הגיעני צילצוּל רפה, מהסס. הלכתי וּפתחתי את הדלת ונכנס זקן חיור, עיניו מרפרפוֹת והוּא מתנוֹדד כעוֹמד להתעלף. החזקתי בידוֹ, הבאתיו אל חדר עבוֹדתי והוֹשבתיו בכוּרסה.

־ אין דבר – אמר, כמדבר לנפשוֹ – הלב… הנה אני לוֹקח גלוּלה אחת – וזה יעבוֹר…

העלה מכיסוֹ שפוֹפרת קטנה, הפכה על כף ידוֹ ונתן בפיו גרגר של רפוּאה.

מיהרתי והבאתי לוֹ מים בכוֹס.

אך הוּא ניענע בידוֹ לסירוּב:

־ Thank you!. אין צוֹרך. כבר בלעתי… רק שתי דקוֹת – וזה יעבוֹר…

עמדתי עליו ממתין מתוֹך רגש של מבוּכה וחרדה. רוֹשמוֹ היה כעוֹשׂה מאמץ פנימי להתגבר אל חוּלשתוֹ.

־ נוּ, כבר… אמרתי למר: רק שתי דקוֹת… עכשיו יכוֹל אני לדבר את דברי. אני חירש, ־ אמר והראה על אוֹזנוֹ – איני שוֹמע כלוּם. מה שלא אוּכל לקרוֹא מעל שׂפתיו, יוֹאיל לכתוֹב לי על פיסת נייר. ראייתי, ב"ה, עוֹד אתי…

ישיש קטן קוֹמה היה, לבוּשוֹ נאה, עשׂוּי בקפדנוּת. פנים רזוֹת, קוֹדקוֹד קריח וּזקנקן לבן, מסוּפּר ומחוּדד יפה, מאריך את הסנטר ועוֹשה את הגוּלגוֹלת כוּלה משוּלש עוֹמד על חוּדוֹ. משקפי זהב עוֹטרים את העיניים הקטנוֹת, העצוּבוֹת.

הוֹשיט לי במאוֹר פנים את ידוֹ:

־ שמי ציטרוֹן. יהוּדי ליטאי שחי באפריקה הדרוֹמית וּבאמריקה, ואין אני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר. הסוֹפר ציטרוֹן לא היה קרוֹבי. כל ימי כתבתי רק מכתבים, בעיקר מכתבי מסחר. אבל קראתי ספרים הרבה. שתי תאווֹת היוּ בי כל ימי: קריאת ספרים וציוֹנוּת. עוֹד אספר למר על כך. כמה פעמים חיפשׂתיו בבית ההוֹצאה שלוֹ ולא מצאתיו. עתה באתי לביתוֹ להטריח עליו. בודאי לא יקפיד עם אדם בן שמוֹנים וארבע (למען הדיוּק, בעוֹד ירח ימים…), שבא לגזוֹל מזמנוֹ היקר. אמרוּ לי, מר יוּכל לעמוֹד לי בצרתי…

הוּא הדגיש את המלה האחרוֹנה והסתכל בפני לראוֹת מה רוֹשמה עלי. הוֹציא מטפחת צחה וּמחה את קרחתוֹ המזיעה, אחר ניקה בה את זכוּכית משקפיו, הרכיבן שוּב ואמר:

־ גם אם יצעק אלי לא אשמע. חירש מוּחלט. זה חמש שנים.

עשיתי תנוּעה, שפירוּשה: ואין לוֹ מכשיר של חירשים?

־ יש ויש! – מיהר להשיב בחיוּך עליז־נוּגה – שלוֹשה מכשירים לי בבית: אחד משוייץ, אחד מארצוֹת הברית והאחרוֹן מאנגליה. הראשוֹנים לא יצלחוּ למאוּמה, השלישי, העובד בחשמל, מוֹעיל קצת, אבל איני יכוֹל לטלטלוֹ עמי בגלל התיבה, שהיא כזוֹ.

וּלהראוֹתני את שיעוּר התיבה, הקיף בידוֹ תיק של עוֹר נאה, מקוּפל על משהוּ מרוּבע, תבנית ספר, קשוּר בחוּט של גוּמי, שהחזיק על ברכּוֹ.

־ הריני בא מרמת גן. יוֹתר מארבע שנים שאני דר שם. מאז בוֹאי לארץ בפעם האחרוֹנה מאמריקה, שנה לפני ייסוּד מדינת ישׂראל. כל ימי, בליטא, באפריקה וּבאמריקה, הייתי תחילה חוֹבב ציוֹן ואחר כך ציוֹני. יש שנדמה לי, כי נוֹלדתי ציוֹני. פעם ראשוֹנה הייתי בארץ בשנת 1935, לפני פרוֹץ המרד הערבי, אחרי שעשיתי באמריקה כחמש עשרה שנה. עוֹד אשוּב אספר למר על כך. אבל – למה אין מר יוֹשב? איך אדבר אליו מלמטה למעלה? אי אפשר. עלי גם לבקש ממנוּ סליחה וּמחילה, שנהגתי שלא כשוּרה ולא שאלתיו תחילה, אם יכוֹל הוּא להקדיש לי מסבלנוּתוֹ כשעה אוֹ כדוֹמה לזה. באמריקה נוֹהגים לשאוֹל תחילה בטלפוֹן. אבל אין למר טלפוֹן… כדי שיבין את צרתי, עליו לדעת קצת מקוֹרוֹת חיי. אחרת אי אפשר שיבין. יחשבני לחסר דעה, רחמנא ליצלן…

לא יכוֹלתי שלא להקדיש לישיש יפה וחוֹלה לב כמוֹתוֹ מסבלנוּתי כמה שביקש. בייחוּד שבא אלי מרחוֹק וּביוֹם קיץ חם כזה. הזמנתיו לצאת עמי למרפסת חדרי, מרפסת שרויה בצל ורוּח הים מהלכת בה.

־ Thank you!. אה, פה טוֹב. צל ורוּח. מחייה נפשוֹת! ישב מר פה על ידי ואמשיך סיפוּרי. ישיבתי הראשוֹנה בארץ ארכה כשלוֹשת רבעי שנה, עשיתי בה עסק מה וחזרתי לאמריקה לחסל את עסקי שם. אבל מלחמת איטליה־חבּש והמרד הערבי עצרוּני שם כמה שנים. וּבקיץ 1939 נסעתי אל אחי בלאטביה, ושם מצאתני המלחמה. נתין אמריקה הייתי ויכוֹלתי לצאת בדרך הים, אבל התמהמהתי אצל אחי, עד שאיחרתי את היציאה (סבוּר הייתי, כמוֹ רבים וּכמוֹ תמיד, כי המלחמה תיגמר במשך ירחים מספר), וכן נתגלגלתי במחילה בגילגוּל מחילוֹת דרך רוּסיה לשאנחאי, ורק אחרי פּירל־הארבּוֹר חזרתי לביתי, לאמריקה. כן, כבר אמרתי למר, שאיני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר, ועלי להוֹסיף עוֹד זאת: מעוֹדי לא הייתי לא גיבוֹר ולא חכם ולא אידיאליסט, אלא יהוּדי פשוּט, כמוֹ שאוֹמרים “,בלי חוֹכמוֹת”. לא ענותנוּת היא, אלא אמת לאמיתה… שמא נוֹהג מר לאכוֹל בשעה זוֹ סעוּדת הצהריים? אם כך הוּא, אל יצר לעצמוֹ בגללי, אמתין לוֹ כאן עד שיכלה סעוּדתוֹ. ואפילוּ ירצה אחר כך לחטוֹף נימנוּם שלאחר הצהריים – לא איכפת לי. אוכל להמתין גם כמה שעוֹת. Time is no longer money to me. אשב לי פה בצל וּברוּח הים ואמתין. פה טוֹב מאוֹד!… ארבעים שנה הייתי נוֹהג לישוֹן בכל יוֹם שעה אחת אחרי הצהריים. עכשיו אין לי צוֹרך בכך. משני טעמים: אין לי שעת צהריים, משוּם שאיני אוֹכל בצהריים. רק פעמיים ביוֹם אני אוֹכל: בבוֹקר וּבין הערבּיים. מעט מאוֹד וּממה שאני מכין לי בעצמי, ועל פי דייטי חמוּרה, שקבע לי הרוֹפא שלי באמריקה. והטעם השני: גם בלילה איני יכוֹל לישוֹן, אלא שעוֹת מוּעטוֹת בלבד… איך כתוּב בקוֹהלת? “ויקוּם לקוֹל הציפוֹר”.

רשמתי לו: הריני מוּכן וּמזוּמן לשמוֹע מה שבפיו אפילוּ שעתיים.

־ Thank you!. יחידי אני. אשתי מתה עלי לפני עשׂרים שנה בבּוֹסטוֹן. שם גרתי אז. כבר אמרתי למר כי ליטאי אני. בן שאוולי… בהיוֹתי בוילנה הכרתי את סוֹפרי וילנה הזקינים. גם את קלמן שוּלמן הכרתי. משם נסעתי לפני ארבעים וחמש שנה לאפריקה הדרוֹמית. כעשׂרים שנה הייתי שם ועשיתי מעט הוֹן, כרוֹב יהוּדי ליטא שהיגרוּ לשם. אחר כך נסתאבה עלי “היבשת השחוֹרה” ועברתי עם משפּחתי לאמריקה. לפני עוֹזבי את אפריקה נישׂאה בתי לגוֹי ונשארה ביוֹהאניסבּוּרג. אוּלי גם זוֹ היתה סיבה לעוֹזבי את הארץ ההיא. אף על פי שאיני אדוּק – לא יכוֹלתי “לעכל” את המעשׂה הזה. ואני ואשתי וּבננוּ נסענוּ לאמריקה. רציתי להיוֹת בתוֹך קהל יהוּדים. גם שם עשׂיתי עסקים לא רעים. סחרתי בחוֹמרי דלק… כבר אמרתי למר, כי כל ימי הייתי ציוֹני וארץ ישראל היתה ראש חלוֹמוֹתי. זקן כמוֹני אינוֹ חוֹשש לוֹמר את האמת: חלמתי תמיד על ארץ ישראל, והאמנתי בקיוּם החלוֹם, אך לא עלה על דעתי לנסוֹע שמה, כרוֹב הציוֹנים שנהגוּ כך. די היה לי במה שהייתי קוֹרא ושוֹמע על הארץ בספרים, בעיתוֹנים, באסיפוֹת וּבקוֹנגרסים, וגם בנתינוֹת שהייתי נוֹתן בעין יפה לקרנוֹת וּלכל מיני מגבּיוֹת… מימַי לא הייתי לא ציר ולא עסקן ולא יוֹשב ראש, אף לא חבר ועד – את כל אלה שנאתי. אבל את ארץ ישראל אהבתי – מרחוֹק, כמוּבן… ציוֹנוּת מהי? נתינה. רוֹב הציוֹנים בגוֹלה עדיין סבוּרים כך…

ואיך נסעתי בשנת 1935? בהשפעת “הילד”. מי “הילד”? בן אחוֹתי, המוֹרה למתימטיקה, ד"ר קב־ונקי, זה שנפטר אשתקד בתל אביב. פתאוֹם, בשעת השיעוּר בכיתה. מר הכירוֹ? בודאי. רבים הכירוּהוּ. לא רק מתימטיקאי טוֹב היה, אלא גם תלמיד חכם גדוֹל, בלשן מצוּיין, איש תמים וציוֹני נאמן. מילדוּתוֹ נקשרה נפשי בנפשוֹ. במשפחת קב־ונקי היוּ הרבה תלמידי חכמים ואנשים מצוּיינים במידוֹת. גם אביו היה למדן מוּפלג וּבעל מידוֹת וּמת בדמי ימיו. מאוֹד אהבתי את אחוֹתי, ואת בנה זה אהבתי עוֹד יוֹתר, ותמיד קראתי לוֹ “הילד”. גם היוֹם, שנה אחרי מוֹתוֹ, איני יכוֹל לקרוֹא לוֹ אחרת. באמת היה ילדי יוֹתר מילדַי… כארבעים שנה הייתי מחליף עמוֹ מכתבים, ועתה שׁכלתיו…

הוּא הפסיק רגע ודחק את מטפחתוֹ אל תחת משקפיו.

