ימים מעטים לפני פטירתו של יצחק שדה, והוא צמוד אל מיטת־חליו ומשוחח עם חברים – ביקש להביא אל מיטתו את מגירת השולחן. פישפש בגל הניירות ומשמצא את מבוקשו הציע לנו להקשיב. קרבנו אליו והתחיל קורא באזנינו את “התפקיד”.

והיה הדבר מסעיר ומזעזע לשבת לידו, לדעת כי את גזר־הדין אין להשיב, ולהאזין לקולו העמוק והמרטיט קמעא בתארוֹ אֶפיזודה דרמטית של גבורת נערה עבריה באחד הגיטאות. נורא היה הדבר – לראותו בחדלון כוחותיו הגופניים, נלפת בכל מאודו אל תעצומות נפשה של נערה לוחמת, כמו נאחז באחרית הכוחות בשאהבה נפשו – בגבורת־רוח, בנאמנות עד־תום, בתפקיד, בשליחות.

הוא לא כילה את הקריאה. נתייגע, הפסיק וביקשני לסיים. את הדממה שנשתררה אחר כך הפריע יצחק כמו מַמשיך שיחה שנפסקה: “צריך לחנך ולהתחנך על גבורת לוחמי הגיטו”.

אל נושא זה שב בימים האחרונים מפעם לפעם. בשיחה עם איש מַערכת ההוצאה אמר: “גבורת אנשי הגיטו היתה גדולה משלנו בארץ, כי הם היו בודדים וכל תקוה לא היתה להם”.

אלה היו הגיגי האיש כאשר אקורדים של סיום כבר הדהדו בודאוּת סביבו ובתוכו. אכן, הגבור נמשך אל הגבורים ונשאר בסודם עד מות.

את שם הקובץ הזה – “לוחמים” – קבע יצחק שדה עצמו. ואמנם נשקפים אלינו מכאן דמויות לוחמים שאהב, שלבם קודש לאידיאה, וסוד־כוחם – גבורת־נפש, התעלות מוסרית ושליחות של תנועה. כן ניבטת אלינו החברה בשליחות. ולא מקרה הדבר שיצחק העלה במערכוניו דמותן של חברות גבורות, שכן היה מאמין גדול בסגולת הגבורה של האשה וביקש לתת לה אפיק ועידוד. חנה סנש וחביבה רייק יצאו אל שליחותן מלוּוות בלחיצת־ידו, באמונתו ובהלמות לבו החם.

יצחק שדה התהלך בקרבנו מתוח ונסער למתרחש בגיטאות וביערות בגולה המפרפרת בידי היטלר. לא היה דמי לו. לבו ומחשבתו היו נתונים לשם והוא נמשך אל לוחמי ישראל אלה. כל מקום בעולם שבו נתגלתה גבורת אדם במלחמה נגד שעבוד – כמו היו מאותתים וקוראים לו, ועל אחת כמה וכמה – נצנוצי הגבורה בישראל. הוא היה מלווה את מלחמות החופש והעצמאות ברגש חם של סולידריות, במתיחות וביישוב דעת של מפקד. משיכה זו אל גילויים של גבורה טבעית היתה, פרי טבעו ומזגו, אך גם פרי ההכרה כי הנתיבה של הפועל בעם ובעולם אל המטרה ודרכו של החלוץ העברי לא כל שכן – אין ללכת בה בלי עוז וחירוף נפש. ויצחק עמל לגלות, לעורר ולטפח בנוער סגולות אלו שנתגלמו באישיותו ובחייו.

להמשך הנתיבה של יצחק שדה הננו זקוקים לגבורה. נתיבה זו, אל עליית אדם וחברה, – אין ללכת בה בלא עוז והתמכרות. ערכים שטיפח יצחק שדה הם בבחינת אֶנרגיה גדולה, אש־תמיד, וזו תיקד בלב הממשיכים…

ישראל גלילי

לאה־ידוויגה

אחיה

נחה

הקצין הגרמני

עדיין לא עלה המסך. אור של פנס. לאה, לבושה בגדי הגיטו עם הטלאי הצהוב, מוארת באור הפנס. אחיה בצל.

לאה: אבל תבין, אחי, מה קשה לי הדבר…

האח: נשלחתי ללוות – מפני שלא היה אחר היודע את הדרך.

לאה: בן אבי אתה, ובן אמי. אבא ואמא אינם עוד, – ואתה… (משתתקת).

האח: דברי, אחותי, דברי…

לאה: אני חוזרת לתפקידי. לחיות מחוץ לגיטו. כגויה בין הגויים…

האח: כן, לתפקידך.

לאה: עוד רגעים מעטים, והכל עלי ובי יהיה אחר. התלבושת, התסרוקת, צבע־השפתיים, ביטוי־העיניים, ההילוך. לא עוד לאה, אלא ידוויגה, חצי פולניה, חצי גרמניה – “פולקסדויטשה”.

האח: כן, לאה, כזאת נצטווית להיות. זה הוא תפקידך.

לאה: גויה קלת־דעת, אלגנטית, נעימה בהליכותיה, מושכת בנימוסיה, גנדרנית במקצת, – יצור קליל וחמוד…

האח: זה הוטל עליך.

לאה: אך המבין אתה, המבינים חברי, המבין מישהו, באיזה קושי עולה לי קלות זאת? קיבלתי על עצמי לשחק תפקיד, – אך מה קשה משחק זה. כשיום־יום מאיימת אַקציה, והמוות מהלך בין חומות הגיטו – כבעל־הבית בדירתו.

האח: קשה התפקיד ומסוכן. משמונה הבנות ששלחנו אל מחוץ לחומות, שש אינן עוד…

לאה: בגיטו קשה לנשום, – האנשים דחוקים ודחוסים כדגים בחבית. בתוך הגיטו לוחמים הבריות בצפרנים ובשינים על תפוח־אדמה רקוב, על כף קמח מבאיש. בשער הגיטו נאצי מצליף בשוט…

האח: למה את אומרת לי זאת, וכי לא בגיטו אני חי…

לאה: צל המוות רובץ בכל פינה – והחיים איומים מן המוות…

האח: די, לאה…

לאה: אך אולי נדמה למישהו מחברינו, או לאחד היהודים שבגיטו, כי טוב לי לצאת, להסיר את הטלאי הזה ולחיות חיים נורמליים בחוץ, בחדר מרווח וחם, לאכול כל יום כבן־אדם, ללכת בתוך שאר בני אדם על גבי המדרכה, לא להרכין ראש לפני כל גרמני. אבל לא. לא! לחיות בתוכם, לשמוע את דיבורם, לשחוק ולהצטחק, לשמוע סיפוריהם על מעשיהם הטובים – על עינויים, על רציחת אבי ואחיותי. לא! קשה עד מוות לנשום ביניהם, בין הגיבורים האריים הללו – הארורים – קשה עד מוות לנשום – ביניהם חולמת אני על הגיטו, רוצה לחזור אל אחי הנרדפים – אל הטובים – שהחליטו לפגוש את האויב כשהנשק בידיהם…

האח: את עושה את מצוות החברים האלה… כפי שהם אמרו לך.

לאה: אמרו לי: נשק נחוץ לנו. את תעזרי להשיג לנו נשק.

האח: ועוד אמרו…

לאה: ועוד אמרו: כשאת בחוץ – הרי את בעצמך נשק, את נשקנו היעיל ביותר, החד והחריף…

האח: נשק חד וחריף…

לאה: ועלי להסיר את הטלאי הצהוב… לפשוט את בגדי הגיטו, לשנות את כל הוויתי…

האח: ולמלא את תפקידך עד הסוף…

לאה: האוכל?

האח: אני בטוח בך. ועכשיו…

לאה: נדמה לי, כי לא גמרתי כל מה שעלי לומר לך…

האח: השעה דוחקת, לאה… עלי להודיעך את הסיסמה (נרכן אליה ולוחש לה).

לאה: (חוזרת בלחש על הסיסמה) אזכור, אזכור…

האח: ועוד נצטוויתי למסור לך: בחדרך על פני החלון הפונה לרחוב פרוש וילון כבד.

לאה: כן, כן, וילון כבד…

האח: אם דירתך תיפסל משום מה, מחמת חשד או חיפוש, ולא תוכלי להמשיך – מוכרח הוילון להיות סגור.

לאה (שומעת)

האח: וכשאעבור על פני חלונך, והוילון פתוח, אדע, שהכל בסדר…

(חושך על פני הבמה. בהיפתח המסך מתגלה חדר טיפוסי של בחורה, ובו שולחן שעליו ערוכים ראי, צלוחיות בושם וכדומה. כנגד המסך, באמצע, חלון עם וילון פתוח למחצה, נכנסת לאה־ידוויגה – בשינוי צורה – ניגשת אל החלון, פותחת את הוילון לרווחה, ניגשת אל הדלת, בודקת את המנעול, כאילו להיווכח שהוא נסגר, חוזרת ופותחתו, מציצה לפרוזדור וקוראה)

לאה: פראַוּ אלזה, פראַוּ אלזה!

(אין עונה. ברצותה לסגור את הדלת, פורצת לחדר נחה, נערה בת 18–19, זהובת־שער, בגדיה ותסרוקתה מעידים עליה שברחה זה עתה ממישהו).

נחה: בעלת־הבית שלך אינה בחדרה.

לאה: מי את? למה פרצת לחדרי?

נחה: את ידוויגה, ידז’ה, אני יודעת מי את…

לאה: לא שאלתיך מי אני. אמרי לי מי את ומה את רוצה כאן. את מי מחפשת?…

נחה: אותך, ואין לי פנאי… הם רודפים…

לאה: איני מבינה…

נחה: שמי נחה, אני מבנדזין.

לאה: כיצד? כיצד את כאן? אבל את…

נחה (מתכופפת ולוחשת את הסיסמה)

לאה: אוף… דברי, דברי מהר…

נחה: הם בעקבותי, הם רודפים אחרי…

לאה: דברי. כיצד קרה הדבר…

נחה: נסעתי אליך. ועמי תעודות בשביל מנחם… נתפסתי ברכבת. כל התעודות הוורשאיות נפלו… הגרמנים יודעים, שהם מזוייפות.

לאה: כך. גם שלי…

נחה: תצטרכי להחליף.

לאה: דברי…

נחה: הם אסרו אותי ועמי יחד שני פארטיזנים רוסים ופולני אחד. ברחבה שלפני בית־הנתיבות פרצו הפארטיזנים. הגסטאפּים ירו. אחד נפל. אני והפולני ברחנו. הסתתרתי בחצר. ראיתי שמקיפים את הרובע הזה ומתחילים לחפש בבתים. מיהרתי ודרך החצרות הגעתי…

לאה: את רוצה להסתתר אצלי…

נחה: לא! לי אי־אפשר לעזור. יש לשמור עליך.

לאה: ואת, מה אתך?

נחה: לא! הם יחפשו בכל דירה. בכל פינה. וגם אצלך… אני אלך מכאן…

לאה: אבל לאן תלכי?

נחה: לאשר אלך. הנה. (היא מסתובבת, מפשילה את שמלתה, אל הרגל קשורה מטפחת. היא מתירה את קשרי המטפחת ומוציאה משם חבילת תעודות) – אלו הן התעודות בשביל מנחם. תעודות טובות. בעליהן שבוי בידי הפּרטיזנים הרוסים. שמו בארון פון־מנטויפל, הוא גרמני מן הבלטיקה… הגרמנים אינם יודעים, כי הוא שבוי… הוא צעיר ומחשובי הגהיימדינסט.

לאה: טוב, טוב. אבל מה אתך?

נחה: אני? אני מחוסלת, טוב שמסרתי את התעודות…

לאה: אבל מה תעשי? כיצד תסתלקי…

נחה: אני! אין לי אפשרות להסתלק. הרובע מוקף. הם מתקרבים לרחוב הזה. חתול לא יימלט מכאן. עוד חמישה, עשרה רגעים, והם בבית זה…

לאה: והרי יתפסו אותך ו…

נחה: כן. לא אין מפלט. אני, אני בידיהם…

לאה: אבל…

נחה: אך בידיהם לא אפול. אעלה לקומה הרביעית ואקפוץ למטה. לא אפול חיה לידיהם.

לאה: ואולי, נחה…

נחה: לא. לא… וטוב שהתעודות הגיעו למטרתן…

לאה: אולי אסתיר אותך…

נחה: הם יחפשו בכל דירה. בכל חדר, בכל פינה. יגיעו גם הנה.

לאה: אבל אני ידוויגה. אני נוצריה, אני פולקסדויטשה…

נחה: גם לי היו תעודות של נוצריה…

לאה: התעודות שלי טובות הן.

נחה: לא. היו! עכשיו יודעים הם כי החותמת מזוייפת…

לאה: אבל הם לא יחשדו, לא יעלו כלל על הדעת…

נחה: ואולי כן. אולי יעלה על דעתם, אולי יחפשו… אני הולכת…

לאה: אך כיצד אניחך ללכת!

נחה: אסור שיתפשוני אצלך. אסור שיחשדוך.

(שתיקה)

נחה: (קופצת פתאום) לאה! יש לי רעיון…

לאה: להימלט?

נחה: לא! לי אין דרך להימלט. אבל את…

לאה: אינני בסכנה, לא בסכנה רצינית.

נחה: כשיגיעו הגרמנים, תרדי למטה…

לאה: לשם מה?

נחה: עליך לרדת ולהודיע להם על מקום המצאי.

לאה: איני מבינה. מה את סחה… אני?! אני צריכה לרדת?!…

נחה: אני אעלה קומה אחת למעלה. לעלית־הגג ואת תמהרי ותודיעי לגרמנים, היכן אני…

לאה: מה את מדברת! לשם מה?! לרדת למטה ולהודיע לגרמנים כדי להציל את עצמי? איני מבינה כלום.

נחה: לי לא יעזור הדבר ולא יזיק. ואת, אם תרדי ותודיעי להם, הרי לא יחפשו בחדרך, לא ישאלוך לתעודות…

לאה: שיחפשו, שישאלו! במה אני טובה ממך? מדוע צריכה את למות, ואני…

נחה: לא בך המדובר, – בידך התעודות של מנחם, – בלי התעודות יפול גם הוא בידיהם.

לאה: ובכן, אני צריכה לרדת, בשביל…

נחה: מוכרחה, את מוכרחה לרדת, אין מוצא אחר.

לאה: ככה… ובכן, גם זאת עלי לעשות…

נחה: (מציצה בחלון) עדיין לא הגיעו. יש לנו עוד כמה דקות.

לאה: אולי, אולי, בכל זאת, תוכלי עוד…

נחה: הרובע מוקף, והרחוב מוקף, – זוהי שאלה של רגעים.

לאה: אולי הרגעים יספיקו.

נחה: (מחבקת את לאה) לו ידעת, לאה, לאה’לה, כמה אני רוצה לחיות, הרי אני רק בת 19, עדיין לא חייתי.

לאה: אולי, בכל זאת…

נחה: אבל שקלתי, בחנתי, ראיתי כי אין מוצא, אותי אין להציל, לפחות נציל מה שאפשר…

(נחה מציצה בחלון, רוצה לסגור את הוילון).

לאה: לא, – הוילון צריך להיות פתוח.

נחה: הוילון… את יודעת, בביתנו היו וילונות, בדיוק כאלה…

לאה: גם את אלה הבאתי מביתנו…

נחה: אבא היה סוחר־פרוות והביא עמו וילונות מלייפציג.

לאה: מניין הגיעו הווילונות לביתנו, לא ידעתי…

נחה: ואמא…

לאה: מה היה שם אמך?

נחה: שמה היה קיילה…

לאה: אמרת, שאת מבנדין…

נחה: כן, מבנדין…

לאה: שם משפחתך לא גורביץ?

נחה: מניין לך?

לאה: אמי היתה מספרת על ידידה אחת, שלמדה עמה יחד, ושמה קיילה גורביץ מבנדין…

נחה: גם אני שמעתי עליך. אמא היתה מספרת עליך ועל אחיותיך. את היא זו שלא יכלה בשום אופן לבטא את המלה בקבוק והיית אומרת מדבוק?

לאה: לא אני, אחותי הצעירה, – היא איננה.

נחה: (מציצה בחלון) הם הגיעו… עלי לעלות – את הניירות מסרתי, לאה, הכול בסדר, לאה.

לאה: עוד רגע, רגע אחד, מה רציתי להגיד לך…

נחה: אין פנאי! הם לא צריכים למוצאנו כאן. אני הולכת. אני עולה.

לאה: את עולה.

נחה: (לוקחת את ידה) ועליך לרדת. עליך לרדת ולהודיע לגרמנים שברחתי לשם, שראית אותי בורחת (פונה ללכת) לאה, נצא יחד.

לאה: (מתאזרת כוח, מחליקה בידיה את שערות ראשה) נצא יחד. (על הסף מתחבקות ונפרדות. רגע הבמה ריקה – אחרי כן נשמעים צעדים כבדים. לאה חוזרת לחדר וצונחת על כסא. מבחוץ קול): דאנקע, דאנקע שיין, פרויליין!

לאה (חוזרת) דאנקע, דאנקע שיין, פרויליין! מה עשית, לאה? גם זאת מוכרחה היית לעשות? (הפסקה). איני יכולה, איני יכולה עוד – אין זה לפי כוח אנוש… (ניגשת לחלון ולאט־לאט סוגרת את הוילון. משתררת אפלולית).

(לחדר נכנס לויטננט גרמני – בחור גבוה ומה שקוראים יפה, הוא סוקר בעיניים את החדר, רוצה לשבת, ניגש לחלון ואומר לפתוח את הוילון).

לויטננט: הפרויליין מרשה?

לאה: אבל לא… אני רוצה שיהיה סגור…

לויטננט: הפרויליין אוהבת, כנראה, חצי־אור וחצי־חושך…

לאה: כן, כן, אני אוהבת חצי־אור…

הלויטננט: (יושב, מוציא מטפחת מהכיס ומנגב את המצח). אך לעזאזל, בגלל היהודיות הללו אי־אפשר לנוח מעט.

לאה: והרי השגתם אותה, הרי תפסתם…

לויטננט: לא תפסנו. המטורפת קפצה למטה ונתרסקה.

לאה: ככה, נתרסקה, – ובכן, הלויטננט יכול לשמוח. יהודיה אחת פחות…

לויטננט: אמנם, אין זו סתם יהודיה, כפי הנראה, זונה פארטיזנית.

לאה: (בהתרגשות) מה אמר הלויטננט, זונה…

לויטננט: כך אמרתי, אך בכל זאת זה יותר מדי.

לאה: מה יותר מדי?

לויטננט: שפלוגה שלימה, – 120 חיילים גרמנים ירדפו אחרי יהודיה אחת.

לאה: זה לא היה כדאי.

לויטננט: בזמן זה יכולה פלוגה זו להשמיד מאות מבני מינה המזוהמים.

לאה: אם כן, למה רדפתם אחריה?

לויטננט: בריה משונה זו יכולה להיות מסוכנת מאוד.

לאה: במה, אדוני הלויטננט?

לויטננט: הפרויליין מבינה: נערות יהודיות בלונדיות מסתובבות לפעמים בינינו.

לאה: איך זה? יהודיות ביניכם?

לויטננט: כן, כן, בינינו. מישהו מסדר להן ניירות והן מתחפשות כפולניות או אפילו פולקסדויטשה.

לאה: אך זה לא יתכן, – חושבת אני, כי יהודיה אינה יכולה להסתיר את מוצאה – הרי זה מורגש בתנועותיה, בדיבורה, בהתנהגותה.

לויטננט: אין הפרויליין יודעת. כמה הן ערמומיות, היהודיות הללו, הן מרמות אפילו…

לאה: אפילו קציני־הגסטפּו?

לויטננט: אפילו קציני־הגסטפּו! לא כל אחד כמובן, אני, למשל, יש לי חוש מיוחד, – אותי לא ירמו, אני מרגיש מיד ביהודי או ביהודיה, ואפילו ישנו את צורתם מן הקצה אל הקצה. בחוש הריח אני מכירם, כן, בחוש הריח!

לאה: זה מעניין מאוד.

לויטננט: כמה מהם השמדתי! הפרויליין ודאי שמחה לשמוע זאת.

לאה: מדוע הלויטננט חושב ככה?

לויטננט: הרי בעצם ידה מסרה את היהודונת הזאת. סיפרו לי שאותה בת־הכלבה היתה חיננית מאוד.

לאה: לא הספקתי לראותה.

לויטננט: הפרויליין צריכה להבין, אני יכול להגיד זאת לא רק בשמי, אלא בשם ברייך, או אפילו הפירר, הננו אסירי־תודה לך, – כי אין מסוכן בשבילנו יותר ממין מרגלות שכאלו.

לאה: אך כיצד זה, כיצד יכולה יהודיה עלובה עם ניירות מזוייפים להזיק לצבא הגרמני המהולל – או לרייך?

לויטננט: אבל הפרויליין צריכה להבין, שהללו, בניירות המזוייפים ובחן הנשיי שלהן, יכולות לחדור לכל מקום וגם למחלקות הסודיות ביותר של הגסטפּו – ומי יודע, מה הן רואות שם, איזו אינפורמציה מועילה לאויב יכולות הן להשיג. אחת שכזאת יודעת לשמוע, יודעת לחטט בניירות, ויש להן דרכי־קשר מן המודרניים ביותר. והאינפורמציה יכולה להגיע לאויב, לעתים מסוכנת נערה שכזאת יותר מגדוד שלם של צנחנים רוסים.

לאה: אדוני הלויטננט מגזים.

לויטננט: לא ולא, פרויליין! אין אני מגזים כלל, יכולתי לספר לך כמה וכמה מקרים, מקרים מוזרים. אך הפרויליין מבינה, חובתי לשתוק.

לאה: כן, כן, חובתו לשתוק.

לויטננט: מובן, כי מיום שקרו המקרים, הננו נזהרים זהירות יתירה, שלא לקבל איש לשרות אלא אם כן מכירים אותו היטב, אלא אם כן הוכיח את כשרותו.

לאה: מה זאת אומרת, הוכיח את כשרותו?

לויטננט: למשל, כמו הפרויליין, שבמו ידיה מסרה לנו מרגלת יהודיה.

לאה: רק את גופתה מסרתי, רק את גופתה, הרי נשמתה פרחה.

לויטננט: לא חשוב, העלמה הוכיחה בהחלט את נאמנותה, אך רגע… רגע… יש לי רעיון נהדר! בעצם, אין לי עדיין הכבוד לדעת את שם הפרויליין.

לאה: שמי? ידוויגה, ידז’יה.

לויטננט: לא יהיה לי, למשל, כל קושי להמליץ על הפרויליין.

לאה: וכי ביקשתי המלצה?

לויטננט: בדרך משל אמרתי.

לאה: (פתאום) האמת היא שאני זקוקה לעבודה.

לויטננט: אולי יכולה פרויליין ידוויגה להגיד לי, מי עוד מכיר אותה? אמנם, המעשה שעשתה הערב דיו בהחלט, אך כשהדבר נוגע לשרות כה חשאי, כמו…

לאה: איני שואלת כמו מה. מכיר אותי הבארון פון מנטויפל הצעיר.

הלויטננט: (קופץ על רגליו) נפלא, זה נפלא!

לאה: לא הייתי רוצה להשתמש בשם ארוסי…

לויטננט: אני מבין, אני מבין. במקרה זה אני מוכן להעיד שאני מכיר את הפרויליין באופן אישי מכבר (דפיקה על הדלת. הלויטננט קופץ) אני הולך, אני הולך, אני הולך.

(לאה נשארת לבדה – מתהלכת בחדר מפינה לפינה. אחר כך, בצעדים בטוחים, ניגשת לחלון ופותחת את הוילון לרווחה. אור חזק נופל עליה.)

המסך

בפתח המערכה מדברת האם בפני חברי קבוצתה של בתה ומספרת להם על התקופה האחרונה מחיי חנה, לאחר שנלכדה בידי הגסטפו האונגרי. באמצע דבריה יורד המסך, ולנגד עינינו – חדרו של החוקר הצבאי בבודאפשט; החוקר יושב ומעיין בתיק, נכנסת אמה של חנה. החוקר קם לקראתה.

החוקר: בבקשה לשבת, גברתי, בבקשה לשבת. האוכל להציע ספל קפה?

האם: תודה רבה, אדוני, אין צורך.

החוקר: סיגריה?

האם: לא, אדוני, אינני מעשנת. אבל רציתי לשאול… איני מבינה…

החוקר: אל דאגה, דבר של מה־בכך. שיחת־בירור.

האם: אבל עד עכשיו לא היו לי כל עניינים…

החוקר: עד עכשיו… נכון. אבל כל עניין מתחיל ביום מן הימים. אך הגברת יכולה להיות שקטה, אין חלילה שום אשמה נגדך, אף לא חשד כלשהו.

האם: אני יודעת. אין אני מעורבת.

החוקר: רציתי לשאול: הגברת היא אלמנתו של הסופר המוכשר והדרמטורגן המצליח בלה סנש?

האם: אדוני בקיא…

החוקר: כבוד לי, כבוד רב לי, גברתי, להכיר את אלמנתו. אף על פי שהיה יהודי לפי מוצאו, מכל מקום סופר אונגרי מוכשר מאוד, והייתי אומר – פאטריוטי למדי.

האם: נכון, אדוני.

החוקר: תפקידו של חוקר, ביחוד של חוקר בתקופה כזאת, – חובה לא נעימה היא, ובטרם אגש למלא את חובתי הבלתי נעימה, אעיז להגיד משהו שאינו נוגע לענין. הייתי אומר בגלוי: הנני עד היום ממוקירי כשרונו הספרותי של בעלה המנוח.

האם: נעים מאוד, אדוני.

החוקר: וחבל מאוד, שהזמנים הקשים, הייתי אומר, אינם מאפשרים את ההתרכזות בדברים הנכבדים והנעלים, כגון ספרות, תרבות, תיאטרון, מוסיקה. חבל מאוד שהזמנים הקשים מחייבים אותנו לחטט בעינים לא נעימות… לא כל כך נעימות, לכל הדעות.

האם: אבל איני מבינה…

החוקר: בטוח אני, כי במהלך החקירה הגברת תבין גם תבין. אגב, לפי מיטב ידיעותי, חייכם, – כלומר חיי הגברת עם הסופר המנוח, – היו חיי זוג מאושר, הייתי אומר אפילו מאושר מאוד.

האם: היכול דבר זה להיות נושא לחקירה?

החוקר: תרשה לי הגברת לגשת לענין, הייתי אומר, מן הצד האנושי שבדבר.

האם: כרצונו, אדוני.

החוקר: נדמה לי, שבמחזה של בעלה המנוח “הדיבר השביעי” מתוארים חיי משפחה אציליים ובחוגי יודעי־דבר בבודאַפּשט דובר, שהמחזה היה במידה מסויימת אבטוביאוגרפי.

האם: אך בעלי מת מזמן. וקשה להבין, איך נהפכו חייו לנושא החקירה.

החוקר: הגברת, בעצם, צודקת. יכול הייתי שלא להזכיר לגמרי את הסופר המנוח. יכולתי להתחיל לא מן העבר, אלא מעניינים יותר קרובים, ואולי גם קרובים מאוד, – קרובים מאוד ללבה של הגברת.

