האוּלם הרחב והמקוּשט בשפע שבביתוֹ של ר' משה חיים, חתנוֹ של הגביר ר' אפרים, באחוּזה הסמוּכה לעיירה ו., הוּא שטוּף זוֹהר. מנוֹרת הברק הגדוֹלה מוֹרטה והוּדלקה ברוֹב פאר לכבוֹד הערב. בפמוֹטוֹת נחוֹשת הקלל מרוּבי הקנים, המפיצוֹת ברק מסַמא, נעוּצים נרוֹת גדוֹלים ושלהבתם הארוּכּה מפזזת וּמהבהבת בחדוה גלוּיה. התמוּנוֹת הצמוּדוֹת על הכתלים הלבנים בוֹלטוֹת מתוֹך האוֹר והלוֹבן כאיי פלאים והפרצוּפים המשקיפים מעליהן נוֹהרים וּמגלים רוּח חיים. ואפילוּ פניו החמוּרים של משה מוֹנטיפיוֹרי, זה הישיש דק השׂפתיים ועב החוֹטם, נתכסוּ אוֹדם חכלילי, מצחוֹ המקוּמט נתישר, עיניו כאילוּ נתפקחוּ והן מציצוֹת מתוֹך התרוֹממוּת הנפש, ועל שפתיו מרחף חיוּך ענוֹג וחגיגי.

מכל רחבי האוּלם מבצבצת ועוֹלה תנוּעה של שׂמחה. בראש השוּלחן מסב הרב, ישיש מהוּדר פנים, שהוּבא מן העיירה הסמוּכה, יחד עם כמה כלי קוֹדש אחירים, כדי להדר את השׂמחה. הספּוֹדיק היקר המכתיר את ראשוֹ שמוּט למעלה מפדחתוֹ הרחבה והצחוֹרה ופיאוֹת כסף יוֹצאוֹת מתחתיו ונבלעוֹת בתוֹך זקנוֹ הרחב, המסוֹרק יפה, עיניו הסגלגלוֹת גדוֹלוֹת וּשליווֹת, מאירוֹת מתוֹך הפנים הקוֹרנים כתאוֹמי כוֹכבים.

על יד ימינוֹ יוֹשב גד’ל, חתן הערב, בנוֹ של ר' משה חיים ונכדוֹ של ר' אפרים – בחוּר חסוֹן, שמקרוֹב זכה לחתימת זקן, עטוף מלבוּש משי וכוֹבע חדש של קטיפה לראשוֹ, פאוֹתיו מסוּלסלוֹת וּמהוּדקוֹת יפה, דוֹמוֹת לשתי יבּלוֹת שחוֹרוֹת, היוֹשבוֹת לוֹ למטה מן הצדעיים. צורוֹן מגוֹהץ וּמבהיק עוֹטר את צוארוֹ המוּצק ועיניו השחוֹרוֹת צוֹפוֹת לאשר לא כאן.

לשׂמאלוֹ של הרב יוֹשב ר' אפרים, – זקן מוּפלג למעלה משמוֹנים, שׂערוֹ קלוּש, דק וּלבנבן, פניו קטנים וּמצוּמקים, עיניו מלוּפלפוֹת וּממצמצוֹת בלי הפסק, וקפדנוּת רפת אוֹנים, נוֹשנה אך לא בטילה, נשקפת מתוֹכן. ראשוֹ וידיו נעים וזעים בלי הרף.

סמוּך לוֹ, חציוֹ מעוּמד, המחוּתן אבי הכלה, ר' זיידל, – יהוּדי צנוּם ודל בשׂר, שכוּלוֹ אוֹמר “רוּחניוּת”, פזיז בתנוּעוֹתיו וסח בבהילוּת כשדבריו יוֹצאים מקוּטעים ומלוּוים בנענוּעים משוּנים. אחריו מסב ר' שמריל שוּ"ב, בעל פנים גסים ואדוּמים כסלק, חוֹטמתן וּבעל הרחבת הדעת.

מנגד, לימין החתן, נשען על סוֹמכֹות הכיסא המרוּפד המחוּתן אבי החתן ר' משה חיים. אף הוּא כבר זרקה שׂיבה בזקנוֹ הקצר והמסוּלסל. ואוּלם ניכּר, ששׂיבה זוֹ הקדימה לבוֹא והיא עוֹמדת בניגוּד בוֹלט אל הפנים הזיותנים, הרעננים וה“מקלחים דם”. כוֹבעוֹ השחוֹר מוּטה כלפי האוֹזן, חצי מצחוֹ מגוּלה ועיניו – עלטה פרושה עליהן, עלטה שמעידה על פיזוּר הנפש.

לאוֹרך השוּלחן, משני עבריו, מסוּבים עוֹד יהוּדים מסוּגים שוֹנים, רוּבם זקינים וּבאים בימים, קרוֹבים, מחוּתנים, כלי קוֹדש וסתם קרוּאים. מהם עשירים ויחסנים, שתוֹאר והדר להם והכרת פניהם תענה בהם, שבני תוֹרה וּבני אבוֹת הם, וּמהם גם אביוֹנים מדוּכדכים, מסוֹאבי זקן וּמעוּטפים בבלוֹאי בגדים. אלה האחרוֹנים החדוה מפעפעת וּמרקידה את איבריהם, מישרת את שדרוֹתיהם העקוּמוֹת וּמשרה זיו של עוֹנג על פניהם הבלים והמעוּנים. עיניהם תוֹעוֹת בלי הפסק על גבי השוּלחן הצפוּן תחת מפה צחוֹרה רקוּמה בציצים וּפרחים וּמבטיהם הרעבתנים מתחבטים בכלים מכלים שוֹנים, בערבוּבית כסף וזהב וכוֹסוֹת של זכוּכית מלוּטשת, בכפוֹת וּבמזלגוֹת, בסכינים וּבטסים נוֹצצים, שעליהם נערמוּ פרוּסוֹת דוּבשן חתוּכוֹת באלכסוֹן, ספוֹגיוֹת וּמגרוֹת את התיאבוֹן…

מימין האוּלם פתוּחה הדלת לרוחה וּבעדה נראה חדר משכית מקוּשט, שבאמצעיתוֹ שוּלחן מוּקף כיסאוֹת מצוּפים יקר פלוסין, המשמשים מוֹשבוֹת לנשים כבוּדוֹת, לבוּשוֹת משי וחוּר ועדוּיוֹת זהב וּמקוּשטוֹת באבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת.

