באחד מירחי החוֹרף האחרוֹנים של שנת תש"ג, באתי למוֹשב שבשרוֹן להרצוֹת על משוֹרר גדוֹל ביוֹם זכרוֹנוֹ. בּאתי לעת שקיעה זכּה לאחר יוֹם גשוּם, ואחרי שעוֹת אחדוֹת שביליתי ביחידוּת בחדר שהוּקצה לי בבית אחד המתיישבים, הלכתי עם הממוּנה על התרבּוּת, לאוֹר ירח גבוֹה וקר וּבצל עצים מנטפים, אל מקוֹם ההרצאה. באוּלם הגדוֹל וחסר התקרה, שגג הרעפים הנישׂא על עמוּדי עץ אחדים משוה לוֹ מראה בניין ארעי וּמנוֹרוֹת החשמל המעטוֹת אינן מאירוֹת אוֹתוֹ כראוּי – נתאספוּ כמאה שוֹמעים. על ספסלי השוּרוֹת הראשוֹנוֹת ישבוּ בעיקר משפּחוֹת: גברים ונשים וילדיהם, בתוֹכם גם קטנים, וּבשוּרוֹת הבּאוֹת ישבוּ על הרוֹב בּוֹדדים, אנשי עמל, זקינים וּצעירים.

מראה האוּלם והקהל לא הרנינוּ את לבי. יש משהוּ משיב קרה בפניהם וּבלבוּשם של אנשי העמל היגיעים בבוֹאם בערב לשמוֹע הרצאה, אף על פּי שרוּבּם מביאים עמהם רצוֹן של קשב. עם כל החשיבוּת שהם לוֹבשים באסיפה, חסירה החגיגיוּת המעוֹררת שבאוּלם המשוּכלל וּבלבוּש המהוּדר שבעיר. אפשר שנעדר שם סבר הפּנים של אנשים שאינם רוֹאים זה את זה זמן מסוּיים וּכשהם מזדמנים יחד הם שׂמיחים לראוֹת ידידים וּמכּירים, מה שאין כן במוֹשב הקטן, שהאנשים רוֹאים זה את זה בכל יוֹם תמיד. אפשר חסר חפץ ההתראוּת הנוֹתן חוֹתם של ערוּת בבני אדם. ואוּלי ימי העמל המפרך שלפני האסיפה וימי העמל שלאחריה עוֹמדים ככרוּבים זוֹעמים וּמבריחים מהם את הרוֹך וההתפּעלוּת הקלים.

אמנם ידוּע לי מפי הניסיוֹן, כי אך מראה חיצוֹני הוּא, וכי רַב החוֹם והתוֹם בלב אנשי האדמה האלה, וכי עשׂוּיים הם להתלהבוּת עצוּרה, שאינה מתבטאת במחיאוֹת כּפּיים וּבקריאוֹת פה, כי אם בסבר פּנים מרוּכּז וּבמאוֹר עיניים שוֹקט. אף על פי כן כּנסת אנשים באוּלם כזה משרה עלי בתחילה רגש של מבוּכה. ורגש זה גוֹבר עוֹד עם דברי ההצגה המעטים, המגוּמגמים על פי רוֹב, של הפּוֹתח מטעם ועדת התרבּוּת שבמקוֹם.

אסיפה זוֹ, שאני מספּר עליה, לא נשתנתה בשוּם דבר מאחירוֹת דוּגמתה. בתחילה היה דיבּוּרי מאוּנס, מגשש למצוֹא את המגע עם הקהל החילוֹני על פי מראהוּ והמכוּבד על פּי מהוּתוֹ. עיני היוּ תרוֹת אחרי איזה פּרצוּף נעים, חי ורב קשב, הנוֹתן עצמוֹ בתמימוּת שבלב לדברי המרצה, כעין נקוּדת משען לפעוּלת רוּחי; ביקשתי וּמצאתי: בשוּרה הראשוֹנה, שלא שׂמתי עליה עין בראשוֹנה, ישב אדם כבן שישים, רזה וּבעל פּנים מקוּמטים, שׂערוֹת שׂיבה קצרוֹת וּמסוּלסלוֹת בראשוֹ ושׂפם דק תלוּי משני עברי פּיו. עיני האיש היוּ תלוּיוֹת בפי וכל מאמר היוֹצא ממנוּ מצטייר על פניו כמוֹ בצבעים. לידוֹ ישבה אשה צעירה ממנוּ הרבה (אשתוֹ אוֹ בתוֹ?), פניה נאוֹת מאוֹד ועיניה טוֹבוֹת וחיוֹת, והיא מחזיקה אצבּעוֹת ידוֹ על ברכּה, מסתכּלת בוֹ תכוּפוֹת, אך מאי רצוֹנה להפריעוֹ מקשבּוֹ היא חוֹזרת לשמוֹע אל דברי המרצה. משׂמאלה של האשה ישב בחוּר צעיר, שזוּף וחסוֹן וּבלוֹריתוֹ פּרוּעה קצת, ועל ידוֹ בחוּרה נמוּכה ממנוּ כדי ראש, לבוּשה מתוּקן וּפניה נעימוֹת. השניים הצעירים נראוּ כּנשׂוּאים מקרוֹב, כי טבּעוֹת היוּ מבריקוֹת מתוֹך הבלטה על ידי שניהם והם התרפּקוּ זה אל זה בכתפיהם בחיבּה גלוּיה. אחריהם ישב האיכּר, שבביתוֹ הוּקצה לי החדר, ואשתוֹ. שיערתי שיש קירבה בין המשפּחוֹת הללוּ, שכן ניכּר היה על פי רמיזוֹת העיניים זה לזה, ביחוּד בשעה שהפסקתי את דיבוּרי כדי לגמוֹע מכוֹס המים שעל השוּלחן.

מראה שוּרת האנשים הזאת נסך בי מיד רגש של ביתיוּת. התחממתי בדיבּוּרי וראיתי שהקהל מקבל את דברי בתנוּעוֹת של הסכּמה וקוֹרת רוּח. ויוֹתר מכוּלם השרתה על רוּחי טוֹבה האשה הנאה, פּני דם וחלב, טוֹבת העיניים, שלא היתה דוֹמה לשוּם אשה אחרת באוּלם. משהוּ אצילי, עֵר ונעים מאוֹד היה בכל מהוּתה, כמוֹ יצוּר של חן מעוֹלם אחר בא לשכוֹן כאן. אף הספּקתי להשגיח, שכל היוֹשבים בשכינוּתה, כשמבּיטים אליה, חיבּתם קוֹרנת מעיניהם. גם המאָרח שלי מנענע לה ראשוֹ באהבה, ואף אשתוֹ עוֹשׂה כן.

(כאן עלי להעיר, שאף כי ראיתי את האיכּר רק רגעים מספּר לפני צאתי להרצאה, ולא הספּקתי לשמוֹע מפיו אלא מלים ספוּרוֹת, ידעתי מפי איש התרבּוּת מדריכי, כי מרדכי פרידמן שמוֹ והוּא בן ארצי מעיר ב. וכי החדר בביתוֹ נתפּנה בשל נישׂוּאי בנוֹ, שעבר לגוּר אצל שרוֹני, כלוֹמר, אצל משפּחת אשתוֹ).

הארכתי בהרצאתי יוֹתר ממה שנתכונתי. איני יוֹדע, אם משוּם שמקוֹר הרעיוֹנוֹת נבע בי, אוֹ מחמת שנעים היה לי לעמוֹד וּלהסתכּל בסגל המשפּחוֹת היוֹשבוֹת ממוּלי, וּביחוּד בפניה הנלבבים של האשה הנאה. עֵרוּתי אני הטילה, כנראה, ערוּת גם בקהל ולא ניכר בוֹ סימן של עייפוּת. איש לא תלה ראשוֹ מתוֹך נים ואיש לא קם באמצע לצאת (דבר המקוּבּל במקוֹמוֹת כאלה) מן האוּלם. הכוֹל ישבוּ והקשיבוּ רב קשב, עד שסיימתי בפסוּק הוֹלם, שנשאר כתלוּי ורוֹעד בחללוֹ של האוּלם הדוֹמם, מאין מחיאוֹת כּפּיים.

עתה נראה האוּלם גם בעיני לא חילוֹני כלל. אף הצינה שבוֹ פּגה. הפּוֹתח, שישב כל הזמן על ידי ולחיוֹ בכף ידוֹ, עמד ונעל בדברי תוֹדה אחדים. וּראה זה פּלא, גם דבריו היוּ הפּעם חמים וחגיגיים, אף לא משוֹללי ברק של נוֹאם. אחר כך קם הקהל לאיטוֹ והתחיל יוֹצא, וּכפי שנדמה לי, בלי רצוֹן.

המשפּחוֹת הנזכרוֹת שבספסל הראשוֹן עמדוּ במקוֹמן,

וּפרידמן, המאָרח שלי, חיכּה לי, כדי לקחתני הביתה. הוּא ניגש אלי והוֹשיט לי את ידוֹ. מעל פּניו קראתי את ה“יישר כוֹח”. גם אשתוֹ ניענעה לי בראשה מתוֹך חיוּך של הכּרת תוֹדה. אחר כך הציג לפני את זה המקשיב המוּפלא (הוּא שׁרוֹני) ואת אשתוֹ מלכּה כחבירים וּמחוּתנים שלהם; אחר כך הציג את הזוּג הצעיר: את בנוֹ עתניאל ואת בתוֹ של שׁרוֹני אביבה, שהם נשׂוּאים זה כחצי שנה. בלי משׂים השפּלתי מבטי וראיתי את כּריסה המתעגלת של האשה הנערה.

יצאנוּ החוּצה. הירח עמד עתה בחצי הרקיע, מוּקף “חצר” גדוֹלה. לא היה טל ורוּח צוֹננת עלעלה בעצים. ואף על פּי כן נדמה היה, שפעת טל שוֹרה על הצמחים וּמרטיבה גם את החוֹל שבדרך הלא כּבוּשה. ממרחק רב הגיעה נהמת הים האטוּמה. מעברים נשמעה שׂיחת מהלכים, וּביחוּד עלה פּיטפּוּטם הקוֹלני של בני הנעוּרים. גם קטעי צחוֹק ושירה נשמעוּ. היה לי הרוֹשם, שלרבים מן הקהל אין חשק ללכת לישוֹן. על מגרש ריק, שדשא עשׂב צמח עליו, רעוּ שני סוּסים כבוּלים, שהיוּ מקפּצים אגב לחיכה. כּלב כוֹפרי השׂתרך בצד הדרך יחידי ודוּמם, כהוֹלך באיזוֹ שליחוּת.

נתברר מיד, שלא רק המאָרח אלא גם האשה היפה, המחוּתנת, היא בת ארצי וּמוֹלדתי, וּשניהם בני אוֹתה העיר. אף על פּי שלא הייתי מעוֹדי בעיר זוֹ, עוֹרר בי זכרה איזוֹ נימה מסוּתרת בלב. הכּרתי פעם בנוה קיץ משפּחה אחת, אֵם וּשתי בנוֹתיה, מן העיר ב., משפּחה משׂכּילה וּמדברת עברית, והתקרבתי אליה, ואחר כך הייתי מחליף שנה אוֹ שנתיים מכתבים עם האֵם ועם הבת הבכירה. מוּבן, שהיוּ שאלוֹת וּתשוּבוֹת על אוֹתה המשפּחה, שעתה אין איש יוֹדע גוֹרלה, כגוֹרל שאר משפּחוֹת ישׂראל שנפלוּ בידי המרצח הנתעב. אף כי הלב מיאן עוֹד להאמין בכל אימת הידיעוֹת המגיעוֹת משם. מתוֹך שׂיחה על המשפּחה ההיא קמה בינינוּ איזוֹ התקרבוּת.