האם: איני מבינה כלום.

החוקר: הגברת יכולה להאמין לי. הרי אמרתי שבסופם של הדברים הכול יהיה מובן לגמרי. ארשה לעצמי להמשיך. אני מבין, שכתוצאה מחייה המאושרים של הגברת עם בעלה הסופר המוכשר, הייתי אומר, הסופר המזהיר בכשרונו, – היו לגברת גם ילדים.

האם: בן ובת.

החוקר: נכון מאוד. לגמרי בסדר. זה ידוע לנו. שני ילדים. בן ובת. נכון מאוד.

האם: ובכל זאת, קשה להבין את נושא החקירה: חיי המאושרים, בעלי המנוח, ילדי…

החוקר: הנכון הוא, שעניין לנו לא בעבר הרחוק, אלא במה שנוהגים לציין כתקוות־העתיד, הדור הצעיר.

האם: אך הילדים שלי…

החוקר: כאן מגיעים אנו אל הנקודה. ואני מבקש את גברתי, שתזכור, כי אין זו שיחת־חולין, אלא חקירה, וחקירה רשמית וצבאית.

האם: זאת הבינותי מלכתחילה.

החוקר: ורצוי הדבר שהגברת תתרכז, כדי שתשובותיה יהיו מדויקות ככל האפשר.

האם: אני מבינה. אין לי מה להסתיר.

החוקר: בעצם, הגברת הוזמנה לשם תשובה על שאלה אחת, שאלה אחת בלבד.

האם: ומה היא, אם מותר לי להתענין?

החוקר: השאלה אינה מסובכת ביותר. הגברת צריכה לענות על השאלה: איפה נמצא הדור הצעיר של משפחת סנש, הבן והבת?

האם: (מצטחקת) זה הכול? אבל, אדוני, ודאי יודע שהם אינם באונגריה.

החוקר: גם זה יודעים אנו, אבל…

האם: מותר לי לשאול שאלה?

החוקר: בבקשה, גברתי, בבקשה…

האם: כיון שילדי אינם באונגריה, אלא הרחק־הרחק מכאן, – איזה ענין יש לו לחקור אותי על אודותיהם?

החוקר: אני מבטיח לגברת, שתוך חצי־שעה, ואפילו רבע־שעה יהיה הענין מובן לה לגמרי.

האם: ובכן, אני גם מוכנה לענות.

החוקר: איפה, בעצם, נמצא הבן?

האם: לפי מיטב ידיעותי, נמצא בני כעת בארץ־ישראל. בני עזב את אונגריה ברשיון־יציאה חוקי.

החוקר: לא היה לנו כל ספק בנקודה זו. מצד זה הענין הוא בסדר גמור. והייתי מוסיף, כי גם אילו היה אחרת, לא היתה הגברת אחראית למעשה בנה. הרי הוא הגיע לפרקו ופועל על דעת עצמו.

האם: זה נכון. הוא כבר בגיל של איש האחראי למעשיו. אך אני גם מוכנה לקחת עלי את האחריות, את כל האחריות לפעולותיו.

החוקר: (קם ומדבר בחריפות) גם על פעולותיה של הבת?

האם: כמובן, גם על פעולות הבן, גם על פעולות הבת.

החוקר: (חוזר לטון הקודם) אך, גברתי, בימינו פעורה תהום בין האבות והבנים. אני במקומה, לא הייתי לוקח עלי אחריות לפעולותיהם של יוצאי־חלצי.

האם: אך אנו היינו באמת משפחה הרמונית מאוד. ובטוחה אני, שגם בני וגם בתי לא עשו שום דבר פלילי, שום דבר בלתי־חוקי, שום דבר שארצה להתנער ממנו.

החוקר: מעניין מאוד. מתי הבת… נדמה לי, ששמה (מעמיד פנים כמפשפש בניירות).

האם: שמה – אניקו.

החוקר: נכון מאוד. שמה, באמת, אניקו, שם אונגרי טיפוסי, טיפוסי ויפה.

האם: בעברית שמה חנה.

החוקר: אך נמשיך לקרוא לה בשם אניקו, השם חביב מאוד. אניקו סנש – זה מצלצל יפה.

האם: כרצונו, אדוני.

החוקר: אולי תוכל גברתי לענות לי, מתי עזבה העלמה אניקו סנש את המולדת האונגרית, על מנת למצוא לה מולדת חדשה?

האם: היא נסעה לארץ־ישראל זמן רב לפני התחלת המלחמה. זה כחמש שנים שיצאה. אדוני שמע בודאי על התנועה הציונית בקרב הנוער היהודי.

החוקר: היו סיבות מיוחדות לנסיעת בתך אניקו סנש לארץ־ישראל?

האם: אמרתי – התנועה הציונית.

החוקר: ומלבד זאת? עוד סיבות?

האם: (חושבת) יכול להיות שלא היתה נוסעת בשנה ההיא, אלא שגמרה בית־ספר וצריכה היתה להמשיך את לימודיה, ואדוני ודאי שמע על נומרוס־קלאוזוס אצלנו?

החוקר: אצלנו, זאת אומרת, באונגריה, יודע אני, וגם יודע שתמיד נזהרנו מפני העם היהודי, שהוא, לפי טעמי האונגרי, כשרוני יותר מדי וסובל מעודף אינטליגנציה. אך על אף הנומרוס־קלאוזוס, היתה הבת יכולה…

האם: זו היתה בשבילה שאלת פרינציפ…

החוקר: יש לך בת בעלת פּרינציפּים ואופי חזק.

האם: בתי נסעה לארץ־ישראל ושם נכנסה לבית ספר לחקלאות.

החוקר: בית־ספר לחקלאות? מוזר מאוד. המותר לי לשאול, למה בת כה מוצלחת, בת למשפחה אמידה ומוכשרת, החליטה פתאום להיכנס לבית־ספר חקלאי? וכי זוהי קאריירה לבחורה כמוה – בעלת אופי חזק, עקשנית?…

האם: זו דרכם של הרבה צעירים יהודים. בענינים כאלה אין הם שואלים עצה מפי הוריהם.

החוקר: כמובן, – עצמאות, אופי! וילדים כאלה עושים הרבה דברים, לגמרי לא־ילדותיים, דברים שאמהות הגונות אינן יכולות להסכים להם.

האם: איני מבינה למה הכוונה.

החוקר: התקדמנו מאוד בשיחה, ואני מרשה לעצמי להמשיך בשאלות.

האם: בבקשה.

החוקר: ובכן, כבר יודע אני, שהבת נכנסה ללמוד בבית־ספר חקלאי. ואחרי בית־הספר? במה המשיכה אחרי שגמרה את חוק הלימודים שם?

האם: הלכה לעבוד במקצוע שלה.

החוקר: והמקצוע? המותר לי לשאול, מה הוא המקצוע?

האם: גידול־עופות.

החוקר: מעניין ביותר. מעניין עד מאוד. מקצוע שקט כל כך!

האם: זה נכון.

החוקר: הייתי אומר: – מקצוע אידיאלי. יכול אני לתארה בנפשי הולכת אחרי סיעה של אווזים וזמורה בידה… אידיליה ממש. זה הולם אותה מאוד.

האם: מניין לאדוני, שזה הולם אותה?

החוקר: אבל נמשיך בשיחה. אפשר שיוסבר לי, איך עובדים בפלשתינה שלכם בגידול עופות. קנתה איזה משק לעצמה? הלכה לעבוד אצל בעל אחוזה? אצל אכר אמיד?

האם: נכנסה כחברה לקבוצה.

החוקר: מותר לי לשאול, – מה זה קבוצה?

האם: זה הוא משק שיתופי.

החוקר: משק שיתופי זה מתחיל להיות מעניין. זה מסביר משהו… אם איני טועה, הרי קבוצה זה משהו קומוניסטי.

האם: קשה לי להסביר, אך במידה שאני יודעת, אין לקבוצות כל מטרה פוליטית.

החוקר: נאיביות! מה יודעות האמהות על דרכי הבנים והבנות? שתפנות היא שתפנות. קומוניזם זה קומוניזם. שתפנות בלתי־פוליטית? זהו חידוש גמור. אני משער, כי בקרב יהודי ארץ־ישראל אין סימפטיה יתירה למשטר השורר כיום באונגריה שלנו.

האם: אין לי מושג.

החוקר: אם כן, הבת – אניקו סנש – עוסקת אמנם במקצוע של גידול תרנגולות, מקצוע אידיאלי, מקצוע שלוו, אך בחברת בולשביקים.

האם: זאת לא אמרתי.

החוקר: אך אנחנו יודעים הרבה דברים. אנחנו מבינים, מה זה שתפנות. הנוער היהודי, בדרך כלל, מורעל ברעל קומוניסטי.

האם: בתי היא ציונית.

החוקר: אין אני, קצין אונגרי, חייב להכיר את כל הגוונים של הבולשביזם היהודי. מה יודעת הגברת על מעשי בתה עכשיו, בשנה האחרונה?

האם: אין לי קשר עמה, לא היתה לי אפשרות…

החוקר: אפשרות רגילה – לא… אך יכולה להיות בלתי־רגילה?…

האם: איני מבינה את הרמז.

החוקר: ובכן, אשאל שאלה אחרת: האם משערת הגברת, למשל, שבתה התנדבה לצבא הבריטי?

האם: אינני יודעת.

החוקר: אך לאם מותר גם לשער, על סמך נטיות מסויימות, למשל.

האם: אם על סמך נטיות, הרי איני סבורה שהיו לה נטיות למשהו צבאי.

החוקר: סבורה את, שהיו לה נטיות אחרות לגמרי, הרחוקות מצבאיות.

האם: אמרתי.

החוקר: אם כן, איזו נטיות, למשל?

האם: למשל, לספרות. היא כותבת שירים.

החוקר: (צוחק) הה–הה–הה, שירים. פואימות. בתו של הסופר בלה סנש! יורשת הכשרון! שירים, פואימות, מיסטריות.

האם: היא מנסה. איני יודעת, באיזו מידה היא מצליחה.

החוקר: ועוד שאלה: האם תאמיני לי אם אגיד לך, שבתך התגייסה לצבא הבריטי?

האם: אם אבוא לשפוט על פי נטיותיה, הרי אפשר שנתגייסה לטיפול בחולים ופצועים, או לעבודה מעין זו.

החוקר: יש בכך משהו נכון, אם כי לא בדיוק כך. הבריטים, בדרך כלל, אינם ברברים־בולשביקים, השולחים נשים ללחום בנשק בידן.

האם: אני באמת איני בקיאה בעניינים הללו.

החוקר: אך ישנם פרטים שכדאי וכדאי לדעת. הבריטים אינם חסים על נשים, וביחוד על בחורות לא־בריטיות, בשביל מטרות מסוכנות ביותר.

האם: אבל אינני מבינה על מה המדובר.

החוקר: המדובר הוא על מעשי ריגול. המדובר הוא על בגידה.

האם: אך מה שייכות לכל זה ול…

החוקר: לגברת יש בת נחמדה מאוד, אניקו סנש. אולי רוצה הגברת להתראות עם בתה הנחמדה?

האם: הלא היא, היא בארץ ישראל.

החוקר: ואת בטוחה בזאת?

האם: כמובן.

החוקר: ואני אומר, שהיא לגמרי לא רחוקה מכאן. להיפך!

האם: (נרגשת וקמה) איני מבינה, לשם מה כל הסיפורים האלה.

החוקר: בבקשה לשבת. (האם יושבת) ותיכף תדעי, לשם מה כל הסיפורים האלה: תיכף!

(מצלצל, נפתחת דלת, מישהו דוחק פנימה את חנה. ניכרים בה סימני עינויים. גם בפניה. תחילה אינה רואה את אמה ובתנועה אינסטינקטיבית מכסה את פניה).

האם: אניקו, אניקו שלי.

חנה: (פונה אליה) אמא, אמא, למה את כאן? (מתחבקות).

האם: אניקו, אניקו, מה אתך? מה עשו לך?

חנה: אבל לא. אמא, לא עשו לי, לא עשו לי כלום.

האם: אבל פניך? הסימנים הללו?

חנה: נפלתי, אמא, נפלתי במקרה.

החוקר: אני משאירכן לבדכן. ברגע זה מרגיש אני כי הנני מיותר כאן (יוצא, הפסקה קצרה).

האם: אניקו, האם בגללי הגעת?

חנה: הגעתי בשליחות, אמא.

האם: אבל…

חנה: אני גורמת לך סבל, אמא, סבל איום. אך האמיני, לא יכולתי אחרת.

האם: לא אמרתי לך כלום, אבל מה עכשיו?

חנה: הם דורשים ממני את הסוד?

האם: איזה סוד?

חנה: אינני יכולה… (נכנס החוקר).

החוקר: סליחה, גבירותי, עלי להפסיק את האידיליה. והנה מה קרה: הגברת סנש, הבת הנחמדה, המשוררת הכשרונית, בתה החקלאית, האכרה השלווה – במקום לכתוב שירים לאור הירח, במקום ללכת אחרי סיעה של אווזים וברווזים, או השד יודע מה, – במקום כל אלה בחרה לטלטל את עצמה כל כך רחוק ולחזור אל ארץ־מוצאה, ובידה מכשיר יפה מאוד ומשוכלל מאוד, מכשיר של שידור.

חנה: אמא, עשיתי רק מה ש…

האם: אני מבינה, אניקו.

החוקר: ואגיד לך את האמת, הגברת סנש, טיפלנו בבתך בדרכים קצת לא־אדיבות, לא ג’נטלמניות. כן, טיפלנו בה כדרך שמטפלים אצלנו במרגלים.

האם: אניקו, הם עינו אותך?

חנה: אבל לא, אמא.

החוקר: למה לך להסתיר זאת מאמך? האם צריכה לדעת, למה את מתביישת? אנחנו אין אנו מתביישים. כן, טיפלנו בה, גברת סנש, טיפלנו, ארשה לעצמי לומר, בכל עצמותיה.

האם: בתי…

החוקר: היא נתנסתה בנסיון קשה ועמדה בו יפה מאוד. אפשר לומר, עמדה בגבורה. אילמלא היתה יהודיה, הייתי אפילו מתגאה בה, הייתי אומר, שהיא עמדה במבחן כיאה לבת־אונגריה גאה.

האם: אניקו בתי!

החוקר: ואחרי כל הטיפול לא סיפרה לנו דבר. אמנם, סיפרה לנו את שמה. אך לא השם חשוב לנו. חשוב לנו דבר אחר. מצאנו את המכשיר היפה שלה. והננו מעוניינים במפתח של המכשיר הזה. איפה המפתח לראדיו שלך, אניקו סנש?

חנה: הוא נשאר אצל המכשיר.

החוקר: ואינך זוכרת אותו בעל־פה?

חנה: לא, אינני זוכרת.

החוקר: אני מתאפק. התדעי, גברת סנש, על דבריה אלה בדיוק היא חוזרת כל הזמן וזה מרגיז. אי־אפשר להציל דבר ברור מפיה. על אף כל היגיעה הרבה שאנו מתייגעים בה. הרי זה השד יודע מה. אך יש לנו עוד אמצעים, ודווקא יעילים במקרים כאלה, מאוד אפקטיביים.

האם: אבל, אדוני, בתי…

חנה: אינני זוכרת.

החוקר: לשתוק! עכשיו אני מדבר. יש לי אמצעי בטוח. אניקו סנש! אם לא תמסרי לנו את ספר המפתח, או לא תזכרי את אשר את צריכה לזכור – הרי לעיניך ובנוכחותך נטפל באמך, בגברת סנש האם, אותו טיפול עצמו שטיפלנו בך.

חנה: אבל, לא… לא, לא.

החוקר: אבל כן, אניקו סנש. אם לא תספרי לנו את סודך הארור, את סוד המפתח, – תזכי לראות לפני מותך, במו עיניך, את אמך הענוגה והאהובה עליך, נופלת ארצה וכדור בקדקדה.

חנה: אבל אמא אינה יודעת כלום. לא נפגשנו מזה שנים…

החוקר: זהו! היא אינה יודעת. אבל הבת יודעת! הבת יודעת ויכולה להציל את עצמה. ואם אין זה חשוב לה, – הרי להציל את האם ודאי חשוב לה. ועכשיו אני פונה אליך, הגברת סנש: השפיעי על בתך, כי למה תראה ביסוריך? למה תמות בעודה צעירה כל כך? למה תראה במותך? אם יש לה רגש־מה של בת… רק דבר אחד עליה להגיד לנו, מה הוא הקוד הסודי.

חנה: אינני יודעת. איני זוכרת.

החוקר: איש לא ידע, כי הסוד נתגלה לנו מפיה. הרי אסרנו עוד שני אנשים בענין זה. אך מה יהיה אם לא תגידי, דבר זה כבר אמרתי. (יוצא).

חנה: אמא, את תסלחי לי, אינני יכולה לנהוג אחרת…

האם: בתי, אניקו, אניקו שלי, אין אני דורשת ממך דבר.

חנה: הם יקחו אותך לאותו צינוק.

האם: אל דאגה, בתי, אל דאגה לי, בתי. אין אני דורשת מאניקו שלי דבר.

מסך

(לפני המסך מופיעה האם)

האם: אסרו אותי. חקרו אותי. אך לא עינו. אינני יודעת, למה. אותי הוציאו מבית הסוהר. הוציאו לחפשי. אותי כן, אותה לא. את אניקו שפטו, שפטו אותה למות. היא דרשה זכות ערעור על־פי החוק. ואשר הגיע לה על פי החוק סרבו לתת לה. הם הסכימו להרשות לה לבקש חנינה. אך היא הודיעה שאינה דורשת חסד מידיהם ואינה מבקשת חנינה מפאשיסטים. חדשים רבים לא ראיתיה. וכה רציתי לראותה. הייתי מלאה דאגה לחייה. ומלאה גאווה עליה. כה גדלה, בתי אניקו! היא, הילדונת, החביבה שלי, הרי זכרתיה מצחיקה, עם צמות, מלוכלכת פנים וידים, זוחלת תחת השולחן. והנה היא אחרת – כה חזקה, כה גדולה. קרן־אור מארץ שלנו. הרי עליה ספרו, שאפילו מנהל הסוהר, הסאדיסט הגרמני, ה“שר־פירר”, משפיל את עיניו, נכנע להשפעתה, שומע את דבריה ואינו מעיז להרים ידו עליה. וחבריה! והנוער היהודי באונגריה! והיא בסוהר בסכנת מוות. הוצא פסק־הדין, ואפשר להפעילו כל יום, כל שעה, כל רגע. רציתי לראות את בתי, את יחידתי ולו עוד פעם אחת, – אבל הלכתי ממוסד למוסד, וכל יגיעותי ובקשותי לא הועילו. רק היום קבלתי את הרשות.

מסך

(חדר המנהלה בסוהר. נכנסת האם. פקיד הסוהר קם לקראתה)

הפקיד: במה אוכל לשרת?

האם: (ניגשת לשולחן ומגישה תעודה) הנה.

הפקיד: (מביט בתעודה ונבוך) בתעודה הזאת כתוב…

האם: זו תעודת־רשיון לראיון עם בתי.

הפקיד: בתעודה כתוב, שאת אמה של הצנחנית הבריטית אניקו סנש.

האם: כן. קבלתי רשות.

הפקיד: קשה להבין.

האם: מה פה קשה להבין?

הפקיד: מוזר מאד.

האם: אין אני מבינה. מה מוזר? שאם רוצה לראות…

הפקיד: אבל, גברתי…

האם: אני גם מכירה את כל סדרי בית־הסוהר, היה לי הכבוד…

הפקיד: שמעתי. גם זה סופר לי.

האם: ואני יודעת…

הפקיד: מוזר הוא, שבאת דווקא היום, דווקא בשעה זו.

האם: האם לא יום־קבלה הוא? אני יודעת את כל הסדרים.

הפקיד: אבל לא, גברתי, לא זו כוונתי. לא על זאת המדובר. איני יודע, אם עוד אפשרי הדבר, אם עוד יכולה את להתראות עם בתך.

האם: היש איסור מיוחד ביחס לבתי? איני מבינה.

הפקיד: לא זה… לא… לו יכולתי לעזור במשהו. אילו יכולתי, אפילו בסכנת נפשי, הייתי עושה הכל למען הבת, למען הצנחנית אניקו סנש. כולנו בבית הסוהר ידענו, כי היתה משהו בלתי־רגיל לגמרי, משהו מעל לכוח הבנתנו.

האם: ואני רוצה לראות את בתי. קבלתי רשיון לראותה. קבלתי את הזכות הזאת מכל המוסדות. יש כאן (מראה את התעודה) גם חותמת השלטונות הגרמניים.

הפקיד: התעודה בסדר. בסדר מוחלט.

האם: אם כן…

הפקיד: המדובר הוא לא על הרשות, אלא על האפשרות.

האם: במה מדובר?

הפקיד: סלחי לי גברתי. מצבי ביחס אליך אינו נוח, ואפילו מגוחך. אינני מעיז לומר: – מצחיק.

האם: מה מצחיק יש כאן?

הפקיד: רגע אחד… אצא ואברר את המצב (יוצא נבוך. זמן ממושך למדי נשארת האם לבדה. מבחוץ נשמעות יריות. האם נרעדת).

האם: (כאילו לעצמה) יריות. מישהו נורה. בבית־הסוהר הזה כל יום, כל שעה יורים במישהו.

(שוב הפסקה, נכנס החוקר)

האם: אדוני…

החוקר: סליחה, גברתי, פקיד־הסוהר אמר לי שהגברת כאן.

האם: באתי לראות את בתי.

החוקר: פקיד בית־הסוהר אמר לי זאת.

האם: ויש לי הרשות לכך. התעודה שלי בסדר.

החוקר: אך זה בלתי־אפשרי.

האם: גם פקיד בית־הסוהר אמר לי כי זה בלתי־אפשרי. אך למה? יגיד לי, אדוני החוקר, למה זה בלתי־אפשרי. הרי…

החוקר: גברת סנש! הנני חייל, וכחייל מוכרח אני לענות במלים פשוטות: בתך אניקו סנש נורתה זה עתה.

האם: אבל… מה זה? זה בלתי אפשרי…

החוקר: פסק־הדין הוצא לפועל. הייתי אומר, זה היה פסק־דין צודק.

האם: אניקו איננה… אניקו שלי איננה…

החוקר: זה היה פסק־דין צודק. הייתי נוכח בשעת ההוצאה לפועל ונוכחתי שלא היתה ברירה.

האם: אניקו שלי איננה…

החוקר: היא עמדה במריָה עד הרגע האחרון. היא לא נתחרטה ברגע האחרון שלה.

האם: (חוזרת) “הרגע האחרון שלה…”

החוקר: היא לא נתחרטה ולא נבהלה. היא היתה שקטה. היא דברה. היא צעקה אלינו: רוצחים!

האם: אניקו שלי אינה צועקת.

החוקר: היא, באמת, לא הרימה את קולה. היא אמרה זאת בחריפות. נכון, היא לא צעקה.

האם: צדקה בתי: רוצחים אתם! רצחתם הרבה נפשות. רצחתם גם את בתי.

החוקר: בהתחשב עם מצבך המיוחד, אני מבליג ואיני עונה לך כהלכה, כדרך שחייל צריך לענות על עלבונות.

האם: רצחתם את בתי. רצחתם את אניקו.

החוקר: היא לא שתקה. היא דברה. קולה עדיין מצלצל באזני.

האם: מה אמרה בתי?

החוקר: היא מסרה לחברים שימשיכו בדרך.

האם: שימשיכו בדרך.

החוקר: שלא יירתעו.

האם: שלא יירתעו.

החוקר: שימשיכו את המלחמה עד בוא יום הדרור, יום הנצחון לעמם.

האם: יום הנצחון לעמנו. יום הנצחון. ואניקו שלי איננה… היא לא תראה את היום…

החוקר: היא לא נתנה לחייל שלי לקשור את עיניה… היא הביטה ישר ובאומץ אל מול פני המוות. פניה היו חיוורים מאוד, אבל שקטים. היא היתה יפה, יפה, לעזאזל! יפה להפליא ברגע זה…

האם: בתי…

החוקר: זה עורר כבוד בלבו של חייל. זה לא יכול לא לעורר כבוד, לעזאזל! אילמלא היתה יהודיה, הייתי מתגאה בבת אונגריה כזאת.

האם: רצחתם אותה, הרגתם אותה. והיא אמרה – יבוא יום…

החוקר: אני יכול להבין ללבה של אם.

מסך

(נפתח המסך. האזכרה)

האם:…וכך באתי לארץ לבדי והנני צועדת לבדי בשבילי הארץ. ויש ונדמה לי, כי היא מלווה אותי, כי היא אתנו, עם כולנו, – כי היא חיה וקיימת בכל חלוץ יהודי, בכל ספן המנהיג אנית מעפילים, בכל לוחם יהודי.

משתתפים

ישראל (סרוליק), ימאי ותיק, בן 21

מרדכי (מוטקה), ימאי צעיר, בן 20.

נחום, מפקד, בן 36

אסתר, חובשת, בת 19

אנית־מעפילים. תא הפיקוד. בתא: ישראל ומרדכי

ישראל: מוטקה! העבר פקודה: להטיל עוגן.

מרדכי: ואתה בטוח? אתה בטוח, שזה המקום?

ישראל: שאלות וספקות הנח לשעה אחרת. העבר את הפקודה להטיל עוגן. חת־שתים.

מרדכי (ניגש אל השפופרת של צינור־הדיבור) הלל… אתה שומע? שומע? שומע. ככה. קבל פקודה. מאת ישראליק. מישראל: להטיל את העוגן. כן. כן. את העוגן. תרגם לקברניט. כן. תרגם לו. מה תרגמת? מה? מה אמרת? לישראל) הקברניט מפקפק.

ישראל: לעזאזל! לכל השדים והרוחות ומלאכי החבלה! תודיע להלל, שימסור לו לכלב בן כלב זה, המצורע והסרוח שיגיד לו במלים ברורות בהחלט, כי פּה, במים הטריטוריאליים של ארץ ישראל שלי, לא הוא הקובע. אני הקובע כאן. כאן אני הקברניט והמפקד, וחוץ ממני אין איש מסדר סידורים ומפקד פקודות. לעזאזל! מפקפק? אם הקברניט מפקפק, שיתפקק לו! את הדרכמות הסרוחות לא יפקפק לקבל, ולא ישכח לבקש עוד. כלב בן כלב! מסור.

מרדכי: למסור גם את המלים: כלב בן כלב?

ישראל (צוחק) דבר זה הנח לכשרונו הדיפּלומטי של הלל – ידבר מה שידבר, ובלבד שיבין נבל זה, שמדברים אליו ברצינות.