־ מתל אביב, שישב בה משנת 1910, היה “הילד” כוֹתב אלי מכתבים, וּבהם דברי תוֹכחה, שאני, ציוֹני וָתיק כמוֹני, שהייתי קשוּר בקוֹנגרס החמישי, שנוֹסדה בוֹ הקרון הקיימת, שהכרתי את הרצל ואת נוֹרדוֹי ואת זנגביל וּפשיטא, את כל מנהיגי הציוֹנים ברוּסיה: אוּסישקין, צ’לינוֹב וּמוֹצקין, את אחד־העם ולילינבּלוּם ואת האחים גוֹלדבּרג ורבים אחרים – אין אני בא לארץ ישראל, ולוּ לשם ביקוּר בלבד, לשם מראה עיניים והלך נפש. ולמה לא אעשה משהוּ כאן, בארץ, לשם בניינה? עד מתי אהיה “עכברא דשכיב אדינרי” אצל הגוֹיים? גוּזמא נקט “הילד”. לא שכבתי על הדינרים שלי. מיוֹם שעמדתי על דעתי הציוֹנית נתתי לצוֹרכי היישוּב והמעשה בארץ, נתתי מעשׂר ולפעמים יוֹתר ממעשׂר. וּמה שנתתי בעילוּם שם נתתי, כי שנאתי את הפירסוּם. וּבכן בזה לא צדק “הילד”. אבל בכלל היה הדין עמוֹ. וּבאמת, נמאסוּ עלי העסקים אצל הגוֹיים. אפילוּ באמריקה המרוּבּה באוֹכלוֹסין יהוּדים העסקים הם אצל הגוֹיים. אף לא היה עוֹד בשביל מי לטרוֹח ולסחוֹר, בייחוּד, אחרי שאשתי נלקחה ממני ונשארתי יחידי. בתי הגדוֹלה, כבר סיפרתי למר, נשוּאה לנוֹכרי, והיא כבר סבתא לנכד לא מהוּל. בעלה עוֹסק בייצוּא של בשׂר חזיר והוּא עשיר כקוֹרח. מה אני חייב לה וּמה היא חייבת לי? וּבני, מהנדס גשרים מהוּלל בקאליפוֹרניה, רוָק בא בימים, אף הוּא, לצערי, רחוֹק מן היהדוּת, וּממילא רחוֹק ממני. כל עמלי ונסיוֹנוֹתי לקרבם ליהדוּת, קוֹדם באפריקה ואחר כך באמריקה, עלוּ בתוֹהוּ. הם, פשוּט, לעגוּ לי ול־Whims שלי. אוּלי משוּם שרציתי ליתן להם חינוּך ציוֹני בלי ציוֹנוּת אמיתית. איני יוֹצא מן הכלל בעניין זה. לצערי, באתי לכלל הכרה זוֹ, כשאני עוֹמד כבר על פי הקבר.

יסלח לי מר, שאני מאריך בהקדמה. זה כשנה שכמעט לא דיברתי עם אדם חי. מיוֹם שנסתלק “הילד”, אין לי עם מי לדבר. את בעל הבית שלי ברמת גן איני יכוֹל לדבר לשלוֹם, אחרי מה שעוֹלל לי. איני כוֹעס עליו, איני כוֹעס על שוּם אדם, אבל לדבר אליו איני יכוֹל. אוּלי עוֹד אשוּב לעניין זה בהמשך הדברים. לא זאת הצרה שלי…

סוֹף סוֹף נעניתי לוֹ ל“ילד”, כלוֹמר, לד“ר קב־ונקי, וּבאתי לארץ, כאמוּר, בשנת 1935: יהוּדי אמיד מאמריקה שבא לארץ, מיד מקיפים אוֹתוֹ סרסוּרים וּבעלי עצוֹת. גם בנידוֹן זה לא הייתי יוֹצא מן הכלל. גם בקרן הקיימת, שהכירוּני שם יפה בשל התרוּמוֹת שתרמתי להם כל השנים מיוֹם שנוֹסדה הקרן, יעצוּני בכה וּבכה. שוֹחחתי עם אוּסישקין ע”ה ועם ד"ר גראנוֹבסקי. לסוֹף הקימוֹתי בית חרוֹשת לצינוֹרוֹת ביטוֹן ליד כפר סבא, עם שוּתף אחד בעל מקצוֹע מחיפה, ציוֹני ותיק ואדם הגוּן, שהכוֹל המליצוּ עליו. גם בקרן הקיימת דיברוּ עליו טוֹבוֹת. הבאתי את המכוֹנוֹת והמכשירים מאמריקה. השקעתי בעסק כעשׂרים אלף דוֹלר והתחלנוּ לעבוֹד. בית החרוֹשת עבד כחצי שנה. עשינוּ צינוֹרוֹת יפים, ורבים היוּ הקוֹפצים עליהם. רוחים עדיין לא ראינוּ, כמוּבן. השוּתף, שניהל את בית החרוֹשת במקוֹם, קיבל משׂכוֹרת “לפי עבוֹדתוֹ וּלפי צרכיו”, כאידיאל הסוֹציאליסטי השלם… ראיתי, שיש מקוֹם בארץ לעסק הגוּן וּמוֹעיל ויש לי על מי לסמוֹך – קמתי ונסעתי לאמריקה על מנת לחסל שם את עסקי ולחזוֹר להשתקע בארץ. איך אוֹמר הרוּסי? “מוּטב מאוּחר מאפס דבר”. עד שאני מתמהמה באמריקה פרצוּ המהוּמוֹת בארץ. הערבים מרדוּ באנגלים וּפרעוּ ביהוּדים. יוֹם אחד קיבלתי ידיעה, כי הפוֹרעים תקפוּ את בית החרוֹשת שלנוּ. שוּתפי והפוֹעלים עזבוּהוּ וסגרוּהוּ על מסגר. אין לדבּר על חידוּש העבוֹדה, עד שתשקוֹט הארץ. מה לעשׂוֹת? פּוּרענוּת היא. ניסיתי לעשוֹת בעצמי משהוּ לבניין הארץ, וראיתי סימן ברכה במעשה וּמן השמיים עיכבוּ. אפשר שהפסדתי כל השקעתי. אבל לא על ההפסד הייתי מיצר, כי אם על כשלוֹן המעשׂה הראשוֹן שלי בארץ. ידעתי כמה גדוֹל יהיה צערוֹ של בן אחוֹתי, שהיה הגוֹרם בדבר. אך דבר אחד השגתי: הוּא לא יוֹסיף להוֹכיחני עוֹד. שילמתי, כמוֹ שאוֹמרים “,שכר לימוּד”. בלעתי את הגלוּלה. האמריקני אומר – Every man must skin his own skunk כל אדם חייב לפשוֹט את נבלתוֹ הוּא. כשתשקוֹט הארץ אסע ואראה. שוּתפי, איני רוֹצה לפרש בשמוֹ, ישב בחיפה. איני יוֹדע במה התפרנס. פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב לי על המצב. הרבה נחת לא שבעתי ממכתביו. גם “הילד” כתב לי מעין דבריו. המצב בארץ הלך הלוֹך ורע. יהוּדים למאוֹת נהרגוּ ונפצעוּ. המצב הכללי היה בתכלית השפל. והבריטים הפיחוּ את האש, כדי שיוּכלוּ לצלוֹת את ערמוֹניהם. כך דרכם של שליטים זרים מאז וּמעוֹלם… בית החרוֹשת נפרץ ונגנבוּ מתוֹכוֹ לא רק סחוֹרה אלא גם כלים, רצוּעוֹת וחלקי מכוֹנוֹת. השוּתף כתב לי, שסתם את הפרצה וחיזק את ברחי הבניין. מכספוֹ הוֹציא. כך כתב לי.

והנה פרצה מלחמת־העוֹלם השניה. ואני אז, כפי שסיפּרתי כבר למר, אצל אחי בלאטביה, וּכשחזרתי לאמריקה, היתה גם היא כבר בתוֹך המלחמה. עתה אי אפשר היה לחשוֹב עוֹד על נסיעה לארץ ועל בית החרוֹשת. קיבלתי משוּתפי עוֹד שניים אוֹ שלוֹשה מכתבים, שבהם הוֹדיעני, כי לא נשארוּ מן המכוֹנוֹת אלא שברי כלים, גרוּטאוֹת בלבד. אחר כך נשתתק. “הילד” כתב לי, כי הארץ שקטה עם סערת המלחמה, אבל הוּא עצמוֹ נתגייס לצבא הבריטי, מתוֹך רצוֹן לעשות נקמה בנאצים הארוּרים רוֹצחי עמנוּ. לפי מה ששמע, נכנס שוּתפי בעסקים גדוֹלים עם הרשות ועם הצבא, וּמה לוֹ וּלבית החרוֹשת החרב למחצה? יש להמתין עד סיוּם המלחמה.

