רקע
יצחק שדה
העוגן

משתתפים

ישראל (סרוליק), ימאי ותיק, בן 21

מרדכי (מוטקה), ימאי צעיר, בן 20.

נחום, מפקד, בן 36

אסתר, חובשת, בת 19


אנית־מעפילים. תא הפיקוד. בתא: ישראל ומרדכי


ישראל: מוטקה! העבר פקודה: להטיל עוגן.

מרדכי: ואתה בטוח? אתה בטוח, שזה המקום?

ישראל: שאלות וספקות הנח לשעה אחרת. העבר את הפקודה להטיל עוגן. חת־שתים.

מרדכי (ניגש אל השפופרת של צינור־הדיבור) הלל… אתה שומע? שומע? שומע. ככה. קבל פקודה. מאת ישראליק. מישראל: להטיל את העוגן. כן. כן. את העוגן. תרגם לקברניט. כן. תרגם לו. מה תרגמת? מה? מה אמרת? לישראל) הקברניט מפקפק.

ישראל: לעזאזל! לכל השדים והרוחות ומלאכי החבלה! תודיע להלל, שימסור לו לכלב בן כלב זה, המצורע והסרוח שיגיד לו במלים ברורות בהחלט, כי פּה, במים הטריטוריאליים של ארץ ישראל שלי, לא הוא הקובע. אני הקובע כאן. כאן אני הקברניט והמפקד, וחוץ ממני אין איש מסדר סידורים ומפקד פקודות. לעזאזל! מפקפק? אם הקברניט מפקפק, שיתפקק לו! את הדרכמות הסרוחות לא יפקפק לקבל, ולא ישכח לבקש עוד. כלב בן כלב! מסור.

מרדכי: למסור גם את המלים: כלב בן כלב?

ישראל (צוחק) דבר זה הנח לכשרונו הדיפּלומטי של הלל – ידבר מה שידבר, ובלבד שיבין נבל זה, שמדברים אליו ברצינות.

מרדכי (בשפופרת): הלל, דבר עם הקברניט ואמור לו, שהעסק רציני בתכלית, וכדי שיבין את כל הרצינות שבדבר, תגיד לו שהוא כלב בן כלב… חכה רגע, רגע קט, שכחתי איזה כלב. אח, כן; מצורע, וסרוח. מה? לא כדאי… אפילו בלתי אפשרי… הדיפּלומטיה, זהו תפקידך שלך. אבל דבר באופן שיבין כי מדברים אליו ברצינות. הסבר לו שבמים הטריטוריאליים של ארצנו – סרוליק שלנו הוא אל־ומלך, וגם קברניט מוסמך, מוסמך מטעם הפּלמ"ח, וזולתו אין. וכעת מסור. (אתנחתא) מסרת. יפה. הוא בלע? יפה. (לישראל) הלל מסר, וההוא בלע ולא הקיא…

(רגעי דממה, ואחריה חריקת שרשרת)

ישראל: למוסיקה הזאת, רק לה ציפיתי. העוגן הורד. מוטקה! הא מוטקה! אתה רואה? מ’דאַרף קענען רעדן. צריך לדעת לדבר! הגענו לארצנו והבאנו את החבילה. הא מוטקה, הרי איראך, דואי פייל. אנית־המעפילים הראשונה אחרי המלחמה עוגנת מול חופי קיסריה. מוטקה, זה נצחון, זה חג, זה…

מרדכי: זה נהדר, ישראליק. זה יפה כדגל במסדר.

ישראל: ובחוף עדיין אין יודעים. לא הרגישו בנו. עדיין האות לא הודלק…

מרדכי: כנראה ראו את הזרקורים של המשחיתה והחליטו שנלכדנו או הסתלקנו. אם לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, הרי גם אני לא ירדתי לסוף החישובים שלך. לא הבינותי למה בעצם המשכת להתקדם. לדעתי היה מצבנו ביש מכל ביש.

ישראל: וכאשר הגענו, מה חשבת?…

מרדכי: חשבתי… חשבתי…

ישראל: אל תגמגם! הנה אגיד לך, מה חשבת: “אם אין שכל יש מזל!” (צוחק) כך חשבת?

מרדכי: לא… לא בדיוק כך.

ישראל: אבל תבין, בן־אדם! זוהי אסטרטגיה, אסטרטגיה פשוטה למדי, ניצול פני הקרקע, רציתי לומר, פני השטח.

