רקע
אשר ברש
מן המגרש

 

א    🔗

בירכתי מגרש רחב ידיים, שצלב עץ ישן, מוּקף ארבעה כלוֹנסאוֹת, שׂרידי גדר לשעבר, עוֹמד באמצעיתוֹ, ואמת מים דלוּחה עוֹברת לאוֹרכוֹ, עמד נבדל משאר בתים ביתוֹ הרעוּע של שלמה חיים, אוֹ לפי שנקרא בפי האיכרים: שלוֹמקא. בצידוֹ היה מחוּבר מין צריף, הדוֹמה לטלאי עשׂוּי בידיים בלתי מסוּגלוֹת. ה“בניין” הזה היה משמש דיר לעצים ומטמוֹרת לכלים שוֹנים. מתוֹך הארוּבה המפוּיחה, שהיתה מוּקפת מסגרת של גבים, בניגוּד לגג שהיה של קש, היוּ נפלטוֹת תדיר פקעיוֹת עשע קלוּשוֹת ואפוּרוֹת, מתאבכוֹת ועוֹלוֹת וכלוֹת באויר. חלוֹן אחד היה חציוֹ מפוֹרץ וסתוּם בסחבה, והדלת, שנקבעה משוּם מה מן הצד, השחירה מזוֹקן ונטתה הצידה כנוֹפלת.

בבית הזה היוּ האיכרים שבשכוּנה שוֹתים לפרקים כוֹס יי"ש מהוּל במים, ואוֹכלים מליח מתוּבל בבצל ושרוּי בחוֹמץ, שמַטיל, אשת המוֹזג, היתה מוּמחית בהתקנתוֹ, והאיכריוֹת היוּ “מריקות” בחשאי כוֹס “רוּם” קטנה, על פי רוֹב “רק לשם רפוּאה”, ונוֹטלוֹת לביתן גלוסקת סוֹלת בשביל פעוּטוֹתיהן. מאוֹרעוֹת חשוּבים מאלה לא אירעוּ בביתוֹ של שלמה חיים, וכל הימים היה שרוּי בקדרוּת מַשמימה. ועכשיו, משנהרסה הסוּכה בחוּץ וימוֹת הגשמים התחילוּ ממשמשים וּבאים, גדלה בוֹ הקדרוּת על אחת שבע.

ורק כשנכנס פּאולוֹ סטאפּ, הכניס עמוֹ איזוֹ רוּח משיבת נפש ומאירת עיניים. החדר היחידי, הגדוֹל והקוֹדר, שאֵד מסוֹאב, מוּרכב מריחוֹת שוֹנים ומשוּנים, עוֹלה מקרקעוֹ ורוֹבץ על הכוֹל ומקדם פני כל נכנס, ממלא את נחיריו וחוֹדר לתוֹכוֹ עד כדי עטישה, – אוֹתוֹ החדר עם כניסתוֹ של פּאולוֹ, היה מקבל צוּרה אחרת לגמרי. התינוֹקוֹת העירוּמים והיחיפים לחצאין מתחילים מנענעים בזריזוּת את איבריהם המדוּלדלים, מרימים את כתפיהם הצרוֹת במין הנאה, שלפי הניכר, קשה להם עצמם לשׂאתה. התקרה הטחוּבה מקבלת חיוּך קבצני, מאיר ועלוּב כאחד. ר' שלמה חיים גוּפוֹ פוֹשט מיד את עגמת פניו, מפשיל את גבוֹתיו בהעוייה של הצטחקוּת החוֹלפת כקו אוֹר על כל פניו ונבלעת בתוֹך זקנוֹ הקלוּש. מַטיל, שצחוֹק ובכי משמשים אצלה תמיד בערבוּביה, מפשילה את סוּדרה לאחוֹרי האוֹזן, מתחככת שם קצת באגוּדלה המקוּמח, ומתחילה אף היא מחייכת בחיוּך משוּתף להבעת עיניים מאירה.

וּפּאולוֹ עצמוֹ שוֹהה רגע על הסף, סוֹקר בעיניו המימיוֹת והטוֹבוֹת את כל הנמצא כאן, בעוֹד ידיו נתוּנוֹת בכיסי פּרוָתוֹ הלבנונית־הכתוּמה. על עוֹרפוֹ יוֹרדוֹת שערוֹתיו החפוּפוֹת, הקנבוּסיוֹת, ופניו הנקשים ורבי הקמטים מעידים על שלוה עמוּקה.

כיון שבחן במבטוֹ את כל הבריוֹת הנמצאוֹת בחדר והשכינוֹ לבסוֹף על שלמה חיים, נפערוֹת שׂפתיו כמוֹ מאליהן, וקוֹל צלוּל בוֹקע את חללוֹ של החדר:

– דיי בּוֹז’י! (יתן אלהים!)

ואז נחפז בעל הבית כנגדוֹ, מסיח דעת ממכנסיו הנשמטים קצת מעל כריסוֹ הצנוּמה, מוֹשיט לוֹ כף ידוֹ, ומציץ לתוֹך עיניו בהכנעה וּבמין חיבוּב מיוּחד:

– דיי בּוֹז’י שצ’אסטיא! (יתן אלהים את האוֹשר!)

וּפּאולוֹ פוֹנה מיד אל מַטיל בקריצת עין ערמוּמית, והיא מנענעת לוֹ בראשה, מגביהה כנף סינרה המקוּמח, מעבירתוֹ על פניה ומתוה עליהם פס לבן מגוּחך, פוֹרשת לאחוֹרי הארוֹן, וּפּאולוֹ מעלה דבר מה מתוֹך בית החזה, מעלה ומוֹריד לאט לתוֹך סינרה. אחר הוּא פוֹנה שוּב לחדר, מתישר קצת, מעביר אצבעוֹתיו על שׂפמוֹ, שאֶגלי מטר מנצנצים עליו, מסיר את מצנפתוֹ השׂעירה וּמנערה בחזקה כלפי הקרקע, כשהוּא ממלמל:

– טפוּ, אויר מכוֹער, מכוֹער…

ושלמה חיים עוֹנה לעוּמתוֹ:

– חי־חי, כיצד? כלפי טיפטוּף המטר, ה? חי־חי, “מכוֹער, מכוֹער”… תיכף וּמיד, פאני פּאולוֹ! – מַטיל, כוֹס חמין בשביל ה“ערל”! הריהוּ “שוה”…

וּמַטיל, שגמרה להצפין את שקיבלה, ממהרת ויוֹצאת אל המסדרוֹן המשמש גם מקוֹם בישוּל ואפייה, לפחת רוּח חיים במיחם, כדי לכבד את הזקן בכוֹס חמין.

באוּ התינוֹקוֹת והקיפוּ את הזקן מכל צד: זה נתלה בפרוָתוֹ, מתרוֹמם וּמזדקף על בהוֹנוֹת רגליו וּמשתדל להציץ לתוך כיסיו, כי מוּבטח לוֹ, שעדיין נשתייר שם מה גם בשבילוֹ. השני אוֹחז בידוֹ ולוֹחצה אל לחיוֹ בחיבה גלוּיה וּבהבעת עניים, שפירוּשה: “שלי הוּא פּאולוֹ היוֹם, כוּלוֹ שלי”… ותינוֹקת כרסתנית, אפוֹרת לסתוֹת וחשוּפת כתיפיים, עוֹמדת כנגדוֹ סתם וּמסתכלת לתוֹך עיניו.

וּּפּאולוֹ, נראה שחביבה עליו חברתם של הקטנים, והוּא מלטפם על גוּלגלוֹתיהם, כשהוּא מתקרב ויוֹשב אל השוּלחן מוּל המערוֹך, שמַטיל מעסה ועוֹרכת עליו כל מיני חלוֹת קלוּעוֹת וגלוּסקאוֹת. חוֹזרת מַטיל מן המסדרוֹן, פניה משוּלהבים וּמכחילים כאחת, ונטפי זיעה נוֹשרים ממצחה, מתגלגלים על לסתוֹתיה וּמשרטטים עליהן קו קו. מחזיקה היא בעד הסינר כוֹס תה רוֹתח, מחייכת לעוּמת האוֹרח, מעמידה לפניו את הכוֹס ונפנית שוּב אל המערוֹך.

נוֹתן פּאולוֹ בכוֹס עינוֹ, מנוֹפפה כלפי החלוֹן, מסוֹבבה אחת ושתיים ובוֹחנה מתוֹך עצימת עין אחת. אחר הוּא מחליק על שׂפמוֹ, הכנה לשתייה, וחוֹנף לה למַטיל:

– אֶ, מַטלי! בקיאה היא בהכנת “אוֹתוֹ משקה”, בקיאה!

וּמַטיל, כשמעה את שבחה, מעסה את בציקה בזריזוּת יתירה.

כילה פּאולוֹ לשתוֹת, הריהוּ מקנח את שׂפמוֹ בשרווּל פרוָתוֹ, מרים קצת את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב אגב איזה לחש. אחר הוּא מרמז באצבע לתינוֹקוֹת, מעמיק את ידוֹ לתוֹך בית החזה לפני ולפנים, וּמוֹציא השם תפוּחים אחדים, אדמוֹנים וטוֹבים למאכל, כדי לחלקם ביניהם, אבל קוֹדם לכן הוּא מפנה את ראשוֹ לכאן וּלכאן ושוֹאל:

– והיכן הגיבּן?

מיד מזדקר שלמה חיים בעצמו וּממלמל:

– א! לייבּקי? תיכף ומיד! הקוּנדס מסתמא מצוּי אצל העז, חי־חי!

והוּא רץ בעצמוֹ לקרוֹא לוֹ. חס הוּא על בנוֹ בכוֹרוֹ העלוּב, שלא יקוּפח חלילה חלקוֹ. הלה, נער כבן תשע, שעיניו מנצנצוֹת וממַצמצוֹת בלי הרף, וגוּפוֹ השדוּף מחוֹנן בחטוֹטרה קטנה, מתנפל לתוֹך החדר בסילוּד וריקוּד, כשקוּרנסוֹ בידוֹ וּפיו פעוּר מתוֹך קוֹצר רוּח.

וּכשמבטוֹ מוֹצא את פּאולוֹ הוּא זוֹרק את הקוּרנס לאחוֹרי הכיריים ורץ כנגדוֹ בידיים פשוּטוֹת. פּאולוֹ מוֹשיט לוֹ את מנתוֹ ביד אחת ובשנייה מכניסוֹ לבין ברכיו וּמחליק רכוֹת על פניו הזעירים. דמעוֹת כקטניוֹת נתלוֹת בריסי עיניו של הקטן, והוּא נלחץ את פּאולוֹ הטוֹב.

משגיח פּאולוֹ בדמעוֹתיו וחוֹמד לוֹ לצוֹן:

בודאי הלקך אבא, א? הלקה? שלוֹמקא! אם תוֹסיף להלקוֹתוֹ, אטלהוּ לביתי. פשוּט, אטלהוּ – וחסל!

שלמה חיים מתענג הרבה על הלצתוֹ זוֹ של ה“ערל”. אבל מַטיל מנפחת את לסתוֹתיה, שׂפתה התחתוֹנה משתרבבת וּמתחילה רוֹעדת, והיא מוֹציאה מלבה אנחה עמוּקה:

– הוּא לקה דיוֹ בידי שמיים!

אחרי הערה בכיינית זוֹ, מתחיל שלמה חיים משפשף כפיו זוֹ בזוֹ, כשהוּא מספר סתם:

– אֶט, אין נחת, אָין!… העז פסקה מתת חלב… כלוֹמר, אם אין מרעה אין חלב… מילא, פת חריבה בצימצוּם מוֹציאים… אבל הנה החוֹרף ממשמש ובא, והתינוֹקוֹת בעירוֹם ועריה… מילא, אנחנו הזקינים, אפשר לנוּ במה שיש… אבל הפעוּטוֹת… וכי מה, לא צדקתי, פּאולוֹ?

והוּא תוֹפס בזרוֹעה הדלה של התינוֹקת העירוּמה לחצאין וּמציגה לפניו, כאוֹמר: ראה עמידתנוּ!

ושוּב משתתק הכל, ורק שׂפתה התחתוֹנה של מַטיל עדיין משוּרבבת וזעה, וּמעיניה נוֹשרוֹת דמעוֹת. והתינוֹקוֹת, שפערוּ את פיוֹתיהם, מסתכלים בפני פּאולוֹ כאל מוֹשיעם מן הדחקוּת.

מכויץ פּאולוֹ את גבוֹתיו וּמהרהר קצת כנמלך בדעתוֹ, אחר הוּא מעביר שתי אצבעוֹת על שׁפמוֹ ואוֹמר:

– אל תצטער, שלוֹמקא! תבוֹא הערב לאחוֹרי האסם ותמצא מוּכן בשבילך חצי כוֹר תפוּחי אדמה. הבלים!

היתה שוּב רוּח אחרת עם בני הבית. נדמה, כנף צחוֹרה עברה בטיסה מעל לראשים וּמחתה את הקדרוּת שהיתה שוֹרה כאן.

ויש שבשעה כזוֹ נפתחת הדלת ויוּסטינה נכנסת: זוֹ ערילית זקינה ותשוּשה, הדוֹמה בהילוּכה לחי“ת, היינוּ, חצי גוּפה העליוֹן כפוּף וּמוּרד לפניה והוּא מסתמך על משענת נמוּכה, ראשה מכוּרבל בסוּדר צהוֹב ישן. מסביב לסנטרה, שיבּלת שׂעירה בצידו, עוֹרה תלוּי ויוֹרד כעין ארנק, ועיניה דוֹמעוֹת על לחייה הנוֹבלוֹת. זוֹהי יוּסטינה המילדת ו”הידענית", שיצאוּ לה מוֹניטין לא רק בין האיכרים אלא אף, להבדיל, בין היהוּדים, וחביבים עליה ביחוּד הסיפוּרים על הכבוֹד, שהללוּ חוֹלקים לה.

