האוּלם הרחב והמקוּשט בשפע שבביתוֹ של ר' משה חיים, חתנוֹ של הגביר ר' אפרים, באחוּזה הסמוּכה לעיירה ו., הוּא שטוּף זוֹהר. מנוֹרת הברק הגדוֹלה מוֹרטה והוּדלקה ברוֹב פאר לכבוֹד הערב. בפמוֹטוֹת נחוֹשת הקלל מרוּבי הקנים, המפיצוֹת ברק מסַמא, נעוּצים נרוֹת גדוֹלים ושלהבתם הארוּכּה מפזזת וּמהבהבת בחדוה גלוּיה. התמוּנוֹת הצמוּדוֹת על הכתלים הלבנים בוֹלטוֹת מתוֹך האוֹר והלוֹבן כאיי פלאים והפרצוּפים המשקיפים מעליהן נוֹהרים וּמגלים רוּח חיים. ואפילוּ פניו החמוּרים של משה מוֹנטיפיוֹרי, זה הישיש דק השׂפתיים ועב החוֹטם, נתכסוּ אוֹדם חכלילי, מצחוֹ המקוּמט נתישר, עיניו כאילוּ נתפקחוּ והן מציצוֹת מתוֹך התרוֹממוּת הנפש, ועל שפתיו מרחף חיוּך ענוֹג וחגיגי.

מכל רחבי האוּלם מבצבצת ועוֹלה תנוּעה של שׂמחה. בראש השוּלחן מסב הרב, ישיש מהוּדר פנים, שהוּבא מן העיירה הסמוּכה, יחד עם כמה כלי קוֹדש אחירים, כדי להדר את השׂמחה. הספּוֹדיק היקר המכתיר את ראשוֹ שמוּט למעלה מפדחתוֹ הרחבה והצחוֹרה ופיאוֹת כסף יוֹצאוֹת מתחתיו ונבלעוֹת בתוֹך זקנוֹ הרחב, המסוֹרק יפה, עיניו הסגלגלוֹת גדוֹלוֹת וּשליווֹת, מאירוֹת מתוֹך הפנים הקוֹרנים כתאוֹמי כוֹכבים.

על יד ימינוֹ יוֹשב גד’ל, חתן הערב, בנוֹ של ר' משה חיים ונכדוֹ של ר' אפרים – בחוּר חסוֹן, שמקרוֹב זכה לחתימת זקן, עטוף מלבוּש משי וכוֹבע חדש של קטיפה לראשוֹ, פאוֹתיו מסוּלסלוֹת וּמהוּדקוֹת יפה, דוֹמוֹת לשתי יבּלוֹת שחוֹרוֹת, היוֹשבוֹת לוֹ למטה מן הצדעיים. צורוֹן מגוֹהץ וּמבהיק עוֹטר את צוארוֹ המוּצק ועיניו השחוֹרוֹת צוֹפוֹת לאשר לא כאן.

לשׂמאלוֹ של הרב יוֹשב ר' אפרים, – זקן מוּפלג למעלה משמוֹנים, שׂערוֹ קלוּש, דק וּלבנבן, פניו קטנים וּמצוּמקים, עיניו מלוּפלפוֹת וּממצמצוֹת בלי הפסק, וקפדנוּת רפת אוֹנים, נוֹשנה אך לא בטילה, נשקפת מתוֹכן. ראשוֹ וידיו נעים וזעים בלי הרף.

סמוּך לוֹ, חציוֹ מעוּמד, המחוּתן אבי הכלה, ר' זיידל, – יהוּדי צנוּם ודל בשׂר, שכוּלוֹ אוֹמר “רוּחניוּת”, פזיז בתנוּעוֹתיו וסח בבהילוּת כשדבריו יוֹצאים מקוּטעים ומלוּוים בנענוּעים משוּנים. אחריו מסב ר' שמריל שוּ"ב, בעל פנים גסים ואדוּמים כסלק, חוֹטמתן וּבעל הרחבת הדעת.

מנגד, לימין החתן, נשען על סוֹמכֹות הכיסא המרוּפד המחוּתן אבי החתן ר' משה חיים. אף הוּא כבר זרקה שׂיבה בזקנוֹ הקצר והמסוּלסל. ואוּלם ניכּר, ששׂיבה זוֹ הקדימה לבוֹא והיא עוֹמדת בניגוּד בוֹלט אל הפנים הזיותנים, הרעננים וה“מקלחים דם”. כוֹבעוֹ השחוֹר מוּטה כלפי האוֹזן, חצי מצחוֹ מגוּלה ועיניו – עלטה פרושה עליהן, עלטה שמעידה על פיזוּר הנפש.

לאוֹרך השוּלחן, משני עבריו, מסוּבים עוֹד יהוּדים מסוּגים שוֹנים, רוּבם זקינים וּבאים בימים, קרוֹבים, מחוּתנים, כלי קוֹדש וסתם קרוּאים. מהם עשירים ויחסנים, שתוֹאר והדר להם והכרת פניהם תענה בהם, שבני תוֹרה וּבני אבוֹת הם, וּמהם גם אביוֹנים מדוּכדכים, מסוֹאבי זקן וּמעוּטפים בבלוֹאי בגדים. אלה האחרוֹנים החדוה מפעפעת וּמרקידה את איבריהם, מישרת את שדרוֹתיהם העקוּמוֹת וּמשרה זיו של עוֹנג על פניהם הבלים והמעוּנים. עיניהם תוֹעוֹת בלי הפסק על גבי השוּלחן הצפוּן תחת מפה צחוֹרה רקוּמה בציצים וּפרחים וּמבטיהם הרעבתנים מתחבטים בכלים מכלים שוֹנים, בערבוּבית כסף וזהב וכוֹסוֹת של זכוּכית מלוּטשת, בכפוֹת וּבמזלגוֹת, בסכינים וּבטסים נוֹצצים, שעליהם נערמוּ פרוּסוֹת דוּבשן חתוּכוֹת באלכסוֹן, ספוֹגיוֹת וּמגרוֹת את התיאבוֹן…

מימין האוּלם פתוּחה הדלת לרוחה וּבעדה נראה חדר משכית מקוּשט, שבאמצעיתוֹ שוּלחן מוּקף כיסאוֹת מצוּפים יקר פלוסין, המשמשים מוֹשבוֹת לנשים כבוּדוֹת, לבוּשוֹת משי וחוּר ועדוּיוֹת זהב וּמקוּשטוֹת באבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת.

ה“תנאים” כבר נקראוּ כדת וכדין, כלי החרס נתנפצוּ אל הקרקע – ר' אפרים התעקש ועמד על דעתוֹ: דוקא כלי חרס, והרב שיבח משוּם כך את “האי סבא שדעתוֹ עדיין מיוּשבת וּצלוּלה כל צוֹרכה ולא נס ליחוֹ ולא נמר ריחוֹ” – ”קבלת הקניין" נעשׂתה בעדים כשירים ומהוּגנים, הלא הם הרב והשוּ"ב ר' שמריה, התוֹפסים מקוֹם בראש השׂמחה, ועכשיו סוֹעדים האוֹרחים את לבם ביין ישן, שדעת זקינים נוֹחה הימנוּ.

את כל המסוּבים מראש השוּלחן ועד סוֹפוֹ תקף בוֹלמוֹס של שׂיחה. ואף אלה, שהשקיעוּ ראשם ורוּבם ביין וּבפרפראוֹת, עוֹסקים אגב גם במילי דעלמא. והשׂיחוֹת יוֹצאוֹת מן הפיוֹת חתוּכוֹת וּמפוֹרשוֹת, ועל פי רוֹב מלוָתן בת צחוֹק רוה, שבאה מתוֹך הנאה והרחבת הדעת, העיניים נוֹצצוֹת והידיים פוֹנוֹת לרצוֹנן לכל הצדדים.

הרב ור' אפרים תפוּשׂים בשׂיחה עמוּקה וחשוּבה מאוֹד, שדוֹרשת, כנראה, עיוּן ויישוּב הדעת. גוּלגלוֹתיהם נתקרבוּ זוֹ אל זוֹ, חוֹטמיהם מרקדים זה לקבל זה והזקנים כמעט התלכדוּ מתוֹך נגיעה לחטיבה אחת. ר' אפרים מלחש בקוֹלוֹ הרוֹתת:

– אה, אה, אילוּ היתה היא, רחל’ה בתי, בגן עדן תהא מנוּחתה, ודאי שהשׂמחה היתה יוֹתר שלימה… וחתני לא היה עכשיו, בשעת אירוּסיו של בנוֹ יחידוֹ, שרוּי בעצבוּת כל כך…

והוּא מעיף עין בר' משה חיים, וּכשהוּא רוֹאה את פניו העגוּמים, הוּא חוֹזר ולוֹחש באוֹזני הרב:

– מסתמא לא זכתה, עליה השלוֹם, אוֹ אוּלי גרמוּ חטאי, שאראה במיתת בתי היחידה…

פניו מתעצבים פתאוֹם. וּבסדקי הליפלוּף שבעיניו מבצבצוֹת טיפוֹת של דמעה. והרב מעביר בחליקה קלה את כף ידוֹ על הדרת זקנוֹ וּמשיב בקוֹל ערב, שיש בוֹ גם קצת מקפדנוּתוֹ של תלמיד חכם:

– אַי, אַי, ר' אפרים! אסוּר לקבוֹל בשעה שזיווּגוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא יוֹצא לפעוּלוֹת… אסוּר – בשעה שכל ש"י העוֹלמוֹת מתמלאים חדוה… כמוֹ שמצינו ב… המ… המ…

והמחוּתן הצנוּם ר' זיידל צוֹבט בשעה זוֹ את שרווּלוֹ של שכינוֹ ר' שמריה השוּ"ב וּמתריס ישר לתוֹך פניו, כשהוּא מקדים ניע יד לאמירה:

– אט, טעוּת בידוֹ ולא יוֹתר…

אינה דוֹמה ראייה לשמיעה!… בדידי הוה עוּבדא… הן, הן, זה היה לפני כמה וכמה שנים… הייתי אז בפעם הראשוֹנה אצל הצ’ורטקוֹבי שיחיה, נוּ, נוּ, וראיתי את הקוֹדש… אט, טעוּת היא בידי ר' עזריאל… ואין מלעיזים ב“צדיק”, שהיה לכל הדעוֹת עמוּדוֹ של עוֹלם…

ור' שמריה עומד על דעתוֹ בעקשנוּת של ביטוּל:

– מצ, לאו דוקא. אדם מהימן הוּא ר' עזריאל ואינוֹ חשוּד על שקר… מר היה מיד אחר הסתלקוּתוֹ של ה“זקן” והיתה עדיין הקדוּשה הראשוֹנה חוֹפפת על הכוֹל… וּבכלל אין דנים מתחילת ימיו של “צדיק” על סוֹפם… גם צדיקים קרוּיים אדם, חה־חה…

והרב ממשיך במתינוּת כלפי ר' אפרים:

– צא ולמד, כמה חשיבוּת יש לוֹ לעניין זיווּג לפני הקדוֹש ברוּך הוּא, שלא מסר אוֹתוֹ לאחד מן הממוּנים שלוֹ, אלא, כביכוֹל, בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מטפל בוֹ, כמוֹ שמצינוּ במדרש…

ואוּלם ר' אפרים אינוֹ עוֹמד על עוֹמקם של הדברים ונוֹטה לצד אחר:

– אי, אי, בשוּם פנים לא יכוֹלתי ליתן לוֹ רשוּת, שיכניס אחרת לתוֹך הבית, שתהא אחרת אם לבניה של בתי… האַ? מה?

והדברים נאמרים עתה בלחישה ואינם מגיעים לאוֹזניו של ר' משה חיים, שנתפשט מכל הסוֹבב אוֹתוֹ. הוּא השפיל כבר את ראשו אל חזהוּ ונשתקע בעולמוֹת אחירים, וּמתוֹך השתקעוּת הריהוֹ כוֹסס את שׂפתוֹ התחתוֹנה בעקשנוּת חריפה. לסתוֹתיו המליאוֹת מזדעזעוֹת בלי חשך, עוֹר מצחוֹ מתוּח והגידים המשוֹרגים עליו זעים, וניכר, שמחשבוֹת קשוֹת מתאבקוֹת תחתיו.

ה“תנאים” של בנוֹ הזכירוּהוּ את “תנאיו” הוּא לפני כ“א שנה. אוֹתוֹ האוּלם עצמוֹ, אוֹתוֹ הרב עצמוֹ, אלא שהיה עדיין באביב ימיו, רבים מאוֹתם המחוּתנים עצמם, והוּא גוּפוֹ היה דוֹמה לגד’ל בנוֹ. הוּא היה יתוֹם מאביו הלמדן והיחסן, שהניח את אמוֹ אלמנה עלוּבה. ואז התחילוּ השדכנים משדלים אוֹתוֹ שיתרצה לשׂאת את רחל’ה בת ר' אפרים הגביר, בעל האחוּזוֹת, ששם לואי ה”קוֹף" ניתן לה, מחמת כיעוּרה המוּפלג, והוּא היה דוֹחה את השדכנים בזעם וּבחרפה. ואוּלם הגיעוּ ימי הצוֹק והדחקוּת לאמוֹ, והוּא – חוֹבש בית המדרש, שכמעט לא ידע צוּרת מטבע… וּמשאָזל הלחם מן הבית, התחילה האם רוֹגנת, בוֹכה וּמטיחה דברים כלפי בנה… והמצב הוּרע מיוֹם ליוֹם, והשדכנים עדיין לא פסקוּ מלדפוֹק על דלתוֹ. והודאוּת, שמוֹצא אחר אין, הכריחתוּ לקבל על עצמוֹ את “גזר הדין” עם כל מרירוּתוֹ. והוּא הוּבל אז אל הכפר ל“תנאים” אצל ר' אפרים. והוּא זוֹכר את הרגע שקוֹדם קריאת ה“תנאים”: הוּא העיף עין עליה וראה אוֹתה בקישוּטה, ואף על פי כן חלשה דעתוֹ למראיה: אוֹתוֹ שחוֹר הפנים הירקרק, אוֹתוֹ הפה המעוּקם, ששׂפתוֹ העליוֹנה משוּרבבת וּתלוּיה מצד אחד, אוֹתוֹ מצח הכוּשים הצר והנוֹפל כלפי מעלה, אוֹתן עיני הלילית הירוּקוֹת, – כל אלה התיזוּ טיפוֹת רעל לתוֹך לבוֹ, וּברגע שנתפקע הכלי פקע גם לבבוֹ… ואז – זוֹכר הוּא – התקרב אליו ר' אפרים, טפח לוֹ על כתיפוֹ בחיבה, וּבצחוֹק ארס נהם לתוֹך אוֹזניו: “חי־חי־חי, שׂמח בני, שׂמח, שנוֹתנים לך אשה!…” – וּתשוּקה עזה תקפה אוֹתוֹ ברגע ההוּא לתפוֹס בגרגרתוֹ של הזקן האשמאי ולחנקוֹ, לחנקוֹ עד שיאדימוּ פניו כדם ועיניו תצאנה מחוֹריהן ותהיינה בוֹלטוֹת כשני כדוּרי זכוּכית… אבל כפוּת היה בשעה זוֹ, ולא עשה כך… וּמן הערב ההוּא היה חש תדיר כנחש כרוּך על לבוֹ, לוֹחצוֹ וּמוֹצץ את הדם ואין אפשרוּת להשילוֹ.

הוּא מרים מעט את גבוֹתיו וצוֹפה לצד בנוֹ יפה התוֹאר ורוֹאה, שהלה הפשיל ראשוֹ למעלה, עצם עין אחת וּבחברתה הריהוּ מסתכל בעיגוּל האוֹר שעל הסיפוּן מסביב לעששית הברק, שכאילוּ משהוּ חי רוֹחש בוֹ בלי הרף, וּמסביב לשׂפתיו הדקוֹת מרחף חיוּך ענוֹג, מהוּרהר. ושוּב מצטברים הזכרוֹנוֹת במוֹחוֹ וּמכבידים עליו והראש נמשך למטה יוֹתר ויוֹתר וחוֹלפים עליו מחדש כל אוֹתם העינוּיים הקשים, שסבל בליל החוּפה, בזמן שהשקוּהוּ ארס, שממנוּ ינק אחר כך כל ימיו… הוּא היה חסוֹן ופוֹרח וּמלא חיים, והיא – יצוּר מאוּס, רקוּב… והשעה הרת הייסוּרים, שהיתה לוֹ בשעת ה“ייחוּד” נשנתה ונשלשה והבחילה פשתה… אך הרגשוֹת המענים היוּ מכוּנסים לפני ולפנים וּמשׂאם נתרבה משנה לשנה…

פתאוֹם משגיח המחוּתן ר' זיידל בהשתקעוּתוֹ ובעיווּי פניו של ר' משה חיים, והוּא הוֹדף את השוֹחט שכינוֹ במרפקוֹ כדי שישגיח בוֹ אף הוּא. ור' שמריה, כטוֹב לבוֹ ביין, הריהוּ מתנפל על המצוה, שבאה לידוֹ בהיסח הדעת, וּמתריע בקוֹלוֹ השמן והמרוּסק בניגוןּ הגמרא:

– רבוֹתי, כיצד מבדחין את דעתוֹ של המחוּתן? ר' שמריה אוֹמר, נוֹטלים כוֹס יין… ה־ה…

אבל בשעת חדוה זוֹ אין בריה משגחת בתרוּעוֹתיו של ר' שמריה, שדרכוֹ תמיד להרעים בקוֹלוֹ נפלאוֹת בהיוֹתוֹ “בגילוּפין”; ואף ר' זיידל מסתפק בהבטה אלכסוֹנית לצד המחוּתן ושוּב החדוה תוֹקפתוֹ.

והזכרוֹנוֹת צצים והוֹלכים במוֹחוֹ של משה חיים: “הקוֹף” מת – חוֹלנית היתה – והניחה לוֹ בן אחד ושתי בנוֹת. הבן דוֹמה לוֹ והבנוֹת לה, לאמן. ועם מיתתה התחיל לבוֹ מתחדש וּמצפה במסתרים: שמא רחמי שמים נגוֹלוּ עליו, שמא יראה חיים! ואוּלם הזקן האשמאי הרגיש בהירהוּרי לבוֹ, בא מאחוּזתוֹ האחרת והזמינהוּ לחדר מיוּחד וּבעזוּת נוֹקמת אמר לוֹ, שאין הוּא מרשה לוֹ להכניס אשה לתוֹך הבית: הכוֹל שלוֹ, אפילוּ מסמר שבכוֹתל, מבין הוּא? – ולא, ידיר אוֹתוֹ מנכסיו, יציגנוּ “ככלי ריק”… ואז נוֹצרה בוֹ שנית אוֹתה התשוּקה המשוּנה: לחנקוֹ. אבל משוּם מה לא עצר כוֹח לעשׂוֹת את הדבר. וחבל. מפני מה לא חנקוֹ?.. הרי אין מיתה יפה לסבא זה מחניקה… הרוֹק היה שוֹטף אז מתוֹך פיו, רוֹק מסוֹאב בלוּל בדם, והיה יוֹרד על הזקן הלבן…

הרוּחוֹת שבאנשים הסוֹעדים במאכלי מעדנים ושוֹתים שתייה כדת הוֹלכוֹת ומתרוֹממוֹת והשׂיחוֹת מתעמקוֹת וּמתלהבוֹת יוֹתר ויוֹתר. מזמרים ניגוּן וּמפסיקים, שוֹתים לחיים וּמקנחים בטוּב השוּלחן. הלסתוֹת מאדימוֹת כסלקים, בעיניים להב נוֹצץ, הזקנים נישׂאים באויר והידיים מוּשטוֹת, מוּנדוֹת, זוֹ כנגד זוֹ.

ר' שמריה מתחיל “יוֹצא מן הכלים” וּמנסר בקוֹלוֹ הניחר:

– רבוֹתי! וכי מה? ריקוּד בשעה זוֹ, הא?.. “בגילוּפין” ככתוּב.. ה, ה… יהוּדים, אי העניין פשוּט כלל… יהוּדים, לא דבר קטן… “שלוֹשה שאכלוּ” ה־ה… הסוֹד של “מניין”… אי, בי־בי־בם.

ור' זיידל מגחך בשתיקה מתוֹך דיצה פנימית, בכיינית. לבוֹ זה כבר יצא במחוֹלוֹת והכוֹל מקבל עכשיו בעיניו צוּרה של מחוֹל: המנוֹרה, הכתלים, השוּלחן, המסוּבים… ושׂפתיו הדקוֹת והפעוּרוֹת ממללוֹת בניגוּן “אקדמוּת”: “מטיילי בי חינגא”… וההמצאה מתחבבת עליו לאין קץ והוּא טוֹפח מתוֹך הכרת עצמוֹ על גבוֹ של ר' שמריה:

– קראת את “הצעטיל קטן” של הנוֹעם אלימלך? “אפילו היו חוֹטפין אותי באמצע אכילה לעשות לי עינוּיים קשים הייתי משׂמח עצמי על קדושת השי”ת". אה, אה, מקור חיים פי צדיק…

מתוֹך עזרת הנשים מגיעה שׂיחה חשאית ומליאה רוֹממוּת שבאצילוּת… לפרקים נשמע גם צחוֹק קל, מרפרף, צלוּל וּביישני הגוֹוע כרגע באִושה מתוּקה, שבאה מתוך התקטמוּת כלי מילת, וּבתוֹך צלילי כפוֹת זהב על אגני כסף. הפתח פתוּח וּבוֹ תקוּע ראשה של רבקה אשתוֹ של ר' שמריה, בעלת הלחיים השמינוֹת והסנטר ה“כפוּל שלוֹשה”, ועיניה מציצוֹת בענותנוּת של קנאה לבין הגברים המשוּקעים בדברי התוֹרה הקדוֹשה…. וחיבה יתרה נוֹדעת לה לרבקה בשעה זוֹ, שהרי ממנה יצאה שמחה זוֹ: אילמלא היא, שהשקיעה ראשה ורוּבה בשידוּך זה, לא היו חלילה דברי תוֹרה מתחדשים, ונמצא חלקוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא מקוּפח, כביכוֹל… מעט מעט מחליק מבטה על פני כל המסוּבין ונמשך לבסוֹף אל פניו של בעלה המזהירים כאוֹר החמה, וניכר שלבה מתמוֹגג מעוֹצר עוֹנג וּמתחרטת היא במעמקיו על שהקניטתוּ לא פעם וקיללתוּ קללה נמרצת…

גם ב“ספסלים התחתונים”, בין האביוֹנים, קמה תנוּעה. אחד, זלדקן וסוּמא בעינוֹ האחת, מחרף וּמגדף בלשוֹן מדברת גדוֹלוֹת את כל “יקירי קרתא”, כביכוֹל: את הגבירים בעיר, שאין להם בעוֹלמם אלא פיטוּם הכרס בלבד והם מלגלגים על מצות הכנסת אוֹרחים וחיים על ריבית קצוּצה… וּשכינוֹ, בר נש תשוּש, תוֹלעת בדמוּת אדם, שצוארוֹ כרוּך בסוּדר ירוֹק וּבלה, עיניו רצוֹת בצלחוֹת והוּא מהגה בקוֹל עלוּב, הדוֹמה לנאקת חתוּל חוֹלה:

– ימח שמם! שבר כלי שכמוֹתי – וּבלבם אין אבק רחמנוּת עלי… וה“חבריא” שלי בחוֹרף היוּ ממש “עירוֹם ועריה” וטבוּרי כריסם מתחזים מבחוּץ, הי־הי־הי! וּבהם אין אבק של רחמים… וּמה פלא? כשהחלב מכסה על לבם… ור' משה חיים? הי הי, מה דעתכם? עצים ובוּלבוּסין וּמשהו קמח. בריה יקרה, כלי מפוֹאר, הדיבוּר – למוֹתר…

וּפרצוּפוֹ של ר' אפרים נצטמק כבר לגמרי, העוֹר מאפיר מחמת ליאוּת וראשוֹ מתנדנד אילך ואילך מתוֹך תאות נימנוּם, ורק עיניו עדיין ממצמצוֹת וּמבריקוֹת מבעד לסדקים צרים:

– כל זמן שלא עצמתי את עיני, מחוּיב הוּא לעשׂוֹת רצוֹני… כך הוּא.

וּזקנוֹ על הרב נתרחב – סימן שנתרחבה גם דעתוֹ של בעל הזקן. את גבנוּני הלסתוֹת, שנראים כאיים קטנים בים הזקן, הציף אוֹדם אצילי, העינים גדלוּ ואוֹרוּ ושׂפתוֹתיו נוֹטפוֹת דברי אלהים חיים, שניתזים לתוך פניו של ר' אפרים:

– וּמי יעמוֹד בדוֹר יתוֹם זה על עוֹמקם של דברי “מדרש תלפיוֹת” בענף אשוּת?.. מי יש בכוֹחוֹ לדלוֹת את הרזין דרזין שבעוֹלם זה?.. הרי זה עוֹלם נאצל, עוֹלם מלא, בלי פגימה כל שהיא… ועיני הבריוֹת, כביכוֹל, טחוּ מראוֹת… אמת, סוֹד האשוּת הוּא למעלה מהשׂגת האדם הבינוֹני… רק בעל מדריגה לא ייכשל, כי כחוּט השׂערה בין הטהוֹר והטמא, רחמנא ליצלן, כידוּע…

– – – והנה הציץ ר' משה חיים לעבר בנוֹ וּמצא את מקוֹמוֹ פנוּי. ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן שהלז פרש מן החבוּרה ויצא עם ארוּסתוֹ הגנה לתנוֹת אהבים לאוֹר הלבנה הזוֹרחת במלוֹאה. וּמרחף לנגד עיניו קלסתר פניה של כלת בנוֹ – פנים זכוֹת, ברוֹת וקדוּשת על שוֹרה עליהן, וּמעל לכתיפה נשקפת גוּלגוֹלתה של זוּגתוֹ המנוֹחה – וּפניה ירוּקים, מעוּכים, ושני צפעוֹנים לוֹהטים מתוֹכם… והוּא זוֹעף על עצמוֹ, על חוֹתנוֹ, על כל העוֹלם כוּלוֹ, ודוֹמה, שהוּא קוֹפץ את אגרוֹפיו… אבל מעט מעט משתכך סער לבוֹ וּדמוּת אחרת נבקעת מתוֹך הערפל והיא מתגלית יוֹתר ויוֹתר… וכחץ שנוּן מבתק את מוֹחוֹ השם: לינקה… ולברק השם הזה מתחילים כל יצוּריו רוֹטטים, הארכוּבוֹת מתנקשוֹת, והוּא חש פתאוֹם, שפניו מתמלאים דם, וּפחד שחוֹר תוֹקפהוּ, שמא ייזרק השם מפיו… והוּא מזדקף וּפוֹסע כלפי הדלת בלי להשגיח במסוּבין. מר' שמריה לא נעלם הדבר ורוֹצה הוּא להשהוֹתוֹ: “מחוּתן, מחוּתן! מצוה מפוֹרשת לרקד לפני הכלה… ה־ה”. אבל דבריו לא השׂיגוּ עוֹד את אוֹזניו של היוֹצא.

בגינה שלפני הבית היוּ הורדינוֹת טוֹבלוֹת בנוֹגה הלבנה והקונדסין שתמכוּן הבהיקוּ בלבנוּניתם. התלמים המתוּקנים בנוֹי, המוּקפים מקלוֹת ליבנה נמוּכים, מעשׂה שתי וערב, היוּ מעוּטפים ירקרק ריחני וקלחי פרחים הציצוּ מתוֹכוֹ ונידפוּ ריחוֹת בשׂמים, משכרים, מהממים. כה וכה היוּ נעוּצים מוֹטוֹת וגוּלוֹת זכוּכית שׂוּמוֹת עליהם. השבילים המתפתלים אילך ואילך היוּ זרוּעים חוֹל, שהיה מזהיב לאוֹר הסהר הכחוֹל. רק נוֹפי השיטים הכדוּריים וּמסוּבלי העלים היוּ משוּקעים באפילת עצמם. טוֹהר הרקיע הרהיב את העין והכוֹכבים היבהבוּ בתוֹך התכלת כנטפי בדוֹלח רוֹעדים והיוּ מתנים אהבים עם הלבנה השטה במלוֹאה. רק בשיפוּלי האוֹפק ניצבוּ דוֹממים בתרי עננים כהים. מן האפר זלף ריח ערב ועדין של שחת כסוּחה מאתמוֹל. לכל אוֹרך המשוּכה נתן ריחוֹ היסמין הלבן, וּכאילוּ מתוֹכוֹ השתפכוּ וּביצבצוּ צלילי כסף של קוֹל אשה, קוֹל צעיר וּמלא עדנה. זה היה קוֹלה של הכלה שעמדה חבוּיה אחוֹרי גזע אילן ורק תפוּחי חוּלצתה הלבנה בלטוּ משני עבריו. ר' משה חיים חלף בזהירוּת של חתוּל לאוֹרך הבית, נשען אל זיז החוֹמה שבקרן זוית שלוֹ והקשיב בנשימה כבוּשה.

הקוֹל צלל באויר:

– ואני שיערתי מיד, שידך היתה בדבר. שיערתי הכוֹל… זכוּר אתה? אז, בערב שבת סמוּך להדלקת נרוֹת. השעה היתה מאוּחרת ואתה גימאת את העיירה רכוּב על סוּסך האדמוֹני. – היית אץ לביתך – וּכשהגעת אל ביתנוּ – זכוּר אתה? – ריסנת את סוּסך והנחת לוֹ לילך עקב בצד עקב וּבעצמך הפשלת את ראשך והצצת אל היציע – למה הצצת?.. ואני כבר חפפתי את שׂערי והחלפתי את שׂמלתי… זכוּר אתה? בתחילה היה לי קצת קשה הדבר, נתביישתי בפני עצמי, אבל אחר כך, כשבא השדכן והציע – שיערתי מיד את הכוֹל, את הכוֹל…

וקוֹל שכנגדוֹ, רך וּמשוּעבד, ענה:

– כן, זכוּרני, זכוּרני, זעירה… וּביוֹם א' שלחתם את השדכן אצל אבי, חי־חי! וּכשקראני אבא ושאל את פי אמרתי: “וכי שם מרוּצים?” – ואבא הסתכל בי דרך חיבה וגיחך. נראה, שאף הוּא הרגיש בדבר. הוּא רק גיחך ולא אמר כלוּם.

והקוֹל הראשוֹן חרז שוּב את פניניו:

– ואבא שלי רץ מיד אצל אמא – אני האזנתי אחוֹרי הדלת – וּביאר לה “בודאי, בודאי, שידוּך הגוּן.. ר' משה חיים, יהוּדי שזכה לשני שוּלחנוֹת… ואף הקרן… צירל, הרי גם הקרן… בודאי, בודאי, אם מה' יצא הדבר… חי־חי!” ואני כמעט נתפקעתי מצחוֹק עצוּר. – האח, כמה נאה כאן! מי מטפל בגן? והפרחים הללוּ!?

– נאה הלילה ואת נאה ממנוּ…

– חדל לך! – ראה, כמה נוֹצצוֹת הגוּלוֹת! ושוֹשנה זוֹ כמה עגוּמים פניה!…

– יפה את גם משוֹשנה זוֹ…

– חדל לך! – ראה הקטיפניוֹת נתקפלוּ, בודאי אחזתן צינה.

– שׂערוֹתיך דוֹמוֹת להן…

– חדל לך! ואנחנוּ נדוּר כאן?.. באיזה צד?.. הוֹ, כמה שבילים כאן! הרי נקל לתעוֹת, הלא?..

– כבר תעית והרי נפלת לתוֹך זרוֹעוֹתי…

– חדל באמת! בבקשה! אל תלחץ ככה. זה מכאיב…

– ונשיקה זוֹ בעוֹרף כלוּם מכאבת גם היא?

– אינה מכאבת, אבל – בחשאי, בחשאי…

– שש, בחשאי, בחשאי…

ר' משה חיים, לאחר שאוֹזניו קלטוּ בצמא את הגיגי האהבה הללוּ, חש כעין נחשוֹל של יין פוֹשר חוֹלף ועוֹבר עליו. הכוֹל מסביב נתעדן מאוֹד ונתעטף באצילוּת, שירדה לכאן מעוֹלם אחר. השׂמלה הצחוֹרה, שהתנפנפה ורישרשה בשעת הליכה בין השׂיחים, נדמתה לוֹ ריחנית מאוֹד, וּמי שזוֹכה לכבוֹש פניו בה מרגיש תענוּג עליוֹן, שאין לוֹ ניב שׂפתיים… הנשמה סוֹפגת אז אל תוֹכה איזה אוֹשר לא הגוּי. וים של מאויים כבירים התחיל פתאוֹם סוֹער וּמכה גלים בלבוֹ ועשתוֹנוֹתיו נסתכסכוּ. הוּא דלג באלכסוֹן לאחוֹרי הבית, ראה אוֹרן צעיר וגיפף אוֹתוֹ בזרוֹעוֹתיו, הידק אליו גוּפוֹ ונשך את הקליפה הספוּגה שמנוּנית ריחנית, חריפה… הוּא הרפה מן האילן מתוֹך חוּלשת הדעת והעיף על עצמוֹ עין של בוּז על שאין בכוֹחוֹ לשלוֹט בעצמוֹ ורצה לחזוֹר אל האוּלם, אבל כיון שנשׂא עיניו למרוֹם, צרר אוֹתוֹ שוּב הקסם בכנפיו ועגמוּמית מתוּקה התחילה מפעפעת בוֹ ולא נתנה דמי לוֹ.

מאחוֹרי הבית השׂתרע גן אילנוֹת רחב ידיים, שכוּלוֹ דמי, הכיפוֹת העבוּתוֹת של עצי האגס היוּ נראוֹת כתלוּיוֹת באויר אחוּזוֹת כשפים: מלמעלה נח עליהם כסף הסהר ותחתיהן ירוּקה־כהה; ועצי התפוּח העניפים נראוּ כשוֹלחים זרוֹעוֹת עקוּמוֹת כלפי מרוֹם וּמקבלים משם שפע של ברכה; ורק בדי הדוּבדבנים הדקים היוּ מתנענעים נענוּעים אִטיים. שׂיחי חזרזרים ודמדמניוֹת היוּ קבוּעים בשתי שדירוֹת, צפוּפים וסבוּכים זה בזה, והמשעוֹל הצר שבינוֹתם היה אפל וארוֹך לאין סוֹף. בצלע החוֹמה רבץ הכלב ליד המלוּנה משוּקע בדשא כצניפה שחוֹרה, ולא הזיז איבר. מעבר לגדר מזה נמתחה במוֹרד דרך הפר, דרך עפר אפוּרה וּמנמנמת, וּמעבר לגדר מזה היתה מוּטלת כיכר גדוֹלה וירוּקה, מוּקפת גרנוֹת, אסמים, רפתים ואוּרווֹת. ר' משה חיים טפף בחשאי לתוֹך הגן, האזין לצדדין, אחר כך ניצב חבוּק זרוֹעוֹת, שוֹתק וזקוּף במלבוּשיו השחוֹרים כפסל.

רכרוּכית הלילה וקסמוֹ האדיר נסכוּ בוֹ רוּח הרת געגוּעים גדוֹלים. הלב כלה לעוֹלמוֹת אחירים, רחוֹקים, וּבגוֹף הוּרגשה איזוֹ חוּלשה מענה, מעין אי יכוֹלת להתנשׂא ולדאוֹת. וּמתוֹך הפלגת הדעת בקע מבפנים איזה ניגוּן חשאי, לבבי, וּמלים כבירוֹת נתחרזוּ בוֹ:

ושוּב ניצנץ במוֹחוֹ אוֹתוֹ השם, אבל עכשיו לא מילאהוּ עוֹד אימה. בעקב השם היתה עכשיו כרוּכה גם הדמוּת. וּפלא! תחילה נתגלה רק קצה הצמה הצהבהבת, אחר כך נתבהרוּ עיניים כחוּלוֹת, לסתוֹת סגלגלוֹת וחיורוֹת במקצת, שׂפתי שני, מוֹתניים חטוּבוֹת… לינקה היא זוֹ! – – –

ר' משה חיים היה נשען אל יתדוֹת הגדר שבירכתי הגן והסתכל בבניין ארוֹך, שעמד במדרוֹן והרבה דלתוֹת וחלוֹנוֹת בוֹ. בבית זה, העשׂוּי תאים תאים, דרים כל משמשי האחוּזה: הנפח, העגלן, העבדים. העין פוֹסחת על כוּלם וננעצת בחלוֹן בדל שבקרן הבית ונדמה לוֹ מרחוֹק, שהחלוֹן מתנענע פנים ואחוֹר והזגוּגיוֹת שבוֹ מבהיקוֹת וכבוֹת לסירוּגין. בתא זה דרה לינקה עם שתי תינוֹקוֹתיה.

בעלה השוֹאבּי, זה שהיה עוֹשׂה אצלוֹ עגלוֹת, שחוּף היה וּמת בשנה שעברה. ואז באה היא, לינקה, אל ביתוֹ של משה חיים, כארנבת מבוֹהלת, כרעה לפניו, מיללת וּמנשקת את שוּלי בגדוֹ: “גלמוּדה אני ושני תוֹלעים לי… מה אעשׂה? מה אעשׂה?.. יתעוֹררוּ רחמיו… אכבס לבנים… עבוֹדת פרך אעבוֹד… האלהים האהוּב יראה את עוֹניי… רק מן הדירה אל יוֹציאני… רק מן הדירה!” – והוּא נתן בה עיניו מתוֹך רחמנוּת – ואיזוֹ זיקה נאחזה בלב… דמוּת גוּפה ליבתה בוֹ איזה רגש, שעד עתה לא ידע כמוֹהוּ… מבטוֹ צנח מזרוֹעוֹתיה על מוֹתניה – והטה לה חסד… וּמן העת ההיא היתה אוֹתה דמוּת נדחקת לתוֹך כל הירהוּריו, בבוּאתה היתה מרפרפת על כל המראוֹת, וּפעמים שעמדה פתאוֹם כשן סלע בין הירהוּר להירהוּר ואין להזיזוֹ ממקוֹמוֹ! מצד אחד היה המצב הזה מספק לוֹ נעימוּת מרוּבה: הרגש, שדבר מה הוֹלך ונארג בקרבוֹ, נארג ושוֹלח שוֹרשים דקים לכל פינוֹת הלב, מתרחב ושוֹאף לתקוֹף בבת אחת את כל הישוּת, – שיקע אוֹתוֹ לפעמים בשכחה מתוּקה, חלוֹמית, תינוֹקית. אך מצד אחר היה פחד ברוּר מחלחל במוֹחוֹ: אדם מכוּבד שכמוֹתוֹ, יהוּדי בן תוֹרה, בעל בנים מגוּדלים, שמא הוּא מתנסה ממעל… ערילית… מעשׂה שׂטן, רחמנא ליצלן… גירא בעיניך, שׂטנא!… – ואף עלפי כן נתן לה דריסת רגל בביתוֹ, שעמד זה כשנה בבדידוּתוֹ, כי הבן למד בעיירה והבנוֹת ישבוּ עם דוֹדן באחוּזה אחרת. תחילה מינה אוֹתה על חליבת הפרוֹת והיה משלם לה יוֹתר ממה שהיה משלם לאחירוֹת, וּבשעת מניית הכסף היה מתבלבל, ידיו רוֹעדוֹת וכל גוּפוֹ מוּרתח. וכשהגיע הקיץ מינה אוֹתה על טיפוּח הגן, וּבשעוֹת הפנאי היה עוֹמד ליד החלֹון וּמסתכל בנענוּעי גוּפה, כשהיא כפוּפה על התלמים, שׂמלתה מוּפשלת למעלה מברכה ורגל ערוּמה, צחה כשלג, מבהיקה מתחתה. ואוּלם להיכנס עמה בשׂיחה לא ערב לבוֹ. ואפילוּ כשנזקק לצווֹת לה מה, היה מצוה על ידי אחירים, וּכשהיה עוֹשה זאת בעצמוֹ, היה קוֹלוֹ רפה וּמבוּיש. וּבזמן האחרוֹן התחילה מטלת עליו אימה. דמוּתה היתה מזעזעתוֹ עד היסוֹד והוּא השתדל להתחמק מפניה, להעלים עין ממנה. אבל דוקא משוּם כך היוּ הירהוּריו מתגברים והעינוּיים היוּ קשים. ביחוּד היה סוֹבל בלילוֹת הנדוּדים, כשכנפי הדמיוֹן היוּ משוּחררוֹת והלב הרגיש מסביבוֹ בדידוּת, יתמוּת וריקנוּת. – –

ר' משה חיים כבר יצא חוּץ לגן וּפסע על פני הדרך במדרוֹן, כשכנפוֹת איצטליתוֹ פתוּחוֹת וּמתנפנפוֹת לצדדין. מימין וּמשׂמאל התפשטוּ מרחבי שׂדוֹת עטוּפי קמה קרוֹבה לגמר בישוּלה. המרחב היה גלוּי וטהוֹר יוֹתר. השיבּוֹלים השיקוּ שירה בת חוֹרין, רחבה, אין סוֹפית. השלוים הצפוּנים פה ושם השמיעוּ לרגעים את פיטפוּטם המלבב פּוּט־פּוּלוּט, פּוּט־פּוּלוּט! ונשתתקוּ. הכוֹכבים היוּ מבליחים בזריזוּת משוּנה, וּקריצוֹתיהם היוּ נראוֹת כפירפוּרי גסיסה. חללוֹ של העוֹלם נדמה, שהוּא מתפלג בתוך, וחציוֹ האחד, האפל, נדחק ושוֹקע במהירוּת לצד מערב. איזוֹ זריזוּת נפלאה הוּרגשה בכל הטבע, זריזוּת ושהייה בתוֹכה, כעין התגברוּת כוֹחוֹתיו של היוֹפי שקרב קצוֹ. רגש עדין ותקיף ניעוֹר בקרבוֹ של ר' משה חיים, גבר על הפחד הקלוּש וטישטש אוֹתוֹ לגמרי, ואיזה כוֹח איתנים דחף אוֹתוֹ הלאה, הלאה, אל האוֹשר. – –

ריבוּעי החלוֹנוֹת האפילים חלפוּ עליו זה אחר זה כנוֹטרי לילה עטוּפי שחוֹרים ונעלמוּ מאחוֹריו. ליד החלוֹן האחרוֹן נתעכב והכניס ראשוֹ בכנפוֹ הפתוּחה. התא הקטן היה כמעט פנוּי מרהיטים, רק איצטבה נמוּכה היתה סמוּכה אל הכיריים ועליה כלי חרס אחדים. סמוּך לכוֹתל עמדה מיטת עץ וּבתוֹכה מוּטלת לינקה הישנה. חצי גוּפה העליוֹן מגוּלה ושד אחד צחוֹר בוֹלט מסדק החלוּק. לשתי זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת נלחצוֹת שתי תינוֹקוֹת רכוֹת. בזוית התקרה מבלחת פתילה עשינה וּמציפה את האיקוֹנין באוֹר אדמדם. מרוֹמי המיטה היוּ מוּארים באוֹר נפלא במינוֹ: לתוֹך התכלת הכספית, ששפעה בעד החלוֹן, טיפטף האוֹר האדמדם של הפתילה, פיעפע בקרבה, השתפך וּכאילוּ עיכב אֹותה. ותערוֹבת אוֹר זוֹ היתה מרפרפת על גוּפיהם של הישינים כחלוֹם קסם סבוּך. ר' משה חיים חש קלילוּת נעימה באיבריו. הוּא קיפל את שוּלי איצטלית המשי, נעץ את אגוּדליו במזוּזוֹת החלוֹן וּמתוֹך דילוּג זריז ישב על הסף. רגע הסתכל סביביו בפחד כמתגנב, ואחר פקח את עיניו לרוחה, עצר בעד נשימתוֹ הסוֹלדת והיה מסתכל באשה הישינה וּבתינוֹקוֹת שמימינה וּמשׂמאלה.

התאוה, שקדחה ורתחה קוֹדם לכן בעוֹרקיו, התנדפה כליל והיה דוֹמה, שגם הדם כלה עמה. האיברים נתרוֹקנוּ ונשארוּ מצוּננים, קלילים וּבלתי מוּחשים, ורק בלב חי רגש מרוֹמם ואצילי…

וּפתאוֹם תקף אוֹתוֹ כאב רך, ילדוּתי, ממוֹגג. רגליו נטוּ לאחוֹר מאליהן וירדוּ מעל סף החלוֹן החוּצה, ראשוֹ צנח למטה וּמקוֹר הדמעה נפתח…

הוּא שב ללכת בדרך אשר בא בה ועיניו נוֹטפוֹת דמעוֹת חמוֹת, שוֹפעוֹת:

ֹ– אלי, אלי, מה עשׂית לחיי?… למה לא זכיתי בעיניך?… למה מנעת חסדך ממני, אלי, אלי?… למה אתה מעמידני בניסיוֹן שהוּא למעלה מכוֹחי?…

החלוֹנוֹת התחילוּ כבר מלבינים מעמוּד השחר. משב אויר צוֹנן בא מבחוּץ וחלף על הפרצוּפים הלוֹהטים – והכוֹל נתעוֹררוּ פתאוֹם. הרב התחיל משפשף כפיו זוֹ בזוֹ וּמנדנד כתיפוֹ של ר' אפרים להעירוֹ. נשמעוּ פיהוּקים ונתקטעוּ באמצע מחמת בוּשה. צילצל מי שהוּא בלהב של סכין על אגן של כסף ונצטללוּ המוֹחוֹת המסוּכסכים.

ר' שמריה גרף את חוֹטמוֹ בתרוּעת שברים, ואחר הכריז בניגוּן “ההגדה”:

– רבוֹתינוּ! הגיע זמן ברכת המזוֹן של שחרית!

אך ר' זיידל, שישב עד עתה בהעדר דעת ועיניו נעוּצוֹת בנקוּדה אחת, נזדקר פתאוֹם כנשוּך עקרב וקרא בקוֹל בכייני וּמלא ייאוּש:

– אבל היכן הוּא המחוּתן? המחוּתן היכן הוּא, הא?!

א

בירכתי מגרש רחב ידיים, שצלב עץ ישן, מוּקף ארבעה כלוֹנסאוֹת, שׂרידי גדר לשעבר, עוֹמד באמצעיתוֹ, ואמת מים דלוּחה עוֹברת לאוֹרכוֹ, עמד נבדל משאר בתים ביתוֹ הרעוּע של שלמה חיים, אוֹ לפי שנקרא בפי האיכרים: שלוֹמקא. בצידוֹ היה מחוּבר מין צריף, הדוֹמה לטלאי עשׂוּי בידיים בלתי מסוּגלוֹת. ה“בניין” הזה היה משמש דיר לעצים ומטמוֹרת לכלים שוֹנים. מתוֹך הארוּבה המפוּיחה, שהיתה מוּקפת מסגרת של גבים, בניגוּד לגג שהיה של קש, היוּ נפלטוֹת תדיר פקעיוֹת עשע קלוּשוֹת ואפוּרוֹת, מתאבכוֹת ועוֹלוֹת וכלוֹת באויר. חלוֹן אחד היה חציוֹ מפוֹרץ וסתוּם בסחבה, והדלת, שנקבעה משוּם מה מן הצד, השחירה מזוֹקן ונטתה הצידה כנוֹפלת.

בבית הזה היוּ האיכרים שבשכוּנה שוֹתים לפרקים כוֹס יי"ש מהוּל במים, ואוֹכלים מליח מתוּבל בבצל ושרוּי בחוֹמץ, שמַטיל, אשת המוֹזג, היתה מוּמחית בהתקנתוֹ, והאיכריוֹת היוּ “מריקות” בחשאי כוֹס “רוּם” קטנה, על פי רוֹב “רק לשם רפוּאה”, ונוֹטלוֹת לביתן גלוסקת סוֹלת בשביל פעוּטוֹתיהן. מאוֹרעוֹת חשוּבים מאלה לא אירעוּ בביתוֹ של שלמה חיים, וכל הימים היה שרוּי בקדרוּת מַשמימה. ועכשיו, משנהרסה הסוּכה בחוּץ וימוֹת הגשמים התחילוּ ממשמשים וּבאים, גדלה בוֹ הקדרוּת על אחת שבע.

ורק כשנכנס פּאולוֹ סטאפּ, הכניס עמוֹ איזוֹ רוּח משיבת נפש ומאירת עיניים. החדר היחידי, הגדוֹל והקוֹדר, שאֵד מסוֹאב, מוּרכב מריחוֹת שוֹנים ומשוּנים, עוֹלה מקרקעוֹ ורוֹבץ על הכוֹל ומקדם פני כל נכנס, ממלא את נחיריו וחוֹדר לתוֹכוֹ עד כדי עטישה, – אוֹתוֹ החדר עם כניסתוֹ של פּאולוֹ, היה מקבל צוּרה אחרת לגמרי. התינוֹקוֹת העירוּמים והיחיפים לחצאין מתחילים מנענעים בזריזוּת את איבריהם המדוּלדלים, מרימים את כתפיהם הצרוֹת במין הנאה, שלפי הניכר, קשה להם עצמם לשׂאתה. התקרה הטחוּבה מקבלת חיוּך קבצני, מאיר ועלוּב כאחד. ר' שלמה חיים גוּפוֹ פוֹשט מיד את עגמת פניו, מפשיל את גבוֹתיו בהעוייה של הצטחקוּת החוֹלפת כקו אוֹר על כל פניו ונבלעת בתוֹך זקנוֹ הקלוּש. מַטיל, שצחוֹק ובכי משמשים אצלה תמיד בערבוּביה, מפשילה את סוּדרה לאחוֹרי האוֹזן, מתחככת שם קצת באגוּדלה המקוּמח, ומתחילה אף היא מחייכת בחיוּך משוּתף להבעת עיניים מאירה.

וּפּאולוֹ עצמוֹ שוֹהה רגע על הסף, סוֹקר בעיניו המימיוֹת והטוֹבוֹת את כל הנמצא כאן, בעוֹד ידיו נתוּנוֹת בכיסי פּרוָתוֹ הלבנונית־הכתוּמה. על עוֹרפוֹ יוֹרדוֹת שערוֹתיו החפוּפוֹת, הקנבוּסיוֹת, ופניו הנקשים ורבי הקמטים מעידים על שלוה עמוּקה.

כיון שבחן במבטוֹ את כל הבריוֹת הנמצאוֹת בחדר והשכינוֹ לבסוֹף על שלמה חיים, נפערוֹת שׂפתיו כמוֹ מאליהן, וקוֹל צלוּל בוֹקע את חללוֹ של החדר:

– דיי בּוֹז’י! (יתן אלהים!)

ואז נחפז בעל הבית כנגדוֹ, מסיח דעת ממכנסיו הנשמטים קצת מעל כריסוֹ הצנוּמה, מוֹשיט לוֹ כף ידוֹ, ומציץ לתוֹך עיניו בהכנעה וּבמין חיבוּב מיוּחד:

– דיי בּוֹז’י שצ’אסטיא! (יתן אלהים את האוֹשר!)

וּפּאולוֹ פוֹנה מיד אל מַטיל בקריצת עין ערמוּמית, והיא מנענעת לוֹ בראשה, מגביהה כנף סינרה המקוּמח, מעבירתוֹ על פניה ומתוה עליהם פס לבן מגוּחך, פוֹרשת לאחוֹרי הארוֹן, וּפּאולוֹ מעלה דבר מה מתוֹך בית החזה, מעלה ומוֹריד לאט לתוֹך סינרה. אחר הוּא פוֹנה שוּב לחדר, מתישר קצת, מעביר אצבעוֹתיו על שׂפמוֹ, שאֶגלי מטר מנצנצים עליו, מסיר את מצנפתוֹ השׂעירה וּמנערה בחזקה כלפי הקרקע, כשהוּא ממלמל:

– טפוּ, אויר מכוֹער, מכוֹער…

ושלמה חיים עוֹנה לעוּמתוֹ:

– חי־חי, כיצד? כלפי טיפטוּף המטר, ה? חי־חי, “מכוֹער, מכוֹער”… תיכף וּמיד, פאני פּאולוֹ! – מַטיל, כוֹס חמין בשביל ה“ערל”! הריהוּ “שוה”…

וּמַטיל, שגמרה להצפין את שקיבלה, ממהרת ויוֹצאת אל המסדרוֹן המשמש גם מקוֹם בישוּל ואפייה, לפחת רוּח חיים במיחם, כדי לכבד את הזקן בכוֹס חמין.

באוּ התינוֹקוֹת והקיפוּ את הזקן מכל צד: זה נתלה בפרוָתוֹ, מתרוֹמם וּמזדקף על בהוֹנוֹת רגליו וּמשתדל להציץ לתוך כיסיו, כי מוּבטח לוֹ, שעדיין נשתייר שם מה גם בשבילוֹ. השני אוֹחז בידוֹ ולוֹחצה אל לחיוֹ בחיבה גלוּיה וּבהבעת עניים, שפירוּשה: “שלי הוּא פּאולוֹ היוֹם, כוּלוֹ שלי”… ותינוֹקת כרסתנית, אפוֹרת לסתוֹת וחשוּפת כתיפיים, עוֹמדת כנגדוֹ סתם וּמסתכלת לתוֹך עיניו.

וּּפּאולוֹ, נראה שחביבה עליו חברתם של הקטנים, והוּא מלטפם על גוּלגלוֹתיהם, כשהוּא מתקרב ויוֹשב אל השוּלחן מוּל המערוֹך, שמַטיל מעסה ועוֹרכת עליו כל מיני חלוֹת קלוּעוֹת וגלוּסקאוֹת. חוֹזרת מַטיל מן המסדרוֹן, פניה משוּלהבים וּמכחילים כאחת, ונטפי זיעה נוֹשרים ממצחה, מתגלגלים על לסתוֹתיה וּמשרטטים עליהן קו קו. מחזיקה היא בעד הסינר כוֹס תה רוֹתח, מחייכת לעוּמת האוֹרח, מעמידה לפניו את הכוֹס ונפנית שוּב אל המערוֹך.

נוֹתן פּאולוֹ בכוֹס עינוֹ, מנוֹפפה כלפי החלוֹן, מסוֹבבה אחת ושתיים ובוֹחנה מתוֹך עצימת עין אחת. אחר הוּא מחליק על שׂפמוֹ, הכנה לשתייה, וחוֹנף לה למַטיל:

– אֶ, מַטלי! בקיאה היא בהכנת “אוֹתוֹ משקה”, בקיאה!

וּמַטיל, כשמעה את שבחה, מעסה את בציקה בזריזוּת יתירה.

כילה פּאולוֹ לשתוֹת, הריהוּ מקנח את שׂפמוֹ בשרווּל פרוָתוֹ, מרים קצת את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב אגב איזה לחש. אחר הוּא מרמז באצבע לתינוֹקוֹת, מעמיק את ידוֹ לתוֹך בית החזה לפני ולפנים, וּמוֹציא השם תפוּחים אחדים, אדמוֹנים וטוֹבים למאכל, כדי לחלקם ביניהם, אבל קוֹדם לכן הוּא מפנה את ראשוֹ לכאן וּלכאן ושוֹאל:

– והיכן הגיבּן?

מיד מזדקר שלמה חיים בעצמו וּממלמל:

– א! לייבּקי? תיכף ומיד! הקוּנדס מסתמא מצוּי אצל העז, חי־חי!

והוּא רץ בעצמוֹ לקרוֹא לוֹ. חס הוּא על בנוֹ בכוֹרוֹ העלוּב, שלא יקוּפח חלילה חלקוֹ. הלה, נער כבן תשע, שעיניו מנצנצוֹת וממַצמצוֹת בלי הרף, וגוּפוֹ השדוּף מחוֹנן בחטוֹטרה קטנה, מתנפל לתוֹך החדר בסילוּד וריקוּד, כשקוּרנסוֹ בידוֹ וּפיו פעוּר מתוֹך קוֹצר רוּח.

וּכשמבטוֹ מוֹצא את פּאולוֹ הוּא זוֹרק את הקוּרנס לאחוֹרי הכיריים ורץ כנגדוֹ בידיים פשוּטוֹת. פּאולוֹ מוֹשיט לוֹ את מנתוֹ ביד אחת ובשנייה מכניסוֹ לבין ברכיו וּמחליק רכוֹת על פניו הזעירים. דמעוֹת כקטניוֹת נתלוֹת בריסי עיניו של הקטן, והוּא נלחץ את פּאולוֹ הטוֹב.

משגיח פּאולוֹ בדמעוֹתיו וחוֹמד לוֹ לצוֹן:

בודאי הלקך אבא, א? הלקה? שלוֹמקא! אם תוֹסיף להלקוֹתוֹ, אטלהוּ לביתי. פשוּט, אטלהוּ – וחסל!

שלמה חיים מתענג הרבה על הלצתוֹ זוֹ של ה“ערל”. אבל מַטיל מנפחת את לסתוֹתיה, שׂפתה התחתוֹנה משתרבבת וּמתחילה רוֹעדת, והיא מוֹציאה מלבה אנחה עמוּקה:

– הוּא לקה דיוֹ בידי שמיים!

אחרי הערה בכיינית זוֹ, מתחיל שלמה חיים משפשף כפיו זוֹ בזוֹ, כשהוּא מספר סתם:

– אֶט, אין נחת, אָין!… העז פסקה מתת חלב… כלוֹמר, אם אין מרעה אין חלב… מילא, פת חריבה בצימצוּם מוֹציאים… אבל הנה החוֹרף ממשמש ובא, והתינוֹקוֹת בעירוֹם ועריה… מילא, אנחנו הזקינים, אפשר לנוּ במה שיש… אבל הפעוּטוֹת… וכי מה, לא צדקתי, פּאולוֹ?

והוּא תוֹפס בזרוֹעה הדלה של התינוֹקת העירוּמה לחצאין וּמציגה לפניו, כאוֹמר: ראה עמידתנוּ!

ושוּב משתתק הכל, ורק שׂפתה התחתוֹנה של מַטיל עדיין משוּרבבת וזעה, וּמעיניה נוֹשרוֹת דמעוֹת. והתינוֹקוֹת, שפערוּ את פיוֹתיהם, מסתכלים בפני פּאולוֹ כאל מוֹשיעם מן הדחקוּת.

מכויץ פּאולוֹ את גבוֹתיו וּמהרהר קצת כנמלך בדעתוֹ, אחר הוּא מעביר שתי אצבעוֹת על שׁפמוֹ ואוֹמר:

– אל תצטער, שלוֹמקא! תבוֹא הערב לאחוֹרי האסם ותמצא מוּכן בשבילך חצי כוֹר תפוּחי אדמה. הבלים!

היתה שוּב רוּח אחרת עם בני הבית. נדמה, כנף צחוֹרה עברה בטיסה מעל לראשים וּמחתה את הקדרוּת שהיתה שוֹרה כאן.

ויש שבשעה כזוֹ נפתחת הדלת ויוּסטינה נכנסת: זוֹ ערילית זקינה ותשוּשה, הדוֹמה בהילוּכה לחי“ת, היינוּ, חצי גוּפה העליוֹן כפוּף וּמוּרד לפניה והוּא מסתמך על משענת נמוּכה, ראשה מכוּרבל בסוּדר צהוֹב ישן. מסביב לסנטרה, שיבּלת שׂעירה בצידו, עוֹרה תלוּי ויוֹרד כעין ארנק, ועיניה דוֹמעוֹת על לחייה הנוֹבלוֹת. זוֹהי יוּסטינה המילדת ו”הידענית", שיצאוּ לה מוֹניטין לא רק בין האיכרים אלא אף, להבדיל, בין היהוּדים, וחביבים עליה ביחוּד הסיפוּרים על הכבוֹד, שהללוּ חוֹלקים לה.

יוּסטינה אינה באה אל ביתוֹ של שלמה חיים, אלא כדי להזדמן שם עם פּאולוֹ. בכניסתה היא מזדקפת קמעה קמעה, וכשגוּפה ניצב כבר ישר ומתוּח, הרי היא מלחשת תחילה לחש חשאי, כשהיא מנענעת בראשה לאו־לאו, אחר כך היא מפשרת את פניה ומברכת את הבית בברכת הבוֹקר.

גם פּאולוֹ מרגיש קוֹרת רוּח למראיה של יוּסטינה, והוּא קם, תוֹחב את שתי ידיו לתוֹך כיסי פרותוֹ, מתמתח ויוֹשב שוּב על מקוֹמוֹ, כשהוא מוֹציא את לייבקי מבין ברכיו.

– מַטיל זוֹ, רק גלוּסקאוֹת היא עוֹשׂה, תמיד גלוּסקאוֹת… – אוֹמרת יוּסטינה לשם אמירה, יוֹשבת לימינוֹ של ה“קוּם” (ידיד) וּמקנחת את פיה בכנף סינרה.

פּאולוֹ מזיר עצמוֹ ממשקים משכרים זה כמה שנים, עוֹד למן היוֹם, שהיה כאן החשמן הגדוֹל מאחיו וּפיו המטיר אש וגפרית על הנשמוֹת הנכשלוֹת, רחמנא לצלן, ב“קליפה” זוֹ, והעתידוֹת להיקלע אחרי פרחן מתוֹך הגוּף – הוא קברן – בעוֹלם התוֹהוּ וּבהגיען את שער גן העדן יגרשן “השליח פטרוּס” מעל פניו באף וּבחימה וגו', אבל הוֹאיל ויוּסטינה יוֹשבת עמוֹ בכפיפה אחת, אי אפשר לוֹ בלי הרקת כוֹס “רוּם” קטנה, לשם “התרת הלשוֹן”.

– שלוֹמקא, צלוֹחית אחת!

ועתה הוּא מסלק את לייבקי לגמרי וּמתקרב אל יוּסטינה. פניו של שלמה חיים קוֹרנים עתה קרינה אחרת. הוּא מזדרז בידיים פשוּטוֹת אל הארוֹן, מקשקש בבקבוּקים וּבכוֹסוֹת וצוֹוח, אגב חיפוּשׂ, עברית: “לייב, מים! קצת מים, לייב! “המשקה האדוֹם” אינוֹ מהוּל כלל, אוֹ־וַא!” – וּמַטיל מתנערת ואינה יכוֹלה לראוֹת בזריזוּתוֹ, כביכוֹל, של “הבריה המסוּגלת” שלה, והיא חוֹטפת מידוֹ ברוֹגזה את הבקבוּק וּבוֹרחת אל המסדרוֹן, וכרגע היא חוֹזרת – והכוֹל מוּכן למשתה!

יוּסטינה בעצמה מוֹזגת את שתי הכוֹסוֹת הקטנוֹת, נוֹטלת את שלה ביד אחת ובאחרת היא דוֹחפת את ידידה ומזרזתוֹ:

– שתה, “קוּם”! לבריאוּת!

–לבריאוּת!

וכיון שבא המשקה אל קרבה של יוּסטינה, מתבדחת דעתה ולשוֹנה מוּתרת, והיא מתחילה מספרת מעשׂה ביוֹלדת אחת מן היהוּדים, שקישתה בלדתה ונמשך הדבר כמה ימים, והביאו פרוֹפיסוֹרים “מכל העוֹלם” ולא יכלוּ ליילדה. עד שבאה היא, יוּסטינה, ויילדתּה כמישחל ביניתא… אוֹ מעשׂה ב“פריץ” אחד, שלקה בילפת והביאוּ מלחשים “מארבע כנפות הארץ”, ולא עלתה בידם לרפאוֹתוֹ. עד שבאה היא, יוּסטינה, ורפאתוֹ במגע יד, רק העבירה ידה על קרום הילפת… והיא מגבבת סיפוּרים על סיפוּרים והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה בשעת שׂיחה.

וּפּאולוֹ יוֹשב ושוֹתק, מנענע בראשוֹ לאוֹת הסכמה וּמציץ

לתוֹך עיניה. לוֹ יש רק סיפוּר אחד, ואוֹתוֹ כבר סיפר לה ולאחירים מאה פעמים ואחת. מתחיל הוּא תמיד במאמר פילוֹסוֹפי: “בן אדם, נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן!” ואחר כך מתחיל גוּף הסיפוּר, תחילה בנחת: אסמוֹ וגוֹרנוֹ מליאים, ברוּך השם, מזן אל זן, אבל כל טוּבוֹ ועוֹשרוֹ אינם אלא לפי שעה. משלוֹ אין לוֹ כלוּם, המבינה היא, לא כלוּם, פשוּטוֹ כמשמעוֹ… כשוַארקה, עליה השלוֹם, נתנה בוֹ עיניה והכניסתהוּ אל ביתה, היה הוּא, פּאולוֹ, רק עבד הדיוֹט, משרת אצל חוידקוֹ סוֹלטיס, זכרוֹנוֹ לברכה, והוּא נשׂא חן לפניה, שהיה אז בחוּר כבן ארבעים אוֹ יוֹתר, ישר דרך וּ“פיכח”, והיא היתה בזמן ההוּא אלמנה מאוֹתוֹ חוידקוֹ סוֹלטיס עצמוֹ, כלוֹמר, בעליו – זה שנתמעך תחת אלוֹן שנפל עליו ביער, – וּשני זאטוּטים לה, תינוֹק ותינוֹקת. הוּא לקח את “העבוֹדה” בידוֹ. נקפוּ שנים אחדוֹת, המזוים שבאסם נתמלאוּ, והשטרוֹת שבארגז אף הם נתרבוּ, וּוַארקה לא המליטה יוֹתר. אשה חוֹלנית היתה וּמשתעלת כל הימים והלילוֹת. השתעלה, נסעה אל “ידענים”, ואף יוּסטינה בעצמה היתה מלחשת לה – הרי זוֹכרת היא? – עד שהתחילה גוֹנחת דם. וּמשהתחילה גוֹנחת דם, הוֹריקוּ פניה כמַלוּחַ ולא הוֹציאה שנתה ונפטרה, תנוּח בשלוֹם על משכבה, אמן! – כאן הרים משהוּ את מצנפתוֹ והצטלב.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה, כאילוּ זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא שוֹמעת כל אלה, מוֹזגת שוּב את הכוֹסוֹת והוֹדפתוֹ במרפקה, הזכרה לשתייה.

– וּמה הלאה? – מתעוֹרר פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ את הכוֹס, – לא כלוּם! וַארקה מתה ונקברה ברוֹב פאר; סכוּם רב נטלוּ מידי הכוֹמר והדיאקוֹן ושאר “כלי הקוֹדש”. כסף הם אוֹהבים, בני השׁטן! – תיכף לאחר זה בא איזה שליח בית דין ורשם את כל הנכסים והמיטלטלים, וּלבסוֹף עמדוּ וּמינוּ את וַאסיל בּאנדאילוֹ, זה הסרסוּר לסוּסים, לאפיטרוֹפוֹס על שני הזאטוּטים. למה האפיטרוֹפוֹסים? – שאלתי – וכי רוֹצה אני לגרשם, חלילה, מן הבית אוֹ לקפח את ירוּשתם? אבל לך צעק כשהם תקיפים ממך! יהא כרצוֹנכם, חשבתי. מתחילה, כנהוּג, זאטוּטים פעוּטים, היוּ נשמעים לי, מפחדים מפני “הרצוּעה”, שהיתה תמיד תקוּעה מתחת לתמוּנת “ייקאטארינה הקדוֹשה”, ואני הייתי עוֹשה בכוֹל כאדם העושׂה בשלוֹ. את האפיטרוֹפוֹס הייתי חי בשלוֹם, וּוַאסיל, אף כי בר נש ערוּם ורמאי, עלוּקה, שטבעה למוֹץ את דם התמצית, מכל מקוֹם. קצת על ידי דוֹרוֹן וקצת על ידי בקשה – בענייני לא היה מתערב. וּבאמת, חיבבתי את הזאטוּטים, וּביוֹתר את התינוֹקת, נַאסטיה זוֹ, שגדלה והיתה ריבה נוֹחה ושקטה. וכי לא בני אשתי הם? וכי יש לי אחירים שאדאג להם? כך הירהרתי ועבדתי באמוּנה ובתוֹם לבב. דאגתי להם, התריתי במארישקה, הזקינה ששירתה בבית, שתשגיח עליהם השגחה מעוּלה, והייתי מלבישם וּמנעילם כיאוּת. הכוֹל יוֹדעים. אך משהתחיל מתבגר אוֹתוֹ “הבחוּר הנאה” פידקוֹ, התחיל רוֹהב בי כסייח זה שאיחרוּ לסרסוֹ. אני מוֹחה בידוֹ וּמעכבוֹ מבוֹא בעצת אוֹתם הבחוּרים הפרוּעים, שאין יראת אלהים ויראת הבריוֹת בלבבם, והוּא דוקא ודוקא… אני משלחוֹ אל בית היראה והוּא: לך בעצמך, זקן שוֹטה! – מתחתיו על גבי הספסל והלקיתיו אחת ושתיים, והוּא תוֹפס ב“שׁוֹחק הפרגים” וחוֹבט עלי ועל פני, עד כי זב הדם… אני לוֹ: אל תרע לז’ידים, עלוּבים הם ומעוּנים, והוּא: ייכנס הרוּח באמם!… אחר כך התחיל גוֹנב מן הבית וּמשׁתכר. חוֹשבת את בודאי, אצל שלוֹמקא? חס וחלילה! שם בעיר, וּלכאן היה בא כבר “מתוּקן כל צרכוֹ”, שיכוֹר כ“בלע” וּמנפץ זגוּגיוֹתיו של היהוּדי המסכן. וּלמחרת באה אלי מַטיל, מפרשת כפיה וּמתחננת בדמעוֹת: פּאולוֹ, רחמנוּ! החריב את הבית, הבעית את התינוֹקוֹת והיוֹם הרי הם מוּטלים חוֹלים. כל הלילה היתה הצינה מפרקת עצמוֹתיהם של העלוּבים! נתתי לה למַטיל כוֹר חיטים, וּבלבד שלא תהא קוֹבלת, ואליו פניתי בדברי כיבוּשין: כיצד לא תבוֹש, בחוּר שכמוֹתך, שהגעת לשנוֹת בינה ועוֹד מעט ויטלוּך לצבא, להתנהג מעשׂה קוּנדס? והוּא: אין דעתך נוֹחה ממני, זקן בטל? טוֹל תרמילך ומקלך ולך לך לכל הרוּחוֹת שבעוֹלם! הרבה הכנסת לכאן? המתן, כשאגיע לשנוֹת בגרוּת ואכנס לרשוּת עצמי, אגרשך ככלב, כ־כ־לב!… חי נפשי… כך דיבר הממזר.

כאן הקיש פּאולוֹ באגרוֹפוֹ על השוּלחן וּבעיניו ניצנצוּ דמעוֹת של כעס.

– מַטלי, עוֹד צלוֹחית!

–וּמי לימד אוֹתוֹ כל זה? ידעת, ידעת. השכינים היפים, אלה שישבוּ וסבאוּ עמוֹ בלי בוּשה. לאחד “מרחתי” את הפרצוּף כדבעי, אך רבים היוּ ולא יכוֹלתי לכוּלם.

משוּם שהתקרבה חצוֹת היוֹם, וּשלמה חיים היה נזהר בקריאת שמע שתיאָמר בזמנה, התעטף בטליתוֹ והתעטר בתפיליו, פרש לקרן זוית והוּא מתפלל מתוֹך סילוּד ונענוּע ועצימת עיניים מתוֹך כונה, כמוֹ להשכיח עצמוֹ שישנם “ערילים” בבית. מַטיל יצאה אל המסדרוֹן לרדוֹת את מעשׂי בציקה, שתפחוּ כל צוֹרכם, לתוֹך התנוּר. נשאר רק לייבקי הגדוֹל היחידי שבבית והוּא ממהר אל הארוֹן, מטפס עליו וּמוֹציא מתוֹכוֹ צלוֹחית מלאה “רוּם”, מציגה לפני פּאולוֹ, ועוֹמד לוֹ בקצה השוּלחם שכנגד, תוֹמך סנטרוֹ על קרנוֹ, מציץ אל שניהם וּבוֹלע שׂיחם.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה שוּב, כשהיא מוֹזגת את הכוֹסוֹת.

– וכי אינך יוֹדעת, מה הלאה? – ממשיך פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ שוּב את הכוֹס – נאסטיה חלתה במחלת אמה, עליה השלוֹם, התענתה יוֹתר משנה, עד שדעכה נשמתה. והוּא, “הבחוּר הנאה”, עוֹדנוּ עוֹמד במריוֹ, משתקע בשיכרוּת יוֹתר ויוֹתר, בא אל הבית וּמחריבוֹ, משבר את הכלים וּמנפץ גם את “התמוּנוֹת הקדוֹשוֹת”. שבּר, נַפּץ! – אמרתי לוֹ – וכי של מי אתה משחית? שלך, שלך אתה משחית! – והוּא: דוֹם, זקן שוֹטה! בשיני אמלוֹק את גרגרתך! אני לוֹ: אל תצעק ככה, הוֹלך בטל, במה גבוּרתך, שיכוֹר מסוֹאב? והוּא: דוֹם! אני כאן בעל הבית, אני בנוֹ של סוֹליטיס, ואתה – משרתי! – כאן לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד, וּמתוֹך כעס התנפלתי עליו בקרדוֹם שבידי לרוֹצץ את גוּלגוֹלתוֹ, אבל הוּא נזדרז ותפשׂני בגרגרתי וּביקש לחנקני, ואלמלא עמדה לי זכוּתה של מארישקה, שמיהרה החוּצה וצעקה לעזרה, עד שבאוּ אנשים והצילוּני מידיו של המנוּול, מי יוֹדע היכן הייתי עכשיו? מן היוֹם ההוּא ואילך לא יספתי לדבר אליו: יתגרה בך השׂטן ואל אתגרה בך אני!

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה כבר בקוֹל רפה־צרוּד וּבעיניים זוֹלגוֹת דמע, כשהיא מוֹזגת במהירוּת את הכוֹסוֹת זוֹ אחר זוֹ.

– וּמה הלאה? – מריק פּאולוֹ את הכוֹס בבת אחת, כשהוּא מפשיל את ראשוֹ לאחוֹריו, וּמעמידה בניקוּש על השוּלחן – הרי יוֹדעת את, שנטלוּהוּ לצבא, לשלוֹש שנים נטלוּהוּ. מוּטב, – אמרתי לוֹ – שתבוֹא בין הבריוֹת ותלמוֹד קצת מנימוּסיהם. והוּא חרק שיניים: המתן, זרמת כלבים, לכשאחזוֹר אפצפץ עצמוֹתיך כך, כך!… עכשיו הריהוּ בהוּנגריה, עוֹד חצי שנה ישהה שם… באביב יחזוֹר הביתה, המנוּול… וּמארישקה? מארישקה? נפטרה אף היא, זכרוֹנה לברכה, זקינה היתה, הו־הו זקינה! ואני נשארתי בוֹדד וערירי בעוֹלמוֹ של אלהים: אין מי שיכין כף תבשיל, שיחלוֹב את הפרוֹת וילעיט את החזירים, במחילה. עמדתי והכנסתי לביתי את טקלה, זוֹ האסוּפית שמיחשׂים אותה להכוֹמר – דברים אלה מסיח הוּא בלחישה – והפקדתיה על הליכוֹת הבית. ריבה הגוּנה ועסקנית, נשמעת לרצוֹן בעליה, “כלבה” נאמנה!…

– וּכשיחזוֹר פידקוֹ? – מעמיקה יוּסטינה לשאוֹל מתוֹך

השתתפוּת מרוּבה, וּמוֹחה למראה הצלוֹחית הריקה את דמעוֹתיה השוֹטפוֹת בלי הפוּגוֹת.

– כשיחזוֹר, אה? – מתבלבל פּאולוֹ במקצת – כשיחזוֹר, את אוֹמרת – ישׂאהוּ הרוּח! בן כלבים! בעצם היוֹם ההוּא אצא את הבית, אצא!…

מצנפתוֹ משתמטת לאחוֹר, עיניו מתלהטוֹת והוּא מנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן.

יוּסטינה מזילה דמעוֹת כמים, והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה.

– כך, מנהגוֹ של עוֹלם: עבוֹד, טרח, ופתאוֹם יבוֹא הרוּח…

–הי־הי, חייך, שאשה פתיה את, יוּסטינה, חייך! וכי מדמה את, שאני מיצר על זאת? חס לי! באוֹתוֹ יוֹם אצא את הבית, אתלה לי את תרמיל הקבצנים ואצא… נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן! – שלוֹמקא! כוֹר תפוּחי אדמה תמצא מוּכן בשבילך מאחוֹרי האסם, זכוֹר לך!

– ני, ני!

עוֹנה שלמה חיים, רוֹקק ב“עלינוּ”, וּמתיר בחיפזוֹן את הרצוּעה מזרוֹע שׂמאלו החשוּפה.

פּאולוֹ רוֹמז ליוּסטינה, וּשניהם קמים, מתנוֹדדים ויוֹצאים.

ב

לייבקי, אף על פי שהיה “שבר כלי”, “יבש כלוּלב”, “אכילתוֹ כאפרוֹח”, לפי עדוּתה של מַטיל, נער זריז היה, קוּנדס שׂוֹנא עצלוּת וכרוּך אחרי המעשׂה. וּביוֹתר היתה חביבה עליו מלאכה, שדרכה להיעשׂוֹת ביגיע כפיים.

– נמסרהוּ לסנדלר, מַטיל, אַ? הרי הוּא תמיד בקוּרנס: הך, הך! וּמה תהא תכליתו? לייבקה – שוּליה של סנדלר, חי־חי!

חמד לוֹ שלמה חיים לצון וליגלג על דברי עצמוֹ, שמוּבטח הוּא לראוֹת את בנוֹ למדן אוֹ “בעל הבית”, לפחוֹת, ולא סנדלר. במשפחתוֹ אין, ברוּך השם, אף בעל מלאכה אחד.

בימוֹת החמה, כשהמגרש היה עטוּף שטיחים של ירק לחוּך וחרוּך שמש, וכל מיני בריוֹת שוֹרצוֹת בוֹ: אוזים וּבני אוזים טוֹפפים ואפרוֹחים כרוּכים אחריהם, תרנגוֹלים מנקרים בקרקע, מפסיקים מניקוּרם וּמסתכלים בחמה הלוֹהטת, חזירוֹת מסתאבוֹת עם עדוֹת ולדוֹתיהן המבהיקים בלבנוּניתם וּמתגלגלים ככדוּרי שוּמן על הקרקע, עגלים כבוּלים מכרכרים כירכוּרים טיפשיים, וּ“שקצים” במכנסיים חפוּתים וּ“שקצוֹת” בחצאי שׂמלוֹת מוּרמים, מגבלים את טיט היון שבאַמַת המים, – אז היה אף לייבקי בין אלה. והללוּ היוּ נשמעים לוֹ וחוֹלקים לוֹ כבוֹד, קצת על שוּם פיקחוּתוֹ וקצת על שוּם פת הסוֹלת, שהיה מעניק להם מדי שבת בשבתוֹ.

ואוּלם עכשיו, משנכנסוּ ימות הגשמים והשממה הקרירה פשתה בכל, בחר לוֹ לייבקי, במקוֹם ההליכה אל “חדרו” של זוּסיא הזלדקן, הגר הרחק מכאן בתוֹך העיירה, להתחמק אל הצריף ולהשחיז שם את הסכינים בשביל האם, אוֹ את הגרזן לשם חטיבת עצים, – מלאכה החביבה עליו מאוֹד.

נזכר לייבקה אגב השחזה בבניין “הטחנה” שלוֹ, שהתחיל בוֹ לפני כמה חדשים והניחוֹ, והוֹציא את “כלי אוּמנוּתוֹ” שנצטרפוּ ממפסלת רדוּדה, מסמר גדוֹל, שוּפין, שבוּר לחצאין, קוּרנס שסוּע זקן וצבת מוּחלדה, שמצאה בגל הגרוּטאוֹת אצל מפחתוֹ של סימקא. הסתכל בהם רגע כנמלך בדעתוֹ: הלהתחיל שוּב אוֹ לא? ועלוּ בזכרוֹנוֹ כל תוֹלדוֹת “הטחנה” שלוֹ: אשתקד עלה בדעתוֹ לבנוֹת לוֹ בית בן כמה דיוֹטאוֹת, כאלה שיש, לפי שמספרים, בכרכים, אבל כיון שנזדמן לטחנתוֹ של גאבליצקי והסתכל שם בגלגלים, הרצוּעוֹת, הגלילים, היתידוֹת, הסל והאפרכסת, ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן לבנוֹת לעצמוֹ טחנה כזוֹ בזעיר אנפין. מהיכן יקח את החוֹמר הדרוּש? שאלה זוֹ לא עלתה אפילוּ על דעתוֹ. מלא וגדוּש הוּא צריפם גזרי עץ, קיסמים וכפיסים, התוֹבעים ממש: טלוּנוּ ובנוּנוּ! ואלמלא חסרוֹן המַשׂוֹר, שעיכבהו במלאכתוֹ, היתה עכשיו “טחנתוֹ” טוֹחנת בזימזוּם ובדירדוּר, וכל “השקצים” בני המגרש היוּ מתכנשים וּבאים, עוֹמדים דוֹממים וּתמיהים למראה ה“מאכינה” שלוֹ! אלא מכון שהתחיל מטפל בעסקי בניין, הכיר מיד, שבלי מַשׂוֹר לא יעשה גדוֹלה וּקטנה. תחילה היה מנסה למלאוֹת את החסרוֹן בסכין מוּשחזה הדק היטב, אבל המיעוּך התמידי העלה על אצבעוֹתיו מיני שלפוּחיוֹת, וּכשנתפקעוּ ביצבצוּ מתוֹכם כעין מים, וּבמקוֹמם נשארה מכוָה צוֹרבת, שאי אפשר היה למשמש בה, וּמכל שכן לפסוֹל בסכין. עמדה לוֹ פיקחוּתוֹ ו“העלים” את סכין העיסה של אמוֹ ועשׂה בחוּדה חריצים חריצים, מַשׂוֹר ממש! אבל משהתחיל מנסר בעץ, נסתתמוּ החריצים והלהב התחיל מתעקש וּמתעקם, מתעקש וּמתעקם – עד שנשבר.

ועד שהוּא מתהלך וּמהרהר, כיצד זוֹכים במַשׂוֹר חדש – קפץ עלי האביב: התחיל התדהר, שכנוֹ של הצלב, מלבלב וּמגרה את העיניים ביוֹנקוֹתיו הצעירוֹת והירוּקוֹת, התחילוּ העשׂבים למיניהם מבצבצים וּמכסים

את פני כל המגרש. הסירוּ האיכרים את ה“מחצלות” מעל כוֹתלי בתיהם, פתחוּ את רפתוֹתיהם והוֹציאוּ את פרוֹתיהם המקוֹרחוֹת למחצה וּמוּכוֹת בחזזית למחצה. הרגישוּ הללוּ בלטיפוֹתיה של החמה הטוֹבה והתחילוּ מתחככוֹת בגדירוֹת

וּבכלוֹנסאוֹת, וּמשמיעוֹת געיוֹת של התנערוּת משוּנה וגעגוּעים על לחיכת עשׂב. כל אלה חיממוּ את חוּשיו של לייבקי ורעיוֹנוֹ הגדוֹל על דבר “הטחנה” נתנדף כעשן. נטפלוּ עליו עסקים בשלוּליוֹת וּבתעלוֹת להגירן, מעשׂים בעדירת גנים וּבנטיעתם, בקניית יוֹנים וּבגידוּלן. אחר כך נכנס הקיץ עם שפעת חמוּדוֹתיו והתחיל מפזרן בנדיבוּת לכל עבר וּמשדל את לבוֹ לדברי עבירה: תרמילי קטניוֹת מתוּקים בשׂדוֹת הערילים, פרדסים ירוּקים ודוּבדבנים בתוֹכם, הנהר הנאה שליד הטחנה, עם מימיו הבהירים והריחניים, הטוֹבים לרחיצה וּלציד דגים, קיני ציפּוֹרים בתוֹך שׂיחי הערבוֹת שמאחוֹרי היער, עלי חמציץ באפר וּשאר דברים המוֹשכים לבוֹ של אדם, והטחנה נשתכחה מן הלב כליל…

כל אלה עלוּ עתה בזכרוֹנוֹ של לייבקי, בשבתוֹ בתוֹך הצריף על “כלי אוּמנוּתוֹ”, הוֹפך וּמהפך בהם וּמהרהר מתוֹך התרעמוּת על עצמוֹ ועל בטלתוֹ ואיבוּד ימיו, והמטר הטוֹרד מטפטף בחוּץ וּמקיש בעצבוּת על גבי משבצת הגבים שעל הגג מסביב לארוּבה. ימי החנוּכה כבר חלפוּ, והשלג עוֹד לא נראה בארץ. אילוּ השליך הקב"ה את קרחוֹ וּפיזר את פיתי שלגוֹ, אפשר היה למצוֹא בחוּץ עניין לענוֹת בוֹ: לָצוּר גלמים, לפנוֹת את ציבוּרי השלג מלפני הביאָה, אוֹ להחזיק באפשר העז ולצאת אחריה במחוֹלוֹת על פני המגרש הלבן. אבל עכשיו, כשאין כל אלה וּכשתנסה לצאת החוּצה, תתקפך קרירוּת “רקוּבה” המפרקת את כל עצמוֹתיך, מה לעשׂוֹת אם לא לבנוֹת “טחנה”?

מציץ לייבקי שוּב בכלי אוּמנוּתוֹ, וההכרה תוֹקפת עליו, שרק שעה זוֹ יפה לעבודתוֹ, וּשאלת המַשׂוֹר מתחילה שוּב מנקרת במוֹחוֹ, וּפתאוֹם הוּא נזכר בפּאולוֹ סטאפ שלהם: לוֹ יש מסתמא כמה וכמה מַשׂוֹרים, ולא מַשׂוֹרים בלבד אלא גם שוּלחן נגרים בעל ברגים! והמצאה זוֹ מתחבבת עליו מרגע לרגע, עד שהוּא קוֹפץ ממקוֹמוֹ, מניח את כלי אוּמנוּתוֹ, זוֹקף את צורוֹנוֹ והוֹלך אל פּאולוֹ.

