שם, ברוּסיה הרחוֹקה והגדוֹלה, יש לה צאצאים רבים, בּנים וּבני בּנים, שילשים וריבעים; לא תדע את מספּרם, כמה מהם מתוּ וכמה חיים, אבל ברוּר לה שהם רבים, זרוּעים כנקוּדוֹת מאירוֹת בים של אוֹכלוֹסין מטוּשטשים. שבעה עשׂר ילדה, שבעה מתוּ ועשׂרה נתקיימוּ, דשנים ורעננים כצמחים בערוּגה שנוּכּשה יפה, כוּלם נשׂאוּ נשים ונישׂאוּ לאנשים, הוֹלידוּ וילדוּ ונפוֹצוּ בארץ.
בשנים הראשוֹנוֹת לאחר שבאה לארץ ישׂראל היוּ מגיעים משם מכתבים, שסיפּרוּ על עסקי משפּחה: מי עוֹד נשׂא אשה, מי עוֹד ילדה, יוֹם הוּלדתוֹ של מי חגגוּ; רק מי התחיל להניח תפילין לא הוֹדיעוּ אף פּעם. מילא, גם נכדה כאן, שהיא יוֹשבת עמוֹ, וגם בנוֹ אינם מניחים תפילין ואינם הוֹלכים לבית הכנסת. בזה אינם שוֹנים מן ההם. היא, בתפילתה יוֹם יוֹם, מתכונת להוֹציא את כוּלם. ואולם זה כמה שנים שאין כל מכתב בא משם. היתה עוֹד מלחמה אחת שארכה שנים, שנים של דאגוֹת וּפחדים, ואחריה נסתם הכוֹל. נכדה כתב שמה פעמים אחדוֹת, אך תשוּבה לא הגיעה משם. רק זאת היא יוֹדעת, שהם מפוּזרים בכל רחבי הארץ הגדוֹלה: בחארקוֹב, במוֹסקבה, בפטרבּוּרג (אצלה לא נשתנה השם!), באירקוּסטק, בטוֹבוֹלסק וכו'. מהם פּקידים ורוֹפאים ואינז’ינירים וּמלוּמדים. אחד הנכדים הוּא פּרוֹפיסוֹר. כך כתבוּ לה פּעם. אך אין דבר, אפילוּ הם שוֹתקים, אפילו הם שכחוּ אוֹתה – נפשה קשוּרה בנפשם, והיא מהרהרת בהם תמיד ורוֹאה אוֹתם בחלוֹם וּבהקיץ.
שנוֹתיה שמוֹנים וחמש, והיא דרה, כאמוּר, אצל נכדה, אצל אהרוֹן, שגם לוֹ כבר נער גדוֹל, דני הטוֹב, הנפש האצילה.
דויד שלה, שהיה ציוֹני בּוֹער כאש עוֹד בצעירוּתוֹ בחארקוֹב ועלה לפני שנים רבוֹת לארץ ישׂראל ונעשׂה איכּר, העלה אוֹתה לכאן זמן קצר לפני המלחמה הראשוֹנה, כשהיתה כבר אלמנה יוֹשבת אצל בתה, על כל טוּב". רך ויקר היה לה דויד יוֹתר מכוֹל בניה וּבנוֹתיה, והיתה מתגעגעת עליו עד כדי חוֹלי. וגם הוּא לא יכוֹל לחיוֹת בלעדיה, ולא נח ולא שקט עד שהביאה אליו, אל המוֹשבה בשרוֹן. היא לא מצאה אצלוֹ “כל טוּב” כמוֹ אצל אחוֹתוֹ, אבל הוּא עצמוֹ היה לה טוֹב מכל טוב. היא לא שׂבעה משמוֹע מפיו את קריאת הרוֹך המיוּחדת לו: אמי. קוֹל כזה, נדמה לה, לא שמעה מפי האחירים. “קוֹל נשמה”, אמרה עליו.
