משנת ד“א תתנ”ו עד שנת תתק"ץ    🔗

 

(1230–1096)    🔗

 

ספר ראשון    🔗

 

א: סבת ההתעוררות וראשיתה    🔗

התפשטות דת האסלם בעולם. המלחמה בין הקולטורה האירופית והקולטורה הערבית. נצחונות קרלוס מרטיל. פלשתינה בידי בעלי דת מחמד. עמר בן חטאב והיהודים. הכליפים ביחוסם אל הנוצרים עולי הרגל. הסלדשוקים. תשוקת העמים הנוצרים אל פלשתינה. מושלי ביצנץ. מצב הענינים באירופה. האפיפיור גריגור השביעי. המהומות בגרמניה. מצב הקולטורה במערב אירופה. תוקף הרגש הדתי. הנזירות והפרישות. עולי הרגל לפלשתינה. הקיסר אלקסיוס מביצנץ. הוא שולח מלאכים אל האפיפיור (אורבן השני) לבקש עזרה. האסיפה בעיר פיַצינצה. האספה הגדולה בעיר קלירמונט. ההתלהבות הגדולה מצד הנאספים. הסבות החיצוניות והפנימיות לזה. פטר איש אמיֵנס. ספורי אגדה אדותיו. נוסעי הצלב הראשונים. מצבם החמרי והרוחני. אנשי חמס עומדים בראשם. הם פושטים ידיהם בגדוד.

באמצע שנות המאה השביעית למספר הרגיל התחילה דת האִסלם להתפשט בעולם ולהיות שלטת בארצות רבות ומדינות רחוקות. החזון הזה, היינו התפשטות דת מחמד במהירות נפלאה כזו, הוא אחד מנפלאות ההיסטוריה, אשר יעורר את לבנו להסתכלות בחקר רוח האנושי. אנו יודעים ומכירים את ראשית הדת הזאת ומקור מולדתה: אביה מחוללה היה אדם הוזה וחסר דעה, אשר הגביר את דמיונו על פעולת שכלו והלך אחרי מראה עיניו בחזון לילה; את רובי תורתו שאב מספורי עוברי דרך, ולרוב לא הבינם על אמתתם, או כי לא נמסרו לו כהלכתם. ראשית צמיחת האסלם היתה באחת ה“מדינות” בערב, בין אנשים מחוסרי הקולטורה, בין עובדי אדמה ורועי צאן, שיחוסם אל מרכזי ההשכלה העתיקה, אשר שרידים ממנה נשארו עוד, היה רופף מאד. כאשר יצאה דת מחמד לעולם לא עלה עוד על לב הנביא, כי הנה ימים באים ודתו תהיה גברת ארצות רבות ואיים רחוקים, עמים שונים יתכו לרגליה והיא תשלוט בהם שלטת.

עם כל זה אין להכחיש, כי היה האִסלם בזמנו ובמקומו “דבר בעתו”, וזה הוא סוד החזון, כי קבל בימים הראשונים כח צמיחה וגדול במדה מרובה והתפשט במדינות רבות. כבר בחיי הנביא ראו אנשים נבונים, וביחוד הגבור הנערץ עמר בן חטאב ואבו-בכר, את אשר יקרה את הדת החדשה באחרית הימים. גם מחמד שם כבר את לבו, טרם קרבו ימיו למות, לכבוש ממלכות גדולות ועצומות, אחרי אשר אִחד את כל שבטי הערביאים לגוי אחד בשם הדת. אז אמר להבקיע אל ארצות פרס וחבש ולהכניע אותן תחתיו. ואם כי קדמו המות טרם הפיק את זממו, הנה קם אחרי מותו עמר בן חטאב, הכליף השני, וברוחו הכביר ובגבורתו הנפלאה עשה את האִסלם לדת שלטת ברוב ארצות מערב אַסיה ואַפריקה. התפשטות הדת הזאת היתה במהירות יוצאת מגדר הרגיל, וכבר בדור שלישי למחמד שלחה את נטישותיה לאירופה: לאספמיה, לאיטליה, ומשם לכמה מדינות בקרן מזרחית-דרומית של אירופה. סכנה עצומה נשקפה אז להקולטורה האירופית, כי תכנע תחת זו של האִסלם. הגבור מוסי חשב אז מחשבות, לאַחד את כל מחזיקי דת האִסלם למפעל כביר אחד: להשתער על ארצות המערב בחיל כבד ורב ולהכניע את הדת הנוצרית בבת אחת. ואולם עצתו לא קמה מסבת קנאתו במשנהו טריק, ובסבת שנאת הכליף סלימן אל מוסי. אחרית הפרוד בין המשלמים היתה, כי קם הגבור קרלוס מרטיל וינצח את צבאותיהם, במלחמה על יד פיקטַויוס ( Poitiers ) בשנת ד' אלפים תצ"ג (י"ח אוקטובּר שנת 732) ובזו שעל יד נרבונה (בש' ד' אלפים תצ"ז) הציל את ההשכלה האירופית מכליון חרוץ. עם כל זה נשארו רוב מדינות אספמיה בידי הכליפים, והקולטורה הערביאית הבשילה שם אשכלותיה ועשתה פרי לגאון ולתפארת. פעלה והדרה נראו אז על התפתחות המין האנושי ורשומי הקולטורה הזאת נכרים בהליכות ההיסטוריה לדורות עולמים.

במספר המדינות, אשר נשארו תחת ממשלת המשלמים, נחשבה גם אדמת הקדש – פלשתינה. הארץ הקדושה נכבשה בידי מאמיני האִסלם כבר בראשית התפשטות הנמוס הדתי הזה. הגבור עמר כבש (בשנת ד' אלפים שצ“ז או שצ”ח) את הארץ מידי הביצנטינים, שנים מעטות אחרי מות מחמד. רק שנות מספר משלו הביצנטינים על פלשתינה, טרם לקחוה הערביאים מידם¹). נודע הדבר, כי היהודים והכותיים גרי הארץ עזרו להערביאים במלחמתם נגד חיל הקיסר מביצנץ, כי מרה נפשם על מושלי הממלכה החוטאת הזאת, אשר הכבידו מאד את עֻלם בעריצות גדולה. יהודי אחד הוביל את צבאות עמר אל קיסרין (בירת המדינה אז), עיר מבצר. ימים מעטים אחר כן באה גם ירושלים במצור ונלכדה גם כן על ידי חיל עמר, אשר בנה בית מסגד לדת מחמד על המקום, אשר עמד שם מקדש ה' בתחלה. עמר היה מטבעו שונא לדת ישראל מקנאתו העצומה לדתו, אם כי קרב את היהודים בשעת הנאתו, כאשר נראה מיחוסו אל היהודים במדינת בבל. אחרי לכדו את פלשתינא בעזרת היהודים אסר להם דריסת רגל בירושלים מחמד עינם, כי קדשוה גם בעלי דת האִסלם (ושמה עד היום “אלקדש”, לאמר: “העיר הקדושה”). ויש אומרים, כי גרש את היהודים גם מטבריה, אשר שם נמצאו אז ישיבות ללמוד תורה שבכתב ושבע"פ (בפרט עשו בעיר ההיא חיל בידיעת התורה שבכתב).

מני אז נשארה ארץ פלשתינה בידי מאמיני האסלם. הדבר הזה היה למורת רוח הנוצרים, אשר רע היה עליהם המעשה לראות את העיר הקדושה בידי המשלמים, זו העיר, אשר כמה זכרונות דתיים של הנוצרים קשורים בה. מעת שפרשו המשלמים את ממשלתם על הארץ היה על פי הרוב קשה מאד לשלומי אמוני הנוצרים, לעלות ולהראות במקומות הקדושים ולהשתחוות שם. בימים הראשונים לא היתה עין מושלי פלשתינה צרה באורחים האלה, כי לרגלם באה שפעת מסחר להארץ ויושביה ראו ברכה במשלח-ידם, וגם אוצר המלכות נמלא על ידי זה; ואולם לב המאמינים הקנאים גבה אחרי כן עד להשחית, באופן כי כל נוצרי אשר בא לסייר את הארץ הקדושה ולהשתחוות לפני ה' בירושלים או להשתטח על הקברים הקדושים להם, היה מסתכן בנפשו.

למן העת ההיא נשאו טובי הנוצרים במערב ובמזרח את נפשם אל הרעיון הזה, לשוב ולקחת את הארץ הקדושה מידי בעלי דת מחמד. אין ספק בדבר, כי היה חפצם מצליח בידם, אם היו כלם בעצה אחת, להלחם מלחמת מצוה זו. ואולם מסבת הפרוד אשר קם אז בין הכנסיה הרומית ובין הכנסיה הביצנטינית, ולרגלי המריבות וחלוקי הדעות, אשר הפרידו בימים ההם בין עמי אירופה, לא עשו ידיהם חיל. הארץ הקדושה נשארה בידי המשלמים, ועיני חסידי הנוצרים רואות וכלות. בימים הראשונים לא הרגישו עולי הרגל כל כך את עול הגלות, כי המושלים לא הכבידו כל כך את ידם על הנוצרים הבאים לסייר את פלשתינה ולחונן את עפר ציון. ואולם בחצי השני של שנות המאה העשירית למספר הרגיל קמה הארץ בידי מושלים מכת השעיים, אשר התיחסו אחרי פטמה בת מחמד (אשת עלי), ולכן נקראו בשם "פטימידִים ". השעיים הצטיינו תמיד בקנאתם הדתית הנפרזה ובשנאתם העזה לכל בעלי דתות אחרות. לכן מעת שמשלו הכליפים מבית פטמה בפלשתינה היו שם הדרכים בחזקת סכנה להנוצרים העולים שמה. וביחוד רבתה השערורה בארץ מעת שהתפרצו הסלדשוקים הפראים והאכזרים, אשר גם הם נכנסו תחת כנפי דת האִסלם. הם התאכזרו על הנוצרים באכזריות חמה, ותהי צעקת אלו גדולה אל אחיהם במערב, כי יקומו לעזרתם, וגאולה תהיה לארץ הקדושה מיד אויביהם. אלו אשר התמלטו ושבו לאירופה הרעישו שם את הלבבות בספוריהם המבהילים אדות מעשי הסלדשוקים ועריצותם; גם הודיעו לאחיהם, כי כל המקומות הקדושים היו למשסה ולבז, כי באו אליהם המשלמים הקנאים ויחללו אותם. השמועות האלה, אשר לפעמים הגזימו עליהן, פעלו פעולה עזה על לב הנוצרים. מני אז התחזקה התשוקה בלבם, לעלות על הארץ הקדושה וללכדה מידי בעלי האסלם.

בחצי השני לשנות המאה הי"א למספר הרגיל התעצם הרעיון הזה בלבות הנוצרים, וביחוד גבר חפצם להחלץ נגד הסלדשוקים, אשר הסתערו על מלכות ביצנץ להכותה חרם. מושלי ביצנץ קוו לתשועה על ידי אחיהם הנוצרים שבמערב אירופה, יען ראו, כי אזלת ידם ובלי עזרה מרחוק אי אפשר להם לעמוד בפני הגבורים האלה. מלכות ביצנץ נטתה אז לנפול מחטאות שריה ועונות ראשיה וגדוליה, אשר לא שמו עינם ולבם לחזק בדקי הממלכה הנהרסה, כי אם לבצעם ולתאות נפשם. הקיסר רומנוס דיוגניס התחזק עוד אמנם בפני הסלדשוקים, אשר פשטו על ארצו כארבה, אבל ידיו לא עשו תושיה, יען כי קמה עליו הרעה בביתו. אחרי מותו מלך אחריו הקיסר מיכאל השביעי (שנת 1075–1071) איש חוקר ומלומד, אבל חדל אונים למשול על עם גדול ורב ולהתבצר במלכותו בעת צרה כזאת.

העזרה והתשועה, אשר קוו מושלי ביצנץ, כי תבוא אליהם מצד אחיהם הנוצרים שבמערב, היתה אז רחוקה מהם. גם במערב אירופה לא היו העמים בעצה אחת. עם צרפת היה אז חדל-כח ואין אונים, כי חסר לו מושל אדיר וכביר כח, אשר יעצור בו בעוז. אחרי מות הקיסר קרלוס הגדול לא קם עוד באירופה מושל כזה, אשר יאחד את כל הכנסיה הנוצרית למפעל כביר, להביא עזרה לאחיהם למרחוק. בצרפת קמה אנרכיה נוראה, כי התפרצו השרים והגדולים מפני המלכים אשר משלו עליה, גם בגרמניה לא היתה השעה מוכשרת למפעל לאֻמי כזה, כי אז משל הקיסר הינריך הרביעי והוא עודנו נער, וכאשר גדל ובא באנשים התלקחה מלחמה נוראה בינו ובין האפיפיור גריגור השביעי, והיא אכלה מיטב הכחות הלאֻמיים בגרמניה ובאיטליה. מזה היתה הנסבה, כי לא התעוררו הנוצרים במערב לבוא לעזרת הביצנטינים נגד אויביהם וגם לא עלתה על דעתם לגאול את הארץ הקדושה מידי הסלדשוקים. רק האפיפיור גריגור שמר את הרעיון הזה בלבו. כאשר באה אליו צעקת הקיסר מיכאל מביצנץ ובקשתו, כי יאחד את כל העמים החוסים תחת הדת הנוצרית למלחמת מצוה זו נגד העריצים בני דת האסלם, התרגש האפיפיור מאד למפעל הזה. בשנת 1074 הלהיב את לבות הנוצרים, כי יחלצו לעלות למלחמה על הסלדשוקים, לבוא לעזרת הביצנטינים ולגאול את הארץ הקדושה מידי אויבי הדת הנוצרית. בימים מספר הצליח לאסוף חיל גדול – לפי המצב בימים ההם – חמשים אלף איש יוצאי צבא, לעלות אל אַסיה הקטנה ולהלחם בהמשלמים. האפיפיור בעצמו אמר לצאת בראש הצבא הזה למלחמה, למען הלהיב את כל הנלחמים במלחמת מצוה זו. ואולם בינתים קם הריב הנודע בינו ובין הקיסר הינריך הרביעי מגרמניה. הריב הזה, אשר הרעיש אז את עולם הכנסיה הקתולית, מנע את אבי הכנסיה הזאת מלהפיק זממו אדות ירושלים וארץ הקדושה. תחת לבוא לעזרת הנוצרים בארצות רחוקות שם האפיפיור אל לבו, לבצר את חומת הכנסיה הקתולית נגד השאיפות של הממשלה הראשית בגרמניה, לחזק את מלכותא דשמיא נגד מלכותא דארעא, לעשות את שלטן הדת עליון על שלטן הקיסר.

כה היה מצב הענינים בסוף שנות המאה הי“א למספר הרגיל. המלחמה מצד עמי המערב נגד המשלמים המושלים בפלשתינה היתה משאת נפש שלומי אמוני הנוצרים מכל פנות העם; אבל בסבת כמה מאורעות מדיניות ודתיות לא יצאה לפעולת אדם. רבים מהנוצרים השתוקקו להחלץ ולצאת לקרב נגד הסלדשוקים, או לנדב לכל הפחות למלחמת מצוה זו בממונם; אבל ידיהם לא עשו תושיה, יען כי חסר כח מעיר ומניע, איש בעל רוח כביר ואמיץ לב בגבורים, אשר יאחד את כל הכחות המפוזרים אל מפעל אחד. “מסעי -הצלב” היו בסוף שנות המאה הי”א כעין הכרח היסטורי, ולכן מצא הרעיון הזה סוף סוף את האנשים, אשר יעמדו בראש התנועה הדתית הזאת; אבל ימים רבים עברו טרם קבלה צורה ממשית והיתה לכח דוחף ומניע בהתפתחות המין האנושי.

את הדבר הזה נבין לאשורו על פי פרטי הקולטורה במערב אירופה בימים ההם. הרעיון הדתי משל אז בעולם והוא השפיע על כל ארחות החיים המדיניים והרוחניים. רגש דתי עז ונמרץ אחז את כל קצות העם בגרמניה, פֿרנציה, איטליה ואספמיה. רוב המשכילים והמלומדים השתוקקו לחיים רוחניים, להתבודדות, להסתכלות דתית, להגביר את הרוח על הבשר, להרגיז את יצר הטוב על היצר הרע, להכניע את כל תאוות החיים תחת פקודי האמונה. ההשכלה של הימים ההם היתה נזקקה מאד אל הדת וממנה קבלה השפעה במדה מרובה. הפלוסופיה נכנעה מפני התיאולוגיה; הראשונה נחשבה בתור שפחה והאחרונה - בתור גברת. בכל מקום, אשר נמצאה סתירה בין השכל והאמונה, גבר רגש הדת; הלמודים הדתיים היו עיקר בחיים הרוחניים ולמודי החול רק טפל; על פי הרוב טפלו בהם, רק למען הבין איזו פרטים בלמודים הדתיים. המלומדים שקדו על דקדוק השפה הרומית או היונית לא לשמן, למען הבין את הפלוסופיה והדעת הנמצאת בספריות האלה, או למען התענג על הנועם הפיוטי שבהן, כי אם למען דעת את הספרות הדתית, את כתבי הקדש וספרי אבות הכנסיה הנוצרית, על בוריה. כל מי שהשקיע עצמו בחיי נזירות והתבודדות היה חביב ומכובד בעיני הבריות. הרגש הדתי הזה האציל מרוחו על כל העם מקצהו. אם בא אחד הנזירים הקדושים לרחובה של עיר קדמו כל בני העיר את פניו בחבה וביראת הכבוד. על פי הרוב לא יצא החסיד והצדיק, אשר באמונתו חי, מקירות ביתו החוצה; אבל ביתו היה בית ועד לכל שלומי אמוני העם; הם הקדימו לפתחו, לבקש תורה מפיו, לשמוע באמרי מוסרו, לראות את פניו, לנשק את כפות ידיו או את כנפי בגדיו ולקחת ממנו ברכה. עוד בשחר ילדותם ראו את המורא והכבוד, אשר בהם קדמו את פני הקדושים האלה. האבות הרגילו לקחת את נשיהם וטפם עמהם, בעת אשר עלו לרגל. רגשות מאליפות התעוררו בלב הילדים הרכים והענוגים למראה החיים האלה של נזירות ופרישות. לפעמים עשה הראיון הזה רושם חזק בלב הנער המתרגש. אמרו על הנזיר הוּגו, כי בעודנו נער מאס בכל תענוגי החיים והתמכר רק לעבודת האלהים בחיים של התבודדות ופרישות, בהיותו בן שמונה עשרה שנה כבר לא היה לו עוד חלק בעולם הזה. בבית מקלטו הגה בתורת הדת יומם ולילה, מעולם לא עבר שחוק על שפתיו ולא שח שיחה בטלה. בכלל לא דבר עם אדם, כי התנכר למתי חלד. הוא התהלך לפני אלהים “ודבורו היה רק עם אלהיו או על דבר עסקי האלהות”, אמרו עליו בני דורו, כי כל עסקו עם האנשים היה רק לבקר את החולים ולפרנס את העניים ולהתפלל בעדם ובעד נשמתם החוטאת אל ה'.

מטעם זה נבין, איך נשתרש המנהג בין הנוצרים שבמערב לעלות לרגל אל הארץ הקדושה וביחוד לירושלים משאת נפשם. כל הענויים אשר סבלו בדרך חשבו להם לצדקה לפני אלהים, ובאהבה קבלו את היסורים הבאים עליהם מרוב חבתם לאדמת הקדש. בבכי ובתחנונים היו רגילים לבוא למקומות המקודשים לשפוך שיחם לפני ה' ולבכות על חרבן הארץ. מספר העולים לרגל היה רב מאד. בשנות המאה הי“א הלך ורב, כי הרגש הדתי חזק את לבות הנוצרים באלהים, לבלי יפחדו מפני הסלדשוקים האורבים להם בדרך. שליחי מצוה אינם נזוקים, ואם גם יפלו בידי האויבים האכזרים – חביבים יסורים כאלה. לפעמים ארחו רבים לחברה וילכו צמדים לחונן עפר ציון. המונים המונים, גדולים וקטנים, עשירים ועניים, כהני הדת ואנשי חולין, כלם נהרו אל בית ה' ואל אדמת הקדש. הם השתטחו על קבר המשיח, או כי רחצו בירדן, או כי התהלכו על קברות הקדושים, ובשובם מהארץ הקדושה הביאו בידם מזמרת הארץ, כפות תמרים מיריחו, מ”גַנו של אברהם"²). מני אז נחשבו בעיני עצמם למקורבים של האלהים וכן נחשבו בעיני בני דורם. רובירטוס, דוכס מדינת נורמנדיה, סייר בשנת 1035 את ירושלים, בהיותו בדרך נפלו עליו פראים משבטי הסלדשוקים והכוהו מכות נאמנות. ואולם הוא היה מאז שמח בחלקו, כי חטא הרבים נשא, ובעמדו על אדמת הקדש סלח לו אלהים את עונותיו. העולים לרגל היו רגילים, בשובם אל ארצם ולמולדתם, להלהיב את בני דורם לחבת ירושלים, גם הרעישו את הלבבות בספוריהם המבהילים מחרבן הארץ ומעריצות המשלמים, המתאכזרים על אחיהם הנוצרים בנפלם בידם. לפעמים ספרו להם “אותות ומופתים”, אשר ראו שם, כי נפתחו השמים ויראו “מראות האלהים”. הדמיון פעל בכל תוקף ועוז על לב השומעים, עד כי גברה התשוקה בלבם, לעלות גם הם לפלשתינה ולנשק את האבנים הקדושות ולהשתטח על הקברים החביבים, ויעבור עליהם מה.

בשנת 1081 מלך הקיסר אליקסיוס בביצנץ, איש גבור חיל ורב תושיה, אשר צבאותיו המליכוהו בממלכה הזאת, שכבר נטתה אז לנפול. אליקסיוס נלחם תחלה נגד אויביו בפנים, אשר מאסו בו, כי ימלוך עליהם, ומטעם זה כרת ברית עם הטורקומנים המשלמים ונכנע מפניהם. ואולם בשנת 1095 גמר בדעתו להתגרות מלחמה בשבטי הסלדשוקים, למען פדות את הארץ הקדושה מידם. כפי שנראה להם היתה אז שעת הכֹשר בימים ההם, כי מעת אשר מת מַלִך -שאה, השלטן הגבור של הסלדשוקים (בשנת 1092) עברו דברי ריבות בין אחיו ובניו על דבר הירושה, כי כל אחד ואחד מהם התנשא למלוך. רבים מפחות המדינה התפרצו מפני אדוניהם לעשות מלוכה בפני עצמם, באופן כי בסוף שנות המאה הי"א נקרעה הממלכה לקרעים. בעת ההיא אמר הקיסר אליקסיוס להרחיב גבולות ארצו ולהשיב לממלכת ביצנץ את הנפות והמחוזות, אשר לקחו ממנה הסלדשוקים לפנים. ביחוד נשא את נפשו לגרש את הסלדשוקים מאסיה הקטנה, כי כל עת, אשר חנו במבצרי המדינות לא עמדו הביצנטינים מפניהם, ויפחד פן תפול גם קונסטנטינה, בירת הארץ, בידם. ואולם בדעתו, כי אזלת ידו להפיק זממו בלי עזרה מרחוק, לכן קרא אל האפיפיור אורבן השני, כי ימהר לבוא לעזרתו בחיל כבד של כל עמי הנוצרים שבמערב; ויחדו יעלו על הסלדשוקים אויבי דתם. המאורע הזה קרה בשנת 1095, ואותו נוכל לסמן בתור ראשית מסעי הצלב.

האפיפיור אורבן השני, אשר משל על הכנסיה הקתולית אחרי האפיפיור גריגור השביעי (נבחר ביום י"ב מרט שנת 1088) לא היה אדם קשה ומטיל אימה על סביביו, כראש הכנסיה הקתולית שהיה לפניו, כי אם אדם נוח לבריות ורודה במקל נועם. לכן עלתה בידו לשפוך את ממשלתו על כל מלכי אירופה המערבית מבלי הרגיז ממלכות, כאשר עשה האפיפיור גריגור השביעי, שהיה קשה כארז. גרמניה ופרנציה, אנגליה ואספמיה תכו לרגליו והקשיבו לדברו כלדבר מלך שלטון ואחרי מצותו לא שנו. ואולם גם הוא היה בעל רוח כביר, וכהאפיפיור המושל לפניו אמר לעשות גדולות ונצורות. לכן עשתה עליו בקשת הקיסר אלקסיוס מביצנץ רושם וגמר בדעתו, להחל במפעל הכביר אשר אליו היו נשואות עיני כל הנוצרים המאמינים, כי תהיה על ידם גאולה לארץ הקדושה מידי המשלמים.

בראשית ירח מרט שנת 1095 אסף האפיפיור אספה גדולה של שלומי אמוני הנוצרים בעיר פְּיַצֶנְצָה אשר באיטליה. כארבעת אלפים כהנים וכשלשים אלפים איש מכל קצות העם נהרו אל המקום הזה, להועץ על הענינים שעמדו אז על הפרק. באותה אספה היו גם מלאכי הקיסר אלקסיוס, אשר באו לבקש ולהתחנן לפניו, כי ילהיב את לב הנוצרים, למען יבואו לעזרת אחיהם אשר בממלכת ביצנץ נגד הסלדשוקים אויבי הדת הנוצרית. האפיפיור דבר על לב השומעים, כי יתנדבו למלחמת מצוה זו, ודבריו לא שבו ריקם. ואולם משם נסע אורבן לממלכת פרנציה, אשר מדי עברו בעריה קבלוהו בכבוד גדול מאד. ביום י"ח נוומבר של השנה הזאת (י“ח כסלו שנת תתנ”ו) נועדו בעיר קלירמינט³ קהל גדול מאד, ארבעה עשר ארכי-הגמונים, מאתים ועשרים וחמשה הגמונים וכארבע מאות אבות כהנים ( Äbte ), ולהמון הכהנים והעם שנאספו שם לא היה מספר.

ביום כ“ו כסלו תתנ”ו (כ"ו נוומבּר שנת 1095) נועדו להועץ בדבר בקשת הקיסר אלקסיוס, לבוא לעזרת הנוצרים בארץ הקדם. בהיות כי לא מצאו להם מקום באחד בתי התפלה או בארמון, לכן נאספו בראש חצות תחת השמים; שם הטיף האפיפיור את מלתו על דבר חרבן ארץ הקדושה ועל הקברים הקדושים, אשר היו למשסה בידי זרים עריצים, על בתי המקדש, אשר חללו המשלמים, ועל אחיהם הנוצרים הנתונים בצרה בידי הסלדשוקים. האפיפיור צייר להם את הסכנה העצומה, אשר נשקפה לכל הדת הנוצרית, אם תפול ביצנץ בידי הסלדשוקים, והלהיב את לבות בני פרנציה, כי יחלצו לצבא לעלות על “בני הגר השפחה”, כאשר אזרו כבר חיל בימי הגבור קרלוס מַרטֶל להשיב אחור ימין הצוררים האלה. מי אשר ידבנו לבו לצאת למלחמת מצוה זו, לשם קדושת הדת, יהיה ה' אלהיו עמו ויצליחהו בכל אשר ילך ועל במות אויבי הדת הנוצרית ידריכהו. כל איש, אשר לו הכח והיכלת להזדיין, יחגור חרבו על ירכו ויצא בצבא. כי על ידי זה יפדו את קבר המשיח מידי הכופרים וכל נוצרי תמים עם דתו יוכל להשתטח על קברות הקדושים ולשפוך שם שיחו לפני אלהיו. תפלה כזו אינה חוזרת ריקם ולצדקה תחשב לפני האלהים.

הדברים האלה הלהיבו את לבות השומעים, אשר הקשיבו רב קשב לדרשת האפיפיור. בשמעם את הספורים המבהילים על דבר אחיהם בני דתם, הנתונים בצרה בארץ הקדושה, זלגו עיניהם דמעות. וכאשר סיים את דבריו קראו כל השומעים בהתלהבות עצומה פה אחד: “לארץ הקדושה נעלה! מה' יצא הדבר!” המונים המונים תפרו על בגדיהם צלב אדום לאות, כי נדב לבם אותם לצאת למלחמת מצוה נגד הסלדשוקים. בו ביום הכריזו מטעם האפיפיור, כי קרא שנת שלום וברית מנוחה בין העמים הנוצרים, איש את אחיו יעזורו, למען יצאו לצבא באין מחריד. את חלוצי הצבא בעצמם העמיד תחת מרות הכנסיה הקתולית, וכל הנוגע בהם לרעה כפוגע בכבוד הדת. כן צוה האפיפיור על כל הכהנים, כי יטיפו בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר למלחמת נקם ושלם נגד צוררי אמונתם, וכלם יהיו בעצה אחת בדבר הזה. בראש המתנדבים הראשונים עמד ההגמון אדהימר מן פי, אשר האפיפיור חפץ ביקרו על רוב צדקתו ורוחו הכביר. אותו הפקיד אורבן לראש ולנגיד על כל נוסעי הצלב הראשונים, כי כחו יהיה ככח האפיפיור בכל דבר ובקולו ישמעו.

על פי הדברים האלה הלא נבין את סדר התפתחות הענינים, אשר היתה בדרך הטבע. גם לא יפלא בעינינו, כי התנדבו רבים להחלץ למלחמה זו ולצאת לקרב נגד המשלמים, כי מלבד אשר פעלה עליהם ההתלהבות הדתית, שבעת ההיא היתה בכל תקפה, הנה נמצאו אז כמה אנשים בעלי רוח כביר, אשר בסדרי החיים המדיניים של העת ההיא לא מצאו את תפקידם ונפשם הלכה בגדולות ובנפלאות מהם. עלינו לדעת, כי לא כימינו אלה הימים ההם. כעת סדרי החיים נוהגים בכל תקפם, וכל איש ואיש מבקש את מקומו על פי הסדרים הקבועים בעולם המדיני, ומי שיעזוב את הדרך הסלולה וישאף לפרוץ לו דרך לעצמו, יוכל לעשות כזאת רק בעולם המדעים והמחקר. לא כן בימים ההם; אז היתה תשוקת האנשים, אשר שאָר רוח להם, למעשים נמרצים ולמפעלים בלתי מצויים. כל איש אשר חש חפץ עז ונמרץ בלבו לחיים בלתי תדירים, להצטיין באיזה מקצוע, רק שני דרכים היו פתוחים לפניו: או כי יקדיש את חייו לעבודת הצבא ובה יעשה חיל, או כי יתבודד באחד בתי המקלט לנזירים ויצטיין בחסידותו ובעבודת האלהים. כאשר הכריזו אז מטעם האפיפיור, כי היוצא למלחמה נגד הסלדשוקים הוא עושה נחת רוח לבוראו ושכרו הרבה מאד, היה הכרוז הזה דבר בעתו. כל איש, אשר לא מצא די ספוקו בחיים הרגילים ובקש תפקידו במאורעות יוצאים מגדר הרגיל, במפעלים בלתי שכיחים ובמעשים נפלאים, התחבר אל נוסעי הצלב, מלבד כי גם הרגש הדתי עשה כמה נפשות לחיל הצבא, אשר התנדב לעלות אל ארץ הקדושה ולפדותה מידי הסלדשוקים. כרוזו של האפיפיור אורבן מצא מסלות בלב רבים מן העם, למקטניו ועד גדוליו, יען כי מלא אחרי תשוקת בני הדור ההוא ואחרי תכונת רוחם, רוח גבורה ושאיפה למלחמה התערבה בשאיפה דתית, ושתיהן מצאו במסע הצלב את אשר בקשו.

ואולם בימים מקדם ציירו את ראשית התנועה הזאת בדרך נס ופלא יוצא מגדר ההתפתחות הטבעית. איש חסיד היה אז, תספר האַגדה, ושמו פטר איש אמיֶנס. האיש הזה היה אחד הכהנים הנזירים, אשר בלה כל ימיו בהתבודדות ובחיי נזירות, לשפוך לפני ה' שיחו. ויהי בשנת 1094 גמר בדעתו לעלות לרגל אל הארץ הקדושה, לסייר את כל המקומות, אשר זכרונות דתיים קשורים בהם. בבואו שמה מצא רק שמה ושאיה, אשר העציבה את נפשו עד מאד; ביחוד כאב לבו על חרבן עיר האלהים ועל קבר המשיח, אשר היה נתון למשסה בידי הסלדשוקים העריצים. בחמת רוחו הלך שחוח ולבו עליו דוי. במצב כזה השתטח פעם אחת על קבר המשיח, ומרוב עצבונו ועמל נפשו נפלה עליו תרדמה ויישן. והנה חזיון נורא עבר לנגד עיניו; המשיח נראה לו בחלום חזיונו ויקרא אליו בקול אדיר וחזק: פֶּטֶר, בני חביבי! קום לך, לכה אל הפטריאַרך (אבי הכנסיה הנוצרית בירושלים) והוא יתן אגרת בידך; אחרי כן שוב תשוב אל עירך ואל מולדתך, ובכל הדרך תספר לאחיך המאמינים את אשר ראו עיניך, את החרבן הנורא הרובץ על המקומות הקדושים, ואת עני שלומי אמוני הנוצרים, הנתונים פה בשביה ובצרה. בדבריך תעיר את הלבבות, כי יקומו כל הנוצרים כאיש אחד חברים, לטהר את הארץ הקדושה מן העריצים המושלים עליה. כל מי אשר ידבנו לבו לצאת למלחמת מצוה זו, שערי גן עדן פתוחים לפניו!" ויקם פטר ויעש ככל אשר צוהו המשיח בחלום. הפטריאַרך נתן בידו ברוב שמחה אגרת אל כל קהל המאמינים בארצות המערב, ופטר נשא רגליו ללכת לאירופה. בעברו באניה על הים היה שרוי בסכנה גדולה, כי חשבה האניה להשבר. ואולם בחסד האלהים נצול פטר, עד כי דרכה רגלו ביבשה בחוף בַרי. משם הלך לרומה ויספר להאפיפיור את כל אשר קרהו. ויאמן האפיפיור אורבן בדבריו וילך עם הנזיר לעיר קלירמונט להטיף למלחמת הצלב ולהעיר את לב בני דתו, כי יעברו חלוצים לארץ הקדם, לגאול את קבר המשיח מידי העריצים.

בספור הזה יש רק קורטוב של אמת. כי אמנם נדע, כי דברי פטר עשו רושם גדול, להלהיב את הלבבות למסע הצלב, אבל בשנת 1095 לא היה עוד בירושלים⁴, וגם לא הוא היה המתחיל במצוה זו, אלא, כאשר ספרנו למעלה, האפיפיור, אשר נעתר לבקשת הקיסר אלקסיוס ביד מלאכיו ששלח לרומה. ואולם מצד השני אין לכחש, כי בתנועה הדתית הזאת לקח פטר איש אמיֶנס חלק בראש.

ההתעוררות הראשונה יצאה אמנם, כאשר ספרנו למעלה, מאת האפיפיור אורבן. ואולם חיש קל הקיפה התנועה הזאת ארצות רבות ובמרוצתה שטפה ועברה את עמי פֿרנציה וגרמניה באופן נפלא מאד. הדבר יצא מפי אבי הכנסיה הקתולית, והנה חיש מהר התלהבו כל פנות העם לקול הקריאה הזאת. מטיפים ודרשנים שטו בעם ועברו מעיר לעיר להטיף למלחמת נקם ושלם נגד הצוררים. הם דברו על לב השומעים, כי יעזבו את אֵתם ואת מחרשתם ותאחז בחרב ידם, להלחם לכבוד המשיח ולכבוד הדת. הדברים הנלהבים האלה מצאו עד מהרה מסלות בלב רבים מן העם, יען כי היתה השעה ראויה לכך. ביחוד נהרו לקול הכרוזים האלה רבים מבני ההמון ומבני העניים, “כל מצוק וכל איש אשר לו נשה וכל איש מר נפש”, אלו אשר היתה בהם יד הזמן לרעה; הם התנדבו לצאת עם נוסעי הצלב. בראש החלוצים האלה עמדו כמה “פרשים”, אצילי היחס, אשר בלעדי יחוסם לא היה להם רק שמלתם לעורם וחרבם על ירכם. כל אלה, אשר לא היה להם כלום בעולם הזה, השתוקקו מאד לרשת עולם הבא, ובסתר לבבם קוו, כי בעלותם למלחמה על הכופרים הצוררים לא יקופח שכרם גם בעולם הזה. כל אלה האנשים התפעלו לדברי המטיפים וילכו אחריהם. ביחוד הרעיש אז הנזיר פטר את הלבבות בדרושיו. הוא היה איש בעל דמיון חזק, אשר ידע להלהיב את לב שומעיו בדבריו כגחלי אש. בכל תנועותיו ובתאר פניו היה עשוי להלהיב את לב שומעיו לתנועה דתית. שתי עיניו היו נוצצות ככדורי אש, קולו היה מחריד ומרעיד, פניו היו דלים ורזים כפני איש אשר ענה את נפשו ימים רבים והזיר עצמו מכל מנעמי החיים. בעמדו לדרוש בפני קהל ועדה, כי יקנאו קנאת אלהים ויצאו בצבאותיו, הפיח בדבריו אש פלדות בלבות השומעים. בימים מעטים אסף במדינות פֿרנציה הצפונית המון אנשים ונשים וטף אשר חרדו לקול דבריו והתלקטו אליו. ברבם היו עניים ואביונים, בלי כלי מלחמה ובלי מטרה ברורה לנגד עינם. לבם התלהב למלחמת מצוה, אבל בשכלם לא ידעו להבחין בין האפשר ובין האי-אפשר. הם הלכו אחרי דמיונם החזק ואחרי חזיון לבם בלי הבחנה ובלי חשבון. בסוף החרף שנת תתנ"ו כבר היה המחנה אשר עם פטר כבד מאד. אליו התלקטו עוד כחמשה עשר אלף איש, אשר אסף הפרש וולטר מן פסי, גם כן מילידי פֿרנציה, המון גדול בלי סדר ומשטר ובלי כלי זיין, אשר מעולם לא למדו ידיהם לקרב ולא נסו לצאת בצבא. בו בזמן נספח עליהם הנגיד וילהלם ממולין עם סייעתו. וילהלם ממולין היה ממשפחה מיוחסת, איש בעל רוח כביר ואמיץ לב בגבורים, אבל אכזר ונמהר, איש קשה ורע מעללים, אשר תמיד היו כלי חמס מכרותיו, איש אשר הנקל היה לו לפשט ידו בגדוד, לשלול שלל ולבוז בז. הוא היה הראשון, אשר פתח בשוד וחמס תחלה. כי למען נהל את גדודיו בלחם התנפל על גרי המקומות האלה ושלח בבזה את ידו. בפרנציה הצפונית על יד גבול גרמניה נאספו אז המונים המונים נוסעי הצלב, מלותר ומבלגיה, וגם מאנגליה באו רבים באניות ונספחו על החיל הזה.

מצב הדבר הזה היה, בי בהכרח התחילו הגדודים האלה בראשית הקיץ תתנ“ו לשלוח יד ביושבי המדינות האלה, כי אכף עליהם המחסור מאד. רוב החלוצים היו עניים ואביונים, אשר לא הצטידו בדרך, מלבד כי לא היה שום סדר נכון בהנהגת המחנה הכבד הזה. בנוהג שבעולם אם יאספו למקום אחד גדודי צבא במספר רב, הנה טרם כל דבר יטכסו עצה, איך לנהל בלחם עם רב כזה. ואם בימינו אלה הדבר כן, עאכ”ו בימים ההם, בעת אשר ענינים כאלה התנהגו בכבדות וקשה היה להביא ממרחק לחם ומזון די ספוקו של מחנה גדול ועצום. בפֿרנציה הצפונית ובנפת נהר רינוס נאספו אז המונים המונים, אנשים מרי נפש ורעבים ללחם, אשר רק לשלול שלל ולבוז בז היה כל חפצם. ברובם היו אנשים שלא מן הישוב, אשר הקיאה אותם החברה האנושית, והם בדלותם ובשפלותם ובמאסם כל מלאכה ועבודה נספחו על חיל המתנדבים, בתקותם להבנות ממלחמת מצוה זו. המחסור הנורא, אשר הקיפם תיכף משעה ראשונה אשר נאספו לצאת לקרב, המית בלבם כל רגש חמלה וחנינה; ההכרח העצום הביאם לידי כך, להתהפך להיות טורפות שואפות לדמים. מלבד אשר מטבעם ועל פי חנוכם היו מסוגלים לידי כך, כי אהבו להרבות שוד וחמס בלי מעצור. על פי הסבות האלה נבין, כי המהומות אשר קמו אחר כך בנגב-גרמניה, ולרגלן נחרבו כמה קהלות ובני ישראל נהרגו לאלפים, היו כעין הכרח טבעי, אשר אי אפשר היה להמלט ממנו.

 

ב: גזירות תתנ"ו    🔗

ההשמדות בקהלות ישראל בגרמניה. סבת הדבר. טבע הענינים. המהומות הראשונות במדינת לותר ובנגב פֿרנציה. היהודים באלו המדינות מודיעים צערם לאחיהם בגרמניה. אלו בוטחים כי לא תאונה להם רעה. הדוכס גוטפֿריד מאַיים על היהודים בגרמניה. עדת מגנצה מבקשת חסות בצל הקיסר. הוא נענה לבקשת היהודים ומזהיר את גוטפֿריד מנגוע בהיהודים. גוטפריד נכנע מפניו. עדת מגנצה מקרבת לו אשכר. המהומות במיץ. עשרים ושנים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת הדת. יתר היהודים מתנצרים למראית עין. הם שבים אחרי כן לדת ישראל. מסעי הצלב בטריאר. פטר מאמיֶנס בא שמה ומכתב מקהלות פֿרנציה בידו. עדת טריאר מנהלת את פטר ואנשיו בלחם. המהומותבקולוניה. המהומות בשפיאר. ההגמון מציל את היהודים מידי האויבים. המהומות בוירמשה. אנשיה מרמים את היהודים הבוטחים בהם. ההרג הרב בוירמשה. היהודים הורגים את עצמם. הרוגי וירמשה. המהומות במגנצה. ההגמון רותרד. אמיכו ואנשיו באים העירה. ההרג הרב במגנצה. יתר הפליטה ברידסהים. ההרג הרב בהם. ההרג בקולוניה. רוב היהודים בקולוניה נמלטים. ההרג הרב בטריאר. האנוסים בעיר הזאת. הרב מיכה. האנוסים שבים אל דת אבותיהם. ההרג בערים רבות סביבות קולוניה. הרוגי קולוניה.

תולדות מסעי הצלב היא פרק איום ונורא בתולדת עם ישראל. כי עד אשר נסו נוסעי הצלב הראשונים להראות את גבורתם בארץ הקדם במלחמתם עם הסלדשוקים הראו את נחת זרועם להיהודים האֻמללים אשר יושבו לבטח עמם והרגו בהם לאלפים, גם החריבו כמה קהלות שלמות בישראל. כבר ראינו בפרק הקודם, כי מחמת ענים החלו נוסעי הצלב הראשונים לקצות ביהודים ולשלוח בבזה את ידם. ואולם אם היה הדבר בראשיתו קצת מפני ההכרח, הנה בסופו היה ברצון, בתשוקתם לשפוך דם ישראל. בראשונה אמרו לקחת רק את רכושם וקנינם, כי הכביד המחסור על הנוסעים, ולבסוף גמרו בדעתם לקחת גם את נפשם.

הדבר הזה, היינו הסבה הפנימית לההשמדות הנוראות בשנת תתנ“ו, ראוי הוא לשים אליו לב. הן בימינו אלה קמו כמה היסטוריים בגרמניה, אשר מקנאתם לעמם נסו לחפות על מעשי הנמהרים ועזי הנפש, או ללמד עליהם סנוגריא, לתלות את הסרחון בראש היהודים, כי הם בעצמם אשמו ברעתם, ובמעשיהם המגונים העלו עליהם חמת העם עד להשחית. ואולם באמת נודע לנו על פי עדים נאמנים ורשימות היסטוריות, אשר אין להטיל ספק באמתתן, כי המהומות הנוראות האלה היו מונחות בטבע הענין⁵. ההתעוררות הראשונה, להחלץ ולצאת בצבא על הסלדשוקים הפראים, אדוני ארץ הקדושה, היתה בלי ספק טובה ורצויה, כי מוצאה מרגש דתי עמוק. ואולם טרם עלה החיל הגדול על ירושלים, קדמו לו גדודי נוסעי הצלב, אשר לא נמצא בהם שום השפעה מצד האפיפיור או כהני הדת; אנשים ריקים ופוחזים, אשר אין רגש יושר וחמלה בכל מזמותם. המעולה שבין העומדים בראש אלו המחנות היה בלי ספק הנזיר פטר מאמיֶנס, אשר לשם שמים נתכון. ואולם הוא עזב את מדינת פֿרנציה והלך בראש מחנהו לביצנץ דרך ארץ אוּנגריה. בעברם בדרך הכריח אותם המחסור לגזול כל צרכי נפש ולקחת מיושבי המדינות בחזקה. אבל לא שמו פדות בין יהודים לנוצרים, גם לא מהרו לשפוך דם, כי אם, אנוסים על פי ההכרח הגדול, לקחו מכל הבא לידם. ואולם אלו הגדודים, אשר נשארו בנפת רינוס, עשו אחר כן את החמס והשוד עיקר, כי רק אל זה נשאו נפשם. במעשיהם אלו נראה כעין סדר מוסכם, כעין קשר, אשר קשרו החמסנים האלה להתנפל על היהודים ולעשות בהם כלה⁶ ולשלול את כל רכושם. את זאת נסו לעשות כבר עוד בעמדם על אדמת פֿרנציה ובמדינת לותר. באמצע החורף שנת תתנ”ו (בסוף שנת 1095 למספר הרגיל) פחדו היהודים במדינות האלה מאד, ומכתבים שלחו לאחיהם בקהלות גרמניה (בערים היושבות על נהר רינוס), כי יקראו לבכי ומספד ויתפללו בעדם אל ה‘, למען ירחם על פליטת יעקב. לעדת מגנצה בא גם כן מכתב כזה, וראשי הקהלה ענו לאחיהם בצרפת, כי גזרו תענית לעורר רחמים על אחיהם הנתונים בצרה במדינת פֿרנציה, כי לפי השמועה גדולה שם הסכנה. ואולם להם, לבני מגנצא, לא ישימו לב ולא ידאגו להם, כי אין שום סכנה נשקפת להקהלות בגרמניה⁷. אמנם נשמע הדבר, כי התפאר הדוכס גוטפֿריד מבוליון (אשר ממנו נדבר עוד), שהוא יקום דם המשיח ולא ישאיר לישראל שריד ופליט. ואולם עדת מגנצה, ובראשה הפרנס ר’ קלונימוס, חלתה את פני הקיסר הֵינריך הרביעי, אשר לבו היה טוב להיהודים, כי יהיה עליהם לסתרה. הקיסר נענה לבקשת העדה וצוה לכתוב אל כל השרים וההגמונים וגם אל הדוכס גוטפֿריד, כי יגינו על היהודים החוסים בשבטו. ועל זה קפץ גוטפֿריד ונשבע, כי מעולם לא עלה על לבו לעשות להם רעה⁸. עדת מגנצה הקריבה לגוטפריד אשכר חמש מאות דינרי כסף, וכסכום הזה נתנה לו גם עדת קולוניה.

ההשמדה הראשונה היתה בעדת מיץ. שם התנפלו נוסעי הצלב על עדת היהודים ויהרגו בהם עשרים ושתים נפש אדם⁹, ויתרם לא עצרו בנסיון ויקבלו עליהם למראית עין את הדת החדשה. ואולם כאשר עברה הסכנה שבו לדת אבותיהם. יותר לא שמענו על דבר פרעות, אשר פרעו נוסעי הצלב ביהודים אשר במדינת לותר; כי סוף סוף היו המדינות האלה מתנהגות בסדר מדיני, והמושלים וההגמונים הגינו על היהודים בכל תוקף ועוז ולא נתנו להצוררים לעשות עמם רעה, גם לא אזלת ידם להגן על המדינה מפני פרעות האַנַרכיה, ורק כאשר עברו גדודי נוסעי הצלב את גבול גרמניה החל הנגף, כי ידי הקיסר (אשר היה אז באיטליה) לא עשו חיל, להציל את היהודים מרעתם, מלבד כי יושבי הארץ היו מטבעם שונאים להם ולא עמדו להם בשעת דחקם.

כאשר עברו נוסעי הצלב את גבול גרמניה ראו היהודים את נפשם ברעה והחלו לדאוג לאחריתם. פטר מאמיֶנס הביא בידו מכתב מהקהלות שבמדינת פֿרנציה אל אחיהם בגרמניה, וכתוב באגרת הזאת, כי יספיקו לחם ומזון לפטר ולהעם ההולך לרגליו, ואז שלום יהיה להם ולא יאונה להם כל רע. הקהלות שבגרמניה שמעו לעצת אחיהם. כאשר בא פטר לעיר טריאר (או טריברש היא Trier ) קדמו היהודים פניו בלחם. את פני יושבי העיר, אשר עד העת ההיא לא נטרו להיהודים איבה, ראו והנה אינם כתמול שלשום. ויפחדו היהודים מאד לנפשם ויאמרו לכפר פניהם במנחה (בראשית הקיץ תתנ"ו), בירח אפריל באו נוסעי הצלב לעירקולוניה ( KÖLN ). היהודים הניסו את ספרי התורה אל בית אחד, אשר בצרו את חומותיו. ביום י"ז לחדש אפריל (כ"ב ניסן) התפרצו נוסעי הצלב אל הבית ההוא דרך הגג ויגזלו את “כלי-הקדש” של ספרי התורה ואת הספרים הקדושים רמסו ברגליהם. היהודים נסו לארמון ההגמון מקולוניה לעזרה, ואולם לא מצאוהו בבית. אחדים מאנשי ההגמון ועבדיו הלכו עם היהודים ויצילו את ספרי הקדש מידי החמסנים ויקחו אותם עמהם אל הארמון. עדת ישראל גזרה תענית על המאורעות האלה ויצומו בכל יום מבקר עד הערב, עד ערב חג השבועות, וגם נתנו צדקה לעניים. לנוסעי הצלב נתנו כופר נפשם את כל אשר להם, למען יעלו מאתם. זולת זה אמרו לתת לההגמון את כל רכושם אם יגן עליהם מחמת האויב¹⁰.

ביום השמיני לירח אייר (ג' מאַי) באו נוסעי הצלב על קהלת **שפיאר. ** בתחלה אמרו להתנפל על היהודים בהיותם בבית הכנסת (כי היה אז יום השבת) ולהמיתם כלם ביום אחד. ואולם להיהודים נודע הדבר וינוסו איש לנפשו. אז החלו להרוג בהם אחד אחד, ויפלו עשתי עשר נפש מהם, עשרה אנשים ואשה אחת, אשר המיתה את עצמה, לבל תפול בידי המרצחים ויתעללו בה¹¹. יתר היהודים נמלטו בינתים לארמון ההגמון יוחנן, אשר לבקשת הפרנס והשתדלן ר' משה בר' יקותיאל מהר לבוא בראש חילו להגן על רחוב היהודים. גם תפש אחדים מהאספסוף ויצו לכרות את ידיהם. למען הציל את היהודים מידי נוסעי הצלב עמד ההגמון ויושיבם בערי המבצר סביבות שפיאר להחבא שם, עד כי יעברו ימי הזעם. אמנם נסה אמיכו ואנשיו להסתער על היהודים גם בשבתם בערי המבצר, אבל לא יכלו להרע להם. בחמתם הוציאו קול על ההגמון, כי לקח שוחד מהיהודים להציל אותם מידיהם.

והשמועה באה לעיר וירמשה ( Worms ), את אשר עשו נוסעי הצלב להיהודים בשפיאר ומה הגיע אליהם. ויאָספו היהודים שם ויבואו אל ההגמון אדלברט (או אליברנד) לבקש מלפניו, כי יהיה עליהם למחסה מפחד האויב. נכבדי הקהלה חסו בארמון ההגמון ויתר היהודים נשארו בבתיהם, כי הבטיחו להם יושבי העיר להגן עליהם. והם עשו בערמה, כי אמרו היהודים לברוח מן העיר ולקחת את כל רכושם עמהם, ואולם בבטחם בחסד האזרחים הניחו את כל אשר להם בידיהם למשמרת. ביום י"ח מאַי (כ"ג אייר) באו נוסעי הצלב ויתנפלו על היהודים, אשר נשארו בבתיהם, כי פתחו אזרחי העיר את שעריה להם. כמעט כל בני העדה הומתו ורק מתי מספר נמלטו, אשר העבירו אותם המרצחים על דתם בחזקת היד; מן ההרוגים פשטו גם את שמלותם לעורם וישליכו את גויותיהם החוצה. כשמוע זאת היהודים, אשר נשארו בארמון ההגמון, וישלחו בגדים להלביש את גויות ההרוגים ולתתן לקבורה. נוסעי הצלב תפשו ילדים אחדים מבני הנהרגים ויכניסו אותם במסורת הדת החדשה, ואולם גם אלה שבו ליהדותם אחר כן. ביום הראשון לירח סיון (כ"ה מאַי) באו העירה רבים מבני הכפרים סביבות וירמשה, ויתחברו גם הם אל נוסעי הצלב להסתער אל ארמון ההגמון, ויושבי העיר עזרו להם. אומרים, כי יצא ההגמון אל היהודים, ואמר להם, כי אי אפשר לו לעמוד בפני האויבים הרבים, ולכן אין טוב לפניהם כי אם להתנצר, ואז שלום יהיה להם. היהודים בקשו ארוכה ממנו למען התישב בדבר, ואולם כאשר הגיעה השעה וההגמון פתח את השער לפני נוסעי הצלב, מצאו לחרדת לבם את היהודים שחוטים, כי הרגו בינתים איש את אחיו. על זה חרה אף האויבים ויתנפלו על גויות הנהרגים ויתעללו בהם כחיות טורפות. מספר הנהרגים בוירמשה בשני הימים האלה לא נודע בדיוק, אך משערים, כי היה קרוב לשמונה מאות נפש אדם¹². עלם אחד, ושמו שמחה הכהן, אמר לנקום נקמת דם אֶחיו בוירמשה, ויאמר לההגמון, כי מוכן הוא להמיר דתו. ויהי כאשר עמד בבית תפלתם שלף מאכלת חדה מתחת למדיו ויתקעה בלב אחד מקרובי ההגמון וימיתהו. מובן מאליו, כי כפר אחר כך בדמו את עונו זה. בין הרוגי וירמשה היתה גם אשה אחת ושמה מינא, אחת הנשים הכבודות והחשובות בעיר, אשר חשובי העירונים ושרים רבים ונכבדים היו רגילים לבוא אל ביתה. היא נחבאה בשעת המגפה במערה, ואחרי אשר נהרגו כל בני הקהלה מצאוה האויבים במחבואה וידברו על לבה, כי תמיר את דתה ותשאר בחיים, ואולם היא עמדה בנסיון ותמת על קדוש השם. הרוגי וירמשה נתנו אחר כן לקבורה, אבל רובם נקברו ערומים.

המאורע הנורא הזה, כי נכחדה קהלה שלמה, החריד את לב היהודים אשר שמעו את שמע המקרה המבהיל, וביחוד חרדו בני קהלתמגנצה הקרובה אל החללים. ויאספו חשובי העדה ויעמדו לפנירותרד ארכיהגמון במגנצה, לבקש ולחנן לפניו על נפשם. רותרד יעץ להם, כי יניסו את כספם ורכושם אל אוצר הכנסיה, והם יתחבאו בארמונו. היהודים עשו כעצתו ואז אסף רותרד את אנשיו וחילו להגן עליהם.

ביום כ“ג אייר באו גדודים של נוסעי הצלב העירה, ואליהם נספחו כמה מהעירונים להתנפל על היהודים; ואולם ההגמון רותרד ורוב האזרחים עמדו נגדם מזוינים ולא נתנו אותם להרע לבני-ישראל. בר”ח סיון בא אמיכו בראש חיל גדול של נוסעי הצלב (כשנים עשר אלף איש), ועמם רבים מבני הכפרים סביבות מגנצה, וגם פליטי העיר נלוו אליהם, ויחנו לפני שער העיר, כי לא אבו לתתם לבוא העירה. שני ימים נשאר אמיכו ואנשיו מחוץ לעיר, כי אמר רותרד לעמוד לימין היהודים ולהגן עליהם בכל כחו, אחר אשר לקח מידם שוחד שלש מאות דינרי כסף. גם שר העיר לקח מנחה מידם והבטיח להם להחביאם בארמונו. בינתים נסו היהודים לכפר את פני אמיכו במנחה, כי נתנו לו שבעה ליטראות זהב, גם אמרו לתת בידו אגרת אל יתר הקהלות כי יספיקו לו כל צרכיו בדרך אם יעלה מעליהם. ואולם כל זה לא הועיל להם ביום עברה. אמיכו היה איש קשה ורע מעללים ושואף לדמים. למראית עין אמר לשאת את פני היהודים, אחרי אשר נתנו לו כופר נפשם, ואולם לא מחה בידי אנשיו להתגרות בהם. ביום ג' סיון הגיחו מול שער אחד, אשר נפתח לפניהם. רבים מהיהודים, ובראשם הפרנס ר' קלונימוס בר משלם, הזדיינו ויאמרו לעמוד על נפשם; ואולם בראותם, כי החיל אשר העמיד להם רותרד להיות להם לעזרה הפך ידו ביום קרב, וגם ההגמון ברח מן העיר, נואשו מתשועה, ויעמדו ויהרגו איש באחיו, ואלו אשר לא הספיקה להם השעה לשלוח יד בנפשם נהרגו בידי האויב. רק בבית אחד התבצרו היהודים ונלחמו שם על נפשם עד עת ערב; ואולם לבסוף ראו, כי אין מנוס להם וימיתו את עצמם. גם היהודים אשר נחבאו בארמון שר העיר נפלו בידי נוסעי הצלב וימיתום. בית הכנסת היה למאכולת אש, כי אחד מפרנסי הקהלה, ר' יצחק בר דוד, שלח אש בחומותיו ונשרף עמו. העירונים קברו אחרי כן את החללים בתשע שוחות עמוקות אשר חפרו בשדה הקברות להיהודים. את המתים הוציאו בעגלות אל מקום הקבורה (שהיה מחוץ לעיר), וברכוש הרב, אשר הפקידו היהודים בידם, לא שלמו אפילו דמי הקבורה, אלא הפשיטו במחיר זה את המתים את בגדיהם. רק מתי מספר נמלטו מידי המרצחים, כי התנצרו למראית עין.

הפרנס ר' קלונימוס וחמשים ושלש נפשות עמו נמלטו ויחבאו בבית התפלה אשר לנוצרים, ולא נודע מקום מחבואם לאויביהם. וישלח רותרד ממחרת יום ההרגה להביא אותם בספינה אל העיר הקרובה רידסהים, ושם אמר להגן עליהם, הוא ושלש מאות אנשי צבא אשר עמו. ואולם כאשר באו היהודים השרידים לרידסהים אמר להם רותרד, כי לא יהיה עליהם לסתרה, אם לא ימירו את דתם. וימאנו האנשים לשמוע בקולו, והפרנס ר' קלונימוס בקש לשלוח יד ברותרד, אשר בנכליו ובמזמותיו המיט עליהם את הרעה. ואולם בינתים נאספו בני הכפרים ורבים מנוסעי הצלב ויהרגו את כל היהודים, לא נותר עד אחד. גם אלו אשר נמלטו אל היער נהרגו בידי האכרים אשר רדפו אחריהם.

זאת היתה אחרית הקהלה המפוארה הנודעה בישראל לשם ולתפארת. מספר ההרוגים היה יותר מאלף נפשות. מהם היו ר' יהודה בן רבנא ר' יצחק ומרת יהודית אשתו ובנו יצחק; רבנו ר' יצחק ואשתו מרת מרים ובניהם ואחיו ר' דוד ואשתו מרת צפורה ובנו ר' לוי ואשת בנו מרת יוסיפיה (יוסיפה, Iosepha ) ובניהם; רבנו מנחם בר דוד הלוי ובנו וכלתו ואֶחיו (ר' שמואל ור' אברהם) ובניהם; מר אורי ומר יצחק ואשת מר יצחק ובניהם ואחות מר יצחק נשחטו ונשרפו בבית-הכנסת¹³; ר' קלונימוס הפרנס¹⁴ ואשתו ובנו מר יוסף (שנשחט) ושני חתניו ואשת מר יוסף; מר יוסף ואשתו ושלשה בניו; מרת בילה ובניה; מרת יהודית ובניה; מר יוסף בר עובדיה ואשתו ובנו ובתו ונכדיו; מרת פרמושא ( Fermosa ) ובתה; מרת חנה ובתה; מר דוד הגבאי ואשתו ובנו ואשת בנו ובתו וחתנו ונכדיו; מר חנוך וביתו: מרת דולצא ומרים ובילט וגננא וגוטא ושמואל ונחמיה ויצחק – כלם נשחטו ביום אחד; מרת רחל וארבעה בניה שנשחטו; מרת רחל ובניה, ועוד רבים כאלה. בין ההרוגים אשר נרשמו בזכרון הפנקס נמצאו כמה נשים ובתולות, אשר עמדו בנסיון וקדשו את השם. רבים נשחטו, היינו, כי שחטו איש את אחיו ואב את בניו. משפחות שלמות נכחדו מן הארץ ביום אחד, נשים רכות וענוגות ובתולות המיתו את עצמן, לבל יתעללו האויבים בהן.

את תכונת ההגמון רותרד ראינו במעשיו עם הנמלטים לרידסהים. ואולם אין ספק, כי גם במגנצה עשה בערמה להמיט שואה על הקהלה ולמסור את בני ישראל להרגה, כי לולא זאת אפשר, כי היו עומדים האֻמללים על נפשם. אמת הדבר, כי היה חיל אמיכו רב ועצום בערך, אבל רבים מן העירונים היו עם היהודים ולא אבו לפתוח את שערי העיר לפני נוסעי הצלב. ורק אחרי אשר בא רותרד בעצה עם הצוררים היתה רוח אחרת גם עם אזרחי העיר. בכל אופן ידוע, כי לקח רותרד שוחד מידי היהודים והבטיחם על שקר להגן עליהם, וביום עברה הפך את פניו וינס, מבלי לנסות דבר אל נוסעי הצלב או לכל הפחות אל חיל העיר, אשר הפקיד על היהודים לשמרם. כל זה מאַמת את ההשערה, כי דבר לאט היה בינו ובין אמיכו, אם כי לא התברר כל עיקר דבר השמועה, כי היו קרובים מבני משפחה אחת. הרכוש הרב, אשר נשאר בידי ההגמון ובידי העירונים למשמרת, חלקו אלו ביניהם, וגם אמיכו ואנשיו לקחו חלקם בשלל. ואולם באמת לא רק אל השלל נשא אמיכו את עיניו, כי בלי ספק היו היהודים נותנים לו את כל אשר להם, למען הציל את נפשם; אלא מטבעו היה איש קשה ואביר לב, גם שנא את היהודים וארב לדמם. על הדבר הזה יעידו כל הרשימות של הימים ההם.

ביום ערב שבועות (כ"ט מאַי) באה השמועה מהמהומות הנוראות האלה לעיר קולוניה, וינוסו היהודים אל בתי הנוצרים אזרחי העיר לעזרה, וגם חלו את פני ההגמון (הרמן השלישי), כי יסך עליהם. אזרחי עיר קולוניה וההגמון הישר באדם בראשם חמלו על האֻמללים הצפויים אלי חרב ויחביאו אותם בבתיהם. למחרת היום (א' שבועות) באו האויבים העירה ויכלו את חמתם בעץ ובאבן, כי הרסו את בתי היהודים וגם את בית-הכנסת; כן הוציאו בחרון אפם את ספרי התורה וירמסו אותם ברגלם. ביום ההוא המיתו רק את ר' יצחק, אשר מצאו אותו המשחיתים בביתו עטוף בטליתו ויאמרו להעבירו על דתו, ואולם עמד בנסיון ונהרג. גם אשה אחת הומתה בידיהם¹⁵. יתר היהודים נשארו בבתי מכריהם הנוצרים, אשר חמלו עליהם. כפי הנראה היה מספר נושאי הצלב אשר התנפלו על קולוניה מעט, ולכן לא ערבו את לבם להתגרות מלחמה ביושבי העיר. ביום העשירי לירח סיון צוה ההגמון להוביל אותם למקומות שונים, להחביאם שם. על פי עצת ההגמון הושיבו אותם בשבע ערים בצורות. שם עמדו עד חדש תמוז, “מצפים יום יום למות”. אחרית הנמלטים האלה לא נודעה בבירור, אבל יש לשער כי נצולו¹⁶.

בו בזמן באו נוסעי הצלב בפעם השניה לעיר טריאר¹⁷. כאשר באה השמועה אל עדת טריאר, כי הצוררים באים עליהם, נפלה עליהם חרדת אלהים, בדעתם מה הגיע לשאר הקהלות, אשר התנפלו נוסעי הצלב עליהן. אחדים מהיהודים הרגו את עצמם, או כי שחטו את ילדיהם ואחרי כן שלחו יד בנפשם. רוב בני הקהלה נסו לעזרה אל ההגמון אגילברט, אשר החביאם בארמונו. בינתים הגיע יום חגם¹⁸, ונוסעי הצלב באו העירה, ועמהם רבים מעם הארץ, ויאספו בבית תפלתם. ההגמון נסה לדבר על לב הנוצרים, כי ימנעו מבוא בדמים, ואולם הנאספים עזי הנפש קצפו עליו מאד ויאמרו להכותו נפש. אגילברט הוכרח להחבא מפני זעמם באחד החדרים של בית-התפלה. שם נשאר שבעת ימים מבלי להראות החוצה. הצוררים חנו אחרי כן על ארמון ההגמון להבקיע אותו אליהם ולא יכלו. אז נגשו אל בית התפלה לבקש את ההגמון ולהמיתו. אגילברט נבעת מפניהם וישב אל ארמונו לדבר על לב היהודים, כי יתנצרו כלם ואז יעלו נוסעי הצלב מעליהם. ויהי כאשר מאנו היהודים לשמוע בקולו הוציא אחדים מהם אל הצוררים, למען ימיתו אותם, והנשארים בארמון ההגמון יראו ויפחדו לנפשם ויעשו את אשר נטל עליהם. ואולם גם בדבר הזה לא בגדו האֻמללים באמונתם. ההגמון ראה, כיהנשים מחזקות את לבות האנשים באלהים למען יעמדו בנסיון, לכן צוה ויוציאו את הנשים בעל כרחן ויסחבון אל בית התפלה ושם הכניסו אותן לדת החדשה באונס. אז קם אחד מרבני העדה ושמו מיכה ויאמר לאחיו: “באמת טוב לנו להמיר את דתנו מאשר נמות פה כלנו”, אז שמעו בני העדה לקול הרב ויאותו לקבל עליהם את הדת החדשה למראית עין. אגילברט מהר להורות להם בקצרה את עיקרי הדת הנצרת, ונטבלו כלם. הרב מיכה כנה את עצמו מאז בשם “אגילברט”, על שם ההגמון, אשר הכניסו בברית. ואמנם רק הוא לבדו נשאר אחרי כן בדתו החדשה. כי בשוב אחרי כן הקיסר הינריך מאיטליה ובשמעו את אשר נעשה בארצו, ויחר אפו מאד על הדבר הזה. גם הרשה להיהודים האנוסים לשוב לדת אבותם. כל האנוסים מלבד הרב מיכה השתמשו ברשיון הזה וישובו ויהיו יהודים נאמנים לדתם כבראשונה, ומצד הקהלות הוטל חרם ועונש על כל מי שיזכיר להאנוסים השבים את מעשיהם הראשונים¹⁹.

הרוגי טריאר, אשר נפלו ביום זעם ועברה היו: מר אשר הגבאי, ר' מאיר בר שמואל הנער (ר' מאיר בר… ושמואל הנער?); מר אברהם בר יו"ט ונערה קטנה; מרת אסתר בת חזקיה הגבאי ושתי בחורות מקולוניה הלכו על הגשר והטילו עצמן במים וטבעו (כלומר: בעת שסחפו אותן הצוררים לאנסן על דתן נשמטו מהם והפילו עצמן אל המים); ר' אליעזר ומרת אביגיל בת ר' שלמה.

בחודש תמוז תתנ"ו פשטו נוסעי הצלב על כמה ערים סביבות קולוניה ויאבדו מהיהודים נפש רב. בוולפלינגהופן שחטו היהודים איש את אחיו, למען לא יפלו ביד האויב (ד' תמוז, כ"ו יוני). בכפר אלטנר²⁰ נמצאו כשלש מאות יהודים והם שחטו זה את זה, ולא נשארו אלא שני בחורים ושני ילדים, אשר לא נשחטו ברוב סימנים וחיו אחרי כן מן המכה. אחדים לא עמדו בנסיון והמירו את דתם, וכאשר עזבו נוסעי הצלב את העיר באו האנוסים לקבור את אחיהם המומתים. בו ביום התנפלו גם על היהודים בקרפן, רבים מהם התנצרו להציל את נפשם. בו ביום התפשטו גדודים אחרים על העיר צנטא ( Xanten ), ויתנפלו על היהודים יושבי המקום ההוא²¹. השמדות כאלה אירעו עוד במקומות במקומות שונים על גדות הרינוס. נפשות רבות מישראל מתו על קדוש השם, ומתי מספר מהיהודים המירו את דתם באונס. במירה ( MÖRS ) פתה שר העיר את היהודים, כי יעזבו את דת משה ויחיו. וכאשר בקשו ממנו ארוכה להועץ בדבר צוה השר לאסור את ידיהם, למען לא ימיתו עצמם, כאשר עשו אחיהם בערים שונות. רוב בני העיר הזאת נאנסו על דתם. כדבר הזה קרה גם ברגנסבורג, כי לא אבו הצוררים להרוג את היהודים, אלא הביאו אותם בעל כרחם במסורת הדת החדשה. רוב האנוסים האלה שבו אחרי כן לדת אבותיהם.

הרוגי המקומות האלה נזכרו ברשימה אחת בשם “הרוגי קולוניה”. בין הקדושים האלה נזכרים שמות הנפשות היקרות: מרת רחל הזקנה נטבעה; מרת אורגיה נטבעה; ר' שמואל הבחור החתן נשחט ונטבע; ר' יעקב בר יצחק נטבע; מר יחיאל בר שמואל נשחט ונטבע; ר' שמואל הזקןנשחט; מר אלעזר בר לוי וזוגתו מתו ברעב (בלי ספק החביאו עצמם ומתו ברעב); מר יהודה בר אברהם וחתנו ר' יוסף נשחטו; ר' יהודה בר רבנו שמואל הלוי נשחט; ר' פטר בר יועץ הפיל עצמו מן המגדל; מר יהודה וזוגתו הגיורית ושתי בנותיה: מרת אסתר ומרת שרה; פסח הולד הקטן נשחט; עוד הרגו את גר צדק אחד “לא נתפרש שמו”; הנערה אביגיל בת מר שלמה עם שתי בחורות הפילו עצמן אל המים ונטבעו.

בין הרוגי אלטינאר נזכר: מר שמריה החסיד שנקבר חי וזוגתו ואחותו (והם) שחטו את בניהם ובנותיהם; מר אליקים שחט את בניו ובנותיו וגם הוא מת על קדוש השם; מר שמואל בר חייא נהרג עם בניו ובנותיו וחתניו וכלותיו. בעיר ההיא עמדו חמשה חסידים (ר' גרשם, מר יהודה בר אברהם, ר' יוסף, ר' יהודה הלוי בר רבנו שמואל ור' פטר) ושחטו את כל בני העדה, כשלש מאות נפש; ואחרי כן קם ר' פטר ושחט לארבעה חבריו, ולבסוף עלה הוא אל המגדל והפיל עצמו משם וימת… מה נורא הציור המבהיל הזה!

בכלל הראו היהודים אמץ ורוח גבורה רק במותם על קדוש השם; ואולם להקהל ולעמוד על נפשם לא נסו, יען ידעו מראש, כי לא יעמדו בפני החיל הגדול החונה עליהם, ולעמת זה קוו לרחמים אפילו בשעה שהיתה החרב מונחת על צוארם. ורק בעיר אחת, אשר לא פרש שמה, עמדו על נפשם בחברת העירונים, אשר אמרו להגן עליהם, וגם גברו במלחמה.

 

ג: המחנה הגדולה    🔗

ההתעוררות הגדולה באירופה. הגדודים הראשונים. הם שולחים בבזה את ידם. וולקמר ומחנהו במדינת ביהם. הרדיפות נגד היהודים בפראג. האנוסים בעיר הזאת. שובם לדת אבותיהם. הדוכס ברטיסלוו מנצל אותם ומגרשם ערומים. אחרית חיל וולקמר באונגריה. גוטשלק וחילו. אחריתם להכרית על גבול אונגריה. אמיכו וחילו. מלחמתו נגד בני אונגריה. מפלת החיל הזה. וולטר וחילו. פטר מאמינס וחילו. הם באים לקונסטנטינופול. הפרעות בחוצות העיר. הקיסר אליקסיום מעביר את הגדודים מעבר לים בוספורוס. נוסעי הצלב מתגרים בחיל הטורקומונים. נצחונם הראשון. אחריתם המרה. החיל הגדול. ההתעוררות בין הפרשים והאצילים. גוטפריד מן בוליון. הקונדי רימונד במדינת פרובינצה. בוהימונד באפוליה. טנקרד. תכונת רוחו ומפעליו. החיל הגדול הולך ומתאחד. ההכנות לעלות לביצנץ. בשורת האפיפיור להקיסר אלקסיוס. חסרון ראש ונגיד על כל צבאות המלחמה. יתרון החיל השני על הראשון.

אחרי אשר עברו נוסעי הצלב מפֿרנציה וממדינת לותר את גבול גרמניה נספחו עליהם רבים מיושבי הארץ הזאת והמחנה הלך ורב מיום ליום. הן במדינת גרמניה מצאה התנועה הזאת כר נרחב, כי כל תנאי המקום והזמן היו מתאימים לה. שם הותר קשר החברה לרגלי המהומות הרבות ומלחמת התושבים, אשר ארכה שם ימים רבים. בני דלת העם, אשר נתרוששו מאד, וגם רבים מן האכרים ובעלי מלאכות עזבו את עבודתם בבית או בשדה ללכת בגדולות ובנפלאות. וביחוד נעמו להם החיים במחנה המתנדבים לצאת למלחמה, כי שם אין מלך ואין שר, איש כל הישר בעיניו יעשה. חית ידם מצאו בפשטם ידם בגדוד, ויבוזו את כל אשר להיהודים. כבר ראינו מה עשו לקהלות ישראל בנפת הרינוס. ואולם בשכחם את מטרתם העיקרית נתפרדה עד מהרה החבילה, ונוסעי הצלב נפרדו כבר בראשית הקיץ תתנ"ו לגדודים שונים, אשר כל אחד ואחד חנה על דגלו ועשה כרצונו. כי מלבד שלא עמד בראש נוסעי הצלב איש גדול ונכבד, מפקד צבאות המלחמה בעז ותעצומות, הנה חסר להם בדרך מהלכם לארץ הקדם לחם ובר, ובהכרח שלחו בבזה את ידם. במקומות אשר לא מצאו יהודים להתנפל עליהם גזלו מן יתר התושבים בערי הפרזות, ומטעם זה נפלו רובם בחרב טרם הגיעו למחוז חפצם. גם אלה, אשר באמת ולב תמים נדבו לצאת למלחמת מצוה, הוכרחו להתחבר אל השודדים והמרצחים. נוסף על זה היה קשה מטעם ההוא לאחד את כל ההולכים למחנה אחד, כי היה בגדר הנמנע, להספיק לכלם מזון במקום אחד, אפילו בחזקת היד ועל ידי גזילה. מדינה אחת לא יכלה נשוא חיל רב ועצום כזה, אחרי אשר חסרו כל ההכנות הנצרכות בענין כזה על פי סדר קבוע ונכון.

פטר מאמינס נשאר זמן מה בקולוניה וסביבותיה, כי נהרו רבים לשמוע את דרשותיו, אשר עשו רושם גדול על לבות השומעים, ולכן חשב, כי יותר טוב וכשר לפניו, לחכות עוד שבועות מספר בגלילות האלה ולאסוף מחנה גדול. בינתים עבר הכומר וולקמר בראש גדודו דרך סכסוניה למדינת ביהם. שם התנפלו על היהודים ויבוזו את רכושם. ביחוד עשו פרעות בעיר פראג בירת המדינה, אשר שם הכריחו יהודים רבים לעבור על דתם ומהם גם מתו רבים על קדוש השם. הדוכס ברטיסלוו²² נלחם בימים ההם עם חילו נגד הפולנים, ולכן לא היה בעיר פראג, ובמדינת ביהם בכלל, איש אשר יעמוד בפני נוסעי הצלב. אמנם התנגד ההגמון קוסמס מפראג למעללי נוסעי הצלב, שהרי אין מן הראוי להעביר אדם באונס על דעת אמונתו; אבל דבריו לא עשו פרי, ונוסעי הצלב עשו בהיהודים כרצונם²³. משם נסעו למדינת אונגריה, וגם במדינה הזאת תפשו אומנות הגזל בידם. ואולם שם היתה תבוסתם שלמה, כי על יד העיר ניטרה ( Neutra ) נאספו עליהם האכרים מרי הנפש, על כי גזלו את כל אשר להם, ויתנפלו על נוסעי הצלב ויהרגו בהם רב, והנשארים נסו על נפשם, כי נפלה חרדת מות עליהם, ולא נשארו שנים יחדו. רבים נכבשו מבני אונגריה לעבדים, וגמולם הושב בראשם.

כגורל המחנה אשר עבר לרגלי הכומר וולקמַר היה גם גורל הגדוד אשר הלך עם הכומר גוטשלק. הוא אסף במדינת פרנקוניה, שוובן ולותר חיל גדול, כחמשה עשר אלף איש במספר. עם מחנהו זה אמר לעבור דרך מדינת פרנקוניה המזרחית (דרך בווריה) ומשם על גדות נהר דוֹנה לארץ הקדם (דרך אונגריה ובולגריה). בעברם דרך המדינות האלה וגם בבואם למדינת אוסטריה עשו כבני חברתם בביהם, כי גזלו וחמסו כאות נפשם. בבואם למדינת אונגריה באה אליהם השמועה מאחרית וולקמר וחילו, ולכן נתעכבו ימים מספר על הגבול ונתבצרו בעיר מוזון (מיסבורג). ואולם לא יכלו למשול ברוחם ולמנוע ידם מן הגזל, ולכן פשטו כפעם בפעם על הערים והכפרים סביבות המחנה לשלול שלל. ויהי כאשר מלאה סאתם התנפלו עליהם יושבי הארץ במר נפשם ולכדו את מבצרם. אחרית המחנה הזה היה כאחרית חיל וולקמר, רובם הומתו או נכבשו לעבדים ורק מעטים מהם נמלטו על נפשם²⁴.

