האביב הנה זה בא לחדש פני אדמה ועמו – חג הפסח, ראשית חגינו, יום מועד, יום מנוחה, יום חשבון־נפש לעם; וכאשר יעמוד ההֵלך פעם בפעם להנפש מדרכו הארֻכה והשקיף על מסעיו ועל מוצאיו ושם עינו על ימין ועל שמאל והביט לפניו ולאחריו, כן נסיר אנחנו מלבנו למועד הזה את כל העמל והתלאה ואת כל סבלות חיי יום ונשימה עינינו ביעָף על תחנותינו בדרכנו הארֻכה והקשה – על חגי פסחנו אשר חַגוֹנו בעתים שונות ממצרים ועד הֵנה.

הנה הפסח הראשון.

ולעיני רוחנו עם יוצא ממצרים, משתפך כשטף על פני הישימון, המון רב ועצום, כמהו לא ראה המדבר מעודו; הנשים מלֻבשות בגדי חמודות, שָׁנִי עם עדיים, אשר השאילו אותן שכנותיהן ורעותיהן המצריות לשום עליהן ועל בניהן ובנותיהן, והגברים לבושים בגדי חֹל, בגדי עֹני, כמו זה עתה הסירו שכמם מסֵבל, כפיהם מדוּד, וכליהם כלי גולה, ומשארותם צרורים בשמלותם, עמוסים משא לעיֵפים, אך קומתם קומה ישרה ועיניהם מפיקות בטחון ובפניהם ילין עֹז.

מי זָקַף כפופים, חִזק ידים רפות, האיר עינים דועכות מעֹני ומרֹב עבודה? מי יצק פתאום רוח גבורה בלב ההמון הזה, אשר זה תמול הואיל הלך אחרי צו, וימריצהו להתפרץ מפני אדוניו, להסיר שבט הרֶשע מעל גורלו, לפַלס לו בנפשו נתיב לחיים חדשים?

מה כבדה המלחמה על משה איש האלהים. לא רק עם פרעה ושריו, כי גם עם העם “למוּד שבט ושוֹט”, בנסותו אליהם דבר להוציאם מעבדות לחרות, ומה רב עמלו ומה נשגב פעלו מֵאָדם בגשתו להפוך את ההמון הזה לעם חזק, מוּצק, ערוך בכל, עד אשר בימי דור אחד היו מראהו ומערכותיו וסדריו הנפלאים לרוח שירה לאחד החוזים הנכרים ולברכה ולתהלה בפיו, אשר לא כלבבו וכנפשו! בתחבולות עשה משה עם העם הזה, אשר לא חפץ בחיי חפש ולא יכול לעזוב את סיר הבשר ואת הבצלים ואת השומים ואת שבט הנוגש: דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה' אלהינו. רק שלשת ימים… טעמו וראו רגע אחד את החפש ואחר, אם טוב בעיניכם, שובו אל אדוניכם והתענו תחת ידיהם… והם טעמו, ראו – ולא שבו עוד. מָשכֵנו, משה, אחריך נרוצה, המדברה, היָמה, לקצוי ארץ רחוקים, למלחמה עם גוים רבים ועצומים – רק לא לשוב לחיי עבדות.

ויעשו בני ישראל את הפסח הראשון במועדו, במדבר – בארץ החפש, תחת שמי ה'.

לא אכלו למעדנים, לא שכבו על ערשות רעננות ולא שתו היין הטוב; לא היה להם בלתי אם לחם עֹני, עגות מצות מַאפה־שמש, מעט בשר צלי אש, ומרורים רבים, אשר העלו אותם בקרבם, ממצרים, מימי ענים וסבלותם. אך הלא חג החרות היום להם, חג־החרות הראשון, אשר הגיעו אליו אחרי שָׂבעם המה ואבותיהם, ימי עני ומרודים ועבדות ושפלות מאתים ועשר שנים בבית עבדים, ומה להם עוד? מה תחסר הצפור, אשר נמלטה מפח יוקשים, ומה בקשתה עוד מלבד שמש ורוח צח ומרחב־יה?

הימים הקיפו, הנודדים עברו את ראשית דרכם, את הצעד הראשון בדרך החיים, תם המדבר ותלאותיו, המדבר ומסותיו, והעם בא אל ארץ נושבת; בא, ראה, נצח, – בא אל הנחלה אך לא אל המנוחה: כל ימי השופטים וגם אחרי כן, היה עליהם לעמוד על חרבם, להלחם על נפשם, על ארצם, על תקומתם עם אויבים רבים ועצומים, אשר סביב שתו עליהם, ואשר גם גברו עליהם פעמים רבות ויכבשום וירדו בם, והימים הראשונים הטובים, ימי העלות ה' את אבותיהם ממצרים באותות ובמופתים גדולים, היו להם רק זכרון כהה, אשר עליו יספרו אבות לבנים כשמועות רחוקות מני קדם: העת להם עתה לחֹג את חג החרות בשמחה ובטוב לבב והמה עבדים על אדמתם, עשוקים ורצוצים לאין מנוח ולאין תקומה? ולא נעשה פסח בישראל (או לא נעשה ברב עם ובהדרת מלך) כל ימי השופטים וימי המלכים עד ימי יאשיהו, אשר נסה, ולא עת, לחדש את רוח העם ולהשיבו לקדמתו בכח זכרונות ראשונים מימי הנצח וההוד, הנזכרים והנעשים ברב פאר והדר.

גלגל הזמן שב על סביבותיו וישראל גלה מעל אדמתו גולה אחר גולה, התגלגל תחת שואה בין עמים ומדינות, יצא מרעה אל רעה ומדחי אל דחי, עד הגיעו אל תכלית הלחץ והבוז בימי הבינים בארצות אירופה, אשר הכהנים והנזירים הנוצרים שפכו עליהן רוח עריצים וחשכת מצרים. ואותו, את העם הקטן הזה, אשר נצלו אותו ויבוקקוהו ויגזלו ממנו גם את ארצו גם את תורתו גם את חיי רוחו, – הבדילו לרעה ולחרפה, סגרו במכלאות־אדם, השיבו עד דכא, ובימי הפסח סגרו עליהם שבעתים, לא יכול איש יהודי לצאת החוצה לא לראות ולא להרָאות. לך, עם ישראל, בוא בחדריך, סגור דלת וחַלון, חתום בעד אור־שמש יומם ובעד כוכבים לילה, בוא בחשך ושבה דומם ושומם בימי חגיך, כי גדול עונך מנשוא. כי עם קשה־ערף אתה, עם המתאמץ להאיר אור על הארץ, לפקוח עינים עורות, להמשיל צדק ומשפט ומישרים, והיה כעם ככהן, כקטן כגדול, כשוע כדל. וכל זה איננו שוה לנו הכהנים והנזירים, עבדי אלהי האהבה והחסד והרחמים, המבקשים לדכא תחת רגלינו עמים ומלכיהם ולנהוג אותם חשך ולא אור, למען השתרר עליהם לכל אַוַת נפשנו. על כן הבָּדלו לרעה ולקלון, הבדלו מאדם ומעיר, מאלהים ומתפארת שמיו ומתנחומות חגיו ומועדיו, – הבדלו ודעו, כי אשר לו הכח והעז, לו הארץ אף לו השמים!

מני אז היו חגי ישראל להם לחגא ובימי הפסח, ימי האביב והאורה והשמחה לכל אשר נשמה באפו, יבאו בחשך, יֵחבאו בתחתיות ארץ, להִסָתר מפני אויב ואורב, אשר פעמים רבות חדרו להם גם שמה וישימו את ליל חגם לחרדה. אך את אלהי מעוזם לא שכחו ואת חיי גדשם לא עזבו ומתקותם לימים טובים לא נואשו: עָבדו את ה' ביראה ויגילו ברעדה. חג הפסח היה גם בצוק העתים ההן “זמן חרותנו”; עבדים היו בגוִיתם, אך חפשים ברוחם; עשוקים ורצוצים מחוץ, אך שלמים עם נפשם ועם אלהיהם, כי ידעו עם לבבם כי נעלים הם לאין ערוך על צורריהם ולוחציהם ויקבלו בדומיה את אשר נטל עליהם וישאו ויסבלו וישאו נפשם לאל מושיעם, לאל מוציאם ממצרים.

ימי החשך עברו, עמי הארץ היטיבו את דרכם עם בני ישראל, הוציאום ממסגר, הרחיבו להם מעט, היו להם כמרימי עֹל על לְחַיהם – אך חֹפש אמת, צדק ומשפט שלֵמים, זִכּוּי אשר אין אחריו מאומה, עודם מהם והלאה. בְּתִתָּם שווי זכיות ל“עם קשה־ערף” זה, אשר נלחמו אליו מאות שנים ולא יכלו לו להסירו מדרכו, דִמוּ לו להטותו בדרך טובה, כי יעזוב מעט מעט את דתי אבותיו ואת זכרונותיו מקדם והתבולל בשכניו להיות כמוהם. וכל עוד לא באה תקותם, ואף כי במקומות אשר תקותם עודנה רחוקה מהם, עוד לא הונח לישראל ועוד לא סרה השנאה העצורה כאש לא נֻפח ועוד החקים והמשפטים הטובים חרותים על הלוחות אך לא בספר החיים, חָרות ולא חֵרות, ועוד טרם יוכל לחֹג את חג פסחו, חג החרות, בשמחה ובטוב לבב. ועם רפיון עמודי החרות יֵראו לבני עמנו גם רפיון ידים ורפיון רוח ורבים מישראל יושבי ארצות המערב עושים חֹנף לשכניהם למורא, בחרדתם על מעט הזכיות אשר השיגו אחרי רב עמל ומאמצים, ואמרו לעם אחר: עַמי אתם, והתכחשו לעמם לאמר: לא עמי, ובאו חדר בחדר להֵחבא וחגגו את חגיהם בסתר להניס את שארית פליטת יהדותם מפני בני הנכר, המשרתים והמשרתות והאומנות והשוערים, בני ביתם, כאשר נחבאו אבותינו לפנים במסתרים מפני פחד הגוים, וערכו את סדר חג המצות בחרדה ועשו את חקות ישראל בגנבה ואכלו את המצות בחפזון ואמרו: “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”…

והנה הפסח אשר בעצם ימי המלחמה – פסח שנת תרע“ה או תרע”ו.

מחוץ תשכל חרב, תִסער סערת מלחמה, דם ואש ותמרות עשן, כי קרא ה' לאביב והאדם – לטבח. ובני ישראל עומדים, כל בחור וטוב בהם, במערכות המלחמה, הנטושה על פני ארצות וימים; אין חג ואין חרות ואין “סדר” לאבי הבית בשדה ולנפשות ביתו בעיר, כי אם צלמות ולא סדרים פה ושם; והם מחוללים את מחול השטן בתוך הקרואים, הורגים ונהרגים בלי דעת על מה; כי זרים הם ברב ארצות אירופה וזרים יהיו שאריתם פליטי החרב, כאשר היו אחרי כל המלחמות, אשר נתנו חלקם להן באמונה ובישרת לב ובבטחון על גמולות. גם הנה בעוד המלחמה חזקה והיהודים לאלפיהם ולרבבותיהם מחרפים נפשם למות על מרומי שדה בעד הצר ברוסיה ובעד המלך ברומניה ובעד “ארץ המולדת” פה ושם, נותנים אותם לבוגדים ולמרגלים ועושים עמהם בשם הצר ובפקודת עושי דברו מעשים אשר לא יֵעשו, – הלא הם כתובים בדם ובדמעות על ספר דברי ימי היהודים האחרונים בארצות ההן.

במזרח הרחוק הם נרדפים על אשר יפיקו נפשם לזרים להיות להם לאחים; ובמזרח הקרוב מֻכִּים הילדים המתרפקים על אמם הזקנה והשופכים נפשם בחיקה. הסבו עיניכם מנגדה, ילדים, שכחו את אשר היניקה אתכם בנעוריכם ברכות שמים וארץ, התנכרו אליה, היא לא אמכם ואתם לא בניה, פן יראה אדוניה, אשר פרש ידו עליה, ורע בעיניו ופקד עליכם בשבט אפו עברה וזעם וצרה.. ופה ושם מציץ המטה, פורח הזדון ורבה המבוכה ורבה המכשלה. העם מפֻזר ומפֹרד ומפֹרר, קרוע לאלפי קרעים, ההולכים ונתָּקים ממחברתם כהמון ענפים יבשים התלוים על בלימה, הרקב אוכל בו מבית ושבר על שבר מחוץ וכלו חֹמר־אדם נמוג כימי צאתו מארץ מצרים, ומשה אין אשר ירפא שבריו וישיבנו לתחיה: העוד יש תקוה? העוד יקום ויתעודד ויעמוד לגורלו עם כל הכתוב לחיים?

עוד יש תקוה; לא לחנם חוגגים אנחנו את חג פסחנו בימי האביב, ימי התחיה לכל היקום – אות לישראל הוא, מופת לזרע יעקב.

הביטו וראו: הנה העץ, אשר משרש ועד ענף אין בו מתום, בדיו שבורים, גזעו חשוף כה וכה ולבו חלל בקרבו, גם רקב נגלה בו ומחשוף הלבן כמחשוף עצמות אדם פצוע, יעורר זוָעה בלב כל עובר, כל רואהו ינוד לו ואמר: אין חיים ואין תקוה לעץ הבָּלֶה הזה. – הנה חלקה עזובה ופרועה, מלאה אבנים מנֻפצות, בלויי מלחים ושברי כלים, לא נעבדה ולא נחרשה, גם גדר אבניה נהרסה, וכל עובר עליה יִשׁוֹם יניע ראש והסב פניו ממנה בגֹעל נפשו. – והנה בא האביב והשמש שלחה קויה, מלאכי החיים, לארץ ולאשר עליה – והמראות האלה, מראות לא־נכספות, שֻׁנו פעם אחת: התאנה החשופה והנבובה חנטה פגיה ועלים ירוקים צמחו עליה מסביב ויעדוה עָדֵי זהב לכסות את ערותה; הגפן הבוקקה הסורחת על הארץ ללא תאר וללא הדר, התעודדה, פרחה, הרימה ראש ותִעט ירקרק חרוץ; החלקה העזובה הפרועה לשמצה נפקדה גם היא ומבין האבנים והחול והקוצים הכסוחים יציץ ציץ, יעלה עשב נחמד לעינים, וגם בינות אבני הגדר יפרצו יצאו ציצים ופרחים וירק־דשא, – בכל אשר תעיף העין אך חיים ותנובה, כחות קבורים נסתרים בוקעים ועולים ויוצאים לאור! –

והנה הפסח האחר – מקץ שלש שנים.

המלחמה עודנה תמשך, עוד כל הארץ כמרקחה, עוד נחלי דם שוטפים ועוברים גבולות עמים, – אף כי השלום הולך וקרֵב, – והנה באה תקות ישראל, והנה הגיע לו האביב אחרי ימי חרפו הגדול והנורא. במזרח הרחוק, מקום שם רֹב ישראל נחתים, נשבר שבט הנוגש, ולעם ההולכים בחשך זרחה שמש צדקה ומרפא בכנפיה. גם על ציון זרח אור צדק ומשפט והאם והילדים לא עוד ישימו סתר פנים בהוָדעם זה את זה, כי הנה סרה היד הקשה הנטויה עליהם. עתה יהיה חג הפסח לרחוק ולקרוב “חג החרות” באמת, כאשר היה בראשונה ביום צאתם מתחת סבלות מצרים מבית עבדים.

ועתה עוד עבודה גדולה וכבירה מחכה לעם ישראל: לשוב לאמץ כחו לבנות הריסותיו ולחדש נעוריו בכח תרבותו הישנה אשר לא נושנה, גם בארצות פזוריו גם בארץ אבותיו, ששם אין מעצור לו עוד מעתה להתכונן, להתפתח ולעשות חיל שכם אחד עם שכניו ילידי הארץ. שכָּכה רבו נקודות־המגע ביניהם מימי קדמתם ועד היום הזה.

כי הנה מכנף הארץ זמירות שמענו, קול מבשר ואומר: עורי, עורי, לבשי עזך, ציון, הכוני לקראת בניך־נדחיך, כי באה עת גאולתם, עת שובם אליך מארבע כנפות הארץ!

האמנם עם ישראל נכון לקבל את הטובה הגדולה, אשר השפיעו עליו דברי הימים האחרונים לפתע פתאם? הלא יהיה עליו כעת לעבור ככסף בתוך כור, להִצָרף, להתכונן? הלא יִשָֹׁנה הפעם חזון דור המדבר – במדבר־העמים וגם בארץ־ישראל?.

