רקע
יצחק שדה
דרכה של חנה סנש

בפתח המערכה מדברת האם בפני חברי קבוצתה של בתה ומספרת להם על התקופה האחרונה מחיי חנה, לאחר שנלכדה בידי הגסטפו האונגרי. באמצע דבריה יורד המסך, ולנגד עינינו – חדרו של החוקר הצבאי בבודאפשט; החוקר יושב ומעיין בתיק, נכנסת אמה של חנה. החוקר קם לקראתה.


החוקר: בבקשה לשבת, גברתי, בבקשה לשבת. האוכל להציע ספל קפה?

האם: תודה רבה, אדוני, אין צורך.

החוקר: סיגריה?

האם: לא, אדוני, אינני מעשנת. אבל רציתי לשאול… איני מבינה…

החוקר: אל דאגה, דבר של מה־בכך. שיחת־בירור.

האם: אבל עד עכשיו לא היו לי כל עניינים…

החוקר: עד עכשיו… נכון. אבל כל עניין מתחיל ביום מן הימים. אך הגברת יכולה להיות שקטה, אין חלילה שום אשמה נגדך, אף לא חשד כלשהו.

האם: אני יודעת. אין אני מעורבת.

החוקר: רציתי לשאול: הגברת היא אלמנתו של הסופר המוכשר והדרמטורגן המצליח בלה סנש?

האם: אדוני בקיא…

החוקר: כבוד לי, כבוד רב לי, גברתי, להכיר את אלמנתו. אף על פי שהיה יהודי לפי מוצאו, מכל מקום סופר אונגרי מוכשר מאוד, והייתי אומר – פאטריוטי למדי.

האם: נכון, אדוני.

החוקר: תפקידו של חוקר, ביחוד של חוקר בתקופה כזאת, – חובה לא נעימה היא, ובטרם אגש למלא את חובתי הבלתי נעימה, אעיז להגיד משהו שאינו נוגע לענין. הייתי אומר בגלוי: הנני עד היום ממוקירי כשרונו הספרותי של בעלה המנוח.

האם: נעים מאוד, אדוני.

החוקר: וחבל מאוד, שהזמנים הקשים, הייתי אומר, אינם מאפשרים את ההתרכזות בדברים הנכבדים והנעלים, כגון ספרות, תרבות, תיאטרון, מוסיקה. חבל מאוד שהזמנים הקשים מחייבים אותנו לחטט בעינים לא נעימות… לא כל כך נעימות, לכל הדעות.

האם: אבל איני מבינה…

החוקר: בטוח אני, כי במהלך החקירה הגברת תבין גם תבין. אגב, לפי מיטב ידיעותי, חייכם, – כלומר חיי הגברת עם הסופר המנוח, – היו חיי זוג מאושר, הייתי אומר אפילו מאושר מאוד.

האם: היכול דבר זה להיות נושא לחקירה?

החוקר: תרשה לי הגברת לגשת לענין, הייתי אומר, מן הצד האנושי שבדבר.

האם: כרצונו, אדוני.

החוקר: נדמה לי, שבמחזה של בעלה המנוח “הדיבר השביעי” מתוארים חיי משפחה אציליים ובחוגי יודעי־דבר בבודאַפּשט דובר, שהמחזה היה במידה מסויימת אבטוביאוגרפי.

האם: אך בעלי מת מזמן. וקשה להבין, איך נהפכו חייו לנושא החקירה.

החוקר: הגברת, בעצם, צודקת. יכול הייתי שלא להזכיר לגמרי את הסופר המנוח. יכולתי להתחיל לא מן העבר, אלא מעניינים יותר קרובים, ואולי גם קרובים מאוד, – קרובים מאוד ללבה של הגברת.

האם: איני מבינה כלום.

החוקר: הגברת יכולה להאמין לי. הרי אמרתי שבסופם של הדברים הכול יהיה מובן לגמרי. ארשה לעצמי להמשיך. אני מבין, שכתוצאה מחייה המאושרים של הגברת עם בעלה הסופר המוכשר, הייתי אומר, הסופר המזהיר בכשרונו, – היו לגברת גם ילדים.

האם: בן ובת.