הזוּג הצעיר ביקש סליחה וּפרש לבית שרוֹני, הוּא ביתם, והזוּגוֹת הזקינים הלכוּ לעבר ביתוֹ של פרידמן. לא ידעתי אם כונתם של השרוֹנים היא ללווֹת אוֹתי אוֹ את המחוּתנים שלהם. פרידמן וּמלכה התחרוּ בזכרוֹנוֹת על עירם ויוֹשביה. אחר כך, כנהוּג, התחילוּ למנוֹת מספר לנפשוֹת בני עירם הנמצאוֹת בארץ ישראל. יצא, שעם היוֹת שם ציוֹנים רבים ויוֹדעי עברית לא מעטים והעיר לא מצערה – לא רבים הם שעלוּ משם לארץ, והם מפוּזרים בה במקוֹמוֹת שוֹנים.

דעתה של מלכה היתה בדוּחה עליה. היא לא רק סיפרה ותיארה והצחיקה אחרים, אלא גם בעצמה צחקה צחוֹק צעיר וערב, כמוֹ נערה שוֹבבה, וּבצחוֹקה הדביקה אחרים לבדח את דעתם. לסוֹף החליק פרידמן על ראשה ואמר: “מלכה’לי, מאוּחר כבר, צריך ללכת לישוֹן”. גם אשתוֹ אמרה: “אנחנו שוֹכחוֹת, שעלינוּ לקוּם בשעה חמש לחליבה”.

ואוּלם שרוֹני לא היה לוֹ חשק ללכת, אף כי השעה מאוּחרת ועליו לנסוֹע בהשכמת הבוֹקר לחיפה באיזה עניין דחוּף. הוּא לא התעניין ביוֹתר בעסקי העיר ב., שלא הכיר אוֹתה כלל, והיה שוֹאל ממני שאספר לוֹ פרטים מחיי התרבוּת בכרך, וּבייחוּד מחיי הסוֹפרים. חוּלשה מיוּחדת היתה לוֹ לסוֹפרי ישראל וידע פרטים הרבה לא רק ביצירתם אלא גם בחייהם. מסתבר, שבצעירוּתוֹ היה שטוּף בעצמוֹ ב“חטאוֹת נעוּרים” של כתיבה.

סוֹף סוֹף נפרדנוּ מתוֹך לבביוּת מרוּבה, וּמלכה (בינתיים

נוֹדע לי, שהיא כבר בת חמישים) ביקשה ממני, שאסוּר לביתם לפני נוֹסעי מן המוֹשב. אין דבר, גם בשעוֹת הבוֹקר יכוֹלה היא להתפנוֹת לשעה של שׂיחה עם בן המוֹלדת. כדאי הדבר. וּבכן, היא תחכה לי.

הבטחתי לה להיכנס. נפרדנוּ בלחיצת ידיים. גם פרידמן ואשתוֹ לחצוּ בחיבה את ידה. אחר-כך הלכוּ השניים בדרך חזרה, שלוּבי אצבעוֹת כזוּג נאהבים צעיר. ואנוּ, שקרוֹבים היינוּ לבית, עמדנוּ רגע בשער הגדר, לפני הכניסה, כמתקשים להיפרד ממראה הלילה היפה.

בינתיים נתרוֹקן המוֹשב מן הגדוֹלים, רק מבני הנעוּרים עוֹד התהלכוּ מעטים, דיברוּ בקוֹל, צחקוּ וציפצפוּ ניגוּנים שוֹנים. נהמת

הים כאילוּ נתגברה. מרחוֹק ראיתי את שני הסוּסים מוֹסיפים לרקוֹד כנגד הלבנה וּפניהם אל העשׂב. הכלב, שראיתיו קוֹדם משרך דרכוֹ לצד זה, חזר כמוֹ משליחוּת חוֹבה, באוֹתה רצינוּת חייתית כבראשוֹנה. הנוֹטר, עטוּף באדרת

והרוֹבה על כתיפוֹ, עבר סמוּך לשער, שלח את ראשוֹ והתבוֹנן אל העוֹמדים, כאילוּ לא הכירם מתמוֹל שלשוֹם.

על נהמת הים נוֹסף עתה זימזוּם מטוֹסים עוֹלה ויוֹרד. שני אוֹרוֹת, כשני כוֹכבים קטנים, ניסרוּ ברקיע לאוֹרך נפת החוֹף. אלה היו, כפי שאמר לי פרידמן, שני מטוֹסי-הסיוּר המסיירים לילה לילה את רצוּעת החוֹף הלוֹך וחזוֹר. זימזוּמם עוֹרר רגש משוּנה, מעוֹרב מפחד וּמבטחוֹן.

כשנכנסנוּ הביתה צילצל השעוֹן בחדר שהוּקצה לי לשינה שעת חצוֹת. אף על פי כן הציעה בעלת הבית לשפוֹת את הקוּמקוּם וּלהכין תה. אבל שנינוּ, גם פרידמן וגם אני, סירבנוּ. אני, משוּם שלא הייתי צמא, והוּא – רק אחר כך נוֹדע לי נימוּקוֹ. הוּא רצה להישאר עֵר לבדוֹ.

אכלנוּ שתיים שלוֹש קלימנטינוֹת טוֹבוֹת עסיסיוֹת, שרק לפנוֹת ערב נקטפוּ מן העץ.

האשה פרשה לחדר המיטוֹת לישוֹן, וּבעוֹמדה כבר בפתח החדש פנתה אלי במאוֹר פנים:

– מה אתה אוֹמר על מלכה שלנוּ? אפשר “לתת לה” שלוֹשים שנה, לא יוֹתר. כל כך רעננה, כל כך יפה, כל כך ערה וּמלאת חיים!

הסכמתי לכל מה שאמרה על מלכה. וּבאמת לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן החידה: אשה בת חמישים, העוֹמדת להיוֹת בקרוֹב סבתא, כאילוּ היתה רק השנה לאיש.

פרידמן יצא לחצר שמאחוֹרי הבית, וגם אני יצאתי אחריו. במרחק מה, מאחוֹרי ערוּגת ירקוֹת, שׂיחי בננוֹת ועצי פרי אחדים, נמתח לכל רוֹחב המגרש הלוּל המוּאר במנוֹרוֹת חשמל אחדוֹת. התרנגוֹלוֹת הלבנוֹת מהן התהלכוּ בשקט וּמהן ישבוּ על השלבים מתוֹך תנוּעוֹת ערוֹת והשמיעוּ קירקוּר חשאי.

פרידמן, שהיה כפוּף שם על איזה כלי, אמר לי מרחוֹק:

– אתה רוֹאה? זהוּ “אוֹר רמייה”. מרמים אנוּ את התרנגוֹלוֹת לחשוֹב שיוֹם הוּא, והן, הפתיוֹת, מטילוֹת לנוּ ביצים.

נהמתי בנחירי איזוֹ תשוּבה, אבל מוֹחי היה אצל מלכה, שפניה לא משוּ מעיני, כשהם מוּארים אוֹר הלבנה. חתרתי למצוֹא את החידה. מיחסם של האנשים אליה הריחוֹתי איזה סוֹד. איך אעמוֹד עליו? אם גם אשהה אצלה מחר שעה ושרוֹני איננוּ בבית, האם תספר לי את סוֹדה? האם אוּכל לחקוֹר אוֹתה על כך? בכל זאת החזקתי בהחלטתי – להיכנס שמה בבוֹקר. אפשר אעלה משהוּ. התפשטתי למחצה ושכבתי על גבי לרוֹחב המיטה. לא חשתי כל צוֹרך בשינה. עוֹד מגוֹרה הייתי מן ההרצאה הארוּכה, וּפניה וקוֹלה של מלכה לא הרפוּ ממני. קמתי ולקחתי מעל המדף את “מלחמת היהוּדים” של פלאויוּס וקראתי בוֹ דלתוֹת אחדוֹת לאוֹר המנוֹרה שעל הכיסא. אך הספר צנח מידי וּמוֹחי תר אחרי האשה הגלוּיה-המסתוֹרית.

איני יוֹדע אם יש ממש בתוֹרת הטילפּאתיה, אוֹ שפרידמן הרגיש צוֹרך לספר לי את מקרה האשה, הוֹאיל וראה את תהייתי עליה. לא שכבתי חצי השעה והאוֹר בחדר דוֹלק – שמעתי פּתאוֹם נקישוֹת רפוֹת של פרקי אצבעוֹת על הדלת. בתחילה חשבתי: טעוּת שמיעה. אפשר משהוּ מגרד בבית, חתוּל אוֹ עכבר. ואוּלי כלב בחוּץ מתקרצף בקיר. אבל הנקישוֹת נשנוּ. ישבתי על דוֹפן המיטה וקראתי:

– כן, בבקשה!

הדלת נפתחה, וּפרידמן, לבוּש פּיג’אמה של פסים, עמד בפתח.

– ראיתי אוֹר וחשבתי: אוּלי נרדמת ושכחת לכבוֹת את המנוֹרה.

– לא, איני יכוֹל לישוֹן, – עניתיו – תמיד קשה עלי השינה על יצוּע זר. ממעט אני בנסיעוֹת. אבל אינך צריך לנַדד שינה מעיניך בגללי. אני אין לי כל עבוֹדה בבוֹקר ואוּכל לישוֹן שעה נוֹספת. אגב, הוֹאיל ונכנסת אוּלי תוּכל לוֹמר לי, כמה שנים הגברת שרוֹני בארץ…

כאילוּ חיכה לשאלה זוֹ, פסע פסיעה החדרה וסגר את הדלת מאחוֹריו.

– כמה שנים היא בארץ? כשנוֹת בתה, היא כלתי. כלוֹמר, שמוֹנה עשׂרה ועוֹד שנה, לפני שנוֹלדה אביבה.

ברי היה לי, שהוּא עבר על הנימוּס ונכנס כדי לדבר בה, במלכה. אף על פי שהכוֹל נהגוּ בה חיבה, ראיתי ממנהגוֹ יחס מיוּחד לגבּיה. אם כן, אמרתי בלבי, מן השמיים מסייעים אוֹתי לגלוֹת את הסוֹד שחפצתי לדעתוֹ.

הנחתי את הספר, ישבתי ישיבת אדם עֵר וּמוּכן לשמוֹע. הוֹריתי לוֹ את הכיסא הסמוּך:

– שב נא ונסיח מעט במלכה. היא מעניינת אוֹתי.

– ידעתי שהיא תעניין אוֹתך. את מי אינה מעניינת? טיפוּס אדם יוֹצא מן הכלל. רצוֹנך, אספר לך את סיפוּרה. אך הדברים יארכו מעט.

– לי לא איכפת. אך חס אני עליך ועל אשתך. אתם אנשים עוֹבדים ועליכם להשכים לעבוֹדה.