הוי שמש אביב, מקור החיים והנצח והאור והעֹז, שֶׁשָׁזַפְתְּ את העם הזה בנעוריו במדבר ותיצקי בו ברזל ודם ותשלחי ממרום אש בעצמותיו ותַקשי את רוחו ואת שריריו ותכיני ותכונני אותו לדרך חייו לאלפי שנים: השקיפי עליו גם הפעם ממרומך ותני בו רוח חיים חדשים, השיבי לו ימי עלומיו, חדשי את אביבו, עוררי את גבורתו, למען אשר לא יקטן ביום גדולות, למען אשר יוכל לקבל את הטוב כאשר קבל תמיד את הרע, למען אשר יגדיל לעשות לנפשו כאשר הגדיל מעשיו לאחרים בכל עת ובכל מקום, בשלום ובמלחמה, מערי המסכנות אשר בנה לפרעה במצרים ועד היום הזה, למען אשר יגבר בארץ לא רק לשאת ולסבול צרותיו ולבכות על חרבותיו ולהניס אל מעמקי לבו תקותיו, כי גם לדרוך על במותיו ולחדש הריסותיו, לבנות את ארץ אבותיו ולהִבָּנות גם הוא ממנה, להאיר אור חדש על ציון ולשוב להיות לאור גוים כקדם, להתעורר ולהתעודד לעת שיבת שבותו בכל מאמצי כחו ואיָלתו, ולא תוביש זקנתו את ילדותו!

(חדשות מהארץ, תרע"ח)

(שיחה לל"ג בעמר)

ל"ג בעמר הוא הקטן והדל בימי שמחתנו ומועדינו, היום הנֶחשָל אחריהם גם לזמן קביעתו גם לעֶרכּוֹ בישראל, גם שם חג לא נקרא עליו, כי אך יום שעשועים הוא, יום משחק ילדים… ובכל זאת מה יֵחם, מה יִגבה לבֵּנו לכל הזכרונות הקשורים בו, מה יֵעור רוח כל אוהב עמו לכל הגדולות אשר עשו המורה ותלמידיו – הזִקנה והבַּחרוּת, שני כחות העם, אשר אין כמוהם רַבי עלילה בהסכמתם והִצָמדם – בצאתם יחד לקנא את קנאת עמם, מה תדרוך נפשנו עֹז לנצחון הגדול אשר נצחו אנשי הרוח את אילי הברזל והדם, את רומה פטיש כל הארץ! אמנם כן, הנצחון; כי לא כאשר יעריכו בני הדור החי את תוצאות אחת המלחמות יעריכו אתן דברי הימים. למראה עיני הרואים, אשר היו בימים הם, גברה יד הרומים על היהודים, הזקנים והצעירים יחדו; מבחר בחוריהם נפלו בחרב ביום מלחמה ור' עקיבא וחבריו, זקני ישראל, מתו מות אכזרי ביד הורג ביום נקם. ואולם הזקן הזה ותלמידיו, בהשליכם את נפשם מנגד על תורת ישראל, אשר זמם לה האויב להכחידה, כאשר בימי החשמונאים, נתנו נשמה לעם, אשר לא יכול עוד לעמוד על חרבו נגד המון גוים רבים ועצומים ממנו, הפיחו בו רוח חיים ועֹז אשר כל כלי משחית וכל מצרי שאול לא יצלחו עליו להשיבו עד דכא. התורה, תרבות ישראל, אשר ברית עולם שָׂמו לה ר' עקיבא ואשר אתו בדמם ובנפשם, היא שעמדה לאבותינו ולנו אחרי הִנָתשם מעל אדמתם והיא נתנה כח בעם דל וגדָל־רוח לבַלוֹת את רומה “עיר הנצח” ואת כל העמים, אשר התהללו בגבורתם ויעופפו על ישראל את חרבותם מדי צאתם להתהלך בארץ – עד רדתם מעל במותם אחד אחד אל תהום הנשיה, ועינינו רואות…

זקנה ובחרות! אשרי הגוי אשר שני קצוֹת־הדור האלה יתחברו יחד לעשות לעמם; אשרי העם אשר הזקנים והצעירים, האבות והבנים, יֵדעו יחד את מכאוביו, ישימו שכם אחד לחבוש לעצבותיו! ואהה כי לא היתה כזאת בישראל בדורות האחרונים וכי גם רחב הפרץ בין דור לדור לאין מרפא! לפני דור: הזקנים שומרים אמונים והצעירים דורשים אחרי כל חדש ומרחיקים ללכת בנתיבות עולם עד קצה הגבול; ובדור הזה: הזקנים, צעירי הדור ההוא, נוטים להתבוללות או נתונים לה חמריות, לשויון־נפש, לרפיון ידים, והצעירים חותרים להשיב את האניה הסוערה אל חוף בטוח, שָׂמים פניהם ציונה, מפיקים נפשם לתרבות ישראל – והגדולים עודם עומדים מנגד ואומרים בלבם: יקומו הנערים וישחקו לפנינו… על כן בושנו מכל עם עשוק ורצוץ, אשר התנערו במאה האחרונה אחד אחר אחד משפֵל מצבם ויקיצו לחיים חדשים, על כן הרבינו כושל ומכשול ולפעלֵנו אין ידים, על כן רחקה ישועה ומשא נפשנו ממנו והלאה!

ועל כן יהי נא אדיר חפצֵנו עתה לרפא השבר ולגדור הפרץ – ולוּ אך לדור יבוא. אם אין פני הזקנים הולכים עמכם, אם אין לבבם פונה מן המדה והמשקל והמשורה אל הדבר הגדול אשר לא יִמד ולא יסָפר – תחית העם, לכו נא אתם הצעירים בכחכם ועבדו את עבודת העם, לכו באוּר אֶשכם, בחֹם לבבכם הטהור, אשר טרם יוּעם זהבו מהבלי יום יום, והעמידו רֶוח והצלה לעם; אל יעצרוכם חליפות העתים, שעשועי האביב, מדוּחי השמים החדשים והארץ החדשה – עד בוא עַמכם אל המנוחה בארץ “בה ינוה האביב עולמים”. שיתו לבכם לתרבות ישראל, שקדו על שפתנו ועל ספרותנו ועשו בהן חיל, כי אז, ורק אז, תבא הציונות בדמכם ובבשרכם ובכל חושיכם לארך ימים, ולא תהיו כ“ציונים הצעירים”, אשר בהחל הציונות החדשה נגלו אל עַמם כהִגָלות נגלות “אורחים נכבדים” וישמיעו קולם ברמה שנה או שנתים, ואחר נעלמו ויהיו לנו כמו אכזב. אז הסכינו ואז תזקינו עם הציונות והתנחלתם את אהבת ציון לזרעכם והשיג לנו הדור ההולך את הדור הבא (כי אמנם רבה עלינו המלאכה, לא ליום אחד ואף לא לדור אחד) בעבודת התחיה, ואז יבא משא נפשנו כי יוּשב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות וזקנה ובחרות ישימו שכם אחד לצאת לישע עַמם כאשר בימי ר' עקיבא ור' שמעון בן יוחאי.

אליכם הצעירים הקרובים והרחוקים נִשָׂא נפשנו! אם גם היסוד האיתן הזה, תקות כל עם, תרפינה ידיו ויתרַפו לכלות את אשר החלו, אם לא יתאמצו בכל עוז להגדיל ולהאדיר את תרבות ישראל, ולתת בדבר הזה רוח חיים ואֹרך ימים לעבודת הציונות, אם הצעירים העומדים על משמרתם היום יִזקנו בלא עת גם הם כרעיהם אשר היו לפניהם, כי אז יש יום ובָלה העם מזֹקן בטרם יצליח לחַדש נעוריו, כי אז גם ל"ג בעמר גם כל חגינו ומועדינו וכל זכרונותינו מקדם לא יהיו לנו כי אם צללים עוברים, זכרונות כהים, משחקי ילדים…

(המקיץ, תרס"ט)

תמו ימי הספירה.

שבעה שבועות ספרו להם אבותינו מיום צאתם מעבדות לחרות עד יום מתן תורה, ספרו בכליון עינים, בתוחלת ממֻשכה, בכל אַות־נפש. כי מה החפש לאיש ולעם בלי תורה, בלי מתג ורסן יצרוֹ לבלום? חפש חית־אדם, השוטף ועובר כל גדרות והיה למשובה, לפרץ כל תאוה וכל יצר רע וכל שרירות־לב!

ובהגיע להם אחרי כן ימים אשר אין חפץ בהם ותחת מצרים באו בבל ורומא וגליות אחרות, החפש נסע ונגלה מהם ויהי כצל עובר וכחלום מהקיץ ואך התורה נשארה להם, – שבו לספור ספירה אחרת ארֻכה מאד מן הראשונה: לספור ולחכות לחפש כי ישוב לבא, לספור ולספור מועד מועדים ודור דורים, עד אשר קצרה נפשם בספירה, עד כי חדלו לספור ו“מחשבי קצים” היו לאָלה ולקללה בישראל.

אכן הספירה מן התורה אל החפש ארֻכּה הרבה יתר מאד מן הספירה אשר מן החפש אל התורה!

החפש חלף עבר, אך חוגגים אנחנו כאז כעתה זמן מתן תורתנו, חוגגים בתוך קולות וברקים ולהבות אש, בתוך רעם ורעש וענן כבד ומוראים גדולים מסביב. והקולות – לא אלה אשר השמיע ה' אלהי ישראל, אלהי השלום, ואשר שָׂמו פנת־מדבר חשֻׁכּה לקרן אורה לכל הארץ, הר מצער למוצָא מוסר ותרבות לכל האדם ולכל הדורות (אהה, כל זה היה בשכבר הימים!); כי אם קולות וברקים היוצאים מאת מאדים אלהי המלחמה, אשר לו העז והממשלה ולו תכרע כל ברך בימינו אלה, קולות וברקים, המהפכים ארץ נושבת למדבר ומוסר ותרבות וכל אֹרח טוב – להבל נדף.

אך אם תשקוט ואם תרגז ארץ – בדממה אנחנו חוגגים את חגנו זה ואת כל חגינו, כאשר גם בכל דרכינו ובכל הליכותינו מעולם נמנינו את צנועים ושאון אבירים מרעישי ארץ רָחַק ממנו. דממה והצנע לכת – זה חלקנו מעולם; לא השמענו קול רעש כקול הסירים תחת הסיר ההולכים וכָלים במַשק להבת אִשָּׁם, לא הרבינו שאון מעל לגבולנו, כשאון מים כבירים שוטפים אשר יעלו – וירדו עשר מעלות אחורנית, יתגעשו – ושבו אחור ודללו וחרבו; כי מעט מעט עלינו כשרש מארץ ציה, בדממה חיִינו ורבינו בארצנו, זרענו זַרְעַנו בין הגוים מסביב, בדממה נשאנו אחרי כן ונושאים אנחנו עד היום הזה עֹל גלות ושפלות ועבדות – ובדממה אנחנו עומדים על משמרתנו חוגגים חגינו ומחכים לקץ התלאות.

“זמן מתן תורתנו”. והזמן הזה הולך ונמשך מסיני ועד הנה ועוד לא בא עד קצו! אלהים עבר וסבב על כל עם ועם, והתורה בידו, ולא אבו לקבלה – וילך ויתנָהּ לישראל עם בחירו וימלא את ידו: לך ונתת אתה את תורתי לגוים.

הוי, המלואים האלה שהמה הלאונו! כי אמנם מה תקות המורה אשר, באין מכון לשבתו ובאין משען ומשענה, נוע ינוע תמיד על תלמידיו ועיניו אל ידיהם וכל מחסורו עליהם, – מה תקותו כי לא ימשכוהו המה עמהם במשובותיהם ולא יתנו עליו מרוחם ולא ילמדו אותו את דרכיהם…

כאלהים לפנים סובבים אנחנו, ותורתנו בידנו, על כל עמי הארץ ועד היום הזה לא קבלו אותה לשמור ולעשות, אף כי כבד יכבדו אותה בפיהם ובשפתם – עדים המלחמות המתחוללות פעם בפעם לעינינו וכל הנוראות אשר בעקבותיהן. הֲבָנו העון אם לנו בשת הפנים כי לא הצלחנו במלאכותנו, כי היינו לאבן מעמסה אנחנו ותורתנו יחד, למשל ולא למופת לעמים, סמל הקנאה לכל, למחאה היה על הארץ?

ובכל זאת ישראל עם עולם הוסף יוסיף לעמוד על משמרתו ולחֹג זמן מתן תורתו נגד כל העמים; הוסף יוסיף לספור את הספירה הארֻכה בעדו ובעד כל עמי הארץ: בעדו – מקבָּלת התורה אל החפש, ובעדם – מן החפש אל קבלת התורה, סָפור יספור וקוֵה יקוה והאמין כי יגיע ויבא עד הקץ.

“ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם”.

(החרות, תרע"ה)

(שיחה לשבועות)

תורת משה, אֵם כל התורות מאַשרות העמים! האומנת הנאמנה אשר קדמונו זרועותיה מימי קדמתנו ותנחה אותנו בארצנו ותּלָוה עלינו בכל נדודינו ותשמרנו בכל הדרכים האבלות אשר הלכנו בהן בקרב צרות וסערות עד היום הזה, מה נעמת, מה יקרת לנו, מה אהבנוך בכל הדורות ובכל התקופות ובכל חליפות המראות אשר נגלית לנו בהן! אהבנוך גם בהֵרָאותך לנו בעד ערפל – בעד לשונות יון, ארם וערב וכל לשון עם ועם, או בעד תלי תלים של הלכות ופרושים ורמזים ודרושים וסודות אשר נערמו עליך ביד הרבנים, המגידים, הדרשנים, המבארים והפילוסופים וכל החורשים אשר חרשו על גבך לדורותם; אהבנוך גם בהיותך לנו חֹמר מים רבים להתרוצץ ולשחק בּהם כל לויתן וכל התנינים הגדולים והקטנים למיניהם אך לא לבקש ולהוציא לאור את הפנינים היקרות אשר במעמקים, או רְאִי זהב טהור, אשר יראו בו את כל אשר ישימו לנגדו ואותו לא יחשבו ואת ערכו־הוא לא יעריכו; אהבנוך מבעד למעילי המשי עם תלתלי הזהב, אשר ישימו עליך למען תת לך מנוחת עולמים בארון־הקדש, ומבעד הצעצועים והפּתּוּחים והציורים היקרים ותכריך הזהב והשֵן וכל הפאר אשר יעשַו עליך המוצאים והמוכרים אותך באלפי זהב וכסף, לפאר היכלי עשירים ורוזני ארץ – בכל עם ועם, רק לא בישראל…

היו ימים – והם רחוקים ממנו – אשר רחקנו ממך ולא חשבנו אותך ולא שַׂשְׂנוּ עליך משוש אף אחת בשנה, והימים ימי הבית הראשון, ימי הכהנים, אשר היתה התורה בידם ואשר היו קרובים מאד אל העם בדרכיהם, עד כי נאצל מן הבזיון, אשר בז להם עם הארץ, גם על הפקדון אשר הָפקד אתם; והנביאים, אשר היתה התורה בקרבם ואשר היו גבוהים מאד מאד מן העם לדרכיהם ולמחשבותיהם ולמשאות נפשם, עד כי לא הבין איש להם ולא ידע ערכם וגם הליכותיהם וגם רֻבּי תורתם “כמו זר נחשבו”. הכסף הצרוף, בלי כל עֵרֶב סיגים, לא יהיה כסף עובר..

