּרם, כמה מהם מתוּ וכמה חיים, אבל ברוּר לה שהם רבים, זרוּעים כנקוּדוֹת מאירוֹת בים של אוֹכלוֹסין מטוּשטשים. שבעה עשׂר ילדה, שבעה מתוּ ועשׂרה נתקיימוּ, דשנים ורעננים כצמחים בערוּגה שנוּכּשה יפה, כוּלם נשׂאוּ נשים ונישׂאוּ לאנשים, הוֹלידוּ וילדוּ ונפוֹצוּ בארץ.
בשנים הראשוֹנוֹת לאחר שבאה לארץ ישׂראל היוּ מגיעים משם מכתבים, שסיפּרוּ על עסקי משפּחה: מי עוֹד נשׂא אשה, מי עוֹד ילדה, יוֹם הוּלדתוֹ של מי חגגוּ; רק מי התחיל להניח תפילין לא הוֹדיעוּ אף פּעם. מילא, גם נכדה כאן, שהיא יוֹשבת עמוֹ, וגם בנוֹ אינם מניחים תפילין ואינם הוֹלכים לבית הכנסת. בזה אינם שוֹנים מן ההם. היא, בתפילתה יוֹם יוֹם, מתכונת להוֹציא את כוּלם. ואולם זה כמה שנים שאין כל מכתב בא משם. היתה עוֹד מלחמה אחת שארכה שנים, שנים של דאגוֹת וּפחדים, ואחריה נסתם הכוֹל. נכדה כתב שמה פעמים אחדוֹת, אך תשוּבה לא הגיעה משם. רק זאת היא יוֹדעת, שהם מפוּזרים בכל רחבי הארץ הגדוֹלה: בחארקוֹב, במוֹסקבה, בפטרבּוּרג (אצלה לא נשתנה השם!), באירקוּסטק, בטוֹבוֹלסק וכו'. מהם פּקידים ורוֹפאים ואינז’ינירים וּמלוּמדים. אחד הנכדים הוּא פּרוֹפיסוֹר. כך כתבוּ לה פּעם. אך אין דבר, אפילוּ הם שוֹתקים, אפילו הם שכחוּ אוֹתה – נפשה קשוּרה בנפשם, והיא מהרהרת בהם תמיד ורוֹאה אוֹתם בחלוֹם וּבהקיץ.
שנוֹתיה שמוֹנים וחמש, והיא דרה, כאמוּר, אצל נכדה, אצל אהרוֹן, שגם לוֹ כבר נער גדוֹל, דני הטוֹב, הנפש האצילה.
דויד שלה, שהיה ציוֹני בּוֹער כאש עוֹד בצעירוּתוֹ בחארקוֹב ועלה לפני שנים רבוֹת לארץ ישׂראל ונעשׂה איכּר, העלה אוֹתה לכאן זמן קצר לפני המלחמה הראשוֹנה, כשהיתה כבר אלמנה יוֹשבת אצל בתה, על כל טוּב". רך ויקר היה לה דויד יוֹתר מכוֹל בניה וּבנוֹתיה, והיתה מתגעגעת עליו עד כדי חוֹלי. וגם הוּא לא יכוֹל לחיוֹת בלעדיה, ולא נח ולא שקט עד שהביאה אליו, אל המוֹשבה בשרוֹן. היא לא מצאה אצלוֹ “כל טוּב” כמוֹ אצל אחוֹתוֹ, אבל הוּא עצמוֹ היה לה טוֹב מכל טוב. היא לא שׂבעה משמוֹע מפיו את קריאת הרוֹך המיוּחדת לו: אמי. קוֹל כזה, נדמה לה, לא שמעה מפי האחירים. “קוֹל נשמה”, אמרה עליו.
אחרי מוֹת בנה נשארה עם כּלתה, ואחרי מוֹת כּלתה הלכה אצל נכדה אהרוֹן, בנם היחידי, חקלאי אף הוּא במוֹשבה אחרת. אף הם אנשים טוֹבים, הוּא ואשתוֹ, ומהדרים את זיקנתה כמצוַת התוֹרה. וּכשעברוּ העירה, והוּא נעשׂה פּקיד ב “יכין”, עברה עמהם העירה. וגם לוֹ, לאהרוֹן, בן יחיד (מה היה להם כאן, בארץ ישׂראל, שיש להם רק בנים יחידים, אף על פי שהם אוֹמרים כוּלם, כי הארץ צריכה לרבים?!) בן יחיד, נער חמוּדוֹת, דני, הבן היקיר, תהא כפּרתוֹ. היא אוֹפה בשבילוֹ תמיד רקיקים שהוּא אוֹהבם, רקיקים קטנים, פּריכים וּמלוּחים עם פּרג.
בן תשע עשׂרה הוּא כיוֹם הזה דני. כשגמר דני את “מאכּס פיין” התחיל לעבוֹד במסגרוּת עדינה. יפהפה הוּא, לא רק כשמתרחץ וּמתלבש לשבּת וּלחג, אלא גם כמוֹת שהוּא בימי המעשׂה, בפניו פני המסגר וּבבגדי העבוֹדה הכּחוּלים, המלוּכלכים בפיח וּבשמן. הנערוֹת כוּלן כּפּרתוֹ,
בוֹלעוֹת אוֹתוֹ בעיניהן. ולא רק יפה הוּא, אלא גם עליז וטוֹב לב, אמיץ ונאמן, לץ ורקדן. ואהבה רבה ביניהם, בין סבתא־מאמי (כך הוּא קוֹרא לה, להבדילה מסבתא מצד האֵם הגרה בחיפה) וּבינוֹ הריבע היחידי לה בארץ.
עמה מדבר דני בלשוֹנה, לשוֹן יידיש, שהוּא מתרגם בשבילה מעברית לצחוֹקם של השוֹמעים, אף על פי שהיא מבינה, ברוּך השם, כל דיבּוּר עברי. למשל: “סבתא־מאמי, פארוואָס דוּ נישט גיסט הארץ, אַז מאמי בעט נישט גיין אין די רעגן?” (למה אינך שׂמה לב כשאמא מבקשת ממך שלא תלכי בגשם?").
היא שוֹמעת, נהנית ואוֹמרת: “חייך, דני, אתה מדבּר יידיש כמוֹ ניקוֹלקא החצרן שלנוּ בחארקוֹב”. וּלאוֹת חיבּה היא מעניקה לו חופן מלא מן הרקיקים הטוֹבים.
אף היא עליזה ודעתה בדוּחה עליה תמיד. כמוֹהוּ כמוֹה, כשתי טיפּוֹת מים. דוֹמה, בשמוֹנים וחמש שנוֹתיה עוֹד מסוּגלה היא לצאת בריקוד – אם תזכּה להיוֹת בחתוּנתוֹ.
כשעזבה את רוּסיה, אלמנה לא צעירה היתה, כבר היוּ לה נכדים מכל התשעה, ואף על פי כן לא חשה בעצמה זיקנה, וּבדרך לארץ ישׂראל עזרה לנוֹסעים עמה, חילקה להם ממה שלקחה עמה צידה לדרך, נזפה במי שראוּי היה לנזיפה וניחמה את מי שצריך היה נחמה, וּבידחה את דעת כוּלם. “קוֹזאק ולא אשה”, אמרוּ עליה הנוֹסעים; והיא ענתה: “יהי מן הקוֹזאק – וּבלבד לחיים!” וסתמה את פיהם לא רק בתשוּבתה אלא גם ב “דבר טוֹב”.
עוֹד רוֹב שיניה בפיה ועיניה רוֹאוֹת בסידוּר גם בלי משקפיים. זריזה וקלה ברגליה, אף כי קוֹמתה הגבוֹהה כבר כפוּפה מעט. אך תשמע כי משהוּ חסר בבית, מיד היא רצה אל החנוּת הקרוֹבה להביא את החסר. גשם ורוּח לא יעצרוּה. תוֹפסת את הסוּדר, מטילתוֹ על ראשה ועל כתיפיה ואיננה. כל הבקשוֹת והנזיפוֹת אינן משפּיעוֹת עליה. “נוּ, נוּ, אספּיק להיזהר ולא לעשׂוֹת כלוּם בקבר”… אבל יש שהיא מצטננת בהליכתה ושוֹכבת כמה ימים במיטה, מתענה קשה בחוֹם וּבשיעוּל, אבל גם אז אין רוּחה נעכרת עליה. שוֹתה כוֹסוֹת אחדוֹת תה רוֹתח עם הרבה לימוֹן, מזיעה יפה והחמה חוֹלצת אוֹתה, והיא שוּב על רגליה. ואך תקוּם ותתהלך, היא רצה שוּב לחנוּת. צריך להוֹדוֹת, שיש לה שם עניין יוֹתר מאשר בבית, שרוֹב השעוֹת היא שרוּיה רק עם כּלתה העסוּקה בבישוּל וּבניקוּי, אהרוֹן במשׂרדוֹ וּבנוֹ בבית מלאכתוֹ אוֹ
ב “עניינים” שלהם. כל קוֹני החנוּת הם מכּיריה, והיא חוֹטפת עמהם שׂיחה של צחוֹק וקלוּת ראש, שיש עמהם הרבה כוֹבד ראש, כדרכה.
כשירדה המלחמה על היישוּב, היה דני מן הראשוֹנים שיצאוּ לחזית. פלמ"חי ותיק שכמוֹתוֹ! משנתוֹ הארבע עשׂרה, בעוֹדוֹ על ספסל בית הספר, כבר עסוּק היה באוֹתם הדברים שהם קוֹראים להם “פעוּלוֹת”. לעתים היה נעדר מן הבית ימים אחדים, וּפעם אוֹ פעמיים אף שבוּעוֹת אחדים. וּכשבא לפעמים אחרי חצי הלילה, ושכח לקחת עמוֹ את המפתח, היתה היא היוֹרדת לפתוֹח לוֹ. הם, ההוֹרים שלוֹ, לא שמעוּ אוֹתוֹ בבוֹאוֹ, שנמנע מלצלצל ורק בפרקי אצבעוֹתיו הקיש קלות על הדלת. אך היא, בשנת הציפוֹר שלה, שמעה וּמיהרה לפתוֹח לוֹ. מפי אביו שמעה פעם, שהוּא מוּמחה גדוֹל לכל מיני כלי משחית. לא לחינם למד ב “מאכּס פיין”, וּבודאי אוּמנוּתוֹ דרוּשה שם.
במשך ארבעה שבוּעוֹת של קרבוֹת הספיק דני להיוֹת בחזיתוֹת שוֹנוֹת. ותמיד בקו הראשוֹן, בתוֹך האש. גם אביו, כשהיה עוֹד חקלאי במוֹשבה, נפצע פעם בליל שמירה על ידי ערבי, וכדוּר אחד נעוּץ לוֹ עד היוֹם בקיבּוֹרת ידוֹ וגוֹרם לוֹ לפעמים כאב, בפרט במזג אויר לח וקר.
עד שנסעה מ “שם”, לא ידעוּ בני משפחתה מלחמוֹת ויריוֹת וּכלי קרב. איש מהם לא עבד בצבא. אבל כאן בארץ ישראל למדוּ היהוּדים גם את המלאכה הזאת. הלואי שלא היוּ צריכים לה!… שתי פעמים נפצע דני בקרבוֹת, אבל ברוּך השם, הפּצעים היוּ קלים, ואחרי שבוּע אוֹ שבוּעיים של ריפוּי בבית – חזר לחזית.
“אני מתפללת עליו ג' פעמים ביוֹם, ורעה לא תגע אליו” – אמרה, והאמינה באמוּנה שלימה שתפילתה סוֹככת בעדוֹ.
בכל פעם שהיה בא ליוֹם אוֹ ליוֹמיים הביתה, היה ממהר קוֹדם כל אליה, אל סבתא־מאמי, והיא היתה מניחה את שתי ידיה, הגרוּמוֹת אך החמימוֹת, על ראשוֹ (גבוֹהה היא ממנוּ כדי ראש), לוֹחצת אוֹתוֹ אל גוּפה וּמברכתוֹ לחזירתוֹ, כשם שמברכתוֹ ביציאתוֹ. אחר כך מסתכלת בפניו ואוֹמרת: “טפוּ! הרי אתה כתימני: שחוֹר ורזה ויבש! מה, בודאי מרעיבים אוֹתך שם, אהיה כפרתך!… תיכף אביא לך רקיקים אחדים…”
והוּא ענה בחיוּך: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך “אייזן”. שלאג אראבּער בּיז זיי לוֹיפין מיט א בּהלה”. (אין דבר, סבתא, אני “אייזן”. מכה ערבים עד שהם נסים בבהלה).
היא מנענעת ראשה כנגדוֹ: "הכה, הכה בהם, ילדי. כמה שתכה בהם, בגוֹיים הרשעים – לא תכה אפילו החלק האלף ממה שהם הכוּ אוֹתנוּ במשך כל הדוֹרוֹת. אבל הוה זהיר. אל תהי גיבוֹר ללא צוֹרך. אל תהי כאלה שלנוּ קלי הדעת, שחייהם הפקר, הרצים באוֹטוֹמוֹבילים כמטוֹרפים…
“זיין גוּט, זיין גוּט… גיבּ קיכאלאך!” (יהיה טוֹב, יהיה טוֹב.. הבי רקיקים!).
באחד הקרבוֹת האחרוֹנים נפצע דני ברגלוֹ. לא הביתה הוּבא עוד, אלא לבית החוֹלים בעמק הביאוּהוּ, יחד עם פצוּעים אחירים. זקוּק היה לניתוּח והוֹדיעוּ להוֹריו. הם נסעוּ אליו וּמצאוּהוּ שוֹכב במיטה. בחדר גדוֹל מלא מיטוֹת וחוֹלים שכב, והיה מחייך לקראתם וּמנענע להם בידוֹ. על שאלת האם אם הוּא מרגיש עצמוֹ כאן בטוֹב, השיב: “מאה אחוּז!” והצטער שהטריחוּ אוֹתם לנסוֹע נסיעה רחוֹקה בתנאי תחבוּרה רעים כל כך.
וההוֹרים חזרוּ מדוּכאים. פצע אנוּש ברגל. צרוֹר כדוּרים
פוֹצץ את העצם למעלה מן הקרסוּליים. ספק הוּא אם אפשר יהיה להציל את הרגל. וּמי יוֹדע בכלל? חוּמוֹ אינוֹ פוֹסק, וּמפי הרוֹפאים אין להציל דבר ברוּר. והוּא המסכן שוֹכב בחוֹם וּמתבדח וּמכחיש שיש לוֹ מכאוֹבים, אף כי מתוֹך העוית העוֹברת בכל פעם בפניו צוֹעק הכאב. הרוֹפאים אינם אוֹמרים מתי ייעשׂה הניתוּח. כנראה, לא מהר. ועל כן לא יכלוּ להישאר וחזרוּ, מתוֹך חרדה שלא יקראוּ להם פתאוֹם בטלגראמה…
בחזירתם לא כיסוּ כלוּם מן הזקינה. לא היוּ רגילים לכסוֹת ממנה דבר. פניה האפירוּ לשמע הדברים, אך במקוֹם להתעניין בעצם הפצע, הפצירה בהם להגיד לה בדיוּק באיזה יוֹם נפצע. וּכשאמרוּ לה, כאילוּ נחה דעתה: הרי באוֹתוֹ יוֹם שכבה בקדחת ולא יכלה להתפּלל. השתמש השׂטן בשעת הכוֹשר וּפצע אוֹתוֹ, את היקיר.
