במוֹשבה קטנה ועניה שבגליל התחתוֹן, השוֹכנת במקוֹם גבוֹה, היה איש קטן קוֹמה, בעל צריף קטן ודוּנם אדמה, ולוֹ אשה וּשלוֹשה ילדים. והאיש ידוּע בשם נתן חי. פּוֹעל חקלאי היה נתן, שנתגלגל כמה גילגוּלים ביהוּדה וּבשוֹמרוֹן וּבשני הגלילים, קדח הרבה וחירף מאהבה את מערכוֹת היישוּב הישן והחדש, והקניט בלשוֹן רוָקים שנוּנה את החבירוֹת הפּוֹעלוֹת, וליגלג על הנישׂוּאים. אך כשמלאוּ לוֹ חמש וּשלוֹשים שנה, וּמראהוּ כגזע זית גמוּד וקמוּט, נשׂא לאשה את “התוֹפרת מראש פּינה”, בחוּרה צעירה ממנוּ בשנתיים, ונשתקע במוֹשבה הקטנה. בחמש שנים הביאוּ לעוֹלם שלוֹשה בנים בריאים, טוֹבי תיאבוֹן, ועוֹל החיים השתרג על צוארי שניהם.

מאין בא לוֹ השם “חי” והוּא לא ספרדי, כי אם בחוּר מסביבוֹת דוּבּנא? באמת לא היה השם “חי” אלא קיצוּר מ“חי וקיים”, שזוֹ היתה התשוּבה השגוּרה בפיו לכל מי ששאל לשלוֹמוֹ: “מה שלוֹמך, נתן?” – “חי וקיים!”. וּלדיוּק יתר יש להוֹסיף, שגם השם המוֹרחב “חי וקיים” לא היה אלא תרגוּם של חבר קנאי לעברית, שתרגם את תשוּבתוֹ במשך כמה שנים: “חי – געלעבט!”, ונתן קיבל ברצוֹן את התרגוּם הטוֹב. אוּלם ברוֹב הימים, עם צימצוּם דיבוּרוֹ בשל ריבוּי הצרוֹת, היה משיב בקצרה: “חי!”, ונשאר השם המקוּצר, והכוֹל, מדן ועד באר שבע, ידעוּהוּ בשמוֹ “נתן חי”.

כמוֹ מניין אחירים של בני סוּגוֹ בעלייה השנייה, היה גם הוּא “משוּגע לדבר אחד”. וּמה היתה “מחשבת התמיד” שלוֹ? מים! גאוּלת הארץ, וּממילא גאוּלת העם וקיבוּץ גלוּיוֹת אינם תלוּיים אלא במים, אם יוּתנוּ מים במידה מַספּקת לארץ ישראל – והיתה לגן עדן. והיוּ בידוֹ חבילוֹת של ראיוֹת, בעל פּה וּבכתב, ממאוֹת מקוֹרוֹת: החל מפּסוּק מפוֹרש בבראשית “ונהר יוֹצא מעדן להשקוֹת את הגן” (מכאן אתה למד, שבלי השקאה לא היה גן עדן!), ועד לאמרתוֹ המפוּרסמת של וילהלם קיסר להרצל מעל מוֹשב סוּסוֹ, כחוֹם היוֹם, ליד מקוה ישׂראל: “מים דרוּשים לה, הרבה מים” – ועד לנסיוֹנוֹ הוּא.

כי נתן חי לא הסתפּק בדברים על המים, אלא היה, ייתכן לוֹמר, משמשם של המים בכל מקוֹם. הוּא חקר את עניין המים בארץ, למן מי הים המלוּחים וּמי ים המלח המלוּחים מאוֹד, ועד מי הנהרוֹת והנחלים והואדיוֹת, מי המעיינוֹת וּמי השטפוֹנוֹת, מי תהוֹם וּמי גשמים, מים עליוֹנים וּמים תחתוֹנים, מים להשקאה וּמים לכוֹח. במשך ירחים ושנים עסק עם קוֹדחי בארוֹת במקוֹמוֹת שוֹנים בארץ; במשך ירחים ושנים עבד בתאי מוֹטוֹרים בפרדסים, עבד בניקוּז וּבייבּוּש בּיצוֹת וּבהנחת צינוֹרי השקאה. בקיצוּר – באשר מים שם הוּא. וּמעשׂה בסוֹפר הפוֹעל הזקן, רבּם של כל הפוֹעלים, שטפח פעם על שכמוֹ וקרא עליו פּסוּק מאיוֹב: “מריח מים יפריח”.