ה“תנאים” כבר נקראוּ כדת וכדין, כלי החרס נתנפצוּ אל הקרקע – ר' אפרים התעקש ועמד על דעתוֹ: דוקא כלי חרס, והרב שיבח משוּם כך את “האי סבא שדעתוֹ עדיין מיוּשבת וּצלוּלה כל צוֹרכה ולא נס ליחוֹ ולא נמר ריחוֹ” – ”קבלת הקניין" נעשׂתה בעדים כשירים ומהוּגנים, הלא הם הרב והשוּ"ב ר' שמריה, התוֹפסים מקוֹם בראש השׂמחה, ועכשיו סוֹעדים האוֹרחים את לבם ביין ישן, שדעת זקינים נוֹחה הימנוּ.

את כל המסוּבים מראש השוּלחן ועד סוֹפוֹ תקף בוֹלמוֹס של שׂיחה. ואף אלה, שהשקיעוּ ראשם ורוּבם ביין וּבפרפראוֹת, עוֹסקים אגב גם במילי דעלמא. והשׂיחוֹת יוֹצאוֹת מן הפיוֹת חתוּכוֹת וּמפוֹרשוֹת, ועל פי רוֹב מלוָתן בת צחוֹק רוה, שבאה מתוֹך הנאה והרחבת הדעת, העיניים נוֹצצוֹת והידיים פוֹנוֹת לרצוֹנן לכל הצדדים.

הרב ור' אפרים תפוּשׂים בשׂיחה עמוּקה וחשוּבה מאוֹד, שדוֹרשת, כנראה, עיוּן ויישוּב הדעת. גוּלגלוֹתיהם נתקרבוּ זוֹ אל זוֹ, חוֹטמיהם מרקדים זה לקבל זה והזקנים כמעט התלכדוּ מתוֹך נגיעה לחטיבה אחת. ר' אפרים מלחש בקוֹלוֹ הרוֹתת:

– אה, אה, אילוּ היתה היא, רחל’ה בתי, בגן עדן תהא מנוּחתה, ודאי שהשׂמחה היתה יוֹתר שלימה… וחתני לא היה עכשיו, בשעת אירוּסיו של בנוֹ יחידוֹ, שרוּי בעצבוּת כל כך…

והוּא מעיף עין בר' משה חיים, וּכשהוּא רוֹאה את פניו העגוּמים, הוּא חוֹזר ולוֹחש באוֹזני הרב:

– מסתמא לא זכתה, עליה השלוֹם, אוֹ אוּלי גרמוּ חטאי, שאראה במיתת בתי היחידה…

פניו מתעצבים פתאוֹם. וּבסדקי הליפלוּף שבעיניו מבצבצוֹת טיפוֹת של דמעה. והרב מעביר בחליקה קלה את כף ידוֹ על הדרת זקנוֹ וּמשיב בקוֹל ערב, שיש בוֹ גם קצת מקפדנוּתוֹ של תלמיד חכם:

– אַי, אַי, ר' אפרים! אסוּר לקבוֹל בשעה שזיווּגוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא יוֹצא לפעוּלוֹת… אסוּר – בשעה שכל ש"י העוֹלמוֹת מתמלאים חדוה… כמוֹ שמצינו ב… המ… המ…

והמחוּתן הצנוּם ר' זיידל צוֹבט בשעה זוֹ את שרווּלוֹ של שכינוֹ ר' שמריה השוּ"ב וּמתריס ישר לתוֹך פניו, כשהוּא מקדים ניע יד לאמירה:

– אט, טעוּת בידוֹ ולא יוֹתר…

אינה דוֹמה ראייה לשמיעה!… בדידי הוה עוּבדא… הן, הן, זה היה לפני כמה וכמה שנים… הייתי אז בפעם הראשוֹנה אצל הצ’ורטקוֹבי שיחיה, נוּ, נוּ, וראיתי את הקוֹדש… אט, טעוּת היא בידי ר' עזריאל… ואין מלעיזים ב“צדיק”, שהיה לכל הדעוֹת עמוּדוֹ של עוֹלם…

ור' שמריה עומד על דעתוֹ בעקשנוּת של ביטוּל:

– מצ, לאו דוקא. אדם מהימן הוּא ר' עזריאל ואינוֹ חשוּד על שקר… מר היה מיד אחר הסתלקוּתוֹ של ה“זקן” והיתה עדיין הקדוּשה הראשוֹנה חוֹפפת על הכוֹל… וּבכלל אין דנים מתחילת ימיו של “צדיק” על סוֹפם… גם צדיקים קרוּיים אדם, חה־חה…

והרב ממשיך במתינוּת כלפי ר' אפרים:

– צא ולמד, כמה חשיבוּת יש לוֹ לעניין זיווּג לפני הקדוֹש ברוּך הוּא, שלא מסר אוֹתוֹ לאחד מן הממוּנים שלוֹ, אלא, כביכוֹל, בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מטפל בוֹ, כמוֹ שמצינוּ במדרש…

ואוּלם ר' אפרים אינוֹ עוֹמד על עוֹמקם של הדברים ונוֹטה לצד אחר:

– אי, אי, בשוּם פנים לא יכוֹלתי ליתן לוֹ רשוּת, שיכניס אחרת לתוֹך הבית, שתהא אחרת אם לבניה של בתי… האַ? מה?