ההוֹרים נסעו עוֹד פעם אחת לפני הניתוּח, וּפעמיים לאחריו, וּבכל פעם חזרוּ בלי בשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. רק זאת סיפרוּ, שמצאוּ שם בפעם האחרוֹנה איזוֹ נערה, חצי חיילת וחצי “אחוֹת”, שבאה אליו מאיזה מקוֹם ונשארה עמוֹ. אין הם יוֹדעים מי וּמה הנערה. לפי הנראה, אין היא זרה לוֹ. מסכנה גם היא…
הזקינה נצטמקה פתאוֹם. קוֹמתה נכפפה. הוֹקירה רגליה מן החנוּת והיתה יוֹשבת בפינת הספה בטילה מעבוֹדה ועצוּבת רוּח, ורק שׂפתיה נעוֹת: עתה התפללה להחלמתוֹ של דני בכל שעוֹת היוֹם. בלכתה וּבשבתה וּבשוֹכבה היוּ שׂפתיה רוֹחשוֹת בתפילה. אבל תפילתה עשׂתה רק מחצה. הוּא חי מן הפצע, אלא שחצי רגלוֹ, עד סמוּך לברך, מוּכרחים היוּ לקטע.
כשבא לביתוֹ, מלוּוה אוֹתה נערה, הלבוּשה חציה כחיילת וחציה כ “אחוֹת”, והוּא צוֹלע על קבּוֹ, והמכנס מקוּפּל וּמהוּדק בסיכּוֹת אנגליוֹת, רחוֹק מן הרצפה, היוּ פניו חיורים, כאילוּ הלבינו, ועיניו עמוּקוֹת וּרחוֹקוֹת, אך מאירוֹת באוֹר רך וטוֹב. הוּא היה שׂמח וטוֹב לב. אוֹתוֹ דני. קוֹדם כל רץ על קבּוֹ אליה, אל סבתא־מאמי, וחיבק את ראשה ביד שׂמאלוֹ, כי תחת יד ימינוֹ היה נתוּן הקב, שהיה עשׂוּי עץ חדש. קשה היה לוֹ לעמוֹד על רגלוֹ האחת, אף כי נשען אליה, כי עדיין לא הסתגל למוּמוֹ. כשראה את פניה העצוּבים, אמר: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך קענין לוֹיפין. מיר מאכין אַ פּרוֹטיזה. אַ נייע פוּס. וידער גיין שלאגין אראבער… דאָ קיכאלאך?” (אין דבר, סבתא־מאמי, עוֹד אוּכל לרוּץ. יעשׂוּ לי תוֹתבת. רגל חדשה. שוּב אלך אכּה ערבים… יש רקיקים?)
אבל היא הסתכלה בוֹ בעיניים מליאוֹת רחמים וּדמעוֹת. והפעם אמרה לוֹ בלי צחוֹק: “די, ילדי, מעתה תישאר בבית. די להכוֹת… אבוֹי לי, כמה ילדים יקרים כבר הלכוּ לאיבוּד!… בחתוּנתך לא תוּכל עוֹד לרקוֹד. אבל אני ארקוֹד בה… כן, כן, ארקוֹד “קוֹזאק”… באוֹנייה אמרוּ עלי שאני קוֹזאק, וארקוֹד “קוֹזאק”… ודבר אחד תבטיח לי… אתה שוֹמע, דני? תבטיח מיד: שיהיוּ לך הרבה ילדים. לא כמוֹ לאבא וּלסבא שלך. צריך שיהיוּ לך הרבה בנים, הרבה מאוֹד. כמה שהיוּ לי שם, ברוּסיה, וכמה שנחוּצים כאן לארץ… וּרקיקים תקבל כמה שאתה רוֹצה…”
“מה אַת אוֹמרת, דליה?” – פנה דני במבט רב משמעוּת אל הנערה, שעמדה ליד הוֹריו והסתכלה בחיבה בוֹ וּבזקינה.
פני הנערה הסמיקוּ קצת, אך מיד התעשתה, כראוּי לאחוֹת בצבא ישראל ולבחוּרתוֹ של דני, ואמרה בחיוּך מלא חן: “כמה שהארץ תהיה צריכה וכמה שסבתא רוֹצה…”
וחיוּכה הטוֹב הוּשרה על פני כל הנמצאים בחדר, לרבוֹת התמוּנוֹת על הכּתלים.
הגיעני צילצוּל רפה, מהסס. הלכתי וּפתחתי את הדלת ונכנס זקן חיור, עיניו מרפרפוֹת והוּא מתנוֹדד כעוֹמד להתעלף. החזקתי בידוֹ, הבאתיו אל חדר עבוֹדתי והוֹשבתיו בכוּרסה.
־ אין דבר – אמר, כמדבר לנפשוֹ – הלב… הנה אני לוֹקח גלוּלה אחת – וזה יעבוֹר…
העלה מכיסוֹ שפוֹפרת קטנה, הפכה על כף ידוֹ ונתן בפיו גרגר של רפוּאה.
מיהרתי והבאתי לוֹ מים בכוֹס.
אך הוּא ניענע בידוֹ לסירוּב:
־ Thank you!. אין צוֹרך. כבר בלעתי… רק שתי דקוֹת – וזה יעבוֹר…
עמדתי עליו ממתין מתוֹך רגש של מבוּכה וחרדה. רוֹשמוֹ היה כעוֹשׂה מאמץ פנימי להתגבר אל חוּלשתוֹ.
־ נוּ, כבר… אמרתי למר: רק שתי דקוֹת… עכשיו יכוֹל אני לדבר את דברי. אני חירש, ־ אמר והראה על אוֹזנוֹ – איני שוֹמע כלוּם. מה שלא אוּכל לקרוֹא מעל שׂפתיו, יוֹאיל לכתוֹב לי על פיסת נייר. ראייתי, ב"ה, עוֹד אתי…
ישיש קטן קוֹמה היה, לבוּשוֹ נאה, עשׂוּי בקפדנוּת. פנים רזוֹת, קוֹדקוֹד קריח וּזקנקן לבן, מסוּפּר ומחוּדד יפה, מאריך את הסנטר ועוֹשה את הגוּלגוֹלת כוּלה משוּלש עוֹמד על חוּדוֹ. משקפי זהב עוֹטרים את העיניים הקטנוֹת, העצוּבוֹת.
הוֹשיט לי במאוֹר פנים את ידוֹ:
־ שמי ציטרוֹן. יהוּדי ליטאי שחי באפריקה הדרוֹמית וּבאמריקה, ואין אני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר. הסוֹפר ציטרוֹן לא היה קרוֹבי. כל ימי כתבתי רק מכתבים, בעיקר מכתבי מסחר. אבל קראתי ספרים הרבה. שתי תאווֹת היוּ בי כל ימי: קריאת ספרים וציוֹנוּת. עוֹד אספר למר על כך. כמה פעמים חיפשׂתיו בבית ההוֹצאה שלוֹ ולא מצאתיו. עתה באתי לביתוֹ להטריח עליו. בודאי לא יקפיד עם אדם בן שמוֹנים וארבע (למען הדיוּק, בעוֹד ירח ימים…), שבא לגזוֹל מזמנוֹ היקר. אמרוּ לי, מר יוּכל לעמוֹד לי בצרתי…
הוּא הדגיש את המלה האחרוֹנה והסתכל בפני לראוֹת מה רוֹשמה עלי. הוֹציא מטפחת צחה וּמחה את קרחתוֹ המזיעה, אחר ניקה בה את זכוּכית משקפיו, הרכיבן שוּב ואמר:
־ גם אם יצעק אלי לא אשמע. חירש מוּחלט. זה חמש שנים.
עשיתי תנוּעה, שפירוּשה: ואין לוֹ מכשיר של חירשים?
־ יש ויש! – מיהר להשיב בחיוּך עליז־נוּגה – שלוֹשה מכשירים לי בבית: אחד משוייץ, אחד מארצוֹת הברית והאחרוֹן מאנגליה. הראשוֹנים לא יצלחוּ למאוּמה, השלישי, העובד בחשמל, מוֹעיל קצת, אבל איני יכוֹל לטלטלוֹ עמי בגלל התיבה, שהיא כזוֹ.
וּלהראוֹתני את שיעוּר התיבה, הקיף בידוֹ תיק של עוֹר נאה, מקוּפל על משהוּ מרוּבע, תבנית ספר, קשוּר בחוּט של גוּמי, שהחזיק על ברכּוֹ.
־ הריני בא מרמת גן. יוֹתר מארבע שנים שאני דר שם. מאז בוֹאי לארץ בפעם האחרוֹנה מאמריקה, שנה לפני ייסוּד מדינת ישׂראל. כל ימי, בליטא, באפריקה וּבאמריקה, הייתי תחילה חוֹבב ציוֹן ואחר כך ציוֹני. יש שנדמה לי, כי נוֹלדתי ציוֹני. פעם ראשוֹנה הייתי בארץ בשנת 1935, לפני פרוֹץ המרד הערבי, אחרי שעשיתי באמריקה כחמש עשרה שנה. עוֹד אשוּב אספר למר על כך. אבל – למה אין מר יוֹשב? איך אדבר אליו מלמטה למעלה? אי אפשר. עלי גם לבקש ממנוּ סליחה וּמחילה, שנהגתי שלא כשוּרה ולא שאלתיו תחילה, אם יכוֹל הוּא להקדיש לי מסבלנוּתוֹ כשעה אוֹ כדוֹמה לזה. באמריקה נוֹהגים לשאוֹל תחילה בטלפוֹן. אבל אין למר טלפוֹן… כדי שיבין את צרתי, עליו לדעת קצת מקוֹרוֹת חיי. אחרת אי אפשר שיבין. יחשבני לחסר דעה, רחמנא ליצלן…
לא יכוֹלתי שלא להקדיש לישיש יפה וחוֹלה לב כמוֹתוֹ מסבלנוּתי כמה שביקש. בייחוּד שבא אלי מרחוֹק וּביוֹם קיץ חם כזה. הזמנתיו לצאת עמי למרפסת חדרי, מרפסת שרויה בצל ורוּח הים מהלכת בה.
־ Thank you!. אה, פה טוֹב. צל ורוּח. מחייה נפשוֹת! ישב מר פה על ידי ואמשיך סיפוּרי. ישיבתי הראשוֹנה בארץ ארכה כשלוֹשת רבעי שנה, עשיתי בה עסק מה וחזרתי לאמריקה לחסל את עסקי שם. אבל מלחמת איטליה־חבּש והמרד הערבי עצרוּני שם כמה שנים. וּבקיץ 1939 נסעתי אל אחי בלאטביה, ושם מצאתני המלחמה. נתין אמריקה הייתי ויכוֹלתי לצאת בדרך הים, אבל התמהמהתי אצל אחי, עד שאיחרתי את היציאה (סבוּר הייתי, כמוֹ רבים וּכמוֹ תמיד, כי המלחמה תיגמר במשך ירחים מספר), וכן נתגלגלתי במחילה בגילגוּל מחילוֹת דרך רוּסיה לשאנחאי, ורק אחרי פּירל־הארבּוֹר חזרתי לביתי, לאמריקה. כן, כבר אמרתי למר, שאיני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר, ועלי להוֹסיף עוֹד זאת: מעוֹדי לא הייתי לא גיבוֹר ולא חכם ולא אידיאליסט, אלא יהוּדי פשוּט, כמוֹ שאוֹמרים “,בלי חוֹכמוֹת”. לא ענותנוּת היא, אלא אמת לאמיתה… שמא נוֹהג מר לאכוֹל בשעה זוֹ סעוּדת הצהריים? אם כך הוּא, אל יצר לעצמוֹ בגללי, אמתין לוֹ כאן עד שיכלה סעוּדתוֹ. ואפילוּ ירצה אחר כך לחטוֹף נימנוּם שלאחר הצהריים – לא איכפת לי. אוכל להמתין גם כמה שעוֹת. Time is no longer money to me. אשב לי פה בצל וּברוּח הים ואמתין. פה טוֹב מאוֹד!… ארבעים שנה הייתי נוֹהג לישוֹן בכל יוֹם שעה אחת אחרי הצהריים. עכשיו אין לי צוֹרך בכך. משני טעמים: אין לי שעת צהריים, משוּם שאיני אוֹכל בצהריים. רק פעמיים ביוֹם אני אוֹכל: בבוֹקר וּבין הערבּיים. מעט מאוֹד וּממה שאני מכין לי בעצמי, ועל פי דייטי חמוּרה, שקבע לי הרוֹפא שלי באמריקה. והטעם השני: גם בלילה איני יכוֹל לישוֹן, אלא שעוֹת מוּעטוֹת בלבד… איך כתוּב בקוֹהלת? “ויקוּם לקוֹל הציפוֹר”.
רשמתי לו: הריני מוּכן וּמזוּמן לשמוֹע מה שבפיו אפילוּ שעתיים.
־ Thank you!. יחידי אני. אשתי מתה עלי לפני עשׂרים שנה בבּוֹסטוֹן. שם גרתי אז. כבר אמרתי למר כי ליטאי אני. בן שאוולי… בהיוֹתי בוילנה הכרתי את סוֹפרי וילנה הזקינים. גם את קלמן שוּלמן הכרתי. משם נסעתי לפני ארבעים וחמש שנה לאפריקה הדרוֹמית. כעשׂרים שנה הייתי שם ועשיתי מעט הוֹן, כרוֹב יהוּדי ליטא שהיגרוּ לשם. אחר כך נסתאבה עלי “היבשת השחוֹרה” ועברתי עם משפּחתי לאמריקה. לפני עוֹזבי את אפריקה נישׂאה בתי לגוֹי ונשארה ביוֹהאניסבּוּרג. אוּלי גם זוֹ היתה סיבה לעוֹזבי את הארץ ההיא. אף על פי שאיני אדוּק – לא יכוֹלתי “לעכל” את המעשׂה הזה. ואני ואשתי וּבננוּ נסענוּ לאמריקה. רציתי להיוֹת בתוֹך קהל יהוּדים. גם שם עשׂיתי עסקים לא רעים. סחרתי בחוֹמרי דלק… כבר אמרתי למר, כי כל ימי הייתי ציוֹני וארץ ישראל היתה ראש חלוֹמוֹתי. זקן כמוֹני אינוֹ חוֹשש לוֹמר את האמת: חלמתי תמיד על ארץ ישראל, והאמנתי בקיוּם החלוֹם, אך לא עלה על דעתי לנסוֹע שמה, כרוֹב הציוֹנים שנהגוּ כך. די היה לי במה שהייתי קוֹרא ושוֹמע על הארץ בספרים, בעיתוֹנים, באסיפוֹת וּבקוֹנגרסים, וגם בנתינוֹת שהייתי נוֹתן בעין יפה לקרנוֹת וּלכל מיני מגבּיוֹת… מימַי לא הייתי לא ציר ולא עסקן ולא יוֹשב ראש, אף לא חבר ועד – את כל אלה שנאתי. אבל את ארץ ישראל אהבתי – מרחוֹק, כמוּבן… ציוֹנוּת מהי? נתינה. רוֹב הציוֹנים בגוֹלה עדיין סבוּרים כך…
ואיך נסעתי בשנת 1935? בהשפעת “הילד”. מי “הילד”? בן אחוֹתי, המוֹרה למתימטיקה, ד"ר קב־ונקי, זה שנפטר אשתקד בתל אביב. פתאוֹם, בשעת השיעוּר בכיתה. מר הכירוֹ? בודאי. רבים הכירוּהוּ. לא רק מתימטיקאי טוֹב היה, אלא גם תלמיד חכם גדוֹל, בלשן מצוּיין, איש תמים וציוֹני נאמן. מילדוּתוֹ נקשרה נפשי בנפשוֹ. במשפחת קב־ונקי היוּ הרבה תלמידי חכמים ואנשים מצוּיינים במידוֹת. גם אביו היה למדן מוּפלג וּבעל מידוֹת וּמת בדמי ימיו. מאוֹד אהבתי את אחוֹתי, ואת בנה זה אהבתי עוֹד יוֹתר, ותמיד קראתי לוֹ “הילד”. גם היוֹם, שנה אחרי מוֹתוֹ, איני יכוֹל לקרוֹא לוֹ אחרת. באמת היה ילדי יוֹתר מילדַי… כארבעים שנה הייתי מחליף עמוֹ מכתבים, ועתה שׁכלתיו…
הוּא הפסיק רגע ודחק את מטפחתוֹ אל תחת משקפיו.