כדי להגיע אל ביתוֹ של פּאולוֹ צריכים היוּ ללכת דרך משעוֹל צר וארוֹך, מגוּדר משני עבריו גדירות של קנים, ואילנוֹת שׁדוּדי סתיו משרבבים בדיהם החשופים, המשחירים וּמוֹריקים בירוֹקה עבישה שהעלה עליהם המטר, והם תלוּיים מעל למשעוֹל, מעכבים בעד העוֹברים וּמזילים עליהם נטפים קרים. מבעד למקלעת האילנוֹת יש שמציץ בית מרוּבע ושפל קוֹמה, שקש גגוֹ מקוֹרח וּמדוּבלל, וחלוֹנוֹתיו נשקפים מבעד ל“מחצלוֹת” העבוֹת קטנים ועמוּקים. והדרך, רבים בה הקילקוּל, החתחתים והבוֹץ. ויש שהרגל מוּצגת על שיירים של משעוֹלי קנבוּס ספוּגי רפש, אז נשמעת שריקה מחלחלת, והרפש מסתחט מתוֹכם וּמגיע למעלה מן הקרסוּליים. באמצע המשעוֹל עוֹמדת גוֹרן כפוּפה, שקרשיה נתבקעוּ ונתפקקוּ מרוֹב זוֹקן, ומבעד לחרכים ניבטוֹת אלוּמוֹת קש נדוֹש. עם כלוֹת המשעוֹל, בירכתי גן ריק וּמשוֹמם, המשחיר באדמתוֹ הרטוּבה והתחוּחה מריבוּי הגשמים, עוֹמד למעצבה ביתוֹ של פּאולוֹ, קוֹדר ובוֹדד, וּמאחוֹריו נמשך הרחק פרדס גדוֹל ועזוּב. כלב זקן, עוֹבר בטל וחסר שיניים, בעל צבע משוּנה, תערוֹבת של כתוֹם ואפוֹר, מסתובב על מקוֹם אחד באמצע הגן הריק, וּזנבו הארוֹך והמרוּפש נגרר אחריו. לפני חלוֹן הבית זקוּף עמוּד בעל יתידוֹת רבוֹת וּכלי חרס שוֹנים תלוּיים עליהן. טקלה השפחה עוֹמדת כפוּפה על עביט רחב ידיים וּבוֹללת בכפיס עץ מוֹץ ותפוּחי אדמה עם סוּבין שלוּקים יחד בשביל החזירים, ותימרות קיטוֹר לבנות וריחניות נפלטוֹת מתוֹך העביט, עוֹלוֹת סביבה וּמלפפוֹת את גוּפה למעלה מראשה, ורק שוּלי שׂמלתה האדוּמה והקצרה ושני מגפיה הגסים נראים לעין.

ראה לייבקי את הכלב ונזכר ב“תוֹרת השקצים”, הכניס שתי אצבעוֹתיו לתוֹך פיו, ויצאה לאויר שריקה צלוּלה וּבוֹקעת. זכר גם הכלב את ימי עלוּמיו, זקף את אוֹזניו המוּרדוֹת, פשט את צוארוֹ ורצה לענוֹת בנביחה, אך לא עלתה לוֹ להוֹציא מתוֹך גרוֹנוֹ אלא נהימה צרוּדה וּמשוּנה. נזדקפה אף טקלה והפכה ראשה כלפי לייבקי. הסבירה לוֹ פנים, חייכה לוֹ מקצת ושאלתוּ אגב הפשלת הצמה על שכמה:

– את מי אתה מבקש, לייבקי?

– מה?… לא כלוּם!… כלוֹמר, את ה“דיאדקוֹ” (הדוֹד) צריך אני לדבר…

חייכה טקלה משוּם מה עוֹד פעם ורמזה לוֹ בידה החשוּפה, האדוּמה מצינה, לאחוֹרי הבית אל תוֹך הפרדס.

פתח לייבקי את הפשפש ונכנס לתוֹך הפרדס. האילנוֹת היוּ שחוֹרים ונראים כצבים מן המטר. הפּארוֹת העירוּמוֹת היוּ תלוּיוֹת וזוֹלגוֹת טיפוֹת צלוּלוֹת. כה וכה נראוּ עקבוֹת של טלפי בהמה וגללי סוּסים הצהיבוּ. בקיץ היה הכוֹל כאן ירוֹק וּמפיץ ריחוֹת עריבים, ולייבקי היה מתהוֹלל כאן, מטפס על האילנוֹת וקוֹטף בפיו את השזיפים הכחלחלים, מלאי הדבש. ואיזה רגש מכאיב תקפהוּ עכשיו למראה השממה והעזוּבה שבפרדס.

מתוך הגוֹרן שבירכתיים, נשמעוּ חביטוֹת עמוּמוֹת, שנפסקוּ

בכל פעם לכמה רגעים. לפני השער הפתוּח לרוָחה ניצבוּ אלוּמוֹת מהוּדקוֹת בעבוֹתוֹת. בתוֹך הגוֹרן, על קרקע החוֹמר הקשה, התנוֹעע גוּפוֹ של פּאולוֹ, כשהוּא מניף את המוֹרג וחוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת על הקרקע בשוּרה ישרה והדוּקוֹת בקרש כבד.

– די בּוֹז’י! – בירך לייבקי בטוֹן של מגוּדל.

– די בּוֹז’י שצ’אסטיא! – ענה פּאולוֹ והפך ראשוֹ במתינוּת.

סח לו לייבקי בנשימה אחת את כל אשר עם לבוֹ והפציר בוֹ, שיניח את הדישה וילך אתוֹ אל לשכת הכלים להוֹציא לוֹ את המַשׂוֹר. אבל פּאולוֹ מחה את הזיעה מעל פדחתוֹ האדוּמה וצחק:

– הי־הי, לייבקי! וכי רצוֹנך לקפח פרנסתוֹ של גאבליצקי? מוּבטחני, שכל הבריוֹת תוֹבלנה את דגנן וחיטתן רק אל טחנתך… ואף אני, ודאי שאעשׂה כך, חה־חה! ואשר למַשׂוֹר – גדוֹל הוּא ממך כפליים ולא תוּכל אפילוּ להניפוֹ הנפה כל שהיא. ראה, לייבקי, עצתי לך לשבת כאן בממגוּרה על גבי האלוּמוֹת, וּבין דישה לדישה נפטפט קצת. הרי בר דעת אתה וּמלוּמד, שהנך כוֹתב אדריסוֹת לכל הבריוֹת, ואפשר לשׂוֹחח אתך כעם אחד הגדוֹלים…

דעתוֹ של לייבקי חלשה פתאוֹם. הכיצד? כל עיקר בוֹאוֹ לכאן היה לשם המַשׂוֹר, והלה משׂיאוֹ לדברים אחירים, “והטחנה” – כלוּם אפשר לבטלה?… הוּא תלה את מבטֹ באפלוּליתה של כיפת הגוֹרן הגבוֹהה והריקה, והרגיש שדבר מה נסחט מתוֹך לבוֹ ונדחק דרך הגרוֹן אל העיניים… הוּא אמר לקצוֹף על פַּאולוֹ, שביטל את כל חלוֹמוֹתיו, אבל בוֹ ברגע זכרוֹ, כשהוּא מסב בביתם עם יוּסטינה ושוֹפך לפניה את מרי שׂיחוֹ ועיניו לוֹהטוֹת וּפניו מאדימוֹת, ורגש של רחמים תקף את לבוֹ: אף פַּאולוֹ זה, שגדוֹל הוּא וּמשפיע לביתם בר ותפוּחי אדמה וקש לתוֹך המיטות, מעוּנה הוּא, אף הוּא אוּלי היה רוֹצה לבכוֹת, אלא שהוּא בוֹש.

ועד שהוּא שוֹהה וּמהרהר כך, הניפהוּ פַּאולוֹ והוֹשיבהוּ על ערימת האלוּמוֹת שבממגוּרה.

– כאן תהא ישיבתך! מוּטב שבאת, בחוּר טוֹב אתה, בחוּר פיקח… הגד נא: וכי כל מה שעיניך רוֹאוֹת כאן מוֹצא חן בעיניך? וּמה היית רוֹצה אתה, למשל: להיוֹת איכר ולדוּש במוֹרג אוֹ להיוֹת יהוּדי ולסעוֹד על בשׂר ודגים בשבת ולזמר “מה יפית”?… דוֹמה אני, שתבחר בשני, אַ? חה־חה!

אבל לייבקי לא השיב כלוּם, רק הסתכל בפניו מתוֹך העדר הבנה ושתק: פַּאולוֹ הריהוּ אדם טוֹב, מחבּב את היהוּדים, וּביחוּד את בית אביו, מרחמם וּמשפיע להם רוֹב טוֹבה, והוּא בעצמוֹ עוֹבד בזיעת אפיים ואין דרכוֹ להוֹנוֹת שוּם בריה, וּמפני מה אין פידקוֹ זה מכבדוֹ?… רשע שכמוֹתוֹ!… הבאמת יגרש פידקוֹ את הזקן הזה? ולאן ילך? והוּא זוֹכר שפַּאולוֹ אמר ליוּסטינה, כי יתלה לוֹ את תרמיל הקבצנים. ונדמה לוֹ שהוּא רוֹאהוּ מחזיר על הפתחים, כפוּף קוֹמה ונשען על משענתוֹ, ראשוֹ הקירח מגוּלה, וּמצנפתוֹ המרוּטה מקוּפלת לוֹ בידוֹ ותרמיל ארוֹך של בד גס ומזוֹהם תלוּי בצידוֹ, והוּא משתחוה לכל עוֹבר וּפוֹשט יד כחוּשה ורוֹעדת וּמעוֹת נוֹשרוֹת מעיניו וּמתגלגלוֹת על לחייו הצוֹמקוֹת… וּכאב של חימה לחץ את לבוֹ של לייבקי.

אבל לא, לא! פַּאולוֹ לא יהא מחזיר על הפתחים. מוּבטח לוֹ, שאביו יתן לוֹ חנינה ויאספהוּ אל ביתוֹ, יקצה לוֹ קרן זוית, וּפַּאולוֹ ישב שם תמיד, והוּא, לייבקי, יגנוֹב בחשאי קצת מזוֹנוֹת ויספקם לוֹ, והוּא יספר עמוֹ ויעזרהוּ ב“בנייניו”… וּפתאוֹם הוּא מתנער, פוֹנה אל פַּאולוֹ בשאֵלה:

– וּמה יהא לכשיחזוֹר פידקוֹ?

פַּאולוֹ נבוֹך במקצת משאֵלת פתאוֹם זוֹ, אבל התאוֹשש כרגע וענה מתוֹך גיחוּך:

– אז – אשתקע בביתכם! תקבלני, מה?

יוֹתר לא דנוּ בעניין זה. בשביל לייבקי היה ברוּר הדבר, כי פַּאולוֹ יבוֹא באביב לביתם, וּמרוֹב קוֹרת רוּח מן הרעיוֹן הזה התהפך על הערימה פעם וּפעמיים. אחר כך התמתח, גבוֹ למעלה וּפניו למטה בתוֹך הקש הצוֹנן.

וּפַּאולוֹ נעץ את מוֹרגוֹ בשיבּוֹלים, נשען עליו בשתי ידיו ונשתקע בהירהוּרים, כשהוּא מסתכל בגוּפוֹ של לייבקי: כמה טוֹב לבוֹ של נער זה! כמה גדוֹלה היא מידת הרחמנוּת אצל היהוּדים!… אין לוֹ בעוֹלם אחר שיאהבנוּ כפעוּט זה… אילוּ היה לוֹ זה במקוֹם פידקוֹ! זכר את בית שלוֹמקא ודלוּתוֹ ורגש של רחמנוּת גבר בלבוֹ: יהוּדי ישר, עוֹבד את אלהיו באמוּנה וּמכבד את אשתוֹ וּבניו, ואף על פי כן מעוּנה וּמדוּכא אדם זה!… אין העוֹלם מתנהג כשוּרה… אחר כך הסתכל בגוּפוֹ וזכר גם את מצבוֹ: אמנם עוֹד אַלים הוּא למדי, אבל זקן כבר ושרוּי בלי זרע; ופידקוֹ זה מוֹרת רוּח הוּא לוֹ… וּמה יהיה? וכי לא יגרשהוּ, כשיחזוֹר מן הצבא?…

מתוֹך הירהוּרים קשים אלה רקק רקיקה גסה אחת לצדדין ואחת לתוֹך כפוֹת ידיו, תפס בהתלהבוּת במוֹרג והתחיל חוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת בעקשנוּת. וּבתקפה כל כך, שגרעיני החיטה עם גזרי התבן התלוּשים היוּ ניתזים וּמתפזרים למרחוֹק, מעבר לסף. כשכּילָה לדוּש, צבר את הקש הגדוּש לאלוּמוֹתיו והידקן בעבוֹתוֹת, וּבשעת עבוֹדה זוֹ, שעשׂאה

במתינוּת מרוּבה, פיזם מבעד לשיניו זמר עממי מחוּצף, שזכרוֹ מימי בחרוּתוֹ.

נתהפך לייבקי והציץ לצד פַּאולוֹ כשוֹאל: הבאמת אוֹמר אתה לבוֹא אצלנוּ? אך הלז לא השגיח בוֹ הפעם וטיפל בעבוֹדתוֹ בשקידה רבה, ורק לאחר שטיאטא את הבר לזוית ועשׂאוֹ כּרי, פנה אליו:

– עכשיו רד ונלך לביתכם. בצינה כזוֹ טוֹב לשתוֹת כוֹס חמין.

כשיצאוּ מן הגוֹרן, היה כבר ניכר בוֹא הערב. עלטת היוֹם הקצר נתעבתה ואיזוֹ תכלת עכוּרה היתה מבצבצת ועוֹלה מתוכה. הדלף פסק, ורק טיפטוּף מיוּתם נשמע מעברים, וּנקישוֹתיו היוּ צלוּלוֹת מאוֹד, כנוֹפלוֹת

אל אגן גביש. דוּמייה צוֹננת עמדה באויר, וּבשׂוֹרת החוֹרף הציצה מעל ענפי האילנוֹת.

– האויר נעשׂה חריף. נראה ש“האוֹרח הלבן” יפקדנוּ הלילה! – זרק פַּאולוֹ ונתעטף בפרוָתוֹ, הבריח את הגוֹרן וּפנה ללכת. לייבקי טפף אחריו כחפוּי ראש, וגוּפוֹ רוֹטט מתוֹך צינה. פַּאולוֹ סר עוֹד בדרכוֹ אל האסם, נטל מתוֹכוֹ דבר מה, דוֹרוֹן בשביל בית שלוֹמקא, וּבצאתוֹ נעל את הדלת הכבידה וּבדק היטב את המנעוּל.

– הרי עוֹד תפוּח אחד שמצאתי, קחהוּ! מין משוּבח, מלא יין מתוֹק.

לייבקי נטל את התפוּח, נעץ בוֹ את שיניו הקטנוֹת והלך אחרי פּאולוֹ מהרהר ושוֹתק, כשהמיץ הערב נוֹטף לתוֹך פיו.

ג

עבר החוֹרף וּבא האביב וּבכל מהוּתוֹ של לייבקי ניכר שינוּי רב. חלפה עירנוּתוֹ, איזוֹ עצבוּת כהה חוֹפפה תמיד על פניו הזעירים. התנערוּת המגרש וּביצבוּץ דשאיו לא לקחוּ את לבוֹ השנה. בעיניו עמדה הבעה של בעל ניסיוֹן זקן, לאמוֹר: ידעתי שסוֹף האביב לבוֹא וגם ידעתי שסוֹפוֹ לילך! כמוֹ שויוֹן נפש גמוּר אל כל המתרחש טבוּע בוֹ. כל ימוֹת החוֹרף, ב“חדר” וּבבית, התרקמה השאֵלה המענה במוֹחוֹ הרך, ועכשיו נתבשלה כל צוֹרכה: מה יעלה בסוֹפוֹ של פּאולוֹ? – הרעיוֹן שישתקע בביתם נתנדף סמוּך לניצנוּצוֹ. מאחר שבא אוֹתוֹ הרעיוֹן אל מוֹחוֹ אז בתוך הגוֹרן, היה מפנה את הזוית שאצל התנוּר. הכניסה לשם מַטיל את העריבה שלה, מיד הוֹציאה משם והקצה לה מקום אחר; הציג שם שלמה חיים שׂק תפּוּחי אדמה, מיד הסיעוֹ לזוית שכנגדה. מתחילה לא השגיח איש בדבר, אבל אחר כך התחילה מַטיל רוֹגנת:

– דעתוֹ נטרפה על “הבחוּר” שלנוּ. וכי ראיתם תינוֹק שיזיז הכוֹל ממקוֹמוֹ?… שמא “פיתוֹם ורעמסס” תבנה בזוית זוֹ? יוֹדעים אנוּ את “בניינך”… ני, ני, שיגעוֹן של תינוֹק!

וּכשהגיעה התרעמוּת זוֹ לאוֹזניו של שלמה חיים נזדקר וּבא:

– באמת, שוֹטה שכמוֹתך! מה ראית להסיע הכוֹל מתוֹך הזוית?… אדרבה, הגד ונשמע! אתה מתחיל ב“בניינים” חדשים, הא?

ורצה לצרום אגב הטפת מוּסר באוֹזנוֹ, אלא שהבן נשתמט מתחת ידוֹ, וזוֹ נשארה תלוּיה באויר.

נוֹכח לייבקי, שדרכוֹ זוֹ לא תצלח, נתחכם וּבא אל אביו בעקיפין והשתדל לצוּדוּ בפיו:

– אמת, אבא, שכל מה שיש לפּאולוֹ אינוֹ שלוֹ? ושל מי הוּא?

– של פידקוֹ, וכי לא ידעת, פתי שכמוֹתך?

– וּמחבּב אתה את פּאולוֹ?

– שאלת חכם שאלת: למה אני צריך לחבבוֹ?

– וּמפני שהוּא מחבב אוֹתנוּ?

כאן נסתתמה תשוּבתוֹ של שלמה חיים ונפטר מבנוֹ בנענוּע יד של ביטוּל.

וּפעם אחרת הקשה נגדוֹ:

– אבא! למה זה מביא לנוּ פּאולוֹ הכוֹל?

– מפני שאדם טוֹב הוּא..

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– יעמוֹד לנוּ ריוח ממקוֹם אחר… רחמי שמיים לא כלוּ…

– לא! אני – על פּאולוֹ אני שוֹאל… כלוֹמר, מה יעלה לפּאולוֹ?

– גם זוֹ לך דאגה! יעשׂה מה שיעשׂה, שטיא!

אז חש לייבקי כעין דקירה בלבוֹ: הא כיצד? אוֹתוֹ פּאולוֹ הדוֹאג להם, המשפיע להם רוֹב טוֹבה, אין בלבוֹ של אבא אף זיק של רחמנוּת עליו. עכשיו כשהוּא בא וכליו מליאים בכל טוּב, והוּא מכין לוֹ שׂקים מליאים מאחרי האסם, הרי אבא טוֹפף כנגדוֹ בקידה וּבהשתחויה וּמכבדוֹ וחוֹנף לוֹ, ואחר כך כשתכלינה המתנוֹת, תכלה גם אהבתוֹ של אבא… וכי כך מלמדת תוֹרתנוּ הקדוֹשה?… כלוּם גם אבא שייך לאלה ה“נראים כאוֹהבים בשעת הנאתם”?…

המחשבוֹת הללוּ אמנם לא היוּ מתחילה ברוּרוֹת כל כך במוֹחוֹ של לייבקי… אבל הרגש הרגיש בחוּש, שעול נוֹרא נעשׂה לפּאולוֹ מצד אבא… ולוּ במחשבה בלבד…

פעם החליט בלילה על משכבוֹ לוֹמר לפּאולוֹ הכוֹל: אין הוֹרי ראוּיים לכל טוֹבוֹתיך, כפוּיי טוֹבה הם, חדל מלבוֹא אל ביתם, שהרי לא יעמדוּ לך בשעת דוֹחקך ולא יכניסוּך… רק את נפשך אתה מַשלה… הם לא יכניסוּך… והרבה בכה בלילה ההוּא. אבל משוּם מה לא יכוֹל לוֹמר כל זאת לפּאולוֹ. נדמה לוֹ, שיגרוֹם לוֹ צער רב, ולצערוֹ לא יכוֹל. ושמא יתרחש נס ופידקוֹ ייהרג בצבא. כדוּר מרוֹבה יפגע בוֹ… יש שמתרחש דבר כזה בצבא…

וּבאחת השבתוֹת – שלמה חיים נתעטף בטליתוֹ וקשר את מטפחתוֹ הורוּדה על צוארוֹ הכחוּש, מפני איסוּר טילטוּל, והלך לבית הכנסת שבעיירה להתפלל. החדר היה מנוּקה ומצוּחצח, חוֹל צהוֹב ויבש היה מפוזר על הקרקע הלחה. על השוּלחן, שכוּלוֹ היה צפוּן תחת מפה לבנה, עמדו מנוֹרוֹת של נחוֹשת קלל והבהיקוּ לאוֹר החַמה שנשתבר בקניהן. לייבקי חש באוֹתה שבת בראשוֹ וּפטרוּהוּ משוּם כך מן ההליכה אל בית הכנסת, ועדיין היה מוּטל במיטת האם וחצי גוּפוֹ מגוּלה. שאר התינוֹקוֹת, שרוּחצוּ והוּלבשוּ בגדי שבת נקיים, יצאוּ החוּצה לרוּח היוֹם הנאה. רק מַטיל לבדה ישבה על האיצטבה הסמוּכה אל הכיריים, פניה אף הם הוֹד של שבת היה שפוּך עליהם. מטפחת אפוֹרה־משוּבצה עיטרה את ראשה וסידוּרה העבה וחסר הלוּחוֹת בידה: היא התפללה תפילה חשאית, עיניה בסידוּר ורק שׂפתוֹתיה הנוֹבלוֹת נעוֹת. אך עייפוּת, שבאה לה מעבוֹדת פרך בכל ימוֹת החוֹל, תקפתה בישיבתה, והדממה הדקה, ששרתה בחדר, נסכה בה תנוּמה: נשמט הסידוּר מתוֹך ידה ונח בחיקה הפתוּח וראשה היה מתנדנד אילך ואילך. לייבקי הוֹציא את ראשוֹ קצת מתוֹך המיטה, סמכוֹ על זרוֹעוֹ והסתכל בה בלי חשׂך: אין היא קשה כאבא. ניכר בפניה הרכים והעגוּמים, שרחמנייה היא וּבשעה שהיא מלטפת בראשי אצבעוֹתיה על פניו, חש הוּא שאיזוֹ חמימוּת עדינה מפכה מהם, זוֹרמת לתוֹכוֹ ומרעידה בנעימוּת את לבוֹ. יש שהיא בוֹכה לחינם, בלי טעם, וזה מרגיזוֹ קצת, אבל דמעוֹתיה תמיד חמוֹת הן… כיוֹצאוֹת ישר מן הלב… כשהיה עדיין תינוֹק פעוּט ולא יכוֹל להלך עד השנה הרביעית, מחמת חוֹלי וחוּלשה, היתה נוֹשׂאתוֹ על זרוֹעוֹתיה, אף כי גוּפוֹ היה כבד עליה, לוֹחצתוֹ אל לבה וּבוֹכה על חלישוּתוֹ ועל רוֹע מזלה כאחד. ואוּלם אבא היה רק מגביה את כתיפיו כמתרעם, מתחכך וּמתלוֹצץ… אי, הלצוֹת אלוּ של אבא!… כמה מתעב הוּא אוֹתן… הוּא, לייבקי, דוֹמה בטבעוֹ יוֹתר אל אמוֹ. כשהוּא רוֹאה דם שוֹתת מאצבע פצוּעה, הריהוּ מחויר תיכף כסיד ונוֹטה להתעלף… אמא, אמא יקרה, כמה עייפה ורזה את!

בזהירוּת של חתוּל ירד מן המיטה והתקרב על בהוֹנוֹת רגליו אל מַטיל המנמנמת, גחן והסתכל בפניה בעיניים פקוּחוֹת לרוחה. היא הרגישה בוֹ מתוֹך תנוּמה וכרכה את זרוֹעוֹתיו על צוארוֹ, אחר פקחה את עיניה ושאלתוּ:

– כבר כלה הכאב, “קדישי”?

– כלה, כלה, אמא! את רוֹצה לישוֹן? אניח לך את הכר על הדרגש.

הוֹשיבתוֹ על ברכיה ונשקה לוֹ.

– לא צריך, ילדי. לא כיליתי עדיין את התפילה.

והיא לטפה את לחיו בעניגוּת רבה.

– אמא, את אוֹהבת אוֹתי, לא כן?

– בודאי, פעוּטי! גם אוֹתך וגם את שאר בנַי אני אוֹהבת…

– ואנשים זרים אוֹהבת את גם כן?

– בודאי, בר בטני! כתוּב בתוֹרה “ואהבת לרעך כמוֹך”, כלוֹמר: אהב כל אדם כמוֹך!…

– ואפילוּ נוֹכרי?

– ואפילוּ נוֹכרי, ואפילוּ בעלי חיים. ו“רחמיו על כל מעשׂיו”, כתוּב. הרי למדן אתה, בני.

ראשוֹ של לייבקי צנח על חזה האם, פקח את עיניו והפשילן למעלה אל התקרה ונשתקע לזמן מה בהירהוּרים. אחר התנער שוּב:

– ואף את פּאולוֹ את אוֹהבת?

– בודאי, רחימאי! הרי פּאולוֹ אוֹהב גם אוֹתנו… אד טוֹב והגוּן הוּא פּאולוֹ… כמה דברים מסַפּק הוּא לנוּ… יש בוֹ נשמה של יהוּדי, להבדיל.

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– הלואי שלא יחזוֹר! וכי למה לך שיחזוֹר? וּבאמת מי יוֹדע אם יחזוֹר?… שמא יהלמנוּ רעם, שמא יוּמת במלחמה, שמא תבוֹא עליו מגיפה… כמה שליחים למקוֹם, הכוֹל בידיו יתברך בני, לכשירצה הוּא!…

כאן עיותה את פניה הכוֹמשים ונשׂאה עיניה למרוֹם בחסידוּת מרוּבה. לייבקי שתק, דברי אמוֹ השפיעוּ על דמיוֹנוֹ, אבל נתעוֹרר שוּב ורצה לנחוֹתה בשאלוֹתיו הלאה, אך ברגע הזה נכנס שלמה חיים, כשהוּא כח ורק וגוֹרף חוֹטמוֹ. מַטיל נבעתה קצת מן ה“שבת טוֹב” שנשמע פּתאוֹם, הוֹרידה את בנה על הקרקע ונחפזה לתקן את מקצץ הכבד והבצלים. נתכנסוּ אף התינוֹקוֹת מן החוּץ, כששערוֹתיהם מבוּדרוֹת מן הרוּח וּפניהם נוֹהרים וּמבוּדחים מאוֹר היוֹם.

התחילוּ הוֹדפים ונערמים זה על זה מתוֹך צחוֹק שוֹבב, מתגנבים חרש אל הכיריים וחוֹטפים מעט כבד בשוּמן. האם נתרגזה וּמתוֹך שנזהרה שלא להרים קוֹל בשבת התחילוּ דמעוֹת מנצנצוֹת בעיניה, ושלמה חיים, שהיה מקפל טליתוֹ בחדר, כשה“אתקינוּ סעוּדתא” מחלחל בגרוֹנוֹ, פשט בכל פעם, אגב הליכה, את ידוֹ הכחוּשה וסטר בה כמצליף על לחיוֹ של אחד ה“כלבים השוֹטים”, אך הם לא נתפעלוּ מן הסטירוֹת וחזרו לסוֹרם.

ולייבקי התכנס לקרן זוית וצפה משם בעיניים תוֹהוֹת לנעשׂה בחדר ורגש של תיעוּב התגבר בקרבוֹ: אביו הוּא באמת אדם לא ישר. כשהוּא מתפלל הריהוּ מעצם את עיניו וּמקפץ וּמעמיד פנים של צדיק תמים, ואין כונתוֹ אלא לרמוֹת את האלהים… ואף אמוֹ, שבעיקר היא רחמנייה וטוֹבת לב, למדה מדרכיו, וגם היא עיניה לבצע, ואפילוֹ התינוֹקוֹת, אוֹ “הכלבים השוֹטים”, לפי שקוֹרא להם האב, גדילים בתוך מרמה… אלמלא יראוּ היוּ שוֹלחים ידיהם בגניבה… ולמה הוּא מרמה גם אוֹתוֹ ומלמדוֹ את “התוֹרה הקדוֹשה”, כשהוא בעצמוֹ אינוֹ עוֹשׂה ככתוּב בה?…

וּבשעה ששלמה חיים מקדש על היין בקוֹל רוֹתת וּבכייני, ישב לייבקי בזוית, שיניו מהוּדקוֹת וּמוֹחוֹ בוֹער.

למן השבת ההיא עברוּ עוֹד שבתוֹת אחדוֹת, וּבכל אחת מהן היה לייבקי אנוּס ללכת עם אביו להתפלל וראה שם ציבוּר של יהוּדים שוֹנים וּמשוּנים: זלדקנים ועבדקנים, חוֹטמתנים וחרוּמי אף, וכוּלם מעוּטפים בטליתוֹת מזוֹהמוֹת בזיעה וּמתנוֹדדים וּמרקדים וּמשתגעים בתפילתם, ונדמה לוֹ, שהללוּ אינם אלא נוֹשׂאים בלבם מחשבוֹת און… אף אלה שנוסעים פעמים אחדוֹת בשנה אל ה“רבי”, כלוּם אינם מַטים את המאזניים וּמקצרים באַמה וּמלשינים בסתר? וּביוֹתר היה חש בחילה אל רבוֹ, זוּסיא המלמד, זה הזלדקן הדק כלוּלב, שאזוֹרוֹ הדוּק היטב במוֹתניו וּפיקה גדוֹלה בוֹלטת על צוארוֹ הארוֹך, כשהיה מתקרב אליו בבית הכנסת, צוֹבט את לחיוֹ בקצוֹת אצבעוֹתיו הדקוֹת והקשוֹת כצבתוֹת ברזל וּמגמגם: מ־מ־פני מ־מ־ה אינך מ־מ־תפלל, “ש־ש־קץ”?

אחר כך הגיע חג הפסח. ואוֹתוֹ “זמן החירוּת” עצמוֹ, שהיה מביא לוֹ בשאר השנים כל כך נחת בכבישת הצימוּקים, באפיית המַצוֹת, בהגעלת הכלים, בסיוּד הבית וכיוֹצא באלה, עבר עליו השנה ללא תענוּג כל שהוּא. לבוֹ היה נתוּן לפּאולוֹ המזוּמן לפוּרענוּת. הוּא הרגיש את עצמוֹ נוֹכרי בבית, הכוֹל מסביבוֹ זר ואכזר, רוֹאה בעינוּייו וּמחריש בשויוֹן נפש… כשלקחוֹ אביו ימים אחדים קוֹדם החג ורצה ללמדוֹ קצת הלכוֹת הפסח ב“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, כמשפטוֹ מדי שנה בשנה, חש את עצמוֹ נעלב על ידי כך והתחיל מזיל דמעוֹת בלי להשמיע הברה. אז חשה האם והגנה עליו:

– שלמה חיים, גזלן, וכי אינך רוֹאה שחוֹלה הוּא התינוֹק?… סר תאבוֹנוֹ ואיזוֹ מרה שחוֹרה, רחמנא ליצלן, שוֹכנת על פניו… שלמה חיים, חייך שאסוּר לך לטוֹרדוֹ בתוֹרוֹתיך… התוֹרה אינה עֵז ולא תברח…

וּבליל פסח, כשהיוּ מסוּבים כוּלם אל ה“סדר” המקוּשט, ושלמה חיים ישב בהרחבת הדעת והגיע אל ה“מה נשתנה” וּפסק והמתין שיפתח הבן, נשתטח הלז על הספסל, התקפל כחוֹמט וגעה שוּב בבכי. נתמלא שלמה חיים חימה: הא כיצד? מה נשתנה פסח זה מכל הפסחים? להעליב את ה“סדר” באוֹפן מכוֹער כל כך?… כלוּם תינוֹק בן שלוֹש הוּא?… וּפניו האדימו ואגרוֹפיו נקפצוּ וחשבוּ לטפח על גוּפוֹ של הקטן, אבל מַטיל חשה גם עכשיו להצלתוֹ בחשאי וּבלי מלים, שכנראה הוֹדתה הפעם אף היא בעוָתתוֹ, נטלתוּ על זרוֹעוֹתיה, השכיבתוּ במיטתה וכיסתוּ בכסת, כשהיא נאנחת בחשאי על מר גוֹרלה.

כל ימי החג היה לייבקי מוּטל במטה רזה פנים ותפוּשׂ שׂרעפים. ביחוּד אהב את ההירהוּרים, שבאוּ לוֹ מתוֹך עצימת העיניים. אז יכוֹל היה להתפשט כליל מן הבית המענהוּ ולחיוֹת בתוֹך עוֹלם אחר, הניזוֹן תקוה וּמפחד בבת אחת: רגע נדמה לוֹ, פידקוֹ חזר מן הצבא אדם מהוּגן, שליו ועגוּם פנים כאיכרים המכוּבדים, פּייס את פּאולוֹ, אביו חוֹרגוֹ, על כל העלבוֹנוֹת שגרם לוֹ, והוּא כוֹרע על ברכיו וּמנשק את ידוֹ, מתודה על חטאיו וּמבטיחוֹ לכבּדוֹ מעתה ולהיוֹת נשמע לוֹ כל ימי חייו… ורגע נדמה לוֹ: פידקוֹ חזר לביתוֹ שיכוֹר מזוֹהם, להוּט פנים ופרוּע שׂער ואַלה בידוֹ,

והוּא פוֹרץ לתוֹך הבית וּמגרש את פּאולוֹ ורוֹדף אחריו וּמלקהוּ באכזריוּת… ולייבקי אף הוּא רץ אחריו גלוּי ראש ופצוּע לב וּמשוע בקוֹל בוֹקע שחקים….

כשעברוּ ימי הפסח, ירד לייבקי ממיטתוֹ. אויר החדר היה מעיק עליו, ועל כן בחר לבלוֹת את הימים בחוּץ. הטבע לא שידלוֹ עכשיו עוֹד לדברי משוּבה כמקדם ולא הרנין עוֹד את דמוֹ עד כדי הוֹללוּת. בכוֹל ראה עכשיו רק מהירהוּרי לבוֹ. בכוֹל, נדמה לוֹ, מסוּך חלק מצערוֹ, הכוֹל משתתף בעינוּייו ונד לוֹ… גם פיתוּיי ה“שקצים” חביריו מלשעבר, לא יכלוּ להוֹציאוֹ מגדרוֹ. וּכשהיוּ הימים לוֹהטים והשמים בהירים־מלוּבנים, האיכרים יצאוּ עם בהמתם לעבוֹדת השׂדה, והמגרש עמד בדוּמייתוֹ, וּצלב העץ כמוֹ נשתקע בהירהוּרים – נדמה לוֹ, שהכוֹל עוֹמד כאן וּממתין עמוֹ לבוֹא הרעה, לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

את פּאולוֹ עצמוֹ ראה עתה רק לפרקים רחוֹקים. הלז היה מטוּפל הרבה בעבוֹדת השׂדה והוֹקיר קצת את רגלוֹ מביתוֹ של שלמה חיים. וּבעיקר הדבר לא היה לוֹ עוֹד צוֹרך בפּאולוֹ עצמוֹ, בפּאולוֹ החי, הבא אל בית אביו וּמביא להם מתנוֹת. פּאולוֹ חי עתה ברוּחוֹ. ודוקא בשעה שהיה רוֹאהוּ נכנס לביתם היה לייבקי בוֹרח וּמתחמק. פּאולוֹ החי הוּא במידה ידוּעה ניגוּד לפּאולוֹ שברוּחוֹ. פּאולוֹ החי מתנהג בשלוה, כעילוּ אין רעה נשקפת לוֹ. כאילוּ לא נשתנה אביב זה מכל האביבים… והרי זה מכעיס וּמרגיז אוֹתוֹ, כי מרגיש הוּא בעליל, שהרעה ממשמשת ובאה, הוֹלכת וּקריבה. עוֹד מעט וניתכה על ראש שניהם גם יחד…

וּככל שמוֹעד שיבתוֹ של פידקוֹ נתקרב, כן עצמה בקרבוֹ התשוּקה לראוֹת מה יהיה. מוּבטח היה שפידקוֹ יחזוֹר וכי פּאולוֹ יגוֹרש בעצם היוֹם ההוּא ככלב נבזה, וּבכל זאת תקף עליו החשק לראוֹת בבוֹא הדבר. המצב של חיכיוֹן, שהיה נתוּן בוֹ, עינהוּ בלי גבוּל. מוּטב סוֹף של פּחדים מפּחדים שאין להם סוֹף.

בבוֹקר בבֹוקר היה יוֹצא מבית אבא, עוֹבר בזהירוּת וּבהיסוּס הלב את פני כל המגרש והוֹלך בדרך הארוּכה והישרה העוֹלה אל יער האוֹרנים עתיק הימים. בצד הדרך, ליד כר נרחב המוֹריק בשפעת עשׂבּוֹ הרענן, עמדה תרזה עבוּתה, שגזעה היה מבוּקע ונבוּב, ושוֹרשיה משׂוֹרגים וּבוֹלטים מעל לקרקע. באמצע הדרך עמדה מטמוֹרת שחת חריבה לחצאין, וארבע קוֹרוֹת גבוֹהוֹת בארבע פינוֹתיה. כברת ארץ אחריה השחירה טחנתוֹ של גאבליצקי בגגה המזוּפת, ולידה התפתל והבהיק הנחל הצר עם מימיו הירקרקים, הצלוּלים, שדרכוֹ נלפת לתוֹך עבי היער ושם אבד.

תחת נוֹפה של תרזה זו היה לייבקי יוֹשב שעוֹת על שעוֹת, גבוֹ נשען אל הגזע הרחב, רגליו מכוּנסוֹת ומקוּפלוֹת תחתיו, ועיניו נטוּיוֹת על פני הדרך בקו ישר אל היער.

דרך זוֹ הוֹבילה אל התחנה הקרוֹבה, תחנת מסילת הברזל החדשה, ולייבקי היה יוֹשב כאן, שוֹתק וּממתין לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

ד

נקוּדה קטנה ושחוֹרה נתגלתה באחד הבקרים לעיני לייבקי במרחק הדרך הריק והשוֹקט על אבקוֹ, וּבמידה שנתקרבה, גדלה הנקוּדה ונתרחבה, עד שלסוֹף נתפלגה והיתה לשתי נקוּדוֹת ההוֹלכוֹת זוֹ בצד זוֹ.

למרוֹת להט החמה, שהתנשׂאה למרוֹם השמיים, היה ראשוֹ נטוּי באויר, בלי נוֹע מעבר לאַמַת צלָה של התרזה. ראייתוֹ היתה מאוּמצה מאוֹד.

משהגיעוּ שתי הנקוּדוֹת אל מטמוֹרת השחת, עלתה בידוֹ להבדיל: גבר בעל קוֹמה ממוּצעת ותיבה עמוּסה על גבוֹ, ואשה גבהת קוֹמה וסוּדר אדוֹם תלוּי ויוֹרד מעל כתיפיה.

הרעיוֹן, שהיה מחוּתל במוֹחוֹ זה כמה, ניסה לצאת מחיתוּליו, אבל עדיין מהסס היה. אך קמעה גברה הוַדאוּת, וּלפתע ניצנץ הרעיוֹן בכל בהירוּתוֹ:

– פידקוֹ!

עדיין היה זה אוֹתוֹ פידקוֹ עצמוֹ, שהלך מכאן לפני כשלוֹש שנים, אלא ששׂפמוֹ, שדמה אז לשני חוּטי זפת דקים, נתעבה הרבה, לסתוֹתיו המשׂוֹרטוֹת שוּפּוּ קצת וּשחוֹר עיניו נעשה יוֹתר לוֹהט, יוֹתר מאיים. מכנסיו הכחוּלים, שניתנוּ לוֹ במתנה מגנזי המדינה, היוּ מאוּבקים למעלה מן הברכיים, כיפתוֹ האדוּמה היתה שמוּטה לצד האוֹזן ופרעת בלוֹרית שחוֹרה וּמטפטפת זיעה כיסתה את פדחתוֹ המשוּלהבה. תיבת העץ הכבידה היתה מהוּדקה ברצוּעוֹת עוֹר אל גוּפוֹ האלים. לימינוֹ פסעה פסיעוֹת גסוֹת אשה כבת שלוֹשים, גבוֹהה מאוֹד ודקת בשׂר מאוֹד. פניה המוֹארכים והכתמתמים ועיניה הירקרקוֹת, שגבוֹתיהן מוּפשלוֹת אל על, העידוּ שבּת מדינה אחרת וּבת גזע אחר היא. מחלפוֹת לילית שחוֹרוֹת וּפתלתוּלוֹת ירדוּ על כתיפיה ונבלעוּ תחת סוּדרה האדוֹם, שכנפוֹתיו היוּ מנפנפוֹת וּמגיעוֹת למטה מברכיה.

פידקוֹ פסע לצידה זוֹעף ושוֹתק, רק בת לוייתוֹ פשקה שׂפתיים באיזוֹ לשוֹן ניכר והנידה בלי חשׂך ידיה הארוּכוֹת, השלוּחוֹת מתחת לכנפוֹת הסוּדר.

מתחילה ישב לייבקי נדהם לאלה הבאים, וּכשעברוּ עליו הפנה רק את ראשוֹ וליוָם במבטוֹ הקם. אבל משהגיעוּ אל המגרש והתחילוּ נכנסים בוֹ, קפץ ממקוֹמוֹ וירד אחריהם.

באמצעיתוֹ של המגרש, ליד הצלב העירוֹם, עמד פידקוֹ בלי להסיר את כוֹבעוֹ, סקר סביבוֹתיו וחיוּך אוילי וחצוּף השתפך על פניו. אף בת לוייתוֹ הסתכלה בעיניים תמיהוֹת ותיירניוֹת בכל הנמצא כאן. החידוּש השתקף בהן כבמראה. לבסוֹף זרק פידקוֹ מפיו כמה דברי תרעוֹמת וסיים בקללה, רקק לפני עצמוֹ וּפנה אל ביתוֹ של שלמה חיים.

מַטיל עמדה אז לבדה בפרוֹזדוֹר ורדתה מן התנוּר כיכרוֹת לחם חמוֹת וריחניוֹת, שאפתה למכירה. במקוֹם המטפחת עטר עכשיו את ראשה שביס לבן, בעל קפלים, שמתחתיו הציצוּ קוֹדקוֹדה וּפאוֹתיה הגזוּזים. פניה היוּ משוּלהבים מאוֹד וּפתילי זיעה ניגרוּ עליהם והיא לא מחתם.

כשהכניס פידקוֹ את ראשוֹ לתוֹך המסדרוֹן ומַטיל הכירתוּ, נתחלחלה כל כך, שהכיכר נשמטה מעל המרדה ונפלה ארצה.

– היש מה ל“שטיפת הגרון”?

נהם בפתח בקוֹל מזעזע את הקרביים. מַטיל נבוֹכה ולא מצאה אוֹן לענוֹתוֹ, הרימה את הכיכר ורמזה לוֹ בידה הרוֹעדת לצד החדר. החדר היה ריק מאדם, ורק הזבוּבים למיניהם פרחוּ בתוֹך החלל המטוּשטש וזימזמוּ בזעף וּבתרעוֹמת, וגם התדפקוּ על הזגוּגיוֹת המנוּמרוֹת. פסי קמח הלבינוּ על השוּלחן, על כרעיו ועל הקרקע השחוֹרה, ואוֹר החמה ריטט על גביהם. התינוֹקוֹת יצאוּ אל חצר האשפה שמאחוֹרי הבית והיוּ משׂחקים שם בחוֹל וּבחצץ. וּשלמה חיים, כיון שהגיעוּ ימוֹת החמה, היה מצטייד יוֹם יוֹם בטליתוֹ ותפיליו ויוֹרד לתוֹך העיירה להתפלל שם בציבוּר, וּמביא אגב גם אילוּ דברים לצוֹרכי הבית וה“חנוּת”.

פידקוֹ פרק את התיבה והטילה ברעש לארץ, זרק בכעס את כוֹבעוֹ לתוֹך המיטה וישב אל השוּלחן עם בת לוייתוֹ.

– “צלוֹחית”, מַטלי, אבל מן המוּבחר! – זוֹ כאן “אהוּבתי”. מַטלי, הגידי, כלה נאה, מה?

ותוֹך כדי דיבוּר חבקה ונשקה, וזו חייכה לוֹ וסטרתוּ בחיבה על פיו.

מַטיל לא יכלה עדיין לענוֹתוֹ, דעתה היתה מבוּלבלת ורסיסים התרגשוּ בסדקי עיניה. הגישה לוֹ צלוֹחית יי"ש, וּפרשה מתוֹך בהלה אל המסדרוֹן. משוּם מה קיללה שם את עצמה, את ילדיה ואת שלמה חיים, כשמגרפתה מתחבטת בתוֹך התנוּר ואינה מוֹצאת מקוֹם להתעכב בוֹ.

התכנסוּ התינוֹקוֹת מאחוֹרי הבית והתיצבוּ כנגד החייל מוּפתעים וּמבוֹהלים. כעבוֹר רגע התחילוּ נוֹהרים לתוֹך המסדרוֹן זאטוּטים

מבני המגרש, מכניסים גוּלגלוֹתיהם הפרוּעוֹת בפתח, וּמציצים פנימה מתוֹך תימהוֹן קרוּש על פיוֹתיהם הפעוּרים, וּבכל פעם שמַטיל מניסתם במגרפה שבידה, הם חוֹזרים שוּב, סַבּים את הבית ועטים אל החלוֹנוֹת הנמוּכים וּמטפסים זה על גבי זה לראוֹת את פידקוֹ החייל עם “אהוּבתוֹ”.

לסוֹף בא גם שלמה חיים, כשהוּא מכעכע מתוֹך ריצה ונוֹשם בכבידוּת.

– ה, ה, ראיתי את ביתי במצוֹר ואמרתי: פלשתים עליך! ה־ה, רצתי עד כדי יציאת נשמה. נוּ, ברוּך השם! מילא פידקוֹ! ה־ה, לא קרה שוּם אסוֹן!… פידקוֹ!…

מַטיל לא ענתהוּ. פניה הלוֹהטים חורוּ במקצת, הזיעה נתיבשה עליהם וכעסה הוּמר בחלישוּת דעת.

וּכשנכנס שלמה חיים החדרה הדף פידקוֹ את שכנתוֹ במרפק, והיא פרצה בצחוֹק מחוּצף וחזק, שזיעזע את הזגוּגיוֹת. לאט לאט התחילוּ מתכנסים אף איכרים מגוּדלים וּבאים בימים. הראשוֹן בא איואן ה“ענק”, זה שמוּכרח לכוֹף קוֹמתוֹ, כדי שיוּכל לעבוֹר את הסף, האוֹהב לדבר בענייני פוֹליטיקה ותאב לדעת מה בעוֹלם וּמלוֹאוֹ. אחריו נגרר הילקוֹ ברזוּק, זה ששׂפתוֹ העליוֹנה סדוּקה והוּא צוֹלע על רגל אחת וּמקטר כל ימיו מקטרת קצרה ועקוּמה: פי־פי! נכנס גם הריצ’קוֹ שלסט, זה שעל כל שקר קל שהוּא מוֹציא מפיו, הוּא רוֹקע ברגלוֹ וּמאַמתּוֹ בחביטה עזה על הלב וּבקריאה: “פּוֹד חרם!”. נתגלה אף יוּשקה “השוֹטר”, זה שנוֹטר את העיירה וּמגרשיה מקדם קדמתה וּמתגדר תמיד בתלבוֹשת שרד, שעתיד הוּא לקבל מגנזי המדינה ועדיין לא נתקיימוּ דבריו והוּא נשאר לבוּש ב“סויטה” הקרוּעה שלוֹ. נתדחקוּ וּבאוּ גם איכריוֹת, מהן שתינוֹקוֹתיהן כרוּכים בשׂמלוֹתיהן, וּמהן שכריסן בין שיניהן וכתיפיהן מגוּלוֹת עד חצי השדיים המגוּדלים, כּוּלן מתרוֹממוֹת ותרוֹת אחרי פידקוֹ, שבודאי לבשוּ פניו שם בניכר צוּרה אחרת לגמרי, וּביוֹתר משתדלוֹת הן לראוֹת את ה“וינגרקה” (הוּנגרית) הכרוּכה אחריו…

בתחילה עמדוּ כוּלם תוֹהים וּמחרישים כתינוֹקוֹת ביישנים,

ואף אחד מהם לא העיז לקרב ולפשוֹט יד לפידקוֹ, אך לבסוֹף הסתכן ה“ענק” וּפסע פסיעה אחת כלפי השוּלחן:

– וכי מה, לא תהיה מלחמה עם ה“וינגרים”?… לא, ודאי שלא תהיה, סימן שפטרוּך לביתך… לא כך, פידקוֹ?

כיון שפתח האחד, עברה כעין רחישה בין הנוֹתרים, נשמעוּ מיני כעכוּעים משוּנים וּגריפוֹת חוֹטמים, וּלבסוֹף גם קוֹלוֹת בוֹדדים:

– מה לי מלחמה? פי־פי! שמא הבאת אתך, פידקוֹ, פי־פי, קוֹרטוֹב של “טיטוּן” (טבק) משוּבח? הרי “פריץ” אתה, פי־פי! – סינן הילקוֹ בעד שׂפתוֹ הסדוּקה אגב עישוּן מקטרתוֹ.

–כאן הכוֹל כשהיה, השנים קשוֹת, קשוֹת… וּמה שם מחיר חצי כוֹר תפוּחי אדמה? – גימגם יוּשקה והתחכך במשיכת כתיפיים משוּנה.

– ודאי שאשתוֹ היא זוֹ עיניכם הרוֹאוֹת! – נשמע ציוּץ דק ושרוּק יוֹצא מבין האיכריוֹת, וכל העיניים נפנוּ פּתאוֹם אל ה“וינגרקה”. פידקוֹ, שישב עד עתה והחריש, הזדקף פתאוֹם, הקיש בצלוֹחית הריקה על השוּלחן והתריע:

– ראוּ, “חַאמים”! אף על פי שאין זוֹ עדיין אשתי, אני…

ורצה לחבקה וּלנשקה שוּב לעיניהם, אבל היא נזדרזה וטפחה על לחיוֹ בתוֹקף כל כך, שנפל אחוֹרנית על המיטה.

צחוֹק הדוֹמה לצהלת סוּסים מילא את החלל.

– אשת חיל, הוֹ! סוֹטרת כמזוֹר על הכּבסים! – התריעוּ האיכרים ונוֹפפוּ את ידיהם המסוֹאבוֹת, והאיכריוֹת גיחכוּ בקוֹל חנוּק לתוֹך עצמן.

בינתיים הלך הקהל הלוֹך ורב, החדר נתמלא על גדוֹתיו ואף במסדרוֹן היה הדוֹחק גדוֹל. כנפוֹת החלוֹנוֹת הוּרדוּ, למרוֹת התראוֹתיו

המרוּבוֹת והרתחניוֹת של שלמה חיים, שהיה רץ וּמתדחק, מבוֹהל וצוֹוח כמטוֹרף, וראשים על ראשים נתקעוּ לפנים הבית. רבים, שחזרוּ מן השׂדה למנוּחת הצהריים, עיכבוּ את עגלוֹתיהם לפני הבית ונלווּ על אחיהם הסקרנים.

פידקוֹ התרוֹמם, פניו חיורים ורוֹתתים מקצף, אבל בוֹ ברגע נתנה בוֹ ה“וינגרקה” עיניה הירוּקוֹת במבט ליליתי, וּמיד נתישבה דעתוֹ והתחיל מחייך מתוֹך גילוּי השיניים הבריאוֹת. אחר רגע נזדקף שוּב והתחיל רוֹעם:

– שלוֹמקא! הב יי"ש! כל מה שיש לך כאן הב! שלוֹמקא, הרי כסף!

והפריח לוֹ לבין הדחק שטר בן עשׂרה זהוּבים. שלמה חיים חטפוֹ בהתלהבוּת והתחיל נדחק כלפי חוּץ:

– תיכף וּניד, פּאני פידקוֹ! יש חביוֹנה מליאה על העלייה… יש… בחצי הרגע!

הקהל נדהם לרגע: האוּמנם יגמעו עכשיו מן החריף החריף הזה חינם אין כסף?… והפרצוּפים נתארכו מרוֹב תאוה והלשוֹנוֹת התחילוּ מידבּקוֹת אל החיכּים. שתיקה של חיכוּי תקפה את כוּלם.

שלמה חיים חזר וחביוֹנה כרסתנית תחת בית שחיוֹ. האיכרים, עם כל צפיפוּתם, פּינוּ לוֹ שביל צר אל הארוֹן. נשמעוּ תיכף נקישוֹת של כוֹסוֹת וחילחוּל המשקה המוּרק מכלי אל כלי. פידקוֹ עדיין היה עוֹמד וּמתריע:

– שתוּ היוֹם, אחי, למען תדעוּ, כי פידקוֹ בא אליכם ממדינת ה“וינגרים”, מדינה, שהיין נשפך בחוּצוֹתיה כמים והריבוֹת שבה מחזרוֹת אחרי הגברים… הרי זוֹ היוֹשבת כאן היא בת לאוֹתה המדינה, “קאנאליה” מאין כמוֹתה… וּבכן, אחים, קוֹדם כוֹל לחיי ה“קאנאליה” שלי, אחר כך לחיי אני, וּלבסוֹף לחייכם אתם, אספסוּף נבזה! הוּרררררא!

הדברים הללוּ, שיצאוּ מפי פידקוֹ עזים ורוֹעמים, ישרוּ מאוֹד בעיני האיכרים, אך טרם יבוֹא הנוֹזל הצוֹרב אל קרבם היוּ שיניהם מהוּדקוֹת וּגרוֹנוֹתיהם אטוּמים, ולא יכלוּ לענוֹת עליהם כהוֹגן והסתפקוּ

בנהימה בלבד. הכוֹסוֹת מתמלאוֹת ונמסרוֹת מיד ליד. ראשוֹנה בין הגברים, אחר הן מגיעוֹת אף אל הנשים. הללוּ סירבוּ מתחילה, הפנוּ את ראשיהן לצדדין, כשהן מעקמוֹת את פיוֹתיהן מפני החריפוּת המרוּבה שבשיקוּי, אבל לבסוֹף התרצוּ לשתייה בשׂפתיים מצוּמצמוֹת. נשמעוּ כעכוּעים מאלה, שעדיין לא זכוּ בכוֹס, וּנהימוֹת של הסכמה מאלה, שכבר בא היי"ש אל קרבם. שלמה חיים עמד נשען אל השוּלחן, כוֹבעוֹ שמוּט למעלה ממצחוֹ הקמוּט, פניו מצמיחים אגלי זיעה כקטניוֹת, עיניו מנצנצוֹת וסוֹרקוֹת בפזיזוּת את כל הקהל הצפוּף, והוּא נוֹשך מתוֹך אימוּץ המוֹח את שׂפתוֹ התחתוֹנה וּנחיריו מהמוֹת איזה

ניגוּן נשמע בקוֹשי. פתאוֹם נזדקר והתחיל צוֹעק: מַטיל, מַטיל! – אך קוֹלוֹ נתמסמס בתוֹך רחישת הקהל – וּמטיל איננה. פידקוֹ ישב ליד ה“וינגרקה” כתף אל כתף, והיא מבדרת במתינוּת את מחלפוֹתיה וכוֹרכתן על צוארוֹ סחוֹר סחוֹר, וּמסתכלת בוֹ בעיניה המבריקוֹת־מוֹריקוֹת וּבגיחוּך הליליתי שעל פיה, והאיכרים הרוֹאים צוֹבטים מהנאה את ירכי הנשים הצוֹרחוֹת.

משהוּרקוּ הכוֹסוֹת עד גמירא ונמחוּ הפיוֹת, התנער ה“ענק” וּפנה אל הקהל בקוֹל מוּרם וּמבוּדח:

– הסוּ, בני אדם. מוּטב שיספר לנוּ פידקוֹ מה מהויוֹת העוֹלם!

נהימה פרוּעה פרצה מאפסיים:

– יספר, יספר ה“זוּך”! (בן החיל!)

פידקוֹ נזדקף שוּב והרעים:

– אחים, “חַאמים”! הייתי בעוֹלם והרבה דברים נאים ראוּ עיני, תפח רוּחם!… שנים עשׂר חוֹדש כיוֹם אחד שהיתי בבוּדאפשט. יוֹדעים אתם בוּדאפשט זוֹ מה טיבה? הוֹ־הוֹ, זה כרך, תפח רוּחם! מי שהממוֹן מצוּי באמתחתוֹ – הריהוּ שם גראף, נסיך, מלך… ה“וינגרים” אינם כמוֹתנוּ כאן, לא! הללוּ רגילים “לחיוֹת”… היין הפשוּט וּבשׂר האַיל נתוּנים שם לכלבים ולחתוּלים, תפח רוּחם!… ה“וינגר” משתכר כחזיר, במחילה, תוֹפס ב“נקבתוֹ” ויוֹצא במחוֹלוֹת כסוּפה בערבה, וכך הוּא מזמר…

כאן סילסל איזה זמר מַאדיארי המוֹני יפה, אלא שבקוֹלוֹ הגס והמרוּסק קיבל צוּרה מכוֹערת. האיכרים עמדוּ כוּלם כמוּכי כשפים, גוּלגלוֹתיהם זקוּפוֹת, פיוֹתיהם פעוּרים ועיניהם מכוּונוֹת כלפי נקוּדה אחת – אל פידקוֹ.

– אחים! הוֹ־הוֹ, אין זו גאליציה, תפח רוּחם! – ה“וינגר” – מאכלתוֹ נתוּנה בכל עת באפוּדתוֹ, כך! ואם תפגשהוּ בשעת כעסוֹ ויצרך יסיתך להתגרוֹת בוֹ, אזי – תחב! והמאכלת תקוּעה בין צלעוֹתיך. כך! הוֹ־הוֹ, והריבוֹת שם אין הן “יוֹנים פתיוֹת” כאלוּ שאצלנוּ… אף הן גוֹמעוֹת יין כמים, מעשנוֹת סיגרוֹת וּמתאבקוֹת עם גברים, תפח רוּחן!… הרי ה“קאנאליה” הזאת כאן, מאה פעמים ואחת כבר רציתי להשתחרר ממנה ולברוֹח, כי מציקה היא, הוֹ־הוֹ, מציקה… אבל אי אפשר לך להינתק ממנה, כּפוּת אתה במחלפוֹתיה כאיל עקוּד – ולך השתגע! תפח רוּחם!

להבה שחוֹרה ואיוּמה הוּצתה בבבוֹתיו, פניו נתרכזוּ וקיבלוּ הבעת עינוּיים פראית, אבל בוֹ ברגע קמה ה“וינגרקה” וּנשקתוּ נשיקה ארוּכה וּמוֹצצת על שׂפתיו, אחר חייכה לעוּמתוֹ חיוּך עוֹגבני ערוּם ודיברה אליו באיזוֹ שׂפה בלתי מוּבנת, וקוֹלה היה חשאי וערב, משדל וּמפייס.

האיכרים עדיין מחרישים היוּ כמהוּפנטים, ערב של תימהוֹן וּפחד שכן על פניהם. הם הרגישוּ את קטנוּתם ואפסוּתם כנגד פידקוֹ זה, שראה כל כך הרבה וסח על עניינים רמים כל כך.

פידקוֹ מילא את הכוֹסוֹת שנית וסדר השתייה התחיל מחדש. כמוֹ רוּח חדשה וּמחדשת הוּכנסה בלב כוּלם. הלחיים התחילוּ מאדימוֹת והעיניים נתלהטוּ כאבוּקוֹת. הריצ’קוֹ התחיל רוֹקע ברגלוֹ, חוֹבט באגרוֹפוֹ על הלב וצוֹעק: “לחיים, פידקוֹ! אדם נאה אתה, פּוֹד חרם!…” יוּשקא “השוֹטר” גיחך משפע נחת וּמשך בכתיפיו כמתגרד, כי לשוֹנוֹ לא יכלה לפלוֹט הגה. אף האיכריות בטלה ביישנוּתן והוּתרוּ לשוֹנוֹתיהן והיוּ מספרוֹת זוֹ עם זוֹ בקוֹלוֹת מצפצפים, כשהכוֹסוֹת הממוּלאוֹת תלוּיוֹת ורוֹעדוֹת בידיהן בין אצבע לאגוּדל. – “הענק” כמוֹ גבהה קוֹמתוֹ עוֹד יוֹתר וראשוֹ התנדנד אילך ואילך. מבחוּץ נשמעוּ תרוּעוֹת הזאטוּטים, שהיוּ מתגרים שם זה בזה.

פידקוֹ הנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן וקרא בקוֹל מוּשפל:

– אחים! עיניכם הרוֹאוֹת, שאין אני יכוֹל עוֹד לשבת כאן עמכם. אוֹתי מוֹשך העוֹלם הגדוֹל, הרחב… ואף זוֹ שלימיני אין קרקע זוֹ מסוּגלת בשבילה… היא צריכה אדמה קלה יוֹתר… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן שוּב, וכל עיקר בוֹאי היה: למכוֹר את הנכסים ולצוֹר את הממוֹן – וּ“פּאשוֹל”! (הלך!). כסבוּרים אתם שלזמן רב יספיק אוֹתוֹ קוֹמץ פרוּטוֹת? אכן, טיפשים אתם! לשנים עשׂר חוֹדש בדיוּק, לא פחוֹת ולא יוֹתר… ואחר כך מה? יפה שאלתם, חה־חה־חה! אחר־כך אחים, חבל וקוֹלר – וכך…

הוּא נעץ את שתי אצבעוֹתיו בגרגרתוֹ, פניו הכחילוּ, עיניו נתבלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת ולשוֹנוֹ העמוּסה נשתרבבה החוּצה. האיכרים נדהמוּ

עוֹד יוֹתר, ורק ה“וינגרקה” נשארה בחיוּכה כמקוֹדם, והיתה מלטפתוֹ בידה על בלוֹריתוֹ המדוּבללה, כאחוֹת, כאם טוֹבה.

– כרגע הבוּ לי קוֹנה ואמכוֹר הכוֹל בחצי חינם!… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן, תפח רוּחם!… לא אוּכל לנשוֹם אויר עם בהמוֹת ברפת… ואוֹתוֹ הזקן השוֹטה, פּאולוֹ, גרש יגוֹרש, תפח רוּחוֹ! הוֹ־הוֹ, זכוּרני עדיין את מלקוֹתיו, תפח רוּחוֹ, ככלב יגוֹרש, כ־כ־לב!…

הוּא נשתתק לרגע, עיניו להטוּ; על פניו רחשה אדמימוּת עכוּרה וּשׂפתיו זעוּ כבקדחת. האיכרים כיוצוּ את כתיפיהם וּבפניהם עמדה פתאוֹם רצינוּת גדוֹלה ורבת כוֹבד.

– הבוּ לי קוֹנה! אם יש ביניכם בעל מזוּמנים יקרב הלוֹם. בחצי חינם הריני מוֹכר הכוֹל כיוֹם!… כל היוֹם וכל הלילה נשתה אחר כך לשכרה, הי, אחים, הבוּ קוֹנה! קוֹנה הבוּ!

האיכרים עמדוּ מבוּלבלים ושוֹתקים, כאילוּ שוּתקה לשוֹנם.

מהם שישלשוּ בבלי דעת את ידיהם המלוּכלכוֹת לתוֹך כיסי מכנסי הבד הגסים וחיפשׂוּ שם מה, וּמהם התגרדוּ בגבחתם ועיווּ את פרצוּפיהם המגוּשמים בהבעת צער. באמת חשקה נפשוֹ של כל אחד מהם לזכוֹת ב“מציאה” זוֹ. הרי שׂדוֹתיו, לעזאזל, כוּלם עידית: אוֹתוֹ הניר הנאה והדשן שלימין הגבעה, המצמיח חיטה כקוֹמת אדם… אוֹתוֹ הכר הנרחב שמאחוֹרי היער, ששחתוֹ מתוּקה כדבש ורכה ככרכוֹם… ואוֹתה המקשה היפה שאצל העין, העוֹשׂה קוֹלסי כרוּב כעתוּדים… מה, כיצד זוֹכין ב“מציאה” זוֹ?… אפילוּ בלבוֹ של יוּשקא “השוֹטר” גבר היצר הרע ונזכר לפתע בולדוֹתיו העירוּמים והצנוּמים, התגרד בגבחתוֹ וּבעיניו התנוֹצצוּ דמעוֹת… אבל הכסף מניין? אילוּ גם התרצה פידקוֹ למכוֹר חלקוֹת חלקוֹת, אף אז אי אפשר היה לזכוֹת באיזוֹ חלקה שהיא, לפי שכוּלם אביוֹנים כפוּלים ומכוּפלים, אין שנה שהישן ישׂיג את החדש; מדי קיץ בקיצוֹ, טרם קציר, אנוּסים הם לקחת קמח בהקפה בעיירה אצל “ספּוֹדיק” – זה היהוּדוֹני “המוֹסקאל” האדמוֹני, הקטן והמקוּמח תמיד, המקיף להם והפנקס פתוּח… בחוֹרף הרי הם הוֹלכים אל היער למלאכת העצים וּפוֹרעים בשׂכרם הזעוּם את חוֹבוֹתיהם… וּפתאוֹם עלה במחשבת כוּלם: קירילוֹ! זה איכר זקן, “בעל גוּף” וכילי מפוּרסם. דר הוא לבדוֹ סמוּך ליער, פרוּש מן הציבוּר, וחמישה בחוּרים לוֹ כארזים, כוּלם רוָקים ואינם רוֹצים לשׂאת נשים… לקירילוֹ יש “אוֹצרוֹת קוֹרח”. הכוֹל יוֹדעים. מספרים עליו, שטוֹמן הוּא את ממוֹנוֹ ביער תחת אחד האילנוֹת, אלא שהמקוֹם אינוֹ ידוּע לשוּם ברייה שבעוֹלם.

וּשלמה חיים, כמוֹ על פי שיתוּף מחשבה נזדקר פתאוֹם:

– הוֹלך אני לקרוֹא לקירילוֹ. זה ודאי שישלם בעד הכוֹל בבת אחת, חי־חי, יש לוֹ ממוֹן רב!

לא עברה שעה וקירילוֹ בא, כשחמשת בחוּריו נמשכים אחריו. הוּא – זקן גבוֹה ואַלים, שפניו מוּצקים ורעננים עוֹד וּשׂפמוֹ השׂב גזוּז, לבוּש חלוּק של בד חדש וגס, שפי צוארוֹ פרוּף בקישוּר אדוֹם, וּבניו – בחוּרים רחבי כתיפיים ואדוּמי לחיים כוּלם, בפניהם הבעה מטוּמטמת והם פוֹסעים אחריו בסך ואינם גוֹרעים ממנוּ עין, כתינוֹקוֹת הללוּ הכרוּכים אחרי סינרה של אמא.

המקח נגמר מהר ב“תקיעת כף”, שהדה נשמע למרחוֹק. קירילוֹ העלה מחזה חלוּקוֹ מטלית בתוֹך מטלית, התּירן לאט והוֹציא מתוֹכן שטרוֹת מעוּכים אחדים ורצה לתתם לפידקוֹ דמי קדימה, אבל בוֹ ברגע התנערה ה“וינגרקה” מקפאוֹנה, לטשה עיניה הירוּקוֹת ושירבבה יד ארוּכה וצרה לקבל את הכסף מידוֹ. קירילו קפץ את קוּמצוֹ ונרתע לאחוֹריו, וּבניו מיהרוּ וּתמכוּהוֹ ונעצוּ מבטי זעם ב“וינגרקה”, כנכוֹנים לקרוֹע אוֹתה כדג, על שהעיזה להבעית את אביהם, אבל פידקוֹ פרץ בצחוֹק מתגלגל:

– חי־חי־חי! נבעת הסבא! נבעת מפני ה“קאנאליה” שלי, חי־חי־חי! אל תחת, זקן שוֹטה! הב את ה“ניירוֹת” המעוּפשים שלך ואמסרם לה, חה־חה. היליכי! קחי!

פידקוֹ מילא שוּב את הכוֹסוֹת וקירילוֹ התרצה הפעם “להריק” כוֹס יי“ש, אך כי לעת אחרת אין דרכוֹ בכך. אף חמשת הבנים “הריקוּ” את הכוֹסוֹת הקטנוֹת והסתכלוּ בעיני תאוה בחבית, שעדיין עמדה על השוּלחן. שתה פידקוֹ עצמוֹ, שתתה אף ה”וינגרקה", ואחר כך היוּ הכוֹסוֹת עוֹברוֹת מיד אל יד. כל הפנים נתלהטוּ שוּב, הגוּלגלוֹת נישׂאוּ למעלה, הגוּפים הכבידים נתישרוּ וּתרוּעוֹת גסוֹת עם קטעי זמרים נשמעוּ. פידקוֹ עצמוֹ נכנס לאכסטאזה, עלה על הספסל, רקע במגפיו וצוח בקוֹל שכוּר וּמרוּסק:

– והיכן דימקוֹ בּוֹסאק עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? הוֹ־לא־דיר־לי־לא, הו־לא־לא! – הגביה את כתיפיו וכפף את ראשוֹ כשוֹר נגח והתחיל מרקד על גבי הספסל. אבל קירילוֹ קרב אליו בחשאי, משכוֹ בכנף מעילוֹ ולחש לוֹ דבר מה, ןחמשת הבנים הסתכלוּ בוֹ במבטים תוֹבעים, שימהר לעשׂוֹת רצוֹן אביהם. וּפתאוֹם בקע את החלל הצר קוֹל צרוּד וּמנסר: אל הנוֹטאריוֹן!

אל הנוֹטאריוֹן!

וכל הקהל נגרף פתאוֹם כגוּש אחד כלפי הדלת.

בחוּץ נתקל פידקוֹ בשלמה חיים, חבטוֹ בכוֹח על שכמו ונער לתוֹך אוֹזניו מתוך פה מלא הבל יין מסוֹאב:

– חה־חה־חה! זוֹכר אתה, שלוֹמקא, כיצד ניפצתי את זגוּגיוֹתיך? חה־חה? זוֹכר, עד זנוּני אמך? הכן נא הרבה יי"ש, לערב נחזוֹר לכן מן הנוֹטאריוֹן ונתקין לנוּ משתה – פי־י־יוּט!

שלמה חיים ניענע בראשוֹ, גיחך מתוֹך הפלגת הדעת והביט אחרי ההמוֹן המתרחק מביתוֹ.

ה

מי שלא ראה את ביתוֹ של שלמה חיים באוֹתוֹ הלילה, לא ראה מחזה נאה מימיו! עששית קטנה, שזכוּכיתה חציה מפוּיח וחציה מנוּפץ, טיפטפה מעל הארוֹן שבזוית אוֹר דל ודלוּח לתוֹך חלל החדר, שהיה ממוּלא אד מעוֹרב מהבל פיוֹת שיכוֹרים ועשן מקטרוֹת מסריחוֹת. החלוֹנוֹת הקטנים היוּ פתוּחים ורוּח יגיעת אוֹנים זרמה פנימה וּפילגה את האויר המעוּבּה לקרעים תוֹעים מתחת לתקרה המזוֹהמה, עוֹלים ויוֹרדים.

האיכרים עמדוּ צפוּפים וּגלוּיי ראש. פידקוֹ עם ה“וינגרקה” ישבוּ בראש השוּלחן, מבוּדחים וּמבוּשׂמים שניהם, וּפשטוּ משם כוֹסוֹת ממוּלאוֹת בהרחבת הדעת. איואן ה“ענק” קרע באצבעוֹתיו הגסוֹת והמלוּכלכוֹת כיכרוֹת לחם כדגים, והוֹשיט את הפרוּסוֹת הגסוֹת, כרוּכוֹת בנתחי מליח, לאיכרים ל“קינוּח משתה”. שלמה חיים עמד על משמרתוֹ על יד הארוֹן הפתוּח, פשוּט הקפּוֹטה וסחוּף זיעה, כשהיארמוּלקה הדשינה מבהיקה על ראשוֹ, והמציא בזוֹ אחר זוֹ צלוֹחיוֹת מליאוֹת אל השוּלחן, מַטיל ישבה עם הכיריים, ראשה מעוּטף כוּלוֹ במטפחת ככוֹאבת, ורק חוֹד חוֹטמה המאָדם מציץ כלפי חוּץ. התינוֹקוֹת חָברוּ לתוֹך המיטה, והם מתהפכים על המצע הרך, ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, צוֹחקים וּמתגלגלים, ורק לייבקי ישב ליד התנוּר אחוּז בסינר אמוֹ, מקוּפל וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ, כשהוּא מנמנם ורוֹתת מתוֹך שינה.

קירילוֹ עם בחוּריו לא היוּ עתה כאן. כיון שנגמר העסק, שוּב אין הם רוֹצים לשעוֹת בדברי הבאי, והלכוּ הביתה להינפש, כדי שישכימוּ מחר עם הנץ השחר ויצאוּ לניכוּש החיטה, שהעלתה השנה הרבה עשׂבים שוֹטים. ה“וינגרקה” גמאה יי"ש כמים, שׂערה השחוֹר היה מבוּדר וּפרוּע, וגבנוּני לחייה פרחוּ אדוּמוֹת, כשני פרחי פרג. סוּדרה נשמט מעל כתיפיה ונגלתה גזרתה הדקה והוַרדית מבעד לחוּלצתה הדקה והשקוּפה. פעם בפעם סקרה את הנמצאים במבט חד ואוֹרב, הנידה את ראשה כבקדחת ושרקה בקוֹל דק ורם:

– פּאליאנקא יוֹ!" (יי"ש טוֹב!)

פידקוֹ סח לאיכרי המגרש את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ ב“עוֹלם הגדוֹל” ותירגם להם כמה מלים הוּנגריוֹת לשׂפתם, ביחוּד את אלוּ שה“קאנאליה” השתמשה בהן. והאיכרים – אף הם התחילוּ מספרים איש איש מאוֹרעוֹתיו ונסיוֹנוֹתיו בחיים. הריצ’קוֹ שלסט נשבע “ככלב”, וחבט על לבוֹ “פּוֹד חרם”, שראה בעיניו – וָלא, תתעורנה בוֹ ברגע! – מכשפה בדמוּת חוּלדה שחוֹרה, שבא לחלוֹב את הפרוֹת ועיניה כשתי גחלי אש; ויוֹדע הוּא כמוֹכן מי היא – וָלא – תתפקע כריסוֹ! אלא שאין רצוֹנוֹ לגלוֹת את הדבר ברבים… יש סכנה בדבר… וּבינתיים גחן ולחש על אוֹזנוֹ של פלוֹני ואלמוֹני והלה דחפוֹ מעל פניו בכוֹח. הילקוֹ בּרזוּק סיפר כיצד השׂיג זרעוֹני “בּאקוּן” על ידי איזה “קוּם” מקיוֹב עצמה, והיה זוֹרעם מדי קיץ בקיצוֹ בתוֹך גינתוֹ מאחרי האוּרוה, ואת הטרפים היה מנתח אחר כך בסכין וּמקטרם כל השנה, עד שהגיע הדבר למלכוּת והוֹשיבוּהוּ ב“חד גדיא” (בית כלא), תפח רוּחם! ה“ענק” סיפר על אביו, שפעם אחת פגע בזאב בּיער “העתיק”, אחרי ה“ביצה הגדוֹלה”, והיה מהסס שמא תתנפל עליו החיה וּתשסעהוּ. מה עשה? כשהפנה הלז את עצמוֹ לצד אחר, התגנב אליו מאחוֹריו, קפץ וישב על גבוֹ, תפס באוֹזניו – והיידא! הזאב, כידוּע, אינוֹ יכוֹל להפוֹך צוארוֹ, וּבכן רכב עליו עד הכפר. גיבוֹר כזה היה אביו, עליו השלוֹם! חבל שמת!

הרוּחוֹת נתרוֹממוּ יוֹתר ויוֹתר, הפרצוּפים נשתלהבוּ,

והיוּ דוֹמים לסלקים שלוּקים וּמהבילים, העיניים נתלהטוּ והיוּ מזרוֹת אימה וּפחד ועועֵי שיכרוֹן, וּפתאוֹם התחילוּ כל הגרוֹנוֹת מריעים:

– דימקוֹ בּוֹסאק! היכן דימקוֹ עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? ודימקוֹ, שעמד אחוֹרי החלוֹן מוּכן וּמזוּמן מבעוֹד יוֹם, כששמע את שמוֹ יוֹצא מפוֹרש מפי האיכרים, נכנס מיד עם – המשרוֹקית שלוֹ, וּמאחוֹריו, על גבוֹ, תלוּי לוֹ התוֹף הגדוֹל, והיה מחלל במשרוֹקית וּמכה בתוֹף בשני הפטישים הדבוּקים אל מרפקיו בבת אחת.

וּמכיון שנשמעו הניגוּנים הידוּעים לכל נפש והלבביים כל כך, לא יכלוּ האיכרים להתאפק יוֹתר והתחילוּ אף הם ממליטים מתוֹך גרוֹנוֹתיהם קטעי זמרה, שהלכוּ והתגברוּ מרגע לרגע. פתאוֹם פּילח את ערבוּבית הקוֹלוֹת איזה קוֹל דק ורם והיה מתגלגל בחלל החדר, מתגלגל ויוֹצא דרך פתחי החלוֹנוֹת למרחב. האיכרים נתבלבלה דעתם ורגע ונשתתקוּ: ה“וינגרקה” נתנה בשיר קוֹלה. שחוֹר שׂערוֹתיה הבהיק כזפת נמסה ועיניה הירוּקוֹת נתגונוּ באוֹדם משוּנה, גוּפה כמוֹ נתארך יוֹתר, וצוארה הדק היה מתוּח וגידים כחוּלים מעוֹרים בוֹ לרוֹב. אבל הלמוּת תוּפוֹ של דימקוֹ חיזקה שוּב את הלבבוֹת, והקוֹלוֹת הקרוּ מחדש. מרבית האיכרים הצטוֹפפוּ ונדחקוּ אל הכתלים, וּבתּוך נתפנה מקוֹם וּפידקוֹ יצא עם הוינגרקה" אל פנים החדר והתחיל מרקד כנגדה “צ’ארדאש”. ה“קהל” נצטוֹפף יוֹתר ויוֹתר, מהם עלוּ על הספסלים, על המיטוֹת וגם על סיפּי החלוֹנוֹת, מחאוּ כף לכבוֹד המחוֹללים בקוֹלי קוֹלות, וּמהם אחזוּ זה בגוּפוֹ של זה והתחילוּ מסתוֹבבים על מקוֹם אחד, רוֹקעים ברגליהם הכבידוֹת על הקרקע, כוֹפפים את ראשיהם המגוּלים וּמבליטים את עוֹרפיהם האדוּמים, סחבוּ נשים צעירוֹת וּזקינוֹת, והללוּ נסחפוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת אוֹזן. גם מן החוּץ נשמעוּ פעם בפעם צעקוֹת מעוֹרבוֹת בתרוּעוֹת צחוֹק פרוּעוֹת, ולפרקים גם עקירה וּשבירה של יתדוֹת גדר. פה ושם הוּצתוּ להבוֹת אדמדמוֹת־כחלכלוֹת, היבהבוּ בתוֹך החשיכה והאירוּ פרצוּפים גסים וּפרוּעים, רוֹדפים וּבוֹרחים ונאבקים.

הכוֹסוֹת נמסרוּ במהירוּת והוּרקו בבת אחת לתוֹך הפיוֹת המוּפשלים כלפי מעלה. אויר החדר נתעבה מאוֹד וריח חריף של זיעה ויי"ש רבץ בכוֹל. ערפל כבד זחל ונמשך מעל הכתלים הכהים, והעששית הקטנה היתה מבלחת וּמעלה עשן וּפיח. הפנים האדוּמים קיבלוּ צוּרוֹת משוּנוֹת, מוֹארכוֹת

וּרחבוֹת, והתנוּעוֹת היוּ כשל בריוֹת שלא מעוֹלם הזה… וּפתאוֹם נסחב גם שלמה חיים על ידי מישהוּ לתוֹך המערבוֹלת. היארמוּלקה נשמטה מעל ראשוֹ, הוּא גחן להרימה, אך היא נעלמה תחת הרגליים. פאוֹתיו נתבדרוּ ונתפרחוּ וה“טלית קטן” התנפנף והצליף באויר בציציוֹתיו. דימקוֹ התחיל מנפח את לסתוֹתיו עד כדי התפקעוּת וּמנשב התקפה לתוֹך המשרוֹקית שלוֹ, והיה מניד במהירוּת הבזק את מרפקיו המפוּשׂקים וּמכה בתוֹף בכוֹח וּבגבוּרה, כאילוּ אמר לנפצוֹ לרסיסים. האיכרים הריעוּ אחריו בקוֹלוֹת צרוּדים וּמרוּסקים, וה“וינגרקה” תפשׂה בוֹ, כשלמה חיים, למבוּכתוֹ ולחרדת לבוֹ, ושטפה עמוֹ בחינגא פראית. – – – – – – –

ו

–מַטיל, מַטיל!

החמה טיפטפה כבר בחלוֹן והציפה בנוֹגהה הרענן את החדר, שהיה דוֹמה לשׂדה קטל: הכוֹל מהוּפך וּמפוּזר, כלים ושברי כלים זה על גבי זה. שלמה חיים ניצב על אשתוֹ, שראשה היה מוּנח על שוּלי הכיריים הצוֹננים ונחרה מתוֹך תרדמה וטילטל את זרוֹעה המקוּפלת:

– מַטיל, מַטיל! חי חי, אין כבר איש… הלכוּ כוּלם, מַטיל! גם פידקוֹ “הלך למסעיו”, חי חי! עייפה את מַטיל? אה? לכי שכבי במיטה! אף התינוֹקוֹת שוֹכבים כהרוּגים… נוּ, נוּ, לילה!… “עם הדוֹמה לחמוֹר”… ממש הייתי נתוּן בסכנה… דימיתי שישברוּ את עצמוֹתי… זוֹ היתה טלטלה, נַא!… מַטיל! מַטילי!

כיון שראה שאין ברצוֹנה של זוּגתוֹ לזוּז ממוֹשבה והיא נאנקת מתוֹך תנוּמה, נתרחק ממנה והתחיל פוֹסע בחדר אילך ואילך, כשהוּא מחכך את ידיו זוֹ בזוֹ וּממלמל:

– נוּ, תהילה לאל!… חש אני קצת בחוּט השדרה, הרגליים כבידוֹת כבוּלי עץ, הראש סחרחר אלא – אֶט, שטוּת!… וּבכן, החשבוֹן עוֹלה לכמה? לק“ן, כן, ק”ן זהוּבים. טבין ותקילין. חי־חי! דמי סרסרוּת וקוֹ“ף דמי משקים. נוּ, תהילה לאל!… חי־חי, פידקוֹ זה יצא פְשוּט מדעתוֹ, שהרי זרק את שטרי הכסף כחרסים… וה”ערילים" היוּ מבוּשׂמים, אוֹי מבוּשׂמים! חי חי! והריקוּד עם ה“נפקה”, ימח שמה – אט, הבלים! וּבכן, ה“סך הכוֹל” עוֹלה למנה וחצי מנה, היינוּ – ק“ן! נוּ, יוּקח מעט לתיקוּן בדק הבית, וּקצת – – שמא מוּטב להמתין משהוּ בתיקוּן הבית וּלהנהיג איזה מסחר בבית? קמח, אוֹרז, דוֹחן, בוֹרית? וכי מה?… ה”ערילים" הרי לכך הם נצרכים… ממוֹן מעט יש, והשאר – עוֹד לא כלוּ כל הקצין! הרי אפשר יהיה להשׂיג גם בהקפה… כשיש מעט ממוֹן בכיס, הרי שאני! חי חי! ואוּלי מן הראוּי להתחיל באמת תיכף וּמיד ב“עסק”: אוֹמר ועוֹשׂה, חי חי! עכשיו לפני הקציר, האסמים נתרוֹקנוּ והאיכרים “נצרכים” גדוֹלים, ה?…

פניו שהיוּ עייפים מאוֹד, ועיניו ששמוּרוֹתיהן היוּ מידבקוֹת וּמתעצמוֹת, התחילוּ לאט לאט קוֹרנוֹת, וחיוּך נשתפך סביב שׂפתיו השזוּפוֹת והמרוּפטוֹת. בחדר שלטה דוּמייה, ורק נחרתה הכבידה של מַטיל וּנשימוֹתיהם של התינוֹקוֹת ניסרוּ בחלל. החלוֹנוֹת עדיין היוּ פתוּחים, ורוּח בוֹקר צוֹננת התכנסה וטיהרה את האויר. חרגי יוֹם נחוּ כה וכה והבליטוּ את האבק המתנשׂא ויוֹצא. לייבקי היה מוּטל במיטה, עטוּף בבגדיו, מהוּפך וּמכוּוץ, ראשוֹ כבוּש בזרוֹע המקוּפלת על הכר הדק.

שלמה חיים בדק בעיניו את כל החדר, והכוֹל נדמה לוֹ לפתע חדש וזר, אך יחד עם זה מלא חן. קרב על בהוֹנוֹת רגליו אל אשתוֹ וגחן עליה מתוֹך הבלטת הפנים, קרב אל המיטה, גח על התינוֹקוֹת ודוֹבב אילוּ הברוֹת קטוּעוֹת, מנחמוֹת. אחר התחיל בסידוּר הכלים, מחזיר הכוֹל על מקוֹמוֹ, מישר את העיקוּלים וּמתקן את השברים.

– פטוּר – מילמל הלאה ­ וּלואי, רבוֹנוֹ של עוֹלם, שתתקטענה רגליהם, כשם שקיטעוּ את רגליו של השוּלחן העלוּב הזה! צריך לקרוֹא את פילקוֹ הנגר… הוֹצאה מיוּתרת, אבל אין בכך כלוּם… כדאי… חי־חי, וּמַטיל מנמנמת לה, מנמנמת ואינה יוֹדעת את כל העוֹשר הרב שנתעשרתי, חי־חי! – בכל אוֹפן, דוֹמני, כדאי יהיה להימלך בה בדבר פתיחת החנוּת… סוֹף סוֹף אשה פקחית מַטיל, ראש מיניסטר! – והתינוֹקוֹת? אפשר –

הוּא טרם כילה לדבר, וּפּאולוֹ נראה בפתח הפתוּח. פניו היוּ גם עכשיו רחוּצים וּשליוים, שׂערוֹ הלבן למחצה מסוֹרק ותלוּי מסביב לעוֹרפוֹ, אך במקוֹם הפרוה לבש לגוּפוֹ מעיל קצר, שהגיע עד הברכיים, עשׂוּי בד לבן מבהיק, וּמשני פאתי הסדק שבאמצעיתוֹ מתוּפרוֹת גימוֹניוֹת אדוּמוֹת בדמוּת שלוֹש אצבעוֹת מפוּשׂקוֹת, וּבמקוֹם המצנפת השׂעירה לראשוֹ מגבעת של קש בת שוּליים רחבים, מוּרדים.