– אשתי ישינה כבר שנת ישרים. מוּטב כך. ואני – אל תדאג לי. רגיל אני בלילוֹת שימוּרים. בימים אלה שאנוּ חיים בהם, אנוּס כל אחד להיוֹת לפעמים עֵר בלילה. כונתי לשמירה על פי תוֹר.

– אם כן, ספּר, כי שוֹמע אני. אתה מעשן?

– תוֹדה. לפעמים. הפעם אעשן, אם תתן לי משלך. לא לקחתי בצרכניה.

הוֹצאתי את קוּפסת הסיגריוֹת שלי, והוּא הביא מן השוּלחן גפרוּרים וּמאפרה והניחם על כיסא, ליד המנוֹרה.

לאחר הצתת הסיגריוֹת פתח פרידמן בסיפוּרוֹ:

– אני עצמי יליד ב., כפי ששמעת כבר. למדתי בחדר וּבבית המדרש ואחר אצל סטוּדנט ואצל המוֹרה העברי. כן, עוֹד בימי פראנץ יוֹזף. בהיוֹתי בן י“ד שנה כבר הייתי ציוֹני נלהב וחלמתי על עלייה לארץ ישׂראל. אחר כך הייתי חבר פעיל באגוּדה ציוֹנית. בן י”ט התקרבתי לבתוֹ היחידה (בנים היוּ לוֹ שלוֹשה) של ראש הקהל שלנוּ, יקוּתיאל כ"ץ, יהוּדי בעל צוּרה, חסיד ויז’ניצי, עשיר ותקיף, שׂוֹרר בקהילה ושׂוֹרר בביתוֹ. בהשפּעת המוֹרה לעברית נוֹסד בעירנוּ קוּרס של נערוֹת מבוּגרוֹת ללימוֹּד השׂפה העברית. רבוֹת ביקרוּ בקוּרס הזה, וּבתוֹכן גם מלכה, בתוֹ של ראש הקהל. הדבר לא היה לרצוֹן האב, שהתנגד לציוֹנים. אבל התנגדוּתוֹ למעשה בתוֹ היתה משתמשת לשתי פנים. באמת נהנה מזה שבתוֹ קוֹראת וּמדברת בלשוֹן הקוֹדש. אני נחשבתי בעירי בחוּר משׂכּיל. היתה לי ידיעה בספרוּת העברית החדשה. גם את שילר והיינה וּקצת גיתה ידעתי. סנטימנטאלי לא הייתי. הצעירוֹת אמרוּ עלי שיש בי משהוּ מן הברזל של חנוּת אבי. מילא, כשלוֹש שנים “התהלכנוּ”. הכוֹל ידעוּ שאנוּ “זוּג”, אך על פי שלא היוּ אירוּסים. אביה לא סירב לשידוּך. לאבי היה בית מסחר גדוֹל ונחשב עשיר, ואני בן זקוּנים לוֹ. שני אחי וּשתי אחיוֹתי כבר היוּ נשׂוּאים.

כשגמלה בי המחשבה לעלוֹת לארץ ישראל ולהיוֹת בה עוֹבד אדמה, סיפרתי את החלטתי למלכה. היא הסכימה מיד לעלוֹת עמי, אבל רק ברשוּת אביה. התנאי לא הפחידני כלל. סבוּר הייתי: הוֹאיל והסכים לשידוּך וּלדיבּוּרה העברי של בתוֹ, לא יתנגד גם לעלייתנוּ לארץ, לאחר שנעשה את החתוּנה כדת משה וישראל במקוֹם. אבל טעיתי בסברתי: לדבר זה לא נתרצה. לא הוֹעילוּ כל הטענוֹת שלי ושל מלכה, הנימוּקים שלי והדמעוֹת של מלכה, הכוֹל היה לחינם. הוּא היה מתנגד לציוֹנים וידע מפי העיתוֹן “מחזיקי הדת” את כל “ערוַת הארץ”, אשר “שוּעלים הילכוּ בה”, ויש שם ישמעאלים פראים, הרוֹצחים את היהוּדים, כשם שרצחוּ את בעל “ציוֹן הלא תשאלי” ואת בעל “לכה דוֹדי”. רק בארבע הערים של ר' מאיר בעל הנס יוֹשבים היהוּדים כלוּאים בתוֹך גיטאוֹת, חיים על הצדקה ולוֹמדים תוֹרה וּמחכים למות. כלוּם גם אנוּ נעשה כך? על ה“קוֹלוֹניוֹת” לא שמע ולא רצה לשמוֹע. בקיצוּר, כל הדיבוּרים היוּ לבטלה. כל זמן שהוּא חי, לא תלך בתוֹ למדבר. אמנם מנהיגי הציוֹנים אוֹמרים, שהם יוֹציאוּ את בני ישראל שנית מ“בית העבדים” ויוֹליכוּם המדברה, אבל ב"ה, אין הם משה רבנוּ…

נמלכתי בדעתי והחלטתי להשפיע על מלכה, שתעלה עמי שלא ברצוֹן אביה. הרי אין אני מבקש ממנוּ כלוּם, לא מוֹהר ולא מתן. ואם יעמוֹד בסרבנוּתוֹ, נסע לעיר אחרת ונעמיד את החוּפה – ונעלה על דעת עצמנוּ. לא ילדים אנוּ. גם אבי אינוֹ מרוּצה, שבן זקוּניו יעזבנוּ לעת זיקנה. – אבל באין ברירה הוּא מסכים, ואפילוּ נוֹתן לי להוֹצאוֹת הדרך ויוֹתר מזה. בטוּח הייתי: נקל יהיה לי להשפיע עליה. אבל נתקלתי באבן שׂדה מוּשרשת יפה באדמה. כל כוֹח דיבוּרי, ק"ן הטעמים שבפי, כל אהבתי לא היה בכוֹחם להזיזה ממקוֹמה: בלי רשוּת אביה לא תעלה. עוֹד לא קרה מקרה בביתם, שמישהוּ ימרה את פי האב.

לא אאריך לך: המלחמה ההוֹרסת את שנינוּ ארכה כשנה תמימה. גם עצבי וגם עצביה היוּ לטרף. התערבוּ קרוֹבים וידידים, אלה בכה ואלה בכה, אלה מצדיקים צד זה ואלה מצדיקים את הצד שכנגד, והסוֹף היה – אוֹ שאני מוַתר על הנסיעה לארץ ישׂראל, אוֹ שהקשר בינינוּ מתנתק.

וארץ ישׂראל ניצחה. איך אוֹמר שילר? “עקרתיה מלב פצוּע” – ונסעתי לבדי. לא אתאר את ליל הפרידה, כשיצאנוּ שנינוּ אל החוֹרשה הסמוּכה, שהיינוּ רגילים לטייל בה. זוֹכר אני: היה לילה משוּנה. ירח מאחוֹרי ערפל והאויר כמוֹ עוֹמד להזיל דמעוֹת. עד חצי הלילה ישבנוּ שם. שנינוּ שפכנוּ דמעוֹת רבוֹת, וּלסוֹף, כשליויתיה עד שער ביתה, נפרדה ממני במלים אלו: “יוֹדעת אני: חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך. לפי שעה הקשר ניתק בינינוּ, ואני מבקשת ממך: אל תכתוֹב אלי וגם אני לא אכתוֹב אליך”.

כבר רגיל הייתי לשמוֹע מפיה במשך השנה דברים מוּזרים, דברים אשר אין להם שחר, ולא נתתי ערך גם לדבריה אלה, אף כי צילצלוּ באוֹזני בלי הרף.

למחרת הבוֹקר יצאתי לדרך. לא אלאה אוֹתך בתיאוּר הנסיעה וכל מה שעבר עלי בארץ בימים ההם. רק זאת אגיד לך: השיכרוֹן שנסכה עלי הארץ הענייה, החרבה רוּבה, מוֹשבוֹת השרוֹן על פרדסיהן, ים הכינרת והגליל הפראי, היה חזק כל כך, שלא יכלוּ לוֹ ימי הקדחת, חוֹסר העבוֹדה, התנכרוּת האיכּרים, ארס המקטרגים – דבקתי בארץ מן הרגע שרגלי דרכה על אדמתה ואהבתיה אהבה עזה מאהבת נשים. לבסוֹף נתחברתי לקבוּצת פוֹעלים, בחוּרים מצוּיינים, ושרוֹני בתוֹכם (אחדים מהם הם כיוֹם בין ותיקי החקלאים), ושם הכרתי את בתיה וּנשׂאתיה לי לאשה. היא ליטאית, בת ראש ישיבה, אשה מצוּינה בכוֹל, ויש לנוּ שלוֹשה ילדים, כוּלם נשׂוּאים, וזה שהכרת הערב, עתניאל, הוּא בן הזקוּנים. הבת והבן הגדוֹל הם לא פה: הבת בקיבוּץ, נשׂוּאה, כבר אם לשני ילדים, והבן – נתגייס מיד לאחר החתוּנה. הלך לנקוֹם את נקמתנוּ מן הצוֹרר הארוּר. והצעיר, בן פוֹרת יוֹסף, עבר לגוּר אצל משפּחת אשתוֹ, אצל שרוֹני.

ועתה נחזוֹר אל מלכה. לא קיבלתי ממנה כל מכתב, ואף אני לא כתבתי אליה. מה שניתק בצוּרה כזוֹ אינוֹ ניתן לאיחוּי, ואינוֹ צריך להתאַחוֹת. אף כי צילצוּל המלים שלה: “חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך” לא נשכח מלבי, וגם קוֹלה וּמראיה באוֹמרה לי את המלים האלה, אבל השתדלתי, וגם היה לי הכוֹח, לבטל את השפעתן עלי.

