מעתה וּמשכּבר, ינעם לשוֹמעי הדבר!
היה היה חוֹטב־עצים, ג’עדה שמוֹ, על שוּם שׂערוֹ המסוּלסל, ולוֹ אשה וילדים חמשה. אמרה לוֹ אשתוֹ: “בּן־אדם, ילדינוּ רעבוּ הבּוֹקר ללחם, צא וחטוֹב והבא!” אבל בּאוֹתוֹ בוֹקר הקיץ האיש מתוֹך תשישוּת בּכל אבריו. עד שרחץ ונעל נעליו וחבש את חמוֹרוֹ הגיעה שעת הצהרים. אף־על־פּי־כן הלך היערה כּאילוּ אַתּה מוֹשכוֹ בּריסי עיניו.
בּדרך פּגשוּהוּ חוֹטבי־העצים שחזרוּ מן היער. הציצוּ בוֹ מתוֹך צחוֹק ואמרוּ לוֹ: “למה השכּמתּ, ג’עדה! וכי לא מקוּבּלנוּ שהחפּזוֹן מן השׂטן?” כּשבּא ליער גברה החמה וחלצתוֹ זיעה. אמר: רצוֹני לנמנם קצת בּצל הכּף לכשאקיץ אכרוֹת לי משאוֹי עצים ואחזוֹר לביתי". אמר ושכב.
אבל קוֹדם שעצם עיניו נתעוֹרר פּחד בּלבּוֹ בּשל החמוֹר, גזירה שמא יגנבוּהוּ. התגרד בּקדלוֹ ואמר: “אם אקשרנוּ בידי – יקחוּהוּ; אם אקשרנוּ ברגלי – יגנבוּהוּ; אם אקשרנוּ במתני – יתירוּהוּ. אין לי אלא לקשרוֹ בזקני, שאם יבוֹא גנב להתירוֹ ארגיש וּמיד אני מתעוֹרר” (ולוֹ זקן מגוּדל, שאתה יכוֹל לקלוֹע ממנוּ נפה גדוֹלה ועוֹד יהיה לוֹ שיוּר). קשר את החמוֹר בּזקנוֹ ונרדם.
עבר שם אדם אחד, שמע את קוֹל נחרתוֹ וסר לראוֹת מי הנוֹחר בּשינה של צהרים, וכשראה את אפסר החמוֹר קשוּר בּזקנוֹ והזבוּבים עוֹמדים עליו צפוּפים, אמר: “לא קשר זה את החמוֹר בּזקנוֹ אלא מאימת הגנבים”. אחז בּתרבּוּשוֹ. היה טמוּן בּתוֹכוֹ תער הגלבים. לחלח את זקנוֹ של הנרדם בּרוּקוֹ, חתך לכאן וחתך לכאן, והזקן היה בידוֹ. הניחוֹ ישן, עלה על החמוֹר ונסתלק משם.
כּשהקיץ חוֹטב־העצים, שלח את עיניו לבקש את החמוֹר ולא מצאהוּ. מישש את לחיוֹ – אין לה זקן. אמר: “ואני ג’עדה? כּמדוּמה, שאני הוּא וכמדוּמה, שלא אני הוּא! אין אדם שמכּיר בּי יפה כּזוּגתי”. קם וחזר לביתוֹ. כּשעמד לפני הפּתח קרא לה. נטלה האשה את הסל וּמיהרה לצאת אליו, שאמרה למלאוֹתוֹ עצים, כּדי שתמכּרם ותקנה מזוֹן לפי הטף. כּשראה אוֹתה אמר: “בּאלהים! אני הוּא ג’עדה?” השיבה לוֹ: “ודאי שאתה הוּא!” אמר: “אם ג’עדה אני, הלכוּ זקני וחמוֹרי!” תּמהה: “כּיצד?” סח לה את כּל המעשׂה.
שלשה אוֹ ארבּעה ימים ישב בּטל מעבוֹדה וּמעמל, אינוֹ יוֹצא ואינוֹ בא, עד שתקף הרעב על האשה וילדיה. הלכה אל שכנה ואמרה לו: “שכני, מסכּים אתה ליקח עמך את האיש הזה? יחרוֹש עמך קימעה־קימעה, אפשר שילמד את החרישה”. אמר השכן: “אם יעלה בידוֹ – טוֹב”. וּבכן, התחיל הלה יוֹצא בכל בּוֹקר לחרישה, והיה מוֹסיף והוֹלך עד שחרש מעלוֹת השחר עד צאת הכּוֹכבים.
יוֹם מן הימים הניחוֹ שכנוֹ יחידי בּשׂדה. וג’עדה הוֹלך וחוֹרש מענית אחר מענית, ונהנה ממעשׂה ידיו כּבעל זכיה גדוֹלה. נתקלה סכּין המחרשה בּאוֹזן של קלחת, הזיזתה והפּילה את הצמיד. הבהיק מן הקלחת אוֹר גדוֹל, שמלאה היתה מן הצהוּבּים1, שאין כּמוֹתם ליוֹפי. כּשראה כך אמר: “מה טעם שהסוּלטן טמן את זהבוֹ דוקא אצלנוּ? בּאלהים, אני מביאוֹ אצלוֹ!”
הניח את צמד השוורים תחת העוֹל, צרר את הקלחת בּטליתוֹ, טענה על גבּוֹ והלך לביתוֹ. אמר לאשתוֹ: “מצאתי כסף הסוּלטן, רצוֹני להביאוֹ אל האַרמוֹן”.