החוקר: נכון מאוד. לגמרי בסדר. זה ידוע לנו. שני ילדים. בן ובת. נכון מאוד.

האם: ובכל זאת, קשה להבין את נושא החקירה: חיי המאושרים, בעלי המנוח, ילדי…

החוקר: הנכון הוא, שעניין לנו לא בעבר הרחוק, אלא במה שנוהגים לציין כתקוות־העתיד, הדור הצעיר.

האם: אך הילדים שלי…

החוקר: כאן מגיעים אנו אל הנקודה. ואני מבקש את גברתי, שתזכור, כי אין זו שיחת־חולין, אלא חקירה, וחקירה רשמית וצבאית.

האם: זאת הבינותי מלכתחילה.

החוקר: ורצוי הדבר שהגברת תתרכז, כדי שתשובותיה יהיו מדויקות ככל האפשר.

האם: אני מבינה. אין לי מה להסתיר.

החוקר: בעצם, הגברת הוזמנה לשם תשובה על שאלה אחת, שאלה אחת בלבד.

האם: ומה היא, אם מותר לי להתענין?

החוקר: השאלה אינה מסובכת ביותר. הגברת צריכה לענות על השאלה: איפה נמצא הדור הצעיר של משפחת סנש, הבן והבת?

האם: (מצטחקת) זה הכול? אבל, אדוני, ודאי יודע שהם אינם באונגריה.

החוקר: גם זה יודעים אנו, אבל…

האם: מותר לי לשאול שאלה?

החוקר: בבקשה, גברתי, בבקשה…

האם: כיון שילדי אינם באונגריה, אלא הרחק־הרחק מכאן, – איזה ענין יש לו לחקור אותי על אודותיהם?

החוקר: אני מבטיח לגברת, שתוך חצי־שעה, ואפילו רבע־שעה יהיה הענין מובן לה לגמרי.

האם: ובכן, אני גם מוכנה לענות.

החוקר: איפה, בעצם, נמצא הבן?

האם: לפי מיטב ידיעותי, נמצא בני כעת בארץ־ישראל. בני עזב את אונגריה ברשיון־יציאה חוקי.

החוקר: לא היה לנו כל ספק בנקודה זו. מצד זה הענין הוא בסדר גמור. והייתי מוסיף, כי גם אילו היה אחרת, לא היתה הגברת אחראית למעשה בנה. הרי הוא הגיע לפרקו ופועל על דעת עצמו.

האם: זה נכון. הוא כבר בגיל של איש האחראי למעשיו. אך אני גם מוכנה לקחת עלי את האחריות, את כל האחריות לפעולותיו.

החוקר: (קם ומדבר בחריפות) גם על פעולותיה של הבת?

האם: כמובן, גם על פעולות הבן, גם על פעולות הבת.

החוקר: (חוזר לטון הקודם) אך, גברתי, בימינו פעורה תהום בין האבות והבנים. אני במקומה, לא הייתי לוקח עלי אחריות לפעולותיהם של יוצאי־חלצי.

האם: אך אנו היינו באמת משפחה הרמונית מאוד. ובטוחה אני, שגם בני וגם בתי לא עשו שום דבר פלילי, שום דבר בלתי־חוקי, שום דבר שארצה להתנער ממנו.

החוקר: מעניין מאוד. מתי הבת… נדמה לי, ששמה (מעמיד פנים כמפשפש בניירות).

האם: שמה – אניקו.

החוקר: נכון מאוד. שמה, באמת, אניקו, שם אונגרי טיפוסי, טיפוסי ויפה.

האם: בעברית שמה חנה.

החוקר: אך נמשיך לקרוא לה בשם אניקו, השם חביב מאוד. אניקו סנש – זה מצלצל יפה.

האם: כרצונו, אדוני.

החוקר: אולי תוכל גברתי לענות לי, מתי עזבה העלמה אניקו סנש את המולדת האונגרית, על מנת למצוא לה מולדת חדשה?

האם: היא נסעה לארץ־ישראל זמן רב לפני התחלת המלחמה. זה כחמש שנים שיצאה. אדוני שמע בודאי על התנועה הציונית בקרב הנוער היהודי.

החוקר: היו סיבות מיוחדות לנסיעת בתך אניקו סנש לארץ־ישראל?