הניתוּק הוּקל גם על ידי העוּבדה, שהיא היתה שם לאיש. אני הגעתי ארצה כשנה לפני פרוֹץ מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, וכעבוֹר חצי שנה הוֹדיעוּני מביתי, כי מלכה נישׂאה לבן עשירים מדרוֹהוֹבּיץ‘, מאילי הנפט. כל כך עשיר האיש, שויתר על הנדוּניה, והיא עברה לגוּר בדרוֹהוֹבּיץ’. אמרוּ בב., כי הוֹריה וּקרוֹביה כפוּ אוֹתה, והיא הסכימה. רק חוֹדש עבר בין האירוּסים לנישׂוּאים. יפה היתה…

הוּא הפסיק את סיפוּרוֹ. הביט אל החלוֹן הכהה ברגע שזימזוּם המטוֹס הגיע בעדוֹ מקרוֹב מאוֹד. היה לי הרוֹשם כאילוּ הוּא מביט וּמקשיב אל רעיוֹן לבוֹ. הסיגריה השלישית, שהגשתי לוֹ כבר נשׂרפה, והוּא לחץ את זנבה העשן מתוֹך עצבנוּת אל פינכת האפר הקטנה. הגשתי לוֹ אחרת והוּא לקחה מידי אבטוֹמטית ולא אמר כלוּם. לאחר שהצתיה לוֹ, המשיך:

– במלחמה ההיא, כשרוּבה של גליציה נכבש על ידי הרוּסים, נפסק כל קשר ביני וּבין משפחתי שנשארה בעיר מוֹלדתי. אך נוֹדע לי מפי קרוֹב אחד בוינה, שמשפּחת כ“ץ נמלטה והגיעה אחרי טילטוּלים רבים לפּראג, וגם היא, מלכה, עם בעלה הגיעוּ שמה. שם מת אביה מעוֹצר רעה ויגוֹן, וגם בעלה נידלדל, כי נסתמוּ מקוֹרוֹת עוֹשרוֹ. והיא ילדה לוֹ בגלוּתם שני בנים. פרטים על חייהם לא ידעתי, כי לא כתבוּ לי. ואני, אף כי תאב הייתי לדעת, לא חפצתי לשאוֹל איש. נשמרתי לנפשי לא” להעלוֹת את האוֹב"… רוֹאה אתה, עוֹד מליצת המקרא בפי, אף כי פלח אני…

אחרי המלחמה ואחרי שחזרוּ הפליטים אל המדינה החדשה, הפוֹלנית, כתבה לי אחוֹתי שבבית (היא היתה עתה היחידה שכתבה לי. אמי שנתאלמנה היתה חוֹלה ולא יכלה לכתוֹב) על כל המוֹצאוֹת אוֹתם ועל חייהם הקשים אחרי מוֹת אבי וּשדידת החנוּת על ידי הרוּסים. בתוֹספת למכתב, על גיליוֹן מיוּחד, כתבה על מלכה, שהיא וּמשפּחתה חזרוּ לדרוֹהוֹבּיץ', ולבעלה הוֹחזר חלק גדוֹל מרכוּשוֹ, והם שוּב עשירים. אבל אוֹמרים עליה שהיא “לא בסדר”. היא יפה מאוֹד, יפה משהיתה, אבל כמוֹ קפוּאה. אינה מתעניינת בשוּם דבר. אינה אוֹהבת את בעלה, אף על פי שהיא נשמעת לוֹ בכוֹל וּמנהלת את הבית בסדר למוֹפת (לא חסירוֹת לה משרתוֹת). היא מתהלכת כאבטוֹמט, ממעטת בדיבוּר ונראית כשרוּיה בעוֹלם אחר. את כל אלה קיבלה אחוֹתי מפי אחיה של מלכה, רווק זקן, שהוּא מבאי ביתה.

ידיעוֹת אלה ציערוּני, אבל משהוּ בקרבי סירב בכל כוֹח לקשוֹר את מצבה עם ישוּתי אני. איחלתי לה כל טוּב, שתבריא ותהיה “בסדר” ותראה נחת בביתה – אבל נאחזתי בצפּוֹרני בשלי, בבתיה וּבשני הפעוּטוֹת שלנוּ, ולא רציתי לתת את דעתי על אחרת, ותהי אחרת זוֹ אהבתי הראשוֹנה…

בשנת תרפ"א נפתח זרם החלוּצים וחברי “השוֹמר הצעיר” לארץ, וּבתוֹכם רבים מגאליציה. באוּ גם שניים, בחוּר וּבחוּרה, מב., מעיר מוֹלדתי. עתה הוּא פּקיד באחד הבּאנקים שבתל אביב, אבל אז היה מפעילי התנוּעה, וּלרגל עבוֹדתוֹ עשׂה איזה זמן בדרוֹהוֹבּיץ' והתעניין, לפי בקשת אחוֹתי, במלכּה. אני לא שאלתי ממנוּ דבר, אך הוּא סיפּר לי, גם זה לבקשת אחוֹתי, שיש לה צמד ילדים קטנים, אחד נחמד מרעהוּ. היא יפה להפליא, אך מוּזרה מאוֹד. הכוֹל אוֹמרים, כי שוֹרש זרוּתה במה שאינה אוֹהבת את בּעלה. הוּא עשיר ואיש הגוּן מאוֹד, מסַפּק לה כל מנעמי עוֹלם, נוֹסע עמה למעוֹנוֹת קיץ, קוֹנה לה תכשיטים יקרים, שמלוֹת וכו' – הכוֹל ללא הוֹעיל: היא קפוּאה, כמוֹ אין בה רוּח חיים. הוּא, הבחוּר, היה בביתה ודיבר עמה. הוּא עצמוֹ לא מצא בדיבוּרה שוּם דבר לא נוֹרמאלי, מדבּרת מעט מאוֹד, אך בטעם וּבהבנה, אלא שבשעת דיבוּרה אין כל הבעה בפניה, ועיניה כזכוּכית ריקה. גם תנוּעוֹתיה הן כמשוֹללוֹת רצוֹן, כאבטוֹמט גמוּר. רק פּעם אחת הזכירה, שיש לה “חבר” בארץ ישראל. היא יוֹדעת שהוּא נשׂוּי, אבל אינה יוֹדעת היכן הוּא נמצא. יוֹתר לא אמרה עלי כלוּם.

שמעתי ולא שאלתיו דבר. אשתי, שידעה מפי מה היה בינינוּ, התחילה באילוּ שאלוֹת, אבל הוֹאיל ואני שתקתי, הפסיקה גם היא. וּבזה היה די. כן, לשנינוּ היה די…

שוּב מיעך את שארית הסיגריה אל הצלחת, ואני נתתי אחרת בין אצבעוֹתיו. הפּעם הרגיש בדבר ואמר בחיוּך מעוּקם:

– אתה מטריפני סיגריוֹת. טוֹב שאין החלוֹנוֹת סגוּרים. בעד חרכי התריסים יתנדף העשן. ואתה, למה אינך מעשן?… בקיצוּר, כמדוּמה שכבר אמרתי לך, כי גם לנוּ היוּ כבר אז שני ילדים. וּבינתיים הגענוּ להתיישבוּת. אחרי גילגוּלים וּתלאוֹת וייסוּרים רבים הגענוּ סוֹף סוֹף להתיישבוּת של קבע. לא אַלאה אוֹתך בתיאור כל מה שעבר עלינוּ. אתה ושכמוֹתך יוֹדעים יפה מה שעבר על ההתיישבוּת החקלאית בארץ, ואיני שייך לאלה הסבוּרים, כי הפּרה שלהם והתרנגוֹלוֹת שלהם הן הראשוֹנוֹת והיחידוֹת בבריאה כוּלה. היה לנוּ, כמוֹ שאוֹמרים, “צינים פחים”, קר וחם; ועם עתה, אחרי עשׂרים ואחת שנוֹת התיישבוּת במקוֹם, עוֹדנוּ רחוֹקים מעשירוּת. אבל אלוֹהים בירך אוֹתנוּ

בילדים טוֹבים, כוּלם חקלאים, וּבנוּ יש עוֹד מעט כוֹח לטפּל במשקנוּ, ואיך אוֹמר היינה: “חביבתי, מה תבקשי לך עוֹד?”…

והנה יוֹם אחד, שנתיים אחרי שעלינוּ על הקרקע, עוֹדנוּ יוֹשבים בצריף, קיבלתי פּתאוֹם מכתב מאת מלכּה. מכתב משוּנה מאוֹד. וּבוֹ גם תמוּנתה. יפה וּלבוּשה כמלכּה. המכתב היה כתוּב קצתוֹ יידיש וּקצתוֹ עברית. הראיתיו לבתיה שלי. לאחר שקראה אוֹתוֹ הביטה בי בעיניים תוֹהוֹת. את רוֹב הדברים לא הבינה וּמה שהבינה לא מצא חן בעיניה. רק התמוּנה מצאה חן בעיניה. “הרי היא יפה-פיה! ועל אשה כזאת יכוֹלת לוַתר? אילוּ הייתי גבר, לא הייתי יכוֹלה לעזוֹב אשה כזוֹ”… בתיה שלי, זה דרכּה: פיה ולבה שוים.

אחר כך בא עוֹד מכתב ועוֹד מכתב. אחרוֹן אחרוֹן משוּנה, אך גם ברוּר יוֹתר. היא כבר כּתבה גלוּיוֹת, שהיא שׂוֹנאת את בעלה, אף כי רק טוֹב הוּא עוֹשׂה עמה, והיא החליטה לדרוֹש ממנוּ גט. אביה ואמה מתוּ עניים, אך הוּא, בעלה, עשיר גדוֹל. בעלה, באין ברירה, הסכּים לתת לה גט וגם סכוּם כסף גדוֹל, אף על פי שהילדים יישארוּ אצלוֹ. אבל היא לא תקבל ממנוּ אלא להוֹצאוֹת הדרך בלבד, ועוֹד סכוּם קטן, שיספּיק לה לימים הראשוֹנים בארץ ישׂראל. כי אחת גמרה: לעלוֹת לארץ ישׂראל, לעבוֹד בה כל עבוֹדה בבית וּבשׂדה כדי לשוּב לחיים. ואחרי זה באוּ דברים מבוּלבּלים, מוּזרים וּתמוּהים, עם נקוּדוֹת הרבה. גם בתיה לא הבינה את כוָנת הדברים ואמרה, שהאשה נראית לה לא שפוּיה בדעתה. גם אני חשבתי כן.

שתי פּעמים עניתי על מכתביה. תיארתי לה בקצרה את החיים בארץ ישׂראל, את הקוֹשי שבחיי העבוֹדה הגוּפנית בתנאים שבארץ. סיפּרתי לה על אשתי הטוֹבה ועל ילדינוּ החמוּדים. אחר כך חדלתי להשיב על מכתביה, שנעשׂוּ מבוּלבּלים יוֹתר ויוֹתר. אחרי תשוּבתי האחרוֹנה כּתבה לי עוֹד

הרבה מכתבים. לפעמים קיבלתי ביוֹם אחד שניים שלוֹשה בבת אחת, וּלבסוֹף, אחרי הפסקה של כמה שבוּעוֹת נתקבל מכתב באחריוּת ועל המעטפה כתוּב בהדגשה של שלוֹשה קוים: סוֹדי. מוּבן שלא עלה על דעתי להעלים את המכתב מבתיה. אבל לפני שפּתחתיו לקחתיו עמי לשׂדה, ישבתי על ידוֹת המחרשה וּקראתיו. מה אגיד לך? טירוּף גמוּר, אף על פי שהדברים היוּ ברוּרים מאוֹד. היא דוֹרשת ממני, לא פחוֹת ולא יוֹתר, אלא להתגרש מאשתי ולשׂאת אוֹתה. היא כבר קיבלה גט מבעלה והיא יוֹשבת בעיר אחרת, בקרבת מקוֹם לחוַת הכשרה של חלוּצים. עתה היא עסוּקה בהכנוֹת לנסיעה אלי. היא הבטיחה לי אז, בשעת הפּרידה, לבוֹא – והיא מקיימת סוֹף סוֹף את הבטחתה. היא מבקשת ממני לספר הכוֹל לאשתי. בטוּחה היא שזוֹ תבין לה וּתפנה לה את המקוֹם המגיע לה בדין. מתוֹך מכתבי למדה, כי אשה טוֹבה וּבעלת יוֹשר היא. לב אשה יוֹדע אחוֹתה…

צחקתי ורגזתי בלבי. לא ידעתי את נפשי. הנה, עד היכן הגיעוּ הדברים. כמוּבן, בשוּבי הביתה אראה את המכתב לבתיה. היא יצאה שם מדעתה. אין ספק. אבל מה יהיה אם בבוֹקר לא עבוֹת אחד תוֹפיע כאן, במוֹשב, ותתבע את “המגיע לה בדין”, לפי דעתה? מה יהיה אז? איך ארחיק מעלי את הצרה?…

וּבכל זאת עלה בידי להתגבר על חששוֹתי. ראשית, האמנתי שהיא לא תבוֹא. מי יוֹדע, אפשר שכל עניין הגט והנסיעה אינוֹ אלא פּרי דמיוֹן חוֹלה. ושנית, לא ייתכן כי אֵם, ותהי גם מוּזרה במוּזרוֹת, תעזוֹב את ילדיה, פּרי בטנה. עוֹד לא נשמע כדבר הזה. איך אוֹמר הנביא: “התשכח אשה עוּלה מרחם בן בטנה?” ואם יקרה חלילה הרע מכוֹל, והיא תבוֹא – אמנם תהיה זוֹ צרה גדוֹלה – אבל אמצא, בעזרת בתיה, דרך לצאת ממנה. למדתי בשנוֹת חיי לא לחטט במחשבוֹת. אוֹ לעשׂוֹת – אוֹ לשכוֹח.