מרדכי (בשפופרת): הלל, דבר עם הקברניט ואמור לו, שהעסק רציני בתכלית, וכדי שיבין את כל הרצינות שבדבר, תגיד לו שהוא כלב בן כלב… חכה רגע, רגע קט, שכחתי איזה כלב. אח, כן; מצורע, וסרוח. מה? לא כדאי… אפילו בלתי אפשרי… הדיפּלומטיה, זהו תפקידך שלך. אבל דבר באופן שיבין כי מדברים אליו ברצינות. הסבר לו שבמים הטריטוריאליים של ארצנו – סרוליק שלנו הוא אל־ומלך, וגם קברניט מוסמך, מוסמך מטעם הפּלמ"ח, וזולתו אין. וכעת מסור. (אתנחתא) מסרת. יפה. הוא בלע? יפה. (לישראל) הלל מסר, וההוא בלע ולא הקיא…

(רגעי דממה, ואחריה חריקת שרשרת)

ישראל: למוסיקה הזאת, רק לה ציפיתי. העוגן הורד. מוטקה! הא מוטקה! אתה רואה? מ’דאַרף קענען רעדן. צריך לדעת לדבר! הגענו לארצנו והבאנו את החבילה. הא מוטקה, הרי איראך, דואי פייל. אנית־המעפילים הראשונה אחרי המלחמה עוגנת מול חופי קיסריה. מוטקה, זה נצחון, זה חג, זה…

מרדכי: זה נהדר, ישראליק. זה יפה כדגל במסדר.

ישראל: ובחוף עדיין אין יודעים. לא הרגישו בנו. עדיין האות לא הודלק…

מרדכי: כנראה ראו את הזרקורים של המשחיתה והחליטו שנלכדנו או הסתלקנו. אם לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, הרי גם אני לא ירדתי לסוף החישובים שלך. לא הבינותי למה בעצם המשכת להתקדם. לדעתי היה מצבנו ביש מכל ביש.

ישראל: וכאשר הגענו, מה חשבת?…

מרדכי: חשבתי… חשבתי…

ישראל: אל תגמגם! הנה אגיד לך, מה חשבת: “אם אין שכל יש מזל!” (צוחק) כך חשבת?

מרדכי: לא… לא בדיוק כך.

ישראל: אבל תבין, בן־אדם! זוהי אסטרטגיה, אסטרטגיה פשוטה למדי, ניצול פני הקרקע, רציתי לומר, פני השטח.

מרדכי: אבל כיצד?

ישראל: השטח היה גדור: זאת אומרת, הים לא היה חלק. חושך. גלי חוף. ומלבד זאת, מכיר אני את החופים הללו: בלילה על רקע הסלעים, קשה מאוד להרגיש בנו, וכמעט אין להכיר בינינו לבין ספינת־דיג גדולה. גם כלבי־המשטרה אין אוזנם קשובה: סוף־סוף, אנחנו ה“סופתח”, הראשונים אחרי הפסקה ממושכת מאוד.

מרדכי: בנתי. חוק ההפתעה. לא חיכו, והנה באנו.

ישראל: אתה מדבר כממכף מוסמך.

מרדכי: כמוני כמוך. בוגר שנת 43.

ישראל: חשוב מאוד. אבל, שמע, אחא: על אף כל האסטרטגיה הגבוהה, אין לסמוך לא על חוקים ולא על נסים – לגמור חיש־מהר ככל האפשר – ולהסתלק.

מרדכי: מה אמרת? להסתלק?

ישראל: הצץ, הנה! החוף מראה סימני־חיים.

מרדכי: כן. סימני־חיים. הסימן המוסכם. מדורה קטנה.

ישראל: זהו. אצלך הכול מוכן?

מרדכי: כמדומני.

ישראל: כמדומני… כמדומני… מלה זו אינה מובנת לי.

מרדכי: מוכן. הכול בהחלט מוכן.

ישראל: הסירה?

מרדכי: כן.

ישראל: הסולמות והחבלים?

מרדכי: כן.

ישראל: נו, והאינוונטאר החי?

מרדכי: מה?

ישראל: החבריה… מסודרים?

מרדכי: כן, כמובן. עשיריות, עשיריות. לכל עשיריה קבוע התור מראש. לכל עשיריה אחראי וסגן. הסגן יורד ראשון, והאחראי אחרון.

ישראל: ומי ראשונים בתור?

מרדכי: שמונה נשים ושני חולים, – זה בעל הרגל וזה בעל ההתקפות.

ישראל: מסכים. זה בסדר.

מרדכי: זה, בעל ההתקפות, דרושה לו זריקה, ואצלנו האמפולות אזלו.

ישראל: תזכיר לי דבר זה כאשר ידפוק הקשר. והחבילות?

מרדכי: כרגיל, אין רוצים להפרד מהן.

ישראל: לעזאזל! תמיד העסקים האלה. אין דבר. יגיעו החותרים, ויעשו סדר. מרדכי! להתקשר עם החוף.

מרדכי: יש. להתקשר עם החוף.

ישראל: מסור להלל שיאותת בכיוון המדורה. הגענו. רגע: מחוק את “הגענו”. שיתחיל כך: עוגנים כמאתיים וחמישים מטרים מן החוף דרום־דרום־מערב מן המדורה. 93 מעפילים, – בתוכם 31 נשים ושני חולים. מסור.

מרדכי (בשפופרת): הלל! לאותת בכיוון המדורה. אין אתה רואה כל מדורה? לא? עבור לירכתיים. אבל חכה. קודם קבל. תאמין לי: יש. יש. מדורה ממש. שנינו ראינו. גם ישראל ראה. הוא עצמו. כן, טוב. קבל: הגענו. לא. מחוק את “הגענו”. ברור שהגענו. לוּ לא הגענו, לא היינו מאותתים. לא לפטפט! אבל הייתי מוכרח למחוק. ישראליק אמר למחוק. קבל: עוגנים כמאתיים חמישים מטר דרום־דרום־מערב מהמדורה. ככה? גם אתה רואה את המדורה? מזל טוב! – אני וישראליק, לא די לך, מוכרח אתה לראות בעיניך ממש. נו, נו לא לפטפט. ככה. למסור את המברק. הנה הוא לפניך: עוגנים כמאתיים וחמישים מטר דרום… זה כבר אמרתי, אין דבר. אני חוזר למען הרציפות. עוגנים כמאתיים וחמישים מטר דרום־דרום־מערב מן המדורה. אתנו 93 מעפילים, ביניהם 31 נשים ושני חולים. לא הספקת לרשום? מה לא הספקת? אינך זוכר? חזור מלה במלה. ככה. ככה. ככה. אתה זוכר יפה מאוד. נכון לגמרי. צ, צ, צ. יזה קונץ לזכור: הנה זה חודש שני שלפניך ים ו־93 מעפילים, 31 נשים, ואותם שני החולים, חולים כל הזמן. טוב, טוב. נכון בתכלית הנכונות, ואל תאבד זמן יקר, מסור.

ישראל (שעמד כל הזמן וגבו אל מרדכי)

מוטקה, בחור, אתה משער בנפשך, מה נעשה שם אצלם בחוף? בטוח אני, שכל זאבי־הים שלנו, וכל כלבי־הים וסוסי־היאור, עיניהם זולגות משהו כזה… מלוח. אני יודע: החוף כאילו שוקט לגמרי, ובחושך ובדממה תנועה חרישית וזריזה: החותרים ירדו לסירות, קבוצות המים כבר ירדו לים – במרחק־מה מחלקה עומדת דרוכה, או אפילו שתי מחלקות פלמ"ח חמושות.

מרדכי: מה משמע חמושות?

ישראל: כן, כן, חמושות. הגנה בנשק על עולים. כן, בנשק. הזמנים נשתנו לעזאזל, אפילו נדמה לי שאני מתרגש, רעד עובר בגופי. פתאום נזכרתי פסוק אחד…

מרדכי: איזה פסוק?…

ישראל: שכחתי איזה ספר, ומי המחבר…

מרדכי: אם כן, מה אתה זוכר?

ישראל: זוכר אני, שהסופר ביקש לתאר איזה עלם שהיה מחוויר לשמע פסוק נאה.

מרדכי: מה זה שייך לעניין? מה לנו, ברגע זה, ולפסוקים נאים?

ישראל: האָניוֹנת הזאת. הלילה. החוף. הים. החבריה. זה הוא פסוק נאה, נאה מאוד, בספר הגדול, הגדול מאוד, של ההיסטוריה שלנו. עוד תבואנה אניות. יגיעו מעפילים. זה יהיה לא פסוק, זה יהיה דף, פרק, – אולי רומאן שלם! (הפסקה)

מרדכי: כן, כן. אניות תבואנה.

ישראל: רציתי להביע משהו, אך כרגיל נתחרבנתי. נחזור לעניינים. סקרן אני לדעת, כמה סירות הכין החוף. במספר הסירות תלוייה מהירות ההורדה.

מרדכי: מה יש למהר? עוד הלילה לפנינו. והוא ארוך, ארוך מאוד.

ישראל: ברנש, האינך מבין שעד אור הבוקר עלינו להיות הרחק מכאן?

מרדכי: אתה מתכוון להחזיר את האניה? בדעתך לחזור?

ישראל: הפעם, שלא רגיל, בנת. הגענו בסדר ובהקדם, ואני מקווה שגם נחזור בסדר ובהקדם.

מרדכי: זה לא היה בתוכנית.

ישראל: תוכנית? היא קיימת בשביל שאפשר יהיה לשנותה, החדשה זה עתה נולדה: מכיוון שהגענו בשעה מוקדמת, ומכיוון שלא נתפסנו, ומכיוון שנשארו באירופה המחורבנת כשמונה מאות אלף, או מיליון יהודים שצריכים להפליג…

מרדכי: ואת כולם מתכונן אתה להעלות בשבר־כלי זה?

ישראל: לא את כולם, אך כמה שנוכל, כמה שנוכל…

מרדכי: ואני הייתי בטוח, שגמרנו “ג’וב” ונרד לחוף.

ישראל: הג’וב שלנו, בחור, לא במהרה ייגמר. אולי מישהו מאתנו ייגמר לפני שהג’וב ייגמר.

מרדכי: ישראליק, ולך אין כל רצון, כל ענין לרדת?…

ישראל: רצוני ועניני הם רצוני ועניני, ואל תתחוב את אפך…

מרדכי: ולי מחכים בבית. טראקטור וגם בחורה.

ישראל: אך לג’וב יש גם צד שני. כולו התנדבות ואין אונס. אם אינך רוצה, או אינך יכול, או אפילו מהסס, תרד עם היורדים…

מרדכי: ואתה?

ישראל: המדובר הוא בך ולא בי.

ישראל: אם את ההחלטה מניח אתה בידי אחר, למה תשתפך על צווארי בספקות שלך. ודאי יעלה נחום, והוא יחליט. הרי אתה יודע! אני מגוייס, ולא אני מחליט.

מרדכי: אבל נחום אינו יודע פרטים עלי.

ישראל: את הפרטים אמסור אני. אינני נחום, ואין תועלת בשיחה זאת. ודי. שאל את הלל: מה עונה החוף?

מרדכי (לשפופרת): הלל. (אחרי רגע) הוא מקבל.

ישראל: אל תפריע את מלאכת־הקודש. שימסור תוך כדי קבלה.

מרדכי (לשפופרת): הלל. מסור מה שקיבלת. אני שומע. זהו. מה? ברוכים הבאים. (לישראל) מוסרים: ברוכים הבאים.

ישראל: טוב, טוב. טוב מאוד. יודעים שברוכים. וודאי שברוכים. הלאה, הלאה. מוותר על הברכות.

מרדכי: בחוף נמצאת רבקה שלך. אשתך החמודה.

ישראל: ככה מסרו: “רבקה שלך… אשתך החמודה?”

מרדכי: לא, זה אני הוספתי.

ישראל: תודה רבה. להבא אל תוסיף. מה מוסרים לענין?

מרדכי: הוא מקבל: זה לא טלפון. הוא גם מקבל וגם מפענח.

ישראל: טוב שהסברת לי. תודה רבה. יכולתי לחשוב כי יש שם טלפון. המשך, המשך. על רבקה כבר שמעתי. הלאה!

מרדכי: בסירה הראשונה יגיע נחום.

ישראל: בראַבו עליהו! כמה סירות?

מרדכי: חכה. עדיין מפענחים. זה מתקדם לאט. ככה. שלוש. כן. שלוש סירות.

ישראל: זהו.

מרדכי: הקשר דופק. אני מזכיר לך את ענין הזריקה.

ישראל: הזריקה?

מרדכי: כן. לבעל ההתקפות. אצלנו אזלו.

ישראל: זריקת מורפיום! מסור להלל שיודיע: שתעלה חובשת עם מזרקה ומורפיום.

מרדכי: אולי להודיע שתעלה רבקה, – הרי היא החובשת.

ישראל: מסור כמו שאמרתי לך, שתעלה חובשת – לשם זריקה – ולא איכפת לי שמה.

מרדכי: ולך לא איכפת…

ישראל: מה איכפת לי ומה לא איכפת – אין זה שייך לענין, על כל פנים אין זה ענינך.

מרדכי (לשפופרת): הלל… מסור שתעלה חובשת. אתה שומע? חובשת עם מורפיום ומַזרק. מה זה מזרק? שפּריץ בלע"ז. קיבלת? טוב. מסור.

ישראל: שלוש סירות. כל אחת לעשרה אנשים בערך. שלוש “נַגלות”. זהו. זה יימשך ארבעים רגע, ולא יותר משעה. נניח שזה יימשך שעה. (מביט על השעון). עכשיו עשרים לפני אחת־עשרה – רבע שעה קודם לחצות נוכל להפליג. ככה. נקודה. ועד אור הבוקר נהיה רחוקים שלושים קשרים מן החוף – מחוף… איך קוראים לו? מחוף־המבטחים. הפעם נתחמק. מוטקה, מסור להלל: להוריד את סולמות החבלים. אני מקווה, שרבקה תעלה גם בלאו־הכי. הרי היא חובשת. וחוץ מזה…

מרדכי: ואתה נזפת בי…

ישראל: אני? אני נזפתי?

מרדכי (לשפופרת): הלל, תודיע שיורידו את סולמות החבל. למי להודיע? למשטרה הבריטית. לא, ברצינות. תודיע לראשי הקבוצות. בנת? בסדר. (לישראל) מסרתי.

ישראל: ועכשיו, אחרי שימסור, תודיע להלל להפסיק את הקבלה. עלולים להרגיש בנו.

מרדכי (לשפופרת): ולהפסיק את הקשר. די שיחקת במכשיר. כן, לחלוטין. עלולים להרגיש בנו. ומלבד זאת, עוד מעט יגיע הקשר החי. (הפסקה קצרה).

ישראל: אתה שומע, מרדכי?

מרדכי: שומע? מה?

ישראל: איך להגיד זאת בעברית חגיגית? כן, “מַשק כנפי המשוטים”… שוב נתחרבנתי. כל פעם שאני פותח בליריקה, סופי חרבון גמור. אך מה יש כאן לדבר: הסירות באות, החבריה מתקרבת.

מרדכי: שומע, שומע. בהחלט והיטב.

ישראל: מתקרבים. הנה. השומע אתה? הם על־ידנו. הנה, הם עולים. (זמן־מה דומיה, אחרי כן מתפרצת החובשת אסתר, ואחריה נכנס בנחת נחום).

אסתר: סרוליק, מוטקה, שלום. שלום – ישראליק, אתה עצום ואין כמוך. באמת, חברה, טוב שבאתם.

(אותה שעה ניגש נחום אל מרדכי ומחבקו, – אחר כך לוחץ את ידו של ישראל ומתנשק עמו).

אסתר: הבחורים מתנשקים!

מרדכי: גם את רוצה…

אסתר: בפעם אחרת. באוניונת הזאת הגעתם. באמת. סרוליק. אתה עצום, כביר וגם נחמד – נחמדון שכזה…

ישראל: כמו גריטה גארבו או רודז' ז’ינז’ר?

אסתר: את השם מבלבל אתה כדי להרגיזני. בכוונה. לא יותר מגרטה גארבו, יותר מרודז’רס – אולי. בחסד כמו ולנטין.

ישראל: (לנחום) לשם מה סוחב אתה את “יונתי תמתי” זו?

אסתר: הנח. כבר הנני לא יונתך ולא תמתך – אלא יונתו של…

ישראל: הספקת הרבה בזמן קצר. יונתו של מי את?…

אסתר: הסוד ידוע בכל רחבי ארצנו. יונתו של יונתן..

מרדכי: בראבו! זוג מן השמיים…

אסתר: טוב לנו גם עלי אדמות. אבל די! היכן החולה? הבאתי מזרק.

ישראל: ככה? את מופיעה כאן כ“פריילין דוקטור”? זה ענין אחר לגמרי. מרדכי, צא בבקשה והראה לה.

נחום: שלום, שלום ישראל. איך היתה הנסיעה?

ישראל: (ניגש לתרמילו ומוציא מחברת) לדיבורים אין זמן. הנה הדו"ח.

נחום: (משפשף את ידיו) זה בסדר. בכל זאת החינוך מועיל. זה לפי רוחי.

ישראל: ומה נשמע בארץ? ועוד רציתי לשאול אותך.

נחום:

לדאבוני, איני יכול להוציא כמוך מחברת ולמסור לך על הנעשה בארץ. זה קצת מסובך. אגב, בחוף מחכה לך רבקה.

ישראל: כן. רבקה מחכה לי. אך נגמור קודם ענין אחד, אחרי כן נדבר ביתר שקט. אני חושב שהאניה יכולה לחזור. יש זמן.

נחום: גם אני עשיתי את חישוב הזמן. אך מה דעתך על המשחיתה הזאת?

ישראל: כעת הננו על רקע הסלעים. וכאשר תתרחק המנוולת, נוכל להרים עוגן.

נחום: הבאתי דבר זה בחשבון…

ישראל: זאת־אומרת, שעלי…

נחום: האניה צריכה לחזור, ואם היא חוזרת…

ישראל: אם כן, זוהי החלטתך?…

נחום: כבר החלטת לפני. אך אם נחוץ לך אישור, – הרי הוא נתון לך.

ישראל: אם כן, את הביזנס גמרנו. ובלי דיבורים מיותרים. אגב, יש לי דלק די ויותר.

נחום: אתה “זלמי”, ישראליק.

ישראל: נו, וכמה חלומות יש לגנוז.

נחום: אבל אם אתה…

ישראל: את הביזנס גמרנו. ואחרי שגמרנו, אשאל אותך משהו פרטי בהחלט.

נחום: פרטי?

ישראל: מדוע לא עלתה רבקה? אמרת לי היא נמצאת בחוף, והיא חובשת.

נחום: הייתי מעלה אותה. חובשת, או לא חובשת. אבל, ברנש, כמה זמן לא קיבלת מכתבים מהבית?

ישראל: קיבלתי מכתב אחד שבועיים אחרי שיצאתי, וזה החודש השישי שלא הגיע אלי שום מכתב. נדדתי ממקום למקום. והמכתבים לא הדביקוני. בינינו לבין עצמנו, לא ידעתי שקשה כל כך להיות מנותק…

נחום: אך, ברנש, אני מתחיל לחשוב שאינך יודע, כי עוד מעט…

ישראל: מה עוד מעט?.. דבר… דבר…

נחום: שעוד מעט תהיה אב בישראל…

ישראל: אני? אב? זאת היא הפתעה…

נחום: עכשיו תבין, – למה לא העזתי להושיב אותה בסירה בים סוער כזה.

ישראל: וטוב עשית. מאַלעש. ארד ואחבקה –

(מחבק את נחום ולוחצו עד שחונקו כמעט)

נחום: פפו, פפו. נשארתי בלי נשימה, – אל תעיז, באמת, לחבק ככה את רבקה שלך.

ישראל: עוד יותר! ארד, אחבק ואחזור. כן, אחזור… אחרי מה שסיפרת, זה קצת יותר קשה.

נחום: ואולי…

ישראל: (צוחק) ואולי תדבר אלי בלי אולי… ובכן, אציץ בפני רבקה, אחבקנה – וזה יוסיף לי דלק בנפש לעוד חדשיים־שלושה, – אחרי כן אחזור ואמצא לי בחור מוכן…

נחום: או בחורונת…

ישראל: או בחורונת נחמדה.

נחום: (צוחק) וזה היינו הך?

ישראל: נו – אגיד לך?… כשהן גדולות, הרי הן חשובות לנו עד מאוד…

נחום: אגב, איך התנהג הקברניט?

ישראל: בסדר גמור. קצת פקפק, אבל…

נחום: הסברת לו, אני מבין.

ישראל: כן, הסברתי בנימוס. (מתכופף ומוציא מן התרמיל כלי־גילוח, מחפש ומוצא ראי קטן ומסתכל בו).

נחום: מה אתה מחפש שם בראי?

ישראל: רוצה אני לראות את־זה… שהנו כמעט אבא. בחור חשוב, בחור חשוב מאוד, כמעט אב־למשפחה, – נדמה לי, שלפי מצבי החדש ראוי לי אפילו לגדל שפמון שכזה, וזקנקן. כן, אפילו זקנקן!

נחום: לגדל זקנקן יכול אתה גם בלאו הכי, הרי ימאי ותיק אתה.

(אור זרקור מתפרץ לתא)

ישראל: “הידידים”, תפח רוחם! המשחיתה עודנה בסביבה. הצי המהולל.

נחום: יגלו?

ישראל: מסופקני. רקע הסלעים. וגלי החוף (לשפופרת) הלל, הלל. כן, כן. את הזרקור אי־אפשר שלא לראות. אל תשאל שאלות. מסור את פקודתי: “על הסירות להילחץ אל האניה. לנצל את הרגעים שהאור מתרחק ולעבור אל הצד הבלתי מואר”. קיבלת? כן. חזור. כן. המקשר על ידך? על ידך. מסרת? ככה. (לנחום) עליך למהר ולרדת.

נחום: ומדוע לא אשאר עמך עד סוף העבודה?…

(מתפרץ מרדכי)

מרדכי: (אינו יודע אל מי לפנות) נחום, ישראל, צרות עם הקברניט…

ישראל: דבר…

מרדכי: שיכור כלוט…

ישראל: נו, שיכור, זה רגיל.

נחום: קברניט ושיכור?

ישראל: משלמים לו יותר מדי…

נחום: האין זה סנדרו שלנו? לא עם סנדרו באתם?

ישראל: סנדרו חלה ברגע ההפלגה. זה אחד שיכור מלוכלך ואתו הכנופיא שלו – שלושה־ארבעה טיפוסים. מה אתה מתרגש? שיכור, אך אין בזה חידוש, ולא אסון.

מרדכי: לא בזה הוא האסון: הוא נבהל מהמשחיתה. הוא אומר, שהאנגלים יפתחו עלינו אש.

ישראל: ומה בכך, אם נבהל? יחליף את המכנסים, וחלס…

מרדכי: הוא הולך להדליק את האורות באניה. הוא רוצה להתגלות ולהסגיר את עצמו. לפי שעה הלל מעכב בעדו, אך כשיתפרץ ויגיד למלחיו…

ישראל: “זה ענין אחר, בחור, – היא אמרה”… (יוצא בחפזון).

נחום: גם אני אלך…

מרדכי: בחושך, באניה הזאת, לא תמצא את ידיך ורגליך.

נחום: צדקת. (אחרי הפסקה שומעים קול בשפופרת): נחום…

(נחום אינו יודע מי קורא לו)

מרדכי (ניגש אל השפופרת): זה הלל? אני שומע. מה? ישראל מצווה על נחום לרדת? נחום…

נחום: שמעתי.

מרדכי: פקודותיו של ישראל מחייבות גם אותך?

נחום: כאן הוא הבוס…

מרדכי: רציתי לשאלך דבר־מה…

נחום: כעת אין פנאי. הרי שמעת, שעלי לרדת (נכנס ישראל).

ישראל: נחום! אתה עדיין אתנו! הנַגלה השניה הלכה ושלישית לא תבוא, – אנו ממהרים. נוריד את סירת־ההצלה.

נחום: ואיך תסעו? איך תחזרו בלעדיה?

ישראל: השד לא יקח אותנו.

נחום: ומי יחתור? מי יביא את הסירה לחוף?

ישראל: אתה ומרדכי.

נחום: מרדכי יורד?

מרדכי: אני מוכן להישאר. אני מוכן לחזור.

ישראל: (לנחום) יש לי תחליף בשבילו במארסיל, – ובחזרה אסתדר עם הלל.

מרדכי: והקברניט. מה יהיה על הקברניט?

ישראל: ספג מכה הגונה בסנטרו. נוק אאוט. ברגע זה עדיין אינו יודע בדיוק מה אתו.

מרדכי: הרי הוא ענק.

ישראל: חוק־ההפתעה. מרדכי, חוק־ההפתעה. גם אני גמרתי קורס של ממכפים וגם קורס של מוסה גמרתי. ומלבד הכל, שיכור היה.

נחום: והיכן הוא עכשיו?

ישראל: סגור בתאו. מלחיו לא ידעו מאומה עד שיתעורר. ואז נהיה הרחק בים. כשנתרחק נוריד את הגנב מעל החבל.

נחום: ואתה? הרי אתה רוצה לראות את רבקה!

ישראל: נחום, ידיד, תסביר לה. איני יכול אחרת. איני יכול לעכב אניה. אולי יתעורר הקברניט ויתחיל לרעוש. אולי המלחים… אין לי רשות לעכב אניה ולסכן חיי אנשים… ואני אחזור… אני תמיד חוזר… אחזור לראות את הבן המוכן…

נחום: או הבת המוכנה…

ישראל: אחזור ואראה את הילד ואחבק את רבקה שלי.

נחום: אמסור. אסביר. כמיטב יכולתי…

ישראל: כמיטב יכולתך. והיא תבין. הרי היא פלמ"חאית.

נחום: אבל גם פלמ"חיות…

ישראל: היא תבין, נו. באסטה. סירת־הצלה מחכה לכם. חת־שתיים, להסתלק…

נחום: נו, שלום לך (ניגש ומושיט לו יד) אתה…

(מרדכי מעמיס על עצמו תרמיל כבד. ניגש ולוחץ ידו של ישראל ושתיקה).

ישראל: נו, עוד רגע, אעכב אותם עוד דקות־מספר (ניגש לתרמילו ומוציא מתוכו בקבוק קוניאק) נלגום טיפה. כוסות – יוק. אין. נחום! (נחום לוגם). לגימה כדת. מרדכי, גמע! (מרדכי גומע) (ולעצמו) ישראל! (לוגם לגימה גסה).

נחום: לאניות שבדרך!

מרדכי: שלום לך, ישראל, שלום לך…

ישראל: לכו בשלום (נחום ומרדכי יוצאים – ישראל מדבר אל נפשו בקול רם כמו שדיבר אל חבריו) ישראליק, יקירי, לגום עוד לגימה (לוגם). לחיי מי? לאניות שבדרך? כן. לאניות שבדרך… ועוד? ועוד למי? כן. לילדים, לילדים שבדרך? וגם לרבקה! ובכלל, ובכלל לאהבה… לאהבה של ימאי פלמחאי, לנערה פלמחאית! (רגע דומיה. ניגש לשפופרת. בקול רגיל): הלל! אתה שומע? כן, שומע. סירת ההצלה הורדה? האנשים ירדו? ירדו? כן? כולם? בדקת? ככה. כולם ירדו בסדר? בסדר. הלל – קבל את פקודתי: להרים את העוגן. להרים את העוגן.