ואולם הימים ההם כבר עברו ואינם. הכהנים, אשר “חללו קדש, חמסו תורה”, ירדו מכבוד באחרית התקופה ההיא והרעה קמה עליהם מביתם: עזרא הכהן הוציא את התורה מידם וַישִׁיבֶהָ לאשר היתה לו, לכל העם. והנביאים האחרונים ירדו מגבהי מרומים ויתערבו עם “הסופרים” ויהיו לשוני הלכות, ל“פוסקי שאלות” ולמגידי מישרים (חגי ב‘, 11; זכריה ז’, 3; מלאכי, כֻלו). והפרושים והרבנים הבאים אחריהם לא היו מרחפים בספירות עליונות, אשר לא יוכלו להיות למופתים ולמאשרים לעם, וגם לא ירדו “מטה מטה” אשר יֵקַלוּ הם ותורתם בעיני עמם. כי הנה רבני ישראל לדורותם היו גבוהים עד מאד לדרכיהם ולמוסרם מכהני העמים האחרים, אשר רבים בהם היו “מפלגא לעילא – דהורמיז, מפלגא לחתא – והפרוטסטנטים – לריב על כהניהם פעם בפעם, והימים ימי החשך ולכהנים העֹז והמשְׂרה וצבא קדש וחל וכל נשק למינהו, עתקו גם גברו חיל ויקרעו מהם לאומים וארצות עד היום הזה, כי רוע מעללי הרועים הבאישו את ריחם בעיני הקהל ויתן חרב ביד המתפרצים מפניהם; תחת אשר המחדשים, אשר קמו על רבני ישראל להסיר את העם מאחריהם, כשלו בהליכתם וידיהם לא עשו תושיה: עדת הקראים הולכת ודלה כמעט מראשית הוסדה ועד היום הזה וכל הימים היו הקראים נכונים לשוב אל קהל ישראל לולא דחו אותם הרבנים פעם בפעם בשתי ידים; והמשכילים מימי בן־מנחם ונה”ו ועד המתקנים אשר היו אחריהם בדור השני, נִחתו מפני גערת הרבנים ויתאמצו לדבר שלום בם ולהתרצות אליהם, ואם יש אשר יצאו לקראתם בסערת מלחמה וגם בחצי לעג שנונים, הנה עוד מעט שבו גם המשכילים – מלבד הקיצונים בהם, אשר הרחיקו ללכת עד קצה הגבול אשר בין ישראל לעמים – על עקבם והנם מתאמצים לזכות את ארחם בעיני הרבנים, ויש אשר יבאו לחסות גם תחת כנפי החסידה, כיום הזה…

עתה הנה שבנו לאהבה אותך, תורתנו היקרה, התורה הישנה־החדשה, אם התורות; לא עוד תהיי עזובה, כימי הבית הראשון, ביד כהנים מתי מספר, “תופשי התורה”, כי אם – בכל בית־כנסת, בכל ארון־קדש משכנך; לא עוד תהיי נשכחה שנים ודורות אין־חקר, כי אם זכור נזכור ושמֹח נשמח בך – לא אחת כי אם שתים בשנה, בחג השבועות ובשמחת תורה!…

הנחֹג עוד זמן מתן תורתנו במסבות כאלה כימים אשר חַגֹּנוּ? התעצר כח אהבה כזאת להעמידנו עוד ימים רבים? התהיה לנו התורה הזאת, אשר נאהבנה עד לרָחקה ממנה מדור לדור, משנה לשנה, אשר נקדישנה קֹדש עד בלי תת קרוב אליה הנשים והבנות, אמות הדור הבא, אשר נרוממנה למעלה למעלה עד עזוב אותה גם החרדים שומרי מצוה, כלה לרבנים ש“תורתם אומנותם” (כי על כן יֵאמר היום בישראל: “יֵדע בני רק לקרא בסדור ודי לו, הן לא אעשנו לרב”¹, – התהיה לנו התורה הזאת תורת חיים כאשר היתה לנו זה אלף ושמונה מאות שנה מאז גלינו מארצנו?!

יאמר נא ישראל!

(המקיץ, תר"ע)

עוד תשעה באב אחד עבר עלינו, יום צום ובכי ואבל ליהודים, יום אשר כל שלומי אמוני ישראל ישבו לארץ, יבכו, יקוננו שנה שנה על המקדש כי שׂרף ועל ירושלם כי היתה לחָרבה לפני יותר מאלף ושמונה מאות שנה, ואשר גם היום בכו ויקוננו בו את הבכי ואת הקינות הנהוגות, כפעם בפעם. בימי שלשת אלפי השנים אשר ראה ישראל חיים על האדמה, וגם בימי העת החדשה, נפלו גוים מטו ממלכות, מעמים רבים לֻקחו ארצם, חֻפשם, תקומתם; אך לא אחד בהם יבך ויקונן: או כי נכחד הגוי כלו מעל פני האדמה ולא השאיר אחריו בוכים ומקוננים, או כי יאחז העם העשוק והרצוץ דרכים אחרים, אשר יהיו לו לכבוד ולהועיל יותר מן הבכי, למען הָשֵב אליו, בהגיע עת רצון, את תקומתו, את חַיָת לאֻמו, את ארץ אבותיו: יתנדב הונו ואונו, יקריב כל קרבן יקר עד הדם ועד הנפש, יכלכל את הלשון ואת הספרות הלאומית, יהגה בדברי ימיו לכל תקופותיהם, יגָדל את בניו לאהבת מולדתם ועמם, והתאמץ להעיר ולעורר בלב קטן וגדול את זֵכר הימים הראשונים הטובים ואת כליון־הנפש אליהם, ולהכין את כל העם ליום הגדול כי יבא.

ועם ישראל לא נכחד עָצמוֹ עד אשר לא יִשָׁאר לו בוכה, ואיננו רואה חיים טובים אשר אין עמהם בכי ואֶבל; – עם ישראל חי ונושא עמל ותלאה – ובוכה… – כי מה אנחנו עושים עוד למען אשר לא יהיה עלינו לבכות בכי־תמיד, בכיה לדורות? או האמנם יאמין איש היום, כאשר האמינו בשנים קדמוניות, כי רק הבכי והנהי לבדם, בלי כל מעשה וכל יגיע כפים, ישיבו לעם את חפשתו, את שלוָתו, את ארצו, את עֶמדתו באדם, בעמים? מי משלומי אמוני ישראל, מי מכל היראים והחרדים ישליך יהבו, במעשהו ובמשלח ידו, על האלהים לבדו, בלי כל מעשה אשר יעשה האדם וחי בו? ומה בצע אפוא כי נָשְלה אותנו, כי נָשִׁיא נפשותינו על חנם?

“‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון’. על נהר בזל הננו יושבים, ועם לבבנו: לבלי הוסיף לבכות עוד”. – שנים רבות עברו מאז דבר זנגביל את הדבר הגדול הזה האומר כבוד ועֹז, על נהר בזל. האמנם הביעו הדברים האלה את רוח העם, את אשר בלבבו ובנפשו? אהה, כי לא כן נחזה בהליכות הציונות במזרח אירופה ובמערבה כל השנים ההן.

“על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו בזכרנו את ציון.” – אמנם כן! כי מה יכול לעשות בעת־צרה ההיא העם המֻכּה והמדֻכּא והאסור בזִקים בעוד יד אויבו החזק ממנו נטויה עליו. ואולם עוד מעט, בטרם יעברו ימי דור אחד, אך שוב שבה רוח הגולים אליהם אחרי הבלהות הראשונות, והנה החזיקו בדרכים אחרים בזכרם את ציון, דרכים אשר היו גדולי עלילה ורַבֵּי־תוצאות הרבה יותר מִשֶׁבת ובָכֹה: גדוליהם התאמצו להפיק רצון לעמם ממלכי פרס ומנציביהם; העם קראו נדבות השמיעו בכל מדינת בבל והעשירים הרימו תרומות גדולות ויאצרו ויכינו הון רב למען ציון (עזרה ז', 16, 18, ובמקומות אחרים); הסופרים בעלי האסֻפות שמו ניר לתורה, ללשון, לספרות, לדברי הימים ולשירה ויעבדו ויעבידו את הכל אל עבודת הרוח, עבודה גדולה אשר לא היתה כמוה לפנים; הרוח הלאמי התרומם בשׂוֹא גליו למעלה למעלה מעל לראש המתבוללים אשר אמרו “נהיה כגוים” – והבכי והאבל היו עוד מעט כדבר אשר אין כל חפץ בו (זכריה ז‘, 5; ח’, 19).

והיום? גם אם לא ננסה לפַצֵחַ ולפַתֵחַ את כל פצעינו אחד אחד ולתתם לרַאוָה נגד כל ישראל ונגד השמש, אך שׂוֹם נשים עין על המוסדות הציונים אשר לכסף ואשר לתרבות, וראינו למגנת לבנו כי אמנם אין את נפש רבת העם לאחוז דרך אבותינו שָׁבֵי הגולה ודרך כל העמים, אשר לֻקחה מהם עֶמדתם אך לא כבודם: לנסות כל דבר ולעשות כל מעשה מן הקינות, אשר הסכינו עליהן מתמול שלשם, ומעלה, דבר או מעשה אשר יהיה להשבית בכי ונהי לימים הבאים. עוד הענק החלל הגדול “שוכב למעצבה” מַכְפִּישׁ פניו בעפר ואפר ועוִלים יתעללו בו וְיַדו קמשונים בזקנו ובשער ראשו, עוד עלינו לחפש בנרות על אדמת עמנו את אותות התנובה והתחיה, אשר יביא האביב בכנפיו אחרי תֹם הרפש והרקבון ואגמי הבצה הבאים בעקבות החרף (כמשל נורדוי), עוד חֶלְקָתֵנו מלאה “תהפוכות הצוררות אשה את אחותה”; מעבר מזה עוד החרף והקפאון והקרח הנורא מושלים בגבורתם, מעבר מזה – רפש וטיט ורקבון, ומעבר מזה – יבֹשת, צחיחה, תלאובות, אשר לא יעלה בהן כל ציץ וכל פרי…

“האסון לא יבא לבדו”. היום האנוש הזה, אשר שָׂם את עם ישראל לפני אלף ושמונה מאות שנה כצאן אובדות מבלי מרבץ, כעצים הפוכים משרש, כעננים תלוים על בלימה, צרורים בכנפי רוח, הביא על היהודים בכל ימי נדודיהם המון פגעים וצרות וזכרונות רעים וימי אֹבל, מגלות רומה ועד גלות ספרד ועד גרושי רוסיה ורומניה, מטֶבַח ביתר ועד הרגות ורמיזה. אשפירה, נימרוב, אומן וקישינוב – מגלה תענית ארֻכּה לאין קץ ולאין תִּכלה, ובקרא הרצל לעם קריאה גדולה אל גאולתו ואל תשובתו לארצו, ובנסות האדם הגדול והיהודי הגדול הזה לשום קץ וגבול לזיכרונותינו הרעים, לימי אבלנו, וליצור תקופה חדשה וזכרונות חדשים, לא נמצא לו העם… כח לבבו הכביר נֻפץ אל קְשִׁי ההמון ואל שויון־נפשו ואל עָמדו מנגד – ונוסף עוד יום־זכרון אחד, עוד יגון חדש על כל מכאובינו, עוד יום אבל לישראל, יום כ' בתמוז, אשר זה כמה שנים ירבו… לבכות ולספוד בו.

בכֵה, עַמי, את החרבן אשר עוללו לנו הרומים לפנים – ואתה הולך וחָרַב מדור לדור, מיום ליום, הולך ומתמוגג כדונג מפני אש, כשלג מפני רוח קדים חרישית: האבות ימעטו ויִכלו מתגרת יד אויב, מלחץ חקי עמל, מפני הגבולות אשר יגבילו אותם מסביב והמצָרים אשר ישימו להם בכל דרכי החיים, והבנים יֵצאו מאתך המונים המונים, יצֹא ואבֹד מתוך הקהל, כעלים נובלים יסֹערו זרע קדש ממצבתם, כי רוח העת והמקום נשבה בם, ונפלו אל המחנות, אשר אתה שוכן בתוכם כאי קטן בתוך מים רבים, כבירים, שוטפים; תרבות הגוים מסביב היתה לצעירינו תחת תרבות ישראל ובלעה ואכלה מנפש ועד בשר כל מבחר וטוב בהם; ישראל גוי אחד בארץ, גוי איתן, גוי מעולם, מתפרד לארצות, ללשונות, לעממים, לפלגות, הכל נמוג, מתפורר, כלה והולך – ואתה לא תדע ולא תחוש ולא תשים על לב. בכה, עמי, כניובה (Niobe) האם האמללה יולדת השבעה, עד בלי דעת־נפש, עד היותך לצור־מקור־דמעה; בכה והילל, כשנה בשנה, על שרפת המקדש, על חרבן ירושלים – אך, אהה, אם לא ישֻׁנו פני הדברים, מי יבכה אחרי כן את חרבן האֻמה?!…

מדי בואי בתשעה באב אל בית הכנסת לתנות בתוך הקהל לשבר בת עמי, אל המקום שם יבא העם איש ממלאכתו וממעשהו או מן השלחן הירוק, לשעה קלה בערב ובבקר לקונן את הקינות, מצות אנשים מלֻמדה, ככל הכתוב לפנינו בספר, ולשוב אחרי כן על עקבם, מבלי אשר נגע כל דבר וכל רעיון אל לבם, מבלי היות את נפשם להביא, על נסך הדמעות אשר יִסכו בבית ה' אחת בשנה, קרבנות כסף ורכוש ועולות מֵחִים לעמם כל ימי השנה, לשוב איש איש לסבלותיו או אל השלחן הירוק כתמול שלשם, לשוב לרעות רוח ולמשוך בעֹל ולחיות חיי הגלות – חיי מהומה ופזור הנפש או חיי דאגה ושממון – אשר ערבו להם, – תעלה על לבי קינת המשורר:

“הָהּ, חֻרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָׁנִים נִזְכּוֹרָה, וּמֵחֻרְבַּן הָאֻמָּה נַקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ!”

(יל"ג)

(המצפה, תרס"ח)

כי שם השופר אקרא, ועלו ובאו בלבי המון זכרונות וחזיונות מדברי ימינו והתרוצצו בקרבי מחשבות שונות והתנגשו והתאבכו אלה באלה כגלי ים נגרש.

השופר אשר קולו ישָמע לקץ השנה בכל בתי תפלתנו, היה לפנים בישראל, בעוד היות העם יושב על אדמתו, סמל החפש, השמחה והתשועה. בשנת היובל, שנת “הדרור, השווי והאחוה”, העבירו שופר תרועה בכל הארץ. בימי שמחתנו ומועדינו נשמע קול השופר או החצוצרות. בקום מלך חדש על הארץ הריעו בקול שופר “תרועת מלך”. בעת מלחמה ונצחון על אויב נתנו התוקעים והמחצצרים קול ענות גבורה, כאשר יסד משה על עם מרעיתו בראשונה: “וכי תבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם…”

כי לא היה עם לבב המחוקק הגדול לעשות עם זה יצר לו לעם מלחמה, וגם המה אך לכוד לכדו להם ארץ לשבת לא התגרו מלחמות, לא הסיגו גבולות ולא הרגיזו עמים וארצות אשר לא נגעו בנחלתם, כאשר גם לא היה משפטם להרחיב גבולות דתם בחזקת היד ולעמוס את תורתם על הגוים אשר לא ידעוה. הגבורה, אשר נגלתה בישראל תמיד בעת הצרך באופן מאד נעלה, לא נחשבה בישראל מעולם, להציב לה ציונים ולעשות לה כוָנים. לעשו נאמר “על חרבך תחיה”, ולישראל נאמר: “טובה חכמה מגבורה”¹. ובכל זאת, או אולי בגלל זאת, האריך ישראל ימים אחרי עמים רבים ועצומים ממנו, וספרי קדשו היו, מעט מעט, דרושים לכל העמים בעלי התרבות, כיום הזה.

וכאשר גָלה ישראל מעל אדמתו ויהי נודד בגוים, מתגורר בארצות לא לו, היה השופר למרעיש ולמזהיר ולמעורר ישנים. ואהה, כי רבו מאד הישֵנים בגולה, כי אהוב אהב עמֵנו לישון באשר היה עליו להיות ער ונזהר ועומד על נפשו, לישון באהל לא לו, לישון על עברי פי פחת, על מעברות הרי נשף, על כנפי הרוח המטלטלהו טַלטֵלה הרחק מארצו, במקום אין אורהּ ואין חֻמהּ ואין עמוּד אִשהּ לנחותו הדרך בהתהלכו ולשמור עליו בשכבו! וצופיו העומדים ממעל לו, הדואגים לשלומו והחרדים אל תקומתו, מרבים לתקוע ולהריע באזניו, מתאמצים להעירו באהבתם ובחמלתם, לבל יישן שנת עולם כאשר יגיע לעוברי דרך הנמים שנתם בחוץ ביום קרה, חותרים בכל מאמצי כח להשיבו אל נוֵהו ואל מקום מנוחתו – ואין שומע ואין מקיץ ואין מתעורר. – בעוד היות ישראל נער, עובד עבודת פרך בגלותו הראשונה תחת יד אדונים קשים, השמיע השופר את הוד קולו בפי הראש והראשון לרועי ישראל, בקראו לעם המדֻכא מנפש ועד בשר אל ארץ אבות, אל חיי חֹפש, אל עבודה אשר תתן פריה לו ולא לאחרים, – אך ההוזים לרגלי המגדלים הרמים והשוכבים בין חומות ערי המסכנות אמרו אל משה: אל תפריע אותנו משנתנו, “חדל ממנו ונעבדה את מצרים”. אחרי כן, בימי גלות בבל, קמו צופים לישראל ואל חִכּם שופר: שובו, שובו, בית ישראל, שובו אל עמכם, אל ארצכם, אל אלהי אבותיכם! אך הנרדמים בבקעת שנער אחזו שמורות עיניהם, התהפכו מצד אל צד, צפצפו מתוך שֵׁנה: “נהיה כגוים” ויוסיפו לנום שנתם – עד אשר כבדה עליהם יד אחיהם החדשים וַתִכרֶה להם אזנים לשמוע לקול הקורא, להתעורר ולשאת נס ציונה.