וּראה דבר משוּנה: דוקא נתן חי איש המים איוָה לוֹ למוֹשב את המוֹשבה החריבה בגליל התחתוֹן, הלבנה מאבק עפר רוֹב ימוֹת השנה, להקים בה את צריפוֹ ולקבוֹע בה ישיבתוֹ. כביכוֹל, ביקש לסמל בכך את גוֹדל כיסוּפיו למים. שאילוּ ישב באחת ממוֹשבוֹת השרוֹן, המשוּפעוֹת במים, היה מקוֹר כּיסוּפיו יבש. אבל במוֹשבה הגלילית, המתעלפת בצמא, פּרח מטה געגוּעיו וּלשוֹנוֹ לא נשתה מדבר על מים.

בלב מוֹשבה זוֹ היתה באר וגלגל עליה, שהיתה מקבלת מימיה מן הגשמים שבימוֹת הגשמים. אם חוֹרף גשוּם היה – וּמלאה הבּאר והספּיקוּ מימיה (רק לאדם ולבּהמה וּלאמת ירק ליד ביתוֹ) עד חוֹדש אב, וּמכאן ואילך לא העלוּ מקרקע הבּאר אלא רפש וטיט. ואם שנה של מיעוּט גשמים היתה – והספּיקוּ המים עד חצי סיון, אוֹ ראש חוֹדש תמוּז, וּמכאן ואילך היתה עבוֹדה למוֹביל המים (גם נתן היה, כמוּבן, עוֹסק במלאכה זוֹ זמן לא מוּעט), להוֹביל בפרד וּבחבית על שני גלגלים, בוֹקר וערב, את המים מן המעיין הרחוֹק, הנמצא בגבוּל אדמת הערבים, מים הנקנים בכסף. ואם איחר האיש לשוּב בערב, ועלה ענן על פני המוֹשבה: מה נשתה אנוּ וּבהמתנוּ?

אך לא איש כנתן יראה עמל וידוֹם. מיוֹם שנעשׂה בעל בעמיו, אזרח עם אזרחי המקוֹם (כאמוּר, בזכוּת הצריף והדוּנם), לא הניח לשוּם “גוֹרם בגוֹרמי היישוּב”, בלי להעלוֹת לפניו את שאלת המים בשביל יישוּבי הגליל בכלל וּבשביל מוֹשבתוֹ בפרט, שהיא לקתה בחיסרוֹן זה יוֹתר מכוּלם. ואין לוֹמר, שיגיעוֹתיו של נתן חי לא נשׂאוּ פּרי. את כל גלגלי היישוּב, למן הפּקידוּת הבּארוֹנית בארץ וּבחוּץ לארץ ועד לקרן הקיימת וּלכל מחלקוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, הניע לעניין המים. את כוּלם הטריד במכתבים וּבתזכירים וּבראיוֹנוֹת בעניין המים, שבלעדיהם אין חיים למוֹשבה. לא הוֹעילוּ כל תירוּצים: הם באוּ, חקרוּ, שלחוּ מוּמחים, חצבוּ וקדחוּ, קדחוּ וחצבוּ,

בתוֹך המוֹשבה, בתחתית ההר מזה וּבתחתית ההר מזה, במרחק מיל מן הבית הקיצוֹני מצד צפוֹן וּבמרחק מיל מן הבית הקיצוֹני בצד דרוֹם, קדחוּ והפסיקוּ, וחזרוּ וקדחוּ; מקדחים נשברוּ, פוֹעלים נפצעוּ, ואחד נפל מעל החצוּבה, שבר עמוּד שדרתוֹ ונעשׂה בעל מוּם לכל ימי חייו – אך מים לא נמצאוּ. במקוֹם אחד, אחרי קדיחה במשך שישה שבוּעוֹת, נמצא עפר לח והמשאבה אף העלתה כמה דליים של בוֹץ נוֹזל, וּמאנשי המקוֹם כבר רקדוּ “דבּקה” מסביב, אך לאחר קדיחה נוֹספת נסתם הכוֹל ושוּב העלה המקדח חצץ יבש, קר, מתנכר, לייאוּשם של בני המקוֹם.

ונתן לא פּסק מנבוּאתוֹ: “מים בשפע מצוּיים באדמתנוּ הטוֹבה. יש בה עוֹרק הוֹלם כעוֹרק הלב בגוּף האדם. יש רק לכוין למקוֹם, להעמיד את המקדח בנקוּדה הנכוֹנה”.