יוּסטינה אינה באה אל ביתוֹ של שלמה חיים, אלא כדי להזדמן שם עם פּאולוֹ. בכניסתה היא מזדקפת קמעה קמעה, וכשגוּפה ניצב כבר ישר ומתוּח, הרי היא מלחשת תחילה לחש חשאי, כשהיא מנענעת בראשה לאו־לאו, אחר כך היא מפשרת את פניה ומברכת את הבית בברכת הבוֹקר.

גם פּאולוֹ מרגיש קוֹרת רוּח למראיה של יוּסטינה, והוּא קם, תוֹחב את שתי ידיו לתוֹך כיסי פרותוֹ, מתמתח ויוֹשב שוּב על מקוֹמוֹ, כשהוא מוֹציא את לייבקי מבין ברכיו.

– מַטיל זוֹ, רק גלוּסקאוֹת היא עוֹשׂה, תמיד גלוּסקאוֹת… – אוֹמרת יוּסטינה לשם אמירה, יוֹשבת לימינוֹ של ה“קוּם” (ידיד) וּמקנחת את פיה בכנף סינרה.

פּאולוֹ מזיר עצמוֹ ממשקים משכרים זה כמה שנים, עוֹד למן היוֹם, שהיה כאן החשמן הגדוֹל מאחיו וּפיו המטיר אש וגפרית על הנשמוֹת הנכשלוֹת, רחמנא לצלן, ב“קליפה” זוֹ, והעתידוֹת להיקלע אחרי פרחן מתוֹך הגוּף – הוא קברן – בעוֹלם התוֹהוּ וּבהגיען את שער גן העדן יגרשן “השליח פטרוּס” מעל פניו באף וּבחימה וגו', אבל הוֹאיל ויוּסטינה יוֹשבת עמוֹ בכפיפה אחת, אי אפשר לוֹ בלי הרקת כוֹס “רוּם” קטנה, לשם “התרת הלשוֹן”.

– שלוֹמקא, צלוֹחית אחת!

ועתה הוּא מסלק את לייבקי לגמרי וּמתקרב אל יוּסטינה. פניו של שלמה חיים קוֹרנים עתה קרינה אחרת. הוּא מזדרז בידיים פשוּטוֹת אל הארוֹן, מקשקש בבקבוּקים וּבכוֹסוֹת וצוֹוח, אגב חיפוּשׂ, עברית: “לייב, מים! קצת מים, לייב! “המשקה האדוֹם” אינוֹ מהוּל כלל, אוֹ־וַא!” – וּמַטיל מתנערת ואינה יכוֹלה לראוֹת בזריזוּתוֹ, כביכוֹל, של “הבריה המסוּגלת” שלה, והיא חוֹטפת מידוֹ ברוֹגזה את הבקבוּק וּבוֹרחת אל המסדרוֹן, וכרגע היא חוֹזרת – והכוֹל מוּכן למשתה!

יוּסטינה בעצמה מוֹזגת את שתי הכוֹסוֹת הקטנוֹת, נוֹטלת את שלה ביד אחת ובאחרת היא דוֹחפת את ידידה ומזרזתוֹ:

– שתה, “קוּם”! לבריאוּת!

–לבריאוּת!

וכיון שבא המשקה אל קרבה של יוּסטינה, מתבדחת דעתה ולשוֹנה מוּתרת, והיא מתחילה מספרת מעשׂה ביוֹלדת אחת מן היהוּדים, שקישתה בלדתה ונמשך הדבר כמה ימים, והביאו פרוֹפיסוֹרים “מכל העוֹלם” ולא יכלוּ ליילדה. עד שבאה היא, יוּסטינה, ויילדתּה כמישחל ביניתא… אוֹ מעשׂה ב“פריץ” אחד, שלקה בילפת והביאוּ מלחשים “מארבע כנפות הארץ”, ולא עלתה בידם לרפאוֹתוֹ. עד שבאה היא, יוּסטינה, ורפאתוֹ במגע יד, רק העבירה ידה על קרום הילפת… והיא מגבבת סיפוּרים על סיפוּרים והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה בשעת שׂיחה.

וּפּאולוֹ יוֹשב ושוֹתק, מנענע בראשוֹ לאוֹת הסכמה וּמציץ

לתוֹך עיניה. לוֹ יש רק סיפוּר אחד, ואוֹתוֹ כבר סיפר לה ולאחירים מאה פעמים ואחת. מתחיל הוּא תמיד במאמר פילוֹסוֹפי: “בן אדם, נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן!” ואחר כך מתחיל גוּף הסיפוּר, תחילה בנחת: אסמוֹ וגוֹרנוֹ מליאים, ברוּך השם, מזן אל זן, אבל כל טוּבוֹ ועוֹשרוֹ אינם אלא לפי שעה. משלוֹ אין לוֹ כלוּם, המבינה היא, לא כלוּם, פשוּטוֹ כמשמעוֹ… כשוַארקה, עליה השלוֹם, נתנה בוֹ עיניה והכניסתהוּ אל ביתה, היה הוּא, פּאולוֹ, רק עבד הדיוֹט, משרת אצל חוידקוֹ סוֹלטיס, זכרוֹנוֹ לברכה, והוּא נשׂא חן לפניה, שהיה אז בחוּר כבן ארבעים אוֹ יוֹתר, ישר דרך וּ“פיכח”, והיא היתה בזמן ההוּא אלמנה מאוֹתוֹ חוידקוֹ סוֹלטיס עצמוֹ, כלוֹמר, בעליו – זה שנתמעך תחת אלוֹן שנפל עליו ביער, – וּשני זאטוּטים לה, תינוֹק ותינוֹקת. הוּא לקח את “העבוֹדה” בידוֹ. נקפוּ שנים אחדוֹת, המזוים שבאסם נתמלאוּ, והשטרוֹת שבארגז אף הם נתרבוּ, וּוַארקה לא המליטה יוֹתר. אשה חוֹלנית היתה וּמשתעלת כל הימים והלילוֹת. השתעלה, נסעה אל “ידענים”, ואף יוּסטינה בעצמה היתה מלחשת לה – הרי זוֹכרת היא? – עד שהתחילה גוֹנחת דם. וּמשהתחילה גוֹנחת דם, הוֹריקוּ פניה כמַלוּחַ ולא הוֹציאה שנתה ונפטרה, תנוּח בשלוֹם על משכבה, אמן! – כאן הרים משהוּ את מצנפתוֹ והצטלב.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה, כאילוּ זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא שוֹמעת כל אלה, מוֹזגת שוּב את הכוֹסוֹת והוֹדפתוֹ במרפקה, הזכרה לשתייה.

– וּמה הלאה? – מתעוֹרר פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ את הכוֹס, – לא כלוּם! וַארקה מתה ונקברה ברוֹב פאר; סכוּם רב נטלוּ מידי הכוֹמר והדיאקוֹן ושאר “כלי הקוֹדש”. כסף הם אוֹהבים, בני השׁטן! – תיכף לאחר זה בא איזה שליח בית דין ורשם את כל הנכסים והמיטלטלים, וּלבסוֹף עמדוּ וּמינוּ את וַאסיל בּאנדאילוֹ, זה הסרסוּר לסוּסים, לאפיטרוֹפוֹס על שני הזאטוּטים. למה האפיטרוֹפוֹסים? – שאלתי – וכי רוֹצה אני לגרשם, חלילה, מן הבית אוֹ לקפח את ירוּשתם? אבל לך צעק כשהם תקיפים ממך! יהא כרצוֹנכם, חשבתי. מתחילה, כנהוּג, זאטוּטים פעוּטים, היוּ נשמעים לי, מפחדים מפני “הרצוּעה”, שהיתה תמיד תקוּעה מתחת לתמוּנת “ייקאטארינה הקדוֹשה”, ואני הייתי עוֹשה בכוֹל כאדם העושׂה בשלוֹ. את האפיטרוֹפוֹס הייתי חי בשלוֹם, וּוַאסיל, אף כי בר נש ערוּם ורמאי, עלוּקה, שטבעה למוֹץ את דם התמצית, מכל מקוֹם. קצת על ידי דוֹרוֹן וקצת על ידי בקשה – בענייני לא היה מתערב. וּבאמת, חיבבתי את הזאטוּטים, וּביוֹתר את התינוֹקת, נַאסטיה זוֹ, שגדלה והיתה ריבה נוֹחה ושקטה. וכי לא בני אשתי הם? וכי יש לי אחירים שאדאג להם? כך הירהרתי ועבדתי באמוּנה ובתוֹם לבב. דאגתי להם, התריתי במארישקה, הזקינה ששירתה בבית, שתשגיח עליהם השגחה מעוּלה, והייתי מלבישם וּמנעילם כיאוּת. הכוֹל יוֹדעים. אך משהתחיל מתבגר אוֹתוֹ “הבחוּר הנאה” פידקוֹ, התחיל רוֹהב בי כסייח זה שאיחרוּ לסרסוֹ. אני מוֹחה בידוֹ וּמעכבוֹ מבוֹא בעצת אוֹתם הבחוּרים הפרוּעים, שאין יראת אלהים ויראת הבריוֹת בלבבם, והוּא דוקא ודוקא… אני משלחוֹ אל בית היראה והוּא: לך בעצמך, זקן שוֹטה! – מתחתיו על גבי הספסל והלקיתיו אחת ושתיים, והוּא תוֹפס ב“שׁוֹחק הפרגים” וחוֹבט עלי ועל פני, עד כי זב הדם… אני לוֹ: אל תרע לז’ידים, עלוּבים הם ומעוּנים, והוּא: ייכנס הרוּח באמם!… אחר כך התחיל גוֹנב מן הבית וּמשׁתכר. חוֹשבת את בודאי, אצל שלוֹמקא? חס וחלילה! שם בעיר, וּלכאן היה בא כבר “מתוּקן כל צרכוֹ”, שיכוֹר כ“בלע” וּמנפץ זגוּגיוֹתיו של היהוּדי המסכן. וּלמחרת באה אלי מַטיל, מפרשת כפיה וּמתחננת בדמעוֹת: פּאולוֹ, רחמנוּ! החריב את הבית, הבעית את התינוֹקוֹת והיוֹם הרי הם מוּטלים חוֹלים. כל הלילה היתה הצינה מפרקת עצמוֹתיהם של העלוּבים! נתתי לה למַטיל כוֹר חיטים, וּבלבד שלא תהא קוֹבלת, ואליו פניתי בדברי כיבוּשין: כיצד לא תבוֹש, בחוּר שכמוֹתך, שהגעת לשנוֹת בינה ועוֹד מעט ויטלוּך לצבא, להתנהג מעשׂה קוּנדס? והוּא: אין דעתך נוֹחה ממני, זקן בטל? טוֹל תרמילך ומקלך ולך לך לכל הרוּחוֹת שבעוֹלם! הרבה הכנסת לכאן? המתן, כשאגיע לשנוֹת בגרוּת ואכנס לרשוּת עצמי, אגרשך ככלב, כ־כ־לב!… חי נפשי… כך דיבר הממזר.

כאן הקיש פּאולוֹ באגרוֹפוֹ על השוּלחן וּבעיניו ניצנצוּ דמעוֹת של כעס.

– מַטלי, עוֹד צלוֹחית!

–וּמי לימד אוֹתוֹ כל זה? ידעת, ידעת. השכינים היפים, אלה שישבוּ וסבאוּ עמוֹ בלי בוּשה. לאחד “מרחתי” את הפרצוּף כדבעי, אך רבים היוּ ולא יכוֹלתי לכוּלם.

משוּם שהתקרבה חצוֹת היוֹם, וּשלמה חיים היה נזהר בקריאת שמע שתיאָמר בזמנה, התעטף בטליתוֹ והתעטר בתפיליו, פרש לקרן זוית והוּא מתפלל מתוֹך סילוּד ונענוּע ועצימת עיניים מתוֹך כונה, כמוֹ להשכיח עצמוֹ שישנם “ערילים” בבית. מַטיל יצאה אל המסדרוֹן לרדוֹת את מעשׂי בציקה, שתפחוּ כל צוֹרכם, לתוֹך התנוּר. נשאר רק לייבקי הגדוֹל היחידי שבבית והוּא ממהר אל הארוֹן, מטפס עליו וּמוֹציא מתוֹכוֹ צלוֹחית מלאה “רוּם”, מציגה לפני פּאולוֹ, ועוֹמד לוֹ בקצה השוּלחם שכנגד, תוֹמך סנטרוֹ על קרנוֹ, מציץ אל שניהם וּבוֹלע שׂיחם.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה שוּב, כשהיא מוֹזגת את הכוֹסוֹת.