והדברים נאמרים עתה בלחישה ואינם מגיעים לאוֹזניו של ר' משה חיים, שנתפשט מכל הסוֹבב אוֹתוֹ. הוּא השפיל כבר את ראשו אל חזהוּ ונשתקע בעולמוֹת אחירים, וּמתוֹך השתקעוּת הריהוֹ כוֹסס את שׂפתוֹ התחתוֹנה בעקשנוּת חריפה. לסתוֹתיו המליאוֹת מזדעזעוֹת בלי חשך, עוֹר מצחוֹ מתוּח והגידים המשוֹרגים עליו זעים, וניכר, שמחשבוֹת קשוֹת מתאבקוֹת תחתיו.

ה“תנאים” של בנוֹ הזכירוּהוּ את “תנאיו” הוּא לפני כ“א שנה. אוֹתוֹ האוּלם עצמוֹ, אוֹתוֹ הרב עצמוֹ, אלא שהיה עדיין באביב ימיו, רבים מאוֹתם המחוּתנים עצמם, והוּא גוּפוֹ היה דוֹמה לגד’ל בנוֹ. הוּא היה יתוֹם מאביו הלמדן והיחסן, שהניח את אמוֹ אלמנה עלוּבה. ואז התחילוּ השדכנים משדלים אוֹתוֹ שיתרצה לשׂאת את רחל’ה בת ר' אפרים הגביר, בעל האחוּזוֹת, ששם לואי ה”קוֹף" ניתן לה, מחמת כיעוּרה המוּפלג, והוּא היה דוֹחה את השדכנים בזעם וּבחרפה. ואוּלם הגיעוּ ימי הצוֹק והדחקוּת לאמוֹ, והוּא – חוֹבש בית המדרש, שכמעט לא ידע צוּרת מטבע… וּמשאָזל הלחם מן הבית, התחילה האם רוֹגנת, בוֹכה וּמטיחה דברים כלפי בנה… והמצב הוּרע מיוֹם ליוֹם, והשדכנים עדיין לא פסקוּ מלדפוֹק על דלתוֹ. והודאוּת, שמוֹצא אחר אין, הכריחתוּ לקבל על עצמוֹ את “גזר הדין” עם כל מרירוּתוֹ. והוּא הוּבל אז אל הכפר ל“תנאים” אצל ר' אפרים. והוּא זוֹכר את הרגע שקוֹדם קריאת ה“תנאים”: הוּא העיף עין עליה וראה אוֹתה בקישוּטה, ואף על פי כן חלשה דעתוֹ למראיה: אוֹתוֹ שחוֹר הפנים הירקרק, אוֹתוֹ הפה המעוּקם, ששׂפתוֹ העליוֹנה משוּרבבת וּתלוּיה מצד אחד, אוֹתוֹ מצח הכוּשים הצר והנוֹפל כלפי מעלה, אוֹתן עיני הלילית הירוּקוֹת, – כל אלה התיזוּ טיפוֹת רעל לתוֹך לבוֹ, וּברגע שנתפקע הכלי פקע גם לבבוֹ… ואז – זוֹכר הוּא – התקרב אליו ר' אפרים, טפח לוֹ על כתיפוֹ בחיבה, וּבצחוֹק ארס נהם לתוֹך אוֹזניו: “חי־חי־חי, שׂמח בני, שׂמח, שנוֹתנים לך אשה!…” – וּתשוּקה עזה תקפה אוֹתוֹ ברגע ההוּא לתפוֹס בגרגרתוֹ של הזקן האשמאי ולחנקוֹ, לחנקוֹ עד שיאדימוּ פניו כדם ועיניו תצאנה מחוֹריהן ותהיינה בוֹלטוֹת כשני כדוּרי זכוּכית… אבל כפוּת היה בשעה זוֹ, ולא עשה כך… וּמן הערב ההוּא היה חש תדיר כנחש כרוּך על לבוֹ, לוֹחצוֹ וּמוֹצץ את הדם ואין אפשרוּת להשילוֹ.

הוּא מרים מעט את גבוֹתיו וצוֹפה לצד בנוֹ יפה התוֹאר ורוֹאה, שהלה הפשיל ראשוֹ למעלה, עצם עין אחת וּבחברתה הריהוּ מסתכל בעיגוּל האוֹר שעל הסיפוּן מסביב לעששית הברק, שכאילוּ משהוּ חי רוֹחש בוֹ בלי הרף, וּמסביב לשׂפתיו הדקוֹת מרחף חיוּך ענוֹג, מהוּרהר. ושוּב מצטברים הזכרוֹנוֹת במוֹחוֹ וּמכבידים עליו והראש נמשך למטה יוֹתר ויוֹתר וחוֹלפים עליו מחדש כל אוֹתם העינוּיים הקשים, שסבל בליל החוּפה, בזמן שהשקוּהוּ ארס, שממנוּ ינק אחר כך כל ימיו… הוּא היה חסוֹן ופוֹרח וּמלא חיים, והיא – יצוּר מאוּס, רקוּב… והשעה הרת הייסוּרים, שהיתה לוֹ בשעת ה“ייחוּד” נשנתה ונשלשה והבחילה פשתה… אך הרגשוֹת המענים היוּ מכוּנסים לפני ולפנים וּמשׂאם נתרבה משנה לשנה…

פתאוֹם משגיח המחוּתן ר' זיידל בהשתקעוּתוֹ ובעיווּי פניו של ר' משה חיים, והוּא הוֹדף את השוֹחט שכינוֹ במרפקוֹ כדי שישגיח בוֹ אף הוּא. ור' שמריה, כטוֹב לבוֹ ביין, הריהוּ מתנפל על המצוה, שבאה לידוֹ בהיסח הדעת, וּמתריע בקוֹלוֹ השמן והמרוּסק בניגוןּ הגמרא:

– רבוֹתי, כיצד מבדחין את דעתוֹ של המחוּתן? ר' שמריה אוֹמר, נוֹטלים כוֹס יין… ה־ה…

אבל בשעת חדוה זוֹ אין בריה משגחת בתרוּעוֹתיו של ר' שמריה, שדרכוֹ תמיד להרעים בקוֹלוֹ נפלאוֹת בהיוֹתוֹ “בגילוּפין”; ואף ר' זיידל מסתפק בהבטה אלכסוֹנית לצד המחוּתן ושוּב החדוה תוֹקפתוֹ.