אחרי מוֹת בנה נשארה עם כּלתה, ואחרי מוֹת כּלתה הלכה אצל נכדה אהרוֹן, בנם היחידי, חקלאי אף הוּא במוֹשבה אחרת. אף הם אנשים טוֹבים, הוּא ואשתוֹ, ומהדרים את זיקנתה כמצוַת התוֹרה. וּכשעברוּ העירה, והוּא נעשׂה פּקיד ב “יכין”, עברה עמהם העירה. וגם לוֹ, לאהרוֹן, בן יחיד (מה היה להם כאן, בארץ ישׂראל, שיש להם רק בנים יחידים, אף על פי שהם אוֹמרים כוּלם, כי הארץ צריכה לרבים?!) בן יחיד, נער חמוּדוֹת, דני, הבן היקיר, תהא כפּרתוֹ. היא אוֹפה בשבילוֹ תמיד רקיקים שהוּא אוֹהבם, רקיקים קטנים, פּריכים וּמלוּחים עם פּרג.
בן תשע עשׂרה הוּא כיוֹם הזה דני. כשגמר דני את “מאכּס פיין” התחיל לעבוֹד במסגרוּת עדינה. יפהפה הוּא, לא רק כשמתרחץ וּמתלבש לשבּת וּלחג, אלא גם כמוֹת שהוּא בימי המעשׂה, בפניו פני המסגר וּבבגדי העבוֹדה הכּחוּלים, המלוּכלכים בפיח וּבשמן. הנערוֹת כוּלן כּפּרתוֹ,
בוֹלעוֹת אוֹתוֹ בעיניהן. ולא רק יפה הוּא, אלא גם עליז וטוֹב לב, אמיץ ונאמן, לץ ורקדן. ואהבה רבה ביניהם, בין סבתא־מאמי (כך הוּא קוֹרא לה, להבדילה מסבתא מצד האֵם הגרה בחיפה) וּבינוֹ הריבע היחידי לה בארץ.
עמה מדבר דני בלשוֹנה, לשוֹן יידיש, שהוּא מתרגם בשבילה מעברית לצחוֹקם של השוֹמעים, אף על פי שהיא מבינה, ברוּך השם, כל דיבּוּר עברי. למשל: “סבתא־מאמי, פארוואָס דוּ נישט גיסט הארץ, אַז מאמי בעט נישט גיין אין די רעגן?” (למה אינך שׂמה לב כשאמא מבקשת ממך שלא תלכי בגשם?").
היא שוֹמעת, נהנית ואוֹמרת: “חייך, דני, אתה מדבּר יידיש כמוֹ ניקוֹלקא החצרן שלנוּ בחארקוֹב”. וּלאוֹת חיבּה היא מעניקה לו חופן מלא מן הרקיקים הטוֹבים.
אף היא עליזה ודעתה בדוּחה עליה תמיד. כמוֹהוּ כמוֹה, כשתי טיפּוֹת מים. דוֹמה, בשמוֹנים וחמש שנוֹתיה עוֹד מסוּגלה היא לצאת בריקוד – אם תזכּה להיוֹת בחתוּנתוֹ.
כשעזבה את רוּסיה, אלמנה לא צעירה היתה, כבר היוּ לה נכדים מכל התשעה, ואף על פי כן לא חשה בעצמה זיקנה, וּבדרך לארץ ישׂראל עזרה לנוֹסעים עמה, חילקה להם ממה שלקחה עמה צידה לדרך, נזפה במי שראוּי היה לנזיפה וניחמה את מי שצריך היה נחמה, וּבידחה את דעת כוּלם. “קוֹזאק ולא אשה”, אמרוּ עליה הנוֹסעים; והיא ענתה: “יהי מן הקוֹזאק – וּבלבד לחיים!” וסתמה את פיהם לא רק בתשוּבתה אלא גם ב “דבר טוֹב”.