– וכי אינך יוֹדעת, מה הלאה? – ממשיך פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ שוּב את הכוֹס – נאסטיה חלתה במחלת אמה, עליה השלוֹם, התענתה יוֹתר משנה, עד שדעכה נשמתה. והוּא, “הבחוּר הנאה”, עוֹדנוּ עוֹמד במריוֹ, משתקע בשיכרוּת יוֹתר ויוֹתר, בא אל הבית וּמחריבוֹ, משבר את הכלים וּמנפץ גם את “התמוּנוֹת הקדוֹשוֹת”. שבּר, נַפּץ! – אמרתי לוֹ – וכי של מי אתה משחית? שלך, שלך אתה משחית! – והוּא: דוֹם, זקן שוֹטה! בשיני אמלוֹק את גרגרתך! אני לוֹ: אל תצעק ככה, הוֹלך בטל, במה גבוּרתך, שיכוֹר מסוֹאב? והוּא: דוֹם! אני כאן בעל הבית, אני בנוֹ של סוֹליטיס, ואתה – משרתי! – כאן לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד, וּמתוֹך כעס התנפלתי עליו בקרדוֹם שבידי לרוֹצץ את גוּלגוֹלתוֹ, אבל הוּא נזדרז ותפשׂני בגרגרתי וּביקש לחנקני, ואלמלא עמדה לי זכוּתה של מארישקה, שמיהרה החוּצה וצעקה לעזרה, עד שבאוּ אנשים והצילוּני מידיו של המנוּול, מי יוֹדע היכן הייתי עכשיו? מן היוֹם ההוּא ואילך לא יספתי לדבר אליו: יתגרה בך השׂטן ואל אתגרה בך אני!

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה כבר בקוֹל רפה־צרוּד וּבעיניים זוֹלגוֹת דמע, כשהיא מוֹזגת במהירוּת את הכוֹסוֹת זוֹ אחר זוֹ.

– וּמה הלאה? – מריק פּאולוֹ את הכוֹס בבת אחת, כשהוּא מפשיל את ראשוֹ לאחוֹריו, וּמעמידה בניקוּש על השוּלחן – הרי יוֹדעת את, שנטלוּהוּ לצבא, לשלוֹש שנים נטלוּהוּ. מוּטב, – אמרתי לוֹ – שתבוֹא בין הבריוֹת ותלמוֹד קצת מנימוּסיהם. והוּא חרק שיניים: המתן, זרמת כלבים, לכשאחזוֹר אפצפץ עצמוֹתיך כך, כך!… עכשיו הריהוּ בהוּנגריה, עוֹד חצי שנה ישהה שם… באביב יחזוֹר הביתה, המנוּול… וּמארישקה? מארישקה? נפטרה אף היא, זכרוֹנה לברכה, זקינה היתה, הו־הו זקינה! ואני נשארתי בוֹדד וערירי בעוֹלמוֹ של אלהים: אין מי שיכין כף תבשיל, שיחלוֹב את הפרוֹת וילעיט את החזירים, במחילה. עמדתי והכנסתי לביתי את טקלה, זוֹ האסוּפית שמיחשׂים אותה להכוֹמר – דברים אלה מסיח הוּא בלחישה – והפקדתיה על הליכוֹת הבית. ריבה הגוּנה ועסקנית, נשמעת לרצוֹן בעליה, “כלבה” נאמנה!…

– וּכשיחזוֹר פידקוֹ? – מעמיקה יוּסטינה לשאוֹל מתוֹך

השתתפוּת מרוּבה, וּמוֹחה למראה הצלוֹחית הריקה את דמעוֹתיה השוֹטפוֹת בלי הפוּגוֹת.

– כשיחזוֹר, אה? – מתבלבל פּאולוֹ במקצת – כשיחזוֹר, את אוֹמרת – ישׂאהוּ הרוּח! בן כלבים! בעצם היוֹם ההוּא אצא את הבית, אצא!…

מצנפתוֹ משתמטת לאחוֹר, עיניו מתלהטוֹת והוּא מנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן.

יוּסטינה מזילה דמעוֹת כמים, והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה.

– כך, מנהגוֹ של עוֹלם: עבוֹד, טרח, ופתאוֹם יבוֹא הרוּח…

–הי־הי, חייך, שאשה פתיה את, יוּסטינה, חייך! וכי מדמה את, שאני מיצר על זאת? חס לי! באוֹתוֹ יוֹם אצא את הבית, אתלה לי את תרמיל הקבצנים ואצא… נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן! – שלוֹמקא! כוֹר תפוּחי אדמה תמצא מוּכן בשבילך מאחוֹרי האסם, זכוֹר לך!

– ני, ני!

עוֹנה שלמה חיים, רוֹקק ב“עלינוּ”, וּמתיר בחיפזוֹן את הרצוּעה מזרוֹע שׂמאלו החשוּפה.

פּאולוֹ רוֹמז ליוּסטינה, וּשניהם קמים, מתנוֹדדים ויוֹצאים.


 

ב    🔗

לייבקי, אף על פי שהיה “שבר כלי”, “יבש כלוּלב”, “אכילתוֹ כאפרוֹח”, לפי עדוּתה של מַטיל, נער זריז היה, קוּנדס שׂוֹנא עצלוּת וכרוּך אחרי המעשׂה. וּביוֹתר היתה חביבה עליו מלאכה, שדרכה להיעשׂוֹת ביגיע כפיים.

– נמסרהוּ לסנדלר, מַטיל, אַ? הרי הוּא תמיד בקוּרנס: הך, הך! וּמה תהא תכליתו? לייבקה – שוּליה של סנדלר, חי־חי!

חמד לוֹ שלמה חיים לצון וליגלג על דברי עצמוֹ, שמוּבטח הוּא לראוֹת את בנוֹ למדן אוֹ “בעל הבית”, לפחוֹת, ולא סנדלר. במשפחתוֹ אין, ברוּך השם, אף בעל מלאכה אחד.

בימוֹת החמה, כשהמגרש היה עטוּף שטיחים של ירק לחוּך וחרוּך שמש, וכל מיני בריוֹת שוֹרצוֹת בוֹ: אוזים וּבני אוזים טוֹפפים ואפרוֹחים כרוּכים אחריהם, תרנגוֹלים מנקרים בקרקע, מפסיקים מניקוּרם וּמסתכלים בחמה הלוֹהטת, חזירוֹת מסתאבוֹת עם עדוֹת ולדוֹתיהן המבהיקים בלבנוּניתם וּמתגלגלים ככדוּרי שוּמן על הקרקע, עגלים כבוּלים מכרכרים כירכוּרים טיפשיים, וּ“שקצים” במכנסיים חפוּתים וּ“שקצוֹת” בחצאי שׂמלוֹת מוּרמים, מגבלים את טיט היון שבאַמַת המים, – אז היה אף לייבקי בין אלה. והללוּ היוּ נשמעים לוֹ וחוֹלקים לוֹ כבוֹד, קצת על שוּם פיקחוּתוֹ וקצת על שוּם פת הסוֹלת, שהיה מעניק להם מדי שבת בשבתוֹ.

ואוּלם עכשיו, משנכנסוּ ימות הגשמים והשממה הקרירה פשתה בכל, בחר לוֹ לייבקי, במקוֹם ההליכה אל “חדרו” של זוּסיא הזלדקן, הגר הרחק מכאן בתוֹך העיירה, להתחמק אל הצריף ולהשחיז שם את הסכינים בשביל האם, אוֹ את הגרזן לשם חטיבת עצים, – מלאכה החביבה עליו מאוֹד.

נזכר לייבקה אגב השחזה בבניין “הטחנה” שלוֹ, שהתחיל בוֹ לפני כמה חדשים והניחוֹ, והוֹציא את “כלי אוּמנוּתוֹ” שנצטרפוּ ממפסלת רדוּדה, מסמר גדוֹל, שוּפין, שבוּר לחצאין, קוּרנס שסוּע זקן וצבת מוּחלדה, שמצאה בגל הגרוּטאוֹת אצל מפחתוֹ של סימקא. הסתכל בהם רגע כנמלך בדעתוֹ: הלהתחיל שוּב אוֹ לא? ועלוּ בזכרוֹנוֹ כל תוֹלדוֹת “הטחנה” שלוֹ: אשתקד עלה בדעתוֹ לבנוֹת לוֹ בית בן כמה דיוֹטאוֹת, כאלה שיש, לפי שמספרים, בכרכים, אבל כיון שנזדמן לטחנתוֹ של גאבליצקי והסתכל שם בגלגלים, הרצוּעוֹת, הגלילים, היתידוֹת, הסל והאפרכסת, ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן לבנוֹת לעצמוֹ טחנה כזוֹ בזעיר אנפין. מהיכן יקח את החוֹמר הדרוּש? שאלה זוֹ לא עלתה אפילוּ על דעתוֹ. מלא וגדוּש הוּא צריפם גזרי עץ, קיסמים וכפיסים, התוֹבעים ממש: טלוּנוּ ובנוּנוּ! ואלמלא חסרוֹן המַשׂוֹר, שעיכבהו במלאכתוֹ, היתה עכשיו “טחנתוֹ” טוֹחנת בזימזוּם ובדירדוּר, וכל “השקצים” בני המגרש היוּ מתכנשים וּבאים, עוֹמדים דוֹממים וּתמיהים למראה ה“מאכינה” שלוֹ! אלא מכון שהתחיל מטפל בעסקי בניין, הכיר מיד, שבלי מַשׂוֹר לא יעשה גדוֹלה וּקטנה. תחילה היה מנסה למלאוֹת את החסרוֹן בסכין מוּשחזה הדק היטב, אבל המיעוּך התמידי העלה על אצבעוֹתיו מיני שלפוּחיוֹת, וּכשנתפקעוּ ביצבצוּ מתוֹכם כעין מים, וּבמקוֹמם נשארה מכוָה צוֹרבת, שאי אפשר היה למשמש בה, וּמכל שכן לפסוֹל בסכין. עמדה לוֹ פיקחוּתוֹ ו“העלים” את סכין העיסה של אמוֹ ועשׂה בחוּדה חריצים חריצים, מַשׂוֹר ממש! אבל משהתחיל מנסר בעץ, נסתתמוּ החריצים והלהב התחיל מתעקש וּמתעקם, מתעקש וּמתעקם – עד שנשבר.

ועד שהוּא מתהלך וּמהרהר, כיצד זוֹכים במַשׂוֹר חדש – קפץ עלי האביב: התחיל התדהר, שכנוֹ של הצלב, מלבלב וּמגרה את העיניים ביוֹנקוֹתיו הצעירוֹת והירוּקוֹת, התחילוּ העשׂבים למיניהם מבצבצים וּמכסים

את פני כל המגרש. הסירוּ האיכרים את ה“מחצלות” מעל כוֹתלי בתיהם, פתחוּ את רפתוֹתיהם והוֹציאוּ את פרוֹתיהם המקוֹרחוֹת למחצה וּמוּכוֹת בחזזית למחצה. הרגישוּ הללוּ בלטיפוֹתיה של החמה הטוֹבה והתחילוּ מתחככוֹת בגדירוֹת

וּבכלוֹנסאוֹת, וּמשמיעוֹת געיוֹת של התנערוּת משוּנה וגעגוּעים על לחיכת עשׂב. כל אלה חיממוּ את חוּשיו של לייבקי ורעיוֹנוֹ הגדוֹל על דבר “הטחנה” נתנדף כעשן. נטפלוּ עליו עסקים בשלוּליוֹת וּבתעלוֹת להגירן, מעשׂים בעדירת גנים וּבנטיעתם, בקניית יוֹנים וּבגידוּלן. אחר כך נכנס הקיץ עם שפעת חמוּדוֹתיו והתחיל מפזרן בנדיבוּת לכל עבר וּמשדל את לבוֹ לדברי עבירה: תרמילי קטניוֹת מתוּקים בשׂדוֹת הערילים, פרדסים ירוּקים ודוּבדבנים בתוֹכם, הנהר הנאה שליד הטחנה, עם מימיו הבהירים והריחניים, הטוֹבים לרחיצה וּלציד דגים, קיני ציפּוֹרים בתוֹך שׂיחי הערבוֹת שמאחוֹרי היער, עלי חמציץ באפר וּשאר דברים המוֹשכים לבוֹ של אדם, והטחנה נשתכחה מן הלב כליל…

כל אלה עלוּ עתה בזכרוֹנוֹ של לייבקי, בשבתוֹ בתוֹך הצריף על “כלי אוּמנוּתוֹ”, הוֹפך וּמהפך בהם וּמהרהר מתוֹך התרעמוּת על עצמוֹ ועל בטלתוֹ ואיבוּד ימיו, והמטר הטוֹרד מטפטף בחוּץ וּמקיש בעצבוּת על גבי משבצת הגבים שעל הגג מסביב לארוּבה. ימי החנוּכה כבר חלפוּ, והשלג עוֹד לא נראה בארץ. אילוּ השליך הקב"ה את קרחוֹ וּפיזר את פיתי שלגוֹ, אפשר היה למצוֹא בחוּץ עניין לענוֹת בוֹ: לָצוּר גלמים, לפנוֹת את ציבוּרי השלג מלפני הביאָה, אוֹ להחזיק באפשר העז ולצאת אחריה במחוֹלוֹת על פני המגרש הלבן. אבל עכשיו, כשאין כל אלה וּכשתנסה לצאת החוּצה, תתקפך קרירוּת “רקוּבה” המפרקת את כל עצמוֹתיך, מה לעשׂוֹת אם לא לבנוֹת “טחנה”?

מציץ לייבקי שוּב בכלי אוּמנוּתוֹ, וההכרה תוֹקפת עליו, שרק שעה זוֹ יפה לעבודתוֹ, וּשאלת המַשׂוֹר מתחילה שוּב מנקרת במוֹחוֹ, וּפתאוֹם הוּא נזכר בפּאולוֹ סטאפ שלהם: לוֹ יש מסתמא כמה וכמה מַשׂוֹרים, ולא מַשׂוֹרים בלבד אלא גם שוּלחן נגרים בעל ברגים! והמצאה זוֹ מתחבבת עליו מרגע לרגע, עד שהוּא קוֹפץ ממקוֹמוֹ, מניח את כלי אוּמנוּתוֹ, זוֹקף את צורוֹנוֹ והוֹלך אל פּאולוֹ.