והזכרוֹנוֹת צצים והוֹלכים במוֹחוֹ של משה חיים: “הקוֹף” מת – חוֹלנית היתה – והניחה לוֹ בן אחד ושתי בנוֹת. הבן דוֹמה לוֹ והבנוֹת לה, לאמן. ועם מיתתה התחיל לבוֹ מתחדש וּמצפה במסתרים: שמא רחמי שמים נגוֹלוּ עליו, שמא יראה חיים! ואוּלם הזקן האשמאי הרגיש בהירהוּרי לבוֹ, בא מאחוּזתוֹ האחרת והזמינהוּ לחדר מיוּחד וּבעזוּת נוֹקמת אמר לוֹ, שאין הוּא מרשה לוֹ להכניס אשה לתוֹך הבית: הכוֹל שלוֹ, אפילוּ מסמר שבכוֹתל, מבין הוּא? – ולא, ידיר אוֹתוֹ מנכסיו, יציגנוּ “ככלי ריק”… ואז נוֹצרה בוֹ שנית אוֹתה התשוּקה המשוּנה: לחנקוֹ. אבל משוּם מה לא עצר כוֹח לעשׂוֹת את הדבר. וחבל. מפני מה לא חנקוֹ?.. הרי אין מיתה יפה לסבא זה מחניקה… הרוֹק היה שוֹטף אז מתוֹך פיו, רוֹק מסוֹאב בלוּל בדם, והיה יוֹרד על הזקן הלבן…

הרוּחוֹת שבאנשים הסוֹעדים במאכלי מעדנים ושוֹתים שתייה כדת הוֹלכוֹת ומתרוֹממוֹת והשׂיחוֹת מתעמקוֹת וּמתלהבוֹת יוֹתר ויוֹתר. מזמרים ניגוּן וּמפסיקים, שוֹתים לחיים וּמקנחים בטוּב השוּלחן. הלסתוֹת מאדימוֹת כסלקים, בעיניים להב נוֹצץ, הזקנים נישׂאים באויר והידיים מוּשטוֹת, מוּנדוֹת, זוֹ כנגד זוֹ.

ר' שמריה מתחיל “יוֹצא מן הכלים” וּמנסר בקוֹלוֹ הניחר:

– רבוֹתי! וכי מה? ריקוּד בשעה זוֹ, הא?.. “בגילוּפין” ככתוּב.. ה, ה… יהוּדים, אי העניין פשוּט כלל… יהוּדים, לא דבר קטן… “שלוֹשה שאכלוּ” ה־ה… הסוֹד של “מניין”… אי, בי־בי־בם.

ור' זיידל מגחך בשתיקה מתוֹך דיצה פנימית, בכיינית. לבוֹ זה כבר יצא במחוֹלוֹת והכוֹל מקבל עכשיו בעיניו צוּרה של מחוֹל: המנוֹרה, הכתלים, השוּלחן, המסוּבים… ושׂפתיו הדקוֹת והפעוּרוֹת ממללוֹת בניגוּן “אקדמוּת”: “מטיילי בי חינגא”… וההמצאה מתחבבת עליו לאין קץ והוּא טוֹפח מתוֹך הכרת עצמוֹ על גבוֹ של ר' שמריה:

– קראת את “הצעטיל קטן” של הנוֹעם אלימלך? “אפילו היו חוֹטפין אותי באמצע אכילה לעשות לי עינוּיים קשים הייתי משׂמח עצמי על קדושת השי”ת". אה, אה, מקור חיים פי צדיק…

מתוֹך עזרת הנשים מגיעה שׂיחה חשאית ומליאה רוֹממוּת שבאצילוּת… לפרקים נשמע גם צחוֹק קל, מרפרף, צלוּל וּביישני הגוֹוע כרגע באִושה מתוּקה, שבאה מתוך התקטמוּת כלי מילת, וּבתוֹך צלילי כפוֹת זהב על אגני כסף. הפתח פתוּח וּבוֹ תקוּע ראשה של רבקה אשתוֹ של ר' שמריה, בעלת הלחיים השמינוֹת והסנטר ה“כפוּל שלוֹשה”, ועיניה מציצוֹת בענותנוּת של קנאה לבין הגברים המשוּקעים בדברי התוֹרה הקדוֹשה…. וחיבה יתרה נוֹדעת לה לרבקה בשעה זוֹ, שהרי ממנה יצאה שמחה זוֹ: אילמלא היא, שהשקיעה ראשה ורוּבה בשידוּך זה, לא היו חלילה דברי תוֹרה מתחדשים, ונמצא חלקוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא מקוּפח, כביכוֹל… מעט מעט מחליק מבטה על פני כל המסוּבין ונמשך לבסוֹף אל פניו של בעלה המזהירים כאוֹר החמה, וניכר שלבה מתמוֹגג מעוֹצר עוֹנג וּמתחרטת היא במעמקיו על שהקניטתוּ לא פעם וקיללתוּ קללה נמרצת…

גם ב“ספסלים התחתונים”, בין האביוֹנים, קמה תנוּעה. אחד, זלדקן וסוּמא בעינוֹ האחת, מחרף וּמגדף בלשוֹן מדברת גדוֹלוֹת את כל “יקירי קרתא”, כביכוֹל: את הגבירים בעיר, שאין להם בעוֹלמם אלא פיטוּם הכרס בלבד והם מלגלגים על מצות הכנסת אוֹרחים וחיים על ריבית קצוּצה… וּשכינוֹ, בר נש תשוּש, תוֹלעת בדמוּת אדם, שצוארוֹ כרוּך בסוּדר ירוֹק וּבלה, עיניו רצוֹת בצלחוֹת והוּא מהגה בקוֹל עלוּב, הדוֹמה לנאקת חתוּל חוֹלה:

– ימח שמם! שבר כלי שכמוֹתי – וּבלבם אין אבק רחמנוּת עלי… וה“חבריא” שלי בחוֹרף היוּ ממש “עירוֹם ועריה” וטבוּרי כריסם מתחזים מבחוּץ, הי־הי־הי! וּבהם אין אבק של רחמים… וּמה פלא? כשהחלב מכסה על לבם… ור' משה חיים? הי הי, מה דעתכם? עצים ובוּלבוּסין וּמשהו קמח. בריה יקרה, כלי מפוֹאר, הדיבוּר – למוֹתר…

וּפרצוּפוֹ של ר' אפרים נצטמק כבר לגמרי, העוֹר מאפיר מחמת ליאוּת וראשוֹ מתנדנד אילך ואילך מתוֹך תאות נימנוּם, ורק עיניו עדיין ממצמצוֹת וּמבריקוֹת מבעד לסדקים צרים:

– כל זמן שלא עצמתי את עיני, מחוּיב הוּא לעשׂוֹת רצוֹני… כך הוּא.

וּזקנוֹ על הרב נתרחב – סימן שנתרחבה גם דעתוֹ של בעל הזקן. את גבנוּני הלסתוֹת, שנראים כאיים קטנים בים הזקן, הציף אוֹדם אצילי, העינים גדלוּ ואוֹרוּ ושׂפתוֹתיו נוֹטפוֹת דברי אלהים חיים, שניתזים לתוך פניו של ר' אפרים:

– וּמי יעמוֹד בדוֹר יתוֹם זה על עוֹמקם של דברי “מדרש תלפיוֹת” בענף אשוּת?.. מי יש בכוֹחוֹ לדלוֹת את הרזין דרזין שבעוֹלם זה?.. הרי זה עוֹלם נאצל, עוֹלם מלא, בלי פגימה כל שהיא… ועיני הבריוֹת, כביכוֹל, טחוּ מראוֹת… אמת, סוֹד האשוּת הוּא למעלה מהשׂגת האדם הבינוֹני… רק בעל מדריגה לא ייכשל, כי כחוּט השׂערה בין הטהוֹר והטמא, רחמנא ליצלן, כידוּע…

– – – והנה הציץ ר' משה חיים לעבר בנוֹ וּמצא את מקוֹמוֹ פנוּי. ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן שהלז פרש מן החבוּרה ויצא עם ארוּסתוֹ הגנה לתנוֹת אהבים לאוֹר הלבנה הזוֹרחת במלוֹאה. וּמרחף לנגד עיניו קלסתר פניה של כלת בנוֹ – פנים זכוֹת, ברוֹת וקדוּשת על שוֹרה עליהן, וּמעל לכתיפה נשקפת גוּלגוֹלתה של זוּגתוֹ המנוֹחה – וּפניה ירוּקים, מעוּכים, ושני צפעוֹנים לוֹהטים מתוֹכם… והוּא זוֹעף על עצמוֹ, על חוֹתנוֹ, על כל העוֹלם כוּלוֹ, ודוֹמה, שהוּא קוֹפץ את אגרוֹפיו… אבל מעט מעט משתכך סער לבוֹ וּדמוּת אחרת נבקעת מתוֹך הערפל והיא מתגלית יוֹתר ויוֹתר… וכחץ שנוּן מבתק את מוֹחוֹ השם: לינקה… ולברק השם הזה מתחילים כל יצוּריו רוֹטטים, הארכוּבוֹת מתנקשוֹת, והוּא חש פתאוֹם, שפניו מתמלאים דם, וּפחד שחוֹר תוֹקפהוּ, שמא ייזרק השם מפיו… והוּא מזדקף וּפוֹסע כלפי הדלת בלי להשגיח במסוּבין. מר' שמריה לא נעלם הדבר ורוֹצה הוּא להשהוֹתוֹ: “מחוּתן, מחוּתן! מצוה מפוֹרשת לרקד לפני הכלה… ה־ה”. אבל דבריו לא השׂיגוּ עוֹד את אוֹזניו של היוֹצא.

בגינה שלפני הבית היוּ הורדינוֹת טוֹבלוֹת בנוֹגה הלבנה והקונדסין שתמכוּן הבהיקוּ בלבנוּניתם. התלמים המתוּקנים בנוֹי, המוּקפים מקלוֹת ליבנה נמוּכים, מעשׂה שתי וערב, היוּ מעוּטפים ירקרק ריחני וקלחי פרחים הציצוּ מתוֹכוֹ ונידפוּ ריחוֹת בשׂמים, משכרים, מהממים. כה וכה היוּ נעוּצים מוֹטוֹת וגוּלוֹת זכוּכית שׂוּמוֹת עליהם. השבילים המתפתלים אילך ואילך היוּ זרוּעים חוֹל, שהיה מזהיב לאוֹר הסהר הכחוֹל. רק נוֹפי השיטים הכדוּריים וּמסוּבלי העלים היוּ משוּקעים באפילת עצמם. טוֹהר הרקיע הרהיב את העין והכוֹכבים היבהבוּ בתוֹך התכלת כנטפי בדוֹלח רוֹעדים והיוּ מתנים אהבים עם הלבנה השטה במלוֹאה. רק בשיפוּלי האוֹפק ניצבוּ דוֹממים בתרי עננים כהים. מן האפר זלף ריח ערב ועדין של שחת כסוּחה מאתמוֹל. לכל אוֹרך המשוּכה נתן ריחוֹ היסמין הלבן, וּכאילוּ מתוֹכוֹ השתפכוּ וּביצבצוּ צלילי כסף של קוֹל אשה, קוֹל צעיר וּמלא עדנה. זה היה קוֹלה של הכלה שעמדה חבוּיה אחוֹרי גזע אילן ורק תפוּחי חוּלצתה הלבנה בלטוּ משני עבריו. ר' משה חיים חלף בזהירוּת של חתוּל לאוֹרך הבית, נשען אל זיז החוֹמה שבקרן זוית שלוֹ והקשיב בנשימה כבוּשה.