וישבו בארצם כשש מאות שנה, ובכל הימים הרבים ההם לא נשמע קול השופר המבשר ישועה, שמחה ודרור, כי אם מעט – בימי החשמונאים.

וירבו הימים ויד אויב שבה נֵחתה על ישראל; העם הקטן נאבק עם רומה ממלכת האליל בראשונה ועם “רומה החדשה” באחרונה ולא יכול עמוד, ויגֹרש ושׂרש מארצו אחרי אשר שלוחותיו נטשו עברו למרחקי ארץ זה כמה. ויפוצו נדחיו אל ארבע רוחות השמים ויתערו בארצות שונות ויסכינו בכל מקומות מושבותיהם עם השמים החדשים והארץ החדשה ויהיו לארצות גלותם לבנים ככל אשר היו לפנים למצרים ולבבל; גם את כל הפגעים אשר הפגיעו בהם אדוני הארץ ויושביה ואת אשר התעללו בם ואשר הלכו עמהם בקרי – קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם עד היום הזה; כי שכחו ברב הימים את ארצם ואת מולדתם ואת גאונם ואת כבודם לפנים, ויהיו גם בעיני שכניהם גם בעיניהם המה קטני גוים, שפלי אדם, “תולעת ולא איש”, וימהרו לשכח בענוָתם כל לחץ וכל עוֶל, ויַרבו לזכור לטובה לכל העושה עמהם חיים וחסד… וכי נשפטו אִתּם בקצה המערב בחרב ובבִזה ובמוקדי אש־דת ובכל חבלי שאול כמאה שנים ויתרם רק גָרֵש גרשו מן הארץ וכלה לא עשו בהם – וזכרו להם את המגֹרשים לטובה ודבקו בלשונם בכל ארצות פזוריהם והחזיקו בה בכל עז הם וצאצאיהם לדורותם עד היום הזה… וכי הואילו הגוים בארץ מזרח לתת פליטיהם אשר פלטו אליהם מהרגות גרמניה, להעשיר את הארץ ביגיע כפיהם ולעמוד לשרת לפני אציליה, ותחת זאת רק הַשְׁפֵּל השפילו אותם עד עפר, רק בעוט בעטו בם ברגל גאוה מדי לקטם תחת שלחנם ולַמָוֶת לא נתָנום – וחשבו הענוים זאת להם לצדקה עד עולם, והיו נכונים בכל עת להלחם להם, לחתות באצבעותיהם אש מיקוד למענם ולהיות להם, בריבי עם ומדינה, בנפשם חומת ברזל בינם ובין אנשי ריבם, ולתת כָּפרם את כל חמדת ישראל…

אז ישוב השופר המעורר ישנים להשמיע קולו עמהם – בפי בעלי התלמוד, אשר התאמצו לשום חן וכבוד על ארץ אבות ולעורר את האהבה לציון ולחרבותיה בהמון אגדות וספורים ושיחות אשר עשו לַדָבר, ובפי צופי ישראל ורועיו בדור ודור, ר' יהודה הלוי, דון יוסף הנשיא, ר' צבי קלישר, פינסקר והרצל.

אך העם הנדהם והנרדם ענה על כל קריאות הצופים בשני אמרים אשר היו כמסמרות נטועים בפי שני קצותיו; החרדים אומרים: לא עת בוא עת בית ישראל להבנות; והמתבוללים יאמרו: “נהיה כגוים”.

וחזיונות ומעשים מקדם עולים ממשואות נצח, עוברים על פני כעננים שחורים, ואני רואה בחזון את אשר היה השופר לכלי־זעם ביד שומרי חומותינו, ואני שומע ברוח את קרן האיל הולך ומרעים ברֹגז קולו: בחצי האלף החמישי – בירושלם אשר בבבל, בראשית המאה החמישית לאלף הששי – בירושלם אשר בהולנד, במחצית הראשונה למאה הששית – בירושלם אשר בליטא (כי “ירושלם” רבות אמץ לו עם ישראל כה וכה מדי עברו בארצות נודו, כאשר יאמץ לו הילד התמים אמות רבות בתוך הנשים המאירות אליו פנים כמעט), בראשית המאה השביעית – בירושלם אשר ביהודה, ובימי בכוּרי ההשכלה – כמעט בכל עיר ועיר במשכנות ישראל; מַרעים על כל הנוטים בדרכיהם ובמחשבותיהם אם מעט ואם רב מן הדרך הסלולה, על המבקשים דעת ובינה ודרך חיים מחוץ לארבע אמות של הלכה, על המתנדבים להאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה ולהעביר רוח חדשה על אגמי הנפש אשר בתוכה, מַרעים ומכה חרם ומפריד בין אחים וגוזר ישראל לגזרים ולפלגות ולקרעים שאינם מתאחים. ובזכרי כזאת וכזאת עם לבבי אשיחה: מי יודע אם היטיבו ראשי העם אשר עשו לדחות בשתי ידים את הקראים ואת החוקרים ואת החסידים ואת המשכילים ואת כל המחדשים והשונים, להרחיק מלב האומה את כל אגפיה ולהדיחם אל ההתנכרות ואל התמורה ואל ההתחברות עם שונאינו; אולי עצם כח ישראל לו אסף את כל זרועות השטף ההן, אשר השתפכו והתפרדו הנה והנה, אל קרבו ונלוו על מקורות חַיָתו, אולי לא התהפכה ככה היהדות, אשר הונף ואשר הורם ממנה את כל חלבה ויעמידוה על רגל אחת, אולי לא התהפכה עתה, כגעת אליה רוח העת החדשה, מן הקצה אל הקצה כמו אשה בציריה ולא דלונו מאד לשמצה בקמינו ולא יצאונו כשלש מאות אלף נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש שנה שנה בלי אשר יריעו על עוזבי הדגל ואשר ישימום לחרם ואשר יכלימום ואשר יבדילום מתוך הקהל כקדם…

והתוקעים בשופר הולכים ובאים לדורותם, אך קול השופר הולך וחזק, הולך וקורא בכח אחת בשנה בבתי כנסיות וכל ימי השנה בכל פנות שאנו פונים: עורו, התעוררו, ישנים אמללים, כי הנה אש לוהטת סביביכם, האדמה נוע תנוע תחת רגליכם והשמים מתקדרים מעל ראשיכם ועוד מעט ואין מעמד ואין מנוח ואין משען ואין מבטח, ועוד מעט – ואין גם מקום מקלט…; נוסו, צאו מעבדות לחרות, החישו מפלט לכם מארצות הגולה אל ארץ אבות, ארץ קַדמָתנו ועתידותינו – רב לך שבת בעמק הבכא, קומי, צאי מתוך ההפכה!"

קול השופר הולך, – אך אהה! הלא זה הקול אשר הסכַּנּוּ עמּוֹ בגולה מתמול שלשם, קול אחד ואין חליפות לו, קול הוגה נכאים, קול מחריד קרב ולב.

קרן יובלנו, שופר עלומינו העליזים, קול מצהלות החיים, השמחה, התשואה והדרור – את אלה, הָהּ, נָשִׁינו זה כמה, גם לא נִשָׂא נפשנו אליהם, גם לא נאמץ כחנו ולא ננסה דבר גדול או קטן למען חַדש ימיהם כקדם.

ויש אשר יתן השופר את קולו קול מבשר ישועה, קול מגיד צדק ומישרים ודרור, על ארץ רבה, לאחרים ולא לנו, וגם התהפך תתהפכנה עלינו המסבות והיו לנו לאכזב ולמפח נפש… קול השופר אשר קרא לדרור, לאחוה ולשלום בצרפת בחצי המאה הששית ובארצות אירופה התיכונה בראשית המאה השביעית, קרא עלינו מלחמה ואנחנו לא ידענו ולא נזהרנו – מלחמה על כל קדשינו הלאמיים, על לשוננו ועל ספרותנו ועל תורתנו ועל כל מחמדינו, אשר היו לנו מימי קדם, כי הנה זה גורל ישראל בעמים: צרת היהודים או צרת היהדות…

קול תרועת השופר נשמע בארץ צפון לפני שנות מספר², ונשמח בשמחת הגוי כלו – ובטרם יֵאסף הד הקול והנה נהפכה לנו התרועה לשברים והתשועה לשואה… – השופר השמיע את הוד קולו בארץ המזרח³, קול קורא לחפש ולמשפטים צדיקים לכל יושבי הארץ לעממיהם – וליהודים היתה אורה ושמחה כשמוח כל הארץ, וגם הוספנו לחבק ידים ולהתסתבל על כתף אחרים כמשפטנו ולבטוח על הזכרון אשר יזכרונו לטוב ביום טובה, ואחרית הבטחון–מפח נפש. אהה, כי נסכה עלינו הגלות הארֻכה רוח תרדמה ותרַפה כל ידים ותדכא כל רוח ותמוגג כל לב, ותהיינה עינינו תלויות לרַוְחתֵנו אך אל חסד לאומים או אל ישועת ה' אשר יעשה לנו בעת רצון ביד משיחו ואנחנו נתיצב מנגד, וידינו נטויות לעשות ולהלחם ולחגור שארית חֵמות ולהביא קרבנות מַחִים – למען אחרים אך לא למעננו. למענם קלים אנו כנשרים וגבורים כאריות ואנשי חפץ ומעשה ואֹמץ מאין כמוהם; אך למעננו אנחנו ישנים, חוזים, חולמים, משליכים יהבנו על האלהים הרועה אותנו מעודנו ומתחטאים לפניו כילד שעשועים; ובתקוע השופר ביום הזכרון להעירנו משנתֵנו הארֻכה ולהזכירנו את כבודנו לפנים ואת שוממותנו ושפלותנו עתה, את אשר היינו מעולם מופת לגוים אנחנו, מלכינו ונביאינו ואת אשר הננו עתה מדושת כל רגל, משלח־יד כל פרא אדם ועם ומנוד ראש לקטנים ולגדולים, – אנחנו עומדים ומתפללים בלב ולב:

אלהינו ואלהי אבותינו, תקע בשופר גדול לחרותנו!…

(המקיץ, תרס"ט)

האויב מחץ ראשו ויפרפרהו ויפצפצהו ויטילהו על ארץ רבה כל עוד נפשו בו. אך נפשו זאת, אשר דִּמו לה אחרים להסב אותה אליהם, ברית עולם כרתה לו לבלתי עזבו, ותהי יוצאת יצא ושוב, מרחפת על פניו, שוקדת ושומרת על פתיל חיתו לבלתי הנתק כלה, יש אשר תפרד מעליו למראה עינים, אם מעט ואם הרבה, אך הרחק לא תרחיק ללכת והואש לא תואש להלוות אל הגוף, אשר היה אהלה בתחלה, להחלימו, לחיותו ולהשיבו לאיתנו. הגוף מֻכה ומעֻנה בכל כלי מות, עובר בתוך מוקדי אש ומצרי שאול, מטֻלטל טלטלה על כנפי כל רוח, ועוד מעט והתפרד והתפורר והיה לעפר הארץ; והנשמה – שומרת לו מנגד, בריתה נאמנת לו ותקותה לא תכָּרת… קשורה היא בו באלפי קשורים אשר לא ירָאו לעין, רואה היא מנגד את כל עֻנותו ואת כל התעלולים אשר יתעללו בו כל רמש האדמה החושבים כי לחמם הוא, –ראה תראה וחוש תחוש את הכל והושע לא תוכל להושיע: היש מכאוב כמכאובה?

הלעולם תעמודנה העצמות היבשות האלה בין החיים ובין המות? היוכל מעט הלֵחַ העצור בקרבן, היועיל שפע הנשמה הגדולה, המריקה להן בארחות פליאות ברכה מכחה ומנצחה פעם בפעם, להיות להן למקור חיים באחרית הימים? ומתי האחרית הזאת? מתי קץ הפלאות וקץ התלאות? מה כח איש או עם כי ייחל ולא ידע מה ולא יראה אות לטובה ולא ראית לישועה קרובה? הכח אבנים כחו, אם חיי כוכבים חייו?

שאלות כאלה וכאלה תבאנה פעם בפעם כחצים שנונים בלבות טובי העם והשביעו את הלבבות במרורים ובקשו להן פתרונים ואין, וחזון – ולא ימצאו.

ואחת בשנה – והעם הזה, המונה ראשי שנים כספור עמים אחרים ימים, יבא בחשבון עם נפשו ועם יוצרו, אשר בחר בו לשומו גם למופת גם למשל בלאומים, יעביר לפניו את ימי חלדו הארֻכים רבי העלילה ורבי התלאה; והעם הזה, אשר כמלאך אלהים נפל משמים להתהלך בתוך עמי הארץ, כנטפי שמן בתוך מים רבים, לא לדָבקה בם ולא להדביק אותם אליו; העם הזה, אשר בארץ דל חלקו ובגוים לא יחָשב, בטוב להם לא טוב לו ובכל צרתם לו צר, – ישא ביום הזה, יום הזכרון והחשבון, עיניו ולבו אל שמים, מוצאו ומולדתו, ישפוך נפשו לפני יוצרו, אשר נתן לו את בריתו בימי קדם ואשר שָׂם רוחו בקרבו לפנים ביד נביאיו. אם בני האדם, כל העמים חבריו, לא ידעו דרכיו ולא יכירו ארחותיו ולא ישפטו אותו בצדק, וגם יהפכו טובותיו לרעות וצדקותיו ישימו לחטאות, הן אלהים יודע הכל, יודע הוא את כל אשר נשא וסבל למענו ולמען תורתו ואשר הוא נושא וסובל עוד היום; יודע הוא, כי נקל לעם הזה להקים את האחוה עם כל הגוים, לשכון בטח בתוכם, לאכול את טוב הארץ עמהם יחד – לו אך יֵאות להם להיות כמוהם…

אם כל ימי השנה אין מנוס ואין מפלט מפני רעת בני האדם וקנאתם המקיפה אותו על כל דרכיו, המדביקה אחריו לכל מקומות מקלטו, – היום אל אלהיו ינוס, אל מקדשו יחיש מפלט לו; היום – שמים וארץ נשקו. צדק ושלום נפגשו, היום יזכור ויזכיר לכל את משאות־נפש נביאיו לכל בני האדם, אשר הסבו עיניהם מכל העשק כנעשה בקרב הארץ וידַמו אותה בנפשם, בחזון לבם לימים הבאים, למעון הצדק והמשפט והאהבה והאחוה; היום ישא עם ישראל, חניך הנביאים, את דגלו בגאון לעיני כל יושבי תבל, לאמר: זה הדרך לכו בו, אמת ומשפט שלום שפטו בארצותיכם, ולא תהיה לכם תבל כמדבר מעון פראים וארץ חיים לגיא צלמות. את הדגל הנושן הזה, אשר אין דורש לו בחיים, ירים נגד כל הגוים וכל האדם אחת בשנה – ירים וישוב וירים זה שנים אין חקר, כאומר: כזה ראו וקדשו! וכדיוֹגֶנס בשעתו יגלגל חביתו בתוך כל החיים המהלכים תחת השמש, יבקש בנרו – נר אלהים אשר בידו – יומם “אדם” בין יושבי חלד – גוי צדיק, שומר אמונים, רודף צדק בתוך העמים.