כדי להגיע אל ביתוֹ של פּאולוֹ צריכים היוּ ללכת דרך משעוֹל צר וארוֹך, מגוּדר משני עבריו גדירות של קנים, ואילנוֹת שׁדוּדי סתיו משרבבים בדיהם החשופים, המשחירים וּמוֹריקים בירוֹקה עבישה שהעלה עליהם המטר, והם תלוּיים מעל למשעוֹל, מעכבים בעד העוֹברים וּמזילים עליהם נטפים קרים. מבעד למקלעת האילנוֹת יש שמציץ בית מרוּבע ושפל קוֹמה, שקש גגוֹ מקוֹרח וּמדוּבלל, וחלוֹנוֹתיו נשקפים מבעד ל“מחצלוֹת” העבוֹת קטנים ועמוּקים. והדרך, רבים בה הקילקוּל, החתחתים והבוֹץ. ויש שהרגל מוּצגת על שיירים של משעוֹלי קנבוּס ספוּגי רפש, אז נשמעת שריקה מחלחלת, והרפש מסתחט מתוֹכם וּמגיע למעלה מן הקרסוּליים. באמצע המשעוֹל עוֹמדת גוֹרן כפוּפה, שקרשיה נתבקעוּ ונתפקקוּ מרוֹב זוֹקן, ומבעד לחרכים ניבטוֹת אלוּמוֹת קש נדוֹש. עם כלוֹת המשעוֹל, בירכתי גן ריק וּמשוֹמם, המשחיר באדמתוֹ הרטוּבה והתחוּחה מריבוּי הגשמים, עוֹמד למעצבה ביתוֹ של פּאולוֹ, קוֹדר ובוֹדד, וּמאחוֹריו נמשך הרחק פרדס גדוֹל ועזוּב. כלב זקן, עוֹבר בטל וחסר שיניים, בעל צבע משוּנה, תערוֹבת של כתוֹם ואפוֹר, מסתובב על מקוֹם אחד באמצע הגן הריק, וּזנבו הארוֹך והמרוּפש נגרר אחריו. לפני חלוֹן הבית זקוּף עמוּד בעל יתידוֹת רבוֹת וּכלי חרס שוֹנים תלוּיים עליהן. טקלה השפחה עוֹמדת כפוּפה על עביט רחב ידיים וּבוֹללת בכפיס עץ מוֹץ ותפוּחי אדמה עם סוּבין שלוּקים יחד בשביל החזירים, ותימרות קיטוֹר לבנות וריחניות נפלטוֹת מתוֹך העביט, עוֹלוֹת סביבה וּמלפפוֹת את גוּפה למעלה מראשה, ורק שוּלי שׂמלתה האדוּמה והקצרה ושני מגפיה הגסים נראים לעין.

ראה לייבקי את הכלב ונזכר ב“תוֹרת השקצים”, הכניס שתי אצבעוֹתיו לתוֹך פיו, ויצאה לאויר שריקה צלוּלה וּבוֹקעת. זכר גם הכלב את ימי עלוּמיו, זקף את אוֹזניו המוּרדוֹת, פשט את צוארוֹ ורצה לענוֹת בנביחה, אך לא עלתה לוֹ להוֹציא מתוֹך גרוֹנוֹ אלא נהימה צרוּדה וּמשוּנה. נזדקפה אף טקלה והפכה ראשה כלפי לייבקי. הסבירה לוֹ פנים, חייכה לוֹ מקצת ושאלתוּ אגב הפשלת הצמה על שכמה:

– את מי אתה מבקש, לייבקי?

– מה?… לא כלוּם!… כלוֹמר, את ה“דיאדקוֹ” (הדוֹד) צריך אני לדבר…

חייכה טקלה משוּם מה עוֹד פעם ורמזה לוֹ בידה החשוּפה, האדוּמה מצינה, לאחוֹרי הבית אל תוֹך הפרדס.

פתח לייבקי את הפשפש ונכנס לתוֹך הפרדס. האילנוֹת היוּ שחוֹרים ונראים כצבים מן המטר. הפּארוֹת העירוּמוֹת היוּ תלוּיוֹת וזוֹלגוֹת טיפוֹת צלוּלוֹת. כה וכה נראוּ עקבוֹת של טלפי בהמה וגללי סוּסים הצהיבוּ. בקיץ היה הכוֹל כאן ירוֹק וּמפיץ ריחוֹת עריבים, ולייבקי היה מתהוֹלל כאן, מטפס על האילנוֹת וקוֹטף בפיו את השזיפים הכחלחלים, מלאי הדבש. ואיזה רגש מכאיב תקפהוּ עכשיו למראה השממה והעזוּבה שבפרדס.

מתוך הגוֹרן שבירכתיים, נשמעוּ חביטוֹת עמוּמוֹת, שנפסקוּ

בכל פעם לכמה רגעים. לפני השער הפתוּח לרוָחה ניצבוּ אלוּמוֹת מהוּדקוֹת בעבוֹתוֹת. בתוֹך הגוֹרן, על קרקע החוֹמר הקשה, התנוֹעע גוּפוֹ של פּאולוֹ, כשהוּא מניף את המוֹרג וחוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת על הקרקע בשוּרה ישרה והדוּקוֹת בקרש כבד.

– די בּוֹז’י! – בירך לייבקי בטוֹן של מגוּדל.

– די בּוֹז’י שצ’אסטיא! – ענה פּאולוֹ והפך ראשוֹ במתינוּת.

סח לו לייבקי בנשימה אחת את כל אשר עם לבוֹ והפציר בוֹ, שיניח את הדישה וילך אתוֹ אל לשכת הכלים להוֹציא לוֹ את המַשׂוֹר. אבל פּאולוֹ מחה את הזיעה מעל פדחתוֹ האדוּמה וצחק:

– הי־הי, לייבקי! וכי רצוֹנך לקפח פרנסתוֹ של גאבליצקי? מוּבטחני, שכל הבריוֹת תוֹבלנה את דגנן וחיטתן רק אל טחנתך… ואף אני, ודאי שאעשׂה כך, חה־חה! ואשר למַשׂוֹר – גדוֹל הוּא ממך כפליים ולא תוּכל אפילוּ להניפוֹ הנפה כל שהיא. ראה, לייבקי, עצתי לך לשבת כאן בממגוּרה על גבי האלוּמוֹת, וּבין דישה לדישה נפטפט קצת. הרי בר דעת אתה וּמלוּמד, שהנך כוֹתב אדריסוֹת לכל הבריוֹת, ואפשר לשׂוֹחח אתך כעם אחד הגדוֹלים…

דעתוֹ של לייבקי חלשה פתאוֹם. הכיצד? כל עיקר בוֹאוֹ לכאן היה לשם המַשׂוֹר, והלה משׂיאוֹ לדברים אחירים, “והטחנה” – כלוּם אפשר לבטלה?… הוּא תלה את מבטֹ באפלוּליתה של כיפת הגוֹרן הגבוֹהה והריקה, והרגיש שדבר מה נסחט מתוֹך לבוֹ ונדחק דרך הגרוֹן אל העיניים… הוּא אמר לקצוֹף על פַּאולוֹ, שביטל את כל חלוֹמוֹתיו, אבל בוֹ ברגע זכרוֹ, כשהוּא מסב בביתם עם יוּסטינה ושוֹפך לפניה את מרי שׂיחוֹ ועיניו לוֹהטוֹת וּפניו מאדימוֹת, ורגש של רחמים תקף את לבוֹ: אף פַּאולוֹ זה, שגדוֹל הוּא וּמשפיע לביתם בר ותפוּחי אדמה וקש לתוֹך המיטות, מעוּנה הוּא, אף הוּא אוּלי היה רוֹצה לבכוֹת, אלא שהוּא בוֹש.

ועד שהוּא שוֹהה וּמהרהר כך, הניפהוּ פַּאולוֹ והוֹשיבהוּ על ערימת האלוּמוֹת שבממגוּרה.

– כאן תהא ישיבתך! מוּטב שבאת, בחוּר טוֹב אתה, בחוּר פיקח… הגד נא: וכי כל מה שעיניך רוֹאוֹת כאן מוֹצא חן בעיניך? וּמה היית רוֹצה אתה, למשל: להיוֹת איכר ולדוּש במוֹרג אוֹ להיוֹת יהוּדי ולסעוֹד על בשׂר ודגים בשבת ולזמר “מה יפית”?… דוֹמה אני, שתבחר בשני, אַ? חה־חה!

אבל לייבקי לא השיב כלוּם, רק הסתכל בפניו מתוֹך העדר הבנה ושתק: פַּאולוֹ הריהוּ אדם טוֹב, מחבּב את היהוּדים, וּביחוּד את בית אביו, מרחמם וּמשפיע להם רוֹב טוֹבה, והוּא בעצמוֹ עוֹבד בזיעת אפיים ואין דרכוֹ להוֹנוֹת שוּם בריה, וּמפני מה אין פידקוֹ זה מכבדוֹ?… רשע שכמוֹתוֹ!… הבאמת יגרש פידקוֹ את הזקן הזה? ולאן ילך? והוּא זוֹכר שפַּאולוֹ אמר ליוּסטינה, כי יתלה לוֹ את תרמיל הקבצנים. ונדמה לוֹ שהוּא רוֹאהוּ מחזיר על הפתחים, כפוּף קוֹמה ונשען על משענתוֹ, ראשוֹ הקירח מגוּלה, וּמצנפתוֹ המרוּטה מקוּפלת לוֹ בידוֹ ותרמיל ארוֹך של בד גס ומזוֹהם תלוּי בצידוֹ, והוּא משתחוה לכל עוֹבר וּפוֹשט יד כחוּשה ורוֹעדת וּמעוֹת נוֹשרוֹת מעיניו וּמתגלגלוֹת על לחייו הצוֹמקוֹת… וּכאב של חימה לחץ את לבוֹ של לייבקי.

אבל לא, לא! פַּאולוֹ לא יהא מחזיר על הפתחים. מוּבטח לוֹ, שאביו יתן לוֹ חנינה ויאספהוּ אל ביתוֹ, יקצה לוֹ קרן זוית, וּפַּאולוֹ ישב שם תמיד, והוּא, לייבקי, יגנוֹב בחשאי קצת מזוֹנוֹת ויספקם לוֹ, והוּא יספר עמוֹ ויעזרהוּ ב“בנייניו”… וּפתאוֹם הוּא מתנער, פוֹנה אל פַּאולוֹ בשאֵלה:

– וּמה יהא לכשיחזוֹר פידקוֹ?

פַּאולוֹ נבוֹך במקצת משאֵלת פתאוֹם זוֹ, אבל התאוֹשש כרגע וענה מתוֹך גיחוּך:

– אז – אשתקע בביתכם! תקבלני, מה?

יוֹתר לא דנוּ בעניין זה. בשביל לייבקי היה ברוּר הדבר, כי פַּאולוֹ יבוֹא באביב לביתם, וּמרוֹב קוֹרת רוּח מן הרעיוֹן הזה התהפך על הערימה פעם וּפעמיים. אחר כך התמתח, גבוֹ למעלה וּפניו למטה בתוֹך הקש הצוֹנן.

וּפַּאולוֹ נעץ את מוֹרגוֹ בשיבּוֹלים, נשען עליו בשתי ידיו ונשתקע בהירהוּרים, כשהוּא מסתכל בגוּפוֹ של לייבקי: כמה טוֹב לבוֹ של נער זה! כמה גדוֹלה היא מידת הרחמנוּת אצל היהוּדים!… אין לוֹ בעוֹלם אחר שיאהבנוּ כפעוּט זה… אילוּ היה לוֹ זה במקוֹם פידקוֹ! זכר את בית שלוֹמקא ודלוּתוֹ ורגש של רחמנוּת גבר בלבוֹ: יהוּדי ישר, עוֹבד את אלהיו באמוּנה וּמכבד את אשתוֹ וּבניו, ואף על פי כן מעוּנה וּמדוּכא אדם זה!… אין העוֹלם מתנהג כשוּרה… אחר כך הסתכל בגוּפוֹ וזכר גם את מצבוֹ: אמנם עוֹד אַלים הוּא למדי, אבל זקן כבר ושרוּי בלי זרע; ופידקוֹ זה מוֹרת רוּח הוּא לוֹ… וּמה יהיה? וכי לא יגרשהוּ, כשיחזוֹר מן הצבא?…

מתוֹך הירהוּרים קשים אלה רקק רקיקה גסה אחת לצדדין ואחת לתוֹך כפוֹת ידיו, תפס בהתלהבוּת במוֹרג והתחיל חוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת בעקשנוּת. וּבתקפה כל כך, שגרעיני החיטה עם גזרי התבן התלוּשים היוּ ניתזים וּמתפזרים למרחוֹק, מעבר לסף. כשכּילָה לדוּש, צבר את הקש הגדוּש לאלוּמוֹתיו והידקן בעבוֹתוֹת, וּבשעת עבוֹדה זוֹ, שעשׂאה

במתינוּת מרוּבה, פיזם מבעד לשיניו זמר עממי מחוּצף, שזכרוֹ מימי בחרוּתוֹ.

נתהפך לייבקי והציץ לצד פַּאולוֹ כשוֹאל: הבאמת אוֹמר אתה לבוֹא אצלנוּ? אך הלז לא השגיח בוֹ הפעם וטיפל בעבוֹדתוֹ בשקידה רבה, ורק לאחר שטיאטא את הבר לזוית ועשׂאוֹ כּרי, פנה אליו:

– עכשיו רד ונלך לביתכם. בצינה כזוֹ טוֹב לשתוֹת כוֹס חמין.