מרדכי: אבל כיצד?

ישראל: השטח היה גדור: זאת אומרת, הים לא היה חלק. חושך. גלי חוף. ומלבד זאת, מכיר אני את החופים הללו: בלילה על רקע הסלעים, קשה מאוד להרגיש בנו, וכמעט אין להכיר בינינו לבין ספינת־דיג גדולה. גם כלבי־המשטרה אין אוזנם קשובה: סוף־סוף, אנחנו ה“סופתח”, הראשונים אחרי הפסקה ממושכת מאוד.

מרדכי: בנתי. חוק ההפתעה. לא חיכו, והנה באנו.

ישראל: אתה מדבר כממכף מוסמך.

מרדכי: כמוני כמוך. בוגר שנת 43.

ישראל: חשוב מאוד. אבל, שמע, אחא: על אף כל האסטרטגיה הגבוהה, אין לסמוך לא על חוקים ולא על נסים – לגמור חיש־מהר ככל האפשר – ולהסתלק.

מרדכי: מה אמרת? להסתלק?

ישראל: הצץ, הנה! החוף מראה סימני־חיים.

מרדכי: כן. סימני־חיים. הסימן המוסכם. מדורה קטנה.

ישראל: זהו. אצלך הכול מוכן?

מרדכי: כמדומני.

ישראל: כמדומני… כמדומני… מלה זו אינה מובנת לי.

מרדכי: מוכן. הכול בהחלט מוכן.

ישראל: הסירה?

מרדכי: כן.

ישראל: הסולמות והחבלים?

מרדכי: כן.

ישראל: נו, והאינוונטאר החי?

מרדכי: מה?

ישראל: החבריה… מסודרים?

מרדכי: כן, כמובן. עשיריות, עשיריות. לכל עשיריה קבוע התור מראש. לכל עשיריה אחראי וסגן. הסגן יורד ראשון, והאחראי אחרון.

ישראל: ומי ראשונים בתור?

מרדכי: שמונה נשים ושני חולים, – זה בעל הרגל וזה בעל ההתקפות.

ישראל: מסכים. זה בסדר.

מרדכי: זה, בעל ההתקפות, דרושה לו זריקה, ואצלנו האמפולות אזלו.

ישראל: תזכיר לי דבר זה כאשר ידפוק הקשר. והחבילות?

מרדכי: כרגיל, אין רוצים להפרד מהן.

ישראל: לעזאזל! תמיד העסקים האלה. אין דבר. יגיעו החותרים, ויעשו סדר. מרדכי! להתקשר עם החוף.

מרדכי: יש. להתקשר עם החוף.

ישראל: מסור להלל שיאותת בכיוון המדורה. הגענו. רגע: מחוק את “הגענו”. שיתחיל כך: עוגנים כמאתיים וחמישים מטרים מן החוף דרום־דרום־מערב מן המדורה. 93 מעפילים, – בתוכם 31 נשים ושני חולים. מסור.

מרדכי (בשפופרת): הלל! לאותת בכיוון המדורה. אין אתה רואה כל מדורה? לא? עבור לירכתיים. אבל חכה. קודם קבל. תאמין לי: יש. יש. מדורה ממש. שנינו ראינו. גם ישראל ראה. הוא עצמו. כן, טוב. קבל: הגענו. לא. מחוק את “הגענו”. ברור שהגענו. לוּ לא הגענו, לא היינו מאותתים. לא לפטפט! אבל הייתי מוכרח למחוק. ישראליק אמר למחוק. קבל: עוגנים כמאתיים חמישים מטר דרום־דרום־מערב מהמדורה. ככה? גם אתה רואה את המדורה? מזל טוב! – אני וישראליק, לא די לך, מוכרח אתה לראות בעיניך ממש. נו, נו לא לפטפט. ככה. למסור את המברק. הנה הוא לפניך: עוגנים כמאתיים וחמישים מטר דרום… זה כבר אמרתי, אין דבר. אני חוזר למען הרציפות. עוגנים כמאתיים וחמישים מטר דרום־דרום־מערב מן המדורה. אתנו 93 מעפילים, ביניהם 31 נשים ושני חולים. לא הספקת לרשום? מה לא הספקת? אינך זוכר? חזור מלה במלה. ככה. ככה. ככה. אתה זוכר יפה מאוד. נכון לגמרי. צ, צ, צ. יזה קונץ לזכור: הנה זה חודש שני שלפניך ים ו־93 מעפילים, 31 נשים, ואותם שני החולים, חולים כל הזמן. טוב, טוב. נכון בתכלית הנכונות, ואל תאבד זמן יקר, מסור.

