לאה־ידוויגה
אחיה
נחה
הקצין הגרמני
עדיין לא עלה המסך. אור של פנס. לאה, לבושה בגדי הגיטו עם הטלאי הצהוב, מוארת באור הפנס. אחיה בצל.
לאה: אבל תבין, אחי, מה קשה לי הדבר…
האח: נשלחתי ללוות – מפני שלא היה אחר היודע את הדרך.
לאה: בן אבי אתה, ובן אמי. אבא ואמא אינם עוד, – ואתה… (משתתקת).
האח: דברי, אחותי, דברי…
לאה: אני חוזרת לתפקידי. לחיות מחוץ לגיטו. כגויה בין הגויים…
האח: כן, לתפקידך.
לאה: עוד רגעים מעטים, והכל עלי ובי יהיה אחר. התלבושת, התסרוקת, צבע־השפתיים, ביטוי־העיניים, ההילוך. לא עוד לאה, אלא ידוויגה, חצי פולניה, חצי גרמניה – “פולקסדויטשה”.
האח: כן, לאה, כזאת נצטווית להיות. זה הוא תפקידך.
לאה: גויה קלת־דעת, אלגנטית, נעימה בהליכותיה, מושכת בנימוסיה, גנדרנית במקצת, – יצור קליל וחמוד…
האח: זה הוטל עליך.
לאה: אך המבין אתה, המבינים חברי, המבין מישהו, באיזה קושי עולה לי קלות זאת? קיבלתי על עצמי לשחק תפקיד, – אך מה קשה משחק זה. כשיום־יום מאיימת אַקציה, והמוות מהלך בין חומות הגיטו – כבעל־הבית בדירתו.
האח: קשה התפקיד ומסוכן. משמונה הבנות ששלחנו אל מחוץ לחומות, שש אינן עוד…
לאה: בגיטו קשה לנשום, – האנשים דחוקים ודחוסים כדגים בחבית. בתוך הגיטו לוחמים הבריות בצפרנים ובשינים על תפוח־אדמה רקוב, על כף קמח מבאיש. בשער הגיטו נאצי מצליף בשוט…
האח: למה את אומרת לי זאת, וכי לא בגיטו אני חי…
לאה: צל המוות רובץ בכל פינה – והחיים איומים מן המוות…
האח: די, לאה…
לאה: אך אולי נדמה למישהו מחברינו, או לאחד היהודים שבגיטו, כי טוב לי לצאת, להסיר את הטלאי הזה ולחיות חיים נורמליים בחוץ, בחדר מרווח וחם, לאכול כל יום כבן־אדם, ללכת בתוך שאר בני אדם על גבי המדרכה, לא להרכין ראש לפני כל גרמני. אבל לא. לא! לחיות בתוכם, לשמוע את דיבורם, לשחוק ולהצטחק, לשמוע סיפוריהם על מעשיהם הטובים – על עינויים, על רציחת אבי ואחיותי. לא! קשה עד מוות לנשום ביניהם, בין הגיבורים האריים הללו – הארורים – קשה עד מוות לנשום – ביניהם חולמת אני על הגיטו, רוצה לחזור אל אחי הנרדפים – אל הטובים – שהחליטו לפגוש את האויב כשהנשק בידיהם…
האח: את עושה את מצוות החברים האלה… כפי שהם אמרו לך.
לאה: אמרו לי: נשק נחוץ לנו. את תעזרי להשיג לנו נשק.
האח: ועוד אמרו…
לאה: ועוד אמרו: כשאת בחוץ – הרי את בעצמך נשק, את נשקנו היעיל ביותר, החד והחריף…
האח: נשק חד וחריף…
לאה: ועלי להסיר את הטלאי הצהוב… לפשוט את בגדי הגיטו, לשנות את כל הוויתי…
האח: ולמלא את תפקידך עד הסוף…
לאה: האוכל?
האח: אני בטוח בך. ועכשיו…
לאה: נדמה לי, כי לא גמרתי כל מה שעלי לומר לך…
האח: השעה דוחקת, לאה… עלי להודיעך את הסיסמה (נרכן אליה ולוחש לה).