המלחמה נסתיימה וּבן אחוֹתי חזר לעבוֹדת ההוֹראה. שלחתי לו ייפוּי כוֹח, שיגמוֹר את עניין השוּתפוּת שלי ויציל מה שאפשר להציל. לא לכסף נתכּוַנתי, אלא לסילוּק עניין רע שהעיק עלי. והוּא, שלא היה בקי בהויוֹת העוֹלם, מסר את הדבר לעוֹרך דין. והרי יוֹדע מר דרכם של עוֹרכי דין: מאריכים בהנאתם. בקיצוּר, העניין עלה לי בהרבה מאוֹת דוֹלרים ששלחתי לבן אחוֹתי – ולא נגמר. השוּתף, אף על פי שלא השקיע בבית החרוֹשת אפילוּ פרוּטה אחת, תבע את חצי הרכוּש הנשאר. אף תבע משכוֹרת בעד השנים שבית החרוֹשת היה סגוּר, שהרי משׂכוּרתוֹ נפסקה, והוּא חי על מלווֹת. כך טען. לא היה קץ למשפטים. ואני תמהתי על בתי הדין של ארץ ישראל, שאינם יכוֹלים להביא case קטן כזה לידי גמר. ו “הילד” אף כעס כעס גדוֹל. מתמטיקאי טוֹב היה, תלמיד חכם וּבלשן ואדם יקר, אבל בטלן במחילה. ספר ישן היה חשוּב בעיניו מכל ענייני העוֹלם הזה. אף על פי שלא הזכיר עוֹד עניין בוֹאי לארץ, תקף עלי החשק לעשוֹת שוּב משהוּ בשביל בניינה. כל ימי הייתי מפריש מהוֹני לארץ ישראל, ועתה שהגעתי לגבוּרוֹת, ולעסקים אין עוֹד יצר סוֹכן בי, פשוּט נתבלה מרוֹב זוֹקן, וּממוֹן מעט יש לי וּליוֹצאי חלצי אין צוֹרך בממוֹני, שיש להם רב משלהם, ולי בודאי אין צוֹרך ברוּבוֹ – מה אשב על אדמת ניכר? עסקן לא הייתי ולא אהיה עוֹד. תמיד שנאתי את העסקנוּת, אף על פי שהוֹדיתי בנחיצוּתם של העסקנים. גבּאי לא אהיה, משוּם שאיני הוֹלך לבית הכנסת. בני אינם זקוּקים לא לירוּשתי ולא לזקנוּתי. יוֹדע אני בנים של היוֹם בארצוֹת התרבוּת שהזקינים הם כקוֹץ בעיניהם. החלטתי איפוֹא: "חסל סדר ארצוֹת הגוֹיים! גרתי בשלוֹש יבּשוֹת. הייתי ציוֹני של גלוּת. די. וכי גרוּע אני מאנשי הדוֹר הישן, שהיוּ עוֹלים לארץ הקדוֹשה למוּת שם? הריני כבן שמוֹנים: אעלה לארץ ישראל, ארץ חלוֹמוֹתי, ואחיה שם כמה שנגזר עלי לחיות עוֹד עם המיחוּשים שלי. אני בעצמי אמצא דרך ליישב את הסיכסוּך עם שוּתפי.

אמרתי ועשיתי: מכרתי מה שהיה בידי למכוֹר. הוֹן נאה היה בידי. וּבשנת 1947, בעצם המרד היהוּדי בארץ (באמת חשקה נפשי לראוֹת במוֹ עינַי איך קוֹמץ יהוּדים מוֹרדים במלכוּת עוֹלם…), באתי על מנת להשתקע. אשב בתוֹך עמי, וּמה שיקרה את כלל ישׂראל, יקרה את רֶבּ ישׂראל! באתי עם כספּי ועם מיחוּשי אל “הילד”. נמלכתי בוֹ, והוּא יעצני להכניס את מחצית הקאפּיטאל שברשוּתי לקרן הקיימת כעיזבוֹן בחיים (כך הם קוֹראים לזה) ואקבל מהם קצבה חוֹדשית, והמחצית הנשארה אחזיק בבאנק על כל צרה שלא תבוֹא. הפעם יעץ דוקא כמבין בהויוֹת העוֹלם. לא יכוֹלתי לחשוֹד בוֹ, שיש לוֹ איזוֹ כוָנה, כי איש יחידי היה וחי מעבוֹדתוֹ. עשׂיתי כעצתוֹ.

נסעתי אל שוּתפי בחיפה וּבשׂיחה של חצי שעה באתי עמוֹ לידי השתווּת. כל מה שטען, נעניתי לוֹ. על פי הכלל האמריקני: “כל אימת שאתה מוַתר לאדם, אתה מתיש כוֹחוֹ וּמיפּה כוֹחך”. האמנתי לוֹ, שרוֹב הרכוּש נגנב והשאר אכלה החלוּדה וצריך למכוֹר הכוֹל לגרוּטאוֹת; האמנתי לוֹ, שאין ערך רב לקרקע, משוּם שהיא רחוֹקה מן היישוּב; האמנתי לוֹ, שישב שנים בלא עבוֹדה וּפרנסה כלשהי; האמנתי לוֹ, שרק לטוֹבתי הוּא מוּכן לקנות אל חלקי וכי עליו לקבל מלוה בריבית גדוֹלה כדי לסלק לי את המחצית המגיעה לי; האמנתי לוֹ הכוֹל – וסוֹף סוֹף קיבלתי ממנוּ צ’יק על אלף לא"י וחסל סדר העסקים בכלל וּפטוּר גם מן העסק בארץ ישראל. ציטרוֹן גמר את עסקיו בעוֹלם הזה! אין לוֹ צוֹרך עוֹד בעסקים, ויצא מן העוֹלם בטהרה!

כשחזרתי מחיפה וסיפרתי ל“ילד” שגמרתי את עניין השוּתפוּת בסכוּם זה, היה מלא חימה: הייתכן? איך יכוֹל יהוּדי בעל בעמיו, ציוֹני מכוּבד, להתנהג כך? והיכן? בארץ ישראל?.. אמרתי לוֹ: “אל תצטער, ילדי, מה שיש לי יספיק לי אפילוּ אם עד מאה שנה אחיה. ואילוּ הוּא – אדם שלא הגיע לחמישים, וּבעל משפחה גדוֹלה. אין דבר, גם כספי שבידוֹ ישמש לבניין הארץ. לא חשוּב באיזה צינוֹר עוֹבר הכסף. לוּ חכמוּ השׂכּילוּ בדבר הזה עשירי ישׂראל בחוּץ לארץ!” – הוּא שמע והסתכל בי רגע, אחר כך קם ונשק לי. אדם יקר, אך בטלן היה…

לאחר ימים אחדים דיבר עמי על המיחוּשים שלי, גלוּיוֹת וּפשוּטוֹת דיבר, כדרך אנשי המדע. הוּא ידע, כי מלבד החירשוּת שאין לה תקנה, אני זקוּק לשני ניתוּחים: שבר מעיים ותחתוֹניוֹת, במחילה – תחלוּאי ישׂראל מדוֹרי דוֹרוֹת. ואני אמרתי לו: “את התחלוּאים היפים האלה הבאתי עמי מאמריקה, ארץ הרפוּאה והרוֹפאים הגדוֹלים. ואני כל ימי זילזלתי ברוֹפאים. איך אמרוּ חז”ל? “טוֹב שברוֹפאים לגיהינוֹם”, ואחת גמרתי: לעשׂוֹת להם צחוֹק לרוֹפאים – אמוּת ואקח עמי את מיחוּשי כמוֹת שהם לעוֹלם האמת. אפשר שם יהיוּ לי תכשיט. כבר הסכנתי עמהם ואיני רוֹצה להתגרוֹת בהם. אדוּר עמהם בנחת, ואראה מה אוּכל לעשׂוֹת בגוּפי לטוֹבת ארץ ישׂראל. כל זמן שהנשמה בקרבי חייב אני בעשׂייה. בלי עשׂייה אין לי חיים. איני רוֹצה להיוֹת, כמוֹ שאוֹמר הרוּסי: “פגר חי”.

הסתכל בי “הילד” ברחמים והציע לי לדוּר עמוֹ (עדיין שרוּי הייתי בבית מלוֹן). אמרתי לוֹ: “לא, בשוּם פנים ואוֹפן. עם בני לא רציתי לגוּר ואיך אדוּר עמך? וכי שׂוֹנא אני לך?… מימי לא הייתי לטוֹרח על בני אדם, על אחת כמה וכמה על קרוֹבים שלי, שאני אוֹהבם… עם המיחוּשים ועם החירשוּת – עדיין אני יכוֹל לשמש את עצמי”. וּבכן חיפשׂתי לי דירה. ביקשתי לי מקוֹם שקט מתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים. את אלה אנוֹכי ירא, שהם מן הדברים שאינם בידי שמיים וּפגיעתם רעה… איש זקן וחירש לא טוֹב לוֹ שיתלבט ברחוֹבה של עיר גדוֹלה, שהוּא צפוּי בה לכל מיני פגעים רעים. סוֹף סוֹף מצאתי לי דירה נאה: חדר גדוֹל וּמרפסת זגוּגה אצל משפחה טוֹבה ברמת גן. יהוּדי בן תוֹרה ואדם מהוּגן, אף על פי שהוּא מ“אגוּדת ישראל”. באמת, כבר נכשלתי באדם מהוּגן, אבל הלה ציוֹני היה… הבית מצא חן בעיני, מין בּוּנגאלוֹ של שלוֹשה חדרים ברחוֹב צדדי, ירוֹק, בלי כביש. בשני חדרים גרה המשפחה, והאחד, היפה מכוּלם, עם המרפסת הזגוּגה, השׂכיר לי, עם קצת מזוֹנוֹת וּקצת שירוּת. לא כיסיתי ממנוּ, שאין אני מדקדק במצווֹת, והוּא השיב לי בצחוֹק: “על כך יצליפו אוֹתוֹ בעלמא דקשוֹט ולא אוֹתי…” שילמתי להם בעין יפה, והם צריכים היוּ הכנסה זוֹ: משפחה בעלת חמש נפשוֹת, רחוֹקה מעשירוּת. הבאתי עמי כל מיני כלים וּמכשירים, מאלה שאמריקה מצוּיינת בהם, דברים המקילים חייו של אדם, בתוֹכם מקרר חשמלי משוּבח, והעמדתיו לרשוּתם. עוֹד כמה כלים, מאלה שלא היוּ דרוּשים לי, נתתי להם לשימוּשם. שני הצדדים היו מרוּצים. הם נהגוּ בי כבוֹד וחיבה, הם וּשתי בנוֹתיהם וּבנם, כוּלם אנשים טוֹבים וחביבים, יוֹצאי בּוּקוֹבינה. לשוּם צד לא היוּ טענוֹת על הצד השני. לא הטרחתי עליהם בשוּם דבר, והם לא הטריחוּ עלי. אף לקחוּ מספרי למקרא. הרבה ספרים הבאתי עמי, ועוֹד אשוּב לעניין זה, שהוא העיקר. אמרתי להם: “רעש בדירתכם אינוֹ מגיע אלי, וּלטייל בסביבוֹת הבית אני יכוֹל בכל שעוֹת היוֹם, שהרחוֹב הוּא צדדי, בנוּי רק מקצתוֹ ואין בוֹ תנוּעה, ואני זהיר שלא אפּגע. זקן וחירש חייב לנהוֹג בזהירוּת יתירה. איך כתוּב בקוֹהלת: “אשר לא ידע להיזהר עוֹד” – אפילוּ הוּא מלך, הוּא – “זקן וּכסיל”. יש אילנוֹת ברחוֹב וגן נאה בסמוּך לוֹ. רמת גן מצטיינת בגניה. באמת, מן הראוּי היה לקרוֹא לה רמת גנים, ברבים. מעוֹדי אהבתי עצים וירק: בליטא, באפריקה וּבאמריקה. תמיד דר הייתי בבית שיש לוֹ גן אוֹ ליד גן ציבוּרי. חן הגן על שכיניו. וכך תיארתי לי את ארץ ישראל – כולה כגן רטוֹב, אשר “עיני ה' עליה מראשית השנה ועד אחרית השנה”. וכך יוֹשב הייתי בכל יוֹם שעוֹת אחדוֹת בגן הסמוּך, בצל האילן, קוֹרא ספר אוֹ מסתכל בעוֹלמוֹ של הקב”ה וּבבריוֹתיו. ביוֹתר נהניתי מן הילדים, ילדי ארץ ישראל היקרים, המסוּלאים בפז. לפני שהיתה המדינה והקיצוּב ואפשר היה לקנוֹת ממתקים בכל יוֹם שרוֹצים וכמה שרוֹצים – הייתי קוֹנה בחנוּת וּמחלק להם. וּכבר הכירוּני והיוּ סבּים עלי על ספסלי, צעקוּ אל תוֹך אוֹזני “סבא” וקיבלוּ מידי בשמחה ובצהלה. אי, ילדי ארץ ישראל הכשירים, אהיה כפרתם! הם הם שהביאו לנוּ את התמוּרה והגאוּלה! מדי דברי בהם דמעוֹת עוֹלוֹת בעיני…

ושוּב נשתתק רגע ודחק את המטפּחת אל תחת משקפיו.