בתיה, לאחר שקראה את המכתב, ישבה רגעים אחדים כנדהמה. אחר כך אמר לי: “אין לי כל ספק ביחס אליך, אבל גוֹרלה של האשה נוֹגע עד לבי. ברוּר לי, שהיא תפוּשׂה לרעיון הבל מסוּכּן, וּמי יוֹדע מה צפוּי לה. עלינוּ להיוֹת מוּכנים לכוֹל. אפשר שהיא תבוֹא באחד הימים, וּמוּטב שנהיה מוּכנים לכך. מה נוּכל לעשׂוֹת, קשה להחליט עתה. הדבר תלוּי במצב האשה. בכל אוֹפן דעתי כדעתך, שיש להשיב לה הפּעם תשוּבה קצרה וּברוּרה. אוּלי תבין בעצמה, ואוּלי יבין מישהוּ אחר, שיש לוֹ שליטה עליה”.

וּבאוֹתוֹ מעמד, בלי דחייה כּלשהי, ישבתי וכתבתי לה שוּרוֹת אחדוֹת, בערך כך: “הוֹציאי מראשך את המחשבה האוילית. אהבתי את אשתי ואת ילדי. גם אשתי אוֹהבת אוֹתי ואת ילדיה, ואיש מאתנוּ לא יסכים לפירוּד. אין להחיוֹת מה שמת לפני שנים רבוֹת. חשבי על ילדיך ועל חוֹבתך כלפיהם”.

על המכתב הזה לא קיבלתי כל תשוּבה. גם אני וגם בתיה סבוּרים היינוּ, שמכתבי עשׂה את שליחוּתוֹ ואנוּ פּטוּרים מן הצרה. בתיה, כפי הנראה, חשבה עליה יוֹתר ממני, כי פעמים אחדוֹת אמרה: “לבי לאשה היפה והאוּמללה, מי יוֹדע אילוּ ייסוּרי גיהינוֹם עוֹברים עליה”. ואני שמעתי ושתקתי, כי מה אוֹמר וּמה אדבר?…

הוּא הפסיק את סיפּוּרוֹ בקריאה של רוֹגז כמעט:

– אל תתן לי יוֹתר סיגריוֹת. איני רוֹצה למלא את החדר עשן. אתה צריך לישוֹן פה.

וּבנעימה אחרת, כמוֹ לפייסני:

– אוּלי תאכל עוֹד קלימנטינוֹת אחדוֹת? הן טוֹבוֹת מאוֹד.

אביא מן החדר השני… – וקם לצאת. אחזתי בידוֹ וּכפיתיו לשבת. הוֹדיתי לוֹ ואמרתי, שסיפּוּרוֹ מספּיק לי וּביקשתי ממנוּ להמשיך.

הוּא שמע לי ושב לסיפּוּרוֹ:

– בקיץ של אוֹתה שנה נסע שרוֹני לבקר את אמוֹ הזקינה בברסטצ’קוֹ, היא עיירת מוֹלדתוֹ בווֹהלין. דרך אגב צריך היה למלא איזוֹ שליחוּת מטעם המפלגה. שהה שם כשני חוֹדשים וּבראשית אלוּל חזר. מתוֹך יחסי הידידוּת שבינינוּ קיבלתי על עצמי את הטיפוּל במשקוֹ. הוּא אמנם השאיר פּוֹעל טוֹב, אבל, איך אוֹמרים? “בידיים זרוֹת טוֹב גחלים לגרוֹף”, בלי עין משגחת של בעל בית ילך הכוֹל לאיבּוּד. שעה שעתיים בכל יוֹם הייתי מבלה במשקוֹ. גם בתיה היתה הוֹלכת שמה מזמן לזמן לעזוֹר במה שיכלה. רוָק זקן היה שרוֹני וּכבן אוֹ כאח היה לה, לבתיה. בחוּר משׂכּיל וּבעל נפש, אך גם בעל לשוֹן שנוּנה, וּמתוֹך שלא הניח איש במוֹשב שלא גילה את חוּלשוֹתיו בחריפוּת רבה, לא היוּ לוֹ אוֹהבים בין המתיישבים. רק בביתי היה קשוּר, בגדוֹלים כבקטנים, ואף כי גם אנחנוּ לא ניקינוּ מלשוֹנוֹ – לא נדלחוּ היחסים בינינוּ. אוֹדה ולא אבוֹש: הרגשנוּ בהיעדרוֹ כוּלנוּ, בתיה וגם אני וגם הילדים הקטנים התגעגענוּ עליו.

בקיצוּר, לאחר שני חוֹדשים חזר שרוֹני. כשלא מצאני בבית, רץ אל השׂדה (עבדתי אז בחציר), וּלאחר חיבוּק ונישוּק אמר לי בלשוֹנוֹ של אהוּד לעגלוֹן מלך מוֹאב: “דבר סתר לי אליך”. תמהתי: שרוֹני, שלא ידע סוֹד מימיו, הביא לי דבר סתר? היתה בי סקרנוּת לשמוֹע. ישבנוּ על ערימה של חציר ירוֹק, שזה עתה קצרתיו, להביא לרפת. הוּא הביט כה וכה, אם אין שוֹמע, אחר סיפר את זה המעשׂה: בדרך חזירתוֹ נסעה עמוֹ באוֹנייה אשה צעירה, יפה מאוֹד. בוֹדדה היתה בין הנוֹסֹעים והליכוֹתיה מוּזרוֹת קצת. הכוֹל הסתכּלוּ בה ואיש לא דיבּר עמה, כי על כל שאלה ענתה רק “כן” אוֹ “לא”, אוֹ לא ענתה כלל. וּביוֹם השלישי לנסיעה, בעוֹמדוֹ לפנוֹת ערב על הסיפּוּן נשען על המעקה וּמסתכּל בחמה הצוֹללת בים, ניגשה אליו האשה ושאלה אוֹתוֹ אם אינוֹ ארץ ישׂראלי. “כמוּבן”, ענה שרוֹני, “ארץ ישׂראלי מארץ ישׂראל”. וּכשאמר לה שהוּא חבר במוֹשב שלנוּ, שאלה אוֹתוֹ אם הוּא מכּיר את מרדכי פרידמן. “מכּיר וּמכּיר”, ענה לה, “הרי הוּא רעי כאח לי. בשנה אחת עלינוּ לארץ, התגלגלנוּ אוֹתם הגילגוּלים ויחד הגענוּ להתיישבוּת. רק הבדל אחד בינינוּ: הוּא, מוֹטי, הריהוּ בעל לאשה ואב לשני ילדים, ואני, שרוֹֹני, רוָק זקן, עץ יבש, כבן ארבעים”.

אז סיפּרה לוֹ האשה שהיא נוֹסעת אל פרידמן, כלוֹמר אלי, שהייתי ארוּסה לפנים, כדי שאקחנה לאשה. אתה יכוֹל לדמוֹת לך את פניו של שרוֹני. אבל הדבר עניין אוֹתוֹ. והיא סיפּרה לוֹ הכוֹל כאשר לכוֹל, מאלף עד תיו. גם על המכתבים שהיתה כוֹתבת אלי, והראתה לוֹ את המכתבים שלי (לשרוֹני לא היה מוּשׂג מכל העניין), רק את המכתב האחרוֹן לא הראתה לוֹ. והמעניין שבדבר, שעל כל אלה היתה מדברת בקוֹל שקט, רך וחשאי, בלי רגש, כמוֹ על עניין זר.

וּמאוֹתה שׂיחה ואילך לא הרפּתה ממנוּ והיתה שוֹאלת אוֹתוֹ עלי ועל חיי, אם עוֹדני עליז כמוֹ שהייתי בביתי, ואפילוּ על המאכלים שאני אוֹהב שאלה, מה אני לוֹבש בימי המעשׂה וּמה בשבתוֹת. הכוֹל באוֹתה נעימה קרה וזרה, כמוֹ הדברים מלוּמדים בפיה. לא שאלה לאשתי ולא לילדי. שרוֹני התלוֹצץ תחילה, כדרכּוֹ, אחר כך קם בוֹ רגש לא נוֹח. מתוֹך שלא ידע קוֹדם לכן כלוּם, היה הדבר בשבילוֹ חידוּש מתמיה, אף מפחיד. הוּא ראה, שיש לוֹ עסק עם אשה בעלת “רעיוֹן נטוּע” וניסה לדבּר על לבה, שתסתלק מן הרעיוֹן הזה, שהרי אני חי חיי נישׂוּאים מאוּשרים ולא יעלה על הדעת שאתגרש בשבילה. אבל דבריו לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם והיא חזרה על שלה בלי שינוּי כלשהוּ.

האשה, סיפּר, היתה יפה וּנעימה וּבעלת נימוּסים נאים, וּכשדיבּרה בעניינים אחירים היוּ דבריה מעטים, אך שקוּלים וּבטעם רב, ואפילוּ מתוּבלים בהוּמוֹר קל. לבוּשה היה טוֹב והחפצים המעטים שעמה – מן המין המשוּפר ביוֹתר. נראה היה, שהיא באה מבית עשיר. אף נסעה במחלקה הראשוֹנה, בתא מיוּחד.

בקיצוּר, ימי נסיעתוֹ הנשארים היוּ לוֹ ימים של התרגשוּת וּמבוּכה, וּבמידה שהתקרב לארץ גדלה מבוּכתוֹ. הוּא דאג לי, מה אעשׂה כשהאשה תבוֹא אלי ואל בתיה בדרישתה המוּזרה? ואוּלם היא, להפך, ככוֹל שהתקרבה לארץ היתה שקיטה וּמרוּצה יוֹתר. כמוֹ איזה ביטחוֹן שלט בה. רק סקרנוּת קלה היתה בה לראוֹת כבר את החוֹף ושאלה אם האוֹנייה תעגוֹן בחיפה אוֹ ביפוֹ, וּמאיזוֹ עיר קרוֹב יוֹתר אל המוֹשב. הוּא, שרוֹני, דיבּר על לבה שתסע לתל אביב ותשב שם במלוֹן, והוּא יוֹדיע לי במוֹשב על בוֹאה וישלח אוֹתי אליה.