מסך

המשתתפים

לוחמים:

ניקולאי (המפקד)

שרה

יוסף

יהודה

משהל’ה

לאה – אחותה של שרה

המשטרה היהודית:

ליזרסון (ראש המשטרה)

גרינר (סגנו)

שוטרים יהודים

יהודי הגיטו:

הסבל האדמוני

הפרוון

האם

המורה

הרופא

לוחמים אלמונים

מערכה א'

חדר קטן ודל באחד הגיטאות שבליטא. כמעט ואין בו רהיטים כלל. בעלות המסך, עוסקת שרה בבישול בפינת־החדר. בפינה אחרת יושבת לאה, מעוטפת בשמיכה ישנה.

שרה: לאה, לאה’לה, הביטי נא, האם הבחורים הולכים כבר?

לאה: (קמה באי־רצון וניגשת לחלון) עדיין לא, שרה. אין רואים איש.

שרה: כבר השעה מאוחרת. עוד מעט ויגיעו. רוצה הייתי שיהיו תפוחי־האדמה מוכנים, כשיגיעו החבריה. הם חוזרים מן העבודה עייפים עד מוות ורעבים כזאבים. ואת? אכלת משהו?

לאה: הניחי לי. אינני רעבה.

שרה: אבל, לאה יקירה…

לאה: הניחי לי. אין אני חשה רעב. ונחדל מן הדיבורים על אכילה. זה נמאס. פעמים נדמה לך, כי בעיני אנשי הגיטו שלנו, נצטמק העולם ונהפך לבולבוס קטן; לגרגיר אפונה שאפשר ללעסו.

שרה: למה את נרגזת, לאה? מה הפלא, שהרעב חולם על אכילה? זה טבעי. והרעב מציק, מציק מאד. וכי אין עיניך רואות?

לאה: איני נרגזת. אדרבא, אני שקטה מאוד. עיני פקוחות לרווחה. עיני רואות את העולם הזה בכל כיעורו.

שרה: שמעתי, כבר שמעתי זאת מפיך, אך לא כל העולם הוא כזה שאת רואה אותו.

לאה: ואת אומרת, כי אי־שם הרחק יש גם עולם אחר? יש מציאות אחרת?

שרה: וכי אפשר לחיות בלי מציאות כל שהיא?

לאה: אל תנסי בפעם המאה לשכנעני. אל תנסי להחזירני למוטב. יש לי דרך משלי ובה אני הולכת. יש לי פתרון משלי.

שרה: ומהו הפתרון? אולי, חס־ושלום…

לאה: לא, שרה, לא, פקחונת שלי. אל דאגה לחיי. אין בכיסי לא ציאן־קאלי ולא שום רעל אחר.

שרה: ובכן על מה בכל זאת את מדברת? שוב חולמת בהקיץ?

לאה: כן. כן שוב חולמת בהקיץ – מרצוני שלי, ואני כמו נרדמת וחולמת, חולמת, חולמת. עלי אפשר לומר שאני חולמת בתאבון, בתאוותנות.

שרה: אני שומעת דבר זה פעם בפעם, ואף על פי כן אין הוא מתחוור לי ביותר, לאה. אולי נפסיק שיחה זאת, אולי תאכלי משהו…

(הדלת נפתחת, ומופיע ראש פרוע ומלוכלך, פרצוף של נער כבן 17–16. לחדר מתפרץ משה’לה).

משה’לה: האם אני בביתו… האם אני בבית מספר 21?

שרה: וכשאדם נכנס לחדר זה אינו דין שיאמר שלום? מי אתה?

משה’לה: שלום, שלום ואפילו שלום־עליכם; מי אני? קודם תגידו לי, מי אתן?

שרה: משונה מאוד: באת לביתנו, ושואל מי אנחנו? וכי הזמינו אותך? הרי התפרצת.

משה’לה: לא אתן הזמנתן אותי, הזמין אותי… אך קודם כל ענו לי, אולי נתבלבלתי?…

שרה: על כל פנים, אתה נראה מבולבל למדי.

משה’לה: אך מובטחני שאני מכיר כל פינה בגיטו הזה.

שרה: התפרצת, ואינך מסביר, מה הביאך לכאן.

משה’לה: אני בטוח, שזהו בית מספר 21.

שרה: מישהו שלח אותך במיוחד לבית 21? ואם שלח, מי שלח? ולמה שלח?

משה’לה: לא שלחו אותי, הזמינו אותי…

לאה: ככה זה, שרה. אבא הזמין אותו.

שרה: הוא איננו. זה שהזמין אותך, איננו.

משה’לה: אבל היכן הוא?

שרה: מתי הזמין אותך? וכיצד? וסוף סוף, מי אתה?

משה’לה: לא אסתיר, – דוקא נקודה זו אינה בגדר סוד.

שרה: ומה כאן בגדר סוד?

משה’לה: אני הוא משה’לה, משה’לה קטינא, משה’לה השמנמון.

לאה: השומן אמנם ירד, אך הכינוי נשאר.

שרה: אך את מי אתה מחפש כאן?

משה’לה: יש לי משהו.

שרה: איזה משהו? למה אתה מדבר בשפת־חידות?

משה’לה: וכי מה את משערת בנפשך: עומדות לפני שתי בחורות, שאיני מכיר אותן ואיני יודע פשוט מי הן ומה טיבן…

לאה: מי הזמין אותך?

משה’לה: מי? מובן מי! המורה רובינשטיין.

שרה: אתה נראה לי מחוצף למדי, בחור. אבל…

לאה: אבל אבא הזמין אותו. הרי…

משה’לה: אני מוכרח לראות את המורה.

שרה: אתה מוכרח, אבל זה אי אפשר.

משה’לה: עכשיו את מדברת בשפת חידות. דבר אחד ברור לי, שאתן בנותיו של המורה, ושאין אני יכול לסחוב את החבילה הלוך וחזור, גם זה ברור לי, – ונדמה לי שאין לי ברירה, אלא…

שרה: יש לך ברירה להסתלק תיכף ומיד כלעומת שבאת.

לאה: והרי אבא שלנו…

משה’לה: אין לי ברירה. מה שהבאתי, בפקודת המורה הבאתי. ועל צד האמת, הוא גם אמר: אם לא תמצאני בבית, תמסור למישהו מבני־משפחתי, ועל אחת מכן גם שמעתי משהו. ובכן החלטתי (פותח את החבילה, שהחזיק כל הזמן בידו, ומוציא ממנה אקדח, שני רמוני יד, משהו בצורת לבנה ועוד דברים קטנים).

שרה: רימונים! רימוני־יד…

משה’לה: זוהי תשורתי לארגון הלוחמים, ממני ומחברי.

שרה: (פורשת מטפחת על הכלים) למה הבאת את כל אלה דוקא אלינו?

לאה: הרי הוא אמר…

משה’לה: ולהיכן אביא? המורה פקד עלי.

שרה: שוב אתה מדבר על אבא… הרי הוא איננו…

משה’לה: אבל הוא אמר, אם לא תמצאני בבית…

שרה: כבר שמעתי, אבל כלים כאלה… הרי אין אנחנו מכירים אותך…

משה’לה: אין דבר. אין פחד! בין כך ובין כך אין סודות מפנינו.

לאה: מפני מי אין סודות? מי אתם?

משה’לה: אנחנו יודעים את הכל. אפילו את השיר (מזמזם את שיר הפארטיזאנים) אפילו את הסיסמה (ניגש אל שרה ולוחש לה). ככה זה. מפנינו לא יוסתר דבר.

שרה: מי אתה? ובשם מי אתה מדבר?

משה’לה: בשם אירגון הלוחמים הצעירים. ארגון “נקמה”. ואני ראש הארגון. המפקד!

לאה: וממי מורכב ארגון הלוחמים הצעירים?

משה’לה: הננו ארבעה. מלבדי – עוד שני ילדים וילדה אחת. והיא זריזה כמו ילד. שד־משחת. כולם צעירים ממני 4–5 שנים.

שרה: ארגון כביר!

משה’לה: את לועגת? אין דבר! בארבעה אפשר לעשות גדולות ונצורות. יש ארבעה שהם יותר ממאה. יותר מגדוד חיילים.

לאה: וכיצד אתם מגלים סודות?

שרה: מנין לכם הכלים הללו?

משה’לה: על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. כיצד אנו מגלים את הסודות? הרי חברי הארגון ילדים הם. לא אנשים, אלא סתם פעוטות. בעיני המבוגרים – אין ואפס. וכמובן, מאתנו לא נזהרים, לא מסתירים, הרי אין אנו מבינים כלום, ואנחנו מתחכמים, – וכשאוחזים בקצה הזנב, מושכים ומושכים, מושכים ומושכים, עד שכל החתול בידינו. לכל חור אנו חודרים, לכל סדק. אם רוצים בנו ואם לא רוצים.

לאה: אבל אחותי שאלה על הכלים, מניין הם לכם?

משה’לה: האין אתן שואלות יותר מדי?

שרה: הרי את הכלים הבאת אלינו בעצמך.

משה’לה: אין דבר, זה רק בצחוק. יודע אני לפני מי אני עומד. אני יודע את הסודות שלכם ומותר לכם לדעת את הסודות שלנו. (בלחש) יש לנו מנהרה!

שרה ולאה: מנהרה? איפה?

משה’לה: איפה? לא אוכל לספר, בשום אופן! נשבענו שבועה קדושה, חמורה וחגיגית. ובכן, מהמנהרה שלנו אפשר לעבור לצד השני, וישר למחסנים. אנו יכולים להשיג מכל טוב. (בלחש) אולי את רוצה אריגים? או אפילו שקיק של סוכר?

שרה: רואה אני שאתה זריז יותר מדי.

משה’לה: יהודי… ובימינו… מוכרחים…

שרה: אצא ואכין מקום למנחתך. (יוצאת).

משה’לה: (אחרי הפסקה) ואת אינך משתתפת בכל הדברים?

לאה: אני? אני צועדת לי בשביל משלי…

משה’לה: לא אשאל, איפה הוא השביל, מהו, אבל הקשיבי, את… כן…

לאה: שמי לאה, פעם קראו לי לאה’לה, לאה’לה…

משה’לה: ובכן, הקשיבי, העלמה לאה.

לאה: (חוזרת ברצינות) “העלמה לאה”, “העלמה לאה”, כך עדיין לא קראוני.

משה’לה: לעניין המציתים שהבאתי…

לאה: מציתים? וכי מה יש להצית?

משה’לה: כנראה, שבדברים הללו אין את…

לאה: אמרתי, כי אין לי צורך במציתים…

משה’לה: אך הואילי למסור למחסנאי, – אני גם יודע את שמו…

לאה: אתה יודע את שמו?

משה’לה: שמו יהודה.

לאה: כן, שמו יהודה.

משה’לה: ובכן, תמסרי לו, ליהודה זה, שהמציתים עדינים מאוד ועלולים להתקלקל, אם יישמרו במקום שאינו יבש לחלוטין…

לאה: כן, מקום יבש לחלוטין. אך בגיטו שלנו אין מקום יבש לחלוטין. או דם בתוך בוץ, או בוץ בתוך דם.

משה’לה: אני מדבר ברצינות…

לאה: גם אני…

(נכנסת שרה, ואחריה יוסף).

יוסף: חברה שרה, העסק הוא ביש.

שרה: איזה עסק?

יוסף: שוב הפעם. אידל מיטן פידל.

שרה: מה אתה אומר?

לאה: יהודה?

יוסף: כן, והענין רציני מאוד.

לאה: דבר, דבר.

יוסף: הוא הולך, הולך ובא.

שרה: ובכן?

יוסף: בזה הרגע הוא הולך וקרב לשער. והוא עמוס.

לאה: בימים האחרונים הוא עמוס תמיד.

יוסף: והוא צולע על רגל שמאל.

שרה: אני מבינה. זה הקנה של המקלע. את גוף המקלע העביר אתמול.

משה’לה: לעזאזל, זוהי גבורה מיותרת. דרך המנהרה שלנו אפשר להעביר אפילו פיל קטן ולהכניס בו לו רק מקלע או חצי מקלע. למה לא התקשרו אתנו?

יוסף: מה ההבדל גוף המקלע או הקנה או כלי אחר. בשער מחפשים, ואין להעביר גרגיר. והורגים, בעד זנב של דג מלוח הורגים.

לאה: מה אתה סח; יוסף?

יוסף: את סיפור־המעשה סיפרתי, אך עצה אין בפי. (מתבונן במשה’לה) בחור, מה אתה עושה פה?

משה’לה: פה, לא כלום, אני הולך. אצא ואראה, מה נעשה שם על יד השער.

שרה: אתה מכיר את הנער?

יוסף: מכיר. לא מזמן היה ילד. הוא גדל, נעשה גם נער. כיום הוא…

לאה: מה יש לעשות? מה בענין יהודה?

שרה: לעכב את בואו אין לנו כל אפשרות. בשעה זו אין לנו כל קשר עם החוץ. אך יש לו מזל ליהודה. לא פעם יצא יבש מן המים.

יוסף: מזל היום, מזל מחר. וביום בהיר אחד…

שרה: וכי מה יועיל לנו, אם נתרגש? (מגישה לשולחן קערה ובה תפוחי אדמה) אולי נאכל משהו? (יוסף ושרה יושבים לשולחן. שניהם מביטים לקרן זוית שבה יושבת לאה) אולי, לאה? (לאה יושבת בעינים עצומות. אחרי כן מדברת כמתוך חלום).

לאה: לא, לא, יומו לא בא.

שרה: על מי את מדברת, אחותי?

לאה: (קמה וממשיכה) אני רואה, אני רואה אותו, הנה הוא, יהודה. אני רואה אותו, הוא הולך וקרב, הולך ובא. כן, כן. הוא הולך וקרב לשער. הוא צולע. אך צעדיו מדודים, שקולים ובטוחים. אני רואה אפילו את הצלקת הכחולה ליד עינו הימנית. אני מכירה גם את בגדיו המלוכלכים. את בגדי־העבודה שלו. אח, כמה הוא עייף! אני מכירה זאת בפניו. פניו שקטים מאוד, הוא הולך וצולע. עיניו כמעט עצומות מעייפות. הנה הוא, אצל השער. מתקרב למשמר. הנה הוא ליד השוטר הליטאי. מה זאת? (פוסעת כמה פסיעות לפניה) מהומה ברחוב. אנשים רצים. השוטר הליטאי פנה הצידה. פנה והלך לו. המשמר רץ, מכים את מישהו, מישהו נפל. והנה הוא. הנה יהודה. הנה הוא, הוא, הוא, הוא עבר את השער, עבר בשלום. (יוסף ושרה מביטים זה בפני זה בתמהון. לאה צונחת על הכסא. נכנס יהודה, עייף, מאובק וצולע).

שרה: אבל איך יהודה? איך עברת? איך הצלחת?

יהודה: (בכובד־פה) אני לא… לא… לא ידעתי. לא ידעתי, איך. כאשר ניגשתי לשער, כן, אמרתי לשער, היתה פתאום מהומה ליד השער. ילדים ידו אבנים זה בזה. הילדים התרוצצו, התגלגלו, אחד נפל לרגלי השוטר הליטאי, ואני בינתיים עברתי. השוטרים הרביצו, הכום מכות רצח. דם נשפך, דם.

יוסף: כנראה, התכשיט הזה וארגונו הפארטיזאני.

יהודה: איזה תכשיט? איזה ארגון?

שרה: בא אלינו נער, משה’לה שמו, והביא כלים.

יהודה: כלים? איזה כלים? היכן הכלים?

שרה: אמסרם לך אחר־כך.

יהודה: הייתי רוצה…

משה’לה: (מתפרץ לחדר. פניו כתומות דם, ועיניו צוהלות) נו, מה תגידו? זה היה עניין! זאת היתה חתיכת־עבודה! כשנכנסתי, היית חשדנית: קונספיראציה! זהירה היית כלפי. זהירות! ומה תגידי כעת?

לאה (ניגשת אליו, נוטלת את ראשו בידיה ונושקת לו על שתי עיניו)

משה’לה: (כובש את בכיו מגודל המבוכה) אבל זה… זה… קצת יותר מדי. זה כבר לא קרה לי מזמן. מיום ש… מיום שאמא… מתה… זה היה לפני חצי שנה כמעט. (הכל שותקים. יוצא יהודה, אחריו – לאה. ואחריהם – יוסף ומשה’לה. זמן־מה נשארת שרה יחידה. אחרי־כן מופיע בפתח ניקולאי: עומד ומסתכל. שרה משגיחה בו).

שרה: אתה? אתה, ניקולאי? מתי הגעת?

ניקולאי: זה עכשיו. זה עכשיו עברתי את השער. את כאן, והיכן לאה?

שרה: שמעת מה עבר על יהודה?

ניקולאי: לא שמעתי, אלא ראיתי. והיכן לאה?

שרה: יצאה עם יהודה.

ניקולאי: ככה… ענין יהודה נמשך, כנראה. רציתי לספר לה, שפגשתי ביער נערה אחת, הדומה לה מאוד, מאוד.

שרה: אולי פגשת גם אחת הדומה לי?

ניקולאי: לך? כל הנערות הפארטיזאניות ביער דומות לך. (ניגש, כאומר לחבק אותה). אח, כמה טוב ביער, כל־כך טוב.

שרה: ומתי נשמע ממך משהו?

ניקולאי: באמת, שרה… באמת נכנסתי להודיע, שתכנסי את החבריה.

שרה: מתי?

ניקולאי: מיד. הודיעי לעצמך, ליהודה וליוסף.

שרה: אולי תנוח מעט ונתכנס מחר?

ניקולאי: השעה דוחקת. יש לי להודיע משהו.

שרה: משהו מדאיג?

ניקולאי: אולי…

שרה: חשבתי, שתספר לי משהו סתם כך, ואולי לי וללאה…

ניקולאי: הייתי עושה זאת, וגם אעשה, כשתהיה השעה כשרה לכך.

שרה: אני הולכת. (מזמזמת) “ס’וועט נאָך קומען אונזער אויסגעבענקטע שעה”…

ניקולאי: (ממשיך) “ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!”…

שרה: אני הולכת (יוצאת).

(ניקולאי נגש אל השולחן. משעין ראשו על ידיו ונרדם. נכנסת לאה, הוא מתעורר)

לאה: העירותי אותך?

ניקולאי: לא, לא, יקירה. סתם ישבתי כך.

לאה: אני הולכת לפינתי לשכב…

ניקולאי: אולי תשבי קצת אתי.

לאה: אני אסתדר בפינתי, ואם תרצה תשב על ידי. (פונה לפינה ושוכבת, ניקולאי יושב על ידה).

לאה: אתה בא מן היער… מיער־ארנים.

ניקולאי: מנין לך זאת? האם ספרו לך?

לאה: אני מרגישה…

ניקולאי: איך? אולי בחוש הריח?

לאה: איני יודעת, אך אני מרגישה בחוש…

ניקולאי: טוב, שלגרמנים אין חושים כאלה.

לאה: למה אתה מדבר על גרמנים?

ניקולאי: ולמה לא אדבר? (שתיקה).

לאה: אני כה אוהבת יער… ירק היער, ריח העצים והעשב.

(נכנסת שרה).

שרה: על מה את מספרת? שוב מן החלומות שלך?

לאה: הוא בא מן היער.

שרה: (לניקולאי) סיפרת לה על היער?

ניקולאי: לא, לא סיפרתי כלום.

שרה: יהודה ויוסף ייכנסו עוד מעט.

ניקולאי: יפה. מיד ניגש לענין.

שרה: (ללאה) וגם הנער משה’לה.

לאה: כן, כן…

שרה: הוא יבוא ללון כאן… מתברר, כי אין לו מקום קבוע. הוא ישכב בפינתך.

לאה: יפה.

(ניקולאי ושרה יוצאים לחלקו השני של החדר).

ניקולאי: מה לה, ללאה?

שרה: מיום שאבא…

ניקולאי: שמעתי, שמעתי, כשרק עברתי את השער (נכנס משה’לה).

משה’לה: (לשרה) אם זה לא נוח, אני יכול להסתלק.

שרה: כשזה יהיה לא נוח, נסלק אותך, – לך לשם. (מראה על הפינה). ושכב לישון.

משה’לה: מסכים. (מתכנס בפינה ומסתדר).

ניקולאי: ומי הוא זה?

שרה: הילד שספרו לך עליו.

ניקולאי: זה חברה’מן, – הגיבור הצעיר.

שרה: בלי לעג: הילד, באמת, עשה גדולות.

ניקולאי: איני לועג, חלילה. לפי מה שסיפרו, הריהו ראוי באמת להתקרא גיבור…

משה’לה: (ללאה) שמעת? הם מדברים עלי, – אומרים שאני גיבור.

לאה: ואתה, מה אתה אומר?

משה’לה: הייתי רוצה לא להיות גיבור…

לאה: אלא מה?

משה’לה: סתם בן־אדם.

לאה: ואני יכולה להיות מה שאני רוצה, – רק לעצום את העיניים.

ניקולאי: (לשרה) מה קרה לאבא? אבל כיצד קרה הדבר?

שרה: באקציה האחרונה של הזקנים.

ניקולאי: היתה אקציה של זקנים? נפגשתי עם כמה חברים, ולא סיפרו לי.

שרה: מי שם לב ל“קטנות” כאלה? כן, קטנות… יומים לאחר שיצאת לדרך היתה אקציה של זקנים. לקחו כמאתים איש ואשה. האקציה נעשתה בסגנון הידוע לך.

ניקולאי: המשטרה היהודית?

שרה: היא־היא. שוטרים יהודים תפסו, חיטטו בכל פינות הגיטו, סחבו, ובמו ידיהם גם אסרו. לוקחים רק זקנים. רק זקנים. והיו כאלה שגם לא הסתירו את שמחתם. אם לוקחים זקנים, הרי סימן טוב לצעירים. היו גם בנים, שלא השתדלו הרבה לנסות ולהציל את אבא ואמא. היה מקרה אחד שנערה איבדה את עצמה לדעת מפני האקציה. ולאה? על לאה נדבר בפעם אחרת. בדרך־כלל, התיאוריה שלגרמנים דרושים כוחות־עבודה, ועל כן יחוסו על העובדים, ביחוד על המצטיינים בעבודה, – התיאוריה הזאת משתרשת במוחות.

ניקולאי: וקובה הוא נביא התיאוריה הזאת? הוא ראש משטרתנו? הוא שניצח על המלאכה?

שרה: כן, הוא ועוזרו המנוול. העוזר הזה, נדמה לי, יש לו גם הנאה בעבודתו.

ניקולאי: טיפוס מוזר הוא קובה ליזרסון זה. בטוח הוא כי מפעל לאומי חשוב הוא עושה. מציל מה שניתן להציל. אידיאליסט בעל מוח הפוך.

שרה: מספרים, כי אחרי שהוציאו את הזקנים מן הגיטו, – והפעם גם הובילום לא הרחק, לתעלת הטאנקים, – אחרי שחיסלו אותם, חזרו השוטרים היהודים באוטו גרמני צבאי, כולם שיכורים, ועברו ברחובות הגיטו, שרו וצווחו בקולי־קולות: “מיר האָבן אייך פריליך געמאַכט”…

ניקולאי: את קובה מכיר אני מילדותי. היה שכני לחצר. שיחקנו יחד. התגלגלנו באשפה, יחד למדנו בתלמוד־תורה ובבית־הספר העממי. אינני מבין. היה נער רגיל, לא מוכשר ביותר, אך חרוץ, אמביציוזי מאוד. לדעתי, טיפוס חיובי למדי.

שרה: ודאי, אין הוא מן הרמאים, המרמים את זולתם, אך כנראה, יודע לרמות את עצמו. אין הוא מעיז לפקוח עיניו ולהביט ישר אל מול הגורל היהודי, אל מול הבלתי נמנע. נו, אומר אתה, כי חרוץ הוא? אולי חרוץ יותר מדי, וגם אמביציוזי יתר על המידה. בידי הגרמנים – בובה ובגיטו – דיקטטור. הוא ואפסו עוד!

ניקולאי: ומה הוא יודע עלינו?

שרה: המעט שהוא יודע הרי זה יותר מדי. והרע הוא, שגם עוזרו המנוול יודע כל מה שבעל־הבית שלו יודע.

ניקולאי: והפועל־יוצא מזה? ההסקנו מסקנות מן העובדות?

שרה: לעת־עתה אין חשש, לא ילשינו. תחילה זלזלו, אחר־כך נבהלו קצת, ועכשיו הרי זה מאוחר מדי. אי־אפשר לבוא עכשיו ולספר לפון־מאנהוף, שבתוך הגיטו ישנו ארגון־לוחמים מפותח ומסונף. אם יספרו, – יתלו קודם כל את המספרים עצמם, או יכום עד שתפח רוחם, כעונש על הזנחה.

ניקולאי: דבריך חשובים לי מאוד. יש איזה ענין, וחוששני שנצטרך לעזרתו של קובה.

שרה: מה הענין?

ניקולאי: על כך נדבר אחרי כן. נו, ומה אומרים עלינו היהודים בינם לבין עצמם?

שרה: על כך יש לי לספר הרבה. כעת לא נספיק. הגיעה שעתך לספר לי, ואני אשמע.

ניקולאי: את הדברים הכלליים, הרשמיים, אמסור כאשר יבואו החבריה. אבל לך רוצה אני להקדים ולומר: מה יש לדבר? שם, ביער, חיים הפארטיזאנים חיים של ממש.

שרה: חיים של ממש? איזה חיים?

ניקולאי: ודאי, אין אלה חיים קלים. לעתים קר, וקר מאוד. ואין בגד ללבוש ואין לחם ללעוס. יש ומתהלכים שנים־שלושה ימים בלי אוכל. אך לא הקור ולא הרעב הם מן הדברים הרעים ביותר ביער. הרע ביותר הוא – החירורגיה. פרימיטיבית עד לזוועה. אך למטבע זו של חיים ביער יש גם צד שני. יש חושך, ויש אור. החשוב הוא, שלוחמים. לוחמים והורגים, הורגים גרמנים. נוקמים. ולפעמים יש שם לפארטיזאנים ערב, שהוא כולו שלהם. לפעמים, בלילה, מדליקים מדורה, יושבים מסביב לה, משוחחים. ולעתים מזדמנים לסעודה משותפת, לוגמים בצוותא, ואפילו שרים. ועוד איך שרים! ראיתי את החבריה גם בריקודים! נדמה היה עוד מעט יעקרו העצים ממקומותיהם ויצטרפו למעגל. וראיתי ביער עוד משהו, שלא פללתי לראות! הרבה נערות!

שרה: אולי תספר על הנערה ההיא.

ניקולאי: על איזו?

שרה: על זו שדומה ללאה.

ניקולאי: באמת דומה, דומה מאוד. אף על פי שרוסיה היא.

שרה: פארטיזאנית?

ניקולאי: כן, אך היחס אליה מיוחד. יחס של דאגה, של אהבה. למורת רוחה, בסתר ממנה, משתדלים הבחורים להוציאה מן הקרבות.

שרה: ככה? יחסנית! ובכן, יפה מאוד.

ניקולאי: וצריכה היית לשמוע את שירתה.

(שתיקה).

שרה: שרה יפה?

ניקולאי: אינה זמרת של אופירה, וקולה אינו חזק ביותר, אך יש בו איזו עריבות מיוחדת.