־ מתל אביב, שישב בה משנת 1910, היה “הילד” כוֹתב אלי מכתבים, וּבהם דברי תוֹכחה, שאני, ציוֹני וָתיק כמוֹני, שהייתי קשוּר בקוֹנגרס החמישי, שנוֹסדה בוֹ הקרון הקיימת, שהכרתי את הרצל ואת נוֹרדוֹי ואת זנגביל וּפשיטא, את כל מנהיגי הציוֹנים ברוּסיה: אוּסישקין, צ’לינוֹב וּמוֹצקין, את אחד־העם ולילינבּלוּם ואת האחים גוֹלדבּרג ורבים אחרים – אין אני בא לארץ ישראל, ולוּ לשם ביקוּר בלבד, לשם מראה עיניים והלך נפש. ולמה לא אעשה משהוּ כאן, בארץ, לשם בניינה? עד מתי אהיה “עכברא דשכיב אדינרי” אצל הגוֹיים? גוּזמא נקט “הילד”. לא שכבתי על הדינרים שלי. מיוֹם שעמדתי על דעתי הציוֹנית נתתי לצוֹרכי היישוּב והמעשה בארץ, נתתי מעשׂר ולפעמים יוֹתר ממעשׂר. וּמה שנתתי בעילוּם שם נתתי, כי שנאתי את הפירסוּם. וּבכן בזה לא צדק “הילד”. אבל בכלל היה הדין עמוֹ. וּבאמת, נמאסוּ עלי העסקים אצל הגוֹיים. אפילוּ באמריקה המרוּבּה באוֹכלוֹסין יהוּדים העסקים הם אצל הגוֹיים. אף לא היה עוֹד בשביל מי לטרוֹח ולסחוֹר, בייחוּד, אחרי שאשתי נלקחה ממני ונשארתי יחידי. בתי הגדוֹלה, כבר סיפרתי למר, נשוּאה לנוֹכרי, והיא כבר סבתא לנכד לא מהוּל. בעלה עוֹסק בייצוּא של בשׂר חזיר והוּא עשיר כקוֹרח. מה אני חייב לה וּמה היא חייבת לי? וּבני, מהנדס גשרים מהוּלל בקאליפוֹרניה, רוָק בא בימים, אף הוּא, לצערי, רחוֹק מן היהדוּת, וּממילא רחוֹק ממני. כל עמלי ונסיוֹנוֹתי לקרבם ליהדוּת, קוֹדם באפריקה ואחר כך באמריקה, עלוּ בתוֹהוּ. הם, פשוּט, לעגוּ לי ול־Whims שלי. אוּלי משוּם שרציתי ליתן להם חינוּך ציוֹני בלי ציוֹנוּת אמיתית. איני יוֹצא מן הכלל בעניין זה. לצערי, באתי לכלל הכרה זוֹ, כשאני עוֹמד כבר על פי הקבר.
יסלח לי מר, שאני מאריך בהקדמה. זה כשנה שכמעט לא דיברתי עם אדם חי. מיוֹם שנסתלק “הילד”, אין לי עם מי לדבר. את בעל הבית שלי ברמת גן איני יכוֹל לדבר לשלוֹם, אחרי מה שעוֹלל לי. איני כוֹעס עליו, איני כוֹעס על שוּם אדם, אבל לדבר אליו איני יכוֹל. אוּלי עוֹד אשוּב לעניין זה בהמשך הדברים. לא זאת הצרה שלי…
סוֹף סוֹף נעניתי לוֹ ל“ילד”, כלוֹמר, לד“ר קב־ונקי, וּבאתי לארץ, כאמוּר, בשנת 1935: יהוּדי אמיד מאמריקה שבא לארץ, מיד מקיפים אוֹתוֹ סרסוּרים וּבעלי עצוֹת. גם בנידוֹן זה לא הייתי יוֹצא מן הכלל. גם בקרן הקיימת, שהכירוּני שם יפה בשל התרוּמוֹת שתרמתי להם כל השנים מיוֹם שנוֹסדה הקרן, יעצוּני בכה וּבכה. שוֹחחתי עם אוּסישקין ע”ה ועם ד"ר גראנוֹבסקי. לסוֹף הקימוֹתי בית חרוֹשת לצינוֹרוֹת ביטוֹן ליד כפר סבא, עם שוּתף אחד בעל מקצוֹע מחיפה, ציוֹני ותיק ואדם הגוּן, שהכוֹל המליצוּ עליו. גם בקרן הקיימת דיברוּ עליו טוֹבוֹת. הבאתי את המכוֹנוֹת והמכשירים מאמריקה. השקעתי בעסק כעשׂרים אלף דוֹלר והתחלנוּ לעבוֹד. בית החרוֹשת עבד כחצי שנה. עשינוּ צינוֹרוֹת יפים, ורבים היוּ הקוֹפצים עליהם. רוחים עדיין לא ראינוּ, כמוּבן. השוּתף, שניהל את בית החרוֹשת במקוֹם, קיבל משׂכוֹרת “לפי עבוֹדתוֹ וּלפי צרכיו”, כאידיאל הסוֹציאליסטי השלם… ראיתי, שיש מקוֹם בארץ לעסק הגוּן וּמוֹעיל ויש לי על מי לסמוֹך – קמתי ונסעתי לאמריקה על מנת לחסל שם את עסקי ולחזוֹר להשתקע בארץ. איך אוֹמר הרוּסי? “מוּטב מאוּחר מאפס דבר”. עד שאני מתמהמה באמריקה פרצוּ המהוּמוֹת בארץ. הערבים מרדוּ באנגלים וּפרעוּ ביהוּדים. יוֹם אחד קיבלתי ידיעה, כי הפוֹרעים תקפוּ את בית החרוֹשת שלנוּ. שוּתפי והפוֹעלים עזבוּהוּ וסגרוּהוּ על מסגר. אין לדבּר על חידוּש העבוֹדה, עד שתשקוֹט הארץ. מה לעשׂוֹת? פּוּרענוּת היא. ניסיתי לעשוֹת בעצמי משהוּ לבניין הארץ, וראיתי סימן ברכה במעשה וּמן השמיים עיכבוּ. אפשר שהפסדתי כל השקעתי. אבל לא על ההפסד הייתי מיצר, כי אם על כשלוֹן המעשׂה הראשוֹן שלי בארץ. ידעתי כמה גדוֹל יהיה צערוֹ של בן אחוֹתי, שהיה הגוֹרם בדבר. אך דבר אחד השגתי: הוּא לא יוֹסיף להוֹכיחני עוֹד. שילמתי, כמוֹ שאוֹמרים “,שכר לימוּד”. בלעתי את הגלוּלה. האמריקני אומר – Every man must skin his own skunk כל אדם חייב לפשוֹט את נבלתוֹ הוּא. כשתשקוֹט הארץ אסע ואראה. שוּתפי, איני רוֹצה לפרש בשמוֹ, ישב בחיפה. איני יוֹדע במה התפרנס. פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב לי על המצב. הרבה נחת לא שבעתי ממכתביו. גם “הילד” כתב לי מעין דבריו. המצב בארץ הלך הלוֹך ורע. יהוּדים למאוֹת נהרגוּ ונפצעוּ. המצב הכללי היה בתכלית השפל. והבריטים הפיחוּ את האש, כדי שיוּכלוּ לצלוֹת את ערמוֹניהם. כך דרכם של שליטים זרים מאז וּמעוֹלם… בית החרוֹשת נפרץ ונגנבוּ מתוֹכוֹ לא רק סחוֹרה אלא גם כלים, רצוּעוֹת וחלקי מכוֹנוֹת. השוּתף כתב לי, שסתם את הפרצה וחיזק את ברחי הבניין. מכספוֹ הוֹציא. כך כתב לי.
והנה פרצה מלחמת־העוֹלם השניה. ואני אז, כפי שסיפּרתי כבר למר, אצל אחי בלאטביה, וּכשחזרתי לאמריקה, היתה גם היא כבר בתוֹך המלחמה. עתה אי אפשר היה לחשוֹב עוֹד על נסיעה לארץ ועל בית החרוֹשת. קיבלתי משוּתפי עוֹד שניים אוֹ שלוֹשה מכתבים, שבהם הוֹדיעני, כי לא נשארוּ מן המכוֹנוֹת אלא שברי כלים, גרוּטאוֹת בלבד. אחר כך נשתתק. “הילד” כתב לי, כי הארץ שקטה עם סערת המלחמה, אבל הוּא עצמוֹ נתגייס לצבא הבריטי, מתוֹך רצוֹן לעשות נקמה בנאצים הארוּרים רוֹצחי עמנוּ. לפי מה ששמע, נכנס שוּתפי בעסקים גדוֹלים עם הרשות ועם הצבא, וּמה לוֹ וּלבית החרוֹשת החרב למחצה? יש להמתין עד סיוּם המלחמה.
המלחמה נסתיימה וּבן אחוֹתי חזר לעבוֹדת ההוֹראה. שלחתי לו ייפוּי כוֹח, שיגמוֹר את עניין השוּתפוּת שלי ויציל מה שאפשר להציל. לא לכסף נתכּוַנתי, אלא לסילוּק עניין רע שהעיק עלי. והוּא, שלא היה בקי בהויוֹת העוֹלם, מסר את הדבר לעוֹרך דין. והרי יוֹדע מר דרכם של עוֹרכי דין: מאריכים בהנאתם. בקיצוּר, העניין עלה לי בהרבה מאוֹת דוֹלרים ששלחתי לבן אחוֹתי – ולא נגמר. השוּתף, אף על פי שלא השקיע בבית החרוֹשת אפילוּ פרוּטה אחת, תבע את חצי הרכוּש הנשאר. אף תבע משכוֹרת בעד השנים שבית החרוֹשת היה סגוּר, שהרי משׂכוּרתוֹ נפסקה, והוּא חי על מלווֹת. כך טען. לא היה קץ למשפטים. ואני תמהתי על בתי הדין של ארץ ישראל, שאינם יכוֹלים להביא case קטן כזה לידי גמר. ו “הילד” אף כעס כעס גדוֹל. מתמטיקאי טוֹב היה, תלמיד חכם וּבלשן ואדם יקר, אבל בטלן במחילה. ספר ישן היה חשוּב בעיניו מכל ענייני העוֹלם הזה. אף על פי שלא הזכיר עוֹד עניין בוֹאי לארץ, תקף עלי החשק לעשוֹת שוּב משהוּ בשביל בניינה. כל ימי הייתי מפריש מהוֹני לארץ ישראל, ועתה שהגעתי לגבוּרוֹת, ולעסקים אין עוֹד יצר סוֹכן בי, פשוּט נתבלה מרוֹב זוֹקן, וּממוֹן מעט יש לי וּליוֹצאי חלצי אין צוֹרך בממוֹני, שיש להם רב משלהם, ולי בודאי אין צוֹרך ברוּבוֹ – מה אשב על אדמת ניכר? עסקן לא הייתי ולא אהיה עוֹד. תמיד שנאתי את העסקנוּת, אף על פי שהוֹדיתי בנחיצוּתם של העסקנים. גבּאי לא אהיה, משוּם שאיני הוֹלך לבית הכנסת. בני אינם זקוּקים לא לירוּשתי ולא לזקנוּתי. יוֹדע אני בנים של היוֹם בארצוֹת התרבוּת שהזקינים הם כקוֹץ בעיניהם. החלטתי איפוֹא: "חסל סדר ארצוֹת הגוֹיים! גרתי בשלוֹש יבּשוֹת. הייתי ציוֹני של גלוּת. די. וכי גרוּע אני מאנשי הדוֹר הישן, שהיוּ עוֹלים לארץ הקדוֹשה למוּת שם? הריני כבן שמוֹנים: אעלה לארץ ישראל, ארץ חלוֹמוֹתי, ואחיה שם כמה שנגזר עלי לחיות עוֹד עם המיחוּשים שלי. אני בעצמי אמצא דרך ליישב את הסיכסוּך עם שוּתפי.
אמרתי ועשיתי: מכרתי מה שהיה בידי למכוֹר. הוֹן נאה היה בידי. וּבשנת 1947, בעצם המרד היהוּדי בארץ (באמת חשקה נפשי לראוֹת במוֹ עינַי איך קוֹמץ יהוּדים מוֹרדים במלכוּת עוֹלם…), באתי על מנת להשתקע. אשב בתוֹך עמי, וּמה שיקרה את כלל ישׂראל, יקרה את רֶבּ ישׂראל! באתי עם כספּי ועם מיחוּשי אל “הילד”. נמלכתי בוֹ, והוּא יעצני להכניס את מחצית הקאפּיטאל שברשוּתי לקרן הקיימת כעיזבוֹן בחיים (כך הם קוֹראים לזה) ואקבל מהם קצבה חוֹדשית, והמחצית הנשארה אחזיק בבאנק על כל צרה שלא תבוֹא. הפעם יעץ דוקא כמבין בהויוֹת העוֹלם. לא יכוֹלתי לחשוֹד בוֹ, שיש לוֹ איזוֹ כוָנה, כי איש יחידי היה וחי מעבוֹדתוֹ. עשׂיתי כעצתוֹ.