עוֹד רוֹב שיניה בפיה ועיניה רוֹאוֹת בסידוּר גם בלי משקפיים. זריזה וקלה ברגליה, אף כי קוֹמתה הגבוֹהה כבר כפוּפה מעט. אך תשמע כי משהוּ חסר בבית, מיד היא רצה אל החנוּת הקרוֹבה להביא את החסר. גשם ורוּח לא יעצרוּה. תוֹפסת את הסוּדר, מטילתוֹ על ראשה ועל כתיפיה ואיננה. כל הבקשוֹת והנזיפוֹת אינן משפּיעוֹת עליה. “נוּ, נוּ, אספּיק להיזהר ולא לעשׂוֹת כלוּם בקבר”… אבל יש שהיא מצטננת בהליכתה ושוֹכבת כמה ימים במיטה, מתענה קשה בחוֹם וּבשיעוּל, אבל גם אז אין רוּחה נעכרת עליה. שוֹתה כוֹסוֹת אחדוֹת תה רוֹתח עם הרבה לימוֹן, מזיעה יפה והחמה חוֹלצת אוֹתה, והיא שוּב על רגליה. ואך תקוּם ותתהלך, היא רצה שוּב לחנוּת. צריך להוֹדוֹת, שיש לה שם עניין יוֹתר מאשר בבית, שרוֹב השעוֹת היא שרוּיה רק עם כּלתה העסוּקה בבישוּל וּבניקוּי, אהרוֹן במשׂרדוֹ וּבנוֹ בבית מלאכתוֹ אוֹ
ב “עניינים” שלהם. כל קוֹני החנוּת הם מכּיריה, והיא חוֹטפת עמהם שׂיחה של צחוֹק וקלוּת ראש, שיש עמהם הרבה כוֹבד ראש, כדרכה.
כשירדה המלחמה על היישוּב, היה דני מן הראשוֹנים שיצאוּ לחזית. פלמ"חי ותיק שכמוֹתוֹ! משנתוֹ הארבע עשׂרה, בעוֹדוֹ על ספסל בית הספר, כבר עסוּק היה באוֹתם הדברים שהם קוֹראים להם “פעוּלוֹת”. לעתים היה נעדר מן הבית ימים אחדים, וּפעם אוֹ פעמיים אף שבוּעוֹת אחדים. וּכשבא לפעמים אחרי חצי הלילה, ושכח לקחת עמוֹ את המפתח, היתה היא היוֹרדת לפתוֹח לוֹ. הם, ההוֹרים שלוֹ, לא שמעוּ אוֹתוֹ בבוֹאוֹ, שנמנע מלצלצל ורק בפרקי אצבעוֹתיו הקיש קלות על הדלת. אך היא, בשנת הציפוֹר שלה, שמעה וּמיהרה לפתוֹח לוֹ. מפי אביו שמעה פעם, שהוּא מוּמחה גדוֹל לכל מיני כלי משחית. לא לחינם למד ב “מאכּס פיין”, וּבודאי אוּמנוּתוֹ דרוּשה שם.
במשך ארבעה שבוּעוֹת של קרבוֹת הספיק דני להיוֹת בחזיתוֹת שוֹנוֹת. ותמיד בקו הראשוֹן, בתוֹך האש. גם אביו, כשהיה עוֹד חקלאי במוֹשבה, נפצע פעם בליל שמירה על ידי ערבי, וכדוּר אחד נעוּץ לוֹ עד היוֹם בקיבּוֹרת ידוֹ וגוֹרם לוֹ לפעמים כאב, בפרט במזג אויר לח וקר.
עד שנסעה מ “שם”, לא ידעוּ בני משפחתה מלחמוֹת ויריוֹת וּכלי קרב. איש מהם לא עבד בצבא. אבל כאן בארץ ישראל למדוּ היהוּדים גם את המלאכה הזאת. הלואי שלא היוּ צריכים לה!… שתי פעמים נפצע דני בקרבוֹת, אבל ברוּך השם, הפּצעים היוּ קלים, ואחרי שבוּע אוֹ שבוּעיים של ריפוּי בבית – חזר לחזית.
“אני מתפללת עליו ג' פעמים ביוֹם, ורעה לא תגע אליו” – אמרה, והאמינה באמוּנה שלימה שתפילתה סוֹככת בעדוֹ.