ישראל (שעמד כל הזמן וגבו אל מרדכי)

מוטקה, בחור, אתה משער בנפשך, מה נעשה שם אצלם בחוף? בטוח אני, שכל זאבי־הים שלנו, וכל כלבי־הים וסוסי־היאור, עיניהם זולגות משהו כזה… מלוח. אני יודע: החוף כאילו שוקט לגמרי, ובחושך ובדממה תנועה חרישית וזריזה: החותרים ירדו לסירות, קבוצות המים כבר ירדו לים – במרחק־מה מחלקה עומדת דרוכה, או אפילו שתי מחלקות פלמ"ח חמושות.

מרדכי: מה משמע חמושות?

ישראל: כן, כן, חמושות. הגנה בנשק על עולים. כן, בנשק. הזמנים נשתנו לעזאזל, אפילו נדמה לי שאני מתרגש, רעד עובר בגופי. פתאום נזכרתי פסוק אחד…

מרדכי: איזה פסוק?…

ישראל: שכחתי איזה ספר, ומי המחבר…

מרדכי: אם כן, מה אתה זוכר?

ישראל: זוכר אני, שהסופר ביקש לתאר איזה עלם שהיה מחוויר לשמע פסוק נאה.

מרדכי: מה זה שייך לעניין? מה לנו, ברגע זה, ולפסוקים נאים?

ישראל: האָניוֹנת הזאת. הלילה. החוף. הים. החבריה. זה הוא פסוק נאה, נאה מאוד, בספר הגדול, הגדול מאוד, של ההיסטוריה שלנו. עוד תבואנה אניות. יגיעו מעפילים. זה יהיה לא פסוק, זה יהיה דף, פרק, – אולי רומאן שלם! (הפסקה)

מרדכי: כן, כן. אניות תבואנה.

ישראל: רציתי להביע משהו, אך כרגיל נתחרבנתי. נחזור לעניינים. סקרן אני לדעת, כמה סירות הכין החוף. במספר הסירות תלוייה מהירות ההורדה.

מרדכי: מה יש למהר? עוד הלילה לפנינו. והוא ארוך, ארוך מאוד.

ישראל: ברנש, האינך מבין שעד אור הבוקר עלינו להיות הרחק מכאן?

מרדכי: אתה מתכוון להחזיר את האניה? בדעתך לחזור?

ישראל: הפעם, שלא רגיל, בנת. הגענו בסדר ובהקדם, ואני מקווה שגם נחזור בסדר ובהקדם.

מרדכי: זה לא היה בתוכנית.

ישראל: תוכנית? היא קיימת בשביל שאפשר יהיה לשנותה, החדשה זה עתה נולדה: מכיוון שהגענו בשעה מוקדמת, ומכיוון שלא נתפסנו, ומכיוון שנשארו באירופה המחורבנת כשמונה מאות אלף, או מיליון יהודים שצריכים להפליג…

מרדכי: ואת כולם מתכונן אתה להעלות בשבר־כלי זה?

ישראל: לא את כולם, אך כמה שנוכל, כמה שנוכל…

מרדכי: ואני הייתי בטוח, שגמרנו “ג’וב” ונרד לחוף.

ישראל: הג’וב שלנו, בחור, לא במהרה ייגמר. אולי מישהו מאתנו ייגמר לפני שהג’וב ייגמר.

מרדכי: ישראליק, ולך אין כל רצון, כל ענין לרדת?…

ישראל: רצוני ועניני הם רצוני ועניני, ואל תתחוב את אפך…

מרדכי: ולי מחכים בבית. טראקטור וגם בחורה.

ישראל: אך לג’וב יש גם צד שני. כולו התנדבות ואין אונס. אם אינך רוצה, או אינך יכול, או אפילו מהסס, תרד עם היורדים…

מרדכי: ואתה?

ישראל: המדובר הוא בך ולא בי.

ישראל: אם את ההחלטה מניח אתה בידי אחר, למה תשתפך על צווארי בספקות שלך. ודאי יעלה נחום, והוא יחליט. הרי אתה יודע! אני מגוייס, ולא אני מחליט.

