עוד תשעה באב אחד עבר עלינו, יום צום ובכי ואבל ליהודים, יום אשר כל שלומי אמוני ישראל ישבו לארץ, יבכו, יקוננו שנה שנה על המקדש כי שׂרף ועל ירושלם כי היתה לחָרבה לפני יותר מאלף ושמונה מאות שנה, ואשר גם היום בכו ויקוננו בו את הבכי ואת הקינות הנהוגות, כפעם בפעם. בימי שלשת אלפי השנים אשר ראה ישראל חיים על האדמה, וגם בימי העת החדשה, נפלו גוים מטו ממלכות, מעמים רבים לֻקחו ארצם, חֻפשם, תקומתם; אך לא אחד בהם יבך ויקונן: או כי נכחד הגוי כלו מעל פני האדמה ולא השאיר אחריו בוכים ומקוננים, או כי יאחז העם העשוק והרצוץ דרכים אחרים, אשר יהיו לו לכבוד ולהועיל יותר מן הבכי, למען הָשֵב אליו, בהגיע עת רצון, את תקומתו, את חַיָת לאֻמו, את ארץ אבותיו: יתנדב הונו ואונו, יקריב כל קרבן יקר עד הדם ועד הנפש, יכלכל את הלשון ואת הספרות הלאומית, יהגה בדברי ימיו לכל תקופותיהם, יגָדל את בניו לאהבת מולדתם ועמם, והתאמץ להעיר ולעורר בלב קטן וגדול את זֵכר הימים הראשונים הטובים ואת כליון־הנפש אליהם, ולהכין את כל העם ליום הגדול כי יבא.

ועם ישראל לא נכחד עָצמוֹ עד אשר לא יִשָׁאר לו בוכה, ואיננו רואה חיים טובים אשר אין עמהם בכי ואֶבל; – עם ישראל חי ונושא עמל ותלאה – ובוכה… – כי מה אנחנו עושים עוד למען אשר לא יהיה עלינו לבכות בכי־תמיד, בכיה לדורות? או האמנם יאמין איש היום, כאשר האמינו בשנים קדמוניות, כי רק הבכי והנהי לבדם, בלי כל מעשה וכל יגיע כפים, ישיבו לעם את חפשתו, את שלוָתו, את ארצו, את עֶמדתו באדם, בעמים? מי משלומי אמוני ישראל, מי מכל היראים והחרדים ישליך יהבו, במעשהו ובמשלח ידו, על האלהים לבדו, בלי כל מעשה אשר יעשה האדם וחי בו? ומה בצע אפוא כי נָשְלה אותנו, כי נָשִׁיא נפשותינו על חנם?

“‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון’. על נהר בזל הננו יושבים, ועם לבבנו: לבלי הוסיף לבכות עוד”. – שנים רבות עברו מאז דבר זנגביל את הדבר הגדול הזה האומר כבוד ועֹז, על נהר בזל. האמנם הביעו הדברים האלה את רוח העם, את אשר בלבבו ובנפשו? אהה, כי לא כן נחזה בהליכות הציונות במזרח אירופה ובמערבה כל השנים ההן.

“על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון.” – אמנם כן! כי מה יכול לעשות בעת־צרה ההיא העם המֻכּה והמדֻכּא והאסור בזִקים בעוד יד אויבו החזק ממנו נטויה עליו. ואולם עוד מעט, בטרם יעברו ימי דור אחד, אך שוב שבה רוח הגולים אליהם אחרי הבלהות הראשונות, והנה החזיקו בדרכים אחרים בזכרם את ציון, דרכים אשר היו גדולי עלילה ורַבֵּי־תוצאות הרבה יותר מִשֶׁבת ובָכֹה: גדוליהם התאמצו להפיק רצון לעמם ממלכי פרס ומנציביהם; העם קראו נדבות השמיעו בכל מדינת בבל והעשירים הרימו תרומות גדולות ויאצרו ויכינו הון רב למען ציון (עזרה ז', 16, 18, ובמקומות אחרים); הסופרים בעלי האסֻפות שמו ניר לתורה, ללשון, לספרות, לדברי הימים ולשירה ויעבדו ויעבידו את הכל אל עבודת הרוח, עבודה גדולה אשר לא היתה כמוה לפנים; הרוח הלאמי התרומם בשׂוֹא גליו למעלה למעלה מעל לראש המתבוללים אשר אמרו “נהיה כגוים” – והבכי והאבל היו עוד מעט כדבר אשר אין כל חפץ בו (זכריה ז‘, 5; ח’, 19).

