רקע
אשר ברש
אֲנִי וְהַזָּקִית

כצהרי יוֹם. אין שמש. כיפּת עננים נגוּהה כלשהוּ במרכזה. אויר אפוֹר, רך ונעים – כאשר אהבתי. בני ביתי הלכוּ כוּלם ונשארתי יחידי בדירה רבת החדרים. ריקוּת חלליהם זרמה אלי מכל עבר.

נשׂאתי פני מן הספר שקראתי וראיתי: ממוּלי, מעבר לשוּלחן עבוֹדתי, בכוּרסה המיוּעדת לאוֹרחים, יוֹשב איש זר, לא ידעתיו מתמוֹל שלשוֹם. לא אדע מתי ואיך נכנס. לפי מראהוּ ולבוּשוֹ: איש בוֹדד, איש נוֹדד. בגדיו ירקרקים־מהוּהים, נראים כמאוּבקים, פניו כחוּשים־מתוּחים, ביישנים וּמחייכים, כמי שראה הרבה סערוֹת והרבה אוֹר חמה.

שקוּע הייתי בספר חדש שהגיעני ממדינוֹת הים, ספר מכרסם את שוֹרשי ההויה האנוֹשית, ספר מרתק וּמרעים, מן הספרים שכוֹתב דוֹרנוּ האוּמלל, ולא הרגשתי בנכנס. אפשר הקיש על הדלת ולא שמעתי, אפשר אמר שלוֹם ולא הגיע לאוֹזני.

שאלתי:

– מה חפצך, אדוֹני?

האיש הביט אלי בעיניים גדוֹלוֹת, בוֹלטוֹת. אל פני הביט ואל עיני וּמאוּם לא אמר. אחר סיבב והרים עין אחת, רמז בה אל החלוֹן מימיני, הפוֹנה אל הרחוֹב, כאוֹמר: ראה!

הבטתי שמה: המוֹן אדם רב עוֹברים ברחוֹב. כוּלם זרים לי, לא ידעתים מתמוֹל שלשוֹם. אלה נוֹהרים ימינה ואלה שׂמאלה ואלה בעירבוּביה. מעוֹלם לא ראיתי אנשים רבים כל כך ברחוֹבי. רציתי לקוּם ולגשת לחלוֹן, כדי שאיטיב לראוֹת, אך מרוּתק הייתי למקוֹמי. לא יכוֹלתי להתרוֹמם מכיסאי.

והאיש ניענע לי בראשוֹ וחייך, כמאַשר את המראה ואת היוֹתי מרוּתק למקוֹמי.

שאלתי שוּב:

– מה חפצך ממני?

לא השיב. רק עינוֹ אוֹתתה אל החלוֹן.

אמרתי בלבי: אוּלי אילם הוּא וחירש ולא ישמע את קוֹלי בדבּרי. קירבתי אליו את פנַי מעל לשוּלחן וּשאלתיו בקוֹל מוּגבה:

– מה פשר ההמוֹן הזה הנוֹהר ברחוֹב?

הוּא לא שׂם לב לדברי, רק עינוֹ רוֹמזת אל החוּץ: ראה, ראה עוֹד!

הבטתי שוּב בחלוֹן. אוֹתה נהירה. לא פחתוּ האנשים ולא רבוּ. אך הפעם הבחנתי בפניהם של ההוֹלכים: מהם עליזים ומהם קוֹדרים, מהם מברכים זה את זה בניד ראש, אוֹ בניע יד ושׂפה, וּמהם עוֹברים זוֹעפים וּמבטם דוֹקר את הנקרים לפניהם, וּמקצתם מחייכים לנפשם חיוּך מוּזר, כאוֹתוֹ איש היוֹשב ממוּלי.

הפעלתי את שׂפתי בחזקה, כדי שיראה את דיבוּרי:

– אנשים שׂמיחים ואנשים עציבים אני רוֹאה. מה חידוּש אתה מראני?

ניענע הזר ראשוֹ לעבר החלוֹן. עתה שׂמתי לב כי לא שמר, כדרך החירשים, את תנוּעת שׂפתי. וּבכן החלטתי: לא חירש ולא אילם האיש. מדעת הוא כוֹבש דיבוּרוֹ.