שרה: כך…

(שתיקה).

שרה: הולך מישהו.

ניקולאי: החבריה, כנראה.

(שרה ניגשת ופותחת את הדלת. נכנס שוטר יהודי).

שוטר: יש לי פתק.

שרה: ממי? למי?

שוטר: מראש־המשטרה. הזמנה.

שרה: למי?

שוטר: הכל מפורש בפתק. ועלי להביא תשובה.

ניקולאי: טוב. שרה, חתמי שקבלת את הפתק.

שוטר: אבל תשובה…

ניקולאי: אין אתה אחראי לתוכן התשובה, – זהו עניננו.

שרה: (מחפשת עפרון, השוטר מושיט לה. חותמת ומוסרת את הפתק לשוטר) זה הכל…

(השוטר יוצא. בלי שירגישו בכך מתגנב משה’לה ויוצא החוצה. הוא משאיר את המטה שאי אפשר להרגיש בהעדרו).

ניקולאי: פעם ראשונה?

שרה: מה ראשונה?

ניקולאי: מכתבי־ידידות אלה מאת מושלי־הגיטו היהודיים?

שרה: בכתב, ראשונה. אמנם, פגישות היו כבר, עם אחדים מאתנו, עם כל אחד לחוד. אך הזמנה חגיגית כל כך ובכתב, ולפי הכתובת “ועד החטיבה הלוחמת”…

ניקולאי: לשעה תשע, אם לא שגיתי?

שרה: לא שגית…

ניקולאי: ובפירוש כתוב שם שישלחו לנו גם ליווי…

שרה: בלי ליווי אין לעבור בלילה. עכ"פ באופן רשמי…

ניקולאי: ובאופן בלתי רשמי?

שרה: בשעת הצורך מתהלכים החברה כל הלילה.

ניקולאי: ואולי, טוב שקבלנו הזמנה…

שרה: מה הטוב שבדבר?

ניקולאי: ממילא היה ברצוני להתראות עם ליזרסון.

(נכנסים יהודה ויוסף).

יהודה: שלום, שלום, ניקולאי.

ניקולאי: (לוחץ את ידו) טוב לראותך, יהודה.

יוסף: ברוך הבא, ברוך הבא בשמי ובשם ארגון הלוחמים.

ניקולאי: דייני בברכה בשמך הפרטי… אני שמח.

יוסף: זה יפה מאוד מצדך, צנוע מאוד וחברי, וזה כבר לא ספרתי לך מעשיה.

ניקולאי: בימי העדרי מפה ודאי צברת לך מלאי חדש של בדיחות נאות?

שרה: הערב תוותר על סיפוריך.

יוסף: לאו דווקא. אין יהודי מוכן לוותר על בדיחה, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו. גם היום מתלוצצים היהודים ברחוב. ואין בכך כל רע.

שרה: לא אמרתי שזה רע. אך לא כדאי לבזבז זמן על דברי הבל.

יוסף: אך זה כבר לא סיפרתי לניקולאי…

ניקולאי: ספר, ספר. (לשרה) אם יתחיל סופו שיגמור.

שרה: יגמור ויתחיל מחדש.

ניקולאי: ואז נפסיק אותו…

יוסף: כבר עיבדת, רואה אני, את הטקטיקה לכל פרטיה…

ניקולאי: זה תפקידי.

יוסף: ובכן, אספר את האחרון־שבאחרונים. היום עבדתי בטעינת רכבת, ושמרו עלינו שני גרמנים. טוראי וגפרייטר. כל הזמן סיפרו בדיחות וצחקו…

שרה: (לניקולאי) השמת לב, שהגרמנים – עיניהם אינן צוחקות לעולם? צוחק האף, צוחק הפה, החזה, הבטן, העיניים נשארות בלי ביטוי.

ניקולאי: אם כן, רוצה אתה להעשירנו באוצרות יפת. מקור חדש מצאת לך…

יוסף: אין דבר, אין דבר. ובכן, שואל האחד את חברו: “מה הדמיון בין שוטר ובין שטר בן מאה מארק?” והלה משיב: “שניהם ירוקים, על שניהם יש מספר, ושניהם אינם מצויים בשעה שהנך נצרך להם ביותר”.

ניקולאי: זה שאל וזה השיב?

יוסף: כן, כפי הנראה, עשו הרבה תרגילים כאלה…

ניקולאי: וזה היה מצחיק?

יוסף: הם צחקו.

שרה: אפשר, אולי, לגשת לענין?

יוסף: אבל, חבריה, את העיקר, שאירע לי היום, לא סיפרתי.

שרה: עוד מעשיה…

יוסף: מילא, כאילו איני מסוגל לספר אלא מעשיות בלבד. ובכן: העבירו היום שבויים רוסים והספקתי לגלגל עמהם שיחה…

שרה: איך זה היה? מה סיפרו?

יוסף: אולי אחר־כך? אחרי שתגמור את העניינים המעשיים.

ניקולאי: אל תשתטה… ספר…

יוסף: הם היו בקרונות־משא, כרגיל, דחוקים וצפופים.

שרה: זה ידוע…

יוסף: אולי יודעת את את הכל, ואין צורך בכל הסיפור?

ניקולאי: המשך…

יוסף: הצלחנו לסדר בשבילם ארגז של שימורים… היה זה בדיוק בשעה שפרקנו קופסאות…

יהודה: זה בסדר, זה בסדר גמור…

יוסף: החמורים הללו, הם שומרים עלינו שלא נוציא משטח תחנת־הרכבת…

ניקולאי: המשך.

יוסף: זרקתי ארגז לתוך אחד הקרונות, והנה הציץ משם פרצוף סימפאטי של בחור צעיר, בלונדיני, בעל חוטם סולד – קומסומולאי טיפוסי – הסתכל בארגז והסתכל בי לאמור: “זאת היא ליריקה!” נדהמתי: “מדוע דווקא ליריקה?” וענה לי: “אילו תפסוך בשעת מעשה, היו פושטים את העור מעליך”… “אני יודע” – עניתי – “ועל כן – אמר – יש משהו לירי!”. כשעברתי אחר כך שנית ליד הקרון התבונן סביב, וכשראה שאין גרמנים, הושיט לי דף מלוכלך, ועליו שיר: “גם כאן על הליריקה”… רציתי לשאול משהו, אך המקום נתחמם פתאום: מרחוק צץ הגפרייטר, והסתלקתי.

שרה: ואלו הן כל החדשות מן החזית שהוצאת מפיו?

יוסף: מה אוכל לעשות, אם אינך מתעניינת בליריקה.

שרה: מילא…

שרה: עלינו ללכת לראש־המשטרה. קבלנו הזמנה קולקטיבית מליזרסון, מקובה…

יוסף: באיזה ענין?

(בשעת שיחתם ניגש יהודה אל פינתה של לאה, נרכן ומכסה אותה. שרה מתקרבת אל ניקולאי ומרמזת לו רמיזת מבט כלפי יהודה ולאה).

ניקולאי: מה שאלת? באיזה עניין? הדבר לא פורש בהזמנה. אך מילא, נשמע שם – במשרד המשטרה – יודיעו לנו. יהודה, גש הנה ושב עמנו, (לשרה) שבי גם את (כולם מלבד ניקולאי יושבים. הוא מהלך על פני החדר ונעצר חליפות) ובכן, אפתח.

יוסף: מה תפתח? האמת היא שמן היער שלחו בשבילנו על ידך בקבוקון יי"ש? שי מלוחמי היערות ללוחמי הגיטו! זה כבר לא לגמתי לגימה של ממש. באמת, תפתח את הבקבוקון?

ניקולאי: אפתח, אך בענין אחר…

יוסף: ובכן, מכחיש את קיום הבקבוקון?

ניקולאי: איני מאשר ואיני מכחיש. רוצה אני לדבר בעניינים יותר חשובים…

יוסף: קשה לחיות בתוך קהל של כבדי־ראש… אני שומר לי את הזכות לשאילתה. הבקבוקון גם הוא עניין חשוב למדי.

ניקולאי: אין איש שולל ממך שום זכות. רצוני, לא רק להשמיע לכם, אלא גם לשמוע מכם.

יוסף: מה, דרך משל, רוצה היית לשמוע מאתנו?

ניקולאי: דרך־משל, בענין הכלים, ענייני הנשק, ענין הכנת החומר…

יהודה: אני מוכן, בידי כל הרשימות.

ניקולאי: אך אני אתחיל, ואתה אחרי. וישר לעניין. ובכן, ביער נפגשתי עם צנחנים רוסים.

יוסף: איזו פגישה מפוארת – יש לומר! – ודאי צנחו לכבודך? בעצם, היה זה ידוע מראש: הרי הלכת למפקדת הפארטיזאנים…

ניקולאי: סבלנות, רבותי!

שרה: למה אתה אומר, “סבלנות רבותי?” אמור: “סבלנות, יוסף”. הוא לבדו מפריע.

יוסף: סותמים פה לאדם. נו, מילא, אני שותק, אך בכל־זאת, מה גודלה של אותה קבוצת הצנחנים?

ניקולאי: לא בעניין זה…

יוסף: סוד צבאי?

ניקולאי: קבל פקודה מפי: אל תפריע בשטויותיך!

יוסף: אסור לשאול?

ניקולאי: מותר, וגם נחוץ, – אבל לעניין. לא הייתי מגביל אותך, אך זמננו מוגבל.

יוסף: מה שייך מוגבל? חשבנו לשבת כל הלילה. אפשר שגם זה לא לעניין?

ניקולאי: זה לעניין, ובסדר גמור, אבל, כאמור, הזמינו אותנו לראש־המשטרה, ולי יש עניין גם אליו.

שרה: אולי תגיד, מהו העניין.

ניקולאי: לא ברור, כמה זמן יידרש לביקור. אני ממשיך. באתי בדברים עם קצין־הצנחנים. בתחילת המשא־והמתן התחיל להמטיר פקודות, בלי שעמד על מצבנו, בלי שנתן לי אפשרות להסביר לו משהו.

יוסף: שמח אני, שסוף־סוף היית גם אתה פעם אחת במצבי.

ניקולאי: ובכן, כשהצלחתי לגלגל עמו שיחה – לא מעט עזרה בכך הטיפה המרה, – גם אז נתקשה שעה ארוכה להבין את עמדתנו וניסה לשכנע אותי, כי העיקר הוא להכות בגרמנים – להרבות את חלליהם ולסכל את תכניותיהם. כי את הגיטו אין להציל ממילא. ועוד ועוד. וכל מה שאמרתי לו, פשוט, לא נלקט למוחו, נכנס בזו ויצא בזו.

שרה: כדי שדבר זה ייכנס למוחו של מישהו – צריך אותו מישהו להכנס לתוך עורנו. ואין זה פשוט כל כך.

ניקולאי: אבל רווח והצלה עמדו לנו ממקום אחר לגמרי. לא נתכוונתי להתפאר לפניו בהישגינו, אך בדרך־שיגרה החלטתי למסור לו דין־וחשבון על פעולותינו. ראפורט שכתבתי להזדמנות זו.

יוסף: פעולותינו! וכי מה היה שם בראפורט שלך?

ניקולאי: לא הוספתי אפילו נופך אחד, ואף על פי כן נצטרפה רשימה ארוכה ונכבדת למדי: הרכבת שהורדנו מן הפסים, התותחים האנטי־טאנקיים שקלקלו אנשי קבוצת יהודה, הסאבוטז’ה במחסנים של קבוצת יוסף, עזרה לשבויים – ארגון בריחתם. לאושרי, הסתובבו ביער, בין הפארטיזאנים, 8–7 קליינטים שלנו. גניבות של חלקי מכונות חשובות, השמדת משלוח־מנות לחגים, בלבולי מכתבים. ודווקא על הנקודות האחרונות עמד מרז’קין, – זה שמו, – בשימת לב מיוחדת. הוא אמר, כי דבר זה מפיל את המוראל, מדכדך את הנפש. הוארה לו עמדתנו באור אחר לגמרי, ולסוף הסכים והודה כי אמנם זהו שרות פארטיזאני מיוחד במינו.

שרה: סוף־סוף הכיר בנו מישהו.

ניקולאי: אין זה סתם מישהו. נשדרה באלחוט שאלה עם המלצה ונתקבל אשור מאת המפקדה הפארטיזאנית במוסקבה.

יהודה: גם במוסקבה יודעים עלינו?

ניקולאי: גם במוסקבה. בשטאב הראשי של הפארטיזאנים. ומעניין הדבר, כי אחרי השיחות הפורמאליות, כשנזדמנו לשבת־אחים, ללגימה כדת וזלילה כדין, פתח ואמר לי, – ואני מוסר את דבריו כמעט מילה במילה: “אתה יודע, – פתח ואמר, – אתה, ניקולאי, הורדת אותנו בדרגה”. “את מי הורדתי בדרגה”? – שאלתי, – “את מי? אותנו, את הצנחנים”, – ענה לי. – “כל הכבוד לצנחנים”, – ניסיתי להתווכח עמו, אך הוא המשיך: – “דע, ניקולאי, תמיד חשבתי שאנו הצנחנים עושים במלחמה זו את הדבר הנועז ביותר, אבל רואה אני, כי לכם השיא”, והוסיף: “אני לוחם ותיק אני, לחמתי ביאפנים, לחמתי בפינים, אני לוחם בגרמנים מיום־המלחמה הראשון, צנחתי בעורף האויב זו הפעם השלישית, – אך לחיות ולהתגושש בתוך מסגרת־אבל שחורה? קשה להבין איך יכולים אנשים, איך יכולים הם מרצונם הטוב ללחום ללא תקוה. לחיות בתוך מודעות־אבל של עצמם… וכל זה רק משום שהמסגרת משותפת לעוד אלפים רבים”…

שרה: מעניין, כי איש, הרחוק מאתנו כל כך, מצא ביטוי נכון כל כך. דבריו ממצים את מצבנו. הננו חיים, באמת, כבתוך מודעות־אבל.

ניקולאי: עניתי לו, כי לנו חשובה גם הכתובת שתהא כתובה במודעת־אבל זו, חשוב לנו תוכן של הניקרולוג. הסברתי לו כי לנו, כלומר לעמנו, חשוב הדבר, כי יהיה כתוב באותו ניקרולוג, שהגיטו גם לחם. גם התנגד.

יוסף: אילוזיה! כמה אנחנו? קומץ. לא הגיטו, ולא רוב הגיטו, אף לא חלק חשוב ממנו.

ניקולאי: למה לא חשוב? הננו חלק חשוב מאוד מן הגיטו. הננו קומץ העושה את מעשה הכל. הננו שליחי הכלל כולו.

יוסף: מי שלח את השליחים הללו? מעצמם הלכו.

ניקולאי: לא מעצמם. עמם שלחם, דברי־ימי העם! החשמונאים שהיו בעם הזה, כלום רוב מניינו היו, ולא קומץ קטן? ביאליק היה בעם הזה, וכי לא יחידי היה? ובכל זאת, דברו – דבר העם כולו היה. וזה טרומפלדור, האם לא בו, ובחבריו נתגלמה רוח הגבורה של עמנו? האמת, לאו דווקא על כתפי הכל היא נשאת. יש וקומץ קטן מגלם את האמת הגדולה.

יהודה: ומה בעניין הכלים? מה השגת בענייני־נשק?

ניקולאי: כן, השאלה מובנת… הבטיחו גם כלים, גם ניתן לי קשר לעיר, לצד ההוא של העיר, לצד הארי, אל המחתרת הגויית.

שרה: הספקת לקחת דברים גם עמהם?

ניקולאי: כאן קבור הכלב! בעיר נאסר גוי אחד זקן.

יוסף: שמענו גם שמענו את שמו…

ניקולאי: שמו ניקולאיבסקי…

יוסף: אך מה לו ולנו?

ניקולאי: הוא האיש שהוצרך לקשר בינינו ובין המחתרת.

יוסף: לשם מה?

ניקולאי: לשם השגת הנשק…

יהודה: הנשק?…

שרה: אבל מה הוא יודע?

ניקולאי: הוא מכירני פנים אל פנים, הוא יודע את תפקידי, מכיר לא את שמי, אלא את הכינוי.

–¹: ומה בכך… החושש אתה שיספר?

ניקולאי: יענוהו עינויי גיהינום. מעטים, מעטים מאוד האנשים העומדים בעינויים כאלה. ויש לי יסוד לשער, שהוא כבר דיבר. סיפר משהו.

יהודה: דיבר? לעזאזל…

ניקולאי: אל תדון את חברך. עינויים כאלה… מעטים הגיבורים… חשבתי לגשת לליזרסון.

יוסף: אך מה זה שייך לביקור אצל ליזרסון?

ניק: אני בטוח, כי הגרמנים ינסו למצאנו בעזרת המשטרה היהודית.

שרה: בעזרתם, דווקא?

ניקולאי: אין להם ברירה…

יוסף: ואתה רוצה ללכת אליו…

שרה: הרי הם הזמינונו.

ניקולאי: אולי בעניין זה. אולי רוצה הוא להזהיר?

יהודה: וכיוון שנאסר אותו זקן, איך יגיע אלינו הנשק?

ניקולאי: אצטרך לחפש קשר אחר.

יוסף: יש לי שאלה.

ניקולאי: שאל.

יוסף: אך הפעם שאלה רצינית. הבאמת לוחמים ביערות על־פי תכנית, ויש שם פיקוד מתאים, וציוד מתאים, וקשר לתכניות הכלליות?…

שרה: למה אתה מתכוון?

יוסף: הרי ייתכן, שהשכל הישר מחייב ש…

שרה: שנברח? שנעזוב את הגיטו לגורלו?

יוסף: וכי יש בכוחנו לשנות משהו בגורלו? וכי גם אלה שיכולים להנצל צריכים ללכת לאיבוד? למי זה יועיל? את מי זה יציל?

ניקולאי: ובדברי הימים ייכתב, כי היהודים, כל היהודים, כולם עד אחד הלכו לטבח? כצאן? כעדר?

יוסף: אבל אנחנו לא נהיה כצאן, אנו נילחם ביער…

שרה: ביער נהיה סתם קבוצה של פארטיזאנים בין שאר פארטיזאנים – כאן הננו הגיטו, הננו חלק מן העם הזה, אנו יהודי הגיטו… דבר שהם רוצים אותו בסתר לבם, בחשאי, נעשה אנחנו בגלוי.

ניקולאי: רגע, חבריה, רגע אחד! הרי אין זה עומד עכשיו על סדר היום. מה הדיבורים האלה?

יוסף: ואני דורש להעמיד את שאלה הזאת על סדר היום. ודווקא עכשיו.

שרה: (מתפרצת) החושב אתה, כי אני, שרה, רוצה להרקב כאן חיים? כי אני, שרה, רוצה להתהלך במספר על צווארי, ככלבה מצורעת? כי אני, או יהודה, או מישהו אחר מאתנו, איננו יודעים להבדיל בין טוב ורע, אינם יודעים ואינם מרגישים כמה יפה ליפול בקרב גלוי, פנים־אל־פנים מול אויב, בין שדות ויערות, ללחום מלחמת תנופה בנשק ביד? אך אנו המעט, היחידים, היכולים לקבוע את אשר ייכתב בניקרולוג, באותן שורות הניקרולוג, אשר יסופר, על קצו של הגיטו, שהוא לחם, שהוא בכל זאת לחם, ולא היה שה לטבחה, ואפילו עלובה המלחמה, נלעגת מאוד, אך לחם. ולא נשבעת על כך? התפר את שבועתך?

יוסף: שטויות. וכי על עצמי אני מדבר? על גורלי הפרטי? על החלטת יחיד, או יחידים אחדים? רציתי שהעניין מעיקרו יועמד לדיון, רציתי שנדון בטאקטיקה של הארגון, ואשר יוחלט יוחלט גם בשבילי. לא על עצמי דיברתי.

ניקולאי: בשם ארגוננו נתתי את התשובה, התשובה היחידה שיכולתי לתת. בשמי, בשמך יוסף, בשם יהודה, בשם שרה ובשם כל הלוחמים… אחרי הקרב, כתוצאה מן הקרב, אם יישאר מישהו, ואם לא תהיה ברירה, – נלך ליער. זהו. ובכן, מסרתי את הדו"ח שלי בקווים כלליים, ועכשיו אסכם: הננו חלק מן הכוח העולמי והבין־לאומי, חלק של התנועה הפארטיזאנית, המשתפת פעולה עם הצבא האדום במלחמתו נגד הפאשיזם, נגד גרמניה של היטלר. ותקוותי שנוּכר בתור שכאלה.

יוסף: אתה מדבר כבר בלשון רשמית.

ניקולאי: דברים רשמיים – לשון רשמית יפה להם. ובכן, מטעם המפקדה הפארטיזאנית נתקבלו פקודות ותפקידים. אגב, התפקיד הראשון, הנוסף על הפעולה השוטפת, הוא – אינפורמציה על כל העובר במסילת־הברזל. צבא, ציוד, הספקה.

יוסף: זה נפלא. אַ שטיקל אַרבייט בשבילי.

(נכנס שוטר, דופק על הדלת. לאה יושבת על מצעה).

שוטר: יהודים, הגיע הליווי.

ניקולאי: הקדמתם לבוא. עוד יש זמן (מסתכל בשעון).

שוטר: ביקשו להקדים.

ניקולאי: (מתבונן בחבריו) אין דבר, לא נעכב את הליווי, נקדים קצת. שרה. את נשארת. יוסף ויהודה הולכים אתי.

(לאה מקשיבה ומתקרבת למשוחחים).

יוסף: אני מניח לעצמי את הזכות לעורר אחרי שנחזור את שאלת הבקבוקון המסתורי, שלא הוכחש ולא אושר.

שרה: (לשוטר) ילוו אותם גם בחזירתם?

שוטר: אין זה ענייני, אך משער אני, שכן, הרי לא ילונו שם.

שרה: (לחברים המתכוננים) להתראות בחורים. מהרו לחזור.

ניקולאי: נשתדל. להתראות.

(פונים לצאת, לאה ניגשת ובתנועת יד עוצרת אותם).

לאה: רגע, רגע…

שרה: מה לך, לאה? למה קמת?

לאה: הרי יודעת את, שרה, כי מנהג היה בבית הזה, שהנהיגו אבא, שלפני יציאה לדרך רחוקה היו בני הבית יושבים רגע ושותקים.

שרה: ולמה לך פתאום?

ניקולאי (נותן אות. כולם יושבים. השוטר מוסיף לעמוד).

לאה: שב גם אתה, שוטר! (השוטר יושב, עוברות שתי דקות בשתיקה, ניקולאי קם).

ניקולאי: נו חבריה, לדרך.

(מסך)

מערכה ב'

משרד המשטרה היהודית. חדר רשמי – שולחן ארוך, כסאות. לייזרסון מתהלך על פני החדר, מבקש פעם בפעם לשבת, אך מהסס, וחוזר ומתהלך. נכנס גרינר, מצדיע, ניגש אל כסאו של לייזרסון ויושב. זמן מה שותקים שניהם.

לייזרסון: תשובה? התשובה הגיעה? ענו?

גרינר: לפני כחצי־שעה.

לייזרסון: ככה, ולא ראית צורך להודיע?

גרינר: מיד, כשנתקבלה התשובה, שלחתי את השומר לשער, ואחרי שיצא מלפני, נמלכתי בדעתי ויצאתי גם אני.

לייזרסון: לשם מה?

גרינר: לבדוק, אם נעשו הסידורים כהלכה. כאשר ציוית עלי. כל פקודה לא רק למסור, אלא גם לבדוק, אם הוצאה לפועל, ואיך הוצאה לפועל.

לייזרסון: אבל עדיין לא אמרת לי כלום על תוכן התשובה? מה ענו? שיבואו?

גרינר: בפתק היה אישור על קבלת ההזמנה. הנה (מושיט את הפתק, קובה קורא).

לייזרסון: תשובה דיפלומאטית.

גרינר: אין דבר, זהו ארגון דימוקראטי; תחילה יערכו ישיבה כדת וכדין. שום דבר, כנראה, אינו מסתדר אצלם בלי ישיבות. אין איש מקנח את חוטמו, בלי התיעצות, מחשש עבירה על דמוקרטיה. יתאספו, ידונו ויחליטו לבוא, – זה ברור.

לייזרסון: יבואו, בכך אני בטוח.

גרינר: הצעתי היתה פשוטה יותר.

לייזרסון: אתה ידוע בפשטנותך. אמרתי לך, אם נלך אליהם, – נוכרח ללכת בכוח רב, והתוצאה יכולה להיות רק שפיכות־דמים.

גרינר: אתה באמת חס על מעט הדם?

לייזרסון: שאתה לא חס גם על הרבה דם – ידוע לי. אותך אני מכיר. אתה קצב, ותו לא. אך במקרה זה העניין הוא לא במעט הדם שיכול להישפך, באחד או שניים שייפלו, – אלא, בזה, שההתנגשות בינינו לבינם עלולה לגלות לגרמנים את כל העניין.

גרינר: מה לגלות? איזה עניין?

לייזרסון: עניין קיומו של ארגון־הלוחמים בתוך הגיטו.

גרינר: סוף־סוף ייוודע הדבר לגרמנים – אם לא מפיך, הרי מפי אחרים, מפי או מפיו של מי שהוא אחר, – ואם לא עכשיו, הרי בהזדמנות אחרת.

לייזרסון: לך, על כל פנים, לא כדאי העסק. אפילו אם תודיע, הרי אתה עצמך לא תיוושע. או הגרמנים או הבחורים יעשו לך (עושה תנועה של שחיטה).

גרינר: מוטב שידעו מפי, ולא מן הצד.

לייזרסון: נבהלת?

גרינר: לא, לא. אני מקווה, שבכל מצב, יהיה אשר יהיה, אספיק להסתלק. אצא יבש. (פאוזה) בינתיים שלחתי את הליווי, למה לאבד זמן?

לייזרסון: בסדר.

גרינר: בסופו של דבר לא תהיה לנו ברירה – אלא לחסל את כל החבורה הזאת. את כולם, עד האחרון והאחרונה.

לייזרסון: הם טובי־אנשינו. אין אני יודע את מספרם המדויק, אבל הם חבורה… הם חברה.

גרינר: ומה בכך, חבורה או לא חבורה, הם יפילו את כל בנין־הקלפים שלך.

לייזרסון: בנין קלפים שלי?

גרינר: הם יקלקלו לך את כל המישחק.

לייזרסון: יקלקלו לי את המישחק?

גרינר: את מפעל חייך, כפי שאתה מכנה זאת: לקיים את הגיטו כגוש של אנשים עובדים. לא תוכל לעמוד בכך, אם בתוך גוש־העובדים הזה יתפתח גידול מסוכן כזה.

לייזרסון: ניקולאי זה, שפון־מאנהוף דורש שיתייצב לפניו, הוא חברי מילדות. היה נער מוכשר מאוד…

גרינר: ניקולאי… שם מוזר בשביל יהודי.

לייזרסון: ניקולאי הרי זה כינויו לצרכי־הארגון. שמו הוא יוסי, כלומר בילדותו קראוהו יוסי, – כיום הוא יוסף..