האם: אמרתי – התנועה הציונית.

החוקר: ומלבד זאת? עוד סיבות?

האם: (חושבת) יכול להיות שלא היתה נוסעת בשנה ההיא, אלא שגמרה בית־ספר וצריכה היתה להמשיך את לימודיה, ואדוני ודאי שמע על נומרוס־קלאוזוס אצלנו?

החוקר: אצלנו, זאת אומרת, באונגריה, יודע אני, וגם יודע שתמיד נזהרנו מפני העם היהודי, שהוא, לפי טעמי האונגרי, כשרוני יותר מדי וסובל מעודף אינטליגנציה. אך על אף הנומרוס־קלאוזוס, היתה הבת יכולה…

האם: זו היתה בשבילה שאלת פרינציפ…

החוקר: יש לך בת בעלת פּרינציפּים ואופי חזק.

האם: בתי נסעה לארץ־ישראל ושם נכנסה לבית ספר לחקלאות.

החוקר: בית־ספר לחקלאות? מוזר מאוד. המותר לי לשאול, למה בת כה מוצלחת, בת למשפחה אמידה ומוכשרת, החליטה פתאום להיכנס לבית־ספר חקלאי? וכי זוהי קאריירה לבחורה כמוה – בעלת אופי חזק, עקשנית?…

האם: זו דרכם של הרבה צעירים יהודים. בענינים כאלה אין הם שואלים עצה מפי הוריהם.

החוקר: כמובן, – עצמאות, אופי! וילדים כאלה עושים הרבה דברים, לגמרי לא־ילדותיים, דברים שאמהות הגונות אינן יכולות להסכים להם.

האם: איני מבינה למה הכוונה.

החוקר: התקדמנו מאוד בשיחה, ואני מרשה לעצמי להמשיך בשאלות.

האם: בבקשה.

החוקר: ובכן, כבר יודע אני, שהבת נכנסה ללמוד בבית־ספר חקלאי. ואחרי בית־הספר? במה המשיכה אחרי שגמרה את חוק הלימודים שם?

האם: הלכה לעבוד במקצוע שלה.

החוקר: והמקצוע? המותר לי לשאול, מה הוא המקצוע?

האם: גידול־עופות.

החוקר: מעניין ביותר. מעניין עד מאוד. מקצוע שקט כל כך!

האם: זה נכון.

החוקר: הייתי אומר: – מקצוע אידיאלי. יכול אני לתארה בנפשי הולכת אחרי סיעה של אווזים וזמורה בידה… אידיליה ממש. זה הולם אותה מאוד.

האם: מניין לאדוני, שזה הולם אותה?

החוקר: אבל נמשיך בשיחה. אפשר שיוסבר לי, איך עובדים בפלשתינה שלכם בגידול עופות. קנתה איזה משק לעצמה? הלכה לעבוד אצל בעל אחוזה? אצל אכר אמיד?

האם: נכנסה כחברה לקבוצה.

החוקר: מותר לי לשאול, – מה זה קבוצה?

האם: זה הוא משק שיתופי.

החוקר: משק שיתופי זה מתחיל להיות מעניין. זה מסביר משהו… אם איני טועה, הרי קבוצה זה משהו קומוניסטי.

האם: קשה לי להסביר, אך במידה שאני יודעת, אין לקבוצות כל מטרה פוליטית.

החוקר: נאיביות! מה יודעות האמהות על דרכי הבנים והבנות? שתפנות היא שתפנות. קומוניזם זה קומוניזם. שתפנות בלתי־פוליטית? זהו חידוש גמור. אני משער, כי בקרב יהודי ארץ־ישראל אין סימפטיה יתירה למשטר השורר כיום באונגריה שלנו.

האם: אין לי מושג.

החוקר: אם כן, הבת – אניקו סנש – עוסקת אמנם במקצוע של גידול תרנגולות, מקצוע אידיאלי, מקצוע שלוו, אך בחברת בולשביקים.

האם: זאת לא אמרתי.

החוקר: אך אנחנו יודעים הרבה דברים. אנחנו מבינים, מה זה שתפנות. הנוער היהודי, בדרך כלל, מורעל ברעל קומוניסטי.

האם: בתי היא ציונית.