כשיצאוּ מן הגוֹרן, היה כבר ניכר בוֹא הערב. עלטת היוֹם הקצר נתעבתה ואיזוֹ תכלת עכוּרה היתה מבצבצת ועוֹלה מתוכה. הדלף פסק, ורק טיפטוּף מיוּתם נשמע מעברים, וּנקישוֹתיו היוּ צלוּלוֹת מאוֹד, כנוֹפלוֹת

אל אגן גביש. דוּמייה צוֹננת עמדה באויר, וּבשׂוֹרת החוֹרף הציצה מעל ענפי האילנוֹת.

– האויר נעשׂה חריף. נראה ש“האוֹרח הלבן” יפקדנוּ הלילה! – זרק פַּאולוֹ ונתעטף בפרוָתוֹ, הבריח את הגוֹרן וּפנה ללכת. לייבקי טפף אחריו כחפוּי ראש, וגוּפוֹ רוֹטט מתוֹך צינה. פַּאולוֹ סר עוֹד בדרכוֹ אל האסם, נטל מתוֹכוֹ דבר מה, דוֹרוֹן בשביל בית שלוֹמקא, וּבצאתוֹ נעל את הדלת הכבידה וּבדק היטב את המנעוּל.

– הרי עוֹד תפוּח אחד שמצאתי, קחהוּ! מין משוּבח, מלא יין מתוֹק.

לייבקי נטל את התפוּח, נעץ בוֹ את שיניו הקטנוֹת והלך אחרי פּאולוֹ מהרהר ושוֹתק, כשהמיץ הערב נוֹטף לתוֹך פיו.


 

ג    🔗

עבר החוֹרף וּבא האביב וּבכל מהוּתוֹ של לייבקי ניכר שינוּי רב. חלפה עירנוּתוֹ, איזוֹ עצבוּת כהה חוֹפפה תמיד על פניו הזעירים. התנערוּת המגרש וּביצבוּץ דשאיו לא לקחוּ את לבוֹ השנה. בעיניו עמדה הבעה של בעל ניסיוֹן זקן, לאמוֹר: ידעתי שסוֹף האביב לבוֹא וגם ידעתי שסוֹפוֹ לילך! כמוֹ שויוֹן נפש גמוּר אל כל המתרחש טבוּע בוֹ. כל ימוֹת החוֹרף, ב“חדר” וּבבית, התרקמה השאֵלה המענה במוֹחוֹ הרך, ועכשיו נתבשלה כל צוֹרכה: מה יעלה בסוֹפוֹ של פּאולוֹ? – הרעיוֹן שישתקע בביתם נתנדף סמוּך לניצנוּצוֹ. מאחר שבא אוֹתוֹ הרעיוֹן אל מוֹחוֹ אז בתוך הגוֹרן, היה מפנה את הזוית שאצל התנוּר. הכניסה לשם מַטיל את העריבה שלה, מיד הוֹציאה משם והקצה לה מקום אחר; הציג שם שלמה חיים שׂק תפּוּחי אדמה, מיד הסיעוֹ לזוית שכנגדה. מתחילה לא השגיח איש בדבר, אבל אחר כך התחילה מַטיל רוֹגנת:

– דעתוֹ נטרפה על “הבחוּר” שלנוּ. וכי ראיתם תינוֹק שיזיז הכוֹל ממקוֹמוֹ?… שמא “פיתוֹם ורעמסס” תבנה בזוית זוֹ? יוֹדעים אנוּ את “בניינך”… ני, ני, שיגעוֹן של תינוֹק!

וּכשהגיעה התרעמוּת זוֹ לאוֹזניו של שלמה חיים נזדקר וּבא:

– באמת, שוֹטה שכמוֹתך! מה ראית להסיע הכוֹל מתוֹך הזוית?… אדרבה, הגד ונשמע! אתה מתחיל ב“בניינים” חדשים, הא?

ורצה לצרום אגב הטפת מוּסר באוֹזנוֹ, אלא שהבן נשתמט מתחת ידוֹ, וזוֹ נשארה תלוּיה באויר.

נוֹכח לייבקי, שדרכוֹ זוֹ לא תצלח, נתחכם וּבא אל אביו בעקיפין והשתדל לצוּדוּ בפיו:

– אמת, אבא, שכל מה שיש לפּאולוֹ אינוֹ שלוֹ? ושל מי הוּא?

– של פידקוֹ, וכי לא ידעת, פתי שכמוֹתך?

– וּמחבּב אתה את פּאולוֹ?

– שאלת חכם שאלת: למה אני צריך לחבבוֹ?

– וּמפני שהוּא מחבב אוֹתנוּ?

כאן נסתתמה תשוּבתוֹ של שלמה חיים ונפטר מבנוֹ בנענוּע יד של ביטוּל.

וּפעם אחרת הקשה נגדוֹ:

– אבא! למה זה מביא לנוּ פּאולוֹ הכוֹל?

– מפני שאדם טוֹב הוּא..

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– יעמוֹד לנוּ ריוח ממקוֹם אחר… רחמי שמיים לא כלוּ…

– לא! אני – על פּאולוֹ אני שוֹאל… כלוֹמר, מה יעלה לפּאולוֹ?

– גם זוֹ לך דאגה! יעשׂה מה שיעשׂה, שטיא!

אז חש לייבקי כעין דקירה בלבוֹ: הא כיצד? אוֹתוֹ פּאולוֹ הדוֹאג להם, המשפיע להם רוֹב טוֹבה, אין בלבוֹ של אבא אף זיק של רחמנוּת עליו. עכשיו כשהוּא בא וכליו מליאים בכל טוּב, והוּא מכין לוֹ שׂקים מליאים מאחרי האסם, הרי אבא טוֹפף כנגדוֹ בקידה וּבהשתחויה וּמכבדוֹ וחוֹנף לוֹ, ואחר כך כשתכלינה המתנוֹת, תכלה גם אהבתוֹ של אבא… וכי כך מלמדת תוֹרתנוּ הקדוֹשה?… כלוּם גם אבא שייך לאלה ה“נראים כאוֹהבים בשעת הנאתם”?…

המחשבוֹת הללוּ אמנם לא היוּ מתחילה ברוּרוֹת כל כך במוֹחוֹ של לייבקי… אבל הרגש הרגיש בחוּש, שעול נוֹרא נעשׂה לפּאולוֹ מצד אבא… ולוּ במחשבה בלבד…

פעם החליט בלילה על משכבוֹ לוֹמר לפּאולוֹ הכוֹל: אין הוֹרי ראוּיים לכל טוֹבוֹתיך, כפוּיי טוֹבה הם, חדל מלבוֹא אל ביתם, שהרי לא יעמדוּ לך בשעת דוֹחקך ולא יכניסוּך… רק את נפשך אתה מַשלה… הם לא יכניסוּך… והרבה בכה בלילה ההוּא. אבל משוּם מה לא יכוֹל לוֹמר כל זאת לפּאולוֹ. נדמה לוֹ, שיגרוֹם לוֹ צער רב, ולצערוֹ לא יכוֹל. ושמא יתרחש נס ופידקוֹ ייהרג בצבא. כדוּר מרוֹבה יפגע בוֹ… יש שמתרחש דבר כזה בצבא…

וּבאחת השבתוֹת – שלמה חיים נתעטף בטליתוֹ וקשר את מטפחתוֹ הורוּדה על צוארוֹ הכחוּש, מפני איסוּר טילטוּל, והלך לבית הכנסת שבעיירה להתפלל. החדר היה מנוּקה ומצוּחצח, חוֹל צהוֹב ויבש היה מפוזר על הקרקע הלחה. על השוּלחן, שכוּלוֹ היה צפוּן תחת מפה לבנה, עמדו מנוֹרוֹת של נחוֹשת קלל והבהיקוּ לאוֹר החַמה שנשתבר בקניהן. לייבקי חש באוֹתה שבת בראשוֹ וּפטרוּהוּ משוּם כך מן ההליכה אל בית הכנסת, ועדיין היה מוּטל במיטת האם וחצי גוּפוֹ מגוּלה. שאר התינוֹקוֹת, שרוּחצוּ והוּלבשוּ בגדי שבת נקיים, יצאוּ החוּצה לרוּח היוֹם הנאה. רק מַטיל לבדה ישבה על האיצטבה הסמוּכה אל הכיריים, פניה אף הם הוֹד של שבת היה שפוּך עליהם. מטפחת אפוֹרה־משוּבצה עיטרה את ראשה וסידוּרה העבה וחסר הלוּחוֹת בידה: היא התפללה תפילה חשאית, עיניה בסידוּר ורק שׂפתוֹתיה הנוֹבלוֹת נעוֹת. אך עייפוּת, שבאה לה מעבוֹדת פרך בכל ימוֹת החוֹל, תקפתה בישיבתה, והדממה הדקה, ששרתה בחדר, נסכה בה תנוּמה: נשמט הסידוּר מתוֹך ידה ונח בחיקה הפתוּח וראשה היה מתנדנד אילך ואילך. לייבקי הוֹציא את ראשוֹ קצת מתוֹך המיטה, סמכוֹ על זרוֹעוֹ והסתכל בה בלי חשׂך: אין היא קשה כאבא. ניכר בפניה הרכים והעגוּמים, שרחמנייה היא וּבשעה שהיא מלטפת בראשי אצבעוֹתיה על פניו, חש הוּא שאיזוֹ חמימוּת עדינה מפכה מהם, זוֹרמת לתוֹכוֹ ומרעידה בנעימוּת את לבוֹ. יש שהיא בוֹכה לחינם, בלי טעם, וזה מרגיזוֹ קצת, אבל דמעוֹתיה תמיד חמוֹת הן… כיוֹצאוֹת ישר מן הלב… כשהיה עדיין תינוֹק פעוּט ולא יכוֹל להלך עד השנה הרביעית, מחמת חוֹלי וחוּלשה, היתה נוֹשׂאתוֹ על זרוֹעוֹתיה, אף כי גוּפוֹ היה כבד עליה, לוֹחצתוֹ אל לבה וּבוֹכה על חלישוּתוֹ ועל רוֹע מזלה כאחד. ואוּלם אבא היה רק מגביה את כתיפיו כמתרעם, מתחכך וּמתלוֹצץ… אי, הלצוֹת אלוּ של אבא!… כמה מתעב הוּא אוֹתן… הוּא, לייבקי, דוֹמה בטבעוֹ יוֹתר אל אמוֹ. כשהוּא רוֹאה דם שוֹתת מאצבע פצוּעה, הריהוּ מחויר תיכף כסיד ונוֹטה להתעלף… אמא, אמא יקרה, כמה עייפה ורזה את!

בזהירוּת של חתוּל ירד מן המיטה והתקרב על בהוֹנוֹת רגליו אל מַטיל המנמנמת, גחן והסתכל בפניה בעיניים פקוּחוֹת לרוחה. היא הרגישה בוֹ מתוֹך תנוּמה וכרכה את זרוֹעוֹתיו על צוארוֹ, אחר פקחה את עיניה ושאלתוּ:

– כבר כלה הכאב, “קדישי”?

– כלה, כלה, אמא! את רוֹצה לישוֹן? אניח לך את הכר על הדרגש.

הוֹשיבתוֹ על ברכיה ונשקה לוֹ.

– לא צריך, ילדי. לא כיליתי עדיין את התפילה.

והיא לטפה את לחיו בעניגוּת רבה.

– אמא, את אוֹהבת אוֹתי, לא כן?

– בודאי, פעוּטי! גם אוֹתך וגם את שאר בנַי אני אוֹהבת…

– ואנשים זרים אוֹהבת את גם כן?

– בודאי, בר בטני! כתוּב בתוֹרה “ואהבת לרעך כמוֹך”, כלוֹמר: אהב כל אדם כמוֹך!…

– ואפילוּ נוֹכרי?

– ואפילוּ נוֹכרי, ואפילוּ בעלי חיים. ו“רחמיו על כל מעשׂיו”, כתוּב. הרי למדן אתה, בני.

ראשוֹ של לייבקי צנח על חזה האם, פקח את עיניו והפשילן למעלה אל התקרה ונשתקע לזמן מה בהירהוּרים. אחר התנער שוּב:

– ואף את פּאולוֹ את אוֹהבת?

– בודאי, רחימאי! הרי פּאולוֹ אוֹהב גם אוֹתנו… אד טוֹב והגוּן הוּא פּאולוֹ… כמה דברים מסַפּק הוּא לנוּ… יש בוֹ נשמה של יהוּדי, להבדיל.

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– הלואי שלא יחזוֹר! וכי למה לך שיחזוֹר? וּבאמת מי יוֹדע אם יחזוֹר?… שמא יהלמנוּ רעם, שמא יוּמת במלחמה, שמא תבוֹא עליו מגיפה… כמה שליחים למקוֹם, הכוֹל בידיו יתברך בני, לכשירצה הוּא!…

כאן עיותה את פניה הכוֹמשים ונשׂאה עיניה למרוֹם בחסידוּת מרוּבה. לייבקי שתק, דברי אמוֹ השפיעוּ על דמיוֹנוֹ, אבל נתעוֹרר שוּב ורצה לנחוֹתה בשאלוֹתיו הלאה, אך ברגע הזה נכנס שלמה חיים, כשהוּא כח ורק וגוֹרף חוֹטמוֹ. מַטיל נבעתה קצת מן ה“שבת טוֹב” שנשמע פּתאוֹם, הוֹרידה את בנה על הקרקע ונחפזה לתקן את מקצץ הכבד והבצלים. נתכנסוּ אף התינוֹקוֹת מן החוּץ, כששערוֹתיהם מבוּדרוֹת מן הרוּח וּפניהם נוֹהרים וּמבוּדחים מאוֹר היוֹם.