לאה: (חוזרת בלחש על הסיסמה) אזכור, אזכור…
האח: ועוד נצטוויתי למסור לך: בחדרך על פני החלון הפונה לרחוב פרוש וילון כבד.
לאה: כן, כן, וילון כבד…
האח: אם דירתך תיפסל משום מה, מחמת חשד או חיפוש, ולא תוכלי להמשיך – מוכרח הוילון להיות סגור.
לאה (שומעת)
האח: וכשאעבור על פני חלונך, והוילון פתוח, אדע, שהכל בסדר…
(חושך על פני הבמה. בהיפתח המסך מתגלה חדר טיפוסי של בחורה, ובו שולחן שעליו ערוכים ראי, צלוחיות בושם וכדומה. כנגד המסך, באמצע, חלון עם וילון פתוח למחצה, נכנסת לאה־ידוויגה – בשינוי צורה – ניגשת אל החלון, פותחת את הוילון לרווחה, ניגשת אל הדלת, בודקת את המנעול, כאילו להיווכח שהוא נסגר, חוזרת ופותחתו, מציצה לפרוזדור וקוראה)
לאה: פראַוּ אלזה, פראַוּ אלזה!
(אין עונה. ברצותה לסגור את הדלת, פורצת לחדר נחה, נערה בת 18–19, זהובת־שער, בגדיה ותסרוקתה מעידים עליה שברחה זה עתה ממישהו).
נחה: בעלת־הבית שלך אינה בחדרה.
לאה: מי את? למה פרצת לחדרי?
נחה: את ידוויגה, ידז’ה, אני יודעת מי את…
לאה: לא שאלתיך מי אני. אמרי לי מי את ומה את רוצה כאן. את מי מחפשת?…
נחה: אותך, ואין לי פנאי… הם רודפים…
לאה: איני מבינה…
נחה: שמי נחה, אני מבנדזין.
לאה: כיצד? כיצד את כאן? אבל את…
נחה (מתכופפת ולוחשת את הסיסמה)
לאה: אוף… דברי, דברי מהר…
נחה: הם בעקבותי, הם רודפים אחרי…
לאה: דברי. כיצד קרה הדבר…
נחה: נסעתי אליך. ועמי תעודות בשביל מנחם… נתפסתי ברכבת. כל התעודות הוורשאיות נפלו… הגרמנים יודעים, שהם מזוייפות.
לאה: כך. גם שלי…
נחה: תצטרכי להחליף.
לאה: דברי…
נחה: הם אסרו אותי ועמי יחד שני פארטיזנים רוסים ופולני אחד. ברחבה שלפני בית־הנתיבות פרצו הפארטיזנים. הגסטאפּים ירו. אחד נפל. אני והפולני ברחנו. הסתתרתי בחצר. ראיתי שמקיפים את הרובע הזה ומתחילים לחפש בבתים. מיהרתי ודרך החצרות הגעתי…
לאה: את רוצה להסתתר אצלי…
נחה: לא! לי אי־אפשר לעזור. יש לשמור עליך.
לאה: ואת, מה אתך?
נחה: לא! הם יחפשו בכל דירה. בכל פינה. וגם אצלך… אני אלך מכאן…
לאה: אבל לאן תלכי?
נחה: לאשר אלך. הנה. (היא מסתובבת, מפשילה את שמלתה, אל הרגל קשורה מטפחת. היא מתירה את קשרי המטפחת ומוציאה משם חבילת תעודות) – אלו הן התעודות בשביל מנחם. תעודות טובות. בעליהן שבוי בידי הפּרטיזנים הרוסים. שמו בארון פון־מנטויפל, הוא גרמני מן הבלטיקה… הגרמנים אינם יודעים, כי הוא שבוי… הוא צעיר ומחשובי הגהיימדינסט.
לאה: טוב, טוב. אבל מה אתך?