כי אין חפץ לנו להיות תמיד “עם סגולה מכל העמים”, עליונים על כל גויי הארץ, טובים מכל שכנינו לדרכינו ולמעשינו – ולהיות לסמל הקנאה לסביבינו, למשלח יד ולשון לשכנינו, אשר יחשבו לנו כל יתרון לחסרון, מבלי הבין או משנאה ומקנאה, כמשפט התלמיד הטוב בתוך חבריו הרעים ממנו, ואף כי בהיותו הדל והחלש בכלם, אשר על טובו ישנאוהו וימררוהו ומקרבם ינידוהו. – אנחנו לזאת נִשָׂא נפשנו, כי יהיו כל בני האדם צדיקים וטובים, כי ייטיבו הכל דרכיהם ומעלליהם, כי יקבלו כל הגוים את תורתנו ללכת לאורה ולרוחה, כאשר הם מכבדים אותה בפיהם ובשפתם, ולא יהיה עוד ישראל בעמים כנזיר אחיו, כמלאך אלהים אשר נפל משמים ארץ…

זה דגל ישראל וזה משא נפשו לגוי ולאדם, אשר יביע בשפכו את לבו בתפלותיו הישנות מדי בוא השנה החדשה ומדי בואו להתיצב לפני האלהים.

וכענק ההוא, אשר באגדות היונים הקדמונים, אשר שב כחו אליו בנגעו אל האדמה הורתו, כן יחזק עם ישראל וכן יחליף כח בקָרבו אל מקדשו, אל אלהיו, אל שַָמָיו. אז תשקיף נשמת העם, המרחפת עליו, ממרומיה, ואז תקרב אל גוף האומה, וחיים ברצונה ונצח בימינה ודבר תִלאט עמו: חזק והתחזק, כי יש אחרית ויש תקוה ויש עתידות. חדש תתחדש ופרוח תפרח כעץ אשר בשלכת, בנבול עלהו נבול ונפול ימין ושמאל יונקתו לא תחדל ולֵחו לא ינוס. חיֹה תחיה, לא תמות, כי חיי עולם מנה לך יוצרך, ראשי שנים – ימי חייך הם, ראשי יובלות – תקופותיך, ודור דורים – שנותיך.

(החרות, תרע"ה)

בחֹדש השביעי באחד לחדש, לעת מנחת ערב בכל שנה ושנה, יוצאת בת־קול מן הנהרות, מן היאורים, מן האגמים ומכל מימי ישראל לאמר: הוי גוי חוטא, עם כבד עון! הוי ההולכים לרדת המימה, ילד ושָׂב, איש ואשה, קטן וגדול, חטֹאתיהם צרורות בשמלותם וסדוריהם תחת זרועותם ומריקים מעליהם כֹּבד משא עונותם – ואל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת לתקופת כל שנה!

וביום הכפורים, בשפוך כל ישראל איש את נפשו לפני האלהים בבתי התפלה וידיהם מתופפות על לבותיהם ערב ובקר וצהרים והתוָדו את עונותיהם, כל עון וכל חטא למינו, אשר יחטא איש לרעהו ואיש לאלהיו: על חטא… ועל חטא… ועל חטא… אבן מקיר תזעק: הוי גוי חוטא!

ומפי הגוים, סופריהם, חכמיהם, גדוליהם וקטניהם מחוטב עציהם עד שואב מימיהם, יִשָמע ההד בכל ימי השנה ובכל העתים, מימי המן בן המדתא, מַנָתּו, אפיון ואייזנמנגר ועד היום הזה, קול גדול ולא יסף: הוי גוי חוטא, עם כבד עון!

האמנם? עם המחוקקים והנביאים, עם המוסר ואמונת־אֹמן ודעת אלהים, העם אשר ממנו יצאו צדק ומשפט לגוים, העם אשר אין חלקו עם רשעים ואיננו עומד למשפט על כל פשע ועל כל נבלה ועל כל עון פלילי כי אם מעט מאד מכל העמים, ובכל המוקשים אשר ישימו לו מסביב על כל דרכי החיים, הוא מתהלך בתוכם זה אלפי שנים נקי־כפים ותמים־דרך כמלאך אלהים, אשר נשלח משמים ארץ להיות למופת לבני האדם, – הוא עם כָּבד עון מכל העמים?!

לא! השמים והארץ יענו בנו אחרת, השמים והארץ, הרואים את כל עניֵנו ולחצֵנו וסבלותינו בגוים, אשר אנחנו מתגוררים בתוכם, הרואים את כל המוצאות אותנו ואת כל הנדודים ואת כל הרעות אשר שבענו מאז גלינו מארצנו ועד היום הזה, הם יענו ויאמרו: הוי גוי צדיק, עם כשֶׂה תמים, כרחל לפני גוזזיה נאלמה! הוי עם נושא וסובל זה אלפי שנים, נושא כל עמל וכל פגע וכל מכה, אשר חִלו בו בני אלים ממעל וילידי שאול מתחת, ולא יתמרמר ולא יתעורר ולא יִנָער כארי, ולא ינסה לנתק מוסרותיו, ולא יתאמץ להֵחָלץ פעם אחת מכל צרותיו, אשר לא יְדָעוּן גוי ואדם תחת השמים – כי אם קל הוא על פני ארץ לנוע, לִגְלוֹת ממקום אל מקום אחר, להתגלגל מארץ אל ארץ ומים עד ים, להמיר צרות ישנות בצרות חדשות, להמלט מן הפחת אל הפח… כמים, כנהרות הולך הוא תמיד מאין הפוגות!…

האמנם צדיקים אנחנו ואבותינו ולא חטאנו?

לא, כי חטא ישראל חטאה גדולה – גדולה מכל חטאת איש ועם: חַטא חָטא עמי – לנפשו ולא לאחרים.

אם יחטא איש לאיש או עם לרעהו, החוטא יִסְכָּן לו, יועיל מחטאתו; בחָטאוֹ יִגָפֶנו לבו – ובני מעיו ישישו, נפשו עליו תָּאבל – ובשרו ישכֹּן לבטח; ואם יחטא איש לאלהים – עִמוֹ הסליחה והאריך לו ולא יעיר כל חמתו; אך אם לנפשו יחטא איש או עם, אם חָבוֹל יחבּוֹל לו לא אחת ולא שתים, כי אם השכם וחבוֹל בכל עת תמיד – מי ינוד לו ומי ירחם עליו ומי יָחבוֹש לשִברוֹ!

ומי ימנה ומי יספור את כל חטֹאת עם ישראל אשר חטא ואשר יחטא לנפשו, לזרעו, לעתידותיו!

חטא ישראל לארצו. מימי הבית הראשון החלו היהודים לצאת מארצם אל ארצות הגוים, ותמלא כל הארץ אותם. בימי המעלה מבבל בחרו רֹב בני הגולה לשבת איש תחתיו בכל מדינות ממשלת פרס מהֹדו ועד כוש, והגוים באו לשבת בערי ארץ ישראל, אשר לא הושיבו אותן היהודים או אשר יצאו מהן להתהלך בארץ, מראשית ימי הבית השני והלאה. במאות השנים הראשונות אשר אחרי חרבן הבית השני הרבו הרועים ועדריהם – חכמי ישראל ותלמידיהם – לצאת מארץ ישראל ויתר ההמון, “עם הארץ”, נמוג וילך מאין מנהל ומאין חיי־רוח, ויגיע אליו כאשר הגיע אל עשרת השבטים לפנים אחרי צאת מתוכם הכהנים והלוים תופשי התורה, בהניד אותם יד ירבעם בן־נבט. – אחרי כן, בכל ימי גלותנו הארֻכּה, לא היתה הארץ לנס ולמשא־נפש כי אם לרבנים, לחסידים ולכל אנשי רוח בעם, אשר בקשו שם קרבת אלהים בחייהם ומפלט מגלגול מחִלוֹת במותם, אך לא לרַבַּת העם, אנשי המעשה חֲפַצֵי־חיים, שהם “זכרו ציון בפיהם וכמת מלב נשכחה”, ויראו על אדמת נכר מנוחה כי טוב ואת ארץ הגוים כי נעַמה ויטו שכמם לסבול.. עד אם כשל כח הסבל; ואז – בחרו לנוע בארצות הנוצרים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, אף כי הטורקים פתֹחַ פתחו לפניהם תמיד שערי ארצם מעת נלכדה קונסטנטינופול בידם, ואף כי אחיהם, אשר קִדמו לשבת בטורקיה, שלחו פעם בפעם, גם לפני גרוש ספרד גם אחרי כן, אגרות אל בני הגולה לקרֹא להם אל הארץ הזאת. גם גולי ספרד יצאו רֻבּם אל ארצות הנוצרים ומעטים מהם אל טורקיה, ומאלה באו מעט מן המעט לשבת בארץ אבותיהם, בארץ ישראל.

ובעת החדשה בקרֹא נפוליון הראשון, והוא נלחם על עכו, אל היהודים אשר בטורקיה, כי יבאו אל תחת דגלו והשיב להם את ארץ אבותיהם, לא שעו אליו ולא נענו לו. ובנסות אחד הגדולים דבר אל בן־מנחם על אדות שיבת שבות ישראל בציון, הניא חכם־היהודים את לב האיש מאחרי הדבר הגדול הזה. ובאמור משה מונטיפיורי, באחרית המאה הששית ובראשית המאה השביעית, להושיב את נדחי ישראל פליטי רוסיה (אשר החלו בעת ההיא לנוע לאמריקה ולכל אפסי ארץ) על אדמת ישראל ולכונן בתי־אוצר בירושלם וביפו וממשלת טורקיה הופיעה על עצתו, לא נדרשו לו העשירים והעם אשר פנה אליהם. ובנשוא הרצל וחבריו נס ציונה ובדפקם על פתחי עשירינו וגדולינו וראשי קהלותינו להטות לבבם אל תחית הארץ והעם, לא אבו ולא שמעו והנם עומדים מנגד עד היום הזה בהיות נחלתנו נהפכת לעינינו לזרים מעט מעט.

חטא ישראל לשפתו – לא רק בשבתם בתוך הגוים, כי אם גם בעוד היותם יושבים על אדמתם ואין אדונים להם, מהרו היהודים להמיר את לשונם בלשון עם ועם, לא רק “היהודים שבחו”ל שמותיהם כשמות הגוים" והם “עובדי ע”ז בטהרה“. כי גם בא”י נקראו רבים מן הנשיאים, הזקנים והתנאים בשמות יונים ורומים, ולשון יון חדרה גם למקדש אלהי ישראל… ותחת אשר בני העמים האחרים החזיקו בכל מקומות מושבותיהם בלשונם ובדתיהם ובכל דרכי חייהם, והיונים הביאו אִתּם את ארצם – אם נוכל לאמר כן – אל אסיה הקטנה, אל ארץ ישראל ואל מצרים, אל נגב איטליה (אשר נקראה בפי הרומים “יון הגדולה”) ואל ערי החוף אשר בספרד, וגם הרומים הביאו את לשונם אל כל הארצות, אשר באו גדודיהם לשבת בהן, וישימו אותה בפי יושבי הארץ מעולם, – נקרבו היהודים אל הגוים בארצות מגוריהם, אשר גרו עמם וגם בקרבת ארץ־ישראל – באלכסנדריה – וגם בארצם הם, בתִתָּם כֹּפר את שמותם, את לשונם ואת מלבושם, ורק את דתיהם שמרו מאלכסנדריה ועד אחרית הימים ויהיו “אדם בצאתם ויהודים באהליהם”. גם מחוקקי ישראל ורועיו לא שמו לב מעולם בלתי אם אל הדת ולא אל השפה, עד כי גם את התפלה גם כל דברי קדושה ועבודת אלהים התירו לומר “בכל לשון”, ובעקבותיהם יצאו המחוקקים ו“רועי הנפשות”¹ האחרונים וכל העם עד היום הזה.

חטא ישראל לספרותו – בהעמידו אותה מימי קַדמתה על רגל אחת, על ההלכה, ובדחותו בשתי ידים כל דברי חֵפץ אשר לא רוח משפט וחֹק, כי אם רוח שירה ויֹפי נוססה בם, עד כי גם המחוקקים האחרונים חשבו כל דברי שיר ומליצה ו“רוב ספורי ההמון במה שאירע ומה שהיה, וכו'”, “ספרי דברי הימים של מלכי האומות וספרי נגון וכיוצא בהם”, “באיזה לשון שיהיה”, לדברים שאין בהם תועלת אלא אבוד זמן בלבד (רמב“ם ור”ע מברטנורה, סנהדרין פרק י‘, הלכה א’; רמב“ם אבות פ”א), לדברים ש“אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור” (ש“ע או”ח, סי' ש"ז); ובהזניחו גם בעת החדשה, אחרי אשר חדל לחזות בגפ"ת חזות הכל, את הסופרים ואת הספרות לכל סעיפיה, לבלתי דרוֹש אותם ולבלתי החזיק בם ולבלתי שׂוּם לב אם ישתמרו אוצרות הרוח, אשר אצרו ואשר הכינו חכמיו בדורותם, ואם יעלו בתהו ויאבדו; תחת אשר לספרות כל עם ועם יתן לבו ועתו, כחו והונו, וגם כל הבלי הגוים יִיקרו בעיניו שבעתים מכל חמדת ישראל.

חטא ישראל לכבוד מולדתו ועמו – בהתמכרו תמיד אך להשתנות לעיני העמים, להתכחש גם לו גם להם, לשום נפשו תחת נפש כל שפַל־גוים, אשר הוא יושב בקרבו, לכנות בשמו כל היום, ללבוש עורו ובשרו ולרוץ לפני מרכבתו – והוא, העם העתיק, האיתן, אשר רֹב שנים ועמל הורים ומורים עצבוהו ויכוננוהו ויעשוהו לגוי אחד בארץ, עצמו ובשרו לא ימיר, רוחו בקרבו לא יכחיד ומוצאותיו מקדם לא ישכיח, ורק את נפשו הוא חובל וכבודו לעפר ישכין לא לעזר ולא להועיל.

חטא חטאו עשירינו – בתתם בחייהם עבודה ומשכֹּרת לבני הנכר, אוכלי עמי גם באכלם לחמו, ובהשאירם אחריהם במותם ברכה מהונם למוסדות ולחברות אשר לא לנו הם כי אם לצרינו, ואת אחיהם ואת מוסדותיהם לא יפקדו בחייהם ובמותם כי אם מעט; ואצילינו אנשי המעלה – בשומם קיר ברזל בינם ובין העם, לבלתי בוא עמו בדברים ולבלי שום אליו לב ולבלתי דעת את מכאוביו ואת מחסוריו החמריים והרוחניים; וחכמינו – בתתם פרי רוחם וכשרונם לזרים ולא לעמם והיו כעננים העוברים על פני האדמה הצמאה למען הַרְוֹת דֶשן את הרָוָה; בגללם היה ישראל כשמש, אשר בתתה לכל סביבה מאורה ומחֻמה, יגָּרע ממנה ורבו בה ברֹב הימים, תחת הזהב אשר היא מריקה מעליה, בהרות בהרות כהות… והאנשים יסבו עיניהם מאורה, כי לא יוכלו שאתו, ובקשו להם זכוכיות מגדלות למען הביט על מעוֹרֶיה, על כתמיה… – חטא חטאו מלאכינו, שליחי עמם בבית הנבחרים, בשומם לבם לחפצי כל עם ומפלגה אך לא לחפצי אחיהם ועמם; ורועינו הרבנים, אשר לפנים היו יוצאים ובאים לפני העם ומורים אותו בדרך הטובה והישרה, והיום התכנסו אל חוג קטן וצֹר ויבחרו לשכון בערפל ויהיו לאחור ולא לפנים והעם – כצאן אובדות מאין מנהל; וראשי קהלותינו, הדורכים על במתי העם ברגל גאוה מבית ומתרפקים על הזרים ברוח שפלות ועבדות מחוץ, בהרבותם בקהלותיהם דברי ריבות ופלגות על ביצה שלא נולדה, על “צל החמור”, על כל הבל וריק ובפרצם את בית ישראל פרץ על פרץ, תחת אשר יתאמצו לרפא שבריו ולחַבּש לעצבותיו ולקרב את הפרוּדוֹת אחת אל אחת.