־ I know, I bother you. לא כן? זה כשנה, שלא דיברתי עם אדם, מיוֹם שנסתלק “הילד” ונתפרדה החבילה ביני וּבין בעל הבית שלי, ויש לי צוֹרך להשׂיח את לבי. “דאגה בלב איש – ישׂיחנה”.

החויתי לוֹ תנוּעה, שפירוּשה: אתה רשאי להמשיך. אף הארתי לוֹ פני, להגיד לוֹ, שדבריו עניין לי בהם, אף על פי שעדיין לא למדתי מה צרתוֹ, שאני יכוֹל, לפי דבריו, לעמוֹד לוֹ בה.

־ כשנכנסתי לדירה הבאתי עמי ספרים הרבה, בכמה לשוֹנוֹת שאני קוֹרא: עברית ויידיש, גרמנית ורוּסית ואנגלית. מעוֹדי לא היה בי יצר הכתיבה, אבל תמיד שטוּף הייתי בקריאה. לא עבר עלי כמעט יוֹם, שלא קראתי, הרבה אוֹ מעט. אבל העסקים הפריעוּ. ספרים מכל הסוּגים: ספרוּת יפה והיסטוֹריה, דברי היגיוֹן וּמדע קלים. שלוֹשה ארוֹנוֹת גדוֹלים הבאתי עמי, מליאים ספרים, בהם עוֹד כמה שקניתי ברוּסיה. עתה פנוּי הייתי לקריאה כל הימים, לרבוֹת הלילוֹת. יכוֹלתי לקיים בעצמי “והגית בוֹ יוֹמם ולילה”. כשאני קוֹרא אני נהנה כל כך, שנדמה לי: לא רעיוֹנוֹתיהם של אחירים הם אלא רעיוֹנוֹתי שלי. הדברים אמוּרים בספרים שהם טוֹבים בעיני. ספר שאינוֹ לפי רוּחי הייתי מוֹציאוֹ מביתי, כדי להקטין את “המהוּמה בבית”, חי־חי! אבל רוֹב ספרים שקניתי מצאוּ חן בעיני. נמניתי מיד על שני עיתוֹנים, שמביאים לי בכל יוֹם הביתה והייתי קוֹרא את שניהם, מן הקצה אל הקצה, בייחוּד הייתי נהנה מהם בערבי שבתוֹת וחגים, שהם מליאים וּגדוּשים דברים שהם בבחינת מזוֹן רוּחני. את שאר הזמן נתתי לספרים. ספרים שקראתי פעם, אני חוֹזר וקוֹראם – ואין לך הנאה גדוֹלה מזוֹ. משל, אתה חוֹזר למקוֹמוֹת יפים שביקרת בהם, אוֹ לבית ידידים אהוּבים…

עשׂיתי כעצת “הילד” והכנסתי לקרן הקיימת מחצית הקאפּיטאל שלי, לפי התנאים המקוּבלים, והפקדתי בידם צוואה שלא על מנת לבטל, כי אחרי הסתלקוּתי יהיה כל הנוֹתר מן המחצית הנשארה מחצה על מחצה – לקרן ול“ילד” (מוּבן, שלוֹ לא הגדתי מאוּמה. יראתי את כעסוֹ…). אם היוֹרשים יהיוּ בני מזל – ימעט הזמן וירבה הסכוּם… אף כי אין אדם יוֹדע יוֹמוֹ. דוקא בעל מיחוּשים כמוֹני עשׂוּי להאריך ימים. כדבר המשל היהוּדי: “שבר חרס מבלה קדירה שלמה”.

פעם בשבוּע היה בן אחוֹתי בא לבקר אצלי. היה משלם לי מידה כנגד מידה – אהבה תחת אהבה. הוּא השׂריד היחידי מכל משפּחתי הגדוֹלה בליטא, שרצח הצוֹרר, שחיק עצמוֹת. אדם יקר היה וּמוֹתוֹ בלא עת פגע בלבי. מיוֹם שמת אין לבי כשוּרה ואני צריך לחזקוֹ בגלוּלוֹת… גלוּלה אחת מספקת לי לכמה ימים! רוֹפא ברמת גן רשם לי את הרפוּאה והבאתיה מאמריקה. אפשר שיוֹם אחד תחדל הגלוּלה מפעוּלתה – ואז יקיץ הקץ. אין ציטרוֹן ואין צרה…

הנה כי כן הגעתי אל הצרה שלי, שבגללה אני מביא מבוּל של דברים על מר…

עשׂיתי אוֹזני כאפרכסת.

־ כשנסתדרתי בדירתי ברמת גן והשתקעתי בקריאת ספרי, היוּ עלי כל הימים כימים טוֹבים. שכחתי עוֹלם וּמלוֹאוֹ. כל מה שנעשׂה בארץ ישראל היה טוֹב בעיני. מעט נסעתי בארץ וּמעט ראיתי וּפחוֹת משתיהן שמעתי, אבל לבי אמר לי: זה החוֹף וזה הסוֹף. אף המהוּמוֹת בארצנוּ ומעשׂיהם של צעירינוּ לא ציערוּני ולא הפחידוּני. כלל לא. ידעתי: מרדם יביא לנוּ את הגאוּלה. בטוּח הייתי בכך ולא היה בלבי צל של פיקפוּק בנידוֹן זה. זוֹ שעת הכוֹשר ואשרינוּ שהחזקנוּ בה! נוֹסף על מה שקראתי בעיתוֹנים (קיבלתי גם שני עיתוֹנים מאמריקה: אחד ביידיש ואחד באנגלית), סיפר לי (בכתב, כמוּבן) בנוֹ של בעל הבית שלי על הנעשׂה ברמת גן. נער צעיר, אבל בקי בכל ענייני המחתרת. גם בן אחוֹתי “הילד” היה מחסידי המחתרת, אף על פי שאדם טוֹב מזג היה, לא מסוּגל לפגוֹע בזבוּב על הכוֹתל, אך את הבריטים שׂנא ורצה לראוֹת בגירוּשם מן הארץ. ויש שלבי השוֹטה, הזקן, חשב: מי יתנני צעיר, ונתתי ידי עם המוֹרדים! ידי לא היתה עוֹד שוב פרוּטה אחת. אבל הענקתי לשליחיהם לא פעם מתנת כסף, שהיוּ זקוּקים לה במאוֹד מאוֹד.

והנה יוֹם אחד, בשעת קריאת ספר חשוּב, נבהל רעיוֹני פתאוֹם: “מה אני עוֹשׂה, כלוֹמר לא עוֹשׂה?… כל ימי הייתי שרוּי בעוֹלם העשׂייה, ועתה אהיה אוֹכל ואינוֹ עוֹשׂה, בחינת בהמה וחיה, שאין עליה עוֹל?”… אין אני יהוּדי מאמין, איני הוֹלך לבית הכנסת ואיני מתפלל גם בבית, ואין אני יכוֹל לעסוֹק בתוֹרה לשמה, אף לא על מנת לקבל פרס בעוֹלם הבא, שאיני מאמין במציאוּתוֹ… מצד שני, אין לי צוֹרך לעשׂוֹת שוּם דבר לי וּלביתי. די לי במה שיש לי, אפילוּ עד מאה שנה. ושוּב: איך אפשר שאהיה יוֹשב בארץ ישראל ולא אעשׂה דבר בשביל בניינה? הכסף של הגוֹיים שהבאתי ונתתי לקרן הקיימת בוַדאי שהוּא פוֹעל ועוֹשׂה משהוּ. אבל הרי זה כאיבר שנחתך מגוּפי, מעין ציפּוֹרן אוֹ שׂיער, ואיני חש כלל בפעוּלתוֹ ואין לי כל הנאה מזה. בשעת נתינה היתה לי הנאה של עשׂיית חוֹבה מרצוֹן, וּמכאן ואילך איני טוֹעם במעשׂה שנעשׂה שוּם טעם. מן המזוּמן, שנשאר בידי אני נוֹטל וּמוֹסיף על הקיצבה החוֹדשית, מוֹציא קצת על מתנוֹת לילדים ועל ספרים חדשים, שסוֹכני ברמת גן מביא לי הביתה – אבל איך אוּכל לישב בבטלה ולא לעשׂוֹת דבר של ממש בשביל הארץ והעם? והרי עם כל המיחוּשים שלי, אין אני עדיין עוֹבר וּבטל, אין אני אינואליד במוּבן הרוּחני. מוֹחי ב"ה עוֹבד כדבעי. הזיכרוֹן עדיין פוֹעל כהלכה. יש שנדמה לי, שהוּא אפילו השביח. אפשר קריאת הספרים מחדשת וּמחזקת אוֹתוֹ. אוּלי משוּם שאינוֹ מוּטרד בעסקים וּפנוּי כוּלוֹ למחשבה מתוּנה, שאינה תלוּיה בדבר, מתוֹך הסתכלוּת והתבוֹננוּת… אמת, הנאה גדוֹלה לי במקרא ספרים – אבל זוֹהי הנאת הפרט, שאין בה שוּם תוֹעלת לכלל. אם גם אחכּם יוֹתר – עמי תמוּת חכמתי… מה תוֹעלת בה לעוֹלם, לישׂראל? מה שעשׂיתי לביתי הוּא די והוֹתר. ואם אין אני עוֹשׂה דבר לבית ישראל – למה לי חיים?… כבר אמרתי למר: כל ימי נתתי מכספי לצוֹרכי האוּמה. חוֹבתי היתה זוֹ ועשׂיתיה. לא לכבוֹדי ולא לכבוֹד בית אבא. מעוֹלם לא הלך לבי אחר הכבוֹד. לא הייתי לא נשׂיא ולא סגן, לא גזבר ולא חבר של ועד. לא נאמתי אף נאוּם אחד לא נאמוּ לכבוֹדי אפילו פעם אחת. רבים הכירוּ אוֹתי, אבל כיהוּדי פשוּט, מיצר בצער כלל ישראל. מה שתרמתי, בעילוּם שם תרמתי. גם בשעת סידוּר העיזבוֹן התניתי בפירוּש שלא יפרסמוּ את שמי, וּמר הוּא הראשוֹן, אחרי בן אחוֹתי, שאני מגלה לוֹ את הדבר, וגם לוֹ לא הייתי מספר, אלמלא היה זה צריך לגוּפה של הצרה שלי… בקיצוּר, דוקא משוּם שנהניתי מן הקריאה, ראיתי את הנאתי זוֹ כבטלה. יוֹצא, שאני עוֹשׂה שוּב לעצמי, לטוֹבתי ולא לטוֹבת הכלל… וּמאוֹתה שעה התחילה מחשבה זוֹ מציקה לי, עד – שקשה היה לי שוּב לקרוֹא. ולא עוֹד אלא שחדלתי להבין מה אני קוֹרא, כי המחשבה נתקעה במוֹחי ולא הרפּתה ממני: “מה אתה עוֹשׂה? האם חייך קרוּאים חיים?”… מחשבה משוּנה, לא כן? בפרט אצל אדם העוֹמד על פי הקבר. מה?