והנה הוּא בא וּמיד רץ אל צריפי (עדיין ישבנוּ אז בצריף), בירך בחטיפה את בתיה, וּכשנוֹדע לוֹ שאני בשׂדה, מיהר אלי וסיפר לי את המעשׂה כמוֹת שהוּא בלי כּחל וּבלי סרק. מיוֹם שאני מכּירוֹ לא ראיתיו נרגש כל כך. הפחד נשקף מעיניו. לא הכרתי את שרוֹני. בלי בדיחה ובלי עקיצה וּבלי חריפוּת. התוֹם עצמוֹ דיבּר מתוֹך גרוֹנוֹ, והוּא מלא חרדה לי וּלביתי.

וכמה משוּנה הדבר, שאני צריך הייתי להשתדל להרגיע אוֹתוֹ: מה שסחה לוֹ האשה – אמת. אבל לא האמנתי, שהיא אמנם תבוֹא, כאשר כתבה. וסיפּרתי לוֹ מה שכתבתי לה במכתבי האחרוֹן לפני חצי שנה, בערך, אוֹתוֹ מכתב שלא קיבלתי עליו תשוּבה ושהיא העלימה אוֹתוֹ משרוֹני.

אף אני הייתי נבוֹך בלבי. לא ידעתי מה המעשׂה אשר עלי לעשׂוֹת. וּכנהוּג אצלי במצבים כאלה, אני מחליט להפקיד את עצמי בידי בתיה. בטוּח אני בה, שהיא תמצא את העצה הנבוֹנה ביוֹתר. ידעתי זאת מן הניסיוֹן במשך כל חיינוּ המשוּתפים. וּלשרוֹני אמרתי: להחזירה למוֹלדתה אין בידי. תבוֹא אלינוּ הערב ונתייעץ שלשתנוּ.

אך עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, בין הערבּיים, באה מלכּה מתל אביב. באה באוֹטוֹבּוּס, שאלה והראוּ לה את צריפי. באה הדוּרה בלבוּשה. השכינים היוּ מלאי סקרנוּת: גברת עשירה באה אל מוֹטי. בוַדאי קרוֹבה. אוּלי מאמריקה. גם הילדים שלנוּ עמדוּ בחדר פעוּרי פה מרוֹב סקרנוּת. ביקשנוּ מהם שילכוּ לשעה אל חבריהם. היא סקרה אוֹתי ואת בתיה. נתנה לכל אחד ידה וּבתיה הזמינה אוֹתה לשבת. היא ישבה על הכיסא, הניחה את ידיה עם הכסיוֹת הארוּכוֹת כמעט עד המרפּק על השוּלחן ואמרה: “אם כן זה ביתך, מוֹטי? בית עץ בלי טיח בחוּץ, אבל בפנים הוּא נעים למדי. נקי וּמסוּדר. מתי תסדר את הגט?”

שנינוּ, אני וּבתיה, הסתכּלנוּ זה בזה. כל טיפּת דם ברחה מפּנינוּ. “עוֹד חזוֹן למוֹעד”, אמרתי, “עוֹד נדבּר בזה”. – “רוֹצה אני שהעניין יגמר מהר ככל האפשר. כמה זמן אוּכל לשבת במלוֹן? אין לי הרבה כסף. כמה זמן יש לחכּוֹת בחתוּנה לאחר הגט?”

איני יוֹדע איך בתיה, אבל אני חשתי כמוֹ נמלים זוֹחלוֹת על כל בשׂרי.

שאלתיה בזהירוּת: איפה תליני הלילה? – “מה השאלה? במלוֹן. בוַדאי עוֹד אפשר יהיה לחזוֹר הערב לתל אביב? הן לא אפריע אתכם כל זמן שאתם איש ואשה”…

לא אאריך לך. אילוּ באתי לספר לך את כל הפרטים, לא הייתי מספּיק, אף אין ביכוֹלתי למוֹסרם כמוֹ.

שלחתי אוֹתה בעגלה שׂכוּרה לתל אביב.

למחר ידע כבר כל המוֹשב את ה“סנסאציה”, והכוֹל ריחמוּ עלי. אף על פי שמלבד שרוֹני לא בא איש לביתנוּ, ידענו שהם יוֹדעים וּמדברים בעניין. אף כי החבירים והחבירוֹת רחשוּ לנוּ אך טוֹב, לא יכלוּ, ביחוּד החבירוֹת, להתגבר על החוּלשה האנוֹשית לעסוֹק בקצת רכילוּת. אחר כך סיפּרוּ לנוּ שהיוּ אפילוּ נשי חבירים אחדוֹת, שחשדוּ בי, כי עזבתי אשה עם ילדים, ועתה באה האשה על שלה… מילא, טבע הוּא באדם.

גם חוֹכמתה של בתיה לא עמדה לנו. הן היא עצמה היתה קוֹרבּן המקרה הבּיש הזה. התחילוּ בשבילנוּ, בשבילי וּבשביל בתיה וגם בשביל שרוֹני, שהשתתף עמנוּ בכל העניין כמוֹ אח, כמוֹ אב, ימים קשים, מטוֹרפים. מיוֹם ליוֹם נסתבּך העניין יוֹתר. היא באה בכל יוֹם אחרי הצהריים וחזרה על אוֹתה השאלה: “מתי נסדר את הגט?” לא ידענוּ חיים. הזנחנוּ את המשק. בתיה, עם כל שליטתה בעצמה, היתה אוֹבדת עצוֹת. לא שחששה חלילה לעצמה אוֹ לי, היא היתה מליאה צער ודאגה לאשה האוּמללה, ולא ידעה עוֹד איך לדבר עמה, איך לכלכל את דבריה, שלא תכאיב לה. כבר ניסינוּ בכל הדרכים לעוֹרר את הגיוֹנה ולא העלינוּ כלוּם. על כל נימוּקינוּ, הצעוֹתינוּ וּבקשוֹתינוּ היתה בפיה רק תשוּבה אחת: “מתי יהיה הגט?”. שרוֹני לא עסק בשוּם דבר חוּץ מזה. נסע עמה לתל אביב, ישב עמה שעוֹת במלוֹן, הלך עמה לטייל על שׂפת הים, הזמינה לראינוֹע (קוֹלנוֹע עוֹד לא היה אז), להצגה, דיבר על לבה, על מוֹחה. ללא הוֹעיל: היא בשלה.

השמוּעה כבר התפשטה למקוֹמוֹת אחרים. חבר מנהלל שנזדמן עמי יעצני להכניסה לבית חוֹלי רוּח, אבל עצה זוֹ, מלבד מה שקוֹממה את כל בי, היתה גם חסרת כל טעם. איזוֹ רשוּת ואיזה תוֹקף יש בידי לעשׂוֹת כן? לשם כך עלי לקבל קוֹדם כל צו מבית המשפּט; ואיך אביא אוֹתה, את האשה המכוּבדת היוֹשבת במלוֹן ואינה עוֹשׂה רעה לשוּם איש, למשפּט?

לילוֹת לא ישנוּ. כאבילים התהלכנוּ. האנשים שראוּ את פנינוּ הרעים נדוּ לנוּ. אך לא מצאוּ עצה. אילוּ הראתה סימני טירוף. אילוּ היתה עוֹשׂה שערוּריוֹת…

בלי להגיד לבתיה, נסעתי לתל אביב ונכנסתי אל עוֹרך דין, סיפּרתי לוֹ את המעשׂה וּביקשתי את עצתוֹ. לאחר שאלוֹת מייגעוֹת הרבה אמר לי, שאבוֹא אליו בעוֹד ימים מספּר ויאמר לי מה לעשׂוֹת. ראיתי את המבוּכה שבפניו. כל העניין היה זר וּמוּזר בעיניו. לא האמנתי, כי זה יוֹשיעני. בכל זאת באתי אליו ביוֹם המוּעד. אמר לי: “עניין פאטאלוֹגי, כדאי להימלך ברוֹפא למחלוֹת רוּח”… מוּבן, שהעצה לא היתה שוָה אף החלק המאה משתי הלירוֹת שלקח ממני.

כבר עברוּ עשׂרה ימים והיינוּ על סף הייאוּש.

והנה ערב אחד חזר שרוֹני מתל אביב וּפניו רציניים מאוֹד, כמעט חגיגיים. שאל אם הילדים כבר ישינים בחדר השני. כן, הם ישנוּ כבר (אבוֹי לי, גם הם שמעוּ בין חבריהם על האשה שבאה “לקחת את אבא שלהם לחוּץ לארץ”, והם כּעסוּ עליה ואיימוּ ש“ירבּיצוּ” לה, לכשתבוֹא עוֹד פעם…).

ישבנוּ שלוֹשתנוּ על הספּה ושרוֹני אמר:

– נמצא המוֹצא.

אמר והפסיק. וגם אנחנוּ שתקנוּ, מצפּים לדברוֹ. פעמים אחדוֹת בלע את רוּקוֹ, אחר אמר במתינוּת:

– אני אשׂא אוֹתה לאשה.

וּדברוֹ היה כאילוּ עקר אבן כבידה והניחה במיצר השׂדה.

– איך?! – פּרצה שאלה-קריאה מפּי שנינוּ בבת אחת.

– פּשוּט מאוֹד. יש בידה גט כדת וכדין. אלך עמה אל הרב ואקדש אוֹתה בפני עדים. בלי צרמוֹניוֹת יתירוֹת. אחר כך אביאנה אל צריפי ונחיה יחד.

– איך יחד? – גימגמתי – איך זה? מה זה עלה על דעתך? והיא מסכּימה?

– אחרי דיבּוּרים רבים הבינה סוֹף סוֹף, שהתוֹכנית שלה אינה ניתנת לביצוּע. כשתפסה את הדבר בכתה קצת. ניחמתי אוֹתה והצעתי לה – לשׂאתה. אמרתי לה כך ספק בצחוֹק ספק ברצינוּת. לתמהוֹני, ניענעה בראשה כן. הרי היא יפה מאוֹד… – הוֹסיף כמוֹ שלא מן העניין.

בקיצוּר, המאוֹרע השני היה אצלנוּ במוֹשב “סנסאציה” גדוֹלה מן הראשוֹנה. שרוֹני בן הארבעים, שאיש לא פילל עוֹד שישׂא אשה, נוֹשׂא את זוֹ, האשה המקוּשטת, הגברת לבנת הפּנים והידיים, האשה שאין ברוּחה נכוֹנה, שבאה להפריד ביני וּבין בתיה… תדהמה כללית השׂתררה במוֹשב.

היתה לנוּ הרוָחת מה, רק כלשהוּ, מפני שקשה היו לנוּ להאמין בנס זה הכּפוּל והמכוּפּל. יש שעלה על דעתי: לצוֹן חמד לוֹ שרוֹני. אבל כל מראהוּ, דיבוּרוֹ, וּביטוּי עיניו אמרוּ רצינוּת וחגיגיוּת כזוֹ, שאי אפשר היה להטיל ספק בדבריו.

הכלל, לא עברוּ יוֹמיים ושרוֹני הביא את מלכּה לביתוֹ ותהי לוֹ לאשה. איש מן המוֹשב לא היה בשעת החוּפּה.

עתה ברוּר היה לנוּ שניצלנוּ. אני וּבתיה הבטנוּ זה אל זה כזוּג נאהבים. הילדים שוּב היוּ ילדינוּ, הצריף צריפנוּ, המשק משקנוּ. כאילוּ קמנוּ ממחלה קשה אוֹ מחלוֹם רע..