החוקר: אין אני, קצין אונגרי, חייב להכיר את כל הגוונים של הבולשביזם היהודי. מה יודעת הגברת על מעשי בתה עכשיו, בשנה האחרונה?

האם: אין לי קשר עמה, לא היתה לי אפשרות…

החוקר: אפשרות רגילה – לא… אך יכולה להיות בלתי־רגילה?…

האם: איני מבינה את הרמז.

החוקר: ובכן, אשאל שאלה אחרת: האם משערת הגברת, למשל, שבתה התנדבה לצבא הבריטי?

האם: אינני יודעת.

החוקר: אך לאם מותר גם לשער, על סמך נטיות מסויימות, למשל.

האם: אם על סמך נטיות, הרי איני סבורה שהיו לה נטיות למשהו צבאי.

החוקר: סבורה את, שהיו לה נטיות אחרות לגמרי, הרחוקות מצבאיות.

האם: אמרתי.

החוקר: אם כן, איזו נטיות, למשל?

האם: למשל, לספרות. היא כותבת שירים.

החוקר: (צוחק) הה–הה–הה, שירים. פואימות. בתו של הסופר בלה סנש! יורשת הכשרון! שירים, פואימות, מיסטריות.

האם: היא מנסה. איני יודעת, באיזו מידה היא מצליחה.

החוקר: ועוד שאלה: האם תאמיני לי אם אגיד לך, שבתך התגייסה לצבא הבריטי?

האם: אם אבוא לשפוט על פי נטיותיה, הרי אפשר שנתגייסה לטיפול בחולים ופצועים, או לעבודה מעין זו.

החוקר: יש בכך משהו נכון, אם כי לא בדיוק כך. הבריטים, בדרך כלל, אינם ברברים־בולשביקים, השולחים נשים ללחום בנשק בידן.

האם: אני באמת איני בקיאה בעניינים הללו.

החוקר: אך ישנם פרטים שכדאי וכדאי לדעת. הבריטים אינם חסים על נשים, וביחוד על בחורות לא־בריטיות, בשביל מטרות מסוכנות ביותר.

האם: אבל אינני מבינה על מה המדובר.

החוקר: המדובר הוא על מעשי ריגול. המדובר הוא על בגידה.

האם: אך מה שייכות לכל זה ול…

החוקר: לגברת יש בת נחמדה מאוד, אניקו סנש. אולי רוצה הגברת להתראות עם בתה הנחמדה?

האם: הלא היא, היא בארץ ישראל.

החוקר: ואת בטוחה בזאת?

האם: כמובן.

החוקר: ואני אומר, שהיא לגמרי לא רחוקה מכאן. להיפך!

האם: (נרגשת וקמה) איני מבינה, לשם מה כל הסיפורים האלה.

החוקר: בבקשה לשבת. (האם יושבת) ותיכף תדעי, לשם מה כל הסיפורים האלה: תיכף!

(מצלצל, נפתחת דלת, מישהו דוחק פנימה את חנה. ניכרים בה סימני עינויים. גם בפניה. תחילה אינה רואה את אמה ובתנועה אינסטינקטיבית מכסה את פניה).

האם: אניקו, אניקו שלי.

חנה: (פונה אליה) אמא, אמא, למה את כאן? (מתחבקות).

האם: אניקו, אניקו, מה אתך? מה עשו לך?

חנה: אבל לא. אמא, לא עשו לי, לא עשו לי כלום.

האם: אבל פניך? הסימנים הללו?

חנה: נפלתי, אמא, נפלתי במקרה.

החוקר: אני משאירכן לבדכן. ברגע זה מרגיש אני כי הנני מיותר כאן (יוצא, הפסקה קצרה).

האם: אניקו, האם בגללי הגעת?

חנה: הגעתי בשליחות, אמא.

האם: אבל…

חנה: אני גורמת לך סבל, אמא, סבל איום. אך האמיני, לא יכולתי אחרת.

האם: לא אמרתי לך כלום, אבל מה עכשיו?

חנה: הם דורשים ממני את הסוד?

האם: איזה סוד?

חנה: אינני יכולה… (נכנס החוקר).