ימים אחדים הייתי מעוּנה בהירהוּרים אלה, עד שיוֹם אחד עלה במוֹחי רעיוֹן, שנראה לי מוּצלח מאוֹד, כמוֹ הוֹערה עלי רוּח ממרוֹם. יוֹדע אני את דוֹרי, שנתמעטוּ בוֹ הלבבוֹת, וּכמוֹ שאמר הרמב“ם בהקדמתוֹ למשנה תוֹרה: “ודחקה השעה את הכוֹל”, לא מפני שתכפוּ הצרוֹת, אלא מפני שהכוֹל שטוּפים בקנייני העוֹלם הזה וּבתענוּגוֹת בני אדם ועסקי פּוֹליטיקה והתנגדוּת וריבוֹת מפלגוֹת, ואין בני אדם מסוּגלים לקרוֹא ספרים הרבה, בפרט ספרים שלימים, גדוֹלים וּכתוּבים בלשוֹן קשה קצת, כמוֹ שאוֹמר הרמב”ם: “שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וּזמן ארוֹך”. כך באמריקה וּבשאר ארצוֹת התרבוּת החדשה, וכן גם כאן. סדנא דארעא חד הוּא. אין בני הדוֹר מסוּגלים לקרוֹא את כל אוֹצרוֹת הרוּח שיצרה האנוֹשוּת, כמוֹנוּ אנוּ, כשהיינוּ צעירים. הדוֹר הצעיר בימינוּ שטוּף בספוֹרט, בהנאוֹת קלוֹת של שעשוּעים וּמיזמוּטים, קוֹלנוֹע וריקוּדים וקוֹקטייל וכיוֹצא באלה תענוּגוֹת של קלי עוֹלם. והזקינים, הסתכלתי וראיתי גם בעוֹלם הגדוֹל וגם כאן, אף הם אינם קוֹראים על דרך העיוּן, אוּלי אחד מני אלף, שׂריד מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבאמת רוֹב זקינים בימינוּ גוּפם חלוּש וּמוֹחם עייף ואינוֹ סוֹבל אריכוּת העניין ועמקוּתוֹ. מצד שני ראיתי איך מתחכמים בעוֹלם לקוֹראים הבהוּלים וּמגישים להם מיני קיצוּרים ותמציוֹת של ספרים וּמאמרים בכל מיני צוּרוֹת, ואפילוּ בחוֹברוֹת עשׂוּיוֹת לכך בשם Digest, שפירוּשוֹ “עיכּוּל”, צוּרה נוֹחה לעיכּוּל, אפילוּ לקיבה לקוּיה. ויפה הם עוֹשׂים: מוּטב שידעוּ מעט וּבדרך שטחית משלא ידעוּ כלוּם. ולמה לא נעשׂה גם אנוּ כן קוֹראינוּ ההוֹלכים ורבים, כן ירבוּ? למה לא אעשׂה אני? והרי, ברוּך השם, השׂפה העברית עמי, שכחתי הרבה, אבל הרבה אני נזכר אגב שימוּש. גדוֹל שימוּשה של לשוֹן מלימוּדה. מיוֹם שבאתי לארץ והתחלתי לקרוֹא עיתוֹנים וּספרים חדשים – גירסא דינקוּתא מקיצה בלבי. אף למדתי הרבה מן המלים החדשוֹת והמחוּדשוֹת, ויש לי מילוֹנים שקניתי לי. ערכתי לי גם מילוֹן לצוֹרך עצמי: כל מלה, כל ביטוּי חדש שאני מוֹצא מיד אני רוֹשמם לפי העניין, שיהיוּ מצוּיים לי לעת הצוֹרך. ולמה לא אטוֹל על עצמי מלאכה זוֹ, שיש בה בלי ספק ברכה לרבים? ותכפתי מעשׂה למחשבה: קראתי מאמר אחד וקיצרתי את הנקרא. וּראה פּלא, שוּב התחלתי תוֹפס וּמבין, ולא עוֹד אלא שתפיסתי והבנתי נתחדדוּ לרגל הצוֹרך. איני שוֹטה לדמוֹת עצמי לרמב“ם, אף על פי שחז”ל אמרוּ: “יכוֹל כל אדם להיוֹת כמשה רבנוּ”, והגאוֹן מוילנה אמר: “יכוֹל כל אדם להיוֹת גאוֹן – וויל־נאָר”… לא משה רבנוּ ולא גאוֹן מוילנה – אל רקח וטבּח אוּכל להיוֹת, להביא תוֹעלת כלשהי לדוֹר, ואוּלי גם לדוֹרוֹת הבאים, לעם היוֹשב בציוֹן, השטוּף במלאכת הבניין הגשמי, העוֹשׂה ארבעים אבוֹת מלאכוֹת, הן ותוֹלדוֹתיהן ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהן, ואין שעתוֹ פנוּיה לקרוֹא

ספרים הרבה, בפרט ספרים גדוֹלים וּבלשוֹנוֹת שוֹנוֹת, כּתוּבים בעמקי שׂפה. ואל תביא ראיה מריבּוּי הספרים הנמכרים בשוּק (כן, יוֹדע אני שרבים נמכרים עתה) – מנהג אמריקה פּוֹשט כאן: מין תכשיט הם לקוֹניהם, לנוֹי ולא למקרא, וּכמוֹ שאמר הפּייטן ר' שמוּאל הנגיד:

אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה סְפָרִים

וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק וְרֵיקָם –

כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק עֲלֵי קִיר

דְּמוּת רֶגֶל, וּבָא לָקוּם וְלֹא קָם.

אמרתי איפוֹא לנפשי: אעשׂה מעשׂה טוֹב למען העם בציוֹן, אם אכין לוֹ קיצוּרים ותמציוֹת מן הספרים שאני קוֹרא, מתוֹך שעיתוֹתי בידי. אשוּב ואקרא את הראשוֹנים וגם מן האחרוֹנים לא אניח ידי – עד שאכין לוֹ “בשׂפה קצרה וּברוּרה”, בעברית פשוּטה וקלה, שירוּץ הקוֹרא בה, מין קיצוּר שוּלחן ערוּך, מין “חוֹק לישׂראל” של ספרוּת הדוֹרוֹת האחרוֹנים, משלנוּ וּמשלהם, והיה לוֹ אוֹצר חי עדי עד… הרעיוֹן כל כך קסם לי, כל כך שבה את לבי ונצטייר לי בקרני הוֹד – שנעניתי לוֹ מיד. אחרי שעשׂיתי קיצוּר ראשוֹן על גליוֹן נייר, פּישפּשתי וּמצאתי בין ספרי פּנקס חשבוֹנוֹת גדוֹל בתבנית פוֹליוֹ, מן הפּנקסים שהיוּ משתמשים בהם לפנים בבתי המסחר. עוֹד מרוּסיה נתגלגל אצלי, איני יוֹדע כיצד, לאפריקה ולאמריקה, וּמשם לארץ ישׂראל. רק עשׂרת הדפּים הראשוֹנים היוּ בהם חשבוֹנוֹת, כתוּבים בלשוֹן הרוּסית, והשאר נייר חלק, משוּרטט כחוֹל ואדוֹם, תאוה לעיניים. נייר משוּבּח מן הימים ההם, וּכריכה טוֹבה, חזקה. תלשתי את הדפּים הכּתוּבים, ועל החלקים התחלתי לכתוֹב. והכתיבה עלתה לי בקלוֹת וּבנעימוּת, כמין מזמוֹר, והלשוֹן נענתה לי יפה. ביטוּי שלא מצאתי לוֹ תרגוּם עברי הנחתיו לפי שעה בלשוֹן המקוֹר, עד שיימצא לי. אני אוֹמר לוֹ, למר, טעם אחר היה מעתה לקריאה. לא קריאה לשם הנאה וּלשם שכחה – אלא קריאה לשם תכלית. אתה קוֹרא ורוֹאה את הדברים מצידי צדדים, חוֹדר לתוֹכם וּמבדיל בין עיקר לטפל. בקיצוּר,קראתי וכתבתי, קראתי וכתבתי, עד שבמשך שבוּעיים מילאתי כחצי הפּנקס. מין שיכּרוֹן ניסך עלי, מין דיבּוּק של כּתיבה. והדברים הכתוּבים נראוּ לי מאירים וּשׂמיחים…

אחר כך שבתי ועיינתי במעשׂה שאני עוֹשׂה. ונתגנב ספק ללבי: אוּלי רעיוֹן רוּח הוּא? אוּלי אני מוֹציא זמני וכוֹחי לבטלה?… למחר, בא אלי “הילד” וסחתי לוֹ את הרעיוֹן, ולא סיפּרתי לוֹ שאני עוֹמד כבר בתוֹך המעשׂה. שמע והשיב לי בתוֹם לבב: “באמת רעיוֹן לא רע. וכי יש לך, דוֹדי, מעשׂה טוֹב הימנוּ? עשׂה והצלח! כשתעשׂה חלק מן המלאכה – תראה לי. אוּלי אוּכל להשׂיאך עצה”.

נתחזקתי בדעתי אם כן לא אויל, לא משוּגע אני. והמשכתי במלאכתי ביתר שׂאת, כי ראיתי בה מלאכת הקוֹדש.

וכעבוֹר חוֹדש ניעוֹר שוּב הספק בלבי. הנה מילאתי כבר רוּבוֹ של הפּנקס. כבר שוּרה של ספרים ש“עיבּדתי” עוֹמדת על המדף, כאוֹתם אימוּמי הסנדלר לאחר גמר המלאכה, ועוֹד לפני ספרים למאוֹת ואוּלי לאלפים… מה העבוֹדה הזאת לך? אוּלי אתה בכל זאת עוֹבר וּבטל ורוּח שטוּת נכנסה בך?… הראיתי ל“ילד” מקצת עבוֹדתי. הוּא קרא פרקים אחדים וּמצא את העבוֹדה בכללה טוֹבה. העיר אילוּ הערוֹת קטנוֹת, בייחוּד בענייני לשוֹן (בלשן שכמוֹתוֹ!) וקיבלתי הערוֹתיו בתוֹדה. מכאן ואילך לא הראיתיו יותר כלוּם. אף כשבא לבקר אצלי וּשאלני, אמרתי לוֹ שאני ממשיך, אבל לא הראיתיו דבר. ידעתי שהוּא טרוּד בשלוֹ ולא רציתי להטרידוֹ עוֹד. לוֹ הרי אין צוֹרך באלה. אין הוּא זקוּק לקיצוּר שוּלחן ערוּך. כל ימי שׂנאתי טרדנים ולא רציתי ליהפך לטרדן, בפרט טרדן זקן, שטרחוּתוֹ קשה, משוּם שאי אפשר לסלקוֹ בקלוּת, דרך זילזוּל, לא כן?