נחה: אני? אני מחוסלת, טוב שמסרתי את התעודות…
לאה: אבל מה תעשי? כיצד תסתלקי…
נחה: אני! אין לי אפשרות להסתלק. הרובע מוקף. הם מתקרבים לרחוב הזה. חתול לא יימלט מכאן. עוד חמישה, עשרה רגעים, והם בבית זה…
לאה: והרי יתפסו אותך ו…
נחה: כן. לא אין מפלט. אני, אני בידיהם…
לאה: אבל…
נחה: אך בידיהם לא אפול. אעלה לקומה הרביעית ואקפוץ למטה. לא אפול חיה לידיהם.
לאה: ואולי, נחה…
נחה: לא. לא… וטוב שהתעודות הגיעו למטרתן…
לאה: אולי אסתיר אותך…
נחה: הם יחפשו בכל דירה. בכל חדר, בכל פינה. יגיעו גם הנה.
לאה: אבל אני ידוויגה. אני נוצריה, אני פולקסדויטשה…
נחה: גם לי היו תעודות של נוצריה…
לאה: התעודות שלי טובות הן.
נחה: לא. היו! עכשיו יודעים הם כי החותמת מזוייפת…
לאה: אבל הם לא יחשדו, לא יעלו כלל על הדעת…
נחה: ואולי כן. אולי יעלה על דעתם, אולי יחפשו… אני הולכת…
לאה: אך כיצד אניחך ללכת!
נחה: אסור שיתפשוני אצלך. אסור שיחשדוך.
(שתיקה)
נחה: (קופצת פתאום) לאה! יש לי רעיון…
לאה: להימלט?
נחה: לא! לי אין דרך להימלט. אבל את…
לאה: אינני בסכנה, לא בסכנה רצינית.
נחה: כשיגיעו הגרמנים, תרדי למטה…
לאה: לשם מה?
נחה: עליך לרדת ולהודיע להם על מקום המצאי.
לאה: איני מבינה. מה את סחה… אני?! אני צריכה לרדת?!…
נחה: אני אעלה קומה אחת למעלה. לעלית־הגג ואת תמהרי ותודיעי לגרמנים, היכן אני…
לאה: מה את מדברת! לשם מה?! לרדת למטה ולהודיע לגרמנים כדי להציל את עצמי? איני מבינה כלום.
נחה: לי לא יעזור הדבר ולא יזיק. ואת, אם תרדי ותודיעי להם, הרי לא יחפשו בחדרך, לא ישאלוך לתעודות…
לאה: שיחפשו, שישאלו! במה אני טובה ממך? מדוע צריכה את למות, ואני…
נחה: לא בך המדובר, – בידך התעודות של מנחם, – בלי התעודות יפול גם הוא בידיהם.
לאה: ובכן, אני צריכה לרדת, בשביל…
נחה: מוכרחה, את מוכרחה לרדת, אין מוצא אחר.
לאה: ככה… ובכן, גם זאת עלי לעשות…
נחה: (מציצה בחלון) עדיין לא הגיעו. יש לנו עוד כמה דקות.
לאה: אולי, אולי, בכל זאת, תוכלי עוד…
נחה: הרובע מוקף, והרחוב מוקף, – זוהי שאלה של רגעים.
לאה: אולי הרגעים יספיקו.
נחה: (מחבקת את לאה) לו ידעת, לאה, לאה’לה, כמה אני רוצה לחיות, הרי אני רק בת 19, עדיין לא חייתי.
לאה: אולי, בכל זאת…
נחה: אבל שקלתי, בחנתי, ראיתי כי אין מוצא, אותי אין להציל, לפחות נציל מה שאפשר…
(נחה מציצה בחלון, רוצה לסגור את הוילון).
לאה: לא, – הוילון צריך להיות פתוח.
נחה: הוילון… את יודעת, בביתנו היו וילונות, בדיוק כאלה…
לאה: גם את אלה הבאתי מביתנו…
נחה: אבא היה סוחר־פרוות והביא עמו וילונות מלייפציג.
לאה: מניין הגיעו הווילונות לביתנו, לא ידעתי…
נחה: ואמא…
לאה: מה היה שם אמך?
נחה: שמה היה קיילה…
לאה: אמרת, שאת מבנדין…
נחה: כן, מבנדין…
לאה: שם משפחתך לא גורביץ?
נחה: מניין לך?