שלמה חיים נבעת קצת. נדמה לוֹ, שמצאוֹ מי בשעת קלקלתוֹ וסטרוֹ על פניו, אבל כרגע התאוֹשש, ונזדקר וטפף כנגד פּאולוֹ בקריאה:

– ברוּך הבא, פּאולוֹ! למה נתעלמת זה עידן ועידנים? חי חי! כמה קיצים, כמה חוֹרפים!

פּאולוֹ נשאר בשלותוֹ, הקיף את כל החדר בסקירה אחת, וּמשראה את הישינים, מיצמץ בעיניו מיצמוּץ כל שהוּא וענה בחשאי:

– די בּוֹז’י, שלוֹמקא!

וּכשהתקרב אליו יוֹתר לחש לוֹ:

– שלוֹמקא! באתי להיפרד ממך… היוֹם אני יוֹצא מכאן… לעוֹלם אני יוֹצא… הרי ידעת, שאין לי כבר כאן ולא כלוּם… הרי ידעת… הוֹלך אני אל כפר מוֹלדתי, אוּלי ירחמוּני קרוֹבי… רחוֹק קצת הכפר, על גבוּל פוֹדוֹליה הוּא שוֹכן, מרחק של ששים מיל מכאן, אך רגלי הזקינוֹת עוֹד ישׂאוּני שמה… הוֹ הוֹ, ישׂאוּני, שלוֹמקא!

שלמה חיים נתבלבל שוּב ורחמנוּת רבה מילאה את לבוֹ לסבא זה, שלעת זקנתוֹ אנוּס הוּא לכתת את רגליו ולתוּר לוֹ מקוֹם מנוּחה… הפשיל את עיניו הדלוּחוֹת, הכניס את קצה זקנוֹ לתוֹך פיו והתחיל כוֹססוֹ מתוֹך הידוּק שיניים עצוּם.

– וּמדוּע דוקא היוֹם, פּאולוֹ?

האיכר חייך במרירוּת דקה, כיעכע בגרוֹנוֹ וביאר בהטעמה:

– אין אני רוֹצה שיגרשוּני, שלוֹמקא! מחר אוֹ מחרתיים יבוֹא קירילוֹ עם בחוּריו ויגרשני, מבין אתה, שלוֹמקא? אין אני רוֹצה שיגרשוּני, מבין אתה?… בעצמי וּברצוֹני אלך לי, וּכשיבוֹא קירילוֹ להחזיק בבית, ימצא אוֹתוֹ פנוּי… וחוֹשב אתה, שלוֹמקא, שאני מצטער על כך? חס לי! רק קוֹץ אחד –

החיוּך נמחה כליל מעל פניו, שהיוּ באוֹתוֹ רגע נאצלים מאוֹד, וּבעיניו שנתארכוּ ביצבצוּ שתי דמעוֹת גדוֹלוֹת.

– רק קוֹץ אחד דוֹקר וּפוֹצע את לבי: כשאני מגיע בעצמי, שלא אראה שוּב את לייבקי שלך… נער זה קשוּר בי, שלוֹמקא! בחיי, שהוּא קשוּר בי…

אחר הפנה את עצמוֹ לכאן ולכאן ותר בעיניו הדוֹמעוֹת אחרי לייבקי, וּכשמבטוֹ מצאוֹ מוּטל במיטה, גבוֹ למעלה וּפניו למטה, נתקרב אליו ורצה לחבקוֹ, אבל בוֹ ברגע חזר בעצמוֹ ולחש מתוֹך רתיעה לאחוֹריו:

– הריהוּ מנמנם, השפּיר. אל תעוֹררהוּ, שלוֹמקא! הריהוּ

מנמנם, טי־טי… מנמנם, הגוֹזל… – הוּא הרכיב את כפוֹ הגסה על הכף הזעירה של הנער הישן ודוֹבב אל שלמה חיים:

– וחבל לי גם על ביתך, שלוֹמקא, אף בלי מַטלי יהא לי קשה… האמינה, שלוֹמקא, יהא קשה… אשה טוֹבה…

והעיף עין דוֹמעת על מַטיל המנמנמת אצל התנוּר.

וּשלמה חיים התפלץ מעוֹצר רחמנוּת, חוֹטמוֹ הקטן נזדעזע, מצחוֹ הגבוֹה נצטמצם וריסי עיניו התחילוּ מרפרפים. בא בדילוּג מלמטה למעלה, תפש בכפוֹ של פּאולוֹ והתחיל לוֹחצה וּממעכה בכל מאמצי כוֹחוֹ הדל, כשהוּא מגמגם:

– יש אב בשמיים, פּאולוֹ, יש… הוּא ירחם, הי־הי, ירחם. תזכוֹר את דברי שלומקא… הוא משקיף מן השמיים ורוֹאה…

הניח לוֹ והתחיל שוב פוסע בחדר אילך ואילך בעיניים מוּשפלוֹת, כוֹסס את שערוֹת זקנוֹ, וציציוֹתיו מתחבטות על מגפיו המחוּקים. שתיקה מעיקה וּמענה השתררה בבית, גם הנחרוֹת כמוֹ נאלמוּ, וּכשנשמעוּ, נדמה שהן מגיעות לכאן מעולם רחוק, בלתי נראה. פּאולוֹ עמד בקוֹמה זקוּפה, והדמעות זחלוּ על לחייו הקמוּטוֹת, ישרוֹת, צלוּלוֹת וּתכוּפוֹת. דוֹמה שרק עתה הרגיש בכל עוֹמקוֹ את צער הפרידה. בהרוֹת האוֹר נתפשטוּ וּמילאוּ כמעט את כל חלל החדר.

פּאולוֹ פשט את ידוֹ לשלמה חיים, הציץ רגע לתוֹך עיניו, וזה השפילן מיד לקרקע, הניח לוֹ מתוֹך נהימה טרוּפה וקרב אל המיטה, שחה על לייבקי הישן, פרש עליו את זרוֹעוֹתיו ורצה לחבקוֹ. הנער הרגיש בדבר מתוֹך שינה, נתהפך, פקח לרגע את עיניו המלוּפלפוֹת, נתלה בידיו הכחוּשוֹת על צוארוֹ של האיכר הזקן, ולאחר שזה לחצוֹ אל לבוֹ וּנשקוֹ – רפוּ ידיו ונשמט מתוֹך תנוּמה שנית על המיטה.

שלמה חיים ליוה אוֹתוֹ עד הדלת – וחזר על דבריו הראשונים:

– תזכוֹר את דברי שלומקא: יש אב בשמיים. הוא משקיף ורואה…

ז

עברו כשלוש שנים.

קוֹרוֹת אַלוֹנים שוֹפעוֹת מזוּמנים להיוֹת יסוֹדוֹת לבית, קרשי אוֹרנים מוּצקים למילוּי הכתלים, גזעים עגוּלים בקליפתם, שישמשוּ לאחר הקצעה עמוּדים לארבע הקרנוֹת, לחלוֹנוֹת ולדלתוֹת – כל אלה היוּ מוּטלים מוּכנים מבעוֹד חוֹרף, בשעה שהשלגים היו מרוּבים, והדרכים היוּ מתוּקנוֹת ונוֹחוֹת להוֹבלת משׂאוֹת. האיכרים היוּ אז חוֹזרים מן היער כשהם פוֹסעים בעצלתיים אחרי שתיים שלוש שלגיוֹת מחוּברוֹת יחד טעוּנוֹת גזעים ארוּכים, והם עטוּפים וּמכוּרבלים בפרווֹתיהם המדוּלדלוֹת, חוֹבטים יד ימין על כתף שמאל וּלהפך, וּגזיזי קרח כנטיפוֹת בדוֹלח מתנדנדים על שׂפמם המחוּפה כוּלוֹ כפוֹר לבן. וּשלמה חיים עמד על גביהם בשעת פריקה, מכוּנס בבוּרוּס חוּם, קצר וּמרוּפד מוֹך, שחידשוֹ עם כניסת החוֹרף, מיצמץ בעיניו, שהבריקוּ עתה כאֵלוּ של נוֹגש אכזרי, והיה מפקד, כשהוּא מתוּח ועוֹמד, וימינוֹ מוּשטה באויר:

– כאן,“חַמים”, לעבוֹדה! גדוֹלה עבוֹדה שמחממת את בעליה, ה־ה, (ה“חי־חי” שלוֹ, שהיה נפלט לשעבר מפיו בציוּץ של הכנעה שבשפלוּת, בטל לגמרי, ואת מקוֹמוֹ כבש “ה־ה”, שיצא לאויר במין גאוה שבהכרת ערך עצמוֹ…) המקדים לפרוק כאן יקדים לטעוֹן שם ביער… היוֹם קצר וּבלילה זאבים ביער… ה־ה!

הוֹאיל וּפרקוּ אלה את משׂאם והיוּ מנערים את כנפוֹת פּרווֹתיהם מן הקיסמים אגב נעימת קללה, הכניסם שלמה חיים אל ביתוֹ פנימה, שהיה ממוּלא עכשיו שׂקים של קמח ושל שיפּוֹן וּשאר מיני תבוּאה. בתוֹך הדוֹחק רחשה עכשיו מין חדוה שבחיים; אף התינוֹקוֹת העירוּמים עדיין כשהיוּ, בטל מַבּטם העלוּב והעמוּם והיוּ מציצים בערמוּמיוּת ילדוּתית פּיקחית. רק מַטיל לא נשתנתה כלוּם: אוֹתה מטפּחת עצמה שלראשה ואוֹתם החרמשים הכּהים שלמַטה מעיניה הרכּוֹת, אוֹתוֹ החוֹטם הבּכייני ואוֹתוֹ זיע השׂפתיים שאינוֹ פּוֹסק – הכוֹל כשהיה. שלמה חיים מזג לכל אחד כוֹס זעירה, וּמיד, לאחר “הרקתה”, חבט לכל אחד על גבּוֹ אגב ליגלוּג מטוּב לב:

– שתית, אחא, מלוֹא לוֹגמיך – לך הטל עצמך על גבי התנוּר לצד קוֹנעתך, ה־ה! לא יברח. יש על מי שתסמוֹך…

והאיכרים היוּ מנענעים בראשיהם, מחייכים מתוֹך אוֹנס ויוֹצאים זה אחר זה.

ועם כניסת האביב, כשהשלגים התחילוּ מַפשירים, וּבמגרש ניצנצוּ סימני עשׂבים, הזמין שלמה חיים את טרוֹכים הבּנאי – איכר חסוֹן וזריז, ער וּממוּלח, משוּלל קרקע וחי רק על גרזינוֹ – ועמוֹ עוֹד איכרים אחדים, מוּמחים למלאכת בניין, והתחילוּ בהכשרת החוֹמר. וּכדי שלא יצטרך להיטלטל בדירוֹת נכר, שעל ידי כך תקוּפּח פּרנסתוֹ, לא קיעקע את כוֹתלי הבית הישן, אלא בנה לוֹ מסביב את החדש והגדוֹל ממנוּ.

וּמשנשמעוּ מבּחוּץ טילטוּלי הקוֹרוֹת ודירדוּרי הקרשים, השחָזת קרדוֹם שׁוֹרקת וניסוּר מַשׂוֹר בצידה, והריח הרענן והחריף של שׂרף אוֹרנים התחיל בוֹקע וחוֹדר לפנים – התרוֹמם לייבּקי בתוֹך המיטה שבזוית הכּהה, דחה מעליו בידיו הכחוּשוֹת את הכּסת, הרחיב את נחיריו והריח־הריח, זקף את אוֹזניו והאזין־האזין לקוֹלוֹת העריבים הללוּ, שנדמוּ לוֹ עכשיו רחוֹקים וּנעימים מאוֹד.

במשך כל ירחי החוֹרף היה מוּטל במיטה זוֹ, דווּי וחסר אוֹנים, כאפרוֹח זה הגוֹסס בקרן אפילה בחשאי וּבאין רוֹאים. הטחב והסאינה התמידית והחדגוֹנית שבחדר מצצוּ את לחלוּחית גוּפוֹ נטפים נטפים. וּביוֹתר היתה מענתהוּ רוּח החדוה, שקיננה בביתם למן היוֹם ההוּא שיצא פּאולוֹ. על שוּם מה הם דצים כל כך? מה השׂמחה הקוֹפצת עליהם?… וּמשׂטמה כבוּשה, מכלה את הבשׂר ואוֹכלת את הנפש, פּיעפּעה ורתחה בוֹ בלי הרף… התינוֹקוֹת, אלה שכּריסוֹתיהם מגוּלוֹת, כשהיוּ מתקנטרים וּמתנצחים בשׂמחה בריאה וּפרוּעה שלא כרגיל, הרגיש בה כעין שׂמחה לאֵידוֹ… ורגש זה היה מַרתיח בוֹ את המַשׂטמה עד היסוֹד… וּבשעה שאביו היה מוֹנה מעוֹת, ממַשמש בשטרוֹת וּמצרפם חד אל חד ותוֹחבם בהנאה לתוֹך הארנק המעוּך, אז נאנס לעצוֹם את עיניו וּלהדק את שיניו בחריקה חנוּקה. כוֹח הסתכלוּתוֹ נתחדד מיוֹם ליוֹם. כשהוּא מוּטל במיטתוֹ, נים ולא נים, מסתכל ושוֹתק, היה תוֹפשׂ כל נידנוּד קל של הבריוֹת הנמצאוֹת לפניו, וכל זיע היה מגלה לוֹ את הירהוּר בעליו בטרם יעלה על הלשוֹן.

את אמוֹ חיבּב עוֹד כמקוֹדם, עדיין נראוּ בה כל סימני הצער ודאבוֹן הלב המיוּחדים רק לה. וּבשבת בשבת, כששלמה חיים הלך כמשפטוֹ להתפּלל והתינוֹקוֹת נתפּזרוּ לכל קצוי המגרש, והיא ישבה שוּב שׁחוֹחה על סידוּרה חסר הלוּחוֹת וּמנמנמת מתוֹך עייפוּת – אזי תקפה עליו שוּב התשוּקה לקרב וּלהילחץ אליה ולשפּוֹך לפניה את מרי שׂיחוֹ, וּברי היה לוֹ, שהיא תבין לריעוֹ, תלחצנוּ אל לבה החם ותנשקהוּ נשיקה סוֹלדת, אשר תערוֹף על הנשמה כטיפּת טל צוֹננת; אוּלם כשנזכר באבּא ושהכוֹל ברשוּתוֹ, נרתח דמוֹ וּמוֹחוֹ נחלש פתאוֹם, כאילוּ נשתתק, ושוּב היה מוּטל באוֹתוֹ המבּט העמוּם כאפרוֹח גוֹסס…

באחד הימים, כשמטיל היתה מטפדלת בעיסתה, השגיחה בברק שניצנץ לפתע בפני בנה החוֹלה, ונחפּזה אליו, כוּלה טבוּלה באבק קמח, פּרשׂה את זרוֹעוֹתיה החמוֹת וקראה:

– מה לך, בר בטני? הוּקל, הוּקל? כפּרת ראשך אהיה!

וּשׂפתה התחתוֹנה נשתרבבה והתחילה זעה ודמעוֹת גיל גדוֹלוֹת עלוּ בעיניה. וּבאוֹתוֹ הבוֹקר חתלתהוּ בגלימה ישנה והציגתו ליד החלוֹן, “שיראה בני אדם עוֹסקים ב’מלאכה שלוֹ' – ויגיל התינוֹק!”

כּיפּת הרקיע היתה כחוּלה מאוֹד ולהקוֹת עבים צחוֹרוֹת נגרפוּ למרחקים במהירוּת יתירה. שטחוֹ של המגרש היה כבר ירוֹק ברוּבּוֹ, ורק במקוֹמוֹת השקערוּריים נשתייר עוֹד שלג מלוּכלכך וּמנוּקב על ידי קרני החמה. אַמַת המַים שבאמצע המגרש היתה מליאה על גדוֹתיה, מתנַפּחת וסוֹאנת, מעלה רצים דלוּחים וּבוֹלעתם בנשוֹב בה הרוּח. סנוּנית פּרוּשׂת כנפיים וארכת זנב גזרה את האויר המטוֹהר בטיסה אלכסוֹנית מלמעלה למַטה, התיצבה על רגב בודד והשתדלה למלאוֹת מַקוֹרה טיט, אבל הרוּח הגבּיה את אברוֹת המשי שלה והדפה ממקוֹמה. זכרי האַוָזים הלבנים טפפוּ בוֹדדים וגיעגעו, קפדנים וּמרוּגזים, כאברכים הללוּ שניטלוּ נשיהם ללידה. רוּח קריר נשב מצד היער והיה מהפּך ביוֹנקוֹת התדהר החשׂוּף וּמיליל ברוֹגז כבוּש. לפני הבית היוּ מוּטלים בערבּוּביה מעשׂי יער ממינים שוֹנים. איכרי אחדים במכנסיים רחבים, מתקפּלים לרוּח, היוּ כפוּפים על הקוֹרוֹת, מנוֹפפים את קרדוּמוֹתיהם המבריקים וּמשקיעים אוֹתם בבשׂר העץ הלבן והרענן. טרוֹכים זה, שׁשׂפמוֹ השחוֹר והדק עשׂוּי אֶל על, כשני פתילים דקים, ניצב בקוֹמה זקוּפה ואַמַת הבניין בידוֹ, מזרז את הבּנאים בהלצוֹת מחוּדדוֹת, וּשלמה חיים עוֹמד על תלוּלית של עפר תחוּח שקוּע בהירהוּרים. הרוּח מניף את פּאוֹתיו, מבדרן וּמרקידן מעלה וּמטה, והוּא מכרסם את קצה זקנוֹ וּמרטן לעצמוֹ. אחר כך זז ממקוֹמוֹ והתחיל מוֹדד את סביבוֹת הבית, כשהוּא מדלג בזריזוּת על בוֹרוֹת וחפירוֹת.

כל אוֹתוֹ היום לא מש לייבּקי מעם החלוֹן: כל מה שנתהוה עכשיו במגרש נדמה לוֹ חדש בתכלית החידוּש, כל נקוּדה זעירה שבזעירה עיכּבה את מבטוֹ וליבּבתוּ בלי חוֹק, ורק כשנלאוּ עיניו משפעת האוֹר הלבן, עיצמן וכיון את פניו הצוֹמקים כלפּי סילוֹן האויר הצוֹנן, שזלף לתוך החדר בעד פּרצת הזגוּגית, והזכיר לוֹ את ריח הנהר ביוֹם קיץ. וּכשפנה היוֹם וּמלאכת הבניין נעצרה, לקחתוּ מטיל בזהירוּת חמימה והשכּיבתוּ שוּב במיטה, כיסתהוּ יפה ואמרה אגב הפשילה עיניה למעלה:

– ברי לי, שזכוּתה של סבתא מיריל תעמוֹד לי והילד יבריא; ברי לי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, כשם שעכשיו בין השמשוֹת!

וּבעצם ניכּרוּ בגוּפוֹ של לייבּקי סימני הבראה: תאבוֹנוֹ גבר במידה מרוּבּה, לחייו התחילוּ מַורידוֹת וּמעלוֹת בשׂר, וירידוֹתיו מן המיטה נעשׂוּ תכוּפוֹת. וּכשהימים נתחממוּ יוֹתר, והמגרש נתברך שוּב בעתרת חמוּדוֹתיו, היה לייבּקי יוֹצא לחוּץ, נשען באחת הקוֹרוֹת וזן עיניו במלאכת הבּנאים הזריזים. עמוּדי הכתלים היוּ כבר זקוּפים ועוֹמדים, ורק הקרשים טרם הוּכנסוּ לתוֹך חריציהם הרעננים. וּבערב, כשירדה אפלוּלית דקה על המגרש, והלבנה הפּגוּמה משהוּ היתה מכסיפה את מערוּמי העץ, היתה הדירה הישנה שבפנים מציצה כלפי חוּץ, כחוּרבת קדוּמים אחוּזה בזרוֹעוֹת כשפים. מגוּפי הקרשים וקוֹרוֹת האוֹרנים ביצבצוּ עכשיו בחַמַת הצהריים רסיסי נטף כתוּמים ונמסים, והגרזינים המלוּטשים היוּ צוֹחקים בזוֹהר מסַנור בידי מניפיהם, שבבים וּכפיסים היוּ מתגוֹללים על הקרקע השחוֹרה וּנסוֹרת דשינה היתה פזוּרה על גביהם, וכפּוֹת הרגליים היחיפוֹת היוּ מידבּקוֹת בה.

הללוּ היוּ מוֹשכים את לבוֹ של לייבּקי וכל הימים היה נשאר בחוּץ. האויר הטוב והיסח ההירהוּרים החזירוּ לוֹ במקצת את בריאוּת הגוּף, וחדוַת החיים התחילה נאחזת בלבוֹ כשלהבת בפתילה מפוחמה. אף מטיל, משראתה את בר בטנה, שהוֹלך הוּא וּמבצר לוֹ שוּב מעמד בעוֹלם הזה, נעשׂוּ רחמיה כמַעיין המתגבר והיתה מַשפעת לוֹ מכל מאכלי מעדנים. בבוֹקר שלחה בידי אחת הילדוֹת אפרוֹח רך אל השוֹחט בעיירה והיתה מכינה לוֹ “כּף מרק מתוֹק כדבש”, הגמיאתוּ חלב עז כתוֹם מדשן וּמשדלתוֹ בדברים חמימים שיאכל ויבריא. שהרי עליו להתחיל בסוֹף הקיץ להניח תפילין. ו“הנחת תפילין כוֹח גברא היא טעוּנה…”, ובשעת אמרת הדברים האלה כיוצוּ הדמעוֹת את גרוֹנה: "תוֹלעת תשוּשה כזוֹ… חבילת עצמוֹת יבישוֹת, שרק עוֹר דק קרוּם עליה… גדוֹל כגרוֹגרת דר' צדוֹק – וּכבר הוּא בן שלוֹש עשׂרה וּבחזקת גבר, כּפּרתוֹ אהיה!… ושוּב נקב את מוֹחה יאוּש שחוֹר: “שמא אין עוֹד תקוה לשבר כלי זה?”… אך הלב, לב אֵם, התנחם מיד והטיפוּח נמשך בלי ליאוּת.

וגוּפוֹ של לייבּקי השבּיח יוֹתר ויוֹתר.

עד שתיקבע רצפת הקרשים ויוֹעמד התנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת (בפעם הראשוֹנה זכה בית במגרש לתנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת…) התגוֹרר שלמה חיים עם משפּחתוֹ בדירתוֹ של הילקוֹ בּרזוּק, זוֹ שעמדה בירכתי המגרש מנגד. הילקוֹ חב לשלמה חיים חוֹב הגוּן, ועל כן כשנצטרך זה לדירה ארעית, הצטמצם האיכר עם בני ביתוֹ לתוֹך זוית אחת, ואת השאר פינה בשביל מיטיבוֹ. הדוֹחק היה כאן גדוֹל וזוֹהמה עוֹלה עליו: איקוֹני ה“קדוֹשים” היוּ מטוּשטשים וּמכוּסים צוֹאַת זבוּבים צפוּפה, הכתלים היוּ נוֹטים וטיחם מחוּק

וּשלוּליוֹת של שוֹפכין וּמי רגליים מילאוּ את משקעי הקרקע השחוֹרה. חזרזירים שדוּפים וּשקוּעי כרס, מזי רעב וצעקנים, היוּ מתפּרצים פעם בפעם לתוֹך הדירה, מתדחקים בינוֹת לתינוֹקוֹת וּמחטטים בפימוֹתיהם הרטוּבוֹת אגב חירחוּר מחריש אוֹזניי וסילסוּל חוּט זנבם הלבן, והתינוֹקוֹת אף הם היוּ צוֹוחים ככרוּכיוֹת, כשהם מגינים על עצמם בידיהם העירוּמוֹת. מַטיל קיללה את יוֹם היוָלדה על שהכניסוּה לתוֹך “גיהינוֹם” שכזוֹ, וטפחה דברים כלפּי בעלה על שהתחיל בכלל בבניין בית חדש. אך שלמה חיים לא חלשה, חלילה, דעתוֹ משׂיחת אשתוֹ והיה מתחכּם:

– שטיה שלי! אמת, בקיאה אַת בעסקי עיסה, לכל הדעוֹת, אך מה לך אצל עניין שניתן לגבר? ה־ה, שמא תחַוי כבר דעה בדבר מינוּי רב דמטא?

האדימה מטיל מתוֹך עלבוֹן ונתלחלחוּ עיניה. שלמה חיים ריכּך את קוֹלוֹ יוֹתר:

– וכי מה, שטיה? לדוּר במכלה כזוֹ ניחא לך? הרי עכשיו יהא לך היכל רוֹזנים ועוֹד לקבּוֹל אַת צריכה?… וכי שׁיערת לפני שלוֹש שנים, שלעת כזוֹ נגיע לידי כך… צאי ולמדי, שטיה, כמה גדולים חסדיו של הקב"ה… רצה לזכּוֹת את הקבצן שלמה חיים ושיגר לוֹ את מלאָכוֹ בדמוּת פידקוֹ, ה־ה! אין מה לקבּוֹל, מַטיל, בעוֹד עשׂרה ימים נהיה בביתנוּ, ואז –

רוּח שטוּת נכנסה בשלמה חיים באוֹתוֹ רגע, הוּא שילב את זרוֹעוֹתיו על גזרת אשתוֹ המלוּכלכת ורצה לרקד עמה בתוֹך בית האיכר, אבל בוֹ ברגע נפגש במבטוֹ הקם של בנוֹ בכוֹרוֹ, נתבייש ויצא.

ולייבּקי, אף כי קרוֹב היה ל“בר מצוה”, עדיין פעוּט היה כמקוֹדם, אלא שחטוֹטרתוֹ נתבלטה על גבּוֹ יוֹתר. לסתוֹתיו העלוּ אמנם קצת בשׂר, אבל ירקוֹן הרזוֹן היה ניכּר בהן, ועיניו נעשׂוּ משוּנוֹת ועמוּקוֹת – עיניים, שבשעת הסתכלוּת בטל הגוּף שהן קבוּעוֹת בוֹ, ורק הן לבדן נשארוֹת כמרחפוֹת בחלל ריק, ונדמה, שאיזה כאֵב עתיק, בן דוֹרוֹת רבים, כבוּש בתוֹכן. שלוֹש שנים היתה נפשוֹ כנתוּנה בצבתוֹת מלוּבנוֹת עד שאוּכּלה כליל, וגם עכשיו כשקם הגוּף קצת לתחייה מתוֹך שכחה, נשארה הנפש רצוּצה וחסרת ליח.

כל הימים היה מצוּי במקוֹם הבניין, מסתכל בעיוּן בעבוֹדתם הזריזה של הבּנאים ומעיז לפעמים לאחוֹז בעצמוֹ בגרזן הכבד ולחטוֹב בגזר עץ לשם חטיבה בלבד, אך מיד היה מתיגע וּקנה נשימתוֹ כמוֹ נסתם, ואז היה טרוֹכים משטה בוֹ וּמשלחוֹ לאכוֹל אִטריוֹת עם מרק דגים, והאיכרים היוּ מזדקפים וּממַלאים צחוֹק פיהם, צחוֹק פּרוּע וטיפשי, וזוֹרקים בוֹ שבבים דקים אגב סינוּן_

– אַ־קוּש, אַ־קוּש! אֶל הלוּל!

אבל על אלה לא התמרמר כלל, להפך, אלה שיעשעוּהוּ וּבכל שעת שהוֹתוֹ ביניהם היה שוֹכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ, מתבוֹנן לכל הנפת גרזן ונהנה מזה. ורק כשחזר לבית אבא ונפגע באוֹתה הרחישה והזוֹהמה, סלד בוֹ הלב ולרגע ברגש מַשׂטמה.

ביוֹם ה' שלפני “שבת סליחוֹת” העתיק שלמה חיים בעזרת סוּסוֹ הקירח של הילקוֹ כל כליו ורהיטיו לתוֹך ביתוֹ החדש. פניו היוּ נהירים באיזה אוֹר עילאי וידיו הרזוֹת היוּ עוֹסקות במרץ וּבכוֹח, חוּץ לדרך הטבע. איזה כשרוֹן מיוּחד נתגלה בוֹ באוֹתוֹ יוֹם: הוּא היה רץ מזוית לזוית, מסיע כל דבר ממקוֹמוֹ וקוֹבע לוֹ מקוֹם אחר, מתרחק אחוֹרנית וּמסתכל מתוֹך עצימת עין אחת, אם כּיון כבר לנקוּדה אחרוֹנה. פעם בפעם אץ אל החנוּת (הבית החדש נתפּלג לשני חצאים, בחצי הימני, שבניינוֹ נגמר תחילה, היתה חנוּת ושלט על גבּה, וּבחצי השׂמאלי היה חדר אחד גדוֹל מחבירוֹ – הקטן ממנוּ בצידוֹ – ששימש חדר ילדים וּמבשלות כאחד), מביא ווי ברזל חלוּדים וקוֹבעם בשבר ברזל בכתלים הלבנים, כשהוּא מכוין שלא יחטא חלילא, לשיווּי המידה, ואף על פי כן חטא וחטא. מַטיל טילטלה מלוֹא הסינר כלים קטנים, מטפּחתה שמוּטה וּפניה טבוּלים בזיעה, שלוֹשה תינוֹקוֹת כרוּכים אחריה,

אחוּזים בשׂמלתה וּמצעקים, והיא מקללתם וּבוֹעטת בהם מייאוּש לאחוֹריה, וּכשנכנסה לתוֹך החדר צנחה על האיצטבה שליד הכיריים, הרפתה מן הסינר ונתידרדרוּ הכלים לקרקע בקוֹל רעש גדוֹל. נחיריה התרחבוּ וּשׂפתה נזדעזעה:

– דירה, הרי לך דירה חדשה!… וּמה, למשל, הייתי חסירה בדירה הישנה?… לדידי היה ניחא גם כך… וּבכלל אין אני יוֹדעת אילוּ טוֹבוֹת הגיעוּ לך מכל העוֹשר שנתעשרת… שׂכר ועוֹנש בצידוֹ… ניתן לך ממוֹן וניטלה בריאוּתוֹ של בנך… נוֹח היה לי שלא יתרגש עלי גם זה וגם זה… והאמת אגיד לך, שהיית אכזר, אכזר מגוּנה… לא די שלא חסת על ה“ערל” הזקן, אלא עוֹד סייעת לרעתוֹ… עוֹד סרסוּר לדבר מצוה כזה היית צריך להיוֹת… ועכשיו מש“נתחממת” קצת, הרי מיד דירה. קטנה היא! “לא נאה”… לענייני הקפה"… אין אני יוֹדעת מה הטוֹבה שתגיע לך מזה, שיהא נאה ויהיוּ מקיפין לך… באמת אשה פשוּטה אני ואיני יוֹדעת “חכמוֹת”, אבל לבי אוֹמר לי, שכּל זה הוּא רק “מעשׂה שׂטן”, ואני מהססת, שלמה חיים, אני אוֹמרת לך שאני מהססת!… הלואי שאתבּדה! הלב יוֹדע לפעמים יוֹתר מן הראש…

שלמה חיים, שעמד כל שעת טענוֹתיה של אשתוֹ ליד הכּוֹתל והקשיב, שוֹתק וּמרוּכּז, כששבר הברזל בידוֹ, קפץ לפתע ממקוֹמוֹ כנכוה ברוֹתחין, פּאוֹתיו וּזקנוֹ סמרוּ מתוֹך חימה, עיניו האדימוּ וכל יצוּריו ריתתוּ:

– להשבּית את שׂמחתי אַת אוֹמרת? הגידי! להשבּית את שׂמחתי?… את גוּלגוֹלתך ארוֹצץ אוֹ אשׂים קץ לחיי… מה אַת רוֹצה?… הגידי, טיפשה! בבכי אַת חוֹנכת לי את הבית, בבכי?… למה אתם יוֹרדים לחיי, הַא? אַת וּבנך – שׂוֹנאים אתם אוֹתי בנפש… לדמי אתם צמיאים, קטלנים!… ואני – למי אני עמל? לכם אני עמל, ממזרים!…לך, טיפּשה!… מחרתיים “חנוּכּת הבית” ואַת להשבּית את שׂמחתי אַת רוֹצה?… הבית שלי הוּא, אני בעל בית כאן… אני גוֹזר עליך שתיאָלמי… הי־אָל־מי!…

זוֹ היתה הפעם הראשוֹנה למטיל, שראתה ושמעה את בעלה כך. פניו היוּ דוֹמים לפני שד, עיניו בלטוּ, ריר עכוֹר נזל מתוֹך פיו הפּעוּר וזחל על זקנוֹ המבוּדר. היא נבעתה מפניו ונתכּנסה לתוֹך קרן זוית, שלייבּקי ישב בה, לפתה את גוּפוֹ הצנוּם ולחצתוּ בכל כוֹחוֹתיה. אף התינוֹקוֹת נצטמצמוּ בזויוֹת והציצוּ משם רוֹעדים וחיורים.

שלמה חיים פסע זמן מה בחדר ועם כל פסיעה ניכּר היה, שכעסוֹ פוֹחת והוֹלך, למשל, דרך החוֹטם הוּא מתנדף, וּכשפּג לגמרי, נתקרב אל מטיל ודיבּר אליה כבר בהכנעה של פּיוּס וּבחיוּך מר:

– מטיל! כיצד כתוּב שם – ב“פרק”? הא? “הזמן קצר והמלאכה מרוּבּה”… הרי צריכים להתקין איזוֹ סעוּדה… לשבּת רוֹצה אני להזמין את ה“קלוֹיז”… בעיקר הדבר, מטיל, הרי צריכים לחנוֹך את הבית… הרי יהוּדים אנוּ… כלוּם אפשר שניכּנס בלי חנוכּת הבית?…

מטיל נאנחה ונתפּייסה והתחילה מטפּלת בסידוּר הכלים מתוֹך דמיעת עיניים שאינה פוֹסקת. התינוֹקוֹת יצאוּ ממקלטיהם והתחילוּ מסייעים לאמא, נבעתים ושוֹתקים, ושוֹלחים פעם בפעם מבּטי חשד לצד אבא.

ח

לייבּקי היה מוּטל פּרקדן בפישוּט ידיים ורגליים על תלוּלית ירוּקת דשא שעל חוֹף הנחל. בתוֹך הגלים הקטנים, הירקרקים והפּזיזים, השתקפוּ קרעי עננים קלים, כתימרוֹת עשן לבנוֹת שנפלטוּ מקנה רוֹבים ענקי, והיוּ עוֹלים ויוֹרדים עם כל זעזוּע המים. חרגוֹלים גבהי־כרעיים ניתרוּ בחוּצפּה מעל פני המים כנגד העשׂב שבּיבּשה ונרתעוּ לאחוֹר, וּפעוּטי דגים פּתלתּוּלים החליקוּ על גבי הגלים, מתגלים ונבלעים, מתעלים ושוֹקעים. מן הסוּף, שהתחיל כבר מתכּרכּם קצת, הגיע רישרוּש מלא נעימוּת שאננה ונתן דמוּת לריח הערב שזלף מעברים. במרחבי הכּרים הכסוּחים היוּ מפוּזרים כה וכה ציבּוּרי שחת, שנייה לכיסוּח, מוּקפים ערפילים כחלחלים ודקים כמשי, נוֹגעים ואינם נוֹגעים, ודוֹמה היה, שהם שקוּעים בהקשבה של דביקוּת לפיטפוּט המים הבוֹקע ועוֹלה מטחנתוֹ של גאבליצקי, ששכנה במדרוֹן, ורק ראש גגה המזוּפּת הסתמן מתוֹך האפלוּלית שבתחילת בין השמשוֹת. האוֹפק הצפוֹני הכחיל בענניו המתוּללים, שירדוּ בשיפּוּע כמסכּים כבידים ונבלעוּ אי בזה מעבר לכדוּר הארץ. החמה, ששהתה במערב ולא שקעה עדיין, היתה מסננת את קילוּחיה הארגוָניים מבּעד להררי העבים, ואלה היוּ נשפּכים לכל הצדדים וּמגונים מגדלוֹת וציבּוּרים של אש לוֹחשת תלוּיים על בלימה, וּלרגליהם מלמַטה נסרחה לאוֹרך, כשוֹבל ארגמן, עב עגוּלה, שקיבּלה את זיוָה ממקדש היוֹפי שלהט מלמַעלה. היער, שנימנם במרחק מועט, היתה תחתיתוֹ נראית כמאוּבּקת באבק צהוֹב, והגזעים החסוּנים, המפוּצלים והמבוּקעים, שיווּ עליו איזה נוֹי קדמוֹן, והוּא היה יוֹנק בצמא את זרם הנחל אל קרבּוֹ. מלמעלה היה מסוּבּך וּמלוּכּד לחטיבה אחת ירוּקה, שרק זעיר שם זעיר שם פּיזזוּ עליה בהרוֹת אוֹר כחלחלוֹת מלאוֹת גיצים, כגילוּיי רז טמיר, ועדוֹת בני הכנף, שהיוּ חבוּיוֹת בתוֹכוֹ, פּצחוּ ברינה קוֹלנית, כמבקשוֹת להסיח את העין מן הקוֹדש: פּת־אים! אל תסתכלוּ, אין כאן כּלוּם, כּלוּם"… אבל דוקא אזהרה אילמת זוֹ מרתּקת את העין עוֹד יוֹתר… כמוֹ נשמעוּ נשימוֹת ארוּכּוֹת וּספוּגוֹת אוֹשר עגמוּמי, כנשימוֹת שלפני פרידת אשה נאה…

התלכּדוּת הגוֹנים השוֹנים עם הקוֹלוֹת הדקים נעשׂתה עם כל רגע ביתר עזוּז וּמהירוּת. הלב נמשך לצד אחר, והעיניים הרטוּבּוֹת צפוּ למרחקים רבים. איזוֹ נימה צעירה, תינוֹקית, רעדה במעמקי הנפש, וגעגוּעים אילמים פּיעפּעוּ מלגוֹ… כנפי ענק אדוּמוֹת צמחוּ מאיזה עבר והלבּינוּ מתוֹך התקרבוּת בּזקית, נטלוּ את הנשמה הקלילה ברכרוּכית אֵם וטילטלוּה מתוֹך גיפּוּף מלא אהבה מעלה, מעלה… – – –

וכן ירד הערב על לייבּקי על שׂפת הנחל ההוֹמה.

בחדר היוּ כבר קצת סדרים, ורק על רצפת הקרשים החדשה התגוֹללו עוֹד, בין כתמי סיד גדוֹלים, כלים ושברי כלים. העששית הקטנה והמפוּיחה טיפטפה מעל השוּלחן אוֹר קלוּש לתוֹך החלל, הכתלים היה סידם החדש מַבהיק מתוֹך לבנוּנית כחלחלה ועל הסיפּוּן נראוּ משיחוֹת גסוֹת של המברשת. הזגוּגיוֹת היוּ כחוּלוֹת לילה, וּכמוֹ מזימת שׂטן סוֹדית חייכה מעליהן. זבוּב נפוּח התלבּט בזוית ריקה בזימזוּם של יתמוּת. במיטוֹת הסתוּרוֹת היוּ מוּטלים גוּפי התינוֹקוֹת, אלוּ הפוּכים ואלוּ כרוּכים. מטיל היתה מחצית גוּפה מוּנחת על השוּלחן, כבוּשה בסינר הפּרוּשׂ. אף הגה לא השמיעה, רק כתיפיה נתכּוצוּ ונתרחבוּ לסירוּגין והעידוּ על הסינר, שהוּא סוֹפג אל קרבּוֹ דמעוֹת… שלמה חיים עמד נשען אל זיז החלוֹן מעוּוה פנים והיה כּוֹסס את שׂערוֹת זקנוֹ, אגב חיטוּם חסר טעם.

כבר הגיעה חצוֹת הלילה והנער שיצא עדיין לא חזר!… האיכרים שבמגרש לא נתקלוּ בוֹ בשוּם מקום. וּמַטיל, היה הפּחד מהבהב בעיניה ולבה מרתת: ילד חוֹלה… מהלך כל הימים ולבוֹ בל עמוֹ… והגבּאים של השם יתבּרך מחזרין אחריה תמיד, מיוֹם שעמדה על דעתה, וּמבקשים הזדמנוּת להיפּרע ממנה… תמיד לבה חרד לאסוֹן האוֹרב… מי יוֹדע!… מי יוֹדע מה קרה!…

וּבשעה שגוּף האֵם העייף נם תנוּמה טרוּפה והדמיוֹן היה רוֹקם מקרי זוָעוֹת והלב שיוַע מן המיצר לעזרת היקר לוֹ, היקר מכּל יקר, וּבקרב האב היתה מתוּחה נימה של דאגה מהססת ועוֹרגת, - נפתחה הדלת בבהלה, ויצוּר קטן פּרוּע שׂיער, גדוֹל עיניים ומעוּקם פנים, התפּרץ לתוֹך החדר והיה גוֹחן ונזקף חליפוֹת, נוֹהם וצוֹחק וּמוֹחה דמעה בכף יד קטנה. מַטיל זינקה ממוֹשבה גם היא בנהימה טרוּפה, עיניה פקוּחוֹת וּזרוֹעוֹתיה פשוּטוֹת, אך לפתע סלדה לאחוֹר וכרעה תחתיה באנקת שבר…

וּשלמה חיים, שהתנער ממחשבוֹתיו, נעץ אצבעוֹתיו בעוֹר הלחָיים, הפשיל את ראשוֹ למעלה והתחיל רץ בחדר אילך ואילך, כבוֹרח מפני הרוּח הרעה שבאה אל ביתוֹ.

א

בצלע הגן, תחת תפּוּחה מסוּבּלת ענפים מעוּקלים, נוֹשׂאי עלים קטנים ותפּוּחים גדוֹלים, אל גדר לבינים לא טוּחה, היתה נשענת מלוּנה של קרשים רקוּבים ומשחירים, רחבה מלמַטה, והוֹלכת וצרה מלמעלה, כעין אוֹהל. בתוֹך המלוּנה, על הקרקע, משטח של קש וּגבבא, ועליו היתה מוּטלת בפישוּט ידיים ורגליים – הריבה מייטה.

מסביבה התגוֹללו תפּוּחים ואגסים מתוּלעים ורקוּבים לחצאים וּלשליש, וּזבוּבים מזמזמים מרפרפים על גבּיהם, מידבּקים בהם רגע וּמתנשׂאים שוּב. בפינה נח סוּדר מלוּכלך ומרוּפּט, מקוּפּל בדומה לאיזו חיה מנמנמת: תחת סוּדר זה היתה מייטה מתכּנסת בלילוֹת הצוֹננים למען יחם לה.

חתוּל, זקן מוּפלג, מטוּשטש הגוֹן וּמקוֹרח רוּבּוֹ, בעל עיניים מלוּפלפוֹת וכרוּך תמיד אחר השינה, היה רוֹבץ בחיקה המפוּשׂק וּמשמיע נחרה הדוֹמה לניסור עצים במַשׂוֹר קהה, והיא נוֹברת בתאוה בעוֹרוֹ באצבעוֹתיה הנפוּחות והאדוּמוֹת.

בלילה כשהיה מטפטף גשם בתוֹך הגן וּמנַקש בלי הרף בעלי האילנות, ונדמה, שדבר מה מתהלך וּפוֹסע בין השיחים, מרשרש בעשׂבים ומתקרב אל המלוּנה, אז היתה מייטה מַתחילה מפחדת. בתחילה היתה מרימה משהוּ את ראשה, עוֹשה אוֹזניה כאפרכסת, משתדלת לשמוֹע נפילת כל טיפּה וטיפּה בפני עצמה, ואינה מַצליחה, וקמעה קמעה התחיל מתכּנס אל לבה פחד טמיר מפני הקוֹל המוֹנוֹטוֹני המתהלך בחוּץ וכל עצמוֹתיה רחפוּ. אז, כמתוֹך החלטת פתאוֹם, היתה מתהפכת גבּה למעלה וּפניה למַטה, כוֹרכת את זרוֹעוֹתיה סביב ראשה פּרוּע השיער וּמהדקתן היטב היטב על האוֹזניים וּמתאַמצת להירדם, מתוֹך נשימה כבידה לתוֹך הקש.

ויש שבחצוֹת הלילה עם קריאת הגבר הראשוֹנה, היה בן אדם מכוּרבּל ועטוּף בשׂק מתקרב בחשאי אל המלוּנה, גוֹחן וּמדליק בתוֹכה גפרוּר, וּפתאוֹם הוא מתחיל מכה באגרוֹפו על הקרשים וצוֹוח:

– נ־בי־ל־ה! יהלמוּך כל הרעמים שבעוֹלם! כך אַת שוֹמרת על הוֹני ואוֹני?… הכוֹל הוֹלך כאן לטמיוֹן ואַת סרוּחה בתרדמה?… נ־בי־ –

היתה נשמעת גניחה משוּנה ונהימה שרוּקה, נהימה בוֹרחת לזוית, ואחריה נשמעוֹת בעיטוֹת וּמלקוֹת, בתערוֹבת קללות וצוָחוֹת חנוּקוֹת. ואוּלם כעבוֹר רגע שוּב נשתתק הכוֹל, וּבן האדם המכוּרבּל בשׂקוֹ היה מתרחק מכאן, כשהוּא משרך דרכוֹ בין האילנוֹת המַשירים רסיסים צוֹננים, וּלפעמים גם פרי כבד לתוֹך העשׂב הרטוֹב.

זה היה מוֹטיל, האב, חוֹכר הגן מאת ה“חצר”. הוּא היה יוֹשב ושוֹמר במלוּנה שבקצה השני של הגן, והיה בא בלילות להיוָכח, אם הבת מַשגחת כהוֹגן. לא פעם קרה, שחשׂפוּ לוֹ גנבים חצי עץ מפּריוֹ.

ב

עם הנץ החמה, היתה באה דבוֹרה, האֵם, בלוייתוֹ של איציק, נער כבן שתים עשׂרה, אדוֹם לחָיים מלוּכלכוֹת, יחף וּמכנסיו שחוּקים וּקרוּעים על ברכּיו – שניהם מסוּבּלים בשׂקים וּבסלים. באים הם ליטוֹל את הפירוֹת, שנשרוּ בלילה, לביתם, אל העיירה הרחוֹקה מכאן כתחוּם שבת, למכרם שם. נפרקוּ הסלים והוֹעמדוּ מסביב למלוּנה, ועל ידם הוּטלוּ השקים – הוֹציאה דבוֹרה מתוֹך אחד הסלים פת לחם קיבר וּשני דגים מלוּחים כרוּכים בנייר אמוֹץ, מסרתם לידי מוֹטיל ואמרה:

– באחד “תסתוֹם את פיה” של “הנבילה” והשאר תקח לך. בצהריים, אפשר, שאשלח לך עוֹד מה… הוֹי הטרדוֹת, הטרדוֹת! יוֹמם ולילה, כשוֹר בעוֹל ממש, אין אף רגע מנוּחה. וּכבר אפסוּ הכוֹחוֹת. הרגליים מליאוֹת מחטים. אוּלי כשתעבוֹר עוֹנת הגן יוּנח מעט, ריבּוֹנוֹ של עולם! זמן רב לא אוּכל לסחוֹב בעוֹל…

בינתיים התכּנס איציק בחשאי לתוֹך המלוּנה, תפשׂ בשׂמלתה של מייטה, וּמשכה החוּצה, כשהוּא חוֹרז כנגדה: “הי־הי, קוּמי, צאי, וּפה אַל תפצי!” השמיעה מייטה צָוחה, וּדבוֹרה נחפזה אליה והתחילה צוֹבטת אוֹתה וּמקללת:

– וּלואי שתרוּמי תוֹלעים כתפּוּחים הללוּ המתגוֹללים סביבך! ראוּ נא! ה“ילד” חמד לוֹ לצוֹן ואך נגע בה, התיפחה, יפח בלוֹעך! וּמחרישה אוֹזניים בקוֹלוֹתיה. וּלואי שתתחרשי, ריבוֹנוֹ של עוֹלם, לעוֹלם וָעֶד!

– יהי כן, אמן ואמן! – מילא איציק אחרי אמוֹ וניענע בראשוֹ מתוֹך גיחוּך חצוּף.

כשמילאוֹ את סליהם והלכוּ לדרכם, בא מוֹטיל – ו“שבט מוּסר” בידוֹ, סוֹקרה מלמעלה למטה וּמפקד אגב הצלפה קלה:

– לָבוֹר תפּוּחים!

נזדקפה מייטה מתוֹך עצלוּת, התעטפה בסמרטוּטיה, יצאה מתוֹך המלוּנה, כשהיא משׂקרת עין באלכסוֹן על אביה מתוֹך פחד, שמא שבטוֹ מוּנף וּמוּכן להצלפה.

ג

ליד ערימה של תפּוּחים ירוּקים, צהוּבּים ואדוּמים, כוּלם רטוּבּי טל, מעוֹרבים בעלים ושברי יוֹנקוֹת, ישבה מייטה על העשׂב הרטוֹב, פּישׂקה את רגליה הגסוֹת, היחיפוֹת, כשהיא נוֹטלת תפּוּח תפּוּח בידה, מסוֹבבתוֹ וּמתבוֹננת בוֹ מקרוֹב, מקנחתוֹ בשׂמלתה וּמוֹרידתוֹ בזהירוּת מרוּבּה לתוֹך חיקה, כמוֹ שלימדה מוֹטיל.

וֹכשהפליגה החמה בשמי התכלת והציפה בשפעת אוֹרה את כל הגן: הגזעים המלוּבּנים בסיד מַבהיקים, העלים הרעננים מנמנמים והתפוּחים אדוּמי הלחָיים מציצים מבּינוֹתם – אז מפשילה מייטה את ראשה למרוֹם וּמסתכּלת ברקיע הזך, מוֹרידתו קצת לבין האילנוֹת, מעכּבת רגע מבּטה על ברק עלה לח וּמשתדלת לשרבּבוֹ בקו ישר יוֹתר ויוֹתר, עד ירכתי הגן. נתגלה על שׂפתוֹתיה הדשינוֹת והבוֹלטוֹת גיחוּך טיפּשי, מתוֹעב, נשתפּך על פניה הירוּקים־כתוּמים, וחזה המגוּשם והמגוּלה למחצה התחיל תוֹפח ומתרוֹמם מרוֹב הנאה. ברגע ההוּא תקף עליה החשק להוֹציא מגרוֹנה צוָחה שרוּקה ובוֹקעת, שתתגלגל בין האילנוֹת עד קצה הגן, עד גדר הלבינים הגבוֹהה, אך משזכרה את שבטוֹ של אבא, פג חשקה, ושבה אל ברירת התפּוּחים.

כשהרגישה שאבא התרחק, קמה והתחילה מהכלת אל תוֹך הגן.

על עץ גבוֹה, ששׂרעפּוֹתיו מגוּדלוֹת וצלוֹ מרוּבּה, ישבוּ שני “שקצים” וקטפוּ אגסים. תחת העץ היה מוֹטיל כפוּף וזוֹחל וּמקבץ את הפירוֹת לתוֹך הסל. ראוּ ה“שקצים” מרוּם מוֹשבם, כי מייטה הוֹלכת וקריבה אליהם, התחילוּ מתעותים ומתנענעים מתוֹך צחוֹק כשהם קוֹראים: “קיש, קיש! מייטה, מייטה! חַ־חַ־חי־חי!”, וּמטר אגסים ניתּך באלכסוֹן כלפי מייטה, אל פניה, אל חזה, אל בטנה… נזדקף מוֹטיל, הפשיל את ראשוֹ והתחיל צוֹוח כלפי מעלה, כשעינוֹ האחת עצוּמה, וכיון שה“שקצים” לא שמעוּ לוֹ, נתמלא לבוֹ חימה רוֹתחת וכל איבריו התחילוּ מרתתים, רץ לקראת הבת והתחיל מטפּח על פניה התמיהים באגרוֹפיו הקפוּצים, בוֹעט בה במגפיו, מכה וצוֹעק:

– מה? ליד הערימה “חוֹלה” אַת “לסרוֹח”, רק לכאן אַת נמשכת, אל ה“ערילים”… וּלואי, שיימשכוּ בני מעיך מקרבך, נ־בי־לה!

נשמעה שוּב לרגע אותה הנהימה המקוּטעת והחנוּקה, כשהיא מתגלגלת וּבוֹרחת במוֹרד הגן, רפתה ונשתתקה.

ד

יוֹם יוֹם לפנוֹת ערב היה צוֹלע וּבא אל הגן מַטויי החיגר על קבּוֹ הלבן והחלקלק, “ערל” גס וטיפּש, שמחמת בריאוּתוּ הבּוֹצצת קשה לעמוֹד על מספר שנוֹתיו: לסתוֹתיו שמינוֹת וּתלוּיוֹת כארנקאוֹת משני עברי פניו וּשׂפתוֹ העליוֹנה משוּסעת וּמגלה שן גדוֹלה. מַוטיי היה “גולם החצר”: נשמע לרצוֹן הפקידים ועוֹשׂה כל שליחוּת. משפשף בזחילה על גחוֹנוֹ את הרצפוֹת, מכבּד את ה“חצר”, מתקן את הגדירוֹת, מנקה את המחראוֹת, צד דגים באגם, מחזיק את סוּסוֹ של הרוֹכב, וּבימוֹת הקיץ היוּ משלחים אוֹתוֹ גם לבער את “הזוֹהמה, שמפיץ הז’יד” בתוֹך הגן. ועל כן היה מַוטיי בא וּמַגוֹבוֹ בידוֹ ואחריו נגרר “קרוּק”, כלב ציד שחוֹר, זקן וּשׂבע ימים, דל בשׂר וּגבה קוֹמה, האוֹכל לחם חסד ב“חצר”.

כשהיה עוֹבר ליד המלוּנה וּ“קרוּק” בא והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, היתה מייטה משמיעה זעקת פחד, וּמַוטיי נהנה מעניין זה, מגחך בשׂפתוֹ השסוּעה וצוֹלע מכאן על קבּוֹ ושוֹרק על “קרוּק” כמבּיע לוֹ יישר כוֹח.

ויש שמייטה מוציאה את ראשה מתוֹך המלוּנה וּמסתכּלת אל אוֹתוֹ הצד, שמַוטיי עוֹבד שם וּמעביר את המַגוֹב על גבי הדשא המגוּדל וּזרוֹעוֹתיו החזקוֹת עקוּמוֹת וּפרוּשׂוֹת וּמתנוֹעעוֹת בשעת העבוֹדה כשתי כנפיים מרוּטוֹת.

אז היתה מייטה צוֹחקת בקרבּה, ממַצמצת וקוֹרצת בעיניה, מתכּנסת שוּב לתוֹך המלוּנה וּמשתקעת בהירהוּרים משוּנים מאוֹד. משוּם מה לא יכלה לסבּוֹל אז את החתוּל המתרפּק עליה וּמלקק את ידיה המסוֹאבוֹת, א̣יימה עליו באצבע זקוּפה, אחר תפשׂה בצוארוֹ וזרקתוּ החוּצה, אך משראתה שלא חזר, התגעגעה עליו בצביטת לב מוּזרה.

ה

וּבאחד הימים – אוֹתוֹ היוֹם יוֹם של “חגא” היה, וּמכל הסביבה, היוּ נוֹהרים והוֹלכים יהוּדים ונוֹכרים אל “היריד הגדוֹל”, שחל בעיירה סמוּכה; גם מוֹטיל טען שתי עגלוֹת מתבוּאת גנוֹ והוֹבילן שמה – בא מַטויי אל הגן, כדרכוֹ. וּכשהגיע אל המלוּנה, נתעכּב רגע, חבט פעמים אחדוֹת בקבוֹ בקרקע, כקוֹרא למישהוּ, קרב והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, קרץ מה בשפתיו המגוּשמוֹת ורמז בעיניו, כשהוּא מחַייך חיוּך של זקן אשמאי.

אחר כך פנה משם והלך למלאכתוֹ.

הימים היוּ ימי תחילת אלוּל. החמה האדימה מאחוֹרי הגן בשיפוּלי הרקיע; הגן היה סחוּף אדוֹם כּתם. עלי האילנוֹת כבר התחילוּ מצהיבים וּקצתם נוֹשרים, מתעוֹפפים באויר וּמתמהמהים בנפילתם, כדינרים קלים. מעל העפאים הציצוּ תפּוּחים גדוֹלים בשילים ואדוּמי לחיים, וקוּרי עכביש מזהירים היוּ נמתחים ותוֹעים באויר כחוּטי כסף.

מַטויי ניצב על קבוֹ וּמגוֹבוֹ, כשידיו משוּלבוֹת ועיניו נשוּאוֹת אל שמי המערב הדוֹלקים חרש. “קרוּק” עמד על ידו כמאוּבן והסתכל שמה גם הוּא.

פתאוֹם בקע את דוּמיית הגן קוֹל רם, מחלחל:

– מַ־ט־ויי!

מייטה עמדה, גבה נשען אל קרשי המלוּנה, תלוית ידיים וּפרוּעת שיער, ועל פניה גיחוּך רחב, תאוָני־מטוּמטם.

הסב מַטויי את ראשוֹ והרגיש בה. הניח את שמי המערב וצלע והתקרב אליה. פקחה מייטה את עיניה לרוָחה וצחקה לתוֹך פניו, כשהיא מוֹרטת באצבעוֹתיה את שמלתה. פתאוֹם הוּצת ברק שחוֹר בעיניה הבהמיוֹת, השפילה את ראשה והתחמקה לתוֹך המלוּנה, כשצחוֹקה מחלחל בגרוֹנה.

הוּצתוּ גם הדמים בעוֹרקיו של מַטויי. התחיל אוֹדם עכוּר רוֹחש על לסתוֹתיו התלוּיוֹת, נתנפחוּ הגידים הבּוֹלטים על רקוֹתיו, נשך בשן הגדוֹלה את שפתוֹ התחתוֹנה והתכנס אף הוּא לתוֹך המלוּנה.

ו“קרוּק” פשט את צוארוֹ הדק, הרים את אפוֹ באלכסוֹן, מיצמץ רגע בעיניו הזעירוֹת, אחר כך השמיע יבבה אחת עמוּקה ובלתי ברוּרה ולא יסף.

ו

משנכנס הסתיו היה הגשם מטפטף ויוֹרד בלי הפסק, העננים היוּ תלוּיים באויר כבידים, נמוּכים ועכוּרים, עלטה פשטה בכוֹל. ענפי העץ הבוֹדד, החשוּף שלפני החלוֹן, היו עקוּמים כאיברים שהוּטל בהם מוּם ועוֹררוּ רחמים בלב.

ביתוֹ הנמוּך של מוֹטיל, מחוּק הטיח וחסר הרצפה, היה מלא שׂקים בלים וּנקוּבים, ממוּלאים תפּוּחי חוֹרף קרים, וסלים על סלים היו מוּצגים בצידי החדר ובאמצעיתוֹ ותוֹפשים כל מקוֹם פנוּי. בין השׂקים והסלים היוּ מתגוֹללים תפּוּחים רקוּבים וּמתוּלעים וּמעלים ריח של ריקבוֹן חמוּץ וחריף. הכתלים השחירוּ והוֹריקוֹ מטחב והתקרה היתה מכוּסה כתמים של לחלוּחית, הבאים מן הדלף החודר בעד פרצי גג הגבים הישן.

מוֹטיל ישב אל השוּלחן, הצוֹלע וּמתנדנד על שלוֹש רגליים, כפוּף על גליוֹן נייר מעוּך, כשעפרוֹנוֹ בפיו והוא שקוּע בחשבּוֹנוֹת. פּעם בּפעם העיף עין אל השׂקים הממלאים את ביתוֹ וארשת הנאה חלפה על פניו הצוֹמקים. הריוח עלה השנה לסכוּם הגוּן וכל ה“הוֹן”, המצוּי עכשיו בביתוֹ, הוּא כוּלוֹ שלוֹ, ברוּך השם. את המלווֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת כמעט סילק כוּלן. מן השמים סייעוּ בידוֹ, שחכר את הגן כאן ולא באחוּזתוֹ לאסוֹצקי. שם נשרוּ השנה הפירוֹת, בשל נגע בעצים, ו“יענקל האדוֹם” נידלדל.

מייטה נלחצה אל התנוּר וּבחיקה המפוּשק התפרקד והתגחן החתוּל המקוֹרח, שהוֹחזר עמה מן הגן. פניה נפלוּ מאוֹד, וּמתוֹך עיניה הציץ פחד טמיר.

בּערב חזרוּ דבוֹרה עם איציק מן השוּק וּפרקוּ את הסלים הריקים. דבוֹרה הכניסה את מיחם הפּח הכרסתן, זרקה לתוֹכוֹ גחלים עמוּמוֹת אחדוֹת, שהוֹציאתן מן התנוּר, נפחה, נפחה לתוֹכוֹ בכל כוֹחה וּפיזרה מסביב אפר רב, עד שאחזה בהם השלהבת והתחילה עוֹלה כחלחלה מארוּבת המיחם.

אחר כך ישבוּ כוּלם אל השוּלחן המוּאר בעששית קטנה, ששלהבתה כמעט אינה נראית מבעד לזכוּכית המפוּיחה, ושלוֹש כוֹסוֹת תה רוֹתח ומהביל עמדוּ עליו. הידיים לפתוּ את הכוֹסוֹת והתחממוּ, אך השׂפתיים הנוֹגעוֹת בשוּליהן, נצרבוּ וחזרוּ בהן.

– נבילה! שמא תתקרבי ותקחי לך כוֹס תה? או שמא לשירוּתי את זקוּקה?… – דיברה דבוֹרה כטוֹב לבה עליה, וּבפנוֹתה אל מוֹטיל:

– ני, וכיצד עלוּ לך חשבוֹנוֹתיך? וּלואי שידע כך, רבוֹנוֹ של עוֹלם, “הפּריץ” בחייו, כמוֹ שאתה יוֹדע בחשבוֹנוֹת!…

– ני, ני, אל תדאגי! יודע אני, ברוּך השם, יוֹדע.

– ני?

– ני,ני? כל המצוּי בביתנוּ הרי זה שלנוּ, כלוֹמר, ריוח נקי.

– כ־ך? בּטוּח אתה?

– כשם שאני בטוּח, שאינך עלוּלה עוֹד לילד…

– ייסכר פיך הטמא!

השׂיחה נפסקה. התה נשתּה. הפנים התחילוּ מאדימים, העיניים מבריקוֹת והכוֹסוֹת נתמלאוּ ונתערוּ זוֹ אחר זוֹ.

קפץ איציק והתחיל מספר על דבר ה“ממזרים”, המתקרבים בשוּק אל הסל ורוֹצים, לכאוֹרה, לקנוֹת, וּבינתיים הרי הם מתכונים לקיים מצוַת “נטילת ידיים”, והוא: חבט, חבט! על כפיהם של הללוּ בשוֹט שבידוֹ, והם בוֹרחים וּמפחדים להביט לאחוֹריהם. חבּוּרוֹת “כאילוּ” על ידיהם…

– יודע אתה מה, מוֹטיל?

– מה?

– סבוּרה אני, שפרץ בנוֹ של שוֹאב המים הוא בחוּר לא גרוּע כלל וּכלל. אמת, אינוֹ בעל צוּרה, דק כלוּלב וגבוֹה, כתיפוֹ האחת גבוֹהה, רגזן וטיפש קצת, אבל “בשבילה”… מה? מבין אתה? בנוֹ של הגראף לא ישׂאנה… מה?

– וכי יודע אני?

– וּמי, אני יוֹדעת? ועל מי לדעת בדבר שכזה, אם לא על האב?… בל אחטא בשפתי, גם זה לי אב!… הרי אתה אב, כשם שהנך בעל!…

– את כבר מתחילה?

– אדרבה, התחל אתה! – מייטה, גשי הנה! הגידי: רוֹצה אַת בפרץ בן שוֹאב המים, זה שהוּא דק וגבוֹה וכתפוֹ גבוֹהה? רוֹצה את? וּלואי, שתשתתק לשוֹנך! למה את שוֹתקת, ממזרת? אתמוֹל היה פה הסנדלר ואמא שהבחוּר ידי זהב לוֹ… כל מלאכה “בוֹערת” תחת ידיו…

מייטה ישבה אל הכיריים פרוּעת שיער והסתכלה בעיניים פקוּחוֹת וּבוֹהוֹת ולא אמרה דבר.

היא פחדה מפני קוֹלה. נדמה לה, כשתפצה פיה, יקפוֹץ עליה תיכף רוֹגזוֹ של מוֹטיל. הוא יבעט בה ויכוֹל לפגוֹע בבטנה…

לזכר הבטן עוֹברוֹת נמלים על גבה, אך בקרבה משתפך חום נעים…

ז

וּבלילה, בחוֹרף, כשמייטה היתה מוּטלת בזוית על הקרקע מכוּוצת ומכוּסה בסוּדרה, לא יכלה להירדם. הכניסה את ידה מתחת לכּוּתוֹנתה והיתה מעסה את כריסה, מקרבת את ראשה ומַקשבת, מַקשבת.

נדמה לה, שאיזה דבר חי, כעין נחש קטן או תוֹלעת, זוֹחל ומתפּתל בקרבה. פעמים חשה גם כעין דחיפה, דחיפה בתּוך חלל ריק, וּפחדה גבר יוֹתר ויוֹתר.

בינתה קהתה יוֹתר ויוֹתר. מיוֹם ליוֹם גדלוּ עיניה, הפּחד שנשקף בהן גבר וּלחייה שקעוּ וחורוּ, בעוֹד יריכיה רחבוּ מאוֹד וּכריסה עלתה.

– היא משמינה והוֹלכת כחזירה, כוֹלירה בעצמוֹתיה! – אמרה האם.

בשעה שלא היה אדם בבית, היתה מבריחה מהר את הדלת, סוֹתמת החלוֹנוֹת בשקים וּבסחבוֹת וּמדליקה את העששית. אחר היתה מוֹרידה את השמלה ומרימה את כּוּתוֹנתה וּמסתכלת בכריסה הצחוֹרה מאוֹד, מסתכלת בה ומעסַתּה, מרכינה את ראשה וּמקשיבה, מקשיבה ולבה הוֹלם בה כקוּרנס.

שינה לא ידעה בלילוֹת והירהוּרים מטוּשטשים ואיוּמים היוּ מבעיתים אוֹתה.

וּבאחד הערבים, כשסילוֹנוֹת צוֹננים של מטר חוֹרף מאוּחר ניתכוּ בחוּץ לתוֹך הבוֹץ, כשהגיע למעלה מן הקרסוּליים וחשיכה סמוּיה עטתה הכול, יצאה מייטה מכוּרבלה בסוּדרה הבלה וּבידיה שני ניאוֹבי עץ גדולים לשאוֹב מים מן הבאר. סילוֹנוֹת הגשם היבהבוּ לעיניה היבהוּב מתגרה. היא בוֹססה בבוֹץ הדשן וטילטלה את הניאוֹבים הריקים שהתנגפוּ ברגליה. בבוֹאה אל הבאר הנמוּכה העמידה את הכלים, פנתה כה וכה ונקבה בעיניה את החשיכה, אך מסביב רק היבהבוּ סילוֹנוֹת הגשם במהירוּת כמתגרים בה, כמעשה איציק. לפני שתלתה את הניאוֹב בקילוֹן, גחנה אל הבאר, הכניסה את ראשה לתוֹך חללה וחתרה במבטה אל שטח המים. וּבאמת ראתה שם בעוֹמק ברק חד וּמתנוֹעע. וּבעוֹדה עוֹמדת כה גחוּנה, נדמה לה פתאוֹם שהיא שוֹמעת מאחוֹריה את מרוּצתוֹ של מוֹטיל. הנה הוּא הוֹלך וּמתקרב… כבר נשימתוֹ הטרוּפה נשמעת… עוֹד מעט ויבעט במגפוֹ… עוֹד מעט… הנה הוּא מאחריה…

וּכמו אמרה לברוֹח מפני הבעיטה, גחנה יוֹתר לתוֹך הבאר, נתהפכה וצנחה לתוֹכה, ראשה למטה ורגליה למעלה…

לאור השחר האפוֹר מצאו את הניאוֹבים עוֹמדים ליד הבאר, וּבהם מעט מים שנקווּ מן הגשם. איכרים משוּה מתוֹך הבאר באנקוֹל ארוֹך ונשאוּה הביתה, נפוחה כגיגית ונוֹזלת מים. עוֹד באותו יוֹם קברוּה בבית העלמין הרחוֹק ליד הגדר. האֵם קרעה שמיים בצעקוֹתיה. סוֹד הריוֹנה נקבר עמה.

בליל חוֹרף קר, במסיבת ידידים, ליד מיחם נוֹצץ וּמזמזם וכוֹסוֹת מהבילוֹת, נתגלגלה השׂיחה על מהוּת האַכזריוּת. פקיד הדוֹאר, שלאחר קראוֹ משהוּ בדארוין וּבהיקל נפתרוּ לוֹ בבת אחת כל חידוֹת תבל, חיוה את דעתוֹ, כי האַכזריוּת היא פשוּט יסוֹד החיה המנמנם בתוֹך האדם והמקיץ לפעוּלה על ידי איזוֹ סיבה, אוֹ גם בלי סיבה כל עיקר. וּכדי ליתן תוֹקף לאמיתוּת דעתוֹ, סיפר מעשׂה שהיה בבנוֹ הפעוּט, ששׂם ביוֹם בהיר אחד עניבה על צוארי החתוּל שבבית וּמשך במשיחה עד שזה נחנק. “והתינוֹק הרי חיבב את החתלתוּל ולא היתה לוֹ כל סיבה להמיתוֹ” – סיים פקיד הדוֹאר, כמי שאוֹמר דבר המוּבן מאליו.

ואוּלם המהנדס מגוּלח השׂפם לא הסכים לדיעה מוּטעית זוֹ והביע את השערתוֹ, שהאַכזריוּת יכוֹלה להיוֹת נקמה על עלבוֹן האוּמנוּת של האדם. יש גם מוֹרים, שחוֹבלים בתלמידיהם רק מחמת שהם עלוּבים באוּמנוּתם ושׂוֹנאים אוֹתה. הוּא עבר פעם בפאת יער, ששם היתה חלקת קרקע גדוּרה, לקבוּרת נבילוֹת כנראה, וראה כיצד פוֹשט הנבילוֹת ישב על סוּס זקן וּמצוֹרע, שהיה מוּטל בלי אוֹנים, וּפיצל בסכין שבידו את עוֹרוֹ החל בסמוּך לזנבוֹ, והסוּס החי הפנה את גוּלגוֹלתוֹ והסתכל במעשׂה זה במין מבט, שיש בוֹ כדי לטרוֹף דעתוֹ של אדם. “ופוֹשט הנבילוֹת הרי יכוֹל היה לשחרר את קוֹרבנוֹ מיסוּרים אלוּ בהוֹרדת קרדוֹם על קוֹדקוֹדוֹ. מה דעתכם?” – סיים המהנדס, כמי שמפקפק עוֹד בצדקת דבריו.

– ואני סוֹברת, – בקע קוֹלה הצפצפני והחד של המילדת הצעירה – שהאכזריוּת היא בעיקר רק מידה של אוֹמץ לב. אלא שאין הכוֹל משתמשים בה לתכלית רצוּיה. הנה הרוֹפא, שאינוֹ יכוֹל להיוֹת אכזר לבלי שוּם לב לצעקוֹת החוֹלה ולייסוּריו, לא יוּכל גם להביא תוֹעלת. אלא שיש בני אדם, שמשתמשים במידה טוֹבה זוֹ גם שלא בשעת הצוֹרך, ואז היא נקראת אכזריוּת.

כל המסוּבים הרגישוּ שלא נאמרה עדיין המלה ההוֹלמת, שתגדיר את מהוּת האכזריוּת הגדרה שאין אחריה כלוּם. וּכרגיל במקרים כאלה, נתהוה מצב רוּח מעיק וּמתוּח. הכוֹל חשוּ אי סיפּוּק.

והנה נתישר האברך החיור, האוֹרח, שישב כל שעת השׂיחה ושתק כשעיניו נעוּצוּת במדברים, ואמר:

– רבוֹתי! לדעתי האכזריוּת אצל האדם בר הדעת היא תוֹצאת עלבוֹן החיים, אוֹ סבל ייסוּרים גדוֹל, שעבר עליו והקשהוּ וּמירר את לבּוֹ עד כדי מציאת קוֹרת רוּח במעשׂי אלמוּת. זהוּ כעין סם המהמם את פצעוֹ הפתוּח, השוֹתת דם. רצוֹנכם, אספר לכם מעשׂה שהיה בי, כשהייתי עדיין תינוֹק, ושעד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מן הרוֹשם הקשה שעשׂה עלי אז, בהיוֹתי בן תשע שנים.

כל המסוּבים פנוּ אליו בבת אחת, ותמוּה: המדבר, שהיה אוֹרחם ומשך שׂימת לבם, היה בעיניהם פתאוֹם כפנים חדשוֹת, שלא היוּ מצוּיוֹת עד עכשיו במסיבתם.

האברך סיפר:

הייתי בן יחיד לאמי וּבן זקוּנים לאבי, שנשׂא, אחרי פטירת אשתוֹ הראשוֹנה, שנית. שני היתרוֹנוֹת האלה, שחוֹננתי בהם מידי ההשגחה העליוֹנה, עשׂוּני לעצם אלילי בבית. נוֹסף על כך היה אבי אוֹהב את אמי הצעירה חוּץ לדרך הטבע, וכמוּבן, הייתי אני שקוּל בעיניו כנגד כל בניו ובנוֹתיו מאשתוֹ הראשוֹנה, המנוֹחה. כנהוּג אצל תינוֹקוֹת מסוּג זה, הייתי גם אני רך ומפוּנק, עקשן וּמתאכזר. מלבד התאכזרוּתי על כל באי ביתנוּ, וּבייחוּד על המשרתת העלוּבה, שהיתה טוֹבה לאין שיעוּר ושטוּב לבה הרגיזני ביוֹתר, היה לי תענוּג מיוּחד לעקוֹר את רגלי הזבוּבים ואת כפיהם הפאפירוֹסיוֹת וּלהסתכל אחר כך בריכוּז החוּשים בגוֹלמיהם המתהפכים בכבידוּת מגוּחכת על טבלת השוּלחן. הייתי מקשר שני חתוּלים בזנבוֹתיהם בקשר אמיץ ומצליף עליהם ברצועה שירוּצוּ, וּפירכוּסיהם ואנקוֹתיהם המשוּנים היו ממלאים אוֹתי רטט אוֹשר ערב מאוֹד. בגננוּ, זכוּרני, היוּ עצי פרי שוֹנים, שאחי הבכוֹר היה מטפל בהם במסירוּת מרוּבה: זוֹמרם, מוֹשחם בסיד, מרכיבם וכוֹרכם בתחבוֹשוֹת, ואני הייתי נהנה להתגנב שמה ולכרוֹת אחד הגזעים הצעירים וּלראוֹת את המיץ השוֹתת מתוֹך הגזע הכרוּת כדמע. אחר כך הייתי מפחד מפני אחי שמא יחבוֹל בי, וּמכחיש את כל המעשׂה, אוֹ הייתי בוֹדה מלבי, שראיתי בעיני כיצד נער אחד, מבין השכינים, התהלך בגננוּ ואוֹלר פתוּח ונוֹצץ בכפוֹ. וּכשצרם אחי באוזנוֹ של הלז, הכנסתי את שתי כפי לתוֹך כיסי מכנסי הקצרים ורקדתי מחדוה. אחי זה היה איש נפלא. עיניו היו גדוֹלוֹת, כחוּלוֹת, וּשליווֹת והיה מתהלך את העצים והבהמוֹת כאת תינוֹקוֹת חוֹלים. הוא מת מיתה חטוּפה. כנראה, היה טוֹב ביוֹתר בשביל העוֹלם השפל הזה וּלקחוֹ האלהים. – כל השכינים, בייחוּד הנשים, היו עוֹינים אוֹתי על מידתי הרעה הזאת, מציגים אוֹתי לשנינה לפני בניהם וּשמי בפי כוּלם: “המחבל”. וּראו פלא: אף על פי שמעשׂי העריצוּת שלי היו מהנים אוֹתי הרבה, הייתי מתאַוה בכל לבי, שהבריוֹת יחשבוּני לתינוק רחמן וטוֹב לב, והכינוּי המגוּנה “מחבל” היה מצערני עד מאוֹד. אבל מעשי המקוּלקלים, שלא יכוֹלתי להשתחרר מהם, נתנוּ תוֹקף לכינוי זה, לצערי הגדוֹל. ואף אהבתם המוּפלגת של הוֹרי היתה בעוֹכרי. כשבא, לאחר איזה מעשׂה תעלוּלים נוֹרא, אחד משכינינוּ בתלוּנה עלי, היתה אמי מתנפלת עליו ברעש וברוֹגז על שהוּא מתגוֹלל עלי, השׂה התמים יוֹשב האוֹהלים. ואני הייתי משתמש גם בתריס זה זה להפליא את תעלוּלי, כיד הדמיוֹן הטוֹבה עלי.

זכוּרני את מראי בימים ההם: תלתלי זהב מסוּלסלים – אל תראוּני היוֹם שקרחה מבהקת על קוֹדקוֹדי, הרבה נחשוֹלים רוֹתחים וצוֹננים עברוּ על קוֹדקוֹד זה! – היוּ מכתירים את ראשי. עיניים גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת היוּ לי וּקלסתר פני, כפי שסחוּ לי וּכפי שאני רוֹאה מן התמוּנה היחידה שנשארה מן הימים ההם – היה עדין ורך למדי, וּבזה עוֹד גדלה התמיהה ולא ידעוּ מהי סיבת המידה המכוֹערה, אוֹ “הקליפה”, כפי שהיה קוֹרא לה אחי המנוֹח, שדבקה בי להָותי וּלהוַת הקרוֹבים אלי. תלבוֹשת צייד של קטיפה ירוּקה היתה לי, וכוֹבע צייד עם נוֹצת טוס נאה, ועיני התינוֹקוֹת בני גילי היו אוֹכלוֹת אוֹתי מקנאה. תלבוֹשת זוֹ בצירוּף הכינוּי שיווּ עלי בעיניהם הוֹד של גיבור.

וּמאחוֹרי ביתנוּ, מאחוֹרי אוֹתוֹ גן העצים שהזכרתי, בפאת אפר רחב ידיים, שהיה מגדל עשבים כגוֹדל הקמה, דר איכר רוּתיני ששמוֹ יאצקוֹ. הוּא היה חסוֹן כאלוֹן וגוּלגוֹלת קטנה, אתליטית, שכנה צפוּפה על כתיפיו הרחבוֹת, שער ראשוֹ וּשׂפמוֹ היוּ ממראה הפּשתה, וקשה היה לדעת אם מחמת שׂיבה, אוֹ אם זה גוֹנם הטבעי. ואוֹמנם הוּא היה אז כבן שישים שנה. איכּר אמיד וּבעל בית מצוּין. ביתוֹ המרוּבע והלבן טבע בים של אילנוֹת וּפרחים, סוּסיו היוּ הנאים והמשוּבחים שבסביבה, וּכליהם היוּ מסוּמרים בנחוֹשת קלל נוֹצצת. כל הפרוֹת היוּ נזקקוֹת לפרוֹ השחוֹר, שהיה חבוּי כל הימים כסוֹד ברפת האפילה, ואפילוּ לצוֹרך השקאה לא היוּ מוֹציאים אוֹתוֹ לחוּץ, אלא מכניסים לוֹ מים בדלי. זוּגתוֹ השניה נאטאליה, הצעירה מאוֹד, היתה גוּצה, צנוּמה, רגזנית וּבעלת פנים כמוּשים, אך גם היא עקרת בית מאין כמוֹתה. כל האיכריוֹת – לרבוֹת אשת הפרנס – היוּ משכימוֹת לפתחה לזכוֹת בביצים לגידוּל, ביציהן של אוֹתן התרנגוֹלוֹת היחסניוֹת בעלוֹת הנוֹצוֹת כחוּלוֹת הפלד, שקירקוּרן הגס היה מפיל אימה. וביוֹם שבּתם, כשהיה הוֹלך עמה אל בית הכניסה, כשהם עדוּיים בבגדי צבעוֹנים עשירים, היוּ הכוֹל מסתכלים בהם בקנאה. בקיצוּר – אילן ששוֹרשיו מרוּבים.

ושתקן היה יאצקוֹ, בדל מן הבריוֹת וּמזיר עצמוֹ מכל משקה משכר, ורק פאפירוֹסים היה מעשן בלי הפסק. כמעט תמיד היה בידוֹ האחת תיק של טבק, שכשהיה מתקפל היה מקבל צוּרה של שוֹשנה, וּבחברתה היה גוֹלל גלוֹם פאפירוֹסה עבה ומגוּשם, תוֹקעוֹ לבין שׂפתיו, מבעירוֹ, וּמתכסה בעשן.

אני הייתי נכנס לפרקים אל חצירוֹ וּמקבל מידוֹ תפוּח גדוֹל ואדוֹם לחי, קוֹמץ אגוזי פרך אוֹ זרעוֹני דלוּעין. פעם אחת נתן לי במתנה כלוּב קנים ירוֹק בעל שתי קומות וּמגדל נחמד, וּבתוֹכוֹ קנרית מלאת חן, שהיתה מדדה מסריג אל סריג ומסלסלת בקוֹלה, כאילוּ קטנית קטנה שוֹכנת בגרוֹנה. זה היה הגוֹרם החשוּב הראשוֹן שקשרני בוֹ. יש שהיה מלטף את תלתלי בכפוֹ הכבידה אוֹ לוֹחץ את גוּלגוֹלתי אל יריכו, אבל מימי לא ראיתיו צוֹחק אוֹ מספר כשאר האיכרים שהכרתי. נאטאליה נהנתה אף היא, כנראה, מביקוּרי, אך יחסה אלי היה זהיר וחשדני. משוּם מה היתה תמיד מבקשת, שאסתלק ממקוֹם זה ואעמוֹד במקוֹם אחר, וּלפי שבקשתה היתה נאמרת בטוֹן רך וּטראגי כל כך, לא יכולתי לסרב לה או להיעלב. כמה שעוֹת רצוּפוּת יכוֹלתי לעמוֹד וּלהסתכל בעבוֹדתו של יאצקוֹ בגינה, באפר, בגוֹרן אוֹ בחצר, אפילו כשהיה מפנה את הזבל וּמעוֹרר סרחוֹן גדוֹל. והוּא היה ממשיך את עבודתוֹ, כאילו לא הרגיש כלל במציאוּתי, וּלבסוֹף ניגש אלי, ליטפני על תלתלי והוציא לי מן הבית איזוֹ תשוּרה עריבה. רק במקרים רחוֹקים מאוֹד היה פוֹלט:

– תינוֹק נחמד!

לא יוֹתר. תינוֹקוֹת לא היוּ אצלם, והשקט נח על הבית ועל החצר כסבל אוֹר כבד. הכוֹל נראה בוֹ כמרוּתק בכשפים. היוֹנים היו מטיילוֹת בצניעוּת חשאית, התרנגוֹלוֹת עם משפחוֹתיהן היוּ מקרקרוֹת חבוּיוֹת בתוֹך עשׂב האפר במדרוֹן, הכלב היה מתחמם בפישוּט רגליים כנגד החמה וצד את היתוּשים באויר, הפר היה מצלצל פעם בפעם בשלשלת וגוֹהק בנהימה פראית, ושוּב היה הכול מוּטל דוֹמם וּמכוּשף וּרפוּד ירק וּפרחים. וּבשעה זוֹ הייתי חש בלבי כל כך רוֹך ועדנה, שלא הייתי יכול להטריד זבוּב ממקוֹמוֹ. אפס כשרק יצאתי מרשוּת פלאים זוֹ וראיתי את פני אבי, המחייכים תדיר מתוֹך שיבתוֹ הכספית, וּפני אמי הצעירוֹת והחשוּבוֹת, היתה תוֹקפתני שוּב הרוּח הרעה והייתי אנוּס לפתוֹח לה פתח ויהי מה.

יוֹם אחד, כשחזרתי מחצירוּ של שכיננוּ המוּזר והחביב כאחד, פניתי אל אמי בשאלה:

– אמא, מפני מה שוֹנה יאצקוֹ מכל הבריוֹת?

– הנח לוֹ, גוֹזלי, הוּא עלוּב מאוֹד, – החזירה לי אמי ושירבבה את שׂפתיה המצוּמצמוֹת בצניעוּת מרוּבה.

– הרי יש לוֹ כל טוּב.

– אמנם כן, אפרוֹחי, לא יחסר כוֹל, בלתי אם דבר אחד: ילד.

– וּמפני מה אין לוֹ? הוּא כבר זקן?

– עכשיו הוּא כבר זקן, ואוּלם היו לוֹ ילדים, וּבזה כל אסוֹנוֹ.

– והיכן הם? מתוּ?

– בודאי מתו. מזוּגתוֹ הראשוֹנה שנפטרה היוּ לוֹ בן וּבת מבוּגרים כבר, אלימים ורעננים כשני אלוֹנים צעירים. אכל הבן יוֹם אחד קב של דוּבדבנים עם חרצניהם – וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם מת. לאחר שבוּע הלכה הבת לרחוֹץ בנהר ליד גלגל הטחנה – וטבעה. לאחר ארבעה ימים מצאוּה צפה במרחק של שתי פרסאוֹת, כשהיא ירוּקה וּנפוּחה כגיגית. האסוֹן הכפוּל הזה, שתקפוֹ פתאוֹם, הוֹציאוֹ כמעט מדעתוֹ. מספרים ששלוֹשה ימים היה מסתתר ביער בלי אוֹכל וּמשקה וּמילל כזאב פצוּע. וּכששב לביתוֹ הריק, היה שוֹתק כל הימים ורק מעשן פאפירוֹסים בלי הפסק. כעבוֹר ירחים אחדים נשׂא את נאטאליה, שהיתה אז נערה צעירה מאוֹד, והיא מילטה לוֹ בת אחת ולא יספה. וּלפני חמש שנים, כשהיתה מהלכת, אל אפתח פה לשׂטן, האסכרה, מתה גם היא. הוא קיבל את הדין בדממה, אבל מאוֹתוֹ זמן אינוֹ יכוֹל לסבוֹל תינוֹקוֹת. ריבוֹנוֹ של עוֹלם, אל תביאני לידי ניסיון כזה!

– וּמפני מה הוּא סוֹבל אוֹתי?

– מניין לך שהוא סוֹבל אוֹתך?

– אני יוֹדע. והרי נתן לי את הכלוּב עם הקנרית.

– משוּם שאתה קוּנדס, פוֹחז, מחבל, פרא אדם שלי, שלי, שלי!