והשמועה אדות המאורעות האלה באו אל אמיכו, אשר עמד בראש חיל כבד מאד, כמאתים אלף איש במספר. האיש הזה היה “פרא-אדם”, כאשר יצייר אותו אחד מרושמי הקורות האלה; וכבר ראינו את תעלולות אנשיו בעיר מגנצה. עליו נלוה וילהלם ממולן ואנשיו, אשר גם כפיהם נגואלו בדמי היהודים בקולוניה ובנותיה. המחנה הזה עלה בעריצות ובתועבות על שני המחנות שקדמוהו, כי רק לשפוך דם ולשלול שלל היה כל מאוים. בקרבם אל גבול אונגריה ידעו כבר, כי יושבי הארץ הזאת לא יחכו לקראתם בחבוק ידים, כי אם יעמדו על נפשם נגד עדת השודדים והמרצחים. אמיכו התפאר בגאוה ובגודל לבב, כי תכבד ידו על עם אונגריה, אשר לא אבה כי יעברו עולי-הרגל דרך ארצו, ולכן ייסר אותו קשה. ואולם האונגרים לא נבהלו מפניו. המלך קלמן אסף את חילו על יד מוזון להגן על ארצו. ותהי המלחמה קשה בין צבאות נוסעי הצלב וחיל האונגרים. נוסעי הצלב הראו אמנם גבורת ידם במלחמה הזאת אשר נמשכה ששת ימים, ואולם לא עמדו בפני חיל מלך אונגריה, יען כי מנהיגיהם עזבו אותם לנפשם. כי עוד בטרם גברו במלחמה רבו ביניהם כבר על דבר ה“ירושה”, מי ישב על כסא המלך קלמן, אשר בודאי ינתן בידם. ואולם עוד הם מריבים על דבר ה“ירושה”, והנה היתה מגפה במחנה נוסעי הצלב וינוסו ממערכות המלחמה, ואת כל הכבודה אשר ברגליהם עזבו להאונגרים, אשר באו וישוסו את מחניהם ויבוזו שלל רב. מכל המחנה הזה לא נשמע אחרי כן כלום, כי נפוצו כלם איש לעברו. מה היתה אחרית אמיכו לא נודע; רוב הנמלטים נהרגו בדרך בידי האכרים אשר ארבו להם.

גם המחנה אשר הלך עם פטר מאמינס נחלק לשנים. פטר ואנשיו נשארו זמן מה בקולוניה ובסביבותיה, ואולם רעו וולטר נפרד ממנו והלך דרך אונגריה ובולגריה לביצנץ. באונגריה לא קרה לוולטר ולהאנשים שהלכו אחריו כל אסון, כי בשלום ובמישור הלכו עם יושבי הארץ ולא נגעו בהם לרעה. ואולם בבואם לבולגריה התנפלו הבולגרים עליהם, לא במלחמה בשדה, כי אם ארבו עליהם ויזנבו את הנחשלים אחריהם. כה הלכו נוסעי הצלב עיפים וחסרי כח עד בואם אל קצה גבול ביצנץ. שם קדמו הביצנטינים אותם בשלום. וולטר מת כבר בדרך, ובראש הגדוד אשר הגיע עד קונסטנטינופול עמד אחד מבני משפחתו הנקרא גם כן בשם וולטר (הביניכטס). שם בבירת ביצנץ חכו נוסעי הצלב לקראת בוא פטר ואנשיו, כי היה מספר הבאים שם מעט מאד, אחרי כי נפלו רוב העולים בדרך בחרב או ברעב.

בינתים אסף פטר בגרמניה הדרומית חיל רב (יותר מארבעים אלף איש), ובראש הגדוד הזה עבר דרך אונגריה ובולגריה לממלכת ביצנץ. על דבר המאורעות, אשר קרו את המחנה הזה בדרך, לא נודע דבר ברור. אומרים, כי גם את פטר ואנשיו קרו מאורעות כאלה, אשר שמענו מהגדודים הראשונים, כי לא נתנו אותם האונגרים והבולגרים לעבור בשלום דרך ארצם. יהיה איך שיהיה, פטר הצליח יותר מההולכים לפניו, כי ביום השלשים לירח יולי שנת 1096 (ח' מנ“א שנת תתנ”ו) עמדו רגליו לפני שערי עיר הבירה. אליקסיוס קבל את פניו בכבוד, ואולם בינתים שמע כבר את שמע נוסעי הצלב וידע מה טיבם, לכן יעץ לפטר, כי ישאר שם עד כי יבואו יתר החילות של נוסעי הצלב אחריו. כי הוא עם חילו לא יעמוד בפני חיל הטורקומנים מלומדי מלחמה מנעוריהם. פטר נאות לדברי הקיסר, יען כי נוכח, כי טובה עצתו, רק בקש, כי יתנו לאנשיו מקום באחד מגרשי העיר וינהלום בלחם כל ימי שבתם שם. הקיסר מלא בקשתו, ואולם אחרי ימים מספר ראו שרי העיר ונוכחו, כי אי-אפשר לעצור בגדודים כאלה, אשר רק לפרוע פרעות כל ישעם וחפצם, וקשה להם לשמוע בקול נגיד ומצוה. גם פטר לא יכול למשול עליהם ולעצור בעד תאוותיהם ושאיפות רוחם. כאנשים בלי תרבות שטו בעיר וגזלו את אשר עבר עליהם בדרך. בידים ריקניות אמרו “לקנות” מאנשי העיר, כי הלכו כה וכה, וכל אשר ראו עיניהם אבו לקחת בחזקה. כי הלא לשם מלחמת מצוה התנדבו לצאת בצבא, לפדות את הארץ הקדושה מידי עריצים, ומי זה ימנע מהם את אשר שאלה עינם? מיום בואם לקונסטנטינופול חדל השלום בעיר, בכל יום ויום נשמעה צעקת העם על דבר גזלות, גנבות, הרג ושפיכות דמים, גם שלחו כמה בתים וארמנות מפוארים באש, או כי נועזו לשלוח יד בבתי התפלות ולגזול את כל הבא לידם. נקל לשער את מחשבות לב הקיסר אדות האנשים האלה. בינתים התחילו הטובים שבהם לקצוף על פטר, באמרם, כי לא יתכן הדבר, כי יושבים הם תחתם, אוכלים ושותים ומתענגים, והעיר הקדושה היא בידי האויבים האכזרים. הם חפצו לעזוב את קונסטנטינופול ולעבור את גבול אסיה. הקיסר אליקסיוס, אשר כבר שבעה נפשו למדי, לראות את נוסעי הצלב בעירו, מהר והחליט מפיהם לשלחם מעירו ולהפטר מהאורחים האלה. בשמחת לב העביר את פטר ואנשיו את הבוספורוס. מעבר ים בוספורוס, על יד היליניפוליס, תקעו נוסעי הצלב את מחניהם, על קצה הגבול של ממלכת ביצנץ.

כאשר דרכו רגלי נוסעי הצלב על אדמת אסיה לא ידעו לשים מעצור לרוחם ולתאוות נפשם. פה מעבר לגבול ממלכת ביצנץ לא שמעו עוד בקול נוגש ומצוה, כי הלא בארץ אויבי הדת הנוצרית עומדות רגליהם. חיל הטורקומנים לא נראה עוד שם, ובאופן זה פשטו אל הערים האלה וילחכו את כל סביבותיהם כלחוך השור את עשב השדה. כחדש ימים נתעכבו שם, והזמן הזה הספיק להם להשמיד את יושבי המקומות האלה ולעשות כל תועבה, באין מפריע בידם. ויהי כאשר כלו להחריב את המקומות סביבות הליניפוליס ולא נשאר להם עוד מחיה, הוכרחו לשים פניהם אל המקומות היותר רחוקים. ואולם בזה מלאה סאתם, אמת בצעם.

מן נוסעי הצלב, אשר חנו במחנה לפני עיר קונסטנטינופול קמו בתחלה הנורמנים והצרפתים, איזה אלפים איש, להסתער על ממלכת הטורקומנים. ויעלו ויבואו עד קרוב לניקייה (Nicäa )היא עיר המבצר באסיה הקטנה. שם נפגשו בלגיון של הטורקומנים, ויפלו עליהם ויכום ויבוזו שלל רב. בשובם מנצחונם זה לא היה עוד לגאותם קץ וגבול. אמנם העיד בהם פטר, כי אחרית גאון שבר, ואולם ה“גבורים” האלה לא שמעו בקולו, כי גבה לבם מאד ויתפארו בכח ידם ובגבורת ימינם. הגרמנים והאיטלקים, אשר נשארו במחנה, קנאו בהם קנאה גדולה, ויתנו גם הם ראש (את רינלד ) ויאמרו לפשוט בארץ הטורקומנים לשלול שלל ולבוז בז. פטר דבר על לבם, כי יחדלו מזה, כי סוף סוף יאספו הטורקומנים כעת את מחניהם ומרה תהיה אחרית נוסעי הצלב. ואולם הם לא שמעו בקולו ויעזבו את מחניהם. פטר ראה אחרית דבר ויתעצב מאד אל לבו, לכן עזב גם הוא את המחנה וישב לקונסטנטינופול. בינתים הלכו נוסעי הצלב ויבואו עד העיר קסיריגורדון, עיר מבצר, אשר היתה נעזבה אז. שם התבצרו נוסעי הצלב ויחכו, כי יבואו אחיהם, שנשארו במחנה, אחריהם. ואולם חיל הטורקומנים החונה בניקיה הגיח ממקומו ויבואו על נוסעי הצלב הנמצאים בקסיריגורדון ויכו את הנוצרים, אשר ארבו להם בדרך, ואחרי כן חנו על העיר וישימו עליה מצור. הנשארים בעיר נלחמו שלשת ימים ברוח גבורה, ואולם לשונם בצמא נשתה, כי סתמו הצרים את מבואות המים. רבים מנוסעי הצלב נפלו בשעת דחקם אל האויבים, אשר כבשו את העיר ויכו את כל הנופלים בידיהם לפי חרב.

והאַמיר אל-חאן עשה בערמה והעביר קול במחנה נוסעי הצלב על יד היליניפֿוליס: “נצחו הנוצרים את חיל הטורקומנים בניקיה, וכבר לכדו את העיר ושלל רב נפל בידם”. ויקומו כל הנמצאים במחנה לעלות גם הם, לחלק שלל. אמנם העידו בהם אחדים מראשי החילות, כי לא יאמינו בקול השמועה הזאת, כי ערום יערימו האויבים, להסיעם מן המחנה. אבל בתאותם לבוז את מחנה הטורקומנים הכו בסנורים וילכו דרך יערים והרים עד בואם אל מחנה הטורקומנים, אשר עמדו במישור ויחכו לקראת בואם ערוכים למלחמה. כראות המון נוסעי הצלב את האויבים קרובים אליהם נמוג לבם, ואולם עוד התחזקו להלחם על נפשם; וחיל האויב עשה בערמה וינס מעט מאמצע המחנה, בעוד כי שתי קצות המחנה (האגף הימני והאגף השמאלי של המערכה) לקחו עמדתן במקומן ולא משו משם. גם את הערמה הפשוטה הזאת לא הבינו נוסעי הצלב וירדפו אחרי המשלמים “הנסים”, עד כי היו להם מפנים ומאחור; כי הטורקומנים הנשארים במחנה הקיפו את הנוצרים ולא נתנו להם ידים לנוס. והבורחים הפכו פניהם אליהם, באופן כי עמדו בתוך בין מחנות האוב. הדרך מהיליניפוליס עד ניקיה הוא מלא הרים ובקעות, והנוצרים אשר לא היו בקיאים בפרטי המעבר לא ידעו אנה לנוס. במצבם זה נלחמו כנואשים ברוח אמץ וגבורה, אבל לא יכלו לעמוד בפני הטורקומנים, אשר נלחמו בעצה וגבורה ועל פי תכסיסי מלחמה. כה נפלו כל גדודי נוסעי הצלב ולא נשאר מהם שריד. המעטים, אשר היתה להם נפשם לשלל, נמלטו באניות, אשר עמדו על יד היליניפוליס, ויבואו לקונסטנטינופול. שם מכרו את כלי מלחמתם ונפזרו לכל רוח. זאת היתה אחרית חלוצי הצבא, אשר באו מאירופה לעזור להקיסר אליקסיוס ולקחת את פלשתינה מידי המשלמים (בראשית ירח אוקטובּר שנת 1096). ההסטוריים דרשו ומצאו, כי קרוב למאתים אלף איש מנוסעי הצלב ספו תמו בדרך או נפלו בידי הטורקומנים באסיה. אמנם לא הפסידו עמי אירופה הרבה, כאשר נפלו האנשים ההם במלחמת מסעי הצלב, כי רובם היו פליטי ארצות המערב, באופן כי עוד רָוַח להם בהפטרם מחלאת מין האנושי, אשר יצאה מהם. ואולם אי אפשר לכחש, כי בין הגדודים האלה היו גם אכרים ואנשי מעשה, אשר נלוו עמהם, ואלו עמד בראשם גבור חיל, בעל רוח כביר, כי אז היו מצליחים במעשיהם והיו מגיעים למחוז חפצם.

נוסעי הצלב הראשונים, אשר ספו תמו מן בלהות בראשית שנת תתנ“ז, היו ברובם, כאשר ראינו כבר למעלה, פליטי עמי אירופה, אשר באו לארץ הקדם לשלול שלל ולבוז בז, ואחריתם היתה להכרית. ואולם הרעיון הדתי, לשוב ולקחת את ארץ פלשתינה מידי הסלדשוקים, משל עוד בכל תקפו וגבורתו בארצות המערב והקיף את כל פנות העם לשבטיו. בכל ימי הקיץ תתנ”ו הלכה התנועה הדתית הזאת וגברה מיום ליום, ובפעם הזאת אחזה גם בגדולי העם ושריו. המונים המונים באו האצילים מכל ארצות המערב עם אנשיהם ועבדיהם ויעברו עד חוף מדינת אפוליה באיטליה, ומשם ירדו באניה לבוא לממלכת ביצנץ. ההתעוררות היתה גדולה מאד בגרמניה, בפרנציה ובאנגליה. מכל עבר ופנה נהרו בקול המון חוגג להאסף לגדוד אחד למלחמת מצוה זו. בכל עיר ועיר נפגשו בנוסעי הצלב, והדרכים היו מלאים המון רב. רוב נוסעי הצלב היו הפעם אנשי חיל, אשר בלב שלם התנדבו לצאת למלחמה. בידיהם הביאו כסף וזהב, כי מכרו בעירם את בתיהם ושדה אחוזתם וכל אשר להם ויתנו בכסף, יען גמרו בדעתם לבלי לשוב לעולם אל ארץ מולדתם, כי אם להשתקע בארץ הקדושה.

בירח אוגוסט שנת תתנ"ו נסע הדוכס גוטפריד מלותר (גוטפריד מבוליון) בראש חיל גדול, אשר אסף במדינת לותר, ויבוא לארץ הקדושה. הדוכס גוטפריד היה נצר ממשפחה רמה ונשאה, אחד מצאצאיו של הקיסר קרלוס הגדול, איש גבור חיל, תם וישר וירא אלהים²⁵. למסעו זה התנדב בלב ונפש, יען כי נגעה יראת אלהים בלבו; הוא השתתף במלחמת מצוה זו בגופו ובממונו. את ארמונו ומקצת אחוזותיו נתן בערבון לההגמון מליטיך על סכום הגון, אשר לקח ממנו. ותנאי התנה עם ההגמון, כי גאולה תהיה להם, לו ולנינו ולנכדו. מזה נראה, כי לא היה בדעת הדוכס גוטפריד להשתקע בפלשתינה, כי אם לשוב אל ארץ אבותיו, אחרי אשר יקים מזמות לבו, לפדות את העיר הקדושה מידי הכופרים. עם גוטפריד הלכו שני אחיו איסטכיוס ובלדוין. בלדוין היה איש מורם מעם, רב פעלים ואמיץ לב בגבורים, ובהרבה פרטים גבר על אחיו גוטפריד. שלשת האחים האלה עמדו בראש המחנה הגדולה, אשר בה נמצאו כמה שרים גדולים ונכבדים, וכלם התנדבו לצאת למלחמה, לא לחלק שלל, כי אם לעשות גדולות ונצורות. אמנם אין ספק, כי בין המון המתנדבים נמצאו גם רבים, אשר שמו עיניהם אל הבצע, או כי אהבת הכבוד והחפץ ללכת בגדולות ובנפלאות לקחו את לבם; אבל בכלל היו המנהיגים אנשים של צורה, שרים חשובים ונכבדים, והאנשים, אשר הלכו לרגליהם, שמעו בקולם לכל אשר צוו אותם, יען כי הסכן הסכינו עמהם עוד בארץ מולדתם.

אחד האנשים המצוינים בין נוסעי הצלב, אשר עמדו בראש התנועה הזאת, היה גםרובירטו דוכס נורמנדיה, אחי המלך וילהלם מאנגליה. האיש הזה לא התנדב לצאת למלחמה מקנאתו לאלהיו, כי אם יען צר היה לו המקום בארץ מולדתו. מטבעו היה רובירטו מנורמנדיה בעל מזג טוב, אבל לא ידע למשול ברוחו ולכבוש את יצרו, גם היה איש קל הדעת, אשר אין ברוחו נכונה. אֶחיו (המלך וילהלם מאנגליה והינריך) הצרו לו במאד, וגם האצילים בארצו, הנורמנים עזי פנים וקשי ערף, המרו ועצבו את רוחו. מטעם זה נמאסה עליו שבתו בארצו, ויהי כאשר הגיעה אליו השמועה ממסעי הצלב מהר גם הוא להלוות לחיל המתנדבים. את ארץ אחוזתו נתן לאחיו וילהלם בערבון על הסכום עשרת אלפים מרק כסף (בערך שש מאות אלפים מרק במעות גרמניה כיום), אשר לקח ממנו בהלואה. ויאסוף רובירטו בכסף הזה חיל גדול ועצום ויהי עליו לראש, וגם רבים מאצילי הארץ, אשר נדב לבם אותם לצאת למלחמה על צוררי הדת הנוצרית, נלוו עליו ויחנו על דגלו. מלבד רובירטו מנורמנדיה אספו עוד שרים רבים ונכבדים גדודים גדודים. ביניהם הצטיין ביותר הקונדי הוגו, אחי המלך פיליפוס מפרנציה. האיש הזה הלך בגדולות ובנפלאות, כי קוה לעשות מלוכה בארץ הקדם. ובאמת אהבוהו בני חברתו על מדותיו הישרות ומזגו הטוב, אבל חסרו לו כל אלו הכשרונות, אשר על ידיהם יצלח למלוכה.

במדינת פרובינצה קם הקונדי רימונד מטולושה, ויאסוף גם הוא חיל כבד בין גדולי המדינה ואציליה. מכל הערים נהרו אליו המתנדבים בעם ויחנו לרגלו. הקונדי רימונד היה איש חיל ובעל רוח כביר, אשר באמת ולב תמים קנא לדתו ויאמר לחרף את נפשו למות עליה. הוא היה נאמן לדת הנצרת בכל לבו ועליה מסר את נפשו, ולא לכבודו או לכבוד משפחתו עמד בראש החיל ההולך לפלשתינה. בעת ההיא מלאו לו כבר חמשים וחמש שנה, ולפני צאתו לפלשתינה נשא אשה חדשה, אשר ילדה לו בן. ויקח רימונד את אשתו ואת בנו הצעיר עמו. טרם עזב את מולדתו נדב סכומים הגונים לבתי הנזירים, למען יתפללו אלה בעדו, כי יצליח ה' את דרכו, אשר הוא הולך עליה. הקונדי היה איש עשיר, ולא מעוני ומרוב דחקות עזב את ארצו כרבים מהשרים בני גילו. אומרים, כי כבר בשנת תתנ“ו גמר בדעתו לבלי שוב אליה עוד, אלא להשתקע בארץ קברות קדושי דתו כל ימי חייו. בראשית שנת תתנ”ז (בירח אוקטובר שנת 1096) שם פעמיו לארץ הקדם; עמו הלכה מחנה גדולה וכבדה מאד, אשר נאספה לדגלו. רבים מהאצילים ומרום עם-הארץ מכרו את אחוזותיהם ונלוו אליו. בכלל היתה מחנהו היותר חשובה וגדולה בין מחנות נוסעי הצלב. הגמונים רבים, וביניהם גם הליגַט (מלאכו של האפיפיור), הוא ההגמון אדהימר, הלכו עם החיל הזה ללוותו בדרך, והמון כמרים נספחו עליהם.

גם במדינת איטליה קמה התעוררות חזקה ועצומה. בראש נוסעי הצלב ממדינות האלו עמד בוהימונד (בּימונד) בנו של הדוכס רובירטו גיסקרד ממדינת אפוליה. מוצא המשפחה הזאת היה מהאצילים הנורמנים, אשר באו שמה בחצי הראשון של שנות המאה הי“א למספר הרגיל, בימי ממשלת הקיסר הינריך השני מגרמניה. רוברטו גיסקרד לקח בראשונה את אלבירדה, אחת מבנות משפחתו, לו לאשה, ותלד לו את בנו בכורו בוהימונד. ואחרי מותה נשא את סיגלגיטה, ממשפחה מיוחסת ומפוארה, ותלד לו גם היא את רוגר. בחיי אביו הצטיין בוהימונד ברוח גבורה ובכשרון נעלה, ואף כי קנאה בו סיגלגיטה בחפצה להסב את הירושה לבנה רוגר, הנה גדל שֵם בוהימונד וכבודו. במלחמת הנורמנים על הקיסר אליקסיוס מביצנץ לקח בוהימונד חלק בראש, גם שמהו אביו רובירטו גיסקרד לנציב בארצות אשר לכד (1081–85). ואולם אחרי מות אביו ירש אחיו הצעיר רוגר את הכסא, ולו נתנה רק מדינת אוטרנטו למורשת אחוזה. מובן מאליו, כי איש רב פעלים כמהו לא מצא די ספוקו בממשלתו על מדינה קטנה כזו. בוהימונד נחן מטבעו ברב כשרון, מבנה גוו היה עצום, ובגוף בריא הזה שכנה גם נפש בריאה. רוח גבורה ואומץ התנוססה בו והיא הניעתהו לבקש לו מעשים כבירים כפי תכונת נפשו. הן בימי עלומיו היה כבר בארצות הקדם ותכן את רוח העמים היושבים בהן. כאשר הגיעה אליו השמועה ע”ד ההתעוררות הדתית למסעי הצלב היתה לו זו כדבר בעתו. בתנועה הזאת קוה למצוא את משאלות לבו: מפעל חשוב ראוי לו לענות בו. אמנם עמדה לו מניעה גדולה לשטנה בדרכו זה, כי אוצרו היה ריק, ולא יכול לאסוף חיל גדול, אשר יעמוד בראשו, כיתר האצילים בני גילו. מורשת אחוזה גדולה, אשר יתן אותה בערבון, לא היתה לו גם כן. אבל ברוחו השואפת לגדולות לא נסוג אחור למרות כל המניעות. הן ראינו כבר, כי רבים מגדודי נוסעי הצלב עברו למדינת אפוליה, ומשם ירדו באניה לבוא לממלכת ביצנץ. בוהימונד ידע לפתות את מפקדי הגדודים האלה, כי יבחרו בו לראש ולנגיד. בימים מעטים אסף חיל גדול, אשר סר למשמעתו, באופן כי יכול להתחרות בדבר הזה עם גוטפֿריד ממדינת לותר ועם רימונד.

בין שרי חילותיו, אשר הלכו עם בוהימונד, נפגוש באיש מצויין ונפלא, הואטַנקרֶד, בן אחות רובירטו גיסקרד אבי בוהימונד. טנקרד זה זכה לשם טוב²⁶ בתולדת מסעי הצלב בתור אדם המעלה, אשר הקדיש את כל כחו לדעה נשגבה. ואולם האמת תורה דרכה, כי מטבעו היה איש גבור חיל ככל בני גילו, אשר הלכו עמו במלחמה, אבל דבקו בו כמה מדות רעות. בלבו שכנה ערמה במדה מרובה, כאשר נמצא אותה בכל בני עמו, וזולת זה היה רודף אחרי הבצע, ובתאותו זאת לא ידע גבול וקצב. הרגש העיקרי שבו היתה רדיפתו אחרי הכבוד, אם כי התראה למראית עין בענוה וצניעות²⁷. טנקרד היה נפלא בתכונת רוחו. הוא אהב את הכבוד, אבל לא באותה המדה שמבקשים אחרים כבוד ויקר; הוא בקש תמיד דרך בפני עצמו, להצטיין באופן אחר מאשר יצטיינו אנשים אחרים בכח ידם או ברוחם הכביר. חפצו היה תמיד, כי יהיה לשיחה בפי הבריות, ולכן שאף למפעלים זרים ומשונים. אמנם לא התפאר הוא בעצמו במעשיו, אבל השתוקק, כי יפארוהו וישבחוהו חבריו. לו לא היה די בכבוד גבורים, כי אם בקש כבוד וגדולה באורח נפלא. בעת המלחמה הלך תמיד לפני המחנה, גם שקד מאד לבקש את האויב בדרך לא סלולה, בנקרות הצור, בתהו ליל ישימון. כל מה שגדלה הסכנה גדלה גם שמחת לבו, ובכלל אהב מאד להסתכן בנפשו. בשובו ממלחמה, אשר בה הערה למות נפשו, פרק את כלי זינו מעליו ואהב להתנהג עם חבריו בענוה ובחבה יתרה; אבל תמיד היה תפוש ברוב מחשבותיו העמוקות או כי הרבה שיחה בענינים חשובים. את כל דבריו דבר בכובד ראש ובהגיון עמוק. אם פגע בו איש לרעה, או כי השפיל במעט את כבודו, אז לא יכול עוד למשול ברוחו, חמתו היתה כלהב אש אוכלה, ומפני זעמו לא עמד איש. במצב כזה היה קשה לאדם להרגיע את רוחו ולכפר את פניו. טרם נספח על חיל נוסעי הצלב הרבה לשקוד על כתבי הקדש, ובפרט העמיק חקר בשאלות דתיות. ימים רבים ענה את נפשו והוגיע את מחו בחקר השאלה: אם מותר לאדם לשאת חרב וחנית. ואולם כאשר נלוה אל נוסעי הצלב מצא בזה את תאות נפשו, כי הלא מלחמת ה' הוא נלחם. טנקרד היה אדם נפלא בכל הליכותיו; מעלותיו הטובות ומומיו היו שלא במדה הרגילה. הוא היה בעל רוח כביר והוגה דעות עמוקות. לפעמים התנוססה בו גם רוח נדיבה, ואולם בחום לבו לא יכול לכבוש את יצרו ולהתגבר על מדותיו.

בוהימונד כבד מאד את טנקרד, בהיותו אחד מבני משפחתו. הוא ידע כי ברכה בו וכי יהיה לו לעזר רב, אם יספח על מחנהו. בכשרונו העצום יהיה לבוהימונד לעינים בדרך הזה, הן לעזור לו בטכסיסי מלחמה והן לנחותו בעצתו הטובה בכל עת מצא. בוהימונד דבר בגלל זה על לב טנקרד, כי יסור למשמעתו, וזה נאות לו וישבע שבועת אמונים, כי ילך עמו וישמע בקולו לכל אשר יצונו. ובאמת שמר טנקרד לבוהימונד את הברית ואת השבועה ועד שנת 1100 שמע בקולו ויהי סר למשמעתו. בכל העת ההיא לא הצטין טנקרד כל כך, כי לא עשה הרבה מדעתו. ואולם כאשר נשבה בוהימונד אחרי כן, וחיל הטורקומנים צר על אנטיוכיה, אז הראה טנקרד את רוחו הכביר ואת אומץ גבורתו עד להפליא. בעת ההיא מצא רוחו הסוער די ספוקו במפעל כביר ונמרץ.

כה היה מצב הענינים בראשית שנת תתנ"ז (בירח ספטמבר שנת 1096). האפיפיור אורבן שלח להגיד להקיסר אליקסיוס, כי חיל גדול במספר שלש מאות אלף איש עומד הכן לבוא לעזרתו, לפדות את המקום הקדוש, אשר עליו עמדו רגלי המשיח, מידי הסלדשוקים. נוסעי הצלב האלה לא היו כאנשי המחנה, אשר הלכה בראשונה לביצנץ עם פטר מאמינס ורעיו. לא אכרים ובני דלת העם, או פליטי עמי אירופה, מחוסרי לחם ובלתי מזוינים, בלא מפקד צבא יודע בתכסיסי מלחמה, לא אנשים כאלה עלו כעת לכבוש את הארץ הקדושה, כי אם אנשי מעלה, שרים נכבדים ומלומדי מלחמה מנעוריהם, עם אנשים החונים לרגלם וסרים אל משמעתם.

נוסעי הצלב היו בפעם הזאת מזוינים ובידיהם די כסף לקנות כל צרכיהם בדרך, שלא לקחת בחזקה, גם נגידי חיל עמדו בראשם, אשר ידעו לטכס עצה ולעשות את מעשיהם בסדר וחשבון. רק חסרון גדול נמצא בחיל הגדול הזה, היינו: כי נפלג למחנות, מבלי לשמוע בקול נגיד ומצוה אחד, הראש לכל הצבא היוצא למלחמה. הן ראינו כבר כמה שרי צבאות הלכו איש איש בראש חילו; ואולם למען הגיע אל התכלית המבוקשת היה מן הראוי, כי יתאחדו כלם תחת פקודת מצביא אחד למסע כל המחנות. אדהימר, שליחו של האפיפיור, היה למראית עין המאסף לכל המחנות, כי בשם ראש הכנסיה הקתולית הלך לפקד את צבאותם; אבל באמת לא שמעו הנסיכים בקולו, כי אם כל אחד ואחד הלך בראש גדודו ועשה כטוב בעיניו. עם כל זה נראה ברור, כי יתרון החיל הזה על החיל שהלך עם פטר ומרעיו, היה כיתרון האור מן החשך. בחיל הראשון נראה רק אספסוף של אנשים הולכים לשלול שלל ולבקש טרף לנפשם; ואולם בחיל השני נראה פרשים ואצילים, גבורים ואנשי חיל מלומדי מלחמה, אשר רוח גבורה התנוססה בהם, גם לא היו נגידיהם ומנהיגיהם חסרי עצה וגבורה למלחמה.

 

ד: נוסעי הצלב בביצנץ. הנצחונות על יד אנטיוכיה.    🔗

נוסעי הצלב הולכים וקרבים לביצנץ. תחבולות הקיסר אליקסיוס. הקונדי הוגו. הדוכס גוטפֿריד. הסכסוכים בינו ובין הקיסר. מלחמת צבאות הקיסר בחיל נוסעי הצלב. גוטפֿריד נכנע מפני אליקסיוס. הדוכס בּוהימונד עם חיל הנורמנים. הקונדי רימונד ויחוסו להקיסר. נוסעי הצלב הולכים לכבוש את מבצר נקיה. העיר נקיה במצור. הקיסר אליקסיוס עושה בערמה להאחז שם. חמת נוסעי הצלב עליו. שרי החילות משלימים עמו למראית עין. נוסעי הצלב עושים דרכם מנקיה. בלדוין במדינת אידיסה. הנסיך תורוס מנה אותו ליורש עצר. אנשי העיר דחו את תורוס מנשיאותו וימיתוהו. בלדוין נתמנה לנסיך באידיסה. נוסעי הצלב באים עד לפני שערי אנטיוכיה. העיר אנטיוכיה במצור. הרעב במחנה הנוצרים. מגפה בחילם. שודדי הים באים לעזור לנוסעי הצלב. מושלי המדינות הקרובות באים לעזור לאנטיוכיה. קרבוגא אמיר מוסול מאסף חיל גדול נגד הנוצרים. בוהימונד לכד את העיר בעזרת בוגד אחד בחיל המשלמים. קרבוגא בא על העיר ויצר עליה. הנוצרים בצרה גדולה. בהלה גדולה במחנה. בוהימונד הפקד למצביא על כל החיל. הוא שם קץ להמהומות בחיל נוסעי הצלב. מגפת חיל הסלדשוקים. תשועה גדולה לנוסעי הצלב.

כאשר הגיעה השמועה לביצנץ, כי נוסעי הצלב הולכים וקרבים לבוא לעזרת הנוצרים נגד הסלדשוקים, שמח אמנם הקיסר אליקסיוס לבשורה הטובה הזאת, אבל גם דאגה באה בלבו ויפחד מאד, פן יהיו נוסעי הצלב לו למוקש. הן חיל עצום ורב כזה יוכל לכבוש גם את כל ממלכת ביצנץ, ומי יערוב לו בדבר, כי לא יקומו לו לאויבים? כאשר פנה הקיסר בבקשתו אל האפיפיור, כי יבואו הנוצרים מארצות המערב לעזרתו, לא עלה על דעתו, כי יאסוף אורבן כשלש מאות אלף גבורי חיל לעלות על הסלדשוקים. אליקסיוס היה חכם הרואה את הנולד. הוא חשב בלבו, כי אף אם יעברו צבאות נוסעי הצלב בשלום דרך ארצו, הנה בלכדם את מדינות אסיה הקטנה מידי הסלדשוקים, ובפרט אם יעלה בידם לכבוש את עיר המבצר נקיה, מי לידו יתקע, כי באחרית הימים לא יעמוד לו שם אויב יותר קשה מאשר היו לו הסלדשוקים השכנים הרעים? מחשבות דאגה כאלה עלו כבר על לב הקיסר אליקסיוס בימים ההם.

אליקסיוס היה איש חכם ונבון, אשר ידע לכוון את השעה בכל דבר ודבר. גם במאורע הזה חשב את דרכו מראש והבין, כי כל עוד אשר לא פתח את שערי ארצו בפני הנוצרים נוסעי הצלב, הלא תלויים הם בדעתו. הוא חשב ומצא, כי אין טוב לפניו מלבוא במשא ומתן עם ראשי הגדודים, למען התנות עמהם מראש, על איזה תנאי הם הולכים לכבוש את ארצות אסיה. אליקסיוס זכר ראשונות, כי המדינות האלה נחשבו מלפנים על ממלכת ביצנץ ונלקחו ממנה בחזקת היד על ידי המשלמים. מטעם זה – אמר הוא – שורת הדין נותנת, כי לא יחזיקו נוסעי הצלב בהן, אלא ישיבו את האבדה לבעליה. אליקסיוס הציע לפני שרי הגדודים, כי יתחייבו לכבוש את הארצות בשמו. הן אמנם ישאיר אותן בידיהם, אבל הם יסורו למשמעתו והוא ימלוך עליהם; ועליהם להשבע לו שבועת אמונים, כי לא יתפרצו מפניו ולא יסירו עלו מעל צואריהם. כאשר גמר הקיסר כזאת בדעתו, מצא לנחוץ לפקוד בכל האופנים את צבאותיו ולבצר את חומות מבצרי ארצו, גם לחזק את אניות המלחמה. כי סוף סוף הלא הולך וקרב מחנה גדול מאד, ומי יודע, אם יתרצו האנשים לקבל עליהם את התנאים, אשר ישים אליקסיוס לפניהם. הן אמנם חשב לפתוח עמהם בשלוה תחלה, אבל בכל האופנים מצא לנכון לפניו להכין עצמו גם למלחמה, לעמוד נגד נוסעי הצלב בחיל וכח.

דרך הקיסר היתה צלחה בתחלה. הן ראינו, כי בין נוסעי הצבא היה גם הקונדי הוגו, אחי המלך פיליפוס מפֿרנציה. האיש הזה לא הצטין מעולם ברוח אומץ וגבורה, כי אם רדף תמיד אחר הכבוד המדומה. הוא חפץ להיות אחד מהעולים הראשונים ולכן לא חכה עד אשר נאסף כל המחנה ההולך לרגלו, כי אם נחפז לבוא לאיטליה. שם כבדהו האפיפיור במתנה הגונה, כי נתן בידו דגל הנקרא על שם פטרוס תלמיד המשיח. מאיטליה כתב הוגו אגרת של מליצות לקונסטנטינופול לבשר שם את דבר בואו לביצנץ. בראשית החורף שנת תתנ"ז ירד על חוף בארי באניה לבוא למבצר דירַכיוס בממלכת ביצנץ. שם קבל אותו פקיד המבצר בכבוד גדול, וגם הפקיד שומרים לראשו, כדי לכבדהו, אבל באמת נתכוונה ממשלת הארץ לשמור עקביו, מבלי אשר הרגיש בזה הקונדי הוגו. מעיר דירכיוס הלך בלוית שומריו עד קונסטנטינופול, וגם שם קבל הקיסר את פניו בחבה גדולה. כל זה עשה רושם גדול על לב האיש הזה, אשר בנקל גנבו את לבו. וכאשר דרש ממנו הקיסר שבועת אמונים, כי יהיה סר למשמעתו, לא אֵחר מלמלא אחרי דבריו.

בינתים שם הדוכס גוטפריד את פעמיו לקונסטנטינופול דרך ארץ גרמניה. בבואו עם חילו עד גבול אונגריה שלח להגיד למלך קלמן, כי לא כנוסעי הצלב הראשונים כן המחנה ההולך לרגליו. חלילה לו לגזול או לקחת דבר מה בחזקת היד מאת אֶחיו הנוצרים, כי לא לעשות רעה לבני דתו מטרת מסעו, כי אם לפדות את ארץ הקדושה מידי הצוררים; אוכל בכסף יקנו בני חילו ולא יפגעו באיש לרעה. וישמע המלך בקול הדוכס גוטפריד ויתנהו עבור בגבולו בשלום. גם במדינת בולגריה לא קרה להם אסון בדרך. כה הלכו במסלה דרך ניסה (היא ניש) וסופיאה לבוא לממלכת ביצנץ. ויהי כבואם לעיר פיליפופול ויודע לגוטפֿריד את אשר עשה הוגו בקלות דעתו וירע מאד בעיניו וגם כל ההולכים עמו קצפו על זה קצף גדול. בחמתם שלחו יד ביושבי מדינת טרקיה (אשר על ממלכת ביצנץ נחשבה) ויחלו לשלול מהם שלל. באופן זה עברו עד בואם ביום כ"ג דצמבר שנת 1096 לפני שערי העיר קונסטנטינופול.

הקיסר אליקסיוס ידע את אשר בלב גוטפריד ואנשיו עליו, אבל עם כל זה התאפק ופתח עמהם בשלום. ואולם כאשר דרש גם מגוטפֿריד, כי ישבע לו שבועת אמונים, סרב זה לעשות כן. המחנה אשר לגוטפֿריד עבר לפירא, אחד המגרשים של קונסטנטינופול, ויחן שם. במגרש הזה נתעכבו כירח ימים, מבלי נגוע באיש לרעה, כי מצות גוטפריד חזקה עליהם, כי יתנהגו בשלום ובמישור עם יושבי הארץ. גם גוטפֿריד משל ברוחו ולא הראה אותות איבה ומשטמה להקיסר. ואולם כאשר שלח אליקסיוס לקרוא לו, כי יבוא אל בירת ממלכתו פנימה, לא אבה גוטפריד לבוא לקול הקריאה הזאת, באמרו, כי איננו יודע את אשר בלב הקיסר עליו, למען יתמסר בידו.

כה עבר כל החורף שנת תתנ"ז, והקיסר נוכח, כי בדברים לא יעביר את הדוכס גוטפריד על דעתו. מטעם זה אמר לנסות דבר אליו בחזקת היד. ביום השני לירח אפריל, שני ימים לפני התקדש חג פסחם, התנפלו צבאות הקיסר על נוסעי הצלב, אשר חנו בפירא. ואולם חיל גוטפריד עמד בקשרי מלחמה ויכה את צבאות הקיסר אחור. אליקסיוס נסה עוד הפעם להשלים עם גוטפריד וישלח את הקונדי הוגו לפתות אותו, כי יאות להשבע את השבועה, אשר ידרוש הקיסר ממנו. ואולם גוטפריד גער בהוגו לאמר: “אתה, בנם של מלכים, נמכרת לעבד, וכעת באת לפתותני גם אָני, כי אהיה לעבד. לך אמור לשולחך, כי לא אשבע כחפצו, וגם לא אעבור את ים בוספורוס, עד אשר יבואו יתר הגדודים הנה”. בשמוע אליקסיוס את הדברים האלה צוה לחילותיו להתגרות עוד הפעם מלחמה בחיל גוטפריד. ביום ג' אפריל התנפלו צבאות הקיסר על נוסעי הצלב, והפעם גברה ידם עליהם. אחרי המגפה, אשר היתה בחילו, נכנע גוטפריד מלפני הקיסר והתרצה לפניו, בהשבעו לו כחפצו. ימים אחדים אחרי כן עברו אנשיו את הבוספורוס. ואולם אליקסיוס נזהר ברוחו מהכעיס את גוטפריד ומהרעימו, לכן קבלהו אחרי כן בכבוד גדול וגם נתן לו תשורות חשובות ויקרות כיד המלך. ובאמת לא נשאר שום טינא בלב גוטפריד על הקיסר, ויפרד ממנו בשלום.

בינתים התחילו גם יתר החילות של נוסעי הצלב להתקרב לבירת הארץ. הראשון, אשר הגיע לקונסטנטינופול אחרי אשר הלך גוטפריד משם, היה בוהימונד עם חיל הנורמנים. בּוהימונד עזב עם חילו את מדינת אפוליה בראשית החורף שנת תתנ"ז לבוא לבירת ביצנץ דרך מדינת תרקיה ומוקדון. בעברם בדרך התנפלו גדודיו כפעם בפעם על יושבי הארץ, אשר הקשו את לבם ולא אבו להספיק לחם ומזון לחיל נוסעי הצלב. ואולם בּוהימונד השתדל בכל עז למנוע את גדודיו מבוא בדמים, למען לא יעלו עליהם את חמת הקיסר. אליקסיוס שלח את צבאותיו להיות למשמר על הארץ, לבלי ירבו בה נוסעי הצלב חמס ושוד, וכמעט אשר בא לידי מלחמה בין צבאות הקיסר ובין נוסעי הצלב. ואולם בוהימונד השגיח על זה, כי לא יתגרו אנשיו מלחמה בחיל הקיסר. ביום הראשון לירח אַפּריל, והוא התקרב כבר עם מחנהו לקונסטנטינופול, עבר בּוהימונד לפני צבאותיו וימהר להתראות עם הקיסר, אשר קבל את הנסיך הנורמני בכבוד גדול, גם נשא משאות מאת פניו. מבלי חשוב הרבה בדבר נאות בוהימונד להשבע לו שבועת אמונים כחפצו. ואולם כאשר דרש בוהימונד ממנו, כי יפקידהו לשר ומושל על המדינות אשר יקח בחרבו, וביחוד על מדינת אנטיוכיה, אשר אמר בּוהימונד להסתער עליה, התחיל הקיסר להטיל בו חשד, ומאז שמר את צעדיו והשגיח עליו בשבע עינים, לדעת את כל אשר בלבו לעשות. אליקסיוס גמר בדעתו בשכבר הימים, כי כל ארצות הקדם לו הן, וכל מה שיקנו נוסעי הצלב קנה הוא. ולמטרתו זאת אמר להגיע, אם בשלום ובמישור ואם בתחבולות ערמה.

גם יתר הנגידים אשר על חילות נוסעי הצלב באו בימים ההם לקונסטנטינופול, וכלם מלאו אחרי דברי הקיסר להשבע לו את השבועה אשר דרש מהם. רק הקונדי רימונד ממדינת פרובינצה עמד על דעתו וימאן להשבע להקיסר על הדבר הזה. אחרי כמה סכסוכים ואחרי אשר התערב גם בּוהימונד בדבר, השלים הקיסר עם רימונד, ואולם מהיום ההוא נשארה שנאה כבושה בין רימונד ובוהימונד, והקיסר משנאתו לבוהימונד נטה אחרי רימונד, אשר לא היה איש גאה וגאון כבוהימונד הנורמני. בסוף ירח אַפּריל שנת 1097 נתאחדו צבאות נוסעי הצלב ממדינות פרנציה, לותר, פרובינצה ואיטליה לעלות על הסלדשוקים למלחמה, ואולם נגידי החילות קנאו זה בזה ונטרו איבה איש לאחיו. גם עין הקיסר היתה צרה בהם, וזה הצר צעדי אונם מראשית מפעלם. ההתעוררות הראשונה היתה לכבוד הדת, ואולם בינתים היה כל הדבר הזה לענין מדיני ולסלע המחלוקת בין ראשי החיל ובין הקיסר אליקסיוס, ועל פי הרוב גם בין נוסעי הצלב בעצמם. כי כל אחד ואחד ממפקדי צבא המלחמה התנשא לאמר: “אני אמלוך או אני אהיה לשר ונגיד בארצות הנכבשות”. כל זה אירע עוד טרם נכבשו המדינות בארץ הקדם.

הצעד הראשון של חיל נוסעי הצלב היה להבקיע אליהם את עיר המבצר נקיה. העיר הזאת היתה אז בירת ממלכת הסלדשוקים ושם חנה השלטן עַרסלאן, אשר משל עוד על רוב מדינות אסיה הקטנה. השלטן התברך אז בלבו, כי אחרי המגפה, אשר היתה בחיל נוסעי הצלב, לא יהינו עוד לעלות על העיר פעם שנית. לכן לא הכין את צבאותיו לקרב, באופן כי בנקל הניחו גדודי גוטפריד, אשר עברו את ים בּוספורוס בראשית ירח אַפּריל, עד קרוב לעיר וישימו עליה מצור. השלטן בעצמו לא היה אז בבירת ממלכתו, ונגיד הצבא, אשר הפקיד תחתיו, חשב כבר למסור את העיר בידי נוסעי הצלב, מיראתו, כי לא יוכל לעמוד בפניהם. ואולם כבוא אליו השמועה, כי השלטן הולך וקרב אל נקיה וחיל גדול עמו חזקו ידיו. באופן זה החלה המלחמה בין הסלדשוקים והנוצרים. ביום י“ד מאַי החלו הנוצרים לשפוך סוללה על העיר ולהסתער עליה בגבורה ולפרוץ בחומותיה. ימים אחדים נלחמו צבאות נוסעי הצלב על החיל אשר עמד בעיר למשמרת והגין על חומותיה. בינתים בא השלטן עם חיל רב ויחן לא רחוק מצבאות הנוצרים. עצתו היתה להתנפל עליהם מאחוריהם, ובו בזמן יגיח חיל הסלדשוקים מהעיר, באופן כי תהיה המלחמה לנוסעי הצלב מפנים ומאחור. ואולם צבאות הנוצרים קדמו אותו. כאשר הסתער חיל השלטן ביום י”ז מאַי על הצרים קדם אותו הדוכס רימונד עם צבאותיו בתוקף ועוז. וינוסו הסלדשוקים מן המערכה ויפול מהם עם רב (אומרים כי נפלו מהם כשלושים אלף איש). באופן זה אפסה כל תקוה לעיר נקיה לעמוד עוד בפני חיל הנוצרים הצרים עליה. ערסלאן שב לאסוף חיל גדול עוד הפעם להלחם על הנוצרים. אבל בעיר הבירה לא יכלו להתחזק ימים רבים. חיל פרובינצה חתר באחד המקומות חתירה עמוקה מתחת אחד המגדלים של חומת העיר, ותפול שם תחתיה. ממערב העיר הגיחו הביצנטינים באניות עד החומה, אשר במקום הזה לא היתה בצורה כל כך. ויהי כראות שר העיר, כי מצבו ברע וכי אי אפשר לו לעמוד בפני האויבים הרבים והעצומים, ויאמר להשלים עמהם ולמסור את העיר בידם. אז הערים אליקסיוס וישלח להגיד להסלדשוקים, כי ישלים עמם בתנאים מרוצים יותר, אם יתנו רק את חיל הביצנטינים (אותם אשר התקרבו באניות לצד המערב עד החומה) לבוא העירה. מלאכי הקיסר, אשר היו בקיאים בתחבולות כאלה, הצליחו להתפשר עד מהרה עם המשלמים, והאחרונים פתחו את השער לפני הביצנטינים ביום העשרים לירח מאַי, וכאשר נכנסו אלו העירה מהרו לסגור את השער, באופן כי נשארו חילות נוסעי הצלב מחוץ לחומה, והקיסר היה לאדוני העיר²⁸.

אליקסיוס ידע בנפשו, כי העלה בדבר הזה על נפשו חמת כל נוסעי הצלב, יען אשר רמה אותם וגם קפח את שכרם. כי סוף סוף לכדו צבאותיהם את מבצר נקיה, בעוד אשר קצר הוא ברנה ובלי עמל רב את אשר זרעו הם בחרף נפש. למען שכך את הכעס והחמה של שרי הצבא אמר לחילות נוסעי הצלב, כי כל השלל הנמצא בעיר יהיה להם והוא לא יקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל. נגידי החיל ראו, כי אי אפשר להם לדין עמו, אחרי אשר התבצרו צבאותיו בעיר, לכן התפַּיסו לקחת את השלל הרב אשר מצאו שם. ואולם אם גם למראית עין השלימו עם הקיסר, בלבם שמרו את הדבר הזה ונטרו לו איבת עולם.

אחרי כל הדברים האלה אסף הקיסר את ראשי החילות להועץ עמהם על דבר המלחמה העתידה. ואחרי אשר נשבעו לו מחדש, כי יעבדו אותו והוא יהיה מושל בכל המדינות אשר יכבשו, הבטיח להם אליקסיוס מצדו לשלוח עמהם חיל גדול להיות להם לעינים במלחמתם באַסיה. ראשי המחנות של נוסעי הצלב לא אבו להתעכב הרבה בדרך, כי עיניהם היו נשואות אל הארץ הקדושה, לפדותה מידי הסלדשוקים.

ביום כ"ז יוני עזבו צבאותיהם את עיר נקיה, וילכו הלאה דרך הרים ובקעות באורח בלתי סלול באַסיה הקטנה, ופניהם מועדים לקרן דרומית-מזרחית של המדינות האלה. ביום הראשון לירח יולי באו לבקעת דוריליום (היא אסקי-שיר כעת) ושם נפגשו בחיל השלטן, אשר אסף בינתים מחנה גדול, כמאה וחמשים אלף רוכבים בסוסים, להתיצב לפני נוסעי הצלב. ערסלאן כִּון את השעה להתגרות מלחמה בחילות הנוצרים, אשר לפי שעה התפרדה חבילתם. בוהימונד, טנקרד ורובירטו הקריבו עם גדודיהם ויעמדו בבקעת דוריליום, בעוד אשר יתר המחנה התעכב עוד בדרך מהלך כמה שעות מחיל החלוץ העובר לפניו. הסלדשוקים הסתערו בחמה שפוכה על החלוץ ממחנה הנוצרים, כי אמרו לכלותם טרם יסיעו יתר השרים את גדודיהם למערכת המלחמה. ואולם בוהימונד עמד בקשרי המלחמה ברוח גבורה ובחרף נפש, עד כי באו כל החילות לעזרתו ויכו את הסלדשוקים מכה רבה, ויפלו חללים רבים בחיל השלטן, והנשארים נסו לצד מזרח אַסיה.

על ידי הנצחון הגדול הזה נפלה כמעט כל אסיה הקטנה בידי הנוצרים. נוסעי הצלב רדפו אחרי הסלדשוקים עד העיר הירקליאה-הקטנה (היא אריגלי כעת), אם כי היתה הדרך לא סלולה וגם חסר להם לחם ומזון, כי החריבו הסלדשוקים את הארץ טרם עזבו אותה. בעיר הירקליאה נפרדו גדודי הנוצרים. חיל קטן (ובראשו עמדו בלדוין אחי גוטפֿריד וטנקרד) הלך דרך קיליקיה לסוריה, ואולם החיל הראשי הלך דרך קסרין של קפודקיה²⁹ וקומנה³⁰ מצפון להרי ארמיניה (טורוס) ויבואו עד מרַש. בדרך עברו נוסעי הצלב במקומות, אשר חנו שם הארמינים, ואלו התחילו גם מצדם להתגרות מלחמה בהסלדשוקים אדוני הארץ. הדבר הזה היה לישועה גדולה לחיל הנוצרים. לעיר מרש בא גם חיל בלדוין ונתעכב שם זמן מצער. אחר כן נפרדו שני המחנות מחדש, בלדוין ואנשיו הלכו עד קרוב לנהר פרת ויכו שם בחברת האַרמינים את הסלדשוקים אשר שם (בחורף שנת תתנ"ח). וישמע תורוס, שר אידיסה, את אשר עשה בלדוין להסלדשוקים (אשר משלו במדינה זו אחרי קחתם אותה בשנת ת"ת לאלף החמשי) וישלח לקרוא את הגבור מלותר לבוא אליו. תורוס קבל את בלדוין בבואו אליו בכבוד גדול ויבחר בו, כי יירש את ממשלתו אחריו. ואולם אחרי אשר עברו לבלדוין שבועות מספר באידיסה לא נעמה לו עוד הישיבה במקום הזה בלי כל מעשה ועבודה, ויאמר להפרד מתורוס וללכת משם. ויקומו יושבי העיר לעכב את בלדוין אצלם, וידיחו את תורוס מנשיאותו וימיתוהו, ואת בלדוין הושיבו תחתיו על כסאו (בסוף החורף שנת תתנ"ח), ולפי הנראה היתה יד בלדוין בדבר. ויתחזק הגבור הזה בממשלתו ברוח גבורה ועצה, והמאורע הזה הביא ברכה רבה לחיל נוסעי הצלב בכלל, כי היה להם בלדוין ממדינת אידיסה לעזר גדול.

בינתים הלך החיל הגדול של נוסעי הצלב ויעברו דרך רחוקה לצד נגב ויבואו עד נהר-אל-עזי (הוא הנהר אורונטס בסוריה); משם הלכו על יד הנהר הזה עד בואם אל העיר הבצורה אנטיוכיה (ביום כ"א אוקטובר שנת 1097) ויאמרו לצור עליה. העיר הזאת היתה בימים ההם אחת הערים היותר חשובות וגדולות על שפת הים הגדול (היא יושבת מהלך יום אחד מחוף הים), והמשלמים, אשר משלו בה אז, בצרוה מאד ויחזקו אותה בפני כל צר ואויב. לצד נגב (אשר שם עברו מי נהר אורונטס) ולצד מערב היה מן הנמנע להתקרב אליה, ואולם גם לצד מזרח וצפון היה מעמדה איתן מאד. חומה בצורה הגינה על העיר, וארבע מאות וחמשים מגדלים היו לחומה זו, אשר שם עמד חיל המשמר לירות בכל הקרב אליה. בעיר אנטיוכיה משל אז האַמיר בגי ציאן, איש קשה ואכזר, אשר לעריצותו ואכזריותו לא היה קצב וגבול, ואולם רוח גבורה נוססה בו, לעמוד בפני חיל נוסעי הצלב, גם בטח באֶחיו המשלמים, כי ישלחו לו חיל לעזרה נגד הנוצרים. ובאמת בא אחרי כן חיל עצום להושיע לו מיד נוסעי הצלב, אבל אֵחר זמן בואו.

נוסעי הצלב החלו לצור על העיר, אבל נהגו בזה בשתי ולא בגבורה. כי היה העם עיף ויגע מעמל הדרך הרב, עד כי באו לפני שערי אנטיוכיה, ויאמרו להנפש שם ולהתענג על הדר הטבע במקום ההוא, אשר היה אז כגן רטוב מלא ברכת ה'. בקלות דעתם לא שמו לב לאסוף מזון לימים הבאים, למען לא יבואם אחרי כן מחסור, אלא אכלו ושבעו ולא הותירו, באופן כי אחרי שבועות אחדים קדמו אותם ימי עוני ורעב. חיל המצור לא השגיח על מוצאי העיר, להזהר מפני חיל בגי ציאן העומד בתוך אנטיוכיה, ובכלל התרשלו נוסעי הצלב מאד ולא דאגו לאחריתם. בגי ציאן הכיר תיכף את המעֻות הזה וימהר להשתמש בו לרעת הנוצרים החונים על אנטיוכיה. צבאותיו יצאו מן העיר באלו המקומות, אשר לא הפקידו נוסעי הצלב שומרים להם, ויסבו את מחנה הנוצרים ויתנפלו עליהם מאחריהם, גם מנעו את העגלות הטעונות בר לבוא אל מחנה הצרים. בינתים באו ימי החורף והמטר נתך ארצה בשטף גדול, ויתקלקלו הדרכים באופן מבהיל מאד. אז ראו הנוצרים את נפשם ברעה גדולה, כי לרגלי המחסור והקור פרצו גם מחלות בחיל הצבא ויפל מהם רב. אומרים, כי מתו בעת ההיא קרוב לחמשה עשר למאה (החלק השביעי של כל הנוצרים החונים על אנטיוכיה). לרגל התקלה הזאת נמס כל לב ורפו כל ידים, גם החלו רבים להתלונן על המנהיגים, על אשר הביאו אותם לידי מצב כזה. בימים ההם חדל כל סדר וכל הנהגה בחיל הצרים, איש הישר בעיניו יעשה, כי שלח כל אחד את ידו בבזה לשבור את רעבונו, ולקול נגיד ומצוה לא שמע.

ראשי החיל נתנו אל לבם, לתקן את המעוות ככל יכלתם. למען לא יוסיפו הסלדשוקים להציק להם. בנו סוללות סביב למחניהם והתבצרו שם. הארמינים קבלו על עצמם להוביל לחם ומזון בדרכים עקלקלות לחיל נוסעי הצלב, ובהיותם גרי הארץ ובקיאים בדרכים האלה הצליח בידם על הרוב להניס את משאם מפני חיל הסלדשוקים, אשר פשטו במקומות האלה לבוז בז. ובעת אשר התבצרו נוסעי הצלב במחניהם באו באניות על נהר אורונטס מושיעים חדשים, נוצרים, אשר התלקטו שמה מארבע פנות העולם, וביחוד מערי החוף ביון, באיטליה ובמדינות פרנציה. האנשים האלה, עזי נפש ומלומדי מלחמת-הים מנעוריהם, שטו מאז על אניותיהם בימים שונים, להתנפל על עוברי הימים. כאשר שמעו את שמע מסעי הצלב באה עצה בלבם, להספח אל חיל המתנדבים, לעזור להם במלחמתם על אויבי הדת הנצרת. מעת התחילה המלחמה בין הנוצרים והסלדשוקים נהרו אל המדינות האלה מכל עבר ופנה, וכמה פעמים היתה הרוחה לנוסעי הצלב על ידיהם. פקידי חיל הצרים על אנטיוכיה שלחו לקרא להפירטים האלה, למען יבואו ויציקו לחיל העיר מצד הנגב על נהר אורונטס. אמנם נסוּ הסלדשוקים להניס אותם, כאשר קרבו אל אנטיוכיה, אבל גוטפריד ואנשיו באו לעזרת הפירטים, ויכו מכה רבה בצבאות בגי ציאן וימיתו בהם עם רב. מעת ההיא לא ערבו עוד הסלדשוקים לצאת מן המבצר, כי אם נשארו לפנים מן החומה ויחכו, כי יבואו מושלי המדינות הקרובות לעזרתם.

בחדש דצמבר שנת 1097 בא המושל מדמשק לעזור לאחיו באנטיוכיה. בדרכו פגש בגדוד אחד של נוסעי הצלב, שלשים אלף איש במספר, אשר הלכו להביא לחם ומזון לחיל הגדול. בראש המחנה הזה עמדו בופימונד וריבירטו נסיך פֿלנדרן. ביום האחרון לשנת 1097 פרצה המלחמה בין הנוצרים והמשלמים, ותעז יד נוסעי הצלב על חיל דמשק, ואם כי לא נצחו הראשונים נצחון גמור, הנה על כל פנים שב חיל דמשק למקומו, כי נוכח שלא יעמוד בפני נוסעי הצלב הרבים והעצומים. עברו שבועות מספר והנה נסה האַמיר רצוַאן מארם-צובא לעזור לעם אנטיוכיה. ביום התשיעי לירח פיברואר שנת 1095 נפגשו המשלמים בחיל הנוצרים. ואולם בוהימונד קדם את פניהם בעוז וגבורה והבריח אותם מן המחנה. אז ראו המשלמים, כי לא תהיה להם תקומה מפני הנוצרים, אם לא יאספו חיל גדול ועצום להלחם בהם. ובאמת אסף האַמיר קרבוגא ממוסול חיל גדול ממדינות הקרובות והרחוקות כחול אשר על שפת הים, ובסוך החורף שנת תתנ"ח הגיח על מחנה נוסעי הצלב החונים סביב לאנטיוכיה. ולשרי החילות הוגד דבר בוא קרבוגא וחילו ויפחדו האנשים מאד, כי אלו היה בא החיל הזה טרם נכבשה אנטיוכיה בידי הנוצרים, כי אז היתה אחרית אלו להכרית, בהיות להם המלחמה מפנים ומאחור בלי למצוא מקום להתבצר שם. ואולם בוהימונד התאזר עוד לעלות על אנטיוכיה בסערות מלחמה, טרם יבוא קרבוגא.

בוהימונד לטש מכבר את עיניו על אנטיוכיה, כי תקום לו למורשת אחוזה. בפעם הזאת השתמש בשעת הכושר להשיג את תאות נפשו. טרם כל הבריח את שר הצבא טטיקיוס, אשר שלח הקיסר אליקסיוס לפקח על כל מעשי נוסעי הצלב, כי אמר לו בוהימונד, כי מתנכלים עליו שרי החילות להמיתו, יען היטב חרה להם על הקיסר. אחרי אשר ברח טטיקיוס מן המחנה דבר בוהימונד על לב נגידי החיל, כי יקיימו את אנטיוכיה בידו, גם אִיֵם עליהם, כי יפרד מן המחנה, אם לא תעשה בקשתו. שרי הצבא נעתרו לו בדבר הזה, ואז שת בוהימונד עצות בנפשו, למהר להבקיע אל העיר.

ובמבצר אנטיוכיה נמצא איש ארמיני אחד ושמו פירוץ, אשר קבל עליו את דת האסלאם, ובגי ציאן הפקיד אותו אז למצביא על גדוד אחד השומר את אחד המגדלים. עם האיש הזה בא בוהימונד בסתר במשא ומתן, כי חרה לפירוץ מאד על האמיר ויאמר לנקום בו את נקמתו במסרו את העיר בידי הנוצרים. טרם נגמר הדבר בין בוהימונד ובין פירוץ אסף הראשון עוד הפעם את רעיו, שרי החיל, ויבקש מהם, כי ישבעו לו על הדבר הזה, לקים בידו את אנטיוכיה למורשת אחוזה; רבים התנגדו לחפצו, ואולם בוהימונד ענה להם בקרת רוח: טוב הדבר, נחכה עד אשר יבוא חיל קרבוגא ההולך וקרב אלינו. ובאמת באה השמועה, כי האמיר קרבוגא הולך וקרב אל המחנה, ויחרדו נוסעי הצלב וימס לבם. בצר להם חלו את פני בוהימונד, כי לא ירף את ידו מאחיו ויקום לעזרתם, ואולם הוא לא קם ולא זע, עד אשר נכנע לב השרים לעשות את בקשתו.

אחרי אשר נשבעו לו פקידי הצבא על הדבר הזה הוליך בוהימונד גדודים רבים מצבא נוסעי הצלב דרך הרים ובקעות אל המקום, אשר שם עמד המגדל, שבו הפקד פירוץ לשומר. בבקר השכם, טרם עלה השחר, הגיחו הנוצרים על העיר, ואיש לא עמד בפניהם. במהירות גדולה פתחו אחר כן את שער העיר לאחיהם הבאים אחריהם. טרם נודע להסלדשוקים את אשר עשה בוהימונד, והנה נתמלאה כבר העיר גדודים גדודים של נוסעי הצלב. ואלה פשטו ברחובות ובחצות העיר ויכו לפי חרב את כל הנופל בידם. גם האַמיר בגי ציאן נפל במלחמה. רק בנו ואיזה אלפים מחיל הסלדשוקים נמלטו ויתבצרו במגדל אחד בגבורה נפלאה. נוסעי הצלב לא שמו לב לזאת, גם לא זכרו, כי עוד מעט ויבוא קרבוגא עם חיל גדול לאנטיוכיה. לפי שעה שמחו בנצחונם ויהרגו את כל המשלמים יושבי העיר, ואת רכושם בזזו להם. בלי סדר וחשבון לקחו להם את כל הנמצא, גם לא דאגו לאחריתם, להכין לחם ובר לימים יבואו. כי השרים לא עצרו כח למנוע את האנשים מבוא בדמים, ולדבר על לבם כי יחדלו מהשחית. בימים אחדים בקקו את אנטיוכיה ועשוה כמצולה שאין בה דגים.

שלשת ימים אחרי כבוש אנטיוכיה בא קרבוגא עם חיל עצום ורב מאד³¹. החיל הזה אֵחר מעט את המועד לבוא, כי תחת לעלות בדרך קצרה אל אנטיוכיה הלך דרך אידיסה, אשר שם משל אז הנסיך בלדוין ויצר על העיר הזאת ללכדה. ואולם בלדוין עמד בפני החיל העצום הזה בעוז וגבורה, ואם כי קצרה ידו לנצח על המשלמים, הנה עכבם לכל הפחות שבועות אחדים בדרך, ועל ידי זה הציל את חיל נוסעי הצלב מכליון חרוץ. כאשר בא קרבוגא עם מחנהו עד לפני אנטיוכיה נאכפו כל הנוצרים בעיר המבצר להתבצר שם. באופן זה נהפך הסדר. הפעם באו הנוצרים במצור בפנים החומה, וחיל המשלמים חנה עליה והציק לה בכל שעריה.

כבר ראינו, איך נואלו נוסעי הצלב לבלי דאוג לאחריתם. כי תחת להכין במהירות גדולה צרכי אוכל לעת צרה, אם יבוא חיל קרבוגא עליהם, בלו את הימים במאכל ומשתה והלולים והשחיתו את כל אשר מצאו בעיר. כאשר שם קרבוגא מצור על אנטיוכיה היה תיכף הרעב בחיל נוסעי הצלב, כי סגר עליהם חיל המשלמים את הדרך, לבלי תת להם להספיק מזון להנמצאים בעיר. ביום התשיעי לירח יוני החלו המשלמים לעלות בחומה בסערות מלחמה; ובן בגי-ציאן אשר נשאר במגדל עם אנשיו עזר להם מצדו. ואולם בשעת הסכנה התעודדו נוסעי הצלב בגבורה נפלאה להגן על העיר מפני האויב. בחרף נפשם נלחמו ויכו את האויב אחור.

קרבוגה ראה ונוכח, כי לא ינצח על הנוצרים במלחמה, לכן משך את ידו מלהלחם עמהם, אלא חנה כדור על העיר וסגר על הנוצרים את הדרך, מהספיק להם צרכי אוכל נפש. ורק בן האמיר בגי-ציאן ואנשיו נלחמו מראש המגדל עם נוסעי הצלב. כעבור ימים אחדים תם הלחם בעיר והרעב הציק לנוסעי הצלב מאד. נוסף לזה היה להם לעמוד על המשמר בפני חיל המשלמים הנלחמים בהם מראש המגדל. עיפים וחסרי כח עמדו כל היום וכל הלילה על רגליהם להלחם, באין לחם לשבור רעבונם. רבים מהם מתו ברעב, ורבים נפלו אל האויב, או כי נמלטו בהחבא מן העיר. ולא רק אנשי הצבא ברחו מאנטיוכיה, כי אם גם רבים מן המפקדים ושרי החיל, וביניהם גם הקונדי שטיפן מבלואה. הוא נס מהעיר וירד באניה לשוב לאסיה הקטנה. הדבר הזה הביא מורך בלב אלו שנשארו, כי פתאום עברה הרנה במחנה: שרי החילות עוזבים את המבצר להמלט לנפשם! הבהלה הקיפה את כל העיר, והמונים המונים נהרו אל שעריה. ומי יודע, מה היתה אחרית דבר, אלמלא עמדו בוהימונד ואדהימר (שליחו של האפיפיור) בפרץ, להרגיע את העם.

ביתים חזק הרעב בעיר מיום ליום. בעת הזאת נועדו כל שרי הצבא ויפקידו את בוהימונד לראש ולנגיד על כל החיל, כי ראו ונוכחו, כי זולתו לא יוכל איש לעמוד בפרץ ולעצור בעם בשעת חירום כזאת. בוהימונד התאזר עוז להפיח רוח אומץ וגבורה בלבות בני חילו. הוא יסר קשה את כל המתפרצים והסרבנים, אשר לא שמעו לקול נגידיהם ופקידיהם. אחר כך גמר בדעתו להגיח אל חיל הצרים ולנסות אליהם דבר; טרם נגש למלחמה שלחו דברו אל האמיר קרבוגא, כי יעלה מעליהם בשלום; ואולם האמיר ענה בגאוה וגודל לבב, כי שתים הוא נוטל על הנוצרים, ועליהם לבחור כטוב בעיניהם: אם לצאת אליו ולקבל עליהם את דת מחמד, או למות. אז ראה בוהימונד, כי אין מפלט ומנוס לו, בלתי אם להלחם באויביו.

חיל נוסעי הצלב עלה אז למספר מאה וחמשים אלף, אנשים מרי נפש, אשר קוו רק למות מות גבורים. בוהימונד צוה לחילו, כי בשעת הדחק יצומו הם, או ישברו את רעבונם בעשב השדה ובקליפות הדקלים, ואולם לבהמתם יתנו די שבען. את מצות בוהימונד שמרו מיום הפקד לשר מצביא על כל החיל, ואין פרץ ואין צוחה, כי ידעו את ידו החזקה ואת רוחו הקשה. ואולם בחיל קרבוגא, אשר מספרו היה לכל הפחות פי שנים ממספר הנוצרים, גבר הפרוד מיום ליום. קרבוגא לא שם לבו לזאת, כי חשב את הנוצרים בתור פגרים מתים, אשר לא יהינו להתגרות בו מלחמה. וככה חבק את ידיו בעצלתים.

ביום כ"ח יוני בבקר השכם הגיחו צבאות נוסעי הצלב מן העיר. קרבוגא שחק להם ולא הפריעם מעבודתם כאשר בנו גשר לעבור על נהר אורונטס. רק אחרי אשר תם כמעט כל החיל לעבור על הגשר הבנוי שלח את גדודיו להלחם בנוסעי הצלב. בוהימונד קדם את פני הסלדשוקים באומץ ובעוז ויכם אחור, אחרי כי נפלו מהם רבים. בראות הנוצרים, כי היתה מגפה בחיל המשלמים, ותחי רוחם; ויקומו כלם ברוח גבורה וילחמו בחיל הסלדשוקים. ואלה, אשר גבר הפרוד ביניהם, לא עמדו בפני הנוצרים, אשר הסתערו עליהם בחמה שפוכה. עברו שעות אחדות – וחיל קרבוגא הרב נפזר לכל רוח! ויבואו נוסעי הצלב אל מחנה האויב ויבוזו שם שלל רב מאד. ותהי ביום ההיא תשועה גדולה לחיל הנוצרים.

 

ה: כבוש פלשתינה    🔗

מצב נוסעי הצלב אחרי הנצחון באנטיוכיה. הסכסוכים בין אליקסיוס ובין נוסעי הצלב. רימונד ובוהימונד. אליקסיוס נבאש בעיני נוסעי הצלב. הם מקיימים את אנטיוכיה בידי בוהימונד. אליקסיוס חפץ לעכב את נוסעי הצלב בדרך. הם משתוקקים לעלות על ירושלים. חיל מצרים כובש בינתים את ירושלים. הנוצרים באים על העיר לצור עליה. המחסור בחילם. תשועתם על ידי אניות באות מאיטליה. נוסעי הצלב בונים סוללה על העיר. נוסעי הצלב לוכדים את ירושלים. ההרג הרב בישמעאלים והיהודים. טנקרד שולח בביזה את ידיו. היהודים (רבנים וקראים) נסחבו לבית-הכנסת ונשרפו שם. הסכסוכים בדבר הממשלה בירושלים. גוטפריד נבחר למושל. רימונד עוזב את העיר בחרי אף. הויזיר ממצרים בא בחיל כבד לפלשתינה. המחנה על יד אשקלון. המלחמה בין הנוצרים והמשלמים. נצחון הנוצרים. המגפה הגדולה בחיל מצרים. המצור על אשקלון. מסבת פרוד הדעות בין הנוצרים נשארה אשקלון בידי הסלדשוקים. בוהימונד שב לאנטיוכיה. הוא הולך למלחמה על הטורקומנים. הוא נשבה במלחמה. מות גוטפריד. הסכסוכים על דבר הממשלה בירושלים. בלדוין נבחר למלך. טנקרד מושל באנטיוכיה.

אחרי אשר נפדו חילות הנוצרים מידי אויביהם הקשים נחה שקטה המלחמה זמן מה. שרי הצבא אמרו לתת מנוח מעט לאנשיהם, אשר כל ימי החורף עד אמצע הקיץ שנת תתנ“ח לא נתן להם מרגוע. החיל הראשי נשאר בעיר אנטיוכיה, אשר אמנם לרגלי המלחמות אשר היו בתוכה ולפני שעריה יצא ממנה הודה והדרה. העיר וסביבותיה היו כגן עדן טרם באו צבאות הנוצרים עליה. בחלק גדול מן העיר, הוא המקום לקרן דרומית-מערבית, נמצאו גנים ופרדסים למכביר; גם מגרשי העיר היו מלאים גני חמד ועצי פרי; על כן היה גם אקלימה טוב ומגרשיה יפים מאד. ואולם בשעת המלחמות נחרבו הגנים והפרדסים, ומרוב החללים והפגרים נתעפש האויר ורבו המחלות באנטיוכיה. רבים מנוסעי הצלב מתו בקיץ שנת תתנ”ח. וביחוד התאבלו על מות הליגט (שליחו) של האפיפיור, הוא ההגמון אדהימר (מת ביום א' אוגוסט שנת 1098), אשר כל ימי היותו במערכה הלהיב את לבות הנוצרים לאהבה ואחוה. ובאמת פרצו תיכף אחרי מותו סכסוכים בין ראשי הצבא; בוהימונד דרש, כי יקיימו חבריו את העיר בידיו למורשת אחוזה, כי כן התנה עמהם, לפני לכדו את אנטיוכיה, טרם בא חיל קרבונה. רימונד, אשר שנא את בוהימונד וידו היתה עם הקיסר, התנגד לזה, באמרו, כי תנאי התנה אליקסיוס עמהם, טרם צאתו למלחמה, כי כל המדינות אשר ילכדו נוסעי הצלב – לו הן. עוד אלו מדיינים זה עם זה, והנה נודע בינתים לנגידי החיל דבר נפל באסיה, אשר הכריע את הכף לטובת בוהימונד.

בעת אשר עזבו צבאות נוסעי הצלב את נקיה ללכת עד אנטיוכיה שלח הקיסר אליקסיוס חיל גדול של הביצנטינים למערב אסיה-הקטנה וילכדו את סמירנה, את אֶפיזוס ואת סרדם ועוד איזו מדינות מיד הסלדשוקים. גם את מדינת פריגיה (פרגותה) לכד הקיסר ויבוא עד עיר פלומיליום. שם באה אליו השמועה ממצור אנטיוכיה, כי נמצאו שם נוסעי הצלב בצרה גדולה וחיל קרבונה חונה על העיר. אלו הנמלטים, אשר ברחו מאנטיוכיה בימי המצור, הודיעו לו, כי אי אפשר לחיל נוסעי הצלב לעמוד ימים רבים בפני האויב העצום ממנו, אם לא תבוא להם עזרה מרחוק. ואולם אליקסיוס לא קם ולא זע לשמועה הרעה הזאת. ונהפוך הוא; הקיסר חשב אז מחשבות, לשים קץ לכל המלחמה הזאת, כי די לו להציל את ארצו משטף חילות הסלדשוקים ולרכוש לו מדינות אחרות, אשר כבש אז. ומה לו ולנוסעי הצלב?

שרי הצבא שמעו את הדבר הזה, ויחר להם מאד על הקיסר, ולכן הסכימו לבוהימונד, כי תקום בידו אנטיוכיה לאחוזה. רק רימונד הוסיף עוד לחרחר ריב, עד כי נחלט בהסכמת כל הנסיכים לשלוח את הקונדי הוגו ואנשים אחדים עמו אל הקיסר לביצנץ להתפשר עמו בדבר הזה. ואולם השתדלות הקונדי הוגו לא עלתה יפה, כי דבריו לא מצאו מסלות בלב הקיסר. להוגו היו כבר כל הסכסוכים האלה למשא כבד, ולכן לא שב עוד לסוריה, כי אם חזר מביצנץ לארצו ולמולדתו. הריב בין בוהימונד ובין רימונד, בין הנורמנים ובין בני פרובינצה, הלך וגדל מיום ליום. מסבה זו עברו כל ימות הקיץ שנת תתנ“ח וגם ראשית ימי הסתיו שנת תתנ”ט ונוסעי הצלב עמדו עוד באנטיוכיה בחבוק ידים.