הקוֹל צלל באויר:

– ואני שיערתי מיד, שידך היתה בדבר. שיערתי הכוֹל… זכוּר אתה? אז, בערב שבת סמוּך להדלקת נרוֹת. השעה היתה מאוּחרת ואתה גימאת את העיירה רכוּב על סוּסך האדמוֹני. – היית אץ לביתך – וּכשהגעת אל ביתנוּ – זכוּר אתה? – ריסנת את סוּסך והנחת לוֹ לילך עקב בצד עקב וּבעצמך הפשלת את ראשך והצצת אל היציע – למה הצצת?.. ואני כבר חפפתי את שׂערי והחלפתי את שׂמלתי… זכוּר אתה? בתחילה היה לי קצת קשה הדבר, נתביישתי בפני עצמי, אבל אחר כך, כשבא השדכן והציע – שיערתי מיד את הכוֹל, את הכוֹל…

וקוֹל שכנגדוֹ, רך וּמשוּעבד, ענה:

– כן, זכוּרני, זכוּרני, זעירה… וּביוֹם א' שלחתם את השדכן אצל אבי, חי־חי! וּכשקראני אבא ושאל את פי אמרתי: “וכי שם מרוּצים?” – ואבא הסתכל בי דרך חיבה וגיחך. נראה, שאף הוּא הרגיש בדבר. הוּא רק גיחך ולא אמר כלוּם.

והקוֹל הראשוֹן חרז שוּב את פניניו:

– ואבא שלי רץ מיד אצל אמא – אני האזנתי אחוֹרי הדלת – וּביאר לה “בודאי, בודאי, שידוּך הגוּן.. ר' משה חיים, יהוּדי שזכה לשני שוּלחנוֹת… ואף הקרן… צירל, הרי גם הקרן… בודאי, בודאי, אם מה' יצא הדבר… חי־חי!” ואני כמעט נתפקעתי מצחוֹק עצוּר. – האח, כמה נאה כאן! מי מטפל בגן? והפרחים הללוּ!?

– נאה הלילה ואת נאה ממנוּ…

– חדל לך! – ראה, כמה נוֹצצוֹת הגוּלוֹת! ושוֹשנה זוֹ כמה עגוּמים פניה!…

– יפה את גם משוֹשנה זוֹ…

– חדל לך! – ראה הקטיפניוֹת נתקפלוּ, בודאי אחזתן צינה.

– שׂערוֹתיך דוֹמוֹת להן…

– חדל לך! ואנחנוּ נדוּר כאן?.. באיזה צד?.. הוֹ, כמה שבילים כאן! הרי נקל לתעוֹת, הלא?..

– כבר תעית והרי נפלת לתוֹך זרוֹעוֹתי…

– חדל באמת! בבקשה! אל תלחץ ככה. זה מכאיב…

– ונשיקה זוֹ בעוֹרף כלוּם מכאבת גם היא?

– אינה מכאבת, אבל – בחשאי, בחשאי…

– שש, בחשאי, בחשאי…

ר' משה חיים, לאחר שאוֹזניו קלטוּ בצמא את הגיגי האהבה הללוּ, חש כעין נחשוֹל של יין פוֹשר חוֹלף ועוֹבר עליו. הכוֹל מסביב נתעדן מאוֹד ונתעטף באצילוּת, שירדה לכאן מעוֹלם אחר. השׂמלה הצחוֹרה, שהתנפנפה ורישרשה בשעת הליכה בין השׂיחים, נדמתה לוֹ ריחנית מאוֹד, וּמי שזוֹכה לכבוֹש פניו בה מרגיש תענוּג עליוֹן, שאין לוֹ ניב שׂפתיים… הנשמה סוֹפגת אז אל תוֹכה איזה אוֹשר לא הגוּי. וים של מאויים כבירים התחיל פתאוֹם סוֹער וּמכה גלים בלבוֹ ועשתוֹנוֹתיו נסתכסכוּ. הוּא דלג באלכסוֹן לאחוֹרי הבית, ראה אוֹרן צעיר וגיפף אוֹתוֹ בזרוֹעוֹתיו, הידק אליו גוּפוֹ ונשך את הקליפה הספוּגה שמנוּנית ריחנית, חריפה… הוּא הרפה מן האילן מתוֹך חוּלשת הדעת והעיף על עצמוֹ עין של בוּז על שאין בכוֹחוֹ לשלוֹט בעצמוֹ ורצה לחזוֹר אל האוּלם, אבל כיון שנשׂא עיניו למרוֹם, צרר אוֹתוֹ שוּב הקסם בכנפיו ועגמוּמית מתוּקה התחילה מפעפעת בוֹ ולא נתנה דמי לוֹ.

מאחוֹרי הבית השׂתרע גן אילנוֹת רחב ידיים, שכוּלוֹ דמי, הכיפוֹת העבוּתוֹת של עצי האגס היוּ נראוֹת כתלוּיוֹת באויר אחוּזוֹת כשפים: מלמעלה נח עליהם כסף הסהר ותחתיהן ירוּקה־כהה; ועצי התפוּח העניפים נראוּ כשוֹלחים זרוֹעוֹת עקוּמוֹת כלפי מרוֹם וּמקבלים משם שפע של ברכה; ורק בדי הדוּבדבנים הדקים היוּ מתנענעים נענוּעים אִטיים. שׂיחי חזרזרים ודמדמניוֹת היוּ קבוּעים בשתי שדירוֹת, צפוּפים וסבוּכים זה בזה, והמשעוֹל הצר שבינוֹתם היה אפל וארוֹך לאין סוֹף. בצלע החוֹמה רבץ הכלב ליד המלוּנה משוּקע בדשא כצניפה שחוֹרה, ולא הזיז איבר. מעבר לגדר מזה נמתחה במוֹרד דרך הפר, דרך עפר אפוּרה וּמנמנמת, וּמעבר לגדר מזה היתה מוּטלת כיכר גדוֹלה וירוּקה, מוּקפת גרנוֹת, אסמים, רפתים ואוּרווֹת. ר' משה חיים טפף בחשאי לתוֹך הגן, האזין לצדדין, אחר כך ניצב חבוּק זרוֹעוֹת, שוֹתק וזקוּף במלבוּשיו השחוֹרים כפסל.