וּבאחד הימים (איש לא ידע איך העלה את זה בחכתוֹ) הביא נתן מן הנגב איש אנגלי בעל זקנקן צהוֹב, חוֹבש לראשוֹ כּוּפיה ועקאל, שישב שנים רבוֹת בסוּדאן, דוֹבר ערבית במבטא אנגלי וּבהרבה גימ"לין, וּביד האיש שרביט קטן, וּבוֹ הוּא מתהלך כּקוֹסם, נוֹגע בפני האדמה, מחזיק את השרביט וּמסתכּל ברעידתוֹ, וּמחליט על פיו, אם יש מים במקוֹם הזה אם אין.

והאנגלי קבע נקוּדה חדשה לקדיחת בּאר. אוּלם אחרי כל הנסיוֹנוֹת המרים וּביזבוּז הכּספים, לא נמצא עוֹד מי שירצה להשקיע לפחוֹת את מאת הפוּנטים הראשוֹנים הדרוּשים לתחילת המלאכה. אנשי המקוֹם האכילוּ את האנגלי מיטב המאכלים בביתוֹ של המוּחתאר, אף נתנוּ לוֹ חמישה פוּנטים שאספוּ במוֹשבה, ושילחוּהוּ בכבוֹד. אך הקדיחה לא יצאה לפוֹעל.

בינתיים תש כוֹחוֹ של נתן חי. הוּא כבר היה בן ארבעים ושלוֹש וארבע. שׂערוֹ שהיה מקוּרזל לפנים, שעוֹד “התוֹפרת מראש פּינה” בבתוּליה החליקה אוֹתוֹ בראשי אצבעוֹת רוֹעדוֹת ולחשה לוֹ: “יש לך שׂיער יפה, נתן” – שׂיער זה נשר רוּבוֹ וּבמקוֹמוֹ נשאר קוֹדקוֹד שזוּף, חלק וּמבהיק כמשי. שלוֹשת הילדים, כוּלם בנים, לא הרבוּ שלוָה בצריף הקטן, בפרט שעליה, על חוה לאה, נטל לתפוֹר תמיד במכוֹנה כדי להמציא רוֹב הפּרנסה (גם בשביל הערביוֹת שבכפרים הסמוּכים תפרה), והוּא, עם כל הכּרתוֹ בחוֹבה של בעל לאשה ואב לילדים, השׂתכּר מעט מאוֹד, ויש שהיה נוֹדד למשך שבוּעוֹת למרחקים לבקש עבוֹדה, וּבהיעדרוֹ לקה הדוּנם שלוֹ בצהבת וּבקרחת.

אך לידי עצבוּת לא הגיע. היינוּ, מראהוּ היה עגוּם למדי, ועוֹד יוֹתר – עיניו, שעמקוּ וּבערוּ באש התוּגה העצוּרה. אוּלם פיו עוֹד עמד לוֹ והיה מתבּדח קצרוֹת, וּכשהיה מגיע לפרשת המים, כאילּוּ הוּשקע גזעוֹ וּמים חיים באוּ בעוֹרקיו. עיניו נוֹצצוּ וּלשוֹנוֹ שירתה בזריזוּת את דמיוֹנוֹ הפּוֹרח: “לא יארכוּ הימים ושפע המים יעלה מן התהוֹם להשקוֹת את אדמת המוֹשבה וּלנוֹבבה. הם הוֹמים תחת רגלינוּ. אינכם שוֹמעים? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ!”

והשוֹמע טוֹפח לוֹ על גבוֹ הנמוּך, מציץ בעיניו ושוֹאל:

– וּמה אצלך, נתן, מכוח פּרנסה?

– חי ג… כך – חי וקיים. חי!

 

ב    🔗

וּכשהיה בן הזקוּנים שלהם בן שש, אחרי הפסקה של שש שנים, קרה המקרה – וחוה לאה נתעבּרה שוּב – בפעם הרביעית. חרדה גדוֹלה נפלה בבית. גם עליו, על נתן חי, ירדה אימה. עוֹד זה היה חסר! גם השלוֹשה מתהלכים כתנים רעבים, קרוּעים וּבלוּיים. בשביל הכוֹל תוֹפרת חוה לאה, ולילדיה היא אינה יכוֹלה לתפּוֹר כּוּתוֹנת אוֹ זוּג מכנסי בד. פשוּט, אין פּנאי. ואם תתן זמנה לתפּוֹר להם, מה תתן על פּיהם? והנה זה בא! לאחר שנתיאשוּ מזרע!