וחטאים כאלה וכאלה, אשר חטאנו ואשר נחטא לנו ולא לאחרים, יכשילו כחנו לאין תקומה ויורידונו מכבוד וירחיקו ישועה ממנו וישימונו ללעג ולקלס בעיני הגוים, אשר כל חפצנו אך למצא חן בעיניהם… ומחטאתינו אלה לא נטהר בכל נהר ובכל יאור ובכל מקוה־מים, כי אם במי־הירדן…

(המצפה, תרס"ח)

א. ימים מקדם

אזכרה ימים מקדם – יאמר ישראל סבא – בעוד היותי על אדמתי צעיר ורענן מלא כח ורוח עלומים: גדולתי לא היתה מלוא כל הארץ ושמעי לא הלך בכל המדינות; כי לא עופפתי חרב על פני גוים וארצות, כמעשה הרומים, חרב אשר תשוב באחרונה על תופשיה ותכריעם לבלי קום; לא יצאו מלפני חכמים אנשי לשון לסובב על ארץ רבה ולמכור חכמתם בכסף, כאשר עשו המתחכמים¹ בני יון, ולא מלאכים לבושי להבות, אשר יפשטו בארץ בתוך הגוים לתקן עולם במלכות שדי ונעו על כל הבצות עד אשר יטבעו בבוץ גם הם – כפליטי עמי בעת בוא שמשי.

כי אם בצל הרי ועצי חמדתי וישבתי, ידעתי פני צאני ועדרי ולמרחוק לא נשאתי עיני. עבדתי אדמתי, נטרתי כרמי, גני ופרדסי והוצאתי מהם לחמי, שַׁמניִ ושקויי. גם ברכות הרוח לא נמנעו ממני ונביאי היו נודעים ונכבדים לכל סביבותיהם, אליהם דרשו גוים ויבקשו עצה מפיהם וישמעו לתוכחותיהם ולקול קריאתם להיטיב את דרכם. וגם אחרי הימים ההם, בהָחֵל יומי לערוב בארצי, עוד היו אנשים מן הגוים באים ירושלימה לשמוע את חכמת ילדַי ונכבדיהם קנו להם עבדים מדַלת העם יושבי העיר הזאת לדעת את דרכיהם ולקחת תורה מפיהם. אחרי כן באו ימי הפקודה, באה עת התפוצה, אני נפלתי נשברתי ככלי חמדה–ונרדי נתן ריחו: חכמי היו לכבוד בעיר הממלכה לעם אשר גבר עלי בחרבו, וגדוליו אהבו שיחתם, הקשיבו לקולם ושמעו אמריהם כי נעמו, ומזרע המלוכה באו ויקבלו תורתי וישבו לפני חכמַי בבתי מדרשם.

ובהגיע עת האסיף, אספתי דגני ותירושי, אצרתי באסמַי את ברכת ה' אשר נתן לי, עשיתי סכות ככתוב, איש על גגו ובחצרו ובחצרות בית האלהים, ושמחתי ושִמחתי אני ובנַי איש בביתו וכל הקהל במקדשו. גם שרים מבני העמים היו רואים ומשתוממים ומספרים על מראה עיניהם, על כל הכבוד אשר נעשה לכהן הגדול בהִכּוֹנוֹ לעבודת בית האלהים ובבואו לשרת בקדש ובצאתו מן הקדש בתוך המון חוגג. והגוים מסביב היו עולים ירושלימה לחג את חג הסכות ולראות בשמחתנו, אשר התנוססה בתפארתה ובטהרתה לעמת חגיגות היין ליונים בעת הבציר, המלאות פחזות והוללות וארחות פריצים… הוי, מה טובים היו הימים הראשונים ההם!

ב. ימים יוּצרו

אלה אזכרה – ונפשי עלי תהמה, אזכרה – ואשובה בחזון לימי הנֹער וחפץ החיים ישוב יתעורר בקרבי בכל עז; כי זכרונות קדומים – טל חיים הם לנפש עיפה. ונפשי, הה, מה עיֵפה לעמל, לתלאה, לנדודים אין קץ, ליגיעה בדֵי רִיק, לחיים אשר אין חפץ בהם!

עתה הנני בגולה אני וילדי כעדר נבזה נפוץ, כל יד תנידני וכל לשון תרשיעני וכל פגע יפגע בי ראשונה ויהלמני. אני מתרפק על שכני, אפיק להם כל נפשי ומאדי, אם ימשכוני ואם יהדפוני – אחריהם ארוצה, בין שורותם אצהירה, לשלום ולמלחמה, לדברי המדינות ולעבודת הרוח, למלא מהוני את אוצרותם, לחרף נפשי למות על שדותם, להביא קרבנות מחים על מזבחותם. וכל זה איננו שוה להם, והמה יבעטו בי ובמנוחתי – אחרי עלותן לרצון על מזבחם, וגמולִי מאִתָּם – אך שנאה ובוז או דברי חֹנף וחלקלקות. עתה אני עני מכל וערום מכל; אשר יש לי, מנפש ועד רכוש ועד אוצרות הרוח אשר אצרו אבותי – יד כל בו, אשר רכשתי לי בעמלי על אדמת נכר־נָסַב לאחרים אם ברצון אם באונס ואני כענן כלה והולך אחרי הריקו את ברכתו, כעץ שענפיו מרֻבים ושרשיו מעטים, כסֻכה מתנודדת על ראש ההר–תלוי ועומד על בלימה.

ובהגיע עת האסיף, אין לי תבואה ולא כל אֹסף בשדה ובכרם. לא אאסוף בלתי אם דמעתי בנאדי, דמעות ישנות ודמעות חדשות, דמעות אשר, לולא זרחה עליהן שמש התקוה, היו לים זועף גדול ורחב־ידים, מזעפו תחרד הארץ וירגזו שמים!

ובכל זאת לא נואשתי ולא רפו ידי ולא אבד נצחי ותוחלתי! נשמת נביאי עודנה מתפעמת בקרבי ובבתי נפשי חלונות שקופים פתוחים לא רק אל העבר כי אם גם אל העתיד. ואני חודר אל ערפלי העתים הבאות, כי נר התקוה יאיר לי מַחְשַׁכֵּיהֶן, – ושמים חדשים וארץ חדשה נפתחים לפני! וארא בחזון והנה אני מתנער ומתעורר מתוך כל העמל וכל התלאה אשר אפפוני, מחדש נעורי כ“חול” מתוך אפר השרפה וכ“לוז” מַרְקִב העצמות, עולה כצמח ה' מתנוסס באִבּוֹ ובהדרו, שב להיות כאזרח רענן – עַם אשר שֹׁרש בארץ גזעו ועל פני כל שכניו יִכָּבד. ושַׁבַּתִּי וחגי ומועדַי וכל יָמַי משחקים לפני בכל עת ובהגיע עת האסיף אני אוסף מגרני ומיקבי ברכות שמים וארץ, ועגלות מלאות עמיר וכל פרי הארץ מתנהלות לאִטן בראש כל דרך וכל מסלה, ושפעת גמלים וחמורים עמוסים יבול שדה וכרם באים העירה ונערים קטנים נוהגים בם, רוקדים כבני צאן ושרים כחוללים ומביאים בקול רנה וצהלה את כל הברכה, אשר עזרו להוציא בידיהם הקטנות, אל בית הוריהם. וילדים וילדות עולים המונים המונים בדהרות אבירים על צלעות ההרים, על מדרגותיהם ועל ראשיהם (אשר בושו ממערומיהם לפנים, אחרי היות העינים המביטות אליהם הלוך ורֹב בארץ, ויעשו להם חגורות–עצי תאנה וגפן ועץ שמן והדס), וקטפו משם ענפי ארז והדס ועץ שמן, עלי תמרים ועלי עץ עבות, וירדו בקול מצהלות ועטרות פרחים בראשיהם ושירי הלולים בפיהם ועשו סכות יפות ורעננות לשמוח בהן המה ואנשי בית אבותם שמחה שלמה ככתוב בתורה וככתוב… בלבבם ובנפשם. ושכניהם הקרובים והרחוקים באים אל סכותם ושמחים בשמחת חגיהם, אין פרץ ואין קנאה, אין פנים נזעמים ולא נפשות מרות, כי כלם שמחים, כלם שבעים רצון, כי פתחה הארץ את אוצרותיה, ותרק ברכה לכל יושביה שבעתים כיגיע כפיהם.–וכוכב תרבותי גם הוא יתחדש בקָרְבָתוֹ אל חיי הארץ והטבע ושב להיות לאור גוים וקרנים מידו לו על כל סביביו, כימי עולם וכשנים קדמוניות…

אלה אֶחזה לי – ונפשי תדרוך עז ובטחתי כי יש תקוה וכי עוד יזרח שמשי כקדם… הוי, מה טובות, מה יפות העתידות הנשקפות האלה ואשרי העודרים והעוזרים להקריב אותן אלי!

החרות, תרע"ו

מחוץ יהמה הרוח, ינצל את העצים מעֶדים, העלים נובלים, נופלים, נמקים, והיו דֹמן לאדמה, ומבית – נגיל ונשמח בשמחת תורה.

והרוח הולך וסוער בחזקה זה ימים, זה שנים, זה דורות רבים, והעץ, הצפוי אל סערתו, הולך ומתנצל את עדיוֹ, הולך ודל, כי לא רק העלים, אשר אם יפלו עוד יחליפו, כי גם הענפים הולכים ונפרדים מגזעם ונובלים ונופלים אחד אחד, גם ענפים ויונקות מלאי כח ולֵחַ הולכים ויבשים או נִתָּקים בעודם באבם ולשדם יֵהפך לאחרים… ועוד מעט ועמד העץ, אשר בשלכת מצבת בו, על שרשיו ריקם, ועוד מעט ומט העץ העתיק, האדיר, האיתן, אשר הקציעו אותו הרוחות מסביב וינשלו פארותיו ויחריבו לשדו ויובישו פריו, ולא תהיה לו עוד תקומה בארץ, – ובני ישראל שמחים בשמחת תורה…

שמחת תורה! החג הזה “גר הוא בתוך חגינו” (יל"ג), לא נודע לפנים בישראל ואין זכר לו לא בכתבי הקדש ולא בתלמוד. בו ישמח העם על תורתו אשר אֹרשה לו בחג השבועות “זמן מתן תורתנו”, ואשר בא בברית עמה היום תחת החפה “כדת משה וישראל” – ואשר רֻבו לא יוסיף לדעתה עד ימי חג השבועות ושמחת תורה הבאים… העם ישמח על תורתו אשר אהב, אך לא דרך אחד לכלם בשמחה הזאת ובאהבה הזאת. יש אשר ישמחו עליה כשמוח איש את אחיו ביום חתונת האח וביום שמחת לבו (כמשל המגיד מדובנא); יש אשר יאהב את התורה כאהבת איש את רעיתו, אשר כרת ברית אתה ואשר ראה עמה חיים; יש אשר יאהבוה כאהבת איש את ארוסתו, אשר עוד מעט והיתה היא לו והוא יהיה לה; ויש אשר יאהבנה – כאהֹב איש את אמו־זקנתו (כמליצת הינה על אהבת הגרמנים את החפש); אך הרבים ישמחו עליה ויאהבו אותה וינשקוה מנשיקות פיהם – בלי אשר ידעו ואשר יכירו אותה ואשר יבאו עמה בברית.

כי הנה התורה הזאת, אשר שם משה לפני בני ישראל גם היא כגר נחשבה בישראל מיום דעתו אותה. גם בימי השופטים גם בימי הבית הראשון לא הכתה שרש בארץ ובעם; וכמעט שמו הסופרים אל לבם לתת לה מהלכים בישראל –והנה בנו עליה ויקיפוה הבאים אחריהם גדרים וסיגים, חומות וחל, ויסתירוה בחביון עֻזה ויבדילו בינה ובין העם, עד היותה כמושל עריץ, אשר המון משרתיו ופקידיו נוהגים בעם בשמו והוא יושב בסתר ועַמו לא ידעהו ולא יכירהו, או כשמש אשר העננים ישיתו חשך סתרו ורק לאור חציו, הבוקעים בעד ערפל, ילכו הארץ ויושביה… גם בתקופות הבאות הוסגה התורה שבכתב תמיד לאחור מפני תורת הפלפולים, הדרושים, הרמזים והסודות וכל התורות אשר השתרגו עלו על חלקתה ויסֻבוה ויסֻכּוה צלליהן מסביב¹, ובישיבות ובחדרים למדו מעולם פרשת חומש עם רש"י אחת בשבוע, ביום ה', אחרי אשר השלימו המורה והתלמידים חק כל התורות למיניהן. ובאחרית הימים דחו את התורה מפני התרגומים והקצורים וילמדוה לתלמידים בלשונות עם ועם רק לא בלשונה היא, כיום הזה, ויהי האזרח לגר והגר היה לאזרח בישראל. ומי יודע אם לא בגלל הדבר הזה יאהבו בני ישראל את החג הזה ואת התורה הזאת (אחת בשנה!) ביתר שאת, כי כן היתה עליהם המצוה מעולם: “ואהבתם את הגר”; וכן משפט הגר – לאהוב את הגר רעהו…

וגר ישראל בארץ – לא רק לפנים במצרים, כי אם גם בכל העתים, בכל הארצות, גם בתוך העמים אשר קדם לשבת בארצם מהם, גם בארצות אשר הפרה אותן ואשר דשן אותן ממח עצמותיו ואשר הריק עליהן ברכה מכחו, מהונו ומכשרונו וישימן לארץ נושבת; גם בתוך העמים אשר יצק את רוחו עליהם ועל שפתם ועל ספרותם ויורם וישכילם ויעשם לבני תרבות – גם לכל אלה גר הוא וגר יהיה לעולם, גר ותושב עמהם, גם כי ירבה ללכת בדרכיהם, להתחקות על שרשי רגליהם ולהתנצל את עדיו מהר חורב למען היות כמוהם, גם כי יתחסדו עמו אדוני הארץ להאיר אליו פנים כמעט ולתת לו משפט צדק “חרות על הלוחות”; גם בארצו הוא, אחוזת אבותיו לפנים, גר הוא עם יושביה מאז נשלו אותו עריצי גוים מעל אדמתה, וגר יהיה עמהם כל הימים אשר יבחר לשבת בערים ולא בכפרים, כל עוד לא ירבה להאחז בארצו, לחונן עפרה ולרצות אבניה, עמקיה, הרריה. וכל ימי היותו כגר בארץ בתוך התושבים, מתגורר פעם בכה ופעם בכה עם השכנים הטובים אשר יואילו לתת לו חנינה כמעט, יהיה צפוי, כערער בערבה, אל כל הרוחות והסערות אשר יגיחו עליו מקצה השמים או מירכתי שאול וירעישו עצו ופריו ויתצוהו מסביב ומנוחה ידריכוהו ומתבל ינידוהו.

מחוץ יהמה הרוח, יחשוף עץ ומלואו ויעמידהו על מצבתו ריק ונבוב, ומבית – נגיל ונשמח בשמחת תורה.

(המקיץ, תרס"ט)

עוד חרב אויב נטושה על פני הארץ, עוד נתכנו למלחמה הקשה, אשר לא היתה כמוה מיום שוב ישראל אל ארצו, עלילות וחליפות ומוראים גדולים – ויהודה המכבי, פטיש היונים־הסורים, מהר, אחרי השיבוֹ צור־חרבו עד ארגיעה, לאסוף ולאצור את ספרי הקֹדש, אשר זמם להם האויב, ככל אשר זמם לבעליהם, להכחידם מעל פני האדמה.

ומאז והלאה, כל ימי המלחמה הגדולה והארֻכּה, מלחמת עולמים, אשר היתה אחרי־כן בין ישראל ובין צורריו מדור לדור עד אחרית הימים, לא ימוש עוד הספר, המֻּצל מכליון, מפי העם ומלבבו ומבין זרועותיו: עמו היה בצרה בהקדיש רומה, ממלכת האליל, ואחריה רומה החדשה, עליו ועל קדשיו מלחמה בעוד היותו בארצו, עמו גלה מעל אדמתו ויתהלך באשר התהלך ויתענה באשר התענה, עמו בא באש ובמים ובכל נחלי בליעל, ראה אור וחשך, חיים ומות חליפות, אותו אמץ לו, בכל הסערות אשר הדפוהו, כאשר יאמץ איש אל לבו את מחמד עיניו ביום מהומה ומבוסה או כאשר יאמץ ההֵלך אל עצמו ואל בשרו את אדרתו ביום סער וסופה; והוא גם הוא כלכל את העם בכל נדודיו – הארון נשא את נושאיו – נתן לו תקומה באין מכון לשבת, עֹז ותעצומות באין כח הזרוע, וייניקהו, אחרי נִתּק מעפר גזעו, לֵח וכח וחיי עולם ממעון הנשמות מעָל.