התחילוּ הוֹדפים ונערמים זה על זה מתוֹך צחוֹק שוֹבב, מתגנבים חרש אל הכיריים וחוֹטפים מעט כבד בשוּמן. האם נתרגזה וּמתוֹך שנזהרה שלא להרים קוֹל בשבת התחילוּ דמעוֹת מנצנצוֹת בעיניה, ושלמה חיים, שהיה מקפל טליתוֹ בחדר, כשה“אתקינוּ סעוּדתא” מחלחל בגרוֹנוֹ, פשט בכל פעם, אגב הליכה, את ידוֹ הכחוּשה וסטר בה כמצליף על לחיוֹ של אחד ה“כלבים השוֹטים”, אך הם לא נתפעלוּ מן הסטירוֹת וחזרו לסוֹרם.

ולייבקי התכנס לקרן זוית וצפה משם בעיניים תוֹהוֹת לנעשׂה בחדר ורגש של תיעוּב התגבר בקרבוֹ: אביו הוּא באמת אדם לא ישר. כשהוּא מתפלל הריהוּ מעצם את עיניו וּמקפץ וּמעמיד פנים של צדיק תמים, ואין כונתוֹ אלא לרמוֹת את האלהים… ואף אמוֹ, שבעיקר היא רחמנייה וטוֹבת לב, למדה מדרכיו, וגם היא עיניה לבצע, ואפילוֹ התינוֹקוֹת, אוֹ “הכלבים השוֹטים”, לפי שקוֹרא להם האב, גדילים בתוך מרמה… אלמלא יראוּ היוּ שוֹלחים ידיהם בגניבה… ולמה הוּא מרמה גם אוֹתוֹ ומלמדוֹ את “התוֹרה הקדוֹשה”, כשהוא בעצמוֹ אינוֹ עוֹשׂה ככתוּב בה?…

וּבשעה ששלמה חיים מקדש על היין בקוֹל רוֹתת וּבכייני, ישב לייבקי בזוית, שיניו מהוּדקוֹת וּמוֹחוֹ בוֹער.

למן השבת ההיא עברוּ עוֹד שבתוֹת אחדוֹת, וּבכל אחת מהן היה לייבקי אנוּס ללכת עם אביו להתפלל וראה שם ציבוּר של יהוּדים שוֹנים וּמשוּנים: זלדקנים ועבדקנים, חוֹטמתנים וחרוּמי אף, וכוּלם מעוּטפים בטליתוֹת מזוֹהמוֹת בזיעה וּמתנוֹדדים וּמרקדים וּמשתגעים בתפילתם, ונדמה לוֹ, שהללוּ אינם אלא נוֹשׂאים בלבם מחשבוֹת און… אף אלה שנוסעים פעמים אחדוֹת בשנה אל ה“רבי”, כלוּם אינם מַטים את המאזניים וּמקצרים באַמה וּמלשינים בסתר? וּביוֹתר היה חש בחילה אל רבוֹ, זוּסיא המלמד, זה הזלדקן הדק כלוּלב, שאזוֹרוֹ הדוּק היטב במוֹתניו וּפיקה גדוֹלה בוֹלטת על צוארוֹ הארוֹך, כשהיה מתקרב אליו בבית הכנסת, צוֹבט את לחיוֹ בקצוֹת אצבעוֹתיו הדקוֹת והקשוֹת כצבתוֹת ברזל וּמגמגם: מ־מ־פני מ־מ־ה אינך מ־מ־תפלל, “ש־ש־קץ”?

אחר כך הגיע חג הפסח. ואוֹתוֹ “זמן החירוּת” עצמוֹ, שהיה מביא לוֹ בשאר השנים כל כך נחת בכבישת הצימוּקים, באפיית המַצוֹת, בהגעלת הכלים, בסיוּד הבית וכיוֹצא באלה, עבר עליו השנה ללא תענוּג כל שהוּא. לבוֹ היה נתוּן לפּאולוֹ המזוּמן לפוּרענוּת. הוּא הרגיש את עצמוֹ נוֹכרי בבית, הכוֹל מסביבוֹ זר ואכזר, רוֹאה בעינוּייו וּמחריש בשויוֹן נפש… כשלקחוֹ אביו ימים אחדים קוֹדם החג ורצה ללמדוֹ קצת הלכוֹת הפסח ב“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, כמשפטוֹ מדי שנה בשנה, חש את עצמוֹ נעלב על ידי כך והתחיל מזיל דמעוֹת בלי להשמיע הברה. אז חשה האם והגנה עליו:

– שלמה חיים, גזלן, וכי אינך רוֹאה שחוֹלה הוּא התינוֹק?… סר תאבוֹנוֹ ואיזוֹ מרה שחוֹרה, רחמנא ליצלן, שוֹכנת על פניו… שלמה חיים, חייך שאסוּר לך לטוֹרדוֹ בתוֹרוֹתיך… התוֹרה אינה עֵז ולא תברח…

וּבליל פסח, כשהיוּ מסוּבים כוּלם אל ה“סדר” המקוּשט, ושלמה חיים ישב בהרחבת הדעת והגיע אל ה“מה נשתנה” וּפסק והמתין שיפתח הבן, נשתטח הלז על הספסל, התקפל כחוֹמט וגעה שוּב בבכי. נתמלא שלמה חיים חימה: הא כיצד? מה נשתנה פסח זה מכל הפסחים? להעליב את ה“סדר” באוֹפן מכוֹער כל כך?… כלוּם תינוֹק בן שלוֹש הוּא?… וּפניו האדימו ואגרוֹפיו נקפצוּ וחשבוּ לטפח על גוּפוֹ של הקטן, אבל מַטיל חשה גם עכשיו להצלתוֹ בחשאי וּבלי מלים, שכנראה הוֹדתה הפעם אף היא בעוָתתוֹ, נטלתוּ על זרוֹעוֹתיה, השכיבתוּ במיטתה וכיסתוּ בכסת, כשהיא נאנחת בחשאי על מר גוֹרלה.

כל ימי החג היה לייבקי מוּטל במטה רזה פנים ותפוּשׂ שׂרעפים. ביחוּד אהב את ההירהוּרים, שבאוּ לוֹ מתוֹך עצימת העיניים. אז יכוֹל היה להתפשט כליל מן הבית המענהוּ ולחיוֹת בתוֹך עוֹלם אחר, הניזוֹן תקוה וּמפחד בבת אחת: רגע נדמה לוֹ, פידקוֹ חזר מן הצבא אדם מהוּגן, שליו ועגוּם פנים כאיכרים המכוּבדים, פּייס את פּאולוֹ, אביו חוֹרגוֹ, על כל העלבוֹנוֹת שגרם לוֹ, והוּא כוֹרע על ברכיו וּמנשק את ידוֹ, מתודה על חטאיו וּמבטיחוֹ לכבּדוֹ מעתה ולהיוֹת נשמע לוֹ כל ימי חייו… ורגע נדמה לוֹ: פידקוֹ חזר לביתוֹ שיכוֹר מזוֹהם, להוּט פנים ופרוּע שׂער ואַלה בידוֹ,

והוּא פוֹרץ לתוֹך הבית וּמגרש את פּאולוֹ ורוֹדף אחריו וּמלקהוּ באכזריוּת… ולייבקי אף הוּא רץ אחריו גלוּי ראש ופצוּע לב וּמשוע בקוֹל בוֹקע שחקים….

כשעברוּ ימי הפסח, ירד לייבקי ממיטתוֹ. אויר החדר היה מעיק עליו, ועל כן בחר לבלוֹת את הימים בחוּץ. הטבע לא שידלוֹ עכשיו עוֹד לדברי משוּבה כמקדם ולא הרנין עוֹד את דמוֹ עד כדי הוֹללוּת. בכוֹל ראה עכשיו רק מהירהוּרי לבוֹ. בכוֹל, נדמה לוֹ, מסוּך חלק מצערוֹ, הכוֹל משתתף בעינוּייו ונד לוֹ… גם פיתוּיי ה“שקצים” חביריו מלשעבר, לא יכלוּ להוֹציאוֹ מגדרוֹ. וּכשהיוּ הימים לוֹהטים והשמים בהירים־מלוּבנים, האיכרים יצאוּ עם בהמתם לעבוֹדת השׂדה, והמגרש עמד בדוּמייתוֹ, וּצלב העץ כמוֹ נשתקע בהירהוּרים – נדמה לוֹ, שהכוֹל עוֹמד כאן וּממתין עמוֹ לבוֹא הרעה, לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

את פּאולוֹ עצמוֹ ראה עתה רק לפרקים רחוֹקים. הלז היה מטוּפל הרבה בעבוֹדת השׂדה והוֹקיר קצת את רגלוֹ מביתוֹ של שלמה חיים. וּבעיקר הדבר לא היה לוֹ עוֹד צוֹרך בפּאולוֹ עצמוֹ, בפּאולוֹ החי, הבא אל בית אביו וּמביא להם מתנוֹת. פּאולוֹ חי עתה ברוּחוֹ. ודוקא בשעה שהיה רוֹאהוּ נכנס לביתם היה לייבקי בוֹרח וּמתחמק. פּאולוֹ החי הוּא במידה ידוּעה ניגוּד לפּאולוֹ שברוּחוֹ. פּאולוֹ החי מתנהג בשלוה, כעילוּ אין רעה נשקפת לוֹ. כאילוּ לא נשתנה אביב זה מכל האביבים… והרי זה מכעיס וּמרגיז אוֹתוֹ, כי מרגיש הוּא בעליל, שהרעה ממשמשת ובאה, הוֹלכת וּקריבה. עוֹד מעט וניתכה על ראש שניהם גם יחד…

וּככל שמוֹעד שיבתוֹ של פידקוֹ נתקרב, כן עצמה בקרבוֹ התשוּקה לראוֹת מה יהיה. מוּבטח היה שפידקוֹ יחזוֹר וכי פּאולוֹ יגוֹרש בעצם היוֹם ההוּא ככלב נבזה, וּבכל זאת תקף עליו החשק לראוֹת בבוֹא הדבר. המצב של חיכיוֹן, שהיה נתוּן בוֹ, עינהוּ בלי גבוּל. מוּטב סוֹף של פּחדים מפּחדים שאין להם סוֹף.

בבוֹקר בבֹוקר היה יוֹצא מבית אבא, עוֹבר בזהירוּת וּבהיסוּס הלב את פני כל המגרש והוֹלך בדרך הארוּכה והישרה העוֹלה אל יער האוֹרנים עתיק הימים. בצד הדרך, ליד כר נרחב המוֹריק בשפעת עשׂבּוֹ הרענן, עמדה תרזה עבוּתה, שגזעה היה מבוּקע ונבוּב, ושוֹרשיה משׂוֹרגים וּבוֹלטים מעל לקרקע. באמצע הדרך עמדה מטמוֹרת שחת חריבה לחצאין, וארבע קוֹרוֹת גבוֹהוֹת בארבע פינוֹתיה. כברת ארץ אחריה השחירה טחנתוֹ של גאבליצקי בגגה המזוּפת, ולידה התפתל והבהיק הנחל הצר עם מימיו הירקרקים, הצלוּלים, שדרכוֹ נלפת לתוֹך עבי היער ושם אבד.

תחת נוֹפה של תרזה זו היה לייבקי יוֹשב שעוֹת על שעוֹת, גבוֹ נשען אל הגזע הרחב, רגליו מכוּנסוֹת ומקוּפלוֹת תחתיו, ועיניו נטוּיוֹת על פני הדרך בקו ישר אל היער.

דרך זוֹ הוֹבילה אל התחנה הקרוֹבה, תחנת מסילת הברזל החדשה, ולייבקי היה יוֹשב כאן, שוֹתק וּממתין לבוֹאוֹ של פידקוֹ.


 

ד    🔗

נקוּדה קטנה ושחוֹרה נתגלתה באחד הבקרים לעיני לייבקי במרחק הדרך הריק והשוֹקט על אבקוֹ, וּבמידה שנתקרבה, גדלה הנקוּדה ונתרחבה, עד שלסוֹף נתפלגה והיתה לשתי נקוּדוֹת ההוֹלכוֹת זוֹ בצד זוֹ.

למרוֹת להט החמה, שהתנשׂאה למרוֹם השמיים, היה ראשוֹ נטוּי באויר, בלי נוֹע מעבר לאַמַת צלָה של התרזה. ראייתוֹ היתה מאוּמצה מאוֹד.

משהגיעוּ שתי הנקוּדוֹת אל מטמוֹרת השחת, עלתה בידוֹ להבדיל: גבר בעל קוֹמה ממוּצעת ותיבה עמוּסה על גבוֹ, ואשה גבהת קוֹמה וסוּדר אדוֹם תלוּי ויוֹרד מעל כתיפיה.

הרעיוֹן, שהיה מחוּתל במוֹחוֹ זה כמה, ניסה לצאת מחיתוּליו, אבל עדיין מהסס היה. אך קמעה גברה הוַדאוּת, וּלפתע ניצנץ הרעיוֹן בכל בהירוּתוֹ:

– פידקוֹ!