בוהימונד והנורמנים אשר אתו לא אבו לעזוב את אנטיוכיה, עד אשר תקום לו לאחוזה. גם רימונד אמר להשאר שם, ואולם בני חילו התחילו להתרעם עליו. כי עם כל שנאתם להנורמנים רע היה עליהם המעשה לחבק את ידיהם בעצלתים תחת לחתור אל מטרתם, לעלות על הארץ הקדושה וללכדה. ותהי צעקת נוסעי הצלב גדולה על ראשי החילות, אשר עשו את עניניהם הפרטיים עיקר ואת הענין הקדוש, אשר אליו נשאו את נפשם בעזבם את מולדתם ואת אירופה, טפל. “הן אם לא יאבו ללכת עמנו” אמר העם בתלונתו “נתנה ראשים אחרים עלינו, והם יעלו אותנו אל המקום אשר אליו כלתה נפשנו, להשתטח על קבר המשיח ולהתפלל שם. הלא רק לתכלית זו עזבנו את מולדתנו ובתינו. ואם יוסיפו השרים להלחם זה בזה על דבר אנטיוכיה, כי אז אין טוב לנו אלא להחריב את העיר ולהרסה כלה”. ויהי כשמוע רימונד את הדברים האלה, ובדעתו, כי לרוב גדלה תלונת העם עליו, ויקם בראש חילו ויעזוב את אנטיוכיה (בראשית החורף תתנ"ט) ויבוא בסוריה עד מערה, עיר בצורה בימים ההם, ויצר עליה. ואולם עודנו חונה שם עם אנשיו, ויבואו גם בוהימונד ואנשיו מאחריהם, למען לא תפול העיר בידי רימונד. חיל נוסעי הצלב לכד את העיר, ואז פרץ עוד הפעם ריב בין בוהימונד ובין רימונד על דבר האחוזה הזאת, וכה עברו שנית ימים רבים ללא מפעל ומעשה מצד הנוצרים. כראות בני פרובינצה את הדבר הרע הזה, ויחר להם מאד, ויקומו ויחריבו את העיר בחמתם.

אז הלך רימונד עם חילו לצד דרום במדינת סוריה, ובוהימונד נשאר באנטיוכיה ויתחזק שם כשר ומושל ואין מוחה בידיו. הדבר הזה חרה לרימונד, ובקנאתו בבוהימונד גמר בדעתו לבלי עלות בראשונה על ירושלים, כי אם לבוא על מדינת טריפוליס³² לרשת אותה לאחוזה. ביום י“ד פברואר שנת 1099 בא חיל רימונד לחקרה אשר בטריפוליס ויצר על העיר. גם יתר שרי החיל אשר לנוסעי הצלב באו אחרי כן לעזור לו, ורק בוהימונד נשאר באנטיוכיה, ובלדוין נשאר באידיסה. ימי המצור נמשכו, ורבים מנוסעי הצלב התאוננו על זאת, כי אמרו להחיש פעמיהם לירושלים. בינתים בא שליח מאת הקיסר אליקסיוס אל נוסעי הצלב בבקשה, כי יחכו עוד עד אמצע הקיץ תתנ”ט, ואז יבוא הוא עם חיל גדול לעלות עמהם על ירושלים. הדבר הזה נעשה בלי ספק על פי עצת רימונד, אשר כבר ראינו למעלה, כי בסתר היתה ידו עם הקיסר נגד בוהימונד. רימונד קוה, כי עד הזמן המוגבל ילכד את טריפוליס, ואז תקום לו המדינה הזאת לנחלה. ואולם נוסעי הצלב לא אבו שמוע בקולו, באמרם: “יודעים אנו באליקסיוס, כי שונא הוא לבוהימונד, ואם יבוא עם חילו לסוריה, אז בודאי יתגרה מלחמה בו, ועל ידי זה יהיה עכוב חדש בדבר; ואולם אנו רק אל ירושלים עינינו נשואות. לכו ונלכה שמה!” בחפצם הנמרץ לעלות על ירושלים קמו באמצע ירח מאי ויציתו אש באהליהם ויקראו: “אין לנו חלק במלחמת טריפוליס, אל ירושלים נרימה פעמנו!” אמנם חרה לרימונד עד מות על הדבר הזה ויבך מרה; אבל בראותו, כי אין עצה ואין תחבולה לעצור בעד חפץ העם, קם גם הוא וילך עמהם.

בסוף ירח מאַי שנת 1099 עזבו צבאות נוסעי הצלב את טריפוליס לעלות על ירושלים וללכדה. ואולם בינתים קמה להם מניעה יותר גדולה בדרכם זה. כבר ספרנו, כי ארץ סוריה היתה בשכבר הימים למורשת אחוזה בידי הכליפים לבית עלי (פאטמה) ממצרים, ורק באמצע שנות המאה הי“א למספר הרגיל תפשוה הסלדשוקים. ויהי כאשר צרו נוסעי הצלב על נקיה וישלחו מלאכים אל מושל מצרים לאמר: “לכה ונכרתה ברית שלום ונלחמה יחד עם הסלדשוקים”. ממשלת מצרים נאותה לקול הקריאה הזאת ותשלח ציריה אל חיל הנוצרים לראות את הנעשה שם. נוסעי הצלב חנו אז, כאשר באו צירי הכליף ממצרים לאסיה, על אנטיוכיה. וישובו ויגידו לשולחם, כי יותר טוב לממשלת מצרים, כי תעמוד מנגד בכל הריב הזה ותחכה עד אשר יחלשו הסלדשוקים והנוצרים במלחמה, ואז הנקל יהיה להכליף ללכוד את ירושלים מחדש. ובאמת שלח הוִיזיר אלפצאל ממצרים בראשית שנת תתנ”ח חיל צבאו, וילכדו את ירושלים ובנותיה. ולהנוצרים שלח לאמר, כי לא יתן להם לבוא בהמון גדול לעיר הקדושה, בלתי אם בתור עולי רגל פשוטים, ובמספר מעט יוכלו לסייר את הארץ ולהשתחות על הקברים הקדושים להם.

ואולם נוסעי הצלב לא שמו לב אל זאת. מספרם אמנם התמעט כבר בדרך, מסבת המלחמות והמגפות שהיו במחניהם. גם רבים מהם נשארו באידיסה ובאנטיוכיה, באופן כי החיל הראשון שעלה על ירושלים היה רק במספר עשרים אלף איש. ואולם תשוקתם העזה לראות את העיר הקדושה ולפדותה מידי הכופרים חזקה את לבם, לבלי ינוחו ולבלי ישקטו עד כי יקימו את מזמת לבם ורגליהם תהיינה עומדות בשערי ירושלים. מטריפוליס הלכו דרך חוף הים הגדול ויעברו על בארות, צידון, צור ועכו. חיל המשלמים בערים האלה לא עמדו בפני הנוצרים, כי נפל פחד נוסעי הצלב עליהם, גם נעזרו לפעמים על ידי זה, כי חרה להסלדשוקים החונים שם על הכליף ממצרים אשר בא לארצם. מעכו פנו נוסעי הצלב לרמלה, ומשם הלכו בלי סדרים ובלי משטרי-מלחמה איש איש לעברו, לבוא עד ירושלים, כי לא יכלו להבליג ברוחם עד בואם אל אדמת הקדש. כאשר נראו להם ראשי המגדלים של ירושלים (ביום ז' יוני שנת 1099) נפלו כלם על פניהם ופיהם מלא תודה ורנן לאלהי מושיעם, אשר החיה אותם וקימם ליום הזה, לראות את העיר הקדושה בעיניהם.

תיכף בבואם לפני ירושלים שמו עליה מצור. רובירטו ממדינת פלנדרן ורובירטו ממדינת נורמנדיה חנו על העיר לצד צפון. מים לעיר העמידו גוטפריד וטנקרד את מחניהם, מנגב חנה רימונד עם בני פרובינצה ההולכים עמו. ורק בצד מזרח, מול הר הזיתים, לא העמידו חיל המצור. מבלי לעשות את ההכנות הנצרכות אמרו נוסעי הצלב להסתער בלי עכוב על המבצר וללכדו, כי לתשוקתם העזה לבוא לעיר הקדושה לא היה קצב וגבול. ואולם חיל הכליף החונה בעיר עמד בפניהם ולא נתנם לבוא העירה, באופן כי הוכרחו הנוצרים לבנות עליה מצור. ואמנם לא בנקל שפכו סוללה על העיר, כי כידוע עניה ארץ הנגב בפלשתינה בעצי יער וגם במעינות מים, באופן כי חסרו לנוסעי הצלב העצים הדרושים לבנות סוללות, וגם הלחם אזל מכליהם, ועוד יותר מזה הציק להם הצמא. נחל קדרון, המספיק לפעמים מים לתושבי ירושלים וסביבותיה, יבש כדרכו בכל שנה ושנה בימות החמה. לא נשאר לכל בני החיל הרב אלא מעין השלח, אשר רק אחת לשלשה ימים הספיק מים בצמצום גדול, וגם היו מימיו דלוחם ונרפשים. סביבות ירושלים פשטו גדודי הערביאים, אשר נפלו על העגלות הטעונות לחם ומזון, שהובילו להם נוסעי הצלב, ולא השאירו להם מחיה. מלבד זאת נוכחו צבאות הצרים על העיר, כי ידיהם לא תעשינה תושיה, טרם יבנו סוללות ויעשו מכונות ומחי-קבל להסתער על חומת ירושלים. באופן כזה נואשו כבר נוסעי הצלב ויאמרו לעלות מן העיר.

כמעט בהסח הדעת באה להם ישועה ביום י"ז יוני. כי אלו הספנים, אשר עזרו להם כבר במלחמתם על אנטיוכיה, באו בתשע אניות ליפו, וישלחו להגיד לחיל נוסעי הצלב, כי הביאו להם כל הדרוש להספיק להם מזון וגם לבנות מצור על ירושלים. ועתה אל יתמהמהו ויבואו להגן עליהם בדרך מיפו לירושלים. נוסעי הצלב שמחו מאד על התשועה הגדולה הזאת, וישלחו גדוד אחד לשמור על הספנים בדרך. בעברם מירושלים ליפו פגשו במחנה ערביאים, אשר התנפלו עליהם ויאמרו לגזול מהם את העגלות אשר הובילו אתם. ואולם הנוצרים עמדו בפניהם ברוח עוז ויבריחו אותם, ואת כל הנמצא אתם בזזו להם. את השלל הביאו עמם ליפו, ויאכלו וישתו שם ויחוגו בשמחה גדולה. ואולם בבואם לחוף העיר ויאמרו לגשת אל אניות הנוצרים והנה נבהלו לראות, כי צי אדיר של המצריים סגר עליהם את הדרך ואי אפשר להם לעבור הלאה ביבשה. אז מהרו נוסעי הצלב ויטענו על עגלותיהם את כל משא האניות, גם הורידו מהן את התורן, חבלי הספינות, היתדות, מסמרות הברזל וכל אשר פרקו מעל האניות וישאו במשא להביא לירושלים, והשאר עזבו בלב ים. בשובם לירושלים היתה דרכם צלחה ויבואו אל המחנה, אשר שמחו מאד לקראתם, כי הביאו להם לחם ויין, כלי מלחמה וגם אנשים יודעים במלאכה.

באופן זה החלו לבנות מצור על ירושלים, כי גם עצים הביאו להם ממרחק רב. טנקרד מצא עצי בנין, אשר כבר השתמשו בהם המצריים בעת שצרו על העיר, ואת העצים האלה טמנו אחר כן במקום סתר. מהלך ארבע פרסאות הוביל טנקרד את העצים האלה טעונים על גמלים. מחציתם לקח רימונד, ואחד האנשים אשר באו באניה דרך יפו, אמן ובקי בענינים כאלה, בנה מכונות להסתער על החומה, ומחציתם לקח טנקרד ויבן מגדל גבוה להצר משם לירושלים ולירות על חיל העיר.

ביום השביעי לירח יולי כלו הבונים את מלאכתם, וחיל נוסעי הצלב החל לנסות דבר אל החומה. בחמה שפוכה נלחמו הנוצרים ובחרף נפש עמלו לפרוץ פרץ רחב בחומה, או לעלות עליה בסערות מלחמה; חיל הנוצרים היה במספר עשרים ואחד אלף איש, ואולם חיל המצריים העומדים בעיר היה קרוב לששים אלף. משני הצדדים נלחמו בגבורה ובעוז. רימונד ראה, כי מעבר השני לחומת ירושלים נמצאה תעלה עמוקה, אשר אי אפשר לעבור עליה, ויצו רימונד לאנשיו, כי יביאו אבנים וישליכום מעל המגדל, וימלאו את התעלה אבנים. שלשה ימים רצופים עמלו הנוצרים בדבר הזה. ביום י“ד יולי היה הכל מוכן לעלות בחומה. ראשי החילות צוו, כי יכינו להם צבאותיהם סולמים לעלות בהם בחומת העיר לצד מזרח. בינתים עמלו הצרים בכל כחם, לפרוץ פרץ בחומת העיר לצד מערב או לצד דרום. ביו י”ד יולי נלחמו כל היום בלי הרף. המצריים נלחמו בגבורה נפלאה להגן על ירושלים, בעוד אשר הנוצרים השליכו נפשם מנגד ללכוד את העיר. הנוצרים, אשר נסו לעלות בסלמים על החומה, נדחפו ע"י חיל המשלמים העומדים עליה למשמר אחורנית, ואולם חדשים באו תחתיהם לנסות גם הם את כחם. כאשר עבר היום שקטה אמנם המלחמה כל הלילה, ואולם משני הצדדים חכו בכליון עינים לקראת בקר. המצריים חשבו, כי יפרצו הנוצרים בחומת העיר בשעת חשכה, או כי יעלו עליה בסולמים; לעומת זה פחדו הנוצרים, כי יגיחו המשלמים מן העיר לשרוף את מכונות המצור באש. בבקר השכם החלה שנית המלחמה, אשר ארכה עד הצהרים. כאשר נטו כבר צללי ערב הגישו גוטפריד ואיסטכיוס את מגדל המצור עד לפני החומה, וימהרו לבנות גשר המוביל מן המגדל אל החומה ולעבור עליו. הם בעצמם היו הראשונים, אשר עמדו על חומת ירושלים, וחיל נוסעי הצלב באו אחריהם. בינתים פרצו טנקרד ורובירט מנורמנדיה פרץ בחומת העיר קרוב לשער-שטיפֿן, ויתפרצו רבים דרך הפרץ הזה אל העיר. על הרי הזיתים נראה פתאום אחד הפרשים מחיל הנוצרים, וימהרו נוסעי הצלב ויבואו אחריו.

במגדל ציון חנה גדוד סלדשוקים למשמר, ואולם אלו השלימו עם הנוצרים וימסרו את המגדל בידם, בתנאי כי יתנו אותם לבוא לאשקלון ולא יפול משערות ראשם ארצה. בערב (יום כ“ג תמוז תתנ”ט) היתה העיר ירושלים בידי הנוצרים.

כאשר באו נוסעי הצלב לירושלים הכו את כל הישמעאלים הנמצאים שם לפי חרב; לא חמלו על איש ואשה זקן ונער, עולל ויונק. רימונד בעצמו מספר כי עברו דם המשלמים עד ארכבותיהם, וסוסיהם רמסו על חללי אויביהם ויחצו בדם עד צוארם. האגדה מספרת אמנם, כי הדוכס גוטפריד בבואו אל אדמת הקדש שלף נעליו מעל רגליו וילך עד קבר המשיח להשתטח שם ולרוות בדמעותיו את עפר הקדש. ואולם באמת היה ישעו וחפצו רק לנקום נקמת אחיו הנוצרים בדם הישמעאלים, ורק בזה נאות אל האגדה המדברת בשבחו, כי לא עטה אל השלל כיתר חבריו. ואולם טנקרד לא הסתפק רק בהרג אויביו, כי מהר אל הר המוריה, אשר שם עמד כבר המסגד אשר בנו הישמעאלים³³, כי הוגד לו, כי טמונים שם אוצרות כסף וזהב ואבנים יקרות. שם במקום המסגד נאספו עוד כמה ישמעאלים לעמוד על נפשם, ואולם טנקרד לא אבה להתעכב הרבה במלחמתו עם המשלמים, לכן הבטיח להם, כי תהיה להם נפשם לשלל, אם רק ישארו שם ולא יצאו מפתח המסגד החוצה. אז אסף את כל אשר מצא שם וילך. משם הלך וישוטט בחצות ירושלים ויאסוף עושר גדול, כסף וזהב ושמלות וסוסים וחמורים. בינתים באו יתר נוסעי הצלב למסגד עמר, ויבוזו את אשר השאיר טנקרד להם. ואולם ביום י“ו יולי בבקר השכם באו הפרנקים אל המסגד, ויכו את הישמעאלים הנמצאים שמה לפי חרב. אומרים, כי היתה זאת שומה על פי טנקרד בעצמו, אשר נחם, על כי חמל עליהם ולא הרג אותם ביום אתמול מרוב תאותו לכסף וזהב³⁴. גם על היהודים עברה הכוס ביום כ”ג תמוז שנת תתנ"ט, כי בחמתם סחבו נוסעי הצלב את כל בני ישראל (כרבנים כקראים) אל בית הכנסת וישרפו את הבית עליהם באש. גם זכר לא נשאר לקהלת ישראל בירושלים, אשר נחרבה כליל בנפול העיר בידי נוסעי הצלב.

ואולם לא כשרי החילות התנהגו כל נוסעי הצלב. רבים מהם הלכו להשתטח על קברות הקדושים ולשפוך שם שיח לפני אלהים. בכלל התרגשו האנשים הפשוטים לאהבת הדת יותר מנגידי החיל, אשר ברובם היתה עינם רק לבצעם, כאשר נראה להלן.

אחרי אשר עברו הימים הראשונים הרגישו נוסעי הצלב את הצורך לפקח על עסקי העיר ולהביא סדרים נכונים בהנהגתה. החוצות היו מלאות חללי אדם, אשר הוכרחו הנוצרים להונות אותם מן הדרך ולפנותם לצדדים, למען יוכלו לעבור. ביום כ"ג החלו להרחיק את החללים מן העיר או לתתם לקבורה. אחר כן נגשו לבחור בפרנס דתי, אשר יעמוד בראש הכנסיה הדתית בעיר הקדושה. אחרי אשר נבחר אחד הכהנים לאב ולפטרון על כל עניני הדת התחילו להועץ על דבר בחירת שר ומושל. רבים שמו עיניהם ברימונד הקונדי מטולושה, אחרי אשר עמד אז בוהימונד מנגד בעת שכבשו הנוצרים את ירושלים. ואולם רימונד מאן לתת כתר מלוכה על ראשו באמרו, כי איננו כדאי והגון לשאת כתר מלוכה באותו מקום, אשר לפני אלף שנה ויותר שמו כתר של קוצים מכאיבים בראש המשיח. אם אמת בפי הספור הזה, אי אפשר לדעת כעת אל נכון, רימונד לקח בלי ספק חלק גדול בראש בכבישת ירושלים, ותהי זאת לנו לעדה, כי רוב הרושמים ההסטוריים של הערביאים מזכירים רק את שמו בתור גבור ואיש מלחמה, אשר לכד את ירושלים בכחו הכביר³⁵. ואולם ראוי לדעת, כי היה רימונד איש חכם, רואה את הנולד. אמנם שאף בכל נפשו לעשות מלוכה, כאשר ראינו כבר, אבל ידע בנפשו כי רבים אויביו, ואפילו בני עמו אינם נוהגים בו חבה יתרה. מטעם זה מאן לקבל עליו כתר הנשיאות בארץ הקדושה. ואפשר כי רק מדעתם, כי לא יאבה רימונד למשול על ירושלים, בחרו שרי החילות בו מפני הכבוד, כי באמת לא היה חביב גם להם.

אחרי אשר השיב רימונד את פני השרים ריקם שמו כלם עיניהם בהדוכס גוטפריד, אשר היה באמת חביב ונחמד לכל נוסעי הצלב וחשוב בעיניהם על מזגו הטוב ומדותיו הישרות. את גוטפריד מנו למושל על הארץ הקדושה, אבל לא נתנו לו תואר “מלך” גם לא הכתירוהו בכתר מלוכה. הוא קבל את הנשיאות בתור “מגן הקבר הקדוש”. ואולם ראוי לדעת, כי רק בגלל זה נתנו כל השרים את עינם בגוטפריד, יען הכירו בו, כי הנהו איש נוח לבריות ולא ינהג נשיאות ברמה. הם לא אבו למסור את הממשלה ביד איש כביר רוח, אשר יעצור בעם בתוקף ועוז וימשול בהם בחזקה.

ובאמת היתה השעה צריכה למושל בעוז, אשר ינהיג סדרים נכונים בירושלים ובערים סביב לה. רימונד לא אבה להכנע מפני הדוכס גוטפריד. הוא ואנשיו התבצרו במגדל דוד, אשר לכדו בני פרובינצה ביום כבוש ירושלים, וכאשר דרש גוטפריד ממנו, כי ימסור את המגדל בידי הרשות, מאן רימונד לשמוע בקולו, ובסבה זו קמו סכסוכים חדשים ביניהם. שרי החילות הצדיקו אמנם את גוטפריד בריבו, אבל לא ערבו את לבם להתקומם נגד רימונד בחזקה. למען פשר בין שני בעלי הריב חרצו משפטם, למסור את המגדל בידי הגמון אחד, עד אשר יראו אחר כן, איך יפול דבר, ביד מי יקום המגדל למורשת אחוזה. המשפט הזה העלה חמת רימונד, ויעזוב את ירושלים בחרי אף.

אחרי אשר שקטה ירושלים ממלחמת אחים והממשלה קמה בידי גוטפריד, נתנו שרי החילות של נוסעי הצלב אל לבם, להכין הכל למלחמה נגד ממשלת מצרים. כי הוגד להנוצרים לאמר: אלפצֿאל, הויזיר במצרים, מאסף מחנה גדולה לבוא על אנטיוכיה ועל ירושלים, להשיב את המדינות האלה לידי הכליפים הפאטמידים. גם נתפאר אלפצֿאל, כי יחריב את כל הערים בארץ הקדושה, לא ישאיר בהן שריד ופליט ואבן על אבן, לבלי יהיה עוד זכרון לדת הנוצרית בפלשתינה. את הנוצרים באנטיוכיה ובירושלים ישמיד מעל פני הארץ, לא יחיה מהם איש. בעת ההיא יצאו טנקרד ואיסטכיוס, אחיו של גוטפריד, עם צבאותיהם ללכוד את שכם ובנותיה, וישלח גוטפריד מלאכים אל שרי החיל האלה, כי ישובו ויעלו בנגב (לצד ארץ יהודה הקרובה למצרים), לראות בצבאות המצרים ההולכים וקרבים אליהם. ויבואו החילות האלה דרך קסרין של אדום (Cäsarea) לרמלה, ושם נפגשו בגדוד אחד של המצריים. ויתנפלו הנוצרים על המשלמים ויכו אותם וישבו מהם אנשים. מפי הנשבים שמעו, כי חיל גדול של המצריים עומד על יד אשקלון. ויזעק גוטפריד את כל נוסעי הצלב להחלץ נגד האויבים הבאים עליהם. ואולם רובירטו מנורמנדיה ורימונד מטולושה מאנו לבוא עם חילם, באמרם, כי אינם מאמינים בשמועה זו, כי סכנה קרובה. אם באמת יעלו צבאות מצרים עליהם, אז יחישו לבוא לעזרת אחיהם. יתר הצבא הגיח מירושלים לעלות על אשקלון נגד האויב. ביום י"ב אוגוסט נודע להם אל נכון, כי חיל גדול של המשלמים עומד באשקלון, וביום המחרת לעת ערב נפגשו במחנה האויב. מספר נוסעי הצלב, אשר עלו למלחמה נגד חיל מצרים, היה לכל היותר קרוב לעשרים אלף איש, ולעומת זה עלה מספר חיל המשלמים לכל הפחות למאתים אלף³⁶. בראש החיל של מצרים עמד אלפצֿאל בעצמו ועמו כעשרים אלף פרשים, אשר הביא עמו מכוש. יתר החיל אשר הלך עמו היה מבני הערביאים, אשר אסף מכל המדינות, ולהם גמלים וחמורים וסוסים וכבודה רבה. גם לחם ומזון הביאו עמם די ספוקם והותר.

לנוסעי הצלב חסרו כל אלה, אבל הם התאזרו באומץ וגבורה להלחם בחיל הגדול הזה. ביום י"ד אוגוסט בבקר השכם הגיחו צבאותיהם למלחמה על יד אשקלון קרוב לחוף הים הגדול. כאשר ראו את המחנה הגדולה והעצומה של המשלמים הולכת לקראתם, עמדו הנוצרים רגע אחד לכון את לבם בתפלה לאל מושיעם. המצריים חשבו, כי אמנם יראים הם מפניהם. ואולם נוסעי הצלב הסתערו עליהם תיכף ברוח גבורה ובחרף נפש. רובירטו מנורמנדיה, אשר חש עם רימונד לעזרת אחיו, ראה מרחוק את אהלו של הויזיר, ויפרוץ הוא עם אנשיו דרך גדודי האויב עד אהל אלפצאל, ויכהו בחרבו ויפצעהו פצעים אנושים עד מאד. כראות חיל הכושיים את הויזיר בסכנה גדולה מהרו הם לישועתו, ויצילו את אלפצאל מיד נוסעי הצלב כל עוד נשמה בו. בינתים בא גוטפריד בראש גדודיו ויך בחיל הכושיים מכה רבה, גם איסטכיוס התנפל על האויב בגבורה; וינוסו המשלמים מפני הנוצרים ויפלו חלליהם בדרך המוביל משער-יפו לחוף הים, אשר שם חשבו להמלט. ואולם רימונד ובני פרובינצה קדמו את הנמלטים שם ויכו בהם עם רב; מספר הנופלים במלחמה זו היה לכל הפחות שלשים אלף איש. מהם נרמסו כאלפּים בברחם מפני הנוצרים להמלט העירה. אלפצאל ואנשיו נמלטו בעור שניהם אל האניות, אשר חכו להם על חוף הים, וימהרו לשוב אל ארצם, בראותם כי אין מפלט להם באשקלון. את כל הכבודה הגדולה, אשר הובילו עמהם, עזבו בידי הנוצרים, אשר באו אחר כך וישסו את מחניהם.

אחר כך צרו נוסעי הצלב על מבצר אשקלון; שם חנו הסלדשוקים, אשר נמלטו מירושלים, כי נתן להם רימונד ידים לנוס. וישלחו הסלדשוקים מלאכים אל רימונד לאמר לו, כי מוכנים הם לתת את העיר בידו, אם יתן להם את נפשם לשלל, כאשר עשה להם בירושלים. רימונד חשב להשתמש בשעת הכשר

ולכן טרם לכד את העיר היו דבריו עם יתר שרי החיל, כי יקימו בידו את אשקלון וסביבותיה למורשת אחוזה. ואולם גוטפריד לא אבה שמוע בקולו, אף כי העתירו השרים עליו את דבריהם. ויהי כי ארכו הימים בדברי ריבות, אשר עברו בין השרים, ויבינו הסלדשוקים, כי חלק לבם וכי לא תהיה לאל ידם להתגבר עליהם, ויחדלו גם הם לדבר עוד לשלום. ובאמת עלה בידם להתבצר באשקלון ימים רבים, עד כי עלה חיל נוסעי הצלב מעליהם. אשקלון נשארה בידי הסלדשוקים עד שנת 1157, ואז לכדוה נוסעי הצלב, אשר עלו בימים ההם על פלשתינה.

אחרי אשר עלה חיל הנוצרים מאשקלון נפרדו עוד הפעם שרי החילות, וילכו איש לעברו. גוטפריד נתן אל לבו ללכוד את נגב-יהודה ואת ערי החוף אשר על ים הגדול, וטנקרד פשט על הגליל וילכוד את העיר הבצורה טבריה. בינתים בא בוהימונד מאנטיוכיה להשתחוות לפני ה' בירושלים ולשתטח על קבר המשיח. בהיותו בירושלים קנה תחבולות להסב לו את המלוכה תחת גוטפריד, לכל הפחות אמר להחליש את ממשלתו, ואפשר כי היה מצליח בדבר הזה; אולם בינתים קרה לבוהימונד אסון גדול, כי אחרי אשׁר שב מירושלים עלה על מדינת ארם צובא להלחם בהאַמיר רצֿואן ויך בחילו מכה גדולה. וילך בוהימונד אחרי כן לצור על העיר ארם-צובא, אשר שם נמלט רצֿואן עם חילו. ויהי בעת אשר צר על ארם צובא באו אליו מלאכים מאת הנסיך גבריאל, אשר מלך בסיבסטי אשר בארמיניה, לאמר לו, כי ימהר לבוא לעזרת הנסיך הזה נגד הטורקומנים ואז יתן לו את כל ארצו לנחלה. וימהר בוהימונד לעשות כדבר הזה, ואולם במלחמתו נגד הטורקומנים בארמיניה היתה תבוסתו שלמה, וגם הוא נפל בשבי האויב. ארבע שנים נשאר בשביה, ובינתים מת גוטפריד, וממשלתו נסבה לאחיו בלדוין, אשר מלך באידיסה.

גוטפריד מת ביום י"ח יולי שנת 1100 (תת"ס), ואחרי מותו קם ריב בין השרים על דבר המלוכה, מי ימשול תחתיו. רוב השרים נתנו את עיניהם בבוהימונד, גם שלחו לקרוא לו מאנטיוכיה, ואולם טרם בא המכתב לידו נשבה כבר בידי הטורקומנים. אז התנשאו טנקרד ודגוברט וכל אחד אמר: “אני אמלוך”. טנקרד הלך אז ויכבש את ערי הגליל, ובגאותו אמר למלוך על ירושלים. ואולם בינתים בא בלדוין, אחי גוטפריד לירושלים (כי את ממשלתו באידיסה מסר בידי בן אחיו), ושרי החילות המליכוהו עליהם. דגוברט נכנע מלפניו ובעצמו שם (בעיר בית-לחם) את כתר המלוכה על ראשו (בחורף שנת תתס“א, כ”ה דצמבּר שנת 1100). טנקרד עמד אמנם עוד זמן מה על דעתו, לבלי קבל עליו את מרות בלדוין, ואולם באחרונה נכנע גם הוא מפניו, ולא רק כי קיים את נגב-פלשתינה בידו, כי אם מסר לו עוד את ארץ הגליל (בסוף החורף תתס"א). טנקרד שם עיניו על מדינת אנטיוכיה, אשר מעת שנשבה בוהימונד בידי הטורקומנים נשארה כאניה מטורפת בלב ים סוער, וכבר הרימו המשלמים בסוריה את ראשם ויאמר להשיב את המדינה הזאת להם. ואולם טנקרד הכניע אותם בידו הקשה וימשול תחת בוהימונד באנטיוכיה.

 

ו: ממשלת הנוצרים בסוריה    🔗

נוסעי הצלב חדשים באים מאירופה. חיל האיטלקים על אדמת ביצנץ. דברי ריבות ביניהם ובין הקיסר אלקסיוס. האיטלקים באסיה. חפצם לעלות על ממלכת הכליף מבגדד. המלחמה על יד מרשיוואן. המגפה הגדולה בחיל הנוצרים. נוסעי הצלב מגרמניה ומפרובינצה. הם באים עד הירקליה. המלחמה שם. שרידי החיל נמלטו לאנטיוכיה. הסכסוכים בין טנקרד ורימונד. רימונד נשבע שבועת אמונים לטנקרד. הוא מפיר בריתו. טנקרד נלחם בהקיסר אלקסיוס. כבוש לודקיה. הנסיך גוג ווסיל מאַרמיניה פודה את בוהימונד מיד האמיר מסיוס. בוהימונד נלחם ברצואן המושל בארם-צובה. המלחמה על יד עיר חרן. נצחון הסלדשוקים. מצב הנוצרים בסוריה הוא רע מאד. בוהימונד הולך לאירופה לאסוף חיל גדול. מאיטליה ומפרנציה מתנדבים רבים לעלות אתו למלחמה. הוא גמר בדעתו להלחם בהקיסר אליקסיוס. צבאות רימונד על אדמת ביצנץ. הם צרים על דירחיום. גבורת רימונד נשתה הפעם. הוא נכנע מפני הקיסר. תנאי השלום. מות בוהימונד. טנקרד איננו מקיים דברי השלום. מות הקיסר. מות טנקרד. רוגר מושל תחתיו. נצחון הסלדשוקים על הנוצרים בסוריה. רוגר נופל במלחמה.

בעת אשר נלחמו צבאות נוסעי הצלב באסיה הקטנה ובארץ הקדושה היו עיני הנוצרים במערב אירופה נשואות אל אחרית המלחמות האלה, אשר מרחוק נראו להם עוד יותר מפליאות מאשר היו באמת. השמועות, אשר באו מאסיה, היו לשיחה בפי העם; בכל ערב וערב נאספו אל בתי תפלותיהם להתפלל בעד שלום נוסעי הצלב ובעד נצחון חילם. האפיפיור אורבן השני השתדל כל ימי חייו, להלהיב את לבות הנוצרים למלחמת מצוה זו, וגם אחרי מותו (כ"ט יולי שנת 1099) קם האפיפיור פסחליס השני והטיף גם הוא לבני דתו, כי יחלצו לעלות בצבא על המשלמים בארץ הקדושה וסביבותיה. דבריו מצאו מסלות בלב רבים מן הנוצרים, ובפרט מעת נודע להם, כי מצוה זו מתן שכרה בצדה גם בעולם הזה, כי רבים מצאו שם הון ונתעשרו במלחמה; אחדים משרי החילות זכו לגדולה ובחרבם ירשו להם ארצות ומדינות למשול עליהן. ממערכות המלחמה שבו אחדים לאירופה ויספרו לאחיהם את תשועת ה‘, כי גברה יד הנוצרים על אויביהם, ומלבד השכר הטוב הצפון ללוחמי מלחמת ה’, הנה מצאו שלל רב בהכותם את אויביו. אלו השמועות עברו מאיש לאיש, ועוד הוסיפו עליהן כמה גוזמאות והפלגות. ומה גם מעת אשר הגיעו לאירופה אגרות מאת שרי החיל באסיה, אשר בהן הודיעו לאחיהם את רוב גבורתם, וכי הציבו להם יד בארץ הקדם, גם דברו על לב הנוצרים, כי יוסיפו לעלות אל ארץ הקדושה, למען הכניע עוד יותר את המשלמים. האגרות האלה עשו פרי, כי מאז גברה התשוקה בלב רבים מהנוצרים, להתנדב גם הם למלחמה. בסוף שנות המאה הי"א למספר הרגיל נאספו גדודים גדודים לעלות לפלשתינה.

נוסעי הצלב האלה נאספו מאיטליה, מגרמניה, מפרנציה ומאספמיה. ההתלהבות הלכה וגדלה בין עמי המערב, עד כי ראה האפיפיור הכרח גדול בדבר, להמעיט מעט את תשוקת בני אספמיה להספח על מחנה נוסעי הצלב. האפיפיור הרצה לפניהם טענותיו, כי יותר טוב להם להשאר באספמיה ולהלחם בהערביאים אשר בארצם, מללכת אל ארצות רחוקות, להגן שם על הדת הנצרת. ואולם את לבות יתר העמים הלהיב נשיא הדת הקתולית בדבריו, כי יקומו ויעלו לעזרת אחיהם אשר בארץ הקדם.

המחנה הראשון, אשר נועד לעלות לפלשתינה, נאסף בערי איטליה. כחמשים אלף איש נאספו לדגלו של הגמון אנשילם מלומברדיה. בין האנשים האלה היו רבים מגדולי היחש, שרים ונכבדים. בימים ההם אסף הדוכס וִילהלם מאקוויטניה חיל גדול במדינת פרובינצה. כן אסף הדוכס שטיפֿן מבורגונד חיל במדינת פרנציה. בגרמניה הדרומית נקבצו רבים אל דגל הדוכס ווילף מבַוַריה, אל הגדודים האלה נספחו כמה אצילים ופרשים, גם הגמונים רבים הלכו עמהם. בכלל היה המחנה רב ועצום מאד, ואולם אם גם לא היו אלו הצבאות פליטי המין האנושי כנוסעי הצלב הראשונים, אשר תמו בדרך, טרם הגיעו לפלשתינה, הנה השחיתו גם הם את דרכם והתעיבו עלילה מדי הלכם לארץ הקדם. כי לא מתשוקתם להושיע את הארץ הקדושה מידי אויבי דתם הלכו שמה, כי אם לעשות חיל ולהתעשר. כאשר באו לממלכת ביצנץ קדמם אמנם הקיסר אלקסיוס בסבר פנים יפות, גם השגיח על זה, כי ימציאו להם צרכי אוכל במחיר מצער, ואולם עם כל זה עברו דברי ריבות בינם ובין הביצנטינים, וכפעם בפעם התנפלו על יושבי הארץ וישלחו בהם יד. כאשר הגיעו לסטמבול נתן להם אלקסיוס מקום במגרש פירה לשבת, ואולם תיכף התחילו להצר לאנשי המקום, עד כי הוכרח הקיסר לשלחם מעיר הבירה. מובן מאליו, כי לא מאליהם עברו את הבוספורוס, כי אלקסיוס גרש אותם משם. בראשית הקיץ תתס"א עזבו את אדמת אירופה ללכת לאסיה.

כאשר דרכו רגלי נוסעי הצלב על אדמת אסיה עזבו את מחשבתם, אשר חשבו בתחלה, לעלות על אנטיוכיה וירושלים, לחזק את ידי אחיהם, אשר כבשו את המדינות האלה ורק בקושי התבצרו שם מפני גדודי המשלמים, כי אם גמרו בדעתם לעלות על בגדד ולכבוש אותה. העצה הזאת באה בתחלה בלב בני איטליה, אשר אמרו: הן עשו כבר נוסעי הצלב, אשר הלכו לפנינו, גדולות ונצורות, בלכדם את סוריה ופלשתינה; נעשה לנו גם אנו שֵׁם בעלותנו על ממלכת הכליף מבגדד ונלכדה, ואז נקרא דרור גם לבוהימונד, אשר החזיקו האַמיר אבן-בנשמנד בשביה בעיר סיווס. אחיהם מהרו להחליט כמהם, כי בכלל לא אבו ללכת בעקבות נוסעי הצלב הראשונים, בדעתם, כי בדרכם זה לא תמצא ידם לשלול שלל ולעשות חיל. הקיסר אלקסיוס והקונדי רימונד דברו אמנם על לב נוסעי הצלב כי יחדלו מדרכם, יען מרה תהיה אחריתם. ואולם הם אטמו את אזניהם משמוע. בראות הקיסר, כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת, ויחדל לדבר על לבם, גם שלח אתם אחד מראש גדודיו לנחותם הדרך. רימונד נלוה עמהם, בחשבו, כי יהיה להם לעזר במלחמתם על צבאות אבן-בנשמנד והאמיר רצואן מארם צובה.

בראשית ירח יולי עזבו את חוף הים באסיה הקטנה ויעלו לצד מזרח אל אסיה פנימה. בדרך מצאו די צרכיהם בלי עמל רב, יען אשר לא הלכו בעקבות נוסעי הצלב הראשונים, אשר כבר לחכו את המדינות מדי עברם. שבועות מספר הלכו בדרכם זה ואיש לא עמד בפניהם ויבואו עד אנקירה (היא העיר אנגירא באסיה הקטנה) וילכדו אותה. משם פנו דרך הנהר הַליס באסיה הקטנה משמאלו ויבואו עד אתמן. שם עברו את הנהר וילכו הלאה על חוף הנהר לימינו עד מרשיוַאן. הסלדשוקים נסוגו אחור מפני הנוצרים, אבל החריבו את הערים והמדינות טרם עזבו אותן, מבלי להשאיר מחיה לנוסעי הצלב. רק בסוף ירח יולי, כאשר נחלשו כבר צבאות נוסעי הצלב מרעב ומכפן, החלו המשלמים להתגרות בהם מלחמה. הנוצרים נלחמו בתחלה ברוח גבורה נגד צבאות הסלדשוקים. גדוד אחד של נוסעי הצלב התפרץ אל אחת ערי המבצר ויבוז שם לחם ובר למכביר, ואולם בשובם משם, להוביל את שללם לאחיהם הנלחמים עם הסלדשוקים, נפלו בידי האויב, אשר שם להם אורבים בדרך ויך בהם מכה רבה. גם החיל הראשי לא עצר כח לעמוד בפני הסלדשוקים, כי תש כח הנוצרים ברעב ובצמא, ורבים מהם הפכו לנוס. כמעט היתה המגפה הראשונה בהם וימס לבב כלם, ויחרדו מאד. כאשר התגרו בהם הסלדשוקים מלחמה הפכו כלם ביום קרב לנוס, והסלדשוקים מהרו אחריהם וירדפום. רק השרים והפרשים נמלטו על סוסיהם ויאספו אל ערי המבצר, ואולם החיל הגדול נפל לפי חרב, ורק שרידי חרב מתי מספר נמלטו.

אחרי המגפה, אשר היתה בחיל האיטלקים, באו נוסעי הצלב מגרמניה ומצפון פרנציה, אשר נאספו לדגל מחנה וילהלם דוכס מאקוִיטניה והדוכס וילף מבַוַריה. גם הנסיכה אידה מאוסטריה הלכה עמהם. מספר החיל הזה היה לערך מאה אלף איש. כאשר באו למלכת ביצנץ קבלם הקיסר אלקסיוס בחבה, ואולם אמר להשביע אותם, כי יכנעו מפניו ויסורו למשמעתו בכל המדינות אשר יכבשו באסיה. ויחר אף נוסעי הצלב באלקסיוס על הדבר הזה ויאמרו: “הקיסר רק לבצעו ילטוש עיניו” גם עברה הרנה במחנה, כי מכר אותם אלקסיוס בידי הסלדשוקים. לקול השמועה הזאת מהרו רבים לשוב לאירופה או לרדת באניות ולעבור דרך הים לפלשתינה. יתר החיל הלך בעקבות נוסעי-הצלב האיטלקים ויבואו עד אנקירה. שם נודעה להנוצרים אחרית בני איטליה, ולכן עזבו את המסלה הזאת וילכו בדרך נוסעי הצלב הראשונים עד הירקליה. גם בדרכם זה התנפלו עליהם הסלדשוקים, כי ארבו להם בדרך, ויזנבו את כל הנחשלים אחריהם, מבלי להתגרות בהם מלחמה גלויה. על יד הירקליה נפגשו נוסעי הצלב בחיל גדול של הסלדשוקים. ויהי בראותם את האויבים, אשר סגרו עליהם את הדרך, לא קמה בהם עוד רוח להלחם בהם, ויפנו עורף לנוס. רוב נוסעי הצלב נפלו בידי האויבים או מתו במלחמה, גם ההגמון טימו והנסיכה אידה נפלו לפי חרב. הקונדי הוגו מנורמנדיה נמלט משדה המלחמה, ואולם מת בדרך לקיליקיה. רק הדוכס וילהלם מאקויטניה, וילהלם מניורס והדוכס וילף מבַוַריה נמלטו עם מתי מספר חיים לקיליקיה משם הלכו עד אנטיוכיה קרועי בגדים ובחסר כל, עיפים וחסרי אונים. באנטיוכיה קבל אותם טנקרד באהבה וחמלה רבה וידאג לכל מחסורם.

העיר אנטיוכיה, אשר בה משל אז טנקרד בעז ותעצומות, היתה אז בכלל תל שכל שרי נוסעי הצלב ושרידי חרב ממלחמות אסיה פנו אליו לעזרה. בשנת תתס"ב באו שמה עוד שרים רבים ונכבדים לחסות בצל טנקרד וביניהם הקונדי רימונד מטולושה. כבר ראינו, כי שררה מאז איבה בין הנורמנים והפרובינצים. ויהי כאשר בא רימונד לאנטיוכיה ויתפוש אותו טנקרד וישימהו בבית הסהר. להפצרת השרים שלחו טנקרד אמנם לנפשו, אבל השבע השביע אותם מקודם, כי לא יוסיף עוד לשאת עיניו אל אחת הערים על חוף הים הגדול בין אנטיוכיה ובין עכו, כי מורשת אחוזה הן לטנקרד ולזרעו אחריו. ואולם לא עברו ימים מעטים, ויקומו רבים מהשרים ויעלו על העיר טורטושה אשר על חוף הים הגדול במדינת סוריה, וכאשר לכדו את העיר הפר רימונד את שבועתו ויתחזק בעיר וימשול עליה. ידי טנקרד היו אז מלאות עבודה במלחמתו אשר נלחם בלודקיה (Laodicea) בפריגיה המדינה, לכן נמנע מלשלם לרימונד כפועל ידיו. העיר לודקיה (היא עיר המבצר אשר על חוף הים הגדול) נחשבה אז על ממלכת ביצנץ, ואולם בסבת המלחמה, אשר קמה אז בין הקיסר אלקסיוס ובין הנורמנים צר טנקרד על לודקיה ויאמר ללכדה. שנה וחצי ארך המצור על העיר הזאת, ורימונד משנאתו לטנקרד חשב להחיש עזר לצבאות הקיסר החונים בה. ואולם טנקרד גבר עליו ויבריחהו משם וימים מספר אחרי כן (בשנת 1103) לכד את העיר. טנקרד חשב אז לעלות נגד רימונד למלחמה ולהשיב לו גמולו בראשו על מעלו אשר מעל בו, ואולם בינתים נודע לו, כי מאסף הקיסר אלקסיוס חיל גדול ועצום למלחמה על הנורמנים. מסיבה זו הוכרח לעזוב את רימונד לנפשו, וזה האחרון התחזק בימים ההם בסוריה ובערי החוף של ים הגדול למרות רוח טנקרד.

המלחמה בין הנוצרים היתה מפח נפש נוסעי הצלב, וביחוד חרה מאד להנורמנים על הדבר הזה, כי הסלדשוקים, בראותם, כי חלק לב הנוצרים והשלום סר מהם, הרימו ראש. שלומי אמוני הנוצרים נשאו עיניהם אל הדוכס בוהימונד והוא עודנו עצור בשביה בעיר סיווס. וישלחו מלאכים אל האמיר מסיווס לפצור בו, כי ישלח את בוהימונד חפשי. אחר כמה פתויים והפצרות נאות להם לקרוא לו דרור במחיר מאה אלף דינרי זהב כופר נפשו. אמנם לא החיש טנקרד את הדבר הזה, בדעתו, כי בשוב בוהימונד לאנטיוכיה תשוב גם הממשלה לידו, ואולם הנסיך גוג וסיל מארמיניה פדה את בוהימונד ממאסרו, ובקיץ 1103 שב זה לאנטיוכיה, אחרי אשר נתעכב ארבע שנים בשביה.

עם בואו לאנטיוכיה באו גם פנים חדשים בהנהגת המדינה הזאת. בוהימונד לא הוסיף להתגרות מלחמה בצבאות הקיסר ובבני פרובינצה, בעלי ברית רימונד, כי אם שם את פניו להלחם ברצֿואן, האמיר מארם-צובה, אשר כבר צר עליו טרם נשבה בידי האמיר מסיווס. גם מאידיסה באו לעזור לו במלחמתו זאת. צבאות הנוצרים נועדו הפעם על העיר העתיקה חרן, אחד המרכזים היותר חשובים באסיה. כי העיר הזאת יושבת באם הדרך המוביל מן המבצר סיליקיה אשר על חוף הים (הוא הדרך העולה מסיליקיה דרך חרן ונציבין אל נינוה ומדינת אשור), ומשם – מעיר חרן – יפרד הדרך העולה לממלכת בבל. מטעם זה היתה חרן מימים קדמונים סחר הגוים ואליה ינהרו העמים מסוריה, פלשתינה, אשור ובבל. גם בימים ההם היתה מרכז חשוב על הדרך העולה מסוריה לארם. באמצע החורף שנת תתס"ד (בראשית שנת 1104) נקבצו צבאות הנותרים לצור על חרן. בוהימונד וטנקרד באו מאנטיוכיה עם עשרת אלפים אנשי חיל ויחנו על העיר. גם בלדוין מאידיסה והארמינים אשר אתו באו לעזרת נוסעי הצלב להצר לרצואן, אשר נסגר בחרן.

כאשר שמעו המשלמים בכל מדינות סוריה וארם ובכל ממלכת בגדד, כי נועדו הנוצרים להלחם על חרן, ויועדו גם הם להחיש עזרה לאחיהם הסגורים בחרן. כעשרת אלפים רוכבים בסוסים באו לארם-צובה להתגרות מלחמה בנוסעי הצלב. הנוצרים לא חכו עד אשר יבואו האויבים עד לפני חרן, ויצאו לקראתם מנגב להעיר עד נהר בליק. שם נפגשו בחיל הרוכבים ההולכים וקרבים אליהם, ויהי כראות הנוצרים את חילות הסלדשוקים ויתנפלו עליהם בסערות מלחמה ובחמה שפוכה. וינוסו הסלדשוקים מפני חיל נוסעי הצלב, אשר רדף אחריהם מרחק רב. אולם בלדוין ואנשיו הסכילו לעשות, ברדפם אחרי האויב בחפזון גדול, כי נפרדו מהמחנה הראשי. כראות הסלדשוקים את זאת ויהפכו פניהם אל הרודפים ויחלו להכות בהם. אנשי בלדוין נוכחו כי מעט מספרם לעומת חיל האויב הרב והעצום, וינוסו מפניו. ותהי מגפה בחיל הנוצרים, וגם בלדוין נשבה ביד האויב. בינתים חשו בוהימונד וטנקרד לישועתם. ואמנם הבריחו כרגע את הסלדשוקים משדה המערכה, אבל אלה שבו אחרי כן והתגרו בהם שנית מלחמה. נוסעי הצלב היו כבר עיפים מאד ולא יכלו לעמוד בפני הנלחמים בהם, וינוסו בבהלה גדולה, כי נפל פחד אלהים עליהם. ויהי כראות חיל רצואן החונה בעיר, כי הפכו הנוצרים את פניהם לנוס, ויגיח גם הוא מחרן ויתנפל על הנסים, באופן כי היתה להם המלחמה מפנים ואחור. ויכו הסלדשוקים ביום ההוא מכה גדולה בחיל הנוצרים, ויהי מספר הנופלים מהם כחמשה עשר אלף איש ויתרם נמלטו בעור שניהם ויפזרו לכל רוח. ותשובנה כמה ערים במדינת אנטיוכיה אל הסלדשוקים.

מצב נוסעי הצלב היה אז נורא מאד. הסלדשוקים אמרו לעלות על אידיסה ללכוד אותה, גם הקיסר אלקסיוס שמח לאיד הנורמנים ויאמר להשיב לו את מבצר לודקיה, אשר לקח טנקרד ממנו מלפנים. אמנם התחזק בוהימונד ברוח אמץ וגבורה והתבצר בלודקיה וגם על אידיסה הגן מפני האויב, ואולם נוכח, כי אי אפשר לו לעמוד בפני צריו הרבים, אם לא יבוא צבא וחיל מאירופה לעזור לו. לכן לא חשב מחשבות רבות, כי אם מסר את ממשלת אנטיוכיה ביד טנקרד והוא מהר לרדת באניה לבוא לאיטליה, שם קוה לאסוף חיל גדול ולשוב לסוריה.

בבואו לאירופה הגיעה שמה כבר השמועה מגבורותיו וממאורעותיו הנפלאים; ויאספו רבים ממדינות איטליה, פרנציה וגרמניה אל דגלו. גם האפיפיור פסחליס השני תמך בידו בכל יכלתו. בהיותו בפרנציה לקח לו לאשה את קוסטנצה בת המלך פיליפוס, ואת בתו השניה יעד לאשה לבן אחיו טנקרד. מובן מאליו, כי היה לו המלך לעזר גדול ויַשְׁמַע את עמו, כי מי אשר ידבנו לבו לעלות עם בוהימונד לפלשתינה, ימצא חן בעיני המלך. ובאמת נהרו אליו אנשים מכל עברים ויאמרו להספח אל מחנהו. בוהימונד שב לאיטליה, אל מדינת אפוליה, ושם חכה עד ראשית שנת תתס"ח, אשר אז נאספו אליו כשלשים וארבעה אלף איש. גם אניות מלחמה נועדו לעבור בים ולעזור לו במלחמתו עם הסלדשוקים.

כאשר ראה בוהימונד כי רב ועצום חילו, באה פתאם מחשבה אחרת בלבו. לא להציל את מדינת אנטיוכיה מידי המשלמים, אשר ילטשו את עיניהם עליה,היתה כעת מגמתו, כי אם להלחם על ממלכת ביצנץ, אשר נטר לה איבה זה ימים רבים. עתה באה לפי דעתו העת לשלם להקיסר אליקסיוס את גמולו, על כי הניח צורי מכשול להנוצרים בדרכם והציק להם פעמים אין מספר. השנאה למלכות ביצנץ קלקלה אצל בוהימונד את השורה. כי בעוד אשר עשה עד העת ההיא את כל מעשיו ברוב עצה וחכמה ובמתינות גדולה, אמר הפעם להתגרות ברעה, ובגלל זה היתה אחריתו להכרית.

בראשית החורף שנת תתס“ח (בירח אוקטובר שנת 1107) עזב בוהימונד את אפוליה וירד באניה לבוא אל ארץ הקדם. להקיסר נודע כבר דבר מחשבתו, אשר חשב בוהימונד עליו. ולא אחר אליקסיוס להכין גם מצדו כל הדרוש למלחמה נגד הנורמנים. השעה שחקה אז להקיסר, כי עלה בידו לאסוף בינתים חיל גדול מלומד בתכסיסי מלחמה. גם אניות מלחמה עמדו הכן להגן על ערי החוף מפחד האויב. אמנם עברו בוהימונד ואנשיו בשלום את הים ויבואו עד אלונה, אשר באלבניה. שם עמדו על יד המבצר החזק דירכיום, אשר שם התבצרו צבאות הקיסר ויגינו על העיר בגבורה. גם הכינו להם, טרם באו האויבים, צידה וכלי מלחמה למדי, באופן כי היה הספק בידם לעמוד בפני הצרים על העיר ימים רבים. ויהי בעת צרו הנורמנים על דירכיום, והנה קרבו צבאות הקיסר ממקדוניה לבוא למדינת אלבניה. ולבוהימונד הוגד לאמר, כי צבאות אלקסיוס הולכים וקרבים אליו וכבר התחילן להקיף את חיל הנורמנים ולסגור עליהם את הדרך מכל עבר. אז נוכח בוהימונד, כי אין מפלט לו, אלא למהר ללכוד את דירכיום ולהתבצר שם. ויצו ויהרסו את אניות המלחמה אשר עמדו שם, להכין בחומר זה מכונות-המצור ולשפוך סוללה על העיר. ואמנם נלחמו הנורמנים בחרף נפש ובגבורה נפלאה, אבל גם הביצנטינים לא רפו ידיהם ויגינו על המבצר ברב חיל וכח. מצב הצרים על העיר היה רע מאד, כי חסר להם מזון, אחרי אשר סגרו הביצנטינים עליהם את הדרך. גם בדרך הים לא היו להם עוד ידים, כי יען הרסו הנורמנים בעצמם את אניותיהם בא צי אדיר של הקיסר ויסגור את החוף בפניהם. בין שרי החילות של הנורמנים פרץ ריב, כי הקיסר עשה בערמה וישלח אנשים חרש אל המחנה, להסית את ראשי הצבא באדוניהם בבוהימונד. כה עברו עליו ירחים מספר עד אשר נוכח גם הוא, כי אבד לו כל מנוס ואין טוב לפניו מלהתרפס לפני הקיסר ולהשלים עמו. בסוף שנת תתס”ח (בירח ספטמבר 1108) הלך לדבול, אשר שם חנה אלקסיוס אז, לדבר עמו על עסקי השלום. הקיסר אמנם נאות לו, אבל בתנאי, כי ישיב לו את לודקיה ואת מדינת קיליקיה, ורק מדינת אנטיוכיה תשאר לו לנחלה לכל ימי חייו, ואחר מותו תשוב גם המדינה הזאת אל ממלכת ביצנץ. עוד קבל בוהימונד על עצמו לגרש את טנקרד מלודקיה, אם לא יאבה למסור את העיר בשלום. אחרי הדברים האלה שב בוהימונד לאיטליה סר וזעף על אשר קרהו, וימת שם בשנת 1111.

אחרי אשר מת בוהימונד נסה אלקסיוס דבר אל טנקרד, כי ימסור את מדינת אנטיוכיה בידו, כאשר הותנה בינו ובין בוהימונד. ואולם טנקרד לא אבה לשמוע בקול הקיסר, וישאר באנטיוכיה וימשל שם בשם בן בוהימונד הקטן. אמנם אמר אלקסיוס לכבוש את אנטיוכיה בחזקה, אולם בינתים פשטו הסלדשוקים על ממלכת ביצנץ והציקו לו מאד. עד יום מותו (ט"ו אוגוסט 1118) היו ידיו מלאות עבודה להגן על גבול ארצו מפני הסלדשוקים, ולכן לא עלה בידו לגרש את טנקרד מסוריה. טנקרד מת בירח דצמבר שנת 1112 וממשלת אנטיוכיה נסבה ליד רוגר קרובו וגואלו, כי מסרה טנקרד בידו בחייו, בתנאי כי ימשול בשם בן בוהימונד. בימיו נועדו המשלמים על מדינת אנטיוכיה להשיבה אליהם. ביום כ"ז יוני שנת 1119 היתה מלחמה קשה בין אנשי רוגר ובין הסלדשוקים אשר הגיחו כבר עד העיר אנטיוכיה. במלחמה הזאת נפל רוגר וכל חילו נפוץ. כל ערי המדינה נפלו בידי המשלמים ורק בעיר הבירה עמדו עוד על נפשם, כי להצלחתם רפו ידי הסלדשוקים אחרי נצחונם הגדול, ויחדלו מרדוף אחרי חיל אנטיוכיה. עיני הנוצרים אשר בסוריה היו תלויות רק אל עזרת אחיהם אשר בממלכת ירושלים, כי יבואו לעזרתם.

 

ז: פלשתינה בידי נוסעי הצלב    🔗

המלך בלדוין הראשון. מעשה תקפו וגבורתו. כבוש ארסוף וקסרין. מלחמת המצריים בנוסעי הצלב. נצחון הנוצרים על יד אשקלון. המצריים נלחמים עוד הפעם על פלשתינה. בלדוין גבר עליהם. הוא נלחם על עכו וילכדה. כבוש טרבלוס. הסלדשוקים מציקים לאנטיוכיה. בלדוין בא לעזרתה. מלחמתו במצרים. מותו שם. המלך בלדוין השני. נצחונו על הסלדשוקים. האמיר בלק נלחם על אנטיוכיה. בלדוין בא לעזרתה. הוא נשבה בידי הסלדשוקים. מות בלק במלחמה. איסטכיוס גריניר מושל בינתים בירושלים. נצחונו על חיל המצריים. אניות מלחמה מויניציה. מגפת המצריים לפני יפו. הנוצרים לכדו את צור. בלדוין נפדה ממאסרו. מלחמתו בארם-צובה. פירוד בין שרי הנוצרים. מצב המדינה באחרית ימי בלדוין. מותו. המלך פולקו. המלחמה בין הנוצרים בסוריה ובין הקיסר מביצנץ. מות פולקו. בנו הצעיר בלדוין השלישי מולך אחריו. אמו מושלת בשמו. מצב המדינה בימים ההם.

אחרי אשר גברו הסלדשוקים על הנוצרים באנטיוכיה עמדה עוד רק ממלכת ירושלים, אשר כוננו נוסעי הצלב, על תלה. ואולם ממשלת הנוצרים באנטיוכיה ובאידיסה הלכה בימים ההם הלוך וחסור. הן ראינו כבר, כי אחרי מות הדוכס גוטפריד, המושל הראשון בירושלים, המליכו השרים את אחיו בלדוין מאידיסה תחתיו. בלדוין היה גבור חיל ונבון דבר; הוא ידע לעצור בנוסעי הצלב ולמשול בגבורה ובמועצה; כל ימי מלכו על ירושלים התאזר עז לבצר את ממשלתו מבית ומחוץ. הוא נלחם עם כל אויבי ארצו מסביב, וביחוד עם הסלדשוקים והמצריים, אשר אמרו אז להרים ראש. גם השתדל בכל כחו להנהיג סדרים נכונים בממלכתו ולכפות את כל השרים והגדולים כי יסורו למשמעתו. ביחוד היתה עינו צופיה על הכהנים אשר בעיר ירושלים, לבל תתגבר השפעתם על עסקי הממלכה יותר מדי. כי מראשית כִּבוש ירושלים היה את לבב הכהנים הרבים, אשר עלו עם צבאות נוסעי הצלב, לעשות את העיר הקדושה למטרפולין של ממלכת כהנים ולמשול על פלשתינה בשם הדת הקתולית. הדבר הזה היה למורת רוח רוב השרים והגדולים, ולכן המליכו את בלדוין עליהם, למען ישגיח על זאת, כי לא תגע “מלכותא דרקיע” ב“מלכותא דארעא” אף כמלא נימא. אמנם נסה שליחו של האפיפיור בירושלים כפעם בפעם למשוך את הממשלה אליו. ואולם בלדוין עמד בפרץ, ולא נח ולא שקט עד אשר הכניע את הכהנים תחת מרוּתו.

בעת אשר המליכו השרים את בלדוין על ירושלים היתה ה“ממלכה” הזאת קטנה מאד. רק ערים אחדות סביבות העיר הקדושה, ריקות מאדם, נספחו אל המדינה הזאת. חיל המלך היה קטן ומתי מספר, וקצרה ידו להרחיב את גבולות הארץ ולהגן עליה מפני צר ואויב. ותהי ראשית מפעלי בלדוין להגדיל את חילו ולהכינו ערוך למלחמה. ויהי כאשר הפיק את זממו זה, וישם המלך אל לבו להרחיב את גבולות ארצו, וביחוד נשא עיניו אל ערי המבצר אשר לחוף הים הגדול, הלא הן ארסוף וקסרין (של אדום), ללכדן; כי הערים האלה יושבות באמצע הדרך בין חיפה ויפו, אשר לכדו נוסעי הצלב בשכבר הימים, וכל עוד אשר נשארו ארסוף וקסרין בידי הסלדשוקים לא היה להנוצרים מבטח על חוף הים הגדול. בראשית הקיץ שנת 1101 עלה בלדוין למלחמה על הערים האלה וילכדן. ארסוף מסרה עצמה בידי הנוצרים בלי מלחמה, ואולם את קסרין לכדו בסערות מלחמה, ושלל רב נפל אז לידם.

על הנצחון הזה שמחו הנוצרים מאד, כי שני המבצרים האלה היו חשובים בימים ההם. ואולם אחרי ימים מספר ערבה שמחתם, באשר הוגד להם כי חיל גדול ממצרים בא עליהם. וימָּלך בלדוין לבלי חכות עד אשר יפשטו המצריים על הארץ, כי אם לקדם את פניהם בדרכם על גבול פלשתינה. וילך בלדוין ואנשיו לקראת המצריים. ואולם כראותם את חיל הנוצרים באים לקראתם, וימהרו לשוב בדרך אשר באו, כי לא אבו להתגרות בהם מלחמה. הנוצרים מצדם לא אבו גם הם לרדוף אחרי המצריים, וישובו למקומם. בסוף הקיץ באו צבאות המצריים עוד הפעם להלחם בנוסעי הצלב. מספר החיל הזה היה רב בערך, יותר משלשים אלף איש. במבצר אשקלון, אשר נשאר עוד ברשות הסלדשוקים, אויבי הנוצרים, ערכו את מחניהם, ויגיחו משם לקראת הנוצרים, אשר מספרם היה קטן ודל לעמת מחנה מצרים. כאלף ומאת איש הלכו עם בלדוין למלחמה. ואולם נוסעי הצלב נלחמו בחרף נפש, ויצאו לקראת האויב ברוח עוז וגבורה. ותטוש המלחמה על יד אשקלון (ביום השביעי לירח ספטמבר) בין הנוצרים והמשלמים. אלו, אשר היו המרובים, התנפלו על חיל החלוץ של הנוצרים והקיפו אותו מסביב; ואולם בלדוין ראה את אחיו בסכנה, וימהר הוא עם שארית חילו ויפרצו במחנה המצריים ויכו בהם מכה רבה. לעת ערב נסו המצריים לאשקלון, ומשם שבו לארצם. גם חיל מצריים, אשר צר בינתים על יפו וכבר חשב להבקיע אל העיר, מהר לשוב באניות לארצם, אחרי כי נשתה גבורתם ביום ההוא.

ויהי לתקופת השנה, בראשית הקיץ שנת 1102, באו עוד הפעם צבאות מצרים להלחם בפלשתינה. הם נאספו באשקלון, ומשם נפלו פתאם על העיר רמלה, אשר היתה כבר בידי הנוצרים, ללכדה. וברמלה עמד חיל קטן, אשר הניח בלדוין למשמר בעיר, אבל אזלת ידו לעמוד בפני האויבים הרבים והעצומים, וכמעט שנמסרה רמלה בידיהם. ויוגד לבלדוין לאמר: “הנה פשטו המצריים על רמלה וחושבים לכבשה”. וימהר המלך בראש חיל קטן, אשר אסף בחפזון גדול, להושיע להעיר הזאת. ואולם חיל המצריים היה רב ועצום מאד; ויהי כראותו את הגדוד הקטן של הנוצרים הולך וקרב אליו, ויתנפל עליו ויך אותו לפי חרב, ורק שרידים מעטים נמלטו. המלך, אשר עמד כבר ברמלה, נס בלילה עם מתי מספר אשר אתו, ויאסוף חיל קטן מהאנשים אשר בארסוף וביפו; גם אניות מלחמה מאיטליה, אשר עמדו אז על החוף, באו לעזרתו. בראש החיל הקטן הזה התגרה בלדוין עוד הפעם מלחמה במחנה מצרים. ותעז ידו על האויבים הרבים ויך בהם מכה רבה, עד כי נסו מרמלה ומארץ יהודה.

עד שנת 1105 לא יספו המצריים עוד לבוא בגבולות פלשתינה, כי חרדו מפני תנופת ידי בלדוין. בקיץ של שנת 1105 באו המצריים עוד הפעם על פלשתינה. ויאסוף בלדוין כאלפים איש רגלי וכחמש מאות פרשים, וילך לקראת האויב. ותגבר יד בלדוין על חיל המצריים, ויפליא את מכותם ברדפו אחריהם. מני אז לא באו עוד המצרים להלחם עם נוסעי הצלב במלחמה גלויה, כי אם כפעם בפעם פשטו גדודי מצרים על הארץ, וכראותם את הנוצרים הולכים לקראתם מהרו לברוח. המבצר אשקלון, אשר היה בידי הסלדשוקים, היה להמצריים למפלט ולהנוצרים למוקש. גם עולי הרגל, אשר באו לארץ הקדושה, סבלו הרבה מתגרת ידי המשלמים היושבים באשקלון. לכן שם בלדוין אל לבו, לגרש את הסלדשוקים מכל ערי החוף.

עוד בשנת 1103 נתן בלדוין אל לבו, ללכוד את העיר עכו, אשר עמדה עוד תחת רשות הסלדשוקים. הנוצרים שמו על העיר מצור וילחמו עליה ברוח גבורה להבקיע אליה, ולא יכלו לה, יען כי חסרו להם אניות מלחמה, להצר על העיר מצד הים. ואולם בראשית הקיץ שנת 1104 באו אניות מלחמה מגינואה לעזור להנוצרים. אז שמו על העיר מצור מכל עבריה, עד אשר הוכרחו הסלדשוקים למסור אותה בידי הנוצרים (כ"ז מאַי). כבוש העיר עכו היה לנוסעי הצלב לישועה גדולה, כי על ידי זה היתה להם מני אז דרך סלולה מירושלים אל חוף הים, גם מקום איתן להתבצר בו לעת הצורך. בשנת 1109 לכדו גם את העיר טריפוליס (טרבלוס), ובשנה שלאחריה (ביום י"ז מאַי 1110) כבשו את העיר הבצורה בירותי, אשר על חוף הים. גם אל המבצר החזק צור נסו אז להבקיע, אבל לא יכלו אליה. ככה נשארו עוד אשקלון וצור, שני מבצרים חזקים, בידי הסלדשוקים.

ואולם בעת אשר עשו נוסעי הצלב חיל במדה מרובה בנגב יהודה ועל חוף הים, כבדה מאד יד הסלדשוקים על הנוצרים באנטיוכיה ובאידיסה. הן ראינו כבר, כי אחרי המגפה הנוראה, אשר היתה במחנה הנוצרים על יד חרן, נשתה גבורתם ולא יספו להרים עוד ראש, לפשוט בארם ובצפון סוריה; ונהפוך הוא, מאז התחזקו בקושי גדול בעריהם אנטיוכיה ואידיסה, בעת אשר האויבים שתו להן מסביב וילכדו את כל ערי המדינות. ביחוד באה אידיסה כפעם בפעם במצור מפני הסלדשוקים הארמיים, אשר הציקו לה מאד. האַמיר מַודַד ממוסל כרת ברית עם שכניו, מושלי המדינות הקרובות, ויבוא אתם בעצה אחת לעלות יחד על אידיסה ולצור עליה. בצר להם קראו הנוצרים באידיסה לאחיהם בירושלים, כי יבואו לעזרתם ויושיעום מכף הסלדשוקים הקמים עליהם. והנה אמנם בא בלדוין כפעם בפעם לעזור להנוצרים אשר בצפון ואולם מסבת המלחמות, אשר נלחם תמיד בהמצריים שכניו, לא יכול לעזור לבני אידיסה, גם פחד תמיד מפני הסלדשוקים אשר באשקלון ובצור, פן יפשטו על ארצו, בעת אשר ילחם הוא בסוריה.

בשנת 1118 (בסוף החורף) נמלך בלדוין להתגרות מלחמה בעם מצרים ולפרוץ אל ארצו. בראש צבאותיו הגיח אל מצרים, ויעבור לאורך הנהר נילוס פנימה. ואולם שם נֶחלה פתאם, ויצו לבני חילו לשוב לפלשתינה. בלדוין מת בדרך (בירח מרט), ולפני מותו צוה להושיב לכסא תחתיו את בן אחיו בלדוין, אשר משל אז באידיסה, או את אחיו איסטכיוס. אנשי הצבא הובילו את המלך המת לירושלים, ויחצבו לו קבר על יד קבר אחיו גוטפריד בחצר בית-התפלה, אשר הקימו לפני קבר המשיח.

כאשר מת בלדוין היה בן אחיו, בלדוין השני, בירושלים. רוב שרי החיל וגדולי העם הסכימו להמליך אותו במקום דודו על ירושלים. ביום השני לירח אַפּריל נועדו השרים בבית-התפלה וישימו כתר מלוכה בראשו. באידיסה משל תחתיויוסצילינוס, אשר מקודם נחשב על מתנגדי בלדוין, ואולם מאז היה לו אוהב נאמן ויעזר לו במלחמותיו.

בשנה שלאחריה באה השמועה לירושלים על דבר המגפה אשר היתה בחיל הנוצרים אשר באנטיוכיה, וכי נפל גם רוגר במלחמה (עיין למעלה פרק ו'). ויקם המלך בלדוין וילך עם חיל הנורמנים אשר אתו לאנטיוכיה להושיע את הנוצרים מידי הסלדשוקים. בראש אויבי הנוצרים עמד אז האַמיר אל-עזי ממדינת מרדין, גבור מלחמה, אשר אסף לדגלו מושלים אחדים של המדינות הקרובות והרחוקות. בירח אוגוסט נפגשו הנוצרים בחיל הסלדשוקים, אשר בינתים כבר כבשו את המבצרים עתדיה וסרדנה מאת הנוצרים, וגם עלו על עיר הבירה אנטיוכיה ללכדה. ותטוש המלחמה בין צבאות בלדוין ובין הסלדשוקים לפני שערי אנטיוכיה. ותעז ידי הנוצרים להבריח את אל-עזי מאנטיוכיה. אחרי כן פשטו במדינת ארם-צובה, ויבוזו את כל הערים האלה ויחריבו את הארץ, ולהנוצרים באנטיוכיה היתה הרוחה.

ואולם שמחת נוסעי הצלב לא ארכה ימים רבים. הגבור אל-עזי מת בשנת 1122, ויקם תחתיו האמיר בלק בן בירס להלחם בנוסעי הצלב. ויצא יוסצילינוס מאידיסה להושיע לבני אנטיוכיה, ואולם חיל בלק היה רב ועצום מאד, ויגבר על החיל הקטן אשר עם מושל אידיסה, וגם יוסצילינוס בעצמו נשבה בידי האויבים. כשמוע המלך בלדוין את כל זאת, וילך הוא בראשית הקיץ 1123 לפדות את אוהבו מידי אויביו ולהבריחם מאדמת אנטיוכיה. ואולם בהיותו בדרך נפלו עליו הסלדשוקים, אשר שם בלק אורבים לו, וישבו אותו ואת האנשים אשר הלכו אתו. בלדוין ויוסצילינוס הובאו אל מבצר חרת-בירת.

אחרי המאורע המבהיל הזה לא רפו ידי הנוצרים, ויקהלו לעמוד על נפשם. לא ארכו הימים ויוסצילינוס נמלט ממאסרו ויבוא לירושלים, ויאסוף שם חיל גדול להלחם בבלק ובני בריתו. להצלחת הנוצרים נהיה אז פירוד גדול בין הסלדשוקים. בלק כבש את הערים ארם-צובה וחרן מידי הסלדשוקים בעלי ברית רֹצואן ואת המבצר אלברה מידי הנוצרים. ויבוא יוסצילינוס מירושלים, ובעזרת הסלדשוקים אויבי בלק גבר על זה ויבריחהו מאנטיוכיה, גם החריב את ארם-צובה (בסוף הקיץ 1123). בראשית הקיץ 1124 עלה בלק על העיר מנבג, אשר שם חנו הסלדשוקים הצוררים לו, וישלחו אלו לקרוא את הנוצרים, כי יבואו לעזרתם. וימהר יוסצילינוס בראש גדודיו לבוא למנבג, ותהי המלחמה קשה בין בלק ובין יוסצילינוס והסלדשוקים אשר אתו. ואמנם נצחו אנשי בלק במלחמה, אבל בלק בעצמו נפל על שדה קטל. וכראות צבאותיו כי מת גבורם, וינוסו גם הם. ותהי ביום ההוא תשועה גדולה לנוסעי הצלב, ובפלשתינה ובסוריה הושר שיר הלל וזמרה על המאורע הזה, " כי רצץ אלהים ראש תנין, אשר אמר לבלוע את כל הנוצרים בארץ הקדם".

בה בעת נלחמו הנוצרים גם בערי החוף אשר בסוריה. עוד טרם נשבה בלדוין שלח לקרוא לבני ויניציה, כי יתנדבו לעלות לעזרת נוסעי הצלב, הנלחמים עם אויבי הדת הנוצרית על אדמת הקדש. בשנת 1122 קם נשיא מדינת ויניציה, דומיניק מיקיל, ויעבור בים עם מאתים אניות מלחמה לבוא לחוף פלשתים. ואולם הם לא הלכו דרך ישרה לבוא לסוריה, כי אם התגרו תחלה מלחמה בממלכת ביצנץ, זעומת נפש כל נוסעי הצלב, מעת אשר נודע, את אשר עשה הקיסר אליקסיוס לחיל המנדבים. ויצורו אנשי ויניציה על קורפו, ובינתים נשבו יוסצילינוס ובלדוין. כאשר באה השמועה המבהילה הזאת לירושלים, וישלחו מלאכים להגיד לבני ויניציה, כי לא יתמהמהו עוד בדרך, רק יחישו לעזרתם. ואולם בני ירושלים לא חבקו בינתים את ידיהם בעצלתים, כי אם התאזרו עז לעמוד בפני אויביהם. איסטכיוס גריניר, איש גבור חיל ומפקד צבא מלחמה, אשר הפקד על צבאות הנוצרים בקיסרין ובצדון, נבחר מטעם גדולי העם למושל ולממלא מקום המלך, כל ימי היותו בשבי. ויאסוף איסטכיוס חיל גדול, כשמונת אלפים איש במספר, וימהר לעזור לעיר יפו, אשר חנו המצרים עליה. כי אלו, אשר שמעו את כל התלאה אשר מצאה את נוסעי הצלב, אמרו להשתמש בשעת הכשר הזאת להצר להנוצרים. איסטכיוס הכה בחיל המצריים מכה רבה, וינוסו מיפו. משם הלך לקדם פני חיל אחר, אשר בא ממצרים לפשט בארץ הנגב, ויפגשהו על יד עיר איבילין, ושם היתה תבוסת המצריים שלמה (בירח יוּני שנת 1123).

המצריים אשר נסו מיפו ירדו באניות, אשר חכו להם על החוף, לשוב לארצם. ואולם זה החלם לעשות, לשים בים דרכם, והנה אניות אנשי ויניציה לקראתם. בחמה שפוכה התנפלו אלו על אניות מצרים וישברו אותן בלב ים, ויהרגו בחיל המשלמים עם רב, עד כי אדמו המים מדמם. הנצחון הזה היה שלם לכל פרטיו, כי אבדו האניות למצרים, וגם עם רב נפל במלחמה.

את בני ויניציה קדמו נוסעי הצלב בתרועה גדולה, ותהי עצתם הפעם, לעלות על יתר ערי המבצר, אשר נשארו עוד בידי הסלדשוקים, על אשקלון ועל צור. ואולם העם נחלק למפלגותיו בדבר הזה, אם לעלות תחלה על אשקלון או על צור. אנשי ירושלים נכספו להלחם תחלה באשקלון הקרובה אליהם, יען כי היתה להם העיר הזאת למוקש מיום האחזם בעיר הקדושה. ואולם יושבי הערים הקרובות לצור אבו לכבוש בתחלה את העיר הזאת. ואחרי אשר לא באו לידי הסכם בדבר הזה, גמרו ביניהם להפיל גורל. ויצא הגורל על צור. אז נועדו כל הנוצרים עליה להלחם בה עד רדתה. העיר צור נודעה מאז כעיר בצורה וחזקה, ומושבה איתן מאד; נבוכדנצר מלך בבל העביד שם את חילו עבודה רבה שלש עשרה שנה, ולא יכול להלחם עליה. גם אלכסנדר מוקדון צר עליה ימים רבים טרם לכדה. ויהי כאשר צרו עליה נוסעי הצלב, ויתבצרו הסלדשוקים בפנים החומה וילחמו עליה בחרף נפש וברוח גבורה. ביום ט"ו פברואַר (שנת 1124) באה העיר במצור. על היבשה חנו עליה צבאות בלדוין, ומצד הים הקיפוה אניות ויניציה. חמשה ירחים נלחמו עליה ולא יכלו לה. לבסוף מסרו הסלדשוקים את העיר בידי הנוצרים בתנאי, כי ישלחו אותם לנפשם עם כל רכושם וקנינם (ביום 7 יוּלי). הנוצרים הסכימו לתנאים האלה, בראותם כי איתן מושב העיר וקשה מאד להפיל את חומותיה, גם פחדו פן יבואו המשלמים מסוריה לעזור לאנשי צור. ובאמת כבר בא חיל מדמשק להושיע לחיל המצור. ואם גם עלה בידי הנוצרים להבריח את המחנה הזה, הנה חששו פן יבוא אחרי כן מחנה יותר גדול עליהם.