כי הספר יָעֹז לעם מהמון גבורים וחיָלים וכלי־קרָב; הוא יחיֵהו בעודו והוא יתן לו שם ושְאָר וזכר עולם אחרי בוא חליפתו. דברי ימי המדינות לפנים והיום יורונו, כי עם קטן וגדל־רוח נכון מצבו ונכונה אחריתו מעַם עצום אשר רחבי ארץ ויד חזקה לו – ורוח אין. גם העמים אשר ספריהם בִלו אותם (היונים, הרומים), במותם נקראם חיים, כי עוד רוחם מרחפת על פני האדמה וזכרם עודנו חי בקרב בני האדם; דמיונם ככוכבים, אשר שבו אל התֹהו זה כמה וקרנים מידם לנו עד היום; תחת היות העמים אשר בִלו המה את ספריהם (ההודים, הערבים) כחנוטי עולם, כהמונים, אשר גם בחייהם נקראים מתים. – שימת עין על נפוצות ישראל בימים הראשונים והאחרונים תראנו גם היא, כי, אם מעבר מזה, בכל המקומות אשר ישבו שם היהודים קהל גדול יחדו, השתמר הספר בתוכם, הנה בכל המקומות אשר החזיקו היהודים בספר – בכתבם ובלשונם – היה גם הוא להם ברית מלח עולם, יסוד מחזיק ומשמר לעם; תחת אשר בעזבם אותו הם הולכים ונמקים (גרמניה, איטליה, אונגריה, ועוד).

הספר והעם – הנשמה והגוף – חֻבּרו יחדו כל ימי היות המלחמה חזקה, גלויה, הולכת וסוערת על ישראל – עד אשר רפתה מעליו המלחמה מחוץ או עד אשר שִנתה פניה ודרכה מקדם: הלוחם, הצר הצורר את ישראל מעולם, חדל לשוּף ראש, להשפט בחרב ובאש, להשתער פנים אל פנים לעיני השמש, ויָשב לאחוז בתחבולותיו אשר התהפך בהן בימי מלחמות החשמונאים פעם בפעם, ויסוג אחור בערמה למען עשות במחשך מעשהו, לחתור במסתרים תחת מצב רגלי עם חֶרמו, להשחית רבים בחלקלקות ובהתחברות אל בוגדים מבית; תחת יד חזקה בא פה חָנֵף, תחת השמדות – הזִכּוּי (אשר נותניו דרשו מאת העם היהודי להקדים את מחירו, את ההתבוללות בגוים), תחת הרוח – קרני השמש. אז דמו הרואים לעינים ולא מרחוק, כי אמנם בא הקץ גם למלחמה גם לשנאה המולידה אותה וכי שלום אמת, שלום עולמים, יהיה מעתה לישראל בגוים. אז נִפתָּה לב הנצורים ולא הוסיפו עוד להחזיק במעוזם, לערוך מערכותם, לעמוד על נפשם, על דגלם, כקדם; אז הרפו היהודים, אבות ובנים יחדו, ידיהם מן הספר, מָגִנם ומשגַבּם, ההֵלך השליך את אדרתו מעליו בזרוח לו השמש כמעט, ויעמוד בלי מחסה ליום שוב עליו הסערות, כיום הזה – ואז קמה עליהם מלחמה מבית, מלחמה בין החיים ובין הכליון… ואז סר כח העם מעליו, פתיל חַיָתו חשב להנתק והרקב החל לעלות בעצמיו, רקב אשר הרבה לאכול בישראל בשנים־שלשה דורות מאשר אכלה חרב אויב בימי אלפי שנה.

האבות, חניכי הדור ההולך, עודם משעשעים נפשם במשאות שוא ובמדוחים שכבר היו לרוח, עודם חולמים חלומות אהבה ואחוה בין ישראל לעמים או נתונים הם למעשיהם ולסבלותם ולמלחמת החיים, הקשָה על היהודים שבעתים מאשר על יתר האדם; והבנים, צעירי ישראל, מוסדות העם בדור יבא, השליכו את דגלנו, את הספר, מידם זה כמה, עד בלי דעת עוד מה היהדות הזאת, אשר בגללה ימררו את חיינו בכל אשר נפנה ומרור זה שאנו אוכלים – על שום מה. אמנם החלו רבים בהם לשוב אל עמם – בפיהם, אך לא בשפתם, זוכרים הם את ציון, קוראים הם בשם ישראל – בלשון עם ועם; דוגלים הם בשם יהודה המכבי – ורוח שקר בקרבם.¹, אגודות צעירים, תלמידי בתי הספר העליונים, נוסדו בדור האחרון כה וכה, במדינות אוסטריה ובארצות אחרות, אגודות הקוראות בשם ציון וישראל, וגם שׂוֹם שָׂמו להם שמות עברים לאומיים, שמות המעוררים בלב כל איש יהודי זכרונות קדומים, זכרונות יקרים… ואולם הרק אך בשמות נדגול ונעש חיל? השמו צעירינו אל לבם, כי לאומיות בלי לשון וספר – קנקן ריק ואין בו, נשיאים ורוח וגשם אין? ואם שמו – מי מכלם נסו, מימי הוסדם יחד לאגודות לאומיות ועד היום זה עשרים וחמש שנה, להתודע אל עמם, אשר ינָהו אחריו, בלשונו, לדרוש אל שפתנו ואל ספרותנו, לדעת את דברי ימינו ואת פרשת חגינו מן המקורות הראשונים, את חגינו, אשר יחֹגו המה ביתר שאת וביתר עֹז מאבותיהם התמימים? הנה הם חוגגים עתה את “חג המכבים” בראש הומיות, הנה הם מחליצים עצמותיהם, מלמדים ידיהם לקרב, נלחמים מלחמת תנופה עם “חבריהם”, שונאיהם מנדיהם" ואומרים לכל: צאצאי המכבים אנחנו וכבודנו לכלמה לא נִתן… הוי גבורים לערוך חגיגות ולשיר שיר “התקוה” ו“שם במקום ארזים” אהה, שם במקום הארזים אשר גִדל עמנו לפנים על כל אפיקיו, ימָּצאו עתה אזובי קיר, צמחי טרף, קטני־עם – וארז אין!), הוי אנשי חיל להלחם על כבודם מלחמת הזרוע; ולהכּוֹן למלחמת הלאום לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, לעשות אשר יוכלו להלחם על כבוד עמם, המנֹאץ בפי כל סופרי הגוים זה אלפי שנים, אשר יֵדעו גם הם עם לבבם את כל יקר העם הזה ואת כל כבודו ואת גדלו – לדבר הזה לא יקחו להם מועד! ומי יגיד לגבורינו אלה כי “הספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים”, כי אבותינו החשמונאים, אשר זכרון גבורותיהם יחֹגו ובכבודם יתימרו ובעקבותיהם הם אומרים לצאת, היתה ידם אחת אוחזת בחרב והשנית – מחזיקה בספר!

אם ככה יוסיף העם לנער כפיו מן הספר, אז יש יום – הה, מה נורא הרעיון הזה כי יעלה על לב איש יהודי! – ובא הקץ לישראל ולספרותו גם יחד: העם לא יבַלה את ספרותו, כי אין לו ארץ, אשר תהיה לו מקור חיים תחת הספר; וספרותו לא תבלה אותו להיות נחלת גוים אחריו, כי הלשון קיר ברזל בינה וביניהם, לשונות היונים והרומים עברו אל עמים אחרים, יען אשר בעליהן המה הוקירו אותן ויחזיקו בהן בכל עז ויתנו להן מהלכים עד למרחוק ויעירו ויעוררו את הכבוד ואת הגֹֹּדל – אם לא את האהבה – להם וללשונם בלב כל אשר היה להם דבר עמהם; ועל כנפי הלשון הלא תנשא ותעבור גם הספרות אל מעבר לגבול. – לא כן לשון ישראל וספרותו מרב השנאה והבוז, אשר ישנאו ואשר יבזו העמים הנוצרים את העם היהודי, ינכרו את פרי רוחו בהיותם כתובים עברית, או את בעליהם, בהיותם כתובים בשפה אירופית… ולבוז הזה – למה נכחד את האמת ובדברינו לא יתערב זר – יתנו היהודים חלק לא מעט, היהודים, אשר לא נסו מעולם לעורר אהבה וכבוד לקנינם על פני חוץ ואשר הֵקֵלוּ אותו תמיד בתוכם. הלשון העברית – אף כי לשון כתבי הקדש היא – לא תהיה דרושה לגוים כל עוד איננה לשון העברים, ולספרות העברית לא יושם מקום בתוך ספריות העמים כל עוד גם העם גם חכמינו, רבנינו וספורינו בני המערב, אשר יכלו להיות אנשי הבינים בינה ובין רעותיה הנכריות, לא ידעוה ולא יכירוה ולא ישימו אליה לב. גם לבעליהן, לעם היהודי, לא יהיה שם וכבוד והכרה בתוך העמים כל עוד בוז יבוזו היהודים המה לראשית כל קניניהם. “קטן נתתיך בגוים, בזוי באדם” – זה עם שאין לו לא כתב ולא לשון…

ובכל זאת – ברית כרותה לעמנו, כי לא ימחה מספר חיים, ולשפתנו כי לא תשכח מפינו, ולספרותנו כי לא תחדל לפרוח. ישראל עם הפלאות שבע יפול – וקם, יבא עד משבר – ויחדש נעוריו. אל נא אפוא נוָּאש ואל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו. גם “בימים ההם” עמדו המתבוללים וה“חסידים” מנגד ורק מתי מספר באו אל תחת דגל יהודה וילחמו ויצליחו; גם “בזמן הזה” מעטים עובדי עבודת התחיה ומעט העם אשר אתם; אבל המעטים יהיו לרבים וההמון הגדול, כל בעלי הקצוות מזה ומזה, העומדים מנגד לנו ולכל מאמצינו, ישובו אלינו – אך אם נעשה מעשינו בכל לב ובכל נפש. יעשו נא נושאי דגלנו, לוחמי מלחמתנו וזקנינו, כמעשה יהודה המכבי והזקנים אשר היו עמו: חזקו ונתחזקה בעד עמנו, שיתו לבכם לספרי קדשנו, הצילו אותם, את נפש העם, מכליון, שימו אותם למשמרת – בלבות בניכם ובנותיכם. בזאת תחדשו את עם ה' המחֻלל בגוים, ההרוס מבית ומחוץ, ככל אשר חדשו אבותינו את בית ה' המחלל ביד היונים. אז יהל נר ישראל, המאיר מימי החשמונאים ועד היום, גם מעתה ועד עולם, ואז יחגו דורותינו עוד מאות, ואלפי שנים את חנכת בית ישראל ככל אשר נהג היום את חנכת המזבח והמקדש.

(המצפה, תרס"ט)

בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות. – בעת הזאת, בעצם ימי החרף, יחֵלו העצים בארץ־ישראל לאסוף אליהם לשדם, לחנוט פַּגֵיהם, למען הוציא פרי חדש לקיץ הבא. והימים ימי קרח וכפור בארצות אחרות, ימי ממשלת החרף בכל תקפו השמים עופרת והאדמה ברזל והעצים נדהמים מקֹר ומקפאון אין כח, אין לֵחַ ואין חֹם וחיים…

אות הוא לבני ישראל לדורותם.

לעם הזה אין חרף ואין קפאון ואין זקנה ושיבה, הסערות ישפוהו ויטלטלוהו טַלטֵלה, יטו לארץ כִּפָּתוֹ וילחכוהו וילחצוהו מסביב, והוא – ישחק לחרף ולסער, יחדש נעוריו לתקופותיו, יאסוף אליו לשַׁדוֹ, יוסיף כח ולח אחרי בלותו, וגם בחשכת לילה, וגם בתוך מִטות עץ יבש, מטהו יפרח; על פני כל שכניו יפול – וקם, יִשַׁח לארץ – ושלח שלוחותיו למעלה; תחת אשר לעמים רבים אחרים, גדולים ועצומים וצעירים ממנו לימים, כבר בא החרף־החרף אשר אין אחריו קיץ – וגם קפאו וגם נבלו וגם באה חליפתם.

כימי העץ ימי עמי – כארז בלבנון ישגה אלפי שנים, כאלה וכאלון אשר עלֵהם לא יבול בקיץ ובחרף וגזעם לא ימות במות על פניהם כל עצי יער, “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם”.

גפן ותאנה ורמון, זית שמן ודבש – אלה הם הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, הפירות אשר הראה המורה הגדול את ישראל הנער בהוציאו אותו מבית אדוניו, אשר העבידו בפרך, ובהובילו אותו בתחלה אל בית הספר, אל הר סיני, לתת לו שם את שעורו הראשון; הפירות אשר יִחֵל המורה הזה את הנער העני והנעזב, הנע והנד במדבר, לימים הבאים, ימי בואו אל ארץ נושבת, בהוסיפו לשקוד שם בביתו, תחת גפנו ותאנתו, על שעוריו אשר נתן לפניו “לעשות אותם כל הימים”: אם בחקוּתי תלכו… ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. התורה לא בשמים היא וגם שכרה לא נצפן לעם, בימי נעוריו, במקום אוצרות חשך…

והנער ישראל היה לאיש, לבעל בית, ויבא בימים ויבֵא לבב חכמה – ופרי מעשהו, גמול ידיו, שֻנה גם הוא, לא עוד אכול יאכל את פריו, כי אם חוש יחוש אותו; הטוב יוליד את הטוב, עבודת הצדקה – שלום. וזה כל פרי צדקתו: “למען ייטב לך והארכת ימים על הארץ הטובה אשר ה' נותן לך”.

לא אך “גפן ותאנה ורמון”. אשר גם מעפר אחר יצמחו, כי עוד פרי אחר הוציאה ארץ ישראל לישראל, פרי יחיד למינו, אשר מצרים ובבל ופרס לא ידעוהו והעמים הבאים אחריהם לא הכירוהו, אשר יון אמרה לא בי הוא ורומה – אין עמדי: פרי רוח הנביאים, המוסר הנעלה אשר בכתבי הקדש, אשר לא היה כן לכל גוי ולכל ארץ תחת השמים. הפרי היקר והטוב הזה־הנביאים נטעוהו ובעלי התלמוד גִדלוהו וטובי העם לדורותם טפחוהו ורִבוהו וישראל שאָפו, אכָלוֹ בכל פה עד היותו לעצם מעצמיו ולרוח מרוחו, ויהי למסעד לו בהנתשו מעל אדמתו, וישאהו עמו בימי נדודיו מדור לדור, מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי עד היום הזה. הפרי הזה נתן ריחו ורוחו באחרית הימים על כל סביבותינו; כתבי הקדש התגלגלו ובאו אל כל העמים אשר עברנו בתוכם בארצותם ללשונותם; – ואולם רק לָקֹחַ לָקחו הגוים את תורתנו, אך לא אמרו מעולם “נעשה ונשמע” ולא אִמצו להם את מוסרה הנעלה, רוחה מרחפת על פניהם ואל תוכם לא באה, גם לא רִפאה את משובתם, גם לא היטיבה את דרכיהם עד היום הזה. רק ישראל והתורה ורוח קדשה היו לאחדים, התלכדו ולא התפרדו בכל חליפות העתים.

והיום? – אמנם כי עבודת אלפי שנים לא תשוב לתהו בימי שנים־שלשה דורות; אמנם כי עוד היום נעלה עם ישראל במוסרו ובמדותיו שבעתים על כל העמים אשר הוא שוכן בתוכם, ואולם לא עוד כימים הראשונים הימים האלה לנו, ימי היות ישראל כעם לבדד, עם מוצק מתלכד לעצמיו, מתכנס אל תוכו ואין לזרים עמו, ימים אשר בתי המדרש והישיבות, “מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”, היו לנו למקדש מעט, בו התקדשנו וַנְּהִי קדושים, ובני ישראל יחנו סביב למקדש, כלוִים לפנים, ושמרו את משמרתו, ושקדו על אוצרו הטוב, אשר אצרו אבותיהם, ושאבו ממנו חיי עולם, והחליפו כח את רוח ה‘. עתה הנה נִבעו פרצים בבית ישראל וגם בנפשו פנימה, מאז נפלו החומות המבדילות בין ישראל לעמים, ורוח מוסרו החל לנטות כצל, לרדת מטה מטה. כמה מבני עמנו עודם שוקדים על התלמוד או על כתבי הקדש, כמה ישמרו עוד את המוסר העברי הצפוּן בהם, בעצם תֻּמו? לכו אל רֹב קהלות אירופה הגדולות ושאלו נא וראו: איה החסד והרחמים, איה טהרת המשפחה, הַצְנֵעַ לֶכת, הִנָזק משחוק, משכרון, מהוללות? איה מסירות הנפש על דברי־חפץ אשר לא ביד יֻקחו, על קניני הרוח, על אמונות, תקוות ומשאות־נפש, איה כל המדות אשר שָׂמוּ את ישראל למופת לשכניו ואשר בגללן אִשרו אותנו כל העמים? אהה, הנה הם הולכים הלוך וחסור מדור לדור, משנה לשנה; רוח ישראל, פרי נביאינו וחכמינו, כהנדוף עשן ינדוף מן ההתחברות אל העמים אשר אנחנו יוצאים ובאים בתוכם, רוח מלא מאלה בא לנו – ויעכרֵנו, רוח זרה חדרה מן החוץ אל בין הדבָקים ותרופפם ותפוררם! האבות משַׂמרי קדומים יצאונו ואינם, הכהנים נושאי ארון ה’ – הרבנים רועי ישראל – עוברים לפני העם הרחק, הרחק מאד מאדם עד אשר לא תשוּרֵם עין, והבנים – המה ימירו את תרבות עמם בתרבות הגוים ואת לשונו בלשונם ואת רוחו ברוחם,

"ובנינו? הדור הבא אחרינו?