לאה: אמי היתה מספרת על ידידה אחת, שלמדה עמה יחד, ושמה קיילה גורביץ מבנדין…
נחה: גם אני שמעתי עליך. אמא היתה מספרת עליך ועל אחיותיך. את היא זו שלא יכלה בשום אופן לבטא את המלה בקבוק והיית אומרת מדבוק?
לאה: לא אני, אחותי הצעירה, – היא איננה.
נחה: (מציצה בחלון) הם הגיעו… עלי לעלות – את הניירות מסרתי, לאה, הכול בסדר, לאה.
לאה: עוד רגע, רגע אחד, מה רציתי להגיד לך…
נחה: אין פנאי! הם לא צריכים למוצאנו כאן. אני הולכת. אני עולה.
לאה: את עולה.
נחה: (לוקחת את ידה) ועליך לרדת. עליך לרדת ולהודיע לגרמנים שברחתי לשם, שראית אותי בורחת (פונה ללכת) לאה, נצא יחד.
לאה: (מתאזרת כוח, מחליקה בידיה את שערות ראשה) נצא יחד. (על הסף מתחבקות ונפרדות. רגע הבמה ריקה – אחרי כן נשמעים צעדים כבדים. לאה חוזרת לחדר וצונחת על כסא. מבחוץ קול): דאנקע, דאנקע שיין, פרויליין!
לאה (חוזרת) דאנקע, דאנקע שיין, פרויליין! מה עשית, לאה? גם זאת מוכרחה היית לעשות? (הפסקה). איני יכולה, איני יכולה עוד – אין זה לפי כוח אנוש… (ניגשת לחלון ולאט־לאט סוגרת את הוילון. משתררת אפלולית).
(לחדר נכנס לויטננט גרמני – בחור גבוה ומה שקוראים יפה, הוא סוקר בעיניים את החדר, רוצה לשבת, ניגש לחלון ואומר לפתוח את הוילון).
לויטננט: הפרויליין מרשה?
לאה: אבל לא… אני רוצה שיהיה סגור…
לויטננט: הפרויליין אוהבת, כנראה, חצי־אור וחצי־חושך…
לאה: כן, כן, אני אוהבת חצי־אור…
הלויטננט: (יושב, מוציא מטפחת מהכיס ומנגב את המצח). אך לעזאזל, בגלל היהודיות הללו אי־אפשר לנוח מעט.
לאה: והרי השגתם אותה, הרי תפסתם…
לויטננט: לא תפסנו. המטורפת קפצה למטה ונתרסקה.
לאה: ככה, נתרסקה, – ובכן, הלויטננט יכול לשמוח. יהודיה אחת פחות…
לויטננט: אמנם, אין זו סתם יהודיה, כפי הנראה, זונה פארטיזנית.
לאה: (בהתרגשות) מה אמר הלויטננט, זונה…
לויטננט: כך אמרתי, אך בכל זאת זה יותר מדי.
לאה: מה יותר מדי?
לויטננט: שפלוגה שלימה, – 120 חיילים גרמנים ירדפו אחרי יהודיה אחת.
לאה: זה לא היה כדאי.
לויטננט: בזמן זה יכולה פלוגה זו להשמיד מאות מבני מינה המזוהמים.
לאה: אם כן, למה רדפתם אחריה?
לויטננט: בריה משונה זו יכולה להיות מסוכנת מאוד.
לאה: במה, אדוני הלויטננט?
לויטננט: הפרויליין מבינה: נערות יהודיות בלונדיות מסתובבות לפעמים בינינו.
לאה: איך זה? יהודיות ביניכם?
לויטננט: כן, כן, בינינו. מישהו מסדר להן ניירות והן מתחפשות כפולניות או אפילו פולקסדויטשה.
לאה: אך זה לא יתכן, – חושבת אני, כי יהודיה אינה יכולה להסתיר את מוצאה – הרי זה מורגש בתנועותיה, בדיבורה, בהתנהגותה.
לויטננט: אין הפרויליין יודעת. כמה הן ערמומיות, היהודיות הללו, הן מרמות אפילו…
לאה: אפילו קציני־הגסטפּו?