החוקר: סליחה, גבירותי, עלי להפסיק את האידיליה. והנה מה קרה: הגברת סנש, הבת הנחמדה, המשוררת הכשרונית, בתה החקלאית, האכרה השלווה – במקום לכתוב שירים לאור הירח, במקום ללכת אחרי סיעה של אווזים וברווזים, או השד יודע מה, – במקום כל אלה בחרה לטלטל את עצמה כל כך רחוק ולחזור אל ארץ־מוצאה, ובידה מכשיר יפה מאוד ומשוכלל מאוד, מכשיר של שידור.

חנה: אמא, עשיתי רק מה ש…

האם: אני מבינה, אניקו.

החוקר: ואגיד לך את האמת, הגברת סנש, טיפלנו בבתך בדרכים קצת לא־אדיבות, לא ג’נטלמניות. כן, טיפלנו בה כדרך שמטפלים אצלנו במרגלים.

האם: אניקו, הם עינו אותך?

חנה: אבל לא, אמא.

החוקר: למה לך להסתיר זאת מאמך? האם צריכה לדעת, למה את מתביישת? אנחנו אין אנו מתביישים. כן, טיפלנו בה, גברת סנש, טיפלנו, ארשה לעצמי לומר, בכל עצמותיה.

האם: בתי…

החוקר: היא נתנסתה בנסיון קשה ועמדה בו יפה מאוד. אפשר לומר, עמדה בגבורה. אילמלא היתה יהודיה, הייתי אפילו מתגאה בה, הייתי אומר, שהיא עמדה במבחן כיאה לבת־אונגריה גאה.

האם: אניקו בתי!

החוקר: ואחרי כל הטיפול לא סיפרה לנו דבר. אמנם, סיפרה לנו את שמה. אך לא השם חשוב לנו. חשוב לנו דבר אחר. מצאנו את המכשיר היפה שלה. והננו מעוניינים במפתח של המכשיר הזה. איפה המפתח לראדיו שלך, אניקו סנש?

חנה: הוא נשאר אצל המכשיר.

החוקר: ואינך זוכרת אותו בעל־פה?

חנה: לא, אינני זוכרת.

החוקר: אני מתאפק. התדעי, גברת סנש, על דבריה אלה בדיוק היא חוזרת כל הזמן וזה מרגיז. אי־אפשר להציל דבר ברור מפיה. על אף כל היגיעה הרבה שאנו מתייגעים בה. הרי זה השד יודע מה. אך יש לנו עוד אמצעים, ודווקא יעילים במקרים כאלה, מאוד אפקטיביים.

האם: אבל, אדוני, בתי…

חנה: אינני זוכרת.

החוקר: לשתוק! עכשיו אני מדבר. יש לי אמצעי בטוח. אניקו סנש! אם לא תמסרי לנו את ספר המפתח, או לא תזכרי את אשר את צריכה לזכור – הרי לעיניך ובנוכחותך נטפל באמך, בגברת סנש האם, אותו טיפול עצמו שטיפלנו בך.

חנה: אבל, לא… לא, לא.

החוקר: אבל כן, אניקו סנש. אם לא תספרי לנו את סודך הארור, את סוד המפתח, – תזכי לראות לפני מותך, במו עיניך, את אמך הענוגה והאהובה עליך, נופלת ארצה וכדור בקדקדה.

חנה: אבל אמא אינה יודעת כלום. לא נפגשנו מזה שנים…

החוקר: זהו! היא אינה יודעת. אבל הבת יודעת! הבת יודעת ויכולה להציל את עצמה. ואם אין זה חשוב לה, – הרי להציל את האם ודאי חשוב לה. ועכשיו אני פונה אליך, הגברת סנש: השפיעי על בתך, כי למה תראה ביסוריך? למה תמות בעודה צעירה כל כך? למה תראה במותך? אם יש לה רגש־מה של בת… רק דבר אחד עליה להגיד לנו, מה הוא הקוד הסודי.

חנה: אינני יודעת. איני זוכרת.

החוקר: איש לא ידע, כי הסוד נתגלה לנו מפיה. הרי אסרנו עוד שני אנשים בענין זה. אך מה יהיה אם לא תגידי, דבר זה כבר אמרתי. (יוצא).