נסעתי אל שוּתפי בחיפה וּבשׂיחה של חצי שעה באתי עמוֹ לידי השתווּת. כל מה שטען, נעניתי לוֹ. על פי הכלל האמריקני: “כל אימת שאתה מוַתר לאדם, אתה מתיש כוֹחוֹ וּמיפּה כוֹחך”. האמנתי לוֹ, שרוֹב הרכוּש נגנב והשאר אכלה החלוּדה וצריך למכוֹר הכוֹל לגרוּטאוֹת; האמנתי לוֹ, שאין ערך רב לקרקע, משוּם שהיא רחוֹקה מן היישוּב; האמנתי לוֹ, שישב שנים בלא עבוֹדה וּפרנסה כלשהי; האמנתי לוֹ, שרק לטוֹבתי הוּא מוּכן לקנות אל חלקי וכי עליו לקבל מלוה בריבית גדוֹלה כדי לסלק לי את המחצית המגיעה לי; האמנתי לוֹ הכוֹל – וסוֹף סוֹף קיבלתי ממנוּ צ’יק על אלף לא"י וחסל סדר העסקים בכלל וּפטוּר גם מן העסק בארץ ישראל. ציטרוֹן גמר את עסקיו בעוֹלם הזה! אין לוֹ צוֹרך עוֹד בעסקים, ויצא מן העוֹלם בטהרה!
כשחזרתי מחיפה וסיפרתי ל“ילד” שגמרתי את עניין השוּתפוּת בסכוּם זה, היה מלא חימה: הייתכן? איך יכוֹל יהוּדי בעל בעמיו, ציוֹני מכוּבד, להתנהג כך? והיכן? בארץ ישראל?.. אמרתי לוֹ: “אל תצטער, ילדי, מה שיש לי יספיק לי אפילוּ אם עד מאה שנה אחיה. ואילוּ הוּא – אדם שלא הגיע לחמישים, וּבעל משפחה גדוֹלה. אין דבר, גם כספי שבידוֹ ישמש לבניין הארץ. לא חשוּב באיזה צינוֹר עוֹבר הכסף. לוּ חכמוּ השׂכּילוּ בדבר הזה עשירי ישׂראל בחוּץ לארץ!” – הוּא שמע והסתכל בי רגע, אחר כך קם ונשק לי. אדם יקר, אך בטלן היה…
לאחר ימים אחדים דיבר עמי על המיחוּשים שלי, גלוּיוֹת וּפשוּטוֹת דיבר, כדרך אנשי המדע. הוּא ידע, כי מלבד החירשוּת שאין לה תקנה, אני זקוּק לשני ניתוּחים: שבר מעיים ותחתוֹניוֹת, במחילה – תחלוּאי ישׂראל מדוֹרי דוֹרוֹת. ואני אמרתי לו: “את התחלוּאים היפים האלה הבאתי עמי מאמריקה, ארץ הרפוּאה והרוֹפאים הגדוֹלים. ואני כל ימי זילזלתי ברוֹפאים. איך אמרוּ חז”ל? “טוֹב שברוֹפאים לגיהינוֹם”, ואחת גמרתי: לעשׂוֹת להם צחוֹק לרוֹפאים – אמוּת ואקח עמי את מיחוּשי כמוֹת שהם לעוֹלם האמת. אפשר שם יהיוּ לי תכשיט. כבר הסכנתי עמהם ואיני רוֹצה להתגרוֹת בהם. אדוּר עמהם בנחת, ואראה מה אוּכל לעשׂוֹת בגוּפי לטוֹבת ארץ ישׂראל. כל זמן שהנשמה בקרבי חייב אני בעשׂייה. בלי עשׂייה אין לי חיים. איני רוֹצה להיוֹת, כמוֹ שאוֹמר הרוּסי: “פגר חי”.
הסתכל בי “הילד” ברחמים והציע לי לדוּר עמוֹ (עדיין שרוּי הייתי בבית מלוֹן). אמרתי לוֹ: “לא, בשוּם פנים ואוֹפן. עם בני לא רציתי לגוּר ואיך אדוּר עמך? וכי שׂוֹנא אני לך?… מימי לא הייתי לטוֹרח על בני אדם, על אחת כמה וכמה על קרוֹבים שלי, שאני אוֹהבם… עם המיחוּשים ועם החירשוּת – עדיין אני יכוֹל לשמש את עצמי”. וּבכן חיפשׂתי לי דירה. ביקשתי לי מקוֹם שקט מתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים. את אלה אנוֹכי ירא, שהם מן הדברים שאינם בידי שמיים וּפגיעתם רעה… איש זקן וחירש לא טוֹב לוֹ שיתלבט ברחוֹבה של עיר גדוֹלה, שהוּא צפוּי בה לכל מיני פגעים רעים. סוֹף סוֹף מצאתי לי דירה נאה: חדר גדוֹל וּמרפסת זגוּגה אצל משפחה טוֹבה ברמת גן. יהוּדי בן תוֹרה ואדם מהוּגן, אף על פי שהוּא מ“אגוּדת ישראל”. באמת, כבר נכשלתי באדם מהוּגן, אבל הלה ציוֹני היה… הבית מצא חן בעיני, מין בּוּנגאלוֹ של שלוֹשה חדרים ברחוֹב צדדי, ירוֹק, בלי כביש. בשני חדרים גרה המשפחה, והאחד, היפה מכוּלם, עם המרפסת הזגוּגה, השׂכיר לי, עם קצת מזוֹנוֹת וּקצת שירוּת. לא כיסיתי ממנוּ, שאין אני מדקדק במצווֹת, והוּא השיב לי בצחוֹק: “על כך יצליפו אוֹתוֹ בעלמא דקשוֹט ולא אוֹתי…” שילמתי להם בעין יפה, והם צריכים היוּ הכנסה זוֹ: משפחה בעלת חמש נפשוֹת, רחוֹקה מעשירוּת. הבאתי עמי כל מיני כלים וּמכשירים, מאלה שאמריקה מצוּיינת בהם, דברים המקילים חייו של אדם, בתוֹכם מקרר חשמלי משוּבח, והעמדתיו לרשוּתם. עוֹד כמה כלים, מאלה שלא היוּ דרוּשים לי, נתתי להם לשימוּשם. שני הצדדים היו מרוּצים. הם נהגוּ בי כבוֹד וחיבה, הם וּשתי בנוֹתיהם וּבנם, כוּלם אנשים טוֹבים וחביבים, יוֹצאי בּוּקוֹבינה. לשוּם צד לא היוּ טענוֹת על הצד השני. לא הטרחתי עליהם בשוּם דבר, והם לא הטריחוּ עלי. אף לקחוּ מספרי למקרא. הרבה ספרים הבאתי עמי, ועוֹד אשוּב לעניין זה, שהוא העיקר. אמרתי להם: “רעש בדירתכם אינוֹ מגיע אלי, וּלטייל בסביבוֹת הבית אני יכוֹל בכל שעוֹת היוֹם, שהרחוֹב הוּא צדדי, בנוּי רק מקצתוֹ ואין בוֹ תנוּעה, ואני זהיר שלא אפּגע. זקן וחירש חייב לנהוֹג בזהירוּת יתירה. איך כתוּב בקוֹהלת: “אשר לא ידע להיזהר עוֹד” – אפילוּ הוּא מלך, הוּא – “זקן וּכסיל”. יש אילנוֹת ברחוֹב וגן נאה בסמוּך לוֹ. רמת גן מצטיינת בגניה. באמת, מן הראוּי היה לקרוֹא לה רמת גנים, ברבים. מעוֹדי אהבתי עצים וירק: בליטא, באפריקה וּבאמריקה. תמיד דר הייתי בבית שיש לוֹ גן אוֹ ליד גן ציבוּרי. חן הגן על שכיניו. וכך תיארתי לי את ארץ ישראל – כולה כגן רטוֹב, אשר “עיני ה' עליה מראשית השנה ועד אחרית השנה”. וכך יוֹשב הייתי בכל יוֹם שעוֹת אחדוֹת בגן הסמוּך, בצל האילן, קוֹרא ספר אוֹ מסתכל בעוֹלמוֹ של הקב”ה וּבבריוֹתיו. ביוֹתר נהניתי מן הילדים, ילדי ארץ ישראל היקרים, המסוּלאים בפז. לפני שהיתה המדינה והקיצוּב ואפשר היה לקנוֹת ממתקים בכל יוֹם שרוֹצים וכמה שרוֹצים – הייתי קוֹנה בחנוּת וּמחלק להם. וּכבר הכירוּני והיוּ סבּים עלי על ספסלי, צעקוּ אל תוֹך אוֹזני “סבא” וקיבלוּ מידי בשמחה ובצהלה. אי, ילדי ארץ ישראל הכשירים, אהיה כפרתם! הם הם שהביאו לנוּ את התמוּרה והגאוּלה! מדי דברי בהם דמעוֹת עוֹלוֹת בעיני…
ושוּב נשתתק רגע ודחק את המטפּחת אל תחת משקפיו.
־ I know, I bother you. לא כן? זה כשנה, שלא דיברתי עם אדם, מיוֹם שנסתלק “הילד” ונתפרדה החבילה ביני וּבין בעל הבית שלי, ויש לי צוֹרך להשׂיח את לבי. “דאגה בלב איש – ישׂיחנה”.
החויתי לוֹ תנוּעה, שפירוּשה: אתה רשאי להמשיך. אף הארתי לוֹ פני, להגיד לוֹ, שדבריו עניין לי בהם, אף על פי שעדיין לא למדתי מה צרתוֹ, שאני יכוֹל, לפי דבריו, לעמוֹד לוֹ בה.
־ כשנכנסתי לדירה הבאתי עמי ספרים הרבה, בכמה לשוֹנוֹת שאני קוֹרא: עברית ויידיש, גרמנית ורוּסית ואנגלית. מעוֹדי לא היה בי יצר הכתיבה, אבל תמיד שטוּף הייתי בקריאה. לא עבר עלי כמעט יוֹם, שלא קראתי, הרבה אוֹ מעט. אבל העסקים הפריעוּ. ספרים מכל הסוּגים: ספרוּת יפה והיסטוֹריה, דברי היגיוֹן וּמדע קלים. שלוֹשה ארוֹנוֹת גדוֹלים הבאתי עמי, מליאים ספרים, בהם עוֹד כמה שקניתי ברוּסיה. עתה פנוּי הייתי לקריאה כל הימים, לרבוֹת הלילוֹת. יכוֹלתי לקיים בעצמי “והגית בוֹ יוֹמם ולילה”. כשאני קוֹרא אני נהנה כל כך, שנדמה לי: לא רעיוֹנוֹתיהם של אחירים הם אלא רעיוֹנוֹתי שלי. הדברים אמוּרים בספרים שהם טוֹבים בעיני. ספר שאינוֹ לפי רוּחי הייתי מוֹציאוֹ מביתי, כדי להקטין את “המהוּמה בבית”, חי־חי! אבל רוֹב ספרים שקניתי מצאוּ חן בעיני. נמניתי מיד על שני עיתוֹנים, שמביאים לי בכל יוֹם הביתה והייתי קוֹרא את שניהם, מן הקצה אל הקצה, בייחוּד הייתי נהנה מהם בערבי שבתוֹת וחגים, שהם מליאים וּגדוּשים דברים שהם בבחינת מזוֹן רוּחני. את שאר הזמן נתתי לספרים. ספרים שקראתי פעם, אני חוֹזר וקוֹראם – ואין לך הנאה גדוֹלה מזוֹ. משל, אתה חוֹזר למקוֹמוֹת יפים שביקרת בהם, אוֹ לבית ידידים אהוּבים…
עשׂיתי כעצת “הילד” והכנסתי לקרן הקיימת מחצית הקאפּיטאל שלי, לפי התנאים המקוּבלים, והפקדתי בידם צוואה שלא על מנת לבטל, כי אחרי הסתלקוּתי יהיה כל הנוֹתר מן המחצית הנשארה מחצה על מחצה – לקרן ול“ילד” (מוּבן, שלוֹ לא הגדתי מאוּמה. יראתי את כעסוֹ…). אם היוֹרשים יהיוּ בני מזל – ימעט הזמן וירבה הסכוּם… אף כי אין אדם יוֹדע יוֹמוֹ. דוקא בעל מיחוּשים כמוֹני עשׂוּי להאריך ימים. כדבר המשל היהוּדי: “שבר חרס מבלה קדירה שלמה”.
פעם בשבוּע היה בן אחוֹתי בא לבקר אצלי. היה משלם לי מידה כנגד מידה – אהבה תחת אהבה. הוּא השׂריד היחידי מכל משפּחתי הגדוֹלה בליטא, שרצח הצוֹרר, שחיק עצמוֹת. אדם יקר היה וּמוֹתוֹ בלא עת פגע בלבי. מיוֹם שמת אין לבי כשוּרה ואני צריך לחזקוֹ בגלוּלוֹת… גלוּלה אחת מספקת לי לכמה ימים! רוֹפא ברמת גן רשם לי את הרפוּאה והבאתיה מאמריקה. אפשר שיוֹם אחד תחדל הגלוּלה מפעוּלתה – ואז יקיץ הקץ. אין ציטרוֹן ואין צרה…
הנה כי כן הגעתי אל הצרה שלי, שבגללה אני מביא מבוּל של דברים על מר…
עשׂיתי אוֹזני כאפרכסת.
־ כשנסתדרתי בדירתי ברמת גן והשתקעתי בקריאת ספרי, היוּ עלי כל הימים כימים טוֹבים. שכחתי עוֹלם וּמלוֹאוֹ. כל מה שנעשׂה בארץ ישראל היה טוֹב בעיני. מעט נסעתי בארץ וּמעט ראיתי וּפחוֹת משתיהן שמעתי, אבל לבי אמר לי: זה החוֹף וזה הסוֹף. אף המהוּמוֹת בארצנוּ ומעשׂיהם של צעירינוּ לא ציערוּני ולא הפחידוּני. כלל לא. ידעתי: מרדם יביא לנוּ את הגאוּלה. בטוּח הייתי בכך ולא היה בלבי צל של פיקפוּק בנידוֹן זה. זוֹ שעת הכוֹשר ואשרינוּ שהחזקנוּ בה! נוֹסף על מה שקראתי בעיתוֹנים (קיבלתי גם שני עיתוֹנים מאמריקה: אחד ביידיש ואחד באנגלית), סיפר לי (בכתב, כמוּבן) בנוֹ של בעל הבית שלי על הנעשׂה ברמת גן. נער צעיר, אבל בקי בכל ענייני המחתרת. גם בן אחוֹתי “הילד” היה מחסידי המחתרת, אף על פי שאדם טוֹב מזג היה, לא מסוּגל לפגוֹע בזבוּב על הכוֹתל, אך את הבריטים שׂנא ורצה לראוֹת בגירוּשם מן הארץ. ויש שלבי השוֹטה, הזקן, חשב: מי יתנני צעיר, ונתתי ידי עם המוֹרדים! ידי לא היתה עוֹד שוב פרוּטה אחת. אבל הענקתי לשליחיהם לא פעם מתנת כסף, שהיוּ זקוּקים לה במאוֹד מאוֹד.