לויטננט: אפילו קציני־הגסטפּו! לא כל אחד כמובן, אני, למשל, יש לי חוש מיוחד, – אותי לא ירמו, אני מרגיש מיד ביהודי או ביהודיה, ואפילו ישנו את צורתם מן הקצה אל הקצה. בחוש הריח אני מכירם, כן, בחוש הריח!
לאה: זה מעניין מאוד.
לויטננט: כמה מהם השמדתי! הפרויליין ודאי שמחה לשמוע זאת.
לאה: מדוע הלויטננט חושב ככה?
לויטננט: הרי בעצם ידה מסרה את היהודונת הזאת. סיפרו לי שאותה בת־הכלבה היתה חיננית מאוד.
לאה: לא הספקתי לראותה.
לויטננט: הפרויליין צריכה להבין, אני יכול להגיד זאת לא רק בשמי, אלא בשם ברייך, או אפילו הפירר, הננו אסירי־תודה לך, – כי אין מסוכן בשבילנו יותר ממין מרגלות שכאלו.
לאה: אך כיצד זה, כיצד יכולה יהודיה עלובה עם ניירות מזוייפים להזיק לצבא הגרמני המהולל – או לרייך?
לויטננט: אבל הפרויליין צריכה להבין, שהללו, בניירות המזוייפים ובחן הנשיי שלהן, יכולות לחדור לכל מקום וגם למחלקות הסודיות ביותר של הגסטפּו – ומי יודע, מה הן רואות שם, איזו אינפורמציה מועילה לאויב יכולות הן להשיג. אחת שכזאת יודעת לשמוע, יודעת לחטט בניירות, ויש להן דרכי־קשר מן המודרניים ביותר. והאינפורמציה יכולה להגיע לאויב, לעתים מסוכנת נערה שכזאת יותר מגדוד שלם של צנחנים רוסים.
לאה: אדוני הלויטננט מגזים.
לויטננט: לא ולא, פרויליין! אין אני מגזים כלל, יכולתי לספר לך כמה וכמה מקרים, מקרים מוזרים. אך הפרויליין מבינה, חובתי לשתוק.
לאה: כן, כן, חובתו לשתוק.
לויטננט: מובן, כי מיום שקרו המקרים, הננו נזהרים זהירות יתירה, שלא לקבל איש לשרות אלא אם כן מכירים אותו היטב, אלא אם כן הוכיח את כשרותו.
לאה: מה זאת אומרת, הוכיח את כשרותו?
לויטננט: למשל, כמו הפרויליין, שבמו ידיה מסרה לנו מרגלת יהודיה.
לאה: רק את גופתה מסרתי, רק את גופתה, הרי נשמתה פרחה.
לויטננט: לא חשוב, העלמה הוכיחה בהחלט את נאמנותה, אך רגע… רגע… יש לי רעיון נהדר! בעצם, אין לי עדיין הכבוד לדעת את שם הפרויליין.
לאה: שמי? ידוויגה, ידז’יה.
לויטננט: לא יהיה לי, למשל, כל קושי להמליץ על הפרויליין.
לאה: וכי ביקשתי המלצה?
לויטננט: בדרך משל אמרתי.
לאה: (פתאום) האמת היא שאני זקוקה לעבודה.
לויטננט: אולי יכולה פרויליין ידוויגה להגיד לי, מי עוד מכיר אותה? אמנם, המעשה שעשתה הערב דיו בהחלט, אך כשהדבר נוגע לשרות כה חשאי, כמו…
לאה: איני שואלת כמו מה. מכיר אותי הבארון פון מנטויפל הצעיר.
הלויטננט: (קופץ על רגליו) נפלא, זה נפלא!
לאה: לא הייתי רוצה להשתמש בשם ארוסי…
לויטננט: אני מבין, אני מבין. במקרה זה אני מוכן להעיד שאני מכיר את הפרויליין באופן אישי מכבר (דפיקה על הדלת. הלויטננט קופץ) אני הולך, אני הולך, אני הולך.
(לאה נשארת לבדה – מתהלכת בחדר מפינה לפינה. אחר כך, בצעדים בטוחים, ניגשת לחלון ופותחת את הוילון לרווחה. אור חזק נופל עליה.)
המסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.