החוֹבשת המיילדת שבמקוֹם נזפה בה בחוה לאה, חירפה וגידפה אוֹתה ודרשה ממנה במפגיע, שתסע העירה ותעשׂה מה שצריך לעשׂוֹת. “בני אדם אינם חזירים!” – הרשתה לעצמה בּיטוּי של גסוּת. בתוּלה זקינה היתה וּבעלת פּרינציפּים (היתה לפנים מן “ההוֹלכוֹת אל העם” ברוּסיה). רגע התנוֹדדה חוה לאה ואמרה בלבה: “אוּלי צדקה וכדאי לשמוֹע בקוֹלה”. אך כשהגידה לנתן – פּקח עליה זוּג עיניים מבהילוֹת, אחר ירק יריקה גסה וקרא שלא בקוֹלוֹ:

– לעץ יבש זה תשמעי? לא, כל זמן שאני נתן חי – לא תעשׂי את התוֹעבה הזאת!

והדבר הוּסר מעל הפּרק.

יש להוֹדוֹת, כי מיוֹם זה והלאה באה רוּח חדשה בנתן. כוּלוֹ נהפך למין מכוֹנת קפיצים דרוּכה. היה מתרוֹצץ בנסיעוֹת לטבריה וּלחיפה, לעפוּלה וּלנצרת, ואפילוּ לתל אביב ולירוּשלים. היה שוֹהה כמה ימים אוֹ שבוּעוֹת וחוֹזר הביתה וּמביא עמוֹ בתוֹך שׂק הגב כמה דברים נחוּצים בבית. גם צוֹרכי מזוֹן בקוּפסאוֹת, גם חתיכת בּד, גם מעשׂי סריגה וכוּ' וּבארנקוֹ הממוֹעך גם מעט מזוּמנים.

והיה אוֹר מעט בצריף. פניו של נתן אמנם רעים היוּ. גוּפוֹ נרזה ונצטמק, משי הקרחת הפך נחוֹשת ממוֹרטה והעיניים בערוּ כבקדחת. אך רוּחוֹ היה טוֹב עליו. וכמה פּעמים השיב לשוֹאל לשלוֹמוֹ בנוּסח הישן: “חי געלעבּט!” וּמתקן עצמוֹ מניה וּביה: “חי וקיים!”. הילדים לבוּשם היה מתוּקן יוֹתר, כי בהיוֹתוֹ ימים אוֹ שבוּעוֹת בבית הכריח את חוה לאה להשיב פני כמה לקוֹחוֹת כדי לתפּוֹר לילדים בגד.

ויוֹם הלידה היה ממשמש וּבא. לפי החשבּוֹן, צריכה היתה ללדת כבחצי אב.

עבר תשעה באב וּמלאוּ ימי חוה לאה. הכוֹל היה מוּכן ללידה. כבר דיבּרוּ עם החוֹבשת המיילדת. חרוֹנה עוֹד עשן בה על “הפּראוּת הזאת”, אך באין ברירה השלימה, והיתה סרה לעתים קרוֹבוֹת אל הצריף לראוֹת אם הכוֹל כּשוּרה.

ובי“ח באב, אוֹ כמוֹ שאמר נתן, בח”י באב – באוּ חבלי הלידה. נתן מיהר וּמילא שתי גיגיוֹת מים. אף על פי שחוה לאה לא צעקה שמעה החוֹבשת וּבאה במרוּצה. המים נשפּכוּ והולד נראה. אך המיילדת המנוּסה ראתה מיד, כי הלידה אינה כשוּרה. לאחר שעה של טרחה בזיעת אפיים נתברר לה, שיש למהר וּלהביא את הרוֹפא המוּמחה מן המוֹשבה הסמוּכה, כי הסכּנה גדילה והוֹלכת. אמרה לנתן, והוּא לא שאל דבר, תפס את האַלה ויצא לרוּץ אל המוֹשבה הקרוֹבה.