והנה יוֹם אחד, בשעת קריאת ספר חשוּב, נבהל רעיוֹני פתאוֹם: “מה אני עוֹשׂה, כלוֹמר לא עוֹשׂה?… כל ימי הייתי שרוּי בעוֹלם העשׂייה, ועתה אהיה אוֹכל ואינוֹ עוֹשׂה, בחינת בהמה וחיה, שאין עליה עוֹל?”… אין אני יהוּדי מאמין, איני הוֹלך לבית הכנסת ואיני מתפלל גם בבית, ואין אני יכוֹל לעסוֹק בתוֹרה לשמה, אף לא על מנת לקבל פרס בעוֹלם הבא, שאיני מאמין במציאוּתוֹ… מצד שני, אין לי צוֹרך לעשׂוֹת שוּם דבר לי וּלביתי. די לי במה שיש לי, אפילוּ עד מאה שנה. ושוּב: איך אפשר שאהיה יוֹשב בארץ ישראל ולא אעשׂה דבר בשביל בניינה? הכסף של הגוֹיים שהבאתי ונתתי לקרן הקיימת בוַדאי שהוּא פוֹעל ועוֹשׂה משהוּ. אבל הרי זה כאיבר שנחתך מגוּפי, מעין ציפּוֹרן אוֹ שׂיער, ואיני חש כלל בפעוּלתוֹ ואין לי כל הנאה מזה. בשעת נתינה היתה לי הנאה של עשׂיית חוֹבה מרצוֹן, וּמכאן ואילך איני טוֹעם במעשׂה שנעשׂה שוּם טעם. מן המזוּמן, שנשאר בידי אני נוֹטל וּמוֹסיף על הקיצבה החוֹדשית, מוֹציא קצת על מתנוֹת לילדים ועל ספרים חדשים, שסוֹכני ברמת גן מביא לי הביתה – אבל איך אוּכל לישב בבטלה ולא לעשׂוֹת דבר של ממש בשביל הארץ והעם? והרי עם כל המיחוּשים שלי, אין אני עדיין עוֹבר וּבטל, אין אני אינואליד במוּבן הרוּחני. מוֹחי ב"ה עוֹבד כדבעי. הזיכרוֹן עדיין פוֹעל כהלכה. יש שנדמה לי, שהוּא אפילו השביח. אפשר קריאת הספרים מחדשת וּמחזקת אוֹתוֹ. אוּלי משוּם שאינוֹ מוּטרד בעסקים וּפנוּי כוּלוֹ למחשבה מתוּנה, שאינה תלוּיה בדבר, מתוֹך הסתכלוּת והתבוֹננוּת… אמת, הנאה גדוֹלה לי במקרא ספרים – אבל זוֹהי הנאת הפרט, שאין בה שוּם תוֹעלת לכלל. אם גם אחכּם יוֹתר – עמי תמוּת חכמתי… מה תוֹעלת בה לעוֹלם, לישׂראל? מה שעשׂיתי לביתי הוּא די והוֹתר. ואם אין אני עוֹשׂה דבר לבית ישראל – למה לי חיים?… כבר אמרתי למר: כל ימי נתתי מכספי לצוֹרכי האוּמה. חוֹבתי היתה זוֹ ועשׂיתיה. לא לכבוֹדי ולא לכבוֹד בית אבא. מעוֹלם לא הלך לבי אחר הכבוֹד. לא הייתי לא נשׂיא ולא סגן, לא גזבר ולא חבר של ועד. לא נאמתי אף נאוּם אחד לא נאמוּ לכבוֹדי אפילו פעם אחת. רבים הכירוּ אוֹתי, אבל כיהוּדי פשוּט, מיצר בצער כלל ישראל. מה שתרמתי, בעילוּם שם תרמתי. גם בשעת סידוּר העיזבוֹן התניתי בפירוּש שלא יפרסמוּ את שמי, וּמר הוּא הראשוֹן, אחרי בן אחוֹתי, שאני מגלה לוֹ את הדבר, וגם לוֹ לא הייתי מספר, אלמלא היה זה צריך לגוּפה של הצרה שלי… בקיצוּר, דוקא משוּם שנהניתי מן הקריאה, ראיתי את הנאתי זוֹ כבטלה. יוֹצא, שאני עוֹשׂה שוּב לעצמי, לטוֹבתי ולא לטוֹבת הכלל… וּמאוֹתה שעה התחילה מחשבה זוֹ מציקה לי, עד – שקשה היה לי שוּב לקרוֹא. ולא עוֹד אלא שחדלתי להבין מה אני קוֹרא, כי המחשבה נתקעה במוֹחי ולא הרפּתה ממני: “מה אתה עוֹשׂה? האם חייך קרוּאים חיים?”… מחשבה משוּנה, לא כן? בפרט אצל אדם העוֹמד על פי הקבר. מה?
ימים אחדים הייתי מעוּנה בהירהוּרים אלה, עד שיוֹם אחד עלה במוֹחי רעיוֹן, שנראה לי מוּצלח מאוֹד, כמוֹ הוֹערה עלי רוּח ממרוֹם. יוֹדע אני את דוֹרי, שנתמעטוּ בוֹ הלבבוֹת, וּכמוֹ שאמר הרמב“ם בהקדמתוֹ למשנה תוֹרה: “ודחקה השעה את הכוֹל”, לא מפני שתכפוּ הצרוֹת, אלא מפני שהכוֹל שטוּפים בקנייני העוֹלם הזה וּבתענוּגוֹת בני אדם ועסקי פּוֹליטיקה והתנגדוּת וריבוֹת מפלגוֹת, ואין בני אדם מסוּגלים לקרוֹא ספרים הרבה, בפרט ספרים שלימים, גדוֹלים וּכתוּבים בלשוֹן קשה קצת, כמוֹ שאוֹמר הרמב”ם: “שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וּזמן ארוֹך”. כך באמריקה וּבשאר ארצוֹת התרבוּת החדשה, וכן גם כאן. סדנא דארעא חד הוּא. אין בני הדוֹר מסוּגלים לקרוֹא את כל אוֹצרוֹת הרוּח שיצרה האנוֹשוּת, כמוֹנוּ אנוּ, כשהיינוּ צעירים. הדוֹר הצעיר בימינוּ שטוּף בספוֹרט, בהנאוֹת קלוֹת של שעשוּעים וּמיזמוּטים, קוֹלנוֹע וריקוּדים וקוֹקטייל וכיוֹצא באלה תענוּגוֹת של קלי עוֹלם. והזקינים, הסתכלתי וראיתי גם בעוֹלם הגדוֹל וגם כאן, אף הם אינם קוֹראים על דרך העיוּן, אוּלי אחד מני אלף, שׂריד מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבאמת רוֹב זקינים בימינוּ גוּפם חלוּש וּמוֹחם עייף ואינוֹ סוֹבל אריכוּת העניין ועמקוּתוֹ. מצד שני ראיתי איך מתחכמים בעוֹלם לקוֹראים הבהוּלים וּמגישים להם מיני קיצוּרים ותמציוֹת של ספרים וּמאמרים בכל מיני צוּרוֹת, ואפילוּ בחוֹברוֹת עשׂוּיוֹת לכך בשם Digest, שפירוּשוֹ “עיכּוּל”, צוּרה נוֹחה לעיכּוּל, אפילוּ לקיבה לקוּיה. ויפה הם עוֹשׂים: מוּטב שידעוּ מעט וּבדרך שטחית משלא ידעוּ כלוּם. ולמה לא נעשׂה גם אנוּ כן קוֹראינוּ ההוֹלכים ורבים, כן ירבוּ? למה לא אעשׂה אני? והרי, ברוּך השם, השׂפה העברית עמי, שכחתי הרבה, אבל הרבה אני נזכר אגב שימוּש. גדוֹל שימוּשה של לשוֹן מלימוּדה. מיוֹם שבאתי לארץ והתחלתי לקרוֹא עיתוֹנים וּספרים חדשים – גירסא דינקוּתא מקיצה בלבי. אף למדתי הרבה מן המלים החדשוֹת והמחוּדשוֹת, ויש לי מילוֹנים שקניתי לי. ערכתי לי גם מילוֹן לצוֹרך עצמי: כל מלה, כל ביטוּי חדש שאני מוֹצא מיד אני רוֹשמם לפי העניין, שיהיוּ מצוּיים לי לעת הצוֹרך. ולמה לא אטוֹל על עצמי מלאכה זוֹ, שיש בה בלי ספק ברכה לרבים? ותכפתי מעשׂה למחשבה: קראתי מאמר אחד וקיצרתי את הנקרא. וּראה פּלא, שוּב התחלתי תוֹפס וּמבין, ולא עוֹד אלא שתפיסתי והבנתי נתחדדוּ לרגל הצוֹרך. איני שוֹטה לדמוֹת עצמי לרמב“ם, אף על פי שחז”ל אמרוּ: “יכוֹל כל אדם להיוֹת כמשה רבנוּ”, והגאוֹן מוילנה אמר: “יכוֹל כל אדם להיוֹת גאוֹן – וויל־נאָר”… לא משה רבנוּ ולא גאוֹן מוילנה – אל רקח וטבּח אוּכל להיוֹת, להביא תוֹעלת כלשהי לדוֹר, ואוּלי גם לדוֹרוֹת הבאים, לעם היוֹשב בציוֹן, השטוּף במלאכת הבניין הגשמי, העוֹשׂה ארבעים אבוֹת מלאכוֹת, הן ותוֹלדוֹתיהן ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהן, ואין שעתוֹ פנוּיה לקרוֹא
ספרים הרבה, בפרט ספרים גדוֹלים וּבלשוֹנוֹת שוֹנוֹת, כּתוּבים בעמקי שׂפה. ואל תביא ראיה מריבּוּי הספרים הנמכרים בשוּק (כן, יוֹדע אני שרבים נמכרים עתה) – מנהג אמריקה פּוֹשט כאן: מין תכשיט הם לקוֹניהם, לנוֹי ולא למקרא, וּכמוֹ שאמר הפּייטן ר' שמוּאל הנגיד:
אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה סְפָרִים
וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק וְרֵיקָם –
כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק עֲלֵי קִיר
דְּמוּת רֶגֶל, וּבָא לָקוּם וְלֹא קָם.
אמרתי איפוֹא לנפשי: אעשׂה מעשׂה טוֹב למען העם בציוֹן, אם אכין לוֹ קיצוּרים ותמציוֹת מן הספרים שאני קוֹרא, מתוֹך שעיתוֹתי בידי. אשוּב ואקרא את הראשוֹנים וגם מן האחרוֹנים לא אניח ידי – עד שאכין לוֹ “בשׂפה קצרה וּברוּרה”, בעברית פשוּטה וקלה, שירוּץ הקוֹרא בה, מין קיצוּר שוּלחן ערוּך, מין “חוֹק לישׂראל” של ספרוּת הדוֹרוֹת האחרוֹנים, משלנוּ וּמשלהם, והיה לוֹ אוֹצר חי עדי עד… הרעיוֹן כל כך קסם לי, כל כך שבה את לבי ונצטייר לי בקרני הוֹד – שנעניתי לוֹ מיד. אחרי שעשׂיתי קיצוּר ראשוֹן על גליוֹן נייר, פּישפּשתי וּמצאתי בין ספרי פּנקס חשבוֹנוֹת גדוֹל בתבנית פוֹליוֹ, מן הפּנקסים שהיוּ משתמשים בהם לפנים בבתי המסחר. עוֹד מרוּסיה נתגלגל אצלי, איני יוֹדע כיצד, לאפריקה ולאמריקה, וּמשם לארץ ישׂראל. רק עשׂרת הדפּים הראשוֹנים היוּ בהם חשבוֹנוֹת, כתוּבים בלשוֹן הרוּסית, והשאר נייר חלק, משוּרטט כחוֹל ואדוֹם, תאוה לעיניים. נייר משוּבּח מן הימים ההם, וּכריכה טוֹבה, חזקה. תלשתי את הדפּים הכּתוּבים, ועל החלקים התחלתי לכתוֹב. והכתיבה עלתה לי בקלוֹת וּבנעימוּת, כמין מזמוֹר, והלשוֹן נענתה לי יפה. ביטוּי שלא מצאתי לוֹ תרגוּם עברי הנחתיו לפי שעה בלשוֹן המקוֹר, עד שיימצא לי. אני אוֹמר לוֹ, למר, טעם אחר היה מעתה לקריאה. לא קריאה לשם הנאה וּלשם שכחה – אלא קריאה לשם תכלית. אתה קוֹרא ורוֹאה את הדברים מצידי צדדים, חוֹדר לתוֹכם וּמבדיל בין עיקר לטפל. בקיצוּר,קראתי וכתבתי, קראתי וכתבתי, עד שבמשך שבוּעיים מילאתי כחצי הפּנקס. מין שיכּרוֹן ניסך עלי, מין דיבּוּק של כּתיבה. והדברים הכתוּבים נראוּ לי מאירים וּשׂמיחים…
אחר כך שבתי ועיינתי במעשׂה שאני עוֹשׂה. ונתגנב ספק ללבי: אוּלי רעיוֹן רוּח הוּא? אוּלי אני מוֹציא זמני וכוֹחי לבטלה?… למחר, בא אלי “הילד” וסחתי לוֹ את הרעיוֹן, ולא סיפּרתי לוֹ שאני עוֹמד כבר בתוֹך המעשׂה. שמע והשיב לי בתוֹם לבב: “באמת רעיוֹן לא רע. וכי יש לך, דוֹדי, מעשׂה טוֹב הימנוּ? עשׂה והצלח! כשתעשׂה חלק מן המלאכה – תראה לי. אוּלי אוּכל להשׂיאך עצה”.
נתחזקתי בדעתי אם כן לא אויל, לא משוּגע אני. והמשכתי במלאכתי ביתר שׂאת, כי ראיתי בה מלאכת הקוֹדש.
וכעבוֹר חוֹדש ניעוֹר שוּב הספק בלבי. הנה מילאתי כבר רוּבוֹ של הפּנקס. כבר שוּרה של ספרים ש“עיבּדתי” עוֹמדת על המדף, כאוֹתם אימוּמי הסנדלר לאחר גמר המלאכה, ועוֹד לפני ספרים למאוֹת ואוּלי לאלפים… מה העבוֹדה הזאת לך? אוּלי אתה בכל זאת עוֹבר וּבטל ורוּח שטוּת נכנסה בך?… הראיתי ל“ילד” מקצת עבוֹדתי. הוּא קרא פרקים אחדים וּמצא את העבוֹדה בכללה טוֹבה. העיר אילוּ הערוֹת קטנוֹת, בייחוּד בענייני לשוֹן (בלשן שכמוֹתוֹ!) וקיבלתי הערוֹתיו בתוֹדה. מכאן ואילך לא הראיתיו יותר כלוּם. אף כשבא לבקר אצלי וּשאלני, אמרתי לוֹ שאני ממשיך, אבל לא הראיתיו דבר. ידעתי שהוּא טרוּד בשלוֹ ולא רציתי להטרידוֹ עוֹד. לוֹ הרי אין צוֹרך באלה. אין הוּא זקוּק לקיצוּר שוּלחן ערוּך. כל ימי שׂנאתי טרדנים ולא רציתי ליהפך לטרדן, בפרט טרדן זקן, שטרחוּתוֹ קשה, משוּם שאי אפשר לסלקוֹ בקלוּת, דרך זילזוּל, לא כן?