והיום? גם אם לא ננסה לפַצֵחַ ולפַתֵחַ את כל פצעינו אחד אחד ולתתם לרַאוָה נגד כל ישראל ונגד השמש, אך שׂוֹם נשים עין על המוסדות הציונים אשר לכסף ואשר לתרבות, וראינו למגנת לבנו כי אמנם אין את נפש רבת העם לאחוז דרך אבותינו שָׁבֵי הגולה ודרך כל העמים, אשר לֻקחה מהם עֶמדתם אך לא כבודם: לנסות כל דבר ולעשות כל מעשה מן הקינות, אשר הסכינו עליהן מתמול שלשם, ומעלה, דבר או מעשה אשר יהיה להשבית בכי ונהי לימים הבאים. עוד הענק החלל הגדול “שוכב למעצבה” מַכְפִּישׁ פניו בעפר ואפר ועוִלים יתעללו בו וְיַדו קמשונים בזקנו ובשער ראשו, עוד עלינו לחפש בנרות על אדמת עמנו את אותות התנובה והתחיה, אשר יביא האביב בכנפיו אחרי תֹם הרפש והרקבון ואגמי הבצה הבאים בעקבות החרף (כמשל נורדוי), עוד חֶלְקָתֵנו מלאה “תהפוכות הצוררות אשה את אחותה”; מעבר מזה עוד החרף והקפאון והקרח הנורא מושלים בגבורתם, מעבר מזה – רפש וטיט ורקבון, ומעבר מזה – יבֹשת, צחיחה, תלאובות, אשר לא יעלה בהן כל ציץ וכל פרי…

“האסון לא יבא לבדו”. היום האנוש הזה, אשר שָׂם את עם ישראל לפני אלף ושמונה מאות שנה כצאן אובדות מבלי מרבץ, כעצים הפוכים משרש, כעננים תלוים על בלימה, צרורים בכנפי רוח, הביא על היהודים בכל ימי נדודיהם המון פגעים וצרות וזכרונות רעים וימי אֹבל, מגלות רומה ועד גלות ספרד ועד גרושי רוסיה ורומניה, מטֶבַח ביתר ועד הרגות ורמיזה. אשפירה, נימרוב, אומן וקישינוב – מגלה תענית ארֻכּה לאין קץ ולאין תִּכלה, ובקרא הרצל לעם קריאה גדולה אל גאולתו ואל תשובתו לארצו, ובנסות האדם הגדול והיהודי הגדול הזה לשום קץ וגבול לזיכרונותינו הרעים, לימי אבלנו, וליצור תקופה חדשה וזכרונות חדשים, לא נמצא לו העם… כח לבבו הכביר נֻפץ אל קְשִׁי ההמון ואל שויון־נפשו ואל עָמדו מנגד – ונוסף עוד יום־זכרון אחד, עוד יגון חדש על כל מכאובינו, עוד יום אבל לישראל, יום כ' בתמוז, אשר זה כמה שנים ירבו… לבכות ולספוד בו.

בכֵה, עַמי, את החרבן אשר עוללו לנו הרומים לפנים – ואתה הולך וחָרַב מדור לדור, מיום ליום, הולך ומתמוגג כדונג מפני אש, כשלג מפני רוח קדים חרישית: האבות ימעטו ויִכלו מתגרת יד אויב, מלחץ חקי עמל, מפני הגבולות אשר יגבילו אותם מסביב והמצָרים אשר ישימו להם בכל דרכי החיים, והבנים יֵצאו מאתך המונים המונים, יצֹא ואבֹד מתוך הקהל, כעלים נובלים יסֹערו זרע קדש ממצבתם, כי רוח העת והמקום נשבה בם, ונפלו אל המחנות, אשר אתה שוכן בתוכם כאי קטן בתוך מים רבים, כבירים, שוטפים; תרבות הגוים מסביב היתה לצעירינו תחת תרבות ישראל ובלעה ואכלה מנפש ועד בשר כל מבחר וטוב בהם; ישראל גוי אחד בארץ, גוי איתן, גוי מעולם, מתפרד לארצות, ללשונות, לעממים, לפלגות, הכל נמוג, מתפורר, כלה והולך – ואתה לא תדע ולא תחוש ולא תשים על לב. בכה, עמי, כניובה (Niobe) האם האמללה יולדת השבעה, עד בלי דעת־נפש, עד היותך לצור־מקור־דמעה; בכה והילל, כשנה בשנה, על שרפת המקדש, על חרבן ירושלים – אך, אהה, אם לא ישֻׁנו פני הדברים, מי יבכה אחרי כן את חרבן האֻמה?!…

מדי בואי בתשעה באב אל בית הכנסת לתנות בתוך הקהל לשבר בת עמי, אל המקום שם יבא העם איש ממלאכתו וממעשהו או מן השלחן הירוק, לשעה קלה בערב ובבקר לקונן את הקינות, מצות אנשים מלֻמדה, ככל הכתוב לפנינו בספר, ולשוב אחרי כן על עקבם, מבלי אשר נגע כל דבר וכל רעיון אל לבם, מבלי היות את נפשם להביא, על נסך הדמעות אשר יִסכו בבית ה' אחת בשנה, קרבנות כסף ורכוש ועולות מֵחִים לעמם כל ימי השנה, לשוב איש איש לסבלותיו או אל השלחן הירוק כתמול שלשם, לשוב לרעות רוח ולמשוך בעֹל ולחיות חיי הגלות – חיי מהומה ופזור הנפש או חיי דאגה ושממון – אשר ערבו להם, – תעלה על לבי קינת המשורר:

“הָהּ, חֻרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָׁנִים נִזְכּוֹרָה, וּמֵחֻרְבַּן הָאֻמָּה נַקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ!”

(יל"ג)

(המצפה, תרס"ח)