מרדכי: אבל נחום אינו יודע פרטים עלי.

ישראל: את הפרטים אמסור אני. אינני נחום, ואין תועלת בשיחה זאת. ודי. שאל את הלל: מה עונה החוף?

מרדכי (לשפופרת): הלל. (אחרי רגע) הוא מקבל.

ישראל: אל תפריע את מלאכת־הקודש. שימסור תוך כדי קבלה.

מרדכי (לשפופרת): הלל. מסור מה שקיבלת. אני שומע. זהו. מה? ברוכים הבאים. (לישראל) מוסרים: ברוכים הבאים.

ישראל: טוב, טוב. טוב מאוד. יודעים שברוכים. וודאי שברוכים. הלאה, הלאה. מוותר על הברכות.

מרדכי: בחוף נמצאת רבקה שלך. אשתך החמודה.

ישראל: ככה מסרו: “רבקה שלך… אשתך החמודה?”

מרדכי: לא, זה אני הוספתי.

ישראל: תודה רבה. להבא אל תוסיף. מה מוסרים לענין?

מרדכי: הוא מקבל: זה לא טלפון. הוא גם מקבל וגם מפענח.

ישראל: טוב שהסברת לי. תודה רבה. יכולתי לחשוב כי יש שם טלפון. המשך, המשך. על רבקה כבר שמעתי. הלאה!

מרדכי: בסירה הראשונה יגיע נחום.

ישראל: בראַבו עליהו! כמה סירות?

מרדכי: חכה. עדיין מפענחים. זה מתקדם לאט. ככה. שלוש. כן. שלוש סירות.

ישראל: זהו.

מרדכי: הקשר דופק. אני מזכיר לך את ענין הזריקה.

ישראל: הזריקה?

מרדכי: כן. לבעל ההתקפות. אצלנו אזלו.

ישראל: זריקת מורפיום! מסור להלל שיודיע: שתעלה חובשת עם מזרקה ומורפיום.

מרדכי: אולי להודיע שתעלה רבקה, – הרי היא החובשת.

ישראל: מסור כמו שאמרתי לך, שתעלה חובשת – לשם זריקה – ולא איכפת לי שמה.

מרדכי: ולך לא איכפת…

ישראל: מה איכפת לי ומה לא איכפת – אין זה שייך לענין, על כל פנים אין זה ענינך.

מרדכי (לשפופרת): הלל… מסור שתעלה חובשת. אתה שומע? חובשת עם מורפיום ומַזרק. מה זה מזרק? שפּריץ בלע"ז. קיבלת? טוב. מסור.

ישראל: שלוש סירות. כל אחת לעשרה אנשים בערך. שלוש “נַגלות”. זהו. זה יימשך ארבעים רגע, ולא יותר משעה. נניח שזה יימשך שעה. (מביט על השעון). עכשיו עשרים לפני אחת־עשרה – רבע שעה קודם לחצות נוכל להפליג. ככה. נקודה. ועד אור הבוקר נהיה רחוקים שלושים קשרים מן החוף – מחוף… איך קוראים לו? מחוף־המבטחים. הפעם נתחמק. מוטקה, מסור להלל: להוריד את סולמות החבלים. אני מקווה, שרבקה תעלה גם בלאו־הכי. הרי היא חובשת. וחוץ מזה…

מרדכי: ואתה נזפת בי…

ישראל: אני? אני נזפתי?

מרדכי (לשפופרת): הלל, תודיע שיורידו את סולמות החבל. למי להודיע? למשטרה הבריטית. לא, ברצינות. תודיע לראשי הקבוצות. בנת? בסדר. (לישראל) מסרתי.

ישראל: ועכשיו, אחרי שימסור, תודיע להלל להפסיק את הקבלה. עלולים להרגיש בנו.

מרדכי (לשפופרת): ולהפסיק את הקשר. די שיחקת במכשיר. כן, לחלוטין. עלולים להרגיש בנו. ומלבד זאת, עוד מעט יגיע הקשר החי. (הפסקה קצרה).

ישראל: אתה שומע, מרדכי?

מרדכי: שומע? מה?

ישראל: איך להגיד זאת בעברית חגיגית? כן, “מַשק כנפי המשוטים”… שוב נתחרבנתי. כל פעם שאני פותח בליריקה, סופי חרבון גמור. אך מה יש כאן לדבר: הסירות באות, החבריה מתקרבת.