לשמע דבריו האחרוֹנים חייכתי. הוּא לא שׂם לב לחיוּכי והמשיך:
־ אף על פי כן עוֹד יתוּש הספק היה מנקר בי. אפשר הוּא, בן אחוֹתי, בעל נפש שכמוֹתוֹ, חס עלי ועל זקנוּתי ואינוֹ רוֹצה לצערני. עלי להימלך במי שאינוֹ חוֹשש לוֹמר לי את האמת לאמיתה. עליתי לירוּשלים ונכנסתי ללשכת הקרן הקיימת. אוּסישקין כבר איננוּ וגם הד"ר יוֹרש מקוֹמוֹ נסע לחוּץ לארץ. קיבלני מנהל מחלקת ההסבּרה. אדם משׂכּיל וּבעל נימוּסים. באמת אדם חביב וּנבון דבר. הוּא מכּיר אוֹתי, בייחוּד אחרי מעשׂה העיזבוֹן. אמרתי לו: “הנה זקנתי ושׂבתי. אף כי בעל מיחוּשים אני – עוֹד יפה כוֹחי לעבוֹדה כלשהי. סבוּרני, שלא תהא זוֹ עזוּת מצידי, אם אבקש מאת הקרן הקיימת להעסיקני במשהוּ”.
נסתכּל בי האיש הטוֹב וחיוּך נראה על שׂפתיו, כחיוּך שנראה לפני רגע על שׂפתי מר, וכתב לי על פּיסת נייר: “צעירים מכבוֹדוֹ אנוּ מוֹציאים לפנסיה – וּבמה נוּכל להעסיק אוֹתוֹ?”
קראתי את הכתוּב ועניתיו: “אין אני מתכוון לעבוֹדה ששׂכרה בצידה ב”ה איני זקוּק לכך. כונתי היא לעבוֹדה כלשהי, שלא על מנת לקבל פּרס, שלא אהיה נידוֹן לבטלה מסאבת. עוֹד כוֹחי עמי לעשׂוֹת. יוֹדע אני כמה לשוֹנוֹת – אפשר אוּכל להביא למוֹסד הלאוּמי תוֹעלת פּוּרתא?"…
נסתכל בי שוּב באוֹתוֹ החיוּך וכתב לי: “באמת איני יוֹדע מה אדוֹני יוּכל לעשׂוֹת בשבילנוּ. יש לנוּ מזכירים יוֹדעי לשוֹנוֹת והם מתרגמים בשבילנוּ כל מה שדרוּש לנוּ. אוּלי יש בידוֹ להציע בעצמוֹ משהוּ? אנוּ רוֹצים בכוֹל לב לעזוֹר לוֹ”. לדבריו אלה שׂמחתי מאוֹד, שהרי לכך חיכיתי. הרציתי לפניו את רעיוֹני. ישב האיש, ראשוֹ שעוּן על כּפּוֹ, והקשיב יפה לדברי. אחרי כן כתב לי: “רעיוֹן נאה מאוֹד, וּבוַדאי תהיה בהגשמתוֹ משוּם תוֹעלת. יעשׂה ויצליח. אם הקרן הקיימת תוּכל לסייע לוֹ במשהוּ – בוַדאי תסייע”.
השׂגתי מה שרציתי. אם כן, לא שוֹטה אני וליבי רחש דבר טוֹב.
חזרתי הביתה מלא מרץ והשקעתי עצמי ראשי ורוּבּי בעבוֹדה. כדי שלא יהיה עיכוּב בעבוֹדתי, נסעתי לתל אביב וּמצאתי אצל חנוָני של כלי כתיבה עשׂרה פּנקסים כאלה, אוֹ בדוֹמה להם, שהיוּ מוּנחים אצלוֹ כבר כמה שנים באין קוֹנה. קניתי ממנוּ כוּלם. אף קניתי בקבוּק גדוֹל של דיוֹ טוֹבה, ווֹטרמאן, והתחלתי עוֹבד על הספרים שלי. אף חיפּשׂתי וקניתי ספרים נוֹספים. גם בספרייה של רמת גן שאלתי ספרים שלא היוּ אצלי. לא עבר עלי יוֹם, שלא עשׂיתי קיצוּר של ספר אוֹ שניים, אוֹ קיצוּרים של כמה מאמרים: ספרי היסטוֹריה, סיפּוּרים, מחזוֹת, מַסוֹת ודברי ביקוֹרת, ביוֹגראפיות, מדע, כל המינים. שכחתי את מיחוּשי, שכחתי את הזיקנה, שכחתי את הזמן. הכּתיבה היתה שעשוּעי יוֹם ולילה. לא נחתי ולא עייפתי. בלייק סאכּסס הוֹחלט על חלוּקת הארץ וּמתן מדינה ליהוּדים. היישוּב הכריז על ייסוּד מדינת ישׂראל וּמינה ממשלה. חילוֹת שבע מדינות פּלשוּ לארץ מתוֹך מחשבת זדוֹן להטילנוּ לתוֹך הים, והנחלנוּ להם מפּלה גדוֹלה והרחבנוּ הרבה הגבוּלוֹת שהוּקצוּ לנוּ. ידעתי את כל אלה וליבי פּחד ורחב. אבל לא הסחתי דעתי מעבוֹדתי. אדרבה, מעתה יש טעם לעבוֹדתי ושׂכר לפעוּלתי. לא לי אלא לאוּמה, שתתכּנס בארץ ותקרא בלשוֹנה. הכוֹל אניח לקרן הקיימת והיא תאכל את הפירות…
וכאן אני מגיע אל ראשית הצרה שלי. אבל עלי לסטוֹת עוֹד פעם אחת, רק פּעם אחת, מן העיקר וּלספּר למר עניין אחר הקשוּר בוֹ. ואוּלם חוֹשש אני, אוּלי באמת כבר הייתי לטוֹרח עליו, וּשעת ארוּחתוֹ קרוֹבה. אם כן הדבר, אפסיק ואמתין לוֹ, אוֹ שאבוֹא פּעם שנית…
הראיתיו את השעוֹן של פּרק ידי: עוֹד לפני שהוּת כשעה עד הארוּחה.
־ טוֹב מאוֹד! – קרא בהתעוֹררוּת – אני מתקרב כבר לסוֹף המעשׂה, to the bad end. מר בוַדאי תמיה עלי בליבוֹ: אדם שעוֹסק זה כמה שנים בקיצוּרים של דברי אחירים, בדברי עצמוֹ הוּא מאריך. זה משוּם שלא דיברתי כשנה עם אדם וצוֹרך לי להשׂיח ליבי. לוּ “הילד” חי, הייתי משׂיח ליבי לפניו. הוּא ידע אוֹתי ואהב אוֹתי. אמרוּ לי על מר, שהוּא אדם טוֹב, מסייע בידי עוֹברי עבירה שבכתב… וּבכן נחזוֹר לענייננוּ: בעל הבית שלי, לפני שנה, מיד אחרי מוֹת ה“ילד”, ד“ר קב־ונקי, ואני מדוּכּא מאוֹד ממוֹתוֹ, ואחרי שבאה עלי התקפת הלב הראשוֹנה – נכנסוּ אלי יוֹם אחד הוּא ואשתוֹ וּבתוֹ הבּכירה, והוּא מספּר לי (בכתב, כמוּבן): בתוֹ זוֹ עוֹמדת להינשׂא. אם כן הם מבקשים ממני, שאעשׂה עמהם חסד ואתן להם את חדרי לשלוֹשה ירחים, עד שייכנסוּ לשיכּוּן בבית העוֹמד בגמר בניינוֹ. כלוֹמר, הבית כבר גמוּר, ורק חסר את השיכלוּלים האחרוֹנים. החתן הוּא קצין בצבא ישׂראל, אדם טוֹב וישר וּמקבל שיכוּן של קצינים. הם ישלמוּ לי בעין יפה, יוֹתר ממה שאני משלם להם שנה שלימה בעד כל הדירה עם המזוֹנוֹת והשירוּת… אף מוּכנים ליתן לי כל התחייבוּת שאדרוֹש, לפנוֹת את החדר כתוֹם שלוֹשת הירחים. וּבוַדאי שארצה לסייע בידי זוּג צעיר ההוֹלך לבנוֹת בית בישׂראל, בפרט, אם המדוּבּרת היא בתם, בת ידידי, והמדוּבּר הוא בגיבוֹרי ישׂראל, שהביאוּ לנוּ את הניצחוֹן… פּעם כתב הוּא, וּפעם הבת, והאם עוֹמדת וּמנענעת ראשה על כל מה שהם אוֹמרים, אף על פי שלא השמיעוּ את הדברים. לא אהיה צבוּע ולא אוֹמר, ש”הייתי מאוּשר" בהצעתם. שאלתי את בעל הבית: הרי יש לכם שני חדרים ולזמן קצר תוּכלוּ להסתדר בלי לטרוֹד אוֹתי ממקוֹם מנוּחתי. וּבעל הבית השיב: הרי יש להם עוֹד שני ילדים מגוּדלים בבית, ואנה ישׂימוּ אוֹתם? והרי זה רק לשלוֹשה ירחים… במשך הזמן הקצר הזה אגוּר במרפּסת הזגוּגה, שקיץ הוּא והאויר שם קריר וכו'. הם בעצמם יעבירוּ את חפצי שמה. לא אצטרך לנקוֹף אצבע. יוֹדעים הם לקיים “והדרת פּני זקן”. וכי לא נהגוּ בי בכבוֹד עד עתה? רצוֹני, יביאוּ אלי את הקצין, כלוֹמר, את החתן עצמוֹ: אדם הגוּן מאוֹד, ואפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ. אבל הוּא מוּכן ליתן לי גם התחייבוּת בכתב… והאם והבת עוֹמדוֹת וּמסתכלוֹת בי בעיני תחנוּנים… בקיצוּר, חוּלשה היתה בי והסכּמתי. כמוּבן, בלי תשלוּם כלל. אמנם צר יהיה לי המקוֹם, אבל – חלק גדוֹל מספרי אוּכל להוֹציא, שאני רוֹאה אוֹתם כאילוּ פּרחוּ אוֹתיוֹתיהם, אחרי שהשתמשתי בהם, יחד עם שני ארוֹנוֹת. והשאר – מילא, שלוֹשה ירחים – אסתדר איך שהוּא, והימים ימי קיץ, והמרפּסת באמת אורירית… וכאן אני יכוֹל לקצר: הם העבירוּני עוֹד שבוּעיים לפני החתוּנה, וּכבר חלפה מאז שנה תמימה – ואין סימן לשיכּוּן. ולא עוֹד, אלא שהאשה הצעירה כבר ילד יוּלד לה. והקצין יצא מקצינוּתוֹ ונעשׂה פּקיד. עבר עלי חוֹרף קשה. במרפּסת גדוֹלה היתה הצינה. טוֹב שיש עמי שׂמיכה טוֹבה וּבגדים חמים מאמריקה. אף על פי כן הצטננתי. והיוּ לי פּעמיים התקפוֹת לב. והמקוֹם צר, אין דרך לנטוֹת ימין וּשׂמאל, כמוֹ שכתוּב אצל בלעם, מפני הרהיטים והכלים הממלאים אוֹתוֹ עד אפס מקוֹם… ניסיתי לדבר עמהם, אבל הם הביטוּ עלי כזרים. שכחוּ פּתאוֹם את חכמת הכּתיבה. צוֹעקים אלי, וּכשאיני שוֹמע הם עוֹשׂים תנוּעה של חוֹסר ישע וּמסתלקים… הבינוֹתי, שנפלתי בפח. הערימוּ עלי. לפי מצב הדירוֹת והחוּקים במדינה – אין לי תקנה. גם עוֹרכי הדין לא יוֹעילוּ. מן הצד השני, מצד היוֹשר, מה ערך שכר הדירה שאני משלם להם? והיכן יקחוּ בימים האלה דירה בשביל ילדיהם?… נגזר עלי לישב במרפּסת זוֹ עד שיהי רצוֹן, אוֹ יכוֹלת, לפניהם להחזיר לי את החדר. הם בוַדאי אינם חוֹשבים על כך. הם צוֹפים לאחריתי, כדי שגם המרפּסת תתפנה. איזה שיכּוּן, מה שיכּוּן? דברים בטילים. פשוּט, הערימוּ עלי, ולא היה מי שיזהירני מפּניהם. לא על עצם החדר יחרה לי, אלא על שרימוּ אוֹתי, זאת לא אוּכל לסלוֹח להם.
מה יכוֹלתי לעשׂוֹת? חדלתי לדבר עמהם. חדלתי גם לאכוֹל על שוּלחנם, והרי אני מכין לי בעצמי, באוֹתה מרפּסת מליאה וּגדוּשה, מה שמכין. כבר אמרתי, כמדוּמה, למר, שאיני אוֹכל אלא פעמיים ביוֹם וּמוּעט מאוֹד ועל פי דייטי חמוּרה… לא, לא קל הדבר. מבחינה זוֹ, אין לי זיקנה טוֹבה… אבל לא זוֹ הצרה. זוֹ רק תוֹספת לה. הצרה היא אחרת: בשבתי על עקרבים במרפּסת (באמת, נמצא שם פּעם עקרב!), עוֹד המשכתי עבוֹדתי. בקוֹשי, אבל המשכתי. לפני ימים מוּעטים מלאוּ ארבע שנים מיוֹם שניגשתי אל המלאכה. כבר מילאתי עשׂרים פּנקסים גדוֹלים (קניתי אחר כך, במחיר אגדי כמעט, עוֹד נייר דוֹמה לראשוֹן ונתתי לכּוֹרך לכוֹרכוֹ באוֹתה תבנית!), עשׂרים פּינקסים כעגלי מרבּק, גדוֹלים וּכבידים, מליאים קיצוּרים, כּתוּבים בכתב יד ברוּר למען ירוּץ הקוֹרא בוֹ. בשארית כוֹחוֹתי, בתמצית חלבּי ודמי כתבתי את הדברים עד שסיימתי את הפּנקס העשׂרים, האחרוֹן שנשאר לי. והרי הם ערוּמים זה על גבי זה על שני כיסאוֹת במרפּסת שלי. לא נוֹתר בי עוֹד כוֹח להרימם ממקוֹמם. כך. נחלשתי, לא עליכם, במאוֹד מאוֹד. בפרט הלב…
ושוּב, כן, שוּב, כמוֹ באוֹתוֹ בוֹקר שהבהילני ראשוֹנה הרעיוֹן, שוּב נתייצבה לפני שאלה גדוֹלה, אכזרית: "מה עשׂיתי? מה תכלית עבוֹדה זוֹ שעבדתי ארבע שנים תמימוֹת? ואם יש ממש בדברים שכתבתי, איך יגיעוּ לתעוּדתם? מי יקרא את הפּנקסים הגדוֹלים האלה ויחוה דעתוֹ עליהם? ואם ארצה לפרסמם – איך אפרסמם? מי יתרצה להוֹציאם? לא ראיתי בין הספרים היוֹצאים כאן לאוֹר מאוֹתוֹ המין והסוּג. וגם הגוֹיים, העוֹסקים בקיצוּרים, אין להם חיבוּר ממין זה. אפשר שאין זוֹ סחוֹרה כלל והיה מיקח טעוּת מלכתחילה. ואם תאמר – אדפּיסם בעצמי, על חשבוֹני – אמנם יש עוֹד מעט כסף בידי – אבל כלוּם רשאי אני להוֹציא שארית כספי, שערכוֹ ירד מאוֹד, על דבר המוּטל בספק, שאוּלי לא ימצא לוֹ קוֹראים כלל, ונמצא אני נוֹטל, כמוֹ שאוֹמרים, מן החי ונוֹתן על המת. וּמי יוֹדע כמה נגזר עלי עוֹד לחיוֹת, עם כל מיחוּשי. יש אשר שבר כלי מבלה קדירה שלימה… מי יוֹדע, אפשר אלה שעוֹדדוּני, “הילד” הטוֹב והפּקיד המנוּמס בקרן הקיימת, ביקשוּ רק לצאת ידי חוֹבה ואמרוּ לי מה שאמרוּ רק כדי לעשׂוֹת לי נחת רוּח, שיהיה לי שעשוּע, מין hobby לעת זיקנה, שאמצא לי איזה עניין ולא אחשוֹב על יוֹם המיתה – אבל לא התייחסוּ לדבר בכוֹבד ראש… וּכפי שידוּע לי מן העיתוֹנים שאני קוֹרא, הגיעוּ אצלנוּ ימים קשים לספר: אין נייר, אין בּד לכריכה, והדפוּס עוֹלה ביוֹקר גדוֹל – וּמי יעמוֹד לוֹ, לזקן שוֹטה,
שכל ימיו היה איש מעשׂה וּבערוֹב יוֹמוֹ תקף עליו יצרוֹ להיעשׂוֹת סוֹפר בישׂראל ועלה בידוֹ למלא עשׂרים פּנקסים גדוֹלים מזן אל זן דברי חכמים וסוֹפרים, שעשׂה אוֹתם, במחילה “,מעוּך וכתוּת ונתוּק וכרוּת”, אשר “לא תקריבוּ לה' וּבארצכם לא תעשׂוּ”… ואל יאמר לי מר: “מה איכפּת לוֹ?” – איכפּת ואיכפּת. מימי לא עשׂיתי מעשה לבטלה. לא הייתי לא עסקן ולא נוֹאם, לא בעל עצה ולא יוֹשב קרנוֹת – ועתה שהגעתי לזיקנה מוּפלגת, וזכיתי למה שלא זכוּ רבים וכן שלימים מבני דוֹרי – זכיתי לדוּר בארץ ישׂראל, ולראוֹת את הגאוּלה בזריחתה – אמוּת כבטלן שוֹטה?… איני רוֹצה ואיני יכוֹל לצאת מן העוֹלם מתוֹך מחשבה שהכל טעוּת, שכל החיים וכל העוֹלם טעוּת, המלחמוֹת והנצחוֹנוֹת, העמים והמדינוֹת וכל מעשׂי האדם טעוּת וּשטוּת ורעיוֹן רוּח… והא ראייה, אני ציטרוֹן…
הוּא נתרגש בדבּרוֹ והפסיק, כשראשוֹ מוּשפּל וּמביט אל חזהוּ הנוֹפל. בא פּחד בליבי, שמא נתקף ליבוֹ. אבל רק רגעים מספר דמם. אחר הרים ראשוֹ, נסתכל בי בחיוּך עייף ואמר:
־ הנה הבאתי עמי את הקאטאלוֹג, אראהוּ למר.