כּשראתה האשה את המטמוֹן השתדלה להעסיקוֹ, כּדי להסיח את דעתוֹ. היתה צוֹלה ביצים בּשוּמן וּמגישה לוֹ. וּבינתים הצפּין בּנה הבּכוֹר את המטמוֹן, גלל בּמקוֹמוֹ אבן גדוֹלה וצררה בטלית. מימיו לא טעם הלה ביצים בּשוּמן והיה שטוּף בּאכילה עד שהיה בוֹלען עם הזבוּבים. כּשכּילה סעוּדתוֹ חזר אל טליתו, טענה עם מה שבּתוֹכה והלך אל הארמוֹן.
גער בּוֹ השוֹמר הראשוֹן: “לאו, פּלח, חזוֹר בּך!” אמר: “אדוֹני, אתן לך חמש מאוֹת, וּבלבד שתניחני לבוֹא לפני הסוּלטן”. נתנוֹ לעבוֹר. עצרוֹ השני: “אין כּאן מעבר לשכּמוֹתך!” אמר: “אתן לך מאתים וחמשים”. השיב הלה: “יפה, עבוֹר!” עבר. כּשבּא לפני פּתח חדר המלך עצרוֹ שׂר־המאה: “אסוּר!” הבטיחוֹ מאה וחמשים.
נכנס אל הסוּלטאן והטיל לרגליו את הטלית עם המשאוֹי. נתבּדרה הטלית ונתגלתה האבן. אמר לוֹ הסוּלטן: “מה הבאת, השיך?” ראה חוֹטב־העצים מה שלפניו ואמר: “מלכּי ואדוֹני, משקוֹלת רוֹטל2 שלך פּגוּמה. רצוֹני שתעשׂה לי מאבן זוֹ משקוֹלת אחרת”. נתעוות הסוּלטן מצחוֹק. היתה מוּרסה בבית־בּליעתוֹ. מחמת הצחוֹק נתבּקעה המוּרסה, החלים וּבדחה דעתוֹ עליו הרבּה. אמר: “בּן־אדם, אמוֹר שאלתך ואעשׂנה!”. אמר: “מלכּי ואדוֹני, ראשית, תן לשוֹמר הראשוֹן חמש מאוֹת דינר, לשני מאתים וחמשים, ולזה העוֹמד על פּתחך תן מאה וחמשים. שאלמלא הבטחתי להם לא היוּ מניחים לי לבוֹא אצלך. ואני – רצוֹני הוא שיהא לי בּית מלא כּכּרוֹת לחם וסילוֹן של מים עוֹבר ליד המוֹקד, כּדי שתהיה לי רוָחה ותהא לי היכוֹלת לאכוֹל ולשתוֹת כּאשר אהבתי”.
ציוָה הסוּלטן לעשׂוֹת רצוֹנוֹ של ג’עדה. מילאוּ את בּיתוֹ כּכּרוֹת לחם וקבעוּ את הסילוֹן סמוּך למוֹקדוֹ. היה יוֹשב עם אשתוֹ וילדיו והיו אוֹכלים ושוֹתים מיקיצה ועד שינה, וגם בּתוֹך שינה עוֹד היוּ לוֹעסים. לא היוּ ימים מוּעטים והפּת נתייבּשה ונתקשתה, אי־אפשר היה לטחנה בּשינים. האשה ישבה על־ידוֹ וטוותה בפלך. אמרה לוֹ: “אישי, הרטב לי שתי ככּרוֹת לחם וחממן כּנגד האוֹר, כּדי שנאכל בּצהרים”. אמר: “הרטיבי אַת, הסילוֹן על ידך!” אמרה: “אני טרוּדה בטוויה ואתה יוֹשב בּטל”. אמר: “מי משנינוּ שיתחיל בּדיבּוּר, הוּא ירטיב את הפּת”. יפה. ישבוּ ושתקוּ. איש מהם לא השמיע הברה אחת.
האשה נתייגעה מן השתיקה, קמה והלכה לבית אביה. שם טבחוּ כבשׂ וּבישלוּ כּבּאבּ. אמרוּ לה: “רצינוּ לשלווח לך מנה, הביאי נתחים אחדים לבעלך”. אמרה: “שלחוּ לוֹ בּידי אחוֹתי”.
נטלה האחוֹת ששה אוֹ שבעה נתחים, הלכה שמה וקראה מבּחוּץ: “הי, בּעל אחוֹתי! הי, ג’עדה! הי, גיסי! הי, אבי פלוֹני ואלמוֹני!” אין קוֹל ואין קשב. מצאה את הפּתח פּתוּח ונכנסה, והנה הוּא יוֹשב על הקרקע ליד המוֹקד, עיניו מחייכוֹת ושׂפתיו חשוּקוֹת זוֹ בזוֹ. דחפתהוּ בידה וּברגלה ולא אמר כּלוּם. תלתה לוֹ את הכּבּאבּ בּחוּט כּענק לצוארוֹ – ולא זז. יצאה והקיפה את הבּית. כּשחזרה עמדוּ הכּלבים ואכלוּ את הבּשׂר מעל צוארוֹ והוּא מחייך ושוֹתק.
הביאה את החמוֹר והוֹשיבתהוּ עליו והוֹליכתהוּ בכפר. עברה עמוֹ על בּית אביה. והילדים בּחוּץ מזמרים אחריו: “הי, צרוֹר־המוֹר, רוֹכב על גב חמוֹר!” שמעה האשה את קוֹלוֹת הילדים והשקיפה בּעד החלוֹן. כּשראתה את בּעלה כך, נזדעקה: “ישחיר אלהים את פּניך! מה זה?” אמר: “דיבּרת, עליך להרטיב את הפּת, חזירה!”
נעץ את המקל בּשוֹק החמוֹר והדהירוֹ עד שחזר לביתוֹ לעת ארוּחת־הערב.
יחריב אלהים בּיתוֹ, אוֹתוֹ וסכלוּתוֹ!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.