גרינר: ומניין לך שהכוונה היא דווקא לחברך זה? אולי מתכוונים למישהו אחר מהם?

לייזרסון: אני בטוח, שהוא הוא המפקד. הוא נולד להיות המפקד…

גרינר: מילדותו ועד היום יכול היה להשתנות…

לייזרסון: אני בטוח. וגם התאור מתאים בדיוק…

גרינר: זה כבר עניין אחר.

לייזרסון: ולי חבל… בחור כזה…

גרינר: זמננו אינו זמן לסנטימנטליות…

לייזרסון: בעניין ניקולאי אין לנו ברירה. אם מכירים הגרמנים את שמו ויודעים משהו על תפקידו, – הרי לא תהא לו ברירה אלא להתיצב מרצונו – אם יסרב ולא נשיגהו, יחרב הגיטו עד היסוד, אבן על אבן לא תשאר, וכל עמלי יעלה בתוהו.

גרינר: מעצמו ילך, או בקצת דחיפה מאחור, – מה ההבדל? אין לדרוש משום אדם, שילך מרצונו לקבינט של “הבתולה”. אגב, יודע אני איך נודע שמו של ניקולאי לפון־מאנהוף. בקאבינט “הבתולה” טפלו בגוי אחד זקן מאלה הותיקים, טפלו בו זמן רב, “הבתולה” בעצמו היה באותו מעמד. נו, לבסוף פתחו את פיו…

לייזרסון: “הבתולה” הוא בעל מקצוע…

גרינר: גאון במקצועו…

לייזרסון: אצלו גם אבן תדבר (נכנס שוטר).

השוטר: הם באים.

לייזרסון: הכנס!

(השוטר יוצא ופותח את הדלת, נכנסים יוסף, יהודה, ניקולאי. לפני כניסתם יושב לייזרסון על כסאו, בכניסתם הוא קם והולך לקראתם).

לייזרסון: ברוכים הבאים!

(יהודה ויוסף מסיחים ביניהם).

יוסף: אני מוכרח לגמור לספר לך על זה…

יהודה: על המגמגם ועל אוקוצ…

יוסף: כן על אוטוצקין…

לייזרסון: (רוצה להפסיק) בבקשה לשבת.

(ניקולאי יושב).

יוסף: (ללייזרסון) תיכף… (ליהודה) הוא מגמגם הרבה יותר ממך.

יהודה: די לו לאדם גם כשהוא מגמגם כמוני.

יוסף: אבל ההוא הרבה יותר. הוא היה אומר: אין… ז..ה פ..לא, שאני מיטיב להשיב תשובה כהלכה… עד שאגיד, יש לי זמן לחשוב קצת.

יהודה: באמת זה יפה.

לייזרסון: (בנימה אירונית) אדוני גמר?

יוסף: גמרתי.

לייזרסון: אבקש לשבת. (יושבים).

גרינר: באתם בלי העלמה? הרי גם היא שייכת….

ניקולאי: החלטתי, שנבוא שלושתנו.

גרינר: אין דבר. שלושתכם מספיקים. מספיקים בהחלט. ובאמת טוב עשיתם שלא הטרחתם את העלמה.

לייזרסון: אבקשכם לשבת. ובכל זאת, נזמין גם את העלמה.

ניקולאי: לשם מה?

לייזרסון: אם כבר באתם, רוצה שאני שכולכם תהיו נוכחים…

ניקולאי: טרחה לבטלה, אך לא איכפת לי, אם אתה מעונין דוקא…

לייזרסון: ברשותך האדיבה… (פונה לגרינר) צא בבקשה וקרא לשוטר.

גרינר: יש לי סידור אתם (דופק שלוש פעמים יד על יד. נכנס שוטר ופונה לגרינר).

השוטר: כן, מה עלי לעשות…?

יוסף: טכניקה משוכללת, כמעט גרמנית…

גרינר: (לשוטר) אתה הוא שהלכת להביא את האדונים הללו?…

השוטר: אני…

לייזרסון: גש עוד הפעם לאותה דירה והודיע, שגם הגברת השייכת לחבורה הזאת צריכה לבוא לכאן.

השוטר: לפקודתך, אדוני… (יוצא).

יוסף: איני מבין, בכל זאת…

יהודה: גם אני…

ניקולאי: עוד מעט ונבין…

לייזרסון: רבותי…

יוסף: סיטואציה פיקנטית.

לייזרסון: מה אמרת?

יוסף: אמרתי: כנוס מעניין עד למאוד, – שתי ממשלות הגיטו: הממשלה הממונה והרשמית והממשלה החשאית…

גרינר: הפלגתם הרחק, הרחק יותר מדי, מוחזקים אתם בעיני עצמכם ממשלה, שלטון!…

יוסף: אם אתם ממשלה, הרי אין בכך שום כבוד.

ניקולאי: הנח, אל תכנס בוויכוח.

יוסף: כדבריך.

לייזרסון: רציתי לשוחח עמכם על מצב מסויים שנתהווה בגיטו…

יהודה: איך אמרת: “מצב מסויים בגיטו”?

ניקולאי: ונקראנו הנה ליעצך בעניין המצב המסויים הזה?

גרינר: אין כאן עניין של עצות.

לייזרסון: שתוק, גרינר, אני המדבר. אקדים כמה מלים: ידוע לכם העמל הרב שהשקעתי למען הקיום והקימום…

יהודה: ידוע לנו גם הדם הרב שנשפך בתקופה זו…

ניקולאי: בקשתי שלא להתווכח, נשמע בסבלנות את דבריו של קובה, כלומר, של מר לייזרסון.

לייזרסון: איני מגיב על הערתו של החבר… באמת, אין לי הכבוד לדעת את שמו…

ניקולאי: שמו יהודה.

לייזרסון: תודה, תודה, החבר יהודה. אין זה לפי כבודי להגיב. אני אמשיך…

יוסף: איני מבין, בעצם, לשם מה הזמינו אותנו? לשמוע הרצאה חשובה זו על התועלת שבהשמדת היהודים. כבר שמענו…

ניקולאי: יוסף, הרי בקשתיך…

יוסף: אך רוצה אני סוף־סוף לדעת, מה אנו עושים כאן? לפחות, מה אני עושה כאן? מה לכהן בבית־הקברות?

גרינר: לשם מה הרמזים על בית־קברות? על כך ודאי לא ידובר כאן.

ניקולאי: יוסף ויהודה! אני דורש מכם התאפקות ושקט.

לייזרסון: ובכן אמשיך. אני מבין, שגם אצלכם יש סדר מסויים, מינימום של משמעת, – ואם המפקד דורש מכם…

יהודה: מניין לך, מי בינינו המפקד?

לייזרסון: גם אלמלא ידעתי, יכול הייתי להבחין על פי הטון, על פי ההתנהגות. אך אנו גם יודעים הרבה יותר מכפי שאתם משערים (פונה ליהודה) יודעים אנו אפילו מי מטפל בנשק.

יהודה: אפשר מאוד, ייתכן מאוד. הכל יכול להיות.

גרינר: אתה הגבר…

יהודה: אינני מכחיש ואינני מאשר. אתה אמרת, סימן שאתה יודע.

יוסף: והיה זה יפה לבריאותך אילו ידעת פחות.

גרינר: זה איום?

לייזרסון: אבל, שתוק, גרינר. אני אמשיך.

ניקולאי: דבר, לא נפריע לך.

לייזרסון: יכול אני לוותר על ההקדמה; אני בטוח בצידקת גישתי. אני אדגים את הנחותי בשפת מספרים ובלשון של עובדות, יש בגיטו כ־3,000 עובדים מועילים ומומחים במלוא מובן המלה: בעלי מקצוע, חזקים, צעירים, בריאים ומוכשרים, – ואגיד בשבחם: גם חרוצים, – הם תקוות הגיטו, הם עוגן הצלתו, – סביבם מאורגנים ומסודרים פי שמונה, פי עשרה, עוד עשרים אלף יהודים ולמעלה מזה. כל הגוש הזה מביא תועלת רבה מאוד למאמץ־המלחמה של הגרמנים…

יוסף: וזהו, כמובן, עיקר שאיפותינו: “תועלת רבה למאמץ המלחמה של הגרמנים”. (ניקולאי מרמז לו והוא מפסיק).

לייזרסון: לא הבאתיך לכאן שתטיף לי מוסר. הנני יהודי טוב לא פחות ממך.

יוסף: ואני חושב להיפך (ניק מפסיקו בז’סטה).

לייזרסון: בזכות העובדים המועילים ובזכות הכיוון הכללי שהצלחתי לתת למהלך העניינים הולך מעמד הגיטו ומשתפר, הולך ומתחזק. רק שלשום הוחלט על בית־מלאכה גדול לתפירה ולפרוונות, – זה במקום בית־המלאכה הקטן…

יוסף: הייתי שמח יותר אילו שמעתי שהוקם בית מלאכה גדול מאוד לתפירת תכריכים בשביל הגרמנים…

לייזרסון: תקוותי ובטחוני, שמפעל־חיי, המפעל הגדול של ההצלה, ידבר בעדו.

ניקולאי: בכל זאת כדאי היה שתסביר לנו, מה בעצם תכליתה של פגישה זו. אנו מכירים היטב את התיאוריה שלך וגם את הפראקטיקה, – ואני בטוח שתהיה, אם תרצה ואם לא תרצה, גם עד ראייה למעשינו. לא באנו לכאן לשם ויכוח תיאורטי…

לייזרסון: כדי שתבינו אותי אין לי ברירה, אלא להמשיך ולהגיד את שלי. איני מכניס ראשי בניתוחים פוליטיים, בניחושים אסטרטגיים: מי ינצח במלחמה זו…

יהודה: כיום, לפחות, הרי זה ברור למדי…

לייזרסון: כל הישועות והנחמות – גם אני שמעתי עליהן. גם לאזני הגיעו. אך הגרמנים עוד כוחם במותניהם.

גרינר: נכון מאוד, עוד כוחם במותניהם.

לייזרסון: לא ביקשתיך, גרינר, שתעזור לי.

יוסף: (לגרינר) אין אני יודע בדיוק, באיזה אבר מאברי גופם שוכן כבוד כוחם זה. אך אם אתה יודע – תשק להם שם באותו מקום חזק, שאתה כל כך מיטיב, כנראה, להכיר מתוך הנסיון. (לליזרסון) ואם הגרמנים חזקים כל כך, מה צורך עוד לעזור להם?

לייזרסון: אני עוזר רק לאחי היהודים…

יהודה: על ידי הדחיפה שאתה דוחף אותם למוות.

לייזרסון: אני בטוח, כי אני מציל יהודים. אני עושה כל מה שידי משגת לעשות, ויש עובדות ותוצאות. במקומות אחרים ורבים מאוד לא נשאר שריד ופליט, ואצלנו, ברוך השם, יש חיים… וחיים שוקקים. עובד תיאטרון. יש אפילו תיאטרון־רביו. נערכות התחרויות כדורגל…

יוסף: ואלפים מוצאים להורג…

לייזרסון: (כלא שומע) יש לנו אבטונומיה פנימית, משפט משלנו…

יוסף: בית־סוהר משלנו…

ניקולאי: כן, כן, בית סוהר משלנו, והוא אנושי יותר מזה של הגרמנים, ויש בית־חולים.

יוסף: שכחת, איך ריפאו הגרמנים את החולים שלך? איך הושיבו אותם במכוניות גאז והובילום לתעלה האנטי־טאנקית…

לייזרסון: (במקצת מבוכה) אמנם, זה היה, אבל רק פעם אחת.

יוסף: טוב, שאפילו יהודי אפשר להרוג רק פעם אחת.

לייזרסון: אך הנה בית־החולים קיים כסדרו זה ארבעה חדשים ויותר. וגן ירק…

יוסף: המספק ירקות רעננים לרוצחינו.

ניקולאי: לגרמנים יש לוח־זמנים. בינתיים הם משחקים עמנו משחק חתול ועכבר. ואתה עוזרו של החתול.

לייזרסון: כל זמן שהנשמה בקרבי הריני עושה את חובתי – יש להרוויח זמן – המלחמה הארורה הזאת תיגמר, סוף סוף, ויש לעבור את התקופה הזאת ולהשתמש בכל האמצעים כדי להציל מה שאפשר להציל.

יוסף: העיקר הוא איך תיגמר המלחמה…

ניקולאי: אתה עיוור, קובה, או עוצם עיניך בכוונה, – הגרמנים החליטו להשמיד את כל היהודים עד האחרון בהם, טחנות המוות שלהם טוחנות כך וכך עשרות אלפים ליום, ויומו של הגיטו הזה יגיע, וגם אתה תהיה בין המושמדים, כי גם אתה יהודי אתה, ולא יותר מזה.

לייזרסון: אין אני דואג לעצמי…

ניקולאי: יכול להיות, אך אבקשך, הסתפק בהקדמתך וגש לעניין. רצית למסור לנו על מצב מסויים בגיטו.

לייזרסון: אך כל הזמן מפריעים לי. אני עומד לסיים. אני מגיע לסוף דברי.

יוסף: וסוף־סוף, מה הוא הסוף?

לייזרסון: שערו בנפשכם שייוודע לגרמנים עניין קיומו של איגוד הלוחמים, ואם ייוודע להם, ישמידו את הגיטו ביום בהיר אחד, ולא ישאירו נפש חיה…

יוסף: ולא יחוסו, לא על ראש־משטרתנו הנכבד, ולא על עוזרו החרוץ, – ועל כן אין באפשרותכם להסגירנו.

גרינר: אבל, ברנש, מה אתה סח, מי חושב כאן על מסירה?

לייזרסון: גם על דברים אלה לא אגיב, אם מישהו מחבורתכם יפול בפח בשל איזה אקדח עלוב, או מקלע סמרטוטי או משהו מעין זה, לא זה הנורא שיפשטו עורו מעליו בעודו חי. אלא כל עמלי ילך לאיבוד, את כל הגיטו ישמידו.

יהודה: אקדח עלוב, מקלע סמרטוטי… המ…

ניקולאי: אם כן, זאת היא הנקודה! באת להודיענו, כי יש צורך להגדיל את הזהירות, החשאיות.

לייזרסון: יש עוד עניינים.

ניקולאי: אך אם באת להציע לנו, או לבקשנו שנסתלק ממחשבה על התנגדות מזויינת, – לשווא טרחתך. ואני בטוח, כי אינך נאיבי כל כך.

לייזרסון: גם לא זאת, לא.

ניקולאי: חברי צודקים, קובה, לשם מה כל ההקדמות הארוכות? הוציא את הקלף והטילהו על השולחן, דיינו בהליכה סחור־סחור…

לייזרסון: לגרמנים נודע משהו…

יוסף: מפיך? מפי עוזרך הנחמד?

ניקולאי: הנח להם. נניח, שעוף־השמים הוליך לגרמנים אינפורמציה עלינו. אבל חשוב לנו לדעת, מה הוא הדבר הזה, המעט הזה שנודע לגרמנים!

לייזרסון: זה יפתיע אתכם…

גרינר: באמת, מה יש כאן להלך סחור־סחור? נקח ונטיל את הקלפים על השולחן. אני, יהודי פשוט אני ואגיד בפשטות: הגרמנים יודעים את שמו של ניקולאי ואת תפקידו.

ניקולאי: (לחבריו) זה הזקן שנאסר. ידעתי.

יוסף: מן־הסתם הוא, ימח שמו…

ניקולאי: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו…

יהודה: טוב שהזהירונו. נספיק לסלק את…

יוסף: וידוע להם, מי בינינו מכונה ניקולאי?

לייזרסון: אל נלך סחור־סחור. יודע אני, שבשעת ברית־המילה שלו נקרא שמו יוסף.

יוסף: אם כן, יודעים הם שהמכונה ניקולאי שמו האמיתי הוא יוסף.

גרינר: נכון. הם יודעים ששמו האמיתי הוא יוסף.

יוסף: ואתה יודע, מה שמי?

גרינר: יודע, יודע, אתה הוא… (פונה ללייזרסון) נו, מה אמרתי? לא כל כך ברור.

לייזרסון: אבל, (פונה לניקולאי) הרי אני יודע את שמך האמיתי…

יוסף: השאלה היא לא מה אתה יודע, אלא מה יודעים הגרמנים… אולי מפיך…

לייזרסון: בידי הגרמנים יש תיאור מפורט של יוסף – המכונה ניקולאי: הוא מכוּון בהחלט לתיאורו (מצביע על ניקולאי) – ולגמרי אינו מתאים מכוּון לתיאורך אתה.

ניקולאי: אל תשטה, יוסף. נודע להם שמי וכינויי.

גרינר: שאתה הוא ניקולאי ומהו תפקידך בחבורה. דבר זה נודע² להם מפי אסיר, גוי זקן, ליטאי, שנפל לידיהם. טפלו בו זמן רב עד שפתח את פיו. טפל בו “הבתולה” בכבודו ובעצמו.

ניקולאי: ידעתי זאת. האמת היא, שרק מעטים מאוד עומדים בעינויים כאלו. אני מודה לך על הזהרותיך. כפי הנראה, זכרת לי את חסד נעורינו. בכל זאת, לא פשוט העניין – גדלנו יחד, שחקנו יחד. יפה מאוד, היית בחור הגון. נו, חבריה, חד שתיים, לקום ולצעוד – עוד הלילה נחליט.

לייזרסון: לא גמרתי. עלי להשלים את דברי.

יוסף: אסור לנו לאבד זמן…

יהודה: הזמן יקר…

ניקולאי: הזדרז, אחא.

לייזרסון: נקראתי לסגן־ראש הגסטאפו, זה הממונה על ענייני היהודים.

יוסף: פון, פון… שכחתי איזה פון.

לייזרסון: פון־מאנהוף, והוא הודיעני, אמנם, בקיצור, אבל גם בתוקף. ואני מוסר את דבריו מלה במלה.

יוסף: למדת על־פה?

לייזרסון: הוא אמר: “זה שמתקרא ניקולאי צריך להתייצב לפני – הוא הדגיש את המלים – להתייצב תוך עשרים וארבע שעות. ואם אחרי עשרים וארבע השעות הנ”ל לא יופיע במשרדי – צווח – יושמד כל הגיטו עד האחרון בו". (הפסקה).

ניקולאי: כיצד להתייצב? הוא יכול לדרוש, שתביא את גופתי למשרדו על גבי אלונקה, או אפילו…

לייזרסון: לא, לא, הוא דורש שתתיצב חי, דווקא חי, כלומר, מרצונך הטוב, בהכרה ברורה…

יוסף: יפה מאד. שמענו. בואו.

יהודה: ואני מצטער מאד, שלא לקחתי אתי את הפאראבלום שלי…

ניקולאי: רגע אחד, חבריה. באמת נבהלת, קובה? באמת? והתאוריה שלך, קובה? הרי לגרמנים נחוצים כוחות־עבודה: חרטים, מתקני־נשק, סבלים, העושים בחומר ובלבנים, והנה בטוח אתה כי בגלל איש אחד, איש אחד בלבד, יוותר על כל העושר הרב הזה?

לייזרסון: ואתה חשבת, כי הם יסבלו בגיטו ארגון־לוחמים, המכוון נגדם? כי הגיטו ייהפך לקן פרטיזני? אני מקווה שאתה מבין היטב את עדינות המצב…

ניקולאי: מובן, מובן, גם הצורך ביהודי הגיטו – אינו דבר אבסולוטי. יש תנאים, תנאי ראשון: כניעה שלימה, מן־הסתם יש עוד תנאים. מתי היית אצלו, קובה?

לייזרסון: בשעה שמונה־עשרה אפס, אפס.

ניקולאי: הערב בשעה שש? אם כן, עד מחר יש עוד שעות על גבי שעות. חבריה, נלך ונתייעץ. נכנס עוד כמה חברים, כדאי היה שגם שרה תשותף…

לייזרסון: מראש ידעתי, ושלחתי שוטר להביאה.

יוסף: אכן, חכמה עליונה…

ניקולאי: קומו, חבריה, לדרך. בואו (קם ואומר ללכת).

לייזרסון: רגע! אין זה פשוט כל כך. החלטתם, כך־סתם, לקום וללכת? הרי אותך, ניקולאי, אני מכיר מילדות, את רצינותך, את אומץ לבך, את נכונותך להקרבה, ואני בטוח בהחלטתך, אבל חששתי להשפעת חבריך עליך.

ניקולאי: ולשם כך הזמנת גם את חברי? רצית להשפיע עליהם על ידי הסברה מתאימה? אתה מאמין, כנראה, בכוח־השכנוע שלך…

לייזרסון: לא זו בלבד. הבטחתי את עצמי בכל האמצעים העומדים לרשותי.

ניקולאי: כלומר?

גרינר: עכשיו אדבר אני. אגיד בפשטות, כיאה ליהודי פשוט: הבית הזה מוקף על־ידי אנשינו, – אנשים נאמנים ומזויינים היטב. בשער הגיטו מחכים אנשי־הגסטאפו. להסתלק מכאן לא תצליחו, – נכנסתם למלכודת, ואין לניקולאי ברירה, אלא ללכת מרצונו הטוב…

יהודה: נבלה…

יוסף: בגידה…

ניקולאי: הגדרת האופי של פעולתם אינה חשובה עכשיו. אני מסכים לשניכם; נבלה ובגידה גם יחד. אך עוד שאלה אחת אליך, קובה: אדון לייזרסון, למה הזמנת את כולנו? האין אתה מתכוון בהזדמנות טובה זו לצרף ליהודי המבוקש על־ידי הגסטאפו, עוד כמה יהודים כתוספת חינם? לתכליתך יכולת להזמין אותי, ורק אותי…

גרינר: ומה הפחד להזמין שלושה, ארבעה? יש לנו עשרה כנגד כל אחד מכם.

לייזרסון: לא אותך שאלו, גרינר, ולא עליך לענות. אתה תוקע חוטמך בעניינים שאינם שלך.

גרינר: סתם עניתי.

לייזרסון: ובכן, כשיפנו אליך. (לניקולאי) רציתי שיהיו לי עדי שמיעה, שחבריך אשר שמעו את הכל יעידו שלא היתה לי ברירה.

ניקולאי: כלומר, רצית גם לבגוד, גם להסגיר את ידיד נעוריך וגם להישאר צדיק.

לייזרסון: ההיסטוריה תשפוט בינינו.

ניקולאי: הנח לה להיסטוריה. יש לה עבודה חשובה מזו. אין היא יכולה לעסוק בכל שרץ. מי אתה? עבד נרצע לעבדים? כלי בידי המרצחים, שעל ראשם כבר הונף הגרזן…

יוסף: ניקולאי, אל תבזבז עליהם מלים וזמן, שמא בכל זאת ננסה…

לייזרסון: ניקולאי, לפחות אתה תבין… אתה מוכרח להבין…

ניקולאי: (ליוסף ויהודה) יש לראות את המצב כהווייתו – ברגע זה, במקום הזה, אין מה לעשות. הגיבורים הללו למדו ממוריהם הגרמנים – עשו את מלאכתם נאמנה. (נכנס שוטר, ואחריו לאה).

יהודה: מה לך כאן? איך הגעת?

השוטר: (לגרינר) שלחתם אותי להביא את הבחורה.

גרינר: אך התכוונו לבחורה אחרת…

יוסף: (ללאה) היכן שרה?

לאה: שרה לא היתה בבית והוא לקח אותי. (מתבוננת בגרינר) ואותך! אותך הרי אני מכירה.

גרינר: מה פירוש, מכירה, לא היה לי הכבוד…

לאה: אתה הוא שעמדת מן הצד וצחקת…

ניקולאי: על מה את מדברת…

לאה: כן. כן… זה היה ברגע שעברתי… עברתי את השער, תפשו אצלי, מצאו שקיק של עדשים. הכו אותי, מכות רצח, מכות רצח הכו אותי… ואתה צחקת…

יהודה: ואת לא סיפרת, לא סיפרת לי מאומה…

לאה: לא סיפרתי גם לשרה. הם לא הכוני בפני, רק הכו בכל חלקי גופי, לא היה ניכר בי ולא סיפרתי.

יוסף: והוא! (מראה על גרינר).

לאה: הם הכו אותי וחשבו שזה הכאיבני, הכאיבני מאוד, אך אני עצמתי את עיני והתרחקתי מהם, הרחק, הרחק. גופי היה בידיהם, אבל אני, אני לא הייתי שם. אני שתקתי. בי, בנפשי, לא היתה להם שליטה…

יוסף: והוא! (מראה על גרינר) הוא היכה אותך?

לאה: לא, הוא עמד מן הצד וגעה בצחוק. התגלגל מצחוק. זה, זה האומלל.

יהודה: המנוול…

ניקולאי: שב יהודה. (יהודה יושב).

גרינר: ובכל זאת, היכן השניה, אחותה?

יוסף: היא חסרה לך למניין?

גרינר: הן אסור לצאת בלילות…

יוסף: ובכן, עברה על לאו חמור.

גרינר: אין זה עניין של צחוק…

יהודה: אך מצחיק מאוד כשאנשי גסטאפו מכים את לאה’לה…

לאה: הרי אמרתי, שהם לא יכלו לי…

יהודה: כיצד, בינינו, בעמנו, יכולים להיות מנוולים שכאלה…

יוסף: חושב אתה, שהוא המנוול? מיהו ומהו? יש לגרמנים מאות אלפים גסטאפואים, – ויש להם גם כמה עשרות יהודים.

יהודה: אך הרי יהודים הם.

יוסף: הסכנה האמיתית, האסון הרי הוא זה (מצביע על לייזרסון). הוא, בעל הרצון הטוב, הוא, יפה הנפש, – הוא הרוחץ בנקיון־כפיו. ובכפיו הנקיות כביכול רוצח אלפים… הוא מסייע לגרמנים להמית לפי שעה את אלה שאינם מבני־עשרים עד ארבעים… אגב, בן כמה הוא עוזרך הנאמן?

גרינר: אני בן שלושים ותשע…

לייזרסון: אל תשקר, אתה בן ארבעים ושתים, אבל הוא שייך לסוג מיוחד, למועילים ביותר…

יוסף: בכל העם היהודי, המובל לטבח, בחרת בטוב שבטובים בחלאת המין האנושי, בבן אדם שלא יתואר שיהודי הוא, ולו הגשת שי, את חייו.

גרינר: הגרמנים, הם התומכים בי.

יוסף: ואתה, לייזרסון, שׂמתּ עצמך שופט עליון – זה לחיים, זה למוות, אתה מוביל לתעלות, ליערות, לפונאר, אלפים אנשים, בתקוות שוא, שאתה תציל משהו, הניתן לדעתך להצלה, – מי שמך?

לייזרסון: מצפוני, מצפוני שלי.

יוסף: חטט יפה בלבך: האם הוא רמאי מצפונך זה, האין הוא עיוור, האין הוא פחדן, – ומצפון שהוא רמאי, גם עיוור, וגם פחדן, עודנו מצפון? הגרמנים מהממים את עמנו במהלומות, ואותך מרמים הם בתקוות שוא. השמעת על יהודי עיר אחת באירופה, שהוציאום ברכבת מיוחדת ובה קרונות־שינה וקרונות מסעדה, – וכל הדרך התיחסו אליהם בנימוס מופרז, והם היו מוקסמים ממש מהגרמנים התרבותיים, עד שהגיעו לשערי פונאר, ושם הפשיטו מעליהם את בגדיהם, במכות הפשיטום, את בגדיהם ואת עורם גם יחד, ובעוד נפשם בקרבם הכניסום לתאי מחנק ולתנורי שריפה. האין אתה המוביל את הקטר של הרכבת הזאת?