ואמי התנפלה עלי בכל כוֹבד גוּפה, חיבקתני עד לפריקת עצמוֹת והרטיבה את כל פני בנשיקוֹתיה.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך הייתי רוֹאה את יאצקוֹ באספקלריה אחרת לגמרי. אף כי ביקוּרי בחצירוֹ נעשוּ עוֹד יוֹתר תכוּפים, השתדלתי שלא להפריעהוּ במשהוּ וסירבתי ליטוֹל מידוֹ את התשוּרוּת, ורק הייתי עוֹמד לי מן הצד וּמסתכל בוֹ וּבעבוֹדתוֹ.

וּבכלוֹת הקציר, ביוֹם זיו נפלא, שלחני אבא לקרוֹא ליאצקוֹ. כשזה בא סח לוֹ אבי, שקנה היוֹם ביער ערימה של זרדים יבישים והוּא מבקש ממנוּ, שיביאם אליו בקרוֹנוֹ עוֹד בוֹ ביוֹם. “אין עוֹד בצריפי אף סימן של קיסם, והגברת שלי היא, במחילה, שלוּמיאלית רבה – באין עצים אינה יכוֹלה לבשל אף מזוֹן סעוּדה אחת”, סיים אבי בבת צחוֹק ענוּגה והצליף מבט של חיבה על אמי. שכיננוּ התגרד בעוֹרפוֹ וקבל על חוֹסר פנאי: עליו להזדרז בכינוּס ספיח החציר, שמא ירדוּ גשמים. בכל זאת, למען אבי, יעשׂה את הדבר הפעם. אבי לפת באצבעוֹתיו הדקוֹת את כפוֹ הגסה והתאמץ ללחצה. כשהלך יאצקוֹ להתקין את הקרוֹן וּלרתוֹם את הסוּסים, הפלתי את תחינתי לפני הוֹרי (דרכי היתה תמיד לדרוֹש במפגיע, והפעם ניטלה חוּצפתי והתחננתי) שירשוּני לנסוֹע עם האיכּר היערה, וּלשׂמחתי באה הסכמתם כהרף עין.

כשבאתי במרוּצה וּבהתלהבוּת אל חצירו של יאצקוֹ, כבר מצאתי את הסוּסים החפוּפים והמבהיקים משוֹמן רתוּמים לקרוֹן גדוֹל בעל סוּלמוֹת גבוֹהים. וּליד הסוּסה האדמוֹנית, בעלת הבּהרת הלבנה למטה מחזה, עמד סייח פעוּט ונחמד עד להפליא. גוּלגוֹלתוֹ היתה עדיין נפוּחה קצת, מחמת צעירוּת, וּשערוֹת זנבוֹ מסוּלסלוֹת וּדבקוֹת כמשוּחוֹת ברוֹק, אבל כל הגוייה היתה חלקה ונוֹצצת כמשי. הרגליים הדקוֹת היוּ כחטוּבוֹת והפימה עם הנחיריים המתנפחוֹת היוּ כל כך רכוֹת, כל כך עדינוֹת! מסביב לצוארוֹ היה מהוּדק סרט וָרוֹד עם מצילת נחוֹשת קטנה ונוֹצצת. אימתי באה לעוֹלם ברייה חביבה זוֹ? זה ימים אחדים לא ביקרתי בחצר שכיננוּ, וכנראה מילטה הסוּסה בינתיים. ואמנם היא היתה בזמן האחרוֹן כרסתנית מאוֹד. ואף עכשיו כריסה עוֹד בוֹלטת ביוֹתר. ניגשתי אל הסייח, ליטפתי את צוארוֹ ברעדה וּנשקתיו.

בוֹ ברגע יצא יאצקוֹ וצרוֹר יתרים חדשים בידוֹ. הוּא הטילם על קרש הקרוֹן והתחיל מתקן את כליהם של הסוּסים. גיליתי לוֹ את רצוֹני והוּא ניענע בראשוֹ לאוֹת הן. טיפסתי בזריזוּת של חתוּל על הקרוֹן, ישבתי על שׂק המספוֹא ותליתי את רגלי הקטנוֹת מבין שלבי הקרוֹן החוּצה, מעשׂה איכּר. יאצקוֹ עלה אף הוּא, ישב לצידי ונוֹפף את השוֹט באויר, הסוּסים נעקרוּ ממקוֹמם במשיכה מסוּכסכת לכאן ולכאן, אחר כך רצוּ בקו ישר ו“קלעוּ חלוֹת” ברגליהם המסוּמרוֹת.

כל הדרך עד היער לא ראיתי כלוּם, מלבד הסייח הפעוֹט שרץ בדהרה זריזה בעקבוֹת העגלה. מדי פעם בפעם הפנתה הסוּסה את גוּלגוֹלתה הנפלאה וצהלה בחרדת אם, והסייח ענה לעוּמתה בצהלה תינוֹקית בכיינית, כקוֹבל: “אמא! ריצה מהירה שכזוֹ קשה בשביל רגלי התשוּשוֹת, אמא!”. ואמנם לאחר ריצה ישרה במשך רגעים מוּעטים, היה פתאוֹם מצדד ונעתק באלכסוֹן, כאילו דחפוֹ מישהו. המחזה הזה, שנשנה בכל פעם, שיעשעני כל כך, שלא יכוֹלתי לגרוֹע עין ממנוּ.

פתאוֹם האפיל עלי צל קריר וּמעל לראשי נשמע רישרוּש כבד וּמתגבר כקוֹל רבבוֹת צרצרים, וּמתוֹך הרישרוּש בוֹקעים קוֹלוֹת שונים המגרים את האוֹזניים. הקרוֹן התחיל מיטלטל וּמדלג על שברי ענפים. נשׂאתי את עיני והנה יער האוֹרנים חוֹמה לנוּ מסביב. העיפוֹתי מבט על יאצקוֹ ונבעתּי: פניו היו מעווּים בארשת צער נוֹראה, עיניו המימיוֹת ניצנצוּ מתוֹך רטיבוּת וּשׂפם הפשתה שלוֹ היה סוֹמר. חרדה גדוֹלה נפלה עלי, וּבאוֹפן אינסטינקטיבי הוֹצאתי את רגלי מבין שלבי הסוּלם ונרתעתי משׂק המספוֹא על הקרש החשוּף. הסוּסה הפנתה גוּלגוֹלתה אל בר בטנה וצהלה שוּב מתוֹך געגוּעים וחרדה, וּפתאוֹם הפך האיכר את קנה השוֹט והתחיל חוֹבל בה בפראוּת, מזיל קצף וּמקלל קללוֹת נמרצוֹת:

– הלואי שתשברי רגליך, נבילה סרוּחה! עד זנוּני אמך! תבוֹא עליך שׂריפה, מגיפה וּמיתה משוּנה!

הסוּסה נרעשה ונתלהטה, זקפה את גוּלגוֹלתה ואת אוֹזניה, עיניה הוּצתוּ, וּמתוֹך נחרה טרוּפה התרוֹממה בכל פעם באחוֹרה וּבעטה ברגליה כלפי הקרוֹן, אבל יוֹתר מחבּלת הרגליים לא השיגה. לבסוֹף נזדקפה קוֹממיוּת, הקרוֹן נחבט בשוֹרש בוֹלט, ירדה ולא רצתה לזוּז ממקוֹמה. ירדתי בזריזוּת מעל הקרוֹן והתיצבתי ליד אילן גדוֹל בתוֹך העשב המרשרש, שהיה זרוּע מחטים יבישים, וכל איברי מרתתים. ירד גם יאצקוֹ, אחז ביד אחת במוֹשכוֹת וּבחברתה התחיל חוֹבט בכל כוֹחוֹ האתליטי על גוּפה של הסוּסה, על שוֹקיה, על גבה, על בטנה, כשהוּא פולט שפעת קצף וקללוֹת. והיא לא זזה ממקוֹמה. תחת כל חבטה וחבטה, שהעלתה רצוּעה נפוּחה על עוֹרה, נכפפה ונתמתחה כנחש וזוֹררה בנחיריה. רק מדי פעם בפעם, בשעת הפסקה, הפנתה את גוּלגוֹלתה וצהלה בחרדת האם שלה אל סייחה, שהתלבט על מקוֹם אחד כמטוֹרף וניענע בגוּלגוֹלתו המוּרמה בצוּרה מגוּחכה.

המראה היה איוֹם. ניסיתי לקרוֹב אליו, אך צליפת שוֹט קידמתני ולפתה את רגלי בכאב חד, כאילוּ חתכתני סכין. נסוּגוֹתי מתוֹך צוחה ואחיזת מקוֹם הכאב, נשענתי אל הגזע ורעד בשׂרי נתגבר.

כל הזמן ההוּא עמד הסוּס השני וטפח על עצמוֹ בזנבוֹ בשלוה גמוּרה.

לאחר רגעים אחדים הרפה ממנה. פלגי זיעה ניגרוּ ממצחוֹ על פניו, עיניו להטוּ. השגחתי בשׂפתוֹ התחתוֹנה שהיא נשוכה וזבה דם. הוא שילב את זרוֹעוֹתיו על לבוֹ ועמד סוֹקר לסירוּגין אוֹתי, את הסוּסה ואת הסייח, שעדיין התלבט על מקוֹמוֹ בנענוּעים מגוּחכים. ברגע ההוּא הרגשתי שנאה נוֹראה אל הקטלן הזה, אך פחד לא פחדתי מפניו. ושמא היה פחדי גדוֹל כל כך, שלא חשתיו עוֹד? נלחצתי רק אל הגזע ובכל נפשי השתוֹקקתי להיוֹת בבית ולבכוֹת בחיק אמי הטוֹבה.

וּפתאוֹם – איני יכוֹל לחוַר לעצמי איך נהיה הדבר – פניתי אליו, וּברמזי באצבע על כתם כהה שהיה כמוֹ רוֹחש וּמתנוֹעע על הקרקע במרחק אילוּ פסיעוֹת, שאלתיו בקוֹל בוֹכים:

– מה שם?

הוּא לא ענני כלוּם.

בינתיים ניגש הסייח אל אמוֹ המוּכה, שירבב את צוארוֹ, הפך את גוּלגוֹלתוֹ במצוּדד כלפי מעלה והתחיל יוֹנק בתיאבוֹן מרוּבה. הסוּסה פישקה את רגליה האחוֹריוֹת, נהמה אל ילדה בחיבה שוֹקקת, העבירה את נחיריה סביבוֹת זנבוֹ, כאילוּ היא מנשקתוֹ, וכוּלה מסוּרה לוֹ.

ראיתי את פני יאצקוֹ והם השחירוּ מזעם. רגע עמד וּפרקי לסתוֹתיו מזדעזעים, וּבבת אחת התנפל על הסייח, אחז בוֹ, הניפוֹ תנוּפה אחת וּזרקוֹ בכל כוֹחוֹ לקרקע. הסייח נתהפך פעמים אחדוֹת, פירכס ברגליו המחוּטבוֹת וקם שוּב. אז אסרוֹ בחבל אל גזע אוֹרן והתחיל להלקוֹתוֹ בקנה השוֹט ההפוּך שפיצל את עוֹרוֹ הרך. עיני היצוּר הפעוֹט נתבלטוּ, השתטח על הקרקע, מעוֹרוֹ החתוּך שוֹתת דם וגוּלגוֹלתוֹ מתחבטת בקרקע בנהימה חנוּקה.

הסוּסה הסתכלה רגע במעשׂה זה בעיניים תמיהוֹת, כאילוּ לא יכוֹל מוחה הסוּסי לתפוֹס את הנעשׂה כאן; ואוּלם אחר כך התחילה מתלבטת בתוֹך עבוֹתיה, מנסה להשתחרר מהן ושבה להתלבט, מפשילה את זנבה ומטילה מים, צוֹהלת בחשאי וּבחרדת אם. ושוֹטוֹ של יאצקוֹ עדיין עוֹלה ויוֹרד על גויית הסייח המפרכסת. לבסוֹף כפת את רגליו בחבל, הפשילוֹ על שכמוֹ, טילטלוֹ אל הכתם הכהה, שראיתי מקוֹדם במרחק אילו פסיעוֹת, והפילוֹ לתוֹכוֹ. עכשיו ראיתי מה היה שם: תל של נמלים. יוֹדעים אתם, רבוֹתי, את נמלי היער הגדוֹלוֹת והחוּמוֹת? כשבריה חיה נוֹפלת אל תוֹך תילן, מיד הן מפרישוֹת מגויוֹתיהן מין אֵד ממאיר, הצוֹרב וגוֹרם ייסוּרים נוֹראים. בגננוּ היה שוֹרש אילן נבוּב ורקוּב ובוֹ קיננוּ הנמלים הללוּ, וּפעם נטלתי מהן על פיסת פח והכנסתי לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ של אחד התינוֹקוֹת. צעקוֹת התינוֹק היו קוֹרעוֹת לב וכמה ימים היה בשׂרוֹ אדוֹם ומרוּטש כנכוה ברוֹתחין. רגע שלטה דוּמייה. וּפתאוֹם בקעה מתוך התל יללה איוּמה שהתגלגלה ביער, התערבבה בהדה ונסתיימה כנזילת מים אחרוֹנים מפי צינוֹר צר. הנמלים עלוּ וציפוּ את כל גוייתוֹ של הסייח ועשׂאוּה כצניפה, התכנסוּ לתוֹך החתכים והטילוּ בהם את אֵדם הצוֹרב. הצניפה החוּמה פירכסה בתוֹך התל, מוֹללה ברגליה הכפוּתוֹת, התנפחה והתמתחה, פשטה את גוּלגוֹלתה ושוּב הכניסתה לבין רגליה וכירסמה את עצמה. מרגע לרגע עלתה לה בהתאמצוּת מרוּבה להתרומם כטפח מעל לארץ, למען נפוֹל שוּב בחבטה עמוּמה ולשנוֹת את היללה המחרידה.

ויאצקוֹ עמד על התל כשידיו חבוּקוֹת על לבוֹ והסתכל דוּמם במחזה. אף תיו לא זע בפניו.

הסוּסה רקעה, התרוֹצצה, גנחה, צהלה, פשטה את צוארה, רבצה על היצוּל, אך לא יכלה להיעקר ממקוֹמה. חבירה בעוֹל זקף את אוֹזניו הקצרוֹת, פלט פעם בפעם צהלה מצלצלת, אך לזוּז ממקוֹמוֹ לא רצה. השגחתי, לתמהוֹני, שגזר ענף היה תקוּע בין יתדוֹת האוֹפן.

הרישרוּש הכבד מלמעלה נאלם. שוֹכני העפאים, שהחרישוּ מקוֹדם את האוֹזניים בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, נשתתקוּ, ויללת הבריה הנאכלת חיה התגלגלה, התגברה, רפתה וּפרצה שוּב חדה כתער.

ברגעים ההם חשתי ממש, שהנמלים רוֹחשוֹת על גוּפי העירוֹם וצוֹרבוֹת את בשׂרי הפצוּע.

והנה נעקר האיכּר ממקוֹמוֹ. רץ רגעים מספר בין האילנוֹת, הניף קוֹרה כבידה, קפץ אל הסייח והוֹרידה על גוּלגוֹלתוֹ בכוֹח גדוֹל. שמעתי את רציצת העצמוֹת הרכוֹת. היללה נפסקה ורק הדה רעד עוֹד במרחק בין האילנוֹת וּבמרוֹם בתוֹך הנוֹפים העבוּתּים.

הסוּסים צילצלוּ בכליהם וניצבוּ מקשיבים, כתמיהים לדממה שנהיתה בבת אחת.

ויאצקוֹ נפנה, הסתכל בי רגע, אחר כך התקרב אלי לאט לאט ברגליים כוֹשלוֹת, צנח על העשׂב, הליט את פרצוּפוֹ בכפיו המגוּשמוֹת והתחיל מיבּב בחשאי ובפירכוּס כל הגוּף.

ברגע ההוא היה אצלי ודאי גמוּר, ועד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מרעיוֹן זה, שאלמלא הסייח, היה ממית אוֹתי. ואפשר שאני טוֹעה, אפשר שלא עלתה כלל מחשבה כזאת במוֹחוֹ. ואף על פי כן לא יראתיו יוֹתר, רק רגש של רחמנוּת תקפני למראה הרוֹצח האוּמלל הזה. התקרבתי אליו בזהירוּת, רבצתי לרגליו ככלב מתחטא והנחתי את ראשי על ברכיו. יבבתוֹ הלכה ונתגברה…

כשחזרתי לביתי לא סיפרתי אף כקוֹצוֹ של יוד מכל הנעשׂה ביער. למן היוֹם ההוּא נהפכתי לאחר, אבל סוֹד השינוּי שחל בי פתאוֹם לא נוֹדע לשוּם בריה.

א

מתוֹך ה“חדר” שפל התקרה, הטחוּב והאפלוּלי, שהזיעוּ בוֹ מתוֹך לימוּד בקוֹל גדוֹל, בקיץ וּבחוֹרף, כעשְֹרים תלמיד לפני אביו המלמד, – מלבד אמוֹ ואחיוֹתיו, שהיוּ מצוּיוֹת שם רוֹב הימים מסביב לכיריים ולתנוּר – בא ברוּך בן שתים העשֹרה לבית המדרש ללמוֹד בפני עצמוֹ, לפי שה“כיתה העליוֹנה” לא היתה מספיקה לו עוֹד. מאז הרגיש את עצמו יהוּדי עוֹמד ברשוּת עצמוֹ לכל דבר. ידוֹע ידע כי בעוֹד שנה יברך עליו אביו “ברוּך שפטרני”, והעוֹנשים ייכּתבוּ בספר על חשבוֹנוֹ, אבל הדבר לא הטיל עליו כל אימה. נכוֹן היה לקבל גם מעכשיו את כל אחריוּת מעשֹיו, אין דבר: ה“קיצוּר” וספרי היריאים כבר הוֹרוּהוּ את הדרך ילך בה.

עוֹד בהיוֹתוֹ ילד בית אביו, מסתפח לארוּחת תפוּחי האדמה, הדג המלוּח והצנוֹן, ול“כיתוֹת " השוֹנוֹת בזוֹ אחר זוֹ, ניכּרוּ בוֹ אוֹתוֹת אישיוּת סגוּרה וכבדת תנוּעה, אך בעלת רצוֹן וחסרת דאגה. אחת היא, אם היה מצרף את קוֹלוֹ הכבד לשבעת הקוֹלוֹת הקלים והעליזים של כיתתוֹ בשעת החזרה על פרשת השבוּע הישרה, אם היה מיישב ביחידוּת את הסוּגיה הסבוּכה, אוֹ אם היה יוֹשב בצהריים החַמים על סף החצר וּמסתכל בפרה המקוֹרחה, המנמנמת מתוֹך עמידה רפה על תלוּלית הזבל החוּמה; בשעת קריאת התוֹרה הנגינית בבית הכנסת, אוֹ בשעה שאמוֹ בעלת הגרמים שפכה, כש”הילדים" הלכוּ לפנוֹת ערב הביתה, את כל חמת עוֹניה על ראש אביו העלוּב, שישב בראש השוּלחן עייף וּמטוּשטש ורביעית דמוֹ פוֹרחת בלחייו הרזוֹת – תמיד היוּ פניו רחבים, רצינים וישרים-ישרים: הכוֹל צפוּי והרשוּת נתוּנה, ואין טעם לשאוֹל מה לפנים וּמה לאחוֹר.

בבית המדרש מצא לוֹ עוֹלם טוֹב מזה שבבית. לא היתה שם לא צוחה ולא קפדנוּת, אף לא מרירוּת ורוֹגז. אפשר היה לשבת מאחרי ה“עמוּד” צמוּד אל הגמרא הגדוֹלה, וללמוֹד בניגוּן אוֹ גם בחשאי, כרצוֹנוֹ. היתה בלבוֹ הרגשת עצמוּתוֹ, שיש לה חשיבוּת בזה שהוּא עוֹסק בתוֹרה, בדבר טוֹב ומוֹעיל ונעלה על כל ספק. היתה גם הנאה צנוּעה, אבל חריפה, כשנמצא פתרוֹן לקוּשיה חמוּרה, ואפילוּ כשהעניין היה פשוּט ושֹשֹ לרוּץ ישר וּבלי מעצוֹרים, כבדרך המלך. הכוֹל היה שם חדש תמיד וטוֹב תמיד. הבחוּרים האחירים¹, אלה שהיוּ בעיניו תמיד גדוֹלים ממנוּ, שהתנוֹדדוּ על “עמוּדיהם” בקוֹלי קוֹלוֹת, אך מזמן לזמן השתוֹבבוּ והתלקטוּ לשֹיחוֹת חוּלין וליצנוּת, מילאוּ את לבוֹ מעין גאוה על התמדתוֹ ועל כוֹבד ראשוֹ המבוּגר. השאֵלוֹת במקוֹמוֹת הקשים את פי הבחוּר החריף, או את הלמדן הזקן, נתנוּ לוֹ סיפּוּק, כי התשוּבוֹת המסבירוֹת באו בנפשוֹ ונקבעוּ שם לבלי הישכח עוֹד יחד עם קוֹלוֹ וּתנוּעוֹתיו של המסביר. וגם בבית נשתנה היחס להפליא: הוּא לא היה עוֹד מסתפח אל הארוּחה. נראה היה מעתה, כאילוּ כל עיקר הארוּחה לא באה אלא בשבילוֹ. האב נהג בוֹ חשיבוּת, ולא הזהירוֹ עוֹד על ענייני ברכה וּמנהג כקוֹדם, והאם חלקה לוֹ את הטוֹבה שבמנוֹת, ועוֹד הוֹסיפה תמיד משהוּ מקערתה. מזמן לזמן נתבקש על ידי אביו לחזוֹר עם אחד ה“ראשים המטוּמטמים” שבחדר על ה“שיעוּר”, וכאן נתגלוּ בוֹ מידת סבלנוּת וכשרוֹן הסברה הרבה יוֹתר ממה שהיה לאביו, וּמשוּם כך התיחס אליו זה באבק קנאה, עד כמה שאדם מתקנא בבנוֹ. ברוּך הנער הרגיש בדבר, וטוֹב לוֹ.

את דרכוֹ בתלמוּד כבש לוֹ עד מהרה; הוּא הסתלק מן הפילפוּל והיה מסתפק בבקיאוּת. אך גם אחרי זוֹ לא היה להוּט כדרך הנלהבים. כל הלכה חדשה, כל מימרה שנתוספה לוֹ, היתה אוֹמנם כמוּנחת בקוּפסה, אך לא הביאה בלבוֹ יוֹהרא² של תלמיד חכם, וגם לא הגבירה בוֹ את הצימאוֹן להוֹסיף דעת, כדרך הלמדנים, – אף על פי שהיה שקדן וּמתרחק תמיד מן הבטלה. הוא למד כאדם הלוֹמד מתוֹך חוֹבה, אוֹ מתוֹך הכרה שאין טוֹב מן הלימוּד, או שאין כלל בעוֹלם זה דבר אחר לעשֹוֹתוֹ. חביריו³ לא הבינוּ לרוּחוֹ, והיו מלגלגים עליו בלי ביטחוֹן: “מלאך צוֹנן”, “למד-וָו” אבל לקנטרוֹ אוֹ לרדפוֹ לא יכלוּ, ראשית מפני ענוָתוֹ הישרה, שהיה כוֹבש ידיעתוֹ ולא היה מוֹציא מפיו דבר שלא ידעוֹ על בוּריוֹ; והשנית, מפני כוֹבד הראש שהיה שוֹרה בכל מהוּתוֹ. חביריו לא שמעוּ הלצה מפיו, וכשסיפר מי הם דבר ליצנוּת והיה מצטרף לפעמים רגע מ“עמוּדוֹ” גם הוּא לצחוֹק הבחוּרים, לא ידע בעצם על מה צחק ומיד היה תמיה על עצמוֹ ושב לתלמוּדוֹ בהתעוֹררוּת מחוּדשת. היתה בוֹ גם מידה הגוּנה של טוּב לב וּוַתרנוּת, אך טוּב לבּוֹ לא הגיע מעוֹלם לידי התרגשוּת או התפרצוּת של רחמים, לכל היוֹתר הביאוֹ לידי מילוּי חוֹבה – אם הרגיש בצרת חבירו. כי על פי רוֹב לא היה מרגיש מאליו במה שנעשֹה בסמוּך לוֹ, אלא אם כן באוּ והעירוּהוּ על כך. וּוַתרנוּתוֹ היתה רק בדברים קטני ערך, כי לדברים גדוֹלים לא הגיע מימיו. וכך היה ברוּך יוֹשב בבית המדרש והוֹפך בתלמוּד וּבספרי יריאים כחמש שנים, עד שנזדמן ביוֹם חוֹרף לבן ונוֹצץ, ליד הגדר הסוֹמרת מכפוֹר שלפני בית הרוֹפא, עם יוסי בן סוֹחר האריגין העשיר, בחוּר מוּפלא ברזוֹן גוּפוֹ, בלוֹבן פניו וברוֹך עיניו. זה עיכבוֹ ואמר לוֹ, כאילוּ הכירוֹ מתמוֹל שלשוֹם, שהוּא יכוֹל לסוּר אליו וּלקבל לקריאה ספרי השכלה. ברוּך לא חשב הרבה בדבר, אך בשוּבוֹ למחרת מבית המדרש וּבעברוֹ על בית העשיר, פתח כמבלי משׂים את דלת הזכוּכית הקוֹפאת, ונכנס לתוֹך עמוּד ההבל שפרץ לקראתוֹ. הבחוּר הוֹבילוֹ דרך אוּלם לבן, ארוֹך ורב חלוֹנוֹת, דרך חדר וּמטבח חמים וּרוה ריחוֹת, עד שהכניסוֹ לתוֹך חדר קטן נקי ואפלוּלי. שם ישב על ספה שחוֹרה חבירו הטוֹב, זה שפרש לפני שנה מבית המדרש ונתפקר, ועל ידוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ישבה בת ראש הקהל היפה והעליזה, שארתוֹ של יוסי. את שמה לא ידע ברוּך. הם עשֹוּ עצמם כאילוּ אינם מרגישים בוֹ, הוֹסיפוּ להתבדח ולצחוֹק, ויוֹסי פתח לפניו את ארוֹנוֹ המלא ספרים מכוֹרכים בגבי עוֹר אדוּמים עם כתוֹבוֹת של זהב ואמר לו לבחוֹר. הספר הראשוֹן שנזדמן לידוֹ היה “תוֹלדוֹת הרמב”ן" מאת ר' יצחק אייכל. “טוֹב, – אמר ברוּך לאחר שעיין בעיניו קצרוֹת הראוּת בשער המוּצהב, – מתי עלי להשיבו?” – בעוֹד שבוּע ואז תקבל ספר אחר". ברוּך תחבוֹ מפי הצורוֹן⁴ אל מתחת לאדרתוֹ, שהעלתה בחדר רסיסים רוֹעדים, והלך לוֹ.

מאז בא ברוּך בסוֹד ספרוּת ההשכלה, בייחוּד זוֹ שמתקופת “המאספים” כמו “ניר דויד”, “דברי שלום ואמת”, “יין לבנון” וגם איזה מספרי התנ“ך עם ה”ביאוּר“. היה בספרי חוֹל אלה איזה חידוּש מוֹשך וּמגרה עד כדי נעימוֹת. הוּא לא ידע בעצמוֹ מה הדבר המציין אוֹתם מספרים אחירים אלא שעל ידיהם ניעוֹרוּ בוֹ יחסים יוֹתר חמים גם אל כמה וכמה ספרים קדוֹשים, שעד עתה קרא בהם בלי לטעוֹם בהם טעם מיוּחד, כגוֹן “שמוֹנה פרקים”, “עיקרים” וּפירוּש ה”מלבי“ם”. הוּא לא הפנה את לבוֹ מן הגמרא בשביל הספרים החדשים, אלא שגם הם נצטרפוּ לאוֹתוֹ אוֹצר הדפים המזין את נפשוֹ וּמעשירה לאט, אבל בבטחה. וכן היה יוֹנק בלא יוֹדעים משני צינוֹרוֹת וּללא עכירת הדמיוֹן.

וכך היה שוֹנה וקוֹרא כאחד, עד שהרגישוּ הבחוּרים בדבר בבית המדרש וסיפרוּ לאביו. זה סיפר לאשתוֹ וּשניהם קראוּ לשכינם השוּ"ב, שהיה חשוּב יהוּדי מנוּסה וּבעל בינוֹת, ויחד טיכסוּ עצה מה לעשוֹת. וכעבוֹר חוֹדשים אחדים השֹיאוּהוּ לבתוֹ היחידה והאדמוֹנית של המוֹזג האמיד באוֹתה עיירה. האירוּסים והנישֹוּאים נעשֹוּ פתאוֹם כל כך, שברוּך מצא את עצמו בוֹקר אחד שוכב במיטה מליאה מצע חדש, לבן ונקי וטוֹב ריח, וּליד הכוֹתל שכנגדוֹ, במיטה כזוֹ ממש, שוֹכבת שיינדיל בת המוֹזג, זוֹ שהכיר אוֹתה רק מתוֹך ראייה חטוּפה ברחוֹב; וּכשראה עתה את קוֹדקוֹדה הגזוּז מציץ מתחת לשביסה הצחוֹר, השתוֹמם ולא ידע היכן הוּא. אך כשהפכה את פניה וחיככה עיניה כנגדוֹ, זכר את הנעשֹה ולא תמה עוֹד. בעצם לא איכפת לוֹ כל העניין: ברוּחוֹ לא בא כל שינוּי, וגם חירוּתוֹ לא ניטלה ממנוּ, כי גם עתה היה יושב רוֹב היוֹם בבית המדרש, והוּא שֹבע וּמכוּבד יוֹתר משהיה. וגם העיוּן בספרי ההשֹכלה נעשֹה חוֹפשי יותר, כי בערבים בבית היה יושב וקורא בהם באין מפריע; אשתוֹ נמצאה בבית המזיגה שבאגף השני, אוֹ יוֹשבת כנגדוֹ ועוֹסקת בדממה באיזוֹ מלאכת יד וּמעיפה בוֹ מזמן לזמן את עיניה הטרוּטוֹת, – וחוֹתנוֹ, לא רק שלא מיחה בידוֹ, אלא שהיה בא, גוֹחן, מטאטא בזקנוֹ האדוֹם על דפי הספרים וּמקשקש בלשוֹנוֹ: "מצ… מצ.. הפלא וָפלא! מה הספר הזה?… "

במידה שהיה מתמיד על הספרים נעשֹה חסר הסתכלוּת בחיים, והתמדה זוֹ הנחילתוּ, מלבד שוֹמן הגוּף, גם משקפיים, שזכוּכיתם עבה כעבי אצבע קטנה; אך ביחס לחיים לא הוֹעילוּ גם המשקפיים: הם נעוּ ורגשוּ כמוֹ מעבר למחיצה שקוּפה ועבה, בלי שהוּא ימצא צוֹרך להרים עיניו וּלהביט חוּצה.

כשאביו מת אחרי מחלה קצרה, אחזוֹ מעין תימהוֹן לנעשֹה משך ימים אחדים, אך השתקעוּתוֹ בספר “איוֹב” השכיחתוּ שוּב הכוֹל, והוּא היה נתוּן כוּלוֹ לפירוּש הפסוּקים הקשים. וכן התנוֹדד רוּחוֹ קצת גם כשנוֹלד לוֹ בן זכר ובשעת הברית, אבל העסק במצווֹת התלוּיוֹת בזוֹ השכּיחוֹ את העיקר, והכוֹל היה שוּב פשוּט וּמחוּור כל צוֹרכוֹ. ורק כשמת חוֹתנוֹ משבץ, ואשתוֹ אמרה לוֹ, שעליו להיכנס מעתה אל העסק, פקח את עיניו לרוָחה ולא ידע מה להשיב לה.

– כן, הרי אתה עכשיו הגבר היחידי בבית.

–אבל מה עלי לעשֹוֹת? – שאל כמעט בבכי.

–לקנוֹת יי"ש וּלמכרוֹ בריוח! – ענתה אשתוֹ באכזריוּת.

הוּא נשתתק: כן, היא צדקה, בלי שוּם ספק. עליו לעשֹוֹת כך. אבל לאחר שעסק במלאכה זוֹ בלי הצלחה במשך חצי שנה, נמלך באשתוֹ, שנתגלה בה בינתיים כשרוֹן מעשֹה וטוּב טעם בעיסוּקה עם הבריוֹת במידה מרוּבה, והוֹחלט⁵ ביניהם, שהיא ואמה האלמנה תהיינה עוֹסקוֹת במסחר היין, והוּא יקבל עליו משֹרת מלמד באחד הכפרים ל“זמנים”. את הכסף ישלח והיה להרחיב את העסק, ולחגים יבוא הביתה, כנהוּג בישֹראל. הדבר הזה שֹימח אוֹתוֹ מאוֹד, כי היה כוּלוֹ לפי רוּחוֹ, בפרט אחרי נסיוֹנוֹתיו הקשים בשנה האחרוֹנה. עכשיו יוּכל להסתלק לגמרי מן הדאגוֹת וּלהתמכר כוּלוֹ ללימוּד, לימוּד בנחת ובמתינוּת, לא לשם שאיפה כל שהיא, כי אם לשם הנאה ושלות הנפש.

וכן הגיע ברוּך וילדר לכפר קוּסטין, לבית המוֹכסן וסוֹחר היערוֹת ר' ישעיה שינטאל.

ב

ר' ישעיה שינטאל אמנם היה מחזיק את הפוּנדק הגדוֹל בכפר ועל זה היה עיקר פרנסתוֹ, אבל מכיון שעסק גם במסחר עצים, היה רוֹאה את עצמוֹ כסוֹחר יערוֹת בלבד, וכך היה נדפס באוֹתיוֹת נאוֹת על כרטיסי הביקוּר הנאים שהיוּ מצוּיים תמיד בתיקוֹ, שזה נאה ומכוּבד יוֹתר. וּמשוּם כך לא היה גר בבית הפוּנדק, שאגפוֹ האחד היה מוּקצה לדירה, כי אם בנה לוֹ על גבעה קטנה בתוֹך הכפר בית שֹדה יפה, בית עצים נחמד צבוּע כתוֹם, עם מרפסת זכוּכית גדוֹלה, מוּקף גדר פּסיסים ירוּקה וערוּגוֹת פרחים וירקוֹת. סמוּך לבית מאחוֹריו כבר השֹתרעוּ רחבי השֹדוֹת, וּמלפניו וּמשני צדדיו היה מרוּחק משאר בתי הכפר ריחוּק אצילי. לפי מעמדוֹ החוֹמרי יכוֹל היה שינטאל לגוּר בעיר הסמוּכה, אלא שהוּא בחר לישב בכפר מפני שראה בזה לעצמו הצטיינוּת יתירה: פה בכפר היה הוּא וּביתוֹ יחידים וּמבני העלייה, בעוֹד שבעיר היה נידוֹן להיבלע בצילם של אחירים גדוֹלים ממנוּ. גם השקט והאויר הטוֹב היוּ כבר לחלק מנשמתוֹ ולא יכוֹל לוַתּר עליהם.

ביתוֹ של יהוּדי נאה זה היה מטוּפל בבנים ובנוֹת, גדוֹלים וּקטנים, אך השלוה לא הוּפרעה על ידיהם. שניים, בן ובת, היוּ עסוּקים בפוּנדק, והבת היתה באה הביתה רק ללוּן, שניים היוּ נוֹסעים חליפוֹת אל היערוֹת לזמנים ארוּכים, והנשארים, שתי בנוֹת ושני בנים – האחד בן זקוּנים , מפוּנק, רך וחוֹלם – היוּ לוֹמדים בבית מפי המלמד שעוֹת אחדוֹת ביוֹם, וּשאר הזמן היוּ עוֹסקים בבית, משֹחקים אוֹ מטיילים בשֹדוֹת, ברגל או ברכיבה. ר' ישעיה שינטאל בעצמוֹ היה אדם חוֹפשי בדעוֹתיו, או נכוֹן מזה, בהליכוֹתיו, אך נשתמרה בוֹ חיבה עמוקה למנהגי ישֹראל וּלספרוּתוֹ העתיקה, ולכן לא היה מחזיק בביתוֹ “מוֹרה”, כנהוּג אצל בעלי האחוּזוֹת הנאוֹרים שבסביבה, כי אם מלמד משֹכיל. גם את הבנוֹת היה מלמד תוֹרה וּלשוֹן הקוֹדש, ושֹפת המדינה וּקצת מדעים היוּ לוֹמדים מפי מוֹרה הכפר הגוֹי, ואחר כך גם מפי הכוֹהן, כמוֹ שיסוּפר להלן.

כשהגיע ברוּך וילדר לבית שינטאל וראה את כל מנהגיו וּסדריו, היה כחוֹלם. מוּשֹג כזה על בית עברי לא היה לוֹ מימיו. אבל הוּא קיבל עד מהרה גם את החידוּש הזה בעוֹנג ובשלוה, כידיעה נוֹספת על ידיעוֹתיו, וחדל להשתוֹמם. הארוּחוֹת הנאוֹת והמנוּמסוֹת ליד השוּלחן הארוֹך והערוּך בכלי כסף וּזכוּכית יפים הינוּהוֹ הנאה רוָה. ריח המרק הצלוּל בצהריים היה פחוֹת חריף מבבית, אבל גם פחוֹת מגרה את ה“חוֹמר”; בבוֹקר היו החמאה והגבינה מבהיקות לבנוֹת-כתמתמוֹת בצלחוֹת הנקיוֹת, על הקהוה היה צף רוֹבד של קרוּם לבן ורך, הביצים בתוֹך הגביעים הקטנים היוּ מאכל אצילים, והחַלה הלבנה השֹביעה במיעוּט. לא עברוּ ימים מוּעטים וגם פניו של ברוּך וילדר קיבלוּ הבעת אוֹתוֹ שֹוֹבע לבן-ורוֹד ונאצל, שהיה אוֹפייני לכל הבית.

מתחילה, בימים הראשוֹנים, כשראוּ התלמידים את פניו העגוּלים של רבם, את מסגרת זקנוֹ הצהוּבה והצפוּפה ואת המשקפיים העבים שעל עיניו השוֹקטוֹת, ושמעוּ את קוֹלוֹ הצרוּד במקצת, הבלתי משתנה, היה מבדח אוֹתם בייחוּד מפני הניגוּד הרב שהיה בינוֹ ובין המלמד הקוֹדם, שהיה גבוֹה, כחוּש לחיים ודיבוּרו מתנגן. הם גם התלוצצוּ פעמים אחדוֹת על חשבוֹנוֹ ביניהם לבין עצמם, אך עד מהרה פעלוּ עליהם כוֹבד ראשוֹ ויוֹשר דיבּוּרוֹ, עד שלא עלתה עוֹד על דעתם למצוֹא בוֹ צד מעוֹרר צחוֹק. וכן קיבלוּ את מרוּתוֹ באהבה, והיו ממלאים את דרישוֹתיו בתלמוּד וּבדרך ארץ וּמזדרזים לשמשוֹ מתוֹך כבוֹד וּמסירוּת של חוֹבה. גם בעלת הבית, הגברת מרים, שהיתה אשה נבוֹנה וטוֹבת לב, ניסתה פעמים אחדוֹת לפנוֹת אליו בשעת הארוּחה במלי בדיחוּת זהירוֹת, אבל כששמעה מפיו פעם וֹפעמיים תשוּבוֹת של כוֹבד ראש, שיש בהן גם קוֹרטוֹב של צער, חדלה מזה, והיתה ממעטת שֹיחה אתוֹ, אף על פי שבלבה לא היתה לה עליו כל טינה; להיפך, היא רחשה לוֹ כבוֹד רך ואמהי הגוֹבל ברחמים.

רק נחוּמקי, בן בזקוּנים הרך והחוֹלם, היה עוֹקב אחריו בהסתכלוּת חדה. מרגע בוֹא המלמד לא חדל זה להעסיק את עיניו. הוּא היה לוֹ כחידה מוּזרה במראהוּ וּברצינוּתוֹ. הוּא לא הבין אוֹתוֹ כלל, וּמשוּם כך לא יכוֹל להשתחרר מהשפעתוֹ והיה נמשך אליו בכוֹח טמיר, אך גם בקצת מוֹרא. כשה“רבי” היה יוֹשב מאחרי השוּלחן, פניו העגוּלים מַורידים מתוֹך מסגרת זקנוֹ הצהוּבה, מצחוֹ הרחב מלבין מתחת לכיפת המשי הקטנה, ועיניו נשקפוֹת קטנוֹת, תמימוֹת ונוּגוֹת, מבעד לזכוּכית העבה, היה מעוֹרר בוֹ רגש של כבוֹד והערצה נסתרה. ואוּלם כמה היתה מתמעטת דמוּתוֹ, כשקם ועבר בחדר מלוֹא קוֹמתוֹ! אז נעשֹה כמעט מגוּחך. ממוֹתניו וּלמעלה היה רחב, מוּצק, כמעט עגוֹל, הצואר קצר והראש יוֹשב איתן על הכתיפיים⁶ הישרוֹת, אפילוּ הלבוּש היה הוֹלם וחשוּב; לעוּמת זאת ממוֹתניו וּלמטה היה עלוּב: הרגליים דקות בערך לגוּף, כפוֹת הרגליים שטוּחוֹת וּמרחיבוֹת את הנעליים, שלעוֹלם אינן משוֹרכוֹת כהוֹגן, המכנסיים רבוּבים וּשחוּקים מאחוֹר; משל לאריה שהפך את פניו בסוּגר. ונחוּמקי פחד והצטער למראה עיניו.

וכך היה סדר יוֹמוֹ של ברוּך וילדר: בהשכמה היה עוֹבר על השיעוּר, שעליו להוֹרוֹת את תלמידיו, שכן היה מקוּבל בידוֹ עוֹד מבית המדרש, שלא לוֹמר דבר שאינוֹ אצלוֹ בגדר ודאי. אחר כך היה עוֹמד בטליתוֹ וּבתפיליו וּמתפלל תפילה ארוּכה וּמפוֹרשת, כמוֹנה מעוֹת, מתבוֹנן לכל מלה ושוֹקל אוֹתה, את צוּרתה ואת פירוּשה. ויש גם שהיה מפסיק בּמלה וניגש לעניין ב“אוֹצר השרשים”. אחרי חליצת התפילין מן היד הקצרה והשֹעירה, היה נקרא על ידי המשרתת לחדר האכילה, לאכוֹל פת שחרית יחד עם תלמידיו בנחת ובנעימוּת. אך כשהגיעה השעה הקבוּעה, היה נוֹטל את שתי ידיו ומברך, והתלמידים אתוֹ, ויחד היוּ נכנסים לחדר הילדים, ששימש גם חדר תוֹרה. והלימוּד גם הוּא היה מתנהל בנחת, מתוך התבוֹננוּת, מסירוּת וסבלנוּת רבה. אם הפסוּק אוֹ ההלכה לא היוּ מתבארים יפה בפירוּש ראשוֹן, היה חוֹזר וּמפרשם וּמטעימם פעם וּפעמיים, עד שהתלמידים היוּ עוֹנים: כן, רבנוּ, הדבר מחוּור כבר כל צוֹרכוֹ. ואף על פי כן היה מבקש מהם לחזוֹר עוד פעם. הוּא היה יוֹשב בראש השוּלחן, מסב כנשען קצת בהרחבה, כיפתוֹ על קוֹדקוֹדו וּמגלה את מצחוֹ עד קצוֹת זויוֹתיו וּמטפחתוֹ על הספר הפתוּח, כמנהג תלמידי חכמים, פניו מאירים, קוֹלוֹ שקוּל וּתנוּעוֹתיו מדוּדוֹת. את הנערים היה מלמד גמרא עם רש“י ותוֹספוֹת, תנ”ך עם “בּיאוּר” ותרגוּם אשכנזי, קצת דיקדוּק על פי “תלמוּד לשוֹן עברי” וּכתיבה עברית מתוֹך האגרוֹן “מבטח עוֹז”, ואת הנערוֹת לימד רק קריאה וּכתיבה עברית. כל עבוֹדתוֹ בהוֹראה היתה נמשכת ארבע שעות לפני הצהריים, וּשאר שעוֹת היוֹם היה פנוּי לעצמוֹ. ושעוֹת אלה היה מבלה בהגהת כתב התלמידים, בקריאה וּבעיוּן.

מצוּיים היוּ תמיד על שוּלחנוֹ שני מגדלוֹת ספרים חיצוֹנים, ממה שהביא אתוֹ מביתוֹ וּממה שמצא בין ספרי שינטאל, וּבהם היה הוֹגה רוֹב זמנוֹ. בין הספרים האלה היוּ: “מוֹרה נבוּכי הזמן” ו“ספר הברית”, המנוּחה והתנוּעה" ו“גלילוֹת הארץ”, “חקר אלה” ו“מעשֹה טוּביה”, “ספר העיבּוּר” ו“התוֹרה והפילוֹסוֹפיה” ליש"ר; וּבגרמנית: “בקוֹרת התבוּנה הצרוּפה” בהוֹצאת ריגה, וחלק בוֹדד מן ההיסטוֹריה של ולטר, “ירוּשלים” של מנדלסוֹן ואילוּ ספרי לימוּד ישנים. כל הספרים האלוּ בתוֹר פרפראוֹת לתלמוּד וספרי היריאים, שהיוּ מצוּיים במספר רב בארוֹן בעל הבית, סיפקוּ לברוּך וילדר מזוֹן רוּחני די והוֹתר, והעסיקוּ אוֹתוֹ במידה כזוֹ, שלא הרגיש בישיבת הכפר.

על פי רוֹב היה יוֹשב במרפסת הזכוּכית, שהיתה משֹוֹרגת גפן בר רעננה, נשען בזרוֹעוֹ על סף החלוֹן הפתוּח וּמשקפיו כבוּשים בספר. בני הבית היו עוֹברים שם בחשאי, שלא להפריעוֹ, והגברת מרים עם הבנוֹת, שהיוּ יוֹשבוֹת, ככלוֹת עבוֹדוֹת הבית, לתקן לבנים אוֹ לסרוֹג פוּזמקאוֹת ולרקוֹם, היוּ עוֹשֹוֹת מלאכתן בשקט ומדברות בלחש עצוּר, שלא להפריע את ה“רבי”. רק לפעמים היה יוצא עם תלמידיו לעת ערב לטייל בשבילי השֹדוֹת העוֹממים כבר לפני שקיעת החמה, ואז היה דוֹמה למען עוֹף כבד וּמשוּנה, שיצא מכלוּבוֹ, והוּא מדדה כלאחר כבילה. בדרך הטיוּל היה משֹיח עם תלמידיו על ענייני לימוּדיוּת שוֹנים, על ההבדל שבין האדם והטבע, על הרוּח והחוֹמר, על העצם והמראה, על גוֹיים ואלהים, וּבשעה זוֹ היה מרגיש את עצמוֹ, לא בלי רגש הנאה, מעין הרנ"ק, שהיה נוֹהג – לפי מה שקרא באחד הספרים – לטייל עם תלמידיו הגדוֹלים, חכמי דוֹרוֹ, בסביבוֹת ז’וֹלקיב עיר מוֹשבוֹ, המליאוֹת קסמי טבע. אבל כל השֹיחוֹת הללוּ בעצם לא היוּ נוֹגעוֹת עד נפשוֹ. הוּא שֹח רק מה שידע בלי חוֹם, בלי השתתפוּת אמיתית, בלי רטט של יצירה, ולכן היוּ גם התלמידים מקשיבים לדבריו רק מתוֹך חוֹבה, והיו שמיחים⁷ להיפרד ממנוּ לריצה ושעשוּעים בשֹדה וּבחצר.

על אשתוֹ וילדוֹ לא היה מדבר, כשם שבכלל לא דיבר על מה ששייך לוֹ, לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה. בכלל היה עוֹשֹה את הרוֹשם של אדם המשוֹלל כל זכרוֹנוֹת וּשאיפוֹת, – שאינוֹ נוֹתן כל חשיבוּת לא לעבר ולא לעתיד. העבר יש לוֹ רק ערך היסטוֹרי, עד כמה שהוּא נכנס בגדר המדע במסגרת ידיעוֹתיו, והעתיד – רק במידה שהוּא נוֹגע בשאֵלוֹת של ייעוּד היסטוֹרי אוֹ פילוֹסוֹפי, בשאלוֹת היהדוּת או הישארוּת הנפש, לפי הספרים הידוּעים לוֹ. הוּא היה מקבל את מכתבי אשתוֹ בדיוּק, קוֹרא בהם בעיוּן וּמשיב עליהם, כשהם פרוּשֹים לפניו, על ראשוֹן ראשוֹן ועל אחרוֹן אחרוֹן דבר לא גרע, אך גם דבר לא הוֹסיף.

לפעמים, בשבת אוֹ בחג, היתה הגברת שינטאל פוֹנה אליו באמרה מעין זאת:

– ר' ברוּך בודאי מרגיש בחסרוֹן משפחתוֹ? מה? אך הוּא היה עוֹנה מיד בכוֹבד ראש:

– אם ירצה השם, לראש השנה אסע הביתה. הם כוֹתבים, ששלוֹם להם.

ואז התחרטה האשה הטוֹבה בלבה על שאלתה.

ג

יוֹם אחד בקיץ, בשנה השנית לשבת ברוּך בכפר, החליטוּ בני שינטאל, יחד עם הבן הגדוֹל ששהה אז בבית, לנסוֹע בכרכרה אל הנהר הסמוּך להתרחץ. מוּבן שהזמינוּ גם את רבם שיסע עמהם. הגברת מרים הכינה להם אוֹכל וּלבנים בסל, לכל אחד לבד, וכן גם בשביל המלמד. אחר כך סייעוּ בידוֹ לעלוֹת על הכרכרה, הרתוּמה לסוּס אחד, שני התלמידים הקטנים ישבו מימינוֹ ומשֹמאלוֹ, ויצאוּ לדרך. וילדר לא נסע זה כמה חוֹדשים, מאז חזר מביתֹו אחרי החג, וגם לא התרחץ בנהר תחת כיפת השמיים אלא פעמים מעטוֹת, קפץ על מוֹשבוֹ, לחוּץ בין שני תלמידיו, ונהנה מן הרוּח המשֹחק בפניו השֹעירים. כעין רוּח ילדוּת נכנסה בוֹ. השמש חיממה והשֹדוֹת הזהירוּ בירק וזהב, ובמרחק, באוֹפק, הכחילה חוֹמת היער. הבן הגדוֹל נהג בסוּס, וכיון שהיה זה סוּס מיוּזן וזריז, לא היה צוֹרך לנוֹפף עליו בשוֹט, אלא לטפוֹח על גבוֹ קלוֹת במוֹשכוֹת העוֹר, והשוֹט אמנם היה תחוּב בטבעת שבדוֹפן, והסוּס שטף בעצמוֹ בדרך הישרה. להקוֹת ציפּוֹרים נישֹאוּ מעל לראשי הנוֹסעים, ואי מזה הגיעה צהלת סוּסים חוֹתכת, והסוּס ענה גַם הוּא אגב ריצה בקוֹל תאוָני-נוֹאש.

אחרי נסיעה שכזאת במשך חצי שעה הכסיפה מרחוֹק רצוּעת הנהר הרוֹעדת באלפי קמטיה. הנערים התרוֹממוּ והביטוּ וצהלוּ משֹמחה, ישבוּ והתרוֹממוּ שוּב, וגם פנוּ שלא כדרכם אל רבם בקוֹל מאוּשר:

– אה, עוֹד מעט ונהיה במים. רבנוּ יוֹדע לשֹחוֹת?

– לא – ענה וילדר, – רק בילדוּתי התרחצתי בנהר. אבי לימדני את דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנוֹ לשֹחוֹת בנהר, אבל את השֹחייה עצמה לא ידע גם הוּא.

– אין דבר – התערב הגדוֹל ודיבר לאחוֹריו – הנהר איננוּ עמוֹק. במקוֹם העמוֹק ביוֹתר מגיעים המים רק קצת למעלה מן הטבוּר.

את וילדר תקף עתה איזה רגש לא נוֹח. הוּא היה בוֹחר לישב עכשיו במרפסת על אחד מספריו, ואפילוּ על העמוֹק ביוֹתר.

על הדשא שעל שֹפת הנהר התפשטוּ שלוֹשה הנערים במהירוּת רבה, קפצוּ לתוֹך המים, ותיכף התחילוּ בקריאוֹת משוּבה וּבשיכשוּך עליז. הם טבלוּ וקפצוּ וזרקוּ מים זה על זה. הקטן שרעד קצת מן הצינה, שאב מלוֹא חוֹפניו מים, סיננם בין אצבעוֹתיו והסתכל בהם לאוֹר השמש. וילדר ישב על הדשא, רגליו נוֹגעוֹת כמעט במים, והתפשט במתינוּת. תחילה הסיר את מעילוֹ, קיפלוֹ והניחוֹ בזהירוּת על ידוֹ, אחר כך חלץ את נעליו ופשט את מכנסיו. אחרי ישיבה של רגעים אחדים פיתח את תחתוֹניו והוֹציא מתוֹכם את רגליו הקצרוֹת השֹעירוֹת זוֹ אחר זוֹ, אחר כך קם על ברכיו ומשך בשתי ידיו את כוּתנתוֹ למעלה להסירה מעל ראשוֹ. כשהיה כבר עירוֹם לגמרי, ישב שנית והתבוֹנן שעה ארוּכה בגוּפוֹ השֹעיר, בחזוֹ הרחב, בבטנוֹ הבוֹלטת וּברגליו

הקצרוֹת, והכוֹל נראה לוֹ עתה זר ומוּזר. הוּא לא זכר, מתי ראה את גוּפוֹ. בבית המרחץ היה תמיד כל כך מטוּשטש מן ההבל, שלא היה רוֹאה כלוּם; אבל פה, במרחב, מה משוּנה היתה כל עתרת הבשֹר הזאת… האמנם לוֹ היא?… אך הנערים הרוֹחצים לא הניחוּ לוֹ להזוֹת הרבה, וצעקוּ מתוֹך המים:

– רבנוּ, ימהר להיכנס, המים כמחוּממים! ירא נא, כמה צלוּלים הם! הוּא רוֹאה? יבוֹא! יבוֹא מהר!

הוּא ניענע להם בראשוֹ המגוּלה והגזוּז כוּלוֹ, חוּץ מן הפיאוֹת; אחר כך הרים את כנף מעילוֹ, הסיר בזהירוּת את משקפיו והכניסם לתוֹך הכּיס, וּבעצמוֹ צנח בעיניים עצוּמוֹת, כמוֹ שהיה עוֹשֹה בילדוּתוֹ, לתוֹך הנהר, עמד וצעד צעד ועוֹד צעד במים. ופתאוֹם קמה בנפשוֹ מבוּכה גדוֹלה. הוּא פקח את עיניו וראה את עצמוֹ עוֹמד בתוֹך יסוֹד רך וחמים ונע, האוֹפף את חצי גוּפוֹ, והוּא אינוֹ רוֹאה כלוּם מסביב. לא, גם את גוּפוֹ אינוֹ רוֹאה ראייה ברוּרה. הכוֹל מתנוֹדד וּמטוּשטש. הוּא הרים את ידוֹ וּמישש את פניו: המשקפיים אינם. חרדתוֹ גדוֹלה. הנערים שיכשכוּ והמוּ במרחק מה במים, אבל הוּא ראם רק כצללים חיורים, עוֹשֹים העויוֹת משוּנוֹת. גם את גדות הנהר לא ראה. הוא לא חש כל קרקע תחת רגליו. כעין ערפל אפוֹר פרוּשׂ על תהוֹם רוֹעד מסביבוֹ והשטח שלפניו, שהוּא נתוּן בוֹ, עוֹלה ויוֹרד, פעם הוּא מתנשֹא לכסוֹתוֹ וּפעם הוּא נפער לרגליו לבלעהוּ. הוּא ניסה בחרדתוֹ להיפּנוֹת, אך גוּפוֹ לא נשמע לוֹ, וגם לפתתוּ אימה חשיכה לצעוֹד צעד. הוּא פרשֹ את ידיו וגישש סביבוֹ כנוֹאש; אך כשנגעוּ אצבעוֹתיו במים, כלתה נשמתוֹ. אז עמד, הזדקף ישר בידיים פרוּשוֹת והקשיב: קוֹלוֹת הנערים המתרחצים נדמוּ לוֹ עתה רחוֹקים מאוֹד, והיה בהם משהוּ זר, מעין לעג לא טוב לוֹ, לנתעה⁸ וּמפרפר בסכנה. הוּא חפץ לקרוֹא לעזרה, אבל גרוֹנוֹ שתק. וּפתאוֹם נלפת כוּלוֹ ואחז בחזקה, בכל כוֹחוֹתיו, בגוּף שנגע בוֹ. היה זה נחוּמקי, הנער הקטן, שבעברוֹ עליו נתקל בוֹ.

– מה לך, רבי? – שאל הלז, נבעת עד מות מן הלפיתה החזקה.

– הוֹציאני נא, הוֹציאני נא! – חזר וילדר בקוֹל מת, בשֹפתיים כחוּלוֹת וּבהרגשה של עיור – הוֹציאני מהר, רע לי…

הנער התעוֹדד וחשב כי רבוֹ מתעלף, וקרא לאחיו. אלה מיהרוּ לבוֹא, הוֹציאוּ את רבם והוֹשיבוּהוּ על הדשא.

– מה לוֹ? מה היה לוֹ? – הקיפוּהוּ בשאלוֹת.

– לא כלוּם. תנוּ לי את בגדי – ענה וילדר וחיורוֹן מות על פניו.

הם הגישוּ לוֹ את הבגדים, והוּא חטפם וּמישמש בהם באצבעוֹת מפרפרוֹת עד שמצא את כיס מעילוֹ, הוֹציא את המשקפיים והרכיבם על אפוֹ – וּמיד שב העוֹלם להיוֹת מה שהיה.

מאז שוּב לא נסע להתרחץ, והיה נזהר, שלא לפסוֹע פסיעה בלי משקפיים; אך המאוֹרע ההוּא חרת בנפשוֹ חריתה עמוּקה. שיווּי המשקל אשר לנפשוֹ כמוֹ נזדעזע.

ד

בשנה השלישית לשבתוֹ בכפר פּטר ר' ישעיה שינטאל, מפני נגיעה קלה בבתוֹ הצעירה, את מוֹרה בבית הספר הכפרי מבוֹא אל ביתוֹ, וּמסר את ילדיו לכוֹהן הקאתוֹלי, שילמדם קצת לשוֹן וּמדעים. הכוֹהן הזה היה טיפוּס יחיד במינוֹ. רוֹב תוֹשבי קוּסטין היוּ איכרים רוּתינים, אוּניאטים, והיה להם כוֹהן וּבית תפילה משלהם, אך מימים קדמוֹנים נשתמרה שם גם עדת פוֹלנים רוֹמית-קאתוֹלית קטנה, שהיתה הוֹלכת וּמידלדלת על ידי נישֹוּאי תערוֹבת עם בני הרוֹב, ולה מנזר קטן וכוֹהן, אוֹ יוֹתר נכוֹן סגן כוֹהן מיוּחד. לכוֹהן הזה לא היתה עבוֹדה מרוּבה, כי צאן מרעיתוֹ היו מעטוֹת, כשני מניינים בסך הכוֹל, וּבהיוֹתוֹ רוָק, כדרך הכוֹהנים הקאתוֹלים, היתה ריקנוּת ביתוֹ הקטן בחצר המנזר, וּבקרבת בית הקברוֹת, גוֹרמת לוֹ שיעמוּם ועצבוּת. כבן חמישים היה, גבוֹה ורזה, וּגלימתוֹ השחוֹרה, הארוּכה והפרוּפה כוּלה, עם כוֹבע הקטיפה המוֹארך, עוֹד הוֹסיפוּ על גוֹבהוֹ וּרזוֹן גוּפו. מפני פניו המגוּלחים והבעתוֹ התמימה והצחה עשֹה רוֹשם של בן שלוֹשים, אך שֹערוֹת ראשֹוֹ הגזוּזוֹת היוּ לבנוֹת ברוּבן, ואוּלם זה עוֹד הוֹסיף על צעירוּת פניו לויית חן ונעימוּת. מטבעוֹ היה איש נוֹח, מתוּן וחוֹפשי בדעוֹת, ולכן היה מתרוֹעע בחיבה יתירה עם ר' ישעיה שינטאל, שהיה מכוּבד על כל אנשי הכפר. שקט הבית ונקיוֹנוֹ, וכן גם יפי נימוּסיהם של בני הבית, משכוּ את לבוֹ, והיה מתענג לבוֹא שמה לשֹיחה על כוֹס תה וּמגדנוֹת עם ר' ישעיה עצמוֹ, אוֹ עם הגברת והילדים. בקיץ היה יוֹשב אצלם על הספסל תחת עץ הערמוֹן רחב הנוֹף, לפני שוּלחן העץ המחוּבר אל הקרקע, ושִֹיחתוֹ הנעימה מפכּה בטוֹן רך ולבבי בתוֹך רשת הצל והאוֹר, הרוֹעדת על כל דמוּתוֹ השחוֹרה והענוּגה.

כשסיפר לוֹ שינטאל את המקרה אשר קרהוּ עם מוֹרה הכפר, הצטער הכוֹהן מאוֹד, והציע את עצמוֹ ללמד את בני איש עמיתוֹ, שהיוּ קרוֹבים ללבוֹ גם בלא כן. שינטאל הסכים בחפץ לב, כי הדבר היה לוֹ לכבוֹד, וגם אמוּנוֹ בכוֹהן ידידוֹ היה גדוֹל כל כך, שלא היה חוֹשש אפילוּ לשלוֹח את ילדיו יוֹם יוֹם לשעה או לשעתיים לחצר המנזר. אבל הכוֹהן שהרגיש בעצמוֹ בזרוּת שבדבר, הציע שיבוֹא יוֹם יוֹם לבית ידידוֹ ללמדם שם. שינטאל הוֹדה בקידה וּבענוַת חן, והכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם לבית היהודי בשעה קבוּעה.

וכך נפגשוּ השניים: המלמד ברוּך וילדר והכוֹהן הקאתוֹלי ויקטוֹר מיינקינסקי.

ברוּך וילדר שום לבוֹ עֹד קוֹדם לכוֹהן בא הבית, שמצא חן בעיניו בנוֹעם הליכוֹתיו, בשקט מדבּרוֹ וּביחסוֹ הטוֹב ליהוּדים; אבל לא מצא לוֹ הזדמנוּת וגם לא העז לדבר אליו, כי פוֹלנית ידע רק מעט מאוֹד, וּמלבד זה נשמר בוֹ מילדוּתוֹ זכר הכוֹמר הפוֹלני מעיירתוֹ, שהיה נחשב בעיני היהוּדים כשֹונא ישֹראל טמא, הזוֹמם תמיד להרע להם. ואמנם הלז היה גוֹי מפוּטם ואדוֹם עוֹרף כקצב וּצחוֹק רע לוֹ. – גם הכוֹהן מיינקינסקי שאל לא פעם את בני בית שינטאל על ה“מוֹרה” שלהם, והם סיפרוּ לוֹ בשבחוֹ, אך לידי היכּרוּת לא הגיע הדבר. בלבוֹ של ברוּך וילדר היה תמיד, בשעה שראה את הכּוֹהן בבית, מעין אי מנוּחה וסקרנוּת ילדוּתית להיכנס בשֹיחה דוקא עם זה הזר והגבוֹה, שיש בוֹ מריח החוּץ והאסוּר, אך המרחק היה גדוֹל ביניהם ולא היתה דרך לעוֹברוֹ.

ואוּלם עתה, כיון שהכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם אל הבית, היתה ההיכרוּת הכרחית. וכך היה: יוֹם אחד הקדים הכוֹהן לבוֹא, וּמצא את הגברת שינטאל עם בנוֹתיה יוֹשבוֹת במרפסת, וּוילדר יוֹשב ליד החלוֹן הפתוּח , כדרכוֹ. השתחוה הכוֹהן על הסף השתחויה עמוּקה, שאל אם אינוֹ מפריע, אחר כך ניגש ונשק את יד הגברת מרים, הוֹשיט ידוֹ לשתי הבנוֹת, ולבסוֹף ניגש גם אל וילדר, וּבתתוֹ לוֹ את ידוֹ הלבנה, הציג את עצמוֹ בבת צחוק ישרה:

– סגן הכוֹהן מיינקינסקי. ביקשתי להכיר את אדוֹני זה כבר ואני שֹמח להזדמנוּת זוֹ לברכוֹ.

ברוּך וילדר התאדם, קם מכיסאוֹ, וּבהחזיקוֹ את ספרוֹ, כשאצבעוֹ תקוּעה בין דפיו, השתחוה גם הוּא וּמילמל:

– טוֹב מאוֹד, טוֹב מאוֹד… גם אני… ישב האדוֹן הכוֹהן! – והראה במבוּכה על כיסאוֹ.

אחרי השיעוּר, בשעת הפרידה, שאל אוֹתוֹ הכוֹהן, אם הוּא חוֹפשי עתה, ואם כן, היש ברצוֹנוֹ ללכת אתוֹ מעט. וילדר לא ידע את נפשוֹ, אך הסכים. כשיצאוּ וסגרוּ אחריהם את פשפש הגן, אמר לוֹ הכוֹהן, שאם קשה עליו הדיבוּר הפוֹלני, נכוֹן הוּא לדבר אתוֹ גרמנית: וילדר הוֹדה לוֹ, ובזה אמנם הוּקל לוֹ קצת, כי בגרמנית לא היה עוֹד חסר ניב כל כך. אמנם שֹפתוֹ היתה ספרוּתית-עתיקה, מליצית קצת, בסגנוֹן תרגוּם התנ“ך מימי ההשֹכלה, אך בקצת קוֹשי וּבקצת עזר משֹפת יידיש, יכוֹל היה לבטא כמעט את כל רעיוֹנוֹתיו. הכוֹהן ניהל את השֹיחה בחכמה והכניס בה גם את וילדר יוֹתר ויוֹתר. וכך דיברוּ על ערך המדע וההשֹכלה, על תכלית האדם והחיים, על הקנאוּת הזעוּמה ועל חירוּת המחשבה, על הדת והמדינה, על חוֹבוֹת הלב וחוֹבוֹת האזרח, וברוּך וילדר היה מוּכרח לבסוֹף להגיד לעצמוֹ, כי ה”גוֹי" הזה מכלכל את דבריו בהיגיוֹן ובידיעה, והוּא מביע כל דבר בקלוּת ובפשטוּת, כאילוּ לא היה בדבריו כלוּם מן החידוּש. וזה מצא חן בעיניו במאוֹד מאוֹד. כל ימיו היה משתוֹקק לבעל שֹיחה כזה. רוֹב מכיריו היהוּדים היוּ אוֹ עזי פנים ערוּמים, שביטלוּ אוֹתוֹ ואת השֹכלתוֹ, אוֹ בוּרים, שפנוּ אליו תמיד בשאֵלוֹת, ושום תשוּבה לא היתה עלוּלה לברר להם מה.

וּכשהגיד לוֹ הכוֹהן בשעת פרידתם, שהם יכוֹלים להיוֹת לעזר זה לזה בבדידוּת הכפר הנידח, בחתרם אל הדעת והכרת האמת הנאצלת, שהוּא יכוֹל להיוֹת לוֹ לעזר במה שהוּא קנה לוֹ בלימוּדיו, בענייני לשוֹן ומדע, וּפּאן וילדר יהיה לוֹ לעזר בהשתלמוּת בלשוֹן העברית – הוּא למד מעט לשוֹן זוֹ בסמינריוֹן וגם מעצמוֹ – וגם בענייני “פילוֹסוֹפיה דתית” – את השם הזה שמע וילדר בפעם הראשוֹנה בחייו ותמה על הצירוּף הזה, שראה בוֹ דבר והיפוּכוֹ – שֹמח וילדר, וּבלב פוֹעם אמר לוֹ, שהוּא נכוֹן לבקר את הכוֹהן גם בביתוֹ.

– הוֹ, דבר זה יהיה לי לכבוֹד גדוֹל! – ענה פּאן מיינקובסקי ולחץ את ידי ברוּך וילדר לחיצה חמה וממוּשכה.

ה

יוֹם יוֹם היה ברוּך וילדר מזדמן עם הכוֹהן. הטיוּלים יחד ברדת היוֹם נעשֹוּ תכוּפים יוֹתר וארוּכים יוֹתר. בקיץ היו מטיילים בשֹדוֹת וּמגיעים לפעמים עד חוּרשת האוֹרנים הקרוֹבה, ויוֹשבים שם שעה ארוּכה בצל עץ ריחני על מצע המחטים היבישים⁹, וּבחוֹרף היוּ יוֹשבים בבית שינטאל, ועוֹד יוֹתר בבית הכוֹהן. היתה לכוֹהן משרתת זקינה¹⁰, פוֹלנית קפדנית, אך זריזה ומסוּרה, והיא הסכינה עד מהירה עם וילדר והיתה מכבדת אוֹתוֹ בשיקוּיים ומעדנים בחיבה, כמוֹ את אדוֹניה. הטיוּלים והשִֹיחוֹת האלה פעלוּ על וילדר פעוּלה ניכרת: הוּא נעשֹה יוֹתר ער ומפוּזר, בכל מהוּתוֹ באה כעין מתיחוּת ואי מנוּחה, וּבית שינטאל לבדוֹ, בלי מציאוּת הכוֹהן, לא הספיק לוֹ עוֹד.

בבית הכוֹהן היה דבר אחד, שהינה את וילדר הנאה מרוּבה, והוּא: הספרים המכוֹרכים יפה, שעמדוּ מסוּדרים בארוֹן הזכוּכית אשר לוֹ. מתוֹך הספרים האלה, ספרי מדע, מוּסר וּפילוֹסוֹפיה בגרמנית ולאטינית, היה הכוֹהן קוֹרא לוילדר, מתרגם וּמטעים לוֹ את המקוֹמוֹת הקשים. תחת זאת היה וילדר קוֹרא לפני הכוֹהן ב“מוֹרה נבוּכי הזמן”, ב“חוֹבת הלבבוֹת”, וּב“עיקרים”, וּמתרגם לוֹ פסוּק כצוּרתוֹ לגרמנית שלוֹ. הכוֹהן היה מיטיב לבאר לוֹ את העניינים הקשים ב“גלילוֹת הארץ” ו“המנוּחה והתנוּעה”, בשירטוּטים וצירוּפים על הנייר, וזה היה מעמיק להאיר לחבירוֹ את שאלוֹת המוּסר והפילוֹסוֹפיה. וכן היוּ מתקרבים והוֹלכים, עד שהכוֹהן התחיל מלמד את וילדר את הלשוֹן הלאטינית, וּוילדר את הכוֹהן – עברית. הלימוּד ההדדי הזה אימץ ביניהם את הקשר, עד כי דבקוּ יחד לבלי היפּרד.

לימוּד שתי הלשוֹנוֹת העתיקוֹת הללוּ כמוֹ תפשֹ אוֹתם בקסמים, וכל בעוֹלם נצטייר מעתה בדמיוֹנם, אצל זה בתרגוּם עברי ואצל זה בתרגוּם לאטיני. הם לא היוּ נלאים לחזוֹר על פרקים ודפים שלמים בשׂפה הזרה במשך שעוֹת. וילדר לקח לוֹ לספר לימוּד את הווּלגאטה, שנתן לוֹ הכוֹהן, והכוֹהן בחר לוֹ את “הברית החדשה” בתרגוּם עברי, שהיתה מצוּיה בין ספריו עוֹד מימי הסמינריוֹן. וּלאט לאט נוֹצרה ביניהם מעין קנאת לוֹמדים, ולא אחת אירע, ששניהם היוּ יוֹשבים יחד וּפוֹסקים את פסוּקם בשתי הלשוֹנוֹת בקוֹל רם, ויהי הדבר כדוּאֶט מוּזר, אך איש לא שמעוֹ, חוּץ מן המשרתת הזקינה.

והיחסים עם הכוֹהן הגבירוּ את פעוּלתם על וילדר, עד כי הרגישוּ בה גם בבית שינטאל. ביוֹתר העסיק השינוּי הזה את נחוּמקי, שלא פסק מלעקוֹב בהסתכלוּתוֹ אחרי רבוֹ. זה נעשֹה רך ונוֹח משהיה, קוֹלוֹ קיבל גון לבבי יוֹתר, אף על פי שהוּטל בוֹ גם מעין פגם, וּצרידוּתוֹ נתגברה במידה מרוּבה. התלמידים נהנוּ בעיקר מן השינוּי הזה, כי רגש חוֹבתם ביחס אליו כמוֹ רפה על ידי כך והיוּ עזוּבים יוֹתר לנפשם. אך הליכוֹתיו התדירוֹת עם הכוֹהן היוּ גם קצת חשוּדוֹת בעיניהם, אף גם היוּ לשֹיחה בבית. פעם, שלא בפניו, אמר ר' ישעיה שינטאל: “מי יוֹדע, מי יחזיר את מי למוּטב – הכוֹהן את המלמד אוֹ המלמד את הכוֹהן?…” אבל הגברת מרים התערבה ואמרה בתלוּנה, שאין צוֹרך ללגלג, שניהם אנשים נחמדים, ואין הם מתרוֹעעים אלא מפני שהם שניהם אנשים בוֹדדים כאן.

במכתביו לאשתוֹ היה ברוּך וילדר מזכיר לעתים קרוֹבוֹת את התחברוּתוֹ עם הכוֹהן, והיה מרבה לספר לה בשבחוֹ; ואף על פי שהיא כתבה לוֹ מתחילה פעמים אחדוֹת בליגלוּג וברוֹגז, שאינה יוֹדעת, למה הוּא מבלבל לה את המוֹח בשטוּיוֹת שלוֹ, וּמה לוֹ ולאיזה “גלח”, ומוּטב שישתדל לקבל הוֹספה על ה“שכירוּת”, ואחר כך היתה עוֹברת לגמרי בשתיקה על עניין זה, – לא פסק הוּא בכל זאת להוֹדיע לה בכל מכתב חדש על דבר הטיוּלים והלימוּדים שלהם, ושעוֹד מעט ויוּכל לקרוֹא כל ספר לאטיני בלי עזרת ספר מלים.

פעם ביוֹם קיץ היה סער וגשם סוֹחף. וילדר ישב לבדוֹ אחרי סעוּדת הצהריים בחדר הילדים, ברכת המזוֹן הטוֹב בכל רמ"ח אבריו, והוּא חוֹזר בהנאה על פרקי תהילים בתרגוּם לאטיני. הווּלגאטה לא היתה תחת ידוֹ, כי הכוֹהן לקחה אתמוֹל לביתוֹ לצוֹרך עיוּן. הוּא ניסה לחזוֹר מתוֹך הזיכרוֹן, והנה הפלא וּפלא! הכוֹל הוֹלך ומיתרגם בעל פה בלי כל מכשוֹל. אך כשהגיע לפסוּק “מוֹציא אסירים בּכּוֹשרוֹת אַך סוררים שכנוּ צחיחה”, עמד במלה “בּכּוֹשרוֹת” ולא מצא את תרגוּמה, אף כי ראה אוֹתה בספר כמה פעמים. הוּא אימץ את זכרוֹנוֹ, אבל לשוא, המלה התחמקה לחדרי הזיכרוֹן ואין להעלוֹתה. צוּרתה ריחפה לעיניו, אך בשוּם אוֹפן אי אפשר היה לתוֹפסה. הנה היא מתגלית והנה היא נעלמת. הוּא ניסה לאמר את כל הפרק מתחילתוֹ מהר בנשימה אחת, פעם וּפעמיים, כדי להערים כך לזיכרוֹן, אבל גם זה לא הוֹעיל. אז נפלה עליו מרה שחוֹרה, וכמעט נבהל. הוּא התחיל מהלך בחדר אילך ואילך, ניגש בכל פעם אל המקוֹר הפתוּח וּמעיין במלה העברית, כאילוּ אמר לדלוֹת מתוֹכה את צוּרת המלה הלאטינית, אך גם ניסוּי זה גרם לוֹ רק מפח נפש.

וּבחוּץ לא פסק הגשם. הרעמים רעמוּ והברקים ברקוּ. החדר האפיל וקדר, החלוֹנוֹת זרמוּ, וענפי העצים שרקוּ¹¹ מאחריהם. ופתאוֹם נכלא הגשם, השמש זרחה והאירה את החדר. וילדר חש אי מנוּחה רבה בלבוֹ ויצא לראוֹת בדרך העוֹלה אל המנזר, אם אין הכוֹהן בא. הוּא היה גם מוּכן לרוּץ שמה, אל הווּלגאטה. אך בצאתוֹ נשֹא בלי משֹים עיניו השמימה, ונתגלה לוֹ מראה, אשר כמוֹהוּ לא ראה מימיו: מעל לאדמה, הירוּקה והרוֹססת מתוֹך רעננוּת מזהירה, עמדוּ, לא הרחק זוֹ מזוֹ, שתי קשתוֹת צבעים נפלאוֹת, אחת גדוֹלה מחברתה, מתנשֹאוֹת מקצה האוֹפק עד חצי השמים, נחוֹת על מצע עננים אפילים-מכסיפים, טעוּני רוייה ורוֹך, למוּל השמש הקוֹרנת, וּממלאוֹת את האויר איזה קסם רך וחי. כן, הוּא לא ראה מימיו מראה כזה, בכל אוֹפן לא עשֹה עליו מימיו רוֹשם מראה כזה אוֹ גם מעין זה. הוּא ראה עתה בפעם הראשוֹנה בחייו את ההוֹד שבטבע בעיניו ממש, בעיניו קצרוֹת הראוּת והנתוּנוֹת תחת הזכוּכית העבה והכבידה – והתפלץ. כל מהוּתוֹ הבוֹטחת כאילוּ התמוֹטטה. הוּא הרגיש בחוּש, כי דבר מה נשמט מתחת לנשמתוֹ, והיא מתחילה לנוּע ולהיקלע בחלל ריק עד לידי טישטוּש. היה איזה כאב מוּזר מוֹצץ בלב והדמיוֹן הניצת באוֹר אפל-חכלילי עטף הכוֹל. מה זה? מה זה? שיוַע בוֹ קוֹל ממעמקים וכל נשמתוֹ רעדה ונעה, כמו לפני לדת רעיוֹן, כמוֹ לפני יציאה מספירה נמוּכה אל ספירה גבוֹהה ממנה. והנה פתאוֹם, כמו מן הצד, בקעה ויצאה מבריקה באוֹר קשקשי כסף, כמין נחש קסם קטן, המלה הלאטינית fortitudine, וכל הקסם נגוֹז באחת: הכוֹל נח לארץ, הכוֹל שב להיוֹת קרקעי, הלב הלם הלם קצוּבוֹת, והנשמה ישבה איתן. הוּא זכר את התרגוּם הלאטיני למלה “בּכּוֹשרוֹת”! הוא נשֹא שנית עיניו השמימה, הקשתוֹת היוּ חיורוֹת והוּא ראה איך הן הוֹלכוֹת הלוֹך וחָווֹר; האויר היה רגיל, ועל הארץ רצוּ לרגליו שלוּליוֹת דלוּחוֹת, והרפש השחיר על פני כל הדרך. הוּא חזר לחדרוֹ, כמי שניצל מגזר דין קשה, לקח את התנ“ך והתחיל קוֹרא בקוֹל את התרגוּם לפרק ס”ח בתהילים, והיה הוֹלך וקוֹרא בלי מכשוֹל:in fortitudine qui educit vincots וּבמלה fortitudine הרים קוֹלוֹ בניצחוֹן.

ו

כל חוֹדש תשרי היה ברוּך וילדר אצל חוֹתנתוֹ, אשתוֹ וּשני ילדיו; כי בינתיים נוֹלדה לוֹ עוֹד בת, והיא היתה עתה כבת שנה ורבע. עסקי בית המזיגה הצליחוּ במידה מרוּבה, כי אשתוֹ וחוֹתנתוֹ עבדוּ בכישרוֹן רב, והיה אִתּן גם מלצר אדמוֹני, הדיוֹט למחצה, אך מסוּר ובעל איברים, וכל השיכוֹרים היוּ מפחדים ממנוּ אימת מות. בבוֹאוֹ הביאתוּ אשתוֹ בסוֹד העסק, הכניסה לוֹ את פנקס החוֹבוֹת הגדוֹל, והראתה לוֹ, כפוּפה על השוּלחן ועט עוֹפרת בידה, כמה חייבים לה הערילים. הסכוּם היה גדוֹל באמת, והוּא גירה את עיניו של וילדר ואפילוּ הכאיב לוֹ משהוּ. מלבד זה חשֹכה עוֹד איזה סכוּם במזוּמנים, השמוּר על קרקע ארגז הלבנים. היא סיפרה לוֹ הכוֹל בחיוּך רציני וּברגש מסירוּת המיוּחד לאשה, שלא ראתה את בעלה זמן רב. הוא ניענע בראשוֹ כמרוּצה, אך באמת לא עיניינוֹ כל זה. "טוֹב, טוֹב״ מילמל, – אך לבוֹ היה רחוֹק ממנה וּמעסקיה, וכוּלוֹ נתוּן לספריו ולכוֹהן, שנשאר בכפרוֹ האהוּב; וּכשאמרה לוֹ לבסוֹף, שאם העסק יתנהל כך בלי מכשוֹל עוֹד שנים אחדוֹת, כלוֹמר, שהן תעסוֹקנה בבית והוּא יוֹסיף להשתכר בכפר ולשלוֹחַ להן, אז יוּכלוּ לבנוֹת בית חדש גדוֹל במקוֹם הקטן והרעוּע, – נהנה וילדר בייחוּד מן הבשֹוֹרה, שהוּא יוּכל לשבת עוֹד שנים אחדוֹת בכפר; ולבוֹ נמלא ביחס לאשתוֹ רגש תוֹדה חם עד לידי רוֹך, ואפילוּ ליטפה פעם אחת במבטוֹ.

הילד כבר גדל, והיה מתרוֹצץ ברחוֹבוֹת לבוּש “ארבע כנפוֹת” גדוֹל עם ציציוֹת מלוּכלכוֹת; והילדה, תינוֹקת צחקנית שמינה עם גוּמוֹת חן בלחיים האדוּמוֹת, כשהחזיק אוֹתה על זרוֹעוֹתיו, היתה חוֹתרת תמיד בידיה הקטנוֹת לאחוֹז במשקפיו וּלמשכם, וּבכל פעם שעלה בידה לתפוֹשֹ בזכוּכית אוֹ במוֹטת האוֹזן, היה וילדר מזדעזע. הברזל העמיק לחתוֹך חריצים בשוֹרש אפוֹ ובצדעיו, חריצים ירקרקים מאוּדמים, שהיוּ לפעמים נדלקים וּמלפלפים, אך להסיר את משקפיו לא נוֹעז. הפחד שנתקע בלבוֹ בעת הרחיצה בכפר לא סר ממנוּ.

והנה יוֹם אחד, אחרי סעוּדת הצהריים, יצאה אשתוֹ אל בית המזיגה שבאגף השני והפקידה אוֹתוֹ להשגיח על הילדה, המשֹחקת על הרצפה. זוֹ זחלה לה על רצפת הקרשים המלוּכלכה, זנב כוּתנתה מוּרם ותקוּע לה בסדק שבגבה ואחוֹריה השמינים מַורידים -מכחילים מקוֹר, והוּא עמד נשען אל החלוֹן והרצה לעצמוֹ במוֹחוֹ פרק של איזה ספר עיוּני. בינתיים הגיעה הילדה בזחילתה עד כיסא, אחזה בוֹ בידיה האמיצוֹת, ואחרי נסיוֹנוֹת אחדים קמה ועל פניה הרחבים שפוּכה בת צחוֹק של אוֹשר. היא גם הפכה פניה והביטה פעם וּפעמיים אל אביה לראוֹת מה רוֹשם הדבר עליו. אך היא לא אמרה די בזה, כי אם התחילה לטפס על מסגרוֹת הכיסא שעם כרעיו, טיפסה, טיפסה, וּפתאוֹם – רפוּ ידיה ונפלה אחוֹרנית וקוֹדקוֹדה נחבט בחזקה ברצפּה. תיכף הרימה קוֹל צריחה; אך וילדר, תחת לגשת וּלהרימה, עמד על עמדוֹ והסתכל בתנוּעוֹתיה בעיניים תפוּשֹוֹת מחשבה: הוא חשב במקרה על “חוּקי הנפילה” וּבאוֹפן ברוּר חזר בוֹ המשפט: “הדרך שיפוֹל בוֹ הגוּף בזמנים שוֹנים יתערך כערכי מרוּבעי הזמנים”, ועתה, כשהילדה פירפרה בידיה וּברגליה, וּפניה נעשֹוּ אדוּמים וכחוּלים מגעייה, עמד הוּא והביט על כל זה בהתעניינוּת, אך בלי השתתפוּת הלב – כעל ניסיוֹן בפיסיקה. אך אשתוֹ, ששמעה באגף השני את צעקוֹת הילדה, באה מבוֹהלת, וּבראוֹתה את בעלה עוֹמד בלי תנוּעה, צעקה אליו שלא בקוֹלה:

– מה אתה עוֹמד, גוֹלם? – וחטפה את הילדה ולחצה אוֹתה אל לבה ברחמים מהוּלים בכעס.

וילדר פסע פסיעה וּבפני מעוּנה פנה אל אשתוֹ:

– לא, שיינדיל, גוֹלם אינני, האמיני לי… כל הזמן לא גרעתי עין מן הילדה… אני רק חשבתי על חוּקי הנפילה וּמסיבת התגברוּת מהירוּת התנוּעה…

כששמעה האשה את הדברים האלה יוֹצאים מפי בעלה, פרצה בצעקה מרה: “אנשים, הוּא השתגע!”, וּברחה מן החדר. וּכששב וילדר לקוּסטין, וּשניהם, הוּא והכוֹהן, ישבוּ ביוֹם גשם דק וקר בבית הכוֹהן על שתי כוֹסוֹת תה בחלב מהבּילוֹת, התעוֹרר פתאוֹם וילדר מתוֹך השתיקה, שנשתררה אחרי השֹיחה המדעית, ואמר לכוֹהן, שלא בקוֹלוֹ הרגיל:

– יש לי לספר לידידי הכוֹהן דבר מה.

הכוֹהן הגביה את גבוֹתיו וּפניו קיבלוּ הבעת תימהוֹן, ואז סיפר וילדר לכוֹהן בגרוֹן יבש מרוֹב התרגשוּת את המאוֹרע שאירעהוּ בביתוֹ עם הילדה; וּכשסיים הוֹסיף:

– ועתה הגידה, ידידי, מי משנינוּ צדק, אני אוֹ אשתי?