השעה היתה לפני הצהריים, כחוֹם היוֹם. ברוֹם הרקיע שטוּ מטליוֹת לבנוֹת של עננוֹת רחוֹקוֹת, מתפּנקוֹת בשמש. המוֹשבה הקטנה היתה דוֹממת על בּתיה הדלים. הערוּגוֹת המעטוֹת היוּ אפוֹרוֹת עם שׂרידי ירקוֹת חרוּכים, ככתמי חלוּדה על פּח של אבץ. רק האקליפּטוּסים הקצוּצים בצדי הדרך הוֹריקוּ ביוֹנקוֹתיהם הצעירוֹת. הדרך במוֹרד אל הואדי היתה כוּלה שכבת עפר שחוּק. במרוֹמים חגוּ שלוֹשה עיטים במשוּלש: אחד בצפוֹן, אחד במערב ואחד במזרח. נתן השגיח בהם, וּמיד עלה בדעתוֹ: הם באים מן המים – זה מן הכּנרת, זה מן הים וזה מן הירדן. מחשבה זוֹ נתנה כנפיים לרגליו ולא הרגיש בזיעה הניגרת כזרמי מים חמים מעל ראשוֹ לתוֹך בית צוארוֹ. מהלך שעה, דרך הואדי, אל המוֹשבה הגדוֹלה, אוּלם הוּא יגיע שמה בחצי שעה, כי רץ הוּא. למה לא לקח סוּס אוֹ חמוֹר? לא עלה על דעתוֹ. עכשיו לא כדאי לחזוֹר. כבר עבר רבע הדרך.

השׂדוֹת הקצוּרים היוּ חריבים, רק בהרוֹת של סירים אפוּרים נראוּ זעיר שם. יש שהתרוֹמם האֶריגרוֹן המסוּלסל על זרעיו המצוּיצים, אוֹ חסת המצפּן עמדה כמעט בקוֹמת אדם ועליה המחוּטבים נטוּיים באלכסוֹן להימנע מלהט השמש, אוֹ עוֹקץ העקרב עיגל את ראשוֹ כראש נוֹצה על גבי הלהבה. כל אלה צמחי הבּר העקשנים, שלא נכנעוּ לחוֹרב ושמרוּ לנפשם טיפּת ליח בשוֹרש, אוֹ אגרוּ מטל הלילה ללחלח עצמם, אף כי יבישים היוּ למראה.

נתן עבר על בית הקברוֹת שעל התלוּלית, זרק מבט על קוֹמץ המצבוֹת הפּזוּרוֹת, שרק שתיים מהן היוּ בוֹלטוֹת בחשיבוּת מה והשאר מוּטלוֹת כאבנים בשׂדה. פּחד בא בליבוֹ למראה בית הקברוֹת וּלזכר חוה לאה המתהפּכת בציריה תוֹך סכּנה. והוּא המהיר צעדיו במוֹרד, עד שהיה רץ והאַלה שלוּחה לפניו. הזיעה זרמה מעל ראשוֹ על פניו, על פּיו, על צוארוֹ, ועל שׂער חזהוּ המגוּלה. כשהגיעה שמה כבר צוֹננת היתה וּמיטיבה לוֹ. הוּא הסיר כּוֹבעוֹ והיה מחזיקוֹ בידוֹ השנייה ונוֹתן את קרחתוֹ המבריקה לקלוֹט את להט החמה.

וּפתאוֹם, במבוֹא הואדי, חש דקירה קלה במוֹח. רגליו התנוֹדדוּ, דוֹמה, הן קלוּ וניתקוּ מעט מן הקרקע והתחילוּ מרפרפרוֹת באויר. הלב הלם כּמשתוֹלל, והאוֹר חשך פּתאוֹם. הוּא נפל על אַלתוֹ, פּירפּר מעט, התהפך בצד הדרך וצנח במוֹרד חפירה לא עמוּקה.

 

ג    🔗

לאחר שעברוּ שעתיים ויוֹתר ונתן לא שב, וגם הרוֹפא הגוֹאל לא בא, יצאה החוֹבשת המיילדת מתוֹך הצריף פּרוּעת שׂיער וזעקה זעקה גדוֹלה, אשר כּמוֹה לא שמעה המוֹשבה הקטנה מיוֹם היוסדה. מיד עמדוּ לפני הצריף שלוֹשת ילדי נתן מוּבהלים ממשׂחקם, עמדוּ והתסכּלוּ כנטוּלי חוּשים. בזה אחר זה באוּ גם מן הגדוֹלים יוֹשבי הבּתים. נתנה עליהם האשה בקוֹלה:

– מה אתם עוֹמדים כבוּלי עץ? מהרוּ את הרוֹפא מנ.! חוה לאה גוֹססת!…

לא יצאה מחצית השעה, וּבחוּר זריז מבחוּרי המקוֹם הביא בעגלתוֹ המרקדת את הרוֹפא. אך הלה מצא כבר את חוה לאה בלא רוּח חיים. הוָלד נשאר תקוּע במעי אמו.