הם מנעוריהם יתנכרו אלינו,

למו פצעי לבי ידוו יזובו –הנם הולכים קדימה שנה שנה, מי יודע הגבול עד מתי? עד אנה? אולי עד מקום – משם לא ישובו…" (יל"ג)

אך לא! עם ישראל לא יִבּוֹל ולא יחלוף ולא ימיש מעשות פרי למינו; כי הנה הקיפו ימי המַסה, ימי המאה האחרונה, אשר הרבתה לשׂוּם שֵׁמות בבית ישראל ואשר סערה לבלע ולהשחית פרי עבודת אלפי שנים, וגם הגיע תור חדש לישראל וגם הנה נראו נצניו. הנה קול אלהים מתהלך בקרב מחננו, קול מעורר ישנים ומשובב צאן אובדות, קול קורא בכח: שובו בנים אל מורשת אבות! הנה טובי עמנו עודרים בכל כחם לבנות את בית ישראל, לגדור הפרצות, להשיב שבות העם בתשובתו אל אדמתו ואל אחוזת אבותיו; הנה גם רבבות אלפי ישראל מתעוררים, נאספים, מתלקטים לאחד אחד לקול הקורא, והנה גם רבים מצעירינו, אשר שכחו רִבצם ויתעו בתהו לא דרך, שבים על עקֵבם ונותנים ידם לאחיהם הנושאים נס ציונה, והמאספים למחנה המתבוללים, סֶרַח התקופה האחרונה, נהפכו לחלוצי הלאומיים הדורכים על במתי התקופה החדשה, תקופת התחיה לישראל ולארצו. – והיה ביום ההוא, בשוב ה' את שיבת ציון, תהה גם תשובת העם שלמה והיו ישראל ותורתו וארצו לאחדים; והיתה הארץ למקור חיים חדשים לעם ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל.

(המצפה תרס"ז

ויהי בשנת תשע ושלשים ושלש מאות פעמַיִם, בארבעה עשר לחדש אדר בין הָערבים, בעת בדיקת התֻּפִינים ובעוּר המים, מן השלחנות, מן הכלים ומן השפַתַּיִם, ואני עבדכם עומד בגיא חזיון בירכתים, על נהר כְּבָר רחב הידים, – נפקחו לי העינים, וארא מראות החיים, מבעד למסכה המכסה פני כל המהלכים תחת השמים.

מִי נָתַן לִי מַרְאֵה עֵינַיִם

בַּסָּתוּם, בָּחָתוּם וּבִצְרוּר?

הַחֲזוֹן רוּחַ עִוְעִים זֶה,

אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵֹין בָּרוּך לְאָרוּר?

הַעוֹלָם הָפוּךְ רָאיִתיִ הַפַּעַם,

אִם עוֹלָם בָּרוּר?

בנעורי בית אבי הייתי רואה בימי הפורים מסכות עוברות בסך ברחוב היהודים ובחצריהם וב“טירותם”, מסכות אשר נבראו לשעתן, בערב היום ההוא, כעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותהיינה לנושאיהן כסות עינים לכל אשר אִתָּם, לעשות בלהטיהם מעשי תעתועיהם, לשמוח ולשמח, להשתעשע ולשעשע, כדת היום; וביום מחר התנצלו בעלי המסכות את עדיָם ויתגלו בתוך קהלם ויהיו גלויי עינים וגלויי פנים כבראשונה: אחשורוש מלך פרס ומדי עם שרביט הזהב אשר בידו, שב להיות השמש בביהכ"נ לחיטים עם הסל והמטאטא אשר בידו; ושתי המלכה, אשר בעלי האגדה בנדבות פיהם הצמיחו לה קרן ממעל וזנב מתחת, שבה ותהי – הנער אשר אחר הריחים; מרדכי היהודי, המשנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים – משרת החנות המוכר לאכרים נפט ועטרן “וכל ראשי בשמים”; המן הרשע, בעטרה שעטרה לו בתו בעת הרכיבו את מרדכי היהודי על הסוס ברחוב העיר – הנער המרכיב את ילדי בני ישראל על כתפיו בצאתם ובבואם מבית־אב אל החדר ומן החדר הביתה; אסתר המלכה – הנער הרוכל הסובב בעיר למכור כפתורים ומחטים וכל כלי הקטן. וכן כל השרים והפרתמים והאחשדרפנים והחכמים יודעי העתים – הנפשות העושות במגלת אסתר – הסירו, כעבור היום, איש איש את המסוה מעל פניו וישובו ויהיו את אשר היו מתמול שלשם, וישובו ויעמדו איש על משמרתו ואיש על דגלו. ואנחנו הילדים לא מצאנו אחריהם מאומה ולא חשבנו להם עון, אשר רִמו אותנו ויעשו צחוק להם ולנו – אחת בשנה.

ומה ראיתי היום? אנשים המתהלכים, לא בצֶלם, כי אם במסכות על פניהם כל ימי השנה מניסן ועד אדר ומיום פורים זה ועד יום פורים הבא עלינו לטובה, ואך אחת בשנה, בעצם היום הזה, יבא הרוח ויפח בבעלי המסכות וגלה פני לבושם ונראו הפנים ונחשפו משכיות לבב, הכליות והקֶרב וכל העֵרֶב. והתגלה האיש בעצם תֻּמו, בשבתו ובקומו, בצביונו ובאמתו, הוא וכל אשר אתו, מתחת למסוה אשר הֱלִיטוֹ.

“הכרתיך, מסכה יפה..”

ובכן ראיתי וראיתי… עד אשר שבעו עיני לראות ואֹמר: מי יתן לי העני מסוה על פני ועל עיני גם אני, ולא אראה עמל ואון, מעקִשים והדוּרים, ולא יתחמץ לבבי ביום משתה ושמחה, יום הפורים. ראיתי מתעשר – ואין כל, מתחסד – ושבע תועבות בלבו, מתהדר – וכֻלו נבלה כזונה בלה, מנפש ועד גו ועד הגיון הלב. ראיתי אנשים, תֹּם ויֹשר על פניהם ויראת אלהים נר לרגליהם וקנאת האמונה לפיד בוער בידיהם (ומי יתן בידם כרם בית ישראל ובערו ואכלו שִיתוֹ ושמירוֹ עם פְּאֵרוֹ וַאֲמִירוֹ יום אחד); ומתחת למסוה אין תֹּם ואין יֹשר ואין מחשבות זַכות: פיהם מלא תוך ומרמה וחלקלקות, וידיהם בצע מעשקות, ואוצרותם עפרות זהב ואדר כמונים, משׂד עניים ומאנקת אביונים; מפקיעי שערים בעת לֶחֶם שערים, וצוברים בר ולחם ומזון, לשׂבע להם ולעם לרזון, ובעֵדה תאניה ואניה, ושער יֻכַּת שאִיה, וכל נפש רעבה וכל העיר הומיה – והם אוטמים אזנם משמוע קול זעקה, תחנונים וקריאה, כי ברְעַב עָם שָמֵן חלקם ומאכלם בריאה.

ראיתי אנשים נשואי פנים בעדה ובעיר, הולכים קוממיות ויד להם בבתי כנסיות, בראש מרומים אל מושב הקיר – ואיש איש מהם סיר אשר בו חלאתו, והוא מתקדש מטמאתו ושונה באוַלתו וברשעתו, טובל ושרץ בידו, ועומד איתן על מעמדו, וקפת שרצים תלויה לו מאחוריו ומלפניו, ואין מגיד דרכו על פניו: זה ילך רכיל בעמו ויחמוס מזמות על אנשים נקים להפילם במהמורות ביד בעלי השלטון, בתת אותם בקושרים על שלום הממלכה, או בלכתם הוא ואחֻזת מרעיו ורחצו בנקיון כפיהם ואמרו: לא אנחנו (כ“כתיב”),או: לו אנחנו (כ“קרי”). זה ימיר כבוד ביתו בקלון בתתו, מן הנפשות החוסות תחת כנפיו, למֹלֶך, את הנפש ואת הבשר, למען ייטב לו בעבורן… זה ידגול בשם התורה ותקון הקהלה תהיה לו למלה ובראש הומיות יקרא קריאות מעל כל הר וכל גבע, אחת ושש אחת ושבע, כי אך טובת העם לנגד פניו ובו ובאשרו כל מעיניו – ו“העוסקים בצרכי צבור באמונה” תאות נפשם בקרבם טמונה, כי יבקשו להשתרר על הקהל, להיות פקידים נגידים על תבואותיו, לאחוז בקרנות מזבחותיו ולדרוך על במותיו. ועשו במחשך מעשיהם באין רואים, לָגֹל אור מפני חשך ולנחות את העם בעמוד ענן אל אבן התועים, כימי עולם וכשנים קדמוניות עת “הצאן רעו הרועים”.

ראיתי אנשים, נחמדים ונעימים בהליכותם, מחוץ לצל קורותם. מדי דַברם הוצק חן בשפתותם, דבש וחלב תחת לשונם, כיונים יהגו בקולם ונעימות בימינם ובשמאלם – ובא בצל קורתו והסיר את מַסֵכָתוֹ והנה מתחת למסוה איש קשה ועריץ, איש טמא שפתים ואביר לב, איש הדורך ברגל גאוה על כל הקרובים אליו ולא ישא פנים ולא יחשוב אדם – זולתו.

ראיתי קוראים בשם משא־נפש גבוה ורם, לאדם ולעם, ופיהם מלא שירה כים, במקום שידֻבּר בו באשר הם שם, ונכונים להלחם עליו עד הנפש והדם – ומתחת למסוה בשמלה לוטה, חרב רמיה לא חדה ולא מרוטה, ומגמתם דלה ופעוטה, ושרש נשמתם – הפרוטה.

ראיתי אנשים משכילים קצוצי פאה, תקיפי דעה, שרי אלפים ושרי מאה, לובשים מלבושי נכר ומאחרים על יין ושכר, עד אשר ידלק גרונם ויֵחָר, ועל שלחן הקלפים, מתגודדים ונאספים, עם צרורות הכספים, בערבים ובנשפים, יום ולילה עד חצות, והיה כזה יום מחר ועוד יוסיף היות כזאת וכזאת – וזה כל פרי השכלתם: החֶלאה והקֻבּעת, והעלים הנופלים מעץ הדעת, לא ליתרון כי אם למגרעת, להם ולמסבם ולבני גלם ולכל החוסים בצלם וההולכים בדרכם ושבילם.

ראיתי בני עליה הדוגלים בשם הציונות והתחיה – והם במזרח ולבם בסוף מערב, נשמתם מדבר ציה וצדקתם כארץ נשיה; אנשים הקוראים בשפתים דולקות באש ברית, לתחית הלשון והספרות העברית, ובביתם ידברו אשדודית וכלשון עם ועם, ובניהם ובנותיהם ילמדו כל לשון וכל ספר אך לא את לשוננו ואת ספרינו לדבר בם.

ולא רק מסכות הנסוכות על פני אנשים יחידים, מעטים או רבים למינם, כי גם מסכות גדולות ורחבות, המכסות על פני עמים ודורות ומשפחות בתי אבות, נגֹלו היום כספר לפני. וארא והנה עמים, אשר מסכת “אהבת אדם” על פניהם והם מרבים חמס ושׂד ו“באהבתם” – רֶצַח יְקוֹד, לערער ולקרקר השָׁתות עד היסוד, ועומדים על חרבם ונלחמים, ימים ושנים וגם דור תמים, וממלאים את הארץ דמים, מימי קדם ועד אחרית הימים. ראיתי עם גדול ורם, אשר ידו מים עד ים, מתחפש כמלאך־גוים שלוח, לתת גאולה לעם הספר והרוח, להשיב לו ארץ אבותיו ולשום קץ לנדודיו ולצרותיו – וכמעט פרש על ארצו יד ודגל, לא יחדל להכשילו על כל מדרך כף רגל, למען דעת כי חסד לאומים חטאת ואוֶלת, ולבוטח באחרים אין תקוה ותוחלת.

ראיתי עם, אשר מסכה על פניו וכתוב עליה: “גוי אחד בארץ” מזה ו“עם הספר” מזה (לפנים היו לו שני אלה מַעֲטֵה תהלה וילבשם וילבשֻׁהו, עד אשר הזניחם ויהיו לבגד עִדִים – ויצל מִקִרְעֵיהֶם דֵי עשות לו מסוה על פניו) – והגוי האחד היה כלו כעדר נפוץ לכל עבר, נעים ונדים כקש לפני רוח קדים, מבית ומחוץ מפֻזרים ומפֹרדים, לא שפה אחת ולא דברים אחדים, נפלגים לעממים ולפאות, ו“באשר שני יהודים–שם שלש דעות”; על כן עד היום תלוי הוא על בלימה, כעץ יבש אכול תולעה ורמה, בתוך העמים לחרפה ולכלמה, ויִבָּצר ממנו כל מזמה, אשר יזמו לו דורשי טובתו מימים ימימה. – ועם הספר, אשר מעודו נתן נפשו על סִפְרָתו, אשר שרפת תורתו היתה לו לפנים כשרפת נשמתו, היה עתה לעם רועה רוח ותורתו מונחת בקרן זוית, ולוּ ישרפו עתה כל ספריו לעיניו, לא ישאלו אבליו לשלום שרופה באש ולא יקוננו עליה אף קינה אחת. המורים, הסופרים, השרידים אנשי הספר באמת, אשר בכל עמי הארץ יכבדום וינשאום ויקחו מהם לשרים היושבים ראשונה במלכות – היו בעיני עם הספר כאנשים שלא מן הישוב, אנשים אשר לא יבאו בקהל להם ולא ישיגו ארחות חיים, אנשים המהלכים והעומדים מחוץ למחנה בירכתַיִם, לא נודעו לא פעלם ולא הם, לא קריאי עדה ולא אנשי שם… למשאות נפשם, לכל מאמציהם לעמם, אין עֵר ואין עונה, ולפרי רוחם אין דורש ואין פונה, אין שוחר ואין קונה…

ועם בעלי המסכות האלה וכאלה, אשר לכל השנה, הִסְכַּנוּ והשלמנו, כאשר הסכנו בימי הילדות עם בעלי המסכות ליום הפורים; ואנחנו הגדולים לא נמצא אחריהם מאומה ולא נחשוב להם עון כי ירמו אותנו ויעשו לנו צחוק – כל ימי השנה.

וְעַתָּה לא אֲנִי כִּי רוּחַ הַיוֹם קָרַע רֶגַע הַמַּסְוֶה מֵעֲלֵיכֶם.

הִנֵּה יְמֵי הַפּוּרִים עוֹבְרִים: שׁוּבוּ שִׂימוּ מַסְוֶה עַל פְּנֵיכֶם;

שׁוּבוּ אִישׁ לְסִבְלוֹתָיו וְעוֹלְלוּ בַקָּהָל עֲלִלוֹתֵיכֶם.

שֹוּבוּ שִׂימוּ פְּנֵי הַלּוֹט וְהַמַסֵכָה הַנְּסוּכָה,

וְיִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצָאתֶם מְנוּחָה..

וְסִלְחוּ לְעַבְדְּכֵם כִּי הִרְהִיב בְּנַפְשׁוֹ עֲשׂוֹת

אַךְ הַפַּעַם לְעֵינֵיכֶם כָּזֹאת וְכָזֹאת.

נכִנְסַ יַיִן, יָצָא סוֹד –

וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם, לֹא אוֹסִיף עוֹד.

(אזני המן, תרע"ח)