– הוֹי, ידידי בּנדיקטוּס (הוּא תירגם את שם ידידוֹ לאטינית, כי לשִמחת לבוֹ לא מצא ששמוֹ מתאים עם שם שפינוֹזה, וּמאז היה קוֹרא לוֹ כך), שאלה קשה שאלתני. מן הצד הפוֹרמאלי, אם לא נביא בחשבוֹן את החוֹבה, ייתכן לוֹמר, כי הצדק אתך. אתה לא עשֹית כל רע בעמדך וּבחשבך את מחשבוֹתיך (והרי אין מצוים על המחשבוֹת!) בקשר עם המאוֹרע, שאירע לעיניך. אתה רק שכחת, אוֹ יוֹתר נכוֹן לא שמתּ לב, כשהעצם הנוֹפל הוּא ברייה אנוֹשית חיה, ושיש לך איזה יחס של קירבה אל העצם הזה. במלים פשוּטוֹת: המכאוֹבים, האימה והפירכוּסים של בתך לא עצרוּ כוֹח לקרוֹע את ארג מחשבתך המדעית; אבל מן הצד האֶתי, מצד החוֹבה, שהגדרתה היא: רגש הצוֹרך המוֹחלט¹² לפעוֹל בכל עת ובכל מקוֹם ככל אשר ידרוֹש המוּסר האוֹבייקטיבי, בלי התחשב עם הנטיוֹת המקריוֹת של הרצוֹן העצמי, זאת אוֹמרת, שחוֹבת האדם השלילית היא להתנגד לרע בכל עת וּבכל מקוֹם, והחיוּבית – לבוֹא לעזרת רעהוּ, אפילוּ רעהוּ סתם, להקל את מכאוֹביו וּלהגביר את רחמי עצמוֹ הטבעיים על ידי הכרת המוּסרי שברחמים, – מצד זה בודאי ובודאי שחטאת, ואשתך צדקה בהתמרמרוּתה, ושמתוֹך צערה לא יכלה למשוֹל בלשוֹנה וזרקה בך מרה. הוֹי, ידידי פּאן וילדר! – המשיך הכוֹהן, נשען באצבעוֹתיו על שוּלי השוּלחן וּזקוּף קוֹמה כמוֹ בשעת הטפה מעל הבימה – נפשנוּ הוֹלכת שבי אחרי מחשבוֹתינוּ המוּפשטוֹת, שיש בהן בלי שוּם ספק מן היוֹפי והאצילוּת, ואם תרצה – אפילוּ מן האלוֹהיוּת, אנחנוּ משתעשעים בשאלוֹת מדע ודת וּבפתרוֹנן, בעוֹד שלעינינוּ מפרפרוֹת נפשוֹת רעינוּ, קרוֹבים ורחוֹקים, אדם וּבהמה, צמח ורמש, בשֹמחה ויגוֹן באוֹשר וייאוּש, צוֹהלוֹת ונענוֹת, חיוֹת וגוֹועוֹת, ואנחנוּ בל נראה, בל נחוּש, בל נדע…

וּבדברוֹ כן רכוּ פניו מאוֹד וּבעיניו התמימוֹת רעדה לחלוֹחית של דמע. דברי הכוֹהן האלה, וּבייחוּד הבעת פניו, עשֹוּ על וילדר רוֹשם לא יימחה, וּמאז היה חוֹשב תכוּפוֹת על אשתוֹ מתוֹך רגש נוֹחם ורוֹך הוֹלך וגוֹבר. החירוּף “גוֹלם” לא לבד שלא השפילה בעיניו, להיפך, עוֹד הוֹסיף לה מעין הוֹד שבכוֹח וּבצדק.

וּבפעם אחרת, בשעת שֹיחה על הבדל הדתוֹת, אמר הכוֹהן:

– האידיאלים הכלוּלים בדתוֹת, האידיאוֹת הנוֹשֹאוֹת את הדתוֹת וּמשמשוֹת אוֹתן, שוים בעיקר בכוּלן. רק הצוּרוֹת המעשֹיוֹת של האידיאלים שוֹנוֹת לפי הרוּחני של כל עם, לפי “אלהי האוּמה”, כפי שקוֹרא לזה קרוֹכמל שלכם; ואוּלם באחרית הימים, ברוּר לי הדבר כצהריים, ייפּרדוּ האידיאלים לגמרי מן הצוּרוֹת הדתיוֹת, כתוֹך המשליך את קליפתוֹ בהתבשלוֹ, ואז לא יהיה עוֹד כל הבדל בין הדתוֹת, לא, כי גם הדתוֹת עצמן לא תהיינה, לא יהיה צוֹרך בהן, ואז תבוֹא המזיגה הנפלאה, הניצחוֹן האחרוֹן של האידיאלים המוּסריים הצרוּפים, אשר לא ייעכרוּ עוֹד לנצח.

– והמדעים? – שאל וילדר וכירסם בשיניו את ציפוֹרני אצבעוֹתיו. דבר מה נתבקע ונתמוֹטט בוֹ.

– המדעים? – התעוֹרר פּאן מיינקינסקי, ועיניו הוּצתוּ. – המדעים גם הם אינם אלא צוּרוֹת משמשוֹת לאידיאלים ההם. כי מה היא תכליתם האחרוֹנה, תכלית התכליוֹת, של המדעים, אם לא להכיר מצד אחד, כי כל העוֹשר, היוֹפי, הסוֹד, כל נוֹשֹאי חמדתנוּ וגאותנוּ, אינם אלא עפר ואפר, רק מוּצק, נוֹזל וגז; ומן הצד השני, כי הכוֹל, הכוֹל הוּא חשוּב וגדוֹל ונפלא, במידה שאין לאדם תפיסה בוֹ? והתוֹצאה ההגיוֹנית, ההכרחית, היא, שהאדם הריהוּ עבד וּמלך כאחד: עבד לרעיוֹן הבריאה הגדוֹל, שאין בידוֹ להשפּיע עליו ולא כלוּם, וּמלך על נפשוֹ, בעל בחירה חוֹפשית לעשֹוֹת את הטוֹב אוֹ, חלילה, את הרע. המדע, כוֹשר הידיעה, מוֹביל את האדם דרך העבדוּת החוֹמרית אל החירוּת הנפשית, המוּסרית. ולא לחינם אנוּ רוֹאים, שכל גאוֹני המדע האמיתיים הגיעוּ בסוֹף חקירתם לידי המוּסר, המצוּי האלוֹהי. הם הגיעוּ פשוּט אל התּוֹך. וקאנט יוֹכיח.

שֹיחוֹת הכוֹהן האלה, שנאמרוּ בזמן האחרוֹן בסגנוֹן חוֹתך וּבחוֹם שקט, פעלוּ על נפש וילדר, ואף על פי שהרגיש בהן דבר מה מכאיב וּמזעזע, חמד אוֹתן, והן גירוּ אוֹתוֹ גירוּי רחוֹק וטמיר. וּפעם בשעת הטפת רעיוֹנוֹת כזאת חש כמוֹ מלקחיים אוֹחזים במוֹחוֹ וּמוֹשכים בכוֹח להרימוֹ, להרחיבוֹ, ודבר זה הוֹציאוֹ משקטוֹ. ואוּלם הכוֹהן עצמוֹ נעשֹה בזמן האחרוֹן שקוּף יוֹתר, רוּחי יוֹתר.

בכלל בא שינוּי ניכּר בהליכוֹתיו של וילדר וגם בראייתוֹ. בשקט הכפר, בסביבת האנשים היחידים, שבא אתם במגע, וּבהשפעת השֹיחוֹת החוֹתכוֹת של הכוֹהן נוֹצר בוֹ לאט לאט איזה יחס אל עוֹלם המציאוּת. במחיצה של הפוֹרמאלי כאילוּ נקרע קרע. התחיל להרגיש בהבדל שבין בני שינטאל ובנוֹתיו וּבין המשרתת הזרה והעבד הגוֹי הקטן העוֹזר על ידה. בעברוֹ ברחוֹב היה מתבוֹנן לאיכרים ומבדיל בין הלבוּשים יפה ובין הלבוּשים בגדים קרוּעים, בין ההוֹלכים מתוּנים וּבקוֹמה ישרה, שפניהם מביעים ביטחוֹן ושֹוֹבע, וּבין העוֹברים מהר וּמבטם רע ונבעת ורעב. הסתכלוּתוֹ כאילוּ נפקחה זה עתה.

וּכשהגיע שוּב הקיץ היה נהנה לצאת לפעמים לטייל עם תלמידיו לא רק בשֹדוֹת, כי אם גם בכפר. לפנוֹת ערב, בשֹדה, היה מתבוֹנן בזעזוּעי הקמה, במסע העננים וּבעשן הדק השוֹאף ועוֹלה מארוּבוֹת הבתים למרוֹמים. ולא עוֹד, אלא שהתחיל שוֹאל את תלמידיו פעם בפעם לשם צמח זה אוֹ תבוּאה זוֹ. התלמידים הרגישוּ בשינוּי הזה בקצת תימהוֹן, אך הסתגלוּ גם לזה מהר, כנפש הילדים. על ידי כך נפגם קצת יחס הכבוֹד אל רבם, בהרגישם שהם מתרוֹעעים אתוֹ והוּא קרוֹב לחוּגם, לעוֹלמם, וכן הרשו לעצמם גם לצחוֹק בקוֹל על איזוֹ שאלה תמימה מפי וילדר; וּלבסוֹף התחילוּ גם לדבר ביניהם וּבפניו בשֹפת רמזים אירוֹנית על ידיעוֹתיו בטבע וחקלאוּת. אך דבריהם לא הקניטוּ אוֹתוֹ כלל, להיפך, היה בהם מה שהוּא מן המהנה, ויוֹם אחד גם הצטחק. וּבאוֹתוֹ יוֹם, בפעם הראשוֹנה מאז בא לכפר, הציע לפניו התלמיד הגדוֹל – האב לא היה אז בבית – שיוַתר להם מחר על השיעוּר ויתן אוֹתם לנסוֹע אל הכפר הסמוּך, לראוֹת במכוֹנת הקצירה החדשה; רצוֹנוֹ, יכוֹל גם הוּא לנסוֹע אתם.

וילדר כמוֹ התעוֹרר משכחה וענה בכוֹבד ראש של קפידה:

– לא, לא, צריך ללמוֹד. אסוּר לוֹ לאדם להפנות את לבוֹ לבטלה! הרבה בטילים כנגדוֹ! אסוּר!

ואף על פי כן נסע למחרת בבוֹקר עם תלמידיו לראוֹת את מכוֹנת הקצירה.

ז

פעם בעבוֹר וילדר ברחוֹב האיכרים הארוֹך עם הכוֹהן, הגוֹחן קצת לצידוֹ אגב שֹיחה, תפס כי יוֹשבי הכפר, ואפילוּ הילדים, מביטים בשניהם בבת צחוֹק של ליגלוּג. הדבר היה תמוּה בעיניו, והוּא החליט בלבוֹ לשאוֹל פעם את ידידוֹ, מה פשר המבטים האלה. ואוּלם הם היוּ עתה תפוּשֹים בשֹיחה עמוּקה על האוֹשר האמיתי. הנוֹשֹא הזה עיניין בזמן האחרוֹן את הכוֹהן ביוֹתר, וּבכל פעם היה מגלגל עליו את השֹיחה. וילדר באמת לא חשב על דבר זה מעוֹדוֹ. מימיו לא נתן דעתוֹ לחשוֹב, כי יש אנשים מאוּשרים ולא מאוּשרים. הוּא ידע אמנם מתוֹך הספרים, בייחוּד מן התנ“ך והאגדה, כי יש אנשים סוֹבלים ואנשים הוֹללים, וחיבתוֹ היתה נתוּנה תמיד, יחד עם המחברים הקדמוֹנים, לסוֹבלים; אבל על האוֹשר, על רגש פנימי ועצמי זה, שבמידה שהאדם מתמסר לוֹ במחשבה, הוּא נעשֹה שליט על כל מהוּתוֹ, על כל טעם חייו, והוּא תוֹבע את סיפוּקוֹ בכל מחיר – על הרגש הזה לא חשב, ולא ידע כלל את מציאוּתוֹ. הוּא גם לא הרגיש כל צוֹרך באוֹשר. מה שייך אוֹשר? הוּא היה כל ימיו בריא, וידע מה רצה: לאכוֹל לשֹוֹבע וללמוֹד לשֹוֹבע. אביו היה מלמד בלי חכמוֹת, מאמין באלהים וּבצדיק, זוֹעם על התלמידים וּמתפייס, ואמוֹ טרחה, התפללה בימוֹת החוֹל ב”קרבן מנחה" שלה, וּבשבתוֹת קראה גם ב“מנוֹרת המאוֹר”, אהבה את תלמידי החכמים וקיללה קללוֹת נמרצוֹת את הרשעים ואת הגוֹיים; וּכשמת אביו, קרעה אמנם שמיים בּבכיה, אבל מיד הצדיקה על עצמה את הדין, והתחילה עוֹסקת במכירת ביצים וּבשֹר עוֹפוֹת כדי להחיוֹת את ביתה. מה שייך אוֹשר? האם היוּ הם מאוּשרים? האם היוּ אוּמללים? האם חשבוּ על עניין זה?

הכוֹהן דיבר על האוֹשר שבויתוּר. הוּא יצא מתֹך ההנחה, שהאוֹשר הוּא רגש הקלוּת, שאין למעלה ממנה. כל הנאה שבחיים, על פי חוֹק ההשתּווּת, מטילה חוֹבה על האדם, מעין תשלוּם של צער; נהנית – ואם לא שילמת עדיין בעד ההנאה, עליך לשלם בעדה, וכל חוֹב מעיק משֹא הוּא התוֹבע את פריקתוֹ. יוֹצא, שההנאה אינה יכוֹלה להביא אוֹשר. לא כן הויתוּר, שהוּא משחרר אוֹתך מן החוֹבה; אתה משלם לאחירים תשלוּם של חסד, מתוֹך בחירה חוֹפשית, אתה מרבה לשלם לפנים משוּרת הדין, גזירה שמא נעלם ממך איזה חוֹב ישן ונשכח, וּבכן מתהוָה בך קלוּת נוֹחה, יפה ועריבה, הנעשֹית בהתגברה להנאה צרוּפה, נאצלת – לאושר.

וילדר לא תפס היטב את נימוּקי הכוֹהן, מפני שעצם הנוֹשֹא לא נאחז בנפשוֹ. מבטי האיכרים משכוּ שוּב את עיניו וּפיזרוּ את הקשבתוֹ. פּאן מיינקינסקי הרגיש פתאוֹם, כי ידידוֹ שֹם לבוֹ לאלה, הפסיק את שֹיחתוֹ וּפנה אליו בחיוּכוֹ הטוֹב:

– הם אינם יכוֹלים להשִֹיג, איך יכוֹלה להיוֹת ידידוּת בין כוֹהן נוֹצרי וּבין יהוּדי. ואין פלא! זה מאוֹת שנים מספרים להם בדיוֹת על אכילת דם, על שדים ועוֹד על דברים, שבוּשה לאדם משֹכיל להעלוֹתם על השֹפתיים – כאן ראה וילדר שהכוֹהן נתאדם – וּבעיקר הרי הם אנשים תמימים, המאמינים לכל דבר. אבל חוֹששני – הוֹסיף שוּב בחיוּך – שבתמימוּתם זוֹ ילשינוּ עלי אצל הקאנוֹניקוּס שבעיר…

– כלוּם אלה הרוּתינים שֹוֹנאים אוֹתך? – שאל וילדר, כאילוּ נוֹדע לוֹ זה עתה דבר חדש לגמרי.

– לא, שֹנוֹא לא ישֹנאוּני, אבל חפצים הם במפלתי. הרי קאתוֹלי אני וחשוּב בעיניהם ככלב. והכוֹהן שלהם חוֹתר תחתי, מפני שאיני מתנגד לזה, שבני שתי העדוֹת יתחתנוּ אלה עם אלה. גם מן הקאנוֹניקוּס כבר קיבלתי נזיפה על כך, אבל בעניינים אלה איני יכוֹל להתערב בשוּם אוֹפן. חוֹבת הלב קוֹדמת, לדעתי, לחוֹבת הדת. גם לדעתך, האין זאת? כן, הכוֹהן שלהם הוּא איש נכבד ורצוּי לעדתוֹ, גם אשתוֹ וּבניו אנשם יקרים וחרוּצים, אך ריח הכרוּב עדיין לא התנדף מהם, ואת זה איני יכוֹל לסבוֹל. אף על פי שבדרך כלל איני “שֹוֹנא בריוֹת”, כפי שיכוֹלת להכירני, פּאן וילדר. מה?

וילדר חייך ולא ידע.

עברה ילדה קטנה, מעדת הפוֹלנים, לבוּשה מטפחת צבעוֹנין קשוּרה בעניבה גדוֹלה על חזה, וּפניה קצת מלוכלכים במיץ תוּתי יער. היא הידקה את עניבת מטפחתה, החותה קידה נאה, ניגשה, תפשֹה ביד הכוֹהן וּנשקתה. הכוֹהן החליק בידוֹ על ראשה, והיא הלכה לה זקוּפה וּמתוּנה כבוֹגרת.

– הילדוֹת הללוּ!– אמר הכוֹהן עוֹד במצב רוּחוֹ הקל – דוקא כאן בכפר הן ממהרוֹת להתבגר. הטבע גלוּי לפניהן, בכוֹל הן מסתכלוֹת וכך הן מתבגרוֹת קוֹדם זמנן. פעם אחת סיפרה לי ילדה כזאת בשעת הוידוּי, כי היא רוֹאה תמיד בחלוֹמה כלבים רוֹכבים זה על זה. היא יוֹדעת, שזה חלוֹם רע, מכוֹער, ולכן היא מבקשת, כי ייסלח לה, ולא תוֹסיף עוֹד לראוֹת חלוֹמוֹת רעים, מכוֹערים כאלה. הוֹי, תמימוּת קדוֹשה!

וילדר הקשיב לשֹיחוֹת אלה באוֹזן פקוּחה, והן היוּ פה בחוּץ, בין הגנים וּבתי האיכרים הלבנים, הנמוּכים והעטוּפים ירק, עם משֹוּכּוֹת העץ הפרוּצוֹת קצת, במקוֹם תרנגוֹלים מהדסים, כלבים, חתוּלים וחזירים מתהלכים מעדנוֹת, כל כך טבעיוֹת בעיניו, כל כך מוּבנוֹת לוֹ. הוּא בעצמוֹ נזכר רגשוֹת כיוֹצא באלה מימי ילדוּתוֹ. כן, מימי ילדוּתוֹ, כשהיה יוֹשב שעוֹת תמימוֹת על סף ה“חדר” של אביו וּמסתכל לתוֹך חצירוֹ של הגוֹי השכן.

וילדר חייך שוּב ולא ידע.

עבר איכר זקן, תלתלים לבנים לוֹ, טוֹפף במגפיו הצרים והמשוּחים בעטרן, לבוּש כוּתוֹנת רקוּמה וּמקטרת קצרה בזוית פיו. הוּא השתחוה וגילה את ראשוֹ השֹב, ארוך השֹער. עיניו הציצוּ בערמוּמיוּת מתחת לגבּוֹת העבוּתוֹת.

– רוֹאה אתה ישיש זה? – אמר הכוֹהן – לפני שבוּע מתה עליו אשתוֹ הזקינה, שחי אִתה יוֹתר מחמישים שנה. ואתמוֹל הוּא בא אלי לבקש ממני, שאכריז על נישֹוּאיו עם בת ראש הכפר, בתוּלה יפה, בת שבע עשֹרה. אמנם עשיר גדוֹל הוּא וּבניו כוּלם נשֹוּאים. כך הם בני כפרנוּ התמימים!

וילדר נזכר, כי גם בעיירתוֹ עשֹה פעם יהוּדי זקן כדבר הזה ונשֹא בתוּלה, אבל בת רוֹכל עני, ולא בת ראש הקהל, והכוֹל נדוּ לה. והוּא זכר עתה בדיוּק את מראה הזקן, בעמדוֹ תחת החוּפה וּבשֹוּמוֹ בידיים רוֹעדוֹת את טבעת הקידוּשין הלבנה על אצבע הנערה המוּשטה. איזוֹ אשה קיללתהוּ קללה נמרצה.

וּוילדר חייך ולא ידע.

ח

אחיה של הגברת שינטאל, שישב באחוּזה לא הרחק מן הכפר, השֹיא את בתוֹ הבכירה, וכל משפחת שינטאל, חוּץ מן הבן שבפוּנדק, נסעוּ אל החתוּנה. הם הציעוּ לוילדר, שיסע עמהם, אך הוּא סירב: נוֹח לוֹ יוֹתר להישאר יחידי בבית. קשה עליו הרעש. הגברת מרים ציותה את המבשלת להכין לו ארוּחוֹתיו מן המוּכן בבית, כי מחרתיים בצהריים אמרוּ לשוּב הביתה. אחרי כן נסעוּ לעת ערב.

וילדר נשאר לבדוֹ. הוּא קרא מעט בספרים. אחרי כן, אחרי אכלוֹ את הארוּחה ביחידוּת, יצא מעט החוּצה. היה ערב קיץ פוֹשר. הלבנה עמדה כמוֹ מתחת לצעיף דק. הוּא התהלך מעט בגן, בין ערוּגוֹת הפרחים והירקוֹת הכהים. אחרי כן עמד ליד הגדר והסתכל בדרך, שנחה לה אפוֹרה במוֹרד הכפר. המגרש שלפני הבית היה ריק ודוֹמם. רק בקצוֹתיו נחוּ צללים, וּפה ושם הלבינה פיסת נייר אוֹ נוֹצצה מכיתת כלי שבוּר. בתי הכפר בשני צידי הדרך במוֹרד היוּ רוּבם אפילים, ורק בבוֹדדים ניצנץ אוֹר רפה וצוֹנן, שרעד לאוֹר הלבנה. נשמעוּ קוֹלוֹת מבית המרזח הרחוֹק, נשמעוּ ונאלמוּ חליפוֹת עם נשיבת הרוּח. הצפרדעים צילצלוּ בביצה ממוּשכוֹת כפעמוֹנים אטוּמים. “סימן לגשם” – נזכר וילדר דברי מי שהוּא, ולא זכר מפי מי וּמתי שמע את הדברים האלה. אפשר בילדוּתוֹ. הוּא הוֹסיף לעמוֹד ולהסתכל. הדוּמייה והמנוּחה האלה מצאוּ חן בעיניו, הן הצטרפוּ לרגש הבדידוּת, הבלתי מוּכר עדיין, שבלבוֹ, ונסכוּ עליו הלך נפשי חריף, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. הוּא לחץ את פניו הרחבים בין שני פסיסי הגדר והסתכל-הסתכל בלב כבד. והנה אי מזה קפץ חתוּל ואחריו עוֹד אחד. התחילה נהימה דוֹמה לילָלה, אחרי כן זחילה והחלקה על פני קלחי הירקוֹת הטלוּלים בערוּגה, ושוּב נהימה וצריחה משוּנה. רעד עבר בדמוֹ של וילדר. מה הם רוצים? והוּא עמד ולא זע. החתוּל המיליל נטמן באיזה מקוֹם וּמשם היה שוֹלח פעם בפעם את נהימוֹתיו הקוֹרעוֹת לב, והשני עלה על הגדר, פסע שפי על ראשי הפסיסים והיליל אף הוּא בכאב, בצער, בכלוֹת נפש. וילדר עמד והקשיב ברטט.

והנה יצאה מן הבית המבשלת היהוּדיה. הסתכלה רגע כה וכה. צילצלה במפתחוֹת בחשיבוּת, קראה פעמים אחדוֹת: פסט! וּכשראתה, שהחתוּלים אינם שוֹמעים לה, ישבה על המדריגה, פישקה את ברכיה, הניחה בחיקה חוֹפן זרעוֹנים והיתה נוֹטלת מהם וּמפצחת ופוֹלטת את הקליפוֹת. היא היתה גרוּשה חשֹוּכת בנים והיתה קוֹבצת כאן נדוּניה בשביל “זיווּג שני”.

– מה זה? כמדוּמה, שעכשיו לא ה“עוֹנה” שלהם: הרי כבר חצי הקיץ, – פתחה המבשלת כמדברת בפני עצמה.

וילדר לא נפנה מן הגדר ושתק.

– כפרה יהיוּ! שמעתם צריחוֹת? ה“אהבה” תקפתם…

וילדר שתק.

המבשלת הפסיקה את פיצוּח הזרעוֹנים וישבה זמן מה שוֹתקת גם היא. אחרי כן קמה, נכנסה אל המטבח ויצאה תיכף וּגזירי עץ אחדים בידה, והתחילה לזרקם בכוֹח וּבקללוֹת למקוֹם, שמשם הגיעוּ הקוֹלוֹת.

כשהחתוּלים ברחוּ ונשתררה שוּב דממה, והמבשלת ישבה שנית כספינכס בסינרה הבהיר של המדריגה, נתבלבלוּ חוּשיו של וילדר, תקפוֹ איזה רגש מוּזר של אי מנוּחה. הוּא ניגש עד פאת הגן, עמד שם רגעים מספר ונדמה לוֹ שנרגע, אך בשוּבוֹ וּבראוֹתוֹ את המבשלת יוֹשבת לה כן בהרחבה, גברה שנית אי המנוּחה בלבוֹ. נדמה לוֹ פתאוֹם, שקר לוֹ. הוּא רעד קצת, אך להיכנס אל חדרוֹ לא יכוֹל. מה הוא מבקש פה בחוּץ?

המבשלת הכניסה ידה לתוֹך כיס סינרה, הוֹציאה זרעוֹנים אחדים והתחילה מפצחתם בזה אחר זה. את פיצוּח הזרעוֹנים וּפליטת הקליפוֹת מן הפה שמעה עתה אוֹזנוֹ ברוּר. וזה גירה אוֹתוֹ והציקוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא מישש את מצחוֹ מתחת לכיפה: זיעה קרה כּיסתּוּ.

– אוּלי רוֹצה הוּא, רבי מעט זרעוֹנים? – שאלה המבשלת פתאוֹם.

– אוּ, לא, לא! – ענה וילדר נרגש ושֹמח, כמי שמצא לוֹ עוֹגן הצלה. – עלי עֹד ללמוֹד הערב. שלוֹם. לילה טוֹב, שלוֹם!

וּראֵה, עתה, לאחר שפנתה אליו ישר, היה לוֹ כבר קל להיכנס החדרה ולסגוֹר את התריסים.

ט

בבוֹקר השכים וילדר קוּם. היה מעין רגש של חג ביקיצה זוֹ. החמה מילאה את החדר אוֹר לבן, רענן. אין איש בבית. אין לפניו לא תלמידים ולא לימוּדים. חוֹפשי הוּא. מימי ילדוּתוֹ לא היה לוֹ רגש כזה. אחרי שכבוֹ מעט חדל הירהוּרים, התחיל לחשוֹב מה יעשֹה היום. והנה עלה בדעתוֹ ללכת הבוֹקר תיכף אחרי פת שחרית אל ידידוֹ הכוֹהן. מעוֹלם לא ראהוּ בשעה מוּקדמת כזוֹ. הלז אמר לוֹ, שדרכוֹ להשכים וּלהתהלך בגן הכניסה הגדוֹל. זה ימים אחדים לא ראהוּ, ובטוּח היה שהלז יקבלנוּ בשֹמחה. הוּא יבלה שם כל הבוֹקר ואוּלי יישאר עד לארוּחת הצהריים. ההתקרבוּת תהיה שלימה. הרעיוֹן הזה מצא כל כך חן בעיניו, שקפץ מעל המיטה בזריזוּת לא שכיחה אצלוֹ. התלבש מהר, רחץ פניו במים צוֹננים, הניח תפילין והתפלל תפילה חטוּפה, ונכנס ישר אל חדר האכילה. ארוּחתוֹ כבר היתה מוּכנה על השוּלחן, והוּא מיהר לכלוֹת סעוּדתוֹ ויצא אל בית הכוֹהן. בצעדים מאוּששים עבר בכפר, שאמנם היה כבר ער, אך וַרדוּת השינה עוֹד חפפה עליו. העשן הדק היה מיתמר כקטוֹרת מעל גגוֹת הקש. הטל עוֹד נוֹצץ על העצים והירקוֹת. נשי האיכרים טיפלוּ בחצירוֹת, והאיכרים עוֹד רתמוּ את הסוּסים. כשהגיע אל בית הכניסה, מצא את שער הברזל הגבוֹה סגוּר. הציץ מבעד לשבכה ולא ראה את הכוֹהן בגן. הוּא כבר חשב לשוּב, בכל זאת ניסה להקיש באבן קטנה על השער, והמשרתת הזקינה באה מיד.

– אה, הרי זה הפּאן – אמרה.

– כן, אנוֹכי. אפשר כבר לראוֹת את מעלת הכוֹהן?

– תיכף אשאל.

אחרי רגעים אחדים שבה בזריזוּת וּמפתח גדוֹל בידה וּפתחה לפניו את השער. וילדר עבר היוֹם בשביל החוֹל, שהיה רגיל בוֹ, ברגש מחוּדש. כשעבר על הכלב הרוֹבץ, דפק ופתח את דלת החדר. ראה שם את הכוֹהן יוֹשב בכוּרסה, לבוּש הקפטן השחוֹר, פניו תפוּשֹים בכפוֹת ידיו והם רחוּצי דמע. מעוֹלם לא ראהוּ בכך. בתנוּעה טבעית ביקש וילדר לשוּב על עקביו.

– היכנס, ידידי, היכנס, – הזמינוֹ הכוֹהן בקוֹל ספוּג דמעוֹת.

וילדר נכנס ואמר נבוֹך. הוּא לא ידע מה לעשֹוֹת בעצמוֹ: אם להגיד דבר, לשבת אוֹ לעמוֹד. הכוֹהן רמז לוֹ על הכיסא הסמוּך. וילדר ישב. הוּא התבייש בפני עצמוֹ, וכבר התחרט על שהקדים כל כך לבוֹא אל ידידוֹ בלי להוֹדיעוֹ תחילה. הכוֹהן, שהיה רגיל בוֹ יוֹם יוֹם, היה עתה כזר בעיניו וכרחוֹק ממנוּ – נוֹצר בלבוֹ מעין אוֹתוֹ היחס, שהיה לוֹ בילדוּתו אל פקידי השלטוֹן הנוֹכרים.

– באמת חיכיתי, כי תבקרני היוֹם – אמר הכוֹהן – דוקא היוֹם. טוֹב, שאדוניך נסעוּ, תבלה את הבוֹקר בביתי. רצוֹנך, תאכל עמי גם בצהריים. הרי תאכל מפתי, כל כך אדוּק אינך, האין זאת?

וילדר מילמל אילוּ מלים. לבסוֹף שאל, אם יוּכל להשֹיג אצלוֹ את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש במקוֹרוֹ.

– כן, ודאי – ענה הכוֹהן רכוֹת – אבל קוֹדם רוֹצה אני להשמיעך וידוּיי אני, רצוֹנך לשמוֹע? יאדויסיוּ, הגישי לנוּ קאקאוּ!

הם שֹוֹחחוּ קצת בענייני יוֹם יוֹם, וּכשהגישה הזקינה את שני ספלי הקאקאוֹ הריחני ויצאה מן החדר, אסף הכוֹהן את שוּלי קפטנוֹ השחוֹר, לבין ברכיו והתחיל בקוֹלוֹ הצלוּל והערב:

– דע לך, ידידי כנפשי, כי היוֹם, יוֹם ט' בחוֹדש יוּלי, יוֹם זיכרוֹן קדוֹש הוּא לי. ביוֹם הזה, לפני עשרים וּשמוֹנה שנה, הוֹבלתי לקברוֹת את הנפש האהוּבה, הנפש היחידה שהיתה לי בעולם הזה – את הילנה שלי. עוֹד מעט ואַראך את תמוּנתה היקרה אשר שם בחדר (הוּא הצביע על דלת מכוּסה בוילוֹן ארוֹך). בהיוֹתי ילד בן חמש מתוּ עלי אבי ואמי חוֹדש אחד, ולא נשאר לי מהם כלוּם, זוּלת תמוּנתם מיוֹם חוּפתם, אף היא שם בחדר. זכרוֹנוֹתי המעטים מהם ניטשטשוּ אף הם ברבוֹת הימים, מאין איש אשר יחדשם בי. אז אספתני לביתה דוֹדתי, אשה אלמנה לא צעירה, ודאגה לכל מחסוֹרי. ואמנם לא חסרתי בביתה דבר, כי אשה אמידה היתה וחשֹוּכת בנים, וכל אשר ביקשתי – לא הרבה ביקשתי – נתנה לי. רק דבר אחד לא נתנה לי, לא יכלה לתת לי – אהבה. בעצם היתה אשה לא רעה, אף גם לא הציקה לי בחינוּך וּבמוּסר, כטבע דוֹדוֹת זקינוֹת, אלא שהיתה לי זרה, זרה בכל הליכוֹתיה. תאוה אחת משוּנה היתה לה בחייה: משֹחק הלוֹטריה. היו לה שני בתי חוֹמה גדוֹלים בפוֹזן, וגם סכוּם כסף הגוּן מוּשלש בבאנק, ירוּשה מבעלה, ואת פירוֹת כל אלה היתה מוֹציאה, מקצת לצוֹרכי הבית, והרוֹב – על הלוֹטריה. יוֹם יוֹם היוּ באים אצלה כמה זקינים, חבירים למשֹחק, טיפוּסים משוּנים, נסגרים עמה בחדר, ושם היוּ מתלחשים בסוֹדיוּת רבה, מספרים זה לזה חלוֹמוֹת, מצרפים צירוּפים, מוֹציאים צירוּפים, מוֹציאים פסוּקים מן התנ“ך והברית החדשה והוֹפכים אוֹתם למספרים – וכל זה רק כדי שיהיה להם מה,להעמיד” השבוּע. לא אחת היתה מביאה לפני איזה חשבוֹן, לחיבוּר או לחילוּק, ואף על פי שאני ידעתי היטב לְמַה כל זה משמש, היתה מערימה לאמר לי, שזה חשבוֹן החנוני אוֹ הכוֹבסת וכוּ'. אחרי כן התחילה לענוֹתני, שאספר לה מחלוֹמוֹתי. וּכשאמרתי לה פעמיים ושלוֹש, שאיני חוֹלם כלוּם, התחילה להציקני, שאני מוּכרח לחלוֹם. אז הייתי אנוּס לבדוֹת לה מלבי כל מיני חלוֹמוֹת וּבלבד שתניח לי. דוֹדתי המסכנה!

את השעוֹת הנעימוֹת ביוֹתר ביליתי בבית הספר. הלימוּדים משכוּני והייתי פטוּר שם מן הבדידוּת האוֹכלת שבבית. אף כי גם בבית הספר כאילוּ מינה לי הגוֹרל להיוֹת עזוּב לנפשי. איני יוֹדע, אם אני הייתי החייב בדבר אוֹ חבירי, עוּבדה היא, שלא נקשרתי בקשרי ריעוּת עם שוּם ילד מילדי בית הספר. לא היוּ בינינוּ כל סיכסוּכים, הם גם לא רדפוּני, אבל הם לא נמשכוּ אלי. אוּלי רוּח הבית, שבוֹ גרתי, טבע עלי את חוֹתמוֹ לדחוֹת את חבירי מעלי. עכשיו, כשאני מתעמק בנפש ילדוּתי, נדמה לי לא אחת, שאז היתה בי זקנה יתירה, וּלהיפך, עתה מרגיש אני בעצמי נוֹער, ההוֹלך וגבר בי משנה לשנה. הנה כן, ידידי בנדיקטוּס היקר, סדרי הטבע נשתנוּ בי. –

לא סיפרתי לך כל זה אלא לתת לך מוּשֹג, כמה דל הייתי בנעוּרי מעיקרי הטעם שבחיי האדם, מן האהבה והריעוּת. וככל אשר גדלתי ודוֹדתי זקנה, הלך מצבי הלוֹך ורע. היא נעשֹתה לי יוֹתר ויוֹתר רחוֹקה וזרה, עד שלאחרוֹנה התחלתי גם מפחד מפניה. פרצוּפה קוּמט בצוּרה מבעיתה, ידיה הגרוּמוֹת רעדוּ וראשה היה מתנוֹעע תמיד בתנוּעוֹת “לאו”. ה“לאו” הנצחי הזה מילאני זוָעה. חשתי בוֹ מעין סמל לכל עתידי, נדמה לי, שעל כל מה שאבקש בחיי אקבל את התשוּבה “לאו”. וזה נסך עלי רוּח כבידה וקוֹדרת. הפסדיה התמידים וּרדיפתה נצחית אחרי הזכייה האחרוֹנה, הגדוֹלה, הגוֹאלת, הביאוּה גם לידי כילוּת וּשמירת כל פרוּטה לתכלית חייה העיקרית. בגדי לא היוּ שלימים עוֹד, וּבכלל ניכרה בי עזוּבה. את כל עוֹלמי העברתי איפוֹא אל הספרים. הייתי קורא תמיד, בבית, בחוּץ וגם בבית הספר, קוֹרא הכוֹל, בלי ברירה, בלי שיטה. אך גם את שיעוּרי הייתי מכין בדייקנוּת מרוּבה. כל זה הרחיקני עוֹד יוֹתר מחבירי. הם ראוּ בי מעתה שאפן ותוֹלעת ספרים – טיפוּס שֹנוּא מאז על התלמידים. בקיצוּר, הלכתי לי כן בנתיב הבדידוּת, עד אשר הגעתי למחלקוֹת העליוֹנוֹת שבגימנסיה. ואז התחלתי, כדרך רוֹב התמידים, לחשוֹב על המקצוֹע, שאבחר לי לעתידי. בהשפעת הספרים הפוֹזיטיביים, שנזדמנוּ לידי במקרה בזמן ההוּא, החלטתי להיוֹת לרוֹפא. שמא היה בזה גם צוֹרך פנימי סתוּם: להפיג במלאכת צדקה זוֹ, במציאוּת בין אנשים חוֹלים, שהבריאים מקיפים אוֹתם באהבה ורחמים, את בדידוּתי ודלוּתי הנפשית אני. אם כה ואם כה, התחלתי להתכוֹנן עוֹד בהיוֹתי בגימנסיה למקצוע זה. התמכרתי כוּלי למדעי הטבע, בייחוּד לתוֹרת הצוֹמח והכימיה, קראתי ספרים שהיוּ בלי ספק נעלים אפילוּ מהבנת מקצת ממוֹרי בזמן ההוּא, ואז כאילוּ שכחתי את יתמוּתי והרגשתי, אוּלי לא אוֹשר, אך התרוֹממוּת רוּח גדוֹלה. לא היה לי עוֹד צוֹרך באנשים, הספרים היוּ לי עוֹלם רחב ועשיר. ובעת ההיא – הייתי אז בראשית המחלקה השמינית – הכרתי את הילנה.

פּאן מיינקינסקי הפסיק. קם במתינוּת, אחז ביד ידידוֹ והוֹבילוֹ אל החדר הסמוּך, סילק את הוילוֹן, פתח את הדלת והכניסוֹ. החדר היה ריק מרהיטים, רק צלב שחוֹר וּתמוּנה אחת מוּגדלת על הקיר שמנגד, תמוּנת זוּג צעיר בלבוּש כלוּלוֹת, ועל שוּלחן קטן, כעין מזבח, עמדה בתוֹך מסגרת שן, נשענת קצת, מאחריה צרוֹר פרחים רענן ושני נרוֹת דוֹלקים – תמוּנת נערה לבוּשה בטעם הדוֹר הישן, חלקת התסרוֹקת והדוּקת הגזרה, בעלת פנים דקים ועינים גדוֹלוֹת, והתמוּנה כוּלה מצהיבה מיוֹשן.

– זוֹהי, – אמר הכוֹהן – ראֵה, ידידי הטוֹב, היוֹם הבאתיך אל מקדשי פנימה.

רגעים מספר עמדוּ שניהם דוּמם לפני המראה. הכוֹהן עמד ישר וּפניו זוֹרחים בתוֹם נעוּרים, וברוּך וילדר כפוּף קצת, עיניו מעוּלפוֹת אד תחת זכוּכית העבה, וּשֹפתיו נפוּחוֹת כשׂפתי ילד זוֹעף. וּכששבוּ משם וישבוּ המשיל הכוֹהן:

– בת עוֹרך דין היתה, בת יחידה, ענוּגת גו וזכּת עיניים. הכרתיה בחוֹרף בשעת החלקה על פני הקרח. היא מעדה וכמעט נפלה ואני תפשֹתיה. זה היה הכוֹל. מאז היינוּ נפגשים יוֹם יוֹם, עד אשר נקשרנו לבלי היפרד. אני לא ראיתי בה את האשה, כי אם יצוּר מעוֹלם אחר. בחוֹרף, בפרוַת “בּוֹאה” הלבנה אשר על צוארה, בקוֹמתה הדקה, בשֹערוֹתיה הזהוּבוֹת וּבעיניה הכחוּלוֹת, היתה בעיני סמל הטוֹהר הנאצל; וּבקיץ, בגמישוּת גוה, בנעליה הקטנוֹת וברגליה החטוּבוֹת, היתה בעיני סמל הרוֹך והעניגוּת, העלוּלים להתחלל במגע. היא ידעה את האֵמוּן והמסירוּת בלי כל תנאים וּגבוּל. ראה ראתה בי את האדם הבוֹדד, החרוּץ וּכבד הראש, וּביקשה להישען עלי, וּמכיון שנשענה עלי פעם, לא יכלה עוֹד לתאר לה הוויה, שאין אני משמש לה יסוֹד. היא גמרה אז את הליציאוֹן לנערוֹת, וכל עסקה היה לקרוֹא ספרים וּלנגן בבית עלי פסנתר. הוֹריה לא ידעוּ מאוּמה מיחסנוּ, ואני הייתי בא לביתם רק לעתים רחוֹקוֹת, כי רגש ביישנוּתנוּ לא נתננוּ לעוֹרר עלינוּ שֹימת לבם המיוּחדה, אף כי הם היו אנשים ישרים וחביבים עד מאוֹד. אין צוֹרך להוֹסיף, כי דוֹדתי גם היא לא ידעה כלוּם. זוֹ גם לא התעניינה בכל אשר לי. כל יחסנוּ הצטמצם בפגישוֹת בחוּץ, בשֹיחוֹת קלוֹת על דברים של מה בכך, אלא שבשבילי היה כל התוֹכן בקוֹלה בלבד. זוֹך קוֹלה ונגינתוֹ עוֹד חיים באוֹזני כבימים ההם. לא הייתי נלאה להאזין לה ימים ולילוֹת, וּבלכתי ממנה, בהיפרדי מידה העדינה, וּבנשקי קצוֹת אצבעוֹתיה הקרירוֹת, הייתי כוּלי נגינת עדן. וּבכל זאת לא מנעני שיכרוֹן זה מלהגוֹת בלימוּדי. להיפך, ביתר עוֹז והתמדה התמסרתי לספרי. כאילוּ קיבלוּ לימוּדי רק מעתה את טעמם האמיתי. היה לשם מה ללמוֹד, ללמוֹד ולעבוֹד עד כדי מסירוּת נפש.

אם חשבה היא על עתידֵנוּ, לא ידעתי. מעוֹלם לא רמזה לי דבר על זה. ואני לא העזתי להביאה לידי כל דיבוּר אוֹ הבעה, שלא באוּ לה מתוֹך חירוּת גמוּרה. קסם היה לי במה שראיתיה, שחפצתי לראוֹתה, בת חוֹרין לחלוּטין. מעין מלכה ושלטת על גוֹרל חיי. אל תצחק, כינוּיים אלה, הנראים כל כך נדוֹשים וּמשוּמשים, יש להם יסוֹד עמוֹק בנפש. פעם בשבתנוּ בתיאטרוֹן (הוֹריה הרשוּ לה הפעם ללכת אתי), באוּלם היתה אפלוּלית, ורק על הבימה קסמוּ באוֹר חיי הפלאוֹת, נשענה בראשה הנהדר על כתיפי, עד כי שֹערוֹתיה נגעוּ בלחיי, אז לא יכוֹלתי עוד למשוֹל ברוּחי ונגעתי בשֹפתי על לחיה. זאת היתה הפעם הראשוֹנה והיחידה שנשקתי לה בעוֹדנה בריאה.

כאן הפסיק רגע וחוּט של צער ריטט על פניו.

– כן, בעוֹדנה בריאה. ואוּלם היא נשֹאה בלבה את זרע המות, ואיש לא ידע. גם היא לא ידעה. ירחים רבים טמוּן היה בחוּבה, עד כי פרץ ויפרח בכל הוֹד מוֹראוֹ. ענוּגה היתה, רכה, רפה, אך איש לא פיקפק בבריאוּתה. הוֹריה, אשר אהבוּה, אשר אהבוּה יוֹתר מנפשם, לא חשדוּ מאוּמה ולא שאלוּ ברוֹפאים. אך בלבה ישב האוֹיב האכזר. הדבר נתגלה במקרה. פעם חלתה מחלה קלה, עוֹברת, הצטננוּת, ונקרא רוֹפא, וזה אחרי אשר בדקה מצא, כי חוֹלה היא במחלה אחרת, הרבה יוֹתר אנוּשה – במחלת הלב, Vitium cordis, וּבבוֹאי פעם לבית הוֹריה לשאוֹל לשלוֹמה, מצאתים עצוּבים ומדוּכאים: הם הוֹדיעוּני, כי בתם חוֹלה, אך מיד הרגיעוּני ואמרוּ, כי בקרוֹב תקוּם מחוֹליה. אחר כך נוֹדע לי, כי כל רוֹפאי המקוֹם היוּ אצלה, וכוּלם אמרוּ נוֹאש לחייה. פגם נתגלה בלבה והוּא הלך וגדל בחפזוֹן שֹטן. אני בעצמי לא האמנתי, כי יש סכנה לחייה, לא רציתי להאמין, על כן גם לא יכוֹלתי להאמין, ושֹוֹקט הייתי, כל כך שוֹקט, שהמשכתי את לימוּדי שקרבוּ אל קצם, ורק בין הערביים הייתי עוֹבר ושב ליד ביתה וּמסתכל ארוּכוֹת בחלוֹן חדרה אשר בקוֹמה השנייה.

וימים אחדים לפני מוֹתה – ביוֹם שהצלחתי בוֹ בבחינת הבגרוּת – קיבלתי ממנה במעטפה גליוֹן ורוֹד, בקצהוּ פרח מצוּיר בעצם ידה, וּכתוּבה עליו הזמנה, שאבוֹא לבקרה. הוֹריה הרשוּה להזמינני. בבגדי החג, שלבשתי לכבוֹד הבחינה, מיהרתי אליה; וּכשבאתי, קיבלתני אמה – אביה היה בלשכתוֹ – בחביבוּת רבה. אחרי כן הכניסתני אל חדר משכבה של בתה החוֹלה. הילנה ישבה במיטתה הלבנה, שנראתה לי קטנה כשל תינוֹקת, וקיבלה את פני במחיאוֹת כפיה הקטנוֹת והיקרוֹת. הדבר הזה נגע כל כך ללבי, עד כי בקוֹשי עצרתי בעד הדמעוֹת, שנדחקוּ לעלוֹת על עיני. גחנתי ונשקתי את ידה, שהוֹשיטה לי פתאוֹם בתנוּעת גברת רצינית. אחר כך החליקה על ראשי – הפעם הראשוֹנה נהגה בעצמה חירוּת כזוֹ בפני אמה – והביעה את שֹמחתה על שבאתי לבקרה. יש לה – אמרה – לדבר אתי על עניינים חשוּבים. ושוּב ניצת השד התמים בעיניה. וּכשיצאה אמה, אחזה את שתי ידי בידיה, הסתכלה בעיני ואמרה לי: “יקירי, עלינו להיוֹת הפעם רצינים. מיד שאקוּם מחוֹליי – חשה אני, כי בקרוֹב אבריא – נצטרך, יקירי, לחשוֹב בכוֹבד ראש על עתידנוּ. נוֹ, נצטרך רק להגיד לאבא. והוּא כבר יסדר הכוֹל. הוּא הלא כל כך מעשֹי, אבל מוּכרח אתה להבטיחני, יקירי, שאחרי כן, מבין אתה, אחרי כן, תסע אתי לסקנדינַאויה. צפוֹנה, צפוֹנה, הרחק בנוֹרויגיה. הלא ידעת, שזה היה חלוֹם כל חיי, הה, הפיוֹרדים! יוֹמם ולילה אני רוֹאה אוֹתם, בגון פלדה קר, בברק זר אך מוֹשך, הם נוֹהרים לעיני רוּחי. יוֹדע אתה? – והיא שׁחה אלי, עד שפניה החמים כמעט נגעוּ בפני – אני הכינוֹתי לך תשוּרה יפה, זה חצי שנה אני עוֹסקת בה; תגש שמה, אל השידה, ותפתח את המגירה השלישית, תרים קצת את הלבנים, בתוֹך נייר כחוֹל תמצאנה. תביאנה הנה, אלי, כך”. ותאר לך, הוֹצאתי משם חזיית קטיפה יקרה, רקוּמה רקמת צבעים ענוּגה, כטעמה, כרוּחה. הגשתי את המתנה אל פי ונשקתיה. היא היתה מאוּשרה. אז ישבתי שנית על ידה וּפיטפטנוּ, פיטפטנוּ. לא ראיתי בה כל סימני התאמצוּת, כל סימני חוּלשה. בכל פעם היתה תוֹפשת בשתי ידי, לוֹחצת אוֹתן בכל כוֹחה וחוֹזרת על שאלתה: “ובכן אתה מבטיחני?”… ואני כמוּבן, הבטחתיה, כי מה לא הייתי מבטיחה אז? גם את חיי! אחרי שתיים או שלוֹש שעוֹת נפרדתי ממנה והלכתי לביתי מלא אוֹשר. על מחלתה לא חשבתי עוֹד, כי אם על החלמתה.

וּבלילה האחרוֹן, לפני שכבי לישוֹן, כרעתי ליד מיטתי והתפללתי לאלהים ברגש, שימהר לשלוֹח לה רפוּאה שלימה, אחר כך שכבתי וישנתי במנוּחה וּבלב קל, ובבוֹקר קמתי ולא ידעתי מאוּמה. עכשיו נדמה לי, שמתחת לסף הכרתי היתה אז איזוֹ חרדה, אבל היא היתה כל כך רחוֹקה, שלא חשתי בה, והכרתי היתה, זכוּרני, צלוּלה וּשליוה לגמרי. וכן עשֹיתי בבית עד השעה העשֹירית. רוּח חג היתה שוֹרה עלי, כי יוֹם ראשוֹן היה היוֹם, והייתי כבר בן חוֹרין מן הלימוּדים. בעשֹר לבשתי שנית בגדי החג ויצאתי לרחוב. והנה בקרן הרחוֹב הראשי, על הלוּח הגדוֹל, לפני – מוֹדעת אבל. כל העוֹלם ניצת לעיני באש שחוֹרה: שמה, שם-הקסם הילנה, היה באמצע המוֹדעה. עמדתי ועיני ינקוּ את המלים החיוֹת, המפרכסוֹת, הנוֹשכוֹת: “עוֹרך הדין יוּזף פּייטרשיצקי ואשתוֹ מוֹדיעים בזה לקרוֹביהם, ידידיהם וּמכריהם בצער עמוֹק, כי בתם היחידה והאהוּבה הילנה נרדמה הלילה, אחרי מחלה קצרה, תרדמת עוֹלמים. הלוויה תצא מחר בשעה 10 לפני הצהרים מבית המתאבלים וכו'”.

כיין כבד וּמהמם באוּ המלים בגוּפי, במוֹחי. ברגליים כבידוֹת וכוֹאבוֹת שבתי הביתה, נכנסתי אל חדרי ונעלתי את הדלת. וכן לבוּש בגדי השחוֹרים ישבתי על מיטתי ולא זזתי משם עד למחר בבוֹקר. דוֹדתי, שמצאה, בשוּבה מן התפילה, את דלת חדרי נעוּלה, חשבה, כנראה, שאינני בבית. בבוֹקר התנערתי מקפאוֹני, התרחצתי ויישרתי את בגדי, אחרי כן נכנסתי אל הזקינה ואמרתי לה, שיש לי היוֹם לוייה של חוֹבה ואני מוּכרח ללכת שמה. היא הרשתה וגם נתנה לי כסף לקנוֹת זר, כי בכל מה שנוֹגע למות היתה תמיד נוֹחה וּוַתרנית. וכן הלכתי אל הלוויה. נכנסתי אל הבית המזהיר, פּתוּח כל הדלתוֹת, וּראיתיה בפעם האחרוֹנה, כשהיא נחה על משכב המתים המקוּשט פרחים ואריגים יקרים. הנחתי את הזר לרגליה, כרעתי על ברכי ונשקתי את שוּלי הרדיד הלבן, שהיה יוֹרד מן השוּלחן עד לארץ. בצאתי פגשתי את אמה על המעלוֹת בשֹמלת משי שחוֹרה וּמרשרשת וכוּלה כצער שלבש צוּרה וּמהלך. היא עיכבתני רגע, לחצה ידי באצבעוֹת מתרגשוֹת, נאמנוֹת והוֹדתה לי על בוֹאי, ועל הזר, אחרי כן אמרה לי, שבתה מתה בלילה פתאוֹם, איש לא ידע, וּכשבאוּ החדרה מצאוּה מתה ועל פניה בת צחוֹק, אוֹתה בת צחוֹק המרחפת על פניה עד עתה. אחרי כן היתה הלוייה. היה קהל אנשים רב. ארבעה עלמים לבוּשי שחוֹרים מקרוֹבי המנוֹחה נשֹאוּ איזה זמן את הארוֹן. אחרי כן שֹמוּהוּ במרכבת הקבוּרה הנוֹצצת. בדרך וּבבית הקברוֹת כאילוּ לא הרגיש בי אדם. אחרי הקבוּרה פרשתי מן הקהל ויצאתי לשֹדוֹת. שם תעיתי עד הערב, ובשוּבי עם חשיכה הביתה היתה החלטתי בּשילה: להיוֹת לכוֹהן. חשבתי תחילה להיוֹת לנזיר, אך הרגשתי, כי לא אוּכל לעזוֹב את החברה והפעוּלה. יראתי גם את המעשֹה הקיצוֹני, שיכוֹל להביא לידי משבּר ברוּח. אך גם להישאר בן חוֹרין בתוֹך חיי החוֹל, החיים הסוֹערים, המפתים, המסיחים, המביאים יוֹם יוֹם לידי נסיוֹנוֹת, לא יכוֹלתי, וכן החלטתי להיוֹת לכוֹהן, משֹרה הנוֹתנת לאדם להיוֹת עזוּב לנפשוֹ, ויחד עם זה יש בה מן הפעוּלה הטוֹבה והשקיטה, העלוּלה לשמוֹר באדם את שיווּי המשקל הרוּחני. ואוּלי אמרה נפשי למצוֹא סיפוּק נעלם בטיפוּל האבהי במוֹעדי המשפחה: נישוּאים, לידה וּברית אמוּנה? מי יוֹדע? בקיצוּר, החלטתי להקדיש כל ימי עלי אדמוֹת לתיקוּן מחשבוֹתי וּמידוֹתי, למען אהיה ראוּי לה, ליחידה, בבוֹא היוֹם האחרוֹן, אשר בוֹ אשוּב אליה להתאחד אתה בנצח, בעוֹלם שכוּלו שלוה וטוֹב…

דוֹדתי כבר היתה בזמן ההוּא רפת רוּח ורצוֹן, וּכשהוֹדעתי לה את החלטתי, הסכימה לי מיד, ואז נסעתי לקראקוּב ושם גמרתי את חוֹק לימוּדי במחלקת התיאוֹלוֹגיה. לא הצטיינתי בלימוּדי, כי לא היה עוֹד בשביל מה להצטיין. העוֹלם הזה לא עיניינַני הרבה, ולי לעצמי, אוֹ נכוֹן מזה, לה להילנה, היתה דרוּשה הצטיינוּת אחרת, אחרת לגמרי. הקדשתי את ימי לקריאה בספרים טוֹבים, להסתכלוּת בעוֹלם יה, באנשים ובטבע. מוֹרי וּפטרוֹני הרגישוּ כי כעין שויוֹן נפש לענייני הכהוּנה, בכל אוֹפן חוֹסר התלהבוּת ואפילוּ שאיפה, ועל כן החליטוּ לשלחני לכפר הנידח הזה. ואני לא הצטערתי על כך. לא ביקשתי העלאה והם לא זכרוּני להעלוֹתני לכהוּנה גבוֹהה מזוֹ. ונוֹח לי בזוֹ. אתה, ידידי בנדיקטוּס, ידעת. – הנה אמרתי לך קוֹדם, אגב וּכמוֹ בצחוֹק, כי חש אני בעצמי, שאני הוֹלך ונעשֹה צעיר יוֹתר. לא דבר לצוֹן הוּא. בנפשי הוּא אמת לאמיתה. ואין כל פלא: הן הוֹלך אני לקראת כלתי אשר בנצח, כל יוֹם אליה יקרבני, וּבעת התחייה השמימית אמצאנה בגילה הפוֹרח, וגם אנוֹכי אשליך את לבוּשי זה ושבתי אל גילי, אשר בו עזבתני, האח, היוֹם הגדוֹל והמבוֹרך!

פּאן מיינקינסקי גמר, ווילדר ראה עתה באמת בפני ידידוֹ עלם זקוּף, צח ותמים, ואהבתוֹ אוֹתוֹ גברה בלבוֹ. כוּלוֹ נתוּן תחת רוֹשם הסיפוּר, ועוֹד יוֹתר תחת רוֹשם החדר המקוּדש. הוּא נשאר בבית הכוֹהן, ולא הלך משם עד שעת מנחה. הם התהלכוּ מתוּנוֹת אחוּזי ידיים בשדרוֹת הגן הארוּכוֹת, בין בית הכניסה והבית, שֹוֹחחוּ בנעימוּת וּבטהרה על עניינים הקרוֹבים ללבם ומוֹחם, וּבכל פעם כשהגיעוּ לנקוּדת חילוּק חייך אחד מהם, הכוֹהן אוֹ וילדר, ואמר רכוֹת: “טוֹב, יהיה כדבריך, הרי בעצם יכוֹל אני להסכים לך בכל לב”. בשעת הסעוּדה בצהריים שתוּ יין לבן וקל, והיוּ ממלאים זה לזה את הכוֹסוֹת, וּמשיקים אוֹתן בכל פעם במשוּבת תינוֹקוֹת. אחרי הצהריים ישבוּ בסוּכה משֹוֹרגת חבלבלים וקראוּ בתהילים, עברית ולאטינית לסירוּגין, ואף פרקים קדמוֹנים אלה באוּ בקרבם כיין ישן וּמילאוּם רגשוֹת עדנה נפלאים, עד כדי דמיעת העיניים. אך ברדת השמש, כאילוּ לקתה נשמתוֹ של וילדר, אי מנוּחה תקפה כל ישוּתוֹ והוּא התחיל מבקש מידידוֹ, כי יתנהוּ לשוּב הביתה. קוֹמתוֹ כמוֹ נכפפה ועיניו כמוֹ עממוּ תחת זכוּכית המשקפיים העבה. הכוֹהן, להפך, רם קוֹמה ואורירי כוּלוֹ, שילב ידוֹ בזרוֹעוֹ וליוָהוּ עד חצי הדרך. שם בירכוֹ ושב לביתו בהדרת שקט.

י

מרגע שנפרד מן הכוֹהן רץ וילדר בדרכוֹ הביתה כנרדף ולא הביט מאחריו. וּכשבא לבית שינטאל, היה נפעם ונרגש. הוּא לא מצא לוֹ מקוֹם. שעה קלה ישב בגן, רגע עמד ליד הנהר, אחר כך במרפסת הפתוּחה, אך מנוּחה לא מצא לנפשוֹ. על הזמנת המבשלת, שילך אל השוּלחן הערוּך, ענה מתוֹך פיזוּר, שאינוֹ חש את עצמוֹ בטוֹב. אך בזה עוֹד הרע לעצמוֹ, כי היא הקיפתהוּ בשאלוֹת שוֹנוֹת, וּביקשה להכין לוֹ כוֹס תה חם עם לימוֹן, סגוּלה לזיעה. וּכשהדליקוּ את המנוֹרוֹת, לא יכוֹל עוֹד להישאר בבית. וכן התחמק אל חדרוֹ, התפשט מהר ושכב במיטתוֹ.

מתוֹך עצבוּת מוֹצצת בלי רחמים בא בתוֹך החשיכה לידי חשבוֹן כל עוֹלמוֹ – בפעם הראשוֹנה בחייו. כדמעוֹת חמוֹת נבעוּ המחשבוֹת מעוֹמק נשמתוֹ הדוָה, נבעוּ בשפע, ברוֹך וּבנעימוּת. הוּא ראה את חייו ואת חיי ידידוֹ הכוֹהן, ויקטוֹר מיינקינסקי, כשני שטחים גדוֹלים: של הלז בהיר שקוּף, ושלוֹ אפל-אטוּם. הלז חי לשם איזה דבר גדוֹל, נאצל, אשה-רעיוֹן. היה תלוּי תמיד איזה מאוֹר, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמיים, אל הנצח, שנתן בנפשוֹ שלוה קלה וחמימה. גם הוּא, ברוּך וילדר, לא חסר את השלוה, אך שלותוֹ היתה אכזרית, אפוֹרה, קרה. כי בעצם לא היתה לוֹ מימיו נגיעה נפשית לשוּם אדם, לשוּם ברייה. הלז חייך תמיד, נע וּפרח בשמש, והוּא שכן כפטרייה אמוּצה זוֹ לרגלי האילן בצל וּבטחב. כן, רק מאלה, מן הצל והטחב, ינק כל ימיו. וּככל אשר הרבה לחשוֹב שבוּ שני השטחים כפעם בפעם ורבצוּ לעיניו. – זה מאיר וזה מאפיל. אחרי כן ראה בעיני רוּחוֹ את קוֹמתוֹ של הלז והיא זקוּפה, רכה, חנוּנה, וּפניו ענוּגים, חלקים, טוֹבים ועיניו גלוּיוֹת וזכוֹת – וקוֹמתוֹ הוא כבידה, מעוּגלת, מגוּשמת, וּפניו רחבים, שֹעירים, קשים, והעיניים עכוּרוֹת וחבוּיוֹת תחת זכוּכית עבה, זוֹממת. הה, הזכוּכית הזאת! הכוֹל, כל בוֹ, היה נתוּן כל ימיו תחתיה. כל העוֹלם דמם וקפא מבעד לה, הכוֹל התכויץ וקטן בה ללא תנוּעה, ללא אוֹר, ללא חיים. והנה היוֹם הזה נשלחה יד רכה, ובתנוּעת חסד קלה אחזה בזכוּכית להסירה – – – אך בנגוֹע בוֹ קצה רעיוֹן זה, נפלה עליו פתאוֹם חרדה גדוֹלה, כחרדה אשר לפתתּוּ אז בעמדוֹ עירוֹם ואוֹבד בתוֹך מי הנהר הנעים. וּמאימת נפש התחיל לחפשׂ בידיו הפרוּשֹוֹת את הנער הקטן, את תלמידוֹ, את מצילוֹ, את נחוּמקי – אך מעל לברכיו הזקוּפוֹת וּמסביב היה רק חלל ריק ואטוּם.

א.הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וְתִפְאֶרֶת אֲחֻזּוֹת

בכל יוֹם מימוֹת השבוּע היה הגלח בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עוֹבר את העיירה במרכבת הכבוֹד שלוֹ, הגבוֹהה, המרוּוחה, השחוֹרה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים שמינים, שזנבותיהם הדקים קשוּרים סמוּך לשתוֹתיהם מפני הליכלוּך. שני צמדי הסוּסים הגדולים, הפוסעים זה אחר זה ביהירוּת של חן וּמצלצלים ברתמתם המצוּחצחה, והמרכבה המהדסת בחשיבוּת על קפיציה, עם הרכּב הפרוּף והזקוּף על הדוּכן, ועל המוֹשב לידוֹ הלאקיי הזקן בעל פאוֹת הזקן בדמוּת פראנץ יוֹזף, היוּ נראים יחד כמנגנוֹן כביר, שירד לכאן מעוֹלמוֹת עליוֹנים והוּא מרחף על אדמתה האפוֹרה של העיירה דרך סיוּר אגדי. הגלח לבוּש השחוֹרים היה מסב רוָחות במוֹשב התוֹך, המרוּפד אטוּן יקר, מעפּוֹרת העוֹר מכסה את חצי גוּפוֹ מן האזוֹר וּלמטה, ורק גוּלגוֹלתוֹ הקטנה נראית כשהיא מתנענעת עם המרכבה על הכתיפים הרחבוֹת, וּמגבעת הסאמיט המוֹארכת הוֹלכת פנים ואחוֹר. הפימה המשוּלשת תחת הפנים המגוּלחים והמאדימים מצטרפת אל השׂפתיים החשוּקוֹת, והעיניים הקטנוֹת והבהירוֹת מטיילוֹת לצדדין בלי להסב את הראש. לפעמים נראתה גם אחת ידיו הלבנוֹת, הכסתניוֹת, שנחה על גבעת החזה ושׂיחקה בצלב השן הקטן.

הרוֹאים בחלוֹנוֹת ידעוּ, כי בעוֹד חצי שעה בתכלית הדיוּק יעבוֹר הגלח שנית בדרכוֹ חזרה אל אחוּזתוֹ. חוֹק הוּא ולא יעבוֹר. חוּץ מיוֹם ראשוֹן בשבת אוֹ בחגים, שאז הוּא שוֹהה בעיירה שעה שלימה, מפני העבוֹדה בבית הכניסה.

– הגלח נוֹסע, – אמרה בבית הבת הבוֹגרת וניגשה עם כלי הרקמה אל החלוֹן.

– כשיחזוֹר, תוֹציאי, מירלי, את חתיכת הבשׂר מן המים – אמרה האם העצוּבה, המדקדקת בענייני כשרוּת.

כל יהוּדי העיירה ידעוּ את הגלח בוֹניפאצי מארק ובסקי ורחשוּ לוֹ חיבה, שהיה בה הרבה מן היראה. הוּא עצמוֹ לא שירת בכהוּנה של העיירה אלא כאחד מסגניו של הקאנוֹניקוּס הרשע ציזארי לאחמַאצקי, שאיש מזרע היהוּדים לא נהנה ממנו מעולם טוֹבת הנאה כמלוֹא האצבע. הקאנוֹניקוּס שכן כבוֹד בבית הכהוּנה שבטבוּר העיירה, המוּקף גן עצים עתיק וגדר קרשים גבוֹהה, הוּא ושלוֹש אחיוֹתיו הזקינוֹת והמשוּנוֹת בלבוּשן. וידוּע היה לכוֹל, שבלילוֹת נכנסוֹת שמה נשים צעירוֹת מבנוֹת הערילים ויוֹצאוֹת עוֹטיוֹת לפני עלוֹת השחר. עזי נפש שבילדי ישׂראל היוּ מתגנבים באימה וּמציצים ביראה בעד חרכי הגדר למה שנעשׂה בפנים החצר. עדת הכלבים וה“צלם” הגדוֹל שעמד שם משכוּ והבעיתוּ כאחד. את צוֹרכי ביתוֹ וּמשקוֹ הגדוֹלים היה מביא לוֹ מלבוּב ואת הקטנים היה קוֹנה ב“קוּלקוֹ רוֹלניצ’ה”¹, שהוּא היה ראש מיסדיו, להכרית לחם מפי היהוּדים שׂנוּאי נפשוֹ. לא כן בוֹניפאצי. זה עשׂרים שנה הוּא יוֹשב יחידי באחוּזתוֹ הקטנה, הרחוֹקה מהלך חצי תחוּם שבת מן העיירה, ואת רוֹב עסקיו הוּא עוֹשׂה על ידי יהוּדים, בעין יפה וּביד פתוּחה וּבלשון נעימה – כדרך אצילי פוֹלין מאז וּמעוֹלם. רק בשני דברים היה מקפיד הקפדה משוּנה: שלא תדרוֹך רגל אשה ויהוּדי על אדמת חצירוֹ. ועל כן היה עוֹשׂה את עסקיו דרך נסיעתוֹ ברחוֹב: מעמיד את המרכבה לפני אחד הבתים, הסוֹחר אוֹ החנוני יוֹצא אליו בחיפזוֹן, מיטיב את פאוֹתיו, משתחוה לוֹ עמוּקוֹת וקוֹרא לוֹ מתוּקוֹת “יגוֹמוֹשץ” (מעלת כבוֹדוֹ), והעסק נגמר כהרף עין. מוּדעת היא, כי דיבוּרים יתירים לא אהב הגלח, וּבמוּש המרכבה מן המקוֹם היה מגביה קצת את המגבעת מעל קרחתוֹ העגוּלה וּמנענע בה ליהוּדי העוֹמד ומביט אחריו, כדרך שהיה מנענע לקאנוֹניקוּס עצמוֹ. והיהוּדים השכינים, העוֹמדים על פתחיהם ורוֹאים, היוּ נהנים מחביבוּתוֹ של הגלח וּמתקנאים בחבירם שזכה היוֹם. ולפעמים כשהיה נעצר מאיזוֹ סיבה בביתוֹ והעסק היה דוֹחק, שלח את פראנצ’ישק, זקן ביתוֹ, ברכיבה להביא את היהוּדי, והוּא, היגוֹמוֹשץ עצמוֹ, מחכה לוֹ במבוֹא שער החצר לגמוֹר עמוֹ את המשׂא וּמתן בשׂיחה קצרה, כדרכוֹ. זה שהוּזמן פעם שמה והציץ בשעת שׂיחה לתוֹך החצר פנימה, היה מספר אחר כך ליוֹשבי קרנוֹת נסים ונפלאות ממה שראוּ עיניו.

ר' אהרן צוילינג, הסרסוּר האביוֹן, האוּמן לגזם צחוֹת בלשוֹן הפּוֹלנים, המעוֹרב עם הפריצים ויוֹדע את כל צפוּניהם, היה מסיח בחבוּרה בזוֹ הלשוֹן: הגלח מארקוֹבסקי הוּא ברייה משוּנה מכל הבריוֹת. כשקיבל בירוּשה את האחוּזה לפני עשׂרים שנה – כן, החוֹדש מלאוּ בדיוּק עשׂרים שנה – היוּ מוּפקדים לוֹ במזוּמנים בבאנק המדינה שבלבוּב סך מאה ועשׂרים אלף ר“כ. סכוּם נאה, מה? וכשבא אל האחוּזה, שכוּלה היתה שוה אז, לפי מחירי הקרקעוֹת בזמן ההוּא, לכל המוּפרז, עשׂרת אלפים ר”כ, וראה את העזוּבה שבה, נדר בוֹ ביוֹם נדר להוֹפכה לגן עדן. והוּא מין אדם, האוֹמר ועוֹשׂה, מדבר וּמקיים. וּלמן היוֹם ההוּא, לא לבד שלא היה נהנה מהכנסוֹתיה, אלא שהיה הוֹלך וּמשקיע בה שנה שנה חמשת אלפים ר“כ. תיקן ושיפר והגדיל את הבית הישן, עד שהפכוֹ לארמון. הוֹסיף בניינים חדשים למשק, הקים חוֹמת גדר, הציב שערי ברזל, נטע עצים ממינים מוּפלאים, הרבה לוֹ עבדים וּפקידים מוּמחים, גידל בהמוֹת ועוֹפוֹת מגזעים מוּבחרים, זיבל וטייב את השׂדוֹת, הביא זרעים מארצוֹת רחוֹקוֹת – בקיצוּר, אין לך מין תבוּאה וּפרי, מן בהמה ועוֹף שאינם מתגדלים בחצירוֹ, למן חזיר הים ועד הצבי, למן השליו ועד בת היענה. מבינים אתם? יונים בלבד יש לוֹ מאה ועשׂרים מין. מוּבן, שההכנסוֹת אף הן נתרבוּ. איך אוֹמרים: מרבה הוֹצאה – מרבה הכנסה. וידוּע, שכמה אלפים קיבל בתוֹרת פרסים בתערוּכוֹת שוֹנוֹת בארץ וּבחוּץ לארץ. אבל את כל זה היה חוֹזר ומשקיע, וגם את חמשת האלפים היה מוֹציא מדי שנה בשנה מן הבאנק ומכניסם באחוּזה, ויכולים אתם בעצמכם לעשׂוֹת את החשבוֹן: אם בשנה אחת הוּא משקיע במזוּמנים חמשת אלפים ר”כ (את הריבית כוּלה הקדיש לצוֹרכי הכנסייה), אמוֹר מעתה, שבעשׂרים שנה השקיע מאה אלף. לא כן? ועתה ברוּר לכוֹל, שיש לפניו עוֹד ארבע שנים ולא יוֹתר. תאמרוּ: אם כן, מה יעשׂה אחר כך, לכשתכלה פרוּטה מן הבאנק? אשיב לכם: מי זה חכם וידע מה שבלבוֹ של גלח, בפרט גלח שתקן? אפשר שאז לא יהיה עוֹד מקוֹם להשקעה ויהא הוֹלך וּמכניס בלבד. אף על פי שמן הצד השני, למה לוֹ לכוֹהן ערירי זה ההכנסה? הרי עיקר התענוּג שלוֹ להיוֹת מוֹציא ולא מכניס, ואם יצטרך להכניס ולא להוֹציא – מה טעם יהיה לוֹ עוֹד בחייו? וכך אמר פעם בפירוּש לקאנוֹניקוּס. באוֹזני שמעתי. אלא מה: אתם אוֹמרים, יהא מכניס וּמוֹציא… יהא כפרתם של כל ישׂראל, אף שגוֹי הגוּן הוּא, והוּא שׂוֹנא אוֹתנוּ על פּי דרכוֹ…

אך דבריו המחוּכמים של ר' אהרן צוילינג לא הניחוּ את דעת השוֹמעים, והיוּ מבקשים בכל זאת לנחש, מה יהא באמת בסוֹפם של הגלח ואחוּזתוֹֹ, כשיעמדוּ רק על ההכנסה.

– מה נפשך, בעוֹד ארבע שנים נראה, – פסק חתנוֹ הצעיר של אוֹפה הכּעכים, נתן ידיו בכיסי מכנסיו ושיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ.

– בטלן, איך תראה, – זרק בוֹ האברך הלוֹמד שחיטה – והרי יהוּדי אינוֹ רשאי להיכנס שמה?

– ולא מקרא מלא הוּא “וצפוּן לצדיק חיל חוֹטא”?

– מאימתי נעשׂית צדיק? והרי מרננים אחריך, שאתה גוֹנב ואוֹכל מן הכּעכים של חוֹתנך בלי נטילת ידיים…

– ני, ני, אל תרגזוּ, יהוּדים, בשל כּעך קטן, – אמר ר' אהרן, כשהוּא מבעיר את מקטרתוֹ הארוּכה – ואשר ליגוֹמוֹשץ, אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹנוֹ ב“מניין”. מי יוֹדע! אבי, עליו השלוֹם, היה מספר…

ואוּלם סיפוּר אביו של ר' אהרוֹן צוילינג אינוֹ עניין לכאן.

ב. קִצּוּר תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל יְהוּדִי בַּעַל מֶזֶג טוֹב

ר' קלמן חקר היה אדוֹן לארבע אחוּזוֹת גדוֹלוֹת עם בתי משׂרפוֹת: שתיים מקנת כספוֹ ושתים חכוּרוֹת לשנים רבוֹת. בשלוֹש ישבוּ שלוֹשת בניו הנשׂוּאים, ואת הרביעית, הגדוֹלה מכוּלן, היה מנהל בעצמוֹ, ועל ידוֹ עוֹזר חתנוֹ לוֹקח בתוֹ היחידה. כרוֹב עשירוּתוֹ כן רבה תקיפוּתוֹ וכן עצמה קמצנוּתוֹ. ואימתוֹ פרוּשה על הסביבה כ' על כ' פרסה. מי לא נכוה בגחלתוֹ של הישיש ר' קלמן! לפלוֹני “הציג רגל” בבוֹאוֹ לקנוֹת חלקת יער, לאלמוֹני הפקיע את שער תפוּחי האדמה והכריחוֹ למכוֹר את שוריו בחצי חינם, ולפלמוֹני הוֹריד את הפוֹעלים מן השׂדה בעצם ימי הקציר. ואך בדבר אחד נוֹדע לתהילה: ההן שלוֹ הן, ואת מעשׂי התקיפוּת הוּא עוֹשׂה תמיד בגלוּי וּבאזהרה תחילה.

– אם אין לך ממוֹן הרבה, וגם בינה יתירה לא חוֹננת – מה אתה תוֹחב את חוֹטמך בעסקים גדוֹלים כאלה? מוּטב שתקשוֹר מטפחת משי לגרגרוֹתיך ותהא מלמד תנ“ך עם “ביאוּר” בברוֹד. משם יקחוּך לפעמים גם לאחת האחוּזוֹת. גם אני, קלמן חקר, כשם שאתה רוֹאה אוֹתי, החזקתי בביתי ברייה כזוֹ עשׂר שנים רצוּפוֹת, והוּא הספיק ל”החמיץ" את כל בני – פרט למַנילי. זה נשאר חסיד וירא שמיים והעניוּת דבקה בוֹ משוּם כך כקרצית בבהמה.

זוֹהי לשוֹן הזהב של ר' קלמן אל ר' מיכלי לוינשטיין סוֹחר היערוֹת, המשׂכיל המפוֹאר והדוּר הפנים, מסביבוֹת פשמישל, שבא אל בעל האחוּזוֹת העשיר לשם עסק, והם עוֹמדים בחצר האחוּזה, וּבשעת שׂיחה גוֹחן הזקן וּמלקט בחוֹפניו את גללי הסוּסים להביאם אל ערימת הזבל. הסוֹחר אנין הדעת מסתכל בידיו המטוּנפוֹת של ר' קלמן, מצטחק כמסכים לדבריו, וּבלבוֹ הוּא מהרהר: חזירוּת מביאה לידי עשירוּת…

ואלה תוֹלדוֹת ר' מנילי: שלוֹשת אחיו האחירים – הוּא היה השני לבנים – למדוּ את תוֹרת המשק ועבוֹדת האדמה על בוּריה, והם כוּלם אנשי מעשׂה מצוּינים, מעוֹרבים עם האיכרים ועם הפריצים והסוֹחרים, ור' קלמן בוֹטח בהם בלבוֹ, אף על פי שהוּא אוֹמר להם תמיד את גנוּתם בפניהם. אך מנילי, שבקלסתר פניו הוּא דוֹמה לאמוֹ ע“ה, דבק עוֹד בנערוּתוֹ בחסידוּת ולא הרפה ממנה גם כשגדל. קוֹדם היה לוֹמד הרבה גמרא וּפוֹסקים וספרי יריאים, וּבהיוֹתוֹ בן חמש עשׂרה נטפל פעם אל אוֹרח עוֹבר לקבץ “מעמדוֹת”, ונסע עמוֹ, שלא בידיעת אביו, אל הצדיק ר' דויד’ל, חוֹטר מגזע הריז’יני, שישב אז בסוֹנדוֹבה־וישניה הסמוּכה ללבוּב. וּכשחזר משם היה חסיד קטן לכל דקדוקיו: מאריך בתפילה ולוֹבש ארוּכים וּמשׂים פאוֹתיו כצלוֹחיוֹת, משהה את הידיים מתחת הנטלה וּמקדש על היין בקוֹל חרישי ממוּשך ועוֹצם את עיניו בשעת הברכה בכוֹח כזה, שהרוֹאה היה חש כאב. האחים היוּ מתגרים בוֹ וּמשתדלים להכשילוֹ בדבר עבירה, אף המלמד המשׂכיל, אלחנן גאלאצר, היה מקריאוֹ בכונה פרקי אפיקוֹרסוּת בלשוֹן אשכנז, מעין “שליחוּת משה” של שילר ו”נתן החכם" של לסינג, אך הוּא לא נפגע מן הדברים ונשתקע בחסידוּתוֹ יוֹתר ויוֹתר, עד שראוּ שאין לוֹ תקנה והניחוּ לוֹ. ר' קלמן כטוֹב לבוֹ בסעוּדת שבת, היה אוֹמר:

– כששלוֹשה סוּסים טוֹבים רתוּמים לעגלה, לא איכפת אם “פגירה” אחת קשוּרה לאחוֹריה.

ושלושת האחים הסכימוּ למשוֹך בעצמם את העגלה.

כשמלאוּ לו עשׂרים שנה פדהוּ אביו מעבוֹדת הצבא והשׂיאוֹ אשה בת סוֹחר פּרווֹת עשיר בברוֹדי, על מנת שיאכל על שוּלחן חוֹתנוֹ חמש שני מזוֹנוֹת. מכל מסחרוֹ של חוֹתנוֹ לא ידע מנילי כלוּם ולא נהנה ממנוּ אלא פרוַת צוֹבל יקרה ושטריימיל נמיוֹת מהוּדר לשבתוֹת ולמוֹעדים. במשך שני המזוֹנוֹת היה יוֹשב בבית המדרש ולוֹמד עם אברך חסיד אחד, מקיים בכל שנה מצוה ראשוֹנה שבתוֹרה ונוֹסע שלוֹש רגלים בשנה אל הרבי ר' דויד’ל, שעבר בינתיים, מחוֹסר פרנסה, לעיר ראדיחוּב הקרוֹבה: לשבוּעוֹת, להוֹשענא רבה ולחנוכה.

אשתוֹ, נסי שמה, אף על פי שגידוּלה וחינוּכה היוּ בעיר של השׂכלה ובין נערוֹת מתהדרוֹת וּמתגנדרוֹת, היתה אשה פשוּטה ותמימה, ואהבה את בעלה מתוֹך שתיקה וצניעוּת של יראה, שהלכוּ ועמקוּ משנה לשנה. זכּת פנים היתה וּגדוֹלת עיניים, וכל רוֹאיה נתפסוּ לעצבוּת שלא ידעוּ שחרה. הילדים, שבאוּ לעוֹלם בתכיפוּת מרוּבה, היו לה מקוֹר של דאגוֹת וטרחה למעלה מכוֹחוֹתיה – אף כי היוּ לה שתי משרתוֹת טוֹבוֹת בבית – ולא נראתה כמעט בחוּץ, לבד שבתוֹת וּמוֹעדים, כשהלכה עם אמה להתפלל בבית הכנסת הישן.

פעם אחת ביקר מנילי עם בני ביתוֹ שלוֹשה ימים באחוּזת אביו, והיה מצטער מאוֹד, מפני שלא מצא שם לא מניין ולא מקוה, אך לא השמיע תלוּנה לפני שוּם אדם וּבילה את זמנוֹ בתלמוּד תוֹרה באחד החדרים. גיסוֹ ביקש להראוֹתוֹ את המשק, שפרץ הרבה בשנוֹת היעדרו, אך הוּא ביקש שיראנוּ לאשתוֹ, שהיא אשת חיל ויוֹדעת ערכוֹ ושימוּשוֹ של כל דבר. אחותו ששמעה, צחקה מבוּישת ואמרה:

– מנילי, הרי אתה בעל של זהב…

כשפסקוּ מזוֹנוֹתיו אצל חוֹתנוֹ בא ר' קלמן לברוֹדי, וּלאחר שׂיחה קצרה צירפוּ שני המחוּתנים בשוה סך של עשׂרת אלפים ר"כ, וּבכסף הזה קנוּ לוֹ לר' מנילי עוֹד באוֹתוֹ שבוּע באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת מוֹנוֹפוֹלין מחוֹזי של טבק והוֹשיבוּהוּ שם אוֹתוֹ ואת ביתוֹ להיוֹת בעל העסק וּלהתפרנס בשוֹפי ובכבוד. ואם תאמר: כיצד ינהל ר' מנילי עסק גדוֹל כזה, וּמימיו לא מישש צוּרת מטבע ולא נתן עיניו בפנקס של חשבוֹנוֹת? לא קשיא: מי שדאג לקנוֹת את המוֹנוֹפוֹלין דאג גם למנוֹת עליו איש מעשׂה חרוּץ וּבקי, פּנקסאי מוּבהק ויוֹדע לשוֹן המדינה וחוּקוֹתיה, שיהא מכלכל את העסק ואת ר' מנילי וּביתוֹ. ולהם אז חמישה ילדים, שלוֹשה בנים וּשתי בנוֹת. המוֹנוֹפּוֹלין היה מכניס יפה, אך מן השמיים מינוּ לוֹ למנילי פגעים ותקלוֹת, כמוֹ ביקשוּ להעמיד בניסיוֹן את מזגוֹ הטוֹב וּבטחוֹנוֹ בה'.

ראשית צרה, נשׂרפה בחוֹרף עז אחד חנוּת הפרווֹת הגדוֹלה של חוֹתנוֹ בברוֹדי על כל פּרווֹתיה היקרוֹת (קרעי הפּרווֹת נישׂאוּ בחלל הלילה המוּאר של העיר כעטליפים גדוֹלים), ודוקא ימים אחדים קוֹדם השׂרפה תם הביטוּח באחריוּת ויצא הנשׂרף נקי אין כוֹל, ולוֹ עוֹד שתי בנוֹת שהגיעוּ לפרקן וכארבעת אלפים ר“כ חוֹבוֹת. לעת עתה בא החוֹתן עם משפחתוֹ אל חתנוֹ, ואחרי שישב בביתוֹ כחוֹדש ימים והתכוֹנן כבר לנסוֹע לבקש לוֹ פרנסה אחרת, אמר לוֹ ר' מנילי בשעת הסעוּדה בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היונים הכשר, שאין זה מן היוֹשר, שהוּא, בן האב העשיר וּבעל העסק הטוֹב, יקח מחוֹתנוֹ לעת כזאת את הנדוּניה בסך חמשת אלפים ר”כ – וּביקש מאת מנהל העסק, שיוֹציא את הסכוּם הזה, במזוּמנים וּבשטרוֹת, וישיבנו לחותנו. והחוֹתן, שעיניו נתמלאוּ דמעוֹת ממעשׂה נדיבוּת זה, קם וחיבק את ר' מנילי במוֹתניו וּלחצו בכוֹח עד שהרימוֹ קצת, וקיבל את הכסף, כי בטוֹח בטח במחוּתן ר' קלמן, שימלא את חסרוֹנוֹ של בנוֹ. וּבכן נשאר ר' מנילי בחצי הוֹנוֹ. ראה המנהל, שבעליו הוּא במחילה בטלן, אמר בלבוֹ: מה אהיה טוֹרח וּמעשיר את זה? התחיל עוֹשׂה לביתוֹ, כלוֹמר לכיסוֹ, והיה הוֹלך וּמעלים מן הפדיוֹן וּמתקן בפנקסנות שלא יהא ניכר (שוֹטרי המכס היוּ באים בכל שבוּע לבדוֹק בספרים). וכן היה הוֹלך וּמריק את הקוּפה ואת המחסן, עד שיוֹם אחד נתגלה, כי ר' מנילי פוֹשט את הרגל.