לייזרסון: אין אתה מבין את המצב.

יוסף: אני איני מבין… (רוצה להמשיך. נכנסים אנשי הגסטאפו הליטאים).

הגסטאפו: מי?

ניקולאי: (ניגש) אני.

יוסף: (ניגש גם הוא) ואולי אני.

הגסטאפו: הוא?

גרינר: הוא, הוא.

(איש הגסטאפו נותן אות לניצבים בפתח, והם ניגשים לניקולאי, בידיהם כבלים; ניקולאי פושט את ידו – מרגיש בהתרגשות חבריו ופונה אליהם).

ניקולאי: פקודתי: אל תזוזו, אל תקומו מעל כסאותיכם (מרגיש ביוסף הרוצה לקום) שבו! (גומרים לשים את הכבלים) למסור לחבריה: אל יאוש, העניין יימשך בסדר. זה שנקבע יבוא במקומי.

הגסטאפו: לצעוד!

ניקולאי: ושלום, שלום חברים (יוצאים).

לאה: מה הם עושים? לאן מובילים אותו? מה הם רוצים ממנו?

יהודה: לעזאזל, לו היה לי הפאראבלום, ולך…

יוסף: איזו נבלה ואיזה אסון.

לייזרסון: איזה בן־אדם. אכן זהו איש. זהו גיבור.

גרינר: טוב שזה מסתיים כך. חבורה מסוכנת מאוד. נדמה לי, שהכל בסדר. פון־מאנהוף יכול להיות מרוצה.

(נשמע קול רעש וריצה בחוץ; יוסף ויהודה ניגשים לחלון אחד, ליזרסון וגרינר לשני).

יוסף: יהודה, יהודה… אתה שומע? רצים, הרבה, הרבה אנשים. אני שומע…

יהודה: גם אני. יוסף, מי זה רץ בשעה זו? מה זה יכול להיות?

(נשמע מבחוץ קול קורא: “מהר חברה! מהר!”).

יוסף: אלה החברה. החברה שלנו. (קול קורא מבחוץ: “הנה הוא, הנה ניקולאי!”). זה קולו של הילד ההוא – מה שמו? ואני, אני שומע את קולה של שרה.

לייזרסון: ימח שמך, גרינר. אלה הסידורים שלך? לך וראה, מה נעשה שם!

גרינר: אני הולך, אני רץ (בחוץ נשמעת יריית אקדח, גרינר מתכופף).

יוסף: אולי הם שלנו, זה… זה החברה… הלל.

(לחדר מתפרץ משה’לה).

משה’לה: מהר, מהר.

יהודה: וניקולאי, היכן הוא?

יוסף: מה קרה?

משה’לה: הזה הוא ראש־המשטרה שלנו? הזה הוא גרינר? (מראה להם אצבע משולשת) אכלתם חרבון? בוז, בוז לכם, לכם ולבניכם ולבני בניכם (נכנסת שרה ואקדח בידה).

שרה: חברה, הפעולה נסתיימה בהצלחה.

יוסף: אבל איך?

שרה: פרטים – אחר־כך. ניקולאי נמצא במקום בטוח (מוחה זיעה מעל המצח). חם, חברים, חם מאוד, על אף הקור בחוץ (תוקעת את האקדח לחגורה). אין דבר, אין דבר. הבית מוקף אנשים נאמנים ומזויינים היטב.

יהודה: והכלים? הכלים בסדר?

שרה: בואו. אם תרצה, בדוק את הכלים. בואו, יהודה ויוסף, – יש ויש על מה להתייעץ (לאה משתהה, יהודה יוצא וחוזר).

יהודה: בואי, לאה, בואי אתנו.

לאה: (כלא שומעת) איזו אוירה כאן! אוירה מוזרה! מי כאן יהודים? גרמנים? מה להם. מה הם רוצים מאתנו…

יהודה: בואי, לאה, בואי אתנו, כאן המשטרה היהודית, משרתי הגרמנים.

לאה: מדוע אנחנו כאן?

יהודה: קראו לנו. הם רצו לתפוס את ניקולאי ולהסגירו חי לידי הגרמנים.

לאה: לא! האינם מבינים שכוחו גדול מכוחם?

יהודה: אבל כיצד? מאחריהם כל הכוח הגרמני.

לאה: הבלים, הכוח הגרמני לא יעמוד לפני כוח אנושי, – אם ניקולאי לא ירצה, הם לא יוכלו לו.

(מסך)

מערכה ג'

החדר שבמערכה א'. ניקולאי יושב אל השולחן, ראשו סמוך על כפות ידיו. ליד הדלת עומד משה’לה עמידה של מתיחת הגוף כזקיף, וכולו צפיה.

ניקולאי: (לנפשו) כן, כן, ככה זה.

משה’לה: דיברת אלי?

ניקולאי: אליך? אולי…

משה’לה: איני מבין.

ניקולאי: (קם על רגליו) רוצה הייתי לשתות משהו.

משה’לה: אצא ואראה, אולי אשיג כוס תה.

ניקולאי: כוס תה, אמרת? לא ביקשתי כוס תה.

משה’לה: אלא מה?

ניקולאי: שמעת פעם את השם סוקראטס?

משה’לה: שמעתי! הוא היה פילוסוף יווני.

ניקולאי: יפה מאוד! מניין לך? באמת יפה. ובכן, ודאי יודע אתה שהוא נידון למוות.

משה’לה: לא, דבר זה לא ידעתי…

ניקולאי: היתה לו האפשרות להימלט, אך הוא עצמו החליט…

משה’לה: מדוע? למה זה?

ניקולאי: זהו עניין מסובך. אך הנה את כוס התרעלה שתה בעצמו.

משה’לה: גם דבר זה לא שמעתי.

ניקולאי: עכשיו נשתנו הזמנים ואין הם רוצים.

משה’לה: מי הם?

ניקולאי: הנאצים. אין הם רוצים שאשתה בעצמי את כוסי. רוצים הם להשקותני.

משה’לה: להשקותך רעל?

ניקולאי: אילו היה זה רעל. הם רוצים אותי חי. כמו שאני עומד לפניך. הם מקווים להציל דברים מפי.

משה’לה: אני בטוח, שלא תספר להם כלום!

ניקולאי: כמובן. אך אינם רוצים, על כל פנים, למנוע מעצמם את התענוג לטפל בי קצת. יש לי גוף בריא וחסון, והם יודעים להפוך את הגוף החסון ביותר לגל של עצמות, לגידים קרועים, לבשר קצוץ.

משה’לה: והרי אין אתה בידם, ניקולאי!

ניקולאי: נכון, הנני בידי שלי! אח, משה’לה. רוצה הייתי לשתות, בגמיעה אחת לבלוע כוס של יי"ש, אך בלתי מהול, 90 מעלות.

משה’לה: אפשר להשיג! דרך המנהרה שלנו אפשר להשיג הכל.

ניקולאי: שכחתי לגמרי שאתה הוא בעל המנהרה! ובכן, בחור, מה אורכה של מנהרה זו, מה גובהה, ואיך נכנסים אליה?

משה’לה: לא ארוכה ביותר. כמאתיים פסיעות. אנחנו עוברים בה כפופים. איש כמוך מוכרח יהיה לזחול על ארבע.

ניקולאי: לא נורא, מאתיים מטר זחילה, אין זה העינוי הגדול ביותר.

משה’לה: אין אנו יודעים כלל, מי חפר את המנהרה. זה שחפר נלקח, כנראה, ב“אקציה”. ואנחנו רק השלמנו אותה.

ניקולאי: יפה מאוד עשיתם. עכשיו היא מתוקנה… (אחר הפסקה מציץ בשעון) החברים גזרו עלי שלא אשתהה בשום מקום יותר משעתיים. וכבר אחרתי עשר דקות. עלינו לזוז מיד.

משה’לה: צדקת. אצא ואודיע למשמרות (יוצא).

ניקולאי: (מהלך על פני החדר, פעם ופעמיים, נעצר בפינתה של לאה: הפינה ריקה. הוא מתכופף ולוחש): שלום! שלום, (נכנסת לאה ויושבת על המזרן שבפינתה. לאחר כמה דקות נכנס יהודה).

יהודה: את?.. את כאן?

לאה: והיכן אני יכולה להיות? כאן פינתי…

יהודה: לא יצאת לרחוב?

לאה: לא, לא יצאתי…

יהודה: וכי אינך יודעת מה מתרחש ברחוב?

לאה: לא הלכתי לרחוב. הרחוב בא הנה, אלי. יודעת אני, כולם, כולם מחפשים את ניקולאי, פגשתי את שרה.

יהודה: פגשת? ולאן הלכה?

לאה: לא פירשה; אמרה שעוד מעט תגיע הנה הביתה. מאז עברה מחצית השעה.

יהודה: היא כל הזמן ברחוב. ראיתיה שם. שמעתי את נאומיה.

לאה: היא הגיעה הביתה צרודה. נאמה? בפומבי? לפני קהל?

יהודה: אבל, אל מי יש כאן לדבר? אל העצים והאבנים? לפני מי? המון פרוע! לבבות ערלים!

לאה: מה אתה סח יהודה? איזה עצים ואבנים? המון פרוע? לבבות ערלים? על מי אתה מדבר ככה? הלא יהודים הם, אומללים מאוד.

יהודה: הם דורשים למסור את ניקולאי לגסטאַפו. למסור אותו למוות, לעינויים. ואת מגינה עליהם?

לאה: אני? הם לא זקוקים להגנתי. יהודים הם כמוני וכמוך.

יהודה: ואת – לא יצאת החוצה?

לאה: וכי גם אני צריכה לחפש את ניקולאי? אני, הלא בלאו הכי אראנו. אני בטוחה שבטרם ילך, עוד אראה אותו.

יהודה: ואני נשלחתי לכאן. עלי לחכות, אולי יגיע ניקולאי.

לאה: (בטון גנדרני מעט) ואני חשבתי שאתה לראות אותי באת…

יהודה: אני שמח… שמח לראותך…

לאה: וכשרוצה אני – הנני עוצמת את עיני ורואה אותך, גם כשאין אתה מגיע אלי…

יהודה: עוצמת עינים ורואה? רואה בעינים עצומות?

לאה: (מצטחקת) כן, בעינים עצומות. אני יודעת סוד…

יהודה: איזה סוד?

לאה: בילדותנו סיפר לנו אבא על סוד קפיצת־הדרך. אני עוצמת עינים ואינני כאן…

יהודה: ואיך זה?

לאה: יש לי חלומות.

יהודה: אז מה את עושה בחלומות?

לאה: אני בורחת.

יהודה: לאן?

לאה: אל חלומי. אל עולם שהוא כולו שלי. שם יכולה אני לעשות כחפצי, שעולה על לבי וגם להסתכל בי מן הצד, וכשאני מסתכלת מן הצד רואה אני את לאה שלך מלקטת פרחים, פעמונים לבנבנים וקטנים, דגניות כחולות, שושני בר. מלקטת אני וקולעת זרים. זרים צבעוניים. הנה אני על שפת הנחל. העצים עוטרים את החופים. אלה הם העצים האהובים עלי ביותר. ערבי־נחל, ערבי־בכוּת. הענפים נוגעים במים. על יד החוף משחירים המים מצל העצים, אבל אמצע הנחל מואר באור הירח. והזרים נושרים מידי אחד־אחד, והמים נושאים אותם הרחק, הרחק אל איזה ים גדול, אל איזה חוף חדש אשר שם החיים והאושר…

יהודה: מוזר הוא תאורך, מופלא, אך ילדותי. אולי זוהי ליריקה, כמו שאומר יוסף.

לאה: ואם ארצה, אעצום את עיני ואראה את עצמי עומדת בחורשת־ליבנים. בשימלה לבנה, פשוטה מאד וחיננית מאד, כמו שימלת כלולות. והוא על ידי.

יהודה: מי הוא?

לאה: אתה יודע.

יהודה: אני?

לאה: עומד על ידי, כזה, זקוף, בהיר־עינים, ולא עייף. גם הוא לבוש בגדי חג. חולצה של שבת, כתונת פסים. צווארון ושרוולים רקומים רקמת צבעוני. עומד כל כך עליז, כל כך בהיר. הוא לא חושב אפילו שכל זה חלום.

יהודה: אינני חולם. אני יודע בדיוק היכן אני. אולי את אינך יודעת…

לאה: וכך אנו עומדים, ועל פני החורשה אור זרוע, אור בהיר ורך – אורה של חמה. ועל ראש אחד הליבנים – סנאית קטנה. היא מכירה אותי ואינה נפחדת. היא זורקת לי מַשהו מן הצמרת. מה זורקת הסנאית? איני יודעת. עוד לא חשבתי על כך, עוד לא החלטתי.

יהודה: את מבהילה אותי, לאה.

(שתיקה ממושכת)

לאה: טפשון, למה נבהלת? הרי זה המוצא.

יהודה: לא, זוהי בריחה. יש יהודים הבורחים לבונקרים. את בורחת לחלומותיך.

לאה: אינני בורחת, אני לוחמת!

יהודה: את מסתתרת! ואצלנו, בארגון הלוחמים, יש חוק, שבכל מקרה, יהיה אשר יהיה, אסור להסתתר בבונקר!

(נכנסים שרה ויוסף)

יוסף: (ליהודה) אתה כאן?

יהודה: הרי שלחת אותי…

יוסף: אח, כן, שכחתי…

שרה: אתה מפוזר היום.

יוסף: טוב שאתה כאן. ניקולאי אמר כי על שלושתנו להתיעץ ולהביא לפניו את החלטתנו.

שרה: אנו רק נחליף דעות בינינו, הוא החייב להחליט, זוהי חובת המפקד.

יוסף: הוא לא אמר לנו: החליטו. הוא אמר: התיעצו והביעו דעה, דעתנו חשובה לו מאוד. אך תהיה דעתנו אשר תהיה – לא ייפתח פי לומר, שילך לשער.

שרה: אינך צודק, אילו חשבנו, שעליו להתיצב היתה זו חובתנו לומר לו.

יוסף: איך אפשר לומר דבר כזה? איך יכול אדם להוציא דבר כזה מפיו?

שרה: ואתה חושב כך?…

יוסף: לא, אמרתי זאת. אמרתי כי אילו חשבנו. איני זוכר, אם מסרתי לך, שכל העניינים הטכניים הם בסדר: התלבושת, המנהרה וגם הקשר עם החוץ. אחרי שיוחלט, – תוך רבע שעה, עשרים רגע, לכל היותר, יהיה ניקולאי מן העבר השני.

שרה: כבר ספרת לי. אני יודעת. אך עוד לא בררנו את עמדתנו.

יהודה: לדידי חשובה דעתו שלו.

שרה: הוטל עלינו לחוות דעה, – עלינו להתיעץ ולבוא לידי מסקנה

יוסף: ובכן, דעתי ברורה.

שרה: על סמך מה בטוח אתה כי…

יוסף: ברור כשמש, שהוא החליט להסתלק.

שרה: על סמך מה זה ברור לך, ועוד “כשמש”!

יוסף: כל דבר יש לו הגיון. נניח כי אמש לא הוא שהחליט בענין ההתנפלות על הגסטאפּו…

שרה: מובן שלא הוא. דבר זה החלטנו אני והחברים.

יוסף: אך הוא אישר את המעשה כבדיעבד. והיום כשהתנגדנו למאסר והדבר גרם לקטטות נמרצות עם המוני הגיטו, עם כל הקהל – הרי היתה זו פקודתו הישירה.

יהודה: נכון, זו היתה פקודתו, באזני שמעתיה.

יוסף: ואם כן, אם אישר את פעולת שחרורו ופקד על התנגדות, – הרי מוכרח להיות איזה הגיון בדבר, הגיון אנושי… הרי ללכת לשער, אל כפות “הבתולה”, אפשר היה גם בלעדי כל אלה.

שרה: חושבת אני, כי אם יחליט להסתתר – יצדק. אילו הסגיר את עצמו, היה שובר את רוח הלוחמים. והיה בא הקץ לחלום ההתנגדות.

יוסף: ובכן, נוכל לסכם, אפשר לומר, שזוהי דעתנו המשותפת? יהודה, מה אתה אומר?

יהודה: עדיין לא סיכמתי בנפשי. (משה’לה נכנס בחפזון).

משה’לה: שלום, שלום. הייתי בכל מקום, השתתפתי בכל דבר, ראיתי…

שרה: נשלחת לכאן?

משה’לה: מיד, מיד אגיד. ראיתי אותו…

יהודה: את מי ראית?

משה’לה: אותו. שמרתי עליו קצת, אחר־כך הייתי מקשר שלו.

שרה: אתה בא מאצלו?

משה’לה: אבל לא! ברגע זה איני יודע כלל היכן הוא. זה היה בבוקר, בבוקר השכם. אחרי כן השתתפתי בקטטות. בבוקר היה המצב כל רע.

יוסף: זה ידוע. לשם מה באת? שלחו אותך?

משה’לה: מיד אגיד. לעת עתה, תן לגמור. הרבצתי לסבל אחד בבול עץ על ראשו, עמדתי על ארגז.

יוסף: יפה מאד, אך הזמן יקר. דבר לעניין…

משה’לה: ובכן, לשם מה באתי? רגע, רגע אחד! תן לי להיזכר. כן, זהו! באתי להודיע, שברחוב זלני, בחדר שבבית מספר שבע, נתכנסו כל מנהלי העבודה, כל ראשי הבריגאדות, בריגאדירים…

יהודה: שוב יוצאים להתקפה?

משה’לה: לא! איזו התקפה! רוחם נפלה בקרבם. נוכחו לדעת, שבתכסיסי מלחמה ידנו על העליונה. נתכנסו ובחרו במשלחת…

שרה: משלחת? לפון־מנהוף? מה זה יועיל?

משה’לה: לא. לא לגרמנים.

יהודה: לראש המשטרה?

משה’לה: לא, אלינו. זאת אומרת, אליכם.

שרה: משלחת אלינו?

יוסף: זמנים חדשים: כבר שולחים אלינו משלחות. פירמה חדשה לקבלת משלחות!

משה’לה: שמעתי שהם אומרים, כי הלל והחבריה אינם מניחים להם לעבור, – אמרתי להם: אני אקשר, והם מחכים לתשובה.

יוסף: מה דעתך, שרה? מה דעתך יהודה? נקבל משלחת? בן־לילה נהפכנו לאנשים חשובים.

שרה: משה’לה, לך והביא את המשלחת שלך.

משה’לה: אני רץ. (יוצא).

שרה: הנה זכינו! בין־לילה נהפכנו למוסד חשוב בגיטו. הגיטו שולח אלינו משלחות!

יהודה: אני חושש מפני פּרובוקציה…

יהודה: הרובע הזה נשמר יפה.

יוסף: מי האחראי?

יהודה: הלל.

יוסף: הלל הוא בסדר.

שרה: עד שתגיע המשלחת הנכבדה, נמשיך בבירור…

(נכנסת לאה).

לאה: שרה, שרה’לה, שם, בחדר המדרגות, מתייפחת אשה…

שרה: אני שומעת, לאה. אשה מתייפחת – את אומרת…

לאה: כן, אשה, אני אומרת. היא מתייפחת, אמרתי.

שרה: שמעתי. עוד לא התרגלת לראות דמעות בגיטו?

לאה: אבל היא מחפשת…

יהודה: בגיטו כולם מחפשים היום את…

לאה: לא, לא, אין היא מאותו המין, – היא מחפשת אתכם. את הארגון.

שרה: ומה היא רוצה מן הארגון?

לאה: היא בוכה ומתייפחת, ואין להבין את דבריה.

יוסף: ואם תבוא, הנוכל לטפל בצרותיה?

שרה: הספקנו להתפרסם, נהפכנו לכתובת. וסתם יהודיה באה, כנראה, לשפוך את מרי־לבה.

(נכנס משה’לה).

משה’לה: הם באים. אמרתי להם שעלי להיכנס תחילה ולשאול רשות לכניסתכם.

יוסף: טוב שאתה מלמד אותם קצת דרך־ארץ. הכניסם!

(משה’לה יוצא).

לאה: והיהודיה הזאת?

שרה: אחרי שתצא המשלחת…

לאה: אני אהיה על ידה, אני אנסה… (יוצאת)

(נכנסים: הסבל האדמוני, הפרוון – יהודי קטן קומה, צנום, ומשה’לה).

הפרוון: (מביט על סביבותיו) אדמוני, כאן דרכה רגלינו היום.

הסבל: שתוק, בלום פיך! (למשה’לה) ביקשנו להביאנו לפני הסאמי גלאווני, – ולמה הכנסתנו לכאן…

משה’לה: הרי ביקשת…

(יוסף מבקש לענות. אך הסבל מפסיקו)

הסבל: מה צורך לי באלה? (מראה בידו על יוסף, יהודה ושרה) באתי לדבר עם…

יוסף: ואתי? אתי אין לו חשק לדבר?

הסבל: מי אתה ומה אתה? הרי אני מכיר אותך. אתה עובד ביחידה שלי. אפילו שק קמח אינך מסוגל להרים כהוגן.

שרה: ואולי ראויה אני שתפנה אלי?

הסבל: לא באתי להרבות שיחה עם נשים, לא עם בתולה ולא עם אשת־איש.

יוסף: אתה מכיר אותי, אך גם אני מכיר אותך… לא מצאו מנהלי־עבודה איש־דברים נאה ממך?…

הפרוון: הוא נשלח רק לשם הרושם. את הדברים שיש להגיד אגיד אני…

הסבל: כלב בן כלב! אם תתחצף בפני הבריות, אפשוט עורך מעליך, ארטש מעיך בסכין כהה ואשליכם לחתולים מצורעים…

הפרוון: לא כאן המקום, יבוא יומך, ואראך גם אני את צפורני…

הסבל: אני ממש נבהל. גיבור חייל שכמותו. פרעוש.

יוסף: או שתגידו דבריכם, או שתסתלקו מכאן.

הסבל: אני אגיד.

הפרוון: אני…

יוסף: לא עתה הזמן ולא זה המקום להיכנס בריב. חברה יאַטן, או שתגידו לשם מה שלחו אתכם³ או שתסתלקו מהר.

הסבל: לא נותנים לפתוח פה.

הפרוון: שידבר. בין כך וכך יתבלבל ואני אצטרך לסיים.

הסבל: שלחו אותי לשאול אתכם שאלה אחת.

שרה: מה השאלה?

הסבל: למה צריכים כולנו למות בגלל איש אחד?

הפרוון: אנו עובדים ועובדים…

יהודה: בסופו של דבר לא יחוסו הגרמנים גם על העובדים…

הסבל: הכל לפי העובדים: סבל כמוני לא היה ולא נברא עוד.

הפרוון: הם צריכים לבגדי־חורף, – אני מכין להם פרוות.

שרה: לא שמעתם אותי, כשדיברתי ברחוב? לא סיפרתי די הצורך על גורל כל הגיטאות?

הסבל: לנו הם צריכים… אנחנו יהודים מועילים…

יוסף: הם צריכים לכם לכפרות…..

הפרוון: מה שנעשה בשאר הגיטאות אין אנו יודעים, – אפשר ואין אלה אלא סיפורי בדים, וכאן רואים בעליל…

שרה: הגרמנים יש להם תור וסדר; מה שעבר על אחרים, יעבור גם עלינו – יגיע היום המסויים בלוח־הזמנים…

הפרוון: ושמא רוצים אתם לנצח את הגרמנים באקדוחים הגנובים…

הסבל: לחמתם ביהודים, לחמתם וגם ניצחתם, – בפעם הבאה יתן גרינר אקדוחים לנו.

הפרוון: חמור! אידיוט! לא שלחוך לאיים עליהם.

(הסבל קופץ לקראת הפרוון. יוסף נותן ידו לתוך כיסו כמבקש לשלוף אקדח ונכנס ועומד ביניהם).

יוסף: בחורים, לא כאן המקום. צאו מכאן….

שרה: אל תאבדו את צלם האדם. לא ננצח את הגרמנים באקדוחינו הגנובים, על כל פנים נפול בכבוד.

הסבל: איזה כבוד? מה כבוד? מי זה מדבר על כבוד? לעת עתה הריני עובד, אוכל ושותה כוס יי"ש. מכבוד לא תבשל מרק… אפילו כזה שמבשלים מקליפות בולבוסים.

יוסף: שמע נא, האדמוני, הכרתי את אביך, את מרדכי הסבל, – אותו רצחו הגרמנים…

הסבל: הוא כבר לא היה מועיל לשום דבר, בן שמונים ומעלה היה, – גם אני רוצה הייתי לחיות עד שמונים ואחת…

הפרוון: הגרמנים צריכים לשתי ידי ובזכותן אני נושם. הכבוד אינו נחוץ לא להם ולא לי. יורקים לי בפני יום־יום. בועט בי כל גרמני וכל ליטאי הרוצה בכך. ואף על פי כן אני חי, אני נושם אויר ואוכל לחם…

יהודה: החלטנו להתנגד להשמדת כל יהודי, יהיה אשר יהיה. אם מועיל לגרמני ואם אינו מועיל, לדידנו כולם מועילים, – לא התנגדותנו היא היא סיבת ההשמדה. אדרבא, ייתכן שאפילו…

הפרוון: אתה מדבר כמתוך ספר. מניין לך זאת.

הסבל: מה יהיה? מה יהיה? הרי יצאתם מדעתכם, ואנחנו נסבול…

הפרוון: איך אתה מדבר? אתה רק מרגיז אותם, גורנישט כזה בחרו למשלחת.

הסבל: שתוק, מנוול! מה אתה ומי אתה? וכי לא ידוע לכל, שאתה סוחר בבנותיך? הן זונות! ואתה רועה־זונות.

הפרוון: וכי לא ידוע לכל הגיטו, שעזרת לליטאים למצוא את אביך מרדכי הסבל ולמסרו לידיהם? בן־יקיר שכמותך!

יוסף: (עומד כל הזמן ביניהם) משלחת נכבדה! שלחו אתכם לשאול שאלה, – שאלתם שאלה. במקום שכל אחד מכם יציג את עצמו – מציג כל אחד את חברו, – אני מאמין לשניכם. לכו והגידו לשולחיכם, שאת התשובה יתן המפקד…

הפרוון: רבונו־של־עולם, מתי? הרי המועד הולך וקרב?

יהודה: מתי? בשעה שיראה צורך בדבר.

הסבל: לשוא כל הדיבורים אתכם, צריכים הייתם להגיד מיד.

יוסף: (למשה’לה) לך ולווה אותם והגד למשמר, כי עד שיצאו מאיזור שמירתם אין להניח להם שירביצו איש ברעהו.

משה’לה: ואחרי שיצאו מן האיזור?

יוסף: אפילו ראש בקיר…

(יוצאים, נכנסת לאה עם האשה)

יהודה: אחרי פרצופים כאלה אין רצון לראות פני יהודי מן הרחוב.