והוּא הסיר את חוּט הגוּמי מעל התיק, שהיה מוּטל על ברכיו, פתח במתינוּת את קיפוּליו והעלה מתוֹכוֹ פּנקס קטן, כדמוּת ספר רגיל, מכוֹרך יפה.
־ זה הקאטאלוֹג שלי. בוֹ רשוּם כל מה שפּעלתי בקוֹלמוֹסי במשך ארבע שנוֹתי האחרוֹנוֹת, על פי אלף בית של שמוֹת הספרים והמאמרים, על פי העניינים ועל פי הלשוֹנוֹת שמהן תירגמתי והעתקתי. יעיין נא כבוֹדוֹ בקאטאלוֹג ויראה מה עשׂיתי. לא דבר קטן הוּא. על כל פּנים, נייר, דיוֹ ושעוֹת השקעתי די…
פּתח את הספר וּנתנוֹ על ידי בארשת פנים של מנצח מבוּייש.
עיינתי בוֹ: רשימה שאין לה סוֹף של ספרים וּמאמרים, מהם ידוּעים לי וּמהם בלתי ידוּעים, מהם חשוּבים וּמהם תפילים, מהם של ספרים גדוֹלים בעלי כרכים אחדים, וּמהם של מאמרים קטנים, של סיפוּרים, מחזוֹת, נוֹבילוֹת ואף של שירים. דיפדפתי זעיר שם. כתב היד נקי וּברוּר, אף כי עשׂוּי בציפּוֹרן רוֹעדת. תחת כל כוֹתרת שם הספר והמחבר, במתוּרגם – גם בלוֹעזית. הכוֹל בסדר וּבקפדנוּת. צדק בקוֹראוֹ לספר זה בשם קאטאלוֹג – קאטאלוֹג משוּנה של דברים מקריים, שאינם מצטרפים לשוּם מניין. אימה נפלה עלי למחשבה, כי ישיש תשוּש זה, בעל המיחוּשים, חוֹלה הלב, בערוֹב חייו, שהיה בהם בוַדאי עניין וראה בהם גם טוֹבה לא מעט, שעם היוֹתוֹ אב לבנים וסב לנכדים ואפילוּ לריבע, והוּא כה בוֹדד באחרית ימיו בתוֹך מרפּסת קטנה, נידוֹן לשרת את עצמוֹ וּלהכין מאכלוֹ הדל – לא מצא לוֹ עניין אחר לענוֹת בוֹ אלא כתיבה זוֹ ללא טעם וּללא תכלית. מה אוֹמר לוֹ ואחזקנוּ? מה אוֹמר לוֹ בכלל?
כל זמן שדיפדפתי בספר, הסתכל בי במין מבט מעוֹרב מסקרנוּת, מציפּיה, מתחנוּנים, וגם – מאירוֹניה. אירוֹניה כלפּי מי? כלפּי, כלפּי
עצמוֹ אוֹ כלפּי העוֹלם? והרי בעצם אדם תמים הוּא העוֹמד על נפשוֹ ואינוֹ מניח עצמוֹ להתייאש…
סוֹף סוֹף ראיתי חוֹבתי להגיד לוֹ מה. סגרתי את הספר ואמרתי:
־ עבוֹדה עצוּמה.
לא הבין וּביקש שאכתוֹב לוֹ את הדברים.
עשׂיתי רצוֹנוֹ.
– כן, – הסכּים עמי וניענע בראשוֹ – ארבע שנים. לא פּחוֹת מעשׂר שעוֹת ביוֹם. וימים רבים יוֹתר מזה. יוֹאיל מר לפתוֹח את הדף האחרוֹן וימצא שם את חשבוֹן השעוֹת. אחרי כל הניכּוּיים של ימי שבת וּמוֹעד, ימי מחלה וחוּלשה וכדוֹמה, יוֹצא בסכוּם עגוֹל לא פּחוֹת מעשׂרת אלפים שעה. ריבוֹא שעוֹת של קריאה וּכתיבה. מספּר הקיצוּרים עוֹלה על שלוֹשת אלפים. מה דעתוֹ על כך? האם לא הייתי כדבר יל"ג: “שוֹמר רוּח, חוֹרש אבן, חוֹשׂף מים בכברה, דש תבן?” האם לא רוּח שטוּת היא שנכנסה בי והעבירה אוֹתי על דעתי ארבע שנים רצוּפוֹת?… מר אוֹמר: “עבוֹדה עצוּמה” – מה שראה בקאטאלוֹג הוּא רק זכר לדבר ולא הדבר עצמוֹ. אילוּ היה לי כוֹח, הייתי מביא לוֹ פּנקס אחד, שיראה את גוּף העבוֹדה. אבל כבד הוּא מכוֹח ידי. גם את עצמי ואת הקאטאלוֹג הבאתי הנה ברוֹב יגיעה, למעלה מכוֹחי…
שוּב נשתתק רגעים מספר. פניו האפירוּ. עיניו נתערפּלוּ. חששתי להתקפה. אך בכוֹח רצוֹנוֹ המשיך:
– לא אכחד מכבוֹדוֹ: כבר הייתי בירוּשלים, אצל אוֹתוֹ פּקיד משׂכּיל וּבעל נימוּסים, שיעצני אז, בראשית עבוֹדתי, לעשׂוֹת את המלאכה ושיבח בפני את עצם הרעיוֹן. הפּעם היה האיש במבוּכה גדוֹלה. לא זכר, כי אכן יעצני לעשׂוֹת כן. אפשר, לא האמין שאעשׂה. עתה היה מלא ספיקוֹת. קוֹדם כוֹל בדבר העבוֹדה גוּפה וטיבה. צריך להראוֹתה למוּמחה. ושנית – אין הוּא מאמין, שאפשר להדפּיס עתה חוֹמר רב כל כך: עשׂרים פּנקסים גדוֹלים, מאוֹת גליוֹנוֹת דפוּס. והרי ידוּע: הנייר והדפוּס והמחירים… ומי זה ישקיע כּספוֹ בדבר המוּטל בספק?… אפשר אז, לפני ייסוּד המדינה, אמר לי מה שאמר, אבל מאז נשתנה הרבה… רוֹאה מר, אני אוֹמר לוֹ את כל האמת. לאדם העוֹמד על פּי הקבר לא יאה לוֹמר דבר אשר לא כן. אף על פי כן החלטתי לבוֹא אל מר. אמרוּ לי שהוּא בקי בעניינים אלה. רצוֹני לשמוֹע מפיו דבר אמת, שיגיד לי את כל האמת בלי כחל וּבלי סרק, ולא יחוּס עלי. יכוֹל אני לשׂאתה. בין כך וּבין כך חיי אינם שוים כלוּם. שבר כּלי אני, אין בי עוֹד מתוֹם. כוּלי חוּלשה וּמכאוֹבים. כל יוֹם וכל שעה אפשר שהגלוּלה תחדל לפעוֹל את פעוּלתה – ואז חסל ציטרוֹן, חסל סדר עסקים, בנים וּנכדים, ציוֹנוּת, מדינה וכו‘, ואין לי שיוּר אלא מעט האמת. לפחוֹת הכּרה זוֹ אקח עמי אל קברי, שלא הוֹניתי את עצמי. אבל לשם כך מן ההכרח שיראה את גוּף העבוֹדה. עיני ה“ילד” ראוּ אפס קצה. שוּם אדם אחר לא ראה אוֹתה. הפּנקסים מוּטלים אצלי במרפּסת על שני כיסאוֹת זה על גבי זה וקשה לי להרימם. זרוֹעי נידלדלוּ ושברי גדוֹל. עשׂרים כרכים גדוֹלים וּכבידים, כּתוּבים בכתב יוֹשר, בסך הכוֹל כעשׂרת אלפים עמוּד. ספרייה שלימה בתמציתה… וזאת בּקשתי וּתחינתי, שאני שוֹטח לפני כבוֹדוֹ: יעשׂה חסד של אמת עם מי שכבר קרוּי מת, ויכבדני לבוֹא אלי לשעה לראוֹת את עמלי. אם ימצא את עבוֹדתי פּסוּלה – יגיד לי. הריני מבטיחוֹ, לא אקבּל משוּם כך התקפת לב. יאמין לי. ואם ימצא בה סימן בּרכה – יגיד לי וישׂמח ליבי בטרם יעמוֹד… מה לי הבּנים אשר חנני ה’? הוֹספתי להם לגוֹיים עוֹד נפשוֹת אחדוֹת. כלוּם הם חסירים אוֹתן? אין להם די משלהם? איני אכזר – אבל אין הם זקוּקים לא לרחמי אב ולא לאהבת אב… מה לי מעשׂים ועבוֹדה – כיליתי את מלאכתי ואצא. מחר, אוֹ בעוֹד חוֹדש אוֹ בעוֹד שנה, מי יוֹדע? אין גם נפקא מינה. מעתה איני דוֹאג לא לחיי, אף לא לבטלתי. כּלה כוֹחי ואיני יותר בגדר עוֹשׂה. עתה לא איכפּת לי. יוֹם אחד תחדל הגלוּלה לפעוֹל ויקיץ הקץ. ואוּלי – לא אקח את הגלוּלה… יוֹדע אני: אין בכך משוּם טראגדיה. אף לא משוּם חידוּש. מעשׂה ישן נוֹשן מימי אדם הראשוֹן. די לוֹ לאדם בפ"ד שנים, ואם עד פה אבוֹא – די והוֹתר. אין לי צער על מה שאני מניח כאן. אדם פשוּט שכמוֹתי – מה יכוֹל היה להשׂיג יותר? היה לי גם צער, גם הנאה, במידה שהיה לפי כוֹחי לשׂאת. הגדוֹלה שבהנאוֹת חיי – שזכיתי לראוֹת בקוּם מדינת ישׂראל. מעט היא שעשׂיתי למענה: פּרוּטוֹת נקלוֹת אחדוֹת שנטלתי מקוּפתי ונתתי למענה. ואיני מחזיק טוֹבה לעצמי על כך. אבל על דבר אחד אני מחזיק טוֹבה לעצמי: על שהאמנתי בקץ החזוֹן. גם בשעה שאחירים נתייאשוּ, ליגלגוּ וקיטרגוּ, אני האמנתי, רציתי להאמין והאמנתי. ועתה, עם כל מראוֹת הנגעים שברך הנוֹלד הזה – אני מאמין בקיוּמוֹ, בגידוּלוֹ וּבשׂיגשׂוּגוֹ עם קיבּוּץ גלוּיוֹת רבוֹת. אי אפשר לי שלא להאמין. כל ימי הייתי אֶפּיקוֹרוֹס מאמין. כן.
הקשבתי לדבריו ושתקתי. לא היה לי מה לוֹמר לוֹ.
– וּבכן, מר יאוֹת לבקשתי, בקשת שכיב מרע, ויבוֹא אלי לרמת גן לראוֹת מעט ממה שעשׂיתי? איך יסרב לקטן שכמוֹתי? יקרא שתיים שלוֹש דלתוֹת ויאמר לי את האמת. גם מחיבוּריו קיצרתי, אבל את אלה אַל יקרא, שאין אדם יכוֹל לראוֹת עצמוֹ בשינוּי צוּרה, כמסתכּל לתוֹך אספּקלריה עקוּמה…
הוּא נטל מידי את הקאטאלוֹג, קיפּל עליו את התיק והקיפוֹ בחוּט הגוּמי כשהיה. הניחוֹ על ברכּיו ונשׂא אלי את עיניו העצוּבוֹת:
– אם כן, מר מבטיח לי לבוֹא? לא דוקא היוֹם. אפשר בעוֹד שבוּע אוֹ שבוּעיים. At your own convenience. נוֹציא יחד פּנקס אחד אל הגן, נשב בצל האילן, וּמר יקרא בוֹ שם. רק ידפדף ויראה.
נתקשיתי להשיב לוֹ דבר ברוּר. לא חסתי על זמני ולא על טרחתי, אך חוֹשש הייתי למה שאגיד לוֹ לאחר הקריאה. ברי היה לי, כי עמל שוא היה עמלוֹ. והוּא מבקש ממני משפּט אמת. את האמת יכוֹלני לוֹמר לוֹ לאלתר, לפני הקריאה, אבל לא אוּכל לאוֹמרה לוֹ גם אחרי הקריאה. הייתי נבוֹך ומהימהתי את תשוּבתי. ישבתי ושתקתי.