כשהעסק היה כתיקנוֹ, היה ר' מנילי מרבה לחלק צדקה ויוֹשב במקוֹם ראשוֹן ב“מזרח” – אנוּס על פי רצוֹן ראשי הקהל – וּמקבל “שלישי” וּמזמין את הקהל תכוּפוֹת לביתוֹ לקידוּש, ועוֹרך הילוּלא של ג' חשון ונוֹסע כמנהגוֹ ג' פעמים בשנה אל הצדיק, והכל מתכונים להתחכך באצטלית המשי הריחנית שלוֹ ( אשתוֹ נסי היתה מרבה לפזר נפטלין בארוֹן הבגדים מפני העש, שלא כמנהג העיירה) ונהנים לקבל מקוּפסת הכסף שלוֹ סיגריוֹת משוּבחוֹת. בינתיים נוֹלדוּ לוֹ עוֹד שני ילדים, בן וּבת, והיה מחזיק בשביל בניו, אף כי קטנים היוּ, מלמד מיוּחד (על המלמד הזה, ר' חיימ’ל רוּח השׂדה שמוֹ, עוֹד נשוּב לספר) והכוֹל היוּ מכבדים וּמחבבים אוֹתוֹ וּמתברכים בוֹ. וּכשנמלט המנהל ונתפשטה השמוּעה על דבר פשיטת הרגל, באוּ כל החנונים והקצב ואלמנוֹת אחדוֹת, שהפקידוּ בידוֹ את כספן, וצבאוּ על הבית ותבעוּ בחוּצפה וּבאכזריוּת את החוֹבוֹת המגיעים להם. ר' מנילי הבטיחם, שאביו יבוֹא וישלם הכוֹל בשלימוּת, אך הם לא רצוּ לזוּז משם, עד שיפרע במזוּמנים. אחרי כן בא ז’אנדארם וּלקחוֹ לבית האסוּרים. וּבהיפרדוֹ מביתוֹ, לבהלת אשתוֹ וילדיו, לקח עמוֹ את תיק הטלית ושני זוּגוֹת התפילין, של רש"י ושל רבנוּ תם, וגם חוֹק לישׂראל וספר רזיאל המלאך לשמירה מן המזיקין. יוֹתר לא הוּרשה לקחת.

האשה נסי וילדיה נסעוּ עם מקצת מכליהם אל אחוּזתוֹ של חמיה ר' קלמן חקר (אביה איבד גם את הכסף אשר השיב לוֹ חתנוֹ והיה אנוּס לנדוֹד עם משפחתוֹ למדינת הים, אך גם שם לא הצליח וחי שם במסכנוּת). הוּא קיבל אוֹתה בסבר פנים מכוֹערוֹת, והיה הוֹלך וּמכער אוֹתן יוֹתר ויוֹתר למראה כל ילד, שירד מעל העגלה הגדוֹלה. אבל אחרי שהמשפחה כוּלה נכנסה הביתה, ציוה לאסוֹר את סוּסוֹ לדופנית ולקח עמוֹ צרוֹר הכסף, ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם הוֹציא את ר' מנילי מבית האסוּרים והביא גם אוֹתוֹ הביתה.

הפעם ישב שם ר' מנילי שנה תמימה, ותהי בעיניו כעוֹנש מן השמיים, אף כי לא ידע את חטאוֹ. פעם בחוֹדש היה אביו נוֹתנוֹ לנסוֹע ביוֹם שישי לעיירה ולשמוֹע בחוּץ את צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת והמוּלת העבדים השׂכירים. ורק פעם אחת בשנה זוֹ, לשבוּעוֹת, יכוֹל היה לנסוֹע אל הצדיק בראדיחוּב. לבוֹ היה מלא געגוּעים וכיסוּפים על המלמד ר' חיימ’ל רוּח השׂדה, שנתקשר בוֹ קשר של תוֹרה ואמוּנה, ולא יכוֹל להתאַפק ודרשוֹ פעמים אחדוֹת מאביו – בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היוֹנים הכשר – אך ר' קלמן גער בוֹ תחילה כבנער קטן, ואמר לוֹ שיכוֹל הוּא ללמוֹד עם המלמד שבבית. אחר הסביר לוֹ, שהדבר הוּא מן הנמנע, מפני שלמלמד זה אשה ושתי בנוֹת, והוּא לא רצה להיפרד מהן, אוֹ שהן לא נתנוּהוּ לעוֹזבן, וּבאחוּזה המרוּבה באנשים אין מקוֹם לכל כך הרבה משפחוֹת. ר' מנילי קיבל עליו גם את הדין הזה וחיכה לסיוּע מן השמיים, בפרט לאחר שהצדיק הבטיחוֹ בפירוּש, כי בקרוֹב תבוֹא עליו ישוּעה גדוֹלה.

כתוֹם השנה, קנה לוֹ ר' קלמן טחנת מים בת שלוֹש אבנים, שהאיכרים מכמה כפרים היוּ מוֹליכים שמה את תבוּאתם לטוֹחנה לקמח, תיקן את בית הדירה שעל הגבעה, והוֹשיבוֹ שם לפי שעה עם אשתוֹ וילדיו – את שניים הגדוֹלים השאיר בביתוֹ – לראוֹת איך יצליח הדבר. לטחנה זוֹ היתה מעלה גדוֹלה, שהיתה סמוּכה פחוֹת מתחוּם השבת לעיירה, ור' מנילי יכוֹל היה להתעטף בשבתוֹת בטליתוֹ וללכת שעה ברוּח וּבחוֹל הכבד דרך השׂדוֹת החשוּפים להתפלל בקלויז של חסידי הוּסיאטין. אך עוֹד באוֹתוֹ קיץ ירדוּ גשמי זעף והנחל גאה פתאוֹם וּמשברי המים שברוּ את הסכרים וניפּצוּ את שלוֹשת האוֹפנים וחתרוּ גם תחת בניין הטחנה והפילוּ חלק ממנוּ, וגם על ביתוֹ של ר' מנילי סגרוּ המים במשך שני מעת לעת, והיוּ שרוּיים אז בפחד גדוֹל וּבסכנת נפשוֹת, בפרט שנסי היתה שוּב הרה ללדת.

מן הטחנה ההרוּסה שב ר' מנילי אל אחוּזת אביו, וּבירך את ה' שהצילוֹ אוֹתוֹ ואת ביתוֹ ממות, ושם ילדה אשתוֹ. ר' קלמן, שהיה מלא חימה על גוֹרל בנוֹ, מיהר וקנה לוֹ במרחק כמה פרסאוֹת חלקת יער גדוֹלה וּבנה לוֹ בית עץ בפאת היער, והוֹשיבוֹ שם עם כל בני ביתוֹ, וגם שׂכר לוֹ הפעם את חיימ’ל רוּח השׂדה ללמד את בניו תוֹרה. ולכשירצה, ילמד עמוֹ גם מנילי עצמוֹ. פרנסתוֹ צריכה היתה לבוֹא מן העצים שיכרוֹת וימכוֹר. גם “נאמן” נתן עמוֹ, אחד מפקידיו הבדוּקים והמנוּסים בנאמנוּתם, שהיה יוֹשב שם יחידי כל ימוֹת השבוּע ולשבתוֹת היה הוֹלך ברגל אל בני ביתוֹ שבכפר. וּבזה אמר ר' קלמן, כי בנוֹ בא הפעם אל המנוּחה והנחלה למשך שנים רבוֹת.

וּבאמת בא ר' מנילי אל מקוֹמוֹ החדש בשלוה וּבבטחה והתחיל מיד בתלמוּדוֹ וּבעבוֹדת האלהים. בכלל הוּא כבר נתרגל בתמוּרוֹת שבחייו, עד שכמעט לא חש בהן, והיה מקבל כל מעמד וכל מקוֹם חדש כדבר שהוּא בדרך הטבע. משל לבן כרך הרגיל להחליף דירתוֹ. לפרנסתוֹ לא נטל עליו לדאוֹג, מפני שהיתה נמשכת מצינוֹר אביו, וּמימיו לא ניסה לעמוֹד ברשוּת עצמוֹ. קרשים וקוֹרוֹת לא נחשבוּ במאוּמה, וגם פוֹעלים חרשי עץ לא חסרוּ במקוֹם וּבכן בנה לעצמוֹ מקוה כשירה והקים עליה צריף. במרחק אלפיים אמה מדירתוֹ הניח עירוּב תחוּמין, והיה הוֹלך לשבת ראש חוֹדש עם המלמד ועם איזה מבניו להתפלל בעיירה הסמוּכה. קנה לו ספר תוֹרה והעמידוֹ בארוֹן בחדר מיוּחד, ויהי לוֹ מעין מקוֹם קדוֹש. ודוֹמה היה שכאן ישב שלוה. אך לא כן גזרוּ בשמיים ועוֹד הוֹסיפוּ לנסוֹתוֹ, והפעם ניסיוֹן קשה, שעירער את כל יסוֹדי ביתוֹ.

באוֹתוֹ בית שביער, בתוֹך מהוּמת המלאכה והנפשוֹת הרבוֹת, שלוֹ ושל המלמד, הרתה נסי בפעם התשיעית, והיה הריוֹנה הפעם קשה וּמלא ייסוּרים. פחדים מוּזרים היוּ מבעיתים אוֹתה תמיד, והיתה רוֹאה בין עצי היער כל מיני מראוֹת רעים: רוּחוֹת ושדים וחיוֹת טרף, והיתה מרבה להתחבא בחדר המשכב וּמכסה את ראשה בכר המיטה. וּכשקרבוּ ימיה ללדת, הביאוּ לה (אשתוֹ של המלמד, שהיתה אשת חיל תקיפה ואוֹהבת להיוֹת אפוטרופסית, הכניסה את נסי תחת כנפיה כאחד התינוֹקוֹת, והיתה בעצמה עקרת הבית) מילדת מן העיירה, והיא ילדה בשלוֹם בן זכר, ילד נחמד וראשוֹ מכוּסה כוּלוֹ שׂערוֹת שחוֹרוֹת וארוּכוֹת והיתה השׂמחה גדוֹלה בבית, כי זה יוֹתר משנתיים שלא ילדה והריוֹנה עוֹרר דאגוֹת. ר' מנילי לקח אוֹתוֹ יוֹם את המלמד כוּלוֹ לעצמוֹ, ללמוֹד עמוֹ הלכוֹת מילה, והיוּ טוֹעמים מפעם לפעם מעט יי"ש מתוּבל בלענה וּמקנחים ברקיקי כוּסמת קשים וּמסיחים בחסידוּת ומרחפים בעוֹלמוֹת. אך בלילה השני, אחרי חצי הלילה, הקיצה היוֹלדת פתאוֹם בזעקת זועה שלא כקוֹלה וקפצה מן המיטה, ובקפצה קרעה יריעה אחת מן היריעוֹת הסוֹככוֹת על המיטה, והתחילה רצה בחדר בכוּתוֹנתה וּמצעקת: “היכן ילדי? מי לקח אוֹתוֹ? חוּסוּ והחזירוּ לי את הילד!”

נבהלוּ בני הבית משנתם והמילדת הזרה בתוֹכם, הגדילוּ את האוֹר וּמיהרוּ ואחזוּ בה וקירבוּה אל העריסה – עריסה זוֹ שגידלה שמוֹנה נפשוֹת, כוּלן חיוֹת וקיימוֹת בבריאוּת הגוּף והנפש – והראוּה את העוֹלל, שהיה ישן וּפניו חכלילים והוּא פוֹשט את שׂפתיו וממצמץ בהן כיוֹנק. אך היא לא חפצה לראוֹתוֹ, וּבדחפה את האנשים המחזיקים בה – אחדים מן הילדים נדחקוּ ערוּמים למחצה אל פינת החדר וּבכוּ בחשאי, כשהם מרתתים מקוֹר וּמאימה – צעקה אליהם, כי לא ילדה הוּא זה. פתאוֹם שלחה את ידיה ואחזה בילד, וּבעיניה בוֹער השיגעוֹן, כמבקשת לטוֹרפוֹ אוֹ להשליכוֹ ארצה. אז תפסוּה בכוֹח והשכיבוּה על מיטתה, ואשת המלמד ושתי בנוֹתיה החזיקוּ בה כל הלילה עד הבוֹקר, שלא תרד עוֹד פעם. והאשה היתה נאנקת וצוֹחקת, גוֹנחת ונוֹשכת את הכר והסדין ואת ידי המחזיקוֹת בה ואת ידיה היא, והקצף שוֹתת מפיה וּמתוֹך הקצף עוֹלה טענה אחת: “היכן ילדי? החזירו לי את הילד!”

לבוֹקר הביאוּ את הרוֹפא והוּא הרגיע את בני־הבית: טירוּף הלידה הוּא, מחלה שכיחה, והאשה תירפא כעבוֹר ימים אחדים. יש רק לשמוֹר אוֹתה שמירה מעוּלה, ולפי שעה, לשם זהירוּת, צריך להעביר את העוֹלל לחדר אחר ולהביא לוֹ מינקת. וכן עשׂוּ. אך עברו שמוֹנת ימי המילה, היתה הברית כדת, גם ר' קלמן ואחד האחים באוּ, לילד קוֹרא שם בישׂראל מרדכי שרגא, כשם הצדיק ההוּסיאטיני זצ"ל, והאם לא נרפאה מטירוּפה, וּמאז נשארה מעוֹרבת בדעתה. ר' מנילי עם אשת המלמד נסעוּ אתה אל ר' דויד’ל, – שעקר בינתיים דירתוֹ לברוֹדי – וגם בלבוּב היוּ אצל רוֹפא מפוּרסם, אך ללא הוֹעיל.

היא היתה רוֹאה את התינוֹק בידי המינקת, אך לא שׂמה אליו לב, כמוֹ זר לה נחשב, והיתה יוֹשבת רוֹב הימים בקרן זוית וּמזילה דמעוֹת וּפוֹכרת אצבעוֹתיה בחיקה המדוּלדל וּמיבבת בחשאי לנפשה: “היכן ילדי? מתי יחזירוּ לי את הילד?” באוּ לפניה כל בניה וּבנוֹתיה, הגדוֹלים עם הקטנים, עמדוּ עליה מסביב, ליטפוּה, בכוּ, התחננוּ לה, אך לכוּלם היתה זרה, אל כוּלם לא הביטה, ורק על טענתה היתה חוֹזרת ביללה ודמעוֹתיה יוֹרדוֹת על לחייה הכחוּשוֹת והחיורוֹת, שישיבוּ לה את הגזילה.

לעתים היתה יוֹצאת אל החצר וּמפשפשת בכל פינה וּבכל מחבוֹא, מרימה את גזרי העצים ואת הכלים וּמחפשׂת בקוֹמה כפוּפה. לפעמים היתה נכנסת גם לתוֹך היער, מתהלכת בין הגזעים, גוֹחנת וּמחפשׂת בין הזרדים והשלכת. הזר הרוֹאה היה אוֹמר: אך פטריוֹת אוֹ גרגרים מחפשׂת האשה הזקינה, רצוּצת הגוּף, שתלתלים שׂבים ביצבצוּ מתחת לשביסה, והיא את ילדה חיפשׂה, את ילדה חסר השם, הוּא מוֹטילי, שכבר ישב בחיק המינקת, חוֹלל ברלגליו השמינות והחזיק צניפת חוּטים גדוֹלה בשתי כפיו הזעירוֹת, ועיניו מתרוֹצצוֹת ורוֹדפוֹת תנוּעוֹתיה והוּא תוֹחבה ודוֹחקה לתוֹך פיו חסר השיניים.

הניסיוֹן המר הזה זרק כמה שׂערוֹת לבנוֹת בראשוֹ וּבזקנו של ר' מנילי. אך זה גרם לוֹ, שידבק עוֹד יוֹתר בתלמוּדוֹ וּבחבירוֹ המלמד, בחסידוּתוֹ וּבאמוּנתוֹ, ורק עצבוּתוֹ ורוֹך פניו עמקוּ למאוֹד. והוּא טרם יגיע אז לארבעים שנה.

עוֹד חמש שנים תמימוֹת ישב ר' מנילי בתוֹך היער, וגם בשנים האלוּ ילדה לוֹ נסי המטוֹרפת שני בנים, וּבלדתה היתה שקיטה מאוֹד, גם חבלים לא היוּ לה, אוֹ אוּלי כבשה אוֹתם ולא שׂמה לב לילוֹד, כאילוּ פלטה אבן מרחמה. ואז היוּ נוֹטלים אוֹתוֹ ממנה וּמוֹסרים אוֹתוֹ למינקת הערילית, שהכינוּ כמה שבוּעוֹת קוֹדם. וכן גדלוּ גם הילדים האלה, והיא היתה הוֹלכת וּמחפשׂת את הילד ההוּא שנחטף ממנה.

והנפשוֹת שישבוּ עתה בבית היער – מלבד השניים, שנתחנכוּ בבית הזקן – יחד עם המינקת והמשרתוֹת, היוּ עתה עשׂרים, וההוֹצאוֹת מרוּבוֹת והבזבוז גדוֹל, כי אשה זרה צוֹפיה את הליכוֹת הבית אשר לא לה הוּא, וגם פזרנוּתוֹ של ר' מנילי לצדיק ולעניים וּלצוֹרכי ציבוּר שבעיירה הסמוּכה לא ידעה גבוּל. ובכן נוֹתרוּ בסוֹף השנה החמישית מכל חלקת היער הגדוֹלה רק עצים גמדים, ערערים, קלוּפים וּרסוּקים, ותלים אחדים של שחיפים וּזרדים ושוֹרשים. ראה ר' מנילי, אחרי שה“נאמן” העירוֹ על כך, כי אין עוֹד במה לחַיוֹת את כל הנפשוֹת התלוּיוֹת בצוארוֹ, וישב ויכתוֹב איגרת נמלצה מליאה ביטחוֹן במנהיגוֹ של עוֹלם, שלא יעזבנוּ, וּבעזרת ר' דויד’ל ישלח לוֹ הרוחה בקרוֹב, ויחתוֹם את האיגרת ויתננה על יד אחד הפוֹעלים העוֹבדים במלאכת היער להביאה אל אביו ר' קלמן חקר, הנוֹהג עוֹד שלטוֹנוֹ באחוּזתוֹ ברמה.

ג. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בְּבֵית הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי

באביב השנה העשׂרים וּשתיים לשבת היגוֹמוֹשץ באחוּזתוֹ, ישב בוֹניפאצי מארקובסקי יחידי בחדר משׂכיתוֹ, והוּא נרגז וּמזוּעזע עד אדני נפשוֹ. וּברוּגזוֹ הוּא מכוּנס כוּלוֹ בכוּרסה הרפוּדה כרים של עוֹר, שמוֹשבה עשׂוּי ברוֹחב שני בני אדם, כפוֹת רגליו שלוּבוֹת זוֹ בזוֹ וּנתוּנוֹת בתוֹך שׂערוֹ של עוֹר הנמר הגדוֹל, עיניו כמעט עצוּמוֹת, פימתוֹ וּשׂפתיו נעוֹת בלי חשׂך ונראוֹת כשלוֹשה פיוֹת ממללים בלי קוֹל, ואצבעוֹתיו מעבירוֹת במהירוּת את חרוּז האלמוּגים היוֹרד לוֹ מצידוֹ. כלבוֹ האציל ודק הבשׂר מצבע הענבר רבץ לצידוֹ פשוּט רגליים ושטוּח כלוּח.

שתי סיבוֹת היוּ לוֹ לרוֹגז: לפני ימים אחדים ביקר על פי הזמנה באחוּזת הגראף אוּייסקי ונדהם מן הגדוּלה והתפארת שמצא שם. איזוֹ רחבוּת ידיים! איזה ארמוֹן! איזה משק! למעלה מאלף מוֹרג אדמת חיטים מעוּבדת תכלית העיבוּד. לעוּמתם היוּ אחוּזתו וחצירוֹ כצעצוּע ילדים פחוּת ערך. והגראף לא בלבד שלא השקיע באחוּזתו כסף מזוּמן, אלא שהוּא מוֹציא ממנה סכוּמים גדוֹלים לבזבזם בכל חוֹרף בבירוֹת אירוֹפה. אם כן ההוֹצאה שהוֹציא הוּא, בוֹניפאצי מארקובסקי, יתירה על השבח, ואחוּזתוֹ אינה שוה את החצי שהשקיע בה. הקרקע נעה תחת רגליו וכל הימים היה ראשוֹ מלא מחשבוֹת מטרידוֹת ומכאיבוֹת.

והיוֹם בצאתוֹ במרכבתוֹ לעבוֹדה בבית הכניסה, וּבשוּבוֹ אחרי שעה, הוּא בדרך לביתוֹ, ויבוֹא באפוֹ ריח השׂדה אשר ליבלב תחת שמש האביב, ויצו את רכבוֹ להוֹליכוֹ שמה לזוּן את נפשוֹ ולמצוֹא ניחוּמם על רוֹגזוֹ – והנה בבואוֹ הביתה מצא, כי פקיד האוּרוה הרבּיע בזמן היעדרוֹ את הסוּסה היקרה “דיאנה” בסוּס האנגלי, – והוּא חיכה שנה תמימה לתאנתה, אשר בוֹששה לבוֹא, כדי להרבּיעה בסוּס הערבי. מהרבעת כלאיים זוֹ הוֹחיל לתוֹצאוֹת רבוֹת חשיבוּת. הוּא גילה את רצוֹנוֹ זה בפירוּש באוֹזני הפקיד לפני שישים ושישה יוֹם, ועתה נתרתח ההדיוֹט הנבזה כל כך מחשקה הניעוֹר של הסוּסה האהוּבה, שלא יכוֹל להתאפק וּלחכוֹת לשוּב אדוֹניו והרבּיעה לזנוּנים. כן. לזנוּנים – כי הסוּס האנגלי לא נוֹעד לה. המשגה הפאטאלי הזה הרס לוֹ לבוֹניפאצי מארקובסקי חלוֹם טיפוּחים של כמה ירחים ללא השיב. ולא עוֹד אלא שסוּסה אצילה זוֹ, שהיתה אהוּבה עליו מכל סוּסוֹתיו, כאשה, כמַדוֹנה, נמאסה עליו בבת אחת, כמוֹ הוּטלה בה זוֹהמה משקצת, ולא יכוֹל לראוֹתה עוֹד בעיניו. לפקיד האוּרוה סטר על שתי לחייו פעמים אחדוֹת, וגם הדם נזל מאפוֹ הנתעב, אך חמתוֹ של הגלח לא שככה, והיתה רוֹתחת בוֹ כדמוֹ של “הנביא” זכריה, כמסוּפר בספרי היהוּדים. הוּא ראה והנה הכוֹל נע ביסוֹדוֹתיו. כל הבניין אשר בנה בחשבוֹן ואהבה מט לנפוֹל. וּבאפוֹ כי עז וּבכאבוֹ כי רב טילטל את משׂא גוּפוֹ בתוֹך ארמוֹנוֹ, מחדר אל חדר, החריד את כל משרתיו וּפקידיו, חירפם וגידפם, וגם הכּה אחדים מהם לחי, וּברוּצוֹ הפיל אנדרטה יקרה וּשברה לשניים, וּבעייפוֹ צנח לתוֹך כוּרסתוֹ ולא נע ולא זע עד כבוֹת השמש בחלוֹן הקשת הגדוֹל, והאילנוֹת שלחוּ את שרביטיהם הרכים והנוֹבטים באויר הסגוֹל, וּבחדר היתה האפלוּלית. אחרי שבתוֹ כן כשעה פתח הלאקיי הנאמן בזהירוּת את הדלת, עמד רגעים מספר בפתח חיור כמת, אחר ניגש על בהוֹנוֹת רגליו והעלה אוֹר במנוֹרה, השתחוה ויצא. הטבּח בא וּבלחש של אוֹב הזמינוֹ לסעוּדת הערב הערוּכה על השוּלחן באוּלם. אך הוּא לא ענה מלה, רק ישב מכוּוץ והעביר את האלמוּגים, כאדם שנגזר עליו לשבת כן עד כי ייהפך לאבן. הוּא חש עתה את אפילת הערב, שכבשה את כל רשוּת הארמוֹן והיא לוֹחצת על קירוֹתיו וחלונותיו במזימת מסתוֹרין, וּבהקשיבוֹ בחוּשים פקוּחים ללחץ רך זה, התחיל מרגיש, כי כעסוֹ הוֹלך ושוֹקע בקרבוֹ כמשקע אבק מתכת דק ירקרק, ושלוה גדולה, צוֹננת, ירדה על כל ישוּתוֹ המוּרקה. וּפתאוֹם זע ממקוֹמוֹ, הרים בניד אחד את ראשוֹ על צוארוֹ הקצר, הפנהוּ הצידה ועיניו נחוּ על ארוֹן הספרים, שתפשׂ את כל הכוֹתל מימין, והוּא מלא כוּלוֹ שוּרוֹת ספרים בכריכוֹת יקרוֹת עם כתוֹבוֹת של זהב וכסף.

הכתוֹבוֹת המזהירוֹת על גבי הספרים היוּ עתה בעיניו כחיוֹת, ונראוּ לוֹ כרצוֹת לרוֹחב הארוֹן בכל רף ורף וכרוֹמזוֹת לוֹ רמיזה מבטחת. הוּא נשׂא את עיניו גם אל הסיפוּן הגבוֹה ורואה מעין ראייה ראשוֹנה את ההעתקוֹת המצוּינוֹת של דה־וינצ’י בכל הדרן. גירוּי דק מן הדק, אך תקיף עד לאין כבוֹש, גירה את מוֹחוֹ ועיניו נהוּ בחלל כצמיאוֹת לאיזה דבר. הוּא קם בכבידוּת, ירד מעל הכוּרסה, ניגש עד הארוֹן, פתח את דלת הזכוּכית, פשט ידוֹ והוֹציא את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש (הוֹצאה ראשוֹנה של הבנדיקטינים, בכריכת עוֹר חזיר עם קצווֹת של נחוֹשת פיתוּחים), הביאוֹ אל השוּלחן, עלה שנית על הכוּרסה, וּבפתחוֹ את הספר תחת אוֹר המנוֹרה, נשען על ידו והחל להגוֹת בוֹ מתוֹך התעמקוּת. זה לוֹ יוֹתר מחמש עשׂרה שנה, שלא קרא בספריו, ספרי הדת והעיוּן, כי מוּבלע היה כוּלוֹ בשיכלוּל האחוּזה. רק ספרי חקלאוּת ואמנוּת אחדים היו מונחים על שוּלחנוֹ, וּבהם היה מחפשׂ נתיבוֹת למפעליו המעשׂיים. את רוּחוֹ הזניח וּלתיקוּן נפשוֹ לא דאג. הוּא ראה יוֹם יוֹם את ארוֹן ספריו הגדוּש, אך לא קרב אליו. גם לא היה לוֹ צוֹרך שעה בספרים אלה, כי במשך כל שנוֹת היוֹתוֹ כאן לא הטיף אף הטפה אחת מעל הבימה, זוּלתי הספדים קצרים אחדים וּברכוֹת קלוֹת. וּבכן היה עתה הספר כגילוּי חדש בעיניו. הלאטינית הזכה והבשׂוּמה בקוֹדש זרמה לתוֹך נפשוֹ וּמילאתּה צחצחוֹת. הוּא קרא וקרא, דף רדף דף, פעמים הסיר את עיניו מן הגוילין הירקרקים והניח למאמרים שיעברוּ שנית במוֹחוֹ, כאדם המעביר יין ישן בחלל פיו, למַצוֹת את כל טעמוֹ, אחר שב וקרא, עד כי כבתה המנוֹרה באזוֹל בה הנפט. אז העלה אחד הנרוֹת המוּכנים בפמוֹטוֹת השחוֹרים והגבוֹהים והוֹסיף לקרוֹא. וּכשקראוּ בחצר התרנגוֹלים הגזעיים חליפוֹת בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, הניח את ראשוֹ על הספר והשתקע אילוּ רגעים בהרהורים כבידים. הצללים רעדוּ על הרהיטים העתיקים, על הקירוֹת והסיפוּן המצוּיר, וּבחלוֹן הקשת הגבוֹה, שחוֹר הלילה, נשקף עוֹד נר דוֹלק וגוּלגוֹלת אדם מוּטלת על ספר פתוּח. הוּא הרים את ראשוֹ, הביט כה וכה בתימהוֹן, קם, לקח את הפמוֹט עם הנר בידוֹ הקרה ועלה במעלוֹת השיש המרוּבּדוֹת, שהוֹבילוּ מן הזוית שבחדר אל עליית משכבוֹ. הכלב קם ועלה אחריו בחשאי, אך לפני פתח החדר רבץ ולא עבר את המפתן. שם התפשט את מעיל הקטיפה הקצר, וּבטרם ישכב ישב עוֹד בפאת המיטה והביט נכחוֹ תוֹהה בלי מחשבה. והנה באהוּ חזוֹן נפלא: אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע על גבי גיר הכוֹתל מנגד, עם הילה זוֹרחת על קרחתוֹ הצחוֹרה, הרחיב את שׂפתיו ואמר לוֹ בלשוֹן הדיאלוֹג הידוּע:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

וישאלהוּ בוֹניפאצי בקוֹל עמוּס דמעוֹת:

– ולא יוֹתר?

– רק זאת ולא יוֹתר. – ענה הקדוֹש ומאוֹר צחוֹק על פניו, אחר השפּיל את עיניו ונמוֹג.

וּבהימוֹג החזוֹן ניעוֹרה מחשבתוֹ של בוֹניפאצי. כן, אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש בא לגאלוֹ מטיט היון של קנייני העוֹלם הזה. “רק זאת ולא יוֹתר”, כה היה דברוֹ. עד עתה היה הוּא, עבד האלהים, נתוּן בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ לחיים הארציים, רדף אחרי הקניינים המדוּמים ועזב את הקניינים האמיתיים הקשוּרים והדבוּקים ב“מצוּי האמיתי” – ועתה הנה באה שעת פּדוּתוֹ. וּמתוֹך הירהוּרי תשוּבה אלה השפיל עיניו והסתכל בידיו הצבוֹת וּבאצבעוֹתיו הקצרוֹת והנפוּחוֹת, ראה שעוֹרן נוֹבל וכוֹמש, והרים כף ימינוֹ וּמישש בוֹ את פניו, העבר והחלק עליהם, וחש את רכּוּתם הצוֹננת, הרימה יוֹתר והעביר את אצבעוֹתיו על רקוֹתיו ועל פאת שׂערותיו, החליק את קרחתוֹ המשיית: הכוֹל, הכוֹל נוֹעד לעפר ולריקבוֹן בעוֹד עשׂר, בעוֹד חמש עשׂרה שנה, והוּא כבר בן שישים, בניטל האחרוֹן מלאוּ לוֹ ששים שנה. איש לא בירכוֹ, כי איש לא ידע את יוֹם הוּלדתוֹ. ערירי הוּא בעוֹלם. לא אח ולא אחוֹת לוֹ. הקאנוֹניקוּס, יוֹדע הוּא, שׂוֹנאוֹ בלבוֹ, אף כי דבש וחלב תחת לשוֹנוֹ בדברוֹ אתוֹ. הנה הקיבּוֹרוֹת העבוֹת האלוּ שברגליו תרקבנה בקרוֹב ותהיינה לדוֹמן עם האדמה. ואוּלי יאחזנוּ באחד הימים שבץ? שוֹמן גוּפוֹ הוֹלך וּמוֹסיף, אף כי מרבה הוּא ברכיבה. המזוֹנוֹת הטוֹבים, שהוּא כל כך להוּט אחריהם, פוֹעלים את פעוּלתם, ולחדוֹל מן המזוֹנוֹת אי אפשר, מפני שהחוֹמר תוֹבע והחיך מגרה, וּביוֹם אשר לא יאכל את סעוּדתוֹ, המשוּפעת בבשׂרים וּביינוֹת, יהא נרגז וסר ולא ימצא לוֹ מנוֹח ולא יוּכל לנהל את משקוֹ, את משק טיפוּחיו, כראוּי וכנכוֹן.

ולא הרגיש בוֹניפאצי, כי בדרך זוֹ הוּא שב אל הקניינים הארציים, המדוּמים, הטוֹמנים פח לנפשוֹ. וּבאמת אך עברה במוֹחוֹ המלה “משק” וחרוֹנוֹ, אשר רבץ על קרקע נשמתוֹ כחיה רעה אשר גוֹרשה לתוֹך מאוּרתה, הגיח שנית ממקוֹמוֹ, והוּא ראה לפניו את הפקיד מתועב הפנים, הממצמץ בעיניו אחרי מכּוֹת הלחי והדם נוֹזל מאפוֹ, אוֹתוֹ אשר טימא היוֹם את הסוּסה האהוּבה טוּמאה שאין לה תיקוּן, והוּא רצה מאוֹד, שהחזוֹן הזה יהא מציאוּת והבזוּי יהיה כאן לפניו, שיוּכל לרטש את פרצוּפוֹ הנמאס, שיוּכל להפילוֹ לארץ ולרוֹמסוֹ בעקיבים שבנעליו. “אין סליחה וּמחילה לשיקוּץ משוֹמם כזה!” דיבר לעצמוֹ וחרק שן, קפץ מן המיטה והתחיל רץ שוּב בחדר. וּברוּצוֹ כן נבהל שוּב מפני עצמוֹ. צילוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע שוּב, והפעם נתן את אצבעוֹ על חוֹטמוֹ באיוּם של חיבה, וּבעיניו חיוּך של כרוּב, וּשׂפתיו הפתוּחוֹת כעלי שוֹשנים הוֹגוֹת בקוֹל לא נשמע כמעט: “בוֹניפאציוּס בני, למה תפיל עצמך לדעת לתוֹך זרוֹעוֹת השׂטן?” וזיעה קרה כיסתה את פני היגוֹמוֹשץ, והוּא הטיל את עצמוֹ באנקה אל מיטת המשי הרכה והליט את פניו בכפיו וחרק שן מתוֹך מכאוֹב נפש גדוֹל ונוֹרא.

רגעים מספר ישב מרתת כוּלוֹ כאיש טוֹבע, אוֹ כשוֹכב על פי תהוֹם עמוּקה, וּבהסירוֹ כפיו מעל פניו היתה שׂפתוֹ התחתונה תלוּיה כנפוּחה והריר נזל מעליה. באה עליו אחת מאוֹתן התקפוֹת העצבים, שידע כמוֹתן רק פעם אוֹ פעמיים שנה, והתירא מפניהן יראה של חיה מעוּנה.

– אלהי, אלהי, למה שבקתני? – קרא בקוֹל בלשוֹן הגוֹאל, ורחמים גדוֹלים התעוֹררוּ בלבּוֹ על עצמוֹ – מה אני וּמה חיי? – המשיך וּפנה אל צילוֹ אשר על הקיר, שנע לאיטוֹ בצד שידת השעוֹן הגבוֹהה, רחב וּמכוֹער עד זועה, שטח אליו ידיו, והצל חזר על אוֹתה תנוּעה עצמה – למה נתת לי את החיים האלה, שהיוּ עד עתה בידי ככלי מלא טוּמאה, אשר אוֹחזנוּ בידי ולא אוּכל להרפּוֹת ממנוּ, אף כי אשתוֹקק בכל נפשי להשליכוֹ ממני והלאה? לפני עשׂרים וּשתיים שנה עמדתי יחידי על ראש מגדל הואַויל אשר בקראקוּב, עיר מלכי עמי האוּמלל, וּבראוֹתי תחתי בעוֹמק את רחש האנשים לאלפים ברחוֹבוֹת העיר וּבנשׂאי את עיני וראיתי את הטבע הנצחי – הויסלה הקרוֹבה והשׂדוֹת הרחוֹקים – לוֹעג להוייתי הקטנה והבזוּיה וּלאהבתי אשר אהבתי בסתר את האשה נצוּרת הלב והיא הכתה אוֹתי על לחיי והלכה אחרי המאיוֹר הגרמני, חפצתי לקפוֹץ ולשׂים קץ לחיים אלה, אך אתה, אלהי, שלחת את ידך הארוּכה, כאשר שלחתה לפנים אל המאכלת השלוּפה אל צוארי יצחק הנעקד, ותאחז בי ותאמר אלי: “לך וחיה חיי אדמוֹת, כי כן ציויתיך!”, ואני אשר הוּקדשתי לכוֹהן ולא יכוֹלתי לשׂאת לי אשה בגלוּי, באתי ואירשׂתי לי את האדמה הזאת, אשר עליה אני חי וּבה אני מוֹשל, ואוֹהבנה, ואדבק בה ואגדלנה ואעדנה בעדי עדיים, ותהי לי לאשה, ואת צאצאיה חימדתי כיוֹצאי חלצי, ולא שקטתי ולא נחתי, עד כי ראיתים גדילים להוֹד וּלתפארת. את כל נחלת אבוֹתי, אשר הוּנחה למעני באהבה רבה בהיוֹתי עוֹד נער קטן בבית הספר על ידי אבי שהלך לעוֹלמוֹ, השקעתי פה באדמה, באשתי אהוּבתי זוֹ, ועוֹד מעט ונתתי לה את שארית הוֹני ולא יישאר עוֹד בידי מאוּמה לתת לה. וּמה השׂגתי? מה יש בידי עתה? מה ניטל מבדידוּתי האיוּמה? היש אדם אשר יאהבני? האם ידעוּ משרתי את נפשי? הידאגוּ לי? הן רק היראה מפּני היא אשר תרתּקם אלי בעבדוּת שפלה. ראיתי את פראנצ’ישק וחיורוֹן פּניו, ואת קוֹל לחש הטבּח שמעתי וגם נהניתי בלבי, אך בבלוֹת השאֵר הזה הן אמוּת, ואם גם על מיטת ארגמן זוֹ, בעלבוֹן בדידוּת אשר אין משלוֹ…

וּבעוֹדוֹ שוֹפך כן את נגעי נפשוֹ הדוה, הוֹפיעוּ לוֹ שנית פניו של פּקיד האוּרוה, והוּא רוֹכב על הסוּסה המגוֹעלה וּמתלהלה על גבה החשוּף, וּפרצוּפוֹ צוֹחק והוּא שוֹלח לשוֹן לאדוֹניו, וגם הסוּסה – horribile dictu – גם הסוּסה צוֹחקת מרימה בחוּצפה את זנבה וחוֹשפת לוֹ את שׁתה המשוּקץ, וכאב החימה אחז את כל גוּפוֹ בציפוֹרניו השלוּפוֹת, ואלפי מחטים דקוֹת חלפוּ את עוֹרקיו מקצוֹת בהוֹנוֹת רגליו עד פסגת קרחתוֹ העלוּבה.

– מי יתנך בידי, כלב נבזה, וריצצתי את קוֹדקוֹדך הנמאס! אלי, אלי, הסירה מעלי רק את צחוֹק המעול הזה! קחה את נפשי החטאה! הסתירני בצל כנפיו של אוֹגוּסטינוּס אבי הקדוֹש! אלי, אלי!

והוּא נפל מלוֹא קוֹמתו על המיטה וראשוֹ נח על שתי זרוֹעוֹתיו השלוּחוֹת אל מראשוֹתי המיטה. וכה שכב והזיל את רירוֹ החם לתוֹך ארג שרווּלוֹ הרך, ארג הצמר הטוֹב, ונפשוֹ מתנוֹדדת על משברים סוֹערים והתהוֹם שוֹאגת תחתיה באלף קוֹלוֹת לוֹעגים וּמאיימים כאחד, והוּא מבקש מעמד לרוּחוֹ וּמעשׂה אשר יעשׂנוּ למצוֹא את השלוה.

וּכשהקיץ כבר האפיר החלוֹן והצינה מילאה את החדר הלבן. המוּלת המשק בחצר עלתה אליו. נשמעו צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת, פעיית הכבשׂים וקירקוּר העוֹפוֹת, ועל כוּלם צילצוּל הפעמוֹן הקוֹרא לעבוֹדה. גם מלמטה, מחדר המבשלוֹת, הגיע קישקוּש הכלים. עברוּ סוּסים בדהרה בשבילי המדשאה. ניתכוּ מים ברעש מן המשאבה. היוֹנים התחבטוּ על מרזבי הגג. הציפּוֹרים שרוּ. אך במוֹחוֹ של בוֹנניפאצי מארקוֹבסקי עמדה צלוּלה ואיתנה, כטבעוֹ מעוֹדוֹ, ההחלטה: הוּא ימכוֹר את האחוּזה וּבמחירה יבנה בית תפילה קטן באחד הכפרים הנידחים וישב ויכהן שם, להציל את נפשוֹ מחרמי השׂטן וּלהפיק רצוֹן מאת אוֹגוּסטינוּס החכם והקדוֹש.

וּבאוֹזניו חלפוּ שנית דברי הדיאלוֹג:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

– ולא יוֹתר?

– רק זה ולא יוֹתר.

ד. אָב אַבִּיר לֵב כָּאן וְאֵם מְלִיצַת יֹשֶׁר בַּקֶּבֶר

בהגיע השליח עם מכתבוֹ של ר' מנילי, היוּ שלוֹשת אחיו בבית אביהם ר' קלמן חקר. הם באוּ שמה להתיעץ בעניין נחוּץ מאוֹד, כדת מה לעשׂוֹת למזימה אשר זממוּ אדוֹני האחוּזוֹת הפוֹלנים, בהתאגדם לאגוּדה אחת, למכוֹר את השׂפירט הנעשׂה בבתי משׂרפותם במחיר כאשר ישיתוּ על הקוֹנים במדינה וּלבעלי האחוּזה היהוּדים לא יתנוּ יד וחלק באגוּדה. הישיש ר' קלמן, אף כי כבר קרוֹב היה לגבוּרוֹת, עוֹד לא תש כוֹחוֹ ולא נס רצוֹנוֹ וּשׂפתיו הדקוֹת והכחוּלוֹת יעצו נכוחה, והבנים והחתן, יראי דברוֹ ישבוּ וקלטוּ את העצה מעל שׂפתיו כדברי האוּרים והתוּמים. איש אשר כל ימיו עשׂה והצליח כוֹח עליוֹן לוֹ בעיני המסתוֹפפים בצילוֹ. וּבהביא הערל את המכתב, לקחו הזקן בידוֹ הרוֹעדת, וּבהכירוֹ – רחוֹק ראוּת היה – את כתב ידוֹ של מנילי בנוֹ, קמטוֹ מתוֹך קפדנוּת בידוֹ, תחבוֹ בכעס לתוֹך כיסוֹ, וּבנענעוֹ אחר כך ידוֹ הריקה באויר אמר בפישוּט שׂפתיים:

– מנילי מצא לוֹ זמן לכתוֹב מכתבים! נמשיך ענייננוּ. וּבכן, אתם אוֹמרים, שאפשר לזהם את כל השׂפירט ולמכרוֹ לבעירה ואז יהא פּטוּר ממכס. הרי זה דבר נאה מאוֹד. אם כן הרי הסוּס הטוֹב רתוּם שוּב לעגלה המתוּקנת. כן נעשׂה, בעזרת השם! מוֹחם של יהודּים, ברוּך השם, לא נתיבּש עדיין.

וכן היוּ יוֹשבים וּממשיכים את השׂיחה בתוֹך המרפסת הגדוֹלה והריקה על ספסל חשוּף וּזבוּבי השׂדה הגדוֹלים מתחבטים וּמזמזמים על הזגוּגיוֹת המוּחמוֹת בשמש. אך כשכילוּ את השׂיחה נצטחק הזקן, הוֹציא את המכתב מכיסוֹ, פתחוֹ, וּבהרחיקוֹ אוֹתוֹ מעיניו הפנהוּ כלפי השמש ואמר:

– ני, עתה צריך לקרוֹא, מה רוֹצה שוּב הבטלן שלנוּ.

וקרא את המכתב בקוֹל. וּככל שהוֹסיף לקרוֹא נעשׂה קוֹלוֹ מרתת יוֹתר, וּכסיים הניחוֹ בסמוּך לוֹ על הספסל וּמרוֹב התרגשוּת לא יכוֹל להוֹציא הגה. אחרי רגעים מספר התאוֹשש ואמר:

– פירוּש הדברים, שצריך להתחיל שוּב מ“בראשית ברא”, לבקש לוֹ פרנסה חדשה. אבל לא באלף רבתי. הפעם אני מקשרוֹ אל אבוּס ריק ויעמוֹד כך עד שישׁתּחקוּ פרסוֹתיו. חוּצפה של בטלן מבלה עוֹלם!

וציוה לאסוֹר את סוּסוֹ (ואת בניו שלח הביתה) ונסע ישר אל היער. כעבוֹר שלוֹש שעוֹת הגיע שמה. הוּא עשׂה שם את מעשׂהוּ בקיצוּר: ראשית כל גירש את המלמד עם משפּחתוֹ. הם ניסוּ לעמוֹד על נפשם, ר' חיימ’ל בתחנוּנים ואשתוֹ בעזוּת. אך הזקן רקע עליהם ברגלוֹ הרוֹעדת בכוֹח כזה, עד כי נמלטוּ כוּלם בשני קרוֹנוֹת, שהיוּ עוֹמדים שם מוּכנים לטעוֹן עצים. אחר פקד על ה“נאמן” לרשוֹם את כל העצים, הניצבים והכרוּתים, הזרדים והשוֹרשים, ולמסוֹר מעתה את כסף מכירתם מדי שבוּע בשבוּע לידוֹ הוּא ולא אחר. וּלמנילי אמר, כי מחר ישלח חמשה קרוֹנוֹת גדוֹלים ויעבירוּ אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ עם כל הכלים והחפצים, “בכוֹל מכוֹל כוֹל”, אל העיירה הסמוּכה, ושם ישׂכוֹר לוֹ דירה קטנה, של שלוֹשה חדרים, ושם ישב ויהא מקבל עשׂרה ר"כ לשבוּע להוֹצאוֹת הבית, ולא יוֹתר. “השוֹמע אתה? אף פרוּטה אחת לא תקבל יוֹתר, וּבזה תשלם גם שׂכר לימוּד בשביל הילדים. וקץ לפזרנוּת ולבזבוז הרכוּש לי, שלי, אתה שוֹמע? אני הוּא שעשׂיתי כל פרוּטה “בזיעה מרה”. וּבנך השני, שמאי, הוּא יהיה ממוּנה על הבית ועל פיו ישק כל דבר. הקץ להפקרוּת! הקץ לטיפּשוּת!”

הגזירה יצאה מלפני השליט ואין להשיב. דברים לא יסכּוֹנוּ, ואין גם מי שידבר. אוֹתה שעה התהלכה נסי המטוֹרפת לפני הבית, פירשה בידיה וּבכתה תמרוּרים על ילדה שנגזל ואיננוּ. ר' קלמן שיצא מן הבית הביט בה בזעם. העגלוֹן עזרוֹ לעלוֹת על הדוּפנית. וּמנילי ישב פנימה בפאת השוּלחן, ויהי בעיניו לא כאָב לאחת עשׂרה נפש, כי אם כתינוֹק שסרח ואביו הספיגוֹ מלקוֹת. – –

מאז בא ר' מנילי לגוּר בעיירה עוֹלמוֹ חשך בעדוֹ. הקץ לצדקה, הקץ לתלמוּד תוֹרה עם ר' חיימ’ל, הקץ לנסיעוֹת אל הרבי שלוֹש פעמים בשנה. הדוֹחק בבית גדוֹל, ותמיד מצוּי כאן איזה תוֹבע טרדן הדוֹרש תשלוּמין. אך ר' מנילי לא אבד בטחוֹנוֹ בה' וּבצדיקוֹ ר' דויד’ל. וּכשהיה אצלוֹ בברוֹדי – אחד מאחיו שלח לוֹ בסתר עשׂרה ר"כ – תינה לפניו בפתקא וּבעל פה את צרוֹתיו, אך מעצמוֹ הוֹסיף:

– גם זוֹ לטוֹבה! אבא כוֹעס עלי וּבדין. ראוּי אני לייסוּרים, שבאוּ עלי ועל ביתי…

הצדיק ניחמוֹ, כשהוּא מצל בתנוּעה אצילית בכפוֹ השקוּפה על עיניו המוּשפלוֹת אל השוּלחן, בקוֹל רווּי דמעות, ואמר:

– ראה, מנילי, עכשיו כמעט שוים אנוּ. לך אשה חוֹלה ולי אשה חוֹלה. לך אחד עשׂר ילדים, כן ירבוּ, ולי עשׂרה. לך אין פרנסה ולי אין פרנסה. אני נע ונד ואתה נע ועד. לך אב זוֹעם בארץ, ולי, שאבי ז"ל מת בנערוּתי, אב זוֹעם בשמיים. וטוֹב חלקך מחלקי, שיש בנשמתך ניצוֹץ מנחוּם איש גמזוּ, ואני איני יכוֹל לקבל את ייסוּרי באהבה; אבל כשם שאני בטוּח באבי שבשמיים שירחם עלי, ככתוּב: “וכאב את בן ירצה”, כן בטוּח אני, שגם אביך שבארץ יכבוֹש כעסוֹ וייטיב עמך כבראשוֹנה. אל תתיאש מן הרחמים. אני אתפלל עליך.

ר' מנילי נתרגש מאוֹד לשמע הדברים האלה וּביקש לנשק את ידוֹ השקוּפה והטהוֹרה של הצדיק האוּמלל, אך הלה מיהר וניענע בידוֹ השנייה נענוּע של סירוּב, ור' מנילי אנוּס היה להסתפק באנחה שוֹברת את חצי גוּפוֹ.

הוּא שב לביתוֹ וּבנה והקיף על עצמוֹ בתוֹרה וּבתפילה וּבהויוֹת של חסידוּת. היה משכים והוֹלך יוֹם יוֹם אל המקוה, רץ בלי שתיית חמין אל הקלוֹיז ולוֹמד שם שיעוּר גמרא וּמתפלל שם עם מניין שלישי עד שתים עשׂרה ונשאר עם החסידים המוּבהקים ונהנה מן ה“תיקוּן”, שאחד החסידים היה נוֹתן לשם איזה “יארצייט”, והשמש היה מביא רקיקי כוּסמת יבישים, והיוּ עוֹמדים על רגליהם מסביב לשוּלחן, לוֹגמים מעט מן היי“ש, מבקשים “עלייה” למת וּמספרים בנעימוּת מעשׂיוֹת ו”תוֹרוֹת" והיוּ שוֹכחים עוֹלם וּמלוֹאוֹ.

וּבכל יוֹם ראשוֹן בשבת היה בא שליח מאת ר' קלמן, בעגלה אוֹ ברכיבה, והיה מביא את עשׂרת הר“כ וּמוֹסרם לידי הבחוּר שמאי, שהיה המוֹציא והמביא בכל עסקי הבית. בכסף הזה צריך היה לכלכל את כל הנפשוֹת במאכל וּבמשתה, להלבישם וּלהנעילם, להסיק את התנוּר בחוֹרף, לשלם שׂכר לימוד בעד הבנים ולהחזיק אשה משרתת־מבשלת, כי אין אם ועקרת בית בריאה. והילדים בגדיהם בּלוּ ונעליהם נקרעוּ, כי אין מי שישגיח עליהם ויטפל בהם, והיוּ מתרוֹצצים ברחוֹבוֹת יחיפים ועזוּבים לנפשם, כי גם אב משגיח לא היה להם, ואיש לא ידע אם לוֹמדים הם בחדר, אוֹ מבלים את ימיהם בתעלוּלים. על יד המשרתת היו עוֹזרוֹת שתי הילדוֹת הגדוֹלוֹת – להרבוֹת את המהוּמה ואת אי הסדרים, ולא היה מקוֹם נקי בכל הבית. והשכינוֹת היוּ עוֹברוֹת וּמביטוֹת בעיניים חסוּדוֹת וּבפנים מליאים חמלה על ה”יתוֹמים החיים", אך לא נכנסוּ אל הבית לעזוֹר במעשׂה אוֹ בעצה, כי פחדוּ מפני המטוֹרפת. והיא היתה עתה שקיטה מאוֹד ולא התרחקה מן הבית, אך מסביב לוֹ התהלכה וּבדקה ביסוֹדוֹתיו וּליד הגדר וחיפּשׂה את הילד. ילדיה הקטנים, שלבּם היה גס בה, היוּ לוֹעגים לה. בייחוּד זה שבלידתוֹ נטרפה דעתה, היה ברייה פרוּעה אין לב, מתגרה בה וּמרמה אוֹתה וּמבשׂר לה פתאוֹם בקוֹל עשׂוּי: “אמא! הנה מצאתי את הילד!” ואז היתה האשה האוּמללה נדלקת פתאוֹם וכוּלה כמחדשת כוֹחוֹתיה, מיישרת את קוֹמתה ועיניה בוֹערוֹת, והיא רצה אל בנה בידיים שטוּחוֹת; אך כעבוֹר רגע היתה שבה כפוּפה וּרצוּצה וּנכיאה משהיתה, הנער השוֹבב הזה ידע לחקוֹת פעיית תינוֹק, והיה משמיע כמה פעמים ביוֹם פעייה בכיינית זוֹ כדי להטעוֹתה. מתחילה היתה זוֹקפת את אוֹזניה והוֹלכת אחרי הקוֹל מליאה התעוֹררוּת, אך משנתרגלה בקוֹל הכירה את הזיוּף ולא נענתה לוֹ עוֹד, בכל זאת לא חדל גם מתעלוּל תפל זה. רק הנער הגדוֹל ממנוּ, זה שנוֹלד אחרי האסוֹן בטחנה, היה יצוּר אציל לב ועדין פנים והיה מסתכל בעיני חמלה באמוֹ וּמשתדל להצילה מיד אחיו האכזר, אך כוֹחוֹתיו לא עמדוּ לוֹ. ר' מנילי, שהרגיש לפעמים במה שנעשׂה בביתוֹ והצטער, לא יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם, ועל כן היה ממהר להסתלק מן הבית, וּכששב היה רק מחליק כזר את ראשיהם של הילדים מתוֹך רצוֹן להשקיטם, אך השפעתוֹ היתה כאין וכאפס, והם היוּ מקבלים את לטיפוֹתיו בצחוֹק וּבאי רצוֹן, ולא אחת שלחוּ לוֹ לשוֹן מאחריו. וּכשראה אחד הבנים הגדוֹלים היה רוֹדף אחרי הנער בּוֹזה אביו וּמכה אוֹתוֹ מכוֹת רצח, אז היתה קמה בבית מהוּמה כזוֹ, שר' מנילי לא מצא טוֹב לפניו, אלא להימלט על נפשוֹ שנית אל הקלוֹיז.

המצב הזה ארך כשנתיים. שׂערותיו של ר' מנילי הלבינוּ, וּבגבנוּני לחייו פּרח אוֹדם חוֹלני. בגדי השבת נשתחקוּ והעטרה על הטלית הצהיבה ונתקלפה. רק שניים ממלבוּשיו נשארוּ בכבוֹדם הראשוֹן: אדרת הצוֹבל היקרה וּשטריימל הנמיוֹת המפוֹאר. וּבלכתו בשבת אל הקלוֹיז היתה רחמנוּת לראוֹת מתחת לאדרת זוֹ את שוּלי מכנסיו המהוּהים ואת נעליו המרוּפטוֹת והמלוּכלכוֹת.

לא נאריך בתיאוּר מחזוֹת התוּגה האלה. בשנה השלישית לשבת ר' מנילי בעניוּת בתוֹך העיירה, ראה ר' קלמן הישיש בחלוֹמוֹ את אשתוֹ המנוֹחה, והיא, שהיתה בחייה אשה נכנעת ועוֹשׂה רצוֹן בעלה, הוֹכיחה אוֹתוֹ קשוֹת על התאכזרוֹ אל בנם התמים והישר, אל מנילי, ולפני הסתלקה אמרה לוֹ, שבאם לא יבטיחנה להיטיב עמוֹ, תשתדל לפני כיסא הכבוֹד שיתמוּ לוֹ את מידת חייו עלי אדמוֹת.

החלוֹם הזה הבעית את ר' קלמן, שעוֹד חפץ חיים, וּבהקיצוֹ בבוֹקר היה רע לוֹ ונאנח אנחוֹת גדוֹלוֹת. מיהרה אליו בתוֹ והשקתה אוֹתוֹ חלב חם ותכסהוּ בשׂמיכה נוֹספת, וּבכל זאת רעד בכל גוּפוֹ ושכב במיטה עד הצהריים. בבית היה גדוֹל הפחד והעצב והתיעצוּ אם לקרוֹא לרוֹפא. אך בצהריים קם מאוּשש ויצא אל החצר, והיה מהלך וּמדבר אל נפשוֹ וחוֹשב מחשבוֹת מה לעשׂוֹת למנילי, אחרי אשר ייסרוֹ קשה במשך שנתיים ימים ויוֹתר.

ועוֹדוֹ הוֹלך וחוֹזר בחצר, והעבדים כוּלם מזדרזים וּמתכשרים בעבוֹדתם תחת עינוֹ הצוֹפייה, ראה והנה בדרך אל האחוּזה עוֹלה יהוּדי ארך רגליים, וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ הירוּקה תקוּעוֹת לוֹ באזוֹרוֹ, והוּא פוֹסע וּמוֹחה בשרווּלוֹ את הזיעה מעל מצחוֹ וּמדבר אל עצמוֹ, ונראה כי דבר גדוֹל ונכבד הוּא נוֹשׂא עמוֹ.

ה. בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וּשְׁלֹשָׁה יְהוּדִים בְּמֶרְכָּבָה אֶחָת

למחרת ליל הנדוּדים ירד הגלח בּוֹניפאצי מעליית משכבוֹ אל חדר משכיתוֹ, ותחת עיניו המאוּדמוֹת היוּ תלוּיים כשני כיסים כחלחלים. הוּא ישב אל שוּלחנוֹ, סילק הצידה בזהירוּת את ספרוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש, טבל את עטוֹ הכבד וכתב על פתקא מלים אחדות. צילצל בפעמון, וּכשנכנס הלאקיי פראנצ’ישק נתן על ידוֹ את פתקת הפיטוּרים למוֹסרה מיד לפקיד האוּרוה. צילצל שנית וציוה לטבּח להביא לוֹ הקהוה עם השאמפּאניה והרבה הרבה כּעכי חמאה. אחרי אכלוֹ ואחרי שתוֹתוֹ התרוַח בכוּרסתוֹ ועישן סיגרה הוַאנית, צילצל בשלישית וציוה לפראנצ’ישק לרכּוֹב העירה ולהביא תיכף את ה“פאקטוֹר” (הסרסוּר) היהוּדי הארוֹֹך.

הלאקיי עמד והמתין לעוֹד איזה דבר.

– כן, פראנצ’ישק. אין דבר, תכניסוֹ הנה, אל חדרי.

וכעבוֹר חצי שעה, היה ר' אהרוֹן צוילינג בחדר משכיתו של היגוֹמוֹשץ. ור' אהרוֹן, שהיה רגיל בבתי פריצים, וּביניהם גם גראפים, אף כי לא הצליח בעסקיו, לא יכוֹל למשוֹל פה ברוּחוֹ ולכפוֹת על עצמו את מראה הפנים השליו, התרבּוּתי, כאשר הסכין לעשׂוֹת. הוּא ישב ישיבה מרחפת על פאת הכיסא המרוּפד ועיניו שוֹטטוּ בלי הרף על פני החדר הערוּך בכל יקר, אף גם הוּרמוּ, שלא מרצוֹן בעלים, אל ציוּרי הסיפוּן. ארוֹן הספרים הדריכוֹ מנוּחה, ואף על פי שריכז את כל תפיסתוֹ לקלוֹט את דברי הגלח, היה שוֹמע אוֹתם רק מתוֹך פיזוּר נפש ולמקוּטעים. ועם כל השׂמחה, שמילאה באמת את כל בתי נפשוֹ, כששמע שהגלח רוֹצה למכוֹר את אחוּזתוֹ תיכף וּמיד, וראה כבר בעיני רוּחוֹ את הסכוּם, שיגיע לידוֹ מעסק זה – היה עוֹד נבוֹך וּמטוּשטש ולא יכוֹל למצוֹא את המליצה הנכוֹנה לענוֹת את הגלח. לשוֹנוֹ היתה עמוּסה בפיו, וּמה שהשמיע היה עלוּב ולא בעתוֹ.

אך כשיצא אל הגן היה העוֹלם משׂחק וּמרקד לפניו. המדשאוֹת הגדוֹלוֹת, האילנוֹת המגוּזמים בצוּרוֹת שוֹנוֹת, השׂיחים הפוֹרחים, הקוֹנטוּסים הצבוּעים, גוּלוֹת הזכוּכית הססגוֹניוֹת בתוֹך ערוּגוֹת הפרחים, סוּכוֹת העץ המגוּלפוֹת והמוּצַלוֹת בחבלבלים עדינים, מזרקוֹת המים המקלחוֹת סילוֹנוֹת וּמטרוֹת, ספסלי השיש המלבינים בחמה, ועל הכוֹל הארמוֹן עצמו הגדוֹל והנישׂא, אך הבנוּי בסגנוֹן קל וּמלא חן, כאילוּ הוּא ניתן להתרוֹמם ולהיעתק בידיים. וּמעבר לגן הארמוֹן, במרחק חמישים צעד, השׂתרעה חצר המשק על בנייניה החדשים והנקיים, וּמשם הגיעה המוּלה קלה, מליאת חיים ורעננוּת: צילצוּל אפסרים וקירקוּר עוֹפוֹת והמית יוֹנים – הכוֹל היה שם כרוֹחש והוֹגה ברכה לעצמוֹ. נראתה שוּרה ארוּכה של פתחים פתוּחים ברפת לבינים אדוּמה וּנמוּכה עם ארוּבּוֹת אויר, והיא ריקה, כי הפרוֹת יצאוּ למרעה. על מוֹט ארוֹך היוּ רכוּבים כתריסר אוּכפים יקרים. בתוֹך גדרת של רשת ברזל עמדה איילת יער עמידה מוּקסמת וצפתה מוּל האנשים ההוֹלכים לקראתה. הגלח הלך לימינוֹ של ר' אהרוֹן, והכלב הארוֹך ודק הבשׂר מצבע הענבר בעקבוֹתיו, וּבלכתוֹ על האדמה נראה היגוֹמוֹשץ כל כך נמוּך ולא חשוּב, לא כבעת שבתוֹ במרכבת הכבוֹד אוֹ גם בכוּרסה שבחדרוֹ. אף בגדיו היוּ מקוּמטים, ואחד ממכנסיו נתחפת קצת למעלה מן הנעל, ואוֹזן הנעל הכחוּלה היתה בוֹלטת. ר' אהרוֹן כבר לבוֹ גס בגלח, כאילוּ אין זה עוֹד בעל האחוּזה, וגלגל מוֹחוֹ היה חוֹזר וּמחפשׂ את הקוֹנה, אשר יוּכל למהר ולגמוֹר את העסק, בטרם יתחרט הגלח – שהרי מעשׂה טירוּף יש כאן, בזה אין כל ספק – וּלכך נחוּץ שיהא קוֹנה בעל מזוּמנים… וּבחפשׂוֹ כך ניצנץ במוֹחוֹ השם קלמן חקר. נחשוֹל של שׂמחה עברוֹ. כן, הוּא ולא אחר! יהוּדי זקן זה הוּא “מצוּפה זהב” וּכאילוּ נוֹצר לכך. רעיוֹן זה השיב לר' אהרוֹן בבת אחת את כל חשיבוּתוֹ. וּכשנפרד ממנוּ היגוֹמוֹשץ על סף השער וּשאלוֹ בדאגה קלה:

– וּבכן, אהרוֹניה, יש לוֹ עין על איזה קוֹנה הגוּן?

ענה ר' אהרוֹן במתינוּת:

– בכל אוֹפן, יגוֹמוֹשץ, אין הדבר רחוֹק מן המציאוּת, – והצטחק במידת הנימוּס הדרוּשה – ויתברר בהחלט במשך מעת לעת, לכל המאוּחר.

– אפשר להביא את הקוֹנה ישר אל האחוּזה. אני תמיד בבית.

– ברשוּתך, יגוֹמושץ.

ובצהרי אוֹתוֹ יוֹם בא ר' אהרוֹן, כמסוּפר, אל אחוּזתוֹ של ר' קלמן חקר.

הזקן קיבלוֹ ברצינוּת מרוּבה וּבפנים מעוּנים. היה בהם איזה רוֹך לא רגיל, כאדם שסבל כמה ימים מחוֹלי מעיים. ר' אהרוֹן החליק את זקנוֹ ואמר, שהפעם יש לוֹ להציע עסק חשוּב בתכלית החשיבוּת. ואז הכניסוֹ ר' קלמן אל המרפסת הגדוֹלה, ישב עמוֹ על הספסל החשוּף ותבע ממנוּ בקריצת עין את ההצעה. כשכילה ר' אהרוֹן את דבריו אל הזקן, שישב כל הזמן וידיו נתוּנוֹת זוֹ בשרווּל זוֹ, ענה הלז:

– מה יש לדבר? צריך לנסוֹע ולראוֹת.

וציוה לאסוֹר הפעם את המרכבה החדשה לשני סוּסים. אחרי שר' אהרוֹן שתה בחדר המבשלוֹת שלוֹש כוֹסוֹת חלב צוֹנן, ישבוּ שניהם במרכבה ונסעוּ אל האחוּזה הסמוּכה לקחת את הבן הבכוֹר, וּמשם נסעוּ שלוֹשתם אל העיירה ואל אחּוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקוֹבסקי.

ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם לפנוֹת ערב, כשהעדר שב מן המרעה והתינוֹקוֹת מבית רבן, ראתה העיירה את מרכבת הכבוֹד הגבוֹהה, המרוּוחה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים, עוֹברת כדרכה, כמרחפת דרך סיוּר אגדי, וּבתוֹכה יוֹשבים: הגלח באמצע, מימינוֹ יהוּדי קטן, מקוּמט, זקן מוּפלג, המנענע ראשוֹ כמנמנם, וּמשׂמאלוֹ יהוּדי אחר בעל צוּרה, גזוּז זקן וּבריא פנים, ועל מוֹשב הדוּכן, לצד הרכב הפרוּף והזקוּף, יוֹשב־עוֹמד, כמרחף באויר, ר' אהרוֹן צוילינג, הסרסוּר הידוּע, הלץ והשלוּמיאל, והוּא יוֹרה מבטים לכל הצדדים כתוֹבע: ראוּ, קבצנים, עד היכן יכוֹל יהוּדי חרוּץ להגיע, אל הנוטריון אנוּ נוֹסעים. קנאוּ, קנאוּ!

ועוֹד באוֹתוֹ ערב, אחרי תפילת מעריב, נשארוּ אברכים אחדים בקלוֹיז וּפירשוּ לכל פרטיו ודקדוקיו את החוֹזה, שנכתב ונחתם היוֹם אצל הנוֹטריוֹן בדבר אחוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, שנמכרה לצמיתוּת לקלמן חקר בשביל בנוֹ מנילי (מניין להם כל הפרטים? אוֹזניים לכוֹתל – ואהרוֹן צוילינג אינוֹ יכוֹל לשמוֹר סוֹד). במשך ארבעה שבוּעוֹת מיוֹם חתימת החוֹזה על הגלח לפנוֹת את האחוּזה מכוֹל וכוֹל. כל הבניינים והגן והשׂדוֹת וחלק גדוֹל מן המשק החי וכל כלי העבוֹדה, חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה, עוֹברים לרשוּתוֹ הגמוּרה של ר' קלמן בשביל בנוֹ, החל ביוֹם א' של השבוּע הבא. המוֹכר מניח לעצמוֹ רק חלק של המשק החי והכלים (לפי רשימה מיוּחדת) ואת כל הרהיטים, שעליו להסיעם מכאן במשך ארבעת השבוּעוֹת הנקוּבים. החל ביוֹם א' של השבוּע הבא יבוֹא בנו של הקוֹנה עם משפחתוֹ לגוּר בארמוֹן – במחצית אשר מצד מזרח, הפוֹנה אל השער – והמוֹכר יישאר במחצית השנית עד תוֹם ארבעת השבוּעוֹת הנ“ל. במשך ארבעת השבוּעוֹת האלה הרשוּת הגמוּרה בידי הקוֹנה להשתמש בכל הנכסים הנדים ושאינם־נדים, העוֹברים לרשוּתוֹ כרצוֹנוֹ, הוּא בעצמוֹ אוֹ שליחוֹ כמוֹתוֹ, ואין למוֹכר להפריעוֹ בכל מה שהוּא בא לעשׂוֹת, הן לבנוֹת והן להרוֹס, הן להוֹסיף והן לגרוֹע, כמוֹ כן אין לקוֹנה, אֹוֹ למיוּפה כוֹחוֹ, במשך הזמן הזה לבוֹא בלי רשוּת מפוֹרשת אל כל המקוֹמוֹת בחצר – וּמחצית הארמוֹן מצד מערב כלוּלה בתוֹכם – המסוּמנים על פני התרשים הרצוּף לחוֹזים בצלבים אדוּמים. המקוֹמוֹת האלה הם רשוּתוֹ הפרטית של המוֹכר עד תוֹם מוֹעד ארבעת השבוּעוֹת הנ”ל. מחיר כל הרכוּש הנמכר כיוֹם הוּא 50 אלף ר“כ, שהסכוּם הזה משתלם למוֹכר במזוּמנים, חציוֹ עם חתימת החוֹזה, וחציו עם פינוּי האחוּזה על ידי המוֹכר למוֹעד הקבוּע. וּבאם יוֹאיל המוֹכר, כתוֹם המוֹעד הקבוּע, להשאיר בידי הקוֹנה גם את האינוונטאר החי והדוֹמם המפוֹרט ברשימה המצוֹרפת ( חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה) במלוֹאוֹ – על הקוֹנה להוֹסיף על התשלוּם בסכוּם 25 אלפים ר”כ עוֹד 7 אלפים ר"כ במזוּמנים, וּבזה תקוּם כל האחוּזה וכל אשר בה (חוּץ מן המטלטלים וכו') למקנה לצמיתוּת לקוֹנה קלמן חקר, בשביל בנוֹ מנילי חקר. ולראייה באוּ על החתוּם וכו' וכו'.

הדבר קם ונהיה איפוֹא: הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, זה שהשקיע במשך עשׂרים ושתיים שנה מדי שנה בשנה סך חמשת אלפים ר“כ באחוּזה להגדילה ולהאדירה, אחּוּזה זוֹ שרגל אשה ויהוּדי לא רמסה חצירה מיוֹם בוֹאוֹ לשבת בה, מכר עתה את כל רכוּשוֹ ליהוּדי פשוּט, לר' קלמן חקר, הזקן הכילי והממוּרטט, וּבעוֹד ימים אחדים יבוֹא הנה בנוֹ של יהוּדי ממוּרטט זה, ר' מנילי החסיד, עם כל הכבוּדה שברגליו, זוֹ משפחתוֹ הגדוֹלה, ועם אשתוֹ המטוֹרפת ועם מלמד מיוּחד בעל משפחה (הכוֹל ידוּע בעיירה!) ויהא עוֹשׂה בה כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ. אי־אי־אי, גדוֹלים מעשׂי אלהינוּ! מי מילל וּמי פילל? וכל זה עשׂה השלוּמיאל הכזבן הזה, ר' אהרוֹן צוילינג, בחלקת לשוֹנוֹ וּבחריפוּת שינוּנוֹ. הוֹ, ר' אהרוֹן זה – מעתה יש לנהוֹג בוֹ כבוֹד ודרך ארץ, שאם נבוֹא חשבוֹן נראה – חכּוּ מעט – כמה דמי סרסרוּת יקבל מעסק זה? מחיר האחוּזה הוּא 50 אלף ר”כ, ואם ימכרוּ לר' קלמן גם “שאר הירקוֹת” – עוֹד 5 אלפים, נגיד שהוּא מקבל, כנהוּג על פי דין, רק 5 למאה, יוֹצא לך 2500, אוֹ עוֹד 250. ועתה לך ודבר עמוֹ! הרי תצטרך להסיר מפניו את הכוֹבע. אתם משערים לכם את היהירוּת שתיכנס בוֹ? כבר היוֹם בשבתוֹ על דוּכן המרכבה היה כתיש שנעשׂה לראש הקהל.

– אבל הוּא ניבא וידע מה ניבא. זוֹכרים אתם? “אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹן הגלח במניין”. הרי שמעתם שבביתוֹ של ר' מנילי יש “ספר תוֹרה”, וּבודאי יעשׂה שם “מניין”. כי למה לא יעשׂה “מניין”? בני הבית בלבד, חוֹשבני, יצטרפוּ למניין. ואם יחסר אחד אוֹ שניים – ימצא מי שילך שמה אפילו חצי תחוּם שבת, אתם משערים לכם את הקידוּש ואת הכיבוּד שיהיוּ שם! אף על פי, בודאי שמעתם, שאשתוֹ מעוֹרבת בדעת, ר"ל. אי־אי־אי, יהוּדי יקר כזה, חסיד נלהב כזה, בן תוֹרה ובן גבירים, וּבאה עליו פוּרענוּת כזוֹ!

– הוּא כבר קנה בית.

– מי, ר' מנילי?

– גוֹלם! למה למנילי בית כשיש לוֹ ארמוֹן! כונתי לר' אהרוֹן.

– ביתוֹ של מי?

– יש אוֹמרים – ביתוֹ של המוֹכסן, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של הקצב, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של שוינינסקי “מכה החזירים”.

– מה שהוּא יכוֹל! להקריב כוֹתל בכוֹתל… אוֹמרים שחקר הזקן הבטיחוֹ לקנוֹת לוֹ שטריימיל יקר, נוֹסף על דמי הסרסרוּת.

– אוּלי גם שרשרת זהב ויעשׂהוּ חתן לנכדתו?

– עפר לפיך, לץ שכמוֹתך!

– יש לוֹ אחד עשׂר בנים.

– למי? לר' אהרוֹן?

– בהמה! לר' מנילי. אי, הוּא חסיד בוער! נוסע שלוֹש פעמים בשנה לר' דויד’ל.

– מצא לוֹ צדיק!

– מה בכך? כלוּם אין ר' דויד’ל מזרע הריז’יני? אוֹמרים דוקא שהוּא בעל מוֹפת.

– כן, ואשתוֹ שוֹכבת זוֹ השנה העשׂירית בשיתוּק איברים, ר"ל. טפוּ!

– עם הארץ! אין יוֹרקין על “רבנית”.

– הסוּ, שכחנוּ לגמרי! וּמה יעשׂה הגלח?

– יתגייר!

– ישׂא את אלטה לא התרנגולנית.

– יסע לפּריז.

– ירקד שם עם “נפקוֹת”.

– נפקא מינה, יהי כפרתם של ישׂראל.

– שמא תציע לוֹ לעשׂוֹת עמך שוּתפוּת בעסק הסמרטוּטים?

– שמע, צריך לנסוֹת לגשת שמה. הוֹאיל והוּתרה הכניסה – ניכּנס. מה נפשך, אפשר שנרויח אילוּ אגוּרוֹת.

– אוֹמרים שהוּא שב מן הנוֹטריוֹן וסגר עצמוֹ בדירתוֹ.

– מה שייך סגר? נדפוֹק על הדלת עד שיפתח.

– שכחת שיש לוֹ כלבים.

– רק כלב אחד שאינוֹ נוֹבח כלל.

– אוֹמרים, שיש לוֹ חדר מלא כלי זין.

– גלח וכלי זין? לא מתקבל על הדעת.

– ני, צריך ללכת הביתה. יהיה לי כבר “סוֹף שחוֹר” מן הפלוֹנית שלי.

– מתחיל יוֹרד גשם.

– על שׂדוֹתיו של ר' מנילי.

– אה, ריח חדש לגשם.

– ישלח לוֹ אלהים את הברכה!

– מטל השמיים וּמשמני הארץ!

ו. ר' מַנֶּלִי וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּאִים וְכוֹבְשִׁים לָהֶם אֶת הָאֲחֻזָּה

בשלוֹשה קרוֹנוֹת גדוֹלים בא ר' מנילי וּביתוֹ בעשׂר שעוֹת בבוֹקר אל האחוּזה, אחוּזתוֹ – כוּלם עמוּסים רהיטים, כלים, מצעוֹת, ארוֹן קוֹדש ואנשים, נשים וטף. בין הבאים היה שוּב ר' חיימ’ל רוּח השׂדה וּבנוֹת ביתוֹ. אך הגיעה לר' חיימ’ל השמוּעה על קניית האחוּזה, מיהר אל ר' מנילי והוּסכם ביניהם, שגם הוּא ילך עמהם לגוּר שם.

כשהגיעוּ הקרוֹנוֹת בגניחה וחריקה אל השער, עמדוּ בשוּרה זה אחר זה. במרחק מה מאחריהם הלכוּ אילוּ נערים מנערי החדר, שנתחמקוּ מתלמוּדם לספק את סקרנוּתם. בנוֹ הבכוֹר של ר' מנילי, נטע, זה שנתחנך בשנים האחרוֹנוֹת באחוּזת זקינוֹ, קפץ מעל הקרוֹן הראשוֹן (והוּא לבוּש קצרים, בתי שוֹקיים ברגליו, וּמגלב בידוֹ) ודפק על שער הברזל. בא הלאקיי הזקן, פראנצ’ישק, הציץ מבעד לסבכה, פתח את השער וּמסר מתוֹך שתיקה את המפתח לידי הבחוּר. הקרוֹנוֹת נכנסוּ זה אחר זה. לבּוֹת כל היוֹשבים עליהם – חוּץ, אפשר, מלבּה של המטוֹרפת – נקפוּ בחרדה. חצר הארמוֹן היתה דוֹממת לגמרי. לא נראה בה לא אדם, לא בהמה, לא עוֹף. אפילוּ כלב לא חרץ לבאים את לשוֹנוֹ. הארמוֹן היה מבהיק בחַמה, וחצר המשק היתה מוּטלת במוֹרד קצת כעזוּבה, אוֹ כמכוּשפה. על הכּיכּר הישרה, הזרוּעה כוּלה חצץ דק ונקי, לפני שער הארמוֹן, היוּ נעוּצים מקלוֹת צבוּעים אחדים: סימני תחוּמוֹ של הגלח, עד שיצא מכאן לגמרי. איש מן היוֹשבים על גבי מטען הקרוֹנוֹת לא העז לרדת, אף לא להניע איבר. אך הבחוּר נטע ניגש אל סוּסי הקרוֹן הראשוֹן, טפח להם על לחָייהם מזה וּמזה, וּמשם פּקד לנוֹסעים שירדוּ. הראשוֹן קפץ על הארץ ר' חיימ’ל, ה“בּקישה” הארוּכּה נאחזה באוֹפן העגלה, וכמעט נפל. אך קפץ קפיצוֹת אחדוֹת ועמד על רגליו. הוּא חיכּך ידיו זוֹ בזוֹ ונשׂא עיניו אל ר' מנילי:

– ני, ר' מנילי, צריך שירד ויברך “שהחיינוּ”. מלכּה, מה אַת יוֹשבת? איזוֹ מלכוּת כאן! עין לא ראתה!

ואז התחילוּ כל בני הבית גוֹלשים ויוֹרדים זה אחר זה, מתחילה הגדוֹלים, אחר הקטנים וּקטני הקטנים. אחרוֹנה ירדה המטוֹרפת בעזרתה של מלכּה, אשת המלמד. היא לא הביטה על סביבה, כי אם התחילה מיד מחפּשׂת תחת הקרוֹנוֹת ולא התרחקה מהם. מוֹטילי הבן הפּוֹחז מיהר אליה, אחזה בשׂפת שׂמלתה וּמשכה לאמצע הכּיכּר.

בשער הבית הוֹפיע שוּב הלאקיי הזקן, וּפניו הקמוּטים בין שתי פּאוֹת הזקן חיורים מאוֹד. הוּא עמד בזקיפת קוֹמה וּבנימוּס וּבעיניו ניצנץ משהוּ דוֹמה לדמעה. הוּא חיכּה עד כי יעלוּ הבאים במעלוֹת האחדוֹת אל מבוֹא הארמוֹן. ראשוֹן עלה נטע. פראנצ’ישק הראה לוֹ את הכּניסה והצבּיע לצד מזרח של הבית:

– בבקשה!

שאר הבאים התחילוּ עוֹלים אף הם בשוּרה ארוּכּה: בראש ר' מנילי, אחריו המלמד, אחריו אשתוֹ וּשתי בנוֹתיו (הן הוֹבילוּ את נסי המטוֹרפת), אחריהן בנוֹתיו וּבניו של ר' מנילי, הגדוֹלים עם הקטנים. כעבוֹר רגעים אחדים יצאה המטוֹרפת לבדה והתחילה מחפּשׂת שוּב בין הקרוֹנוֹת ותחתיהם – צחוֹק לעגלוֹנים. אחר יצא נטע בחיפּזוֹן ואחריו עוֹד שניים מאֶחָיו והתחיל מפקד לעגלוֹנים שיפרקוּ את המשׂא. העבוֹדה התחילה וּבחצר קמה תנוּעה. מיד מילאוּ את הכּיּכּר רהיטים וכלים וחבילוֹת, קש וּניירוֹת וּסחבוֹת. לסוּסים ניתן מספּוֹא בשׂקים והם זוֹררוּ והטילוּ מים וּגללים. אחת הסוּסוֹת זקפה פתאוֹם את אוֹזניה וצהלה. מן האוּרוה שבחצר המשק ענתה צהלה קוֹלנית. צהלתוֹ של הסוּס הערבי אוֹ האנגלי. צהלה זוֹ הבעיתה את כל הבאים ועמדוּ רגע לראוֹת אם אין מישהוּ בא. מצד הארמוֹן, שנכנסוּ שמה הבעלים החדשים, נפתח חלוֹן ברעש ור' חיימ’ל הוֹציא את ראשוֹ לגרוֹף את חוֹטמוֹ בתרוּעה גדוֹלה. קוֹלה של מלכּה היה הוֹלך כבר וּמהדהד בחדרים הגדוֹלים. המטוֹרפת ישבה על אבן בפאת ערוּגה והביטה נכחָה בתמהוֹן עצב. שני ילדים התרחקוּ ועמדוּ מתבּוֹננים בעד משוּכת הרשת אל חצר המשק.

– היכן הוּא? – שאל שמאי את נטע.

– נסע ב“רביעייה”, – ענה נטע בלי רצוֹן – אין זה עסקך, אתה השגח שלא ישברוּ את כרעי הרהיטים.

מחצר המשק עלה וּבא הסוֹכן הפּוֹלני, לבוּש מעיל עוֹר מַבהיק וּבתי שוֹקיים גבוֹהים וּמצוּחצחים, הביט אל הבאים ואל מעשׂיהם, ניענע בראשוֹ, עבר ליד הקרוֹנוֹת וּבין החפצים המפוּזרים, פעם וּפעמיים, אחר שב אל חצירוֹ.

היה מצב רוּח קשה. דבר מה זר וגדוֹל הכבּיד על הלב. התנוּעוֹת היוּ רתוּקוֹת. אילוּ היה הוּא לפחוֹת כאן. אבל הוּא נסע; מי יוֹדע מה יעשׂה כשיחזוֹר! כוּלם ראוּ את עצמם כמבלעים איזה דבר, שהיה נתוּן עד עתה בתוֹך שלטוֹן של קסמים. האם לא יינזקוּ, חלילה?

אך הנה הוֹרידוּ בזהירוּת את ארוֹן הקוֹדש הקטן. ר' מנילי ור' חיימ’ל מיהרוּ החוּצה והחזיקוּ בקרנוֹתיו, אך בעיקר נשׂאוּהוּ הבנים, הרימוּהוּ על המעלוֹת והכניסוּהוּ בלב פוֹעם פנימה אל החדר הראשוֹן. ועתה הוּקל קצת ללב. עתה כאילוּ ניתן מגן לכוּלם.

הנער עדין הפּנים הלך והקיף את הבית עד התחוּם המסוּמן במקלוֹת כמחפּשׂ איזה דבר: האין כאן כל פסל קדוֹש, כל צלב? וּכשלא מצא כלוּם, הוּנח גם לוֹ. בלבוֹ היתה כל הבוֹקר מוּעקה עד להתפּלץ.

לאט לאט הכניסוּ את החפצים כוּלם. אשת המלמד יצאה, אחזה ביד נסי והכניסַתּה בדברי פּיתּוּי הביתה. קראוּ לילדים. הקרוֹנוֹת הפכוּ פניהם ונסעוּ אף הם, ורק עקבוֹת מי רגליהם וגלליהם של הסוּסים נשארוּ, וכן גם חריצי האוֹפנים בחצץ. התגוֹלל גם מעט קש מפוּזר וקרעי חבלים.

וּכשחזר בצהריים הגלח בּוֹניפאצי מארקובסקי במרכּבתוֹ, ראה חבל ארוֹך מתוּח בגן מעץ אל עץ ועליו כבסים מתייבּשים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים. על המעלה העליונה, מצד ימין, עוֹמד מיחם לא נקי ועשן עוֹלה מארוּבּתוֹ. פראנצישק מיהר לקראתוֹ וּפתח את המרכּבה. הגלח האפיל בגבּוֹתיו על עיניו, ירד לאִטוֹ, ציוה לרכּב להכניס את הסוּסים והמרכּבה לחצר, וּבעצמוֹ עלה לפני המשרת במעלוֹת ונבלע לתוֹך הבית.

למחרת בבוֹקר התחילה ההמוּּלה בחצר האחוּזה. הבן הבכוֹר, נטע, הביא כמה שׂכירים מן האיכּרים, ורץ עמהם ממקוֹם למקוֹם והראה להם את העבוֹדה אשר עליהם לעבוֹד. הילדים מילאוּ את כל פּינוֹת הגן והחצר, מחוּץ לתחוּם המסוּמן, הפריחוּ את פּאוֹתיהם וציציוֹתיהם, קפצוּ וקראוּ זה לזה בקוֹל בלשוֹנם. אחד טיפּס ועלה על עץ ערמוֹן והיה קוֹרא מבּין הענפים קוּקוּ. המיחם עמד שוּב על המעלה והעלה עשן, מבּפנים נשמע קישקוּש של כלים. אחר יצאה המשרתת פרוּעת השׂיער, הניחה על החצץ הנקי ליד המשאֵבה כמה סירים וּמַחבתוֹת ואִלפּסים, תלתה את עצמה על בּרכּיה והתחילה משפשפתם בחצץ בכוֹח וּבנענוּע כל גוּפה המסוּרבּל. אחד השׂכירים טילטל בדלי מים אל הבית פּנימה, טילטל בלי סוֹף והרטיב את כל המעלוֹת. מן החלוֹן הפּתוּח בקע ניגוּן תלמוּדוֹ של ר' מנילי, וקוֹלוֹ הדק של המלמד מתערב ועוֹלה עמוֹ. הנער עדין הפּנים התהלך לנפשוֹ בין הערוּגוֹת והעצים, עד החממה הגיע, התבּוֹנן סביביו, למטה וּלמעלה, וּבידוֹ ספר קטן ואצבעוֹ תחוּבה בין דפּיו – בוַדאי “יוֹסיפוֹן” או “בחינוֹת עוֹלם”. מלכּה, אשת המלמד, כבר היתה פעמים אחדוֹת בחצר המשק והביאה משם: ביצים שנמצאוּ בלוּל התרנגוֹלוֹת, חלב וירקוֹת. גם אחת מבנוֹתיה הלכה שמה לבדה, אך שבה כעבוֹר רגעים מספּר בצריחה וּבבהלה: ה“פּריץ” ביקש לחַבּקה. אך היא נמלטה מידוֹ, הוּא רק צבטה בזרוֹעה; והיא חפתה את השרווּל הצר והראתה את הסימן הכּחוֹל. האֵם גערה בה וציותה עליה שלא תצא מן הבית. נסי היתה מתהלכת ליד הארמוֹן עטוּפה בסוּדר גדוֹל שנגרר לארץ מכוּוָצה ורוֹעדת, כאילוּ חוֹרף עתה. היא חיפּשׂה ותרה בעיניה הבוֹערוֹת־העצוּבוֹת, עברה פעם גם את מקלוֹת הציוּנים, אך הבן עדין הפּנים מיהר אליה, אחז בידה והחזירה משם.