אחרי הנצחון הגדול הזה שחקה השעה גם לבלדוין, כי נפדה ממאסרו. אחרי אשר מת בלק במלחמה קמה מריבה בין הפחות והסגנים בחילו על דבר המשרה. תימור בן אחי בלק, אשר התנשא למלוך, קרא דרור לבלדוין והרשה לו לשוב לארצו. ואולם השבע השביע אותו, טרם שלחו לנפשו, כי ישלח לו מירושלים סכום עצום כופר נפשו, גם ימסור בידו ארבעה מבצרים של מדינת אנטיוכיה, גם לא יבוא בקושרים עם האַמיר דֻבַּיִש, אשר נלחם אז בתימור. בלדוין נשבע לתימור על הדבר הזה, ואולם אחרי אשר נמלט ממאסרו הלך אל הפטריארך ברנהרד מאנטיוכיה לשאול על נדרו. הפטריארך מצא לו פתח חרטה להפר את השבועה, אשר נשבע לתימור, ואז התחבר עם יוסצילינוס ועם האמיר דֻבַּיִש להלחם על תימור. ויעלו בסוף הקיץ שנת 1124 להלחם על מדינת ארם-צובה; ואולם עצתם הופרה, כי בא האמיר אלזנכר ממוסל בראש חיל גדול לעזור לארם-צובה, והוכרחו לעלות מעליה. אמנם הומת אלזנכר בידי מרצחי חרש (בשנת 1126), וגם בנו מסעוד, אשר משל תחתיו, מת בידי מרצחים, ואולם גם בין הנוצרים קם אז פרוד גדול, ולכן לא עשו ידיהם חיל, להתגבר על הסלדשוקים, אשר משלה אז ביניהם תחרות ואיבה.

עוד בטרם מת אלזנכר בא בוהימונד הצעיר, בנו של הגבור המהולל בוהימונד המת, ועמו שרים וחיל גדול, לרשת את כסא אביו. בוהימונד השני היה איש צעיר לימים, גבור חיל ומלא רוח גבורה ואֹמץ, אבל בהיותו אז בימי עלומיו חסרה לו המתינות הראויה ולא ידע לכלכל דבריו במשפט וללכת בשלום ובמישור עם יתר השרים. תֵּכף בבואו לאנטיוכיה גבר הריב בינו ובין יוסצילינוס, גם את בלדוין הכעיס במנהגיו הרעים. ויהי כאשר נלחמו הנוצרים על דמשק, אחרי אשר מתו אלזנכר ומסעוד, לא אבה בוהימונד לבוא עם צבאותיו לעזרת הנוצרים. מסבת הפרוד הזה עלה עמל בלדוין בתהו.

עם כל זה עלינו להודות, כי בכלל היתה דרך בלדוין צלחה בימי ממשלתו. ואם כי נשבה בידי אויביו וכמה פגעים רעים באו עליו, הנה בסוף ימיו ראה נחת בעולמו. כי הצליח להרחיב את גבולות ארצו ולכבוש כמה ערים מידי הסלדשוקים. בימיו נושעו הנוצרים בסוריה ובפלשתינה תשועה גדולה. “ממשלת נוסעי הצלב” – מספר אחד הרושמים הערביאים מימים ההם – “התפשטה בימי המלך בלדוין השני ועשתה חיל במדה מרובה. מעיר מרדין אשר בצפון עד גבול מצרים אשר בנגב גברה ידם. כמעט כל המדינות בסוריה סרו למשמעתם, גם ארם-צובה היתה להם למס; אנשי דמשק הוכרחו לשלוח את עבדיהם הנוצרים חפשי; בארם פשטה מלכותם עד אמידה ונציבין, ונטישותיה עברו על רקה וחרן”³⁷. זה היה המצב המדיני של נוסעי הצלב בסוף ימיו של בלדוין השני.

גם במצבם החמרי הוטב גורל נוסעי הצלב בימי ממשלת בלדוין השני. מספר הנוצרים אשר התישבו בפלשתינה הלך ורב בימיו. הם נאחזו בהערים והכפרים סביבות ירושלים ובגליל, ערים נשמות וחרבות בנו מחדש ואת הנהרסות הקימו על תלן. בין האורחים, אשר באו לאדמת פלשתינה, נמצאו גם אכרים ויוגבים, אשר עבדו עתה את האדמה, להוציא פריה ויבולה. מעט מעט הרגילו עצמם בסדרי מדינה ובכנסיה לאומית, ותהי עבודת הנוצרים בארץ הקדם עבודת שלום ומנוחה.

ואולם באחזם במחרשה ואֵת לא שכחו את כלי זינם, כי עוד היה עליהם להגן על הארץ מבית ומחוץ. בפלשתינה נמצאו בימים ההם כמה שודדים, בין מהמשלמים ובין מהנוצרים, אנשים, אשר אי אפשר היה להם להתאים את מנהגי חייהם עם סדרי המדינה הקבועים. לטהר את הארץ מהנגע הזה היה דבר הכרחי. כן לא חדלו עוד האויבים מבוא בגבול פלשתינה ולפשוט עליה כפעם בפעם. בעת ההיא יסדו להם האצילים חברות שונות, אשר מטרתן היתה להגן על הארץ הקדושה מכל האויבים הבאים עליה ומפני השודדים. על פי השקפת הימים ההם היו אלו החברות מחציתן כנופיות דתיות ומחציתן כנופיות של מלחמה. חבריה התאחדו להגן על הדת ולחיות על פי מנהגי הנזירות והפרישות ככל הנזירים הרבים, אשר נמצאו אז בין הקתולים, ואולם את חרבם וכלי זינם לא הניחו מידם. “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”, לעשות נקמה באויביהם. הם היו כבוני המקדש בימי נחמיה: “איש חרבו אסורים על מתניו ובונים”. הם התבודדו ליראת שמים, אבל בעת הצורך קמו כגבורים להגן על הארץ ועל קברות הקדושים שוכני עפר. הם היו חבר כהנים וגבורי מלחמה כאחד. בשנת 1118 נוסד בראשונה חבר “בני ההיכל”³⁸, אשר עשו להם אחרי כן שם בתולדות מסעי הצלב. הוא בנה אב לחבורות כאלה, אשר נוסדו אחרי כן כדמותו: חברת “מגני הקבר הקדוש”, חברת “נזירי יוחנן” וכדומה.

ביום האחרון לירח אוגוסט 1131 גוע בלדוין ויאסף אל עמיו. הוא לא הניח אחריו בן יורש כסאו, לכן עלה בהסכם כל השרים להמליך את חתנו הקונדי פולקו, אשר לקח את בת בלדוין הבכירה מֵליסֶנדי לאשה. פולקו היה בן ארבעים שנה במלכו, וכבר הצטיין ברוח גבורה וכשרון רב למלוכה. כל ימי מלכותו ארכה המלחמה בינו ובין הסלדשוקים, ואם כי נגפו הנוצרים כפעם בפעם לפני אויביהם, הנה גברה ידם באחרונה לגרש אותם מעל גבולות פלשתינה. ואולם בימי המלך פולקו פרצה מריבה בין הנוצרים בסורטו ובין הקיסר יוחנן מביצנץ, אשר מלך אחרי אביו אלקסיוס. הביצנטינים עלו על אנטיוכיה ויחריבו אותה, ואם אמנם לא התערב פולקו במלחמה זו, כי ידיו היו מלאות עבודה להגן על ארצו מפני הסלדשוקים, הנה הראה לכל, כי רע בעיניו המעשה הזה, וגם הוא כעס מאד על הביצנטינים, אשר עינם היתה תמיד צרה בשל הנוצרים בסוריה ופלשתינה. השנאה הכבושה מאז בלב הלטינים (הרומאים) על הביצנטינים שבה כעת לתקפה, כאשר היה מקודם, טרם באו להושיע את המצרים מכף הסלדשוקים. כל נכוני דבר הבינו אז, כי הקיסר חורש רעה גם על ירושלים, וכבר התעתדו שם למלחמה נגדו.

הקיסר יוחנן מביצנץ מת בירח אפריל שנת 1143, ואולם שנאתו להנוצרים בארץ הקדם לא ירדה עמו אל הקבר, כי הורישה לבנו עמנואל שמלך אחריו. ירחים אחדים אחרי מות הקיסר יוחנן מת גם המלך פולקו מירושלים (נובימבר 1143), כי נפל מעל סוסו ברכבו לפני שערי העיר עכו, ותשבר מפרקתו. בנו הקטן (בלדוין השלישי), אשר ילדה לו מלסנדי אשתו, היה אז צעיר לימים ולא הצליח עוד למלוכה (הוא נולד בשנת 1129). ותהי המשרה על שכם אמו, עד אשר יגדל הנער.

ואולם הימים ההם היו אז שעת חירום וסכנה להנוצרים בפלשתינה. כי מעבר האחד קם בעת ההיא האמיר הגבור עמאד אלדין לקצות בפלשתינה ויאסוף חיל גדול להלחם על הנוצרים, ומעבר השני התגרה בהם הקיסר עמנואל מביצנץ, אשר לטש עיניו על אנטיוכיה וערי ים פלשתים. גם במדינת ירושלים פרצו שרים רבים מפני המלכה המושלת בשם בנה הצעיר. מלסנדי היתה אשת תככים, אשר לבשה גאוה למשול ביד חזקה, ובמדותיה הרעות המיטה רעה רבה על הנוצרים בארץ הקדושה.

 

ח: התעוררות למסע הצלב השני    🔗

סכסוכים בין הנוצרים ובין ממלכת ביצנץ. רימונד מאנטיוכיה נלחם בהקיסר עמנואל. מפלת המושל מאַנטיוכיה. הסלדשוקים קמים מחדש על הנוצרים. עמאד-אלדין לוכד את אידיסה. כבוש אידיסה עושה רושם באירופה. ההתעוררות בפרנציה. ברנרד מקלירווה. האספה בבורגש. האספה בעיר ויזילאי. ברנרד מטיף למסע הצלב. האפיפיור קורא שמטה לכל חובות הנוצרים. היהודים נזוקים על ידי זה. פטר מן קליגני. הוא כותב שטנה על היהודים. נוסעי הצלב בפרנציה. נוסעי הצלב בגרמניה. רודולפוס מסית את ההמון בהיהודים. הרוגי נוסעי הצלב. ההגמונים סוככים על היהודים. מעינות פרנסתם נסתמו. ברנרד גוער ברודולפוס. הוא בא בעצמו לגרמניה לעצור בעד הרעה. המהומות בוירצבּורג. הרוגי וירצבּורג נתנים לקבורה בחמלת ההגמון אמביתו. ההרוגים בעירבכרך. המהומות בקרנטן. הרב ר' פטר מומת שם. המהומות ברמרוג. החמסנים מתנפלים על הרב רבנו יעקב תם. הם דמו להרגהו, אבל פרש אחד מצילו מידם. נוסעי הצלב מהרסים את ביתו ומנפצים את כל אשר לו. המהומות בעיר הם ובעיר סילי. ברנרד מן קלירווה עומד בפרץ.

קרוב לחמשים שנה עברו מעת באו נוסעי הצלב לפלשתינה ולסוריה. מצב הענינים בעת ההיא, בימי ממשלת בלדוין השלישי הנער, ראינו בפרק הקודם. באנטיוכיה משל אז הדוכס רימונד³⁹ אשר לקח לאשה את קונסטנצה בת בוהימנד השני. רימונד היה איש חיל, אשר משל בארצו ברוח גבורה וגם היה אהוב וחביב לכל בני עמו בגלל טוב לבבו ונעם דבּורו; ואולם לא ידע מעולם למשול ברוחו ולחשוב את דרכו במועצות ודעת. לבו היה כלב הארי, ולא חת מפני איש, אבל על פי הרוב היה פחז כמים ונמהר ברוחו.

כאשר מת הקיסר יוחנן מביצנץ, ובנו הצעיר עמנואל ירש את כסאו, שלח רימונד מלאכים אל הקיסר, אשר עבר אז במדינת קיליקיה לאמר לו, כי עליו להשיב לאנטיוכיה את כל הערים והמבצרים, אשר כבש אביו במדינה הזאת. עמנואל ענה לרימונד, כי כאז כן עתה יחזיק הוא באותן הערים, אשר כבש אביו וירש בחרבו; ולא זו בלבד, אלא כל ארצות סוריה ופלשתינה, אשר לכדו נוסעי הצלב, על ממלכת ביצנץ נחשבו, כי כן נשבעו שרי החיל לזקנו אלקסיוס, לסור למשמעת ביצנץ ולהכנע מפניה. ויהי כאשר שבו המלאכים אל רימונד ויספרו לו את אשר ענה להם הקיסר, ויאסף המושל מאנטיוכיה את חילו ויעל על קיליקיה למלחמה. ועמנואל עזב כבר את מדינת קיליקיה, כי שב לקונסטנטינופול, לשים על ראשו כתר מלוכה.

רימונד כבש ערים אחדות בקיליקיה, ואולם כאשר נודע הדבר לקיסר הצעיר אסף חיל גדול גם צי אדיר להלחם על אנטיוכיה ולהשיב לרימונד את גמולו בראשו. בקיליקיה ובאנטיוכיה נפגשו חילות הקיסר בצבאות רימונד, ואם כי נלחמו אלו האחרונים בחרף נפש וברוח אֹמץ עם הביצנטינים לא יכלו לעמוד בפני האויבים הרבים והעצומים מלומדי המלחמה. ותעל יד הביצנטינים על אנטיוכיה, ורימונד בעצמו הוכרח לכתת רגליו וללכת לקונסטנטינופול, לבקש רחמים על נפשו לפני הקיסר. ויעתר לו עמנואל; אחרי כן השתטח רימונד על קבר הקיסר יוחנן ונשבע שם לסור למשמעת ביצנץ ולשמוע בקול הקיסר, לכל אשר יצונו. אז שלחו עמנואל בשלום את ארצו (בשנת 1144).

הריב, אשר פרץ בין הנוצרים, נודע חיש מהר לסלדשוקים, וישמחו על זאת שמחה גדולה. הגבור עמאד אלדין חשב ומצא, כי הגיעה השעה לגרש את הנוצרים מארץ הקדם. הן בירושלים משל מלך נער, ואשת מדנים הנהיגה את הממשלה בשמו; רימונד מושל אנטיוכיה ירד מגדולתו, אחרי אשר נשתה גבורתו במלחמתו עם צבאות הקיסר; נוסעי הצלב קצפו מאד על ממלכת ביצנץ, בעוד אשר הקיסר עמנואל חשד בשרי נוסעי הצלב, כי חורשים הם עליו רעה. במצב כזה הלא באה שעת הכושר להסלדשוקים לנסות דבר אל הנוצרים ולגרשם מסוריה ומפלשתינה. כי מי יעמוד בפניו בעת ההיא?

עמאד אלדין היה גבור מצוין, אבל גם ערום כנחש ובקי בכל טכסיסי מלחמה. הוא ידע, כי נוסעי הצלב הם מרי נפש ואנשי חיל, אשר ילחמו נגדו כאריות, אם יתגרה בהם מלחמה. לכן הערים האמיר להתנפל עליהם פתאם. בשנת 1144 הלך למראית עין אל מדינות צפון ארם להלחם שם. ואולם בעת אשר האמינו הנוצרים, כי טרוד הוא במלחמתו בארם, הסתער פתאם על אידיסה, אשר ישב שם יוסצילינוס. בראשית החרף שנת 1144 בא לפני שערי העיר הבצורה ויצר עליה. יוסצילינוס לא נמצא אז בעיר, ובשמעו, כי בא עמאד אלדין על אידיסה והוא חונה עליה, אסף את חילו לבוא לעזור לאחיו הנוצרים. ואולם ידע בנפשו, כי מעט חילו להלחם בגבור מצוין כעמאד אלדין, אשר עמד בראש חיל עצום ורב. וישלח יוסצילינוס מלאכים לירושלים ולאנטיוכיה לבקש מהנוצרים, כי ימהרו לעזרת אחיהם הנתונים בצרה. מלסנדי שלחה חיל קטן לעזרת בני אידיסה, ואולם גם החיל הקטן הזה אֵחר מועד בואו. מאנטיוכיה לא באה תשובה, כי היה רימונד אז טרוד במלחמתו עם הקיסר. בינתים נגשו צבאות הסלדשוקים אל חומת אידיסה להפילה. הנוצרים אשר בעיר נלחמו על נפשם בגבורה נפלאה, אבל קצרה ידם להגן על העיר מול החיל הרב אשר חנה עליה. עמאד אלדין צוה לחתור חתירות עמוקות מתחת ולשים שם עצי שרפה. את העצים הציתו הסלדשוקים אחרי כן באש ויפרצו פרץ רחב בחוֹמה, ויעלו הסלדשוקים נכחם העירה ויכו את כל הנוצרים הנמצאים בה לפי חרב, לא חמלו על נער וזקן, איש ואשה. כעבור שני ימים נפל גם מגדל אידיסה בידי הסלדשוקים (סוף שנת 1144). עם כבוש אידיסה פתחו הסלדשוקים את השער להתפרץ אל ממלכת ירושלים ואנטיוכיה.

המאורע המבהיל הזה החריד את כל הנוצרים בסוריה ובפלשתינה. לב עמאד אלדין גבה מאד בנצחון הזה, וכבר נטה ידו גם על ירושלים ואנטיוכיה. בצר להם עלה על דעת הנוצרים לשלוח מלאכים לאירופה, לבקש עזר ותשועה מאת אחיהם בני דתם. רימונד שלח לארצות אירופה, לבשר לעמים הנוצרים את הבשורה הרעה הזאת, כי נפלה אידיסה בידי האויב. גם בלעדי זאת שבו אז עולי הרגל מפלשתינה ויספרו לאחיהם את אשר קרה בצפון סוריה, וכי נתונים הנוצרים בארץ הקדושה בצרה גדולה. באירופה קמה על ידי זה התעוררות חדשה להחלץ ולעלות אל ארץ הקדם, להחיש ישועה להנוצרים הנמצאים שם (שנת 1145).

צעקת הנוצרים מאנטיוכיה נגעה ביחוד אל לב הצרפתים. רוב הנוצרים, אשר התישבו בארץ הקדושה, היו בני פרנציה. המלך הצעיר לודוויג השביעי, אשר מלך אז בממלכה הזאת, חשב מחשבות, לעלות בעצמו בראש חיל גדול להושיע את הנוצרים מיד אויביהם. בעת ההיא זכר הנזיר ברנהַרד מקלירווה במדינות פרנציה, להלהיב את הלבבות למסע-הצלב פעם שנית. הנזיר ברנהרד היה איש נפלא בכל הליכותיו. הוא נולד בשנת 1091 בפונטן הקרובה לדישון, במשפחה מפוארה, אשר מוצאה מהשרים החשובים במדינת בורגונד. עוד בימי עלומיו הזיר עצמו מכל תענוגי העולם הזה, ובמלאת לו עשרים ושתים שנה נספח עם שלשים מרעיו אל אחד בתי הנזירים בארץ מולדתו. שתי שנים אחרי כן כונן בית מקלט לנזירים (הוא נקרא בשם קלירווה) ושם נבחר הוא לאב ולפטרון. ברנהרד הצטַין במדותיו הישרות, ביראת שמים נאמנה ובתֹם-לב. הוא נמשך אחרי דתו באמת ובלב תמים, וכל ימי חייו הקדיש לעבוד את אלהיו בלבב שלם. דרשותיו, שהיה רגיל לדרוש ברבים, עשו רושם גדול על לב השומעים. ברנהרד התיצב לפני מלכים ושרים להטיף בשם הדת והמוסר, ודבריו עשו תמיד פרי. רוזנים ושרים הקדימו לפתחו ושאלו בעצתו, כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ופעמים אין מספר קרו לו לתַוך לשלום בין נסיכים הנלחמים זה בזה. הוא היה רוח החיים בהתעוררות החדשה, אשר קמה אז בנגב אירופה, לאסוף חיל לעזרת הנוצרים אשר בארץ הקדם, ולא זו בלבד, אלא גם בעִקר הדבר יצאה כל ההתעוררות הזאת על ידו, כי היה אז ברנהרד נודע לשם ולתהלה בפרנציה ובאיטליה, ודבריו היו נשמעים בקרב העמים האלה כדברי האורים ותומים.

בסוף שנת 1145 למועד חג הולדת המשיח נועדו גדולי מדינת פרנציה, והמלך לודויג השביעי בראשם, בעיר בורגש, היא עיר הבירה בנוף בירי, להועץ בדבר הזה. המלך התפעל מאד לרעיון מלחמת מצוה, לעלות על פלשתינה ולהחיש עזר להנוצרים הנתונים שם בסכנה. ההגמון גוטפריד מלנגרש הסכים לעצתו, ובמדברותיו הלהיב את לב ההגמונים והשרים, כי ימלאו אחרי עצת המלך. ואולם ההגמון סיגוריוס לא נטה אחרי המלך, וידבר על לב הנאספים, כי יהיו מתונים בדבר הזה, ולא יעוצו עצה בהחלט בטרם התישבו ונמלכו בדעתם, אם טוב להם להחל במפעל כזה. ותהי אחרית המו"מ בדבר הזה, כי עלה בהסכם כל השרים לקרוא את ההגמון ברנהרד מקלירווה ולשמוע בעצתו. ויבוא ברנהרד לבורגש לשמוע בקרב אחיו את הטענות משני הצדדים. והנה ראינו כבר, כי נתון היה בכל לבו נפשו לרעיון מסע הצלב, אבל גם לבו הכהו להסכים לזאת, כי ילך המלך בראש המתנדבים, מיראתו פן תהיה ארץ פרנציה למשסה על ידי פורעי פרעות, השרים המתפרצים מפני הרשות, כאשר היה נוהג הדבר במדינה זו מכמה מאות שנה. מטעם זה סרב ברנהרד לחוות דעתו בדבר, אלא יעץ להנאספים להציע את השאלה הזאת לפני האפיפיור ברומה (אבגיניוס השלישי) ואחרי דברו לא ישנו. וישלח לודויג מלאכים אל האפיפיור לשמוע את אשר יאמר הוא על אדות הענין הזה. ואולם האפיפיור מהר והחליט כדבר המלך, כי אין להם מצוה גדולה מזו, להחיש עזר לאחיהם על אדמת הקדש הנתונים בצרה. ואת ברנהרד צוה כי יעבור בארץ, להלהיב את לבות הנוצרים למלחמת מצוה זו. גם ערך מכתב גלוי אל כל עם פרנציה להעיר את לבם, לבלי יתרשלו במצוה זו וינדבו לה הן בממונם והן בגופם.

בראשית הקיץ שנת 1146, למועד חג פסחם, נועדו שרי פרנציה וגדוליה שנית בעירויזילאי, אשר במדינת בורגונד. מכל הערים והמדינות של ממלכת פרנציה נהרו אל האספה הזאת, אשר בראשה עמדו אז המלך לודויג בכבודו ובעצמו והנזיר ברנהרד; לקדוש-אלהים זה אמרו כל בני עמו אז מכובד ודבריו היו כדברי האורים והתומים. המלך עלה על הבימה לדרוש לפני העם, וכבר תפר על בגדו את אות הצלב לאות כי נדבו לבו להלחם בירושלים; גם ברנהרד התיצב לפני הנאספים ויקרא באזניהם את דברי האפיפיור. ויהי כאשר כלה ברנהרד לדבר, ויקומו כל הנאספים כאיש אחד ויקראו: לפלשתינה לכו ונלכה!

גם הפעם היתה ההתעוררות הזאת לרעת היהודים בפרנציה הצפונית ועל גדות נהר רינוס. האפיפיור אבגיניוס כתב אל כל בני דתו, נאמני הדת הקתולית, כי כל איש אשר ידבנו לבו לעלות אל הארץ הקדושה או לסַיע בממונו להעולים, פטור הוא מתשלומי חובות לאחרים, ובפרט מותר לו להעביט את אחוזותיו וביתו, אשר כבר נתנם אפותיקי לאחר, אם כחפצו לנדב את כספו לדבר שבמצוה זו⁴⁰. ועל ברנהרד צוה האפיפיור להודיע כזאת לכל שרי עם פרנציה, אשר רבים מהם היו חייבים סכומים גדולים להיהודים; וימהרו להשתמש בדבר החוק, אשר יצא מפי האפיפיור, ומובן מאליו, כי על פי הרוב היה להם רק כסות עינים. כי מי ישית ידו עליהם לדעת, אם נדבו את כל הכסף אשר נשו בהם היהודים לצורך מסעי הצלב?

אחד ההגמונים בפרנציה, ושמו פטר מן קליגני, לא אמר עוד די בזה, כי אם הוסיף עוד מצדו להסית את המלך והגדולים בישראל. “מה נרויח מזה”, כתב פטר גלוי לכל עמו, “כי נקום למלחמת-נקם על הערביאים שונאי דתנו, אם היהודים, שגם הם צוררים לאמונתנו בנכליהם, בתוכנו הם יושבים? הן בני דת מחמד מודים לכל הפחות במקצת בעניני דתנו, ועם כל זה שנואים הם לנו, על כי יכפרו בשאר, ולמה נחוס על היהודים, אשר אינם מאמינים כל עיקר במשיחנו? – ואולם בכל זאת אין עצתי, כי נהרוג את כל היהודים ונשפוך את דמם, שהרי כבר כתוב בתורתנו: אל תהרגו אותם. האלהים לא אמר להכחידם מן הארץ, אלא כי יחיו ויהיו נעים ונדים כקין, ואות חרפה ודראון עולם על מצחם”. פטר מן קליגני יעץ לבני דתו, כי לא ימיתו את היהודים, אבל יגזלו את כל קנינם ורכושם, ועוד תחשב להם זאת לצדקה, יען כי את כסף היהודים יקדישו לדבר שבקדושה, להחיש עזרה להנוצרים בארץ הקדושה. המלך לודויג השביעי לא היה שונא להיהודים, אבל בחבתו הגדולה לרעיון מסעי הצלב שמע בעצת ההגמון מן קליגני ויעבר קול בכל מלכותו לאמר: מי אשר יִשה בו יהודי משאת מאומה פטור הוא משלם לו גם רבית גם קרן, אם ינדב הכסף לצרכי מסע הצלב. ואולם אם גם התנזקו אז היהודים בממונם לא נתן המלך לנגוע בהם לרעה בגופם, כי מלבד אשר היה לבו טוב להם לא אבה להנהיג אנרכיה בארצו.

לא כן הדבר במדינות גרמניה. בממלכה זו משל אז הקיסר קונרד השלישי, אשר בעת שהתעוררה בארצו בפעם השנית התשוקה לעלות על פלשתינה היה טרוד במלחמותיו בביהם ובפולניה. ואחרי אשר הונח לו מאויביו אלה נתן אזן קשבת לדברי ברנהרד לעלות גם הוא בראש חיל המתנדבים לארץ הקדושה, ואת הממשלה בגרמניה מסר ביד ההגמון הינריך ממגנצה. כאשר נועדו נוסעי הצלב אשר בגרמניה היתה ראשית מפעלם להתנפל על היהודים, כאשר עשו נוסעי הצלב לפני חמשים שנה. גם הפעם היו העולים הראשונים אנשים ריקים ופוחזים, אשר מאסו בכל מלאכה ורק אל השלל ואל הבז נשאו את נפשם. בימי מסע הצלב הראשון היו לכל הפחות רוב השרים ותושבי הערים נוטים אל היושר והצדק והגינו על פי הרוב על היהודים בעריהם. בינתים נשתנה מצב הענינים לרעת היהודים בגרמניה, כי השנאה להם הכתה שרש בלב רוב העם, שריו וגדוליו, באשמת הכהנים אשר הרבו להוציא דבות עליהם ולהסית את ההמון בהם. בחמשים שנה, אשר עברו מימות מסע הצלב הראשון עד המסע השני, ירד כבוד ישראל אשר בגרמניה פלאים.

נזיר קתולי אחד ממדינת פרנציה ושמו רודולפוס עזב בסתר את בית מקלטו וילך לגרמניה, אל ערי הרינוס, להסית את ההמון בהיהודים. מעיר לעיר ומכפר לכפר הלך רודולפוס, להעיר את לבות העם לחבת אה"ק ולמסע הצלב, ובדרשותיו אלה הצית את אש הקנאה נגד היהודים, לשפוך את דמם ולאבדם מתחת השמים. אמנם צוה הקיסר על הסגנים והפחות במלכותו, כי יגינו על היהודים ולא יתנו את נוסעי הצלב לגעת בהם לרעה, גם מהר להניס את רבים מנתיניו היהודים אל ערי המבצר; אבל על פי הרוב לא היו דבריו נשמעים, ובאלו המקומות, אשר שם היה לב השרים והפחות רע לישראל, נתנו אותם בידי אויביהם בנפש, לעשות עמם כטוב בעיניהם⁴¹. בראשונה הומתו רק אנשים יחידים, אשר נפלו בידיהם, כמו ר' שמעון החסיד מעיר טריאר, אשר בעברו בדרך בעיר קולוניה נפלו עליו נוסעי הצלב ויאמרו לאנסו על דעתו, וכאשר מאן לשמוע בקולם המיתוהו. כן עשו גם לאשה אחת מעיר אשפירה ושמה מינה, אשר שפכו את דמה במאנה לעזוב את דתה.

ויהי כאשר ראו היהודים את תעלולות שונאיהם, וימהרו לשחד את ההגמונים והשרים בסכומים עצומים, למען יגינו עליהם. ההגמון ארנולד מקולוניה הניס את היהודים למבצר וַלקנבורג וגם הרשה להם להזדַין ולעמוד על נפשם. גם שרים אחרים נפתו במחיר רב להיות להיהודים למחסה ולמסתר בערי המבצר מפחד נוסעי הצלב. ובאמת היתה להם הרוחה, כל העת אשר חסו במבצריהם, ואולם אם ערב איש את לבו לצאת מקירות עירו החוצה נפלו עליו האויבים, אשר ארבו ליהודים, וימיתוהו. באופן זה נסתמו להיהודים במקומות ההם כל מעינות הפרנסה, כי היו כלואים בערי המבצר.

ההגמון הינריך ממגנצה ועוד הגמונים רבים עמו לא יכלו נשא עוד את משובת החמסנים והרוצחים. ההגמון ממגנצה אסף יהודים רבים אל ביתו; ויתנפלו עליהם נוסעי הצלב ויהרגו אותם לעיניו. וישלח מלאכים אל ברנהרד מן קלרבה להגיד לו את אשר נעשה בערי הרינוס באשמת הכהן המסית רודולפוס. ויהי כאשר נודע לברנהרד דבר התועבות האלה ויחר לו עד מאד. וישלח ברנהרד מכתבים אל ההגמון להודיע לו את צערו הגדול על השמועה הרעה הזאת ויבקשהו לפרסם ברבים את דעתו הוא בדבר משובת רודולפוס, “בן סורר ומורה לכנסיה הקתולית”, כי עשה מעשים אשר לא יעשו, להמרות את פי גדולי הכנסיה ולהדיח את ההמון, לסור מדרך הישרה ולשפוך דם היהודים חנם.

ואולם רודולפוס לא נכנע מפני אגרות ברנהרד אשר שלח לכל ההגמונים וראשי הכנסיות להמליץ על היהודים, כי עמד עוד במרדו להוסיף להסית את ההמון השובב לשלוח יד בהיהודים שנואי נפשו. אז בא ברנהרד בעצמו למגנצה (בראשית החרף שנת תתק"ז) לדבר משפטים את הכהן ההדיוט הזה, ואם כי רגנו רבים מן העם על ברנהרד נכנע רודולפוס מפניו וישב אל ארצו⁴². משם הלך ברנהרד אל יתר ערי הרינוס ונתקבל בכל מקום בואו בכבוד גדול. גם הקיסר בא לפרנקפורט לקדם את פניו בכבוד הראוי לו. ואולם כמעט שב ברנהרד אל ארצו, והנה החל האספסוף עוד הפעם לפרוע פרעות בהיהודים. בעיר וירצבורג התנפלו עליהם נוסעי הצלב ויכו בהם כעשרים נפש⁴³; בין ההרוגים היה גם הרב ר' יצחק בר אליקים, אשר מצאוהו האויבים יושב והוגה בתורה וימיתוהו. אחרים מהם הֻכו ונפצעו ונותרו כל עוד נשמה בהם, ורק אחרי אשר הלכו החמסנים לדרכם חמלו עליהם יושבי העיר להציל אותם. ההגמון מוירצבורג (אמביחו) נתן את ההרוגים לקבורה⁴⁴ ואת הנמלטים הניס אל מבצר אחד סמוך לוירצבורג. בראשית הקיץ שנת תתק"ז עזב הקיסר קונרד את גרמניה לעלות בראש נוסעי הצלב לארץ הקדושה. אז התנפלו אלו הנוסעים, אשר נשארו עוד בארץ, על היהודים בעיר בכרך ויהרגו אותם (ערב שבועות יום ו' מאי).

בעת ההיא נועדו נוסעי הצלב גם במדינת פרנציה הצפונית על היהודים. בעיר קרנטן ( Carentan ) התנפלו נוסעי הצלב על היהודים, אשר אמנם נקהלו ועמדו על נפשם, ויהרגו בהם רבים, וביניהם גם את הרב ר' פטר, תלמידו של הרשב"ם (אחד מבעלי התוספות). גם בעדת רמרוג (מקום מגורי רבנו יעקב תם) התגודדו החמסנים לעשות רעה בהיהודים. את בית רבנו תם הציגו ככלי ריק ויבוזו את כל אשר לו, וספרי התורה שמצאו בביתו קרעו בידיהם או רמסו ברגליהם. את הרב בעצמו הכו ויפצעו ויענוהו בענויים קשים כל עוד נפשו בו. לאָשרו עבר בדרך פרש אחד ממכיריו, אשר הציל אותו מידי הרוצחים, אחרי אשר הבטיח לתת לו סוס אחד במתנה כופר נפשו (ביום שני של שבועות). גם בעיר הם ובעיר סילי היתה יד נוסעי הצלב בהיהודים. ואולם ברנהרד מקלירבה עמד בפרץ, וימנע את ההמון מבוא עוד בדמים.

 

ט: אחרית מסע הצלב השני    🔗

ברנהרד מקלירבה עובר בארץ גרמניה. הקיסר קונרד. האספה הגדולה באשפירה. ברנהרד מעורר את הלבבות למסע הצלב. ההתעוררות בגרמניה. חיל הקיסר. המלך לודויג מפרנציה. חיל הגרמנים באונגריה. עברם לממלכת ביצנץ. חיל המלך לודויג באונגריה. הקיסר עמנואל מביצנץ ויחוסו לנוסעי הצלב. הסלדשוקים באַסיה. גבורתם בסבת פרוד הדעות בין הנוצרים. המלך רוגר מסיקיליה נלחם במושל ביצנץ. צבאות הגרמנים נלחמים בהביצנטינים. עמנואל מגרשם בערמה מארצו. נוסעי הצלב הולכים לסוריה. הסלדשוקים גוברים עליהם. נוסעי הצלב שבים בדרך אשר באו. נוסעי הצלב מפרנציה. הקיסר עמנואל עושה בערמה להמיט עליהם שואה. צבאות הגרמנים ובני פרנציה מתחברים בדרך. הם הולכים דרך ערי החוף. עין היונים צרה בהם. מצב הנוצרים בסוריה. מות עמאד אלדין. נור אלדין. כבוש אידיסה שנית. הנוצרים בירושלים נלחמים במושל דמשק. העיר דמשק במצור. כבוש מגרשי העיר. נוסעי הצלב הוכרחו לשוב מעל דמשק.. אנשי ירושלים עושים בערמה להסב את לב המלכים ממצור דמשק. מלכי אירופה שבו לביתם ומאומה לא נשאו בעמלם. אחרית מסע הצלב השני. יד השרים והסגנים היתה במעל הזה.

כבר ספרנו, כי בא ההגמון ברנהרד מקלירבה לגרמניה ושם קבלוהו בכבוד גדול מאד. גם הקיסר בא לעיר פרנקפורט לקבל את פניו, ושם נדבר עמו ברנהרד על דבר מסע הצלב ויפתה אותו, כי יתחבר גם הוא אל המלך לודויג השביעי מפרנציה, להחיש עזר לאחיהם הנוצרים אשר בארץ הקדושה. הקיסר קונרד סרב בתחלה להצעה זו, כי בכלל לא נגרר כל כך אחרי עצת הכהנים, וביחוד אחרי האפיפיור ברומה. ויהי כראות ברנהרד כי עוד לא נמשך הקיסר בכל לבו אחרי הרעיון הזה, ויבקש ממנו כי יתן לו לכל הפחות הרשאה ויפוי-כח לדרוש ברבים בערי גרמניה על דבר המצוה הגדולה הזאת. הקיסר נאות לבקשה זו, וברנהרד עבר (בראשית החורף שנת תתק"ז) בגרמניה הדרומית וילהיב את לב הגרמנים בדרשותיו למסע הצלב.

בסוף שנת 1146 (ליום חג הולדת משיחם) נועדו כל גדולי גרמניה בעיר אשפירה להועץ על דבר עניני הממלכה כדרכם בכל פעם, וגם הקיסר בא אל הועד הזה. וישלח ברנהרד מכתבים אל כל ההגמונים והשרים והכהנים והעם לדבר על לבם, כי יתנדבו למלחמת מצוה זו. כאשר התאספו כל השרים וההגמונים באשפירה בא גם ברנהרד שמה לדבר על לב הקיסר, כי יתרצה אל הדבר הזה. קונרד עמד בסרובו, באמרו, כי עליו עוד להמָּלך בדבר עם יועציו ושריו, טרם יתחיל במצוה גדולה כזו. ואולם ברנהרד מצדו העתיר עליו את דבריו, ובראותו כי לא נמשך קונרד אחר פתוייו, וינסה דבר אל העם להטותו לחפצו. בו ביום נאספו כל הנועדים אל בית התפלה המפואר באשפירה; ויהי טרם כלו להתפלל ויעמד ברנהרד על רגליו ויאמר לפני כל הנאספים, כי אי אפשר לו לצאת מבית התפלה טרם ידבר את דבריו אל העם וירוח לו. אז עלה על הבימה לדרוש לחבת ירושלים, ובדרשתו הצית אש ההתלהבות בקרב כל השומעים, כי צִייר להם את מצב הכנסיה הנוצרית בארץ הקדושה ואת עני אחיהם בארץ ההיא, אשר אויביהם שתו עליהם סביב להשמיד את כל הנוצרים בפלשתינה ולהכחידם עד כלה; גם קברות הקדושים, אבות הכנסיה, וביחוד קבר המשיח, נתונים הם למשסה בידי העריצים; בסוף דרשתו פנה אל הקיסר, אשר נצב שם במעמד השרים הגדולים, לדבר על לבו כי יטה אזן קשבת אל צעקת הנוצרים אשר בארץ הקדושה, ובדברים נמרצים הודיעהו ערך המצוה הגדולה הזאת והשכר המרובה הצפון לו בעולם הזה ובעולם הבא. ולעומת זאת הודיע לו את גֹדל העונש, אם יוסיף להקשות את לבו ולאטום את אזניו לקול צעקת אחיו הנוצרים בפלשתינה. ביום הגדול והנורא יפקוד עליו אלהים את העון הזה, כי עמד על דם בני דתו ולא חש לישועתם. הדברים האלה עשו רושם גדול על לב השומעים. גם הקיסר התפעל עד מאד ועיניו זלגו דמעות. אז קבל את אות הצלב לתפרהו על בגדו, והעם הריע בשמחתו תרועה גדולה. גם רבים מהשרים והסגנים עשו כדבר הקיסר.

מעת אשר הסכים קונרד למלחמת מצוה זו אחזה התשוקה בכל פנות העם, להתנדב גם הם לעלות לפלשתינה. ברנהרד עבר בסוף החורף שנת תתק"ז ברוב מדינות גרמניה, ויבוא גם לצפון הממלכה עד סַכּסוֹניה, לאסוף שם חיל מתנדבים למלחמה. בזמן קצר נאספו כתשע מאות אלף איש מגרמניה ומפרנציה ומיתר המדינות. עם קונרד הלכו כשבעים אלף פרשים, וגם עם המלך לודויג הלכו שרים רבים ונכבדים מכל קצות העם, גדולים וקטנים, שרים ופחותים, ויהי המחנה כבד מאד.

באמצע הקיץ שנת תתק"ז (בחדש יוני 1147) עמדו נוסעי הצלב מגרמניה בקצה גבול הממלכה הזאת, על יד גבול אונגריה. גם העולים ממדינת פרנציה נועדו לבוא אחריהם, אבל הקיסר קונרד גמר בדעתו לבלי חכות להם, כי אם לעבור ראשונה עם חילותיו דרך ביצנץ לבוא אל אדמת הקדש. ביום השמיני לירח יוני הגיחו צבאות נוסעי הצלב מגרמניה אל מדינת אונגריה. שם משל אז המלך גיזא השני, אשר נלחמו בו הגרמנים בשכבר הימים, כאשר ספרנו כבר למעלה. ויהי כאשר עבר קונרד דרך אונגריה בראש חיל גדול ועצום, עלה על דעתו להשיב למלך אונגריה את גמולו בראשו, להסיר את כתר המלוכה מראשו ולתתה על ראש אחד הנסיכים, אשר התנשא שם למלוך. ואולם אחרי אשר התישב קונרד בדבר עלה בהסכמתו, לבלי יתעכב הרבה במדינת אונגריה, ודי היה לו כי החריבו צבאותיו את הממלכה הזאת מדי עברם בה. כה חלף קונרד עם נוסעי הצלב, אשר הלכו עמו, באונגריה ומשם הלכו על גדות נהר דינא עד בואם אל קצה גבול ממלכת ביצנץ. שם קדם אותם מלאך הקיסר עמנואל, אשר שלח להגיד לצבאות הקיסר, כי יספיקו להם הביצנטינים כל צרכי אוכל נפש, אם יעברו בשלום דרך ארצם ולא ישלחו בבזה את ידם. קונרד נאות לדברי עמנואל ויעבור בממלכת ביצנץ בלי תגרה.

בינתים נאספו בני פרנציה, אשר הלכו עם המלך לודויג, ויבואו למדינת לותר, ומשם עברו דרך ממלכת גרמניה עד קצה גבול אונגריה; בבואם שמה קדמו מלאכי המלך גיזא את פניהם בשלום, והמלך לודויג הבטיח לבני אונגריה, כי לא יגע בהם לרעה, כי שלום בינו ובין המלך גיזא. בעברם דרך ממלכת אונגריה באו מלאכי הקיסר עמנואל לקראתם להתנות עם נוסעי הצלב על עסקי השלום ביניהם ובין ממלכת ביצנץ. הקיסר עמנואל דרש מהם, כי ישבעו לו שבועת אמונים על דבר המדינות והערים אשר יכבשו מאת הסלדשוקים, כי ישיבו אותן לַביצנטינים אדוניהן ובעליהן לפנים. וימאנו שרי פרנציה להשבע להקיסר על הדבר הזה; ומלאכי עמנואל שבו אל אדוניהם במפח נפש ובחרי אף. גם המלך לודויג השביעי והשרים אשר אתו קצפו על הקיסר מביצנץ קצף גדול, ובלבם חשבו להנקם בו על אשר צרה עינו בהם.

לא ארכו הימים והשנאה הכבושה בין הביצנטינים ובין צבאות הצלב הראתה את פעולתה לרעה מאד.

הקיסר עמנואל מביצנץ הכניע, כאשר ספרנו למעלה, בשנת 1144 את רימונד. אחרי כן עלה למלחמה על הסלדשוקים אשר באסיה הקטנה, ויך בהם מכה רבה וירדוף אחריהם עד לפני שערי הבירה איקוניום (קוניה). בעת ההיא, כאשר נכנעו הסלדשוקים לפני חיל הקיסר עמנואל, באו נוסעי הצלב לביצנץ, ובדעתם היה לעבור את לשון ים בוספורוס אל אסיה הקטנה. לוּ היו אז כל הנוצרים בעצה אחת, כי אז היו יכולים לעשות כלה עם ממשלת הסלדשוקים באסיה ולהרחיב את גבולות הדת הנוצרית בארצות הקדם. ואולם רוב נוסעי הצלב קצפו על הביזנטינים, אשר תמיד היתה עינם צרה ביתר הנוצרים. המלך הגבור רוגר ממדינת סיקיליה ( Sicilia ) נבאש בהקיסר עמנואל, ולמען שלם לו כמפעליו השלים עם המשלמים אשר באפריקה, מקום מלחמתו לפנים, ויאסוף חיל גדול וגם צי אדיר לעלות על ביצנץ למלחמה. בעת אשר באו נוסעי הצלב לביצנץ, והקיסר היה טרוד מאד בביתו, כי ירא את האורחים החדשים אשר באו אל ארצו וישמר את עקביהם, בעת ההיא הסתערו צבאות סיקיליה על קורפו וילכדוה, גם פשטו על קורינת ועל תיבין ועל אֶוְבֵיָה, אשר במדינת יון, וישללו שלל רב מאד, אשר הוליכו עמם על אניותיהם. וישמע הקיסר את הדבר הרע הזה ויחר אפו. וימהר גם הוא להשלים עם הסלדשוקים ולאסוף חילותיו למלחמה על סיקיליה.

ונוסעי הצלב מגרמניה עמדו אז במדינת תרַקיה. הקיסר עמנואל שלח לקראתם את שריו להזהירם על השלום, ובשכר זה הבטיח להספיק להם די צרכיהם. ואולם נוסעי הצלב לא יכלו למשול ברוחם ויחלו לקצות ביושבי הארץ ולבוז את קנינם. ולא יכול עוד גם הקיסר להתאפק וישלח את חילותיו להגן על בני ארצו ולהלחם בנוסעי הצלב. קרוב לעיר אדריַנופול פרצה מלחמה בין הביצנטינים ובין הגרמנים, ויטו אלה האחרונים משם ויאמרו לעלות על קונסטנטינופול; אולם הקיסר מאן לתתם עבור דרך קונסטנטינופול, ויצו עליהם במפגיע כי ילכו דרך רומיליה עד לשון ים היליספונט ויעברו שם לבוא אל אסיה הקטנה. ואולם קונרד והשרים עמו לא אבו שמוע בקול הקיסר עמנואל, כי אם הלכו בדרך, אשר עברו לפניהם חילות נוסעי הצלב הראשונים, ויבואו עד לפני בירת ביצנץ. ביום השביעי לירח ספטמבר חנו הגרמנים לפני **חירובקי ** בעמק, לא רחוק מים בוספורוס. בלילה ירדו מטרות עוז וישטפו את כל העמק, אשר חנו הגרמנים בו, והמים גבהו מאד ומדי עברם שטפו אנשים וסוסים וכלי זין ואהלים. ואולם בבקר השכם קמו צבאות הגרמנים ויעלו על קונסטנטינופול, להנקם בהקיסר ובאנשי ביצנץ על כל התלאה אשר מצאתם בדרך. ויתנפלו אל מגרשי העיר ויבוזו את הבתים כאות נפשם, ואחר כך נשארו בעיר ושם תקעו את אהליהם על אף הקיסר ועל חמתו.

הקיסר עמנואל נבוך מאד בגלל מצב הענינים האלה. המלך רוגר מסיקיליה פשט על ערי החוף ביון, הקיסר קונרד מגרמניה חנה עם צבאותיו בבירת ממלכתו, וישוסו את בתי העיר; נוסעי הצלב מפרנציה הלכו ויקרבו אל ארצו, והקיסר ידע כי הם נוטרים לו איבה ושנאה. בתחלה עלה על דעת הקיסר למהר ולהעביר לכל הפחות את הגרמנים דרך ים בוספורוס לאסיה למען הפטר מהם; אבל הללו לא אבו לעזוב את ממלכת ביצנץ במהירות כזו. וישלח הקיסר מלאכים אל קונרד, לדבר עמו לשלום ולבקש מלפניו, אשר יצוה על חילותיו, כי ימנעו ידיהם מגזל. ואולם עודנו נושא ונותן עם קונרד על הדבר הזה ויאסף חיל גדול ויתנפל על נוסעי הצלב הגרמנים ויבריחם מעיר ממלכתו אל אסיה הקטנה (באמצע ספטמבר).

כאשר עברו צבאות הגרמנים את ים בוספורוס לא חכו ליתר נוסעי הצלב מפרנציה, כי אם מהרו להתפרץ אל תוך הארץ באסיה הקטנה לבוא עד אידיסה. ויעברו ויבואו עד העיר ניקיה. שם נחלקו החילות לשני מחנות: הראש האחד הלך דרך ישרה לבוא עד סוריה, ואולם גדוד אחד, כחמשה עשר אלף איש, נפרד ללכת לאידיסה. החיל הראשי, אשר קונרַד עמד בראשו, הלך אחר כך דרך מדינת פִיריגיה, ואולם מסבת הערבוביה הגדולה ואי-הסדרים, אשר משלו בחיל נוסעי הצלב, היתה דרכם אי-צלחה. ורק בקושי גדול הגיעו בסוף אוקטובר (ראשית החורף שנת תתק"ח) עד דוריליום. שם נפגשו בחיל הסלדשוקים, אשר התיצבו בפני הנוצרים. נוסעי הצלב התנפלו על הסלדשוקים, ואולם הללו עשו בערמה לסגת אחור, עד כי עיפו הנוצרים ברדפם אחריהם; אז הפכו הסלדשוקים את פניהם אל הרודפים, ויחלו להכות בהם. הגרמנים נבהלו מאד, כאשר היתה המגפה בחילם, והקיסר קונרד אסף את צבאות החיל להועץ עמם בדבר, ואז עלה בהסכמתם לשוב אל חוף ים בוספורוס ולחכות לבני פרנציה הבאים אחריהם. ואולם בדרך שובם היתה תבוסתם שלמה, כי רדפו הסלדשוקים אחריהם וידריכום מנוחה. הם שמו מארבים על הנוצרים בדרך, ויתגרו אתם מלחמה בלי הרף מכל עבר ופנה. גם קונרד בעצמו נפצע על ידי האויבים. מלבד חצי הסלדשוקים, אשר נחתו בצבאות הגרמנים, היתה גם מגפה בחילם, כי הציק להם הרעב ובעקבות הרעב בא גם הדבר. כה הלכו עיפים וחסרי אונים עד בואם אל ניקיה. אבל גם שם נפלו כשלשים אלף איש חללי רעב, ויתרם שבו לקונסטנטינופול ומשם לארץ מולדתם, כי נקטה נפשם במלחמה זו, ורק שרידים מתי מספר נשארו עם קונרד ויחכו לקראת נוסעי הצלב בני פרנציה, להספח אל מחניהם.

בעת אשר בא הקרץ על צבאות הגרמנים הלכו נוסעי הצלב מפרנציה דרך ממלכת ביצנץ לבוא לאסיה הקטנה. הם עברו במדינת תרקיה בשלום, אם כי מרה נפשם על הקיסר עמנואל ועל הביצנטינים. ואולם הקיסר צוה על נתיניו ושרי המדינות, כי ימשלו ברוחם, לבלי פתוח בריב עם נוסעי הצלב העוברים בארצו. וישלח עמנואל מלאכים אל המלך לודויג מפרנציה לבקש ממנו, כי ילך לאסיה דרך לשון ים היליספונט, כאשר עשה עם צבאות הקיסר. ולא אבה גם המלך לודויג לשמוע בקולו, כי אם הלך לדרכו לבוא לקונסטנטינופול. אז שנה עמנואל את טעמו ויכתוב אגרת שלומים למלך פרנציה לקבל את פניו בכבוד וחבה. ביום הרביעי לירח אוקטובר עמדו צבאות פרנציה לפני שערי עיר הבירה; וילך הקיסר לקראת המלך לודויג ויביאהו אל קונסטנטינופול ברוב פאר והדר, כראוי למלך ומושל כביר.

אמנם כל זה לא הועיל, לשַׁכך הכעס והחמה, אשר היה בלב נוסעי הצלב על הביצנטינים. שרי החיל האיצו במלך להשתמש בשעת הכושר וללכוד את קונסטנטינופול, להשיב להביצנטינים את גמולם בראשם, יען תמיד חרשו רעה על הנוצרים אחיהם, אשר התנדבו לעלות לארץ הקדושה. ויהי כאשר ראה הקיסר את נפשו ברעה גדולה, כי ירא את חמת נוסעי הצלב, ויחשב תחבולה איך להפטר מהם בנקל, ויעש בערמה להעביר קול בין האורחים, כי צבאות הגרמנים נצחו נצחון גדול באסיה על הסלדשוקים ויכו בהם מכה רבה מאד, וכבר לכדו את איקוניום ושלל רב נפל בידם. כאשר שמעו בני פרנציה את הדבר הזה לא ידעו למשול ברוחם ויאיצו בהמלך ובשרי החילות, כי ימהרו ללכת עמם לאסיה. ככה עברו באמצע ירח אוקטוֹבר את ים בוספורוס, ומבלי חכות עוד הלכו בדרך לבוא לניקיה. בינתים נסה הקיסר להשלים עם לודויג ולכרות אתו ברית נגד רוגר מסיקיליה. ואמנם מאן לודויג לעשות כדבריו, כי אם נפרד ממנו (למראית עין בשלום) וילך אחרי חילו עד ניקיה. שם נודע להם דבר המגפה הנוראה, אשר היתה במחנה הגרמנים. קונרד בא לקראתו עם שרידי חרב אשר הלכו עמו. ויהי כראות לודויג את קונרד ויפול על צוארו ויבך מרה. אז נשבעו איש לאחיו לבלי יפרדו עוד, כי אם ילכו צמדים לבוא לארץ הקדושה. הנמלטים מחיל הגרמנים נלוו כעת אל בני פרנציה בדרך. בינתים נודע להם, כי גם החיל השני, אשר נפרד מהגרמנים לעלות על אידיסה, נפל בידי האויבים ואחריתו נכרתה.

המלך לודויג נועץ עם שרי החילות לעזוב את הדרך הישרה מניקיה לדוריליום ולהסב דרך מערב אסיה הקטנה ולנטות אחרי כן לצד נגב לבוא לסוריה; וילכו דרך אילובד ואיסירון ויבואו עד אדרַמיטיוס, ומשם פנו וילכו דרך פירנמוס וסמירנה ויבואו עד מדינת אפיזוס. בדרכם לא נפגשו בצבאות הסלדשוקים, כי הללו חכו להם על הדרך הישרה העולה מניקיה לדוריליום. ואולם היונים, יושבי המדינות האלה, הביטו על נוסעי הצלב בעיני קנאה ושנאה וימאנו להספיק להם אוכל אפילו בכסף ובמחיר. גם היה דרכם זה קשה מאד, בעברם דרך הרים גבוהים ונהרות שוטפים. כה באו עיפים ויגעים לאפיזוס (סוף דצמבר שנת 1147). שם חלה הקיסר קונרד. ויהי כשמוע הקיסר עמנואל כי חלה קונרד, וימהר לשלוח מלאכים אליו לאפיזוס, כי יבוא לעיר הבירה להנפש שם, והקיסר ישים עליו עינו להחלימו ולרפאותו. ולהמלך לודויג שלח עמנואל לאמר, כי ישמר לנפשו, לבלי ילך הלאה עם חילו, אחרי אשר סכנה גדולה נשקפת לו מצד הסלדשוקים האורבים לו. ואולם בני פרנציה לא אבו לשמוע בקולו, כי אם גמרו בדעתם להתמיד במפעלם. אחרי ימי החג (בסוף שנת 1147) נפרדו קונרד ואנשיו מהם לשוב לקונסטנטינופול, והם הלכו בדרכם עד אנטיוכיה⁴⁵. שם נפגשו (ביום ר“ה של שנת תתק”ט) בחיל הסלדשוקים, אשר התיצבו נגד הנוצרים בעברם את נהר מיאנדר. ותעז יד הנוצרים על הסלדשוקים ויכו בהם מכה רבה עד מאד, ויעברו את הנהר בשלום. ימים אחדים אחר כך באו נוסעי הצלב אל לאודיקיה (בלודקיה) אשר במדינת פיריניה (במחוז ליקיה), ומשם הלכו הלאה לחוף הים לבוא לסוריה. טעם הדבר, כי הסבו נוסעי הצלב דרך רחוקה לנגב אסיה הקטנה, תחת ללכת בדרך קרובה לצפון אסיה במדינת איקוניום, יען יראו לנפשם לבוא אל פנים הארץ מפחד הסלדשוקים האורבים להם בדרך, בעוד אשר בדרכם על חוף הים היו תמיד קרובים אל הביצנטינים. ואולם בעזבם את לודקיה נפגשו גם שם בחיל הסלדשוקים ויפלו עליהם. והנוצרים לא היו בקיאים בדרכים האלה, וכאשר התנפלו עליהם לא ידעו להסתר מפניהם ויפלו מהם רבים. ואולם הנוצרים התחזקו עוד, גם אחרי כל התלאות האלה, אשר מצאו אותם בדרך, ויבואו עד העיר אַטַּליה, אשר לממלכת ביצנץ. שם הספיקו להם היונים אוכל, אם כי רק במחיר רב מאד, ואולם לסוסיהם לא מצאו די תבן ומספוא. כנואשים חכו הנוצרים שבועות אחדים בעיר אטליה. בינתים באו אניות אל החוף, וירדו האצילים והשרים לבוא באניות לסוריה, בעוד אשר המלך לודויג שם לדרך פעמיו בראש חילו לבוא לסוריה בדרך היבשה.

בין כה ומצב הנוצרים בסוריה היה נורא מאד. בסוף הקיץ שנת 1146 נהרג הגבור עמאד אלדין בידי עבדיו, אשר קמו עליו לרצחו נפש. כאשר נודע הדבר ליוסצילינוס מהר בראש חילו לאידיסה וילכוד את העיר, ואולם תחת עמאד אלדין קמו שני בניו לרשת את נחלת אביהם. הבן הצעיר נור-אלדין התחזק בארם-צובא ובמדינת סוריה, ויעל עם חילו ויחן על אידיסה. כאשר באה העיר במצור נסה יוסצילינוס להתפרץ דרך מחנה האויב, לשוב לארצו, ואולם הסלדשוקים התיצבו בפניו ויכו את הנוצרים לפי חרב, ורק יוסצילינוס ומתי מספר אשר עמו נמלטו. אז באו הסלדשוקים לאידיסה כאל עיר מבוקעה, ויכו את כל העם הנמצא בה לפי חרב, ואת העיר הרסו ויזרעוה מלח.

לא רבו הימים והנה נואלו גם הנוצרים בירושלים להתגרות ברעה. בראשית הקיץ שנת 1147 מרד האַמיר המושל בבצרה באדונו שר דמשק. וישלח האַמיר מבצרה להגיד לבני ירושלים לאמר: “עלו אלי ועזרוני במלחמתי נגד אדוני ובעבור זה אמסור את בצרה ואת צרכד בידכם”. ואמנם היה אז שלום בין מושל דמשק ובין הנוצרים אשר בירושלים; אך בתאותם לרשת משכנות לא להם מהרו כצפור אל פח לכרות ברית עם האַמיר מבצרה ויעלו להלחם במושל דמשק. ואולם כאשר נודע לזה דבר הקשר, אשר קשרו הנוצרים עליו, וישלח לקרא לנור-אלדין מארם-צובה, כי יבוא לעזרתו. אז ראו הנוצרים את נפשם ברעה והוכרחו לשוב בדרך אשר באו, ומאומה לא נשאו בעמלם, זולת שנאת מושל דמשק להם.

בסוף החורף שנת 1148 (ביום י"ט מרט) הגיעו צבאות נוסעי הצלב, והמלך לודויג בראשם, אל מדינת אנטיוכיה, אחרי רוב עמל ותלאה אשר קרו אותם בדרך. הנסיך רימונד קדם את פני האורחים בכבוד גדול ובחבה יתרה. יתר נוסעי הצלב, וגם הקיסר קונרד, אשר עזב בינתים את קונסטנטינופול, באו באניות לעכו או ליתר ערי החוף אשר בפלשתינה. אז חלק מחנה נוסעי הצלב לשנים: לודויג ואנשיו מפרנציה אמרו לעזור לאַנטיוכיה, ואולם יתרם, וביניהם גם קונרד, אמרו לעזור למלך בלדוין השלישי מירושלים במלחמתו על דמשק. לבסוף עזב גם המלך לודויג את אנטיוכיה, כי היטב חרה לו לראות את הנסיך רימונד מפיר ברית ובוגד באשת נעוריו, להתנות אהבים עם בת אחותו. על הנבלה הזאת קצפו גם כל השרים אשר בחיל המלך לודויג, ויעזבו את אנטיוכיה יחד עמו וילכו לירושלים. שם נועדו כל השרים, וגם קונרד ולודויג עמהם, לעלות למלחמה על דמשק ועל ארם-צובה. בראש חמשים אלף איש, אשר נאספו לדגלם, קמו באמצע הקיץ שנת 1148 לעלות על דמשק לתפשה. המושל מדמשק התבצר בעירו ויחכה לקראת האויב לצד מערב בעמק.

ביום כ"ד יולי הגיעו צבאות הנוצרים עד לפני שערי דמשק. בראש החיל הלכו בני ירושלים, אחריהם הלכו בני פרנציה, וחיל הגרמנים היה המאסף לכל המחנות. אחרי מלחמה כבדה וקשה לכדו בני ירושלים את מגרשי העיר בעמק, ואולם שם עמדו, כי התבצרו אנשי דמשק ולא נתנו את האויב לעבור. אז לא יכלו הגרמנים למשול עוד ברוחם, ויתפרצו דרך מחנה בני פרנציה ויעברו עד לפני המחנה. שם ירדו מעל סוסיהם ובחרבם אשר בידם התנפלו על המשלמים ויגרשו אותם מפניהם עד לפנים משער העיר. קונרד בעצמו עבר בחרף-נפש לפני עמו והראה את גבורת ידו במלחמה. עם כל זה לא נפלה העיר בידי נוסעי הצלב, כי באהבתם לבצע התעכבו במגרשי העיר ויעטו אל השלל. בינתים אסף המושל מדמשק את שארית חילו, ויתבצרו בתוך העיר, גם שלח שר דמשק מלאכים אל בני עמאד אלדין, כי ימהרו לבוא לעזרתו. ביום המחרת התנפלו הסלדשוקים על הנוצרים החונים במגרשי העיר וילחמו בהם ברוח גבורה, עד כי הוכרחו הנוצרים להתבצר גם הם מצדם במגרשי העיר. אחרי ימים מעטים הוגד להנוצרים, כי בני עמאד אלדין באים על דמשק בראש חיל עצום ורב.

השמועה הזאת, אשר הגיעה אל הנוצרים החונים במגרשי העיר ואל שרי דמשק, החונים בעיר, עשתה קץ למלחמה בין הנוצרים ובין ירושלים. שר דמשק פנה אל בני עמאד אלדין לעזרה בצר לו, אבל בלבו פחד מפניהם, כי זה כמה נכספה נפשם להכניע גם את דמשק תחתם, ומטעם זה היה שלום בינו ובין הנוצרים בירושלים ימים רבים. גם הנוצרים נחמו על מעשיהם, אשר עלו למלחמה על דמשק, שהרי לא ירויחו על ידי זה כלום, כי תפול העיר בידי בני עמאד אלדין התקיפים. במצב כזה אמרו לעלות מעל דמשק ולהשלים עם אנשי העיר. ואולם קונרד ולודויג לא אבו לשמוע בעצה זו, כי אם להלחם בעוז וגבורה כיאות להם. אז עשו הנוצרים בירושלים בערמה, כי באו בליל כ“ח יולי אל מלכי אירופה ויאמרו להם: “שוא לנו לעמוד פה מצד מערב העיר, כי פה לא נתגבר על האויב ללכוד את דמשק. הבה נעלה אל מגרשי העיר לצד מזרח ונלחם באנשי דמשק; שם תהיה ידינו על העליונה”. וישמעו המלכים והשרים בעצתם, כי אמרו: הן האנשים האלה בקיאים בטיב הארץ ובודאי הם מיעצים לנו עצה הגונה. בבקר ביום כ”ח יולי עזבו את מגרשי דמשק מצד מערב, ויקיפו את העיר ויבואו מזרחה לה. ואולם מה נבהלו בראותם, כי בצורה חומת העיר גם מצד זה, ואין מים לשתות ואין עץ להנפש בצלו. אז נוכחו נוסעי הצלב, כי רִמו אותם אנשי החיל ויקצפו קצף גדול על הרמאים האלה. עוד ביום ההוא הוכרחו הנותרים לשוב מעל דמשק ירושלימה. בסוף הקיץ עזב קונרד את הארץ הקדושה, כי נלאה נשוא את תעלולות אנשי ירושלים ונפשו היתה מרה עליו בגלל כל המאורעות האלה. לודויג נשאר עוד בירושלים עד חג הפסח שנת 1149 בתקותו, כי עוד תעוז ידו על אויבי הדת הנוצרית ועמלו הרב לא יעלה בתהו. ואולם גם הוא שב לארצו במחלת לב ומאומה לא נשא בעמלו. מפלשתינה שב לאיטליה, אשר שם קדמו את פניו בכבוד המלך רוגר מסיליקיה והאפיפיור אבגיניוס. בראשית החורף הגיע לארצו פרנציה.

הנה כי כן אנו רואים את אחרית מסע הצלב השני. אם נדמהו בתוצאותיו ובמפעליו אל מסע הצלב הראשון, הלא כמהו כאין היה. הן אמנם גם בימי פטר מאמיאֶנס – אשר היה רוח החיה באופני התנועה הראשונה – לא היה סדר ומשטר בכל מעשה העולים הראשונים. ואולם סוף סוף, כאשר קמו השרים ויתנדבו לעלות בראש אנשיהם, היו חילות נוסעי הצלב ערוכים בכל ושמורים בהנהגה טובה. אז ראו פרי טוב בעמלם, כי סוף סוף לכדו את מדינת אידיסה ואת אנטיוכיה, ולבסוף גם את ירושלים וחלק גדול של הארץ הקדושה, אשר פדו אותה מידי הסלדשוקים. לא כן מסע הצלב השני, אשר בא כחמשים שנה אחרי כן, לארץ הקדם. קרוב למיליון אנשים יצאו מאירופה, וכמעט כלם תמו נכרתו ומאומה לא נשאו בעמלם. מצב הענינים נשאר כמקדם. העיר אידיסה לא שבה אל הנוצרים; אנטיוכיה ירדה פלאים; רק בקושי התחזק עוד ניר קטן לממלכה הזאת, ובכל יום ויום היתה צפויה אל אחרית מרה כזו של אידיסה. וגם בממלכת ירושלים היו הענינים יגעים מאד.

את הסבה הראשית לכל החזון הזה נמצא בתכונת עמי אירופה, אשר קבלה שנוי גדול בחמשים השנה האחרונות. ההתלהבות הדתית, אשר אחזה את כל קצות העם בסוף שנות המאה הי“א למספר הרגיל, היתה טבעית ונעשתה מאליה, כאשר כבר ציירנו את מצב הענינים בפרק הראשון מספרנו זה. התנועה הדתית הקיפה את כל פנות העם זה שנים רבות, ורק חסרו אנשי חיל אשר יעמדו בראשה ויביאו אותה לידי מפעל ממשי. לא כן באמצע שנות המאה הי”ב; אז נשתנו הדברים מן הקצה אל הקצה: רוב העם לא השתוקק עוד לעלות לפלשתינה, ורק ברנרד במדברותיו הנעלות הצית אש זרה – היינו אש עשויה בידי אדם – בלבות העם, להלהיב אותם למלחמת מצוה. ואם אולי נשאר עוד זיק אהבה דתית לירושלים ולארץ הקדושה בלב העם, הנה השרים והגדולים הלכו רק אחרי הבצע והתנדבו לעלות לארצות הקדם בתקותם לעשות שם חיל. העולים התמימים והישרים בלבותם בבואם לארץ הקדם נבהלו לראות את מעשי אחיהם שם, אשר לא ישרו בעיניהם, ולכן שבו במפח נפש ובלב כואב אל ארצם. הן כזאת היתה אחרית הקיסר קונרד מגרמניה והמלך לודויג מפרנציה, אשר באמת ולב תמים התנדבו למלחמת מצוה זו, ולבסוף שבו אל ביתם מצטערים וכואבים על כל אשר ראו בעיניהם.

הסבה השניה לאחרית הרעה של מסע הצלב השני היתה יחוס הביצנטינים אל התנועה הזאת. הן ראינו כבר, כי הם היו הראשונים אשר קראו את הנוצרים ממערב אירופה, כי יחישו לעזרתם נגד הסלדשוקים; ואולם תיכף הראו מדת צרות עין בנוסעי הצלב. הן אמנם אי אפשר לחשוב רק אותם כלם לחייבים ואת העולים כלם לזכאים, אחרי אשר ראינו מה מאד השחיתו העולים הראשונים את דרכם והתעיבו עלילה בבואם לממלכת ביצנץ. ואולם מצד השני אי אפשר לכחש, כי הקיסרים יוחנן ועמנואל נטרו איבה לאחיהם הנוצרים הבאים מאירופה ויעזרו הרבה לרעתם. באופן כזה היתה אחרית מסע הצלב השני עדי אובד.

ואולם עם כל זה לא כבה לגמרי הנצוץ לחבת הארץ הקדושה בלב עמי אירופה, והרגש הדתי עוד השפיע עליהם, להכין עצמם למסע-צלב חדש. גם כמה מאורעות מדיניים גרמו בדבר, כי לא נשכחה ירושלים מלב העמים הנוצרים באירופה.

 

י: מצב הנוצרים בסוריה ובפלשתינה    🔗

הנוצרים בארץ הקדם אחרי מסע הצלב השני. נור אלדין נלחם על ירושלים. מלחמתו באנטיוכיה. מלחמה חדשה בנור אלדין. רימונד נופל במלחמה. נור אלדין לוכד את כל המדינה זולת העיר אנטיוכיה. מצב הענינים בירושלים. הסכסוכים בין בלדוין ואמו. דברי ריבות באנטיוכיה ובטריפוליס. הממשלה באנטיוכיה. אלמנת רימונד. בני ה“היכל” בירושלים. תאותם לבצע. תימור בן אלעזי נלחם בירושלים. נצחון הנוצרים. כבוש אשקלון. אחרית הנצחון הזה. הנוצרים משלימים עם נור אלדין. בלדוין מפיר ברית. נור אלדין עולה למלחמה על ירושלים. נצחון הנוצרים על נור אלדין. הביצנטינים בסוריה. מושלי טריפוליס וארמיניה נכנעים לפניהם. רינלד נשבה בידי הסלדשוקים. מות המלך בלדוין השלישי. המלך אמלריך. ריב בין מושל דמשק ובין מושל מצרים. הנוצרים בירושלים מתערבים בדבר. אולתם תסלף דרכם. הנוצרים כורתים ברית עם מושל מצרים. אמלריך נוגש בהמצריים לשלם לו סכומים עצומים. הנוצרים פושטים על מצרים. נור אלדין בא לעזרת המשלמים. אמלריך שב בבושה לירושלים. צלח אלדין. הביצנטינים עולים למלחמה על מצרים. תוחלתם נכזבה. גבורת צלח אלדין בסוריה. מות המלך אמלריך. מות נור אלדין.

מושלי גרמניה ופרנציה עזבו את ארץ הקדם וילכו משם במפח נפש, ואולם גם את אחיהם הנוצרים בפלשתינה ובסוריה עזבו שם לאנחות. מצבם היה אז איום מאד. המשלמים אויביהם נוכחו בימים ההם, כי אין להם עוד גואלי הדם באירופה, ולכן לא משלו עוד ברוחם, אלא התנפלו עליהם מכל עבר ופנה והצרו להם על כל צעד וצעד. בהתחלה עלה המושל מוין אלדין מדמשק עליהם, כי פשט עם גדודיו מהַוְרָן ( Hauran ) על ארץ פלשתינה ויחריב את נאותיה, עד כי הוכרחו הנוצרים בירושלים להתרפס לפניו ולהשלים עמו על פי התנאים, אשר שם הוא לפניהם. אחרי כן בא נור-אלדין מושל ארם-צובה על אנטיוכיה, אשר נותרה אז “כסכה בכרם וכמלונה במקשה”, ויצר עליה. הוא לכד מבצרים רבים ויחן על אפמיה ללכדה. אז התאזר הנסיך רימונד עוז להתיצב נגדו, וינצח חילו הקטן את נור-אלדין ויכהו אחור. נור-אלדין עזב את אנטיוכיה ויעל על ירושלים למלחמה. על יד בצרה נפגש בחיל בני ירושלים, אשר עלו לקראתו, ויתגבר עליהם ויפל בהם חללים רבים. כראות הנוצרים את נפשם ברעה גדולה התחברו עם מושל דמשק, אשר גם הוא שנא את נור-אלדין, וילחמו בו יחדו. אז שב נור אלדין מעל ירושלים ויעל עוד הפעם למלחמה על אנטיוכיה. הנסיך רימונד הלך לקראתו בראש חיל קטן, אשר אמנם לא עשו ידיו תושיה מול החיל הרב אשר עם נור אלדין. כל הנוצרים נפלו במלחמה, וגם הנסיך רימונד בעצמו מת. נור-אלדין לכד את יתר הערים באנטיוכיה, ורק עיר הבירה התחזקה עוד נגדו. ויהי כאשר הגיעה לירושלים השמועה ממות רימונד וממצב הנוצרים באנטיוכיה, ויתעורר המלך הצעיר בלדוין השלישי וילך בראש גדוד אחד לקראת נור-אלדין, וגדוד שני שלח לקראת מסעוד שלטן מממלכת אִיקוניוס, אשר גם הוא פשט אז על אנטיוכיה. ותעז הפעם יד הנוצרים להניס את האויבים מעל גבולות אנטיוכיה, והארץ שקטה ממלחמה.

ואולם לתקופת השנה (בשנת 1150) קמה עוד הפעם צרה על הנוצרים בסוריה ובפלשתינה. נור-אלדין הסית את הטורקומנים ביוסצילינוס, ויארבו לו בדרך ויתפשוהו. אחרי כן עלו הסלדשוקים על אנטיוכיה ויחריבו אותה. כאשר קראו אנשי אנטיוכיה שנית למלך ירושלים, כי יחיש להם עזר, חשב אמנם בלדוין לבוא לעזרתם; ואולם הקיסר עמנואל מביצנץ, אשר הנוצרים בסוריה היו כצנינים בעיניו, הסית את המלך בלדוין כי ילך לאידיסה, להושיע את הנוצרים שם. לבסוף נפלו גם ערי אידיסה בידי הסלדשוקים, בעת שהעיר אנטיוכיה היתה צפויה לכליון חרוץ ואין עוזר ומושיע לה.

גם בממלכת ירושלים היה מצב הענינים רע ומר. שם מלך המלך הצעיר בלדוין השלישי, נער פותה וחסר לב, איש נמהר ברוחו, אשר התמכר אל תאות בשרים ויתן לנשים חילו. המשרה היתה עוד על שכם אמו מליסנדי, אשת תככים, אשר בערמתה הגדולה וברוב נכליה הביאה רעה רבה על הארץ; אולם לבלדוין היה ריב עמה, כי כבר מאס באפוטרופסות האשה הזאת ויאמר להסיר עֻלה מעל צוארו. לימין מליסנדי עמד איש אחד מקרוביה ושמו מנשה, אשר מסרה את כל עניני הממשלה בידו, בעוד אשר המלך ומתי סודו קנאו בו והרב עמו מריבה. כדי לפשר ביניהם עלה בהסכמת גדולי המלוכה לחלק את ממלכת ירושלים לארבע נפות: נפת צור ובנותיה, נפת עכו ובנותיה, נפת שכם (היא ניאפוליס) ובנותיה ונפת ירושלים ובנותיה. שתי הידות (צור ועכו) נפלו בחלקו של בלדוין, ויתר המדינה (נפת ירושלים ונפת שכם) נפלה בחלקה של אֵם המלך. מובן מאליו, כי לרגלי החלוקה הזאת לא שב השלום, כי עוד קנא כל אחד בחלקו של השני. לבסוף אסף בלדוין את אנשיו ויעל על מנשה למלחמה, ותעז ידו עליו להבריחהו מארץ הקדושה. מליסנדי ברחה אל מגדל-דוד ותתבצר שם, ובנה בלדוין ואנשיו חנו על המגדל ללכדו. לסוף הוכרחה אם המלך למסור את המגדל בידי הצרים, והיא ברחה לשכם.

גם באנטיוכיה ובטריפוליס חסרה המנוחה והאחדות בפנים המדינה, בעת אשר האויבים שתו עליהן מחוץ. אחרי אשר נפל רימונד במלחמה משלה אלמנתו, הנסיכה קונסטנצה, בעיר, וההגמון אימריך עזר על ידה. אמנם חשבו אנשי העיר כי תנשא האלמנה לאחד מגדולי השרים, לבלי תמשול אשה בעת צרה כזאת. ואולם קונסטנצה לא אבתה להנשא לאיש, כי אהבה למשול ולהשתרר. בטריפוליס משל קונדי רימונד, אשר לקח את הודירנה, אחות מליסנדי, לאשה. בין הזוג הזה חסר השלום ויתקוטטו תמיד זה בזו. המלך בלדוין אמר לעשות קץ להסכסוכים האלה, ויבוא לטריפוליס, ושמה שלח לקרוא לאמו מליסנדי, אשר גרה אז בשכם, ולקונסטנצה אלמנת רימונד מאנטיוכיה. ואולם עמלו נשאר מעל. קונסטנצה עמדה על דעתה, כי לא תאבה להנשא לאיש, והודירנה דודתו אמרה לעזוב את בית בעלה בטריפוליס וללכת אחרי אחותה – אם המלך בלדוין – לשכם. לא עברו ימים מרובים, אחרי אשר עזבו הנשים האלה את טריפוליס, והנה נהרג הקונדי רימונד ברכבו על סוסו לפני שער העיר, ולא נודע מי הכהו. ותעבור הרנה במחנה הנוצרים, כי ידי אויבי המושל – ואפשר על פי עצת אשתו – רצחוהו נפש. יהיה איך שיהיה, אשתו שבה תכף לטריפוליס ותמשול שם בשם ילדיה הקטנים (רימונד השלישי ומליסנדי). גם קונסטנצה שבה בימים ההם מדעתה ותנשא בחשאי לאציל אחד ושמו רינלד משטיליון. האיש הזה הביא רעה רבה על ירושלים ועל אנטיוכיה, כי היה איש פוחז ובליעל, אשר משפל המדרגה הרימתו קונסטנצה למשול. ותהי ראשית מעשהו לבוא בריב עם ההגמון החסיד אימריך, ויתפשהו ויתנהו במאסר. אחר כך התאכזר על הזקן הזה, כי צוה למשוח את ראשו בדבש ולהעמידהו ביום חם מאד לעיני השמש, מאכל להצרעה הרבה במדינות האלה. כאשר שמע המלך בלדוין את דבר התועבה הזאת שלח לרינלד לצוות עליו במפגיע, לשלח את ההגמון הישיש חפשי. רינלד הוכרח לשמוע בקולו, ואולם הישיש מאס כבר לשבת עוד באנטיוכיה, אשר ימים רבים הנהיג שם את עניני המדינה במועצות ובדעת, וישב מני אז בירושלים.