לשמע דבריו האחרוֹנים חייכתי. הוּא לא שׂם לב לחיוּכי והמשיך:

־ אף על פי כן עוֹד יתוּש הספק היה מנקר בי. אפשר הוּא, בן אחוֹתי, בעל נפש שכמוֹתוֹ, חס עלי ועל זקנוּתי ואינוֹ רוֹצה לצערני. עלי להימלך במי שאינוֹ חוֹשש לוֹמר לי את האמת לאמיתה. עליתי לירוּשלים ונכנסתי ללשכת הקרן הקיימת. אוּסישקין כבר איננוּ וגם הד"ר יוֹרש מקוֹמוֹ נסע לחוּץ לארץ. קיבלני מנהל מחלקת ההסבּרה. אדם משׂכּיל וּבעל נימוּסים. באמת אדם חביב וּנבון דבר. הוּא מכּיר אוֹתי, בייחוּד אחרי מעשׂה העיזבוֹן. אמרתי לו: “הנה זקנתי ושׂבתי. אף כי בעל מיחוּשים אני – עוֹד יפה כוֹחי לעבוֹדה כלשהי. סבוּרני, שלא תהא זוֹ עזוּת מצידי, אם אבקש מאת הקרן הקיימת להעסיקני במשהוּ”.

נסתכּל בי האיש הטוֹב וחיוּך נראה על שׂפתיו, כחיוּך שנראה לפני רגע על שׂפתי מר, וכתב לי על פּיסת נייר: “צעירים מכבוֹדוֹ אנוּ מוֹציאים לפנסיה – וּבמה נוּכל להעסיק אוֹתוֹ?”

קראתי את הכתוּב ועניתיו: “אין אני מתכוון לעבוֹדה ששׂכרה בצידה ב”ה איני זקוּק לכך. כונתי היא לעבוֹדה כלשהי, שלא על מנת לקבל פּרס, שלא אהיה נידוֹן לבטלה מסאבת. עוֹד כוֹחי עמי לעשׂוֹת. יוֹדע אני כמה לשוֹנוֹת – אפשר אוּכל להביא למוֹסד הלאוּמי תוֹעלת פּוּרתא?"…

נסתכל בי שוּב באוֹתוֹ החיוּך וכתב לי: “באמת איני יוֹדע מה אדוֹני יוּכל לעשׂוֹת בשבילנוּ. יש לנוּ מזכירים יוֹדעי לשוֹנוֹת והם מתרגמים בשבילנוּ כל מה שדרוּש לנוּ. אוּלי יש בידוֹ להציע בעצמוֹ משהוּ? אנוּ רוֹצים בכוֹל לב לעזוֹר לוֹ”. לדבריו אלה שׂמחתי מאוֹד, שהרי לכך חיכיתי. הרציתי לפניו את רעיוֹני. ישב האיש, ראשוֹ שעוּן על כּפּוֹ, והקשיב יפה לדברי. אחרי כן כתב לי: “רעיוֹן נאה מאוֹד, וּבוַדאי תהיה בהגשמתוֹ משוּם תוֹעלת. יעשׂה ויצליח. אם הקרן הקיימת תוּכל לסייע לוֹ במשהוּ – בוַדאי תסייע”.

השׂגתי מה שרציתי. אם כן, לא שוֹטה אני וליבי רחש דבר טוֹב.

חזרתי הביתה מלא מרץ והשקעתי עצמי ראשי ורוּבּי בעבוֹדה. כדי שלא יהיה עיכוּב בעבוֹדתי, נסעתי לתל אביב וּמצאתי אצל חנוָני של כלי כתיבה עשׂרה פּנקסים כאלה, אוֹ בדוֹמה להם, שהיוּ מוּנחים אצלוֹ כבר כמה שנים באין קוֹנה. קניתי ממנוּ כוּלם. אף קניתי בקבוּק גדוֹל של דיוֹ טוֹבה, ווֹטרמאן, והתחלתי עוֹבד על הספרים שלי. אף חיפּשׂתי וקניתי ספרים נוֹספים. גם בספרייה של רמת גן שאלתי ספרים שלא היוּ אצלי. לא עבר עלי יוֹם, שלא עשׂיתי קיצוּר של ספר אוֹ שניים, אוֹ קיצוּרים של כמה מאמרים: ספרי היסטוֹריה, סיפּוּרים, מחזוֹת, מַסוֹת ודברי ביקוֹרת, ביוֹגראפיות, מדע, כל המינים. שכחתי את מיחוּשי, שכחתי את הזיקנה, שכחתי את הזמן. הכּתיבה היתה שעשוּעי יוֹם ולילה. לא נחתי ולא עייפתי. בלייק סאכּסס הוֹחלט על חלוּקת הארץ וּמתן מדינה ליהוּדים. היישוּב הכריז על ייסוּד מדינת ישׂראל וּמינה ממשלה. חילוֹת שבע מדינות פּלשוּ לארץ מתוֹך מחשבת זדוֹן להטילנוּ לתוֹך הים, והנחלנוּ להם מפּלה גדוֹלה והרחבנוּ הרבה הגבוּלוֹת שהוּקצוּ לנוּ. ידעתי את כל אלה וליבי פּחד ורחב. אבל לא הסחתי דעתי מעבוֹדתי. אדרבה, מעתה יש טעם לעבוֹדתי ושׂכר לפעוּלתי. לא לי אלא לאוּמה, שתתכּנס בארץ ותקרא בלשוֹנה. הכוֹל אניח לקרן הקיימת והיא תאכל את הפירות…

וכאן אני מגיע אל ראשית הצרה שלי. אבל עלי לסטוֹת עוֹד פעם אחת, רק פּעם אחת, מן העיקר וּלספּר למר עניין אחר הקשוּר בוֹ. ואוּלם חוֹשש אני, אוּלי באמת כבר הייתי לטוֹרח עליו, וּשעת ארוּחתוֹ קרוֹבה. אם כן הדבר, אפסיק ואמתין לוֹ, אוֹ שאבוֹא פּעם שנית…

הראיתיו את השעוֹן של פּרק ידי: עוֹד לפני שהוּת כשעה עד הארוּחה.

־ טוֹב מאוֹד! – קרא בהתעוֹררוּת – אני מתקרב כבר לסוֹף המעשׂה, to the bad end. מר בוַדאי תמיה עלי בליבוֹ: אדם שעוֹסק זה כמה שנים בקיצוּרים של דברי אחירים, בדברי עצמוֹ הוּא מאריך. זה משוּם שלא דיברתי כשנה עם אדם וצוֹרך לי להשׂיח ליבי. לוּ “הילד” חי, הייתי משׂיח ליבי לפניו. הוּא ידע אוֹתי ואהב אוֹתי. אמרוּ לי על מר, שהוּא אדם טוֹב, מסייע בידי עוֹברי עבירה שבכתב… וּבכן נחזוֹר לענייננוּ: בעל הבית שלי, לפני שנה, מיד אחרי מוֹת ה“ילד”, ד“ר קב־ונקי, ואני מדוּכּא מאוֹד ממוֹתוֹ, ואחרי שבאה עלי התקפת הלב הראשוֹנה – נכנסוּ אלי יוֹם אחד הוּא ואשתוֹ וּבתוֹ הבּכירה, והוּא מספּר לי (בכתב, כמוּבן): בתוֹ זוֹ עוֹמדת להינשׂא. אם כן הם מבקשים ממני, שאעשׂה עמהם חסד ואתן להם את חדרי לשלוֹשה ירחים, עד שייכנסוּ לשיכּוּן בבית העוֹמד בגמר בניינוֹ. כלוֹמר, הבית כבר גמוּר, ורק חסר את השיכלוּלים האחרוֹנים. החתן הוּא קצין בצבא ישׂראל, אדם טוֹב וישר וּמקבל שיכוּן של קצינים. הם ישלמוּ לי בעין יפה, יוֹתר ממה שאני משלם להם שנה שלימה בעד כל הדירה עם המזוֹנוֹת והשירוּת… אף מוּכנים ליתן לי כל התחייבוּת שאדרוֹש, לפנוֹת את החדר כתוֹם שלוֹשת הירחים. וּבוַדאי שארצה לסייע בידי זוּג צעיר ההוֹלך לבנוֹת בית בישׂראל, בפרט, אם המדוּבּרת היא בתם, בת ידידי, והמדוּבּר הוא בגיבוֹרי ישׂראל, שהביאוּ לנוּ את הניצחוֹן… פּעם כתב הוּא, וּפעם הבת, והאם עוֹמדת וּמנענעת ראשה על כל מה שהם אוֹמרים, אף על פי שלא השמיעוּ את הדברים. לא אהיה צבוּע ולא אוֹמר, ש”הייתי מאוּשר" בהצעתם. שאלתי את בעל הבית: הרי יש לכם שני חדרים ולזמן קצר תוּכלוּ להסתדר בלי לטרוֹד אוֹתי ממקוֹם מנוּחתי. וּבעל הבית השיב: הרי יש להם עוֹד שני ילדים מגוּדלים בבית, ואנה ישׂימוּ אוֹתם? והרי זה רק לשלוֹשה ירחים… במשך הזמן הקצר הזה אגוּר במרפּסת הזגוּגה, שקיץ הוּא והאויר שם קריר וכו'. הם בעצמם יעבירוּ את חפצי שמה. לא אצטרך לנקוֹף אצבע. יוֹדעים הם לקיים “והדרת פּני זקן”. וכי לא נהגוּ בי בכבוֹד עד עתה? רצוֹני, יביאוּ אלי את הקצין, כלוֹמר, את החתן עצמוֹ: אדם הגוּן מאוֹד, ואפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ. אבל הוּא מוּכן ליתן לי גם התחייבוּת בכתב… והאם והבת עוֹמדוֹת וּמסתכלוֹת בי בעיני תחנוּנים… בקיצוּר, חוּלשה היתה בי והסכּמתי. כמוּבן, בלי תשלוּם כלל. אמנם צר יהיה לי המקוֹם, אבל – חלק גדוֹל מספרי אוּכל להוֹציא, שאני רוֹאה אוֹתם כאילוּ פּרחוּ אוֹתיוֹתיהם, אחרי שהשתמשתי בהם, יחד עם שני ארוֹנוֹת. והשאר – מילא, שלוֹשה ירחים – אסתדר איך שהוּא, והימים ימי קיץ, והמרפּסת באמת אורירית… וכאן אני יכוֹל לקצר: הם העבירוּני עוֹד שבוּעיים לפני החתוּנה, וּכבר חלפה מאז שנה תמימה – ואין סימן לשיכּוּן. ולא עוֹד, אלא שהאשה הצעירה כבר ילד יוּלד לה. והקצין יצא מקצינוּתוֹ ונעשׂה פּקיד. עבר עלי חוֹרף קשה. במרפּסת גדוֹלה היתה הצינה. טוֹב שיש עמי שׂמיכה טוֹבה וּבגדים חמים מאמריקה. אף על פי כן הצטננתי. והיוּ לי פּעמיים התקפוֹת לב. והמקוֹם צר, אין דרך לנטוֹת ימין וּשׂמאל, כמוֹ שכתוּב אצל בלעם, מפני הרהיטים והכלים הממלאים אוֹתוֹ עד אפס מקוֹם… ניסיתי לדבר עמהם, אבל הם הביטוּ עלי כזרים. שכחוּ פּתאוֹם את חכמת הכּתיבה. צוֹעקים אלי, וּכשאיני שוֹמע הם עוֹשׂים תנוּעה של חוֹסר ישע וּמסתלקים… הבינוֹתי, שנפלתי בפח. הערימוּ עלי. לפי מצב הדירוֹת והחוּקים במדינה – אין לי תקנה. גם עוֹרכי הדין לא יוֹעילוּ. מן הצד השני, מצד היוֹשר, מה ערך שכר הדירה שאני משלם להם? והיכן יקחוּ בימים האלה דירה בשביל ילדיהם?… נגזר עלי לישב במרפּסת זוֹ עד שיהי רצוֹן, אוֹ יכוֹלת, לפניהם להחזיר לי את החדר. הם בוַדאי אינם חוֹשבים על כך. הם צוֹפים לאחריתי, כדי שגם המרפּסת תתפנה. איזה שיכּוּן, מה שיכּוּן? דברים בטילים. פשוּט, הערימוּ עלי, ולא היה מי שיזהירני מפּניהם. לא על עצם החדר יחרה לי, אלא על שרימוּ אוֹתי, זאת לא אוּכל לסלוֹח להם.