פרידמן הפסיק, ניגש בתנוּעה עצבּנית אל החלוֹן והביט בעד חרכי התריס החוּצה, אל הלילה הדוֹמם. מה חיפּש שם, איני יוֹדע. חזר וישב על הכיסא.

– עדיין לא עייפת משמוֹע? וַדאי שעייפת. שמעתי, השעוֹן צילצל זה כבר אחת. לא אַלאה אוֹתך עוֹד הרבה. אני מתקרב לסוֹף סיפּוּרי.

שתי “הסנסאציוֹת” שככוּ. הראשוֹנה כמעט נשכּחה מלב. ביתי שב להיוֹת מה שהיה, בית כרוֹב בתי המוֹשב. לא כן ביתוֹ של שרוֹני. היא, מלכּה, ישבה עמוֹ בצריף, שהוּא ייפּה אוֹתוֹ בכל מה שיכוֹל. היא עבדה את כל העבוֹדוֹת בבית וּבחצר, אך לא נראתה על פני חוּץ. איך כתוּב: “כבוּדה בת מלך פּנימה”. החבירים, כמוֹ מתוֹך איזוֹ הסכּמה חשאית, לא באוּ אל ביתוֹ. הוּא, שרוֹני, היה חשוּב וחגיגי תמיד. עשׂה את עבוֹדתוֹ בחריצוּת רבה, קנה בצרכניה והביא את תוֹצרתוֹ למחסן. הכוֹל בכוֹבד ראש וּבמיעוּט דברים. רק לעתים רחוֹקוֹת היה בא לאסיפה חשוּבה. וּכשבא היה יוֹשב וּמקשיב, מצביע אוֹ לא מצביע, וּמקדים ללכת הביתה.

הכוֹל ידעוּ שאיזה סוֹד שוֹכן בצריף, שנראה עתה מבוּדד, כאילוּ גדל הריוח בינוֹ וּבין הצריכים שכיניו. ונוֹשׂא הסוֹד: אשה מוּזרה, יפה וּנזירה מן העוֹלם.

כעבוֹר חוֹדשים מספּר נוֹדע שהיא מעוּבּרת. קיווּ,

העיבּוּר ירפּא אוֹתה. אך לא כן היה. מלאוּ ימי ההריוֹן. הוּבאה לבית החוֹלים בעיר, ילדה בת ושבה עם הילדה הביתה. החבירים, כשנפגשוּ עם שרוֹני, בירכוּ אוֹתוֹ, אבל לא הלכוּ לביתוֹ לברך גם אוֹתה, את האֵם, כי הוּא לא הזמין איש. פירוּש הדבר, שאין הביקוּר רצוּי להם.

הילדה גדלה וּמלכּה טיפּלה בה. אמרוּ, כטיפוּל הזה לא ידע המוֹשב. שרוֹני אהב את הילדה אהבה בלי מצרים. היה מטייל עמה בחוּץ. אך מלכּה לא נראתה מטיילת עמה. הכוֹל ידעוּ, שהיא בעלת בית למוֹפת ואֵם מסוּרה. אך בחוּץ לא ראוּה.

אף כי אוֹשרוֹ של שרוֹני היה נשקף מעיניו וכוּלוֹ נראה צעיר יוֹתר, כמחוּדש, בכל זאת ריחמנוּ עליו. ידענוּ שהיא, מלכּה, “אינה בסדר”. חבר אחד שלנוּ, אך הוּא חריף בלשוֹנוֹ, אמר עליה, שהיא חיה “כמוֹ בתוֹך מקרר”. והיוּ דיעוֹת שוֹנוֹת על שרוֹני. היוּ שנדוּ לוֹ, שנגזר עליו לחיוֹת עם “גוּש קרח”, והיוּ שקינאוּ בוֹ בסתר, על שוּם יוֹפיה של האשה.

הילדה? אם היתה יפה כאמה? אביבה הרי עתה כלתי, ואני אוֹהב אוֹתה וּבני מאוּשר עמה, וגם אתה ראית אוֹתה הערב. יש להוֹדוֹת: אינה יפה כאמה, אבל חן וּנעימוּת יש בה. הוּא, שרוֹני, אוֹמר, שהחלק שלוֹ פגם בשלימוּת היוֹפי. היא בחוּרה מוּצלחה מאוֹד: שקיטה וטוֹבה, בת דעת ונאמנה. בעלת בית להפליא. עתה היא הרה. כמעט ילדה וּכבר הרה.

קשה להאמין, אבל עוּבדה היא: עד חתוּנת אביבה, כשמוֹנה עשׂרה שנה, לא יצאה מלכּה מרשוּת החצר שלה. גם כשחלתה הילדה, היה שרוֹני מביא את הרוֹפא לביתוֹ, גם לגן הילדים וּלבית הספר הוֹביל אוֹתה בעצמוֹ. וּכשבנה את בית האבנים במקוֹם הצריף והם עברוּ לגוּר בוֹ – לא עשׂה חנוּכּת הבית, כאחירים. הכוֹל הבינוּ לוֹ ולא התרעמוּ עליו. פעם שמעתי אשה אחת אמרה בצרכניה: “הוּא מחזיק לוֹ פריצה’טי בבית”. היסתה אוֹתה חבירה ואמרה: “איך לא תבוֹשי לקרוֹא כן לאשה עוֹבדת קשה בכל עבוֹדוֹת הבית והמשק?”

שנה על שנה עברה. אביבה גדלה. היתה תלמידה טוֹבה בבית הספר ואהבה את אמה אהבה לא רגילה. שׂמחה היתה לה לרוּץ הביתה, להיוֹת עם האֵם. הילדים לפעמים הכאיבוּ לה בהערוֹת עוֹקצניוֹת על אמה “הנזירה”. אבל שרוֹני לימד אוֹתה, שלא תשׂים לב למה שאוֹמרים אחירים על אמה. יש לה אם טוֹבה ויפה וּמסוּרה וּראוּיה לאהבה. וּכשגדלה היתה מגלה גם גאוָה על אמה, שאינה כשאר הנשים במוֹשב. ודבר זה לא נעם לכמה חבירוֹת. היא למדה מן האֵם כמה מלאכוֹת יד שאחירוֹת לא ידעוּ כמוֹתן ועזרה לאמה בכל עבוֹדה, וּבכן למדה מילדוּתה כל עבוֹדה בבית וּבחצר. משקוֹ של שרוֹני היה מן הטוֹבים במוֹשב. לא קרהוּ שוּם אסוֹן: לא מתה אצלוֹ פּרה, סוּסוֹ לא שבר רגל, נחיל לא בּרח ממכוַרתוֹ, וּבלוּלוֹ לא פּגעה מחלה. מצבוֹ היה טוֹב. נטיעוֹתיו הצליחוּ (הוּא מוּמחה גדוֹל לנטיעוֹת) ולא היה זקוּק להלוָאוֹת, כרבים אחירים.

הוּא, שרוֹני, נזדקן ונתקמט מעבוֹדה קשה, אך קוֹמתוֹ נשארה זקוּפה ורוּחוֹ רעננה. והיא, מלכּה, כל מי שראה אוֹתה לפעמים, בחלוֹן אוֹ לפני הבית, בגינה אוֹ בחצר, אוֹ כשסר שמה לרגל צוֹרך דוֹחק – השתאה למראיה, שנשתמר בה כמוֹ שהיה, ורק מעט מאוֹד ניכּר בה מה שחרשוּ בה השנים. אוּלי צדק החבר באוֹמרוֹ, שהיא חיה “כמו בתוֹך מקרר”…

עברוּ שנים, אביבה גדלה והתפּתחה. היא למדה בכיתה אחת עם בננוּ הצעיר עתניאל, והילדים התקרבוּ זה לזה. עוֹדוֹ ילד בן שש אמר פעם בבית: “אני אתחתן עם אביבה”. צחקנוּ, אבל שמרנוּ את הדבר בלבנוּ. ויוֹם אחד אמרה לי בתיה: “אתה יוֹדע, מוֹטי? אילוּ נתקיימוּ דברי עתני שלנוּ – הייתי מאוּשרה”. – “אם מד' יצא הדבר” – עניתי לה בפסוּק מן התוֹרה. תמיד אהבתי פּסוּקים יפים.

כן, רשוּת מוּפרשת וּמוּבדלת היה ביתוֹ של שרוֹני במוֹשב. איך אוֹמר לך: שייך ולא שייך לוֹ, כאילוּ הוּא גוּפוֹ אינוֹ שייך לעצמוֹ בתוֹכנוּ… קשה לי להגדיר זאת… בלב רבים היתה מין הרגשה מעוֹרבת מזרוּת וּמסיפּוּק. יש אצלנוּ במוֹשב איזוֹ תעלוּמה, איזוֹ נקוּדה שאינה כאחירוֹת.

אני עצמי השתדלתי להיוֹת שוה נפש ולא דיברתי עם אחירים על זה. גם האחירים מנעוּ עצמם מדבּר עמי על נוֹשׂא זה. לא שכחוּ את החלק שיש לי במקרה הזה. ואני – כתוֹלעת דקה היתה בכל זאת כּוֹססת בלבי, וחיי – איך אסביר זאת? – אף הם היוּ כמוֹ נגוּעים באיזה נגע, שאמנם נצטלק ואין בוֹ סכּנה של התחדשוּת, אבל הנגיעה במקוֹם הרגיש היתה מעלה איזוֹ תחוּשה של כּאב רחוֹק… קשה לי להסביר לך את הדבר…

בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת משם, מן הגוֹלה, כי בעלה הראשוֹן של מלכּה איבּד עצמוֹ לדעת. יש אוֹמרים, שלאחר שהפּוֹלנים החרימוּ את מכרוֹת הנפט והוּא נידלדל, שלח יד בנפשוֹ, ויש אוֹמרים, שמאז עזבה אוֹתוֹ מלכּה, תקפה עליו מרה שחוֹרה, עד שהוֹציא עצמוֹ מן העוֹלם. וּכשגברוּ שם הצרוֹת והתחילה עליית הנוֹער, הביא שרוֹני את שני הנערים, בניה של מלכּה, וסידר אוֹתם בקיבוּץ. עתה הם נשׂוּאים וחבירים באוֹתוֹ קיבוּץ. לכאן, למוֹשב, שגדל ושׂיגשׂג, לא רצה להביאם. והטעם מוּבן.