עדיין היה זה אוֹתוֹ פידקוֹ עצמוֹ, שהלך מכאן לפני כשלוֹש שנים, אלא ששׂפמוֹ, שדמה אז לשני חוּטי זפת דקים, נתעבה הרבה, לסתוֹתיו המשׂוֹרטוֹת שוּפּוּ קצת וּשחוֹר עיניו נעשה יוֹתר לוֹהט, יוֹתר מאיים. מכנסיו הכחוּלים, שניתנוּ לוֹ במתנה מגנזי המדינה, היוּ מאוּבקים למעלה מן הברכיים, כיפתוֹ האדוּמה היתה שמוּטה לצד האוֹזן ופרעת בלוֹרית שחוֹרה וּמטפטפת זיעה כיסתה את פדחתוֹ המשוּלהבה. תיבת העץ הכבידה היתה מהוּדקה ברצוּעוֹת עוֹר אל גוּפוֹ האלים. לימינוֹ פסעה פסיעוֹת גסוֹת אשה כבת שלוֹשים, גבוֹהה מאוֹד ודקת בשׂר מאוֹד. פניה המוֹארכים והכתמתמים ועיניה הירקרקוֹת, שגבוֹתיהן מוּפשלוֹת אל על, העידוּ שבּת מדינה אחרת וּבת גזע אחר היא. מחלפוֹת לילית שחוֹרוֹת וּפתלתוּלוֹת ירדוּ על כתיפיה ונבלעוּ תחת סוּדרה האדוֹם, שכנפוֹתיו היוּ מנפנפוֹת וּמגיעוֹת למטה מברכיה.

פידקוֹ פסע לצידה זוֹעף ושוֹתק, רק בת לוייתוֹ פשקה שׂפתיים באיזוֹ לשוֹן ניכר והנידה בלי חשׂך ידיה הארוּכוֹת, השלוּחוֹת מתחת לכנפוֹת הסוּדר.

מתחילה ישב לייבקי נדהם לאלה הבאים, וּכשעברוּ עליו הפנה רק את ראשוֹ וליוָם במבטוֹ הקם. אבל משהגיעוּ אל המגרש והתחילוּ נכנסים בוֹ, קפץ ממקוֹמוֹ וירד אחריהם.

באמצעיתוֹ של המגרש, ליד הצלב העירוֹם, עמד פידקוֹ בלי להסיר את כוֹבעוֹ, סקר סביבוֹתיו וחיוּך אוילי וחצוּף השתפך על פניו. אף בת לוייתוֹ הסתכלה בעיניים תמיהוֹת ותיירניוֹת בכל הנמצא כאן. החידוּש השתקף בהן כבמראה. לבסוֹף זרק פידקוֹ מפיו כמה דברי תרעוֹמת וסיים בקללה, רקק לפני עצמוֹ וּפנה אל ביתוֹ של שלמה חיים.

מַטיל עמדה אז לבדה בפרוֹזדוֹר ורדתה מן התנוּר כיכרוֹת לחם חמוֹת וריחניוֹת, שאפתה למכירה. במקוֹם המטפחת עטר עכשיו את ראשה שביס לבן, בעל קפלים, שמתחתיו הציצוּ קוֹדקוֹדה וּפאוֹתיה הגזוּזים. פניה היוּ משוּלהבים מאוֹד וּפתילי זיעה ניגרוּ עליהם והיא לא מחתם.

כשהכניס פידקוֹ את ראשוֹ לתוֹך המסדרוֹן ומַטיל הכירתוּ, נתחלחלה כל כך, שהכיכר נשמטה מעל המרדה ונפלה ארצה.

– היש מה ל“שטיפת הגרון”?

נהם בפתח בקוֹל מזעזע את הקרביים. מַטיל נבוֹכה ולא מצאה אוֹן לענוֹתוֹ, הרימה את הכיכר ורמזה לוֹ בידה הרוֹעדת לצד החדר. החדר היה ריק מאדם, ורק הזבוּבים למיניהם פרחוּ בתוֹך החלל המטוּשטש וזימזמוּ בזעף וּבתרעוֹמת, וגם התדפקוּ על הזגוּגיוֹת המנוּמרוֹת. פסי קמח הלבינוּ על השוּלחן, על כרעיו ועל הקרקע השחוֹרה, ואוֹר החמה ריטט על גביהם. התינוֹקוֹת יצאוּ אל חצר האשפה שמאחוֹרי הבית והיוּ משׂחקים שם בחוֹל וּבחצץ. וּשלמה חיים, כיון שהגיעוּ ימוֹת החמה, היה מצטייד יוֹם יוֹם בטליתוֹ ותפיליו ויוֹרד לתוֹך העיירה להתפלל שם בציבוּר, וּמביא אגב גם אילוּ דברים לצוֹרכי הבית וה“חנוּת”.

פידקוֹ פרק את התיבה והטילה ברעש לארץ, זרק בכעס את כוֹבעוֹ לתוֹך המיטה וישב אל השוּלחן עם בת לוייתוֹ.

– “צלוֹחית”, מַטלי, אבל מן המוּבחר! – זוֹ כאן “אהוּבתי”. מַטלי, הגידי, כלה נאה, מה?

ותוֹך כדי דיבוּר חבקה ונשקה, וזו חייכה לוֹ וסטרתוּ בחיבה על פיו.

מַטיל לא יכלה עדיין לענוֹתוֹ, דעתה היתה מבוּלבלת ורסיסים התרגשוּ בסדקי עיניה. הגישה לוֹ צלוֹחית יי"ש, וּפרשה מתוֹך בהלה אל המסדרוֹן. משוּם מה קיללה שם את עצמה, את ילדיה ואת שלמה חיים, כשמגרפתה מתחבטת בתוֹך התנוּר ואינה מוֹצאת מקוֹם להתעכב בוֹ.

התכנסוּ התינוֹקוֹת מאחוֹרי הבית והתיצבוּ כנגד החייל מוּפתעים וּמבוֹהלים. כעבוֹר רגע התחילוּ נוֹהרים לתוֹך המסדרוֹן זאטוּטים

מבני המגרש, מכניסים גוּלגלוֹתיהם הפרוּעוֹת בפתח, וּמציצים פנימה מתוֹך תימהוֹן קרוּש על פיוֹתיהם הפעוּרים, וּבכל פעם שמַטיל מניסתם במגרפה שבידה, הם חוֹזרים שוּב, סַבּים את הבית ועטים אל החלוֹנוֹת הנמוּכים וּמטפסים זה על גבי זה לראוֹת את פידקוֹ החייל עם “אהוּבתוֹ”.

לסוֹף בא גם שלמה חיים, כשהוּא מכעכע מתוֹך ריצה ונוֹשם בכבידוּת.

– ה, ה, ראיתי את ביתי במצוֹר ואמרתי: פלשתים עליך! ה־ה, רצתי עד כדי יציאת נשמה. נוּ, ברוּך השם! מילא פידקוֹ! ה־ה, לא קרה שוּם אסוֹן!… פידקוֹ!…

מַטיל לא ענתהוּ. פניה הלוֹהטים חורוּ במקצת, הזיעה נתיבשה עליהם וכעסה הוּמר בחלישוּת דעת.

וּכשנכנס שלמה חיים החדרה הדף פידקוֹ את שכנתוֹ במרפק, והיא פרצה בצחוֹק מחוּצף וחזק, שזיעזע את הזגוּגיוֹת. לאט לאט התחילוּ מתכנסים אף איכרים מגוּדלים וּבאים בימים. הראשוֹן בא איואן ה“ענק”, זה שמוּכרח לכוֹף קוֹמתוֹ, כדי שיוּכל לעבוֹר את הסף, האוֹהב לדבר בענייני פוֹליטיקה ותאב לדעת מה בעוֹלם וּמלוֹאוֹ. אחריו נגרר הילקוֹ ברזוּק, זה ששׂפתוֹ העליוֹנה סדוּקה והוּא צוֹלע על רגל אחת וּמקטר כל ימיו מקטרת קצרה ועקוּמה: פי־פי! נכנס גם הריצ’קוֹ שלסט, זה שעל כל שקר קל שהוּא מוֹציא מפיו, הוּא רוֹקע ברגלוֹ וּמאַמתּוֹ בחביטה עזה על הלב וּבקריאה: “פּוֹד חרם!”. נתגלה אף יוּשקה “השוֹטר”, זה שנוֹטר את העיירה וּמגרשיה מקדם קדמתה וּמתגדר תמיד בתלבוֹשת שרד, שעתיד הוּא לקבל מגנזי המדינה ועדיין לא נתקיימוּ דבריו והוּא נשאר לבוּש ב“סויטה” הקרוּעה שלוֹ. נתדחקוּ וּבאוּ גם איכריוֹת, מהן שתינוֹקוֹתיהן כרוּכים בשׂמלוֹתיהן, וּמהן שכריסן בין שיניהן וכתיפיהן מגוּלוֹת עד חצי השדיים המגוּדלים, כּוּלן מתרוֹממוֹת ותרוֹת אחרי פידקוֹ, שבודאי לבשוּ פניו שם בניכר צוּרה אחרת לגמרי, וּביוֹתר משתדלוֹת הן לראוֹת את ה“וינגרקה” (הוּנגרית) הכרוּכה אחריו…

בתחילה עמדוּ כוּלם תוֹהים וּמחרישים כתינוֹקוֹת ביישנים,

ואף אחד מהם לא העיז לקרב ולפשוֹט יד לפידקוֹ, אך לבסוֹף הסתכן ה“ענק” וּפסע פסיעה אחת כלפי השוּלחן:

– וכי מה, לא תהיה מלחמה עם ה“וינגרים”?… לא, ודאי שלא תהיה, סימן שפטרוּך לביתך… לא כך, פידקוֹ?

כיון שפתח האחד, עברה כעין רחישה בין הנוֹתרים, נשמעוּ מיני כעכוּעים משוּנים וּגריפוֹת חוֹטמים, וּלבסוֹף גם קוֹלוֹת בוֹדדים:

– מה לי מלחמה? פי־פי! שמא הבאת אתך, פידקוֹ, פי־פי, קוֹרטוֹב של “טיטוּן” (טבק) משוּבח? הרי “פריץ” אתה, פי־פי! – סינן הילקוֹ בעד שׂפתוֹ הסדוּקה אגב עישוּן מקטרתוֹ.

–כאן הכוֹל כשהיה, השנים קשוֹת, קשוֹת… וּמה שם מחיר חצי כוֹר תפוּחי אדמה? – גימגם יוּשקה והתחכך במשיכת כתיפיים משוּנה.

– ודאי שאשתוֹ היא זוֹ עיניכם הרוֹאוֹת! – נשמע ציוּץ דק ושרוּק יוֹצא מבין האיכריוֹת, וכל העיניים נפנוּ פּתאוֹם אל ה“וינגרקה”. פידקוֹ, שישב עד עתה והחריש, הזדקף פתאוֹם, הקיש בצלוֹחית הריקה על השוּלחן והתריע:

– ראוּ, “חַאמים”! אף על פי שאין זוֹ עדיין אשתי, אני…

ורצה לחבקה וּלנשקה שוּב לעיניהם, אבל היא נזדרזה וטפחה על לחיוֹ בתוֹקף כל כך, שנפל אחוֹרנית על המיטה.

צחוֹק הדוֹמה לצהלת סוּסים מילא את החלל.

– אשת חיל, הוֹ! סוֹטרת כמזוֹר על הכּבסים! – התריעוּ האיכרים ונוֹפפוּ את ידיהם המסוֹאבוֹת, והאיכריוֹת גיחכוּ בקוֹל חנוּק לתוֹך עצמן.

בינתיים הלך הקהל הלוֹך ורב, החדר נתמלא על גדוֹתיו ואף במסדרוֹן היה הדוֹחק גדוֹל. כנפוֹת החלוֹנוֹת הוּרדוּ, למרוֹת התראוֹתיו

המרוּבוֹת והרתחניוֹת של שלמה חיים, שהיה רץ וּמתדחק, מבוֹהל וצוֹוח כמטוֹרף, וראשים על ראשים נתקעוּ לפנים הבית. רבים, שחזרוּ מן השׂדה למנוּחת הצהריים, עיכבוּ את עגלוֹתיהם לפני הבית ונלווּ על אחיהם הסקרנים.

פידקוֹ התרוֹמם, פניו חיורים ורוֹתתים מקצף, אבל בוֹ ברגע נתנה בוֹ ה“וינגרקה” עיניה הירוּקוֹת במבט ליליתי, וּמיד נתישבה דעתוֹ והתחיל מחייך מתוֹך גילוּי השיניים הבריאוֹת. אחר רגע נזדקף שוּב והתחיל רוֹעם:

– שלוֹמקא! הב יי"ש! כל מה שיש לך כאן הב! שלוֹמקא, הרי כסף!

והפריח לוֹ לבין הדחק שטר בן עשׂרה זהוּבים. שלמה חיים חטפוֹ בהתלהבוּת והתחיל נדחק כלפי חוּץ:

– תיכף וּניד, פּאני פידקוֹ! יש חביוֹנה מליאה על העלייה… יש… בחצי הרגע!

הקהל נדהם לרגע: האוּמנם יגמעו עכשיו מן החריף החריף הזה חינם אין כסף?… והפרצוּפים נתארכו מרוֹב תאוה והלשוֹנוֹת התחילוּ מידבּקוֹת אל החיכּים. שתיקה של חיכוּי תקפה את כוּלם.

שלמה חיים חזר וחביוֹנה כרסתנית תחת בית שחיוֹ. האיכרים, עם כל צפיפוּתם, פּינוּ לוֹ שביל צר אל הארוֹן. נשמעוּ תיכף נקישוֹת של כוֹסוֹת וחילחוּל המשקה המוּרק מכלי אל כלי. פידקוֹ עדיין היה עוֹמד וּמתריע:

– שתוּ היוֹם, אחי, למען תדעוּ, כי פידקוֹ בא אליכם ממדינת ה“וינגרים”, מדינה, שהיין נשפך בחוּצוֹתיה כמים והריבוֹת שבה מחזרוֹת אחרי הגברים… הרי זוֹ היוֹשבת כאן היא בת לאוֹתה המדינה, “קאנאליה” מאין כמוֹתה… וּבכן, אחים, קוֹדם כוֹל לחיי ה“קאנאליה” שלי, אחר כך לחיי אני, וּלבסוֹף לחייכם אתם, אספסוּף נבזה! הוּרררררא!