מרדכי: שומע, שומע. בהחלט והיטב.

ישראל: מתקרבים. הנה. השומע אתה? הם על־ידנו. הנה, הם עולים. (זמן־מה דומיה, אחרי כן מתפרצת החובשת אסתר, ואחריה נכנס בנחת נחום).

אסתר: סרוליק, מוטקה, שלום. שלום – ישראליק, אתה עצום ואין כמוך. באמת, חברה, טוב שבאתם.

(אותה שעה ניגש נחום אל מרדכי ומחבקו, – אחר כך לוחץ את ידו של ישראל ומתנשק עמו).

אסתר: הבחורים מתנשקים!

מרדכי: גם את רוצה…

אסתר: בפעם אחרת. באוניונת הזאת הגעתם. באמת. סרוליק. אתה עצום, כביר וגם נחמד – נחמדון שכזה…

ישראל: כמו גריטה גארבו או רודז' ז’ינז’ר?

אסתר: את השם מבלבל אתה כדי להרגיזני. בכוונה. לא יותר מגרטה גארבו, יותר מרודז’רס – אולי. בחסד כמו ולנטין.

ישראל: (לנחום) לשם מה סוחב אתה את “יונתי תמתי” זו?

אסתר: הנח. כבר הנני לא יונתך ולא תמתך – אלא יונתו של…

ישראל: הספקת הרבה בזמן קצר. יונתו של מי את?…

אסתר: הסוד ידוע בכל רחבי ארצנו. יונתו של יונתן..

מרדכי: בראבו! זוג מן השמיים…

אסתר: טוב לנו גם עלי אדמות. אבל די! היכן החולה? הבאתי מזרק.

ישראל: ככה? את מופיעה כאן כ“פריילין דוקטור”? זה ענין אחר לגמרי. מרדכי, צא בבקשה והראה לה.

נחום: שלום, שלום ישראל. איך היתה הנסיעה?

ישראל: (ניגש לתרמילו ומוציא מחברת) לדיבורים אין זמן. הנה הדו"ח.

נחום: (משפשף את ידיו) זה בסדר. בכל זאת החינוך מועיל. זה לפי רוחי.

ישראל: ומה נשמע בארץ? ועוד רציתי לשאול אותך.

נחום:

לדאבוני, איני יכול להוציא כמוך מחברת ולמסור לך על הנעשה בארץ. זה קצת מסובך. אגב, בחוף מחכה לך רבקה.

ישראל: כן. רבקה מחכה לי. אך נגמור קודם ענין אחד, אחרי כן נדבר ביתר שקט. אני חושב שהאניה יכולה לחזור. יש זמן.

נחום: גם אני עשיתי את חישוב הזמן. אך מה דעתך על המשחיתה הזאת?

ישראל: כעת הננו על רקע הסלעים. וכאשר תתרחק המנוולת, נוכל להרים עוגן.

נחום: הבאתי דבר זה בחשבון…

ישראל: זאת־אומרת, שעלי…

נחום: האניה צריכה לחזור, ואם היא חוזרת…

ישראל: אם כן, זוהי החלטתך?…

נחום: כבר החלטת לפני. אך אם נחוץ לך אישור, – הרי הוא נתון לך.

ישראל: אם כן, את הביזנס גמרנו. ובלי דיבורים מיותרים. אגב, יש לי דלק די ויותר.

נחום: אתה “זלמי”, ישראליק.

ישראל: נו, וכמה חלומות יש לגנוז.

נחום: אבל אם אתה…

ישראל: את הביזנס גמרנו. ואחרי שגמרנו, אשאל אותך משהו פרטי בהחלט.

נחום: פרטי?

ישראל: מדוע לא עלתה רבקה? אמרת לי היא נמצאת בחוף, והיא חובשת.

נחום: הייתי מעלה אותה. חובשת, או לא חובשת. אבל, ברנש, כמה זמן לא קיבלת מכתבים מהבית?