כמעשה השרים והמושלים של הנוצרים בארץ הקדם כן עשו גם ההגמונים והכהנים. הפטריארך בירושלים קרא לריב עם יתר ההגמונים ועם ה“יוחננים”⁴⁶, ובפני קהל ועדה חרפו וגדפו איש את רעהו באופן מגונה מאד. הפטריארך הלך לרומה, לבקש עזרה מאת האפיפיור, ואולם שם היה מן הצועקים ואינם נענים, כי צרה עין האפיפיור בגדולת הפטריארך הירושלמי. כאשר נודע הדבר ל“יוחננים” גבה לבם עוד יותר, ויוסיפו להכעיס אותו ולהרעימו. גם בני “ההיכל” השחיתו התעיבו עלילה ויתנו את שם הנוצרים בפלשתינה לשמצה במעשיהם המכוערים. איש נכבד ממצרים, ושמו נַצְּר אלדין, נשבה בידם. ויבואו קרוביו וגואליו לפדות את השבוי בדמים מרובים. ויקחו בני “ההיכל” ששים אלף דינרי זהב כופר נפשו, ואולם תחת לשלחו לחפשי כהבטחתם המיתו את האֻמלל הזה. ויהי בגלל זה קצף גדול על כל יושבי ירושלים.

בסוף הקיץ שנת 1152 עלה האמיר תימור בן אלעַזי למלחמה על ירושלים. בראש חיל גדול של הטורקומנים פשט על פלשתינה, ויבא עד לפני ירושלים ויחן שם על הר הזיתים. ויצא חיל בלדוין לקראתו וינצח את הטורקומנים, וינוסו מפני הנוצרים. בדרך נפל עליהם גדוד אחר, אשר בא משכם, ויך בהטורקומנים מכה רבה עת תומם. אחרי הנצחון הזה הסכימו הנוצרים לנסות עוד הפעם להבקיע אל המבצר אשקלון, אשר ישבו בו הסלדשוקים, ונוסעי הצלב לא הורישום עד הנה, כי לא יכלו להם. בירח דיצמבר שנת 1152 פשטו הנוצרים על הכפרים סביבות אשקלון ויחריבו אותם. אחרי כן צרו גם על העיר ללכדה. בראשית הקיץ שנת 1153 באו עולי רגל באניות לעזור לחיל הצרים על אשקלון, ותהי העיר במצור מכל עבריה עד ירח אוגוסט. בעת ההיא העמידו הנוצרים מגדל עץ גבוה סמוך לחומה, לעלות משם על החומה ולהבקיע אל העיר. ויגשו הסלדשוקים עד המגדל להציתו באש, ואולם הרוח נשב בלהב אשר העלו ויצית את חומת העיר ופרץ רחב נראה בה. אז הסתערו בני ההיכל אל תוך העיר ברוח גבורה, לא ללכוד את המבצר, כי אם לשלול שלל רב. באהבתם לבצע סגרו אחריהם את הדרך, לבלי יבואו יתר הנוצרים הצרים על אשקלון אל העיר לחלק אתם שלל. ואולם באַמת בצעם הקריבו את קצם; כי בראות הסלדשוקים, כי מעט מספר הנוצרים אשר התפרצו אל העיר, ויפנו אליהם ויכום לפי חרב, ואת הפרץ בחוצת העיר מהרו לסתום בעצים ואבנים.

הנוצרים, אשר האמינו כבר כי תפשו את העיר, התעצבו מאד לראות כי עלה עמלם בתוהו, ויאמרו לסור מעל אשקלון; ואולם שרי החיל דברו על לבם לשוב ממחשבתם זאת, לבלי סור מאשקלון עד אם לכדו אותה. כעבור שלשת ימים נוכחו בני אשקלון, כי לא יעמדו עוד בפני האויבים הצרים עליהם, ואחרי אשר נסו עוד פעם אחת להבקיע אל חיל הצרים ולא יכלו, שלחו מלאכים אל הנוצרים להשלים עמהם ולמסור להם את העיר בשלום. הנוצרים נעתרו לבקשתם ויתנו להם ידים לעזוב את המבצר בשלום, ונפשם היה להם לשלל. אחרי כן באו הם אל תוכה (י"ב אוגוסט 1153).

כבוש אשקלון עשה רושם גדול בעולם, וגם בארצות המערב פשטה השמועה הזאת בין הנוצרים, אשר הרבו לתנות את רוב גבורות אחיהם בארץ הקדם. כי היתה העיר הזאת צבי חמדת סוריה, גאון תפארת המשלמים במערב אסיה. ואולם המאורע הזה לא הביא להנוצרים רֶוַח והצלה; אדרבה, בגללו באו עליהם אחרי כן רעות רבות וצרות.

ממלכת ירושלים ישבה עד העת ההיא שקֵטה ושלֵוָה, אין פרץ ואין צוחה, כי שלום בין הנוצרים בפלשתינה ובין הסלדשוקים מסביב. נור-אלדין, מושל ארם-צובה, חרש אמנם רעה על ירושלים, אך מסבת הפירוד בינו ובין מושל דמשק לא ערב את לבו להתגרות מלחמה עם אנשי ירושלים. ואולם כאשר נפלה אשקלון בידי הנוצרים חרה מאד להסלדשוקים על המאורע הזה, כי הוגד להם, אשר אמר נור-אלדין להושיע את אֶחיו המשלמים מכף הנוצרים, ורק מיראתו את הסלדשוקים בדמשק לא עשו ידיו תושיה. בחמת רוחם נועדו יושבי דמשק על מושלם ויגרשוהו מגבולם, ודמשק נפלה בידי נור-אלדין, וימשול שם (שנת 1154). נור-אלדין היה מושל תקיף, גבור מלחמה ואיש חיל, גם לצדק משל בארצו, ויהי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות; מטעם זה היה אהוב וחביב לכל בני ממשלתו. הוא קנא את קנאת דתו האִסלַם ובכל לבו התמכר להגן עליה ולהלחם בהנוצרים בסוריה ולהאביד כל זכר להם. הוא ידע את מצב ממלכת ירושלים אל נכון, ועל פי הדברים האלה חכה לעת מצוא, לשים קץ לה.

בתחלה עברו שנות מספר בשלום, כי כאשר שמעו הנוצרים בירושלים כי מלך נור-אלדין בדמשק, וימהרו לשלוח אלו מלאכים להשלים עמו. נור-אלדין נעתר לבקשתם, כי אמר לדחות את יום הנקם והשִּׁלֵּם עד אשר יכין הכל למלחמה. הנוצרים ידעו אמנם כי חורש נור-אלדין רעה עליהם, אבל בקלות דעתם לא דאגו דאגת מחר, בעוד אשר המשלמים השתדלו בכל כחם להחלץ ולהיות נכונים ליום מלחמה. היום הזה מהר לבוא, באשמת בלדוין, אשר לא ידע קצב לתאות בצעו ולמעשקות.

בקרבת העיר פניאס (היא לֶשם, אשר בנו בני דן בצפון פלשתינה ונקראה גם בשם קיסרין של פיליפי) חנו מחנות ערביאים נוסעים בעדר. והאנשים ההם שלמים עם הנוצרים וחוסים בצלם, ומעולם לא נגעו באיש לרעה; ואולם בלדוין לטש עיניו על עדרי סוסיהם וחמוריהם, ויתנפל עליהם פתאם ויבוז את מחניהם. כאשר נודע הדבר לנור-אלדין שלח גדוד אחד מפרת לעלות על סוריה, והוא הגיח עם חלו לצור על פניאס, וגדוד אחר פשט על פלשתינה מנגב. כאשר חנה נור אלדין על פניאס, וגם לכד כבר את מגרש העיר, בא חיל נוצרים לעזרת הנוצרים, ואולם המשלמים הבריחו אותם ויכום ויפלו חללים רבים בנוסם. אז מהר בלדוין בעצמו בראש חיל גדול להושיע את פניאס. נור אלדין התחכם לעלות מן העיר ולשוב למראית עין אל מקומו. בלדוין נפתה להאמין, כי כבר חדל פחד האויב, וישם לבו לבצר את חומת העיר פניאס; אחר כך שלח רבים מגדודיו לביתם, והוא שב עם מחנה בני ההיכל לירושלים. ואולם נור אלדין הפך פתאם את פניו וירדוף אחרי חיל המלך, ויהרוג בהם עם רב, וגם רבים מבני ההיכל נשבו בידי המשלמים. וישב נור אלדין לצור על פניאס. אז באו הנוצרים מאנטיוכיה ומטריפוליס לעזור לאחיהם אשר בפלשתינה, והסלדשוקים הוכרחו שנית לשוב מעל פניאס. בעת ההיא בא דיטריך ממדינת פְלֶנְדֶרן ועמו חיל פרשים מאירופה לסוריה, לעזור לנוסעי הצלב. ובימים ההם חלה נור אלדין, והרנה עברה במחנה כי מת כבר. אז עלו הנוצרים למלחמה על עיר שיצר אשר במדינת אנטיוכיה, כי שם חנו אז הסלדשוקים. ובאמת עלה בידי נוסעי הצלב ללכוד חלק מן העיר; אבל תכף פרץ ריב בין שרי החילות, בין דיטריך מפלנדרן ובין רינוד, ומטעם זה לא עשו ידיהם חיל במלחמה. ויעלו מן העיר שיצר ויחנו על העיר חרים, אשר נלכדה בשנת 1149 בידי הסלדשוקים. ותעז יד הנוצרים לכבוש את העיר, ואז נפרדו מחנותיהם וישובו איש למקומו.

בינתים קם נור אלדין מחליו, וירע בעיניו את אשר עשו לו הנוצרים, ויאמר להנקם בהם פעם אחת. בראשית הקיץ שנת 1158 פשטו צבאותיו על פלשתינה אשר מעבר לירדן מזרחה. אחרי כן עבר נור אלדין עם מחנהו אל ארץ הגליל, ויחן קרוב לים טבריה. ביום ט"ו יוני נפגשו הסלדשוקים בחיל המלך בלדוין, אשר יצא לקראתם, וילחמו הפרשים של חיל בלדוין בחמה שפוכה ובחרף נפש בצבאות נור אלדין ויגברו עליהם ויכו בהם עם רב מאד. אז שב נור אלדין בדרך אשר בא לדמשק ולארם-צובה, אבל גם הנוצרים לא ערבו את לבם לרדוף אחרי האויב ולהשיב את המלחמה אל ארצו.

בשנת 1159 באו חילות הקיסר עמנואל מביצנץ לסוריה. כבר ראינו, כי לטשו הביצנטינים את עיניהם בלי הרף על כל מדינות סוריה, אשר כבשו נוסעי הצלב. בשנת 1150 באו אל ערי אידיסה, אבל גרשו משם על ידי הסלדשוקים. אחרי כן נלחם הקיסר על הנסיך תורוס מארמיניה ולא יכול לו. אז פתה עמנואל את רינלד מאנטיוכיה, כי ילחם על הארמינים בעלי בריתו מלפנים, ויבטיח לו עבור זה משאות מאת פניו כיד הקיסר. ואולם מושל ביצנץ לא עמד אחרי כן בדבורו; ויחר לרינלד על הדבר הזה ויאמר להנקם בהביצנטינים. אז פשט עם גדודיו על האי קפרוס ( Cypern ) אשר נחשב אז על ממלכת ביצנץ, ויחרב אותו. הקיסר נטר בגלל זה איבה לבני אנטיוכיה ובלבו שמר את הדבר, לשלם להם את גמולם בראשם.

לעומת זה היה אז שלום בין הביצנטינים ובין ממלכת ירושלים. בשנת 1157, בעת אשר נלחמו צבאות בלדוין בנור-אלדין, שלח המלך מלאכים לביצנץ, לכרות ברית עם הקיסר, אף אמר להתחתן בו ולקחת את הגבירה תיאודורה ממשפחת עמנואל לאשה. והקיסר נאות לבקשת בלדוין, וגם נתן לתיאודורה דורנות וסבלונות בעין יפה. ותהי עצתו אז לתפוש את בלדוין בלבו ולכרות עמו ברית נגד הנוצרים בסוריה. ויעל הקיסר בראש חיל גדול על מדינת קיליקיה, וילך הלוך וקרוב אל אנטיוכיה. אז נכנע לב רינלד וימהר לבקש סליחה מאת עמנואל, בעוד אשר תורוס מארמיניה נס מארצו וימלט. רינלד נפל לרגלי הקיסר, בכה ויתחנן לפניו, כי יסלח לו המושל האדיר את פשעיו נגדו, והוא עומד לפניו יחף וראשו פרוע, עד כי נעתר לו הקיסר ויסלח לו, בתנאי כי יסור מהיום אל משמעתו ויקבל את מרותו עליו. גם תורוס מארמיניה שב ויתנפל לרגלי עמנואל, לבקש סליחה ומחילה מלפניו. ויעתר הקיסר גם לו, אבל לקח חלק מארצו, וביתר המדינה הפקיד את תורוס למושל, בתנאי כי יעמוד תחת רשותו ויכנע מפניו. את בלדוין, אשר בא אל מחנה הקיסר דודו, לקדם שם את פניו בכבוד, קבל עמנואל באהבה וחבה, ובחברתו הלך לעיר אנטיוכיה ומשם לסוריה המזרחית, נכח צבאות הסלדשוקים. נור אלדין לא אבה להתגרות ברעה, להלחם בחיל הקיסר, וימהר להשלים עמו, וישלח חפשי את כל הנוצרים אשר שבה עד כה במלחמה. גם הקיסר, אשר די היה לו בעסקיו המרובים בממלכתו, נעתר אל תנאי השלום וימהר לשוב לביצנץ, אשר שם היו עניני המדינה יגעים מאד.

בקיץ שנת 1160 שקטה הארץ ממלחמה. ואולם כפעם בפעם פשטו גדודי בלדוין ורינלד על ארם-צובה לשלול שלל. רינלד נשבה בראשית החורף בידי הערביאים, אשר ארבו לו, ויאסרוהו במאסר בעיר ארם-צובה. בלדוין יצא אז להגן על אנטיוכיה, אשר נשארה בלי מושל ושר, ואולם מת בדמי ימיו, אחרי אשר עברו עוד דברי ריבות בינו ובין רימונד מטריפוליס (ביום העשירי לירח פֿברואר שנת 1162). אומרים, כי רימונד מטריפוליס שם רוש בברותו. בלדוין היה בן שלשים ושתים שנה במותו.

המלך בלדוין מת ולא הניח בנים אחריו, וימלוך תחתיו אחיו הצעיר ושמו אולריך. המלך הזה ירש מאחיו את כל מדותיו הרעות והמגונות, ועוד עלה עליו בהן, אבל לא היה כמהו במדותיו הטובות. כבלדוין היה גם אמלריך נבהל להון ושואף לבצע מעשקות, ובזה הגדיל על אחיו המת; כל ימיו היה נמשך אחרי תאוותיו ולא ידע שבעה. כל ישעו וחפצו היה רק להרבות חילו ולמלא את תאוותיו הנבזות; ואולם לא היה כאחיו איש מעורב בין הבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות.

בימי מלכותו פרץ ריב בין המושל נור אלדין מדמשק ובין הכליף במצרים. הויזיר שַׁור נדחה אז מפני דרעם, אשר גנב את לב הכליף. ויברח שור לדמשק אל נור אלדין לחסות בצלו, ולפתותו כי יעלה למלחמה על מצרים. ויהי כאשר הגיעה השמועה מזה לירושלים, לא הרבה אמלריך להתישב בדבר, כי אם מהר גם הוא לפשוט בראש חילו על מצרים. השעה היתה צריכה אז לשיטה אחרת לגמרי בהנהגת הממשלה. ארץ פלשתינה עמדה באמצע בין שני בעלי הריב, בין הסלדשוקים בסוריה ובין מושל מצרים. כאשר קרה להארץ הזאת פעמים אין מספר (וביחוד בעת שעמדו עוד ממלכות ישראל ויהודה על תלן) כן היה הדבר גם בימי אמלריך, כי הכל היה תלוי בשטה מדינית מחוכמת, בעצה וגבורה גם יחד, לדעת לכַון את השעה, להתחבר אל אחד מבעלי הריב, כאשר דרשה טובת ממלכת פלשתינה. ממלכת מצרים ירדה בימים ההם מגדולתה, ומדרום לא נפתחה עוד הרעה לירושלים כמו בימי המלכים הראשונים אשר מלכו שם בראשית שנות המאה הי"ב. ולעומת זה חזקה מאד יד נור אלדין והסלדשוקים אשר בצפון סוריה. על פי שקול הדעת היה ראוי וכשר לפני המלך אמלריך לכרות ברית עם מושל מצרים להלחם יחדו במושל דמשק⁴⁷. ואולם מלך ירושלים לא חשב הרבה בדבר, אלא דמה, כי הנקל לו לפשוט על מצרים ולשלול שם שלל, מה שאין כן בסוריה. ואולם כאשר פשטו צבאותיו על מצרים בא אחריהם גם חיל נור אלדין, אשר נהג הגבור שירכוח. ותגבר יד הסלדשוקים על צבאות הויזיר דרעם, אשר נפל במלחמה (כי שלחו בו עבדיו יד), והויזיר שַׁור הושב על כנו. וישאר חיל הסלדשוקים במצרים להגין על שַׁור, בעוד אשר הנוצרים שבו בדרך אשר באו בפחי נפש ומאומה לא נשאו בעמלם. להצלחתם – מה שלא עשה השכל, עשה הזמן. כי בעוד חיל הסלדשוקים חונה במצרים לסוכך על הויזיר שַׁור ותקץ גם נפש הויזיר בחסות הזאת ויאמר להסיר עולם מעל צוארו. וישלח שַׁור מלאכים לאמלריך לבקש מלפניו, כי יבוא ויושיעהו מכף הסלדשוקים החונים בארצו. ויבוא אמלריך למצרים ויתחבר אל חיל המצריים, לצור על הסלדשוקים אשר חנו במבצר בלביס. כעבור שלשה ירחים מעת באה העיר במצור התפייסו הסלדשוקים לעלות משם ולשוב לארצם.

בעת אשר חנו צבאות אמלריך במצרים פשט נור אלדין על טריפוליס; ואולם הנוצרים גברו עליו ויבריחוהו מעל גבולם. ויעל נור אלדין מטריפוליס ויחן עם חילו על ההרים אשר לפני אנטיוכיה ללכדה. ובאנטיוכיה משל אז הנסיך הצעיר בוהימונד השלישי (בן רימונד ואשתו קונסטנצה), ויכרת ברית עם הנוצרים בארמיניה ובטריפוליס, וילחמו יחדו על נור אלדין, אשר מהר לסגת אחור מפניהם. ואולם ברדפם אחרי חילו הפכו הסלדשוקים פתאם את פניהם אל האויבים ויהרגו בהם רבים, ובוהימונד מאנטיוכיה ורימונד מטריפוליס נשבו בידיהם. אחרי המגפה הזאת, אשר היתה במחנה הנוצרים,לכד נור אלדין גם את פניאס ואת חריס. אז מהר אמלריך לבוא לעזרת הנוצרים בפלשתינה, וגם עמל לפדות את השרים הנשבים מידי הסלדשוקים. בוהימונד יצא אמנם לחירות אחרי ימים לא מרובים, ואלם רימונד נשאר שמונה שנים שבוי בידי נור אלדין. בינתים כבשו המשלמים מבצרים רבים בממלכת ירושלים; כי על פי הרוב היו שרי הצבא כנשים וחילם לא עמד ביום קרב, כי אם נפל אל האויב.

כאשר שב שירכוח עם חיל הסלדשוקים ממצרים לסוריה היה דברו אל אדונו נור אלדין, להשתמש בשעת הכושר ולשים קץ לממלכת הפאטמידים במצרים, אשר נטתה כבר לנפול. נור אלדין סרב אמנם בתחלה להחל במפעל גדול כזה, אבל לבסוף חזקו עליו דברי שר צבאו, ומה גם כי קנא האמיר הגבור גם לדתו, דת הסֻנה, ויחשב לו לצדקה להפיל את ממלכת השִּׁעיים ארצה. בשנת 1167 שלח את שירכוח בראש גדוד אחד קטן למצרים. כאשר נודע הדבר להמלך אמלריך מהר גם הוא בראש חילו לבוא מצרימה, לעזור לממשלת הכליף במלחמתו עם הסלדשוקים. הויזיר שַׁור קבל את הנוצרים בשמחה; ובכן כרתו השעיים במצרים והנוצרים בירושלים ברית שלום ביניהם להלחם יחדו בחיל נור אלדין. שבועות מספר עמדו שני המחנות איש נכח אחיו, אחרי כן פנה שר צבא הסלדשוקים וילך למצרים העליונה. אמלריך וחילו נסעו אחריו לסגור עליו את הדרך, ואולם שירכוח הפך פניו אל הנוצרים ויך אותם אחור וילכוד אחר כך את העיר אלכסנדריה הגדולה. ויבואו צבאות הנוצרים והפאטמידים ויצורו על אלכסנדריה, אשר התבצרו הסלדשוקים בה. ויחזק הרעב בעיר, עד כי הוכרחו הסלדשוקים למסרה בידי האויב, בתנאי כי יתנו להם הרשות לעזבה מזויינים. הסלדשוקים עזבו אחרי כן את מצרים, והנוצרים שבו לירושלים כבדים מאד בשלל רב, אשר הביאו עמם ממצרים (בירח אוגוסט 1167).

כאשר עזבו הסלדשוקים את מצרים התנו הפאטמידים עם הנוצרים, כי יגינו עליהם גם בימים הבאים מפני חיל נור אלדין, ובשכר זה הבטיח הויזיר שור לשלם להם מאת אלף דינרי זהב בכל שנה ושנה. ואולם נפש אמלריך לא ידעה שבעה ויגוש באנשי מצרים, כי יוסיפו עוד על הסכום הרב הזה כהנה וכהנה; אולם בראותו, כי לא ימלאו המצריים את ספקם די תאותם לכסף גמר המלך בדעתו לפשוט על ארץ מצרים ולשלוח בבזה את ידיו. שרי החילות, אשר כמהו שאפו לבצע, מהרו ויחליטו כדבריו. אמנם נמצאו עוד ביניהם אנשים הרואים את הנולד, אשר העידו בהם לבלי יעשו את הנבלה הזאת, להפר בריתם עם המצריים ולהתנפל על עם יושב לבטח אתם; ואולם אלה המתונים לא מצאו אזן קשבת, כי אהבת השרים לבצע מעשקות עִורה את עיניהם מראות נכוחה. למען בוא על הארץ בטח היה דבר הנוצרים בירושלים אל אחיהם אשר בביצנץ, כי ישלח הקיסר צי אדיר על מצרים ויחדיו יהיו על הממלכה הזאת ללכדה. ואלם ביצרם הקשה וברוחם הנבהל לא חכו עד אשר יבואו הביצנטינים לעזרתם, כי אם מהרו לפשוט על הארץ (נובמבר 1169) וישימוה מדבר שממה.

בעת צרה כזאת נסה הויזיר שור בתחלה להפטר מן הנוצרים בשלום, ויאמר לכפר פניהם במנחה. אמלריך דרש ממנו סכום שני מיליון דנרי זהב. ויאות שור לתנאי הזה וגם נתן לו סכום גדול על חשבון כסף הפדיון. ואולם עד מהרה נוכח כי נפש בני ירושלים לא תדע שבעה וכי לא יעלו מן הארץ עד אשר בקקוה ושמוה כמצולה שאין בה דגים. אז שלח שור מלאכים אל נור אלדין, כי יבוא הוא ויושיע את המצריים מכף אמלריך. והכליף שלח את אנשיו למושל דמשק, לבקש ולהתחנן לפניו, כי ירחם על שארית הפלטה במצרים ויבוא לעזרתם. ולא אֵחר נור אלדין לעשות את בקשתם וישלח עוד הפעם את שר צבאו הגבור, את שירכוח, בראש שמונת אלפים איש למצרים. כאשר נודע הדבר למלך ירושלים, כי חיל הסלדשוקים הולך וקרב למצרים, וימהר לשוב לארצו בבושת פנים ובחרפה, ושירכוח בא למצרים.

חיל הסלדשוקים חנה בקַהירה להגן על הארץ מפני אנשי ירושלים. ואולם לא ארכו הימים ויקם סכסוך בין שירכוח ובין הויזיר שור, ותעז יד הראשון ושור הושם במאסר ואחר כך הומת במצות הכליף, ואת שירכוח הקים לויזיר תחת שור המומת. אחרי ירחי מספר מת שירכוח במצרים, ותהי המשרה הזאת על שכם אחד מקרוביו, הוא צלח אלדין⁴⁸, הגבור הנערץ אשר עשה לו שם בהסטוריה בגבורתו וביושר לבו ובמעשיו הטובים. בשנת 1171 מת גם הכליף, ואז בא הקץ לממשלת הפאטמידים בירושלים, כי מלך צלח אלדין בקַהירה ותכון מלכותו עד מאד.

אז נוכחו הנוצרים בירושלים כי הסכילו לעשות בהצותם על ממלכת מצרים, גם ידעו מראש, כי מעתה תפתח להם הרעה מצפון (מארם-צובה ודמשק) ומנגב (ממצרים). בשנת 1170 גמר המלך אמלריך בדעתו לשלוח אנשים לארצות המערב אל הנוצרים, כי יחישו להם עזר. נשיא הכנסיה הקתולית בירושלים, ההגמון מקיסרין של אדום וההגמון מעכו עזבו את ארץ הקדם, ללכת לאירופה ולסובב על פתחי המושלים (של גרמניה, פרנציה ואנגליה) לבקש עזרה בצרה. ואולם בהיותם באניה קם סער גדול בים, והוכרחו לשוב בדרך אשר באו. אחרי כן שמו ההגמון מצור וההגמון מפניאס לדרך פעמיהם, ויבואו לאירופה. הנוצרים בירושלים שמו ביחוד את מבטחם בהקיסר פרידריך מגרמניה, כי יעמוד לימינם בעת הזאת. גם האפיפיור אלכסנדר השלישי קרא נדבות בארצות הנוצרים ויעורר את הלבבות לצאת לישע אחיהם, אם בגופם ואם בממונם.

בין כה וכה באו אניות מלחמה (מאתים במספר) מביצנץ לסוריה, להושיע את הנוצרים ולהלחם יחדו במצרים (בקיץ שנת 1169). ימות הקיץ עברו על הנוצרים בכמה עכובים, כי נמוג לב המלך אמלריך ולא ערב עוד את לבו להתגרות מלחמה באויביו הרבים והעצומים. ואולם מצד השני ירא להפר בריתו עם הביצנטינים, אשר בשכבר הימים הציע לפניהם להלחם יחדו במצרים. ככה עברו ימות הקיץ, ורק בראשית החורף נועדו בני ירושלים והביצנטינים ויעלו על עיר המבצר תמיאת (היא דמית כעת) ללכדה. ואולם צלח אלדין קדם את פניהם ויבצר את חומת העיר, וגם הספיק לה בר ולחם למכביר. חיל העיר נלחם בגבורה וברוב עצה מול הנוצרים הצרים עליה, בעוד אשר מצב הנוצרים היה ברע מאד. המטר נתך על הארץ ברוב עוז והדרכים התקלקלו, באופן כי היה קשה עד מאד להספיק מזון לחיל הצרים על העיר. לצבאות ירושלים היה עוד מעט אֹכל, אשר הובילו עמהם מדי לכתם למצרים, אבל הם הקשיחו את לבם מאחיהם הביצנטינים, אשר התמוגגו מרעב ומכפן. לבסוף הוכרחו הנוצרים לעלות מן העיר. בני ירושלים שבו לבתיהם, והביצנטינים שבו באניותיהם אל ארצם. בהיותם בדרך נֻפצו אניותיהם על ידי הסער הגדול, אשר קם בים. זאת היתה אחרית הקשר, אשר קשרו בני ירושלים והביצנטינים על צלח אלדין.

בשנת 1170 היה רעש גדול בסוריה, אשר המיט שואה על ערים רבות, ולרבים מיושבי הארץ היו בתיהם קבריהם. ארם-צובה, שַׁיצר, חִמץ ואנטיוכיה היו מעי מפלה וגם בהערים טריפוליס ולודקיה היה הנזק רב מאד. מסבה זו שקטה המלחמה בסוריה, ואולם בנגב פלשתינה נלחם צלח אלדין בהנוצרים ותעז ידו עליהם, וילכוד את עזה ואת אילַת על לשון ים סוף, אשר היתה עד העת ההיא לממלכת ירושלים לנחלה. אין ספק, כי תבוסת הנוצרים היתה שלמה בפלשתינה, לו היה עם לבב צלח אלדין לשים קץ לממשלתם בארץ הקדושה. ואולם בעת ההיא נתן צלח אלדין אל לבו לפרק עול הסלדשוקים אשר בסוריה מעל צוארו ולצאת לגמרי מתחת אפוטרופסות נור אלדין, אשר מלך בדמשק. בחכמתו חשב צלח אלדין ומצא, כי יותר טוב לפניו להשאיר ניר להנוצרים בפלשתינה, למען תהיה הממלכה הזאת כעין קיר מבדיל בין מצרים ובין סוריה. אחרי אשר לכד מושל מצרים את המבצרים אשר על גבולו שב אל ארצו והניח לעת-עתה להנוצרים בארץ הקדושה. ככה נצולו הנוצרים בפעם הזאת, כי נתן להם מושל מצרים חנינה, אבל הם חשו בנפשם, כי מצבם כעת הוא נורא מאד, בעמדם בתָּוך בין שתי ממלכות עצומות, וארצם תהיה שדה המערכה במלחמה, בין שני מושלים כבירים, אשר מדי עברם בפלשתינה ותהיה להם למרמס, ממש כאשר קרה את ישראל בעת ישבו על אדמתו ומלכי אשור ובבל מצד אחד ומלכי מצרים מצד השני נלחמו זה בזה, או בימי הבית השני, כאשר היתה המלחמה בין הסיליקיים ובין הפתלמיים. הנוצרים בירושלים נוכחו, כי אם לא יגברו בכחם להרחיק את המצריים ואת הסוריים מעל גבולם, אז תהיה ארצם למשיסה בידי שני בעלי הריב כאחד.

כה היה מצב הענינים בסוף ימיו של המלך אמלריך, אשר מת ביום י"א יולי שנת 1173. בעת ההיא חשב נור אלדין לעלות על מצרים להלחם בצלח אלדין, אשר מרד בו; ואולם בעודנו מכין את עצמו למלחמה מת גם הוא (ביום ט"ו מאי שנת 1174). במותו גרם רעה רבה לממלכת ירושלים, כי לא הניח גבור כמוהו לעמוד בפני צלח אלדין, אשר שם לבו לכבוש גם את סוריה ופלשתינה.

 

יא: כבוש ירושלים ע"י צלח אלדין    🔗

יורשי המלך אמלריך. בלדוין הרביעי. צלח אלדין כובש את סוריה ואת ארם. המלך בלדוין הרביעי נצטרע. וילהלם ממונטפירט נושא את אחות בלדוין. גם הוא מת. צלח אלדין פשט על פלשתינה. נצחון הנוצרים. הנוצרים פושטים על סוריה. צלח אלדין עלה עוד הפעם על ירושלים. השלום בינו ובין הנוצרים. הסכסוכים בירושלים. אחות המלך נשאת לגואידו מלוזיגנן. גואידו מושל בשם המלך הצרוע. הריב בין רימונד מטריפוליס ורינלד מאנטיוכיה. סיבילה אחות המלך ילדה בן. בלדוין החמישי. רימונד מטריפוליס נמנה לאפטרופס. בלדוין החמישי מת. הריב בין גואידו ובין רימונד. השרים נוטים אחרי גואידו. רימונד נפל אל האויב. מלכות צלח אלדין פשטה על ארצות המזרח (אשור ובבל). רינלד מאנטיוכיה עושה נבלה לצלח אלדין. השלטן נשבע לנקום בו. הוא עולה למלחמה על פלשתינה. יחוס רימונד למלחמה זו. ידי הנוצרים רפו. המלחמה על יד טבריה. המלחמה על יד כפר חטין. נצחון צלח אלדין. גואידו ורינלד נפלו בידו. רינלד הומת. כבוש ערי יהודה. ירושלים במצור. אנשי העיר מוסרים את העיר בידי צלח אלדין. כבוש ירושלים. גורל הנוצרים אשר שם. צלח אלדין מתנהג עמם בחסד. המשלמים כובשים ערי אנטיוכיה וטריפוליס.

המלך אמלריך הניח בן אחד: בלדוין; ושתי בנות: סיביליה ואיזבילה. בלדוין היה בן שלש עשרה שנה במות אביו, וימליכוהו רבי המדינה בשם בלדוין הרביעי, ואת רימונד מטריפוליס הפקידו לאפטרופס ולמושל, עד אשר יגדל הנער.

בעת ההיא התחזק צלח אלדין על כסא ממשלתו. אחרי מות נור אלדין קם ריב בין יורשיו על דבר הנחלה, ויקם צלח אלדין וילך בראש חילו לסוריה ויכבוש את דמשק ואת חמת ואת חמץ. אחרי כן עלה גם על ארם-צובה. שתי שנים (מן שנת 1174 עד הקיץ שנת 1176) נלחם צלח אלדין בסוריה, עד אשר הכריע את כל אויביו תחתיו וכל מדינות סוריה (מלבד ארם-צובה) נפלו לו לנחלה. הנוצרים נסו אמנם להתערב בריב הזה, אבל באפס מזמה, באופן כי לא נשאו מאומה בעמלם.

ובממלכת ירושלים היו כל הענינים יגעים. המלך הצעיר בלדוין הרביעי נגף במחלת הצרעת בימי עלומיו והיה מתנַונה והולך. בימים ההם בא השר וילהלם מן מונפירט לירושלים, וימהרו רבי המלוכה לתת לו את סיבילה, אחות המלך בלדוין, לאשה, למען ישאר בפלשתינה ויעצור גם הוא בעם. ואולם הנסיך הצעיר מת ירחים אחדים אחרי חתונתו (בירח יוני שנת 1177). אחרי מותו בא לעכו השר פיליפוס מפלנדרן בראש אניות מלחמה, אשר שלח הקיסר עמנואל לעזור לבני ירושלים. כבואו לעכו קדמוהו הנוצרים בכבוד גדול ויאמרו להפקיד אותו בתור מושל על הארץ בשם המלך החולה. ואולם פיליפוס שב בשנת 1178 לארץ מולדתו, כי לא השיג בארץ הקדושה את מאויי נפשו, וגם הביצנטינים שבו כבר לארצם באפס מעשה.

אחרי כל המאורעות האלה ראה צלח אלדין, כי הגיעה השעה לעלות על פלשתינה. בראשית החורף שנת 1177 (הביצנטינים שבו כבר לארצם ופיליפוס פשט על סוריה לשלול שלל) בא צלח אלדין עם צבאותיו אל נגב יהודה. הנוצרים אשר חנו באשקלון יצאו לקראתו להלחם עמו, ואולם בראותם את החיל הגדול, אשר עם המושל ממצרים, לא קמה בהם רוח וימהרו לשוב. אז פשטו צבאות מצרים על הארץ ויחנו לפני שערי אשקלון ויצורו עליה. חיל הרוכבים של הנוצרים הגיחו מן העיר ויכו בחיל צלח אלדין. וינוסו המשלמים מפניהם, והנוצרים רדפו אחריהם וידביקום ביום כ"ה נובמבר שנת 1177. ותהי המלחמה בין החיל הראשי של צלח אלדין ובין הנוצרים, אשר נלחמו באויביהם בגבורה נפלאה, ויפרצו אל תוך המחנה ויכו בהם עם רב. אז הפכו המשלמים עורף לנוס מפני הנוצרים, אשר רדפו אחריהם ויהרגו בהם רבים. גם צלח אלדין בעצמו הסתכן במלחמה, כי נסו צבאותיו איש לעברו, והנוצרים הרגו בהם מימינם ומשמאלם ולא עמד איש בפניהם. “פעמים אין מספר הייתי צפוי אלי חרב” ספר צלח אלדין בעצמו “ויצילני ה' ברוב חסדיו, להחיותני כיום הזה ולהראות לי את ישועתו”. צלח אלדין נשבע אז, כי כל הימים, אשר לא ימחה את חרפתו זאת בדם אויביו, ימאס בכבוד מלכים ולא יקבל כבוד כזה מאיש.

אחרי אשר שב צלח אלדין מפלשתינה פנו הנוצרים אל צפון ארצם לצד סוריה להגן עליה מפני הסלדשוקים, ויבנו מבצר חזק על גדות הירדן, קרוב למעבר-יעקב, להחָסות שם מפני המשלמים. אז שלח צלח אלדין חיל קטן ממצרים אל קרבת העיר פניאס, אשר שם פשטו הנוצרים לשלול שלל; ויפלו המצריים על הנוצרים ויהרגו בהם רבים. אחרי כן בא המושל בעצמו בראש חילו ויצר על המבצר החדש, אשר בנו הנוצרים על גדות הירדן. ויבואו הנוצרים מירושלים ומטריפוליס לעזור לאחיהם אשר במצור. צלח אלדין פנה משם וישב בדרך פניאס, והנוצרים רדפו אחריו בדרך הזה, עד כי הפכו המצריים את פניהם אל הרודפים ויכו אותם לפי חרב, ורק מעטים נמלטו מהם. בימים ההם בא הנסיך הינריך מטרויש ועוד שרים רבים ונכבדים לפלשתינה, ואולם תחת להחיש ישועה להנוצרים, אשר נגפו במלחמה, התעכבו הרבה בדרך; ובין כה שב צלח אלדין בראש חילו אל המבצר החדש, אשר על גדות הירדן, וילכדהו בסערות מלחמה. אז נכנעו הנוצרים מפניו, ויציעו לפניו להשלים עמו.

מושל מצרים נאות להשלים עם הנוצרים לזמן מה, כי היה בדעתו לעלות על הסלדשוקים אשר במדינת איקוניום. ואולם אנשי ירושלים לא ידעו להשתמש בשעת הכשר, לבצר את ארצם לימים יבואו. אמנם נשאו את נפשם אל התוחלת, למסור את הנהגת הממלכה בידי מושל כביר וגבור מלחמה, אשר ינהל את הארץ בעצה ובגבורה; ויהי דברם עם הדוכס הינריך מבורגונד להשיא לו את סיבילה, אלמנת וילהלם ממונטפירט, למען ישאר בירושלים ויעצור בעם הזה. ואולם המלך הצרוע פחד פן ידיחהו בעל אחותו מעל כסא המלוכה, ועל כן סכל את עצת השרים, ואחותו סיבילה היתה להשר גואידו מלוזיגנן לאשה. מסבה זו נפלגו רבי המדינה בירושלים, והשלום סר מהם.

להגדיל את המבוכה בין הנוצרים קם בימים ההם סכסוך בין רימונד מטריפוליס ובין רינלד מאנטיוכיה. כבר ספרנו למעלה, כי נשבה רינלד בשנת 1160 בידי הסלדשוקים ונשאר שבוי בידיהם עד שנת 1168. כאשר שב מגלותו בא לירושלים, ושם נתנו משרה נכבדה על שכמו; אבל בינו ובין רימונד היתה תחרות ואיבה. רימונד יעץ תמיד לבלי התגרות בצלח אלדין וכי יהיו זהירים מאד בדבר הזה, לבלי ימיטו שואה על הארץ, ואולם רינלד לא יכול למשול ברוחו, כי רק למלחמה שאפה נפשו. בימים ההם שלחו את רינלד אל העיר כרך אשר מעבר לירדן מזרחה, כי שמו אותו לנציב ומושל במדינה הזאת. ולא יכול רינלד להבליג ברוחו ויפשוט בערי ערב הקרובה, אם כי הבטיחו הנוצרים, לבלי יתגרו מלחמה בהמשלמים כל ימי השלום. וישמע צלח אלדין את הדבר הזה, ויאסוף את חילו למלחמה על פלשתינה. שנה תמימה חנו המצריים בארץ, גם צרו על ברותי ללכדה. ואולם בקיץ שנת 1182 שבו לארצם.

ובירושלים משל אז השר גואידו מן לוזיגנן, אשר לקח את האלמנה סיבילה לאשה. סיבילה נשארה אחרי מות בעלה הראשון, הלא הוא הנסיך וילהלם מן מונפירט, הרה, ותלד אחרי כן בן אשר קראה לו בלדוין. אחרי אשר נשאה להנסיך גואידו התנשא זה למלוך, כי אמר לרשת את כסא המלוכה אחרי מות המלך בלדוין הרביעי הנגוע. ואולם רבי המלוכה קנאו בגואידו וגם אשתו סיבילה שמה ידה עם אויביו, כי אמרה להסב את המלוכה לבנה הנער. ויחזקו דברי השרים על המלך החולה, עד כי נאות להדיח את גואידו מפקודתו, וגם צוה לתת כתר המלוכה בראש בן אחותו בלדוין החמישי (ביום כ' נובמבר 1183), והנער אז בן חמש שנים. לאפטרופס נמנה עוד הפעם השר רימונד מטריפוליס, אשר כבר שמש בכהונה זו, בעת אשר היה המלך בלדוין הרביעי נער. המלך אמר גם להפריד בין גואידו ואשתו, אבל רבים מן השרים עמדו לימין הנעלב ולא נתנו את בלדוין לעשות כדבר הזה.

לא ארכו הימים וימת בלדוין (בראשית הקיץ שנת 1184), וימלוך בן אחותו בשם בלדוין החמישי תחתיו, ורימונד מטריפוליס תפש את הממשלה כעצת השרים, עד אשר יגדל המלך הצעיר. תכף אחרי מות בלדוין הרביעי עלה צלח אלדין למלחמה על פלשתינה, ויצר על עיר המבצר כרך אשר מעבר לירדן. ויבואו צבאות ירושלים לעזור לבני כרך, ואחרי אשר הצילו את העיר מידי מושל מצרים פתחו בשלום, להשלים עמו לזמן מסויים. ויעתר צלח אלדין לדבריהם, ויכרת אתם עוד הפעם ברית שלום, בשכר ששים אלף דינרי זהב אשר שקלו על ידו. צלח אלדין חשב אז לכבוש את כל מדינות סוריה וארם, ולכן הסכים לתת חנינה להנוצרים לזמן מה. אבל עם כל זה קרבה הממלכה הזאת עד קצה וימי קיומה היו ספורים. מבית ומחוץ רבו צרותיה ומבוכותיה. בחוץ גברו האויבים ובבית גברו הסכסוכים, אשר החישו את מפלתה.

בקיץ שנת 1185 מת הילד בלדוין, אשר בילדותו מלך עלך ירושלים. ויבואו גואידו ואשתו סיבילה (אשר בינתים שכחו את ריבם ועשו שלום ביניהם) לירושלים לרשת את כסא המלוכה. ההגמון הירקליוס ועוד רבים מגדולי המדינה ובני ה“היכל” עמדו לימינם, וביום י"ט ספטמבר נתנו כתר מלוכה על ראש גואידו וסיבילה. ויחר לרימונד, אשר משל על הארץ כל הימים אשר חי הנער המלך, על זה מאד, כי אמר גם הוא לרשת את כתר המלוכה. ואולם בראותו כי שומע אין לו מאת השרים, וילך ויכרת ברית עם צלח אלדין, אשר אמנם היה טרוד אז במלחמותיו בארם, אבל שלח גדוד אחד למשמר בעיר טבריה, כי אותה מסר רימונד ביד המצריים. ובין כה כבש צלח אלדין את כל המדינות במערב אסיה, ויבוא גם על מדינת מוסול וכל הארצות אשר בין פרת וחדקל ומלכותו פשטה על מדינות המזרח עד בגדד, ויהי לראש לכל עמי המשלמים. במצב כזה ראה חובה לעצמו לגרש את הנוצרים מסוריה ומפלשתינה.

כאמור, כרת רימונד ברית שלום עם צלח אלדין. גם גואידו, אשר תפש את הממשלה אחרי מות בלדוין החמישי, התחייב מצדו לשמור את תנאי השלום בין ממלכת ירושלים ובין מצרים. ואולם רינלד לא שעה אל הדבר הזה, וכאשר עברה שיירה ערביאית אחת בקרבת העיר כרך, אשר גם אחות השלטן צלח אלדין נִלותה אליה, התנפל רינלד עליה ויבוז את כל קניָנה. וישלח השלטן להגיד לגואידו, כי יעניש את רינלד וגם ישלם דמי נזק השיירה. גואידו ידע אמנם בסתר לבו, כי מרה תהיה באחרונה אם לא ימהר לפייס את צלח אלדין, אבל ירא את רינלד, להועידנו במשפט; אז נשבע השלטן בחמתו, כי יעניש את השודדים כדי רשעתם ואת רינלד ימית הוא בעצמו, אם יפול בידיו. ויַזעק צלח אלדין את כל המשלמים למלחמת מצוה על ממלכת ירושלים. מכל המדינות, בסוריה וארם ובגדד, נועדו להאסף אל דגל מושל מצרים ולעלות למלחמה על הנוצרים. צלח אלדין הכין עצמו לצאת למלחמה בראש צבאותיו, לנקום את נקמת כבודו, אשר חלל רינלד.

כאשר הגיעה השמועה לירושלים, כי נועדו כל המשלמים למלחמה על הנוצרים, ויפצרו רבי המדינה בגואידו, כי ימהר להשלים עם רימונד מטריפוליס, למען תהיה עצת שלום בין כל השרים והסגנים. וישמע גואידו בקול השרים וישלח מלאכים לטבריה, אשר חנה רימונד שם, לפייס אותו ולכפר את פניו. ואולם בינתים בא אלמליך אלאפצאל בן צלח אלדין ממצרים, ושבעת אלפים אנשי חיל מבחירי צבאות השלטן עמו, אל גבול פלשתינה, וישלח מלאכים אל רימונד, כי יתנהו עבור בגבולו לבוא על ממלכת ירושלים. רימונד בא בגלל זה בין המצרים. מצד אחד הכהו לבו על אשר בגד בעמו ובמולדתו להתחבר אל אויבי הנוצרים; ואולם הלא כרת ברית עם צלח אלדין ואיך ימרה כעת את פיו? אחרי אשר נמלך בדבר הגיד לאלמליך אלאפצאל, כי אך גדודים אחדים מחילו יתן לעבור בארצו עד גבול ירושלים, אבל בתנאי כי יתורו רק את שדה המערכה ועוד בו ביום ישובו בדרך אשר באו אל עבר הירדן. בן צלח אלדין נאות לרימונד בדבר הזה. ויבואו המצריים לטבריה בו בזמן אשר באו מלאכי המלך גואידו לפייס את רימונד. ויהי כראותם את האויב במחנה הנוצרים, ויחר להם מאד, ויאספו את הפרשים והעם אשר אתם, כשש מאות וחמשים איש, ויתנפלו על גדודי מצרים, אשר עלו במספרם פי עשר על חיל הנוצרים. אחרית המלחמה הזאת היתה, כי נפלו כל הנוצרים לפי חרב, ורק נשיא בני “ההיכל” ושלשה אנשים אשר אתו נמלטו וישובו למצרים. אלמליך אלאפצאל שמר את הבטחתו ויעבור בו ביום את הירדן לשוב אל מחנהו ושלל רב הביא אתו, אשר לקח מאת חללי הנוצרים. אז נכנע לב רימונד, בראותו את ההרג הרב אשר היה במחנה הנוצרים, ולבו הכהו על אשר נתן ידו אל אויבי עמו. וימהר להשלים עם המלך גואידו, להגן על ארצם מפני האויב. על פי עצתו נועדו כל השרים בפלשתינה ובסוריה עם חילותיהם, ויחנו על עין ספוריה. ויפקדו הנוצרים את מחניהם, ויהי מספרם שמונה עשר אלף איש רגלי ואלפַּים רוכבים בסוסים. ואולם לרובם חסרה רוח גבורה, יען ידעו מראש כי אחריתם להכרית. שמועות מבהילות עברו בין צבאות הנוצרים להרגיז את הלבבות ולהשפיל את רוחם. נַשָּׁר אחד עבר עליהם, ספרו איש לאחיו במורא ופחד, וקרא בקול: הוי על ירושלים! אשה מכשפה באה ממצרים לקלל את הנוצרים, ועוד כאלה ספורים מבהילים. ההגמון הירקליוס לא אבה לבוא אל המחנה, לחזק את לב הנוצרים באלהים, ובמר נפשם ספרו אנשי הצבא איש לרעהו, כי נשאר ההגמון בירושלים להתעלס באהבים עם אהובת נפשו, וכדי בזיון וקצף.

צלח אלדין אסף את חילו ויבוא (בראשית ירח יולי שנת 1187) לפלשתינה, ויגיח על טבריה. ביום השלישי לירח יולי לכד את העיר ושלל רב נפל בידו. כאשר הגיעה בו ביום השמועה אדות כבוש טבריה אל מחנה הנוצרים, יעץ גואידו למהר לצאת לקראת חיל מצרים למלחמה, גם רינלד ורבים משרי החיל הסכימו לעצתו. לעומת זה יעץ רימונד לעכב מעט את הדבר, יען כי החום גדל אז מאד. אחרי אשר התוכחו השרים בדבר הזה כל הלילה קם גואידו באשמורת הבקר (יום ד' יולי) עם חילו להסתער על המשלמים. צלח אלדין חכה לקראת בואם בנפש שוקטת, אף דבר על לב אנשי חילו כי יתאזרו עוז להכות את הנוצרים אחור; גם כהני הדת, אשר הלכו עמם למלחמה, הלהיבו את לבות המשלמים להלחם באויביהם עד כלותם. עוד לפני נטות היום נפגשו צבאות הנוצרים בחיל צלח אלדין על יד לוביה למערב טבריה. הרוכבים בחיל הנוצרים הסתערו על המשלמים ברוח גבורה ועוז, גם הבריחו מעט את אויביהם מפניהם; אך בעוד רגעים מספר שבו המשלמים ויעמדו הכן על מקומם כחומה. עד נטות היום נלחמו הנוצרים בהם להדפם משדה המערכה, ולא יכלו להם; בהיות אנשי הצבא בשני המחנות עיפים ויגעים נחה שקטה המלחמה מעט. רימונד יעץ לאחיו להרפות כעת מן המלחמה, לפנות לצד צפון אל כפר חטין העומד בראש הר ולהנפש שם. השרים עשו כדבר רימונד, ויפנו וילכו אל המקום ההוא; צלח אלדין לא רדף אחריהם, אבל הנוצרים הלכו בברכים כושלות ובלב נמס כל הדרך ההיא, כי רפו כל ידים ולא קמה עוד רוח בהם בלכתם עיפים ויגעים בחום היום ולשונם בצמא נשתה. רבים מחיל הנוצרים התגנבו לברוח מן המחנה ולנפול אל האויב; ומפיהם שמע צלח אלדין את אשר נדברו הנוצרים במחנה, כי נמוגו כל אנשי הצבא מפני חיל השלטן.

ביום החמישי לירח יולי בבקר השכם הקיפו צבאות צלח אלדין את חיל הנוצרים, אשר חנה במורד ההר על יד חטין. רימונד ואנשיו יצאו ראשונה אל האויב ויתפרצו לתוך שדרות המשלמים לסול להם דרך, ויעברו ביניהם. המאורע הזה, כי נִצל רימונד ואנשיו, לא הוברר עד היום הזה; רבים אומרים, כי קנוניה היתה מראש בין צלח אלדין ובין רימונד, ורק במרמה התפייס רימונד עם גואידו ונספח אל חיל הנוצרים, להמיט עליהם רעה בעצתו הנפתלה. על פי הדבר הזה נתנו צבאות צלח אלדין בכונה ידים לרימונד ואנשיו להמלט ביום הרג רב, אשר היה אחרי כן במחנה הנוצרים. אמנם מכחישים רוב הרושמים הערביאים את השמועה הזאת, אבל יש לשער כי נכונה היא⁴⁹. אחרי אשר נמלט רימונד עם אנשיו נסה גם המלך גואידו לפרוץ בראש חילו דרך מחנה האויב, ואולם המשלמים עמדו כחומה הכן וידחקו את הנוצרים ההרה; שם הרגו בהם לאלפים, ויתרם נשבו בידם. גם המלך גואידו, אחיו אמלריך, רינלד מאנטיוכיה ורבים משרי המדינה נפלו בידי האויב. צלח אלדין צוה להביא את הנשבים לפניו; את המלך גואידו קבל בסבר פנים יפות, וגם דבר על לבו לנחמהו ולהפיג יגונו, ואולם את רינלד דבר משפטים על מעלו אשר מעל בברית השלום, ואחר כך המית אותו בחרבו אשר בידו, כאשר נשבע לו. גם את השרים והסגנים, אשר ידם היתה במעל, צוה צלח אלדין להמית.

אחרי המגפה הנוראה, אשר היתה במחנה הנוצרים, לא קמה עוד רוח בהם ולא התיצב עוד איש לפני חיל מצרים. ביום המחרת לכד צלח אלדין את מבצר טבריה; ביום התשיעי לירח יולי לכדו צבאותיו את העיר המהוללה עכו, אשר היתה סחר גוים, ושלל רב ועצום נפל בידי המשלמים; משם פשטו לימינם ולשמאלם על ערי החוף, וילכדו את יפו ואת ארסוף ואת קיסריה ואת חיפה ואת צידון וברותי; העיר אשקלון נפלה ביום הרביעי לירח ספטמבר (יום לקוי חמה) בידי המצריים. בכל הארץ לא היתה עיר אשר שגבה מהם, כי נפל פחד אלהים על הנוצרים וימהרו לתת את הערים בידי האויב מבלי שלוף חרבם להגן עליהן; רק העיר צור וירושלים נשארו עוד בידי הנוצרים.

צבאות צלח אלדין צרו על צור ללכדה, וכבר היתה קרובה להמסר ביד האויב; ואולם פתאם בא הנסיך קונרד ממונטפירַט לעזור לה, ויט צלח אלדין מעל העיר הזאת, ואחרי אשר לכד את אשקלון שם פניו ירושלימה. בנדיבות לבו חמל צלח אלדין על העיר הזאת, ולכן פתח בשלום תחלה וישלח להגיד לאנשי העיר כי ימסרו את העיר הקדושה בידו בשלום, ואז ישלחם חפשים עם קנינם ורכושם; ואולם הנוצרים גמרו לעמוד על נפשם ולהגן על העיר עד רגעם האחרון. ביום י"ט ספטמבר באו צבאות השלטן ויחנו על ירושלים. בעיר היה מספר אנשי הצבא מלומדי-המלחמה מעט מאד, כי רובם נפלו במלחמה על יד חטין; ולעומת זה רב מספר העם, אשר נמלטו להחסות שמה. ויהי כאשר קרבו המשלמים לצור על ירושלים, גם החלו לפרוץ בחומה לקרן צפונית מזרחית, וישלחו ראשי העיר להגיד לצלח אלדין, כי נכונים הם למסור את ירושלים בידיו, אם יתנהג את יושביה במדת הרחמים. השלטן נאות להם בדבר הזה, לשלוח את הנוצרים לנפשם, רק כופר נפש יושת עליהם (עשרה דנרי זהב לאיש, חמשה לאשה, שנים לילד מבן שבע שנים ומעלה, דינר אחד לילד פחות מבן שבע; בעד שבעת אלפים איש, עניי עם אשר לא היה בידם די כפרם, הוריד צלח אלדין את המחיר הזה עד פחות מחציו). ביום השני לירח אקטבר פתחו את שערי ירושלים, ויבואו האויבים אל תוכה. אנשי הצבא נסו לפרוע פרעות בהנוצרים האֻמללים, אשר התעתדו ללכת בראש גולים ולעזוב את העיר, ואולם השלטן צלח אלדין ושרי החילות עמדו בפרץ להגין על האֻמללים. בכלל לא גבה לב הגבור ולא רמו עיניו אחרי נצחונו הגדול; בכל יכלתו השתדל להיטיב עם הנוצרים הגולים ולהמתיק מעט את גורלם המר. סופרי בני דורו מסרו לנו, כי קבל השלטן בביתו בענות חן את כל הבאים לראות את פניו, ובפה מלא הגיד להם כי לא בכחו ובעוצם ידיו עשה חיל, כי אם לאלהים התשועה; לכל מבקש עזרתו נתן מתנות בעין יפה כיד המלך.

אחרי מפלת ירושלים עלה צלח אלדין להלחם על צור ויצר עליה, ואולם הנוצרים התבצרו בעיר הזאת ולא יכול צלח אלדין להבקיע אליה. ויעל משם ויחן על טריפוליס ועל אנטיוכיה. במדינות האלה ארכה המלחמה עד שנת 1189, והמשלמים כבשו את כל ערי המבצר, ורק העיר אנטיוכיה וטריפוליס נשארו עוד בידי הנוצרים. המלך גואידו, אשר שלחו המלך לנפשו אחרי כבוש אשקלון (כי כן התנו הנוצרים עמו בעת מסרו את אשקלון בידו בלי שליפת חרב מתערה), אסף בין כך חיל קטן להלחם על עכו. מאירופה באה השמועה, כי הנוצרים מתעתדים עוד הפעם לעלות על הארץ הקדושה, להצילה מידי המשלמים.

ובכן אחרי כבוש ירושלים ביד צבאות צלח אלדין עוד לא תמה המלחמה בין האסלאם ובין הדת הנוצרית. אמנם אבד ניר הנוצרים בפלשתינה, ובסוריה התחזק רק שריד מעט; אבל בארצות המערב קמה התעוררות חדשה, אשר ממנה היו תוצאות רבות העלילה. בהליכות ההסטוריה נראו עוד הפעם חזיונות מפליאים לב.

 

יב: מסע-הצלב השלישי (פרידריך ברברוסה)    🔗

השמועה באירופה כי נכבשה ירושלים. האפיפיור גריגור השמיני. ההתעוררות למסע הצלב. השלום בין האפיפיור ובין הקיסר בגרמניה. פרידריך ברברוסה. האפיפיור קלימינס השלישי. האספה בעיר שטרסבורג. השלום בין הקיסר ובין ההגמון מקולוניה. נוסעי הצלב מגרמניה. פרידריך ברברוסה בראש נוסעי הצלב. האספה בנירנברג. הסרבים במחנה הקיסר. נוסעי הצלב באונגריה ובסרביה. מצב הענינים בממלכת ביצנץ. הקיסר יצחק אנגילוס. הוא כורת ברית עם צלח אלדין נגד נוסעי הצלב. הקיסר על קצה גבול ביצנץ. נכלי הביצנטינים. הנוצרים באים לפיליפופול. הקיסר הולך לקונסטנטינופול. הקיסר יצחק אנגילוס נכנע מפניו. נוסעי הצלב באסיה. הביצנטינים עושים להם רעה בדרך. הסלדשוקים באיקוניום הפרו את בריתם עם נוסעי הצלב. הנוצרים כובשים את מדינת איקוניום. נוסעי הצלב הולכים וקרבים לסוריה. הם עומדים קרוב להעיר סיליקיה. הקיסר פרידריך נטבע בנהר סלף. אחרית חילו.

כבר ספרנו, כי שלח המלך אמלריך מלאכים לאירופה לבקש עזר ותשועה מאת הנוצרים במערב לטובת אחיהם הנתונים בצרה בארץ הקדם. הזמן לא היה מסוגל להתעוררות דתית גדולה כאותה שראינו מאה שנים קודם לזה, בסוף שנות המאה הי“א. אמנם נגע המצב האיום של הנוצרים בפלשתינה ובסוריה אל לב אחיהם באירופה, אבל לאסוף חיל רב ולעלות לארץ הקדם להושיע את אחיהם מכף המשלמים – כזאת לא עשו. בינתים באה השמועה לאירופה, כי הֻכו הנוצרים לפי חרב במלחמה האיומה אשר על יד חטין. המאורע הזה עשה רושם גדול בארצות המערב והנוצרים חרדו לקול השמועה הזאת, על העיר הקדושה אשר עוד הפעם היתה למשסה בידי האויבים, ועל עם הנוצרים אשר נפל בחרב. להאפיפיור אורבַּן השלישי הגיעה השמועה המבהילה הזאת ביום י”ח אוקטובר שנת 1187 ותבוא כרקב בעצמותיו; ביום העשרים לירח אוקטובר מת ביגונו, וישב על כסאו האפיפיור גריגור השמיני. הוא נתן אל לבו להחיש עזרה להנוצרים בסוריה, ובדעתו כי בעיקר הדברים היה הפירוד בין הכנסיה הקתולית ובין הקיסר בגרמניה סבת הדבר, כי לא באו הנוצרים באירופה לעזרת אחיהם בארץ הקדושה, לכן הסכים תכף להשלים עם הקיסר פרידריך מגרמניה ולבקש מלפניו כי יחוס על הנוצרים בפלשתינה וימהר לעזרתם. “הנני מוכן ומזומן” – כתב האפיפיור – “לוַתר על זכיות הכנסיה הקתולית, אם רק יתנדב הקיסר להחיש עזר לאחינו הנתונים בצרה”. האפיפיור כתב מכתבים אל המושלים, ההגמונים והסגנים, להעיר את לבם למלחמת מצוה זו, כי ימהרו להושיע להנוצרים בפלשתינה, ובשכר זה הבטיחם לפתוח להם שערי גן העדן. הוא קרא לכל עמי אירופה מאמיני הדת הנוצרית לשלום על זמן שבע שנים, למעו יחָלצו כלם בלי מפריע לעלות על הארץ הקדושה. אמנם מת האפיפיור הישיש עוד בשנה ההיא (י"ז דצמבר שנת 1187), ואולם האפיפיור קלימינס השלישי, אשר עלה אחריו על כסא הנשיאות ברומה, הלהיב גם הוא את הלבבות למלחמה על צלח אלדין ובימות החורף (עד ראשית הקיץ 1188) קמה ההתעוררות בעצם תקפה. מושלי איטליה, אשר נלחמו עד הנה איש באחיו, השלימו ביניהם, ולא עברו ימים מרובים וכבר הכינו צי-מלחמה לבוא לחוף הים הגדול בסוריה. בעזרת אניות מלחמה, אשר באו ממדינות איטליה וביחוד מסיקיליה, הצילו את אנטיוכיה ואת טריפוליס ואת צור מידי צלח אלדין.

התעוררות יותר גדולה נראתה אז בגרמניה, כי מטבעם היו הגרמנים נוטים יותר להתפעלות דתית, והצרה אשר באה על אחיהם בארץ הקדושה נגעה עד נפשם. בממלכת גרמניה מלך בימים ההם פרידריך הראשון ברברוסה ממשפחת הוֹהֶנשטוֹפן. הקיסר היה כבר בימים ההם איש זקן בא בימים, בן חמש וששים שנה, וכל ימיו עברו עליו במלחמות שונות, אשר נלחם באויביו מסביב. גם עם האפיפיור ברומה היה לו דין ודברים, ועוד לעת זקנתו עברו ריבות דברים בינו ובין האפיפיור אורבן השלישי. אחרי מות האפיפיור הזה מיהר גריגור השמיני להשלים עם הקיסר, למען הלהיב את לבו למלחמה על צלח אלדין; ואולם בעת ההיא נלחם ההגמון פיליפוֹס מקולוניה בהקיסר וימאן להכנע מפניו. פרידריך ברברוסה שמע את אשר קרה לבני דתו בארץ הקדושה ובכל לבו אמר לעלות שמה לעזרת אחיו. אבל כל הימים אשר לא חדלה המלחמה בארצו היו ידיו אסורות ולא יכול להפיק זממו. ויוָּעדו שרי גרמניה ביום הראשון לירח דצמבר בעיר שטרַסבורג לפקח על עסקי הממלכה ולתַוך את השלום בין הקיסר ובין ההגמון מקולוניה. ואולם ההגמון פיליפוס לא אבה לבוא לעיר ההיא ולשמוע בקול השרים הנועדים שמה. בינתים באו לשטרסבורג השלוחים, אשר שלח האפיפיור להטיף למסע הצלב. כל הנאספים לשמוע את דרשת האנשים ההם בכו בכי רב בשמעם את התלאה, אשר מצאה את הנוצרים על אדמת הקודש, גם עיני הקיסר הזקן זלגו דמעות, ואולם עם כל זה לא נלוה אל נוסעי הצלב, כל עת אשר מלחמה בינו ובין ההגמון.

אז נתן ההגמון הינריך מאלבַּנו את לבו לדבר על לב ההגמון מקולוניה כי ישלים עם הקיסר, למען יעמוד רוח והצלה להנוצרים בארץ הקדם. להפצרת הינריך מאלבנו נעתר פיליפוס לבוא אל האספה החדשה, אשר נועדה ביום כ"ז מרט שנת 1188 בעיר מגנצה; ובאמת בא הוא וכל שרי גרמניה ביום הנועד, וברית השלום נכרתה ביניהם לשבות מריב ומלחמה. אחרי כן קראו את אגרת האפיפיור, אשר שלח לכל הנוצרים לצאת לישע אחיהם הנתונים בצרה גדולה. ההגמון גוטפריד מוירצבורג דרש באזני הנאספים, להלהיב את לבם למלחמה. גם הקיסר היה בין הנאספים, ועיניו זלגו דמעות לדברי ההגמון; ויקם גם הוא ויקח את אות הצלב לסִמן כי נדב לבו אותו לצאת למלחמה על המשלמים. ממנו ראו וכן עשו כל השרים ורבי הממלכה.

הקיסר שלח אחר כך את דברו לכל בני ארצו ולכל הנוצרים, כי יחלצו לצאת בצבא, ואולם תנאי התנו אז, לבלי ילָּוו ארחי פרחי, אנשים ריקים ופוחזים, אל חיל נוסעי הצלב, כאלו אשר היו כספחת לנוסעי הצלב הראשונים. כל מי אשר ידבנו לבו להלות על חיל נוסעי הצלב, עליו להביא בידו מכסת כסף שלשה מַרק (לערך מאה ועשרים מרק במטבע גרמנית כיום). את יום כ"ג אפריל שנת 1189 יעדו לשים לדרך פעמיהם; גם הפעם גמרו בדעתם לעבור דרך אונגריה עד ביצנץ, ומשם לאסיה הקטנה. ואולם הקיסר לא אבה לעבור דרך ארץ אונגריה בחזקת היד, כאשר עשו נוסעי הצלב הראשונים, כי אם שלח מלאכים אל בילא השלישי מלך אונגריה להתנות עמו כל תנאי המסע הזה, גם לקצוב לו המחיר אשר ישלמו לו נוסעי הצלב בעד אכלם ובעד מאכל בהמתם די ספוקם. אחרי כן שלח הקיסר מלאכים לסרביה ולביצנץ ולקיליג' ערסלאן מושל איקוניום, לפשר עמם על הדבר הזה; וגם לצלח אלדין שלח פרידריך ברברוסה, לנסות אליו דבר כי ישיב את ירושלים בשלום ליד הנוצרים.

בירח דצמבר שנת 1188, ירחים מספר לפני היום אשר יעדו שרי גרמניה להחל במסע, נועדו בעיר נירנברג, לפקח עוד על עסקי מסעי הצלב. שמה באו גם המלאכים מסרביה, מביצנץ ומאיקוניום להשיב שולחיהם דבר. קיליג' ערסלאן שלח ציריו אל הקיסר, להביא לו דורן ומנחה ולהבטיחהו, כי יקבל את נוסעי הצלב בשלום בארצו ויספיק להם כל צרכיהם במחיר אשר קצב הקיסר. גם הקיסר מביצנץ שלח מלאכיו לנירנברג, ובראשם את יוחנן דוקס היושב ראשונה במלכותו, לקדם את פני מושל גרמניה בכבוד; ואולם תנאי התנה מושל ביצנץ, אשר ישבע לו הקיסר פרידריך, כי לא יחרוש רעה בלבו על ממלכת ביצנץ. פרידריך נשבע בפני מלאכי ביצנץ על הדבר הזה, וישבעו גם הם בשם אדונם הקיסר לקבל את נוסעי הצלב בשלום ולהספיק להם די צרכם במחיר מצער. אז נשבעו עוד שלשה שרים בשם הקיסר פרידריך, כי יפקחו על זאת, שלא יגע איש מנוסעי הצלב ביושבי ביצנץ לרעה, אם יקיים הקיסר מביצנץ את הבטחתו להספיק מזון לחיל הנוצרים ולשלחם אחרי כן באניות לאסיה. ומלאכים שלח הקיסר פרידריך לפניו לממלכת ביצנץ להשגיח על הדבר הזה.

אחר הדברים האלה באו גם המלאכים, אשר שלח הקיסר אל צלח אלדין, וישיבו לו דבר, כאשר שׂם השלטן ממצרים בפיהם. צלח אלדין דרש מאת הקיסר, כי יצוה על אחיו הנוצרים, אשר ימסרו לו את ערי המבצר בסוריה אשר בידם. ואם כזאת יעשו, אז מוכן הוא לשלח את כל הנוצרים השבויים בידו חפשי, וגם להשיב לו את הצלב הקדוש אשר נפל בידו ביום המלחמה על יד חטין. את בתי הנזירים, אשר היו להנוצרים טרם החלו מסעי הצלב, ישיב להם, גם יתן רשות לכהן נוצרי לשמור את קבר המשיח; ולכל הנוצרים תהי הרשות לעלות לרגל לארץ הקדושה ואין מוחה בידם.

מובן מאליו, בי הדברים האלה לא הרגיעו את נפש הקיסר והנאספים עמו, ותחזק התשוקה בלבם לעלות למלחמה על צלח אלדין, לקחת את הארץ הקדושה מיד המשלמים ולהשיב את כבוד ירושלים אל מכונו.

בראשית שנת 1189 נאספו נוסעי הצלב מקרוב ומרחוק “ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ”, כאשר יספרו סופרי הדור ההוא. ביחוד המו הערים אשר על גדות נהר רינוס מאדם, כי נוסעי הצלב נהרו שמה, להספח אל החיל הגדול. אמנם היה בדעת הקיסר להחל במסע ביום כ"ג אפריל, ואולם מסבות שונות התעכב הדבר מעט. בראשית ירח מאי שמו נוסעי הצלב לדרך פעמיהם. הקיסר ירד באניה על נהר דונה לבוא לאונגריה, ונוסעי הצלב הלכו על גדות הנהר, ויגיעו בסוף ירח מאי עד קצה גבול אונגריה. מכל המון נוסעי הצלב, אשר נאספו בגרמניה, הלכו רק כמאת אלף איש עם הקיסר, כלם אנשי חיל מלומדי מלחמה. הקיסר צוה עליהם במפגיע, לבל יפגעו לרעה באיש בדרך עברם, כאשר עשו נוסעי הצלב אשר לפניהם. מסבה זו לא התעכבו הרבה באונגריה. המלך בילא הספיק להם די צרכם במחיר אשר הותנה בינו ובין הקיסר. בראשית ירח יולי הגיעו דרך בֶּלגרַד עד קצה גבול ממלכת ביצנץ.

ובממלכת ביצנץ משל בימים ההם הקיסר יצחק אנגילוס. הקיסר עמנואל, אשר נדברנו בו כבר, מת ביום כ"ד ספטמבר שנת 1180, וימלוך תחתיו בנו אלקסיוס השני, והוא אז ילד בן שלש שנים. בשם הילד משלה אמו מרים מאנטיוכיה, והיא מסרה את הממשלה בידי אלקסיוס קומנינוס ממשפחת הקיסר. ויקנאו רבים מגדולי המדינה באיש הזה ויחשבו מחשבות להדיחהו משאתו; בראש המתפרצים עמד אנדרוניקוס, אשר אסף חיל גדול ויעלה על עיר הבירה, “להציל את הקיסר הצעיר מכף יועציו הרעים”. ויצאו אלקסיוס ומרים לקראתו בראש החיל אשר נאסף לדגלם, ותטוש המלחמה ביניהם. ואולם בעת שנלחמו אנשי הקיסרית נגד המתפרצים קמו גם יושבי עיר הבירה וימרדו בה, באופן כי היתה להם המלחמה מפנים ומאחור. ותעז יד אנדרוניקוס על הקיסרית ועל אלקסיוס, אשר נשבה בידי אויביו; ויסר את הקיסרית מרים מהיותה גבירה ואת עיני אליקסיוס עִור⁵⁰. אז התמַנה אנדרוניקוס בתור אפוטרופס הקיסר הצעיר ומושל בשמו, ובירח אוקטובר נבחר בתור משנה להקיסר וחבר לו בממשלתו. אנדרוניקוס הרג את הקיסרית מרים וגם את המלך הצעיר אלקסיוס המית (בירח ספטמבר שנת 1184), וימלוך מאז לבדו בממלכת ביצנץ. ואולם רבים משרי המדינות התפרצו מפניו, גם הנורמַנים בסיליקיה באו באניות לנקום נקמת דם הלטינים, אשר שפכו הביצנטינים בעברתם. בראשית הקיץ שנת 1185 לכדו את המבצר דירכיום ויפשטו על הארץ עד סַלוניקי ויצורו עליה. בירח אויגוסט (שנת 1185) לכדו את העיר בסערות מלחמה ויבואו אל תוכה. אז הכינו טבח להביצנטינים יושביה; לא חמלו על נער וזקן, איש ואשה, ושלל העיר הזאת הובילו עמהם; משם עלו על קונסטנטינופול, בירת הארץ, ללכדה.

ויהי כאשר קרבו צבאות הנורמנים לבו על קונסטנטינופול, ויחרדו יושבי עיר הבירה מאד. אז מרדו בני העם באנדרוניקוס ויקשרו עליו קשר להדיחהו מכסאו. ביום י"ב ספטמבר נתפש אנדרוניקוס והומת בידי אויביו, וימלוך יצחק אנגילוס, אחד משרי הצבא, תחתיו.

הקיסר יצחק אנגילוס היה אדם קשה ואביר-לב, בעל מזמות וחכם להרע, אשר רק לבצעו ולתאות נפשו שם עיניו. עוד טרם קרבו צבאות נוסעי הצלב לבוא לביצנץ חשב מחשבות לכרות ברית עם צלח אלדין, להלחם יחדו בהנוצרים הלטינים; כי אם אמנם התחזק יצחק אנגילוס על כסא מלכותו רק בעזרת בני אירופה, הנה מיראתו את נוסעי הצלב אמר לתת ידו אל אויבי הנוצרים. בשנת 1188 שלח מלאכים אל מושל מצרים לכרות אתו ברית, והמשא ומתן בדבר נמשך כל השנה ההיא. ואולם כאשר נשמע בגויים, כי עזבו נוסעי הצלב כבר את ארצם לבוא לארץ הקדם, מהרו להביא את הדבר לידי גמר. הקיסר יצחק אנגילוס מסר בידי המשלמים בקונסטנטינופול בית מסגד אחד להתאסף שמה לתפלה כרצונם, גם הבטיח לעמוד על גבול ארצו, לבלי תת את נוסעי הצלב עבור בגבולו, ומאה אניות מלחמה ישלח לעזרת השלטן צלח אלדין. מצדו הבטיח השלטן להגין על הנוצרים הביצנטינים בארצו ולעזור לקיסר ביצנץ במלחמה נד קיליג' ערסלאן מאיקוניום.

בירח יולי שנת 1189 הלכו נוסעי הצלב ויקרבו אל גבול ממלכת ביצנץ דרך ניש וסופיאה. טרם הגיעו עד הגבול באו מלאכי הקיסר אנגילוס לקדם את האורחים בשלום, כי לא אבו הביצנטינים עוד לגלות את מצפוני לבבם. סבת הדבר היתה, כי גם הסרבים והבולגרים באו לפני הקיסר פרידריך לבקש מלפניו, כי יעזור להם במלחמתם עם הביצנטינים. שטיפן נימניא, מושל סרביה, בא בעצמו אל הקיסר פרידריך ויביא לו מנחה, למען הטות את לבו אל המפעל הזה. ואולם כל עוד לא הראה יצחק אנגילוס את שנאתו לנוסעי הצלב בגלוי זכר הקיסר פרידריך את שבועתו להביצנטינים, וימאן לעשות גדולה או קטנה נגדו. “לא להתערב בעניני המדינה בארצכם באתי הנה, השיב הקיסר פרידריך, כי אם לפדות את הארץ הקדושה מיד האויבים”. ככה הלכו נוסעי הצלב לדרכם עד אשר באו למדינת תרקיה אשר לממלכת ביצנץ.

בבואם שמה נוכחו אמנם, כי הקיסר יצחק אנגילוס בנכליו ותככיו חורש רעה עליהם, ובכלל אין פיהם ולבם של הביצנטינים שוים. כאשר קרבו לבוא עד פיליפופול שלח הקיסר מביצנץ אגרת אל הקיסר פרידריך, וכתוב באגרת הזאת, כי שמעו הביצנטינים אשר בלב נוסעי הצלב להרע עמהם, ולכן לא יתן אותם לעבור בגבול ממלכתו עד אשר יתנו לו הגרמנים ערובה, כי לא יתגרו בו מלחמה, במסרם בידו בני תערובות⁵¹ לצורך זה. גם הוגד לנוסעי הצלב, כי תפש יצחק אנגילוס את המלאכים, אשר שלח הקיסר פרידריך לביצנץ בהיותו עוד בנירנברג, ויתן אותם במשמר. נוסעי הצלב לא ענו על דברי המושל מביצנץ וילכו לדרכם עד בואם אל העיר פיליפופול (ביום כ"ו אוגוסט). את העיר מצאו ריקה מיושביה, כי ברחו משם עוד טרם באו צבאות הגרמנים. וישארו נוסעי הצלב בבירת רומיליה לנוח מעט, כי שלל רב נפל בידם, אשר עזבו הביצנטינים בנוסם מפניהם.