מה יכוֹלתי לעשׂוֹת? חדלתי לדבר עמהם. חדלתי גם לאכוֹל על שוּלחנם, והרי אני מכין לי בעצמי, באוֹתה מרפּסת מליאה וּגדוּשה, מה שמכין. כבר אמרתי, כמדוּמה, למר, שאיני אוֹכל אלא פעמיים ביוֹם וּמוּעט מאוֹד ועל פי דייטי חמוּרה… לא, לא קל הדבר. מבחינה זוֹ, אין לי זיקנה טוֹבה… אבל לא זוֹ הצרה. זוֹ רק תוֹספת לה. הצרה היא אחרת: בשבתי על עקרבים במרפּסת (באמת, נמצא שם פּעם עקרב!), עוֹד המשכתי עבוֹדתי. בקוֹשי, אבל המשכתי. לפני ימים מוּעטים מלאוּ ארבע שנים מיוֹם שניגשתי אל המלאכה. כבר מילאתי עשׂרים פּנקסים גדוֹלים (קניתי אחר כך, במחיר אגדי כמעט, עוֹד נייר דוֹמה לראשוֹן ונתתי לכּוֹרך לכוֹרכוֹ באוֹתה תבנית!), עשׂרים פּינקסים כעגלי מרבּק, גדוֹלים וּכבידים, מליאים קיצוּרים, כּתוּבים בכתב יד ברוּר למען ירוּץ הקוֹרא בוֹ. בשארית כוֹחוֹתי, בתמצית חלבּי ודמי כתבתי את הדברים עד שסיימתי את הפּנקס העשׂרים, האחרוֹן שנשאר לי. והרי הם ערוּמים זה על גבי זה על שני כיסאוֹת במרפּסת שלי. לא נוֹתר בי עוֹד כוֹח להרימם ממקוֹמם. כך. נחלשתי, לא עליכם, במאוֹד מאוֹד. בפרט הלב…

ושוּב, כן, שוּב, כמוֹ באוֹתוֹ בוֹקר שהבהילני ראשוֹנה הרעיוֹן, שוּב נתייצבה לפני שאלה גדוֹלה, אכזרית: "מה עשׂיתי? מה תכלית עבוֹדה זוֹ שעבדתי ארבע שנים תמימוֹת? ואם יש ממש בדברים שכתבתי, איך יגיעוּ לתעוּדתם? מי יקרא את הפּנקסים הגדוֹלים האלה ויחוה דעתוֹ עליהם? ואם ארצה לפרסמם – איך אפרסמם? מי יתרצה להוֹציאם? לא ראיתי בין הספרים היוֹצאים כאן לאוֹר מאוֹתוֹ המין והסוּג. וגם הגוֹיים, העוֹסקים בקיצוּרים, אין להם חיבוּר ממין זה. אפשר שאין זוֹ סחוֹרה כלל והיה מיקח טעוּת מלכתחילה. ואם תאמר – אדפּיסם בעצמי, על חשבוֹני – אמנם יש עוֹד מעט כסף בידי – אבל כלוּם רשאי אני להוֹציא שארית כספי, שערכוֹ ירד מאוֹד, על דבר המוּטל בספק, שאוּלי לא ימצא לוֹ קוֹראים כלל, ונמצא אני נוֹטל, כמוֹ שאוֹמרים, מן החי ונוֹתן על המת. וּמי יוֹדע כמה נגזר עלי עוֹד לחיוֹת, עם כל מיחוּשי. יש אשר שבר כלי מבלה קדירה שלימה… מי יוֹדע, אפשר אלה שעוֹדדוּני, “הילד” הטוֹב והפּקיד המנוּמס בקרן הקיימת, ביקשוּ רק לצאת ידי חוֹבה ואמרוּ לי מה שאמרוּ רק כדי לעשׂוֹת לי נחת רוּח, שיהיה לי שעשוּע, מין hobby לעת זיקנה, שאמצא לי איזה עניין ולא אחשוֹב על יוֹם המיתה – אבל לא התייחסוּ לדבר בכוֹבד ראש… וּכפי שידוּע לי מן העיתוֹנים שאני קוֹרא, הגיעוּ אצלנוּ ימים קשים לספר: אין נייר, אין בּד לכריכה, והדפוּס עוֹלה ביוֹקר גדוֹל – וּמי יעמוֹד לוֹ, לזקן שוֹטה,

שכל ימיו היה איש מעשׂה וּבערוֹב יוֹמוֹ תקף עליו יצרוֹ להיעשׂוֹת סוֹפר בישׂראל ועלה בידוֹ למלא עשׂרים פּנקסים גדוֹלים מזן אל זן דברי חכמים וסוֹפרים, שעשׂה אוֹתם, במחילה “,מעוּך וכתוּת ונתוּק וכרוּת”, אשר “לא תקריבוּ לה' וּבארצכם לא תעשׂוּ”… ואל יאמר לי מר: “מה איכפּת לוֹ?” – איכפּת ואיכפּת. מימי לא עשׂיתי מעשה לבטלה. לא הייתי לא עסקן ולא נוֹאם, לא בעל עצה ולא יוֹשב קרנוֹת – ועתה שהגעתי לזיקנה מוּפלגת, וזכיתי למה שלא זכוּ רבים וכן שלימים מבני דוֹרי – זכיתי לדוּר בארץ ישׂראל, ולראוֹת את הגאוּלה בזריחתה – אמוּת כבטלן שוֹטה?… איני רוֹצה ואיני יכוֹל לצאת מן העוֹלם מתוֹך מחשבה שהכל טעוּת, שכל החיים וכל העוֹלם טעוּת, המלחמוֹת והנצחוֹנוֹת, העמים והמדינוֹת וכל מעשׂי האדם טעוּת וּשטוּת ורעיוֹן רוּח… והא ראייה, אני ציטרוֹן…

הוּא נתרגש בדבּרוֹ והפסיק, כשראשוֹ מוּשפּל וּמביט אל חזהוּ הנוֹפל. בא פּחד בליבי, שמא נתקף ליבוֹ. אבל רק רגעים מספר דמם. אחר הרים ראשוֹ, נסתכל בי בחיוּך עייף ואמר:

־ הנה הבאתי עמי את הקאטאלוֹג, אראהוּ למר.

והוּא הסיר את חוּט הגוּמי מעל התיק, שהיה מוּטל על ברכיו, פתח במתינוּת את קיפוּליו והעלה מתוֹכוֹ פּנקס קטן, כדמוּת ספר רגיל, מכוֹרך יפה.

־ זה הקאטאלוֹג שלי. בוֹ רשוּם כל מה שפּעלתי בקוֹלמוֹסי במשך ארבע שנוֹתי האחרוֹנוֹת, על פי אלף בית של שמוֹת הספרים והמאמרים, על פי העניינים ועל פי הלשוֹנוֹת שמהן תירגמתי והעתקתי. יעיין נא כבוֹדוֹ בקאטאלוֹג ויראה מה עשׂיתי. לא דבר קטן הוּא. על כל פּנים, נייר, דיוֹ ושעוֹת השקעתי די…

פּתח את הספר וּנתנוֹ על ידי בארשת פנים של מנצח מבוּייש.

עיינתי בוֹ: רשימה שאין לה סוֹף של ספרים וּמאמרים, מהם ידוּעים לי וּמהם בלתי ידוּעים, מהם חשוּבים וּמהם תפילים, מהם של ספרים גדוֹלים בעלי כרכים אחדים, וּמהם של מאמרים קטנים, של סיפוּרים, מחזוֹת, נוֹבילוֹת ואף של שירים. דיפדפתי זעיר שם. כתב היד נקי וּברוּר, אף כי עשׂוּי בציפּוֹרן רוֹעדת. תחת כל כוֹתרת שם הספר והמחבר, במתוּרגם – גם בלוֹעזית. הכוֹל בסדר וּבקפדנוּת. צדק בקוֹראוֹ לספר זה בשם קאטאלוֹג – קאטאלוֹג משוּנה של דברים מקריים, שאינם מצטרפים לשוּם מניין. אימה נפלה עלי למחשבה, כי ישיש תשוּש זה, בעל המיחוּשים, חוֹלה הלב, בערוֹב חייו, שהיה בהם בוַדאי עניין וראה בהם גם טוֹבה לא מעט, שעם היוֹתוֹ אב לבנים וסב לנכדים ואפילוּ לריבע, והוּא כה בוֹדד באחרית ימיו בתוֹך מרפּסת קטנה, נידוֹן לשרת את עצמוֹ וּלהכין מאכלוֹ הדל – לא מצא לוֹ עניין אחר לענוֹת בוֹ אלא כתיבה זוֹ ללא טעם וּללא תכלית. מה אוֹמר לוֹ ואחזקנוּ? מה אוֹמר לוֹ בכלל?

כל זמן שדיפדפתי בספר, הסתכל בי במין מבט מעוֹרב מסקרנוּת, מציפּיה, מתחנוּנים, וגם – מאירוֹניה. אירוֹניה כלפּי מי? כלפּי, כלפּי

עצמוֹ אוֹ כלפּי העוֹלם? והרי בעצם אדם תמים הוּא העוֹמד על נפשוֹ ואינוֹ מניח עצמוֹ להתייאש…

סוֹף סוֹף ראיתי חוֹבתי להגיד לוֹ מה. סגרתי את הספר ואמרתי:

־ עבוֹדה עצוּמה.

לא הבין וּביקש שאכתוֹב לוֹ את הדברים.

עשׂיתי רצוֹנוֹ.