– שם, אסוּר, אמא, יש כלב… – שידל אוֹתה. והיא הלכה אחריו, עד שהוֹשיבה על המעלוֹת.

בשעה עשׂר הקיש פראנצישק על דלת חדר התורה של ר' מנילי, וּכשנקרא להיכּנס, מסר בקשה בשם היגוֹמוֹשץ להמעיט מעט את הרעש.

– תיכף וּמיד, אדוֹן! – קפץ ר' חיימ’ל רוּח השׂדה כנגדוֹ, אחר נפנה והתחיל מצעק בעד החלוֹן, שישקטוּ שם. לקוֹל הקוֹרא בא נטע ושאל מה קרה. כששמע מה העניין, פנה משם ורטן:

– משוּנה, כיצד אפשר לנהל משק בלי רעש! – והלך לוֹ.

בעוֹד חצי שעה עמדה המרכּבה עם ארבעת הסוּסים לפני שער הארמוֹן. הגלח יצא בלויית הלאקיי. לא הביט ימין וּשׂמאל. היה בוֹ משהוּ של “רבי”, להבדיל. עלה ויצא מן החצר. בצהריים באוּ אנשים שוֹנים, בני ברית ושאינם בני ברית, התהלכוּ עם הסוֹכן לבוּש מעיל העוֹר בחצר המשק, אחרי כן הביאוּ עגלוֹת וסַבּלים, והוֹציאוּ מתוֹך החצר כמה דברים מן המשק החי והדוֹמם. הגלח חזר כעבוֹר שעתיים, הקיף במרכּבה את הגן ויצא שוּב את השער. הנער שישב על האילן הכריז, שהוּא נוֹסע לצד שׂדוֹת החיטה, הוּא רוֹאה את המרכּבה נוֹסעת שמה.

אחרי הצהריים בא פּרלמוּטר, האֶקוֹנוֹם, שנשלח על ידי ר' קלמן לנהל את עבוֹדת האחוּזה. הוּא נכנס ראשית כל אל האוּרוָה, בחר לוֹ סוּס, ציוה לחוֹבשוֹ, עלה עליו והתחיל דוֹהר בחצר וּבגן בין המדשאוֹת, דהוֹר ושוֹב. ואחר יצא גם מן השער, עבר כברת דרך, העלה אבק ושב מלוֹהט פּנים, ירד בקפיצה, טפח לוֹ לסוּס על פיו ועל צוארוֹ וכל פניו חייכוּ משׂביעת רצוֹן.

– אתה כבר בחרת לך סוּס? – אמר אל נטע – בחר לך אחד. גם בין אלה שלנוּ ישנם אחדים מצוּינים. איזוֹ הזנה! איזה ניקיוֹן! חוֹששני, שכעבוֹר חוֹדש לא יכירוּ אוֹתם. ראית רתמוֹת!

נטע עמד רגע ועיפעף בעיניו, אחר אמר:

– צריך לשלוֹח שני סוּסים לשני הדוֹדים רפאל וּמיכל – הם אוֹהבים סוּס נאה וישׂמחוּ על המַתּנה. מתי נתחיל בעבוֹדה בשׂדה?

– היוֹם אני רוֹצה לראוֹת מה יש כאן. אדבר עם הפּוֹעלים, אעבוֹר בשׂדוֹת ואראה מה יש לעשׂוֹת. הזקן ציוה לזרוֹע את אדמוֹת הבּוּר תלתן. יש לקווֹת, שלזרע התלתן יהיה מחיר השנה. מה שלוֹם אבא?

– אבא? לוֹמד עם ר' חיימ’ל. – ענה הבחוּר וניענע בידוֹ – הנַח לוֹ! אני אהיה כאן בעל הבית.

עוֹדם עוֹמדים וּמדבּרים בא שנית הגלח. הם הפסיקוּ שׂיחתם והביטוּ. הפעם ירד ועלה לדירתוֹ.

– עת ארוּחת הצהריים אצלוֹ, – קרץ עין האֶקוֹנוֹם.

– הוּא אינוֹ מַשמיע הגה, כאילוּ מילא פיו מים, – העיר נטע – כנראה, איננו מלא שׂמחה כלל מזה שאנחנוּ נמצאים כאן ברשוּתוֹ. הוּא כבר שלח לבקש בבוֹקר שלא יהיה רעש. יחכּה עוֹד יוֹם יוֹמַיים וישמע קוֹלוֹת כאלה, שלא שמע כמוֹתם מימיו.

– מתי הוּא מפנה את המקוֹם?

– לפי החוֹזה, בעוֹד שלוֹשה שבוּעוֹת וחצי. כמדוּמה, שאנוּ נוֹציא אוֹתוֹ מפּה קוֹדם הזמן.

– איזה הוֹן משוּקע כאן! הכּוֹל חדש וחזק וּמוּבחר וּמכוּוָן לתכלית. ראית את לשכּת הכלים באוּרוָה? הפּרוֹת עוֹמדוֹת על רצפת בּיטוֹן. ישנן שׂמיכוֹת בשביל הפּרוֹת. האבוּסים עשׂוּיים אבץ. צינוֹרוֹת הסקה מתוּחים בכּוֹל.

פתאוֹם נשמעה שריקת חירחוּר ממוּשכה. המסיחים נפנוּ נבהלים קצת: הנער הפּוֹחז רץ על פני הכּיכּר וּבפיו גרגרת עוֹף טרייה, והוּא נוֹפח בה בכל כוֹחוֹ וּמנענעה באויר. נטע רץ אליו, תפסוֹ מאחוֹר בשתי זרוֹעוֹתיו ולחצן בחָזקה, הוֹציא מפיו את הגרגרת וטפח בה פעמים אחדוֹת על פניו. כשהרפּה ממנוּ, בעט בוֹ הנער מאחריו וּברח. האֶקוֹנוֹם עמד ועיניו נשׂוּאוֹת אל הדיוֹטה השנית של הארמוֹן. דירתוֹ של הגלח היתה שקוּעה בדממה, הוילאוֹת היוּ מוּרדים.

המטוֹרפת ישבה על אבן ושרה קינה חשאית. המבשלת יצאה וקראה לכל הילדים, ילד ילד בשמוֹ, להיכּנס לשתוֹת תה. קוֹלה הידהד זרוֹת בכל החצר. גם האֶקוֹנוֹם נכנס.

מיוֹם ליוֹם הלך הרעש בחצר האחוּזה הלוֹך ורב. ר' חיימ’ל רוּח השׂדה התרוֹצץ והיה בכל מקוֹם. הוּא גם חָלק עצוֹת לנטע ולאֶקוֹנוֹם. ר' מנילי עצמוֹ טייל במשעוֹלים בירמוּלקה החדשה וציציוֹתיו מטפּחוֹת על מכנסיו הקצרים המקוּשרים על בּרכּיו וּפיזם לנפשוֹ “תנועה” חסידית. אשת ר' חיימ’ל נכנסה לתוֹך תפקידה והתקוֹטטה בקוֹלי קוֹלוֹת עם בנוֹתיה ועם בני ר' מנילי. הבנים השתוֹבבוּ ולא רצוּ ללמוֹד. הבנוֹת צוחוּ מחמת תעלוּליהם של אחיהן. נסי היתה מהלכת כצל כפוּף בין האנשים והבניינים, אך נזהרה שלא להתרחק יוֹתר מדי מן הבית. קוֹנים באוּ, נשׂאוּ ונתנוּ עם הסוֹכן והוֹציאוּ בהמוֹת, עוֹפוֹת וחפצים. עגלוֹת וּקרוֹנוֹת נכנסוּ לחצר ריקים ויצאוּ מליאים. עניים, גבּאי צדקה, סרסוּרים היוּ יוֹצאים ונכנסים בלי הרף. רק ר' אהרוֹן לא הראה את פניו. האֶקוֹנוֹם כבר החזיק ברסן העבוֹדה ודהר כל היוֹם על סוּסוֹ. נטע דהר אחריו על סוּסוֹ הוּא. בחצר המשק וגם בגן כבר התגוֹללוּ אילוּ אוֹפנים שבוּרים, חלקי מכוֹנה, שׂקים ריקים. הלבנים על החבל נתרבּוּ. מחדר המבשלוֹת נשמע קוֹל קוֹפיץ וצויחת טיגוּן וריחוֹת חריפים וּמגרים מילאוּ את האויר. הפוֹעלים החדשים התרבּוּ מיוֹם ליוֹם. בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי היה מבלה רוֹב שעוֹת היוֹם במרכּבה (הימים היוּ יפים, בלי רוּחוֹת וּבלי גשמים). לפעמים היה מחזיק בידיו ספר פּתוּח וקוֹרא בוֹ אגב נסיעה. שב, הקיף את הארמוֹן, יצא שוּב סייר את השׂדוֹת, ושב שנית אל הארמוֹן. אך אל חצר המשק לא סר אף פעם אחת. בימים אלה ראוּהוּ עוֹבר ושב בעיירה. לא שמר עוֹד עתים כבראשוֹנה.

– מסכּן! כמשוּלח מקינוֹ, – אמרה בבית הבת הבּוֹגרת.

– מי הכריחוֹ למכוֹר את האחוּזה? – הצדיקה האֵם את הדין על הגלח.

– אחזוֹ הטירוּף, כך דרכם, – הסבּיר האב.

– הלואי שלא יזיק לוֹ לר' מנילי, – התפּלל השכן.

– יהודי כשר.

– בעל צדקה גדוֹל. עניים אינם פוֹסקים מביתוֹ.

– החצר מליאה יהוּדים. מַשקים להם חלב חמוּץ כמה שהם יכוֹלים לשתוֹת.

– ריוַח והצלה יעמוֹד עכשיו לקהילה. אוּלי יתקן את בית המרחץ.

– בשבת תהיה שם חנוּכּת הבית.

–יש לוֹ ספר תוֹרה. יהיה מניין.

– כל הקהל מתכּוֹנן ללכת שמה.

– נלך גם אנוּ. מימַי לא הייתי שם..

– כדאי, יש מה לראוֹת.

– אוֹ, לא עוֹד כבימי הגלח.

– הם ידלדלוּ, אם ירצה השם, הכּוֹל. יהוּדים!

– אמת, ר' מנילי הוּא בטלן, במחילה.

– מסַפרים, שאכל כבר הרבה מכספּוֹ של הזקן.

– לוֹמד תוֹרה, תענוּג לשמוֹע.

– הוֹלך בכל בוֹקר אל המקוה.

– מַחזיק מלמד מיוּחד בשביל עצמוֹ.

– שמעתם שם? רוּח השׂדה. ראש פוֹרח באויר.

– חסיד הוּסיאטיני, אך, כנראה, עלוּקה טוֹבה.

– יוֹשב עם משפּחתוֹ על ראשוֹ של ר' מנילי.

– התבוּאה בשׂדוֹת – עין לא ראתה. תהיה שנת ברכה.

– בר מזל הוּא קלמן חקר. כל מה שנפל לידוֹ – נהפּך לזהב.

– אבל המטוֹרפת, ר"ל. אוֹמרים שהיא מחפּשׂת ילד.

– הטירוּף בא לה משׂריפה.

– לא, מלידה קשה.

– לא, מבּרק שפּגע בביתם ביער.

– היא ילדה פּעמיים בטירוּפה.

– רחמנוּת על ר' מנילי.

– הלוַאי שיצא מן העניין בשלוֹם. הגלח מסתוֹבב כל הימים כזוֹמם מזימוֹת.

– אהרוֹן צוילינג אוֹמר, שהוּא יוֹצא מדעתוֹ מרוֹב חרטה.

– אה, לגוּר עם גלח בכפיפה אחת!…

ז. הַגַּלָּח טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וְר' מַנֶּלִי נִצַּל מִמָּוֶת

מיד אחרי מכירת האחוּזה, עוד טרם יבוא ר' מנילי וּביתוֹ לגוּר בארמוֹן, תקפה את בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עצבוּת גדוֹלה. כארס חם פּיעפּעה העצבוּת והכבּידה בכל בתי נפשוֹ ולא מצא לוֹ מנוּחה. כמה שאימץ את רוּחוֹ ושיוָה לעיניו את בניין בית הכּניסה בכפר ואת עדתוֹ הקטנה והנאמנה, לא יכוֹל לגרש מנגד עיניו את מראה הדילדוּל והחוּרבּן של אחוּזתוֹ האהוּבה. וּכשבּאוּ היהוּדים וּמילאוּ את החצר והארמוֹן המוֹנם וּשאוֹנם – מלאה הסאה.

משמן בשׂרוֹ נרזה במידה ניכּרת, עד שניטלה מתחת לסנטרוֹ פּימה אחת והשנייה היתה תלוּיה כארנק ריק. עיניו עמקוּ ואדמוּ. הוּא לא יכוֹל לאכוֹל את ארוּחוֹתיו בעתּן, אף כי הטבּח השתדל בכל יכוֹלתוֹ לתבלן וּלטעמן. פראנצ’ישק הזקן אף הוּא היה שרוּי במרה שחוֹרה, וּשתי פּאוֹת זקנוֹ היוּ מבוּדרוֹת וּכאילוּ הלבּינוּ יוֹתר בימים האחרוֹנים. הוּא היה מלוה לפעמים את אדוֹניו, בשבתוֹ על מוֹשב הדוּכן ליד הרכּב, אך על הרוֹב היה נשאר בבית וצוֹפה וּמשגיח, שהכּוֹל בתחוּם היגוֹמוֹשץ יהיה מסוּדר וּמצוּחצח. שני המשרתים הנשארים קיללוּהוּ בחשאי.

אל האדוֹנים החדשים כולם התיחס פראנצ’ישק באיבה גלוּיה ולא רצה לדבּר עמהם מטוֹב ועד רע. על ברכוֹתיהם היה משיב בשׂפה רפה, כשהוּא פוֹנה והוֹלך לוֹ. באמת היה חוֹשש פן יראוּהוּ בבכיוֹ. רק בשני הימים האחרוֹנים נטפּל לשׂיחה עם הנער עדין הפּנים, תחילה בזהירוּת וּבלשוֹן קצרה, אחר כך בהתגלוּת לב וּבשטף לשוֹן. הנער הזה משכוֹ ברצינוּתוֹ, בנקיוֹנוֹ וּברוֹך עיניו. הוּא נזדמן עמוֹ בפינוֹת הגן, כשהוּא מתהלך עם המַזלף להשקוֹת את הפּרחים, נאנח ונאנק והסיח לנער את צערוֹ של אדוניו. תיאר לפניו כמה ממוֹן, כמה אהבה השקיע באחוּזה, ואת אשר שיפּרה ושיכללה, עד מדריגה זוֹ, ואיך הוּא מתהלך עכשיו כצל, קרוֹב לשיגעוֹן. למה מכר? אין איש יוֹדע, גבר תהפּוּכוֹת הוּא היגוֹמוֹשץ. יוֹם אחד היה שרוּי בכעס גדוֹל, הכּה את פקיד האוּרוָה והתעלל בשאר המשרתים, לא אכל ולא שתה, וּלמחר קרא את ה“פאַקטוֹר” –פּאן צוילינג, הוּא מכּירוֹ! – וזה הביא לוֹ בוֹ ביום את הקוֹנה, את זקינוֹ. אחר עבר לתנוֹת את צערוֹ הוּא: "הוֹי, הוֹי, כבר שׂבתי, פּאניצ’וּ (אדוֹני הצעיר), בשירוּתי. ואם גם אדוֹן זה יילקח ממני, אנה אני בא? עשׂרים ושש שנים עבדתי גראף רוּסי בקיוֹב. הוּא יודע היכן קיוֹב? כן, ברוּסיה, איזוֹ עיר! ארבעים כנסיוֹת בה! הו, עיר שכּוּלה זהב וּתכלת. הגראף הזקן אהבני אהבה עזה כמות. נער הייתי כשהוּצגתי לפניו. עשׂרים ושש שנה נחוּ עליו עינַי באכלוֹ וּבשתוֹתוֹ, הנעלתי לוֹ מַגָפיו וחלצתין. עשׂרים ושש שנה התקנתי לוֹ מדי ערב בערב את האמבּטי ושיפשפתי את גוּפוֹ הלבן כשיש. ידעתי כל קמט וכל נקוּדה בבשׂרוֹ, כמה פעמים סכתיו בשמן המוֹר. והנה, בצאתוֹ פעם ביוֹם סתיו מארמוֹנוֹ לעלוֹת אל תוֹך המרכּבה, יצא גם כלבוֹ עמוֹ, כלב תחש שפל רגליים ושמן, מבהיק משוֹמן כחזיר מפוּטם. הכלב הלחית ליד מבוֹא המרכבה, הניח כפּוֹ הקצרה על המעלה וייבּב כתינוק: רצה לבוֹא לתוֹך המרכּבה ולא יכוֹל להרים את גוּפוֹ המסוּרבּל. ראה הגראף המנוֹח את צערה של החיה, גחן, תפסה בשתי זרוֹעוֹתיו, הניפה והטילה לתוֹך המרכבה. אך תנוּפה זוֹ קרעה את קרביו. הוּא לא נסע עוֹד ביוֹם ההוּא, כי התחיל תיכף חש מכאוֹב פנימי. שישה שבוּעוֹת עוֹד התרפּא אצל גדוֹלי הרוֹפאים, היה גם בחוּץ לארץ, ביזבז את חצי הוֹנוֹ, מכר שתי אחוּזוֹת גדוֹלוֹת, אך לבסוֹף מת על ערשׂוֹ בארמוֹן; ואני, אני עצמתי את עיניו הטוֹבוֹת. “חיה בטוֹב, פראנצ’ישק יקר! אם העלבתיך פעם, סלח לי וּלנפשי החוֹטאת!” במלים אלוּ נפרד ממני הוּא, הטוֹב, הרחוּם, המנוֹח, עליו השלוֹם:! והלאקיי הזקן מחה בשרווּלוֹ דמעה מעל לחיוֹ. “אם יילקח ממני עתה גם היגוֹמוֹשץ – למה עוֹד חיים לעץ ריקבוֹן שכּמוֹתי? אדוֹן מוּזר, זוֹעף – וּבכל זאת אדוֹן”.

מרכּבת הגלח נכנסה אל החצר, וּפראנצ’ישק מיהר להסתלק מן הנער היהוּדי.

בינתיים ביקרוּ בבית ר' מנילי יהוּדים מיהוּדים שוֹנים. דיבּרוּ עם נטע, דיבּרוּ עם האֶקוֹנוֹם, קנוּ וּמכרוּ והלכוּ להם ואחירים באוּ במקוֹמם. פעם אחת היה שם גם הזקן, קלמן חקר. הוּא כאילוּ חידש את נעוּריו. התהלך בבוּרנוּסוֹ הקצר, וּבתי מגפיו המקוּמטים והמעוּפּרים הגיעוּ רק עד חצי רגליו והמכנסיים מכוּנסים לתוֹכם. הוּא ביקר בכל פינה, בכל בניין, הסתכל בכוֹל, שאל, נזף, ציוה להעביר חלק מן הבהמוֹת אל אחוּזתוֹ, הוּא ישלח אחירוֹת במקוֹמן. חבל, כאן תלכנה הבהמוֹת הטוֹבוֹת לאיבּוּד. הוּא חיוָה דעתוֹ, שיש גם לגדע וּלברא כמה אילנוֹת וּלהקטין את הגן ואת המדשאוֹת. בערוּגוֹת אפשר לגדל ירקוֹת. את החממה צריך להרוֹס לגמרי. חבל על האדמה היקרה. אפשר לזרוֹע תלתן אוֹ מספּוֹא לבהמוֹת. הוּא גם חפר במקלוֹ וּבדק את האדמה, פּוֹררה על כף ידוֹ הרוֹעדת, הריח, ליקק. כן, היא טוֹבה לצמח כּשוּת, יש לחשוֹב גם על זה: אפשר שבאביב הבא יקצוּ חלק מן החצר לגידוּל כּשוּת. כי למה יהיוּ מוּנחים כעשׂרים מוֹרג בּוּר? יוֹפי? אין זה עניין בשביל יהוּדי. וּמי יטפּל ביוֹפי זה? כלתוֹ המטוֹרפת? אֹוֹ אוּלי המלמד ר' חיימ’ל? חי־חי! הכּוֹל ילך לאיבּוּד. ראוּ את המדשאוֹת, שהן כבר עזוּבוֹת. הנה ענף אחד תלוּי שבוּר. הנה עמוּד השוֹבך נטוּי הצידה. פּרה התחַכּכה בוֹ, מה? סילוֹן המזרקה נשבר והמים שוֹתתים לתוֹך האגן ועוֹברים על שׂפתוֹ. נטע הנכד והאֶקוֹנוֹם עמדוּ לפני הזקן ביראת הכבוֹד ונהנוּ מדבריו. איזוֹ עין רוֹאָה! אילוּ רעיוֹנוֹת! כצעיר ממש! הם היוּ מוּכנים לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ תיכף וּמיד.

הזקן עלה על הדוּפנית לנסוֹע הביתה. ר' מנילי עמד על המעלוֹת והאהיל על עיניו מפני השמש השוֹקעת:

–תבוא, אבא, לשבּת לחנוּכּת הבית?

– לא אבוֹא. אינו אוֹהב יהוּדים בציבוּר.

– יהיה גם הרב.

– אין לי צוֹרך ברב. השגח נא, מנילי, שלא תבזבז יוֹתר מדי כסף. וּמה היא?

– כנהוּג. אין שינוּי.

– והאדוֹן, איך הוּא מתנהג?

– שוֹתק, – ענה נטע במקוֹם אביו – הלואי שכּבר ניפּטר ממנוּ. הוּא מתגוֹרר כאן כרוּח רעה.

– ני, ני, צריך לסבּוֹל עוֹד מעט. אם ירצה השם, גם זה יעבוֹר. העיקר – לא לבזבּז כסף. להפוֹך הכוֹל לכסף. האחוּזה טוֹבה, השׂדוֹת מזוּבּלים, האינוונטאר הוּא יוֹתר מן הצוֹרך. לפחוֹת חמש שנים אפשר יהיה לנצל את האדמה. אחר כך נראה, אפשר שנעשׂה פּרצלאציה. כאן סמוּך לעיר יהיוּ הקרקעוֹת ביוֹקר. האיכרים הרוּתינים כאן עשירים, וכל אחד ירצה לקנוֹת לוֹ חלקה. נראה מה אפשר יהיה לעשׂוֹת. ני, חיה בשלוֹם, מנילי, וּלמַד לפעמים פרק משניוֹת לנשמת אמא, עליה השלוֹם. ראוּיה היא לכך. אלמלא היא מי יוֹדע אם היית מגיע לכאן… שלוֹם, פּרלמוּטר! אתה האֶקוֹנוֹם ועליך כל האחריוּת… חמישים אלף ר"כ – לא דבר קטן הוּא, חי־חי־חי! שלוֹם, שלוֹם!

והוּא שב לאחוּזתו.

חנוּכּת הבית הוּחגה ברוֹב הדר. היה יוֹם קיץ בהיר בימים: למן הבוֹקר נהרוּ מן העיירה יהוּדים עטוּפים בטליתוֹתיהם וילדים נוֹשׂאים אחריהם את הסידוּרים והחוּמשים, מפני שאין שם עירוּב. אלה באוּ אל ה“מניין”. החלוֹנוֹת היוּ פתוּחים ובחדר התוֹרה התפלל שליח ציבוּר יפה קוֹל, והקהל היה מתפּרץ פעם בפעם בהמוּלה גדוֹלה, שהדה חזר מחצר המשק. הפּרוֹת והסוּסים וּשאר בעלי חיים זקפוּ אוֹזניהם ותמהוּ, כי מימיהם לא שמעוּ קוֹלו כאלה. השמש שׂיחקה בכל מחמדי הגן והארמוֹן וקישטה אותם, כמוֹ למתן תוֹרה. באוּ גם כמה נשים עדוּיוֹת ברוֹב תכשיטיהן והיוּ מתפּללוֹת בחדר הסמוּך. ר' מנילי עצמוֹ קרא את פרשת השבוּע בקוֹלוֹ, קוֹל היוֹנים הכשר, אך הפעם היה הקוֹל רם, רוֹנן וּמנצח, וּבא כשמן הטוֹב בעצמוֹת כל הקהל. ר' חיימ’ל טילטל את עצמוֹ וּמשך את פּאוֹתיו ולא ידע מה יעשׂה, שיבליט את ישוּתוֹ. מלכּה אשתוֹ התהלכה בין הנשים, ניענעה בראשה וחייכה להן, כאילוּ היא היא עקרת הבית. והמטוֹרפת, אף היא לבוּשה שׂמלת חג בהירה ועטוּפה מטפּחת משי גדוֹלה, התהלכה שקיטה בחצר, והילדים יוֹצאים חליפוֹת אל המעלוֹת להשגיח עליה, שלא תיכּנס לתחוּם הגלח.

בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי יצא בשעה תשע במרכּבה וחזר. הקיף את הגן ויצא שוּב. ויהי דמיוֹנוֹ כעוֹף זה, שקינוֹ בוֹער באש והוּא בא להציל את האפרוֹחים, אך אינוֹ יכוֹל לקרב מפני הלהבה. פעם אחת עלה במעלוֹת. הנער העוֹמד על המשמר פינה לוֹ את כל הבּיאה. הוּא נכנס, אך כעבוֹר רגעים יצא וּפניו אפילים. ישב במרכּבה ונסע, ולא חזר עד ערוֹב היוֹם. פראנצ’ישק היה כל הזמן למעלה. במשך כל שעוֹת אחר הצהריים באוּ המוֹני יהוּדים וגם הרב בתוֹכם, שתוּ יין וּתמד ושיכר, סיפּרוּ מעשׂיוֹת, אמרוּ “תוֹרוֹת”, שרוּ ורקדוּ, שתוּ לחיי ר' מנילי וּבירכוּהוּ וּמשכוּהוּ לתוֹך העיגוּל. גם קטנים נסחפוּ בריקוּד. יחידים התחמקוּ וּפרשוּ אל חצר המשק, התהלכוּ שם והתבּוֹננוּ, בדקוּ, מיששוּ ושבוּ בשטריימלים מוּפשלים למעלה מן המצח המזיע, כשהם פּוֹסעים בבגדי שבת על האדמה הרכּה והחמה פסוֹע ורנן, וּמטפּחתם האדוּמה כרוּכה על כף ידם אוֹ על צוארם. נטע הוֹציא את סוּסתוֹ מן האוּרוה והעבירה את כל החצר. היה לוֹ חשק רב לעלוֹת עליה וּלהדהירה פעמים אחדוֹת מסביב בחצר וּבגן, אך ר' חיימ’ל, שראה בעד החלוֹן, יצא אליו וגער בוֹ: “שבת!”, והבחוּר החזירה למקומה. הנער השוֹבב עלה על הערמוֹן וּמשם זרק אגוֹזים לילדים הזרים, שעמדוּ למטה וחטפוּ. רק הנער עדין הפּנים התהלך בבגדי שבת בצידי שבילים והיה כמדבּר אל עצמוֹ. פניו ענוּ בוֹ, שהוּא סוֹבל ייסוּרים מכל השׂמחה הזאת. פראנצ’ישק ישב בדיוֹטה השנייה ליד החלוֹן, נשען על זרוֹעוֹתיו, והסתכל דוּמם במחזה.

לפנוֹת ערב נפרד הרב, וכל הקהל התחיל מתפּזר מתוֹך שפע של ברכוֹת. ור' מנילי ור' חיימ’ל ואשתו מלוים את האוֹרחים וּמוֹדים להם על הכבוֹד ועל החיבּה. השמש השוֹקעת בערה בראשי האילנוֹת הירוּקים ירקוּת של תחילת קיץ. הילדים הזרים קטפוּ בגניבה מן השׂיחים פרחים וגרגרי בּוֹסר ותחבוּ לתוֹך כיסיהם. בעוֹד הקהל זוֹרם לצאת את השער, שבה מרכּבתוֹ של הגלח. רבים נטוּ הצידה ועמדוּ ביראת הכבוֹד, וּמהם בירכוּהוּ בפנים צהוּבּוֹת כשהם משתדלים להסיר את שטריימליהם מעל הירמוּלקוֹת. הוּא ישב מכוּנס במוֹשבוֹ, עיניו קמוֹת ואינוֹ מניד עפעף. מראהוּ הביא מוֹרא בלב כל רוֹאיו. וּכשירד מן המרכּבה בעזרתוֹ של פראנצ’ישק, לא נמצא עוֹד כל איש בחצר, רק המטוֹרפת לבדה ישבה על המעלוֹת, התנוֹדדה וּפירשׂה בידיה בלי קוֹל. הגלח עלה לאִטוֹ, עמד רגע לפני האשה, הסתכל בה, פשט את ידוֹ כמבקש להחליק על מטפּחתה, מטפּחת המשי, אך אסף את היד ונכנס.

למחר בבוֹקר, יוֹם א' בשבת, היתה התנוּעה רבּה בחצר. האֶקוֹנוֹם ונטע גייסוּ את כל הסוּסים והמחרישוֹת ואת כל השׂכירים לצאת לשׂדה הבּוּר לחרוֹש ולזרוֹע תלתן. עד מהרה התרוֹקנה החצר. הפּרוֹת יצאוּ אל העדר. המשק החי של הגלח נמכּר רוּבּוֹ. הסוֹכן לא בא. לר' חיימ’ל היה איזה עניין נחוּץ בעיירתוֹ וּפיתה אחד מתלמידיו שיסיע אוֹתוֹ בכרכרה קטנה. הילדים היוּ אפוֹא חוֹפשים מלימוּד ויצאוּ לשׂחק בחצר המשק העזוּבה. הנשים היוּ טרוּדוֹת בסידוּר הבית אחרי החג של אתמוֹל. המשרתוֹת עבדוּ בחריצוּת. אחת מהן השתפּכה בזמר יהוּדי עממי־בּכייני, שהזכּיר את זמר הבדחן בשעת כיסוּי הכלה. ר' מנילי ישב יחידי בחדר התוֹרה, שחלוֹנוֹ היה פתוּח לרוַחה, ולמד גמרא בניגוּן ערב, ניגוּן עוֹלה ויוֹרד. כל עוֹלמו של הקדוֹש ברוּך הוּא, אפילוּ הציפּוֹרים בין העפאים והיוֹנים על הגג, הקשיב לקוֹל התוֹרה. הגלח לא יצא לנסוֹע, כדרכוֹ, אל התפילה, אף כי הפעמוֹנים שלחוּ את קריאוֹתיהם הכבידוֹת מן העיירה. הוּא גם לא נראה בחצר. הוּא עוֹד ישן, כנראה, למעלה את שנתוֹ, כי התריסים היוּ מוּגפים.

בעשׂר שעוֹת קדרה פתאוֹם השמש, רוּח הגיחה מאיזה צד ונעשׂה קר מאוֹד. כנפוֹת החלוֹנוֹת התחילוּ לעוּף וּלצלצל. בני הבית נבהלוּ וּסגרוּם ברוֹגזה וּברעש. הילדים שבחצר המשק הוֹפיעוּ על הכּיכּר, נהדפים בידי הרוּח, והחצץ הדק מתנשׂא באויר כמצליף על פניהם ועל כל גוּפם. הם הצטמצמוּ, הליטוּ את פניהם בזרוֹעותיהם וּמצוּדדים והוֹלכים נמלטוּ אל המעלוֹת ונכנסוּ הביתה. פתאוֹם נשמעה דפיקה מרעישה למעלה בדיוֹטה העליוֹנה. דם כל היוֹשבים בבית נקרש. אך כעבוֹר רגע נכנס אחד הילדים והוֹדיע, כי הרוּח פתח חלוֹן למעלה בדירת הגלח, חבטוֹ בקיר וכל זכוּכיתוֹ נוּפּצה, והשברים מתגוֹללים בחוּץ על הארץ.

– יהיה גשם? – שאל ר' מנילי בניקוּש שיניים.

– אין רוֹאים כל עננים, רק ערפל צהוֹב, – אמר הנער עדין הפּנים, שהביט בחלוֹן והתכּנף.

– אני מתירא, – התפּרץ דוקא הנער השוֹבב – איה אמא?

הוּא התחיל בוֹכה, אחריו געתה בבכי ילדה קטנה.

– איה אמא? – חזר ר' מנילי, ואיש מבני הבית לא ידע היכן היא.

– צריך לחפּשׂה בחוּץ, – אמרה אשת המלמד וידיה המקוּמחוֹת תלוּיוֹת לה.

אך איש לא ההין לצאת החוּצה.

והנה התפּרצה אל החדר אחת מבּנוֹת חיימ’ל:

– היא יוֹשבת על הרצפה בפינת הפּרוֹזדוֹר ועוֹטפת בסמרטוּטים איזה גוֹלם של אבן.

היתה הרוָחה.

– מה השעה? – שאל ר' מנילי וענה לעצמוֹ: – רבע אחרי עשׂר. צריך להתפּלל. התפּללוּ, ילדים. הוֹציאוּ את התפילין והסידוּרים.

הילדים לא צייתוּ לוֹ והסתלקוּ אחד אחד מן החדר.

ור' מנילי ניגש בעצמוֹ אל ארוֹן הספרים, פתחוֹ והוֹריד מן המדף העליוֹן את התיק הגדוֹל. הוֹציא את הטלית של חוֹל ואת שני תיקי התפילין, של רש“י ושל רבנוּ תם, והניחם על השוּלחן. יצא ונטל את ידיו ושב, כשהן רטוּבּוֹת, ניגבן במגבת וּמילמל תפילה קוֹדם התפילה. הוֹציא את הטלית, פּרשׂה, בדק ונשק את ציציוֹתיה ועטרתה והתעטף בה כוּלוֹ ואמר ד' פסוּקים, אחר הניח תפילה של ראש וכרך ג' כריכוֹת על האצבע האמצעית. עמד בקרן זוית ליד ארוֹן הקוֹדש והתחיל מתנענע קלוֹת על הסידוּר הגדוֹל, סידוּר השל”ה הקדוֹש, ולא זז משם כחצי שעה, עד שיצא בשמוֹנה עשׂרה. והרוּח בחוּץ שוֹרקת וּמתהוֹללת, והחצץ פוֹרח ומתדפּק על החלוֹנוֹת הסגוּרים, והחוֹל חוֹדר דרך הסדקים ונוֹפל על הרצפה ועל הכלים. נשמעה שריקת הענפים בגן וחביטתם זה על זה. הסוּסים צהלוּ באימה. אף הפּר הגזעי נתן קוֹלוֹ בגעייה עמוּמה ועמוּקה, והיא היתה מתגלגלת כמוֹ מתהוֹם אל תהוֹם. התרנגוֹלים ההוֹדיים צוחוּ במקהילה. ר' מנילי התפּלל ברגש וּבדביקוּת וּבהתעוררוּת, שלא ידע כמוֹתם מימיו. כל נפשוֹ פנימה סערה בוֹ עם הסערה שבחוּץ.

פתאוֹם נשמעה דפיקת אצבעוֹת חזקה על הדלת מצד המסדרוֹן. ר' מנילי נבהל, נפנה ונהם כלפי הדוֹפק. הדלת נפתחה וּפניו הנבעתים של פראנצ’ישק נראוּ בה.

– היגוֹמוֹשץ קוֹרא לפּאן, שיבוֹא אל חדרוֹ תיכף, – אמר בקוֹל.

– ני־אוּ־אוֹ, – ענה ר' מנילי והראה על טליתוֹ ותפיליו. אחר הניע בידוֹ כאוֹמר: עוֹד מעט ואגמוֹר.

פראנצ’ישק סגר את הדלת והלך לוֹ. ראשוֹ של מנילי התחיל סוֹבב הוֹלך ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שהוּא רוֹאה דמוּת אמוֹ, עליה השלוֹם, עוֹמדת בזוית שכנגד, אך לא היה לוֹ העוֹז להביט שמה. לא עברוּ שני רגעים ודפקוּ שוְב על הדלת.

– היגוֹמוֹשץ מחכּה לפאן חקר בחדר המשׂכּית. בבקשה לבוֹא עמי תיכף וּמיד. הדבר אינוֹ סוֹבל דחייה.

– ני־אוּ־אוֹ, – התחנן ר' מנילי אגב מילמוּל מהיר בתפילה. להפסיק לא יכוֹל וּלדבּר בלשוֹן הקוֹדש אל הנוֹכרי לא יכוֹל. הוּא כבר חשב לחלוֹץ את התפילין, כדי שיוּכל לבאר, שעוֹד מעט יבוֹא, אך הנה ראה ממש את אמוֹ עוֹמדת בפינה וּמאיימת עליו באצבע קטנה, שלא יפסיק מתפילתוֹ.

הלאקיי סגר את הדלת בדפיקה ונתרחק כבוֹרח.

כעבוֹר רגע בא במרוּצה, פתח את הדלת בלי דפיקה, וּפניו פני מת:

– היגוֹמוֹשץ אמר, שאם לא תבוֹא, יהוּדי, תיכף וּמיד – יחריב את הבית.

ר' מנילי היה מרעיד בידיו וּברגליו, חלץ בחיפּזוֹן את התפילין של ראש ושל יד והניחן לא כרוּכוֹת על השוּלחן, והנה הוּא רוֹאה שאמוֹ ניגשת אל השוּלחן, פוֹשטת את ידה וּמקרבת אליו את תיק התפילין של רבנוּ תם, מנענעת לוֹ בראשה וּמחייכת לוֹ בעיניה, כדרך שהיתה עוֹשׂה לפנים לשדלוֹ לאכילה – ונעלמת. שלוה גדוֹלה ירדה פתאוֹם על ר' מנילי, לקח את התיק והתחיל מוֹציא מתוֹכוֹ את התפילין הקטנוֹת, מתבוֹנן בהן וּמתיר את רצוּעוֹתיהן הדקוֹת.

פראנצ’ישק ראה את מעשׂה היהוּדי, פניו נשתנוּ, ירק וּברח. כעבוֹר חצי רגע שב, התפּרץ לתוֹך החדר, תפס ידוֹ של ר' מנילי המחזיקה בתפילין של יד וּמשכוֹ אחריו, והוּא נוֹשם בכבידוּת.

– מהר, מהר, הוּא רוֹצה להרוֹג אוֹתי… אוֹתך… באֶקדח, באֶקדח!…

בוּ ברגע נשמע קוֹל משוּנה, כצריחת חדוה, בפרוֹזדוֹר, – קוֹלה של המטוֹרפת שישבה ושׂיחקה בשבר האנדרטא, ששבר הגלח בשעת כעסוֹ. קמה דממה מוּפלאה. אפילוּ הרוּח נרתעה מן החלוֹנוֹת. וּפתאוֹם – פף! פּף! פּף! – שלוֹש יריוֹת של אקדח וּדבר מה כבד ורך נתחבּט לקרקע.

כל הבית כאילוּ התמוֹטט ונפל. פרצוּ יללוֹת מכל צד. נשמעה מרוּצת עשׂרוֹת רגליים. דפקוּ דלתוֹת. הרוּח השׂתערה על החלוֹנוֹת, כמוֹ ביקשה לפוֹתחם בכוֹח. פראנצ’ישק הרפּה מיד ר' מנילי וּברח בצעקה, כשהוּא משאיר אחריו את הדלת פתוּחה לרוָחה.

מאֵימת המות והגוֹיים יצא כל בית מנילי עוֹד באוֹתוֹ יוֹם לגוּר בעיירה, עד אחרי הלויית הגלח. במשך כל הבוֹקר ביוֹם המחרת נהרוּ המוֹנים, יהוּדים ונוֹכרים, לראוֹת את גוּפתו של בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי, שעדיין מוּטלת היתה מתבוֹססת בדמיה על הרצפה היקרה, במקוֹם אשר כרעה נפלה.
הכלב אף הוּא מוּטל היה ירוּי ליד אדוֹניו. שני ז’אנדארמים מכוּדני רוֹבים עמדוּ בחדר הפּתוּח לכל בא ולא הניחוּ לנגוֹע בכל דבר, עד שיירשם הכוֹל כחוֹק. נטפי דם וּמוֹח ניתזוּ ודבקוּ בקיר שמנגד. תיבוֹת השוּלחן היוּ פתוּחוֹת, ועל השוּלחן היוּ מסוּדרים שוּרוֹת־שוּרוֹת עמוּדים של מטבעוֹת וּצרוֹרוֹת של שטרוֹת קשוּרים בפתיל. אלף עיניו של מלאך המות עוֹד היוּ ניבּטוֹת באפלוּלית החדר מכּל פּינה.

ביוֹם הרביעי היתה הלוייה. דגלים קדוֹשים וּצלבים גדוֹלים וגלחים בבגדי שרת והמוֹן אדם רב נמשכוּ לפני הארוֹן ואחריו. הארוֹן הטוֹבל בפרחים היה נתוּן במרכּבה הגבוֹהה, השחוֹרה, הרתוּמה לשני צמדי הסוּסים השמינים, אך עתה היוּ זנבוֹתיהם נגררים עד לארץ. עקב בצד עקב פסעוּ הסוּסים, וזמרת הדיאקונים ורנן הגלחים נישׂאוּ על גלי האויר השקט והחם וּמילאוּ את אוֹזני קהל היהוּדים, שעמדוּ אל החלוֹנוֹת והביטוּ דוֹממים בעבוֹר בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי בפעם האחרוֹנה את העיירה במרכּבתוֹ. זקן אחד עמד, הסתכל ולעס מה בלי שיניים.

ביוֹם החמישי שב ר' מנילי וכל ביתוֹ בשלוֹם אל האחוּזה, אחוּזתו, אשר אין עוֹד לזר חלק בה (את שארית רכוּשוֹ, רהיטיו, וכל חפציו של המת הוֹציא שליחוֹ של הקאנוֹניקוּס, וּפראנצ’ישק נפרד מן הבית, כשהוּא כוֹרע על ברכּיו וּמנשק את הסף). וּבשבת היה שם שוּב “מניין”, ולא היתה בעיירה נפש מישׂראל, אפילו אלטה לאה התרנגוֹלנית הצוֹלעת על שתי יריכיה, שלא שמעה את ברכת הגוֹמל של ר' מנילי ושלא שׂמחה בשׂמחתוֹ עד צאת הכוֹכבים. גם ר' קלמן חקר עצמוֹ בא הפּעם, והיה יוֹשב בראש השוּלחן לימין הרב, נוֹהר וּמחייך וּמקיש באצבעוֹתיו לקצב הזמרה הנלהבה.

וּבעת אשר כל קירוֹת הארמוֹן נעוּ מריקוּדי העם ברעוֹ, וקוֹלוֹ של ר' אהרוֹן צוילינג הוֹלך וגוֹבר על כל הקוֹלוֹת, ישבה נסי, לבוּשה שׂמלת חג בהירה, בחוּץ על הארץ, תחת אילן מרוּחק, ונידנדה בזרוֹעותיה באהבה רבה את שבר האנדרטא, שהיה מחוּתל וּמלוּבּש כעוֹלל טיפּוּחים, ושרה לוֹ שיר ערשׂ בקוֹל דק וּממוּשך.

הנער עדין הפּנים השקיף עליה מן החלוֹן הפּתוּח שבדיוֹטה השניה ועיניו זלגוּ דמעוֹת.

א

מאכסדרת העץ המגוּלפת של בית האחוּזה נראתה החורשה הקטנה שבמרחק המוֹרד, אחרי הנחל: כל היוֹם כעין הנחוֹשת, עם זריחת החמה כעין הזהב הבּהיר, ועם שקיעתה כטבוּלה בארגמן כבד. הימים היו ימי אחרית הקיץ וראשיתה השלכת. בחלל המהוּרהר נישׂאוּ זעיר שם חוּטי כסף נוֹצצים. השמש היתה רכּה וטוֹבה וּמתרפּקת על הארץ כמוֹ לפני פּרידה לימים ארוּכּים.

הגימנזיסט־המוֹרה נתן גוֹטליבּ, חיור הפּנים ואדוֹם השׂפתיים, עמד שלוֹש פעמים ביוֹם: בבוֹקר, לפני שהתחיל בלימוּד הילדים, בצהריים, לפני שהלך מחדרוֹ לארוּחה, ולפנוֹת ערב, עם השקיעה, נשען בגבּוֹ אל עמוּד העץ הירוֹק של האכסדרה וזן את עיניו הפּיקחוֹת־העצוּבוֹת במרחב הנוֹף והיה מַשהן לבסוֹף רגעים ממוּשכים על החוּרשה. בעוֹד ימים מספּר – ברביעי בשבּת, הוּא יוֹם כ“ג אלוּל – תינתן לוֹ חוּפשה מעבוֹדתוֹ באחוּזה, עבוֹדת מוֹרה לשני ילדי האדוֹן פינקל בעל האחוּזה, וגם עגלה טוֹבה, מוּצעת יפה, תינתן לוֹ להסיעוֹ לעיירת מוֹלדתוֹ. עד אחרי חג הסוּכּוֹת, למעלה מירח ימים יישאר בביתוֹ, נתוּן כוּלוֹ לנפשוֹת ביתוֹ וּלנפשוֹ, ואחר כך תבוֹא העגלה שוּב לקחתוֹ אל האחוּזה. כתב החוֹזה ל”זמן" הבא מוּנח זה כמה ימים חתוּם וּמקוּפּל בכיס חיקוֹ.

רק שמוֹנה עשׂרה שנה מלאוּ לוֹ הקיץ (“בן שמוֹנה עשׂרה לחוּפּה!” צחק בלבוֹ והעמיק את כפּיו בכיסי מכנסיו) והוּא כבר מיוּשב וּמכוּבּד כבן עשׂרים וּשמוֹנה. הילדים שוֹתים את תוֹרתוֹ בצמא וּבעיניים מפיקוֹת תוֹדה; האדוֹן פינקל מסיח עמוֹ ארוּכוֹת בענייני דעלמא ושוֹמע דיעה מפיו; ואשתוֹ, הגברת פינקל, פוֹרשׂת לפניו כמה פעמים בשבוּע את עסקי משפּחתה לכל פּרטיהם וסבכיהם, כאילוּ הוּא אחיה אוֹ דוֹדה הטוֹב המתארח ימים רבים בביתה. הוּא יוֹשב כנגדה בכוּרסה וּמרכיב רגל על רגל דרך חשיבוּת, מצמצם את עיניו וצוֹבט בציפוֹרניו את הכישות שבלחייו, אך אינו מוֹרטה, משוּם שהוּא זוֹכר, כי כך עוֹשׂים בחוּרי בית המדרש.

כשבא בראשית הקיץ, יוֹמיים אחרי הפּסח, לאחוּזה, היתה אחת מחשבתוֹ: לחסוֹך מעט כסף, כדי שיוּכל לשבת אחר כך בלבוּב וּלהתכּוֹנן לבחינוֹת הבּגרוּת. רק שש מחלקוֹת של גימנסיה גמר לפני שנתיים, אך בגלל מיתתוֹ החטוּפה של אביו היה אנוּס להפסיק מלימוּדיו וּלבלוֹת שנה וּמחצה בבית, כדי להשׂתכּר למחית אמוֹ, שתי אחיוֹתיו הגדוֹלוֹת וּשני אֶחיו הקטנים. מעט הרכוּש שהניח אביו לא הספיק גם לחצי המחיה. בהוֹראה לשעוֹת עסק בעיירה ועד מהרה קנה לוֹ שם טוֹב וחיבּת התלמידים והיה משען חזק לביתו. והנה בא בעל האחוּזוֹת העשיר אוּרי פינקל (ברוֹנט, גבה קוֹמה, כבן ארבעים), ששמעוֹ של המוֹרה הצעיר הגיע אליו והציע לפניו שׂכר הרבה, פּי שניים ממה שהיה משׂתכר בעיירה, והוּא נתרצה ללכת עמוֹ. כי לאחר שישלח לאמוֹ את מחצית שׂכרוֹ, תספיק גם המחצית האחרת לחיים בצימצוּם חצי שנה בלבוּב, עד שיעמוֹד בבחינוֹת. אך הנה עבר עליו ה“זמן” כימים אחדים, כי הישיבה באחוּזה, בצילה הרך של המשפּחה הטוֹבה, נעמה לוֹ מאוֹד, והאדוֹן פינקל “הוכיח” לוֹ, שבכל אוֹפן לא יהא סיפק בידוֹ להתכוֹנן לבחינוֹת שבראשית הקיץ ויצטרך להמתין עד הקיץ של השנה הבאה, מוּטב איפוֹא שיישאר עמהם עד הפּסח – ואז יהיה בידוֹ סכוּם כסף הגוּן ויוּכל לישב בשלוה שנה וללמוֹד באין מפריע.

והדברים נראוּ לוֹ לגוֹטליבּ ביוֹתר כשהאדוֹן פינקל הוֹדיעוֹ, כי הוּא מוֹסיף לוֹ על שֹכר ה“זמן” הבא מאה קרוֹנוֹת – והסכים. אבל דוקא מאחר שהחוֹזה היה מוּנח חתוּם בכיסוֹ וּמאחר שבטוּח היה בעבוֹדה קלה וּנעימה וּמשוּלמת יפה למשך כל החוֹרף – תקפוּ עליו כיסוּפים חזקים לחזוֹר הביתה, לראוֹת את משפּחתוֹ, שאהבה אהבה ענוּגה מאוֹד (אין להכחיש: היה בוֹ גם רצוֹן כלשהוּ להתפּאר בהצלחתוֹ בבית בעל האחוּזוֹת העשיר. הימים היוּ זכּים ויפים להפליא, עם גון של תוּגה, והוּא שיוה בנפשוֹ את נסיעתוֹ כמסע תענוּגוֹת בדרך הכפרים היבישה והמבוּקעת, בין שׂדוֹת שלף, שבהמוֹת רוֹעוֹת בהם וּשׂרידי מדוּרוֹת עשינים בפאתיהם, לעבוֹר על אוֹפני העגלה המסתוֹבבים לאִטם בין חצרי הכפר עם גניהם העזוּבים, שחַמניוֹת כרוּתוֹת ראש מתאַבּלוֹת בתוֹכם, לשמוֹע אל קישקוּש המַפּיצוֹת ה“אוֹכלוֹת” את גבעוֹלי הקנבוּס היבישים ולראוֹת את החסידוֹת הצעירוֹת המתאמנוֹת בעפיפה, לנשוֹם את ריח העשן של כבוּל חדש ולחנוֹת קצרוֹת בפוֹנדקים שבפאתי הכפרים וּבטבוּרי העיירוֹת. הוּא גם ידע כי בעברוֹ בשׂדוֹת יקרהוּ לקרוֹע בפניו את קוּרי המשי הצחוֹרים התוֹעים באויר, ודמיוֹן זה מילאהוּ חרדת הנאה דקה.

אף כי רק פעם אחת עבר בדרך הזאת, ידע את שמוֹת חמשת הכפרים וּשתי העיירוֹת ששכנוּ בצידי הדרך. על כל כפר וּכפר ועל כל אחת משתי העיירוֹת היה ידוּע לוֹ משהוּ. לא היה דבר קרוֹב ללבוֹ של גוֹטליב יוֹתר משׂיחה על משכנוֹת בני אדם: עם העגלוֹן בדרך, עם הפוּנדקי, עם אדוֹניו, האדוֹן פינקל והגברת אשתוֹ, עם פקידי האחוּזה, עם האוֹרחים המזדמנים שמה, ואפילוּ עם הילדים ועם האיכּרים השׂכירים והמשרתים בבית. דמיונוֹ הער והסוֹפג התרפק ברעבוֹן על השׂיחוֹת, פירשן והשלימן, והפרטים דבקוּ בזכרוֹנוֹ, כאילוּ ראה את המראוֹת בעיניו, כאילוּ חי בתוֹכם ימים רבים והם שלוֹ. זה טבעוֹ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הוּא הכיר את עצמוֹ. ועל כן גם הרגישוּ בוֹ המדברים עמוֹ איש קרוֹב וּמעוֹרב בסביבתם, וּמתוֹך כך היתה שׂיחתם עמוֹ חוֹפשית ורבת אמוּן. וּבעלי הסתכּלוּת שבהם, שהאדוֹן פינקל היה המצוּין בכוּלם, תמהוּ על סקרנוּתוֹ ועל כשרוֹנוֹ “לדעת הכוֹל”. אף הוּא, ש“פּרקי אבוֹת” עוֹד היוּ שמוּרים בזכרוֹנוֹ, כינהוּ פעם בשם “ספוֹג”, וגוֹטליב תיקן בצחוֹק של נימוּס: “לא, מסננת”.

יוֹתר מכל הכפרים שבדרך משך את לבוֹ הכפר דוּבּינה. לא שהכפר גוּפוֹ הצטיין במשהוּ, כי אם בגלל המשפּחה היהוּדית בעלת הפוּנדק, שרבוֹת שמע עליה בבית האֶקוֹנוֹם, קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ, וּלעתים גם בבית אדוֹניו. הגברת פינקל אפתה פעם מצוֹת בעיירה ח. ונזדמנה שם עם בעלת הפוּנדק ההיא וראתה שם גם את בתה (לפני עשׂר שנים, והנערה אז כבת עשׂרים), מאז היתה הוֹגה לפעמים במשפחה ה“מוזרה” ההיא וּמדברת עליה עם האקוֹנוֹם קרוֹבם. גם האדוֹן פינקל הכיר את המנוֹח והיוּ ביניהם גם אילוּ קשרי מסחר, וּבכן יכוֹל היה להוֹסיף משהוּ על שׂיחת אשתוֹ.

מה שנוֹדע לו לנתן גוֹטליב על המשפּחה ה“מוזרה” בכפר היה זה: שמה גוֹטסקינד; האב, שהיה גבר יפה מאוֹד אך חלוּש בחזהוּ, מת לפני שתים עשׂרה או שלוש עשׂרה שנה במקוֹם מרפא רחוֹק, בשצ’אוניצה (אשתוֹ נסעה עמוֹ שמה להשקוֹתוֹ חלב רחילים וּלהמציא לוֹ אויר הרים וריח אוֹרנים), והניח את אשתוֹ וּשלוֹשת בניה וּבתה היחידה כמעט בלא הוֹן. אך העסק בכפר לא היה רע כלל, והאשה האלמנה, מרת ריקל, ריקל גוֹטסקינד, לקחה את הליכוֹת העסק בידיה האמיצוֹת, וּבעזרת בנה הגדוֹל (הבת היתה ראשוֹנה לבנים, אבל היא לא צלחה לעסק, כפי שיתברר להלן) הביאה בוֹ כמה תיקוּנים, וכן ביססה את מעמדה, עד שחסכה ולותה מעט וקנתה את הבית מאת בעליו הגראף, וּבמשך שלוֹש אוֹ ארבע שנים שילמה את כל החוֹב. שני הבנים האחירים גדלוּ גם הם, למדוּ אצל מלמד־מוֹרה בכפר הסמוּך יחד עם ילדי חוֹכר האחוּזה שלוֹם מאירזוֹן (ידה לא השׂיגה להחזיק מוֹרה לביתה, וּמלבדה ישב בכפר רק עוֹד יהוּדי אחד, רצען, והוּא עצוּר על בנים), וּכשנעשׂוּ בני מצוה נתנה עליהם עוֹל דרך ארץ והיוּ לעזר רב בבית וּבחוּץ. התחילוּ הגוֹטסקינדים חוֹכרים מעט אדמה וּמעבדים אוֹתה בשוּתפוּת עם איכרים עניים מאיכרי הכפר ושוֹלחים ידם גם במסחר תבוּאה ועצים וּבהמוֹת, עד שכתוֹם שנים מספר נעשׂה הפוּנדק טפל והעסקים עיקר, ויצא להם שם בסביבה כבעלי הוֹן והיוּ מדברים בהצלחתה המפליאה של האלמנה אחרי מוֹת בעלה. וּפעם אחת, כטוֹב לבה של הגברת פינקל עליה וּברצוֹתה לעקוֹץ קצת את בעלה באוזני “האדוֹן המוֹרה”, אמרה לו: “רואה אתה, שמוּאל, יש שאשת חיל מצליחה במוֹת בעלה יוֹתר מבחייו…” והוֹא השיב לה, כדרכוֹ, ברוֹב פיקחוּת: “כמדוּמה שאת אינך אשת חיל במידה כזוֹ, שמיתתי תוּכל להוֹעיל לך…” שתי עקיצוֹת גוֹמלין אלוּ, שנאמרוּ בלי קפידה וּבלי ארס, מצאוּ חן בעיני גוֹטליב ואוֹמריהן נתחבבוּ עליו חיבה יתירה. הבת היחידה, העלמה רגינה גוֹטסקינד (שמה היה מלכתחילה רבקה, ואיש לא ידע לבאר איך נתגלגל שם פשוּט זה בכפר הנידח בשם הכרכי “רגינה”. על דעתוֹ של הילד פינקל, תלמידו של גוֹטליב, ששינתה את שמה בהיוֹתה לפני שנים אחדוֹת אצל קרוֹבה בלבוּב, השיב האֶקוֹנוֹם, כי לפי ידיעתוֹ, קראוּ לה כך עוֹד בילדוּתה) ישבה עוֹד בבתוּליה, אף על פי שכבר עברה את השלוֹשים. ידוּע היה לוֹ לגוֹטליב, כי אחיה הגדוֹל, שגם לוֹ מלאוּ כבר עשׂרים וּשמונה שנה, אינוֹ רוֹצה לשׂאת אשה כל זמן שאחוֹתוֹ הבכירה לא נישׂאה. ולמה לא נישׂאה רגינה, העלמה הכלוּלה ביוֹפיה כ“בת פריצים” ממש, שהיא חכמה, משׂכילה וּבעלת נדוּניה יפה – על זה התהלכוּ שמוּעוֹת שוֹנוֹת. גוֹטליב שקל בשׂכלוֹ את טיב כוּלן וּבא לכלל דיעה, שאין גם אחת מהן מגלה סיבה מספקת למיאוּנה של נערה יהוּדית יתוֹמה בת כפר מלהיוֹת לאיש, אוֹ כדברי הגברת פינקל, לשבת “עד שׂיבת הצמה”. וּבאמת, סיפרוּ, כבר נראוּ שׂערוֹת לבנוֹת בראשה השחוֹר, והיא עדיין במרדה עוֹמדת. פעם אחת היתה כבר מאוֹרשׂת לבנוֹ של בעל טחנה עשיר וּביטלה את השידוּך; פעם – וזה מספרים שלא בפניו של האֶקוֹנוֹם – “התהלכה” זמן רב עם בנוֹ של הכוהן הרוּתיני בכפר, סטוּדנט בן עשׂרים, אך כשגילה לה את לבוֹ שהוּא רוֹצה לשׂאתה, ואם תדרוֹש, נכון הוּא אפילוּ לקבל דת ישׂראל, נפרדה ממנוּ ולא חפצה לראוֹתוֹ עוֹד.

דמוּתה של העלמה המוּזרה הזאת, שגדלה בכפר קטן ורק שתיים אוֹ שלוֹש פעמים היתה בעיר הבירה, שבוּעוֹת מספר בכל פעם, בעלת קוֹמה ורבת יוֹפי, הקוֹראת ספרים וסוֹרגת ורוֹקמת וּממעטת בדברים בבית ודוֹחה שידוּכים טוֹבים וּמתהלכת עם סטוּדנט רוּתיני לשם שׂיחוֹת של השׂכלה וּמסתלקת מנישׂוּאים רוֹמנטיים שיש בהם משוּם קידוּש השם, שאמה ואחיה תלוּיים כוּלם בהבל פיה, עד שהגדוֹל מוַתר בגללה על חיי נישׂוּאים – דמוּת יחידה זוֹ נקבעה זה כמה במוֹחוֹ של גוֹטליב ולא נתנה לוֹ מנוֹח והיה הוֹגה בה לעתים קרוֹבוֹת, ויש שהיתה פוֹקדת אוֹתוֹ גם בחלוֹם לילה.

בכל פעם שחשב על נסיעתוֹ הביתה נאחז דמיוֹנוֹ בכפר דוּבּינה שבדרך, בפוּנדקוֹ, וּבייחוּד בה, בעלמה הפלאית, ברגינה. לא אחת הצטער בלבוֹ, שבדרך נסיעתוֹ הנה לא סר לפוּנדק זה, וכל מה שהוּא זוֹכר ממנוּ הוּא רק ציוּר מטוּשטש ממראהוּ החיצוֹני וקטע תשוּבה שהשיב העגלוֹן על שאלתוֹ: “הוֹ, האלמנה הזאת היא עשירה מוּפלגת. בניה כוּלם חכמים”. לא יוֹתר. בלבוֹ קיננה תשוּקה תמוּהה בעיני עצמוֹ להיוֹת בבית הזה, להתבוֹנן בסדריו, לשׂוֹחח את יוֹשביו, לראוֹת אוֹתה, את העלמה רגינה. אוּלי גם יעלה בידוֹ להיכנס עמה בשׂיחה. הוּא ידע להשׂיחה. לבוֹ אמר לוֹ, כי שמץ מן הסוֹד המעלף את חייה יתגלה לוֹ.

עתה, כשדבר נסיעתוֹ היה מוֹחלט וקבוּע, נתפנה לבוֹ, אגב קדחת הנסיעה והכיסוּפים הביתה, עוֹד ביתר שׂאת להרהר בבית הגוֹטסקינדים וב“בת הפריצים” המשוּנה השרוּיה בתוֹכוֹ. המוֹן פסוּקים מן הספרוּת הקלאסית קמוּ וחיוּ בזכרוֹנוֹ, שׂיחוֹת גברים ונשים בטראגדיה היונית, באֶפּיקה הרוֹמית וּבשירה האשכנזית. שאלוֹת וּתשוּבוֹת, הערוֹת וּרמזים, אפוֹריזמים והלצוֹת זימזמוּ במוֹחוֹ כדבוֹרים בכורת. כמעט כל שאר המחשבוֹת נדחוּ בלבוֹ מפני המחשבה הטוֹרדנית האחת – על רגינה. מיוֹם ליוֹם קצרה רוּחוֹ והיה רוֹצה להחיש את נסיעתוֹ, גזירה שמא ירדוּ גשמים… הרי הסתיו עוֹמד מאחרי הכּוֹתל… כשהיה נתקל בחצר עם מאכּסים, העגלוֹן שהביאוֹ הנה ושקיבּל פקוּדה מאת האדוֹן פינקל להסיעוֹ הביתה ברביעי בשבת שתבוֹא, היה מסבּכו בשׂיחה על הנסיעה, ואף פעם אחת לא נפטר ממנוּ בלי שיזכיר לפחוֹת את השם דוּבּינה. הדבר נעשה לוֹ כמין “דיבּוּק”. אפילו עם הילדים תלמידיו, אחרי כלוֹת השיעוּרים, על נסיעתוֹ הקרוֹבה, וּבדרכי עקיפים שוֹנים היה מגיע אל הכפר דוּבּינה וּממתין לרוֹשם שיראה בעיניהם. עם האקוֹנוֹם היה משתדל עתה על משפחת קרוֹביו, שהרי צריך היה לקבל ממנוּ דרישת שלוֹם בשבילם וגם קצת פרטים על מצבוֹ. אחרי שהתחיל בשאלה מה עליו להגיד להם, היה עוֹבר בזריזוּת על כמה מפרטי חייהם של הגוֹטסקינדים. פעם תקפוּ שאלוֹתיו על האקוֹנוֹם עד שענהוּ בקוֹצר רוּח: “מה הוּא רוֹצה ממני? לא ראיתים זה יוֹתר מחמש שנים ואיני יוֹדע מה שם”. אך גם הטחה זוֹ לא יכלה להניא את גוֹטליב מחזוֹר למחר על שאלוֹתיו וחקירוֹתיו.

והנה ביוֹם הראשוֹן בשבת, אחרי שהאדוֹן פינקל נסע בבוֹקר לאחוּזתוֹ האחרת, נתקדרוּ השמיים בעבים וגם רוּחוֹ של גוֹטליב נתקדרה בדאגה. מסע התענוּגוֹת באויר הסתיו שטוּף החַמה נתקלקל. בעוֹנה זוֹ, אם מתחילים גשמים, שוּב אינם פוֹסקים אלא לאחר שבוּע אוֹ יוֹתר. וּביוֹם הרביעי עליו לנסוֹע ויהי מה. יוֹתר אינו יכוֹל להישאר כאן אפילוּ יוֹם אחד. מרוֹב פיזוּר נפש אינוֹ שוֹמע מה שמדברים אליו, והילדים, אך יתחיל ללמדם והם רוֹאים את פיזוּר נפשוֹ, מיד הם מבקשים שישלחם לשׂחק, והוּא מתמרמר עליהם – וּמשלחם. תקפה עליו עצבוּת מוֹצצת ולא מצא לה פירוּק בתוֹך אויר הבית הכהה, אלא כשהתפּרץ החוּצה ורץ בגשם בתוֹך החצר, מאוּרוה לרפת וּמרפת לאסם, עד שרטבה כוּתנתוֹ לבשׂרוֹ. לוּא כבר הגיע היוֹם הרביעי! אך בינתיים גברוּ הגשמים (ביוֹם השני היתה סערה עם ברקים וּרעמים וּמטרוֹת עוֹז, והגברת פינקל אמרה שנבעה בקע בענן), וּכשהאדוֹן פינקל שב ביוֹם השלישי רטוֹב כוּלוֹ, סיפּר, כי הדרכים כבר נתרככוּ, ודרך שקוֹדם אפשר היה לעברה בחמש שעוֹת צריך לנסוֹע בה עכשיו שבע שעוֹת, לכל הפחוֹת. הוּא גם שאל את גוֹטליב אם לא יתרצה לחכוֹת עד יוֹם א' הבא, שעד אז בודאי יבוֹא שינוּי לטוֹבה במזג האויר. כך, לפחוֹת, מבשׂר הבּארוֹמטר. אבל גוֹטליבּ עשׂה בידוֹ תנוּעת סירוּב כה קפדנית, שהאדוֹן פינקל נשתתק בסבר פנים תמיהוֹת.

ביוֹם הרביעי בבוֹקר רפה הגשם, אך עדיין רוֹסס היה מטר דק וקר, ומאכּסים בא עם עגלת הסוּלמות, והיא מוּצעת יפה בשׂקים וּבחמילוֹת וּבתבן, לקחת את “האדוֹן המוֹרה”. העגלה עמדה לפני השער של גינת הפרחים המבוּלקה, והסוּסים השפּילוּ את ראשיהם כמקשיבים לכתם הרטוֹב והמבריק, המתפּשט על גביהם וירכיהם. רגל אחוֹריה של הסוּסה היתה כפוּפה ומוּרמה משהוּ, כאילוּ היא חוֹששת להחזיקה בתוֹך הרפש הקר. כשנכנס מאכסים והוֹדיע כי העגלה מוּכנה בחוּץ, נתעוֹררה תנוּעה בבית. הילדים עטוּ אל החלוֹן, הגברת פינקל נכנסה מחדר המיטוֹת קשוּרת צואר וציותה למשרתת להוֹציא את ה“שׂמיכה הכבידה” ולשימה בעגלה, האדוֹן פינקל יצא מחדרוֹ בטלית־ותפילין וחלק למאכסים אילוּ פקוּדוֹת ברמיזוֹת יד ימינוֹ ובקוֹלוֹת חטוּמים. גוֹטליב כבר היה לבוּש מעיל עוֹר קצר וּמוקיים גבוֹהים, נוּסח הסטוּדנטים הפוֹלנים (ואמנם בחיורוֹנוֹ הצח וּבשׂפתיו האדוּמוֹת היה דוֹמה לעלם פוֹלני, אך בעיניו השחוֹרוֹת היבהב העצב הישראלי), וּכשראה את מאכּסים, נכנס אל חדרוֹ, לקח משם את המזוָדה המהוּדקה וּמסרה לדיי העגלוֹן, ואת הפלירינה הארוּכה הפשיל על כתיפיו, דחק את ה“קאסקיט” על עיניו, נשק את ידה של הגברת פינקל, ולחץ את כף ימינוֹ של האדוֹן פינקל, חבק את ראשי הילדים אל חזהוּ, עבר על סף חדר הבישוּל והשאיר למשרתת “מתנת נסיעה” ויצא החוּצה. האדוֹן פינקל השמיט את הטלית על כתיפיו, פתח בחיפזוֹן את החלוֹן וניענע בימינוֹ מתוֹך קריאוֹת בלי מלים לעגלוֹן היוֹשב כבר על הדוּכן, שיתקן את המוֹסרה שנסתבכה ברגל הסוּס. רוּח עזה פרצה לתוֹך הבית, והגברת פינקל כיסתה פתאוֹם את אוֹזניה וּברחה לחדר המיטוֹת, אך שני הילדים קפצוּ בבת אחת אל החלוֹן הפתוּח, עמדוּ משני צידי האב ושלחוּ קריאוֹת נרגשוֹת אחרי הנוֹסע:

– דרך צליחה, אדוֹננוּ המוֹרה! אל ישכח להביא את דפוּס הסביבוֹנים! יזכוֹר היטב! דרך צליחה!

האדוֹן פינקל סגר את החלוֹן וּפנה אל ילדיו:

– יוֹדע אני, ילדים, כי מר גוֹטליב השאיר לכם שיעוּרים. אחרי הארוּחה תשבוּ לעבוֹדה!

לפי המדוּבּר עם העגלוֹן, צריכים היוּ להגיע לדוּבּינה בשעה שלוֹש אחרי הצהריים, לחנוֹת שם שעתיים ולצאת בחמש לדרך. הלילוֹת אמנם אפילים בסוֹף החוֹדש וקשה לנסוֹע בדרכים המקוּלקלוֹת, אך אם אפשר לבוֹא הביתה בחצי הלילה, לא כדאי ללוּן בדרך. הגשם היה עתה דק מאוֹד, אך נהדף אלכסוֹנית ברוּח, וקר היה וחוֹדר לבשׂר כמחטים, כאשר יהיה במרחשון, ועל כן מוּכרח היה גוֹטליבּ להתעטף יפה בפּלירינה וּלכנס את שוּלי ה“שׂמיכה הכבידה” תחת שוֹקיו, כדי שרגליו לא תרטבנה. בכל זאת נעם לוֹ הטילטוּל הממוּשך בדרך הרפש ללא חנייה, אף כי מתחילה הצטער מאוֹד על שקילקלוּ לוֹ מן השמיים את מסע התענוּגוֹת היפה. בעיניים עצוּמוֹת למחצה ראה את הנוֹף המרוֹשת רוֹטט בלי הרף ונפשו רטטה עמוֹ. בעיירה הראשוֹנה עמדוּ שני רגעים ליד בית מרזח ישן, ומאכסים הוֹציא לוֹ מן הבית כוֹס שיכר מהוּל בתמד. המשקה הבדוּק הזה החם מיד את קרביו, עד מוֹחוֹ הגיע ועטפוֹ באֵד רך. וּכשהמשיכוּ את הנסיעה נאחז בדמיוֹנוֹת, וכמה שביקש להסיח את דעתוֹ מבית הגוֹטסקינדים ולחזות מחזות אחירים, בייחוּד מביתוֹ וּממשפּחתוֹ, שב דמיוֹנוֹ בעקשנוּת אל הפוּנדק בדוּבּינה (כך יתאמץ האדם להשכיח מלבוֹ דוקא את הדבר שהוּא כמיה אליו בכל נפשוֹ, כמתירא להעמיד את כל עוֹלמוֹ על קלף אחד) והתכנס לתוֹכוֹ כעוֹף המתכנס אל קינוֹ ביוֹם סגריר, עד שחס עליו לטוֹרדוֹ עוֹד משם. הוּא עצם את עיניו וּפקחן, עצמן וּפקחן, וּלבסוֹף לא ידע עצמוֹ אם עֵר הוּא אוֹ ישן. אך ברוּר היה לוֹ, כי באיחוּר של מחצית השעה נכנסה העגלה לכפר דוּבּינה הארוֹך. וּכעבור חמישה רגעים עמדה ליד הפּוּנדק של בית גוֹטסקינד (בסוֹף הכפר, שמע, בישׂר לוֹ מאכסים, בהפכוֹ אליו פנים רטוּבוֹת וצוֹחקוֹת, נפתח לפני זמן מה פּוּנדק אחר, חדש. אפשר רוֹצה הפּאניץ' לעמוֹד שם? – לא, לא! יין ישּן טוב מחדש…), וגוֹטליבּ הוֹציא רגליו המקוּשוֹת, הנרדמוֹת, מתחת לשׂמיכה. רסיסי הגשם נזרעוּ מיד על המכנסיים היבישים, ניגרוּ כדמעוֹת על המוקיים המבריקים. הוּא ירד לאִטוֹ, כשהוּא מסלק בכונה את עיניו מן הבית הנמוּך וּרחב הקיר. מאכסים עוֹרר את שוֹטוֹ באויר בקוֹל נפץ והשמיע קריאה גדוֹלה: “הי, השער!”, והסוּסים צילצלוּ מתוֹך קוֹצר רוּח בכלי הרתמה. גוֹטליב ניגש עד הדלת הכבידה, שכף מנעוּלה השחוֹרה נמוּכה מאוֹד, לחץ על הכף, דחף בברך והדלת נפתחה לפניו. משוּם מה נראה לוֹ, כי רצפת הקרשים מתרוֹממת ועוֹלה כלפי שוּלחן המזיגה עמוּס הכלים השוֹנים. הוּא העביר את עיניו על כל החדר: אוּלם רחב ידיים אך נמוּך מאוֹד, לא כפּוּנדקאוּת הטיפוּסיים, דוֹמה יוֹתר לאוּלם של בית דירה ישן; הכתלים מסוּידים ירקרק אפוֹר וּתמוּנוֹת נוֹשנוֹת אחדוֹת עליהם. ליד אחת התמוּנוֹת, חסרת זכוּכית והנייר מוּבלט בטבּוּרה, צרוֹר פרחים יבש; עם שני הקירוֹת, שבהם קבוּעים החלוֹנוֹת, נמשכים שני שוּלחנוֹת ארוּכים עם ספסלים כבידים וחשוּפים, ורק בקצהוּ של אחד, סמוּך לשוּלחן המזיגה, יוֹשבים שני איכרים באים בימים, מכוּבדים לפי פּרווֹת הכבשׂים הטוֹבוֹת שעליהם, גחוּנים זה אל זה בידידוּת וּמוֹזגים איש לרעהוּ מתוֹך בקבוּק אדוֹם (“רוּם!–חשב גוֹטליב – משקה של לא שיכוֹרים”) וּמסיחים בלחישה של חשיבוּת. מאחרי שוּלחן המזיגה יוֹשבת, משקפיים קטנים על עיניה, אשה עגוּלת גב וּקמוּטת פנים וּמבטה הוֹלך אחרי אצבעוֹתיה המפזזוֹת בסריגת פוּזמק.

– ערב טוֹב, מרת גוֹטסקינד! –

נתקרב גוֹטליב אל השוּלחן בברכה. האשה נשׂאה אליו את עיניה היגיעוֹת במשהו תימהוֹן, גירדה באחת הצינוֹרוֹת תחת מטפחת ראשה והשיבה לאחר התמהמהוּת:

– ערב טוֹב! מי כבוֹדוֹ?

– אני… אני בא מכפר ק…, מאחוּזתוֹ של האדון פינקל. אני נוֹסע לחגים הביתה.

– כך. ומה מעשׂהוּ בבית פינקל? בודאי מוֹרה לילדים…

– מעין זה. רק לזמן מסוּים. אני בעצמי עוֹמד לגמוֹר את הגימנסיה בלבוּב.

– כבוֹדוֹ איפוֹא סטוּדנט? יוֹאיל לקחת לוֹ שם את הכיסא ולשבת. בודאי קר לוֹ מן הדרך וירצה לשתוֹת כוֹס חמין? תיכף אגיד לבתי…

לבוֹ של גוֹטליב הוּצף פתאוֹם גל דמים וראשוֹ הסתחרר עליו, עיניו ריפרפוּ ורגליו רעדוּ, אך התאוֹשש ואמר:

– אם מרת גוֹטסקינד רוֹצה להיוֹת כה חביבה… אבל אוּלי יש בזה יוֹתר מדי טרחה… באמת לא קר לי ביוֹתר…

אבל האשה כבר קמה, וּכשהיא ממשיכה לסרוֹג את הפוּזמק בשתי ידיה עברה את כל החדר, עד שבאה אל דלת שבקצה קיר ימין, רק שם הרפתה יד אחת מן הפוּזמק וּפתחה בה את הדלת. גוֹטליב ראה בעלוֹתה על הסף הגבוֹה, שהיא נעוּלה סנדלים נמוּכים וגרבי צמר עבים והירהר: “פּונדק נקי ושקט כזה לא ראיתי מימי!” וּבלי מעבר הגיוֹני: “וזוֹהי האלמנה התקיפה?!…”

אחרי שניים־שלוֹשה רגעים עברה הזקינה שוּב את הסף הגבוֹה והוֹסיפה לסרוֹג בלכתה עד השוּלחן.

– בעוֹד רגע קט, אדוֹני. מה שמוֹ? כך, אדוֹן גוֹטליב… בתי תביא לוֹ מיד כוֹס תה עם חלב. בודאי ירצה גם לאכוֹל מה. יש פה אילוּ כּעכים, אך כבר נוּקשים קצת, מוּנחים משלשוֹם… אתמוֹל לא נסע בני העירה… מה שלום הגברת פינקל? ראיתיה פעם, לפני יוֹתר מעשׂר שנים, בח… בשעת אפיית מַצוֹת… כנראה, בעלת צדקה. הביאה אז שני כדים כאלה מליאים שמנת בשביל העוֹבדים, וכיס של גבינה יפה מאוֹד. כן, יש לנוּ גם איש קרוֹב באחוּזה. הוּא שם אקוֹנוֹם.

– כן, מר זוסמאן. אדם ישר וחרוּץ. הוּא מסר על ידי דרישת שלוֹם בשבילכם. בייחוד ביקשה ממני בתוֹ הקטנה לדרוֹש בשלוֹמכם.

– היא כבר צריכה להיוֹת לא כל כך קטנה. בת כמה היא יכוֹלה להיוֹת עכשיו?

– כבת שלוֹש עשׂרה. נערה חמוּדה. חיה וּבריאה ועליזה. הטבע עצמו. – וגוֹטליב נתבייש בלבוֹ, שהשתמש בפני הזקינה במבטא “ספרוּתי” זה.

– באמת הוּא קרוֹבנוּ מצד אמה של הנערה, אשתוֹ הראשוֹנה. היא מתה, לא עלינוּ, לפני שמוֹנה אוֹ תשע שנים מנשיכת חתוּל שוֹטה. אוֹמרים, שגם אשתוֹ השנייה אשה טוֹבה היא.

– אשה מצוּינה. אף על פי שבעצמה ילדה שניים, היא מטפלת בשלוֹשת היתוֹמים כאם רחמנייה. הייתי נכנס תכוּפוֹת לביתם. בית נעים מאוֹד.

הדלת נפתחה בדחיפת רגל ואת הסף עברה דמוּת בעלת קוֹמה גבוֹהה, מלכוּתית, שתי ידיה שלוּחוֹת לפניה, באחת כוֹס תה זהוּב וקוּפסת סוּכר של כסף על טס ניקל קטן, וּבשנייה כדידת חרסינה לבנה וּמַהבּילה; תחת בית שחיה מַפּית צבעוֹנים, מקוּפלת יפה. בסקירה אחת תפס גוֹטליב את כל פרטי הדמוּת: אף מדוּד, ריסים ארוּכים, גבות מלוּכּדוֹת, סנטר מחוּדד, שׂיער שחוֹר מכתיר את הראש בצמת גרטכן כבידה, עוֹר פנים רך, כוֹמש קצת אך ענוֹג מאוֹד, גוּף שוֹפע אך חמוּד גזרה, רגליים גדוֹלוֹת מעט, נעוּלוֹת נעלי שׂרוֹכים גבוֹהוֹת וּמצוּחצחוֹת. “אשה קלאסית!” אמר לנפשוֹ במבוּכה וזרק לזקינה שאלה: “בשבילי?” וטרם יכלה להשיב קם והלך לקראת הבאה.

– בשבילי כל הטרחה הזאת? באמת קטוֹנתי מכל החסד… תרשני העלמה לעזוֹר לה…

היא הושיטה לוֹ את כדידת החלב והוּא אחזה מתוֹך מבוּכה גלוּיה בשתי כפיו, והלך אחריה אל השוּלחן שמן הצד. שם פרשה בתנוּעת יד רבת חן את המפּית על השוּלחן והעמידה עליה את הטס עם כוֹס התה ועם הסוּכר. גוֹטליב העמיד ברעד ידיים את הכדידה על המפּית, וּביישרוֹ את קוֹמתוֹ ככל יכוֹלתוֹ, אמר בקוֹל בלתי טבעי:

– עתה תרשיני נא העלמה להתודע לה בשמי: נתן גוֹטליב, סטוּדנט המחלקה השביעית…

– נעים לי מאֹוד, – ענתה העלמה, ונדמה היה לוֹ כאילוּ ברכּה עוֹשׂה קידה קלה תחת שׂמלתה, – שמי רגינה גוֹטסקינד. מעניין: משפחוֹת שנינוּ מתחילוֹת בשם אלהים.

– אמי ואמה ודאי שהן גם יריאוֹת את האלהים.

– אשר לאמי – אין ספק בדבר.

וגוֹטליב העביר רגל אחת מעל לספסל, כדי לשבת אל התה, אך נתעכב בעמידה, וּבעוֹד הספסל בין רגליו דיבר אל העלמה הפוֹנה ללכת:

– אגב, הבאתי לה, לעלמה גוֹטסקינד, דרישת שלוֹם מאת קרוֹבה מר זוּסמאן באחוּזה ק…

– כך, הוּא בא מק…? מה שלוֹמם שם?

– בריאים וּשלימים – וחוֹבצים בכל שני וחמישי חמאה טרייה, חה־חה!… הנערה אסתר היא פלא־יה. עיניים – עין לא ראתה!

– יסלח לי רגע, השארתי עבוֹדתי בחדרי.

– אה, בבקשה. אל נא תפריע את עצמה.

וגוֹטליב ישב, בחש בכפית הכסף הכבידה את מַתּך הסוּכר המצהיר בתחתית הכוֹס, יצק את לוֹבן החלב לתוֹך כתם התה וּבחש שוּב מתוֹך הירהוּר מרוּכז. אחר התחיל גוֹמע לאט. מאכּסים נכנס וּצרוֹר בד תחת זרוֹעוֹ, ניער את המצנפת הלחה בחזקה אל הרצפה, היטיב את הבלוֹרית והחזיר את המצנפת למקוֹמה, אחר סילק את השׂפם הדק לכן וּלכאן ופנה אל גוֹטליבּ:

– נא, הסוּסוֹנים שׂמיחים מאוֹד על “הדירה” היבישה. לא יהיה להם חשק לצאת שוּב לגשם. רוֹאה אני כי הפּאניץ' כבר סוֹעד את לבוֹ, אפתח גם אני את צרוֹרי…

והוּא התרחק אל השוּלחן שלמעלה, ישב בקצה, מנגד לשני האיכרים השוֹתים, והניח את הצרוֹר ואת המצנפת על השוּלחן וּמיד נשמע קוֹלוֹ הבריא: “כוס יי”ש, הפּוּנדקית! מזה שמַכוה את הגרון! גשם־רקב שכזה!"

לא עברוּ חמישה רגעים והעלמה רגינה באה מחדרה והביאה עמה ביד אחת נפה של רקמה וחתיכת משי שחוֹר מתוּחה עליה כתוֹף, וּבידה השנייה סלסלה נאה עם חוּטים שוֹנים, מספריים וּמחטים. הפעם תלתה על כתיפיה סוּדר של צמר לבן סרוּג עניבוֹת עניבוֹת. היא התכּנסה אל מעֵבר לשוּלחן וישבה ליד החלוֹן מוּל גוֹטליבּ, משהוּ מן הצד, וּמיד התחילה ברקמה. מחשבוֹת וּמלים נקלעוּ במוֹחוֹ של גוֹטליב ונסתבכוּ בפעימוֹת לב

חזקוֹת, אך לא עלה לוֹ יוֹתר מהעפת מבטים גנוּבים אחדים אל העלמה העסוּקה בעבוֹדתה, וּבכל פעם שמבטוֹ נתקל בעיניה, החזירוֹ במהרה. את התה כבר שתה עד גמירא והתבוֹנן לתוֹך הכוֹס הריקה כאילוּ הוּא רוֹאה בה את בבוּאת העלמה. אך הנה הוציאתהוּ רגינה ממבוּכתו:

– רצוֹנוֹ בכוֹס שנית, מר גוֹטליב?

– אה, תוֹדה רבה. לא, לא! באמת איני רוֹצה להטריחה.

– אין דבר! לא בכל יוֹם מזדמן לנוּ לשרת אוֹרחים כאלה…– בעיניה נראה ניצנוּץ כעין ליגלוּג דק, בייחוּד כשפניו של גוֹטליב הוּצפוּ כוּלם אוֹדם. היא הניחה את עבוֹדתה, היטיבה את הסוּדר על כתיפיה ויצאה מאחרי השוּלחן, לקחה את הכוֹס וחפצה לקחת גם את הספל, אך הוּא הקדים לנגוֹע בידה ענוּגוֹת:

– אין צוֹרך, העלמה רגינה. החלב יספיק עוֹד לשתי כוֹסוֹת…

היא חייכה לוֹ שוּב בניצנוּץ עיניה, יצאה ושבה עם כוֹס תה אחרת, פחוֹת חזקה מן הראשוֹנה.

– יסלח, התמצית אזלה. – העמידה את הכוֹס ושבה לעבוֹדתה.

בהביטוֹ אל הכפּית הבוֹחשת בכוֹס, מצא גוֹטליב את לבּוֹ לאמוֹר:

– והעלמה יוֹשבת כל העת בכפר?