אחרי אשר כבשו נוסעי הצלב את העיר פיליפופול לא ידעו עוד לשים מעצור לרוחם, ויפשטו על הערים מסביב, ואת שלל הערים האלה בזו להם. ואולם הקיסר פרידריך לא אבה לחקות מעשי נוסעי הצלב שקדמוהו, וישתדל בכל תוקף ועוז לעצור בעד הרעה הזאת ולמנוע את האנשים אשר אתו מבוא בדמים. וישלח פרידריך מלאכים אל הקיסר יצחק אנגילוס להעיד, בו כי ישלח את השרים, אשר שלח אליו מנירנברג, חפשי. יצחק אנגילוס נאות לבקשת הקיסר פרידריך, כי נפל עליו פחד נוסעי הצלב, ויוציא את האנשים ממאסרם. וישובו אל מחנה הגרמנים מוכים ומעונים, ערומים ויחפים, והקיסר שמח מאד לקראת בואם, ויפול על צוארם ויבך. גם העם שמח על זאת שמחה גדולה, ויהלל את מעשי הקיסר וגבורתו אשר עשה.

בינתים הגיעו ימי החורף (שנת תתק"ו) וצבאות נוסעי הצלב עמדו עוד במדינת תרקיה, הרחק ממחוז חפצם. ביום כ"ח אוקטובר שבו המלאכים, אשר שלח הקיסר פרידריך אל יצחק אנגילוס, ויודיעו לו את אשר יזם הביצנטיני בלבו ברוב נכליו ובתרמיתו. אמנם הבטיח להספיק מזון לחיל הגרמנים ולהעביר אותם אל אסיה במחיר מצער, אולם נוסעי הצלב הכירו כי אין בפיו נכונה ושבע תועבות בלבו. גם התפשטה כבר השמועה בין נוסעי הצלב, כי כרת מושל ביצנץ ברית עם צלח אלדין להתנפל על הנוצרים במלחמה, בעת שילחמו בצבאות המשלמים. הקיסר פרידריך נוכח, כי בדברים לא יוָּסר יצחק אנגילוס, וכי עליו להלחם ברמאי הזה בעצה וגבורה, להכניע אותו תחתיו טרם יחל במלחמה על צלח אלדין.

ויבוא הקיסר פרידריך עד אדריאנופול הקרובה לעיר הבירה. שם תקע את אהלו וישלח גדודי צבאיו להלחם על כל הערים סביב ולהכריח את יושביהן, כי יספיקו לחם לחַיל ההולך עמו כהבטחת הקיסר יצחק אנגילוס. לא עברו ימים מרובים ויראו הביצנטינים את נפשם ברעה גדולה, כי לכדו הגרמנים בחרבם את כל המדינות האלה. גם שלח הקיסר פרידריך אגרת אל בנו הינריך המושל בשמו בגרמניה, כי יכין אניות מלחמה בערי החוף אשר באיטליה, לבוא בראשית הקיץ הבא על ממלכת ביצנץ גם מצד הים. פרידריך הודיע את תעלולות הביצנטוינים, כי צוררים הם בנכליהם לנוסעי הצלב יותר מהמשלמים. אבי הכנסיה (פטריארך) בקונסטנטינופול דרש ברבים, כי מצוה להרוג בנוסעי הצלב, וכל איש אשר ימית מאה מהם יסלח לו אלהים את כל חטאותיו, גם אם רצח עשרה ביצנטינים. בינתים שלח הקיסר מלאכים גם לסרביה ולבולגריה, לכרות עם הסלַוים ברית נגד מושל ביצנץ ולעלות יחד על קונסטנטינופול להלחם עליה.

עם כל זה נטה הקיסר פרידריך בלבו לשלום, כי סוף סוף לא לכבוש את ביצנץ עזב את ארצו לעת זקנתו, כי אם לפדות את הארץ הקדושה מידי צלח אלדין. לכן נעתר פרידריך לדברי יצחק אנגילוס, כאשר נכנע לבו הערל ואמר לפייס את נוסעי הצלב. ביום י“ד פברואר שנת 1190 כרת הקיסר מביצנץ ברית שלום עם אנשי הקיסר פרידריך אשר שלח אליו, לדבר עמו עוד הפעם לשלום. מושל ביצנץ התחייב מצדו לשלוח חפשי את כל הגרמנים אשר נשבו בידי צבאותיו, להספיק לחם ומזון לחיל נוסעי הצלב, ותנאי התנו הגרמנים עמו, כי אם ימאנו יושבי הארץ למכור להם אוכל בכסף, אז הרשות בידם לקחת בחזקה. גם אמר הקיסר אנגילוס להעמיד מאתים ושלשים וחמש אניות גדולות, למען העביר את כל נוסעי הצלב לאסיה. בתור בטחון, כי ישמור ויקיים את דברי הברית האלה, התחייב הקיסר מביצנץ לתת בידי נוסעי הצלב שמונה עשר אנשים מבני משפחתו בתור “בני תערובות”. מצדם התחייבו נוסעי הצלב לבלי עבור לאסיה דרך ים בוספורוס, כי אם דרך לשון ים היליספונט, באופן כי לא יעברו דרך קונסטנטינופול. הקיסר פרידריך נאות לתנאים האלה, ואחרי אשר באו בני התערובות אל מחנה נוסעי הצלב קמו וישימו לדרך פעמיהם בירח מרט, וביום כ”ח מרט תמו כל הגרמנים לעבור את ההיליספונט.

נוסעי הצלב הלכו אחרי כן באסיה הקטנה לצד נגב בקרן דרומית מזרחית דרך מדינת מיסיה ולודיה אל אסיה הקטנה פנימה. הביצנטינים, יושבי המדינות האלה, לא קִדמו בשלום את צבאות הגרמנים, וברוב עמל עלה בידי אלו למצוא אוכל להם ולבהמתם די ספוקם; ולא זאת בלבד, אלא גם התגודדו על עולי הרגל ויארבו להם בדרך. עם כל זה לא התמהמהו נוסעי הצלב הרבה בדרך, וביום כ"א אפריל הגיעו עד פילדלפיה, אחת הערים היותר גדולות וחשובות במערב אסיה הקטנה. גם יושבי העיר הזאת הראו את איבתם ועברתם לצבאות נוסעי הצלב וכמעט שבא הדבר לידי מלחמה ביניהם. הקיסר פרידריך מהר לעזוב את העיר הזאת וילך עם צבאותיו לאסיה הקטנה פנימה, הרחק יותר מערי החוף, ויבואו עד לודקיה. בדרכם מפילדלפיה עד לודקיה נפגשו כבר בגדודי הסלדשוקים, אשר הלכו לקראתם. ואולם הנוצרים לא נסוגו אחור מפני האויבים וילכו לדרכם במעבר הרים ואת הסלדשוקים הבריחו מפניהם, וכה התקרבו אל גבול ממלכת איקוניום; וכבר ראינו, כי שלום היה אז בין השלטן מאיקוניום ובין הקיסר פרידריך, והראשון הבטיח לנוסעי הצלב כי יתן אותם לעבור בגבולו, להלחם על צלח אלדין.

ביום ז' מאי באו נוסעי הצלב עד העיר פילומיליום. ואולם בינתים עזב השלטן קיליג' ערסלאן את כסא מלכותו, כי זקן האיש מאד, ואת ממלכתו חלק בין בניו. מדינת איקוניום היתה לבנו קטב אלדין לנחלה. הוא מהר לכרות ברית עם צלח אלדין ואת בתו לקח לאשה. באופן זה הפרו הסלדשוקים אשר באיקוניום את בריתם עם הקיסר פרידריך ונוספו גם הם על מחנה האויב. כאר באו נוסעי הצלב לפילומיליום התגרו בהם הסלדשוקים מאיקוניום מלחמה וידריכום מנוחה; גם לא השאירו מחיה להנוצרים, כי החריבו את כל הארץ לפניהם. עם כל זה לא נסוגו נוסעי הצלב אחור, וילכו לדרכם עד לפני עיר הבירה איקוניום (ביום י"ז מאי); שם אמרו הנוצרים להנפש מעט מעמל הדרך. הקיסר פרידריך גמר בדעתו לעלות על העיר הזאת למלחמה וללכוד אותה בחזקת היד, למען יתנו צבאותיו שם מנוח לכף רגלם אחרי רוב התלאה אשר מצאתם בדרך. ואולם העיר איקוניום נכבשה לפניהם בלי עמל רב, כי נפל פחד נוסעי הצלב על הסלדשוקים. ביום המחרת, אחרי אשר באו לפני שערי העיר, וכבר הכין הקיסר את צבאותיו למלחמה, יצא לקראתם הפרש גוטפריד מויזנבך, אשר היה עד הנה שבוי בידי הסלדשוקים ועתה פתחו את מאסרו, ויאמר אל שרי החיל: “בואו העירה ברוכי ה'! האלהים נתן את העיר הזאת ואת כל המדינה בידכם!” ויגיחו נוסעי הצלב על העיר ויגשו עד החומה לפרוץ בשעריה, ואיש לא עמד בפניהם. אז התפרצו העירה ויעשו הרג רב בהמשלמים. כשלשת אלפים איש מחיל הסלדשוקים נפלו ביום ההיא. רבים מיושבי איקוניום מהרו להמלט אל המבצר (ציטַדילה) אשר נשאר עוד בידי הסלדשוקים, והנוצרים מצאו שם שלל רב מאד ויאכלו וישבעו ויתענגו על רוב טוב, אחרי אשר התענו ימים רבים בדרך ברעב ובצמא.

הסלדשוקים בממלכת איקוניום נכנעו כעת מפני הקיסר פרידריך, ויאמרו להשלים עם נוסעי הצלב. הקיסר נעתר להם בתנאי כי יספיקו לצבאותיו לחם וכל צרכיהם מדי עברם במדינה הזאת במחיר לא רב, ועשרים אנשים מנכבדי איקוניום ינתנו לו לערבון על זאת. קטב אלדין עשה כדבר הקיסר, ואז עזבו צבאות נוסעי הצלב את איקוניום, אחרי אשר הצטיידו די ספוקם, וישימו (ביום כ"ו מאַי) לדרך פעמיהם. בדרכם עד וַרַנדה מצאו הנוצרים די צרכם בלחם ומים. אמנם התנפלו עליהם גדודי הסלדשוקים כפעם בפעם, ואולם הגרמנים העידו בהם כי ימיתו את בני התערובות אשר בידם, אם יפגעו הסלדשוקים בנוסעי הצלב לרעה. אז נתנו להם הסלדשוקים מרגוע. כה הלכו הנוצרים הלאה ברוב עמל דרך הרים גבוהים (טורא) עד בואם ביום התשיעי לירח יוני קרוב לעיר סיליקיה בסוריה, היושבת על חוף הים הגדול. שם חנו צבאות הגרמנים בעמק על גדות הנהר צלף היורד שם ממעלה ההרים. בעברם על חוף הנהר לעבור שם על הגשר אשר בָּנו רכב הקיסר על סוסו ויחץ את המים לבוא אל עברו השני, ואולם פתאם אחזו השבץ ויפול מעל סוסו. השרים נגשו מהר אל המקום ויוציאו את גויתו מן המים, וכבר לא נותרה בו עוד נשמה; וימת הקיסר טרם הגיע למחוז חפצו ועיניו לא ראו את אדמת סוריה. בנו הדוכס פרידריך, אשר הלך עמו, צוה לחנוט את הקיסר המת. את איבריו הפנימיים קברו בעיר תרסוס ואת גויתו הובילו עמהם עד אנטיוכיה ויקברוה בבית התפלה אשר בעיר ההיא.

מות הקיסר פרידריך עשה רושם גדול בעולם, ובכל מקום, אשר הגיעה השמועה הרעה הזאת היה אבל כבד ובכי להנוצרים. סופר ערבי מבני הדור ההוא כתב לפי תמו על דבר מות הקיסר טרם דרכו רגליו על אדמת סוריה: “רק אללה באהבתו אותנו הסב את הדבר כן, אשר מת הקיסר הגבור טרם בא לסוריה, כי לולא זאת לא נשאר לנו שריד ופליט בארץ הזאת”. אחרי מות פרידריך לא עשו עוד הנוצרים חיל, כי סר צלם למן העת ההיא. רבים נואשו עוד מנצחון וישובו לאירופה, ויתרם נפלגו לגדודים ולמחנות, איש לעברו פנה. הסלדשוקים נפלו עליהם בדרך וימעיטו אותם, ורק הדוכס פרידריך בא בראש חיל קטן אחד לאנטיוכיה ביום כ"א יוני. שם פרצה מגפה בהם, ורובם נפלו בה. בראשית החורף שנת 1190 בא פרידריך עם מתי מספר, אשר נמלטו מחרב ומגפה, אל עכו, לעזור להנוצרים אשר בעיר הזאת. ואולם אחרי בואו שמה מת גם הוא בדמי ימיו.

בו בזמן אשר הלכו נוסעי הצלב עם הקיסר לארץ הקדם דרך היבשה ירדו גם רבים באניות לבוא אל ערי החוף אשר בסוריה. מדי עברם נספחו אל צבאות מלך לוזיטניה (פורטוגל) להושיע לו במלחמתו נגד המשלמים, ואחרי אשר גברו על האויבים עזבו במספר לא רב את אירופה ויבואו לסוריה, לעזור את אחיהם הנוצרים במלחמה. ואולם מסבת מות הקיסר פרידריך ויען אשר נפזר חילו הגדול, בלי עשות מלחמה בסוריה, רפו גם ידיהם, ולא עשו תושיה.

 

יג: נוסעי הצלב מאנגליה ומפרנציה    🔗

ההתעוררות באנגליה. ריכרד "לב-הארי ". ההתעוררות בפרנציה. המלך פיליפוס. השלום בין שני המלכים. ריכרד מורד באביו המלך השני. המלך מת אחר זה וריכרד מולך תחתיו. ריכרד מתנדב למסע הצלב. המהומות באנגליה נגד היהודים. היהודים באים לברכו ביום הנתן הכתר בראשו. ההגמון הצורר בלדוין מקנטרבורי. שליחי היהודים נגרשים בחרפה. המהומות בלונדרש. ר' יעקב מאורליאנש נהרג ביום ההוא. המהומות בלין, נורויג ושנפורד. המהומות ביורק ובסנקט אדמונד. נוסעי הצלב באיטליה. הם כובשים את קפרוס. נוסעי הצלב באים לסוריה. הם צרים על עכו. צלח אלדין בא לעזור לעכו. המלחמה על יד עכו. העיר נמסרה בידי הנוצרים. הסכסוכים בין מלך אנגליה ומלך פרנציה. נוסעי הצלב מפרנציה שבים לביתם. ריכרד מתאכזר על המשלמים. המלחמה על יד אשקלון. ריכרד מדבר לשלום עם צלח אלדין. השלום לא יביא לידי גמר. הנוצרים אומרים לעלות על ירושלים. מחשבתם מופרה בסבת פרוד הדעות אשר בינותם. הסכסוך בין ריכרד ובין שרי החילות. למלך אנגליה באות שמועות מבהילות מארצו. הוא אומר לשוב לאנגליה. השלום עם צלח אלדין. ריכרד שב לארצו. הוא נופל בידי אויביו. מאסרו במגדל דירנשטין. אחריתו ומותו.

בה בעת אשר התעתדו הגרמנים לצאת למלחמה על צלח אלדין קמה התעוררות כזו גם בממלכת אנגליה ובפרנציה. בירח דצמבר שנת 1187 בא השמועה ללונדרש, כי נגדעה קרן מלכות ירושלים במלחמה על יד חַטין. אז התעורר ריכרד הדוכס מאקויטניה, בנו בכורו של המלך הינריך השני מאַנגליה (הוא ריכרד “לב-הארי”), להתנדב למסע הצלב. גם המלך פיליפוס השני מפרנציה חרד מאד לקול השמועה, אשר באה מירושלים, ויאמר לעלות שמה להחיש עזר לאחיו הנוצרים. בין מדינות אנגליה ופרנציה עברו אז, כנודע, ריבות דברים. ואולם לצורך המצוה הגדולה הזאת אמרו לעשות שלום ביניהם. ביום כ"א יאַנוּאַר שנת 1188 נועדו שני המלכים לפקח על ענין השלום, אצל האֵלה הגדולה אשר על הדרך העולה מגיזור לטרי על גבול פרנציה ונורמנדיה. שני המלכים האלה קרבו זה אל זה באהבה וחבה, ויחבקו וינשקו איש את רעהו ובו ביום נעשה השלום ביניהם, ויתפרו את אות הצלב על בגדיהם לסִמן. הדבר הזה עשה רושם גדול בכל המדינות, ומכל עבר ופנה נהרו להספח אל המחנה. ואלו אשר לא יצאו בצבא התנדבו בממונם, כי גמרו ביניהם לפרוש מעשר מכל הכנסותיהם לצרכי המלחמה.

ואולם לא ארכו הימים והנה פרץ מחדש ריב בין מלכי אנגליה ופרנציה על דבר ענינים שונים. בימים ההם מרד ריכרד באביו, המלך הישיש הינריך השני, ויתן ידו אל אויבו, המלך פיליפוס מפרנציה. ריכרד ארש לו את אחות מלך פרנציה, את הנסיכה אליסה, ויעבר עליו רוח קנאה לחשוב את אביו, כי נתן עיניו בארוסתו וגם הכשיל אותה בדבר עברה. ויקשור ריכרד קשר עם אחי ארוסתו, המלך פיליפוס, על אביו, וילחמו שניהם בו. ביום הרביעי לירח יוני שנת 1189 נכנע הינריך לפני אויביו והשלים עם מלך פרנציה. ואולם מרוב הכעס והיגון מת כבר ביום הששי לירח ההוא, יומים אחרי אשר נכרתה ברית שלום בארץ. טרם מותו קלל את בנו ריכרד, אשר הוריד את שיבתו ביגון שאולה, קללה נמרצת.

ריכרד מלך אחרי אביו הינריך. כבר ראינו, כי עוד לפני מלכו באה התשוקה בלבו לצאת לישע הנוצרים אשר בארץ הקדם. כאשר עלה לכסא התחזקה התשוקה הזאת בלבו יותר ויותר, כי בלי ספק אכלהו הנֹחם ולבו הכהו על הרעה אשר עשה לאביו. וישַׁמע ריכרד את בני עמו להחלץ ולצאת עמו לקרב. בראשית הקיץ שנת 1190 נאסף המון רב לדגלו, לעלות עמו ירושלימה להלחם בהשלטן צלח אלדין. גם תולדות מסע הצלב אשר באנגליה רשומות בדם היהודים, אשר נשפך אז כמים בחצות לונדרש, עיר הבירה, ובחוצות יתר ערי אנגליה, אשר התגודדו שם נוסעי הצלב.

עוד ביום ג' ספטמבר שנת 1189, ביום אשר נתן הכתר בראש ריכרד, הראה העם את עֶברתו להיהודים. כאשר שב ריכרד מבית התפלה לארמונו באו שליחי יהודים מלונדרש ומיתר ערי אנגליה להקריב לו אשכר ולברכהו בשם בני עמם. ויהי כאשר ראה אותם ההגמון הקנאי בלדוין מקנטרבורי ויקצוף מאד על היהודים ויאמר בזעם: “אין מן הראוי לקבל דורן מיהודים, גם אין להם להתיצב בתוך הבאים לברך את המלך”. המלך ריכרד, אשר הוריד את שׂיבת אביו ביגון שאולה ואשר חש בנפשו כי חטא חטאה גדולה להרים יד באביו, התחסד מאד מעת אשר עלה לכסא ונגרר בכל מעשיו אחרי עצת הכהנים שונאי היהודים מאז3). ויהי כאשר גער ההגמון בהיהודים הנצבים בארמון המלך, ויצו ריכרד להוציאם החוצה, ומשרתי המלך גרשו אותם בחרפה ובוז וגם שלחו בהם יד. בחוץ, לפני ארמון המלך, נצב המון רב אשר התאסף לראות בכל הפאר וההדר; ויהי כראות האספסוף כי גֹרשו היהודים מבית המלך, ויקומו כלם במקליהם אשר בידם ויתגודדו על היהודים, ויכום מכות רצח. תכף עברה השמועה בכל חצות עיר הבירה, כי נבאשו היהודים במלך, ויאספו ריקים ופוחזים מכל העיר להתנפל עליהם ולשלוח בבזה את ידם. בו ביום נהרגו כל היהודים, אשר נמצאו ברחובות קריה, ויתרם נאספו אל בתיהם להתבצר שמה. אז נגשו המתקוממים להתפרץ אל בתי היהודים, ובראותם כי לא יכלו להם הציתו את בתי היהודים באש, ותהי העיר לחרדת אלהים.

כאשר שמע המלך את אשר נעשה בעיר שלח את אחד השרים העומדים לפניו, את רודלף גרנויל, לדבר על לב ההמון כי יחדל מריב. ואולם כבר הריחה החיה הטורפת דם חללים ואי אפשר היה עוד לעצור בעד משובתה. רודלף גרנויל נמלט כל עוד נשמה בו, כי אמר האספסוף לרגמהו באבן. היהודים נרצחו נפש, ורכים המיתו את עצמם, לבל יפלו בידי האויבים האכזרים. אחד המומתים היה רבנו יעקב מאורליאנש, אחד מבעלי התוספות (אין להחליפו ברבנו יעקב בן בתו של רש"י, כאשר נתחלף לרבים). רוב בתי היהודים בלונדרש עלו על המוקד; רק יהודי אחד, הוא בינידיקט מעיר יורק, אשר בא עם שליחי היהודים לברך את המלך, התנצר למראית עין, להמלט מיד מרצחיו; אחרי אשר שבה המנוחה חזר לדת אבותיו.

המלך ריכרד נמשך אמנם אחר עצת הכהנים, אבל בלבו לא נטר שנאה להיהודים, גם לא אבה להנהיג אנַרכיה בארצו; לכן תפש את ראשי המתקוממים וידן אותם למיתה. ומלאכים שלח בכל מדינות מלכותו, להזהיר את העם מנגוע בהיהודים לרעה. ואולם כאשר עזב המלך את ארצו וילך למדינת פרנציה, להתחבר אל המלך פיליפוס, התחילו נוסעי הצלב לפרוע פרעות בהיהודים. בעיר לין ( Lynn ), עיר גדולה ורוכלת עמים בעת ההיא, התנפלו על היהודים גרי המקום ויהרגו בהם רבים וישוסו את בתיהם. משם עברו השודדים לעיר נורויג ( Norwich ) ויתנפלו על היהודים (ביום י' פברואַר 1190); רבים מהם נהרגו וכל קנינם ורכושם שללו האויבים. גם בעיר שטנפורד התנפלו נוסעי הצלב על היהודים (ביום ז' מרט) ויהרגו בהם ואת רכושם בזו להם. ביותר גדלה המהומה בעיר יורק (בירח ניסן תתק"ו); שם גרו יהודים במספר רב, ויתנפלו עליהם נוסעי הצלב ויהרגו בהם וישוסו את בתיהם. אז נמלטו רובם אל המבצר, אשר נתן להם שר העיר להסתר שמה, וילחמו היהודים ששה ימים רצופים בחרף נפש וברוח גבורה, להגן על נפשם. ואולם כאשר ראו כי אזל הלחם מכליהם ותשועה רחוקה מהם, הלהיב הרב ר' יום-טוב מיוגני את לבם, להמית את עצמם, כאשר עשו הקהלות הקדושות במדינת גרמניה לפני מאה שנה. רוב היהודים שמעו לעצתו, ואחרי אשר הציתו אש במבצר שלחו יד בנפשם (יום ערב שבת ו' ניסן תתק“ו, י”ו מרט שנת 1190). למחרת היום פתחו הנשארים את השער לפני האויבים ויבקשו על נפשם, באמרם כי מוכנים הם לעבור על דתם. ואולם הצוררים לא נתנו להם חנינה וימיתו את כלם. ויהי מספר הנופלים ביום הרג זה כחמש מאות נפש אדם. עדת היהודים בעיר יורק תמה נכרתה אז כלה.

למחרת היום (יום ח' ניסן) באו נוסעי הצלב על עיר סנקט אדמונד ויהרגו חמשים ושבעה יהודים. גם ביתר הקהלות עשו הרג רב בהיהודים. כאשר נודע הדבר לריכרד חרה לו מאד על זאת ויאמר ליסר את המרצחים כדי רשעתם, ואולם הם מהרו לעזוב את הארץ טרם השיגה אותם יד מדת הדין.

צבאות נוסעי הצלב נאספו בינתים במיסינה אשר באיטליה, לעבור שם באניות לבוא אל ערי החוף אשר בסוריה, כי גמרו הפעם בדעתם לבלי עלות עוד לארץ הקדושה דרך היבשה, כאשר עשו נוסעי הצלב הראשונים. ואולם עוד טרם עזבו את מדינת סיקיליה לעבור בים והנה פרץ ריב בין שני המלכים הצובאים על פלשתינה. בימים ההם מת המלך וילהלם השני מסיקיליה (י"ז נובמבר שנת 1189); הקונדי טנקרד מליטש תפש את המלוכה אחריו שלא במשפט, ואת יוחנה אלמנת המלך, אחות המלך ריכרד, נתן במאסר. ויחזק דבר המלך ריכרד על טנקרד, כי ישלח את אחותו לחפשי; ומסבה זו קם ריב בינו ובין בני סיקיליה. יושבי מיסינה קמו על המלך ריכרד ויאמרו לגרשהו מן העיר; אז קם מלך אנגליה ויַראם את ידו החזקה בלכדו את העיר, ויעש בה שמות. כאשר היתה ידו באויביו נפל פחדו עליהם וימהרו להתרפס לפניו. ויהיו מלכי פרנציה ואנגליה נדונים אחרי כן בינותם על הדבר הזה, והפירוד גדל ביניהם; כי המלך פיליפוס דרש מריכרד חלקו בשלל הרב, אשר מצא שם. ואולם שרים רבים ונכבדים עמדו בפרץ, וימהרו לעשות שלום בין המושלים. בסכסוכים האלה עברו ימות החורף שנת תתקנ"א (1190/91).

ביום השלשים לירח מרט שנת 1191 עזבו צבאות פרנציה (והמלך בראשם) את חוף העיר מיסינה, וירדו באניות לבוא לעכו. ביום העשירי לירח אפריל ירדו גם נוסעי הצלב מאנגליה באניות והמלך ריכרד ואחותו האלמנה הלכו עמהם. בדרך לכד ריכרד את האי קפרוס מידי הביצנטינים, וביום החמישי לירח יוני עזבו צבאות נוסעי הצלב מאנגליה את האי הזה, ומגמת פניהם לסוריה. שני ימים אחרי כן נפגשו באנית מלחמה של המשלמים (בין ברותי וצדון) נושאת אנשי צבא וכלי זין לרוב; ויתנפלו הנוצרים על האניה הזאת ויטביעוה בים. ביום השמיני לירח מאי באו אניות נוסעי הצלב אל חוף עכו.

מבצר עכו, אשר עליו חנו הנוצרים כעת, נפל, כאשר ספרנו כבר, ביום התשיעי לירח יולי שנת 1187, בידי צלח אלדין, באשמת יושבי העיר, אשר מסרו אותו בידי האויב בלי תרועת מלחמה. כאשר שב המלך גואידו ממאסרו נסה להבקיע אל העיר הזאת בעזרת גדוד קטן אחד אשר אסף, ולא יכול לה. ואולם כאשר נלכדה העיר בצרו להם הנוצרים מקום בקרבת עכו ושם מצאו מפלט האניות הבאות מאירופה, ואנשי האניות ירדו שם אל היבשה. עתה שמו הנוצרים את לבם לצור על עכו וללכדה. הרעיון הזה היה לנוסעי הצלב למוקש, כי התעכבו לפני שערי העיר ימים רבים בלי תועלת ממשית.

העיר עכו היתה בימים ההם רבת-עם ורוכלת גויים. צלח אלדין בנה סביבה מבצרים חזקים ויחזק אותה בפני כל צר ואויב. בסוף הקיץ שנת 1189 הקיפו אותה צבאות נוסעי הצלב, ומספר הנוצרים הצרים על העיר הלך ורב מיום ליום. צלח אלדין נוכח כי לא עת לחשות היא, אלא להתגרות מלחמה בהנוצרים, טרם ירב מספרם עוד יותר. ביום י“ב ספטמבר הגיח השלטן עם צבאותיו על נוסעי הצלב, ובו ביום יצאו גם צבאות המשלמים מן העיר ויתנפלו על נוסעי הצלב מאחור. ואולם הנוצרים נלחמו ברוח גבורה ויעמדו הכן כמו חומה בצורה. עד יום ט”ו ספטמבר ארכה המלחמה, ואז הצליח צלח אלדין לפרוץ לו דרך בין צבאות הנוצרים העירה. השלטן מהר להביא לחם ובר לחיל העומד במצור, אבל לא ערב את לבו לגרש את נוסעי הצלב מעל העיר. ביום כ"ד ספטמבר באו גדודים חדשים של נוצרים מאיטליה לעזור לאחיהם במלחמתם על צלח אלדין, ואז סגרו את העיר מחָדש.

חיל צלח אלדין עמל כל הימים בקרבת העיר, לדעת מה יהיה משפט חיל הנוצרים ומעשיהם, מבלי אשר נלחם בהם. ביום הרביעי לירח אקטובר התחילו נוסעי הצלב להסתער על חיל השלטן. רוב צבאות הנוצרים שמו פניהם מול צלח אלדין וחילו, וחלק קטן מהמחנה נשאר סביב לחומת עכו, להיות עליה למשמר, לבלי יעזבו צבאות המשלמים את העיר להתנפל על נוסעי הצלב מאחריהם. צלח אלדין הלהיב את לבות אנשי חילו כי יאזרו חיל וילחמו “לכבוד אל יחיד ומיוחד ולכבוד דת האסלם”, ואולם הנוצרים התנפלו עליהם בחמה שפוכה ויבריחו את האגף הימנית של חיל המשלמים. גם הצבא העומד בתָּוֶך החל לסגת אחור, והנוצרים דחו אותו אחורנית, וכמעט שהיה הנצחון להם. ואולם פתאם נשתנה הדבר; הנוצרים מהרו לרדוף אחרי חיל צלח אלדין, וברוצם נפרדו גדודי הצבא. אז החלו החילות של צלח אלדין העומדים באגף השמאלית להגיח על האויב, ובינתים עברה השמועה בין הנוצרים, כי צבאות המשלמים העומדים בעיר פרצו ויתנפלו על המחנה. אז הפכו הנוצרים את פניהם לשוב אל המחנה, וידי המשלמים היו בעורף אויביהם. עם כל זה לא היה הנצחון לצלח אלדין, כי אמנם שבו הנוצרים אל המחנה, אבל עוד עמדו במקומם מלאים עוז וגבורה למלחמה. גם באו מחדש גדודים רבים לעזור להם, ומחנה הנוצרים הלך ורב.

נוסעי הצלב התמידו להקיף את העיר ולסגור עליה את כל הדרכים; למען היות בטוחים גם מחיל צלח אלדין הקרוב אליהם שפכו סוללות סביב למחנה, באופן כי היו להם למחסה מפני חיל המצור ומפני חיל השלטן. בינתים באו ימות החורף; המטר קלקל את הדרכים והרטיב את האדמה, אשר עמדו אהלי נוסעי הצלב עליה. צלח אלדין שלח מקצת חילו לביתם, למען לא יכבד עליו להספיק מזון לחיל הרב הזה, והוא ויתר החיל הרחיקו מעט מן העיר. ואולם הנוצרים נשארו במחנה, בין הסוללות אשר בנו להם משני עבריו. ויחזק הרעב במחנה הצרים, גם מסבת הקור והאויר המעופש היתה מגפה בהם ותפל חללים רבים. ואולם נוסעי הצלב לא אבדו תוחלתם ובנפש שוקטה חכו לימות האביב. לא ארכו הימים והנה הביאו להם באניות כל צרכיהם די והותר. הנוצרים בלו ימות החורף בתענוג, אוכלים ושותים והוללים, אם כי הציקו להם המשלמים ויחרידו את המחנה כפעם בפעם.

בראשית הקיץ שנת 1190 בנו הנוצרים מגדלי עץ גבוהים, לקרב אל העיר ולעלות על החומה. בירח אפריל נשלם הבנין, וחיל הנוצרים הקריבו את המגדלים עד החומה. אז ראה צלח אלדין כי לא עת לחשות היא, ויסתער עם חילו הגדול – כי בינתים אסף את כל צבאותיו, אשר שלח בראשית החורף – בסוף ירח אפריל על חיל הנוצרים, לשרוף את המגדלים באש. נוסעי הצלב עמדו בעוז וגבורה וילחמו בחרף נפש מול המשלמים ולא נתנו להם ידים לפרוץ אל מחניהם. בינתים נלחמו הנוצרים מן המגדלים על העיר. ואולם ביום החמישי לירח מאי הציתו המשלמים אשר על החומה את המגדלים באש. אז נגש צלח אלדין שנית להלחם בהנוצרים ולפרוץ במחניהם, אבל גם הפעם התיצבו הם נגדו בעוז וחיל. כה עברו ימות הקיץ עד סוף חדש אויגוסט; משני הצדדים נלחמו בלי הרף, אבל הדבר נשאר במצבו הקודם.

בירח ספטמבר נגשו נוסעי הצלב עוד הפעם אל החומה; גם מפאת הים נגשו הנוצרים באניות להלחם על העיר. ואולם גם אז נשרפו המגדלים והאניות באש, והמשלמים התחזקו בעיר כמקדם. אז קרבו שנית ימי החורף (שנת תתקנ"א, סוף שנת 1190 וראשית שנת 1191), וגם בפעם הזאת שקטה המלחמה בימי החורף. להנוצרים הציק המחסור מאד, גם חלאים רבים היו במחניהם בימי הקור והצִּנה. ובכל זאת התחזקו על עמדם עד ימי הקיץ.

עתה קרבו ימי הקיץ של שנת 1191, ונוסעי הצלב מאנגליה ומפרנציה באו אל חוף סוריה לעזור להנוצרים במלחמתם. נוסעי הצלב החדשים הביאו עמהם גם צרכי מלחמה, ובפרט את כל החומר הדרוש לבנות מחדש מגדלים לקרב אל החומה, גם מכונות לזרוק בהן מחי קבל. בירח יוני נוכח צלח אלדין, כי קרובה העיר לנפול בידי הנוצרים ואזלת ידו להושיע לה; אז החל לדבר עם נוסעי הצלב על עסקי שלום, אבל הדבר לא בא לידי גמר. בינתים גבר הרעב בעיר וחיל המצור כבר עיף להגין עליה, וינסו שרי החיל דבר אל הצרים להשלים עמם. וביום י“א יולי נגמר הדבר. המשלמים מסרו את העיר בידי הנוצרים עם כל השלל הנמצא בתוכה, גם קראו דרור לכל הנוצרים הנִּשבים בידם; זולת זאת התחייבו לשלם לנוסעי הצלב סכום מאתַים אלף דינרי זהב, ועד אשר ישלמו את הסכום הזה במלואו ישארו רבים מחיל המשלמים, ומהם מאה אנשים חשובים במחנה הנוצרים, בתור ערבון. יתר החיל יעזוב את העיר ויספח אל צבאות צלח אלדין. כאשר נודעו תנאי השלום להשלטן חרה לו על הדבר הזה, אבל לא עלתה בידו, להפר עצתם. כבר ביום י”ב יולי עזבו צבאות המשלמים את העיר, והנוצרים נכנסו אליה בקול תרועה ושמחה. אז נאות גם צלח אלדין אל תנאי השלום, אשר מלא אחריהם. אחרי כן עזב עם צבאותיו את מקום תחנותו וישב אל פנים הארץ להכין כל הדרוש למלחמה, למען הגן על ירושלים מפני נוסעי הצלב.

כִּבוש עכו לא הביא תועלת רבה להנוצרים. תכף אחרי אשר נמסרה העיר בידי נוסעי הצלב קמו סכסוכים רבים בין מלך אנגליה ובין מלך פרנציה. מסבה זו עזבו צבאות פרנציה עוד בירח יולי את פלשתינה לשוב לארצם. המלך פיליפוס בעצמו ירד ביום ל"א יולי באניה לעבור בים דרך סוריה, אסיה הקטנה וממלכת יון עד איטליה, ומשם שב לארצו. ריכרד נשאר עם חיל האנגלים ויתר נוסעי הצלב, אשר נספחו על דגלו בפלשתינה, להלחם בצלח אלדין, למען הצל את העיר הקדושה מידו. בירח אויגוסט שלח להגיד לשלטן מצרים, כי ימהר לשלם את הסכום – מאתַים אלף דינרי זהב – אשר התחייב לתת לו כפר נפש חיל המצור אשר בעכו. וכאשר לא עלה ביד צלח אלדין לאסוף תכף ומיד את הסכום הגדול הזה לשלם במזומנים, התאכזר המלך ריכרד ויצו להמית את בני התערובות אשר בידו (יותר מאַלפּים איש) לפני שער עכו (כ' אוגוסט 1191). כאשר שמע צלח אלדין את דבר התועבה הזאת קפץ ידו מלשלם עוד את הכסף אשר אמר לתת, גם לא אבה לשלוח את הנוצרים הנשבים בידו חפשי. עם כל זה משל ברוחו ולא שלם לנוסעי הצלב כגמולם, כי לא המית את הנוצרים אשר בידו.

ביום כ"ג אוגוסט הגיחו צבאות נוסעי הצלב מעכו למלחמה על צלח אלדין; בפעם הזאת נגשו אל העיר אשקלון להלחם עליה. בירח ספטמבר הגיעו עד קרוב לארסוף, כי הלכו הנוצרים לאורך חוף הים, לבוא לאשקלון. שם התלקחה מלחמה (ביום ז' ספטמבר) בין הנוצרים ובין צבאות צלח אלדין. ותעז יד ריכרד על המשלמים, כי נלחמו נוסעי הצלב בגבורה נגד חיל השלטן; ותהי תשועה גדולה ביום ההוא להנוצרים. מארסוף עברו ויבואו ליפו, אשר נהפכה אז לתל שממה. שם נחו מעט להנפש מעמל הדרך. בינתים הלך צלח אלדין אל העיר אשקלון, ובראותו, כי לא יכול להגן עליה מפני הנוצרים, מהר להרוס את חומתה עד היסוד ולהחריב את כל העיר, לבל יתבצרו האויבים שמה. אז קמו נוסעי הצלב ויבנו את יפו, למען תמלא היא מחרבנה של אשקלון. מאז לא שמו נוסעי הצלב אל לבם להשלים את מפעלם בארץ הקדושה, וביחוד לעלות על ירושלים לקחתה מידי המשלמים, כי אם נשארו בעכו וביפו, אוכלים ושותים וחוגגים. ריכרד שלח חרש מלאכים אל צלח אלדין לדבר עמו לשלום, כי נכסף לשוב אל ארצו, יען באה לו השמועה, כי אחיו יוחנן מתנכל עליו להדיחהו מעל כסא מלכותו, והמלך פיליפוס מפרנציה נוסף גם הוא על אויבי ריכרד. וישלח צלח אלדין את אחיו הצעיר, מלך אלעדל, אל ריכרד לדבר עמו על אדות השלום. וימצא מלך אלעדל חן בעיני מלך אנגליה, ויציע לפניו כי יקח את אחותו, את יוחנה אלמנת מלך סיקיליה, לאשה, ואחיו צלח אלדין ימליך אותו על ירושלים, ובתנאי זה אמר ריכרד לעשות שלום עם השלטן ממצרים. צלח אלדין לא נעתר לדבר הזה, אבל עם כל זה הוסיף אחיו לבוא אל מחנה הנוצרים, לעשות שלום בין המשלמים ובין נוסעי הצלב. ואולם המלך ריכרד היה הפכפך בכל מעשיו. בראשית שנת 1192 חדל מלדבר עוד לשלום ויגיח עם צבאותיו לעלות על ירושלים; וילכו דרך רמלה לצד מזרח לבוא על העיר הקדושה. בדרך, בקרבת העיר בית נובח, נתאספו שרי החילות לטכס עצה בדבר, אם ראויה השעה לכך, לשים מצור על ירושלים בימות החורף. ויהי דבר האיטלקים לחדול כעת מזאת, יען בצרו המשלמים את החומה ולא בנקל ילכדו הנוצרים את העיר, וימות החורף אינם מסוגלים למלחמה כזאת. אמנם יעצו רוב השרים אחרת ובכל לבם השתוקקו להלחם על ירושלים בלי עכוב, אבל המלך הנמהר ברוחו שמע בקול האיטלקים ויאמר לשוב לעכו וליפו; גם החלו לבנות את הריסות העיר אשקלון, אשר עזבו המשלמים מפני נוסעי הצלב והיתה שממה בעת ההיא.

ימות החורף עברו על הנוצרים במריבות שונות. בראשית הקיץ אחרי חג הפסח באו שמועות מבהילות לריכרד, כי שונאיו באירופה חורשים עליו רעה ועוד מעט ישב אחיו על כסא המלוכה באנגליה. אז גמר ריכרד בדעתו לשוב לארצו, ואת הנהגת החיל מסר בידי הנסיך קונרד כעצת השרים והגדולים. ואולם קונרד נרצח חרש בעיר צור (ביום כ"ח אפריל 1192) וריכרד הוכרח להשאר בפלשתינה, עד שימצא איש כלבבו, אשר יפקיד אותו על חיל נוסעי הצלב. בירח מאי לכדו הנוצרים את העיר דרום על חוף הים, קרוב לאשקלון. בירח יוני שמו הנוצרים עוד הפעם את פניהם לירושלים ויעלו עליה לתפשה, ויבואו גם בפעם הזאת עד בית נובח, ויעמדו שמה שבועות מספר. רבים משרי החיל פחדו לגשת אל ירושלים ולשים עליה מצור ויעצו לפשוט על דמשק או על מצרים. המלך שמע בקולם ויאמר לשוב בדרך אשר בא, כאשר עשו כבר בימי החורף. אולם נוסעי הצלב קצפו על זאת קצף גדול וימאנו לשים המלחמה בארץ אחרת. באופן זה נשאר ריכרד קרח מכאן וקרח מכאן; ובסוף ירח יוני שב בדרך אשר בא לערי החוף, לשמחת השלטן צלח אלדין, אשר כבר חשב כי תתמסר ירושלים בידיהם4).

ריכרד נסה להשלים מחדש עם צלח אלדין, אבל בפעם הזאת אטם השלטן את אזנו לדבריו, יען נוכח כי חלק לב נוסעי הצלב, ולכן סר כחם. בסוף ירח יולי בא צלח אלדין ויצר על העיר יפו, אשר בנו הנוצרים מחדש, וילכדה, ויגש גם אל המגדל ללכדו, וחיל נוסעי הצלב נפוץ משם. ואולם כשמוע המלך ריכרד, אשר חנה אז בעכו, את הדבר הזה, ויאסוף את חילו ויבוא במהירות נפלאה אל יפו להציל אתה מיד צלח אלדין. במלחמה הזאת (בימים הראשונים לירח יולי) הראה מלך אנגליה עוד הפעם את גבורת ידו ואת אֹמץ רוחו, כי בראש חיל קטן נלחם בצלח אלדין ובצבאותיו הרבים ויכהו מכה רבה ויבריחהו מעל יפו. אז נכנע גם לב השלטן ויאמר להשלים עם ריכרד.

אוֶּלת ריכרד סלפה גם בפעם הזאת את דרכו, ואת אשר הועיל בחרבו הפסיד ברוחו הנמהרה. תנאי השלום, אשר הסכים להם מלך אנגליה, היו בכל פרטיהם לרעת נוסעי הצלב. משלטון צלח אלדין נשאר בירושלים ובכל פלשתינה, ורק ערי החוף עכו, יפו וצור נשארו בידי הנוצרים. את העיר אשקלון, אשר התחילו נוסעי הצלב לבנותה מחדש, אחרי אשר עזבוה צבאות צלח אלדין, הרסו עוד הפעם. הנוצרים, אשר נמצאו בשביה בידי המשלמים, נשארו בשבי ובבזה, וגם דגל הצלב הקדש, אשר שללו המשלמים ביום מפלת ירושלים, לא הוציאו מידם. הנוצרים חרקו שן לברית השלום הזה, כי עוד לפני שנה אמר צלח אלדין להשיב להם חלק גדול של ממלכת ירושלים וגם את עיר הבירה זולת המסגד אשר בנה עמר. ביחוד חרה להם באשר הוטל עליהם להרוס בידיהם את חומת העיר אשקלון. ואולם בסבת הפרוד, אשר היה ביניהם, קצרה ידם מעשות חיל וכל עמלם הרב עלה בתהו. כה היתה אחרית מסע הצלב השלישי, אשר הקיסר מגרמניה ושני מלכים גדולים עמדו בראשו, אבל לא הביא פרי ישוה להעמל והטורח הגדול ולאשר נדבו עמי אירופה בגופם ובממונם. נוסעי הצלב היו גבורים במלחמה, אבל חסרה להם עצה ותושיה לנהל את עסקיהם בדעת ובתבונה; גם נכלי הביצנטינים ומזמתם הרבה היו בעוכרי נפשם. בסוף מסע-הצלב נשאר להנוצרי בסוריה רק שריד מעט, וגם שם לא הונח להם מדברי ריב וסכסוכים שונים, אשר עברו בין שרי החיל.

ריכרד שב ביום התשיעי לירח אקטבר אל ארצו ומולדתו. ואולם בינתים נדח מכסאו על ידי אחיו יוחנן, גם המלך פיליפוס מפרנציה וגם הקיסר הינריך הששי מגרמניה (בן פרידריך ברברוסה) היו לו לאויבים. ככה הלך ריכרד בשובו לאירופה נע ונד מעיר לעיר וממדינה למדינה, מתחפש בכל מקום בואו, מפחדו פן יפול בידי אויביו בנפש. לבסוף חלה בעיר אירדברג הסמוכה לוינה ונתפש בידי הדוכס ליאופולד (כ"א דצמבר 1192), אשר הוביל אותו אל מגדל דירנשטין וישם אותו שם במשמר. אחרי כן מכרהו אל הקיסר הינריך במחיר חמשים אלף מרק כסף (לערך שני מיליון מרק במטבע גרמנית כעת). הקיסר עכבהו במשמר עד שנת 1194, כי אחי ריכרד (המלך יוחנן, אשר נקרא אחר כן מלך “בלי ארץ”) והמלך פיליפוס מפרנציה הסיתו את הקיסר בריכרד שנוא נפשם. ואולם סוף סוף זכר האפיפיור את השבועה, אשר נשבע לכל נוסעי הצלב, כי שליחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, ויאֶץ בהקיסר לשלח את ריכרד חפשי. ביום הרביעי לירח פברואר עזב ריכרד את מאסרו, אחרי אשר שלם מאה וחמשים אלף מרק כסף (כששה מיליון מרק במטבע גרמנית) וישב לארצו ולמולדתו. שם קבלוהו בני עמו בכבוד גדול וברב חבה. ואולם ימיו האחרונים עברו עליו במלחמות שונות, אשר נלחם עם אויביו מסביב. וימת ביום ו' אפריל שנת 1199 בן ארבעים ושתים שנה.

 

יד: כבוש ביצנץ ע"י נוסעי הצלב.    🔗

מצב הענינים בסוריה אחרי תום מסע הצלב השלישי. מות צלח אלדין. תכונת רוחו ומעשה תקפו וגבורתו. ממלכתו נקרעה אחרי מותו לקרעים. מלך אלעדל אחי צלח אלדין מאחד את הקרעים. התעוררות חדשה בגרמניה. הקיסר הינריך הששי. המהומות בביצנץ. אחרית הקיסר יצחק אנגילוס. הקיסר אלקסיוס השלישי. נוסעי הצלב מתאספים באיטליה. הגרמנים באים לעכו. הינריך משמפניה “מלך בירושלים”. מותו. אמלריך השני. המלחמות בפלשתינה. הנוצרים לוכדים את ברותי. מות הקיסר הינריך הששי פתאם. התעוררות חדשה. האפיפיור אינוקינטו השלישי. נוסעי הצלב נאספים בויניציה. הינריקו דנדולו. שנאתו להביצנטינים. הוא מסב את המלחמה על ממלכת ביצנץ. בן יצחק אנגילוס נמלט לאיטליה. הוא כורת ברית עם נוסעי הצלב נגד אלקסיוס השלישי. האפיפיור מתנגד לזאת. נוסעי הצלב לא שמעו לקולו. הם עולים על ביצנץ. מצב הענינים בקונסטנטינופול. העיר באה במצור לפני נוסעי הצלב. כבוש קונסטנטינופול. אלקסיוס הרביעי. הוא מפיר בריתו עם נוסעי הצלב. עבדיו קשרו עליו. אלקסיוס החמישי. קונסטנטינופול באה עוד הפעם במצור. כבוש העיר. נוסעי הצלב מכונים מטבח לאנשי ביצנץ. ממלכת ביצנץ בידי בנוצרים הלטינים.

כאשר עזב ריכרד את פלשתינה שקטה הארץ ממלחמה. צלח אלדין נשאר בפלשתינה ובסוריה ויתן אל לבו לרפא את הריסות המדינות האלה ולבנות את חרבותיהן; הוא עבר מעיר לעיר, וישקד על תקנתן, להטיב מצבן ולחזק את בדקן; כי שׂם לבו לכונן כסאו בצדק ומישרים, להרים קרן הדעת והתבונה, להרבות חרשת המעשה וכל מלאכת מחשבת. ואולם הוא לא האריך ימים אחרי תום המלחמה, כי בהיותו בעיר דמשק בראשית שנת 1193 חלה את חליו, אשר מת בו ביום השלישי לירח מַרט בן חמשים ושש שנה. הוא זכה לשם טוב לא רק בעולם האִסלאם, כי אם גם בהסטוריה האנושית בכלל, כאחד האנשים היותר מצוינים בתולדות העמים; הוא הצטיין ברוח אֹמץ וגבורה, בישרת לבו ובמדת טובו, גם בשאר רוח ויתרון הבשר באופן נפלא עד מאד. אמנם מספרים גם את מעשה תקפו וגבורתו, כי לפעמים התאכזר על אויביו, אשר נפלו בידו, ואולם עלינו לדין את האיש הזה לפי מקומו וזמנו, ואין ספק בדבר כי עלה במדות טובות, ובפרט במדת החמלה והחנינה, על נוסעי הצלב אשר נלחמו בו. על פי הרוב חמל גם על הנוצרים, וכאשר הרגו הללו את המשלמים הנשבים בידיהם לא מדד להם כמדתם, כאשר כבר ספרנו למעלה. מדרכו היה להטיב עם כל אדם ולהסביר פנים אל כל איש הבא בצל קורתו. בתולדות האסלאם רשום שמו לתהלה ולתפארה, כאחד הגבורים המצוינים בגבורה ובמועצות ודעת יחד, ובכמה פרטים נדמה אל הכליף הגדול עמר בן חטאב, אשר ידיו כוננו את ממשלת האסלאם.

אחרי מות צלח אלדין נקרעה ממלכתו לגזרים. הוא הניח אחריו שבעה עשר בנים, אשר חלקו את מדינות מלכותו ביניהם, וגם אחיו הצעיר מַלִך אלעדל ירש אתם בנחלה. אלאפצ’אל בנו בכורו ירש את התאר “שלטן” ואת נגב סוריה עם חלק ממדינות ארם, וימלוך בדמשק; בארם-צובה משל בנו אלזהיר, ובמצרים משל אלעזיז; יתר מדינות הממלכה הזאת חלקו בין בני צלח אלדין הנותרים ובין אחיו מַלִך. ואולם לא ארכו הימים והנה פרץ ריב בין בני צלח אלדין, ולבסוף הודחו רבים מכסאם וכל המדינות (מצרים, פלשתינה, סוריה, ארם וחלק ממדינת ערב) התאחדו תחת שבט מלך אלעדל אחי צלח אלדין, ותכון מלכותו מאד.

ולהנוצרים עוד נשאר ניר בפלשתינה ובסוריה. בערי החוף צור ויפו משל הנסיך הינריך משמפניה, אשר נתנו לו גם תאר “מלך בירושלים”. גם באנטיוכיה ובטריפוליס מלכו עוד בוהימונד השלישי ובנו. בפלשתינה נשארו הנוצרים על פי דברי הברית אשר כרתו עם צלח אלדין; ואולם באנטיוכיה ובטריפוליס היו הדברים יגעים מאד, ורק כל הימים אשר נלחמו בני צלח אלדין איש באחיו הונח להם. מעת אשר תפש אחי צלח אלדין את הממשלה על כל מדינות סוריה הורע מצבם מאד, ועיניהם היו צופיות אל עזר אחיהם אשר באירופה, אשר זה שלש פעמים נסו כבר להקים ניר לממשלת הנוצרים בארץ הקדם.

אם כי לא הצליחו הנוצרים עד הנה במלחמתם עם המשלמים וכל עמלם הרב נשאר מעל, כי רק ערים אחדות על חוף הים הגדול קמו להם לנחלה, בכל זאת עוד לא רפתה רוחם ועוד חזקה התשוקה בלב רבים מהנוצרים שבמערב לעלות למלחמה על בני דת האסלאם, לקחת את הארץ הקדושה מידם. בסוף שנות המאה הי"ב עמד הקיסר הינריך הששי מגרמניה בראש התנועה הדתית הזאת. הינריך הששי, בן פרידריך הראשון, אשר טבע בנהר לא הרחק מסקיליה, היה בזמנו מלך אדיר, אשר עמים רבם תכו לרגליו. אז נתן אל לבו להשלים את המפעל הגדול, אשר עליו מסר אביו את נפשו, לפדות את ירושלים מידי אויבי הדת הנוצרית. ואולם טרם אמר להחל בדבר הזה נשא נפשו אל מפעל אחר, היינו לשלם להביצנטינים כפועל כפם, את אשר צררו לנוסעי הצלב בנכליהם הרבים. בעת ההיא משל עוד הנבל יצחק אנגילוס בביצנץ, והקיסר הינריך הששי השתוקק לשלם לו גמולו בראשו, כי בעיקר הענין היה הוא האשם בדבר, כי לא הביא מסע הצלב השלישי שום תועלת.

עוד הקיסר היריך הששי חושב מחשבות בדבר ממלכת ביצנץ, והנה באה השמועה כי מרדו בני ארצו במושל ביצנץ. בראש אלו, אשר קמו עליו, היה אחיו אלקסיוס; המורדים תפשו את הקיסר ויעַורו את עיניו, ואחרי כן שמו עליו ועל בנו הקטן משמר בארמונו (ח' אפריל 1195), ואחיו מלך תחתיו בשם אלקסיוס השלישי. הקיסר הינריך הששי מגרמניה הודיע להקיסר החדש בביצנץ, כי איריני בת יצחק אנגילוס היא בפלירמו ולה משפט המלוכה; ויבהל אלקסיוס, ויאמר לכפר את פני מושל גרמניה בדורנות, בסכומים גדולים ועצומים אשר אסף “ונדב” לטובת מסע הצלב, שעלה בדעת הקיסר לחדש בימים ההם.

בראשית הקיץ שנת 1195 החל הקיסר הינריך לעשות הכנות גדולות לצרכי מסע הצלב הרביעי. ביום האחרון לירח מאי נאספו שרים רבים ונכבדים בבית התפלה אשר בעיר בארי (באיטליה). אחרי הדרשה תפר הקיסר את אות הצלב על בגדו, ורבים מהשרים מהרו לעשות כמהו; אחר כך העביר הקיסר קול בכל מלכותו: מי אשר ידבנו לבו לצאת למלחמת מצוה נגד המשלמים בארץ הקדושה יספח אל דגלו, והוא יספיק לכל החיל הרב ביד נדיבה. בימות הקיץ עבר בכל מדינות גרמניה, להלהיב את הלבבות למסע הצלב החדש; בחורף נועדו שרי גרמניה פעמים רבות להועץ על אדות המפעל הכביר הזה; ובירח דצמבר שנת 1195 בא הקיסר לעיר וירמשה. שם נועדו בבית התפלה, והקיסר בעצמו קבל בכל יום ויום את הנאספים, אשר באו להלָות על חיל נוסעי הצלב. בחורף שנת 1196 (מאה שנה אחרי מסע הצלב הראשון) עזבו גדודים רבים את מדינות גרמניה וילכו לאפוליה, ושם ירדו באניות לבוא לסוריה. בירח מרט שנת 1197 עזבו שלשים אניות את חוף אפוליה, להוביל את נוסעי הצלב לסוריה. בימי הקיץ שנת 1197 נאספו כששים אלף נוסעי הצלב באפוליה; מלבד אלו באו אל חוף מיסינה ארבעים וארבע אניות נושאות אנשי צבא, אשר התנדבו להלחם בפלשתינה. ביום השמיני לירח ספטמבר עזבו האניות את החוף לבוא לסוריה; עשרים ושתים אניות הגיעו כבר ביום כ"ב ספטמבר אל חוף עכו, והנשארים הלכו בתחלה לקפרוס ומשם באו גם הם לעכו.

נוסעי הצלב מגרמניה, אשר באו לפלשתינה בראשית הקיץ שנת 1197, לא מצאו שם את אשר קותה נפשם. הנוצרים בערי החוף, רובם ממדינת פרנציה, לא אבו לתמוך בידם, כי היתה עינם צרה באורחים החדשים. נוסעי הצלב לא ידעו להבליג ברוחם עד אשר יבוא החיל הגדול אחריהם, כי אם נסו להלחם בהמשלמים בלי עזרת זולתם. בירח אוגוסט בא השלטן מַלִך, אחי צלח אלדין, בראש חיל גדול לפני שערי העיר יפו וילכד את המבצר בסערות מלחמה, ואת הנוצרים אשר בעיר הכה לפי חרב, בין הנופלים היו גם נוסעי הצלב מגרמניה במספר לא רב. ימים אחדים אחרי כן נפל הינריך משמפניה, המושל בערי החוף, בעד החלון וימת (י' ספטמבר 1197). הגרמנים מהרו לבחור באמלריך מלך קפרוס לנגיד עליהם ויכתירו אותו בשם “מלך ירושלים”. על זאת קצפו בני פרנציה, ויעזבו את פלשתינה וישובו אל ארצם.

אז עלו נוסעי הצלב על העיר ברותי למלחמה, כי המבצר הזה הוא באמצע הדרך בין עכו וצור מצד אחד ובין טריפוליס ואנטיוכיה מצד השני, לכן אמרו בלבם ללכוד את המבצר הזה, לבלי יהיה להם למפגע בדרכם מן ממלכת הנוצרים אשר בפלשתינה אל זו אשר בסוריה. נוסעי הצלב עברו דרך צדון, אשר אותה עזבו כבר צבאות המשלמים בימי צלח אלדין ואת חומותיה הרסו, וילכו לבוא על ברותי. טרם הגיעו שמה הרס מַלך את חומת העיר, מבלתי יכולת להגן עליה, ורק במגדלה שם חיל למשמר; ואולם הוא הלך עם חילו לקדם את פני הנוצרים בדרכם. בליל כ“ד אקטבר נפגשו המשלמים בחיל נוסעי הצלב, ויסתערו המשלמים עליהם בחמה שפוכה; ואולם הנוצרים עמדו על מקומם וילחמו בחרף נפש עם אויביהם ויגברו עליהם. ביום המחרת באו על העיר ברותי, אשר עזבוה המשלמים, ואחרי כן צרו על המגדל אשר בתוך העיר וילכדו אותו; בברותי נתנו כתר מלכות על ראש אמלריך, וישמחו בו שמחה גדולה עד מאד, וגם הנוצרים מאנטיוכיה באו לשמוח עמהם. אחר כך לכדו בני אנטיוכיה את גבלה ואת לודקיה, אשר עזבו המשלמים מפניהם, ויבואו על הערים בטח. אמלריך ובוהימונד השלישי מושל אנטיוכיה גמרו ביניהם להיות בעצה אחת, להלחם באויביהם ולקחת את ירושלים מידם. ואולם עוד הם מכינים עצמם למלחמה על ירושלים, והנה שמועה מבהילה באה להם ממרחק: הקיסר הינריך הששי מת ביום כ”ח ספטמבר, והוא בן שלשים ושתים שנה במותו; לשמועה הרעה הזאת רפו כל ידים ונמס כל לב. בסוף החורף שנת 1198 שבו נוסעי הצלב אל ארצם.

אחרי מות הקיסר הינריך הששי היה האפיפיור אינוקינטו השלישי (אשר משחוהו הכהנים לנשיא הדת הקתולית ביום השמיני לירח יאנואר שנת 1198) רוח החיה באופני ההתעוררות הדתית הזאת. אינוקינטו השלישי היה איש צעיר לימים ומלא כח עלומים (בן שלשים ושבע שנה) בעלותו על כסא האפיפיורים. ויעבר האפיפיור קול בכל העמים הנוצרים, כי יקומו לעזרת אחיהם אשר בארץ הקדושה; ומלאכים שלח אינוקינטו בכל ארצות אירופה, להעיר את הלבבות למסע הצלב. בין המטיפים האלה הצטַין ביחוד הנזיר פולקו מפרנציה, אשר ברוח קנאתו והתלהבותו הדתית עבר מעיר לעיר לדרוש ברבים על דבר מסע הצלב, ובדברים דולקים הצית בלבות שומעיו את אש הקנאה לדתם נגד המשלמים המחללים את הקדש בפלשתינה. אנשים לאלפים ולרבבות נהרו לשמוע את דרשותיו, ובכל מקום בואו אסף המון רב אל דגל נוסעי הצלב. ביחוד רבו הפעם המתנדבים לעלות לפלשתינה בערי פרנציה ואיטליה; בסוף שנת 1199 כבר נספחו רבים אל החיל הזה, וגם שרים רבים ונכבדים התיצבו בראש עולי הרגל. בשנת 1200 נועדו יחד לבחור להם נגיד ושר, ויבחרו בהנסיך טיבו משמפניה, איש צעיר לימים ומלא רוח גבורה, להיות עליהם לראש ומפקד צבאות המלחמה; אחרי כן שלחו מלאכים אל ממשלת ויניציה לבקש ממנה, כי תעביר את נוסעי הצלב באניות לארץ מצרים, כי היה בדעתם אז להחל את המלחמה בארץ הזאת, להכניע שם את גאון השלטן. ממשלת ויניציה נאותה להעביר באניותיה שלשים ושלשה אלף וחמש מאות נוסעי הצלב ( מהם ארבעת אלפים וחמש מאות פרשים רוכבים על סוסים ותשעת אלפים נושאי כליהם, גם כן רוכבים) אל חוף מצרים, גם להספיק כל צרכי המלחמה ומזון במשך שנה תמימה לכל החיל הזה; בשכר זה הבטיחו נוסעי הצלב לשלם לאנשי השררה בויניציה סכום שמונים וחמשת אלפים מרק כסף (לערך שלשה מיליון ורביעית המיליון מרק במטבע גרמנית), ואת המדינות, אשר יכבשו נוסעי הצלב, יחלקו עם בני ויניציה חלק כחלק. האפיפיור נדרש לקיים את דברי האמנה האת, אשר כרתו ביניהם.

באופן זה הוכן הכל למלחמה נגד אויבי הדת הנוצרית, ואולם אנשי השררה אשר בויניציה הפכו בערמתם את פני הדבר מוּל ממלכת ביצנץ. בני המדינה הזאת סחרו אל ממלכת מצרים ושלום היה אז ביניהם ובין השלטן; וירע בעיניהם, כי נחלצו הנוצרים לצבא על הארץ הזאת, יען כי על ידי המלחמה ישבת מסחרם. לעומת זאת שררה אז איבה בין השררה אשר בויניציה ובין ממלכת ביצנץ; בראש השררה עמד אז הנשיא הינריקו דנדולו, איש זקן מאד, אשר כבר עברו עליו יותר מתשעים שנה. הוא היה בשנת 1172 ציר ממשלת ויניציה בקונסטנטינופול, ובסבת הקיסר עמנואל, אשר משל בימים ההם, התנפל ההמון בעיר הבירה על בני ויניציה, אשר גרו שמה, גם דנדולו סבל הרבה מתגרת ידי ההמון, ומני אז כהו עיניו מן המכות שהכו אותו בני האספסוף אשר התגודדו עליו. דנדולו שמר את הדבר בלבו, ויאמר להנקם כעת בהביצנטינים על זדון לבם ועל מעלליהם הרעים; הוא הסב בערמה להסיר את לב נוסעי הצלב מלהלחם עם המשלמים ולהסית אותם בממלכת ביצנץ. אמנם האפיפיור השתדל להפר את מחשבתו, כי נאות לקיים את דברי הברית בין נוסעי הצלב ובין השררה אשר בויניציה, רק בתנאי כי לא תהיינה פני המלחמה מועדות נגד עם נוצרי, יהיה מי שיהיה. ואולם ממשלת ויניציה השיבה אותו דבר, כי לא תכרות ברית על תנאי, כי הכל לפי צורך המקום והשעה. ולמרות כל ההפצרות והפתויים מצד האב הקדוש ברומה עמדו שרי ויניציה על דעתם, לבלי לבטל בשום אופן את רצונם מפני רצון האפיפיור.

עוד בני ויניציה נדונים עם האפיפיור על הדבר הזה, והנה מקרה אחד רב העלילה הסב את הדבר לטובתם. אלקסיוס בן הקיסר יצחק אנגילוס, אשר אותו תפסו הקושרים ועִורו את עיניו, ברח בעזרת בני פיסא, אשר גרו אז בבירת ביצנץ, ממאסרו ויבוא לאיטליה (בקיץ שנת 1201). שם פנה אל האפיפיור בבקשתו, כי יבוא לעזרתו נגד דודו אלקסיוס השלישי, אשר קשר על אביו ויירש את כסאו; ואולם האפיפיור מֵאן להתערב בריב הזה מטעמים שונים. אז עזב אלקסיוּס את איטליה וילך לגרמניה אל המלך פיליפוס אחי הקיסר הינריך הששי, אשר לקח לאשה את איריני בת יצחק אנגילוס ואחות אלקסיוס הצעיר; ויעָתר פיליפוס לבקשת אלקסיוס, כי אמר לנקום את נקמת חותנו מאת אויבו, הוא אחיו הקיסר אלקסיוס השלישי. ובימים ההם מת הקונדי טיבו, אשר אותו שמו נוסעי הצלב עליהם לראש ולשר, ובמקומו בחרו בבוניפַציוס ממונטפירט. אליו שלח המלך מלאכים לבקשהו בשמו, כי ישים פניו לביצנץ לגרש את אלקסיוס השלישי משם. בוניפציוס היה אוהבו של המלך פיליפוס, ושמע בעצתו; לכן נתן ידו אל דנדולו, לעלות למלחמה על ממלכת ביצנץ. הישיש דנדולו בעצמו התנדב להלָות על חיל נוסעי הצלב; הזקן הזה הראה במלחמה זו בַּחרות ורוח גבורה כאיש צעיר ומלא כח עלומים.

בקיץ שנת 1202 נהרו אל חופי איטליה נוסעי הצלב לאלפים ולרבבות מכל עבר ופנה, ביחוד מפרנציה, מאיטליה ומגרמניה. ואולם רוב הבאים היו דלים ואביונים, כי העשירים לא נספחו הפעם אל מסע הצלב; מסבה זו קצרה יד הנוסעים לשלם את הסכום הרב, אשר התחייבו לתת לממשלת ויניציה בשכר האניות. אז הציע דנדולו לפניהם עצה אחרת: כי יעלו בתחלה על העיר צארא (אשר במדינת דלמטיה ) למלחמה, כי הציקו בני העיר הזאת מאד לבני ויניציה וארבו לאניות מסחרם בדרך; ומן השלל אשר יפול בידיהם ישלמו אחר כך את חובם לממשלת ויניציה. ויאותו רוב נוסעי הצלב אל הדבר הזה. וביום העשירי לירח נובמבר באו על העיר צארא וילכדו אותה, אחרי אשר צרו עליה ארבעה עשר יום.

האפיפיור אינוקינטו שמע את הדבר, וירע בעיניו מאד. בחמתו הטיל עונש חרם על כל נוסעי הצלב, אשר תחת לעלות למלחמה על אויבי הדת הנוצרית, הם נלחמים באחיהם הנוצרים. שרי החילות הצטדקו לפני ציר האפיפיור, אשר בא ליסר אותם על משובתם, כי באונס ועל פי ההכרח עשו מה שעשו, כי אי אפשר להם לשלם חובם להשררה אשר בויניציה ולכן שמעו בקול דנדולו לכל אשר צום. אז הסיר האפיפיור את עונש החרם מעל נוסעי הצלב ויעביר עונם, אבל על דנדולו ועל כל אנשי השררה הטיל את העונש הזה. דנדולו וחבריו לא קמו ולא זעו מפני עונש החרם, ויוסיפו להכין כל הנצרך למלחמה על ביצנץ; רוב נוסעי הצלב הלכו אחרי עצתם, כי קוו להתעשר בביצנץ על ידי השלל הרב אשר יפול בידם. המלך פיליפוס הבטיח להם סכום מאתַים אלף מרק כסף (יותר משמונה מיליון מרק במטבע גרמנית), אם יעזרו לאחי אשתו במלחמתו נגד דודו; גם אלקסיוס הבטיחם מצדו, כי יעזור להם אחר כך במלחמתם נגד השלטן במצרים, אם יושיבו אותו על כסא אביו. ויחזקו דברי מלאכי פיליפוס, אשר שלח אל מחנה נוסעי הצלב, על שרי החיל ויסכימו כלם לעצת דנדולו, להלחם בתחלה על ממלכת ביצנץ. גם ההגמונים, אשר היו במחנה, הסכימו להם ויהסו את העם, אשר עוד לא נחה רוחו בכל אלה. בירח מאי שנת 1203 עזבו צבאות נוסעי הצלב, כארבעים אלף איש במספר, את איטליה לבוא על בירת ביצנץ. מפַקד צבא המלחמה היה הישיש דנדולו.

בעיר קונסטנטינופול היו אז כל הענינים יגעים מאד. הקיסר אלקסיוס השלישי, אשר משל אחרי אחיו יצחק אנגילוס, היה איש פחות, נבזה וחדל אישים, אשר לא ידע לעצור בעם גדול; אשתו איפֿרוסיני, אשת הזמה ונצורת הלב, נהגה כל עניני הממשלה כחפצה, בעת אשר הלך בעלה אחרי מראה עיניו ואחרי שרירות לבו. הממשלה הכבידה את עול המסים על העם ותפשט עורו מעל עצמותיו; על זאת חרה אף העם, ובכמה מדינות מרדו בהקיסר. באירופה קמו הבולגרים על ממלכת ביצנץ ויפשטו במדינת תרקיה ומקדוניה ויבואו קרוב לעיר הבירה. כל זה נודע לדנדולו, ולכן חשב לעלות על קונסטנטינופול בראש צבאותיו וללכדה.

בימים האחרונים לירח יולי באו אניות נוסעי הצלב אל לשון ים בוספורוס ויעמדו אל חוף שקוטרי אשר באסיה (היא כעת אחד המגרָשים אשר לקונסטנטינופול). ויבהל הקיסר אלקסיוס מאד ויאמר לכפר פני נוסעי הצלב בדורון ומנחה, ואולם דנדולו לא שעה אל מנחתו, וביום החמשי לירח יולי הגיח חילו על מגרש העיר פירה. ביום שלאחריו פרצו להן אניות נוסעי הצלב דרך בים בוספורוס, ויבואו עד לפני העיר פנימה; מעבר השני הגיחו צבאות דנדולו על חומת קונסטנטינופול, והמלחמה נפוצה עד יום י“ז יולי; ביום ההוא פרצו האיטלקים פרץ בחומת העיר ויבואו אל תוכה. אז ברח הקיסר וימלט אל מדינת תרקיה, אחרי אשר לקח מאוצר המלוכה זהב ואבנים טובות וכל כלי חמדה. ביום י”ח יולי הוציאו את הקיסר העור יצחק אנגילוס ממאסרו וימליכוהו שנית ברב המון חוגג. הקיסר קיים את כל תנאי הברית, אשר הותנה בין נוסעי הצלב ובין בנו; אז עזבו את העיר וישובו לפירה, לחכות עד אשר ישלם להם הקיסר את סכום הכסף, אשר התחייב לתת להם.

ואולם ימי השלום בין הביצנטינים ובין נוסעי הצלב לא ארכו. הקיסר לא מלא אחרי תנאי הברית, כי אזלת ידו לאסוף את הסכום מאַתים אלף מרק כסף לתת להם. ברוב עמל אסף חצי הסכום הזה, לשלם את חובו במקצת, אבל בזה לא נחה רוח נוסעי הצלב, ויעמדו בפירה עד אשר ישלם להם הקיסר את הנותר. הדבר הזה הכעיס מאד את הביצנטינים, כי היטב חרה להם לראות את הזרים מושלים בהם; ואולם אלקסיוס בן הקיסר יצחק אנגילוס הרגיע את רוח בני עירו, כי פחד עוד מפני דודו אלקסיוס השלישי, אשר אסף את חילו במדינת תרקיה ומקדוניה ויאמר לשוב לקונסטנטינופול. אז בקש אלקסיוס הרביעי מאת נוסעי הצלב כי יהיו בעזרתו, לגרש את המתקוממים עליו, ויעָתרו נוסעי הצלב לבקשתו ויעברו עמו במדינות ביצנץ, לכבוש את כל הערים והמדינות, אשר מרדו בהקיסר. בראשית החורף שנת 1203 שב אלקסיוס לקונסטנטינופול, אחרי אשר עשה נקמות באויביו. אז גבה לבו, ויאמר לפרוק עול נוסעי הצלב מעל צוארו.

ונוסעי הצלב נשו עוד בהקיסר הצעיר סכום כסף, אשר התחייב לתת להם. מלבד זאת הבטיחם אלקסיוס הרביעי, כי אחרי אשר יגרש את דודו ישתדל כי תסור הכנסיה הביצנטינית למשמעת האפיפיור ברומה; וגם את התנאי הזה לא מלא הקיסר הצעיר, יען נוכח חיש מהר, כי דבר כזה יהיה למורת רוח לכל עמו. ככה הפיר אלקסיוס את בריתו עם נוסעי הצלב, וכאשר דרשו ממנו כי ישלם להם את חובו, השיב פניהם ריקם. דנדולו נסה עוד להטות את לבו כי יקיים הבטחתו, ואולם בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת, קרא בחמתו לאלקסיוס: “בן מביש ומחפיר! מאשפתות הרימותי אותך למלוך ואל אשפתך תשוב!” בירח נובמבר שנת 1203 קמה מחדש המלחמה בין נוסעי הצלב ובין הביצנטינים.

מסבת ימות הגשמים לא עצרו נוסעי הצלב כח לשים תכף מצור על קונסטנטינופול, ויתבצרו במחניהם ויחכו לקראת ימי הקיץ; ובין כך פשטו על הערים והכפרים מסביב לשלול שלל ולהצטייד במחניהם. אמנם נסו הביצנטינים כפעם בפעם לפרוץ אל מחנה נוסעי הצלב או להצית אש באניותיהם, ואולם דנדולו והנסיך בוניפציוס, מפקדי צבא המלחמה והאניות, קדמו את פניהם, וילאו הביצנטינים להלחם על אויביהם. בראשית שנת 1204 קמה מרידה בעיר קונסטנטינופול, כי קצו יושבי העיר שנית בממשלת שני הקיסרים, יצחק אנגילוס ואלקסיוס, אשר לא ידעו לעצור בעם. ביום כ"ה יאנואר נועדו על ארמון הקיסר וילחמו עליו שלשת ימים; למראה הדבר הזה נבהל אלקסיוס וישלח מלאכים אל נוסעי הצלב, אשר עמדו בפירה, כי ימהרו לבוא לעזרתו מפני המורדים הקמים עליו. אז קם איש אחד ושמו אלקסיוס דוקס מורצופלוס ויאסוף אליו את כל העם המתפרצים מפני אדוניהם, וילכדו את ארמון הקיסר; יצחק אנגילוס מת פתאם מרוב הפחד, אשר נפל עליו לרגלי המהומות הרבות, ואת בנו אלקסיוס המיתו, וימלוך ראש הקושרים תחתיו בשם אלקסיוס החמישי.

הקיסר החדש היה איש בעל רוח כביר וגבור חיל. תכף אחרי עלותו לכסא שלח להגיד לנוסעי הצלב, כי ישובו מעל העיר, וארוכה נתן להם שמונה ימים לעזוב את ממלכת ביצנץ כלה; את מכסת הכסף, אשר הם נושים בהביצנטינים, לא יתן להם, כי איננו צריך לא לעזרתם ולא לעצתם. נוסעי הצלב נועצו בדבר וימצאו, כי אי אפשר להם לשוב עוד מעל קונסטנטינופול, יען כי בנפשם הוא. הם ידעו, כי אם ישובו אל גבול הארץ, יתנפלו הביצנטינים עליהם בדרך, כי גדלה אז שנאת יושבי הארץ אליהם; מטעם זה גמרו ביניהם לשים בפעם השנית מצור על קונסטנטינופול ללכדה, ויעבור עליהם מה; אז החלה המלחמה בין נוסעי הצלב ובין הקיסר החדש אלקסיוס החמישי. בימים ההם שלחו נוסעי הצלב מתוכם אלף איש אל העיר פיליה, אשר על חוף הים השחור, ויתנפלו האנשים על העיר הזאת היושבת לבטח ויבוזו שלל רב; בשובם אל אחיהם נפל עליהם הקיסר, אשר יצא בראש גדוד גדול לקראתם. ואולם אם כי מעטים היו לעומת צבאות הביצנטינים, עמדו נוסעי הצלב על נפשם בגבורה נפלאה ויכו את הביצנטינים מכה רבה; וינוסו הביצנטינים מפניהם, וגם הקיסר בעצמו נפצע במלחמה. מאז לא ערב אלקסיוס עוד את לבו להתגרות מלחמה בנוסעי הצלב, אחרי אשר נוכח כי גבורים הם, מלומדי מלחמה, ולבם כלב הארי. וישם אלקסיוס אל לבו להתבצר בעיר הבירה ולראות איך יפול דבר.