חנה: אמא, את תסלחי לי, אינני יכולה לנהוג אחרת…

האם: בתי, אניקו, אניקו שלי, אין אני דורשת ממך דבר.

חנה: הם יקחו אותך לאותו צינוק.

האם: אל דאגה, בתי, אל דאגה לי, בתי. אין אני דורשת מאניקו שלי דבר.


מסך


(לפני המסך מופיעה האם)

האם: אסרו אותי. חקרו אותי. אך לא עינו. אינני יודעת, למה. אותי הוציאו מבית הסוהר. הוציאו לחפשי. אותי כן, אותה לא. את אניקו שפטו, שפטו אותה למות. היא דרשה זכות ערעור על־פי החוק. ואשר הגיע לה על פי החוק סרבו לתת לה. הם הסכימו להרשות לה לבקש חנינה. אך היא הודיעה שאינה דורשת חסד מידיהם ואינה מבקשת חנינה מפאשיסטים. חדשים רבים לא ראיתיה. וכה רציתי לראותה. הייתי מלאה דאגה לחייה. ומלאה גאווה עליה. כה גדלה, בתי אניקו! היא, הילדונת, החביבה שלי, הרי זכרתיה מצחיקה, עם צמות, מלוכלכת פנים וידים, זוחלת תחת השולחן. והנה היא אחרת – כה חזקה, כה גדולה. קרן־אור מארץ שלנו. הרי עליה ספרו, שאפילו מנהל הסוהר, הסאדיסט הגרמני, ה“שר־פירר”, משפיל את עיניו, נכנע להשפעתה, שומע את דבריה ואינו מעיז להרים ידו עליה. וחבריה! והנוער היהודי באונגריה! והיא בסוהר בסכנת מוות. הוצא פסק־הדין, ואפשר להפעילו כל יום, כל שעה, כל רגע. רציתי לראות את בתי, את יחידתי ולו עוד פעם אחת, – אבל הלכתי ממוסד למוסד, וכל יגיעותי ובקשותי לא הועילו. רק היום קבלתי את הרשות.


מסך


(חדר המנהלה בסוהר. נכנסת האם. פקיד הסוהר קם לקראתה)

הפקיד: במה אוכל לשרת?

האם: (ניגשת לשולחן ומגישה תעודה) הנה.

הפקיד: (מביט בתעודה ונבוך) בתעודה הזאת כתוב…

האם: זו תעודת־רשיון לראיון עם בתי.

הפקיד: בתעודה כתוב, שאת אמה של הצנחנית הבריטית אניקו סנש.

האם: כן. קבלתי רשות.

הפקיד: קשה להבין.

האם: מה פה קשה להבין?

הפקיד: מוזר מאד.

האם: אין אני מבינה. מה מוזר? שאם רוצה לראות…

הפקיד: אבל, גברתי…

האם: אני גם מכירה את כל סדרי בית־הסוהר, היה לי הכבוד…

הפקיד: שמעתי. גם זה סופר לי.

האם: ואני יודעת…

הפקיד: מוזר הוא, שבאת דווקא היום, דווקא בשעה זו.

האם: האם לא יום־קבלה הוא? אני יודעת את כל הסדרים.

הפקיד: אבל לא, גברתי, לא זו כוונתי. לא על זאת המדובר. איני יודע, אם עוד אפשרי הדבר, אם עוד יכולה את להתראות עם בתך.

האם: היש איסור מיוחד ביחס לבתי? איני מבינה.

הפקיד: לא זה… לא… לו יכולתי לעזור במשהו. אילו יכולתי, אפילו בסכנת נפשי, הייתי עושה הכל למען הבת, למען הצנחנית אניקו סנש. כולנו בבית הסוהר ידענו, כי היתה משהו בלתי־רגיל לגמרי, משהו מעל לכוח הבנתנו.

האם: ואני רוצה לראות את בתי. קבלתי רשיון לראותה. קבלתי את הזכות הזאת מכל המוסדות. יש כאן (מראה את התעודה) גם חותמת השלטונות הגרמניים.

הפקיד: התעודה בסדר. בסדר מוחלט.

האם: אם כן…

הפקיד: המדובר הוא לא על הרשות, אלא על האפשרות.

האם: במה מדובר?