בכל פעם שהיה בא ליוֹם אוֹ ליוֹמיים הביתה, היה ממהר קוֹדם כל אליה, אל סבתא־מאמי, והיא היתה מניחה את שתי ידיה, הגרוּמוֹת אך החמימוֹת, על ראשוֹ (גבוֹהה היא ממנוּ כדי ראש), לוֹחצת אוֹתוֹ אל גוּפה וּמברכתוֹ לחזירתוֹ, כשם שמברכתוֹ ביציאתוֹ. אחר כך מסתכלת בפניו ואוֹמרת: “טפוּ! הרי אתה כתימני: שחוֹר ורזה ויבש! מה, בודאי מרעיבים אוֹתך שם, אהיה כפרתך!… תיכף אביא לך רקיקים אחדים…”
והוּא ענה בחיוּך: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך “אייזן”. שלאג אראבּער בּיז זיי לוֹיפין מיט א בּהלה”. (אין דבר, סבתא, אני “אייזן”. מכה ערבים עד שהם נסים בבהלה).
היא מנענעת ראשה כנגדוֹ: "הכה, הכה בהם, ילדי. כמה שתכה בהם, בגוֹיים הרשעים – לא תכה אפילו החלק האלף ממה שהם הכוּ אוֹתנוּ במשך כל הדוֹרוֹת. אבל הוה זהיר. אל תהי גיבוֹר ללא צוֹרך. אל תהי כאלה שלנוּ קלי הדעת, שחייהם הפקר, הרצים באוֹטוֹמוֹבילים כמטוֹרפים…
“זיין גוּט, זיין גוּט… גיבּ קיכאלאך!” (יהיה טוֹב, יהיה טוֹב.. הבי רקיקים!).
באחד הקרבוֹת האחרוֹנים נפצע דני ברגלוֹ. לא הביתה הוּבא עוד, אלא לבית החוֹלים בעמק הביאוּהוּ, יחד עם פצוּעים אחירים. זקוּק היה לניתוּח והוֹדיעוּ להוֹריו. הם נסעוּ אליו וּמצאוּהוּ שוֹכב במיטה. בחדר גדוֹל מלא מיטוֹת וחוֹלים שכב, והיה מחייך לקראתם וּמנענע להם בידוֹ. על שאלת האם אם הוּא מרגיש עצמוֹ כאן בטוֹב, השיב: “מאה אחוּז!” והצטער שהטריחוּ אוֹתם לנסוֹע נסיעה רחוֹקה בתנאי תחבוּרה רעים כל כך.
וההוֹרים חזרוּ מדוּכאים. פצע אנוּש ברגל. צרוֹר כדוּרים
פוֹצץ את העצם למעלה מן הקרסוּליים. ספק הוּא אם אפשר יהיה להציל את הרגל. וּמי יוֹדע בכלל? חוּמוֹ אינוֹ פוֹסק, וּמפי הרוֹפאים אין להציל דבר ברוּר. והוּא המסכן שוֹכב בחוֹם וּמתבדח וּמכחיש שיש לוֹ מכאוֹבים, אף כי מתוֹך העוית העוֹברת בכל פעם בפניו צוֹעק הכאב. הרוֹפאים אינם אוֹמרים מתי ייעשׂה הניתוּח. כנראה, לא מהר. ועל כן לא יכלוּ להישאר וחזרוּ, מתוֹך חרדה שלא יקראוּ להם פתאוֹם בטלגראמה…
בחזירתם לא כיסוּ כלוּם מן הזקינה. לא היוּ רגילים לכסוֹת ממנה דבר. פניה האפירוּ לשמע הדברים, אך במקוֹם להתעניין בעצם הפצע, הפצירה בהם להגיד לה בדיוּק באיזה יוֹם נפצע. וּכשאמרוּ לה, כאילוּ נחה דעתה: הרי באוֹתוֹ יוֹם שכבה בקדחת ולא יכלה להתפּלל. השתמש השׂטן בשעת הכוֹשר וּפצע אוֹתוֹ, את היקיר.