את גוּפתוֹ של נתן חי מצא ערבי כּפרי לאחר חמישה ימים בתוֹך החפירה. ראה עֵיטים מחטטים וּמתעסקים שם, ניגש והכּיר את המת. בא והגיד למוּחתאר. וּכשהעלוּהוּ משם כבר נימוֹק בשׂרוֹ, פניו ועיניו נוּקרוּ בחרטוּמי עוֹף השמיים.

קברוּהוּ כמוֹת שהוּא, בלא טהרה, סמוּך לקברה של חוה לאה.

ואת שלוֹשת הילדים, היתוֹמים מאב וּמאם, חילקוּ לשלוֹשה בתים, בּן לבית בּן לבית. את הקטן אימצה לה החוֹבשת המיילדת, אשר נלחמה כלביאה במות ולא יכלה לוֹ.

אֵבל כבד היה במוֹשבה, בן יוֹם אחד עלה הכּוֹרת על שלוֹש נפשוֹת ונעקר בית אב מתוֹך העדה הקטנה. מי בא עד חקר חוֹתך החיים!

 

ד    🔗

ונתן חי, משבא לקבר ישׂראל, הוּנח לוֹ ממשׂא חייו שלא היה לפי כוֹחוֹ. חוה לאה שוֹכבת לא הרחק ממנוּ, ולדה בקרבה והיא נחה מנוּחת עוֹלמים. “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח” – וּמי עוֹד היה יגיע כוֹח כחוה לאה? גם לפני נישׂוּאיה, כל ימי היוֹתה בארץ, היתה רתוּמה בעוֹל עבוֹדה קשה, תחילה כפוֹעלת, אחר כך כעוֹזרת בית, ולבסוֹף כתוֹפרת לבנים. גם לאחר שנישׂאה לוֹ, לנתן, וילדה שלוֹשה בנים בזה אחר זה, עוֹד לא יצאה מעוֹנשוֹ של זה וּכבר בא אחר, – לא פּסקה מישיבה כפוּפה על מכוֹנת התפירה שמצצה את שארית דמיה. אך אדם טוֹב היתה, בעלת נפש ואוֹפי, וכמה שסבלה והתענתה, לא עברה תלוּנה את פּתחי פּיה. עתה באה אל המנוּחה הראוּיה לה. הילדים, שנשארוּ יתוֹמים מאב וּמאם, טוֹב להם עתה מאז. כל אחד מהם נמצא בבית טוֹב, לחמוֹ ניתן לוֹ בעתוֹ וּבגדוֹ לא יחסר. וטוֹב מכוּלם לקטן. זוֹ הבתוּלה הזקינה, הקפּדנית, מרת הנפש – עליו היא שוֹפכת המוֹן רחמיה ואהבתה, יחיד ורך הוּא לפניה.

והוּא, נתן חי, אף הוּא בא אל המנוּחה השלימה. עצמוֹתיו היגיעוֹת, השבוּרוֹת מעבוֹדה קשה, מתפנקוֹת עתה בבטלה, מוֹחוֹ הנלאה מרוֹב דאגה וּבהלה לנפשוֹת התלוּיוֹת בוֹ – אף הוּא יכוֹל לנוּח וּלהתפּנוֹת

כוּלוֹ למחשבה האחת, שמילאה את כל קרביו בחייו, המחשבה על – המים.

ימים על ימים, ירחים על ירחים שכב והקשיב, שלח כּביכוֹל את חוּשוֹ, כשלוֹח מחוֹש רגיש, אל מעבה האדמה. הכוֹל נשכח ממנוּ. לא הוּא ולא עוֹלם, רק אי שם בנקוּדת סתר דוֹפק מים מבעבע והוֹלם, שוֹאף להיגלוֹת. עבר קיץ, חלף החוֹרף, קיץ חדש בא לארץ. תחוּשתוֹ נעשׂתה חדה יוֹתר וּרצוֹנוֹ דרוּך כמיתר.