ותבוא העיר קונסטנטינופול במצור עד יום י"ב אפריל שנת 1204; ביום ההוא הבקעה העיר ונוסעי הצלב פרצו אל תוכה, וביום המחרת נלכדה העיר כלה. רַבּי המלוכה ברחו על נפשם לעיר ניקיה, ואולם עם הארץ היה למשסה בידי הלוכדים, אשר הרגו ולא חמלו ויכינו מטבח להמון אדם רב, נער וזקן, איש ואשה, בחור ובתולה, ושללם בזזו. אמנם נסו שרי החילות לעמוד בפרץ ולמנוע את גדודיהם מבוא בדמים, אבל צבאות החיל, אשר נלחמו ימים רבים על קונסטנטינופול עד רדתה ושכר לא היה לעמלם, לא שמו מעצור לרוחם, ומבלי שמוע בקול שרי החיל שטפו ויעברו בחצות העיר לפרוע בה פרעות. המהומות ברחובות קריה נמשכו ימים אחדים; נוסעי הצלב הציתו בחמתם אש בבתי העיר ויהרגו את כל הנופל בידם בלי חמלה; מרוב חלל וכבד פגר לא יכלו לעבור ברחוב. כחיות טורפות התראו הלוכדים בחומת העיר העליזה הזאת; מבין זרועות בעליהן חטפו את הנשים ומבין זרועות האמהות חטפו את בנותיהן הבתולות אשר ענו, את הגברים הרגו בחרב ואת הטף מכרו בשביה; את שלל העיר בזזו להם, ואת אשר לא לקחו עמהם הרסו וינפצו או שרפו באש. ביחוד הצטינו בתועבות האלה האיטלקים עזי הנפש, גרי העיר מלפנים, אשר זכרו לתושביה את אשר עוללו להם אז, בעת אשר עמדה קונסטנטינופול על תלה ולא שמעו קול נוגש. לפנים לחצו אותם יושבי העיר; ועתה הנה נקמו מהם נקמתם וישיבו להם כגמולם.

ככה נגדעה קרן ביצנץ בפעם הזאת. חזון הסטורי נפלא מאד יראה נגד עינינו; הביצנטינים, אשר עוד רב היה חילם באחרית שנות המאה הי"א, פחדו מפני גבורת הסלדשוקים, וישלחו מלאכים למערב אירופה אל אחיהם הנוצרים לבקש מהם עזרה בצרה. ואולם טרם נפלה ביצנץ בידי המשלמים לכדוה נוסעי הצלב ויעשו בה שמות; גם הסלדשוקים לא הרבו להרע לממלכת ביצנץ כאשר הרעו לה נוסעי הצלב כאשר גברה ידם במלחמה, ולא זכרו ברית אחים.

 

טו: ממשלת הלטינים בביצנץ ואחריתה    🔗

ממלכת ביצנץ נחלקה לשתים. הקיסר בלדוין הראשון. המלך בוניפציוס מתיסלוניקי. אחרית הקיסרים אלקסיוס השלישי ואלקסיוס החמישי. הסכסוכים בין בלדוין ובוניפציוס. דנדולו מפשר ביניהם. המלך יוחנן מבולגריה קם על נוסעי הצלב. נצחון הבולגרים. הקיסר בלדוין נשבה במלחמה. מות דנדולו. הינריך הראשון קיסר ביצנץ. הוא מתפשר עם הביצנטינים. בוניפציוס מתחתן בהקיסר הינריך. מלחמת הבולגרים נגדם. יוחנן מבולגריה הומת בידי עבדיו. תיאודור לסקריס קיסר בניקיה. הינריך משלים עמו. מות הקיסר הינריך. אלמנתו יולנטי. מותה. הקיסר הצעיר רובירטו. מות הקיסר תיאודור לסקריס. יוחנן דוכס וטציס. מות רובירטו. הקיסר בלדוין השני. השר יוחנן מבריאן. יוחנן דוקס וטציס נלחם בהלטינים בביצנץ. בלדוין השני הולך לאירופה לבקש עזרה. מות יוחנן דוקס וטציס. תיאודור השני. הקיסר מיכאל השמיני (פליאולוגוס). אחרית ממשלת הלטינים בביצנץ.

נוסעי הצלב תקעו אהליהם בבירת ביצנץ. ואחרי אשר שקטו המהומות נתנו אל לבם לבחור באחד מהם לקיסר על הממלכה הזאת. ויהי ריב בין שרי החיל על הדבר הזה, מי ימשול על ביצנץ; הנשיא בוניפציוס התנשא למלוך, כי לקח לאשה את אלמנת הקיסר יצחק אנגילוס; ואולם בוניפציוס היה גרמני, ורוב נוסעי הצלב היו אז ממדינת פרנציה ומאיטליה, אשר מאסו לשים עליהם מלך מעם אחר, ויבחרו בהשר בלדוין מפלנדרן, אשר הלך גם כן בצבאותם. ואולם כדי לפיס את בוניפציוס חלקו את הממלכה לשתים: בקונסטנטינופול ובנותיה מלך הקיסר החדש בלדוין, ואת בוניפציוס המליכו על מדינת תיסלוניקי ועל יתר המדינות של ממלכת ביצנץ, אשר טרם כבשו אותן; באופן זה לא הרויח כלום, מלבד אשר הרשו לו ללכוד את הארצות האלה בחרבו ולמשול עליהן. בוניפציוס נאות לזאת, בראותו כי רוב העם מאס בו להמליכו בקונסטנטינופול, וביום י"ו מאי שנת 1204 נתנו כתר מלוכה על ראש בלדוין מפלנדרן וימלוך בשם: קיסר בלדוין הראשון.

כבר ראינו, כי רק הבירה נכבשה בידי נוסעי הצלב, ואולם ברוב המדינות התחזקו עוד הביצנטינים תחת ממשלת הקיסר הנדח אלקסיוס השלישי או אלקסיוס החמישי. גם מדינת תרקיה, הקרובה לקונסטנטינופול, לא סרה עוד למשמעת הקיסר החדש בלדוין הראשון. ויאסוף בלדוין חיל גדול ויצא לקראת שני הקיסרים האלה, וינצחם במלחמה. אלקסיוס השלישי ברח אל אלקסיוס החמישי, בחשבו כי מעתה יעשה שלום לו ויחדו יהיו על בלדוין; ואולם אלקסיוס החמישי תפש את הקיסר אלקסיוס השלישי וינקר את עיניו. אז מלאה גם סאת האיש הזה, כי גברו עליו נוסעי הצלב ויגרשוהו מכל מדינות ביצנץ; ירחים אחדים אחרי כן תפשוהו ויביאוהו לביצנץ, וימת שם.

כמעט היתה הרוָחה לנוסעי הצלב, והנה קם מחדש ריב בין בלדוין ובין בוניפציוס. הראשון אמר להחזיק בהמדינות אשר כבש וימאן להשיבם לידי בוניפציוס, אם כי לפי תנאי הברית אשר כּרתו ביניהם נפלו המדינות האלה בחלק זה האחרון. אך בפעם הזאת לא אבה בוניפציוס להעביר עוד על מדותיו ולוַתר על זכותו, ויאסוף חיל גדול ויאמר לצאת למלחמה על בלדוין. ובמחנה נוסעי הצלב נמצא עוד הישיש דנדולו, אשר באמת היה הוא בתחלה רוח החיה בתנועה הזאת, וירע בעיניו לראות את הפרוד בין שרי הנוצרים, ויאמר לפַשר בין הנלחמים. בוניפציוס נאות לפשרתו וגם הבטיח מראש לתת את האי קריטה, אשר נפל בחלקו, מתנה לממשלת ויניציה. אז היה דבר דנדולו אל האיטלקים, כי יפרדו מבני פרנציה ויעמדו לימין בוניפציוס, נשיא צבאות הגרמנים. בראות בלדוין להיכן הדבר נוטה, הרכין ראש ויכרת ברית עם בוניפציוס, לתת את מדינת תיסלוניקי בידו; וימלוך שם בונפציוס בשם מלך תיסלוניקי. ואמָנה כרת הקיסר עם המלך, כי יהיו שניהם בעצה אחת ללכוד את יתר מדינות ביצנץ. הקיסר שם פניו לאסיה, להרחיב שם את גבולות ממשלתו, והמלך פנה למדינות יון לספחן אל ממלכתו.

אחרי אשר הצליח הקיסר לכבוש ערים רבות באסיה הקטנה ויגרש משם את כל הנציבים והפקידים, אשר התנשאו למלוך איש איש בעירו ובמדינתו, קם אויב גדול על נוסעי הצלב, הוא המלך יוחנן מבולגריה, אשר בשכבר הימים הציק להביצנטינים, וכעת נהפך לנוסעי הצלב לאויב. יוחנן מלך בולגריה שלח מלאכים אל הקיסר בלדוין לכרות אתו ברית, ואולם נוסעי הצלב בגאותם היתרה השיבו את פניו ריקם. ויחר אף המלך בהגאיונים האלה ויאמר לשלם להם כפעלם. ובעת ההיא נאנחו יושבי מדינת תרקיה הביצנטינים תחת העול הכבד של נוסעי הצלב, ויחשבו מחשבות להסיר העול הזה מעל צוארם; ויהי דבר הבולגרים עם הביצנטינים לקשור קשר על ממשלת הקיסר בלדוין. בירח מרט 1205 מרדו היונים באדוניהם החדשים ויתגודדו להלחם בהם ולגרשם מן הארץ. בעיר אדריאנופול וביתר ערי תרקיה גברה יד המתקוממים על חיל נוסעי הצלב, ויכו בהם ויגרשו אותם מעריהם. וימהר בלדוין לבוא לאדריאנופול בראש צבאותיו ויצר על העיר הזאת. אז בא המלך יוחנן מבולגריה לעזור להיונים. ביום ט"ו אפריל נפגשו צבאות הבולגרים בחיל נוסעי הצלב; הפרשים התנפלו על גדודי הבולגרים בסערות מלחמה, והבולגרים עשו בערמה לנוס מפניהם עד הנתקם מן המחנה. ויהי כאשר רדפו נוסעי הצלב אחריהם, ויהפכו הבולגרים פתאם את פניהם אל הרודפים ויקיפו אותם ויהרגו בהם כשלש מאות איש, ורבים נשבו בידם, וגם הקיסר בלדוין נשבה. אז מהרו נוסעי הצלב לעזוב את כל מדינת תרקיה, ויבואו הבולגרים וישבו שם. הישיש דנדולו נעצב מאד על המאורע הזה ולבו נשבר בקרבו, וימת ביום הראשון ליוני שנת 1205, כי המקרים המעציבים האלה הורידו את שיבתו ביגון שאולה. גם באסיה מטה יד נוסעי הצלב, כי הוכרחו שרי הצבא להשיב את הגדודים הנלחמים שם אל קונסטנטינופול, מיראתם את הבולגרים. אז מצא תיאודור לסקריס, אשר נלחם באסיה על נוסעי הצלב, שעת הכושר ללכוד את רוב המדינות שם, וימלוך בניקיה בשם קיסר ביצנץ.

בעת אשר נפל בלדוין בידי הבולגרים מהרו רבי המדינה בקונסטנטינופול לבחור בהינריך, אחי הקיסר בלדוין, לשר וראש במקום אחיו, כי ימשול על המדינה עד אשר ישוב הקיסר משִׁביו. והנסיך הינריך היה גבור חיל ואיש תבונות, אשר ידע לנהל את עסקי הממשלה במועצות ודעת ולעמוד בפרץ בעת צרה כזאת. ותעז ידו לגרש את הבולגרים ממדינת תרקיה, ולהשיב אותה אל מלכות ביצנץ; גם היונים, אשר קראו את הבולגרים לעזרתם, נחמו כעת על מעשיהם, כי אדוניהם החדשים הכבידו עוד יותר את עלם; לכן שבו אל נוסעי הצלב ויאמרו להשלים עמהם. הינריך נעתר לבקשתם וישקד על הדבר להיטיב עמם ולקנות לו בזה את לבם. באופן זה לא היה עוד להבולגרים פתחון פה לבוא על תרקיה, בדעתם כי יד היונים יושבי הארץ תכון עם נוסעי הצלב. בין כה באה השמועה (בקיץ שנת 1206) כי מת הקיסר בלדוין במאסרו, ויקומו כל שרי המדינה וימליכו את הינריך אחיו תחתיו.

גם במדינות אירופה היתה אחרית נוסעי הצלב טובה מראשיתם. בוניפציוס נלחם ימים רבים במדינות יון, אשר שם קמו שרי הערים והמדינות על הנוצרים הלטינים; באחרונה עלה גם יוחנן מלך בולגריה עליו וילכד את סַלוניקי בירת המדינות תיסלוניקי, ורק במגדל העיר התחזקו עוד נוסעי הצלב. וימהר בוניפציוס בראש חילו, אשר עמד במדינת יון, להציל את סלוניקי מידי מלך בולגריה; ויהי בראותו כי קצרה ידו לעמוד לבדו בפני אויביו הרבים, ויגמור בדעתו ללכת לקונסטנטינופול ולקבל עליו את מרות הקיסר הינריך, וגם נתן את בתו אגניס להקיסר לאשה. בקיץ שנת 1207 נועדו יחדו לעלות למלחמה על הבולגרים במקדוניה, ואולם טרם החלה המלחמה נפל בוניפציוס בידי הבולגרים, אשר ארבו לו בדרך, ויכרתו את ראשו ויביאו אל המלך יוחנן. אז עלו הבולגרים שנית למלחמה על תיסלוניקי, ויצורו על עיר הבירה. להצלחת נוסעי הצלב מרדו צבאות הבולגרים החונים על העיר במלכם וימיתוהו (ביום ז' אוקטובר 1207), וימלוך בוריל תחתיו. ואולם רבים משרי הבולגרים מאסו במלכם החדש ובסבת הפרוד, אשר היה ביניהם, נשתה גבורתם ולא יכלו לכבוש את סלוניקי. ויעל בוריל למלחמה על העיר פיליפופול, אשר נחשבה למלכות ביצנץ. שם בא יומו, כי גבר עליו הקיסר ויהרוג בצבאותיו עד להשמיד. מהעת ההיא רָוח לנוסעי הצלב מהבולגרים, אשר לא יספו עוד לבוא בגבול ביצנץ ולהתגרות בהם מלחמה.

הקיסר הינריך, אשר התחזק בממלכתו באירופה, שׂם כעת עיניו על מדינות מלכותו באסיה הקטנה. שם מלך עוד תיאודור לסקריס בשם “קיסר הביצנטינים”, ובירת ממלכתו היתה בניקיה. תיאודור לסקריס היה מושל בעל רוח כביר, איש גבור חיל ומלא מזמה ותחבולות ערמה. הוא עמד בפני הקיסר הינריך ונלחם בו בעוז ותעצומות, ולא נתן את נוסעי הצלב לבוא בגבולי אסיה. לבסוף הוכרחו להשלים עמו ולהשאיר את מדינות אסיה הקטנה בידו, ורק חבל אדמה על יד בוספורוס והיליספנט השיב להקיסר הינריך (שנת 1212).

ואולם בכל זאת לא באה מנוחה לביצנץ, וכל ימיו נלחם הקיסר הינריך עם אויביו מסביב; וגם בארצו לא שבת הריב בין הכתות המדיניות השונות. בשנת 1217 אסף הינריך את חילו לעלות למלחמה על **אפירוס. ** במלחמה זו נפצע הקיסר ונשבה אחר כך בידי אויביו; בהיותו בארץ גלותו מת מן המכות אשר הֻכה במלחמה, וימליכו שרי החילות את אלמנתו, הקיסרית יולנטי, תחתיו. ואולם גם היא לא האריכה ימים על ממלכתה, כי מתה בקיץ שנת 1219. אחריה עלה לכסא בנה הצעיר רובירטו (כי באחיו הגדול פיליפוס מאסו ממלוך עליהם). בימיו מרדו יושבי המדינה תיסלוניקי בממשלת נוסעי הצלב ויגרשו אותם מגבולם; בו בזמן מת הקיסר תיאדור לסקריס בניקיה וימלוך חתנו יוחנן דוַקס וַטַציס תחתיו. הקיסר רובירטו נואל להתגרות בו מלחמה, ותהי תבוסתו שלמה (בקיץ שנת 1224). אז עלה מושל ניקיה על ממלכת נוסעי הצלב באירופה ויפשוט עם חילו עד אדריאנופול; כי יושבי מדינת תרקיה מרדו בהקיסר רובירטו וישלחו להקיסר יוחנן לבקש עזרה ממנו. להצלחת הקיסר רובירטו נבאש יוחנן דוקס באחיו הביצנטינים באֶפירוס, והם החישו עזר לנוסעי הצלב. אז שב מושל ניקיה מעל מדינת תרקיה.

הקיסר רובירטו מת בשנת 1228, וימלוך תחתיו אחיו הצעיר בלדוין השני, והוא נער בן י"א שנה. לאפטרופוס ומושל בשם הקיסר הצעיר בחרו את השר יוחנן מבריאֶן, איש גבור חיל ומלומד מלחמה; אבל הוא כבר זקַן אז והגיע לשנת השמונים לחייו. השר יוחנן נתן את בתו מרים להקיסר הצעיר לאשה. בשנת 1233 עלה בראש צבאותיו למלחמה על הקיסר יוחנן דוקס וטציס בניקיה. המאורע הזה גרם רעה רבה לממלכת הלטינים בקונסטנטינופול; כי הקיסר יוחנן מניקיה בא בקושרים עם הבולגרים ויחדו נלחמו בנוסעי הצלב, לשים קץ לממשלת ביצנץ. בשנת 1235 לכדו את רוב מדינות הקיסר ויחנו על עיר הבירה קונסטנטינופול ללכדה. אמנם הראה המושל הישיש רוח גבורה נפלאה ויך את חיל הבולגרים ואת צבאות

ניקיה אחור; ואולם שתי שנים אחרי כן מת יוחנן מבריאֶן (בירח מרט שנת 1237), ובמותו אבד להקיסר הצעיר שר ויועץ. בממלכתו רבו המריבות והקטטות בין רבי המדינה, והקיסר בלדוין לא ידע לעצור בעמו. יוחנן וטציס מניקיה הציק לו מכל עבריו ונלחם בו בלי הרף; הקיסר הצעיר הלך לאירופה לבקש עזר וישע מאחיו הנוצרים הקתולים; גם האפיפיור ברומה קרא למלחמת מצוה על הביצנטינים. ואולם כל זה לא עָזר ולא הועיל, וממלכת נוסעי הצלב על ים בוספורוס מטה מיום ליום.

כה עברו הימים עד שנת 1254. בשנה ההיא (ביום השלשים לירח אוקטובר) מת הקיסר יוחנן וטציס, וימלוך בנו תיאודור השני תחתיו. על הבן הזה נחה רוח האב, כי כמהו היה מלא רוח כביר ואיש תבונה; הוא הכניע את כל אויביו הקמים עליו ויתחזק על כסאו למרות המניעות והמעצורים אשר פגשוהו; ואולם לא האריך ימים על ממלכתו. בשנת 1258 מת תיאודור השני, ובנו, ילד בן שמונה שנים ישב על כסאו. אז התנשא שר הצבא מיכאל פליאולוגוס למלוך, ותעז ידו על האפטרופסים אשר משלו בשם הקיסר הילד ויגרשם מפקודתם, וגם את הקיסר הסיר מכסאו וימלוך תחתיו בשם מיכאל השמיני (בירח יאנואר שנת 1259). ויהי כמלכו ויתן אל לבו בתחלה להכניע את יושבי מדינת אפירוס, אשר מרדו בו, ואחרי אשר עלה חפצו זה בידו עלה למלחמה על ממלכת קונסטנטינופול, לקרוע את המלוכה מידי נוסעי הצלב. בשנת 1260 עבר את ים היליספונט ויפשוט על כל המדינות והערים, אשר נשארו עוד בידי הלטינים, ואחרי כן צר על עיר הבירה. בליל כ"ה יולי שנת 1261 פרץ אחד משרי החיל, אלקסיוס סטרטיגופולוס , בראש גדוד אחד אל העיר, כי הביצנטינים, אויבי הקיסר, פתחו לו את השער בחשאי. וינס הקיסר בלדוין מארמונו, ובעיר גדלה המבוכה, כי הציתו היונים באש את מגרשיה, אשר גרו הלטינים שם, ויפשטו על בתיהם לשלול שלל ולבוז בז. אז מהרו נוסעי הצלב לברוח אל ערי החוף, להמלט משם באניות.

המאורע הזה החיש את הקץ לממלכת הלטינים בביצנץ. הקיסר מיכאל השמיני תקע מושבו בעיר קונסטנטינופול וימשול על כל ממלכת ביצנץ; והקיסר בלדוין השני מת בגלותו, ועיניו לא ראו עוד את ארץ מלכותו. הנוצרים בארצות המערב לא אבו לצאת לישע נוסעי הצלב, אשר תחת לעלות על סוריה, לפדות את פלשתינה מידי המשלמים, נשארו במדינת הביצנטינים וייסדו שם מלוכה, ובמעשיהם הנפתלים הרסו בידם את אשר בנו ועקרו את אשר נטעו בעמל רב.

 

טז: מסע הצלב הרביעי (נוסעי הצלב מהנערים)    🔗

הסכסוכים באנטיוכיה. מות המלך אמלריך השני. הנסיכה מרים-יולנטי. היא נשאת להשר יוחנן מבריאן. התעוררות חדשה למסע הצלב. הנער שטיפן מאסף חיל ילדים. ההתעוררות בממלכת פרנציה. הנער ניקלאוס בגרמניה. הילדים הולכים לאיטליה. אחריתם המרה. האספה בעיר אַכן בגרמניה. פרידריך השני. העצרה ברומה. השתדלות האפיפיור. מות אינוקינטו השלישי. האפיפיור הונוריוס השלישי. ידי הנוצרים רפו. המלך אנדריאס מאונגריה. הרעב בפלשתינה. המלחמה נגד השלטן. המלחמה במצרים. העיר דמיטה במצור. כבוש המגדל. מות השלטן מלך אלעדל. בנו אלכמיל. המצור על דמיטה. אלכמיל מבקש השלום. הנוצרים משיבים פניו ריקם. כבוש העיר דמיטה. גאות ההגמון פילגיוס. הוא מסית את הנוצרים להוסיף עוד להלחם. אלכמיל מתאזר עז להתיצב בפני נוסעי הצלב. מכל המדינות באים המשלמים לעזר לו. חיל הנוצרים בצרה גדולה. הם מוקפים מכל עבריהם על ידי המשלמים. ההכרח לבקש שלום מאת השלטן. הם עוזבים את דמיטה. נוסעי הצלב עוזבים את מצרים.

נראה נא כעת את מצב הנוצרים אשר בסוריה. מראשית שנות המאה הי"ג למספר הרגיל נמצאו הנוצרים אשר בערי החוף של הים הגדול בצרה גדולה. רעש הארץ, דבר ורעב של בצורת באו עליהם להמם ולאבדם; נוסף לזה פרצו גם שם מהומות וקטטות בין נוסעי הצלב, ופירוד הדעות גבר ביניהם מאד. בשנת 1201 מת המושל בוהימונד השלישי **באנטיוכיה. ** הוא לא הניח אחריו בן, כי בנו היחיד רימונד מת על פני אביו; ואולם במות רימונד נשארה אלמנתו הרה ותלד אחרי כן בן ותקרא שמו ראובן. האלמנה היתה ממשפחת המלך ליאו מארמיניה, אשר גברה ידו בימים ההם. הוא אסף את אלמנת רימונד עם בנה הנולד אל ביתו, כי אמר: עתיד הנער היולד למלוך על אנטיוכיה אחרי מות אבי אביו בוהימונד השלישי. בעת ההיא בא בוהימונד מטריפוליס ויקרע את המלוכה מיד הנסיך ראובן הצעיר וימשול באנטיוכיה. ליאו מארמיניה קצף על זאת קצף גדול ויעל למלחמה על בוהימונד הרביעי, אבל ידיו לא עשו תושיה, כי התחזק המושל בממלכתו למרות כל המכשולים והמניעות.

ואולם המלחמה בין בוהימונד הרביעי ובין המלך ליאו מארמיניה לא שבתה כל הימים. רבים מהשרים באנטיוכיה שתו ידם על ליאו, אשר כבש פעם אחת את אנטיוכיה וימשל בה ירחים אחדים. אחרי כן שב בוהימונד אל העיר, ואז יסר קשה את המורדים בו. כה עברו הימים עד שנת 1205. בשנה ההיא (ביום הראשון לירח אפריל) מת המלך אמלריך, אשר משל בעכו. את המלוכה בעכו הנחיל לבת-חורגו, להנסיכה מרים-יולנטי, בת הנסיך קונרד ממונטפירט, ולבנו הוגו הוריש את האי קפרוס. שניהם, הוגו ומרים-מיולנטי, היו עוד צעירים לימים במות אמלריך, ולכן משלו בעכו ובקפרוס אפטרפסים, עד אשר יגדלו הנער והנערה. וישימו רבי המדינה אל לבם לארש את המלכה מרים יולנטי לאחד הנסיכים, איש גבור חיל וראוי למלוכה, ואחרי אשר נמלכו בדבר נתנו עיניהם בהשר יוחנן מבריאן, הוא יוחנן אשר לעת זקנתו היה אפוטרופוס להקיסר בלדוין השני מביצנץ, כאשר ספרנו למעלה. ויבוא יוחנן מבריאן בסוף הקיץ שנת 1210 לעכו ויארש לו את המלכה הצעירה לאשה. עיני הנוצרים בארצות המערב היו נשואות אל המלך הזה, כי יאזור חיל לקחת את ירושלים מידי הסלדשוקים; ואולם המלך יוחנן נוכח, כי מעט העם אשר אתו, וגם לא אבה להתגרות ברעה, להתחיל במלחמה; באופן זה מהר לכרות גם הוא מצדו ברית שלום עם הסלדשוקים. כאשר נאספו נוסעי הצלב בעיר ויניציה, לעלות על ירושלים, עשתה השררה במדינה הזאת בערמה, להוביל אותם לביצנץ, כאשר ראינו כבר למעלה. הדבר הזה היה לישועה גדולה להשלטן מלך אלעדל, אשר בינתים התחזק בממשלתו, במצרים ובסוריה ויתר מדינות מלכותו.

האפיפיור אינוקינטו השלישי נתן אז אל לבו להכין מסע צלב חדש, בראתו כי נכזבה תוחלתו מנוסעי הצלב, אשר נאספו בעיר ויניציה. בימים ההם, בירח יוני שנת 1212, קם נער רועה אחד ושמו שטֶפַן, מכפר אחד בקרבת עיר וַנדום אשר בפרנציה, להטיף להנערים אשר כגילו למסע הצלב, להחלץ ולעלות על ירושלים הנתונה בידי אויבי הדת הנוצרית. הנער הזה ספר לכל הנאספים עליו, כי נגלה לו אלהים בחלום בחזון לילה, ויקדישהו להיות גואל ארץ הקדושה, ואף גם הבטיח לו לבקע לפני נוסעי הצלב את הים ולהעבירם בחרבה, כאשר עשה לפנים לבני ישראל בעזבם את מצרים. בדבריו אלה הלהיב את הלבבות, בעברו מעיר לעיר ומכפר לכפר, ובכל מקום בואו “הראה נפלאות”, לפי עדות בני דורו; הפלא היותר גדול היה, כי אסף בכל מקום נערים כגילו, אשר התלהבו למסע הצלב, מבלי אשר כהו הוריהם בהם. חיש מהרה מלאה המדינה גדודים גדודים של נערים מתנדבים לעלות לארץ הקדושה, או, כדברתם, לעלות ולרָאות פני אלהים, כי יעברו בים בחרבה. אמנם נמצאו עוד הורים ישרים ובעלי שכל, אשר המעשה הזה היה רע בעיניהם ואמרו למחות בידי הנערים, וגם כמה כהנים בקשו לעצור אותם; אבל ההמון הגדול קצף קצף גדול על המשטינים האלה, באמרם כי לא נכון הדבר למנוע עולי רגל, ואין מעצור לה' להושיע גם על ידי נערים; אדרבה, על ידי עוללים כאלה עתיד הוא ליסד עוז מלכותו בעיר הקדושה. אז עמד המלך מפֿרנציה בפרץ ויצו במפגיע על הנערים לשוב לבתי הוריהם, ואל ישעו בדברי שקר; ואולם רוב הנערים לא שמעו בקולו, ולבסוף שטפה גם אותו ההתפעלות הדתית, וינבא גם הוא בתוכם. רבים מהעם נספחו עליהם, ביניהם גם ריקים ופוחזים, אשר מאסו בעבודה. כה עבר שטפֿן בממלכת פֿרנציה בראש שלושים אלף נוסעי הצלב, מרביתם נערים ונערות, ויבואו עד העיר מרסיליה. שם נמצאו להם שנים “מטיבים ואנשי חסד”, אשר נדב לבם להעביר את "לוחמי מלחמות ה' " עד חוף הים בסוריה חנם אין כסף. וירדו הנערים והנערות בשבע אניות לבוא לסוריה; בדרך נשברו שתי אניות וטבעו בים, ואת יתר הנערים והנערות מכרו “אנשי החסד” לעבדים ולשפחות במצרים⁵².

מפרנציה עברה ההתעוררות הזאת לגרמניה. נער אחד, אשר טרם מלאו לו עשר שנים, ושמו נקלאוס, עבר בסביבות הרינוס בחברת אביו, איש בליעל, אשר שאף לבצע; גם הנער הזה התנבא, כי הוא יוליך את כל ההולכים ברגליו בים בחרבה עד העיר הקדושה, ושם עתיד האלהים ליסד על ידו את מלכותו – מלכות עולמים. כעשרים אלף נערים ונערות מגרמניה אסף ניקולאוס, וילכו יחדו דרך איטליה לבו לחוף הים בגינוא. בדרך מתו רוב הילדים ברעב ובכפן, גם נִשבו בידי אנשים רעים ונמכרו לעבדים ולשפחות, ורק מתי מספר באו עד גינוא (ביום כ"ה אוגוסט); ואנשי העיר הזאת לא קבלו את האורחים האלה בסבר פנים יפות. וילכו משם ויבואו עד העיר ברינדיזי בתקותם, כי משם יעבירו אותם באניות לסוריה; ואולם ההגמון אשר שם, איש ישר וחכם לב, גער בהילדים האלה וצוה עליהם לשוב לביתם. אז נפל לבם, וילכו דרך העיר רומה ויבואו לפני האפיפיור אינוקינטו לשאול אותו על נדרם, ואחרי אשר התיר להם האפיפיור את נדרם, בתנאי כי יעלו לרגל כאשר יגדלו, שבו לביתם. רובם מתו בדרך בעוני ובחוסר כל, וביחוד היה גורל הנערות האֻמללות ברע מאד, כי אנשי בליעל התנפלו עליהן ויתעללו בהן. רק שרידים אחדים באו אל בית הוריהם בשלום.

אחרי הדברים האלה נתן האפיפיור עוד הפעם לבו לאסוף חיל נוסעי הצלב, ויעבר קול בכל ממלכות הנוצרים, כי לחרפה תחשב להם, אשר הגדולים נופלים בחבתם לארץ הקדושה מהילדים: אלו התנדבו לעלות לרגל, בעוד אשר הגדולים נשארו בבתיהם ולא נֶחלו על מצב הנוצרים אשר בארץ הקדם. בכל בתי התפלות הטיפו למצוה זו, לקום ולעלות לפלשתינה, גם אגרות שלח האפיפיור אל כל מושלי אירופה לדבר על לבם, כי ישתתפו בדבר הזה. המלך יוחנן מאנגליה והמלך אנדריאס מאונגריה שמעו לקולו, גם המלך פרידריך מגרמניה נועד עם גדוליו בעיר אַכן (כ"ה יולי שנת 1225) להועץ על דבר מסע הצלב. המלך בעצמו תפר אות הצלב על בגדו, וממנו ראו השרים ורבי המלוכה ויעשו כמהו. מכל מדינות גרמניה נספחו שרים וגדולים, הגמונים וכהנים, אל נוסעי הצלב, ויכינו עצמם לעלות אל הארץ הקדושה.

בינתים קרא האפיפיור עצרה ברומה בראשית החורף שנת 1215. ויבואו ביום המיועד כל גדולי הכנסיה הקתולית, הגמונים ונשיאים, להועץ על דבר ענינים שונים, וביחוד בענין מסע הצלב. כשבעים ארכיהגמונים (ביניהם גם הארכיהגמונים מירושלים ומקונסטנטינופול), כארבע מאות הגמונים וכשמונה מאות אבות הכנסיה באו אז לרומה. האפיפיור עמד אז על פסגת גדולתו. את האלביגוזים הכופרים השמידו בחרב, ואת הקיסר אוטו הרביעי הכניע תחתיו. באספה ההיא גמרו להסיר העטרה מראש אוטו הרביעי, אשר מאסה בו הכנסיה הקתולית, ולהמליך תחתיו את פרידריך השני, אשר רצתה נפש האפיפיור בו. גם יעדו את יום הראשון לירח יוני שנת 1217, אשר ישימו בו כל מסעי הצלב לדרך פעמיהם, לבוא לסוריה ולארץ הקדושה. האפיפיור נדב לצורך זה מכספו סכום שלשים אלף מרק כסף (קרוב למיליון ומאתַים אלף מרק במטבע גרמנית כיום). ואולם הטיל בחוב גם על כל הכהנים, כי יפרישו במשך שלש שנים מהכנסותיהם אחד אחוז מעשרים לצורך מסע הצלב. האפיפיור בעצמו וראשי הכנסיה התחייבו להפריש מעשר מכל תבואותיהם, מלבד זאת הטיל אז האפיפור על כל הנוצרים הסרים למשמעתו, כי ישבתו במשך ארבע שנים מכל ריב ומלחמה בינם ובין עצמם, ועל זמן שלש שנים אסר להם כל מיני שעשועים של מלחמה ( Tourniere ). על כל איש, אשר יגרום איזה עכוב למסע הצלב, הטיל עונש חרם ושמתא, ולעומת זה הבטיח את כל איש, אשר יספח אל נוסעי הצלב, כי ימחלו לו כל עונותיו.

עוד לא נאספו נוסעי הצלב, וכבר שלח האפיפיור אגרת אל השלטן מלך אלעדל, כתוב באגרת לאמר: כי ימהר השלטן להשיב את העיר הקדושה לידי הנוצרים וגם ישלח את הנוצרים הנִשבים אשר אתו לחפשי. מעכו הודיעו להאפיפיור, כי נפל פחדו על השלטן, ובודאי ישמע לקולו. ואולם בינתים מת אינוקינטו השלישי (ביום י"ו יולי שנת 1216), ותחתיו עלה לכסא האפיפיור הונוריוס השלישי. גם הוא האיץ בעמי הנוצרים, כי לא יתנו מנוחה לנפשם עד אשר יפדו את העיר ירושלים מיד האויב. בחורף שנת 1216 עבר ההגמון **יעקב מוִיטרי ** בערי ארצות המערב, להטיף למסע הצלב. ויבוא יעקב לעכו, כי נבחר להגמון בממלכת הנוצרים אשר בערי החוף בסוריה; גם שם הלהיב את לבות הנוצרים למלחמה על הסלדשוקים. ואמנם נזהר השלטן מַלִך מנגוע בהנוצרים לרעה, כי לא אבה להתגרות מלחמה בהם, ואולם בגלל זאת האמינו הנוצרים כי נפל פחדם עליו, ולכן אמרו להפר את ברית השלום אשר כרתו עמו ולהגיח על ירושלים ללכדה.

אבל תקות נוסעי הצלב, להחל מפעלם בקיץ שנת 1217, לא באה. המלך יוחנן מאנגליה מת ביום י"ט אוקטובר שנת 1216, ואז קמו מהומות ומבוכות רבות בארץ ההיא. גם פרידריך השני, אשר נתעלה מאז לקיסר גרמניה, ירא לעלות בימים ההם לארץ הקדושה, כי בממלכת גרמניה היו כל הענינים יגעים מאד. בפרנציה סרבו רבי המדינה להספח אל נוסעי הצלב, יען נוכחו כי מרביתם הם אנשים ריקים ופוחזים, גם זכרו את אשר קרה לנוסעי הצלב הראשונים הדומים להם. ככה נואש גם הונוריוס חיש מהרה מתקותו זאת, ומה גם כי כל הדבר הזה לא היה לפי רוחו. האפיפיור הונוריוס השלישי לא היה כהאפיפיור המולך לפניו איש תקיף ובעל רוח כביר, כי אם ענו וחסיד, אשר רק אל השמים נשא עיניו; אם ה' לא שקד לפדות את ירושלים מידי אויבי הדת הנוצרית, לשוא יעמלו בני האדם בזה. לכן רפו ידיו ולא עשה דבר להלהיב את הלבבות למסע הצלב, וההתעוררות הדתית לעומת שבאה כן הלכה לה, וברוב מדינות אירופה שקטו ממלחמה.

רק בממלכת אונגריה נשאר המלך אנדריאס נאמן להבטחתו, ויאסוף חיל גדול במלכותו לעלות לפלשתינה. גם מארצות אחרות, וביחוד מארצות אוסטריה ומנגב גרמניה, נספחו גדודים גדודים של נוסעי הצלב אל מחנהו; בראשית החורף שנת 1217 באו צבאות הנוצרים באניות לעכו ויחנו שם. ואולם מסבת הרעב, אשר היה אז בפלשתינה, לא היה לחם די כל המחנה הגדול הזה, ורבים הוכרחו לשוב בדרך אשר באו. לעלות תכף על ירושלים למלחמה לא ערבו הנשארים את לבם, אף כי היה עוד מספרם רב מאד, כי אם גמרו בדעתם לפשוט בתחלה על ארם-דמשק. בירח נובמבר שנת 1217 עברו את הירדן על יד ים טבריה ויפשטו על הארץ, ואולם עד דמשק לא באו, כי בהיותם בדרך נִחמו ממעשיהם, ואחרי אשר שללו בים ולקחו עמהם לחם ובר להספקת החיל, שבו לעכו.

באמצע החורף (בירח דצמבר) נסו עוד הפעם להתגרות בצבאות השלטן; בפעם הזאת אמרו ללכוד את המבצר החזק, אשר בנה השלטן על הר תבור. ואולם אחרי אשר צרו ימים אחדים על המבצר, נוכחו כי חזק הוא מאד, והחיל העומד בו נלחם נגדם בגבורה ובחרף נפש, וישובו הנוצרים מעל העיר, משם הלכו למבצר בופורט, אבל גם זה לא עלה בידם; אז נואש המלך אנדריאס מכל תקוה וישב לארצו (בירח יאנואר שנת 1218). גדודים אחדים מאוסטריה נשארו אמנם בארץ, אבל גם פעלם היה מאפע. ככה עלה כל מסע הצלב הזה בתהו, ומצב הנוצרים בארץ הקדם נשאר כשהיה.

בו בזמן באו רבים מגרמניה באניות לעכו (ראשית הקיץ שנת 1218). בפעם הזאת גמרו בדעתם לעלות למלחמה על מצרים, כי חשבו לגדע שם את קרן השלטן, ואז ישוב בעצמו מסוריה. ביום כ"ט מאי הגיחו הנוצרים על מבצר דמיטה ויצורו עליה.

דמיטה היתה אז מבצר גדול וחזק מאד. העיר יושבת על חוף הים הגדול, מקום שם יפלו מי הנילוס, אשר יפרד והיה לכמה נהרים בהגיעו אל הים. העיר היתה מוקפת שלש חומות, זו לפנים מזו, ומגדל גבוה אחד עמד באמצע. לפני המגדל עמדו שם אניות למשמר, ושלשלאות של ברזל סגרו את המעבר בנהר נילוס לפני האניות אשר באו לצבוא על העיר. נוסעי הצלב חנו לפני המגדל ויסתערו עליו ללכדו. הם באו באניות עם כלי מצור ויגיחו על המבצר ועל המגדל, גם אמרו לנתק את השלשלאות הסוגרות עליהם את המעבר. ואולם חיל המשלמים העומדים למשמר במגדל נלחמו ברוח גבורה נפלאה להגן על המבצר, וישליכו מעל החומה לפידי אש להבעיר באניות הנוצרים. הנוצרים הוכרחו לשוב אחור מעל החומה, אבל לא נואשו עוד מללכוד את המבצר; ויבנו שנית מגדל עץ, אשר העמידו על שתי אניות, ואותן רתקו בשלשלאות ברזל אשה אל אחותה ויגשו עם המגדל הזה עד לפני החומה, ויאמרו לעלות עליה דרך המגדל אשר בנו. ביום כ"ד אוגוסט החלה המלחמה, ומשני הצדדים נלחמו בחרף נפש בלי הרף. לעת ערב לכדו הנוצרים כבר חלק אחד של המגדל, וחיל המצור נואש להגן עליו עוד ויאמר למסור את המבצר ביד האויב. למחרת היום עזבו המשלמים את מבצר דמיטה והנוצרים באו אל תוכו בקול תרועה גדולה, כי האמינו, כי הפעם נפלה מצרים כלה בידם, אחרי אשר לכדו את המבצר החזק הזה. כאשר באה השמועה אדות כִּבוש מבצר דמיטה למחנה השלטן אחזהו השבץ וימות (ביום 31 אוגוסט), כי נגע הדבר אל לבו. אחרי מותו נחלקה מלכותו לשתים: במצרים מלך תחתיו בנו אלכמיל, ובסוריא מלך אלמֻעַזם. כמנג המדינות האלה קמו אחרי מות השלטן שרי המדינות נגד אדוניהם ויאמרו למרוד בהם, ורק בקושי התחזקו בני השלטן על ממלכתם.

להצלחתם חבקו נוסעי הצלב את ידיהם בעצלתים אחרי כבשם את מבצר דמיטה, ולא הוסיפו להלחם על העיר. אמנם באו נוצרים רבים מאירופה אל ארץ הקדם, כאשר הגיעה אליהם השמועה אדות גבורת אחיהם על גבול מצרים, אולם הם חכו לקראת אורחים חדשים, ובין כה לא עשו מאומה. ככה עברו ימות הקיץ, ואז שטפו מי הנילוס ויפרצו במחנה הנוצרים, אשר צרו אז על העיר דמיטה ללכדה. ואחרי כן היתה מגפה גדולה בהם, אשר הפילה חללים רבים. אז נוכחו נוסעי הצלב, כי אי אפשר להם להשאר על מקומם ועליהם לבקש להם מקום אחר לתקוע שם את אהליהם, ולהקיף את העיר מכל עבריה. אלכמיל הסיע בינתים את צבאותיו קרוב למחנה הנוצרים, וכאשר אמרו הללו (בראשית ירח יולי שנת 1219) לעבור את הנהר מנגב לדמיטה, ראו כי חיל השלטן עומד נכחם על חוף הנהר מעבר השני. להצלחת הנוצרים פרצה אז מרידה בחיל אלכמיל, כי אחד משרי צבאותיו מרד בהשלטן ויאמר להמליך את אחיו הצעיר תחתיו; השלטן שמע את הדבר הזה ויעזוב חיש מהר את מערכות המלחמה וינס למצרים. רוב החיל אשר להמשלמים נפוץ מסבה זו, כי נשאר כעדר בלי רועה. הדבר נודע להנוצרים, וימהרו ויעברו את הנהר ביום החמישי לירח פיברואר, ואת המשלמים, אשר נשארו עוד במחנה, הבריחו משם. שלל רב נפל אז בידם, ויבצרו את המחנה סביב לדמיטה ויקיפו את העיר מסביב ויעמדו שם הכן, אחרי אשר סר פחד האויב מהם.

אלכמיל אסף חיל גדול במצרים, ואחרי אשר הכניע את המורדים בו הזעיק את כל המשלמים למלחמת מצוה על נוסעי הצלב, גם אחיו אלמעזם בא לעזרתו בראש חיל גדול. בירח מרט הקריב אלכמיל את חילו להלחם על הנוצרים, אשר הסתערו על העיר דמיטה ללכדה. המלחמה נמשכה ירחים אחדים, ובעת אשר אמרו הנוצרים ללכוד את העיר בסערות מלחמה פרץ אלכמיל אל מחניהם, כי הרס את הסוללות אשר בנו נוסעי הצלב להתבצר שם. העיר היתה מסוגרת מפני הצרים עליה, והרעב חזק מאד בתוכה. כל עמל אלכמיל להבקיע אל מחנה הנוצרים ולבוא לדמיטה עלה בתהו. ככה עברו ימות הקיץ ומספר נוסעי הצלב הלך ורב מיום ליום, כי אורחים חדשים באו אליהם מאירופה. אז נכנע אלכמיל, ויאמר להתרפס לפני הנוצרים ולבקש שלום. הוא נאות להשיב את כל ממלכת ירושלים (על פי גבוליה בשנת 1187) ולשלם להנוצרים סכום עצום, גם להחזיר את הצלב הקדוש אשר נפל בידי אביו בעת כבשו את העיר הקדושה, רק 29 כי יעלו מעל העיר דמיטה. ואולם הנוצרים הקשיחו את לבם וימאנו לשוב מעל העיר עד רדתה.

אז שלח אלכמיל מלאכים אל כל המדינות אשר ישבו בהן המשלמים, כי יבואו לעזרתו. בליל ד' נובמבר נסה גדוד אחד של צבאות אלכמיל לפרוץ לו דרך בין מחנה הנוצרים, להוביל לחם לחיל המשלמים העומד בעיר. ואולם אך שמעו הנוצרים את הדבר הזה, ויקומו וילכו הם בלט אחרי גדוד המשלמים, וכאשר נגשו הללו אל שער העיר הלכו הנוצרים אחריהם ויציתו אותה באש; וביום המחרת פרצו אל העיר וילכדו אותה. יושבי דמיטה היו כמעט כלם פגרים מתים, כי הרעב חזק בעיר זה כמה; לעומת זאת מצאו הנוצרים שם כסף וזהב, סכומים עצומים, ומלבד השלל הרב, אשר בזזו להם שרי הצבאת, חלקו עוד ארבע מאות אלף דינרי זהב בין אנשי החיל. אחרי כן שבו ויבנו את העיר שנית ויקוממו אותה מחדש. ואת המסגד הבנוי לתלפיות בעיר עשו לבית תפלה להם, לשמחת לב ההגמונים והכהנים אשר במחנה.

חרדה לבשה את כל בני דת האסלאם כאשר שמעו כי נכבשה העיר דמיטה לפני הנוצרים. השלטן אלמעזם צוה להרוס את חומת העיר ירושלים, יען כי לא האמין עוד בעצמו כי אפשר לו להתחזק בירושלים, ולא אבה כי תהיה חומה להנוצרים בבואם אל העיר.; רבים מבני הערביאים מהרו לנוס מפלשתינה מיראתם את הנוצרים. לעומת זאת גדלה השמחה באירופה כאשר הגיעה שמה השמועה, כי נפלה דמיטה. גם באירופה האמינו, כי עוד מעט ותשוב ממלכת ירושלים ליד הנוצרים כבראשונה.

ואולם תכף אחרי כבוש ירושלים התחדשו המריבות במחנה הנוצרים. המלך יוחנן מעכו, אשר נקרא בשם “מלך בירושלים”, אמר כי דמיטה לו היא; ולזאת התנגד ההגמון פילַגיוס, שליחו של האפיפיור, אשר בכלל התנשא בגאוה וגודל לבב להשתרר על חיל נוסעי הצלב. ויחר אף המלך יוחנן ויתר שרי החילות בפילגיוס ויריבו בו בחזקה. וגם במדינת אנטיוכיה לא שבת הריב כל הימים. הנסיך בוהימונד הרביעי גֹרש בשנת 1216 על יד הנסיך ראובן איש ריבו, וישב בוהימונד בטריפוליס, והנסיך ראובן משל על אנטיוכיה, והמלך ליאו מארמיניה, דוד אמו, עמד לימינו נגד בוהימונד אויבו. ויהי כאשר מת המלך ליאו (בראשית הקיץ שנת 1219) ויקם בוהימונד ויגרש את ראובן מאנטיוכיה וימשול שנית בעיר הזאת. ויהי כאשר שמע המלך יוחנן את כל הדברים האלה, וימהר לעזוב את מחנה הנוצרים במצרים וישב לפלשתינה, כי אמר גם הוא להתערב בריב הזה. שם התעכב עד ימות הקיץ שנת 1221, ואולם לא נשא מאומה בעמלו.

בעת אשר עזב יוחנן את המחנה היה ההגמון פילגיוס רוח החיה באופני המלחמה. הוא יעץ להוסיף להלחם במצרים ולפרוץ אל תוך הארץ פנימה; ההגמונים אשר במחנה הסכימו לעצתו, ואולם שרי החילות מאנו לשמוע בקולו עד אשר ישוב המלך יוחנן אל המחנה, וגם חכו לקראת נוסעי הצלב העתידים לבוא שמה, כי רק בחיל גדול אמרו לעלות על מצרים.

בינתים התחזק אלכמיל ויאסוף חיל גדול לעמוד בפני הנוצרים. הוא העמיד את חילו על יד מנצורה, עיר חדשה אשר בנה לא רחוק מדמיטה. ואחיו אלמעזם החריב בעת ההיא את מדינות סוריה ופלשתינה, אשר להנוצרים; גם צר על העיר קסרין וחשב ללכדה, לולא בני “ההיכל”, אשר הגינו עליה בגבורה ובעוז. בראשית הקיץ 1221 נועדו הנוצרים והמשלמים לקרב, כי חזקו דברי ההגמון פילגיוס על נוסעי הצלב להחל במלחמה, אם כי אמרו שרי החילות לחכות לקראת הקיסר פרידריך השני, אשר הכין אז מסע-צלב חדש. בחודש מאי החלו הנוצרים להכין הכל למלחמה, וחרדה אחזה את המשלמים במדינת מצרים התחתונה, כאשר שמעו את הדבר הזה. ביום י"ז יולי הגיחו צבאות הנוצרים לקראת חיל השלטן אלכמיל. אז שלח השלטן מלאכים אל כל מושלי המדינות מסביב, באפריקה ואסיה, כי יבואו לעזרתו, גם הזעיק את כל בני ארצו אין נקי, ויעבר קול בכל מלכותו, כי כל איש אשר לא יבוא לצבוא בצבא אחת דתו למות. בכל זאת פתח השלטן גם הפעם בשלום, כי אמר להשיב את כל ממלכת ירושלים לידם, אם יעלו ממנו וישיבו את דמיטה למצרים. רוב שרי הצבא אשר במחנה הנוצרים אמרו לקבל הצעתו, ואולם ההגמון פילגיוס מאן בגאותו לשמוע בקולם ויסכל עצתם, בהחליטו כי רק החרב תשפוט ביניהם.

ביום כ"ד יולי נגשו צבאות נוסעי הצלב עד מנצורה, אשר שם עמד אלכמיל בראש חילו הגדול. המשלמים התבצרו במחניהם לפני שער העיר. הנוצרים נוכחו מהר, כי לא בנקל יגברו על חיל אלכמיל, ויתקעו גם הם את מחניהם בקרבת מחנה האויב, ותעלה חפרו סביב למחניהם מפני המשלמים, לבל יפלו עליהם פתאֹם. אלכמיל עשה את מעשיו בזהירות גדולה ובמתינות; הוא חכה עד אשר נאספו כל החילות, אשר שלחו מושלי המדינות לעזרתו, מסוריה ומארם ומיתר המדינות. בינתים קרבו הימים, אשר עלו מי הנהר נילוס, ויחפרו המשלמים תעלה ויעברו בה באניות, וכה הקיפו את מחנה הנוצרים ויתנפלו עליהם מאחריהם. גם הרסו את הגשרים על הדרך העולה מדמיטה למנצורה, ואת הסוללות נתצו. המים שטפו דרך התעלות סביב למחנה הנוצרים, כי נקרו המשלמים את תלי הנהר ( Dämme ) ויפרצו המים שטוף ועבור מכל עבר. באופן זה עמד חיל נוסעי הצלב בלב המים.

ימים אחדים עמדו הנוצרים על מקומם, ואולם מיום ליום נוכחו כי מצבם רע מאד, ויאמרו לשוב לדמיטה בדרך אשר באו. ביום כ"ו אוגוסט גמרו בדעתם להתגנב בלילה מן המחנה ולשוב למקומם הראשון, ואולם בדרך שובם היתה תבוסתם שלמה; כל הדרכים התקלקלו מאד, ועל כל צעד וצעד טבעו בטיט וברפש, וירדפו אחריהם האויבים האורבים להם בדרך ולא נתנו מנוחה להם ביום ובלילה; שני ימים הלכו כה עיפים ויגעים מכובד הדרך, וכבר אזל גם הלחם מכליהם. אז נפל לבם, וישלחו מלאכים אל השלטן אלכמיל לדבר עמו לשלום.

שרי הצבא אשר להמשלמים שמעו את הדבר הזה ויגבה לבם מאד, ויאמרו להקשיח את לבם לבקשת הנוצרים, לבלי להשלים עמם. ואולם השלטן אלכמיל חשב אחרת, כי אהב את השלום, גם פחד כי יבואו בינתים עולי רגל חדשים לעזרת אחיהם. הוא שלח להגיד להנוצרים, כי אם ישיבו לו את דמיטה אז יתן להם ידים לשוב לעכו, ושמונה שנים תשבות המלחמה בינו ובין הנוצרים. ביום השלשים לירח אוגוסט נעשה השלום ביניהם.

אכן אחרי אשר נכרתה ברית השלום בא למצרים חיל גדול של נוסעי הצלב, אשר שלח הקיסר פרידריך להושיע להנוצרים. ויהי כשמעם את דברי השלום ההוא ויתעצבו מאד לשמועה הזאת, גם החזיקו בעיר דמיטה וימאנו לעזוב אותה ולצאת משם. ואולם רוב החילות כבר עיפו למלחמה, והחיל החדש לא יכול להתחזק בלבדו במצרים. ביום השביעי לירח ספטמבר שנת 1221 עזבו כל הנוצרים את ארץ מצרים לעמת שבאו, ושכר לא היה להם בכל עמלם הרב.

 

יז: פרידריך השני    🔗

ממלכות הנוצרים בארץ הקדם. מצב הענינים בארמיניה. אנטיוכיה, טריפוליס וקפרוס. יוחנן מיבנה (אבלין). הקיסר פרידריך השני. מאורעות חייו. הוא התנדב למסע הצלב. סבת העכובים. האפיפיור הונוריוס מאיים עליו בגלל זה. האספה בפירינטיכו. פרידריך ארש לו את בת המלך יוחנן מעכו. ירושלים קמה לו בגלל זה לנחלה. עכובים חדשים. האפיפיור משביע את הקיסר מחדש, כי יעלה לארץ הקדושה. ההכנות לזה. הקיסר נחלה בדרך. האפיפיור גריגור התשיעי. הוא מטיל על הקיסר עונש חרם ושמתא. פרידריך הולך לפלשתינה. האפיפיור מקלל קללה נמרצת. הקיסר בא לעכו. הקיסר כורת ברית שלום עם השלטן אלכמיל. ירושלים שבה ליד הנוצרים. חמת האפיפיור על הקיסר לא שככה. פרידריך שם כתר מלוכה בירושלים על ראשו. ציר האפיפיור מחרים אותו ואת העיר הקדושה כלה. פרידריך שב לעכו. הכהנים דורשים בגנותו. הקיסר שב לאירופה. צבאות האפיפיור נלחמים בו. הקיסר מבקש שלום. האפיפיור דוחה אותו בשתי ידיו. צבאות הקיסר פושטים על ערי האפיפיור. הוא נכנע מפני הקיסר ועושה לו שלום. הסכסוכים בארץ הקדושה. יוחנן אבלין הרים יד בהקיסר. השרים קשרו עליו קשר. ממשלת הנוצרים בארץ הקדושה יורדת בגלל זה מטה מטה.

אחרי אשר עזבו הנוצרים את ארץ מצרים שקטה ארץ הקדם ממלחמה. השלטן קיים את הבטחותו ולא התגרה בהנוצרים, אשר נשארו עוד בערי החוף: בעכו ובנותיה, ובאנטיוכיה ובטריפוליס. בארמיניה פרצו מהומות ומלחמות אחרי מות המלך ליאו, כי זה הניח אחריו רק בת יורשת נחלה ושמה איזבלה, ילדה צעירה לימים, אשר לא עצרה כח למשול בעם. ואולם לבסוף ארש הֶתּוּם בן הנסיך קונסטנטין, ממשפחת ליאו, את המלכה הצעירה לו לאשה, והנסיך קונסטנטין תפש את רסן הממשלה בידו וימשול בשם בנו הצעיר, אשר נבחר למלך. באנטיוכיה ובטריפוליס התחזק בוהימונד הרביעי, אחרי אשר מת אויבו ליאו, למרות כל המעצורים והמכשולים אשר שמו אויביו לפניו. בקפרוס מת בימים ההם המלך הוגו (בשנת 1218) והניח בן קטן, אשר טרם מלאה לו שנה, את הינריך הראשון. בשם הילד משל אז השר יוחנן (המושל מיבנה) אִבֵלין בברותי. ובכן אנו רואים, כי אחרי אשר עלו הנוצרים ממצרים היתה ממלכתם בארץ הקדם קרועה לגזרים; אמנם הניחו המשלמים להם מסביב, אבל הם לא התחזקו ליסד ממלכה תקיפה, וכל איש הרואה את הנולד חזה מראש, כי כאשר יקום מושל חזק וכביר רוח במצרים או בסוריה תהיה אחרית הנוצרים שם עדי אובד.

בימים ההם עלה על דעת הקיסר פרידריך השני מגרמניה לעלות לפלשתינה וליסד שם ממשלה חזקה ותקיפה.

פרידריך השני (נולד ביום כ"ו דצמבר שנת 1194) היה בן הקיסר הינריך הששי ונכד הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. כבר ראינו כי שני אלה, פרידריך הראשון והינריך הששי, היו מן העולים לפלשתינה להלחם בהמשלמים, ואולם שניהם לא זכו לראות פרי טוב בעמלם. פרידריך הראשון טבע בנהר עוד טרם בא לסוריה, ובנו הינריך הששי מת בדמי ימיו, ובגלל זה רפו ידי צבאותיו, אשר שבו לאירופה כאשר הגיעה אליהם השמועה ממות הקיסר. בנו הצעיר פרידריך השני נבחר בעודנו תינוק מוטל בעריסה לממלא מקום אביו, טרם מת ביום כ“ח ספטמבר שנת 1197. אחר מות אביו נכתר בתחלה למלך על סיקיליה; לא ארכו הימים ותמת גם אֵם פרידריך (הנסיכה קונסטנצה מניאפל), וישאר המלך הקטן יתום בלי אב ואם, ורבי המדינה משלו בשמו. פרידריך התנכר בעודנו נער ברב כשרונו, וכל רואיו נבאו עליו כי עתיד הוא להיות מלך כביר כח ויעצור בעמו בגבורה. במלאת לו י”ד שנים הוציא אותו האפיפיור אינוקינטו השלישי מתחת סבלות האפוטרופסים, ומהעת ההיא משל בעצמו. בשנה שלאחריה נשא אשה, את קונסטנצה בת המלך אלפונס מארגוניה, אשר נתארמלה אחרי מות בעלה הראשון המלך אימרי מאונגריה. קונסטנצה היתה כבירה בשנים מבעלה הנער. בימים ההם משל הקיסר אוטו הרביעי בגרמניה, ואולם מסבת ריבו עם האפיפיור הסירו אותו מלמשול (כמסופר למעלה) ויבחרו על פי צו האב הקדוש ברומה בפרידריך השני לקיסר תחתיו, והוא אז בן שמונה עשרה שנה. שנים אחדות נלחם פרידריך בהקיסר אוטו, עד אשר הכניע אותו תחתיו. בשנת 1154 שמו בעיר אַכֶן כתר הקיסר בראשו, ובו בזמן נדב לבו אותו לעלות לפלשתינה לעזור את הנוצרים אשר בארץ הקדושה.

מסבות שונות לא עלה ביד הקיסר הצעיר לעשות כחפצו, כאשר ראינו כבר למעלה; וביחוד ירא לעזוב את גרמניה כל הימים אשר חי עוד הקיסר אוטו הרביעי הנדח. ואולם ביום י"ט מאי שנת 1218 מת אוטו, ולהקיסר פרידריך הונח אז מכל אויביו מסביב. אז עלה על דעתו לקיים את נדרו אשר נדר, לאסוף חיל גדול ולשים לדרך פעמיהם בראשית הקיץ שנת 1219 לארץ הקדושה. אמנם קמו מחדש כמה מעצורים בדרכו, והקיסר נשאר באירופה לישר במלכותו כל ההדורים, וביחוד היה כל ישעו וכל חפצו כי יבחרו בבנו הצעיר (הינריך השביעי) לממלא מקומו טרם ילך לאסיה; בשנת 1220 נעשתה גם עצתו זאת, ואז הבטיח לעלות לפלשתינה בראש חיל גדול בראשית שנת 1221.

העכוב הזה לא בא באשמת הקיסר הצעיר, אשר באמת ולב תמים התנדב לצאת לישע אחיו הנוצרים בארץ הקדם. גם האפיפיור הונוריוס, אשר משל אז ברומה, ראה ונוכח כי אי אפשר היה לפרידריך לקיים את נדרו כחפצו. בעת אשר תפר את אות הצלב על בגדו היה עלם בן עשרים שנה ומכל עבר קמו עליו אויביו, בעלי ברית אוטו, ואיך יעזוב את ארצו וילך בדרך למרחוק? עם כל זה, כאשר באה השמועה לאירופה כי נגפו הנוצרים במצרים, העליל האפיפיור על פרידריך כי רק הוא אשם בכל אלה. ואמנם כל זה היה רק עלילות דברים, לטפל עון ואשמה על הקיסר הצעיר, כי קנא האפיפיור בגדולת הקיסר, אשר עשה חיל מאד והכניע את כל אויביו תחתיו; בעוד אשר המאורעות במצרים היו באמת רק פרי גודל לב פילגיוס, שליח האפיפיור בחיל נוסעי הצלב, כאשר ספרנו למעלה. האפיפיור הונוריוס כתב ביום י"ט נובמבר שנת 1221 אגרת אל הקיסר לאַים עליו, כי ימהר להחיש עזרה להנוצרים בפלשתינה, ואם לא ישמע בקולו אז יחרימהו מטעם הכנסיה הקתולית, יען רק הוא, הקיסר, אשם בדבר הזה, כי נגפו הנוצרים לפני המשלמים במצרים. הקיסר הצעיר השיב אמנם על דברי האב הקדוש ברומה, כי שם לו זה עלילות דברים, ולא הוא הסב בכל המקרים המעציבים האלה; אבל בכל זאת הבטיח לעלות לפלשתינה תכף בשנת 1222 כחפץ האפיפיור.

בירח אפריל שנת 1222 נועד הקיסר עם האפיפיור בעיר וירולי, אשר במדינת רומה. שם נשבע פרידריך להאב הקדוש כי ימלא אחר דברו וישים לדרך פעמיו לעלות לארץ הקדושה, ביום אשר יעדו האפיפיור; אף נדברו ביניהם לקדש עצרה בעיר וירונה אשר באיטליה, לאסף את כל גדולי הנוצרים, שריהם, מושליהם והגמוניהם, לטכס עצה בדבר מסע הצלב החדש. גם שלח הקיסר אניה אחת לסוריה, להביא את המלך יוחנן מעכו, את ההגמון פילגיוס ואת הפטריארך מירושלים, כי יאספו כלם ביום המועד בוירונה על דבר מסע הצלב. בראשית החורף שבה האניה עם האורחים האלה לאיטליה, ואולם מסבות שונות לא נאספו בוירונה, כי נדחתה האספה עד חדש מרט שנת 1223. אז נועדו בעיר פירינטינו, אשר שמה באו האפיפיור עם הקיסר, גם רבי המדינות וההגמונים, ולפניהם חִדש הקיסר את שבועתו, כי ביום הנועד – אשר יקבעו הנאספים – יעלה לארץ הקדושה בראש נוסעי הצלב. האספה קבעה את יום כ“ד יוני שנת 1225; ולמען הלהיב עוד יותר את לב הקיסר למפעל הדתי הזה, הציעו השרים כי יקח פרידריך השני – אשר מתה עליו אשתו ביום כ”ג יוני שנת 1222 – לאשה את אזבלה בת המלך יוחנן מעכו, אשר ילדה לו אשתו מרים יולנטה. ויען כי היתה איזבלה יורשת את המלוכה בפלשתינה, לכן תקום לו זאת בנחלה, אם יארש לו הקיסר אותה לאשה. פרידריך נעתר בחפץ לב להצעה הזאת, כי על ידה התנחל בארץ הקדושה, ועתיד כתר “מלכות ירושלים” להנתן בראשו.

אחרי האספה בפירינטינו החל הקיסר לעסוק בשום לב בצרכי מסע הצלב. בתחלה הכניע את המשלמים בסיקיליה, אשר אמרו למרוד בו; ואחרי כן נתן אל לבו לאסוף חיל גדול לצבוא על סוריה. ואולם ההתעוררות הדתית כבתה בימים ההם. דברי הכהנים, אשר עברו בכל הארצות, להעיר את הלבבות למלחמת מצוה זו, לא עשו פרי. האפיפיור הונוריוס טרח והשתדל הרבה, גם שלח את אנשיו למדינת גרמניה, פרנציה ואנגליה, להטיף למסע הצלב, אבל רק מתי מספר התעוררו לדברי המטיפים, ואך מעטים נאספו לדגל נוסעי הצלב.

הקיסר פרידריך עשה כל אשר בכחו לקיים את נדרו אשר נדר. הוא הכין אניות במפר רב ויעבר קול בכל מדינות הנוצרים, כי כל איש אשר ידבנו לבו להספח אל חיל נוסעי הצלב, יוכל לעבור חנם אין כסף, והקיסר יספיק לו כל צרכיו. עם כל זאת ראה ונוכח, כי מעט העם אשר נאספו לדגלו, ובראש החיל הזה אי אפשר לעלות על פלשתינה וללכדה. אז גמר בדעתו להשאר עוד באירופה ולחכות לימים טובים מאלה, אם כי בעצמו נכסף מאד לעלות לארץ הקדושה, ובפרט מעת קמה לו בנחלה. וישלח הקיסר מלאכים אל האפיפיור לשאול על דבר השבועה אשר נשבע לו, לשים לדרך פעמיו ביום כ"ד יוני שנת 1225. האפיפיור נעתר לפרידריך, להתיר לו שבועתו, ואולם השביע אותו מחדש, כי בירח אוגוסט שנת 1227 (לא יאוחר) יעלה לפלשתינה בראש אלף פרשים ועם מאה וחמשים אניות מלחמה. מלבד זאת עליו להכין עוד אניות להוביל אלפַּים פרשים, אשר יאסוף האפיפיור למלחמת ירושלים. הקיסר התחיב עוד לתת משנת 1225 עד שנת 1227 סך מאת אלף אונקיות זהב⁵³, לצרכי הארץ הקדושה. את הסכום העצום הזה ישלם בחמש מניות ליד המלך יוחנן, אשר מלך בעכו, ליד הפטריארך וליד נשיא הכנסיה הגרמנית⁵⁴. ואולם תנאי התנה הקיסר, כי אם ימלא הבטחתו בדבר מסע הצלב, אז ישיבו לו את הסך העצום הזה; אם ימות הקיסר לפני היום הנועד, אז חלה שבועתו על יורש כסאו, ואם יסרב הקיסר לקיים הבטחתו, אז יחול עליו חרם ושמתא ורבצה עליו קללת הכנסיה הקתולית.

אחרי אשר כרת הקיסר את הברית הזאת עם האפיפיור התחיל תכף להתעסק במצות מסע הצלב. עוד בימות הקיץ שנת 1225 שלח להביא לו את ארוסתו איזבלה מעכו; וביום התשיעי לירח נובמבר היו הנשואין בעיר ברינדיזי באיטליה. ואולם תכף ביום הנשואין נפלה תגרה בין הקיסר ובין חותנו המלך יוחנן. כבר ראינו, כי אשת המלך, מרים יולנטה (אשר מתה בינתים) ירשה את כסא המלוכה אחר מות אבי-חורגה המלך אמלריך. ליוחנן לא היה משפט המלוכה, ורק בנשאו לאשה את מרים יולנטה משל בשמה. עכשיו כשמתה אשתו משל בשם בתו הצעירה, אשר היא ירשה את המלוכה אחרי מות אמה. והנה נשאית איזבלה להקיסר פרידריך, וזה טען כי מעתה אין עוד לחותנו שום עסק בממשלת פלשתינה, ורק הוא, הקיסר, יש לו זכות כזו בארץ הקדושה. המלך יוחנן לא ידע מה להשיב על הטענה הצודקת הזאת, אבל היטב חרה לו כי הכלימו חתנו ביום חתונת בתו, לקחת את הממשלה מידו, ויהי מהיום ההוא עוין את חתנו הקיסר.

אחרי נשואיו החל הקיסר להכין את כל הדרוש למסע הצלב. בירח יולי באו רבים מגרמניה וממדינת איטליה אל אפוליה, להספח אל המחנה. בירח ספטמבר ירדו רבים מנוסעי הצלב באניות, והדוכס הינריך מלימבורג בראשם, לבוא לסוריה. הקיסר אמר ללכת עם יתר החיל אל הארץ הקדושה, ואולם חלה בימים ההם, כי היתה מגפה בחילו, וגם עליו עבר החלי הזה. כאשר קם מחליו לא ערב את לבו לצאת בדרך למרחוק, וישלח להגיד להאפיפיור, כי מחמת אונס התעכב עוד בדרך לזמן מה.

האפיפיור הונוריוס, אשר מטבעו היה איש נוח לבריות וענו בכל הליכותיו, מת בינתים ביום י"ח מרט שנת 1227, וימלוך תחתיו גריגור התשיעי, זקן בן שמונים שנה, אשר גם לעת זקנתו היה מלא כח עלומים, וכל ישעו וחפצו היה להרחיב את ממשלת הכנסיה הדתית. אל המטרה הזאת שאף כקרובו אינוקינטו השלישי, אשר ישב על כסא הנשיאות לפני הונוריוס.

האפיפיור הזה שמע, כי לא קיים הקיסר את נדרו – אף כי רק מחמת אונס – וימהר להטיל עליו עונש חרם ושמתא (יום כ"ט ספטמבר שנת 1227), וביום העשירי לירח אוקטובר שלח אגרות אל כל הנוצרים, להודיע להם את דבר החרם. האפיפיור האשים את הקיסר, כי בזדון עכר את הכנסיה הקתולית; הוא, הקיסר, אשם בדבר, כי נפלה דמיטה בידי האויב וכי עברו כל ימות הקיץ שנת 1227, מבלי אשר שמו נוסעי הצלב לדרך פעמיהם, וגם מחלתו איננה אלא כסות עינים, למען יחלל דברו.

הקיסר השיב על דברי האגרות האלה במכתב גלוי מיום הששי לירח דצמבר, להוכיח צדקתו ונקיון כפיו לעומת האשמות אשר טפל האפיפיור עליו. ובעת ההיא נבאש ריח האפיפיור באנשי רומה, אשר נלאו נשוא את העול הכבד, שהעמיסו האפיפיורים עליהם⁵⁵. וישלח הקיסר אל הדוכס רינלד משפוליטו, כי יפשוט על הערים והמדינות באיטליה, אשר החזיקו בהן האפיפיורים שלא ביושר. הקיסר ידע כי יושבי המדינות האלה ישמחו לקראת צבאות הקיסר, להסיר עול ממשלת האפיפיור מעל צוארם. מאליו מובן, כי בזאת העלה פרידריך על נפשו את חמת גריגור עוד יותר. ביום כ"ג מרט שנת 1228 חִדש את החרם על הקיסר, ועוד החרים כָּלה את העיר, אשר יושב בה פרידריך, אם לא ימהרו יושביה לגרשו משם. ויהי כאשר שמעו אנשי רומה את הדבר הזה ויחר להם עד מאד, ויתגודדו על ארמון האפיפיור ויאמרו להכותו נפש.

גריגור אסר מעכשיו על הקיסר לאסוף חיל לעלות על פלשתינה כל זמן שמוטל הוא בחרם. אבל הקיסר לא שעה אל האסור הזה, כי בירח אפריל שנת 1228 אסף בעיר ברליטה אשר באיטליה את גדוליו ורבי הממלכה, ובפניהם הודיע את חפצו, לאסוף כעת חיל נוסעי הצלב. את הדוכס רינלד משפוליטו הפקיד למושל בגרמניה, כל הימים אשר יהיה הקיסר בסוריה. בראשית הקיץ כבר היה הקיסר מוכן לנסיעה, ואולם בו בזמן מתה אשתו

איזבלה, גם מרדו בני סיקיליה בו. מסבה זו התעכב עוד באיטליה עד יום כ"ח יוני; ביום ההוא ירד באניה ללכת עם צבאותיו לסוריה. בכל זאת לא שככה ממנו חמת האפיפיור, כי אם הוסיף לקללו קללה נמרצה. “הקיסר איננו עבד הכנסיה הקתולית – קרא גריגור בחמתו – כי אם עבד מחמד; לא כנוסעי הצלב עבר בים, כי אם כשודד-הים, ואחריתו תהיה להכרית”.

בעכו משל בינתים בשם הקיסר פרידריך, מעת אשר נשא את איזבלה בת יוחנן המלך, השר תומס אצירא, והוא השתדל בכל כחו להנהיג סדרים נכונים במדינה, על אפם ועל חמתם של בני “ההיכל”, אשר בגאותם מאסו בכל מלוכה ולא אבו לשמוע בקול נגיד ומצוה. בקיץ שנת 1228 נשמע הקול, כי הולך הקיסר וקרב לסוריה. בדרך עברו התעכב מעט בקפרוס; שם משל, כאשר ספרנו כבר, השר יוחנן מיבנה (אבלין) בשם המלך הצעיר הינריך הראשון; ויסיר הקיסר את השר הזה מפקודתו ותחתיו מנה שרים אחרים לאפוטרפסים בארץ, עד אשר יגדל הנער הינריך, גם התנה עמהם, כי יסור המלך למשמעת הקיסר. ביום השביעי לירח ספטמבר בא פרידריך לעכו, ובני העיר לא חשו כל עיקר להחרם, אשר הטיל האפיפיור עליו בעברתו, ויקבלו אותו בכבוד גדול.

כבוא הקיסר לפלשתינה היתה ראשית פעולתו לנסות דבר אל ירושלים ללכדה. השלטן אלכמיל שלח להגיד להקיסר (עוד טרם עזב זה את סיקיליה), כי נכון הוא להשיב להנוצרים את ממלכת ירושלים, אם יעשה הקיסר שלום לו. ואולם ראוי לדעת כי המדינה הזאת לא נפלה בחלקו של אלכמיל, כי אם בחלקו של אלמעזם המושל בדמשק, ואלכמיל אמר “לעשות סחורה בפרתו של חברו”. השלטן הזה לא אבה לתת את ממלכת ירושלים מידו, כי אם הכין את עצמו להגן עליה; את המבצרים, אשר חשב כי אי אפשר לו להגן עליהם מפני הנוצרים, מהר להרוס, למען לא יפלו בידי נוסעי הצלב, אשר יתבצרו בהם אחרי כן. כאשר בא הקיסר לעכו שלח את ההגמון ביררדו מפלירמו למצרים לדבר עם השלטן על דבר השלום ולהביא לו דורן מנחה. השלטן קבל את ציר הקיסר בכבוד גדול וגם את התשורות אשר הביא עמו קבל בסבר פנים יפות, אף שלח גם הוא מצדו דורנות להקיסר כיד המלך. השלטן אלמעזם מת בינתים וימלוך תחתיו בנו דַוּד אלנציר. אלכמיל חשב אז לקרוע חלק ממדינות בן אחיו בסוריה, ולכן אמר לכרות ברית שלום עם הקיסר, כי ירא פן יקדימנו דוד אלנצור. פרידריך שלח להגיד לאלכמיל, כי אמנם נכון הוא לעשות שלום עמו, בתנאי כי ימסור את ירושלים בידו; ואולם בעת דברו עם השלטן לשלום הכין עצמו גם למלחמה. אלכמיל נאות לתנאי השלום, וביום י"א פברואר שנת 1229 כרתו צירי המושלים ברית בשם אדוניהם, ושבעה ימים אחר כך נשבעו הקיסר והשלטן לקיים את דברי הברית.

תנאי הברית בין הקיסר והשלטן היו: אלכמיל ימסור את העיר הקדושה ירושלים בידי הקיסר, ותנאי התנה זה בפירוש, כי הרשות בידו לשוב ולבנות את מבצר העיר, אשר הרס השלטן אלמעזם. בית המסגד אשר בנה הכליף עמר קדוש הוא להישמעאלים, הבית עם החצר סביב לו (אל-חרם), ולכל משלמי הרשות לבוא שמה (בלי כלי זיינו) להתפלל, ואולם להנוצרים אסורה שמה אפילו דריסת הרגל. מלבד ירושלים התחיב השלטן למסור בידי הקיסר את בית-לחם, נצרת ועוד איזו ערים וכפרים על הדרך העולה מעכו ומיפו לירושלים; גם הבטיח השלטן לשלוח חפשי את כל הנוצרים הנשבים בידו. הקיסר התחייב מצדו לעזור להשלטן מול כל הקמים עליו, כנוצרים כמשלמים, ובפרט התחייב להשגיח כי לא יתגרו הנוצרים באנטיוכיה, טריפוליס ויתר ערי החוף בסוריה מלחמה באלכמיל. ברית השלום נכרתה בין הקיסר ובין השלטן מיום כ“ד פֿברואר שנת 1229 עד שנת ירח יולי שנת 1239 (כלומר לזמן עשר שנים, חמשה ירחים וארבעה עשר יום). ביום י”ז מרט בא הקיסר בראש חילו לירושלים. ותהי שמחה רבה במחנה נוסעי הצלב על התשועה הגדולה הזאת. ביום המחרת הלך פרידריך אל בית התפלה הבנוי על קבר המשיח, וישם שם כתר מלכות בראשו, וימלוך בשם “מלך בירושלים”.

ואולם שמחת הקיסר לא היתה שלמה. הן ראינו, כי קצף עליו האפיפיור ולא אבה להתיר לו את נדרו ולהסיר ממנו את החרם. כאשר נודע באירופה דבר ברית השלום, אשר כרת הקיסר עם אלכמיל, מצא האב הקדוש ברומה כמה פרטים אשר לא היו לפי רוחו. הוא העליל על הקיסר, יען כי עשה שלום להמשלמים תחת להלחם בהם ולבלי תת להם חנינה כיאות לקתולי אמתי; כן קצף עליו על אשר התחייב להגן על השלטן מפני אויביו, כנוצרים וכמשלמים, וביחוד חרה לו על אשר כָּלל גם את הנוצרים בסוריה בברית הזאת, לבלי תת להם להתגרות מלחמה באלכמיל. תואנות כאלו מצא האפיפיור כהנה וכהנה, וביום י"ט מרט, יום אחד, אחרי אשר שם הקיסר כתר מלכות ירושלים בראשו, באו שמה מטעם ההגמון גירולד מקסריה להטיל חרם ושמתא על העיר ירושלים כלה, יען כי נמצא בקרבה מחרם ומנודה. הדבר הזה נגע עד לב כל הנוצרים, בשמעם כי נדו את העיר הקדושה, ויחרקו שן על ההגמון. אבל פֿרידריך מהר לעזוב את העיר וישב לעכו, בראותו רוב בני ירושלים חוששים להחרם.