ההוֹרים נסעו עוֹד פעם אחת לפני הניתוּח, וּפעמיים לאחריו, וּבכל פעם חזרוּ בלי בשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. רק זאת סיפרוּ, שמצאוּ שם בפעם האחרוֹנה איזוֹ נערה, חצי חיילת וחצי “אחוֹת”, שבאה אליו מאיזה מקוֹם ונשארה עמוֹ. אין הם יוֹדעים מי וּמה הנערה. לפי הנראה, אין היא זרה לוֹ. מסכנה גם היא…
הזקינה נצטמקה פתאוֹם. קוֹמתה נכפפה. הוֹקירה רגליה מן החנוּת והיתה יוֹשבת בפינת הספה בטילה מעבוֹדה ועצוּבת רוּח, ורק שׂפתיה נעוֹת: עתה התפללה להחלמתוֹ של דני בכל שעוֹת היוֹם. בלכתה וּבשבתה וּבשוֹכבה היוּ שׂפתיה רוֹחשוֹת בתפילה. אבל תפילתה עשׂתה רק מחצה. הוּא חי מן הפצע, אלא שחצי רגלוֹ, עד סמוּך לברך, מוּכרחים היוּ לקטע.
כשבא לביתוֹ, מלוּוה אוֹתה נערה, הלבוּשה חציה כחיילת וחציה כ “אחוֹת”, והוּא צוֹלע על קבּוֹ, והמכנס מקוּפּל וּמהוּדק בסיכּוֹת אנגליוֹת, רחוֹק מן הרצפה, היוּ פניו חיורים, כאילוּ הלבינו, ועיניו עמוּקוֹת וּרחוֹקוֹת, אך מאירוֹת באוֹר רך וטוֹב. הוּא היה שׂמח וטוֹב לב. אוֹתוֹ דני. קוֹדם כל רץ על קבּוֹ אליה, אל סבתא־מאמי, וחיבק את ראשה ביד שׂמאלוֹ, כי תחת יד ימינוֹ היה נתוּן הקב, שהיה עשׂוּי עץ חדש. קשה היה לוֹ לעמוֹד על רגלוֹ האחת, אף כי נשען אליה, כי עדיין לא הסתגל למוּמוֹ. כשראה את פניה העצוּבים, אמר: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך קענין לוֹיפין. מיר מאכין אַ פּרוֹטיזה. אַ נייע פוּס. וידער גיין שלאגין אראבער… דאָ קיכאלאך?” (אין דבר, סבתא־מאמי, עוֹד אוּכל לרוּץ. יעשׂוּ לי תוֹתבת. רגל חדשה. שוּב אלך אכּה ערבים… יש רקיקים?)
אבל היא הסתכלה בוֹ בעיניים מליאוֹת רחמים וּדמעוֹת. והפעם אמרה לוֹ בלי צחוֹק: “די, ילדי, מעתה תישאר בבית. די להכוֹת… אבוֹי לי, כמה ילדים יקרים כבר הלכוּ לאיבוּד!… בחתוּנתך לא תוּכל עוֹד לרקוֹד. אבל אני ארקוֹד בה… כן, כן, ארקוֹד “קוֹזאק”… באוֹנייה אמרוּ עלי שאני קוֹזאק, וארקוֹד “קוֹזאק”… ודבר אחד תבטיח לי… אתה שוֹמע, דני? תבטיח מיד: שיהיוּ לך הרבה ילדים. לא כמוֹ לאבא וּלסבא שלך. צריך שיהיוּ לך הרבה בנים, הרבה מאוֹד. כמה שהיוּ לי שם, ברוּסיה, וכמה שנחוּצים כאן לארץ… וּרקיקים תקבל כמה שאתה רוֹצה…”
“מה אַת אוֹמרת, דליה?” – פנה דני במבט רב משמעוּת אל הנערה, שעמדה ליד הוֹריו והסתכלה בחיבה בוֹ וּבזקינה.
פני הנערה הסמיקוּ קצת, אך מיד התעשתה, כראוּי לאחוֹת בצבא ישראל ולבחוּרתוֹ של דני, ואמרה בחיוּך מלא חן: “כמה שהארץ תהיה צריכה וכמה שסבתא רוֹצה…”
וחיוּכה הטוֹב הוּשרה על פני כל הנמצאים בחדר, לרבוֹת התמוּנוֹת על הכּתלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.