ישראל: קיבלתי מכתב אחד שבועיים אחרי שיצאתי, וזה החודש השישי שלא הגיע אלי שום מכתב. נדדתי ממקום למקום. והמכתבים לא הדביקוני. בינינו לבין עצמנו, לא ידעתי שקשה כל כך להיות מנותק…

נחום: אך, ברנש, אני מתחיל לחשוב שאינך יודע, כי עוד מעט…

ישראל: מה עוד מעט?.. דבר… דבר…

נחום: שעוד מעט תהיה אב בישראל…

ישראל: אני? אב? זאת היא הפתעה…

נחום: עכשיו תבין, – למה לא העזתי להושיב אותה בסירה בים סוער כזה.

ישראל: וטוב עשית. מאַלעש. ארד ואחבקה –

(מחבק את נחום ולוחצו עד שחונקו כמעט)

נחום: פפו, פפו. נשארתי בלי נשימה, – אל תעיז, באמת, לחבק ככה את רבקה שלך.

ישראל: עוד יותר! ארד, אחבק ואחזור. כן, אחזור… אחרי מה שסיפרת, זה קצת יותר קשה.

נחום: ואולי…

ישראל: (צוחק) ואולי תדבר אלי בלי אולי… ובכן, אציץ בפני רבקה, אחבקנה – וזה יוסיף לי דלק בנפש לעוד חדשיים־שלושה, – אחרי כן אחזור ואמצא לי בחור מוכן…

נחום: או בחורונת…

ישראל: או בחורונת נחמדה.

נחום: (צוחק) וזה היינו הך?

ישראל: נו – אגיד לך?… כשהן גדולות, הרי הן חשובות לנו עד מאוד…

נחום: אגב, איך התנהג הקברניט?

ישראל: בסדר גמור. קצת פקפק, אבל…

נחום: הסברת לו, אני מבין.

ישראל: כן, הסברתי בנימוס. (מתכופף ומוציא מן התרמיל כלי־גילוח, מחפש ומוצא ראי קטן ומסתכל בו).

נחום: מה אתה מחפש שם בראי?

ישראל: רוצה אני לראות את־זה… שהנו כמעט אבא. בחור חשוב, בחור חשוב מאוד, כמעט אב־למשפחה, – נדמה לי, שלפי מצבי החדש ראוי לי אפילו לגדל שפמון שכזה, וזקנקן. כן, אפילו זקנקן!

נחום: לגדל זקנקן יכול אתה גם בלאו הכי, הרי ימאי ותיק אתה.

(אור זרקור מתפרץ לתא)

ישראל: “הידידים”, תפח רוחם! המשחיתה עודנה בסביבה. הצי המהולל.

נחום: יגלו?

ישראל: מסופקני. רקע הסלעים. וגלי החוף (לשפופרת) הלל, הלל. כן, כן. את הזרקור אי־אפשר שלא לראות. אל תשאל שאלות. מסור את פקודתי: “על הסירות להילחץ אל האניה. לנצל את הרגעים שהאור מתרחק ולעבור אל הצד הבלתי מואר”. קיבלת? כן. חזור. כן. המקשר על ידך? על ידך. מסרת? ככה. (לנחום) עליך למהר ולרדת.

נחום: ומדוע לא אשאר עמך עד סוף העבודה?…

(מתפרץ מרדכי)

מרדכי: (אינו יודע אל מי לפנות) נחום, ישראל, צרות עם הקברניט…

ישראל: דבר…

מרדכי: שיכור כלוט…

ישראל: נו, שיכור, זה רגיל.

נחום: קברניט ושיכור?

ישראל: משלמים לו יותר מדי…

נחום: האין זה סנדרו שלנו? לא עם סנדרו באתם?

ישראל: סנדרו חלה ברגע ההפלגה. זה אחד שיכור מלוכלך ואתו הכנופיא שלו – שלושה־ארבעה טיפוסים. מה אתה מתרגש? שיכור, אך אין בזה חידוש, ולא אסון.

מרדכי: לא בזה הוא האסון: הוא נבהל מהמשחיתה. הוא אומר, שהאנגלים יפתחו עלינו אש.

ישראל: ומה בכך, אם נבהל? יחליף את המכנסים, וחלס…

מרדכי: הוא הולך להדליק את האורות באניה. הוא רוצה להתגלות ולהסגיר את עצמו. לפי שעה הלל מעכב בעדו, אך כשיתפרץ ויגיד למלחיו…

ישראל: “זה ענין אחר, בחור, – היא אמרה”… (יוצא בחפזון).

נחום: גם אני אלך…

מרדכי: בחושך, באניה הזאת, לא תמצא את ידיך ורגליך.