נמלכתי בלבי לשאלוֹ במפתיע וּבמוּדגש:

וּמה עוֹצבי וּמה גילי? האין ערך להם?

זיע של עירוּת וסיפוּק חלף בפניו, כמו הבין שאני מבין אוֹתוֹ. עתה חייך חיוּך חדש, מאיר יוֹתר. ושוּב רמזה עינו אל החלון. הפעם בצוּרה דוֹחקת.

אמרתי לוֹ:

– מי אתה? מה שמך? מאין ולמה באת לגזוֹל זמני וּמנוּחתי? מה רצוֹנך להראוֹתני, ללמדני?

עינוֹ הרוֹמזת עמדה עוֹד על החלוֹן, אך באחרת, המישירה אלי, קראתי: מה עוֹצבך וּמה גילך, אם לא בבוּאת עוֹצבם וגילם של אלה המהלכים שם בחוּץ? הם מידתם, הם מקוֹרם.

שאלתי ברעש וּברוֹגז:

– האם לא עצבתי, לא גלתי מעוֹמק נפשי ולבי? האם ידעוּ הם מה עוֹצבי, מה גילי? האם ביקשוּ לדעת?

עתה הביטה אלי עינוֹ הדוֹברת בי ברוֹב בינה וחמלה: אך תמים אתה בחוֹשבך, כי כל אלה מחוּייבים לדעת את רגשוֹתיך.

לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוּחי. גמרתי אוֹמר לגעוֹר בוֹ. אך תחילה נשקפתי שוּב בעד החלוֹן: נשתנוּ פני האנשים הזוֹרמים ברחוֹב. כוּלם, כוּלם הביטוּ אלי, כוּלם מנענעים לי ראשם בחן וּמחייכים כנגדי ברצוֹן.

למראה זה נבהל לבי. שאלתיו:

– מה? כל אלה מכירים ויוֹדעים אוֹתי?

חייכה אלי עינוֹ: הן.

נרעשתי עוֹד יוֹתר וקראתי בצר רוּחי:

– איך אשׂא ידיעתם וחיבתם של כל אלה ההמוֹנים? ידעתי, כל מכיר, כל מוֹדע, כל ריע ואוֹהב תוֹבע ממני משהוּ. מה יש עמי ליתן לכוּלם? מה אוּכל ליתן לכוּלם? ולמה לי כל אלה? מה לי מהם וּמהמוֹנם? מה לי ידיעתם, מה לי חיבתם? האין די לי ביחידוּתי, בייחוּדי עם נפשי, עם נגעיה ושׂשׂוֹניה? גם הם עצמוּ מנשׂוֹא.

כנוֹגה אוֹר הוּצק על פניו היבישים. עתה הרים שתי עיניו וּשתיהן הזמינוּני לשוּב וּלהביט החוּצה.

ראיתי: חל שינוּי במראה, האנשים לוֹבשים בגדי חג. כוּלם, כוּלם שׂמיחים. כמוֹ מאוֹרע גדוֹל, מקרה אוֹשר גדוֹל אחד איחד את כוּלם. זה אל זה שׂוֹחקים, זה אל זה מניעים ראש, כמוֹ לאחר תפילת נעילה ביוֹם הכיפוּרים: ברוּכים, ברוּכים! לאלתר לחיים! – אוֹתי לא ראוּ כלל. לא הויתי בשבילם.

שׂמחתם מוּזרה היתה בעיני, שׂמחת רבים כל כך, שֹמחה חרישית, שׂמחה אילמת, חדגוֹנית. מה לי ולה? למראה שׂמחה זוֹ לא באה שׂמחה בלבי. להיפך, שיממוֹן זר, מבהיל, לחץ את לבי עד לכאב.

אמרתי לוֹ:

– מי הם כל אלה? מה לי ולהם? מה לי שׂמחתם וּבלבי אין כל שׂמחה! הם זרים לי, זרים.

הוּא שינה מעין לעין. בדוֹברת רמז החוּצה, והראשוֹנה, הרוֹמזת, דיברה אלי: הם – אתה. אבל עדיין אין אתה – הם. עליך לעמוֹל בנפשך עד היוֹתך עמהם לאחדים. ואז…

– מה אז? – נזעקתי – מה אז? מה אז?