וּבקיץ הבא, בעצם להט ירח אב, שנה אחרי נוֹפלוֹ בדרך, הגיעה אליו תחוּשה דקה של לחוּת. תחילה לא ידע מאיזה צד. התרגשוּתוֹ היתה רבה. צריך היה אימוּץ כל כוֹח הרצוֹן לכוין את אוֹרך גל התחוּשה הנמשך אליו. והנה סוֹף סוֹף נתברר לוֹ בתכלית הדיוּק מאיזוֹ נקוּדה יוֹצא הגל. כזרם טחב קריר ונעים זרם מן הנקוּדה ההיא. הוּא הוּא! עוֹרק המים נתקשר בוֹ, בחוּשוֹ. והוּא לא רחוֹק. שנה תמימה צריך היה לחתוֹר בחוּשוֹ עד שמצא את הנקוּדה חה חה, כלל לא אוֹתה נקוּדה שקבע קוֹסם המים האנגלי! לא. המעיין הוּא כאן, בתחתית בית הקברוֹת, במרחק תשעים אמה בדיוּק בקו ישר מערבה מקברוֹ! תשעים אמה, כמניין מים!

כל עצמוֹתיו עלזוּ, עתה ידע מה עליו לעשׂוֹת. הוּא ידע. חלוֹם חלוֹמוֹתיו עלי אדמוֹת בא ונהיה. עתה ידע מה עליו לעשוֹת. הגל הנעוּל עלה יעלה!

 

ה    🔗

במשך שלוֹשה לילוֹת רצוּפים נראה נתן חי למוּחתאר המוֹשבה בחלוֹמוֹ וסימן לוֹ בפנים צוֹהלוֹת את מקוֹם הבּאר, וכה אמר לוֹ: “עוּרוּ, התעוֹררוּ! צאוּ וקדחוּ! תשעים מטר בדיוּק בקו ישר מערבה מקברי, בעוֹמק שלוֹשים וּשלוֹשה מטר מחכּה לכם הגל! אל תתמהמהוּ! שנה תמימה משכתי את המים מן התהוֹם, עד שהעליתים לנקוּדה זוֹ. אל תאחרוּ את המוֹעד. לא אוּכל להחזיקם ימים רבים במקוֹמם. חשפוּ את הגל בעוֹדנוּ קרוֹב!”

בלילה הראשוֹן הקיץ המוּחתאר, וּבחשכת הלילה הגיד לאשתוֹ את דבר החלוֹם המוּזר. וּשניהם גמרוּ אוֹמר: דברים בטילים! אך למחרת התהלך האיש כל היוֹם ולא ידע את נפשוֹ מרוֹב רגש. החלוֹם לא הרפּה ממנוּ אף רגע. ואחרי הלילה השני, בהישנוֹת החלוֹם פּעמיים, הגיד את חלוֹמוֹ לכמה מאנשי המקוֹם. וּראה, אחד מהם אמר: “לא דבר ריק הוּא”. ואחרי הלילה השלישי קרא המוּחתאר למוֹשב הועד, והאנשים החליטוּ ברוֹב דיעוֹת לנסוֹת. שלוֹשים

וּשלוֹשה מטר – ההוֹצאה כמוֹה כאין.

ואירע שבמקוֹם לא רחוֹק עמדה חברת מים בקדיחת בּאר. כבר העמיקוּ מאתיים מטר ויוֹתר, כבר קדחוּ שם שלוֹשה ירחים, כבר חצוּ שני רוֹבדי סלעים, ועתה הגיעוּ לרוֹבד השלישי, קשה מן הראשוֹנים – ואין סימן למים. ולפני שלוֹשה ימים שבתה שם המלאכה. רפוּ ידי הקוֹדחים, והכלים מוּטלים במקוֹמם כּפגרים מתים.

נסעוּ שניים מחברי הועד אל החברה בחיפה והפקידוּ פּיקדוֹן ל"ג פוּנטים, כמניין המטרים שעליהם לקדוֹח. וּלמחר באוּ העוֹשׂים במלאכה אל הנקוּדה, שהיתה כבר מסוּמנת ביתד של בּרזל, חפרוּ מעט, כּוֹננוּ את החצוּבה, והתחילוּ לקדוֹח.

הרבה דברי שנינה נשמעוּ עם הקדיחה. וּככל אשר העמיק המקדח, כן השפּיל רוּח האנשים לרדת וכן קטנה אמוּנתם בחלוֹמוֹ של המוּחתאר. וּכשעבר המקדח את גבוּל השלוֹשים – כמעט נתחרטוּ ואמרוּ לבקש מאת העוֹשׂים במלאכה כי יחדלוּ ממלאכתם. אך בּוֹשוּ לעשׂוֹת כן.