– כן, – הסכּים עמי וניענע בראשוֹ – ארבע שנים. לא פּחוֹת מעשׂר שעוֹת ביוֹם. וימים רבים יוֹתר מזה. יוֹאיל מר לפתוֹח את הדף האחרוֹן וימצא שם את חשבוֹן השעוֹת. אחרי כל הניכּוּיים של ימי שבת וּמוֹעד, ימי מחלה וחוּלשה וכדוֹמה, יוֹצא בסכוּם עגוֹל לא פּחוֹת מעשׂרת אלפים שעה. ריבוֹא שעוֹת של קריאה וּכתיבה. מספּר הקיצוּרים עוֹלה על שלוֹשת אלפים. מה דעתוֹ על כך? האם לא הייתי כדבר יל"ג: “שוֹמר רוּח, חוֹרש אבן, חוֹשׂף מים בכברה, דש תבן?” האם לא רוּח שטוּת היא שנכנסה בי והעבירה אוֹתי על דעתי ארבע שנים רצוּפוֹת?… מר אוֹמר: “עבוֹדה עצוּמה” – מה שראה בקאטאלוֹג הוּא רק זכר לדבר ולא הדבר עצמוֹ. אילוּ היה לי כוֹח, הייתי מביא לוֹ פּנקס אחד, שיראה את גוּף העבוֹדה. אבל כבד הוּא מכוֹח ידי. גם את עצמי ואת הקאטאלוֹג הבאתי הנה ברוֹב יגיעה, למעלה מכוֹחי…

שוּב נשתתק רגעים מספר. פניו האפירוּ. עיניו נתערפּלוּ. חששתי להתקפה. אך בכוֹח רצוֹנוֹ המשיך:

– לא אכחד מכבוֹדוֹ: כבר הייתי בירוּשלים, אצל אוֹתוֹ פּקיד משׂכּיל וּבעל נימוּסים, שיעצני אז, בראשית עבוֹדתי, לעשׂוֹת את המלאכה ושיבח בפני את עצם הרעיוֹן. הפּעם היה האיש במבוּכה גדוֹלה. לא זכר, כי אכן יעצני לעשׂוֹת כן. אפשר, לא האמין שאעשׂה. עתה היה מלא ספיקוֹת. קוֹדם כוֹל בדבר העבוֹדה גוּפה וטיבה. צריך להראוֹתה למוּמחה. ושנית – אין הוּא מאמין, שאפשר להדפּיס עתה חוֹמר רב כל כך: עשׂרים פּנקסים גדוֹלים, מאוֹת גליוֹנוֹת דפוּס. והרי ידוּע: הנייר והדפוּס והמחירים… ומי זה ישקיע כּספוֹ בדבר המוּטל בספק?… אפשר אז, לפני ייסוּד המדינה, אמר לי מה שאמר, אבל מאז נשתנה הרבה… רוֹאה מר, אני אוֹמר לוֹ את כל האמת. לאדם העוֹמד על פּי הקבר לא יאה לוֹמר דבר אשר לא כן. אף על פי כן החלטתי לבוֹא אל מר. אמרוּ לי שהוּא בקי בעניינים אלה. רצוֹני לשמוֹע מפיו דבר אמת, שיגיד לי את כל האמת בלי כחל וּבלי סרק, ולא יחוּס עלי. יכוֹל אני לשׂאתה. בין כך וּבין כך חיי אינם שוים כלוּם. שבר כּלי אני, אין בי עוֹד מתוֹם. כוּלי חוּלשה וּמכאוֹבים. כל יוֹם וכל שעה אפשר שהגלוּלה תחדל לפעוֹל את פעוּלתה – ואז חסל ציטרוֹן, חסל סדר עסקים, בנים וּנכדים, ציוֹנוּת, מדינה וכו‘, ואין לי שיוּר אלא מעט האמת. לפחוֹת הכּרה זוֹ אקח עמי אל קברי, שלא הוֹניתי את עצמי. אבל לשם כך מן ההכרח שיראה את גוּף העבוֹדה. עיני ה“ילד” ראוּ אפס קצה. שוּם אדם אחר לא ראה אוֹתה. הפּנקסים מוּטלים אצלי במרפּסת על שני כיסאוֹת זה על גבי זה וקשה לי להרימם. זרוֹעי נידלדלוּ ושברי גדוֹל. עשׂרים כרכים גדוֹלים וּכבידים, כּתוּבים בכתב יוֹשר, בסך הכוֹל כעשׂרת אלפים עמוּד. ספרייה שלימה בתמציתה… וזאת בּקשתי וּתחינתי, שאני שוֹטח לפני כבוֹדוֹ: יעשׂה חסד של אמת עם מי שכבר קרוּי מת, ויכבדני לבוֹא אלי לשעה לראוֹת את עמלי. אם ימצא את עבוֹדתי פּסוּלה – יגיד לי. הריני מבטיחוֹ, לא אקבּל משוּם כך התקפת לב. יאמין לי. ואם ימצא בה סימן בּרכה – יגיד לי וישׂמח ליבי בטרם יעמוֹד… מה לי הבּנים אשר חנני ה’? הוֹספתי להם לגוֹיים עוֹד נפשוֹת אחדוֹת. כלוּם הם חסירים אוֹתן? אין להם די משלהם? איני אכזר – אבל אין הם זקוּקים לא לרחמי אב ולא לאהבת אב… מה לי מעשׂים ועבוֹדה – כיליתי את מלאכתי ואצא. מחר, אוֹ בעוֹד חוֹדש אוֹ בעוֹד שנה, מי יוֹדע? אין גם נפקא מינה. מעתה איני דוֹאג לא לחיי, אף לא לבטלתי. כּלה כוֹחי ואיני יותר בגדר עוֹשׂה. עתה לא איכפּת לי. יוֹם אחד תחדל הגלוּלה לפעוֹל ויקיץ הקץ. ואוּלי – לא אקח את הגלוּלה… יוֹדע אני: אין בכך משוּם טראגדיה. אף לא משוּם חידוּש. מעשׂה ישן נוֹשן מימי אדם הראשוֹן. די לוֹ לאדם בפ"ד שנים, ואם עד פה אבוֹא – די והוֹתר. אין לי צער על מה שאני מניח כאן. אדם פשוּט שכמוֹתי – מה יכוֹל היה להשׂיג יותר? היה לי גם צער, גם הנאה, במידה שהיה לפי כוֹחי לשׂאת. הגדוֹלה שבהנאוֹת חיי – שזכיתי לראוֹת בקוּם מדינת ישׂראל. מעט היא שעשׂיתי למענה: פּרוּטוֹת נקלוֹת אחדוֹת שנטלתי מקוּפתי ונתתי למענה. ואיני מחזיק טוֹבה לעצמי על כך. אבל על דבר אחד אני מחזיק טוֹבה לעצמי: על שהאמנתי בקץ החזוֹן. גם בשעה שאחירים נתייאשוּ, ליגלגוּ וקיטרגוּ, אני האמנתי, רציתי להאמין והאמנתי. ועתה, עם כל מראוֹת הנגעים שברך הנוֹלד הזה – אני מאמין בקיוּמוֹ, בגידוּלוֹ וּבשׂיגשׂוּגוֹ עם קיבּוּץ גלוּיוֹת רבוֹת. אי אפשר לי שלא להאמין. כל ימי הייתי אֶפּיקוֹרוֹס מאמין. כן.

הקשבתי לדבריו ושתקתי. לא היה לי מה לוֹמר לוֹ.

– וּבכן, מר יאוֹת לבקשתי, בקשת שכיב מרע, ויבוֹא אלי לרמת גן לראוֹת מעט ממה שעשׂיתי? איך יסרב לקטן שכמוֹתי? יקרא שתיים שלוֹש דלתוֹת ויאמר לי את האמת. גם מחיבוּריו קיצרתי, אבל את אלה אַל יקרא, שאין אדם יכוֹל לראוֹת עצמוֹ בשינוּי צוּרה, כמסתכּל לתוֹך אספּקלריה עקוּמה…

הוּא נטל מידי את הקאטאלוֹג, קיפּל עליו את התיק והקיפוֹ בחוּט הגוּמי כשהיה. הניחוֹ על ברכּיו ונשׂא אלי את עיניו העצוּבוֹת:

– אם כן, מר מבטיח לי לבוֹא? לא דוקא היוֹם. אפשר בעוֹד שבוּע אוֹ שבוּעיים. At your own convenience. נוֹציא יחד פּנקס אחד אל הגן, נשב בצל האילן, וּמר יקרא בוֹ שם. רק ידפדף ויראה.

נתקשיתי להשיב לוֹ דבר ברוּר. לא חסתי על זמני ולא על טרחתי, אך חוֹשש הייתי למה שאגיד לוֹ לאחר הקריאה. ברי היה לי, כי עמל שוא היה עמלוֹ. והוּא מבקש ממני משפּט אמת. את האמת יכוֹלני לוֹמר לוֹ לאלתר, לפני הקריאה, אבל לא אוּכל לאוֹמרה לוֹ גם אחרי הקריאה. הייתי נבוֹך ומהימהתי את תשוּבתי. ישבתי ושתקתי.

איני יוֹדע כמה ארכה שתיקה זוֹ שעמדה בין שנינוּ. אבל לא אני, אלא הוּא הפסיקה פּתאוֹם. הוּא עמד על רגליו, נתן את התיק תחת זרוֹעוֹ בתנוּעה זריזה והחלטית, שלא כגילוֹ, נתן לי את ידוֹ ואמר:

\(־\) Thank you!. אין עוֹד צוֹרך בתשוּבה. אין גם צוֹרך שיטריח עצמוֹ ויבוֹא אלי לרמת גן. אני יוֹדע כבר את חַוַת דעתוֹ. לא משׂפתיו קראתי כי אם מעיניו. מאז נתחרשתי נתחדדה ראייתי. אני קוֹרא מעיני אדם מה שאיני יכוֹל לשמוֹע מפיו. מחר אזמין אדם שיארוֹז את הפּנקסים וישלחם לירוּשלים, אל הקרן הקיימת. יעשׂוּ בהם מה שיעשׂוּ. העיקר, שאחרי מוֹתי לא יפלוּ בידי בעל הבית שלי, שישׂמח להעלוֹתם על המוֹקד כדברי כּפירה שדינם בשׂריפה… לא, לא. להפך, עלי להתנצל לפניו שגזלתי את זמנוֹ היקר, ואל יטריח עצמוֹ ללווֹתני אל האוֹטוֹבּוּס, שתחנתוֹ קרוֹבה. הגיעה שעתוֹ לאכוֹל בצהריים. אשתוֹ בוַדאי מתרעמת. זכוּרני, אשתי, עליה השלוֹם, היתה מקפּידה מאוֹד בסעוּדה שתהא בשעתה. זוֹ זכוּתן של נשים בעלוֹת בית.

כשעמדתי על דעתי ללווֹתוֹ לפחוֹת עד פּינת הרחוֹב, נענה לי לבסוֹף. הוּא הלך על ידי הליכה מפוֹשׂקת קצת, כהליכתם של אנשים מוּכּי שבר, הלך ושתק. חפצתי לתוֹמכוֹ בידי, אבל חששתי שמא ירגיש בכך אבק צביעוּת.

כשהגענוּ אל הפּינה, נזדקף ונתן לי שוּב ידוֹ:

־ Many, many thanks!. באמת אני מחזיק לוֹ טוֹבה מרוּבּה. מר נהג בי מנהג ג’נטלמן, כיאוּת לסוֹפר יוֹדע נפש האדם. השׂחתי לו את לבי, אחרי שתיקה של שנה. תוֹדה! ואשר לצרתי, באמת אין היא צרה כלל. רק חלוֹם. איך אמר ד"ר הרצל בסוֹף דבר ל “אלטניילאנד”? “כל מעשׂה אדם תחילתוֹ חלוֹם וסוֹפוֹ חלוֹם”. הוּא ידע מה שאמר. בעינינוּ ראינוּ.