נחום: צדקת. (אחרי הפסקה שומעים קול בשפופרת): נחום…

(נחום אינו יודע מי קורא לו)

מרדכי (ניגש אל השפופרת): זה הלל? אני שומע. מה? ישראל מצווה על נחום לרדת? נחום…

נחום: שמעתי.

מרדכי: פקודותיו של ישראל מחייבות גם אותך?

נחום: כאן הוא הבוס…

מרדכי: רציתי לשאלך דבר־מה…

נחום: כעת אין פנאי. הרי שמעת, שעלי לרדת (נכנס ישראל).

ישראל: נחום! אתה עדיין אתנו! הנַגלה השניה הלכה ושלישית לא תבוא, – אנו ממהרים. נוריד את סירת־ההצלה.

נחום: ואיך תסעו? איך תחזרו בלעדיה?

ישראל: השד לא יקח אותנו.

נחום: ומי יחתור? מי יביא את הסירה לחוף?

ישראל: אתה ומרדכי.

נחום: מרדכי יורד?

מרדכי: אני מוכן להישאר. אני מוכן לחזור.

ישראל: (לנחום) יש לי תחליף בשבילו במארסיל, – ובחזרה אסתדר עם הלל.

מרדכי: והקברניט. מה יהיה על הקברניט?

ישראל: ספג מכה הגונה בסנטרו. נוק אאוט. ברגע זה עדיין אינו יודע בדיוק מה אתו.

מרדכי: הרי הוא ענק.

ישראל: חוק־ההפתעה. מרדכי, חוק־ההפתעה. גם אני גמרתי קורס של ממכפים וגם קורס של מוסה גמרתי. ומלבד הכל, שיכור היה.

נחום: והיכן הוא עכשיו?

ישראל: סגור בתאו. מלחיו לא ידעו מאומה עד שיתעורר. ואז נהיה הרחק בים. כשנתרחק נוריד את הגנב מעל החבל.

נחום: ואתה? הרי אתה רוצה לראות את רבקה!

ישראל: נחום, ידיד, תסביר לה. איני יכול אחרת. איני יכול לעכב אניה. אולי יתעורר הקברניט ויתחיל לרעוש. אולי המלחים… אין לי רשות לעכב אניה ולסכן חיי אנשים… ואני אחזור… אני תמיד חוזר… אחזור לראות את הבן המוכן…

נחום: או הבת המוכנה…

ישראל: אחזור ואראה את הילד ואחבק את רבקה שלי.

נחום: אמסור. אסביר. כמיטב יכולתי…

ישראל: כמיטב יכולתך. והיא תבין. הרי היא פלמ"חאית.

נחום: אבל גם פלמ"חיות…

ישראל: היא תבין, נו. באסטה. סירת־הצלה מחכה לכם. חת־שתיים, להסתלק…

נחום: נו, שלום לך (ניגש ומושיט לו יד) אתה…

(מרדכי מעמיס על עצמו תרמיל כבד. ניגש ולוחץ ידו של ישראל ושתיקה).

ישראל: נו, עוד רגע, אעכב אותם עוד דקות־מספר (ניגש לתרמילו ומוציא מתוכו בקבוק קוניאק) נלגום טיפה. כוסות – יוק. אין. נחום! (נחום לוגם). לגימה כדת. מרדכי, גמע! (מרדכי גומע) (ולעצמו) ישראל! (לוגם לגימה גסה).

נחום: לאניות שבדרך!

מרדכי: שלום לך, ישראל, שלום לך…

ישראל: לכו בשלום (נחום ומרדכי יוצאים – ישראל מדבר אל נפשו בקול רם כמו שדיבר אל חבריו) ישראליק, יקירי, לגום עוד לגימה (לוגם). לחיי מי? לאניות שבדרך? כן. לאניות שבדרך… ועוד? ועוד למי? כן. לילדים, לילדים שבדרך? וגם לרבקה! ובכלל, ובכלל לאהבה… לאהבה של ימאי פלמחאי, לנערה פלמחאית! (רגע דומיה. ניגש לשפופרת. בקול רגיל): הלל! אתה שומע? כן, שומע. סירת ההצלה הורדה? האנשים ירדו? ירדו? כן? כולם? בדקת? ככה. כולם ירדו בסדר? בסדר. הלל – קבל את פקודתי: להרים את העוגן. להרים את העוגן.

מסך


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48865 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!