והנה –

השעה היתה שעת צהריים, כחוֹם היוֹם, כמראה השעה בה רץ נתן חי בדרך לבהל את הרוֹפא ונפל ברוּצוֹ וצנח לתוֹך החפירה. בשמיים התפּנקוּ פּוֹרחוֹת עננים לבנוֹת, שלוֹשה עיטים חגוּ במשוּלש, הלמוּת המקדח האחרוֹנה נפלה לתוֹך דוּמיית המוֹשבה – וּמוֹט הבּרזל בידי מחזיקיו נחבּט פּתאוֹם, וטרם יראוּ מה קרה, נפלה הברה שהתגלגלה בהדי הדים מסביב: מים! מים! והמשאבה הקטנה, המוּכנה במקוֹם, העלתה מתוֹך החוֹר סילוֹן מים, מים זכּים, מתבּדלחים בחמה, ונוֹפלים במעגל קשת רחב חזרה לארץ וּמציפים ברננה את המקוֹם מסביב. והשוֹאב לא חדל משאוֹב וּמשחת את הנוֹזל היקר ארצה.

לא היתה נפש חיה במוֹשבה, שלא באה לראוֹת במחזה. כוּלם התייצבוּ על שלוּלית המים, הביטוּ מבעד לדמעוֹת ורעדוּ מהתרגשוּת וּמאוֹשר גדוֹל.

מדדוּ המוּמחים את כוֹח הזרם: מאתיים מטרים מעוּקבים בשעה!

נפתח מעיין ישוּעה לחי ולצוֹמח. עתה תעלה המוֹשבה כּפוֹרחת. דבר נתן חי קם – חי וקיים!

 

ו    🔗

לא ארכוּ הימים והוּקמה בריכה גדוֹלה, גבוֹהה, על חמישה עמוּדים אדירים, ארבעה בקצווֹת ואחד בתוך, אף נבנה בית משאבה כהלכה, והגיע יוֹם החג – חג המים למוֹשבה.

מנקוּדוֹת יישוּב קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת נהרוּ רבים לשׂישׂ

משׂוֹשׂ עם בני המוֹשבה, אשר נשבּר צמאם במים רבים, איש איש וּמתנת ידוֹ מכל אשר בירכוֹ ד'. סביבוֹת הבּאר היוּ נטוּעוֹת שתילי עצים וּפרחים רעננים, מוּשקים לרוייה. גם כל הכּיכּר, אשר נוֹעדה להמוֹן החוֹגג, היתה מרוּבּצה מים. כל חוּלצה לבנה, אם איש ואם אשה אוֹ הטף, היתה עדוּיה זלזל ירוֹק. בתוֹך רוֹכבי הסוּסים מבני המוֹשבוֹת התערבוּ גם פּרשי בני ערב השכינים. שוּלחנוֹת קרשים עמוּסים כל טוּב מאכל וּמשקה ניצבוּ מוּכנים לכל דוֹרש. שלוֹש מקהלוֹת תינוֹקוֹת משלוֹשה בתי ספר של שלוֹש מוֹשבוֹת עמדוּ על הבּמה (וּמוֹרה הזמרה מהסם במטה המנצחים שבידוֹ), מוּכנים לפתוֹח בשיר “וּשאבתם מים בשׂשׂוֹן”. וּבשוּרה הראשוֹנה, כחלוּצים לפני המקהלוֹת, עמדוּ

שלוֹשת בני נתן חי, אחד קטן מחבירוֹ, וּשלוֹשתם לבוּשים חליפוֹת צחוֹת כשלג.

בלב כוּלם פּיעמה רוּח אחת, רוּח עוֹז ואוֹמן, רוּחוֹ של נתן חי.

ועל חזית בית המשאבה, מעל לדלת הבּרזל, התנוֹססה כּתוֹבת קבע באוֹתיוֹת מאירוֹת כל עין:

באר לחי

היא הבּאר אשר לנתן חי. זה שמה וזה זכרה לעוֹלם.

רק איש אחד, הוּא האיש אשר כתב את הדברים, הבּיט בעצב אל מה שהוֹסיף באין רוֹאים בגיר על דלת הבּרזל וּבכתב יוֹשר קטן: “גם חוה לאה זכוּרה לטוֹב”.