רכרוּכית הלילה וקסמוֹ האדיר נסכוּ בוֹ רוּח הרת געגוּעים גדוֹלים. הלב כלה לעוֹלמוֹת אחירים, רחוֹקים, וּבגוֹף הוּרגשה איזוֹ חוּלשה מענה, מעין אי יכוֹלת להתנשׂא ולדאוֹת. וּמתוֹך הפלגת הדעת בקע מבפנים איזה ניגוּן חשאי, לבבי, וּמלים כבירוֹת נתחרזוּ בוֹ:

ושוּב ניצנץ במוֹחוֹ אוֹתוֹ השם, אבל עכשיו לא מילאהוּ עוֹד אימה. בעקב השם היתה עכשיו כרוּכה גם הדמוּת. וּפלא! תחילה נתגלה רק קצה הצמה הצהבהבת, אחר כך נתבהרוּ עיניים כחוּלוֹת, לסתוֹת סגלגלוֹת וחיורוֹת במקצת, שׂפתי שני, מוֹתניים חטוּבוֹת… לינקה היא זוֹ! – – –

ר' משה חיים היה נשען אל יתדוֹת הגדר שבירכתי הגן והסתכל בבניין ארוֹך, שעמד במדרוֹן והרבה דלתוֹת וחלוֹנוֹת בוֹ. בבית זה, העשׂוּי תאים תאים, דרים כל משמשי האחוּזה: הנפח, העגלן, העבדים. העין פוֹסחת על כוּלם וננעצת בחלוֹן בדל שבקרן הבית ונדמה לוֹ מרחוֹק, שהחלוֹן מתנענע פנים ואחוֹר והזגוּגיוֹת שבוֹ מבהיקוֹת וכבוֹת לסירוּגין. בתא זה דרה לינקה עם שתי תינוֹקוֹתיה.

בעלה השוֹאבּי, זה שהיה עוֹשׂה אצלוֹ עגלוֹת, שחוּף היה וּמת בשנה שעברה. ואז באה היא, לינקה, אל ביתוֹ של משה חיים, כארנבת מבוֹהלת, כרעה לפניו, מיללת וּמנשקת את שוּלי בגדוֹ: “גלמוּדה אני ושני תוֹלעים לי… מה אעשׂה? מה אעשׂה?.. יתעוֹררוּ רחמיו… אכבס לבנים… עבוֹדת פרך אעבוֹד… האלהים האהוּב יראה את עוֹניי… רק מן הדירה אל יוֹציאני… רק מן הדירה!” – והוּא נתן בה עיניו מתוֹך רחמנוּת – ואיזוֹ זיקה נאחזה בלב… דמוּת גוּפה ליבתה בוֹ איזה רגש, שעד עתה לא ידע כמוֹהוּ… מבטוֹ צנח מזרוֹעוֹתיה על מוֹתניה – והטה לה חסד… וּמן העת ההיא היתה אוֹתה דמוּת נדחקת לתוֹך כל הירהוּריו, בבוּאתה היתה מרפרפת על כל המראוֹת, וּפעמים שעמדה פתאוֹם כשן סלע בין הירהוּר להירהוּר ואין להזיזוֹ ממקוֹמוֹ! מצד אחד היה המצב הזה מספק לוֹ נעימוּת מרוּבה: הרגש, שדבר מה הוֹלך ונארג בקרבוֹ, נארג ושוֹלח שוֹרשים דקים לכל פינוֹת הלב, מתרחב ושוֹאף לתקוֹף בבת אחת את כל הישוּת, – שיקע אוֹתוֹ לפעמים בשכחה מתוּקה, חלוֹמית, תינוֹקית. אך מצד אחר היה פחד ברוּר מחלחל במוֹחוֹ: אדם מכוּבד שכמוֹתוֹ, יהוּדי בן תוֹרה, בעל בנים מגוּדלים, שמא הוּא מתנסה ממעל… ערילית… מעשׂה שׂטן, רחמנא ליצלן… גירא בעיניך, שׂטנא!… – ואף עלפי כן נתן לה דריסת רגל בביתוֹ, שעמד זה כשנה בבדידוּתוֹ, כי הבן למד בעיירה והבנוֹת ישבוּ עם דוֹדן באחוּזה אחרת. תחילה מינה אוֹתה על חליבת הפרוֹת והיה משלם לה יוֹתר ממה שהיה משלם לאחירוֹת, וּבשעת מניית הכסף היה מתבלבל, ידיו רוֹעדוֹת וכל גוּפוֹ מוּרתח. וכשהגיע הקיץ מינה אוֹתה על טיפוּח הגן, וּבשעוֹת הפנאי היה עוֹמד ליד החלֹון וּמסתכל בנענוּעי גוּפה, כשהיא כפוּפה על התלמים, שׂמלתה מוּפשלת למעלה מברכה ורגל ערוּמה, צחה כשלג, מבהיקה מתחתה. ואוּלם להיכנס עמה בשׂיחה לא ערב לבוֹ. ואפילוּ כשנזקק לצווֹת לה מה, היה מצוה על ידי אחירים, וּכשהיה עוֹשה זאת בעצמוֹ, היה קוֹלוֹ רפה וּמבוּיש. וּבזמן האחרוֹן התחילה מטלת עליו אימה. דמוּתה היתה מזעזעתוֹ עד היסוֹד והוּא השתדל להתחמק מפניה, להעלים עין ממנה. אבל דוקא משוּם כך היוּ הירהוּריו מתגברים והעינוּיים היוּ קשים. ביחוּד היה סוֹבל בלילוֹת הנדוּדים, כשכנפי הדמיוֹן היוּ משוּחררוֹת והלב הרגיש מסביבוֹ בדידוּת, יתמוּת וריקנוּת. – –