– כן, רוֹב הימים. – וקוֹלה כמעט צהל – זה שנתיים, מאז הייתי בפעם האחרוֹנה בלבוּב, לא יצאתי את דוּבּינה. אם לא להביא בחשבוֹן אילוּ נסיעוֹת בסביבה הקרוֹבה לשם טיוּל.

– והסביבה פה מעניינת? – הרהיב גוֹטליב יוֹתר.

– כמוֹ כל סביבה כפרית. אין בה שוּם דבר יוֹצא מן הרגיל. אבל שׂדוֹת ונהר ויער בקיץ יפים הם בכל מקוֹם. ולפעמים גם בחוֹרף. האין זאת?

בסיוּם שאלה זה היה כל כך חן כרכי, שגוֹטליב לא יכוֹל לבלי נשׂוֹא עיניו אליה. ראשה היה כפוּף על הנפה וּפסוֹקת שׂערה הבהיקה בנקיוּת לבנה. עתה הבחין בשחוֹר שׂערה גם כמה חוּטים מכסיפים. צוארה הגבוֹה היה עטוּר מלמלה דקה ועדינה, שבהטוֹתה את ראשה נגעה בתנוּך אוֹזנה הוָרוֹד. לבוֹ של העלם המסתכל נתכויץ.

– ולא קשה עליה הישיבה בבית כזה, שיש בוֹ בודאי לפעמים קצת יוֹתר מדי רעש?…

הוּא מנה עתה כל מלה שיצאה מפיו מתוֹך עזוּת וּביישנוּת כאחת (בלבוֹ חשב: “כמה מגוּחך אני! היא גדוֹלה ממני בשתים עשׂרה שנה, לכל הפּחוֹת, ואני מדבר אליה בחשיבוּת אפיטרוֹפסית כזוֹ…”). היא הרימה את ראשה, בעוֹד אצבעוֹתיה אוֹחזוֹת במחט הנעוּצה במשי, ריפרפה למוּלוֹ בריסיה הארוּכים (פניה היוּ שרוּיים בצל) ואמרה:

– יסלח לי מר גוֹטליב, בן כמה הוּא?

– בן שמוֹנה עשׂרה. לפני חוֹדש היה יוֹם הוּלדתי.

– אם כן עוֹד הרעש לפניו. בלבוּב ראיתי מעט מחייהם של הסטוּדנטים.

– מה, היא מכירה יפה את לבוּב? אני טרם הייתי שם. שש מחלקוֹת גמרתי בברוֹדי. גימנסיה גרמנית.

– אוֹ, ברוֹדי ידוּעה כעיר של משכילים. לאחת מקרוֹבוֹתי בלבוּב בעל מבּרוֹדי. אדם בעל חינוּך יפה, משׂכיל ועדין – אך קצת חסר חיים. טיפוּס חיור. וכי כך הם כל בני ברוֹדי?

– אפשר. אך תירגע נא העלמה: אני איני יליד ברוֹדי. רק למדתי שם שנתיים ימים. נבחנתי ונכנסתי ישר לחמישית.

שוּב השפילה את ראשה על מלאכת ידה, וּמפני הצל והאפלוּלית של בין ערביים שהלכה וגברה לא יכוֹל להבחין אם אין בעיניה ועל שׂפתיה אוֹתוֹ חיוּך הליגלוּג. על כל פנים כך נדמה לוֹ, והוּא קטן מאוֹד בעיניו. אבל אחרי רגעי דממה אחדים באה בלבוֹ המחשבה, שהנה היא יוֹשבת כאן, בכפר נידח זה, בוֹדדה ללא חברה יפה לה, ללא שידוּך הגוּן והיא מַזקינה והוֹלכת. וּכעין רגש של רחמים תקפוֹ פתאוֹם, ורגש זה נתן לוֹ חיזוּק מה. הוּא עֵירה במרץ את מחצית הכוֹס הנשארת והתחיל תוֹפף באצבעוֹתיו קלוֹת וקצוּבוֹת על השוּלחן, החל בזרת וכלה באגוּדל. בתוֹך חלל החדר השקט נצטרפוּ תפיפוֹת אצבעוֹתיו אל לחשם של שני האיכרים, אל לעיסתו של מאכסים ואל מילמוּל צינוֹרוֹתיה של הזקינה ליד שוּלחן המזיגה. מזמן לזמן השמיעה גם מחטה של רגינה, בדקרה את המשי המתוּח, כעין צליל רפה של מיתר.

– היוֹם כבר מחשיך. חבל על העיניים! (הוּא רצה להוסיף “היפות”, אך כל כך לא העיז).

– תוֹדה על הדאגה. עוֹד בא מעט אוֹר מן החלוֹן. אך באמת צריך כבר להדליק את המנוֹרה. – והיא נתישרה ונתנה ידה על עוֹרפה כמחַלצת עצמוֹתיה.

אף כי דבריה נאמרוּ כמעט בלחש, התרוֹממה הזקינה ממוֹשבה כאבטוֹמט, יצאה וחזרה עם מנוֹרה דוֹלקת, מנוֹרת שוּלחן על כּן גבוֹה, חבוּשה גוּלת משי כחוּלה, צבוּעת פרחים. היא העמידה את המנוֹרה בחשאי לפני בתה וחזרה אל מקוֹמה, שהאפיל פתאוֹם על ידי האוֹר שבקצה החדר הרחוֹק. על התקרה מלמעלה נכתם מיד עיגוּל אוֹר גדוֹל. רגינה קמה וסוֹככה את החלון בוילוֹן, ישבה וסילקה את המנוֹרה הצידה, שלא תהא חוֹצצת בינה וּבין האוֹרח. למראה תשׂוּמת לב זוֹ נתמלא לבוֹ של גוֹטליב רחשי תוֹדה והוּא ביקש לגמוֹל לה באיזוֹ אמרה נאה. הפך והיפך במחשבוֹתיו עד שהעלה דבר שנראה לוֹ מוּצלח ביוֹתר.

– העלמה מעלה על לבי דמוּת מן העוֹלם העתיק.

– למשל?

– את פנילוֹפה האוֹרגת יוֹם יוֹם את הסדין היקר, בחכוֹתה לאוֹדיסאוּס.

– יש לשער, שפנילוֹפה זוֹ יפה היתה… אם כן, הרי זה יכוֹל להיחשב כמחמאה… האין זאת?

– ודאי שכך, לא לחינם נתלקטוּ לביתה כל בחוּר וטוֹב ביון כדי לזכוֹת בה.

– לצערי, אין אני בקיאה בספרוּת היונית, אבל משערת אני, כי אוֹדיסאוּס זה שאדוֹני הזכיר היה אהוּבה של פנילוֹפּה.

– לא, בעלה. מלך אַתּיקה.

– והיא חיכתה לשוּבוֹ שנים רבוֹת?

– ושמרה לוֹ אמוּנים, בהטעוֹתה יוֹם יוֹם את המבקשים לשׂאתה בדבריה, כי בהתימה את מלאכת הסדין תוֹדיעם את בחירתה. אך בכל לילה התירה את אשר ארגה ביוֹם.

– וּבכן לא נשלם הסדין לעוֹלם.

– עד שהוֹפיע אוֹדיסאוּס האיוֹם וערך מַטבּח לכל בעלי התאוה הזוֹללים את טוּב ביתוֹ.

– הסיפּוּר יפה מאוֹד וּשמיחה אני ששמעתיו, אבל עלי להעיר, שאין כל דמיוֹן ביני ובין פנילוֹפּה: אין לי בעל ואין רבים המבקשים לשׂאתי, ואיני מתירה לעוֹלם מה שאני רוֹקמת… בכל אוֹפן אני מעריכה את רצוֹנוֹ הטוֹב ומודה לוֹ.

גוֹטליב צחק מלב טוֹב. רגינה זוֹ נראתה חכמה להפליא. וּבכן נתחזק לבוֹ והוּא נעשה מרהיב יותר. אפילוּ התקרב קצת וישב למוּלה ממש.

אחר גם גחן מעל השוּלחן ואמר כמנסה:

– העלמה אל נכוֹן לא תתנגד, שאראה את דוּגמת הציוּר שהיא רוֹקמת?

– בבקשה. בעיירה ח. ישנוֹ מוֹרה לשעוֹת המצייר ציוּרים לרקמה. יש לי כעשׂרים ציוּרים מידוֹ. הוּא מַפליא לעשֹוֹת. ראיתיו בשעת עבוֹדתוֹ; הכול מפי הדמיוֹן בלי כל דגם.

– באמת קוים עדינים, משוּלבים בטעם רב.

– ישוה בנפשוֹ, המצייר הזה הוּא בנוֹ של חסיד בלזי אדוּק, וּבעצמו לוֹבש קאפּוֹטה ארוּכּה עד עקבי נעליו, וּפיאוֹת לוֹ – עד הסנטר.

– הרי אמרה, כמדוּמה, שהוּא מוֹרה?

– כן, מוֹרה לכתיבה. כתב ידוֹ – כדפוּס יפה. אך פניו מליאים חטטים ואבעבוּעוֹת – גוֹעל להסתכל בהם.

סיפר לה גוֹטליב על אוֹדוֹת בחוּר בעיירתוֹ, אף הוּא בן חסידים, עילוּי וּמוּשלם בכל הכשרוֹנוֹת. ללמדה את כוֹח זכרוֹנוֹ: בחוֹדש אחד למד בעל פה מילוֹן שלם של מלים זרות, ישר והפוּך, והרי הוּא מהלך וּמדבר במלים זרוֹת בלבד. וחבל שלא יצא ממנוֹ כלוּם, הוּא יבּוֹל שם בעיירה הנידחת, עד שישׂיאוּהוּ אשה ויעמידוּהוּ בחנות למכוֹר דגים מלוּחים… הוּא גוֹטליבּ, שהיה מזדמן עמו, ניסה להשפיע עליו, שיבריח את עצמוֹ לעיר גדוֹלה, ללבוּב למשל, ושם ישתלם באיזה מקצוֹע לימוּדי אוֹ אמנוּתי (גם קוֹל חזק וערב לוֹ), אבל לא יכוֹל לפעוֹל עליו. כאילוּ איזה ליקוּי רוּחני טבוּע בוֹ. כשאתה מדבר אליו הוּא מקשיב וּמבין לכל דבריך, נדמה לך שהוּא חוֹזה בדמיוֹנוֹ את קסמי המרחק, שהוּא עלוּל לצאת אליו, אך בהגיעוֹ למחשבת המעשׂה, רוּחוֹ נוֹפל עליו פתאוֹם, כאילוּ רצוֹנוֹ שבוּר בתוֹכוֹ. כמה פעמים, בסוֹף שׂיחה ביניהם, היה אוֹמר לוֹ לגוֹטליב: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן. אין בלבי כל אמביציה”. הוּא, גוֹטליב, לא היה אוֹמר “אמביציה”, כי אם “יצר אישי”. יש איזה ליקוּי בשוֹרשי חיוּתוֹ. משל לנגע שבשוֹרשי שׂערה, שעל ידי כך היא מלבינה קוֹדם זמנה…

רגינה פסקה מרקוֹם, העמידה את מרפק ימינה על השוּלחן וסמכה את רקתה בכפה. עיניה היפוֹת שקעוּ בהירהוּרים תחת הריסים המצילים. אחרי שתיקה קלה אמרה:

– יוֹדע הוּא, מר גוֹטליב, גם בי יש משהוּ מנפש הבחוּר, שסיפר לי עליו: שוֹרשי חיוּתי נגוּעים. הטבע לא שלל ממני כמה מַתוֹת טוֹבוֹת – איני מתגאה בזאת. הכרה פשוּטה היא, – נזדמנוּ לי גם כמה שעוֹת כוֹשר להיכנס לחיים מבטיחי עוֹנג, אך בהגיע מחשבתי אל נקוּדת ההכרע, אל ההחלטה שלפני המעשׂה – נכפף חוּט רצוֹני, וכל מאמצי לא הוֹעילוּ לישרוֹ, למתחוֹ לשם מעשׂה. וכן נשארתי שרוּיה במקוֹמי… גם אני כפוּתה למקוֹמי בכפר הזה למוֹרת רוּח אמי, לצערם של אחי, לתמהוֹן כל מכירי – ואיני רוֹאה מוֹצא לי. לא, איני רוֹצה בכל מוֹצא.

– ואין היא מרגישה כל עצבוּת במצבה זה, כל אי סיפוּק, כל אי מנוּחה?

– לא. אין בי שׂמחה, אך גם עצבוּת אין בי. יש בי איזה שיווּי משקל אוֹרגני, פנימי, מוּזר, שפעמים רבוֹת ניסיתי להפירוֹ – ולא עלה בידי (היא תקעה את אצבּעוֹתיה בשׂערה וּבלשה בוֹ מתוֹך עצבנוּת קלה, בשעה שעל עיניה עלה ברק חם). אין בי תשוּקת חיים חזקה, אך גם שלילת חיים אין בי. אין בי לא תקוה ולא שאיפה, אך אין בי גם כל רגש נוֹחם וייאוּש. קוֹפאת אני על הוייתי, כחבצלת מים זוֹ הצפה על פני המים הקרים בצל קנים וסוּף.

– הרי היא מדברת כמשוֹררת, חי נפשי!

– אל ילעג. איני משוֹררת, גם קראתי מעט מאוֹד שירים – אך מדברת אני מה שאני מרגישה. גם כשרוֹנוֹתי אינם רעים – אף כי לא כבחוּר הלז בעיירתוֹ, שלמד מילוֹן שלם בעל פה – גם קניתי קצת ידיעוֹת – שש שנים למדתי מפי מוֹרים טוֹבים, באחוּזה הסמוּכה – ואני קוֹראה ספר מזמן לזמן, מכל הבא לידי; אך אין אני יוֹדעת מה לעשׂוֹת במעט ידיעוֹתי, והרי הן כקוֹצים פוֹרחים באדמת בוּר לעת הסתיו. הוּא ראה את המראה הזה?

– כן, ראיתי. עליה לצאת מן הכפר, להיוֹת במקוֹם יישוּב, בין אנשים משכילים, רבי פעלים – ואז יעוֹרוּ גם בה “רוּחוֹת החיים”, כמבטאוֹ של גיתה.

היא עשׂתה ביד שׂמאלה תנוּעה של ביטוּל, אך הפסיקתה באמצע והניחה את זרוֹעה הארוּכה על השוּלחן, כמוֹשיטה אוֹתה מתוֹך נהייה אליו, אל גוֹטליב.

מה חפץ היה גוֹטליב לאחוֹז ביד הזאת המוּטלת לפניו. הפרק הלבן מעל לכף היה בוֹלט מתוֹך השרווּל הצר של החוּלצה האפוֹרה ונראוּ בוֹ גידים דקים, כחלחלים. היד היתה ענוּגה מאוֹד בעיניו ורוֹצה היה לתוֹפסה בכפוֹ ולחוּש את חלקתה הקרירה. מתוֹך התרגשוּת שבמחשבה קיפל את שתי כפיו, נתנן בן ברכיו ושיפשפן זוֹ בזוֹ: " הרי זוֹ טיפוּס מעניין, מעניין מאוֹד". בלבו היה רגש השתתפוּת אמיתי בגוֹרלה. אילוּ יכוֹל היה לעשׂוֹת מה בשביל אוֹשרה!…

שׂפתיה הדקוֹת נסתלסלוּ בחיוּך מריר, וכאילוּ קראה את מחשבתוֹ, אמרה:

– לרחמים, ואפילוּ להשתתפוּת, איני צריכה. חזקה אני למדי כדי לשׂאת את גוֹרלי, שאגב, אינוֹ רע כל כך. על כל פנים מוֹדה אני לוֹ מקרב לב על רגשוֹ היפה. הוּא נוֹסע תיכף?

גוֹטליב התנער, הוֹציא את שעוֹנוֹ והסתכל בוֹ, אך קשה היה לוֹ לכוין את מקוֹמם של המחוֹגים.

– כן… לא… זאת אוֹמרת, אפשר בעוֹד שעה. הסוּסים ינוּחוּ. מאכסים! – קרא לעבר השוּלחן הרחוֹק – מתי נצא?

– בעוֹד שעה בדיוּק, פאניץ'. – העגלוֹן ישב עתה, אחרי סעידת הלב, מכוּנס ביהירוּתוֹ ושתק.

שני האיכרים קמוּ כפוּפים ומקוּמטים מישיבה ארוּכה, יישרוּ את פרווֹתיהם הטוֹבוֹת. האחד שיפשף ארוּכוֹת את ברכוֹ, אחר צלע על משענתוֹ אל הפּוּנדקית ואמר לה שתרשוֹם את חוֹבוֹ. אחר יצאוּ שניהם ולא הביטוּ לאיש ולא אמרוּ שלוֹם לאיש. העצבוּת גברה בחדר. מאכסים הקיש פעמים אחדוֹת בקנה העישוּן לנקוֹתוֹ, אחר נתן בוֹ סיגריה עשׂוּיה באצבעוֹת והבעיר בה אש,

וּבהרת האש הבהיקה ודעכה חליפוֹת על פניו. הזקינה קמה וכרכה את הפוּזמק על פקעת החוּטים, תחבה בצניפה את הצינוֹרוֹת, הסירה את המשקפיים ונתנתן בתוֹך נרתיק ושׂמה הכוֹל במגירת השוּלחן. אחר כך נפנתה ועמדה שעה ארוּכה דוּמם, כשפניה אל זוית הארוֹן.

– אמי, מתפללת מנחה. – אמרה רגינה כמלגלגת.

– כמדוּמה, שכבר שעת מעריב.

– אוּלי מעריב – איני בקיאה ביוֹתר בתפילוֹת. חבל שהוא ממהר כל כך לנסוֹע. רק לעתים רחוֹקוֹת ייקלע אלינוּ אדם, שאפשר לשׂוֹחח עמוֹ קצת

– רצוֹנה, אלין פה. אמצא מקוֹם לינה?

– כרצוֹנוֹ, יוּכל לישוֹן במיטת אחי הגדוֹל. לאחי אציע את הדרגש.

רוּחוֹ של גוֹטליב התפעם בחזקה, לבוֹ הלם וקטעי מחשבוֹת נגרשוּ במוֹחוֹ. בעצם לא ידע איך יבלה פה, בבית הזה, את שעוֹת הערב, מה ידבר, מה ישמע – אך שׂמחה כמוּסה תקפתהוּ על שהוּא נשאר. ביתוֹ ומשפחתוֹ כאילוּ הוּטלוּ לאיזה מרחק – שכדי להגיע אליו צריך לנסוֹע משך שבוּעוֹת, ועתה עליו לחיוֹת פה, בבית הזה, שאפילה לחה מקיפתהוּ ולוֹחצת עליו מכל צד… הוּא קרא למאכסים והוֹדיע לוֹ, כי רק בבוֹקר השכם יצאוּ לדרך. העגלוֹן העמיד פנים תמיהּוּת, אך בראוֹתוֹ את פני גוֹטליב ואת ברק עיניו, העלה חיוּך דק על שׂפתיו ואמר:

– טוֹב, אני אשכב בעגלהּ. – ויצא החוּצה.

מרת גוֹטסקינד גמרה את תפילתה, עברה את החדר, וּבעמדה על הסף לצאת, אמרה כמדברת לתוֹך האויר:

– צריך לשאוֹל את האדוֹן מה יאכל לארוּחת הערב.

בפניה של רגינה חלף זיע של אי רצוֹן וּפיה פלט ברוֹע, כמדברת אל נפשה:

– כשתגיע השעה – יוּכן הכוֹל.

– וּכשנשארוּ לבדם אמרה אל גוֹטליבּ:

– אין אנוּ מדברוֹת זוֹ עם זוֹ זה שלוֹש שנים. – גוֹטליב התמיה את פניו. – כך הוּא. אין הבית נוֹשׂא אוֹתנוּ לשבת יחדיו.

– וּמה ממריצה איפוֹא לשבת פה?

– אוֹמר לוֹ בלשוֹן הבחוּר בעיירתוֹ: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן”. בעצם יוֹרקת אני על הכוֹל… על הכוֹל… מבין הוּא? מה הוּא אוֹהב לאכוֹל בערב?

– כל מה שאנשים טוֹבים נוֹתנים לי.

– וּבכן גם הוּא איש טוֹב… אני בעצמי אכין לוֹ ארוּחה. חוּץ מבּשׂר – יש לנוּ הכּוֹל בבית. אשתדל שהארוּחה תהיה טוֹבה. מרוּצה? חבל שיוֹרד גשם, שאלמלא כן יכוֹלים היינוּ יכוֹלים לצאת מעט לטייל. אין דבר אהוּב עלי כטיוּל בלילה. אני מרגישה כאילוּ הלילה עוֹטפני בשׂמלה רכּה. שוּב יאמר, שאני מדברת כמשוֹררת, הלוֹא? – והיא שלחה לוֹ, לתמהוֹנוֹ, דרך גינדוּר את קצה לשוֹנה והתחילה רוֹקמת בזריזוּת.

שניהם שתקוּ. הגשם פזם על לוּחוֹת הגג בסאִינה דקה. מזמן לזמן נשמע מעבר לחלוֹן הקטן והמוּסך שיכשוּך של רגלי סוּס אוֹ אדם עוֹבר ברפש הדרך. לפעמים נשמעה קריאת אדם קרוֹבה אוֹ רחוֹקה, צניפת סוּס, צעקה פרוּעה. פעם נשמעה גם כמוֹ שבירת יתד של גדר, וּפעם כנפץ מדוּרה משתלהבת פתאוֹם. אך שוּב נשתתק הכוֹל. רק הגג פּזם וּזכוּכית החלוֹנוֹת הזילה מים. והנה נשמע זימזוּם של ניגוּן יוֹצא מנחיריים כמוֹ ממרחק. גוֹטליבּ פנה כה וכה כמחפּשּ את המזמר. גחן ואימץ ראִייתוֹ כלפי שוּלחן המזיגה, ולא ראה כלוּם. רגינה פרצה בצחוֹק.

– חה, חה, הוּא מחפּשּ את הזמרת, והרי היא יוֹשבת לפניו.

– אי אפשר! – קרא גוֹטליבּ – בפירוּש שמעתי קוֹל מרחוֹק.

– כלוּם לא שמע באוֹפּירה קוֹלוֹ של מזמר, ההוֹלך אחוֹרנית הלוֹך והתרחק, אוֹ להיפך?

– וּבכן גם כשרוֹן זמרת לה! אוֹדה, כי מרגע שנכנסתי לבית הזה הריני תמיהה על תמיהה.

– עוֹד נכוֹנוּ לוֹ תמיהוֹת גדוֹלוֹת מאלוּ. אין זה בית פשוּט, אלא מקוֹם של כשפים. וכי מאמין הוּא באמת, שכּל מה שהוּא רוֹאה פה הוּא מציאוּת? לא, הכל תעתוּעים, אחיזת עיניים, יאמין לי.

גוֹטליבּ צחק צחוֹק של נימוּס, אך בבשׂרוֹ עבר רטט קל של צינה. המנוֹרה בעלת גוּלת הפּרחים הגדוֹלה על שוּלחן העץ הארוֹך הזה, עם העיגוּל המאיר על התקרה הנמוּכה, החדר הריק מאדם, האיכרים שיצאוּ, הזקינה שנסתלקה אחריהם, ועל כוּלם – העלמה היפה והמוּזרה הזאת, היוֹשבת ורוֹקמת לפניו, שהוּא שמע וחשב עליה כל כך הרבה עוֹד שם, באחוּזה – כל אלה היוּ עתה בעיניו כדבר מה לא מַמשי, כחזיוֹן חלוֹם.

כדי להפיג את תהייתוֹ שאל רכּוֹת:

– והיכן אחיה? כמדוּמה ששלוֹשה אחים לה.

– אחי הגדוֹל ישוּב עוֹד מעט. הוּא כאן, בכפר. הלך לגבוֹת כספים אצל האיכרים. השניים הקטנים (לא תינוֹקוֹת חלילה, לבן הזקוּנים כבר מלאוּ עשׂרים וּשתיים שנה!) נמצאים ביער. אחי קנה הקיץ חלקה של יער ועתה כוֹרתים את עציה.

– ואין איכרי הכפר באים בערבים לפוּנדק?

– בשנים האחרוֹנוֹת הם ממעטים לבוֹא. הכוֹהן הצעיר שבא לפני שנה הכפרה מטיף להם נזירוּת, ורוּבּם מצייתים. בימי חג וּבלילוֹת חוֹרף הקרים יש שהם מתאַספים בהמוֹן, משתכּרים ושׂמים את הבית לחרדה, אך על פי רוֹב יש לנו ערבים שקיטים, שקיטים יוֹתר מדי. ואם לא יסוּר עוֹבר אוֹרח, יש שלא נראה פני אדם זר כל הערב. וביוֹתר עכשיו, שנפתח פוּנדק חדש בקצה השני של הפר. אך באמת אין אנוּ מצטערים על כך – יש לנו עסקים אחירים.

– תסלח לי עזוּתי: וגם עם אחיה אינה מדברת?

– על כל פנים מעט מאוֹד. מה יש לי לדבּר עמהם? ב“עסקיהם” אין לי עניין רב…

– רבּוֹנוֹ של עוֹלם! ואיך היא מתקיימת כאן, בשממה זוֹ? אני במקוֹמה לא הייתי יכוֹל לישב פה אפילוּ שבוּע אחד.

– אשריו, שהוּא מוֹצא עניין במקוֹמוֹת אחירים. לי – היינוּ הך.

– הרי היא מדבּרת כאדם, שנתנסה נסיוֹנוֹת קשים בחייהם.

– לא נתנסיתי בשוּם נסיוֹנוֹת ואינני מחכּה לשוּם נסיוֹנוֹת. “רוֹב הנסיוֹנוֹת – אחריתם אסוֹנוֹת”, כך, כמדוּמה, כתוּב באחד השירים הפּוֹלנים. לא כך?

אוֹצר שאלוֹתיו של גוֹטליבּ דלל, והוּא ישב דוּמם ושׂיחק בכוֹס הריקה.

עוֹד באחוּזה, בימים האחרוֹנים לפני צאתוֹ משם, כשהרבּה לחשוֹב על דוּבּינה ועל העלמה רגינה, עלה על דעתוֹ, כי ה“גרוּש” קרייז, סוֹכן המכוֹנוֹת העשיר בעיירתוֹ, היה שידוּך יפה לה. הריהוּ אדם במיטב שנוֹתיו, כבן שלוֹשים וחמש, לא יוֹתר. ילדים אין לוֹ. משׂכּיל גדוֹל איננוּ – אך לבוּש הוּא אירוֹפּית וּבעל נימוּסים של כרך. הוּא חזר זה עתה מאנטורפּן, אחרי שבתוּ שם שנים אחדוֹת. אמנם מרננים אחריו, כי כילי הוּא, אך כלפי חוּץ לא ניכּר כלל. להיפך, לבוּשוֹ מהוּדר מאוֹד והוּא גם משלם את מיסיו לאגוּדה הציוֹנית בקביעוּת. בטוּח היה, שקרייז יהיה לה בן זוּג נאה. עתה, שהכּירה קצת, נתחזק עוֹד יוֹתר בדעתוֹ. הם שוים בקוֹמתם. יש אפילוּ דמיוֹן מה בארשת פניהם (והוּא העיף מבּט אליה: “כן, לשניהם אוֹתם הפנים המאוֹרכים, בעלי ההבּעה הפּיקחית!”). וּבשבתוֹ כן חתר במוֹחוֹ וּביקש דרכים איך לבצע את רעיוֹנוֹ. לא היה בדעתוֹ כלל להיוֹת “שדכן”, טפוּ, תפקיד מאוּס! אבל הרעיוֹן על זיווּגם של שני אלה הביא בלבוֹ התרגשוּת, וּמאוּשר היה לראוֹתוֹ מתגשם. נדמה לוֹ, שהוּטל עליו ממרוֹמים להציל נפש יפה זוֹ מישראל… למצוֹא לה תיקוּנה… כמעט בטוּח הוּא שההצעה תתקבל… וּבדמיוֹנוֹ ראה כבר עצמוֹ מסיח בעיירה עם קרייז. וּכדרכּוֹ, שמע באוֹזני רוּחוֹ את דברי השׂיחה מלה במלה. “כתוֹב לה בשמי מכתב”, דיבּר קוֹלוֹ העמוֹק, הבוֹטח של קרייז, כשהוּא מגיש לוֹ בקוּפסת הכסף סיגאריה יפה. “כתוֹב לה כיד הסגנוֹן הטוֹבה עליך. כתוֹב לה עלי את כל האמת, אַל תעלים דבר. אַל תקשוֹט אותי. הן לא שדכן אתה, כי אם איש מוֹדע, ידיד. איני מטיל את עצמי עליה. רחוֹק אני מלהטיל את עצמי על מישהוּ. גם לנדוּניא שלה איני צריך. יש לי, ב”ה, רב משלי… אתה ידעת… אבל…"

– שמא יש לוֹ, מר גוֹטליבּ, איזה שידוּך הגוּן בשבילי? הקוֹל קוֹל רגינה. הוּא התנער ממחשבוֹתיו ונרעד כוּלוֹ לשמע השאלה. כמעט לא האמין למשמע אוֹזניו. כל ראשוֹ הוּצף אוֹדם כנער בהיתפסוֹ במעשׂה מגוּנה. אך מגוֹדל המבוּכה תפס תשוּבה של עזוּת:

– אוּלי… כלומר, בטוּח אני, שאם העלמה רק תרצה בשידוּך – תמצא עשרה.

– עליו לדעת שמוּנחים על שמי בבאנק אַלפּיים זהוּבים. נדוּניא יפה, מה?

– היא לוֹעגת לי?

– למה זה אלעג לוֹ? אין הוּא נלעג כלל… אני רק חשדתי, כי רגש האלטרוּאיזם המפוּתח בלבוֹ… יגיד את האמת, הוּא לא חשב ברגע זה על שידוּך בשבילי?…

– אכן בת כשפים היא! חי נפשי! איך זה קראה את מחשבוֹתי?

– מה הוּא המדוּבר: אלמן אוֹ גרוּש?

הטוֹן המבוּדח שנקטה בדברה נתן לוֹ חיזוּק.

– גָרוּש.

– וּבעל מעמד טוֹב. לא כך?

– טוֹב מאוֹד. הלוַאי והייתי במעמדוֹ!

– וכמה ילדים יש לוֹ?

– אין גם אחד.

– הרי הוּא כבחוּר לכל דבר. בראווֹ, מר גוֹטליבּ. ישלחנוּ אלי תיכף בבוֹאוֹ הביתה! אני מחכּה לוֹ בכליוֹן עיניים. יגיד לוֹ: זה עשׂר שנים אני יוֹשבת ומצפּה לבוֹאוֹ. כמוֹ… כמוֹ… פּנילוֹפּה לאוֹדיסאוֹס… מה, יגיד לוֹ? יבטיח לי שיגיד לוֹ!

– למה הלעג המר הזה?

– רצוֹנוֹ לוֹמר בוַדאי: המתוֹק הזה. לא, אין זה לעג, מר גוֹטליבּ, כי אם – התעללוּת…

– במי? בי?

– חס וחלילה, מר גוֹטליבּ. בוֹ, בגרוּש שלוֹ… הוא עצמוֹ, מר גוֹטליבּ, הנהוּ עלם נחמד… יראה נא. הנה כיליתי את הזכרייה הזאת. וכי אין היא חיה וטבעית כמוֹ באביב על פני הכר? עתה אכלה לרקוֹם רק עוֹד את אחוֹתה הקטנה, מעבר לשרביט הזה, ואלך להכין לוֹ ארוּחת הערב. מגיעה לוֹ ארוּחה טוֹבה… כמדוּמה שאכוין לטעמוֹ – פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה וּבתוך שמנת. היוֹם הביא לנוּ הרוֹעה רעננוֹת, נוֹדפוֹת ריח יער. אין עתה עוֹנתן של פּטריוֹת, אך מן השמיים זימנוּ לוֹ לרוֹעה.

אילוּ פּטריוֹת!

– מאכל התאוה שלי!

והוּא קם, פּסח על הספסל והתחיל מהלך אנה ואנה בחדר השוֹמם.

– יפה הוּא עוֹשׂה, מר גוֹטליבּ. יתהלך קצת, בוַדאי קר לוֹ. כשאגמוֹר, נעבוֹר אל האגף השני, אל דירתנוּ.

היא האירה לפניו את דרך המסדרוֹן הרחב והריק במנוֹרה שנשׂאה בידה, אגב אזהרוֹת מפני הסיפּים הגבוֹהים, פתחה לוֹ את הדלת וּבניד ראש נאה הזמינתהוּ להיכּנס. נכנסה אחריו והעמידה את המנוֹרה על השוּלחן הסגלגל, באמצע ה“רץ” הפּרוּשׂ עליו באלכסוֹן.

– זהוּ ה“טרקלין” שלנוּ. לא מוֹדרני ביוֹתר, מה?

חדר קטן מן הקוֹדם, מרוּבּע, ועל כן נראה קצת גבוֹה ממנוּ, עם רהיטים כבידים אחדים, ועל שלוֹשת החלוֹנוֹת וילאוֹת לבנים נגררים עד לרצפת העץ. באחת הזויוֹת השׂתּרג על הקיר צמח דק מתוֹך עציץ, כעין האספּרגוּס. על הארוֹן הרחב עמדוּ שני צרוֹרוֹת של פרחים יבישים. מבּין ארבע אוֹ חמש התמוּנוֹת הישנוֹת שעל הקיר האָטוּם בלטה תמוּנת צילוּם מוּגדלת: גבר יהוּדי קצר זקן, עיניים סכוּכוֹת בגבּוֹת ארוּכּוֹת, מלוּכּדוֹת, קוֹמה וּפנים אצילים־קפדנים. “האב שמת משחפת בשצ’אוניצה”, הירהר גוֹטליבּ, “קלסתר פניה של רגינה”. הוּא חש כמוֹ רוּח קרה נוֹשבת מארבעת כוֹתלי החדר. אף כי החלוֹנוֹת היוּ סגוּרים והוילאוֹת היוּ תלוּיים בלי זיע.

להזמנתה ישב על אחד מששת הכיסאוֹת שמסביב לשוּלחן. מוֹשב הכסא היה גבוֹה מאוֹד, עד שרגליו עמדוּ בקוֹשי על הרצפה. גם תחת השוּלחן, נדמה לוֹ, נוֹשבת הרוּח הקרה.

– ימתין מעט ואביא לוֹ את ארוּחתוֹ. רצוֹנוֹ – יכוֹל הוּא לקחת לוֹ מן הספרים העוֹמדים שם על המדף. הנה זאת היא כל הבּיבּליוֹתיקה שלי.

– תוֹדה! לא אשתעמם גם בלי ספרים…רק אחת אבקש ממנה, העלמה גוֹטסקינד: שלא תטרח בשבילי יוֹתר מדי. אין אני רעבתן גדוֹל.

– את זה יניח לי, בבקשה

ושוּב שלחה לו את חוֹד לשוֹנה ויצאה בחיפּזוֹן וּמתוֹך פּיזוּם דק.

הוּא ביקש לנחש היכן נמצא חדר הבּישוּל, אך לא יכוֹל לכוין. על כל פנים מיציאתה ניכּר היה, שכּדי להגיע אליו צריך לעבוֹר את המסדרוֹן. משום מה בטוּח היה, שגם האֵם נמצאית שם. מאוֹד רוֹצה היה לראוֹתן שם יחד, כשהן עסוּקוֹת שתיהן בעבוֹדתן בלי לדבּר זוֹ עם זוֹ אף מלה אחת. “בטוּחני שהזקינה מכונת בהכנת הארוּחה. לשם בנה הגדוֹל, אדוֹני הבית”. הפך את פניו והסתכל שוּב בתמוּנת הגבר. התמוּנה היתה כמוֹ חיה, כאילוּ נעשׂתה רק אתמוֹל. הגבר נראה כאילוּ צוּלם בשעת הליכה, כה מליאת תנוּעה היתה קוֹמתוֹ וכה מכוּון היה מבּטו נכחוֹ. נדמה לוֹ לגוֹטליבּ, כי בכל רגע עלוּל זה לצאת ממסגרתוֹ ולגשת אליו, כדי להגן בפניו על בתוֹ מפני הטינה של בני המשפּחה.

עוֹדנוּ יוֹשב ומסתכּל בתמוּנה, ואחד הוילאוֹת סוּלק הצידה (אם כן, לא חלוֹן אלא דלת שם!) ומרת גוֹטסקינד נכנסה. קוֹמתה כאילוּ גבהה ותקפה מעט משהיתה שם בחדר הפּוּנדק, ליד שוּלחן המזיגה. עתה לא היוּ ידיה בפּוּזמק והן נחוּ ארוּכּוֹת בשיפּוּלי שׂמלתה האפוֹרה ועיניה הבּיטוּ נכחן במבּט עז מלא מרי. שתי כנפוֹת המטפּחת שעל ראשה היוּ קשוּרוֹת וּבוֹלטוֹת משני עברי סנטרה כמאַיימוֹת. היא ניגשה עד השוּלחן, תמכה עליו יד אחת וּפנתה אל גוֹטליבּ בקוֹל נמוּך אך חוֹתך:

– היא שברה אוֹתי… לא כך הייתי לפני עשׂר שנים… כל יוֹדעי יעידוּ, כי רק צל אני ממה שהייתי לפנים… גם את אחיה הגדוֹל שברה, וגם את אחיה הקטנים תשבוֹר… לכך נוֹצרה…

גוֹטליבּ התאוֹשש ממבוּכתוֹ:

– ולמה אינכם יוֹצאים לדוּר באחת הערים הגדוֹלוֹת, בלבוּב, למשל?

– פעמים אחדוֹת ביקשנוּ לצאת, אך היא ייראה אוֹתנו, שתישאר לבדה פה – ונשארנוּ…

גוֹטליבּ ביקשה לשבת, אך היא הוֹדתהוּ, כאילוּ זרה היא בבית וּבאה רק לביקוּר קצר, והוֹסיפה לעמוֹד נשענת בידה האחת.

– את כוּלנו עשתה לעבדים לה… והיא עצמה, אוֹי ואבוֹי לי, מה יש לה? מה חייה? במה היא מבלה את שנוֹתיה הצעירוֹת: מעט תפירה וּרקימה, מעט קריאה, מעט עבוֹדוֹת הבית – ודי… לפני שנים אחדוֹת עוֹד היינוּ מדבּרים על לבּה, ניסינוּ לפעוֹל עליה “בטוֹב וּברע” – הרי אדם נבוֹן היא, בעלת ידיעוֹת וּבעלת תפיסה – אבל על כל דברינוּ היתה עוֹנה בלעג וּבשׂנאה, וחדלנוּ… וּמה היא רוֹצה? מה היא רוֹצה מאתנוּ? מה היא רוֹצה מעצמה? אוּלי כבוֹדוֹ יוֹדע… הלא שׂוֹחח אִתּה שם כל הערב…

– כן, קצת דיברתי עם בתה… חוֹשב אני, אילוּ נמצאה לה איזוֹ “פּארטיה” הגוּנה, ראוּיה לה…

– מה הוּא סח! האִם תאבה לשמוֹע? כמה שידוּכים יקרים הציעוּ לפניה – והיא כקיר אבנים זה… ואין אני יכוֹלה לומר, שאין לה לב. הרי היא מרחמת כל חתוּל וכל ציפּוֹר, אפילוּ עכבר שנתפס במלכּוֹדת אינה מניחה להוֹרגוֹ… גם ילדים היא אוהבת, מאַספת את ילדי ה“ערילים” וּמשׂחקת עמהם וּמלמדת אוֹתם חשבוֹן… וידיים לה – גלילי זהב: תפירה וּרקימה, בישוּל ואפייה, כתיבה וחשבוֹן – כגבר. מה? ראש של עשׂרה גברים עליה. את כל חשבוֹנוֹתיהם של בנַי היא עוֹרכת… אך ב“פרט” זה – קללה רוֹבצת עליה, עלי, על כוּלנוּ… אינני חסידה, גם לא בת חסידים, גם בעלי המנוֹח לא היה חסיד, ואף על פי כן הייתי כבר אצל שלוֹשה “צדיקים”, נתתי “פדיוֹנוֹת” יפים, אך הכוֹל לחינם. היא נשארה כשהיתה… שלחתיה פעמים אחדוֹת ללבוּב. יש לנוּ קרוֹבים שם. אמרתי: תבוֹא בין אנשים כערכּה, אפשר ידבק בה מה… לא מניה! שבה יוֹתר גרוּעה משהיתה. עוד יוֹתר קאפּריסית, ואי אפשר היה לדבּר עמה כלל… וּמשנה לשנה הוֹלך המצב ורע… וּמה הפּלא!… יסלח לי, הנה היא באה…

והאֵם ה“שבוּרה” נסתלקה במהירוּת אל החדר הסמוּך והצמידה אחריה את הוילוֹן.

רגינה באה לבוּשה סינר לבן, חוֹגר את כל קוֹמתה, וּפניה משוּלהבים מעט. חן וחיים יצוּקים בהם ועיניה מבריקוֹת. ריח מתוֹק של פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה עלה מלבוּשה.

– הנה אערוֹך לוֹ את השוּלחן ואביא לוֹ את “מאכל התאוה” שלוֹ. בוַדאי לא השתעמם פה. אמי ודאי ארחה לוֹ לחברה… הוּא כבר יוֹדע את סוֹד ביתנוּ, את כל צרת הבית. את צרת הבת… לא כך? יש לי הכבוֹד: אני היא צרת הבת… אני הבת המַמרה… חה, חה, לוּא יכלוּ להיפּטר מצרתם!…

והיא הוֹציאה מן הארוֹן מפּה מקוּפּלת, לבנה כשלג, פתחתה למחצה וּפרשׂה על שליש השוּלחן (את ה“רץ” הסירה תחילה) מנגד לגוֹטליבּ. עוּבדה היא, שאין דבר נסתר ממנה, לא דיבוּר ולא מחשבה. מבּעד לקירוֹת היא רוֹאה… על כן אין גם להסתיר מפּניה דבר…

הביאה כלי סעוּדה וּמלח והניחה על המפּה הפרוּשׂה. אחר הוֹציאה מן הארוֹן קלת של נצרים וּבה חצי פת שיפּוֹן קרוּמה יפה, וערכה לוֹ הכוֹל, דבר דבר במקוֹמוֹ.

– אם הוא נוֹהג נטילת ידיים לפני הסעוּדה – יצטרך ללכת עמי אל חדר הבישוּל. הנה לא אביא לוֹ. כל כך לא אשרת אוֹתוֹ…

– חלילה, איני רוֹצה בכך. ברצוֹן אלך עמה.

– ולא יירא לעבוֹר עמי את המסדרוֹן האפל? יצטרך להחזיק בידי, שלא ייכּשל… טוֹב, יבוֹא איפוֹא!

הוּא יצא אחריה בפעימת לב חזקה. מיד הוֹשיטה לוֹ את כף ידה הקרירה, הרכּה, והוּא אחז בה כבעוית והתקרב משהוּ אל גוּפה.

זרוֹעוֹ נגעה בחוּלצתה והבל פיה עבר על פניו, הבל פה רך, ריחני.

– חפצתי שהמסדרוֹן יהיה… ארוֹך מאוֹד… דיבּר בלחש וּברעד שׂפתיים.

– כדי מה? יגיד, אל יתבייש.

– כדי שאוּכל ללכת עמה כך… יד ביד…

– כל כך נעים לוּ ללכת עמי?… כמה ידוֹ רוֹעדת!…

הוּא עמד מלכת ושתק.

– למה אינוֹ הוֹלך?

אך הוּא עמד ושתק, עמד ורעד כוּלוֹ. וּפתאוֹם לפתוּ את צוארוֹ שתי זרוֹעוֹת רכּוֹת, ריחניוֹת, נתוּנוֹת באריג דק, רך, וּשׂפתיים נחתמוּ בשׂפתיו. הקרקע כמוֹ נשמטה מתחתיו והיה כתלוּי באויר וּברכּיו כפוּפוֹת ונתמכוֹת משהוּ בגוּף רך ונעים עד לגויעת הלב. השׂפתיים לחצוּ מאוֹד על פניו, גיששוּ ולחצוּ כמבקשוֹת לפתחוֹ.

והוּא ציית להן ואז נהדקוּ השׂפתיים אל שיניו ולחוּת מתוּקה הוּרגשה בפיו. ראשוֹ נתעטף אֵד חם… אך טרם יכוֹל לתת את דעתוֹ על מה שקרה, הרפּוּ הידיים מצוארוֹ, אצבעוֹת עצבניוֹת עברוּ על ראשוֹ וּפרעוּ רגע שׂערוֹ, ושוּב אחזה בוֹ כף יד קרירה, רכּה, וקוֹלה של רגינה, הקּוֹל הקר והמלגלג, דיבּר בחשיכה:

– ייזהר נא, מר גוֹטליבּ, פה הסדן לחטיבת עצים…

הוּא לא רצה ללכת, כמוֹ רוּתּק במסמרים אל המקוֹם. אך היא משכתהוּ אחריה:

– נוּ, ילך… ילך… עוֹד מעט תצא אמי…

הוּא לא ראה איך נכנס לחדר הבישוּל המוּאר במנוֹרה קטנה, איך נטל ידיו ואיך נגבן באלוּנטית, איך שב אל החדר ואיך ישב אל השוּלחן הערוּך. את כל אלה עשׂה כמוֹ מתוֹך חלוֹם. ורק כשרגינה העמידה לפניו את צלחת הפּטריוֹת החמוֹת וריחן הכּבד, הנישׂא באֵד חם, פּרץ אל נחיריו ולפף את פניו וגירה את תאבוֹנוֹ – התנער והביט מבּעד לאֵד אליה, שעוֹד הוֹסיפה להתהלך בחדר וּלשרתוֹ.

– זוֹהי מנה גדוֹלה מדי בשבילי, – דיבּר רפוֹת – די היה לי בחצי…

– יאכל, יאכל. “התיאבוֹן בא אגב אכילה”, כך כמדוּמה, אוֹמר המשל הצרפתי. אלוּ הן פּטריוֹת החיוֹת האחרוֹנוֹת בקיץ הזה… אבשל לוֹ גם שתי ביצים. אפשר אוֹהב הוּא ביצים שלוֹקוֹת בתוֹך כוֹס, כמוֹ שרגילים לאכוֹל ב“בתי הקפה” שבעיר הגדוֹלה?

– תוֹדה. אתגבּר תחילה על הפּטריוֹת (וּבדמיוֹנוֹ עוֹד עמד חבוּק ונשוּק במסדרוֹן האפל…)

הוּא התחיל לאכוֹל, אך הטעם ההוּא, טעם שׂפתיה, עוֹד מילא את פיו.

– כן, שכחתי לוֹמר לוֹ “לתיאבוֹן!”

– אה, חן חן. מה אמרה? כן, נכוֹן. תוֹדה!

– יסלח. תיכף אשוּב – אמרה ויצאה.

לא עבר רגע וּמרת גוֹטסקינד נכנסה אליו בחשאי מבּעד לוילוֹן. בשתי פּסיעות גדוֹלוֹת עמדה ליד השוּלחן.

– לתיאבוֹן, מר גוֹטליבּ! אַל ידמה שחפצתי לדבּר בה חלילה רעוֹת, בבתי. אלוֹהים הוּא היוֹדע כמה אני אוֹהבת אוֹתה. כמה היא כל חיי… בלעדיה, נדמה לי, לא יכוֹלתי לחיוֹת יוֹם אחד… גם בנַי, אַחיה, כך. בני הגדוֹל. כבוֹדוֹ יכּירנוּ עוֹד מעט. בכל רגע הוּא עוֹמד לשוּב… אך נלאינוּ נשׂוֹא. אין עוֹד כוֹח לנשׂוֹא. היא מענה את כוּלנוּ, היא מוֹציאה את כוּלנוּ מן העוֹלם… יוֹדעת אני שכבוֹדוֹ נשׂא חן לפניה, כי יש לה אֵמוּן בוֹ… רוֹאָה אני בכמה חיבּה היא מאָרחת אוֹתוֹ… יחוּס עלינוּ, יחוּס על אֵם אוּמללה, על משפּחה אוּמללה, וידבּר אִתּה… ידבּר על לבּה כאָח, כאָב… וכי מה אנוּ דוֹרשים ממנה? רק שלא תשׂנא אוֹתנוּ, שלא תשפּוֹך את דמנוּ יוֹם יוֹם… הן כוּלנוּ חיים בשבילה… בני הגדוֹל, עטרת ראשי, דוֹחה כל שידוּך, מפני שאינוֹ רוֹצה להקדימה בנישׂוּאים… לוּ ידע כבוֹדוֹ, איזה אדם עדין הוּא, כמה הוּא חכם, כמה מסוּר… טוֹב, השלמנוּ כבר שתשב בבתוּליה, עד שיעלה רצוֹן מלפניה… איננוּ אוֹמרים לה כלוּם, אך אַל תרמוֹס אוֹתנוּ, אַל נהיה בעיניה כעפר לדוּש… אַל ת…

אך נשמע צעדה של רגינה במסדרוֹן – וּבשתי פּסיעות גדוֹלוֹת וחשאיוֹת הסתלקה שוּב האשה. מבין פסק הוילוֹן נינעה לוֹ בידה: “יאכל, יאכל. לתיאבוֹן!” ונעלמה.

– מה זה? עוֹד לא אכל אף החצי! ואני כבר הבאתי לוֹ את הביצים בכוֹס. אֵילו ביצים! רק היוֹם הטילוּן התרנגוֹלוֹת, שׂמתי בהן גם קוֹרטוֹב חמאה. הוּא אוֹהב כך?

היא היתה כל כך חמוּדה! גוֹטליבּ חשק לוֹמר לה איזה דבר נוֹעז ונעים, נעים מאוֹד, אך זכר כי אמה בחדר הסמוּך, ודיבּר אחרת:

– באמת איני יוֹדע במה זכיתי בעיני העלמה הנכבּדה. הרי היא מפטמת אוֹתי כאילוּ הייתי… איני יוֹדע מה…

– יאמר פשוט: חתנה… כלוּם לא זאת רצה לוֹמר? אבל לא. אין הוּא יכוֹל להיות חתני. הן שנוֹתי כמעט כפליים כשנוֹתיו. אני רק ידידה שלוֹ, ידידה בלב ונפש, ורוֹצה אני שיזכּוֹר את הערב הגָשוּם, שבּילה בפוּנדק עלוּב בכפר נידח… רק זאת חפצתי.

– כן, אבל… במה אגמוֹל לה ואין בידי כוֹל?

– במה? וכי צריך לגמוֹל דוקא? אני, למצער, איני אוֹהבת לא לגמוֹל לאחירים ולא שאחירים יגמלוּ לי. אדם חייב לעשׂוֹת רק מה שלבּוֹ מחייבו לעשׂוֹת, וּלעצמוֹ ולא לאחירים, תמיד רק לעצמוֹ… אבל אם אוֹתי אינוֹ יכוֹל לגמוֹל, יש בידוֹ לגמוֹל את אמי… ידבּר נא על לבּי וישפּיע עלי, שאהיה בת כשירה וטוֹבה. מצייתת ועוֹשׂה מה ש“אנשים טוֹבים וחסידים” מצוים לעשׂוֹת. כמוֹ שלימדוּני ב“מוֹדה אני”… שאהיה אסירת תוֹדה על שהביאוּני לעוֹלם, שאהיה לכבוֹד וּלתפארת למשפּחתי… שאהיה בעצמי למשפּחה… כן, וזהוּ העיקר, שלא אהיה אבן נגף לאָחי, שאפנה לפניו את הדרך, שיוּכל לשׂאת אשה ולבנוֹת בית בישׂראל… לא כך ביקשה ממנוּ אמי? אבל הן לא נכוֹן, בת טוֹבה אני. וכמה פעמים אמרתי להם, שאין אני מעכּבת בעדוֹ לשֹאת אשה. להפך, מוֹדה אני שחוֹבתוֹ היא לשׂאת אשה. יכוֹל הוּא להביאה הנה, אוֹ ללכת אליה, כרצוֹנוֹ… אחת היא לי…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד…

– כן, יוֹדעת אני שהוּא בעל לב טוֹב, ורוֹצה היה בכל לבוֹ הטוֹב להיוֹת לעזר לאמי, לאחי… עוֹד מעט יבוֹא אחי וידבּר עמוֹ. אחי הוּא אדם הגוּן מאוֹד, עדין מאוֹד, מכּיר בחוֹבתו, עוֹשׂה כיכוֹלתוֹ ויוֹתר מיכוֹלתוֹ. כדאי הוּא שיאהבוּהוּ, שיזמנוּ לוֹ בת זוּג טוֹבה, אשת חיל ויעלת חן… למה לא? יאמין לי, כי טוֹב הוּא מאלף אחירים. גם שני אַחַי הקטנים בחוּרים טוֹבים הם, חכמים וחרוּצים. אחד מהם לץ קצת, מלגלג על כל העוֹלם, ואוֹתוֹ אני אוֹהבת יוֹתר מכּוּלם… הוּא היחידי הדוֹמה לי במקצת, כלוֹמר, הדוֹמה קצת לאבי… (והיא הבריקה את שתי עיניה כנגד התמוּנה על הקיר) למה חדל מר גוֹטליבּ לאכוֹל? פּטריוֹת בחמאה וּבשמנת טוֹבוֹת רק כשהן חמות… ועוֹד ביצים לפניו… אַל ישכּח, אַל יסיח דעתוֹ מן העיקר, מן האכילה…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד, אני משתוֹמם…

– אַל ישתוֹמם. אין אני צינית כלל. אפשר שלא נאה לעלמה לדבּר כך, אבל כשאני מדברת, רגילה אני לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי… בקיצוּר, הוּא מבטיחני לשלוֹח לי את ה“גָרוּש” שלוֹ? בטוּח אני שימצא חן בעיני כוּלנוּ…

– עתה היא מתעללת בי…

– חס וחלילה! למה אתעלל בוֹ? הנה יראה, בעוֹד רגע אביא לוֹ כוֹס קפה, ששלוֹשת רבעיה חלב… ואוּלי בוֹחר הוּא קפה עם זבדה מתוּקה? יסלח לי רגע אחד!

אחרי צאתה נראה מיד ראשה של הזקינה בפסק הוילוֹן, וּבוֹ ברגע נשמעוּ צעדים במסדרוֹן, חיכּוּך מגפיים בגרוֹד של ברזל וּמחיטת אף.

– בני הוּא, – אמרה מרת גוֹטסקינד ויצאה מאחרי הוילוֹן.

הדלת נפתחה וגבר גבוֹה, גזוּז זקן, לבוּש בּוּרנוּס טוֹב וקצר, נכנס. הוּא עיפעף רגע בעיניו שבאוּ מן החשיכה והעמידן על הזר היוֹשב אל השוּלחן הערוּך.

– הרי זה מר גוֹטליבּ, – דיבּרה האשה בנשימה טרוּפה – נוֹסע הביתה מאחוּזתוֹ של אוּרי פינקל. רגינה דיבּרה עמו… גם אני סיפּרתי לוֹ את צרוֹתינוּ… הוּא יוֹדע כבר הכוֹל… הרי זה בני, מר גוֹטליבּ. דויד שמוֹ. לפני רגעים אחדים סיפּרתי לוֹ על אוֹדוֹתיו… מדוּע אינך נוֹתן לוֹ שלוֹם, דויד? מאמינה אני באמוּנה שלימה, כי מן השמים שלחוּהוּ אלינוּ, שיגאלנוּ מצרוֹתינוּ…

הגבר הושיט יד לגוֹטליבּ, וגוֹטליבּ קם, אחז ביד ולחצה בחיבּה.

בצחוק חן פנה הבן אל אמוֹ:

– אַת חוֹשבת, אמא, שמר גוֹטליבּ הוּא חתן מתאים לרגינה?

– מה אתה מדבּר, דויד? וכי יצאתי חלילה מדעתי? כלוּם איני רוֹאָה, שמר גוֹטליבּ הוּא כמעט ילד לעוּמת רגינה?… לא לזאת התכּוַנתי… ראיתי כי רגינה מתהלכת עמוֹ בחיבּה וּבידידוּת, שמעתי שהיא דיבּרה עמוֹ בלב פּתוּח, קוֹדם שם בפוּנדק ואחר כך בחדר, ואמרתי: מלאך הוּא שלוּח מן השמיים לשנוֹת את לבה לטוֹבה עלינוּ, על כוּלנוּ, שיסיר ממנה את הרוּח הרעה, את הקליפּה ר"ל… לוּא ראית, דויד, כמה היא מכרכּרת סביביו, כמה היא משתדלת להביא לוֹ מכל טוּב, היית נהנה הנאה גדוֹלה… עוֹד לא ראיתיה בכך. מיוֹם שאני זוֹכרת אוֹתה לא היתה כך, עם שוּם אדם לא התהלכה כך. אפילוּ עם אבא עליו השלוֹם… לא אדם הוּא, מר גוֹטליבּ, כי אם מלאך אלוֹהים. תראה, דויד, בעיניך… מה אתה שוֹתק? דבּר עמוֹ, בקש אוֹתוֹ, התחנן לפניו. אל יעזבנוּ בטרם יקבל ממנה הבטחה, שתשנה את מנהגה, שתחדל לשׂנוֹא אוֹתנוּ, שתהיה לך אחוֹת ולי בת… ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מה חטאנוּ?…

דחיפת ברך בדלת. דויד רץ וּפתח. רגינה עמדה על הסף, בידה האחת צלחת עם ספל מלא, מַהבּיל, וּבשנייה קערה גדוּשה פרוּסוֹת עוּגה סוּפגנית.

– אה, גם אחי כבר הספּיק לדבּר עמוֹ, מר גוֹטליבּ? והוּא, מר גוֹטליבּ, הגיד לוֹ, שהוּא יכוֹל לברזג אוֹתי עם “גָרוּש” משׂכּיל ובעל מעמד טוֹב, חשׂוּך ילדים. גם אצל גרוּשתוֹ לא הניח ילד. כבחוּר לכל דבר… מה טוֹב חלקי! כל העוֹלם לא נברא אלא לספּק לי אוֹשר…

היא שׂמה את הקהוה והעוּגה לפני גוֹטליבּ וידיה רעדוּ. האֵם וּבנה עמדוּ במקוֹמוֹתיהם וּפניהם מפיקים צער וּכאֵב.

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ לדבּר – היא טוֹעה. אני מבטיחה שהיא טוֹעה. לא היה מדוּבּר כלל…

– למה לוֹ להצטדק? אין אני כוֹעסת עליו. גם על אמי ועל אָחי איני כוֹעסת. שניהם חמוּדים, אהוּבים, ברוּרים. הם אינם מתכּונים חלילה לעצמם, רק טוֹבתי נגד פניהם. רק את אוֹשרי הם מבקשים… הרי כל חייהם אינם אלא קוֹרבּן בשבילי. הם אוֹכלים ושוֹתים בשבילי, ישינים בשבילי, נוֹשמים אויר בשבילי… אַלפּיים זהוּבים כבר הניחוּ על שמי בבאנק, ויניחוּ אי"ה עוֹדאלף ועוֹד אלף… אם העסקים רק ירשוּ…

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ שוּב לשסעה – אחיה לא דיבּר עמי אף מלה אחת…

– הוּא חוֹשב, שאני מדבּרת באירוניה? חס ושלוֹם! בתוֹם לבב אני מדברת. הרי אני אלילה לבני משפּחתי. לוּא שאלתי מהם – היוּ כוֹרעים לפני וּמקטירים לפני קטוֹרת… וּבמה זכיתי? חי נפשי, איני יוֹדעת. יאמין לי מר גוֹטליבּ, איני טוֹבה מאחירוֹת. אני בשר ודם חוֹטא… הוּא יוֹדע… יש לי רק תענוּג קטן אחד בעוֹלם, קטן כציפּוֹרן הזאת שבידי: לחיות כרצוֹני. רק זה, לא יוֹתר. והם רוֹצים לסַפּק לי את כל התענוּגוֹת שבעוֹלם – ולשלוֹל ממני רק את תענוּגי זה הקטן… אבל הם אנשים טוֹבים, בעלי מזג טוֹב, נאהבים וּנעימים… יוֹדעת אני, מר גוֹטליבּ, שהוּא אוֹהב אוֹתם.

כי ברגע זה הוּא אוֹהב אוֹתם יוֹתר ממאה רגינות… ואוֹתי – אוֹתי אינוֹ שׂוֹנא חלילה, זאת לא אוֹמַר, אבל אני חידה לוֹ, זרה וּמוּזרה, ועל כן רחוֹקה־רחוֹקה, ואוּלי גם מרגיזה… יגיד את האמת, איני מרגיזה אוֹתוֹ?

הקור גבר בקרביו של גוֹטליבּ ונשתפּך בהם כגרגרי־עוֹפרת דקים מן הדקים. הניח את כפּית הכסף, שבּה אכל קוֹדם את הפּטריוֹת והחזיקה כל הזמן בלא יוֹדעים בידוֹ, והסתכל ברגינה בעיניים קמוֹת, כמעט דוֹמעות. היא היתה יפה להפליא: בלחייה וּבאוֹזניה פרח אוֹדם שקוּף ועדין מאוֹד, גוּפה הגבוֹה המהוּדק בסינר הלבן היה נראה כמוּכן בכל רגע להשׂתּער על מישהוּ, ועל הכוֹל – עיניה שבּרקוּ זיקים של לעג וּקרב. הוּא התירא להישאר אתּה ביחידוּת, כה רבים היו הכוֹח והרצוֹן העוֹלים ממנה. אחרי הסתכלוּת של רגע שלח בגניבה מבּט מבקש עזרה לצד האח. אך רגינה תפסה את מבטוֹ:

– מה? גם הוּא, מר גוֹטליבּ, כבר בוֹגד בי? גם הוּא? רק כשלוֹש שעוֹת היה בביתנוּ המבוֹרך והוּא כבר בוֹגד בי?… הוֹי, ידעתי כל ימַי, כי אין לבטוֹח באיש… אין להאמין לשוּם אדם… – מדוּע אינוֹ אוֹכל את הביצים? הוּא רוֹצה בוַדאי שאסלק את ה“שיריים” מן השוּלחן ואצא מן החדר, כדי שיוּכל לדבּר עמהם… אין צוֹרך בכך, יכוֹלים אתם לדבּר או שלא בפנַי… ככל אַוַת נפשכם… אין הבדל אם אתם מדבּרים בי בפַנַי או שלא בפנַי… אני יוֹדעת הכוֹל, אני שוֹמעת כל מלה…

והיא העתיקה לה כיסא מתחת השוּלחן וישבה עליו כמוֹ להכעיס מוּל פני גוֹטליבּ. הוּא ניסה להסתלק ממבוּכתוֹ:

– למה אין אמא יוֹשבת? תשב נא מרת גוֹטסקינד. ישב נא, מר גוֹטסקינד. הנה כיסאות.

בכל לבוֹ חפץ, שהם ישבוּ פה בחדר, כדי שלא יצטרך להישאר עמה יחידי. אבל הם לא הניעוּ יד אוֹ רגל. מבּטה הסרבּני של רגינה כאילוּ שיתקם.

הוּא נתן את שתי כפּיו על ספל הקהוה והתענג על חוּמוֹ הטוֹב, אך לשתוֹת לא יכוֹל; כאילוּ נהדק לוֹעוֹ בחבל.

– אם כן, עד מתי תעמדוּ פה? – פנתה רגינה אל אמה ואחיה – כמדוּמה לי, שכבר הגדתם הכוֹל… ולשמוֹר עלינוּ אינכם צריכים… לא נאכל זה את זה… צריך גם לנעוֹל את השער, השעה כבר מאוּחרת…

עיניה של האם נתמלאוּ דמעוֹת וּשׂפתה התחתוֹנה רעדה. בפסיעה גדוֹלה ניגשה אל בנה, שעמד מכוּוץ ומדוּכדך, תפסה ידוֹ וקראה בקוֹל מפגין:

– בוֹא דויד, נעזוב את המשוּגעת… יוֹתר לא תוּכל להשחיר את פנינוּ…

והיא יצאה בחרי אף, וּבנה הגדוֹל, הסוֹחר הפּיקח, אדוֹני הבית, נגרר אחריה כתינוֹק נטוּל רצוֹן.

כשיצאו עשה תנוּעה כאוֹמר לקוּם גם הוּא, אך רגינה המריצתהוּ בידה לשבת:

– ישב, מר גוֹטליבּ, ישב במקוֹמוֹ. טוֹב שיצאוּ… יוֹדעת אני, שאני בעיניו עריצה, בת ממר, חדלת אנוֹשיוּת… אחת היא לי, יחשוֹב עלי מה שיחשוֹב… את האמת יוֹדעת אני, וּבזֶה די לי… המשוּגעת הזאת יוֹדעת יוֹתר ממאה שפוּיים. אך מוּטב שנדבּר על דברים אחידים… הערב עוֹבר… ורוֹצה אני שיישאר בלבוֹ זיכּרוֹן אחר מן הערב הזה…

עיניה וקוֹלה נעשׂוּ באחת רכּים וטוֹבים מאוֹד. ונדמה לוֹ לגוֹטליבּ, ששמע גם בקוֹלה מעין רעדה של חוּלשה.

– יאכל את הביצים –אני מבקשת ממנוּ

– יאכל בשבילי, לשמי… אני לא אוֹכל הערב… כשיאכל ארגיש כאילוּ אני אוֹכלת… יהיה לי מעין רגש של אם בשעה שהיא רוֹאָה את ילדה האהוּב אוֹכל… אחר ישתה את הקהוה ויאכל מן העוּגה… טוֹבה היא העוּגה, כוּלה אפוּיה על ביצים וחמאה… יאכל כמה שירצה… שתי פרוּסוֹת… אחת…

והיא קמה, ניגשה והתחילה מלטפת את שׂערוֹ, כלטף אֵם טוֹבה את שׂער בנה יחידה.

לבוֹ נתרגש ממַגָעה הרך, אחז בידה והניחה, כשהיא נתוּנה בכפּוֹ, על המפּה. שוּב ראה את עצמוֹ עוֹמד חבוּק ונשוּק בחשכּת המסדרוֹן. חמימוּת הדמעוֹת מילאה את עיניו.

– היא מכה את כוּלי בתמהוּן לבב, העלמה גוֹטסקינד… מה מפליאים במהירוּתם המעברים ברוּחה… היתה כוּלה ענן איבה ורוֹגז, וּכבר היא שמי טוֹהר וחסד…

– רוֹאה הוּא, כך אני… נפשי עשׂוּיה גלים על פני גלים, עכוּרים וזכּים. כשאלה צפים למעלה, אלה שוֹקעים למטה… יאמין לי, מר גוֹטליבּ, שאין אני רוֹצה מן העוֹלם כלוּם, כלוּם, כלוּם… לוּא יכוֹלתי לחיוֹת בעיניים עצוּמוֹת תמיד, אוּלי היה טוֹב לי… מרגישה אני כי הסערוֹת בנפשי באו࢙ת דרך עינַי… ואת הסערוֹת האלוּ אני יריאה יוֹתר מן המות… רוֹאה הוּא את תמוּנת אבי? רק הוּא לבדו יוֹדע כמה כאב גוֹרמת לי כל סערה בנפשי. כל האחירים אינם יוֹדעים… יביט נא בעיניו ויראה, שהוּא מקיים את דברי…

גוֹטליבּ נשׂא עיניו אל התמוּנה

שבקיר, ונראה לוֹ באמת, שהגבר היפה רוֹמז לוֹ בעיניו ואפילוּ מנענע לוֹ מעט בראשוֹ. אך כל פחד לא היה עתה בלבוֹ. הכוֹל היה כה מוּבן.

– נו, יאכל את החצי…

והיא החזיקה לוֹ את הכוֹס, נטוּיה מעט אל פניו. הוּא לקח מעט מן הביצים הטרוּפוֹת ואכל לאט לאט (שוּב היה בעיניו תינוֹק מפוּנק, שאמוֹ עוֹמדת עליו וּמאכילתהוּ בסבלנוּת של אהבה).

– כך, כך, – עמדה היא וזירזה אוֹתוֹ – יפה. עוֹד כפּית אחת… נוּ, רק עוֹד זאת… רוֹאה הוּא, אכל את הכוֹל… עתה ישתה את הקהוה… חציה זבדה מתוּקה… כבר הצטננה דיה… הנה הוּא לוֹקח בעצמוֹ פרוּסת עוּגה. יפה, באמת יפה… נוּ, עוֹד פרוּסה קטנה זוֹ… עתה יקנח את פיו במפּית… כך… עוֹד מעט פה, מצד זה…

כתינוֹק צייתן נשמע לה גוֹטליבּ בכוֹל. הוּא שכח לגמרי את אלה, שלפני רגעים מספר יצאוּ מן החדר. הוּא שכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ. עיניו הלכוּ אחר כל תנוּעה מתנוּעוֹתיה.

– עתה ישב אל הכיסא הזה, ואני אשב על ידוֹ. נשב יחד, כף ידוֹ בכף ידי, ונקשיב בדוּמיה למסע הזמן החוֹלף על ראשינוּ… הכפר נשתתק כוּלוֹ. כל יוֹשביו נמים. לא נשמע מאוּמה, זוּלת הזמן הסוֹאן על ראשינוּ… הוּא נער רפה, חסר חסוּת, בעוֹלם מלא פגעים וּמכשוֹלים… יתמוֹך את ראשוֹ בכתיפי. אין דבר, הלמוּת לבי תגיע עד כתיפי ותישמע לאוֹזנוֹ… הוּא שוֹמע? מה אמרתי לוֹ! דפיקוֹת סוֹערוֹת וּמטוֹרפוֹת,

האין זאת? לב פרא וּמטוֹרף לי… יש שאני חוֹלמת: אני אוֹחזת את לבי בתוֹך שתי כפּי. כנץ שניצוֹד הוּא מפרפּר בתוֹך כפּוֹת ידי. רוֹצה אני לכוֹבשוֹ, להדק את כנפיו המַמרוֹת, אך איני יכוֹלה, הוּא דוֹחף בכוֹח, פוֹתחן וּמתפּרץ וּמוֹשך את ידי אחריו… הנה עוֹד מעט וינשׂאני מעל הארץ… אבל בוֹ ברגע נכנס מי מבני משפּחתי החדרה, ואני ממהרת, מוֹרידה את לבי־נצי ותוֹקעתהוּ אל תוֹך חזי, כאל תוֹך כלוּב… שם הוּא נח מזעפּוֹ, רק ינַהם חרש, כמוֹ נהפּך ליוֹנה…

ראשוֹ של גוֹטליבּ צנח מעט מעט, עד שנח על החזה הרך. והיא לפתה את קוֹדקוֹדוֹ בשתי כפּיה ולחצתהוּ אל לבה.

– שוֹמע הוּא את נהמוֹ החרישי? עוֹד מעט וייאֶלם דוֹם… עוֹד מעט.

ראשוֹ של גוֹטליבּ התחיל לוֹהט כנתוּן בכבשן וּנשימתוֹ הלכה הלוֹך וכבד. הוּא הפך את פניו לשאוֹף רוּח והביט בעיני תחנוּנים אל עיניה. רגע התלכּדו מבּטי שניהם למבט מתוּח אחד… פתאוֹם התנערה, הוֹשבתיהוּ ישר על כיסאוֹ והיטיבה את שׂערה דרך גינדוּר.

– יאמר נא לי, מר גוֹטליבּ, הוּא חוֹשב לפעמים על מוֹתוֹ?

– לפני רגע חפצתי למוּת על לבה…

הוּא הצטער על הטוֹן הקל, הליצני שבדבריו, כי לבוֹ היה עצוּב מאוֹד והוּא דיבּר בכוֹבד ראש.

– יוֹדעת אני, ילדי, יוֹדעת… הרי דוקא אנשים צעירים וּמלאי אַוַת חיים מרבּים לחשוֹב על מוֹתם… אני בבחינה זוֹ נשארתי צעירה עד היוֹם הזה… אין לי כמעט שעה, שאין אני חוֹשבת בה על הקץ. לא שיש בי אֵימת הקץ, אלא שאינני יכוֹלה להסיח דעתי ממנוּ… אני רוֹאָה אוֹתוֹ מחוּץ לי וּבתוֹכי… כאילוּ הוּא חלק ממני, מחיי…

– מה הפּלא! “כוּלנוּ חבירים בחברת מתים”, מרגלא בפי אחד הליצנים בעיירתי.

– לא נכוֹן, לא כוּלנוּ. רוֹב בני אדם אינם חוֹשבים כלל על המות. שאלמלי כך לא היוּ עוֹשׂים מה שהם עוֹשׂים… כי אז היוּ דוֹמים קצת לי… וכל האנשים שאני מכירה כה שוֹנים ממני… רק הוּא, מר גוֹטליבּ, דוֹמה לי במקצת… בייחוּד מאז נשארנוּ קוֹדם לבדנוּ בחדר הפּוּנדק… קוֹדם לא… קוֹדם היה ככל האדם… עתה יקשיב יפה ואספּר לוֹ איך אני רוֹאָה את מוֹתי… הלא הוּא אוֹהבני מעט ויחפּוֹץ לדעת איך אני רוֹאָה את מוֹתי… לא כן? יחזיק את שתי ידי וייטיב לשמוֹע.

הוּא קיפּל את שתי כפּיה בכפּיו והחזיקן יחד בתוֹך חיקה. היא הישירה מבּטה אל עיניו ודיבּרה:

– לפני שנים אחדוֹת הביא לי אחי במתנה שלוֹשה דגי זהב קטנים בתוֹך צנצנת גדוֹלה של זכוּכית מלוּטשה. איש טוֹב הוּא אחי ומאוֹד אהבהוּ. אַל יראה שגירשתיו… הדגים היו מליאי חיים ועליצוּת, רגע לא עמדוּ מהניע את סנפיריהם וזנבוֹתיהם הדקים כמשי, רגע לא חדלוּ להתפּתל ולשאוֹף וּפיוֹתיהם במים הזכּים; עלוּ וירדוּ ועלוּ ועיניהם

שוֹתוֹת את האוֹר השוֹפע אל בריכתם מכל עבריה. יוֹם יוֹם החלפתי את המים בצנצנת ואחר ישבתי והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם המהירוֹת ורבוֹת החן, התנוּעוֹת הצוֹבעוֹת את המים בפסי זהב חיורים; שבוּעוֹת על שבוּעוֹת טיפּלתי והתבּוֹננתי בהם ולא היוּ לי לטוֹרח, ולא היוּ לי לזרא. והנה יוֹם אחד ראיתי בעיני אחד מן השלוֹשה עצב עמוֹק לאין קצה. אמרתי: חוֹלה הוּא דגי, אוּלי רעב הוּא, אוּלי אין די מזוֹן לוֹ במי הבאר הצלוּלים… הבאתי מים מן הנהר והחלפתים פעמיים ביוֹם, גם זרקתי לתוֹכם פּירוּרי חלה זעירים אחדים. שני הדגים האחירים חטפוּ לפעמים מן הפּירוּרים, אך החוֹלה לא נגע בהם… ישבתי שעוֹת על שעוֹת והסתכלתי בעיניו בעד כוֹתלי הזכוּכית, אוּלי אדלה מתוֹכן את פשר עוֹצבוֹ, אך לא הבינוֹתי מאוּמה. שאלתי את אחי הקטן, אוּלי רוֹאה הוּא שינוּי בדג, והוּא ענני, כי אמנם שוֹנה הדג מעט מאֶחיו, כי צבעו בהיר מצבעם… משבוּע לשבוּע וּמיוֹם ליוֹם הלך הדג הלוֹך והחויר, עד כי צבעוֹ האדוֹם, צבע הזהב, הפך לבנבן־ורדרד. עיניו העציבוּ יוֹתר ויוֹתר, תנוּעוֹתיו רפוּ והוּאטוּ והיה שׂוֹחה רק בתחתית הצנצנת. אמרתי בלבי: אוּלי אשׂימהוּ לבד, ורפא לוֹ… העברתיו לכלי זכוּכית אחר, קטן מן הראשוֹן, ושם החלפתי לוֹ את מי הנהר ארבע וחמש פעמים ביוֹם. גם בלילה הייתי קמה להחליף את מימיו. אך ללא הוֹעיל, לא עלתה לוֹ ארוּכה. מיוֹם ליוֹם הלבּין יוֹתר, מיוֹם ליוֹם שקע יוֹתר למטה וּמיוֹם ליוֹם דעכוּ עיניו והעציבוּ… לבי נמלא את חרדת גוֹרלוֹ של הדג ההוֹלך למוּת וכל מַעיינַי היו בוֹ… לבסוֹף צלל לגמרי ועמד על בית השקע של הכלי כוּלוֹ חיור ודק ושקוּף ואינוֹ מניד זנב וּסנפּיר, אך פיו עוֹדנוּ שוֹאף כמעט קט ועיניו מביטוֹת בי בלי חשׂך… אז החילוֹתי לצפּוֹת למוֹתוֹ. חפצתי כי ימהר לבוֹא… שעה שעה הייתי באה לראוֹת אם עמד פיו מנוֹע ואם כבה המבט בעיניו… אך לא, פיו עוֹד נע כמעט ועוֹד עיניו מביטוֹת בי כתמוֹל שלשוֹם… אז באה בלבי אימה אחרת, אימת מוֹתוֹ של הדג… חפצתי כי ימוּת, כי ימהר למוּת, אך יראתי את מוֹתוֹ, כי נוֹרא היה… שני חדשים תמימים התעניתי על יד הדג הגוֹסס, עד כי רפוּ עצבי וּשנתי נדדה בלילוֹת. תמיד ראיתי את עמידתוֹ החיורת, דק ושקוּף כעלה ורד נוֹבל, ורק פיו עוֹד ינוּע כמעט קט ועיניו מביטוֹת בעד הזכוּכית חוּצה, אלי, אל עיני…

ויוֹם אחד, לעת הבוֹקר, נפער פיו לרוָחה, כאשר לא נפער מאז הכּרתיו, אחר נסגר פתאוֹם, עיניו הפכוּ כעין זכוּכית הכלי, והוּא התהפּך על צידוֹ, וּלאט לאט, כנמשך בחוּט לא נראה, צף ועלה למעלה, אל פני המים… וּבהבּיטי כה בעלייתוֹ הנכיאה, נלחץ בי פתאוֹם לבי וּצניפת צעקה ארוּכּה פרצה אל גרוֹני, וּלמען עצרה נמלטתי החוּצה ורצתי היערה ושם נפלתי תחת אחד העצים וייללתי כחיה פצוּעה ושכּוּלה… עד הערב ייללתי ולא חדלתי…

וכך אני רוֹאָה את מוֹתי… מיתה יפה, מר גוֹטליבּ?… אך מדוּע הוּא רוֹעד בכל איבריו? האם קר לוֹ?… אביא לוֹ את סוּדר הצמר…

–לא, לא קר לי… – ענה גוֹטליבּ ושיניו נקשוּ בפיו – אך איזוֹ מיתה איוּמה בררה לעצמה… לא, לא, לא, אין אדם מת מוֹת דג… לא, לא, לא! ולמה לה בכלל לחשוֹב על המות ועוֹד החיים לפניה?…

הוּא אסף את ידיו אליו וישב רוֹעד ומדוּכדך כוּלוֹ.

אז קמה רגינה פתאוֹם וקראה בחדוה:

– שוֹמע הוּא? הגשם חדל בחוּץ… אוּלי גם נתפּזרוּ העננים ונראתה הלבנה, הלבנה הדקה לפני סוֹף החוֹדש, כאשר אהבתי…

והיא מיהרה אל החלוֹן וסילקה באחת את כל הוילוֹן.

– כן, – צהלה בקוֹל – הנה השמיים הטהוֹרים, השחוֹרים, וחרמש הירח בהם ככסף ממוֹרט!…

והיא פתחה את שתי כנפות החלוֹן לרוָחה. צינה חוֹתכת פרצה החדרה וחטפה את פניו החיורים של גוֹטליבּ שישב עוֹד מדוּכדך על כיסאו. היא רצה אליו, אחזה בכתיפיו והקימתהוּ בחזקה:

– יבוֹא, יבוֹא ונעמוֹד ביחד בחלוֹן!… אין מראה כמראה חרמש הירח הדק והנוֹצץ אחרי לילוֹת של גשמים… אה, לוּא יכוֹלתי להוֹרידוֹ ולשחוֹט בו את צוארי!…

מיהרה והוֹציאה מן הארוֹן את סוּדר הצמר הלבן, באה ותלתהוּ על כתפי שניהם כאחד והוֹבילתהוּ עד החלוֹן. שם עמדוּ נשענים בחזיהם אל הסף הרחב, גחוּנים מעט החוּצה.

החלוֹן יצא אל גן ירקוֹת גדול וחשׂוּף. בקצהוּ, ליד המשוּכה הנמוּכה, עמד אילן בוֹדד, שעליו כבר נשרוּ כוּלם ושרביטיו הקירחים היוּ נעוּצים באויר כחוּטי ברזל קרים ודוֹקרים. מאחרי צמרת האילן היה תלוּי חרמש הירח ההפוּך כשוּליו של שלט כסף זוֹרח. על פניו נצטייר מזלג דק של שלוֹשה ראשי ענפים רכּים, והוּא היה כמסוּמר אליהם. חלל האויר היה כּהה וכרוֹסס אבקת מים, ורק הירח שלח לתוֹכוֹ, מבּעד למזלג הענפים, עמוּד דק של אוֹר שׂיבה, שנסתיים בכתם ברק גדוֹל ואפוֹר בטבּוּר הקרקע השחוֹר של הגן. מעבר לגן לא נראה כל בית וכל יישוּב. רק תהוֹם הלילה רבצה לבלי חוֹק.

רגינה עמדה עמוֹ כתף בכתף תחת מעטה הסוּדר, נלחצה אליו ודיבּרה החוּצה, לתוֹך החלל:

– הנה העוֹלם כוּלוֹ מת… רק אנוּ שנינו נשארנוּ בוֹ עם הלבנה הפּגוּמה… עוֹד מעט וגם הלבנה תצנח אל התהוֹם והחוֹשך הקדמוֹני, החוֹשך הגנוּז, יעלה ויעטוֹף את היקוּם, עד כי גם הסוּדר הלבן הזה ישחיר כלילה… אין עיר וּכפר, אין צוֹמח וחי, אין קרוֹב וזר, כל גוּף העוֹלם מת, ורק לבוֹ של העוֹלם, הלב הפּרא והמטוֹרף היוֹשב פה בחזי, מפרפּר וּמתחבּט כנץ ענקי בכנפיו המהוּדקוֹת – להתפּרץ ולעלוֹת השמימה, למען הדליק שם שמש חדשה, אשר תתן חוֹם ואוֹר וחיים חדשים על פני היקוּם… אבל לא ולא! כל עוֹד כוֹחי בזרוֹעי אכבּוֹש את הנץ ואהדק את כנפיו המַמרוֹת ולא אתננוּ לחרוֹג מכּלאוֹ… הוּא רוֹעד, מר גוֹטליבּ? אל יחת ואל ירעד… לפני היות החוֹשך הנצחי עוֹד יגה עלינוּ רגע אוֹר גדוֹל, שבעתיים כאוֹר היוֹם, עד כי תכאבנה עינינוּ מרוֹב הנוֹגה… הנה אני שוֹלחת את אצבעי למלא את פגימת הלבנה…

והיא פשטה את אצבעה הקטנה, הדקה, וכיונה אוֹתה אל קצה החרמש ההפוּך, משכה באצבע למעלה – וּקצה הלבנה נמתח אחריה, עד כי נגע בקצה השני, והעיגוּל המאיר נשלם כוּלוֹ.

– עתה אֶפּח בטבּוּרוֹ למען יגדל…

והיא שירבּבה את שׂפתיה לנקב קטן ונפחה בוֹ כלפּי מרכז עיגוּל הלבנה, והעיגוּל גדל מתוֹכוֹ במהירוּת רבה, עד כי היה לגלגל איוֹם ונוֹרא, לוֹהט כוּלוֹ כאש אדוּמה, שוּליו למטה נוֹגעים בארץ ושוּליו למעלה מגיעים עד רוּם רקיע, ואוֹרוֹ נוֹגה וּמכאיב את העיניים.

– הרפּי, הרפּי, העולם בוֹער…

התחנן גוֹטליבּ ועיניו צמוּדוֹת אל המראה האיוּמה. מלבד להט האש לא ראה מאוּמה.

– עוֹד מעט… עוֹד מעט ויבוֹא הקץ… – לחשה היא ועיניה צמוּדוֹת אל להט הלבנה.

– הוֹי, עינַי, עינַי! – צוַח גוֹטליבּ בלי קוֹל.

– הססס. די. עוֹד מעט, עוֹד מעט…

והעיגוּל התחיל חוֹזר ונאסף שוּב אל מרכזוֹ, עד כי לאחר רגעים אחדים היה גוֹדלוֹ כגוֹדל הצמיד על סיר בן ליטרתיים. אז תקעה רגינה את אצבעה בראש העיגוּל מלמעלה וּמיעטתוּ שוּב לחרמש הפוּך, כאשר היה בראשוֹנה. אחר משכה באצבעה כלפי מטה והלבנה ירדה אחריה במהירוּת גדוֹלה, וּכשהגיעה האצבע עד סוֹף החלוֹן נבלעה הלבנה כוּלה בתהוֹם.

זרמי אוֹפל עבים וכבידים התחילוּ יוֹרדים לעוֹלם. הכוֹל היה ניתך ושוֹקע בחיפּזוֹן למטה למטה. הוא שלח את ידוֹ ומישש למצוֹא את רגינה. אך המאפּליה היתה קרה וריקה… אז עקר את עצמוֹ במאמץ גדוֹל והפך את פניו החדרה –

וייקץ.

הוּא צנח כוּלוֹ ממוֹשבוֹ והיה יוֹשב מכוּוץ בתוֹך העגלה, הגשם היה רוֹסס קר ודק בחשיכה מן העבים הנמוּכים. בוֹ ברגע נשמע קוֹלוֹ של מאכּסים המזרז את הסוּסים והשוֹט הצליף עליהם פעם וּפעמיים.

– היכן אני? – קרא גוֹטליבּ לעגלון מתוֹך חיק העגלה – לא בדוּבּינה?

– הי, דוּבּינה כבר שעה מאחרינוּ… משראיתי את הפּאניץ' ישן, לא חפצתי לחנוֹת. הדרך רעה וארוּכּה… הפּאניץ' ישן, כנראה, שינה עמוּקה… כשאדם ישן הוּא רוֹאה לפחוֹת חלוֹמוֹת יפים… ויוֹ, ויוֹ! נחנה בדוּבּינה בדרך חזירתוֹ… ויוֹ, ויוֹ! עוֹד הדרך רחוֹקה לפנינוּ…

אך גוֹטליבּ עוֹד תעה, כוּלוֹ חרדוֹת, בדרך אחרת, בדרכּה של הנפש הנבוּכה, אשר יסוֹדה מתוֹהוּ וסוֹפה לתוֹהוּ.