שרה: הרי למען הרחוב הזה אתה לוחם, אל תשכח זאת.

יהודה: איני שוכח.

לאה: זוהי האשה שישבתי עמה כל הזמן.

האשה: (מתייפחת) שני בנים לי, יהודים, שני בנים. היה לי ילד קט, משה’לה. רצחו אותו, ואינו, אינו משה’לה שלי. בת היתה לי, יפה וצדקת כרחל אמנו, – רצחו אותה, ואינה, איננה בתי שלי. ונשארו לי שני בנים, שני ילדי שלי…

יוסף: למה את מספרת לנו זאת, אשה?

האשה: הם טובים, בני, הם טובים השניים. דואגים לי. מסתירים אותי, מביאים לי מעט אוכל, בני אלה…

יהודה: אך מה רצונך מאתנו, אשה?

האשה: רוצה אני שלא יהרגו גם את אלה, את השניים שלי, את הטובים שלי, את היחידים שלי, את בבת עיני שלי.

שרה: אשה, הייתי פונה אליך בשמך, אך איני יודעת מהו, לא אמרת לנו.

האשה: מה לכם שמי, יהודים? אֵם אנוכי, אם הבנים, ונפשי מתעטפת עלי. רחמים אני רוצה, תחנונים אני מבקשת, שלא יהרגו את בני יחידי, – טובים הם בני השניים. הבכור, אברהם, מנגן בכינור…

יוסף: והשני, מה שמו?

האשה: יש לי עוד בן – בני מחמדי – בבת עיני – בנימין שמו.

(יוסף, שרה ויהודה מסתכלים זה בזה).

יוסף: מה רצונך מאתנו אשה!

האשה: מכל אדם, מכולם, איני רוצה אלא דבר אחד, דבר אחד בלבד אני רוצה, שלא יהרגו את בני. לא איכפת לי אם יהרגו אותי, אך לא אותם, לא את אברהם שלי, לא את בנימין שלי.

שרה: אך למה באת אלינו, אשה, במה נוכל אנחנו לעזור לך?

האשה: נשים שבגיטו אומרות, שבגללכם יהרגו את כולנו. את כולנו יהרגו, וגם את בני השנים… אמרו לי כי רשעים אתם, כי גרועים מגרמנים אתם, – אך עיני הרואות שאנשים יהודים אתם, כמונו, ולב יהודי לבכם, רחום וחנון…

יוסף: אשה, דברים שאמרו לך, לא עלינו בלבד אמרו, על כל מי שלחם בגרמנים אמרו כך. גם על אברהם ועל בנימין שלך, כי חברינו הם, כן גם הם בלוחמים…

האשה: בני שלי? ומדוע לא סיפרו לי, הבנים? מדוע החרישו? היכן הם עכשיו, ילדי שלי?

שרה: (ללאה) צאי, לאה, מצאי את משה’לה והגידי לו, שיביא את האשה אל הלל.

לאה: בואי, אשה, בואי. אם תלכי אתי – נמצא יחד את בניך.

האשה: אני הולכת, הולכת!

(יוצאים לאה, יהודה והאשה. בדלת נפגשים ברופא ובמורה)

הרופא: (למורה) זוהי בתו של רובינשטיין הזקן?

המורה: (פונה לשולחן וצונח על הכסא) באנו.

יוסף: בבקשה לשבת.

המורה: כן, באנו אליכם. נשב, נשב, ישב אדוני הרופא.

(הרופא יושב)

הרופא: שלחו אותנו…

שרה: מותר לשאול, מי שלח?

המורה: הגיטו, מוסדות הגיטו, כל המוסדות.

שרה: דברו. (ליוסף) עוד משלחת!

הרופא: באנו לבקש רחמים.

המורה: חייבים אתם להבין…

יוסף: הזמן דוחק. הרי אתם אנשים משכילים אתם. נציגי האינטליגנציה שלנו, ובכן, דברו בקיצור ולענין.

המורה: מה שאנו דורשים מכם, ידוע לכם ומובן…

שרה: ידוע ומובן. אתם מבקשים מאתנו בדיוק מה שמבקשים הגרמנים.

הרופא: הגיטו אינו רוצה להישמד בשל איש אחד.

שרה: וכי אינכם מבינים, כי הננו ארגון לוחמים – לוחמים למען הגיטו – ולא נגדו?

המורה: אך הנזק שבקנאות, מימי קדם למדנו…

יוסף: לא עכשיו השעה ללמדנו שעור בהיסטוריה.

הרופא: שמעתי את הנאומים הנלהבים, שנאמה בתו של ידידי המנוח המורה רובינשטיין, ואף על פי כן ברור לי, שאם מפקדכם הידוע לנו בשם ניקולאי, לא יגיע במועד המסויים לשער הגיטו, הרי שעה לאחר זאת לא יישאר בגיטו אפילו חתול אחד חי.

יוסף: ומי ערב לכם, שאם יוסגר מפקדנו לגרמנים, יחוסו עליכם?

המורה: אבל עד עכשיו התקיימנו איך שהוא. התקיימו גם המוסדות, אפילו תיאטרון, אפילו רביו, אפילו אגודות ספורט!

שרה: ממש, גן־עדן עלי אדמות…

הרופא: גם רפואות מספקים לנו. ואם מספקים לנו אותן בזמן מלחמה, כשכל רפואה יקרה מפז, משמע שמעונינים הם בחייהם של אלה שלהם נועדו הרפואות.

שרה: ואתה רוצה לחיות בחסדו של בעל־ההספקה הזה? מי הוא זה שעניין לו בחייו כשאת אביו, את אמו, את אשתו, את תינוקו – מובילים לעינויים, להשמדה, לשריפה בתנורים? – מי יחפוץ בחיים כאלה ולא ינסה ליפול עם הפלשתי הארור – ליפול בכבוד?

המורה: זוהי קנאות. גם אבות אבותינו ידעו, כי טוב כלב חי מארי מת…

יוסף: רק דבר זה למדת מדברי־ימינו? ושום דבר אחר על אבות אבותינו לא שמעת? לא על אלעזר המכבי? לא על בר כוכבא? לא על יוסף הגלילי… רק על כלבים חיים?

יוסף: (לרופא) הגד לי, בבקשה ממך, היכן היום הרוקח ליפא, – אביך ליפא הרוקח?

הרופא: הכרת אותו?

יוסף: הכל הכירוהו, ואיהו?

הרופא: איננו.

יוסף: נרצח?

הרופא: נרצח.

יוסף: ואמך גיטל?

הרופא: גם היא.

יוסף: ואשתך? ושני ילדיך?

הרופא (משפיל ראשו ומחריש)

יוסף: ואתה תהיה הכלב החי?

הרופא: (מתפרץ) אבל אני עובד, אני מועיל, אני נחוץ, אני עובד במחסן כפועל שחור כל היום, ובלילה מרפא חולים…

יוסף: עובד ומרפא, עובד ומרפא – בין צללי רפאים, בצל המות המחכה גם לך, רגע־רגע? ואף פעם אין אגרופך מתכווץ? ואף פעם לא היה ברצונך לתקוע סכין או שינים בגרונו של הרוצח?

המורה: אני רוצה, אך איני יכול. לא יחליף כבש עורו להיות לזאב.

שרה: זה! כבש אתה בעיני עצמך, ומה הפלא, שכבש אתה בעיני אחרים? הלא על כן הולך אתה לטבח כאחד הכבשים.

הרופא: לא על עצמנו באנו לבקש רחמים, כי אם על העדה כולה, על כלל יהודי הגיטו…

המורה: ואני… אולי באמת לא נזהרתי בלשוני…

יוסף: ובכן, אמרתם מה שהוטל עליכם לומר. והתשובה תגיע אליכם במועד הנכון. אתם חופשים ללכת…

המורה: אנו תקווה…

הרופא: שלום, ולואי ותחליטו החלטה נבונה.

(יוצאים. נכנס יהודה, נגש ולוחש משהו באזניה של שרה)

שרה: צא, יהודה, לחצר, שם תמצא את הלל…

יהודה: נדמה לי, שאיננו בחצר.

שרה: תשאל בחצר מי ממלא מקומו. לך יענו, אותך מכירים…

יהודה: עדיין איני יודע, מה להגיד להלל, או לממלא־מקומו…

שרה: אמור לו שיכנס את כל החברים לחצר. כמובן, חוץ מאלה שעל המשמר, – כן. גם במשמרות להשאיר רק צופים…

יהודה: הבינותי (ויוצא).

(בזמן השיחה נכנס ליזרסון, – אין מרגישים בו)

יוסף: יהודה הלך, ועדיין איני יודע, מה הענין.

שרה: עוד מעט יגיע לכאן ניקולאי. מסרתי את פקודתו – לכנס את החבריא.

יוסף: כפי הנראה מבקש להשמיע את דברו (מרגיש בליזרסון). מה לכהן בבית הקברות?

לייזרסון: לא עת להלצות. באתי לקחת דברים עם ניקולאי.

(נכנסת לאה ופורשת לקרן־זווית שלה)

לאה: מותר? אינני מפריעה?

שרה: לא, אחותי, רק שבי בשקט. (לאה מתכנסת בפינתה) והאשה?

לאה: הלל מצא את אחד מבניה, את אברהם…

(נכנס ניקולאי עם משה’לה, משה’לה פונה לעבר פינתה של לאה)

ניקולאי (רואה את לייזרסון)

לייזרסון: אבקשך לשמוע אותי.

ניקולאי: לא הייתי רוצה עכשיו לבזבז את זמני.

לייזרסון: אני חייב לנסות… איני יודע את החלטתכם…

יוסף: ההחלטה אינה ידועה עדיין גם לנו – לפניך המפקד, הוא לבדו המחליט.

לייזרסון: זוהי החלטה על חייהן ומותן של עשרים ושלושה אלף ושבע מאות נפש.

שרה: כאילו חייהן בידיך הם. כאילו יש בידיך להבטיח להם חיים באיזה תנאי שהוא…

לייזרסון: איש לא יכחיש, כי מכיוון שאירגנו אלפי אנשים בעבודה מועילה…

יוסף: ושוב: מועילה – למי?

ניקולאי: הניחוהו לדבר – ויגמור מהר.

לייזרסון: מועילה, כן מועילה, זה מועיל לנו…

יוסף: למי, לנו?

לייזרסון: לנו, ליהודים, – לחלק הבריא שבעם. ולחלק המסוגל לעבודה, לחלק שבו תלוי עתידנו כעם. שום איש לא הכחיש ולא יכחיש את עובדת קיומו של הגיטו על כל מוסדותיו. אירגנו חיים, המאפשרים איך שהוא לעבור את תקופת־הביניים עד יעבור זעם… (שתיקה) מה שאני אומר הוא אמת־ויציב (שתיקה). וכן באתי להודיע, שזה עכשיו שוחחתי בטלפון עם פון־מאנהוף…

ניקולאי: הנח לו לפון־מאַנהוף שלך, הוא עושה את שלו. אף אתה עשית כמיטב יכולתך. עכשיו אנו המחליטים.

לייזרסון: אני מזכיר לך, שההחלטה היא על חיי שלוש רבבות ולא חיי איש אחד. הרי לא הכחשת, שיש אמת בדברי…

ניקולאי: איני מכחיש! יש אמת בדבריך!

שרה: אמת בדבריו? איזה אמת?

ניקולאי: זאת היא באמת השאלה, איזו אמת? האמת שלו – עלובה היא, קטנה ואומללה, הוֹרתה בחוסר־אומץ להביט ישר בפני הגורל, אמת פחדנית, אמתם של אנשים שעודם חיים כביכול, אך כבר מתו, כבר נקברו, ונפשם רקבה בקרבם, קובה! יש אמת אחרת, גדולה, פשוטה ובהירה. אמת שאותה אין אתה רואה, אין אתה מסוגל לראות…

לייזרסון: לפני שהלכתי לכאן, פקדתי לשחרר את האסירים…

ניקולאי: אני מודה לך.

לייזרסון: באתי מפני שמצפוני שלחני. אמרתי מה שאמרתי. יש בי הכרה שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות. אילו האמנתי, האמינו לי, לוּ האמנתי כמוכם, אולי הייתי מצטרף גם אני אליכם…

ניקולאי: כך אמרתי. אילו היית חי. אך בך מתה האמונה, ושוב אינך איש חי בין החיים.

לייזרסון: ובכן, מה הסיכום שאנו מסכמים?

ניקולאי: לך לדרכך. אתה את שלך עשית. דיברת אלינו בשם האמת הקטנה שלך ובשם הגסטאפּו הגרמני, שכה אדיר הוא בעיניך. השיחה בינינו נסתיימה.

לייזרסון: אני בטוח בצדקתי, אני מבין שהחלטתם להסתתר?

ניקולאי: אתה מבין רק מה שהנך מוכשר להבין. אמרתי והנני חוזר ואומר, כי אני רוצה להישאר בין חברי (ליזרסון יוצא, משה’לה עושה תנועות כאומר לצאת אחריו).

ניקולאי: (למשה’לה) הישאר! (לשרה ויוסף) נועצתם? סיכמתם?

שרה: התיעצנו והחלטנו להגיד…

ניקולאי: אל תמשיכו, – לא קשה לי לשער מה החלטתם. האתם תגידו לחבר לך הסגר עצמך? ביחוד אחרי ליל אתמול, אחרי נצחונו של קומץ לוחמים על המונים, על המשטרה היהודית ועל כל הגיטו?

יוסף: זהו שאמרתי, ואני שמח…

שרה: גם אני…

יוסף: ואני שמח, שגם אתה מסכים. הצד הטכני…

ניקולאי: לצד הטכני איני דואג.

יוסף: אבל מאימתי? במקרה זה הטכניקה קובעת.

ניקולאי: לא רציתי לומר, שהטכניקה היא משהו לא חשוב, אדרבא. חשוב מאוד, אך במה הדברים אמורים? כשרוצים להשתמש בה.

שרה: איני מבינה.

יוסף: גם אני איני תופס כלום.

ניקולאי: אתה תתפוס – ואת תביני. ובכן, יוסף, אמרת שאני מסכים, כלומר שהסכמתי לדעתכם…

יוסף: לא היה לי צל של ספק. אתה גם היטבת לנמק בקיצור נמרץ את החלטתנו, כלומר את הצעתנו המשותפת…

שרה: בזאת, ניקולאי, היטבת להסביר בקיצור…

ניקולאי: הסברתי את מהלך מחשבותיכם אתם. אילו הייתי אני במקומכם, אולי הייתי גם אני נתפס להלך מחשבות כזה, לא הייתם בני חורין. לא יכולתם לעקור מן הלב את היחס האישי – היחס החברי…

יוסף: וכי לא אתה דיברת על כך השכם והערב… וכי לא ממך שמענו, כי היחס האישי בין חבר ומפקדו הוא נשק רציני מאוד, שבלעדיו לא תיתכן כל…

ניקולאי: אך יש וחייב אדם להשתחרר גם מזה. נשארתי לבדי עם עצמי – יחידי וחפשי. שקלתי והחלטתי. והחלטתי היא אחרת…

שרה: אחרת?! מה החלטת?

ניקולאי: אגיד ברור: בעוד (מביט על שעונו) בעוד עשרים, עשרים־וחמש דקות אצא מחדר זה…

שרה: למה? לאן?

ניקולאי: ואלך לשער. שם יחכה לי זה, פון־מאנהוף, והפמליה שלו, – אנשי הגסטאפּו..

שרה: מה אתה סח? זה לא ייתכן!

ניקולאי: ייתכן ואולי גם הכרחי. מלחמה אינה קו ישר. לוחמים לא רק באקדחים. גם במותי אכה בהם…

יוסף: הרי קודם אמרת, הסברת.

שרה: ומה טעם לכל המאבק שלנו? מה טעם התגוששנו נגד כל הגיטו, לחמנו מלחמת אחים?

יוסף: יש פצועים, יש אסירים, הרי לכל דבר צריך להיות איזה הגיון?

ניקולאי: לא לשווא לחמתם, לא לשווא לחמנו. במאבקכם קניתם לי את חופש ההחלטה…

שרה: ואחרי כל אלה אתה הולך… וכי יש הבדל בין אתמול ובין היום?

ניקולאי: אתמול הייתי כבול בידי הגסטאפּו. ואתם שחררתם אותי. לא חשבתם הרבה, סיכנתם עצמכם בשבילי, צדקתם. הלוחם חייב להגן על מפקדו.

יוסף: טוב, טוב, דבר…

ניקולאי: אחרי כן במשך היום כולו חיפשוני המוני הגיטו, כדי להסגירני לידי הגסטאפּו. יצאו מכליהם, הפעילו כל מה שיכלו…

יוסף: לחמנו ויכולנו, – וההמון נסוג. ידנו היתה על העליונה…

ניקולאי: יודע אני. והרי אני הוא שפקדתי על זאת…

שרה: וצריך שיהיה איזה הגיון לכל…

ניקולאי: ההגיון הוא, כי לא ייתכן שמפקד ארגון־לוחמים יוסגר לידי הגרמנים על ידי יהודי הגיטו, – זה יכרה תהום עמוקה בינינו הלוחמים ובין אלה שלמענם אנו לוחמים. זה ייצור קנוניה בין לייזרסון, השוטר היהודי, הגרמנים – הגסטאפּו וסתם יהודי הגיטו – בשל תיאוריה כוזבת – אמת קטנה לזמן קצר – אילוזיה פחדנית. ואילו אתם שחררתם אותי מן ההכרח למסור את עצמי. עכשיו הנני בן חורין. חפשי לנפשי, וכשבן חורין אני והברירה בידי, הנני הולך לשער למען יהודי הגיטו, – כדי שתיכרת ברית ביניכם ובין האחים האומללים, וידע וירגיש כל אחד, שאני ואתם וכל לוחם – למעננו אנו לוחמים, למען העם האומלל. למענו נאבק הלוחם, ולמענו הוא מקריב את חייו, גם כשאת חייו הוא מחזיק בידיו שלו… העם יבין אותנו, מותי יעזור לו להבין, והוא יתאחד, ובשעה היעודה יהיה כחומה סביבכם…

שרה: אבל, ניקולאי, זה איום… זה הגיוני עד לזוועה… עדיין לא השלמתי…

יוסף: גם אני לא…

ניקולאי: ומה הפלא? עם מר המות אין משלימים. במוות לוחמים. (הפסקה קצרה) ולעיתים מתוך שהולכים לקראתו.

(מתפרץ גרינר, נרגש מאוד, פרוע)

שרה: מה לך פה? צא. צא מכאן. צא מיד!

גרינר: מיד יבוא לייזרסון, ראש המשטרה. הוא יצא מדעתו. הוא יגרום לאסון.

שרה: איזה אסון? מה קרה?

גרינר: הוא רוצה לבוא אליכם.

שרה: ובכן, מה האסון?

גרינר: הוא רוצה להצטרף אליכם.

יוסף: להצטרף? אלינו? הוא?!

גרינר: כן, דעתו נטרפה. הוא את עורו יציל. הוא יברח לו, יסתתר. ואותי יתלו, יתלו בכיכר לפני בית הסוהר.

יוסף: המקום מתאים מאוד.

גרינר: מה אמרת?

יוסף: אמרתי שהמקום מתאים.

(נכנס לייזרסון)

גרינר: אני אמרתי להם. אני סיפרתי להם, מה יש בדעתך לעשות.

לייזרסון: לך לתפקידך! אין זה ענינך!

גרינר: כשיתלו אותי, יהיה זה עניני. (יוצא).

יהודה: שמענו שאתה רוצה…

לייזרסון: זה אינו מבין מה הוא סח… פקפקתי… חשבתי… וגם עכשיו חושב אני… אולי – שגיתי, אולי – הצדק אתכם. אולי דרכי לא־דרך.

ניקולאי: קובה, גמור את השיחה הזאת ביחידות, עם עצמך. ותבוא, כשתחליט לבוא, בלי אולי.

לייזרסון: אך הבינו, שכל הזמן לא דאגתי אלא לטובת הגיטו. כי לא לכלכתי את עצמי. הבינו שנשארתי נקי. שמצפוני…

יוסף: מצפונך נקי?…

לייזרסון: ככה. זה יחסכם אלי. כך אתם מבינים אותי. ואני חשבתי… לעזאזל – מה שחשבתי, יהא קבור בלבי. אבל אגיד לכם משהו: חושבים אתם כי אתם האופטימיסטים. כי אתם המאמינים. כי בטוחים אתם, שהנה־הנה יגיע הצבא האדום. לא! אין אתם בטוחים, אין אתם מאמינים. אני הוא המאמין! אני משתדל לעבור את הזמן הקצר. אני בונה גשר, אולי מגופות אנשים, – אבל גשר שבו יעברו הנשארים, הבריאים, המוכשרים לעבודה (יוצא).

ניקולאי: אומלל האיש, מרמה את עצמו, – ועל כן מרמה אחרים.

שרה: ניקולאי, אחרי שנשארנו בינינו לבין עצמנו, רוצה אני להגיד, שצעדך אולי מובן לשכלי. אך כל ישותי מתקוממת. זה אי אפשר! זה אי אפשר!

יוסף: איני יכול לקבל את אשר אתה מטיל עלי.

ניקולאי: זו חובתך!

יוסף: איני יכול. פשוט, איני יכול. אין לי כוח לכך. אין לי מרץ לכך, דומה אני בעיני עצמי – איך לומר לך…

ניקולאי: אם אינך יכול להיות חזק בשעה זו, עליך לפחות לדעת לשחוק. להעמיד פנים כאדם היודע מה עליו לעשות. זה יעזור לך להתגבר, לך, וגם לי. לזאת מצוּוה כל מפקד.

יוסף: אולי גם השקט שלך אינו אלא משחק?

שרה: יוסף, למה אתה שואל זאת?

ניקולאי: הוא שואל לענין. אין אני שקט. אני משחק את השקט. כי חובתי היא. אין איש יכול לצעוד בשקט לקראת המוות. רק היטלר אילף את חייליו, שירוצו אל המוות כאל זרועותיה של זונה.

(נכנס אחד הלוחמים)

הלוחם: החברים התכנסו ומחכים.

(ניקולאי ניגש אליו ולוחץ לו את היד)

ניקולאי: חזור לחבריה והגד להם שאני… שאני רוצה לומר להם משהו (ניגש, מתבונן מהחלון). שאני אדבר אליהם, מכאן. (מצביע על החלון).

(הלוחם יוצא)

שרה: אבל אני, ניקולאי, עדיין לא השלמתי…

ניקולאי: מה הפלא? אין פלא שלא השלמתם. עם מר־המוות אין משלימים. נגד המוות לוחמים ככל האפשר. (הפסקה קצרה). ולעיתים על ידי זה שהולכים לקראתו. (ניגש לחלון ופותחו. קולות: הנהו, הנה המפקד שלנו, המפקד ידבר!).

ניקולאי: (פונה לשרה ויוסף) אני רואה כמעט את כל החבריה. הרגשה עמוקה לי: הם – אני, אני – הם. (פונה החוצה) קשה לי הפרידה, חברים, אחי אתם, אחים לי. (קולות: עוד נתראה!). לא. עלי להפרד מכם, אני יוצא לדרך רחוקה… אחַי. החלטתי ללכת לשער (בחוץ המולה).

קולות:

– למה?

– לא, לא, לא!

– זה איבוד לדעת, ללא מטרה.

– אתה דרוש לנו – ולא למוות, לא לגרמנים.

ניקולאי: איבוד לדעת? מי זרק בפני מלים אלו? לוחם אינו מתאבד. איבוד לדעת זוהי בריחה מן המערכה. אני, לוחם אני. זאת היא מלחמתי. – אני הולך כדי שאתם תמשיכו, כדי שהגיטו יאַמץ אתכם כבניו, כי בניו אתם; כדי שהגיטו ידע למי ולמה אתם לוחמים. לו הצלתי את נפשי – הייתי מקים חייץ ביניכם ובין אחיכם העייפים למוות; ביניכם לבין אלה שעיניהם עצומות מפחד, מעייפות. מותי יפקח את עיני העיוורים. זכרו, כל יהודי בגיטו אָח הוא לכם – גם כשאתם אנוסים ללחום נגדו. גם כשהוא עוצם את עיניו מפחד לבלי ראות את גורלו, את מר גורלו. אחים! אל תשפטו לכף חובה את אלה שלא הגיעו לשורותיכם. בכל דברי ימי העולם אין עם שעמד בנסיון כזה. יום יום אתם רואים את הגרמנים. הם חסונים, שבעים, מגושמים, הם רומסים אתכם ברגל גאווה, אבל שעתם תבוא, וקרובה היא. עוד תראו אותם שפלים מכל שפל, פחדנים מכל פחדן. זכרו: לא במקלות גברתם היום על יהודי הגיטו – מקלות לרוב מתגלגלים ברחובות; לא אקדחים עמדו לכם – אקדחים אפשר ואפשר להשיג. מה שהסתער עליכם היה בשר־אדם שנרקב בטרם נשחט. רוחכם עמדה לכם, רוחכם היא שניצחה. יש גבורה בישראל, והיא מעיין לא־אַכזב. אתם לוחמי הגיטו נושאים את בשורת גבורת ישראל לכל העמים ולכל הדורות.

קולות: אל תלך מאתנו!

ניקולאי: בחורים, חברי, אתם, במלחמתכם, השבתם לי את חופש ההחלטה ואני החלטתי. החרב שהוצאה מנדנה לא תחזור. מי שהולך מרצונו החפשי לקראת מוות – מגן, מקדש ומחזק את הרעיון. אני בא אל הגרמנים כמבשר את קיצם. אני נפרד מן הגיטו – ומשאיר אתכם כבני ברית, כאחים. חזקו ואמצו, אחים! (הפסקה). אהבתכם, הוא הדבר היקר והקדוש לי ביותר. אני הולך ומשאיר לכם את שנאתי לגרמנים, לפאשיסטים, לנאציזם. תבער שנאתי בלבותיכם (הפסקה). ועכשיו, בטרם לכתי, אגיד לכם את המלה הטובה ביותר, את המלה העברית הנפלאה: שלום! שלום לכם, אחים. (אחרי הפסקה קצרה סוגר את החלון וניגש לשולחן. משה’לה לצידו נחנק מדמעות. יוצא).

ניקולאי: (פונה ליוסף) אתה מקבל את הפיקוד!

יוסף: (נבוך) אבל. אני? איך?

ניקולאי: אמרתי. כדברי כן יהיה.

יוסף: כדבריך.

ניקולאי: ואת, שרה…

שרה: איני מבינה, איני יכולה להבין… איך נוכל כולנו, איך אוכל אני לחיות בלעדיך?…

לאה: (ניגשת) ניקולאי, שרה, יוסף. אבינו, רובינשטיין הזקן, היה נוהג לפני צאתו לדרך ארוכה להזמין את כולנו לשבת רגע קט בשתיקה, אולי…

ניקולאי: כן, כן. הנה נשב רגע קט…

(הכל יושבים. דממה).

ניקולאי: ועכשיו… (קם לאטו ויוצא. כולם קמים אחריו; עיניהם, כצופות למרחקים, מלוות את היוצא. נשארים זקופים על מקומם ושפתותיהם כלוחשות הימנון).

(המסך)