ר' משה חיים כבר יצא חוּץ לגן וּפסע על פני הדרך במדרוֹן, כשכנפוֹת איצטליתוֹ פתוּחוֹת וּמתנפנפוֹת לצדדין. מימין וּמשׂמאל התפשטוּ מרחבי שׂדוֹת עטוּפי קמה קרוֹבה לגמר בישוּלה. המרחב היה גלוּי וטהוֹר יוֹתר. השיבּוֹלים השיקוּ שירה בת חוֹרין, רחבה, אין סוֹפית. השלוים הצפוּנים פה ושם השמיעוּ לרגעים את פיטפוּטם המלבב פּוּט־פּוּלוּט, פּוּט־פּוּלוּט! ונשתתקוּ. הכוֹכבים היוּ מבליחים בזריזוּת משוּנה, וּקריצוֹתיהם היוּ נראוֹת כפירפוּרי גסיסה. חללוֹ של העוֹלם נדמה, שהוּא מתפלג בתוך, וחציוֹ האחד, האפל, נדחק ושוֹקע במהירוּת לצד מערב. איזוֹ זריזוּת נפלאה הוּרגשה בכל הטבע, זריזוּת ושהייה בתוֹכה, כעין התגברוּת כוֹחוֹתיו של היוֹפי שקרב קצוֹ. רגש עדין ותקיף ניעוֹר בקרבוֹ של ר' משה חיים, גבר על הפחד הקלוּש וטישטש אוֹתוֹ לגמרי, ואיזה כוֹח איתנים דחף אוֹתוֹ הלאה, הלאה, אל האוֹשר. – –

ריבוּעי החלוֹנוֹת האפילים חלפוּ עליו זה אחר זה כנוֹטרי לילה עטוּפי שחוֹרים ונעלמוּ מאחוֹריו. ליד החלוֹן האחרוֹן נתעכב והכניס ראשוֹ בכנפוֹ הפתוּחה. התא הקטן היה כמעט פנוּי מרהיטים, רק איצטבה נמוּכה היתה סמוּכה אל הכיריים ועליה כלי חרס אחדים. סמוּך לכוֹתל עמדה מיטת עץ וּבתוֹכה מוּטלת לינקה הישנה. חצי גוּפה העליוֹן מגוּלה ושד אחד צחוֹר בוֹלט מסדק החלוּק. לשתי זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת נלחצוֹת שתי תינוֹקוֹת רכוֹת. בזוית התקרה מבלחת פתילה עשינה וּמציפה את האיקוֹנין באוֹר אדמדם. מרוֹמי המיטה היוּ מוּארים באוֹר נפלא במינוֹ: לתוֹך התכלת הכספית, ששפעה בעד החלוֹן, טיפטף האוֹר האדמדם של הפתילה, פיעפע בקרבה, השתפך וּכאילוּ עיכב אֹותה. ותערוֹבת אוֹר זוֹ היתה מרפרפת על גוּפיהם של הישינים כחלוֹם קסם סבוּך. ר' משה חיים חש קלילוּת נעימה באיבריו. הוּא קיפל את שוּלי איצטלית המשי, נעץ את אגוּדליו במזוּזוֹת החלוֹן וּמתוֹך דילוּג זריז ישב על הסף. רגע הסתכל סביביו בפחד כמתגנב, ואחר פקח את עיניו לרוחה, עצר בעד נשימתוֹ הסוֹלדת והיה מסתכל באשה הישינה וּבתינוֹקוֹת שמימינה וּמשׂמאלה.

התאוה, שקדחה ורתחה קוֹדם לכן בעוֹרקיו, התנדפה כליל והיה דוֹמה, שגם הדם כלה עמה. האיברים נתרוֹקנוּ ונשארוּ מצוּננים, קלילים וּבלתי מוּחשים, ורק בלב חי רגש מרוֹמם ואצילי…

וּפתאוֹם תקף אוֹתוֹ כאב רך, ילדוּתי, ממוֹגג. רגליו נטוּ לאחוֹר מאליהן וירדוּ מעל סף החלוֹן החוּצה, ראשוֹ צנח למטה וּמקוֹר הדמעה נפתח…

הוּא שב ללכת בדרך אשר בא בה ועיניו נוֹטפוֹת דמעוֹת חמוֹת, שוֹפעוֹת:

ֹ– אלי, אלי, מה עשׂית לחיי?… למה לא זכיתי בעיניך?… למה מנעת חסדך ממני, אלי, אלי?… למה אתה מעמידני בניסיוֹן שהוּא למעלה מכוֹחי?…

החלוֹנוֹת התחילוּ כבר מלבינים מעמוּד השחר. משב אויר צוֹנן בא מבחוּץ וחלף על הפרצוּפים הלוֹהטים – והכוֹל נתעוֹררוּ פתאוֹם. הרב התחיל משפשף כפיו זוֹ בזוֹ וּמנדנד כתיפוֹ של ר' אפרים להעירוֹ. נשמעוּ פיהוּקים ונתקטעוּ באמצע מחמת בוּשה. צילצל מי שהוּא בלהב של סכין על אגן של כסף ונצטללוּ המוֹחוֹת המסוּכסכים.

ר' שמריה גרף את חוֹטמוֹ בתרוּעת שברים, ואחר הכריז בניגוּן “ההגדה”:

– רבוֹתינוּ! הגיע זמן ברכת המזוֹן של שחרית!

אך ר' זיידל, שישב עד עתה בהעדר דעת ועיניו נעוּצוֹת בנקוּדה אחת, נזדקר פתאוֹם כנשוּך עקרב וקרא בקוֹל בכייני וּמלא ייאוּש:

– אבל היכן הוּא המחוּתן? המחוּתן היכן הוּא, הא?!