הפטריארך מירושלים, אשר ישב עד הנה בעכו, מהר לבוא שמה ולתקוע את מושבו בעיר הקדושה, אם כי קלל גם הוא את הקיסר, על כי “התחבר לאויבי הדת הנוצרית”. אחרי אשר יסד את ממשלתו בירושלים שב לעכו, לחרחר ריב ומדנים; הוא ידע כי התחייב הקיסר לשמור את השלום בארץ, ואולם ההגמון לא שם לבו לזאת, וידבר על לב אנשי שלומו, כי יחלצו לצבא להלחם על השלטן. הקיסר צוה לו לשוב ממחשבתו זאת ולחדול מריב, אבל ההגמון מאן לשמוע בקולו ויען את פֿרידריך עזות. אז מחה הקיסר בידי האנשים האלה בחזקת היד, וישלח את צבאותיו לשמור על הקושרים, כי לא ילחמו בהמשלמים. גירול נקם נקמתו בהקיסר, כי החרים את כל הסרים למשמעתו והשומעים לקולו, גם על העיר עכו כלה הטיל נדוי ושמתא. הכמרים הקנאים קללו את פרידריך וישליכו עליו שקוצים בדרשותיהם בבתי התפלה, גם כנו אותו בשם “בן נעות המרדות”, “בן ממר להכנסיה הקתולית”. בינתים שמע הקיסר, כי המלך יוחנן, חותנו מלפנים, פשט על סיקיליה והסית את העם למרוד במלכם. אז מהר פרידריך לעזוב את עכו (ביום הראשון לירח מאי), אחרי אשר מסר ממשלת הארץ הקדושה בידי שרים נאמנים בבריתו, וביום העשירי לירח יוני בא לאפוליה.

כאשר בא הקיסר לאיטליה, אחי שובו מלפדות את ירושלים, מצא שם את הענינים יגעים מאד. צבאות האפיפיור פשטו על ערים רבות באיטליה וילכדו אותן, וגם הרימו רבים מהשרים את ידם בהקיסר. אז שלח פֿרידריך עוד הפעם מלאכים אל גריגור, לפייס אותו ולדבר עמו לשלום, ולא אבה האפיפיור להעתר לו. כראות הקיסר את קשי ערפו שלח את צבאותיו נגד חיל האפיפיור, ותעז יד הקיסר במלחמה ויך בחיל האפיפיור מכה רבה. עם כל זה לא אבה פֿרידריך להכניע את האב הקדוש עוד יותר, ואחרי נצחו אותו שלח עוד הפעם לדבר עמו לשלום. אז נכנע האפיפיור ויעתר להקיסר להשלים עמו.

ביום כ"ח אוגוסט שנת 1229 התיר גריגור התשיעי את החרם, ובירח ספטמבר נועדו הקיסר והאפיפיור להתפיס ולהסיר כל חשד מלבם.

נראה כעת את מצב הענינים בירושלים, אחרי אשר עזב הקיסר פֿרידריך את הארץ הקדושה. הנוצרים שבו לירושלים, אשר השיב השלטן אלכמיל לידם, ואולם המשלמים הוסיפו להצר להם, כי ארבו לעולי הרגל בדרך וירצחו אותם נפש, או כי גזלו את כל אשר להם. גם גדודים גדודים פשטו על מדינת ירושלים ולפעמים באו אל תוך העיר, אחרי אשר לא שבו הנוצרים לבנות מהר את החומה, אשר הרס השלטן אלמעזם. מלבד זאת באה על הנוצרים הרעה, אשר לא עזבתם מיום בואם לארץ הקדם, כי תמיד שררה ביניהם תחרות ואיבה. השר יוחנן אבלין מברותי, אשר היה לפנים אפוטרופוס של המלך הינריך ונדחה מפקודתו זאת בשנת 1228, בעת אשר התעכב הקיסר בקפרוס, שב אחרי כן וקרע את הממשלה מידי האפוטרופסים אשר מנה פֿרידריך, וימשול תחתם. בעכו קמה הנסיכה אליסי, בת המלך הינריך מקפרוס, וטענה, כי ממשלת ירושלים לה היא, אחרי אשר מתה המלכה איזבלה, בהיות כי היתה מבית המלך אמלריך, אשר מלך בירושלים. רבי המדינה מאנו לשמוע בקולה, כי אמרו: אחרי מות המלכה איזבלה נסבה המלוכה לקונרד בנה, אשר ילדה להקיסר פֿרידריך, ועד אשר יגדל הנער ימשול הקיסר בשמו; גם שלחו מלאכים אל הקיסר בבקשה, כי ישלח את בנו הצעיר לירושלים. ולא אבה הקיסר לעשות כדבריהם, כי ירא לשלוח את הנער בדרך רחוקה כזו, פן יקרנו אסון, ואולם המריבות בחצות ירושלים לא חדלו מאז.

אחרי אשר השלים הקיסר עם האפיפיור והונח לו מכל אויביו מסביב, שם אל לבו לחזק את ממשלתו בירושלים ובקפרוס. בראשית שנת 1231 שלח חיל קטן לארץ הקדם, ואת השר ריכֿרד פֿילנגירי הפקיד למפקד החיל הזה. ויהי עם לב פֿילנגירי לעלות בהתחלה למלחמה על יוחנן אבלין בקפרוס, אשר מרד בהקיסר וגרש את האפוטרופסים אשר הפקיד שם. ואולם יוחנן אבלין היה גבור חיל וילחם בגבורה נגד צבאות פֿרידריך, ולא נתנום לבוא אל האי קפרוס. ויעל שר צבא הקיסר מעליו ויבוא לעיר החוף ברותי. שם עלו אנשי פֿרידריך היבשה ויתפשו את מגדל העיר, אשר נחשבה לאחוזת יוחנן מאבלין אויב הקיסר. משם הלך פֿילנגירי לעכו להשביח את שאון המרד, אשר קם אז בממלכת ירושלים נגד הקיסר. ואולם רבי המדינות מאנו להכנע מפניו, כי חרה להם על כי לכד את העיר ברותי, מבלי שאול בתחלה את פיהם. ויקשרו שרי המדינה קשר להגן על חירות הממלכה והאצילים מפני הקיסר, החפץ למשול בהם בחזקת היד. כי השרים הביאו עמם מגרמניה ארץ מולדתם את רוח המרד והעקשנות, לבלי לשמוע בקול נגיד ומצוה, ולהיות כל איש שורר בביתו ובעירו כדבר מלך שלטן, מבלי להשגיח על טובת הכלל.

הדבר נודע ליוחנן אבלין (והוא עודנו בקפרוס), כי קשרו השרים על הקיסר, וישמח על זאת שמחה גדולה. בירח פֿברואר עזב את האי ויעבור באניות בראש חיל אחד לבוא לסוריה; מגמת פניו היתה לבוא על ברותי אחוזתו, לקחתה מידי צבאות הקיסר; ואולם בואו אל החוף נוכח כי חזק צבא הקיסר ממנו, ולא יוכל הלחם בו. אז פנה והלך לעכו, להתחבר אל השרים, אשר קשרו על אדונם פֿרידריך. בעכו אסף את כל אויבי פֿרידריך ויעל משם להלחם בחיל הקיסר. ביום השלישי לירח מאי נפגשו בעלי ברית יוחנן בחיל הקיסר, ותטוש המלחמה ביניהם. וינגף יוחנן וחילו לפני צבאות פֿילנגירי, ויך בהם האיטלקי מכה רבה. ואולם יוחנן לא נכנע עם כל זה וביום ט"ו יוני התגרה עוד הפעם מלחמה בצבאות הקיסר על יד ניקוסיה. בפעם הזאת גבר יוחנן על אויביו ויהרוג בהם עם רב. ותשובנה הערים אשר לכדו צבאות הקיסר אל יוחן אבלין כבראשונה.

אחרי כל הדברים האלה קמו מחדש סכסוכים בין הקיסר ובין רבי המדינה בירושלים. תוצאות הסכסוכים האלה היו, כי לא עשו נוסעי הצלב חיל בארץ הקדושה. אמנם למראית עין היתה תשועה גדולה להנוצרים על ידי מסע הצלב של הקיסר, כי שבה העיר הקדושה לידם. ואולם באמת היתה העיר פרוצה אין חומה, וממלכת ירושלים נשארה מלכות קטועה. תקות הנוצרים בארצות המערב, ליסד ממלכה חזקה בארץ הקדושה, לא נהיתה; במצב כזה אי אפשר היה לגמרי, כי יחזיקו שם מעמד.

 

יח: מסע הצלב הששי (המלך לודויג התשיעי מפרנציה)    🔗

מצב הענינים אחרי תום השלום בין הנוצרים וממלכת ירושלים. השלטן אַיוּב אלצליח. המלך טיבו מנבארה. מגפת הנוצרים על יד עזה. הברית עם אסמיל אלצליח. אחריתה המרה. הסכסוכים בירושלים. משובת השרים בעיר הקדושה. הקשר על השלטן איוב. הטורקומנים באים על ירושלים. העיר נכבשה בידם. אחרית הקשר על איוב. המונגולים פושטים על אנטיוכיה. הטורקומנים מחריבים את המדינה. האפיפיור אינקינטו הרביעי. ריבו בהקיסר. תוצאות הריב. המלך לודויג התשיעי מפרנציה. תכונת נפשו ויראתו את ה'. מחלתו ונדרו. הוא עולה לפלשתינה. שבתו בקפרוס. עצתו לעלות על מצרים. כבוש דמיטה. גמר בדעתו לעלות על קאהירה. מות השלטן איוב. המלחמה על יד מנצירה. ראשית המגפה במחנה הנוצרים. נוסעי הצלב מוכרחים לשוב אל דמיטה. המגפה בחילם. המלך לודויג נשבה. אחרית המלחמה. לודויג והשרים נפרדו. המלך נשאר בעכו. תקותו לגאול את ירושלים נשארה מעל. שובו לפרנציה.

לזמן עשר שנים כרת הקיסר פֿרידריך את ברית השלום עם השלטן אלכמיל. במשך הימים ההם לא פרץ אמנם ריב בין נוסעי הצלב ובין המשלמים, אבל גם שלום לא היה בארץ; כי גדודים גדודים של המשלמים פשטו כפעם בפעם על ערי הנוצרים, וכנגד זה היו יוצאים גם צבאות הנוצרים בסוריה להלחם בהמשלמים, ומלחמות קטנות כאלה היו רגילות אז בארץ הקדם, מבלי אשר הפריעו את השלום בגלוי. ואולם סוף זמן השלום הלך וקרב, הוא הקיץ שנת 1239, ועיני הנוצרים אשר בפלשתינה היו נשואות אל הדבר הזה, לדעת מה תהיה אחריתם בארץ. ביום השמיני לירח מרט שנת 1238 מת השלטן אלכמיל והניח אחריו שני בנים, אבו-בכר אלעדל ואַיוּב אל-צליח, אשר רבו איש באחיו אודות הירושה. והמאורע הזה היה לישועה גדולה להנוצרים, כי אמרו: אם יעמדו שני בני אלכמיל בריבם, הנה לא יעצרו כח לעמוד בפני אויביהם. הדבר הזה התפרסם גם בארצות המערב, ולכן עלה על לב רבים בין הנוצרים להשתמש בשעת הכושר ולחדש עוד הפעם את המלחמה על המשלמים. בראשית הקיץ שנת 1239 נועדו בעיר ליאון אשר בממלכת פרנציה שרים רבים ונכבדים להועץ על דבר מסע צלב חדש. בראש המתנדבים עמד הפעם המלך טיבו ממדינת נבארה, ועל ידו צבאו הדוכס הוגו מבורגונד, השרים פטר מברטניה, יוחנן מבאר, אמלריך ממונטפורט ועוד שרים גדולים וחשובים. הקיסר פֿרידריך הסכים להצעת השרים לצבוא על פלשתינה, בעוד אשר האפיפיור מצדו יעץ לעלות על קונסטנטינופול ולהושיע להלטינים אשר שם במלחמתם נגד הביצנטינים, אחרי אשר מטה אז ממשלת הלטינים בארץ הקדם לנפול (כמסופר למעלה). בימים ההם פרץ מחדש ריב בין האפיפיור ובין הקיסר פרידריך; הראשון החרים עוד הפעם את הקיסר, ומטעם זה לא נטה אחריו בדבר מסע הצלב, יען חשב כי תצמח מזה תועלת לא מעטה להקיסר אויבו.

הדבר הזה העלה אף הנוצרים על האפיפיור, ולמרות החרם אשר הטיל גריגור על הקיסר שמעו לקולו ונועדו לעלות לפלשתינה. בסוף הקיץ שנת 1239 באו נוסעי הצלב מפרנציה לחוף סוריה ושם התאחדו להלחם יחדו בהמשלמים. ואולם האחדות הזאת לא היתה לאורך ימים; כמעט גמרו שרי החילות ביניהם להלחם בדמשק, וימהר השר מברטניה בראש גדודיו ויפשוט על ארם-דמשק וישלול שלל רב, ואחר כך שב לעכו. כראות יתר השרים את הדבר הזה גמרו בדעתם לעשות כמהו, ויאמרו לעלות למלחמה על מצרים. המלך טיבו מנבארה קצף על זה מאד, בדעתו כי מרה תהיה אחרית נוסעי הצלב אם יתגרו עוד הפעם מלחמה במצרים. ואולם יתר שרי החיל לא שמעו בקולו, ויקומו וילכו עם צבאותיהם ויבואו עד עזה. שם נודע להנוצרים כי חיל גדול של המשלמים עולה לקראתם, ותהי עצת הדוכס הוגו מבורגונד לשוב לעכו, וגם בני ירושלים הסכימו לעצתו. אבל הקונדי מבאר והקונדי ממונטפורט הקשו את ערפם וימאנו לשוב. ביום י"ג נוומבר התנפלו בראש חילם הקטן על מחנה המשלמים, אבל פרי גאונם היה שבר וכליון חרוץ; הקונדי מבאר נפל במלחמה, ורעהו הקונדי ממונטפורט נשבה בידי האויבים, וכל החיל נפל לפי חרב. אמנם אמר הפעם המלך טיבו לצאת למלחמה על המשלמים, לנקום נקמת הנוצרים ולהוציא את השבויים לחירות; ואולם אנשי ירושלים הרפו ידיו, בהעידם במלך כי לא יתגרה ברעה להלחם באויבים רבים ועצומים.

המגפה, אשר היתה במחנה הנוצרים על יד עזה, התפרסמה חיש מהר, וישמחו המשלמים על זה שמחה גדולה. דוד אלנציר בן השלטן אלמעזם אסף חיל גדול ויעל על ירושלים, אשר כבר בצרו אותה הנוצרים, וילכדה, ואת חומתה הרס וגם את “מגדל דוד” נתץ. להצלחת הנוצרים גדל אז הפירוד בין המשלמים, כי בני אלמעזם ובני אלכמיל הוסיפו להלחם זה בזה, ומטעם זה לא עשו ידיהם תושיה. אִסמיִל אלצליח, מושל באלביק, לכד אז את דמשק וימלוך בה, והוא כרת ברית עם אבראהים חמץ, להלחם יחדו בבני השלטן אלכמיל. וישלח אִסמיל אלצליח מלאכים אל הנוצרים לכרות אתם ברית נגד בני השלטן אלכמיל ונגד דוד אלנציר, ובתנאי זה אמר להשיב להם את טבריה ואת בנותיה וגם את ספד (היא הנקראת צפת כעת בפי היהודים, אבל כנודע טעות היא זאת בידם) ובנותיה. ואולם המשלמים בחיל אסמיל אלצליח קצפו מאד על הברית, אשר כרת אדונם עם הנוצרים. ויהי כאשר עלו המצריים למלחמה על אסמיל, ותטוש המלחמה על יד העיר אשקלון, ויעזבו המשלמים אשר בחיל אסמיל אלצליח את המחנה, באמרם כי חרפה היא להם להלחם בחברת הנוצרים, אויביהם מאז. ותהי מגפה גדולה בחיל נוסעי הצלב, אשר נשארו באמנה עם אסמיל, והוא נס וימלט לדמשק. אז פרץ ריב בין הנוצרים: חצים אמרו להפר את הברית עם אסמיל אלצליח ולכרות ברית עם איוב אלצליח מושל מצרים, וחצים אמרו לעמוד בדבורם עם המושל מדמשק; והמלך טיבו מנבארה ראה את הסכסוכים האלה וירפו ידיו. אז ירד הוא ורבים מהשרים אשר אתו באניה בחוף עכו, ויעזבו את סוריה לשוב לארצם.

בראשית החורף שנת 1240 באו נוסעי הצלב מאנגליה (ובראשם עמד ריכרד אחי המלך הינריך השלישי מאנגליה) לעזור להנוצרים. ריכרד מאנגליה (בן אחי ריכרד “לב האריה”, אשר מיחוסו למסע הצלב ספרנו כבר למעלה) בא לעכו, בעת אשר רבו הסכסוכים בחיל הנוצרים, ויתן אל לבו לשים קץ לדברי ריבות האלה. בפעם הזאת עשו דבריו פרי, ועל פי עצת ריכרד שלחו שרי החילות מלאכים אל מושל מצרים לכרות אתו ברית שלום. איוב אלצליח נעתר להם ובירח פברואר שנת 1241 באו על החתום, כי ישלימו ביניהם. השלטן ממצרים השאיר בידי הנוצרים את כל הערים, אשר מסר אסמיל אלצליח בידם וגם הוציא את השבויים אשר בידו (וביניהם גם את הקונדי ממונטפורט) לחירות.

אחרי כל הדברים האלה עזבו ריכרד מאנגליה והדוכס הוגו מבורגונד את פלשתינה, וישובו לארצם ולמולדתם.

בארץ הקדושה שקטה המלחמה לזמן מה. השלטן איוב ממצרים שמר את ברית השלום, אשר כרת עם הנוצרים בפלשתינה, ומה גם מעת אשר התקרב אליו הקיסר פרידריך, המושל בירושלים בשם בנו הצעיר, ובא גם מצדו בברית עמו, כי סוחרי גרמניה ואיטליה סחרו אל ארץ מצרים בימים ההם, ואניות הלכו מחופי איטליה אל ערי הקדם להוביל שמה סחורות שונות ולהביא משם את פרי הארץ. הקיסר פרידריך שקד על הדבר הזה להרבות את מסחר עמו בארץ הקדם, ולכן היתה בריתו נאמנה עם השלטן.

ואולם בירושלים לא סרו הסכסוכים ודברי הריבות. רַבי המדינה השתוקקו להסיר את עול הקיסר מעל צוארם. ויהי כאשר מלאו ימי המלך הצעיר קונרד בן הקיסר פרידריך, אשר ילדה לו איזבלה בת יוחנן, לעמוד ברשות עצמו (יום כ"ה אפריל 1243), וישלח המלך את אחד השרים ירושלימה, למען ישבעו לו בני ירושלים שבועת אמונים. ואולם השרים בירושלים מאנו לעשות כזאת, וישיבו דבר אל המלך, כי שבועת אמונים אינה נוהגת על ידי שליח, ורק אם בחפצו לבוא בעצמו ובכבודו לירושלים, אז ישבעו לו. והם עשו בערמה, בדעתם כי ימאן הקיסר פרידריך לתת את בנו יורש כסאו ללכת בדרך רחוקה כזו. ויהי כאשר ארכו הימים והמלך קונרד לא בא לפלשתינה, ויחליטו השרים כי אין עוד לו חלק ונחלה בירושלים, וימליכו את הנסיכה אליסי, אֵם המלך הינריך מקפריס, על ירושלים. אליסי נשאית בינתים להקונדי רַדולף, אשר בא עם המלך טיבו מנבארה לירושלים, וכאשר המליכו את אשתו משחו גם אותו למלך. אולם רדולף נוכח חיש מהר, כי רק שם מלך נקרא עליו והשרים מושלים על הארץ כחפצם, וירע הדבר בעיניו; אז עזב את אשתו ואת כתר מלכותו, וישב לארצו ולמולדתו.

המלכה אליסי התחזקה בירושלים ותמשול על כל הערים מסביב, ורק העיר הבצורה צור נשארה עוד בידי צבאות הקיסר. ויצורו אנשי ירושלים על צור וילכדוה. אז עזבו בעלי ברית פרידריך את סוריה וישובו לאירופה, ומהעת ההיא משלו הירושלמיים בארץ ולא סרו עוד למשמעת מלך ושר, כי גם המלכה אליסי לא עצרה כח למשול על השרים הגאיונים.

לא ארכו הימים והאצילים האלה נלכדו בשחיתות פחזותם ואולתם, אשר סלפה דרכם והמיטה שואה על ממלכת מצרים כלה. כמעט עזבו צבאות הקיסר את הארץ, והנה נגש לפניהם דוד אלנציר, אשר לכד בשכבר הימים את ירושלים והחריב אותה, ויציע לפניהם לכרות ברית שלום נגד השלטן איוב ממצרים. גם המושל אסמיל מדמשק ואבראהים מחמץ אמרו להיות בקושרים על מושל מצרים. דוד אלנציר הבטיח להנוצרים לתת בידם את ירושלים כלה, היינו גם את המקדש עם חצר “אלחרם” סביבות בית המסגד, אם יפרו את בריתם את איוב ויחדו ילחמו במושל מצרים. הנוצרים שכחו בסכלותם את אשר עלה להם תמיד בסבת התערבם בריב בעלי האסלאם וימהרו לכרות ברית עם שלשת המושלים נגד השלטן איוב ממצרים.

ולהשלטן איוב נודע דבר הקשר הזה, אשר קשרו עליו שלשת המושלים המשלמים בחברת הנוצרים, ויאסוף גם הוא חיל גדול ועצום להגן על ארצו. ואולם בפחדו פן יגברו עליו אויביו המרובים שלח איוב מלאכים אל הטורקומנים היושבים במדינת כ-ס אשר בממלכת פרס, כי ימהרו לבוא לעזרתו מפני הנוצרים הקמים עליו. והטורקומנים היו אז גוי עז פנים, פראי אדם, אשר רק לרצח ולבצע מעשקות נכספה נפשם; בחרף נפש אמרו לבוא לפלשתינה ולעשותה כמצולה שאין בה דגים. כעשרת אלפים איש רוכבים בסוסים באו במהירות נפלאה, כנשר טש על טרפו, מארצם דרך ארם וסוריה, ויחנו בפלשתינה. כארבה פשטו על הארץ ויעשו אותה כמדבר שממה. לפניהם הלכה בהלה וחרדה, כי החריבו את כל הערים בדרכם מטריפוליס עד ירושלים, ואת כל הנופל לידם הרגו לפי חרב. ויהי כאשר קרבו לבוא אל העיר הקדושה ויאָספו יושביה בפחד ואימה להוָעץ איך לקדם פני הרעה ותהי עצת הפטריארך רובירט, כי ימהרו לעזוב את ירושלים טרם יבואו הפראים עליהם; ויעשו יושבי ירושלים כן, ויברחו מעירם להמלט על נפשם (בירח ספטמבר שנת 1244). הם לא הרחיקו ללכת, והנה ראו את נס הנוצרים בראש מגדל העיר, ויחשבו כי באו שמה חילות נוסעי הצלב, להצילה מידי העריצים, ולכן שבו אל בתיהם. ואולם כזאת עשו הטורקומנים בערמה לפתותם כי יחזרו מדרכם. ויברח הפטריארך ורבים מאנשיו שנית ליפו, אבל רוב העם נשאר בירושלים ויצפה לתשועה. הטורקומנים רדפו אחרי הנמלטים וידביקו אותם ויכו בהם מכה רבה ושבעת אלפים נפש נפלו לפי חרב, מלבד אשר שבו מהם וימכרו לעבדים ולשפחות. אחרי כן שבו לירושלים ויכינו מטבח לכל הנשארים בעיר, לא חמלו על זקן ונער, עולל ויונק, איש ואשה; את הכהנים המיתו בבתי התפלה בשעה שעמדו להתפלל ולקרא אל אלהים בחזקה. אחרי כן הרסו את בתי הנוצרים ואת מקדשיהם, וגם את קברות המלכים הנוצרים אשר מלכו בירושלים הרסו ויוציאו את עצמותיהם וישליכו אותן כדומן על פני השדה. מירושלים עלו על בית-לחם ויחריבו אותה, כאשר החריבו את ירושלים. ומשם הלכו לעזה, להתחבר אל חיל השלטן.

בפעם הזאת נפלה ירושלים ולא יספה עוד קום, כי מאז תפשוה המשלמים וימשלו עליה עד היום הזה. אמנם נאספו צבאות הנוצרים עם בעלי בריתם המשלמים להלחם בחיל השלטן ממצרים על יד עזה. ואולם כאשר ראו המשלמים את החיל הגדול העומד נגדם לא קמה עוד רוח בהם וימהרו לעזוב את שדה המערכה ואת הנוצרים עזבו לנפשם (י"ח אוקטובר שנת 1244). אז נוכחו הנוצרים כח לא יעמדו להם בעלי בריתם המשלמים בשעת דחקם, וכי נואלו מאד להתערב בריב לא להם. השלטן איוב רדף אחריהם וישיגם ויפלו רבים מהם לפי חרב ויתרם נשבו בידי המשלמים, ורק שרידי מספר נמלטו ויבואו לעכו. הטורקמנים עזבו אחר כך את מחנה השלטן ממצרים ונספחו אל המחנה אשר לאסמיל, מושל דמשק. ואולם גם מזה לא צמחה ישועה להנוצרים. המושל אבראהים מחמץ הפיר בריתו עם מושל דמשק ויהיו דבריו עם השלטן איוב ממצרים להלחם יחדו בהטורקומנים הפראים ולגרשם מן הארץ, ותעז יד מושל מצרים על אויביו ויך בהם מכה רבה, והטורקומנים נפזרו לכל עבר ופנה. אז לכד איוב גם את דמשק ואת כל מדינות ארם וסוריה. בשנת 1247 עלה גם על העיר אשקלון ויצר עליה. ואמנם באו הנוצרים מעכו ומקפרוס לעזור לאחיהם אשר באשקלון, אבל המשלמים גברו עליהם והעיר נלכדה בידם. את כל הנוצרים הנמצאים בה הכו לפי חרב, ורק מתי מספר נמלטו.

בה בעת, אשר בא הקץ לממלכת ירושלים, עברה כוס גם על מדינת אנטיוכיה. בשנת 1244 עלו המונגולים על הארץ הזאת לשחתה. בוהימונד החמישי (אשר משל באנטיוכיה משנת 1243 והלאה אחרי מות אביו בוהימונד הרביעי) שלח מלאכים אל המונגולים לבקש מלפניהם על עמו ועל ארצו; וישיבו הפראים האלה אותו דבר, כי רק בתנאי זה ישלימו עמו, אם יהרוס בעצמו את כל מבצרי המדינה, גם יתן להם את כל כספו וקנינו ויהיה להם למס עובד, ומלבד זאת יתן להם שלשת אלפים נערות יפות במתנה. אז ענה בוהימונד להם, כי רק החרב תשפוט ביניהם. המונגולים עלו אמנם מן הארץ מטעם בלתי נודע לנו, אבל במקומם באו הטורקומנים על אנטיוכיה ויחריבו אותה. רק בקפרוס התחזקו עוד הנוצרים ומשם הגינו על עכו ועל יתר הערים בפלשתינה, אשר לא לכדו המשלמים עוד.

השמועות הרעות, אשר באו מארץ הקדושה, החרידו את כל הלבבות במערב אירופה. בימים ההם מלך ברומה האפיפיור אינוקינטו הרביעי. הוא קרא עצרה בעיר ליאון אשר בפרנציה, ויבואו כל ההגמונים והסגנים לקול הקריאה הזאת, והאפיפיור דבר על לבם להשתדל בדבר, לאסוף חיל גדול של נוסעי הצלב ולעלות לישע אחיהם אשר בפלשתינה; ואולם דבריו לא עשו פרי, כי יותר ששׂנא האפיפיור את המונגולים והטורקומנים, אויבי הנוצרים בארץ הקדם, נטר איבה להקיסר פרידריך השני ולא אבה להשלים עם “זרע מרעים”. מסבה זו רפו ידי הנוצרים באירופה, כי באין שלום בין הקיסר והאפיפיור מי ישים לב למסע הצלב? האפיפיור אסף אמנם סכומים הגונים לצורך המצוה הגדולה הזאת, ואולם הוא השתמש בהם לצורך מצוה אחרת – להלחם על הקיסר. גם הכהנים עברו בארץ להלהיב את הלבבות – לא למלחמה על המשלמים, כי אם לרדוף את הקיסר עד חרמה. ויחר לעם בגרמניה מאד על הדבר הזה, ובערים רבות התגודדו האזרחים על הכהנים האלה, נושאי אות הצלב על בגדיהם, להכותם נפש.

בימים ההם קם גואל אחר להנוצרים בארץ הקדושה, הוא הוא המלך לודויג התשיעי מפרנציה. לודויג התשיעי הגיע בשנות ילדותו למלוכה, כי במות עליו אביו (לודויג השמיני) ביום ח' נובמבר שנת 1226 היה בן עשתי עשרה שנה, ואמו בלנקה, אשה חכמה וטובת שכל, משלה בשמו. גם כאשר מלאו לו הימים לעמוד ברשות עצמו הטה תמיד אזן לעצת אמו, אשר נהלה את עניני הממשלה במועצות ודעת. גם על חנוך בנה השפיעה האשה החרוצה הזאת לטוב, והמלך לודויג התשיעי היה מושל כביר אשר ידע לעצור בעמו. ואולם מטבעו היה בעל רגש דתי עז ונמרץ; הוא העמיק רעיוניו בעניני הדת, גם הרבה לשפוך לפני ה' שיחו בתפלה ותחנונים ולפעמים ענה את נפשו בצום ויסגף את עצמו במלקות ובהכאות כמנהג הנזירים בימים ההם. בשנת 1244 בעת אשר באה הצרה הגדולה על העיר הקדושה, חלה לודויג חלי מסוכן מאד וכבר אמרו נואש לחייו. ויהי כאשר התעלפה פעם נפשו בחליו, והעומדים עליו האמינו כי לא נותרה בו עוד נשמה, והנה התעורר פתאם ויספר לכל הנצבים עליו, כי נדמה לו, אשר תפרו על בגדו אות הצלב ואז שבה אליו רוחו ויחי. מהעת ההיא שם המלך את מעיָנו בדבר הזה; וכאשר קם מחליו קרא עצרה ויאספו גדוליו ושריו לטכס עצה בדבר מסע הצלב. ואולם למרות השתדלותו הגדולה היה מעט העם, אשר נלוה עליו בדרך בעת אשר ירד באניה לבוא לסוריה (בירח אוגוסט 1248), ביום י"ג ספטמבר בא אל האי קפרוס ושם גמר בדעתו לחכות כל ימות החורף, עד אשר יאספו יתר המחנות לעלות עמו לצבוא על פלשתינה.

בהיותו על האי קפרוס באה עצה בלב המלך, לנסות בתחלה דבר אל מצרים, כי אם יתגבר על השלטון במצרים הלא תפול העיר הקדושה מאליה בידו. אמנם העיד בו הקיסר פרידריך, כי יזהר מעשות כזאת; אבל האפיפיור הסכים להצעת המלך לודויג משנאתו להקיסר. בראשית הקיץ שנת 1249 עשו את כל ההכנות הדרושות, להעביר את חיל נוסעי הצלב למצרים, ובירח מאי ירדו באניות ויבואו ביום השלשים לירח ההוא קרוב לחוף דמיטה, שם ראו את אניות המלחמה, אשר הכין השלטן איוב להגן על מצרים התחתונה, במקום אשר יתפצל הנהר נילוס ומימיו שוטפים אל הים, אבל הנוצרים לא פחדו מפני החיל הרב של המשלמים. ברוח גבורה קפצו (והמלך לודויג בראשם) על היבשה ויבצרו להם מקום על החוף בקרבת דמיטה. צבאות איוב נבהלו מפני הגבורים האדירים האלה, אשר בחרף נפשם קרבו אל החוף, וימהרו לברוח מפניהם ולסגת אחור עד העיר דמיטה. ותפול חרדת אלהים על יושבי העיר הזאת, בשמעם כי חיל נוסעי הצלב הולך וקרב אליהם, ויעזבו את העיר בנעוריהם ובזקניהם, ויקחו את נשיהם ואת טפם ואת קנינם ויברחו. ביום הששי לירח יוני באו הנוצרים אל העיר, אשר עזבוה המשלמים בקול הלל ותודה לאלהים, אשר עשה להם את התשועה הגדולה הזאת. את בתי המסגד הקדישו לבתי תפלה לנוצרים.

השלטן איוב – אשר חלה בימים ההם – שמע את הדבר הזה ויתעבר מאד, ובקצפו יסר קשה את שרי החילות, אשר מהרו לברוח מלפני דמיטה, גם הזעיק את כל העם לבוא ולהגן על ארצם מפחד האויב. חיל השלטן הלך ורב מיום ליום, ואיוב חכה אל סוף ימות הקיץ, כאשר יעלה הנהר ומימיו ישטפו על כל גדותיו, ואז תהיה אחרית נוסעי הצלב להכרית, כאשר קרה להם כבר בימים שעברו. בינתים בנה לודויג סוללות סביב למחנהו להתבצר שם מפני המשלמים. ואולם גם הפעם היו המריבות והקטטות שביניהם בעוכרם. השרים השקיעו עצמם בבוץ התאוות, כי מאפס מעשה הלכו אחרי מראה עינם ויֵצר לבם, כדרכם מאז. רבים מהם פשטו על הערים מסביב לשלול שלל, מבלי להשגיח על זאת, כי ימיטו רעה על כל המחנה. המלך לודויג לא יכול למשול ברוחם ולעצור בעדם בדבר הזה. ובין שרי החילות פרץ ריב בדבר המלחמה, כי רבים אמרו לעלות כעת על אלכסנדריה וללכדה, ולעומתם אמרו אחרים, כי יותר טוב להם ללכוד בראשונה את קַהירה העיר הבירה. בראש הכת הזאת עמד השר רובירטו, אחי המלך. אמנם חשו המתונים והמבינים, כי דרך סכנה היא זו, לעלות על קהירה, אבל בראותם כי לב המלך נוטה אחר עצת אחיו, בטלו את רצונם מפני רצונו, וביום העשרים לירח נובמבר שנת 1249 עזבו נוסעי הצלב את מחניהם להגיח דרך חוף הנילוס על קהירה.

ביום כ"א נובמבר, למחרת היום אשר בו עזבו נוסעי הצלב את דמיטה להגיח על קהירה, מת השלטן איוב, ובנו, יורש העצר טור אנשאה, היה אז בדרך למרחוק, במדינת ארם. ותעשה אלמנת השלטן בחכמה, להעלים את מות בעלה עד בוא בנה אל המחנה, ובינתים פקד אחד משרי הצבא, נאמן בבריתו לבית השלטן, את צבא המלחמה. הנוצרים הלכו לאטם על יד הנהר. חדש ימים עשו עד בואם אל מנצורה; שפ עמדו המשלמים ויבצרו את המחנה ולא נתנו את האויב לעבור. נוסעי הצלב אמרו לבנות גשר במי הנהר לעבור אל עברו השני, ואולם המצריים הפריעו אותם מעבודתם, כי ירו בהם חצים ובלסטראות, גם הסבו את חיל הנוצרים ויבואו מאחריהם. צבאות נוסעי הצלב עמדו על אי אחד בין שני נהרות המתפצלים מן הנילוס, והמשלמים באו עליהם באניות משני עבריהם לפרוע בהם פרעות. אז צוה המלך לודויג לבנות סוללות סביב המחנה להתבצר מפני האויב. בינתים הוסיפו לבנות את המעבר בתוך מי הנהר לעבור בתוכו. ואולם טרם הספיקו לגמור את בנינם עד החוף השני, לסלול להם מסלה, וימהרו צבאות מצרים ויחפרו שם בקעה עמוקה, אשר שטפו המים אל תוכה, באופן כי נתרחקו הנוצרים מן החוף מרחק רב, גם הציתו המשלמים אש בהמגדלים אשר בנו נוסעי הצלב, להשליך מעליהם את האבנים הנצרכים לבנין המעבר על הנהר. אז נואשו הנוצרים כבר מכל תקוה לעבור את הנהר ויאמרו לשוב, כאשר עשו נוסעי הצלב שלשים שנה קודם לכן, ואולם משלם אחד גלה את אוזן המלך, כי יַראהו מעברה בנהר, אשר אפשר לעבור בה ברגל, יען כי אין המים עמוקים שם כל כך; ויתן המלך להמשלם את שכרו, ובאור הבקר (יום השמיני לירח פברואר שנת 1250) חצה המלך את חילו: החצי עזב את המחנה לעבור בנהר דרך המעברה, והחצי השני נשאר לשמור את המחנה. ויבואו עד מקום המעברה ויעברו שם בשלום את הנהר, בחצותם במים עד החזה.

בהגיעם אל החוף מעבר השני ערכו את צבא המלחמה. בני “ההיכל” הלכו חלוצים לפני יתר החיל, ואחריהם הלך השר רובירטו אחי המלך, בראש הגדוד. ויעתר רובירט אל המלך, כי יתן אותו לעבור בראש החיל, ויעָתר המלך לבקשתו. הדבר הזה המיט אסון ושואה על הנוצרים. כמעט ראה רובירטו את המשלמים, אשר יצאו ממנצורה, באים לקראתם, התנפל עליהם עם בני ההיכל בחמה שפוכה ויפרוץ בין שדרות צבאותיהם בעוז וחיל. משם רצו אל העיר מנצורה ויבואו אל תוכה. ואולם המשלמים נאספו ויסגרו את שער העיר וילחמו אחרי כן ברוח גבורה על האויבים, אשר נתקו בסכלותם ובפחזותם מן המחנה ומחיל הראשי, ויפלו חללים רבים מהנוצרים במלחמה הזאת: השר רובירטו, כשלש מאות פרשים מפרנציה, כשמונים מבני “ההיכל”, כל הפרשים האנגליים ורבים מן העם.

בינתים בא החיל הראשי והמלך לודויג בראשו אל מערכת המלחמה. ותעז בתחלה ידם על חיל מצרים ויהרגו בהם רבים לפני חומת העיר. ואולם גם הפעם שבו המשלמים וילחמו באויביהם ברוח עוז וגבורה ויהדפו אותם אחור בדרך אשר באו. המלחמה נטשה אחרי כן על פני כל המחנה, ואם כי נלחמו הפרשים מפרנציה בגבורה נפלאה לא יכלו לעמוד בפני אויביהם הרבים והעצומים, אשר גם הם נלחמו כאריות כל היום ההוא. בערב שבו הנוצרים דרך גשר אחד, אשר מהרו לבנות, אל חוף הנהר, אשר עמדו שם בתחלה, ובחרף נפש הצילו את נפש המלך, אשר כמעט נשבה בידי המצריים.

ביום המחרת שבתה המלחמה, כי היו שני המחנות עיפים ויגעים מאד. ואולם ביום שאחריו הגיחו המשלמים על הנוצרים ויציתו באש את הסוללות, אשר בנו סביב למחנה. אז נגשו להלחם על חיל הנוצרים, ואולם המלך ושרי הצבא נלחמו בגבורה נגדם ויבריחו אותם מעל שדה המלחמה. ביום כ"ז פיברואר בא השלטן הצעיר אל המחנה, ואז חזקו ידי המשלמים להסתער מחדש על נוסעי הצלב. הם העמידו אניות בין דמיטה ובין מנצורה ויתנפלו על אניות הנוצרים ויהרסו אותן. אז סגרו עליהם גם את הדרך העולה מדמיטה למנצורה ולא נתנו להביא אוכל אל מחנה האויב. ויחזק הרעב במחנה הנוצרים, וגם מגפה היתה בחילם ותפל בהם חללים רבים, ובגלל הדבר הזה נוכח המלך, כי עליו לסגת אחור עם חילו ולמהר לשוב אל דמיטה. וישלח לודויג מלאכים אל השלטן להשלים עמו, בתנאי כי ישיב את ירושלים ליד הנוצרים, ואז יעלו הם ממצרים. ואולם מושל מצרים לא שעה אל הצעתו הזאת. צבאות נוסעי הצלב גמרו אז לשוב עד דמיטה, ואת ליל יום חמישי לירח אפריל יעדו להחל בדבר הזה. ואולם אויביהם שמרו את הדרך עליהם, ויהי כאשר החלו לעזוב את המחנה נפלו עליהם ויהרגו בהם עם רב. הנוצרים היו כבר עיפים ויגעים מפני רוב התלאה אשר מצאתם במצרים עד הנה, ובברכים כושלות הלכו לעזוב את תחנותם על יד מנצורה. במצב כזה לא אזרו חיל לעמוד על נפשם, ואויביהם הרגו בהם בלי מעצור. את אשר לא הרגו צבאות מצרים שבו במלחמה, וגם המלך לודויג נפל בידם, כי בתמימות לבו ובעַנות צדקו מאן לעזוב את המחנה, טרם הגיחו כל צבאותיו לעבור בדרך; הוא הלך בחיל המאסף אחרי המחנה עיף ויגע ונוטה למות וכל עוד נשמה בו, ובמצב כזה מצאוהו האויבים וישבו אותו. גם אחי המלך וגדוליו ושריו נשבו עמו, לא נמלט איש.

את רוב הנשבים הרגו המשלמים, יען כי לא מצאו די הספקתם לנהלם בלחם, ואולם על המלך ואחיו ורבי המדינה שׂמו כופר נפש. לודויג הבטיח את השלטן, כי יעזבו נוסעי הצלב את דמיטה, ובשכר זה קרא לו השלטן דרור. כופר נפש השרים הנשבים אמר המלך לתת מיליון דינרי זהב, ואולם רוח נדיבה סמכה את השלטן להפחית בעצמו את כסף הפדיום כדי חמישיתו. השלטן לא האריך ימים אחרי נצחונו הגדול הזה, כי ילדות נכנסה בו מאז להתנשא על כל סביביו ולמשול עליהם בגאוה ובבוז. אז קמו שרי צבאותיו עליו וירצחוהו נפש (ביום כ' מאי שנת 1250). האמיר, אשר מנו שרי הצבא אחרי כן לאפוטרופס על הארץ, קיים את דברי הברית בין המלך לודויג והשלטן, גם הסכים, כי יתן המלך לעת עתה רק מחצית כסף הפדיום, והנותר ישלמו אחרי אשר יגיעו לסוריה. ביום הששי לירח מאי עזבו המלך ושריו את מאסרם במחנה המשלמים וישובו לדמיטה. הנוצרים כבר עזבו בינתים את העיר (כי כן הותנה בין הנוצרים והמשלמים) ויחכו להם לפני שערי דמיטה. שם ירדו באניות ויבואו לעכו.

והמלך לודויג נשאר עוד בפלשתינה. לרגלי הסכסוכים, אשר קמו בין המשלמים, אחרי אשר נהרג השלטן, הצליח בידי המלך, להוציא את כל הנוצרים הנשבים במצרים לחירות; הוא קוה עוד, כי יתאספו נוסעי הצלב מחדש, להלחם על ירושלים ולהשיבה לידי הנוצרים. אמנם לא באה תקותו, אבל בכל זאת נשאר המלך בארץ הקדושה עד שנת 1254, כי אהבתו לירושלים לא עֻממה בלבו, ורוחו נשאו להאמין בגאולה עתידה. בירח נובמבר 1252 מתה אמו בלנקה, אשר משלה עד הנה בפרנציה בשמו. אז חזקו דברי רבי המדינה על המלך, כי ישוב לארצו ולמולדתו. קשה היתה מאד להמלך לודויג הפרידה מארץ הפלאות, וימים רבים עמד בתפלה, כי יראהו אלהים אות. אבל סוף סוף עזב את עכו ביום כ"ד אפריל שנת 1254 בלוית אשתו ובניו – את בנה יוחנן טריסטן (יעבץ) ילדה בדמיטה, בעת אשר נשבה המלך – אשר הלכו עמו לארץ הקדושה, ובירח יולי שב אל ארצו.

 

יט: אחרית מסעי הצלב.    🔗

שרידי ממשלת הנוצרים בארץ הקדם. המריבות ביניהם. המונגולים באים לסוריה ולפלשתינה. הנוצרים שמחים לקראתם. הם מחריבים לבסוף גם את ערי הנוצרים.. חורבן ירושלים. שלטן מצרים נצח את המונגולים. הוא עולה על ערי הנוצרים. כבוש רוב הערים. התעוררות למסע הצלב חדש. המלך יעקב מארגוניה. נוסעי הצלב בפרנציה. המלך לודויג התשיעי מתנדב לצאת לישע הנוצרים. נוסעי הצלב בטוניס. מות המלך לודויג התשיעי. מלכי פרנציה, סיקיליה וארגוניה כורתים ברית שלום עם מושל טוניס. כבוש טריפוליס על ידי שלטן מצרים. מצב הענינים בעכו. כבוש העיר הזאת. ההרג הרב שנעשה שם. אחרית ממשלת הנוצרים בארץ הקדם. תוצאות החזון ההסטורי הזה. ירידת הפרשים והאצילים מגדולתם. התחלת סדר מדיני חדש באירופה.

אחרי אשר עזב המלך לודויג התשיעי את הארץ הקדושה התחזקו עוד הנוצרים זמן מה בערי החוף, יען כי המשלמים נפלגו אז לכתות שונות ונלחמו אלו באלו ימים רבים. ואולם גם בין הנוצרים לא חדלו הריבות, כאשר היה נהוג ביניהם מיום בואם לארץ הקדושה. ערי החוף, אשר משלו הנוצרים עליהן, היו ברבות הימים למרכזי מסחר, ותקנא האחת בחברתה על אדות עשרה ורוב חילה. גם עמי אירופה התערבו בדבר על פי יחוסם למסחר המדינות. ביום כ"ד יוני שנת 1258 היתה על יד עכו מלחמה גדולה בין אניות גינואה ובין אניות ויניציה. במלחמות האלה ירדה ממשלת הנוצרים בסוריה מאד. העיר עכו נחרבה בשנת 1259 כמעט כלה על ידי המהומות האלה, ולשוא השתדלו יושבי העיר לפני האפיפיור אלכסנדר הרביעי כי ישים קץ לסכסוכים האלה. בשנת 1264 צרו הויניציאנים על צור ללכדה, ובשנת 1267, בעת אשר אחרית שלטן הנוצרים בארץ הקדם הלכה וקרבה, נטו בני גינואה ידם על עכו. ככה נמשכו המלחמות בין הנוצרים עד אבוד להם כל שריד בפלשתינה.

בשנת 1260 באה על הארץ הקדושה שואה ממרחק. המונגולים הפראים עלו עליה להחריב אותה. בראשם עמד אז הולַגו, איש עריץ וגבור חיל, אשר פשט עם גדודיו הרבים מפרס ובבל דרך ארם ויבוא לסוריה ולפלשתינה. המונגולים היו אויבי המשלמים, ולכן קדמו הנוצרים בתחלה את פניהם בחבה. המושל הֶתּוֹם מארמיניה שלח להם חיל לעזרה. הנסיך בוהימונד הששי מאנטיוכיה (אשר מלך אחרי אביו בוהימונד החמישי) התרפס לפני המונגולים, ויקיימו אלו בידו את ממשלת הארץ הזאת על פי תחומיה אשר היו לה אז. הנוצרים מצאו אז שעת הכשר להנקם באויביהם המשלמים, ובאירופה עברה השמועה, כי עתידים המונגולים לעמוד לימין נוסעי הצלב ולתבוע עלבונם מידי אויביהם בני דת האסלאם.

ואולם לא ארכו הימים והמונגולים הפראים לא הבחינו עוד בין אוהב לאויב ויפשטו על פלשתינה לשחתה. גם את ערי הנוצרים החריבו וישימו שמות בארץ. לבסוף התיצבו המשלמים נגדם. מושל מצרים בא לסוריה בראש חיל עצום, וביום השלישי לירח ספטמבר היתה מלחמה רבת הדמים על יד עין-גלות ושם נגדעה קרן המונגולים, אשר מהרו לשוב בדרך אשר באו. אחרי ירחים אחדים פשטו שנית על סוריה, ואולם גם הפעם היתה תבוסתם שלמה על יד חמץ, ולא יספו עוד להרים ראש⁵⁶.

אחר הדברים האלה תפש האמיר ביבַרס את ממשלת מצרים וסוריה בידו וינהג בהן נשיאות ברמה. הוא נתן אל לבו לחדש את כבוד האסלם כבימי צלאח אלדין ולהאביד ניר להנוצרים בארץ הקדם. בשנת 1262 פשטו צבאותיו על ממלכת אנטיוכיה ויחריבו אותה, ובשנה שלאחריה בא השלטן בעצמו לפלשתינה, וימהרו הנוצרים ביפו ובארסוף לקדם פניו במנחה, וגם הנוצרים בעכו אמרו לכפר פניו בדורנות, אשר הביאו לו. ואולם השלטן ביברס לא שעה אל מנחתם של בני עכו ויעל על העיר ויצר עליה. ואמנם לא לכד את העיר, אבל החריב את כל אחוזת הנוצרים בעריהם על חוף הים. בשנת 1265 עלה השלטן על העיר קסרין של אדום וילכדה; אז הרס את כל העיר, לא השאיר אבן על אבן. משם עלה על ארסוף ויצר עליה, ותבוא העיר במצור ארבעים יום ולבסוף נכבשה בידי המשלמים. שלל רב נפל שם בידי הלוכדים, וגם מלקוח באדם נפל בידם. גם את העיר הזאת הרסו עד היסוד בה, כאשר עשו לעיר קסרין.

בראשית הקיץ שנת 1266 פשטו צבאותיו על כל ערי פלשתינה ויחריבו את כל המקומות אשר דרכו רגליהם שם. אז עלה השלטן על מבצר ספד, אשר בנו הנוצרים, ויצר עליה. הנוצרים חכו לעזרת אחיהם בערי החוף, כי יושיעום מכף הצרים עליהם. כי היתה העיר בצורה מאד ובני “ההיכל” נלחמו בה בחרף נפש. ואולם הנוצרים זכרו לבני ספד, כי לא באו לעזרת אחיהם בארסוף, בעת אשר צרו האויבים עליה, ולכן לא אבו לעזור גם לאלו. ויהי כאשר לכדו צבאות מצרים את המבצר, ויכו את חיל בני “ההיכל” הנמצאים בו לפי חרב, לא נמלט איש. ביום השביעי לירח מרט שנת 1268 לכד ביברס את יפו ויהרוס את המגדל אשר בה. משם עלה על בופורט וילכדה, ולא עמד איש בפניו. בירח מאי פשטו צבאות השלטן על אנטיוכיה אחרי אשר שׂמו את מדינת טריפוליס למדבר שממה. ויצורו המשלמים על עיר אנטיוכיה וילכדו אותה אחרי שלשת ימים (י"ט מאי). את יושבי העיר הזאת הרגו בחרב; אחר כך צרו על מגדל אנטיוכיה. ויהי כאשר ראו הנוצרים, אשר נמלטו שמה, כי אין מנוס להם, ויצאו בבכי ותחנונים אל האויב, כי ירחם עליהם ויתן להם את נפשם לשלל. כשמונת אלפים איש מלבד הנשים והטף שבו האויבים ביום ההוא, ואת העיר עם המגדל שרפו באש. לשמועה הרעה הזאת מהרו הנוצרים בערי החוף אשר בסוריה לעזוב את מושבם ולברוח על נפשם.

הנוצרים במערב אירופה שמעו את כל התלאה, אשר מצאה את אחיהם בארץ הקדושה, ויחרד לבם. ביחוד התעורר עוד הפעם המלך החסיד לודויג התשיעי מפרנציה ובלבו חזקה התשוקה לעלות לפלשתינה לישע הנוצרים הנתונים בצרה. בירח מרט שנת 1267 קרא עצרה בעיר פריש ויבואו כל גדולי המלוכה וביניהם השר אלפונס, אחי המלך, ובנו לודויג, המלך טיבו מנבארה, השרים מברטניה, פלנדרן וארטה ועוד רבים ונכבדים, וכלם הסכימו למסע הצלב. גם המלך יעקב מארגוניה, אשר באספמיה, אשר נלחם כל ימיו בהמשלמים בארצו, התנדב למסע הצלב, לנקום נקמת אחיו הנוצרים מידי בעלי האסלאם. עוד טרם גמר המלך לודויג מפרנציה את ההכנות הדרושות אסף כבר המלך יעקב מארגוניה חיל רב וירדו באניות על חוף ברצלונה לבוא לסוריה (יום הרביעי לירח ספטמבר שנת 1269). ואולם בהיותם בדרך קם סער גדול בים, ורק בעמל גדול נמלטו האניות אל חוף פרנציה. אז העתירו רבים משרי המלוכה את דבריהם על המלך לחדול מדרכו זה, כי נפסק מהלכו באמצע וזהו סימן רע לו, כי לא יצלח מפעלו “וה' לא צוה”. אז שב המלך ורוב העם אשר אתו לארצו, ורק מתי מספר הלכו לפלשתינה. שם נספחו על חיל הנוצרים וינסו דבר נגד חיל המשלמים אשר שם. ואולם לא ראו שכר בעמלם וישובו לארצם.

בינתים אסף המלך לודויג את חילו ובירח יולי שנת 1279 ירדו באניות ויעברו בים לבוא לארץ הקדושה. גם את נוסעי הצלב מפרנציה קרה אסון בדרך, כי קם סער גדול בים, וברוב עמל הגיעו האניות עד לחוף קאליארי במדינת סרדיניה. שם אסף המלך את שרי החילות ההולכים אתו להועץ בדבר, להיכן יעלו למלחמה תחלה, ועלה בהסכמתם לבלי לעלות כעת לא על סוריה ולא על מצרים, כאשר עשו נוסעי הצלב הראשונים, כי אם לטוניס אשר באפריקה. הם נתנו טעם לדבריהם, כי שמעו אדות המושל מטוניס, אשר בדעתו להתנצר, ולכן טוב ללכת שמה. להביא את הענין הזה לידי גמר. ואולם באמת הטה המלך קרלוס מסיקיליה בשחד את לב שרי המלך, למען יסכימו למפעל הזה. כי המושל מטוניס, אשר היה קודם לכן למס עובד למלך סיקיליה, פשע בו הפעם ולא העלה לו מנחה כבראשונה. לתכלית זו הסב המלך קרלוס בערמה, להיות את נוסעי הצלב בממלכת טוניס.

ביום ט“ו יולי עזבו נוסעי הצלב את קאליארי וכבר ביום י”ז יולי עמדו האניות לפני חוף טוניס. בו ביום עלה האדמירל פלורינט על היבשה בראש גדודיו ויתבצר שם על חוף הים. ביום שלאחריו עלה כל החיל והמלך בראשו אל היבשה. והמשלמים נסוגו אחור מפניהם. ביום י"ט יולי וביום שלאחריו ערבו המשלמים להתיצב בפני הנוצרים, ואלם יד האחרונים היתה על העליונה, וכה הלכו הלאה בדרכם ויבואו עד המקום, אשר עמדה שם העיר קרתא-חדתא בשנים קדמוניות.

המושל מטוניס ראה את עצמו בסכנה גדולה, כי חיל נוסעי הצלב הלך וקרב אל עיר הבירה. אז מהר להתבצר שם, ואת כל הנוצרים אשר בעירו תפש ויתן במשמר. וישלח להגיד למלך פרנציה, כי אם יסתערו הנוצרים על בירת ממשלתו אז יהרוג את כל הנוצרים אשר ברשותו. בינתים קבל אגרת מהשלטן ביברס במצרים, אשר חזק את לבו, כי לא יפחד מהנוצרים, ועוד מעט יבוא הוא, השלטן, לעזרתו בראש חיל גדול. הנוצרים נשארו בקרתא-חדתא ויחבקו שם את ידיהם בעצלתים, כי נִפתּה המלך להאמין, שעוד מעט יבוא מושל טוניס והשרים אשר אתו להכנס בדת הנוצרית. ובאמת באו כמאה משלמים בערמה ויאמרו כי מוכנים הם להתנצר, אולם בעוד הם מרבים שיחה עם נוסעי הצלב התנפלו המשלמים על המחנה ויהרגו בהם רבים, והמשלמים אשר במחנה הנוצרים נמלטו.

ככה עברו הימים על נוסעי הצלב באפס מעשה. בירח אוגוסט עמדו עוד לפני קרתא-חדתא, ובינתים גדל החום מאד ויַפל חללים רבים בחיל הנוצרים, אשר לא נסו בכזה. גם בן המלך יוחנן טריסטן, אשר ילדתו אמו בעצב בדמיטה, מת על אדמת אפריקה. המלך בעצמו חלה מגודל החום, ואולם תחת למהר לשוב לארצו נשאר על אדמת אפריקה ולא אבה לחלל את נדרו אשר נדרו, וכאשר ראה כי קרב קצו על אדמת נכר, ויפקד את רוחו ביד האלהים, אשר כטוב בעיניו יעשה. לפני מותו כתב את צוָאתו, דברי מוסר ותוכחת ערוכים לבנו יורש הכסא אחריו (המלך פיליפוס השלישי). אחרי כן כִּוֵן את לבו בתפלה לפני אלהים וימת ביום כ"ה אוגוסט שנת 1270. המלך לודויג הניח שם טוב בתור אדם המעלה, “צדיק צדקות אהב”, אשר תמים היה כל ימי חייו עם אלהים ועם אנשים. מעולם לא נגואלו ידיו בבצע מעשקות ומרמה לא נמצאה בשפתיו. כל ימיו שקד רק להועיל ולהיטיב. האפיפיור בוניפציוס השמיני הקדיש את זכר המלך הזה, אשר מני אז (י"א אוגוסט 1287) נקרא בשם “לודויג הקדוש”.

בעת אשר נאסף המלך לודויג אל עמו בא המלך קרלוס מסיקיליה לעזור לנוסעי הצלב. שלשת המלכים (פיליפוס מפרנציה, טיבו מנבארה וקרלוס מסיקיליה) נועדו הפעם להלחם על המשלמים, ויסתערו עליהם ויבריחום אחור עד לפני שערי הבירה. שם עמד חיל טוניס להלחם על הנוצרים, ואולם הללו גברו עליהם ויכו בהם מכה רבה; אז נכנע מושל טוניס מפני הנוצרים ויבקש שלום מהם. גם מלכי אירופה הסכימו אל השלום, יען כי פחדו לשים מצור על טוניס, אחרי אשר בינתים יבוא חיל השלטן ממצרים. ביום השלשים לירח אוקטובר באו על החתום לכרות ברית שלום על פי התנאים האלה: מושל טוניס ישלם (בשלש מניות) סכום מאתַים ועשרת אלפים אונקיות זהב⁵⁷, גם ישלם את המס למלך סיקיליה מדי שנה בשנה כמקדם. הנוצרים יוכלו לסחור בטוניס ככל אַות נפשם, וכן בני טוניס בממלכות פרנציה, נבארה וסיקיליה. הנוצרים יוכלו לבנות בתי תפלה בטוניס ולקבור שם את מתיהם, גם מותר להם להתפלל שם בפרהסיא ואין מוחה בידם. הנוצרים הנִשבים בידי מושל טוניס יצאו לחירות, וכן בני טוניס הנשבים בידי מלכי אירופה. אחרי הדברים האלה עזבו הנוצרים את טוניס (בירח נובמבר) וישובו לארצם.

השלטן ממצרים שמח מאד בשמעו, כי שבו הנוצרים בדרך אשר באו ולא עלו לפלשתינה לעזור את אחיהם. אז החל מחדש להצר להם מכל עברים. בראשית שנת 1271 לכד את העיר כרך בטריפוליס. אחרי כן עלה על המבצר מונטפורט וילכדהו (ביום י"ב יוני). רק בהשתדלות המלך קרלוס מסיקיליה נשאר עוד ניר להנוצרים בסוריה ובפלשתינה. השלטן ביברס כרת ברית שלום עם בני עכו לזמן עשר שנים, עשרה ירחים ועשרה ימים (מיום כ"ב אפריל שנת 1272 עד יום ג' מרט שנת 1282). את אחרית זמן השלום לא ראה השלטן, כי מת ביום י"ט יוני שנת 1277.

בערי הנוצרים, אשר נשארו עוד בידם, לא חדלו הסכסוכים והקטטות בין השרים, והמריבות האלה החישו את קץ ממשלתם. בשנת 1287 עלה חיל מצרים על טריפוליס, אשר שם רבו הנוצרים ביניהם ותהי חרב איש ברעהו. אמנם עשו שלום ביניהם כאשר באו האויבים להלחם על העיר, וגם מקפרוס באו אחיהם לעזור להם; אולם כבר אחרו המועד. ביום כ"ג אפריל לכדו המשלמים את העיר בסערות מלחמה. כעשרת אלפים מהנוצרים נהרגו לפי חרב, והנשים והטף נמכרו בשביה לעבדים ולשפחות; שלל רב מאד נפל בידי חיל השלטן; את בתי העיר הרסו או שרפו באש. אחרי כן פשטו על כל הערים מסביב ולא השאירו שריד ופליט.

אחרי אשר לכדו את טריפוליס שמו אל לבם לשים קץ לממשלת הנוצרים בעכו. העיר הזאת היתה אז רבתי עם ושרתי במדינות סוריה בהיותה מרכז המסחר ואליה נהרו עמים מכל אפסי ארץ. כמו בכל עיר היושבת לחוף ימים נאסף שם ערב רב מכל המדינות, אנשים ריקים ופוחזים וחלאת המין האנושי, אשר ארבו לדמים ולבצע מעשקות. השרים לא עצרו כח למשול בהם, יען כי גם בינם לבין עצמם לא חדלו המריבות. הפרעות האלה היו בעוכרי עכו והחישו את קצה. השלטן ממצרים נתן להעיר חנינה ויכרת עמה ברית שלום לזמן שתי שנים (בקיץ 1289), ואולם טרם מלאו הימים שלחו אנשי עכו בבִּזה ידיהם ויפשטו על הערים, אשר ישבו המשלמים שם, ויבוזו אותם. השלטן הבליג עוד ברוחו וישלח פקודי לשרי עכו, כי יענישו את עושי עולה וישלמו להמשלמים הנזוקים על ידם כסף ענושים; אמנם אמרו השרים לעשות כדבריו, אבל האספסוף התגודד עליהם ולא נתנם לעשות כן. אז נשבע השלטן, כי יעלה בעצמו על עכו לנקום את נקמת בני דתו מיושבי עיר הרמים.

השלטן מת טרם גמר הכנותיו למלחמה, ויקם תחתיו בנו השלטן הגבור מאלך אלשארף, והוא אסף חיל עצום ויחן על עכו בראשית החורף שנת 1291. ותבוא העיר במצור כל ימות החורף. אמנם אמרו השרים לבקש שלום מאת השלטן, וזה לא השיב פניהם ריקם. אבל ההמון הגדול בטח על חילו וימאן לשמוע בקול השרים. בראשית הקיץ בא המלך הינריך מקפרוס לעזור, ואולם השלטן לא שם לבו לזאת ומיום החמישי לירח מאי נלחם על העיר בלי הרף עד יום ט“ו בו. אז נמלטו רוב עשירי העיר באניות אשר עמדו על החוף לקפרוס, אחרי אשר המליטו שמה את נשיהם וטפם, לא נשאר בעיר רק החיל בערך שלשה עשר אלף איש והאספסוף הגדול, אשר המיט שואה על העיר בפחזותם ובאולתם. ביום י”ח מאי לכדו המשלמים את העיר ויעשו בה הרג רב ונורא. כששים אלף נפש אדם נפלו לפי חרב, את הנשים והטף מכרו בשביה. רבים נמלטו להמגדל אשר בתוך העיר, ואולם גם אותו לכדו המשלמים ויהרגו את כל הנמצאים, לא השאירו שריד ופליט; אחרי כן הבעירו אש בכל בתי העיר ויעשוה תל עולם.

מאת שנה ארכה ממשלת הנוצרים בעכו. נפילתה עשתה רושם גדול בארצות המערב; וימים מספר אחרי כן השמידו המשלמים כל זכר להנוצרים בערי החוף אשר בסוריה. הנוצרים באירופה התעצבו מאד, כאשר באו אליהם השמועות המבהילות מעכו ובנותיה. האפיפיור אמר לקרוא עוד הפעם למסע הצלב. ואולם ישועות לא נעשו, והארץ הקדושה נשארה מאז בידי בעלי דת מחמד.

הנה זאת היתה אחרית מסעי הצלב, אשר בדם החלו ובדם תמו. ששת מיליון נפש אדם ספו תמו במלחמות הדתיות, אשר אמנם סבתן המוסרית היתה טובה וישרה, אבל מפני כמה סבות, שגרמו בדבר, לא הביאו פרי ישוה להן. בשנת 1292 היה מצב הענינים בארץ הקדושה כמו שהיה בשנת 1092; ואך לריק העלו קרבנות נפש אדם במספר רב כזה להצלת המקומות הקדושים מידי המשלמים. אמנם נלחמו הנוצרים לרוב ברוח גבורה נפלאה, אבל חסרה להם עצה ודעה מיושבת והנהגה טובה, וכל זה היה בעוכרם. ועל כן עלה עמלם בתהו.

 

כ: חתימה    🔗

תוצאות מסעי הצלב והשפעתם על התפתחות הקולטורה האירופית ועל תולדת היהודים ומצבם בין העמים.

תולדת מסעי הצלב היא אחת התקופות היותר חשובות בהסטוריה האנושית, וממנה תוצאות רבות הערך להתפתחות החיים הקולטוריים והמדיניים במערב אירופה.

בתולדת הקולטורה האנושית נזכרים אלו שני המאורעות הנפלאים, כי עלו העמים ממערב לארצות הקדם, תחת אשר בכלל היו באים העמים ממזרח למערב. בפעם הראשונה היתה זאת בעת אשר עלה הגבור אלכסנדר המקדוני לשים קץ לממלכת פרס, ובפעם השנית בימי מסעי הצלב. כאשר פשטו צבאות היונים על ארצות הקדם הביאו שמה עמהם את ההשכלה היונית, והמאורע הזה היה סבה למהפכה גדולה בעולם הקולטורה וההשכלה. גם מסעי הצלב עשו רושם גדול בהתפתחות הקולטורה האנושית, אם כי באופן אחר לגמרי. נוסעי הצלב, אשר באו לארץ הקדם, לא לשם השכלה ודעת באו שמה, ובכלל לא עלו בהשכלתם על רוב יושבי המדינות האלה. אבל אורחות חיי החברה השתנו לאט לאט. על פי הרוב היו העולים החשובים פרשים ואצילים, אשר משלו באירופה על אחוזותיהם ועבדיהם האכרים. החיים הסוציאליים של ימי הבינים הגיעו לידי שלמותם טרם קמו מסעי הצלב. בסבת התנועה הזאת ירדו האצילים והפרשים מגדולתם, כי על פי הרוב מכרו את אחוזותיהם או נתנו אותן בעבוט טרם עזבו את אירופה. בארץ הקדם תמו לגוע, או כי שבו בעירום וחוסר כל. מטעם זה התעשרו יושבי הערים, אשר בכלל עשו עסק טוב בתנועה הדתית הזאת. כי יהיה איך שיהיה, אם הצליחו נוסעי הצלב בדרכם, הנה ההכנות העצומות, אשר היו דרושות למלחמות האלה, הביאו ברכה רבה להסוחרים. גם נפתחו לפניהם אחרי כן שערי ארצות חדשות.

מסבת נפילת האצילים והפרשים עלה למעלה כח המלכים והמושלים, אשר תמיד קנאו הפרשים בהם וימנעו אותם מיסד ממלכה חזקה בארץ. כעֵת קמו המושלים מעבר האחד ואזרחי הערים – אשר גם הם היו צריכים לממשלה חזקה להחסות בה מפני הפרשים החמסנים – מעבר השני, וייסדו את הסדר המדיני הנהוג כעת בקרב עמי אירופה. לא בפעם אחת ולא בשנים מעטות היה הדבר הזה, כי התפתחות נמרצה כזאת בתולדות הקולטורה האנושית צריכה לזמן מרובה; אבל אין ספק, כי מסעי הצלב הורידו את הפרשים מגדולתם ויגדעו את קרן האנרכיה, שהנהיגו הללו ברוב ממלכות אירופה. כאשר חרב הסדר הסוציאלי הזה נבנה מחרבנו בנין חדש, יותר מתוקן ויותר מתאים אל טובת העמים בחמר וברוח. הטובה הזאת צמחה מהחזון ההסטורי הנוכחי.

גם על תולדת עם ישראל באלו המדינות השפיעו מסעי הצלב במדה מרובה, אם כי, כידוע, היתה ההשפעה הזאת לרעת היהודים בגרמניה, פֿרנציה ואנגליה ובכל המדינות המחוברות להממלכות האלה. השנאה לישראל מצד העמים היתה במציאות גם קודם מסעי הצלב, אבל עד סוף שנות המאה הי“א למספר הרגיל החזיקו עוד היהודים מעמד בחברה המדינית. רק בסבת הרדיפות, שקמו בעת ההיא ונמשכו שנות מאות רבות, רק בסבת המהומות האלה, אשר ברובן היו תולדות התנועה הדתית ההיא, ירדו יותר ויותר במצבם המדיני, ומני אז לא נתבצר להם עוד מקום בחיי החברה לעמוד עליו. הענינים התפתחו מאז במדינת גרמניה באופן טבעי, כי במרוצת הימים נהפכו היהודים ל”עבדי המלכות", והקיסרים מכרו אותם או העביטום להפחות, הסגנים וההגמונים או לשררת העיר. במדינות פרנציה ואנגליא היתה זאת להכרח הסטורי, כי גֹרשו היהודים משם כָּלה.

מסעי הצלב השפיעו על החיים הקולטוריים והמדיניים של כל עמי המערב בפנות שונות, וההשפעה הזאת נראתה באופנים שונים. מספורי המאורעות של התקופה ההסטורית הזאת ראינו כבר, כי בעיקר הדברים היו מסעי הצלב תולדות רגש דתי עז ונמרץ, אשר משל אז בעמי אירופה בתקפו; ואולם גם סבות אחרות – מדיניות וסוציאליות – גרמו בדבר, ולבסוף גברה השפעת אלו האחרונות על השפעת הרגש הדתי, לפי ההבדל העִקרי באלו הסבות היה גם הבדל גדול בתולדותיהן. בראשונה, כאשר עברה הרנה במחנה הנוצרים, כי מצוה גדולה היא להתנדב ולעלות בצבא לפדות את הארץ הקדושה מידי הסלדשוקים, התלהבו העמים לרגש הדתי. ואולם ההתלהבות בלבדה לא תשא פרי, ומן ההכרח היה, כי יצא הדבר לפעולות אדם. בדרך זה קבלה ההתלהבות צורה פחותה והפסידה הרבה מההתפעלות האידיאלית. הראשונים, אשר קפצו על הדבר הזה היו בני דלת העם ושאר אנשים אשר לא היה להם מעמד בקבוץ המדיני והסוציאלי. הם השתוקקו לשכר מצוה טרם קיימו עוד את המצוה. לכן התנפלו על היהודים ויעשו בהם כחפצם, ולבסוף התנפלו גם על אחיהם הנוצרים, – ותהי אחריתם להכרית.

אחר תום המחנה הראשונה של האספסוף, הפוחזים והריקים, התנדב חיל אחר לעלות לארץ הקדושה, ברובם אנשים מן הישוב ובני תרבות, אשר עזבו את בתיהם ואת שדותיהם להלחם באויבי הדת הנוצרית. בראש המתנדבים האלה עמדו שרים רבים ונכבדים, לפעמים גם הקיסר ומלכי ארץ; גם באנשי המעלה האלה משל בלי ספק הרגש הדתי במדה ידועה; אבל הרעיון המדיני והלאומי כבר לקח חלק בראש. החילות האלה לא הלכו לשלול שלל ולשלוח בבזה את ידם, כי אם במטרתם העקרית – לפדות את הארץ הקדושה מידי האויבים; אבל גם לרשת ארצות ומדינות ולעשות שם מלוכה. מזה היתה הנסבה, כי פעמים אין מספר רבו נוסעי הצלב במושלי ביצנץ, ולבסוף עלו על הממלכה הזאת ויכבשוה, בעוד אשר הסיחו את דעתם מתכלית מפעלם. מזה נראה, כי גָבר לבסוף הרעיון הלאומי והמדיני על הרגש הדתי, אם כי לא נוכל להעלים עין מזאת, כי בכלל היתה המצוה, להתחבר למסעי הצלב, בכל הימים ההם כעין “מנהג מדינה”, עד כי כל מלך ושר וכל בעל בעמיו חשב לו לצדקה ולחוב להשתתף בה בגופו ובממונו.

בחזון הזה נמצא כבר הטעם האמתי והסבה המכרחת לתוצאות הדבר. הן ראינו לבסוף, כי לא עמדו עמי אירופה בפני בעלי דת האסלאם ולא התחזקו בארץ הקדם לאורך ימים. אכן המשלמים נלחמו בכלל על כבוד דתם ועל כבוד מולדתם, ולכן היו כלם בעצה אחת להתקומם נגד הנוצרים, לבלתי תת להם דריסת הרגל בארץ הקדושה ובכל ארצות אסיה הקטנה. רק לעתים רחוקות נפלגו גם הם במלחמתם על הנוצרים; אבל הרעיון הדתי משל בהם בכל תוקף ועוז, ותמיד חזקה יד “דעת הקהל” על המושלים האלה והכריחה אותם להפר את האחוה בינם ובין הנוצרים. המשלמים היו לפעמים נופלים במדרגתם הקולטורית מהנוצרים, אבל לא חסרו להם גם כל אלו המעלות והיתרונות שמנו חכמים בעמים מחוסרי הקולטורה, – התפעלות אמתית ועזיבת חיי שעה מפני חיי עולם. לא כן המושלים הנוצרים אשר באסיה! כמעט התחזקו שם גברה תאות השררה בלבם; והרגש המדיני עלה אצלם על הרגש הדתי. לכן נמצא, כי פעמים אין מספר עמדו מנגד בעת שהיו אחיהם שרויים בסכנה, ולפעמים נוספו גם הם על האויבים. מסבה זו לא התאחדו מעולם למרכז מדיני אחד בארץ הקדם, אלא נפרדו לחוליות חוליות, ומלבד זאת ראינו, כי שחתו המושלים שם את דרכם; הם הפסידו את מעלתם הקולטורית, אבל לא סגלו להם מנהגי העמים הפראים; הם היו לאנשים, אשר דבקו בהם כל המדות המגונות של הקולטורה ושל המצב הטבעי באדם; גבורים ואנשי חיל היו כמעט תמיד במלחמה, אבל קלי הדעת ו“עמא פזיזא” להנהגה המדינית, באופן כי גבורתם לא הביאה להם את התועלת המבוקשת. את אשר רכשו בחרף נפש במלחמת תנופה אִבדו אחרי כן בפחזותם. על פי הרוב לא קמו המשלמים בפניהם במלחמה בשדה, אבל כצפור אל פח מהרו הנוצרים אל רעתם, אם פִּתו אותם האויבים לעטות אל השלל. בכלל היו אובדי עצות, ולכן אבדו ברעתם.

אולם בכלל כל האומר, כי מסעי הצלב לא הביאו שום תועלת לא להקולטורה בכלל ולא לעמי אירופה אשר השתתפו בה, אינו אלא טועה. במדינות פרנציה ואנגליה הועילו לאַחד את כל המדינות למרכזים מדיניים תקיפים. אמנם לא עלתה כזאת בידם בפעם אחת; אבל כבר הונח היסוד להתפתחות הענינים באופן כזה. כי על ידי מסעי הצלב ירדו האצילים הקטנים, הפרשים והאבירים מגדולתם, ולא ארכו הימים ותגבר יד המלך בממלכות האלה להכניע תחתם גם את הפחות והסגנים הגדולים.

במדינות גרמניה התפתחו הענינים לפי טבע המצב המדיני שם. במדינות האלה התנשאו הנסיכים וההגמונים והגיעו מאז לממשלה יותר תקיפה, באופן כי משל הקיסר רק למראית עין בממלכת גרמניה. הדבר הזה השפיע הרבה גם על תולדת היהודים בגרמניה. מצד אחד חדלה הממשלה המרכזית להגן עליהם, ומני אז היו תלויים ברצון הדוכס או ההגמון או השררה של העיר, לעשות בהם כחפצם. לעתים לא רחוקות אמרו הקיסרים להציל עשוק מיד עושקו, אבל אזלת ידם לעשות דבר-מה בפועל. לעומת זאת אי אפשר היה הדבר, כי יגרשו היהודים כלה מכל מדינות גרמניה, כי אם גרשו מהגמוניה אחת מצאו מחסה בצל הגמוניה הסמוכה לה; לפעמים אף מעיר לעיר ומשכונה לשכונה. אמת הדבר, כי בגלל הסבות האלה, בהיות כי כמה ידים עסקניות טפלו בהיהודים, ירדו הרבה במצבם המדיני והאיקונומי, כאשר נספר במקום אחר בארוכה.

אחרי תום מסעי הצלב נראתה עיֵפות ולֵאות בחיים הפנימיים של העמים, באופן כי על צד האמת החלה אז תקופת ימי הבינים. אבל בעת אשר ערבה השמש נראה כבר אור שחר מבריק מצד מזרח. בתוצאות המדיניות של מסעי הצלב נמצא את הסבה להתפתחות כשרון המעשה ולתחית המדעים באירופה. כבר בשנות המאה הט"ו נראה ראשית החיים החדשים, באופן כי תדמה לנו כל התקופה ההיא – זמן מסעי הצלב – כאדמה פוריה, אשר טמנו בה זרע מזריע. בהשקפה ראשונה ירָאה לנו רק העפוש והרקבון, כגורל כל זרע אשר יטָמן במעבה האדמה; אבל לא ארכו הימים, והנה עברו ימות הגשמים, והאביב חִדש את פני האדמה, אשר הציג פרי תאוה לעינים ונחמד להשכיל.