והעין דיברה, בנחת: אז תיגאל מעצמך, מחפצך, מפּחדיך וּמייחוּליך, בכל מאוייך הטוֹבים והרעים גם יחד. אז תנהר עמהם.

– לאן? – צעקתי ולא קוֹלי.

והעין הרוֹמזת דוֹחקת בי: הבט, הבט!

הבטתי: המראה נשתנה מכוֹל וכוֹל. פנים רעים משוּסים, עיניים שׂוֹטמוֹת. האנשים משתערים זה על זה. מוֹרטים, מכים, נאבקים, יד איש באחיו. יד הכוֹל בכוֹל. אחד צעיר, שפל קוֹמה, שפניו שרוּטים וּמגוֹאלים בדם, מבטוֹ תפס את פני בחלוֹן, והוּא עוֹמד ושוֹלח לי לשוֹן.

– מה האוּמללים האלה עוֹשׂים? – פניתי ושאלתי את בעל דברי.

שתי עיניו עמדוּ עלי. נדמה לי: דוֹק של דמע פרוּש עליהן. הן אמרוּ: קראת להם “אוּמללים” – הנה אתה מתחיל להיוֹת הם. המשך, המשך!

לא ידעתי כמה זמן עבר עלי במצב זה.

והנה – מן החדר הסמוּך נשמע קוֹל האוֹרלוֹגין הגדוֹל, פעימוֹת קוֹלניוֹת, מתכתיוֹת: אחת… שתיים… שלוֹש…

בעיניים עצוּמוֹת עדיין וּבלב מתפעם ספרתי את פעימוֹתיו, עד שגועה הפעימה האחרוֹנה, השתים עשׂרה. “חצוֹת של יוֹםחצוֹת של יוֹם…” חזרתי לעצמי –“שעה מפסקת, חוֹתכת…” – וּפקחתי את עינַי.

הכוּרסה היתה פנוּיה, ריקה מיוֹשב. בכלי הכרוֹם הממוֹרט, העוֹמד לפני על השוּלחן, ראיתי בבוּאת זקית גדוֹלה מסתכלת בי. הקסם סר מעלי. יכוֹלתי לנוּע. קמתי והבטתי בחלוֹן אשר מאחוֹרי: על ענף ההיבּיסקוּס ישבה זקית חיה, ממשית, חציה ירוּקה וחציה אפוֹרה, ועיניה הבוֹלטוֹת תלוּיוֹת בי.

פניתי אל החלוֹן מימיני: מעוֹדי לא ראיתי את הרחוֹב ריק כל כך. נפש חיה לא נראתה בוֹ. אין סימן לכל ההמוֹנים שמילאוּהוּ לפני שעה קלה. הכביש והמדרכה מטוּאטאים. הכוֹל שלם, דוֹמם.

שבתי והסתכלתי בזקית החיה. עדיין עיניה תלוּיוֹת בעיני. מבטה נוֹקב אוֹתי, אך אינוֹ אוֹמר כלוּם. מבט כמבט מן התוֹהוּ. האויר שרוּי בעצבוּת כבידה. עצבוּת גדוֹלה ירדה גם עלי. ריק העוֹלם. מת העוֹלם. רק אני והזקית נשארנוּ בעוֹלם ריק, בעוֹלם מת.

אבל לא ארכוּ הרגעים והזקית נעה, קיפלה את זנבה בעיגוּל יפה. גבה המגוּבן, החד, נע. עוֹרה, עוֹר המשי הדק, הירקרק, המאוּבק, התחיל זוֹרם במוֹרד. רגליה הדקוֹת, החשאיוֹת, פסעוּ לאט, בתנוּעוֹת ארוּכוֹת, במוֹרד הענף, עד שכל עצמה החליקה, נבלעה ונתעלמה בסבך העלים.

וּבחלוֹן השני, הפוֹנה אל הרחוֹב, נראה לי שכיני, זה הדר בבית השלישי, הוֹלך על המדרכה, וּבן זקוּניו, תינוֹק בן שנתיים, רוֹכב על כתיפיו וּמוֹרט בחזקה את שׂער ראשוֹ ששׂיבה כבר זרקה בוֹ, מוֹרט וצוֹחק, והוּא, האב, מייבּב בקוֹל עשׂוּי וּמקבל את מריטוֹתיו בהנאה מרוּבה.

העוֹלם חזר למנהגוֹ.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!