איני יוֹדע כמה ארכה שתיקה זוֹ שעמדה בין שנינוּ. אבל לא אני, אלא הוּא הפסיקה פּתאוֹם. הוּא עמד על רגליו, נתן את התיק תחת זרוֹעוֹ בתנוּעה זריזה והחלטית, שלא כגילוֹ, נתן לי את ידוֹ ואמר:
\(־\) Thank you!. אין עוֹד צוֹרך בתשוּבה. אין גם צוֹרך שיטריח עצמוֹ ויבוֹא אלי לרמת גן. אני יוֹדע כבר את חַוַת דעתוֹ. לא משׂפתיו קראתי כי אם מעיניו. מאז נתחרשתי נתחדדה ראייתי. אני קוֹרא מעיני אדם מה שאיני יכוֹל לשמוֹע מפיו. מחר אזמין אדם שיארוֹז את הפּנקסים וישלחם לירוּשלים, אל הקרן הקיימת. יעשׂוּ בהם מה שיעשׂוּ. העיקר, שאחרי מוֹתי לא יפלוּ בידי בעל הבית שלי, שישׂמח להעלוֹתם על המוֹקד כדברי כּפירה שדינם בשׂריפה… לא, לא. להפך, עלי להתנצל לפניו שגזלתי את זמנוֹ היקר, ואל יטריח עצמוֹ ללווֹתני אל האוֹטוֹבּוּס, שתחנתוֹ קרוֹבה. הגיעה שעתוֹ לאכוֹל בצהריים. אשתוֹ בוַדאי מתרעמת. זכוּרני, אשתי, עליה השלוֹם, היתה מקפּידה מאוֹד בסעוּדה שתהא בשעתה. זוֹ זכוּתן של נשים בעלוֹת בית.
כשעמדתי על דעתי ללווֹתוֹ לפחוֹת עד פּינת הרחוֹב, נענה לי לבסוֹף. הוּא הלך על ידי הליכה מפוֹשׂקת קצת, כהליכתם של אנשים מוּכּי שבר, הלך ושתק. חפצתי לתוֹמכוֹ בידי, אבל חששתי שמא ירגיש בכך אבק צביעוּת.
כשהגענוּ אל הפּינה, נזדקף ונתן לי שוּב ידוֹ:
־ Many, many thanks!. באמת אני מחזיק לוֹ טוֹבה מרוּבּה. מר נהג בי מנהג ג’נטלמן, כיאוּת לסוֹפר יוֹדע נפש האדם. השׂחתי לו את לבי, אחרי שתיקה של שנה. תוֹדה! ואשר לצרתי, באמת אין היא צרה כלל. רק חלוֹם. איך אמר ד"ר הרצל בסוֹף דבר ל “אלטניילאנד”? “כל מעשׂה אדם תחילתוֹ חלוֹם וסוֹפוֹ חלוֹם”. הוּא ידע מה שאמר. בעינינוּ ראינוּ.
כצהרי יוֹם. אין שמש. כיפּת עננים נגוּהה כלשהוּ במרכזה. אויר אפוֹר, רך ונעים – כאשר אהבתי. בני ביתי הלכוּ כוּלם ונשארתי יחידי בדירה רבת החדרים. ריקוּת חלליהם זרמה אלי מכל עבר.
נשׂאתי פני מן הספר שקראתי וראיתי: ממוּלי, מעבר לשוּלחן עבוֹדתי, בכוּרסה המיוּעדת לאוֹרחים, יוֹשב איש זר, לא ידעתיו מתמוֹל שלשוֹם. לא אדע מתי ואיך נכנס. לפי מראהוּ ולבוּשוֹ: איש בוֹדד, איש נוֹדד. בגדיו ירקרקים־מהוּהים, נראים כמאוּבקים, פניו כחוּשים־מתוּחים, ביישנים וּמחייכים, כמי שראה הרבה סערוֹת והרבה אוֹר חמה.
שקוּע הייתי בספר חדש שהגיעני ממדינוֹת הים, ספר מכרסם את שוֹרשי ההויה האנוֹשית, ספר מרתק וּמרעים, מן הספרים שכוֹתב דוֹרנוּ האוּמלל, ולא הרגשתי בנכנס. אפשר הקיש על הדלת ולא שמעתי, אפשר אמר שלוֹם ולא הגיע לאוֹזני.
שאלתי:
– מה חפצך, אדוֹני?
האיש הביט אלי בעיניים גדוֹלוֹת, בוֹלטוֹת. אל פני הביט ואל עיני וּמאוּם לא אמר. אחר סיבב והרים עין אחת, רמז בה אל החלוֹן מימיני, הפוֹנה אל הרחוֹב, כאוֹמר: ראה!
הבטתי שמה: המוֹן אדם רב עוֹברים ברחוֹב. כוּלם זרים לי, לא ידעתים מתמוֹל שלשוֹם. אלה נוֹהרים ימינה ואלה שׂמאלה ואלה בעירבוּביה. מעוֹלם לא ראיתי אנשים רבים כל כך ברחוֹבי. רציתי לקוּם ולגשת לחלוֹן, כדי שאיטיב לראוֹת, אך מרוּתק הייתי למקוֹמי. לא יכוֹלתי להתרוֹמם מכיסאי.
והאיש ניענע לי בראשוֹ וחייך, כמאַשר את המראה ואת היוֹתי מרוּתק למקוֹמי.
שאלתי שוּב:
– מה חפצך ממני?
לא השיב. רק עינוֹ אוֹתתה אל החלוֹן.
אמרתי בלבי: אוּלי אילם הוּא וחירש ולא ישמע את קוֹלי בדבּרי. קירבתי אליו את פנַי מעל לשוּלחן וּשאלתיו בקוֹל מוּגבה:
– מה פשר ההמוֹן הזה הנוֹהר ברחוֹב?
הוּא לא שׂם לב לדברי, רק עינוֹ רוֹמזת אל החוּץ: ראה, ראה עוֹד!
הבטתי שוּב בחלוֹן. אוֹתה נהירה. לא פחתוּ האנשים ולא רבוּ. אך הפעם הבחנתי בפניהם של ההוֹלכים: מהם עליזים ומהם קוֹדרים, מהם מברכים זה את זה בניד ראש, אוֹ בניע יד ושׂפה, וּמהם עוֹברים זוֹעפים וּמבטם דוֹקר את הנקרים לפניהם, וּמקצתם מחייכים לנפשם חיוּך מוּזר, כאוֹתוֹ איש היוֹשב ממוּלי.
הפעלתי את שׂפתי בחזקה, כדי שיראה את דיבוּרי:
– אנשים שׂמיחים ואנשים עציבים אני רוֹאה. מה חידוּש אתה מראני?
ניענע הזר ראשוֹ לעבר החלוֹן. עתה שׂמתי לב כי לא שמר, כדרך החירשים, את תנוּעת שׂפתי. וּבכן החלטתי: לא חירש ולא אילם האיש. מדעת הוא כוֹבש דיבוּרוֹ.
נמלכתי בלבי לשאלוֹ במפתיע וּבמוּדגש:
– וּמה עוֹצבי וּמה גילי? האין ערך להם?
זיע של עירוּת וסיפוּק חלף בפניו, כמו הבין שאני מבין אוֹתוֹ. עתה חייך חיוּך חדש, מאיר יוֹתר. ושוּב רמזה עינו אל החלון. הפעם בצוּרה דוֹחקת.
אמרתי לוֹ:
– מי אתה? מה שמך? מאין ולמה באת לגזוֹל זמני וּמנוּחתי? מה רצוֹנך להראוֹתני, ללמדני?
עינוֹ הרוֹמזת עמדה עוֹד על החלוֹן, אך באחרת, המישירה אלי, קראתי: מה עוֹצבך וּמה גילך, אם לא בבוּאת עוֹצבם וגילם של אלה המהלכים שם בחוּץ? הם מידתם, הם מקוֹרם.
שאלתי ברעש וּברוֹגז:
– האם לא עצבתי, לא גלתי מעוֹמק נפשי ולבי? האם ידעוּ הם מה עוֹצבי, מה גילי? האם ביקשוּ לדעת?
עתה הביטה אלי עינוֹ הדוֹברת בי ברוֹב בינה וחמלה: אך תמים אתה בחוֹשבך, כי כל אלה מחוּייבים לדעת את רגשוֹתיך.
לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוּחי. גמרתי אוֹמר לגעוֹר בוֹ. אך תחילה נשקפתי שוּב בעד החלוֹן: נשתנוּ פני האנשים הזוֹרמים ברחוֹב. כוּלם, כוּלם הביטוּ אלי, כוּלם מנענעים לי ראשם בחן וּמחייכים כנגדי ברצוֹן.
למראה זה נבהל לבי. שאלתיו:
– מה? כל אלה מכירים ויוֹדעים אוֹתי?
חייכה אלי עינוֹ: הן.
נרעשתי עוֹד יוֹתר וקראתי בצר רוּחי:
– איך אשׂא ידיעתם וחיבתם של כל אלה ההמוֹנים? ידעתי, כל מכיר, כל מוֹדע, כל ריע ואוֹהב תוֹבע ממני משהוּ. מה יש עמי ליתן לכוּלם? מה אוּכל ליתן לכוּלם? ולמה לי כל אלה? מה לי מהם וּמהמוֹנם? מה לי ידיעתם, מה לי חיבתם? האין די לי ביחידוּתי, בייחוּדי עם נפשי, עם נגעיה ושׂשׂוֹניה? גם הם עצמוּ מנשׂוֹא.
כנוֹגה אוֹר הוּצק על פניו היבישים. עתה הרים שתי עיניו וּשתיהן הזמינוּני לשוּב וּלהביט החוּצה.
ראיתי: חל שינוּי במראה, האנשים לוֹבשים בגדי חג. כוּלם, כוּלם שׂמיחים. כמוֹ מאוֹרע גדוֹל, מקרה אוֹשר גדוֹל אחד איחד את כוּלם. זה אל זה שׂוֹחקים, זה אל זה מניעים ראש, כמוֹ לאחר תפילת נעילה ביוֹם הכיפוּרים: ברוּכים, ברוּכים! לאלתר לחיים! – אוֹתי לא ראוּ כלל. לא הויתי בשבילם.
שׂמחתם מוּזרה היתה בעיני, שׂמחת רבים כל כך, שֹמחה חרישית, שׂמחה אילמת, חדגוֹנית. מה לי ולה? למראה שׂמחה זוֹ לא באה שׂמחה בלבי. להיפך, שיממוֹן זר, מבהיל, לחץ את לבי עד לכאב.
אמרתי לוֹ:
– מי הם כל אלה? מה לי ולהם? מה לי שׂמחתם וּבלבי אין כל שׂמחה! הם זרים לי, זרים.
הוּא שינה מעין לעין. בדוֹברת רמז החוּצה, והראשוֹנה, הרוֹמזת, דיברה אלי: הם – אתה. אבל עדיין אין אתה – הם. עליך לעמוֹל בנפשך עד היוֹתך עמהם לאחדים. ואז…
– מה אז? – נזעקתי – מה אז? מה אז?
והעין דיברה, בנחת: אז תיגאל מעצמך, מחפצך, מפּחדיך וּמייחוּליך, בכל מאוייך הטוֹבים והרעים גם יחד. אז תנהר עמהם.
– לאן? – צעקתי ולא קוֹלי.
והעין הרוֹמזת דוֹחקת בי: הבט, הבט!
הבטתי: המראה נשתנה מכוֹל וכוֹל. פנים רעים משוּסים, עיניים שׂוֹטמוֹת. האנשים משתערים זה על זה. מוֹרטים, מכים, נאבקים, יד איש באחיו. יד הכוֹל בכוֹל. אחד צעיר, שפל קוֹמה, שפניו שרוּטים וּמגוֹאלים בדם, מבטוֹ תפס את פני בחלוֹן, והוּא עוֹמד ושוֹלח לי לשוֹן.
– מה האוּמללים האלה עוֹשׂים? – פניתי ושאלתי את בעל דברי.
שתי עיניו עמדוּ עלי. נדמה לי: דוֹק של דמע פרוּש עליהן. הן אמרוּ: קראת להם “אוּמללים” – הנה אתה מתחיל להיוֹת הם. המשך, המשך!
לא ידעתי כמה זמן עבר עלי במצב זה.
והנה – מן החדר הסמוּך נשמע קוֹל האוֹרלוֹגין הגדוֹל, פעימוֹת קוֹלניוֹת, מתכתיוֹת: אחת… שתיים… שלוֹש…
בעיניים עצוּמוֹת עדיין וּבלב מתפעם ספרתי את פעימוֹתיו, עד שגועה הפעימה האחרוֹנה, השתים עשׂרה. “חצוֹת של יוֹם… חצוֹת של יוֹם…” חזרתי לעצמי –“שעה מפסקת, חוֹתכת…” – וּפקחתי את עינַי.
הכוּרסה היתה פנוּיה, ריקה מיוֹשב. בכלי הכרוֹם הממוֹרט, העוֹמד לפני על השוּלחן, ראיתי בבוּאת זקית גדוֹלה מסתכלת בי. הקסם סר מעלי. יכוֹלתי לנוּע. קמתי והבטתי בחלוֹן אשר מאחוֹרי: על ענף ההיבּיסקוּס ישבה זקית חיה, ממשית, חציה ירוּקה וחציה אפוֹרה, ועיניה הבוֹלטוֹת תלוּיוֹת בי.
פניתי אל החלוֹן מימיני: מעוֹדי לא ראיתי את הרחוֹב ריק כל כך. נפש חיה לא נראתה בוֹ. אין סימן לכל ההמוֹנים שמילאוּהוּ לפני שעה קלה. הכביש והמדרכה מטוּאטאים. הכוֹל שלם, דוֹמם.
שבתי והסתכלתי בזקית החיה. עדיין עיניה תלוּיוֹת בעיני. מבטה נוֹקב אוֹתי, אך אינוֹ אוֹמר כלוּם. מבט כמבט מן התוֹהוּ. האויר שרוּי בעצבוּת כבידה. עצבוּת גדוֹלה ירדה גם עלי. ריק העוֹלם. מת העוֹלם. רק אני והזקית נשארנוּ בעוֹלם ריק, בעוֹלם מת.
אבל לא ארכוּ הרגעים והזקית נעה, קיפלה את זנבה בעיגוּל יפה. גבה המגוּבן, החד, נע. עוֹרה, עוֹר המשי הדק, הירקרק, המאוּבק, התחיל זוֹרם במוֹרד. רגליה הדקוֹת, החשאיוֹת, פסעוּ לאט, בתנוּעוֹת ארוּכוֹת, במוֹרד הענף, עד שכל עצמה החליקה, נבלעה ונתעלמה בסבך העלים.
וּבחלוֹן השני, הפוֹנה אל הרחוֹב, נראה לי שכיני, זה הדר בבית השלישי, הוֹלך על המדרכה, וּבן זקוּניו, תינוֹק בן שנתיים, רוֹכב על כתיפיו וּמוֹרט בחזקה את שׂער ראשוֹ ששׂיבה כבר זרקה בוֹ, מוֹרט וצוֹחק, והוּא, האב, מייבּב בקוֹל עשׂוּי וּמקבל את מריטוֹתיו בהנאה מרוּבה.
העוֹלם חזר למנהגוֹ.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.