ברוֹב הימים נתקרבוּ הילדים, עתני ואביבה, עוֹד יוֹתר. וּביחוּד אחרי ששניים הגדוֹלים שלנוּ עזבוּ אוֹתנוּ: הבּת לקיבּוּץ והבּן לצבא ואשתוֹ יוֹשבת בבית אביה בחיפה. עתני כבר היה בן תשע עשׂרה, וגם הוּא רצה להתגייס – יחד עם אביבה. אבל יוֹם אחד סיפּרה לי הנערה, כי היא הוֹדיעה על כך בבית, והאם אמרה: “טוֹב, בתי, אם את רוֹצה שאמוּת – התגייסי”. כששמעה על כך נבהלה מאוֹד, ולא חשבה עוֹד על התגייסוּת. משהוּ בדוֹמה לה, למלכּה, אז כשאביה התנגד לנסיעתה… עתני שלנוּ היה במצב קשה… איך יתגייס הוּא ויעזוֹב את אביבה? הבחוּר דבק בה עד לשיגעוֹן. הוּא אמר לנוּ בפירוּש: בלעדיה לא יוּכל לחיוֹת. הוּא מרגיש כאילוּ היא “עצם מעצמיו וּבשׂר מבשׂרוֹ”. עוֹדוֹ זוֹכר פּסוּק מסיפּוּרי המקרא. וגם הוּא ויתר סוֹף סוֹף על התגייסוּתוֹ. את חוֹבתוֹ מילא ב“שוּרה”. שנינוּ, אני וּבתיה שׂמחנוּ בדיעבד. די לנוּ בבן אחד שנתנוּ לצבא הוֹד מלכוּתוֹ. מי יתן וזה ישוּב בשלוֹם!

אין אנוּ נוֹהגים כאן במוֹשב לעשׂוֹת אירוּסין, אבל הם נעשׂוּ מאליהם. עתני הוֹדיע לנוּ ואביבה הוֹדיעה בביתה, וההוֹרים הסכּימוּ. וכי יעלה בימינוּ על הדעת שההוֹרים לא יסכּימוּ? אבל הסכּמה זוֹ היתה שוֹנה מאחירוֹת…

מאז היתה אביבה באה יוֹם יוֹם אל ביתנוּ. כבת היתה לנוּ. ועתני גם הוּא התחיל לבוֹא אל ביתם. הוּא סיפּר לנוּ, שמלכּה מסתכּלת בוֹ בעיניים כל כך טוֹבוֹת, מלטפוֹת. היא כמוֹ מתבּיישת לדבר אליו. היא רק מגישה לוֹ משהוּ לטעימה: פּרי או כּוֹס תה ועוּגה טוֹבה, ואוֹמרת ברוֹך: “עשׂה לי טוֹבה, קח ואכוֹל, אוֹ קח וּשתה!” יוֹתר מזה לא שמע מפיה.

יוֹם אחד בא שרוֹני לביתי. ישב כמוֹ זוֹ לוֹ הפעם הראשוֹנה לשבת אצלנוּ. מבטוֹ המפוּזר תעה בחדר. אחר כך אמר פּתאוֹם, ודוֹק של דמע בעיניו: “בוַדאי ידוּע לכם מה שילדינוּ החליטוּ ביניהם. נראה לי, כי מד' יצא הדבר”. הפעם השתמש אף הוּא בפסוּק, אף על פי שלא נהג להשמיע פּסוּקים.

בּתיה ואני, כאילוּ נדברנוּ קוֹדם לכן, קראנוּ קוֹל אחד: “לא יכוֹלנוּ לאַחל לעצמנוּ דבר טוֹב מזה!”

אז אמר שרוֹני: “נדמה לי, שמשהוּ הוֹלך ונמוֹג בנפשה של מלכּה. מי יתן ודבק בנינוּ יביא את הגאוּלה לנפשה!” ודמעה גדוֹלה התגלגלה על לחיוֹ הצוֹמקת.

אני הסתכּלתי בוֹ ולא מצאתי מלה בפי. אך בּתיה אמרה: “אפשר שריחמוּ עליה מן השמיים. היא סבלה דיה”.

הבטחתי לך לסיים ואיני רוֹצה להאריך עוֹד. אף על פי שנדמה לי, כי לבי נעשׂה רק עתה מלא.

הקיצוּר, נכבּש שוּב שביל בין שני הבתים, ביתנוּ וּבית שרוֹני. וּבאחד הימים קמה בּתיה, ואני אז בעיר, והלכה אליהם. היא סיפּרה לי אחר כך, שאיזה קוֹל פּנימי לא פּסק מלקרוֹא לה: “קוּמי לכי אל מלכּה. היי את הראשוֹנה לתת לה פּתחוֹן פּה”. כשבאה שמה מצאה אוֹתה לבדה בחדר, יוֹשבת ליד החלוֹן וּמתקנת גרבּיים של שרוֹני. מלכּה לא היתה מוּפתעת כלל, כאילוּ ידעה שבתיה תבוֹא אליה. היא ענתה לה שלוֹם וּביקשה ממנה לשבת, כאילוּ היא רגילה לקבלה בכל יוֹם, ורק אתמוֹל היתה בביתה.

במאמץ גדוֹל עלה לה לבתיה לשאוֹל אוֹתה לשלוֹמה. והיא ענתה: “תוֹדה, ברוּך השם, אני בריאה”. אחר כך שאלה אוֹתה בתיה, אם היא מרוּצה מהתקשרוּת ילדינוּ. על זה ענתה בצוּרה משוּנה: “הרי לשם כך באתי לארץ ישראל”. שאר תשוּבוֹתיה היוּ קצרוֹת ואל העניין. וּבתיה היתה במצב לא נוֹח. כדי לקיים את משך השׂיחה היתה מוּכרחה להמציא שאלוֹת רבוֹת, וּתשוּבוֹתיה הקצרוֹת והענייניוֹת של מלכה הביאוּ לידי הפסקוֹת מעַנוֹת קצת.

אף על פי כן היתה בּתיה מרוּצה מאוֹד מן הביקוּר. היא נוֹכחה לדעת, כי אמנם זז משהוּ בנפשה של מלכּה. לא טעה שרוֹני בהסתכּלוּתוֹ.

נקבע יוֹם החתוּנה. אנחנוּ במוֹשב נוֹהגים להסתפּק בסידוּר

קידוּשין על ידי אביו של חדר אחד, זקן תלמיד חכם, אבל מלכּה גילתה את רצוֹנה, שיביאוּ רב. מוּבן, שאיש לא מרה את פיה. נעשׂוּ הכנוֹת. נתברר, שהיא הכינה לבתה במשך שנים צוֹרכי נישׂוּאים רבים. הרוֹב מעשׂי ידיה, מעשׂה תפירה ורקמה וּסריגה.

אם אבוֹא לתאר לך את כל פּרטי החתוּנה אעכּב את הסיוּם. גם כך הארכתי יוֹתר מן המידה. אגיד לך רק זאת: נישׂוּאי הילדים האלה היוּ מאוֹרע במוֹשב. כמדוּמה שאיש לא נעדר מן החתוּנה, חוּץ משנים שלוֹשה חברים שהיוּ חוֹלים באוֹתוֹ יוֹם. עתה פּיצוּ את עצמם האנשים על כל השנים שלא דרכה רגלם על סף ביתוֹ של שרוֹני. באוּ גם שני בניה של מלכּה עם משפּחוֹתיהם. וגם בתי באה מן הקיבּוּץ עם שני נכדי. בני לא יכוֹל לבוֹא, כי שירת מעבר לים, אבל כּלתי באה.

החתוּנה היתה בקיץ, בערב שבוּעוֹת, בביתוֹ וּבחצרוֹ של שרוֹני. עזרנוּ להם לקשט את הבית ואת החצר, עד שהיוּ טבוּעים בירק, בענפים וּבפרחים. בא הרב ושמשוֹ מן המוֹשבה הגדוֹלה. אף על פי שכוּלנוּ היינוּ מדוּכאים מן הידיעוֹת המרוֹת משם, מתפוּצוֹת ישׂראל באירוֹפה, בביתנוּ

הישן, וגם המלחמה וסכנוֹתיה השרוּ את צּלן הכבד על הישוּב בארץ, היתה השׂמחה שלימה ואמיתית. הכוֹל הרגישוּ, שלא חתוּנה בלבד היתה זוֹ במוֹשב, אלא כמוֹ גאוּלה, כמוֹ הוּסר מעלינוּ איזה כישוּף כבד. הכוֹל היוּ כל כך אהוּבים וּברוּרים, כל פנים אמרוּ רצוֹן וּדרישת טוֹב. הכוֹל נהגוּ ברוֹך

וּבנעימוּת. מקהלת הנערים והנערוֹת, שהמוֹרה הכין במשך שבוּעוֹת, התנהגה בנימוּס רב. והיא, מלכּה עצמה, קישטה את אביבה ביוֹם החוּפּה. היא רוֹצה לעשׂוֹת אוֹתה כּלה, כפי שהיה נהוּג שם אצלם: שׂמלה לבנה וצעיף שקוּף נגרר לארץ, וזר של שרביטי הדס עדינים לראשה. נחמדת היתה אביבה, ולא חדלה להחליק וּלנשק את לחיי אמה.

מלכּה היתה זוֹרחת, אך עדיין מאוּפּקת. האוֹרחים היוּ זהירים בה, אך לא גרעוּ ממנה עין, כי יפה היתה להפליא.

ואחרי החוּפּה, ואחרי ברכוֹת מזל טוֹב ואחר כיבּוּד חוֹזר ונשנה וריקוּדים של זקינים וצעירים, ניגשה מלכּה אל שנינוּ, אל בּתיה ואלי, ואמרה:

– רוֹצה אני לרקוֹד עמך, מרדכי, ריקוּד אחד. זוֹכר אתה ריקוּד שרקדנוּ פּעם, בחגיגה אחת, בב.? הן לא תתנגדי, בּתיה?

וּבתיה אמרה:

– רקדוּ וישׂמח לבי גם אני. אחרי כן ארקוֹד אני עם שרוֹני. הרי מחוּתנים אנוּ, כמדוּמה, אוֹ לא?

רקדנוּ שנינוּ. הקהל פּינה לנוּ מקוֹם באמצע החצר. הכוֹל עמדוּ בעיגוּל, צוֹפים בעיניים מאירוֹת, וּבוַדאי בלב פּוֹעם…

וּלאחר הריקוֹד החזיקה מלכּה בידי ואמרה באוֹזני כל השוֹמעים:

– ראה, מרדכי, קיימתי מה שהבטחתי לך. באתי אליך. מתה באתי אליך וּמתה התהלכתי כל השנים. אך עתה, שדמינוּ נתערבוּ בינינוּ, קמתי לתחייה ביניכם. אנא, קבלוּ אוֹתי לחיוֹת בתוֹככם ועמכם, עם שרוֹני ועם כוּלכם!

דמעה גדוֹלה נשרה מעינה ונתגלגלה על לחיה והאירה את יוֹפיה, שהיה עתה חי וער וּמצוֹדד כל לב…

לא אוֹסיף עוֹד. הן ראית אוֹתה הערב. היא עתה האוֹר של המוֹשב כוּלוֹ.

אם גזלתי משנתך – סלח לי. גם בזכוּת המכוֹרה האחת אשר לשנינוּ ואשר מי יוֹדע מה עלתה לה…

והוּא קם, ניגש לחלוֹן וכבש פניו בתריס. הדממה היתה גדוֹלה. רק זימזוּם רחוֹק רחוֹק של המטוֹסים המסיירים רצע אוֹתה.

גם אני הייתי מזוּעזע ממה ששמעתי. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי ואמרתי לעוֹמד וגבוֹ המפוּספס אלי:

– תוֹדה לך, פרידמן, על סיפּוּרך.

הוּא עמד ושתק. כאילוּ לא שמע את דברי.

בבוֹקר נסעתי משם ולא נכנסתי אל מלכּה, כאשר הבטחתי.

יראתי לראוֹת את החידה הפתוּרה.