הפקיד: סלחי לי גברתי. מצבי ביחס אליך אינו נוח, ואפילו מגוחך. אינני מעיז לומר: – מצחיק.

האם: מה מצחיק יש כאן?

הפקיד: רגע אחד… אצא ואברר את המצב (יוצא נבוך. זמן ממושך למדי נשארת האם לבדה. מבחוץ נשמעות יריות. האם נרעדת).

האם: (כאילו לעצמה) יריות. מישהו נורה. בבית־הסוהר הזה כל יום, כל שעה יורים במישהו.

(שוב הפסקה, נכנס החוקר)

האם: אדוני…

החוקר: סליחה, גברתי, פקיד־הסוהר אמר לי שהגברת כאן.

האם: באתי לראות את בתי.

החוקר: פקיד בית־הסוהר אמר לי זאת.

האם: ויש לי הרשות לכך. התעודה שלי בסדר.

החוקר: אך זה בלתי־אפשרי.

האם: גם פקיד בית־הסוהר אמר לי כי זה בלתי־אפשרי. אך למה? יגיד לי, אדוני החוקר, למה זה בלתי־אפשרי. הרי…

החוקר: גברת סנש! הנני חייל, וכחייל מוכרח אני לענות במלים פשוטות: בתך אניקו סנש נורתה זה עתה.

האם: אבל… מה זה? זה בלתי אפשרי…

החוקר: פסק־הדין הוצא לפועל. הייתי אומר, זה היה פסק־דין צודק.

האם: אניקו איננה… אניקו שלי איננה…

החוקר: זה היה פסק־דין צודק. הייתי נוכח בשעת ההוצאה לפועל ונוכחתי שלא היתה ברירה.

האם: אניקו שלי איננה…

החוקר: היא עמדה במריָה עד הרגע האחרון. היא לא נתחרטה ברגע האחרון שלה.

האם: (חוזרת) “הרגע האחרון שלה…”

החוקר: היא לא נתחרטה ולא נבהלה. היא היתה שקטה. היא דברה. היא צעקה אלינו: רוצחים!

האם: אניקו שלי אינה צועקת.

החוקר: היא, באמת, לא הרימה את קולה. היא אמרה זאת בחריפות. נכון, היא לא צעקה.

האם: צדקה בתי: רוצחים אתם! רצחתם הרבה נפשות. רצחתם גם את בתי.

החוקר: בהתחשב עם מצבך המיוחד, אני מבליג ואיני עונה לך כהלכה, כדרך שחייל צריך לענות על עלבונות.

האם: רצחתם את בתי. רצחתם את אניקו.

החוקר: היא לא שתקה. היא דברה. קולה עדיין מצלצל באזני.

האם: מה אמרה בתי?

החוקר: היא מסרה לחברים שימשיכו בדרך.

האם: שימשיכו בדרך.

החוקר: שלא יירתעו.

האם: שלא יירתעו.

החוקר: שימשיכו את המלחמה עד בוא יום הדרור, יום הנצחון לעמם.

האם: יום הנצחון לעמנו. יום הנצחון. ואניקו שלי איננה… היא לא תראה את היום…

החוקר: היא לא נתנה לחייל שלי לקשור את עיניה… היא הביטה ישר ובאומץ אל מול פני המוות. פניה היו חיוורים מאוד, אבל שקטים. היא היתה יפה, יפה, לעזאזל! יפה להפליא ברגע זה…

האם: בתי…

החוקר: זה עורר כבוד בלבו של חייל. זה לא יכול לא לעורר כבוד, לעזאזל! אילמלא היתה יהודיה, הייתי מתגאה בבת אונגריה כזאת.

האם: רצחתם אותה, הרגתם אותה. והיא אמרה – יבוא יום…

החוקר: אני יכול להבין ללבה של אם.


מסך


(נפתח המסך. האזכרה)

האם:…וכך באתי לארץ לבדי והנני צועדת לבדי בשבילי הארץ. ויש ונדמה לי, כי היא מלווה אותי, כי היא אתנו, עם כולנו, – כי היא חיה וקיימת בכל חלוץ יהודי, בכל ספן המנהיג אנית מעפילים, בכל לוחם יהודי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37180 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!