הדברים הללוּ, שיצאוּ מפי פידקוֹ עזים ורוֹעמים, ישרוּ מאוֹד בעיני האיכרים, אך טרם יבוֹא הנוֹזל הצוֹרב אל קרבם היוּ שיניהם מהוּדקוֹת וּגרוֹנוֹתיהם אטוּמים, ולא יכלוּ לענוֹת עליהם כהוֹגן והסתפקוּ

בנהימה בלבד. הכוֹסוֹת מתמלאוֹת ונמסרוֹת מיד ליד. ראשוֹנה בין הגברים, אחר הן מגיעוֹת אף אל הנשים. הללוּ סירבוּ מתחילה, הפנוּ את ראשיהן לצדדין, כשהן מעקמוֹת את פיוֹתיהן מפני החריפוּת המרוּבה שבשיקוּי, אבל לבסוֹף התרצוּ לשתייה בשׂפתיים מצוּמצמוֹת. נשמעוּ כעכוּעים מאלה, שעדיין לא זכוּ בכוֹס, וּנהימוֹת של הסכמה מאלה, שכבר בא היי"ש אל קרבם. שלמה חיים עמד נשען אל השוּלחן, כוֹבעוֹ שמוּט למעלה ממצחוֹ הקמוּט, פניו מצמיחים אגלי זיעה כקטניוֹת, עיניו מנצנצוֹת וסוֹרקוֹת בפזיזוּת את כל הקהל הצפוּף, והוּא נוֹשך מתוֹך אימוּץ המוֹח את שׂפתוֹ התחתוֹנה וּנחיריו מהמוֹת איזה

ניגוּן נשמע בקוֹשי. פתאוֹם נזדקר והתחיל צוֹעק: מַטיל, מַטיל! – אך קוֹלוֹ נתמסמס בתוֹך רחישת הקהל – וּמטיל איננה. פידקוֹ ישב ליד ה“וינגרקה” כתף אל כתף, והיא מבדרת במתינוּת את מחלפוֹתיה וכוֹרכתן על צוארוֹ סחוֹר סחוֹר, וּמסתכלת בוֹ בעיניה המבריקוֹת־מוֹריקוֹת וּבגיחוּך הליליתי שעל פיה, והאיכרים הרוֹאים צוֹבטים מהנאה את ירכי הנשים הצוֹרחוֹת.

משהוּרקוּ הכוֹסוֹת עד גמירא ונמחוּ הפיוֹת, התנער ה“ענק” וּפנה אל הקהל בקוֹל מוּרם וּמבוּדח:

– הסוּ, בני אדם. מוּטב שיספר לנוּ פידקוֹ מה מהויוֹת העוֹלם!

נהימה פרוּעה פרצה מאפסיים:

– יספר, יספר ה“זוּך”! (בן החיל!)

פידקוֹ נזדקף שוּב והרעים:

– אחים, “חַאמים”! הייתי בעוֹלם והרבה דברים נאים ראוּ עיני, תפח רוּחם!… שנים עשׂר חוֹדש כיוֹם אחד שהיתי בבוּדאפשט. יוֹדעים אתם בוּדאפשט זוֹ מה טיבה? הוֹ־הוֹ, זה כרך, תפח רוּחם! מי שהממוֹן מצוּי באמתחתוֹ – הריהוּ שם גראף, נסיך, מלך… ה“וינגרים” אינם כמוֹתנוּ כאן, לא! הללוּ רגילים “לחיוֹת”… היין הפשוּט וּבשׂר האַיל נתוּנים שם לכלבים ולחתוּלים, תפח רוּחם!… ה“וינגר” משתכר כחזיר, במחילה, תוֹפס ב“נקבתוֹ” ויוֹצא במחוֹלוֹת כסוּפה בערבה, וכך הוּא מזמר…

כאן סילסל איזה זמר מַאדיארי המוֹני יפה, אלא שבקוֹלוֹ הגס והמרוּסק קיבל צוּרה מכוֹערת. האיכרים עמדוּ כוּלם כמוּכי כשפים, גוּלגלוֹתיהם זקוּפוֹת, פיוֹתיהם פעוּרים ועיניהם מכוּונוֹת כלפי נקוּדה אחת – אל פידקוֹ.

– אחים! הוֹ־הוֹ, אין זו גאליציה, תפח רוּחם! – ה“וינגר” – מאכלתוֹ נתוּנה בכל עת באפוּדתוֹ, כך! ואם תפגשהוּ בשעת כעסוֹ ויצרך יסיתך להתגרוֹת בוֹ, אזי – תחב! והמאכלת תקוּעה בין צלעוֹתיך. כך! הוֹ־הוֹ, והריבוֹת שם אין הן “יוֹנים פתיוֹת” כאלוּ שאצלנוּ… אף הן גוֹמעוֹת יין כמים, מעשנוֹת סיגרוֹת וּמתאבקוֹת עם גברים, תפח רוּחן!… הרי ה“קאנאליה” הזאת כאן, מאה פעמים ואחת כבר רציתי להשתחרר ממנה ולברוֹח, כי מציקה היא, הוֹ־הוֹ, מציקה… אבל אי אפשר לך להינתק ממנה, כּפוּת אתה במחלפוֹתיה כאיל עקוּד – ולך השתגע! תפח רוּחם!

להבה שחוֹרה ואיוּמה הוּצתה בבבוֹתיו, פניו נתרכזוּ וקיבלוּ הבעת עינוּיים פראית, אבל בוֹ ברגע קמה ה“וינגרקה” וּנשקתוּ נשיקה ארוּכה וּמוֹצצת על שׂפתיו, אחר חייכה לעוּמתוֹ חיוּך עוֹגבני ערוּם ודיברה אליו באיזוֹ שׂפה בלתי מוּבנת, וקוֹלה היה חשאי וערב, משדל וּמפייס.

האיכרים עדיין מחרישים היוּ כמהוּפנטים, ערב של תימהוֹן וּפחד שכן על פניהם. הם הרגישוּ את קטנוּתם ואפסוּתם כנגד פידקוֹ זה, שראה כל כך הרבה וסח על עניינים רמים כל כך.

פידקוֹ מילא את הכוֹסוֹת שנית וסדר השתייה התחיל מחדש. כמוֹ רוּח חדשה וּמחדשת הוּכנסה בלב כוּלם. הלחיים התחילוּ מאדימוֹת והעיניים נתלהטוּ כאבוּקוֹת. הריצ’קוֹ התחיל רוֹקע ברגלוֹ, חוֹבט באגרוֹפוֹ על הלב וצוֹעק: “לחיים, פידקוֹ! אדם נאה אתה, פּוֹד חרם!…” יוּשקא “השוֹטר” גיחך משפע נחת וּמשך בכתיפיו כמתגרד, כי לשוֹנוֹ לא יכלה לפלוֹט הגה. אף האיכריות בטלה ביישנוּתן והוּתרוּ לשוֹנוֹתיהן והיוּ מספרוֹת זוֹ עם זוֹ בקוֹלוֹת מצפצפים, כשהכוֹסוֹת הממוּלאוֹת תלוּיוֹת ורוֹעדוֹת בידיהן בין אצבע לאגוּדל. – “הענק” כמוֹ גבהה קוֹמתוֹ עוֹד יוֹתר וראשוֹ התנדנד אילך ואילך. מבחוּץ נשמעוּ תרוּעוֹת הזאטוּטים, שהיוּ מתגרים שם זה בזה.

פידקוֹ הנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן וקרא בקוֹל מוּשפל:

– אחים! עיניכם הרוֹאוֹת, שאין אני יכוֹל עוֹד לשבת כאן עמכם. אוֹתי מוֹשך העוֹלם הגדוֹל, הרחב… ואף זוֹ שלימיני אין קרקע זוֹ מסוּגלת בשבילה… היא צריכה אדמה קלה יוֹתר… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן שוּב, וכל עיקר בוֹאי היה: למכוֹר את הנכסים ולצוֹר את הממוֹן – וּ“פּאשוֹל”! (הלך!). כסבוּרים אתם שלזמן רב יספיק אוֹתוֹ קוֹמץ פרוּטוֹת? אכן, טיפשים אתם! לשנים עשׂר חוֹדש בדיוּק, לא פחוֹת ולא יוֹתר… ואחר כך מה? יפה שאלתם, חה־חה־חה! אחר־כך אחים, חבל וקוֹלר – וכך…

הוּא נעץ את שתי אצבעוֹתיו בגרגרתוֹ, פניו הכחילוּ, עיניו נתבלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת ולשוֹנוֹ העמוּסה נשתרבבה החוּצה. האיכרים נדהמוּ

עוֹד יוֹתר, ורק ה“וינגרקה” נשארה בחיוּכה כמקוֹדם, והיתה מלטפתוֹ בידה על בלוֹריתוֹ המדוּבללה, כאחוֹת, כאם טוֹבה.

– כרגע הבוּ לי קוֹנה ואמכוֹר הכוֹל בחצי חינם!… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן, תפח רוּחם!… לא אוּכל לנשוֹם אויר עם בהמוֹת ברפת… ואוֹתוֹ הזקן השוֹטה, פּאולוֹ, גרש יגוֹרש, תפח רוּחוֹ! הוֹ־הוֹ, זכוּרני עדיין את מלקוֹתיו, תפח רוּחוֹ, ככלב יגוֹרש, כ־כ־לב!…

הוּא נשתתק לרגע, עיניו להטוּ; על פניו רחשה אדמימוּת עכוּרה וּשׂפתיו זעוּ כבקדחת. האיכרים כיוצוּ את כתיפיהם וּבפניהם עמדה פתאוֹם רצינוּת גדוֹלה ורבת כוֹבד.

– הבוּ לי קוֹנה! אם יש ביניכם בעל מזוּמנים יקרב הלוֹם. בחצי חינם הריני מוֹכר הכוֹל כיוֹם!… כל היוֹם וכל הלילה נשתה אחר כך לשכרה, הי, אחים, הבוּ קוֹנה! קוֹנה הבוּ!

האיכרים עמדוּ מבוּלבלים ושוֹתקים, כאילוּ שוּתקה לשוֹנם.

מהם שישלשוּ בבלי דעת את ידיהם המלוּכלכוֹת לתוֹך כיסי מכנסי הבד הגסים וחיפשׂוּ שם מה, וּמהם התגרדוּ בגבחתם ועיווּ את פרצוּפיהם המגוּשמים בהבעת צער. באמת חשקה נפשוֹ של כל אחד מהם לזכוֹת ב“מציאה” זוֹ. הרי שׂדוֹתיו, לעזאזל, כוּלם עידית: אוֹתוֹ הניר הנאה והדשן שלימין הגבעה, המצמיח חיטה כקוֹמת אדם… אוֹתוֹ הכר הנרחב שמאחוֹרי היער, ששחתוֹ מתוּקה כדבש ורכה ככרכוֹם… ואוֹתה המקשה היפה שאצל העין, העוֹשׂה קוֹלסי כרוּב כעתוּדים… מה, כיצד זוֹכין ב“מציאה” זוֹ?… אפילוּ בלבוֹ של יוּשקא “השוֹטר” גבר היצר הרע ונזכר לפתע בולדוֹתיו העירוּמים והצנוּמים, התגרד בגבחתוֹ וּבעיניו התנוֹצצוּ דמעוֹת… אבל הכסף מניין? אילוּ גם התרצה פידקוֹ למכוֹר חלקוֹת חלקוֹת, אף אז אי אפשר היה לזכוֹת באיזוֹ חלקה שהיא, לפי שכוּלם אביוֹנים כפוּלים ומכוּפלים, אין שנה שהישן ישׂיג את החדש; מדי קיץ בקיצוֹ, טרם קציר, אנוּסים הם לקחת קמח בהקפה בעיירה אצל “ספּוֹדיק” – זה היהוּדוֹני “המוֹסקאל” האדמוֹני, הקטן והמקוּמח תמיד, המקיף להם והפנקס פתוּח… בחוֹרף הרי הם הוֹלכים אל היער למלאכת העצים וּפוֹרעים בשׂכרם הזעוּם את חוֹבוֹתיהם… וּפתאוֹם עלה במחשבת כוּלם: קירילוֹ! זה איכר זקן, “בעל גוּף” וכילי מפוּרסם. דר הוא לבדוֹ סמוּך ליער, פרוּש מן הציבוּר, וחמישה בחוּרים לוֹ כארזים, כוּלם רוָקים ואינם רוֹצים לשׂאת נשים… לקירילוֹ יש “אוֹצרוֹת קוֹרח”. הכוֹל יוֹדעים. מספרים עליו, שטוֹמן הוּא את ממוֹנוֹ ביער תחת אחד האילנוֹת, אלא שהמקוֹם אינוֹ ידוּע לשוּם ברייה שבעוֹלם.

וּשלמה חיים, כמוֹ על פי שיתוּף מחשבה נזדקר פתאוֹם:

– הוֹלך אני לקרוֹא לקירילוֹ. זה ודאי שישלם בעד הכוֹל בבת אחת, חי־חי, יש לוֹ ממוֹן רב!

לא עברה שעה וקירילוֹ בא, כשחמשת בחוּריו נמשכים אחריו. הוּא – זקן גבוֹה ואַלים, שפניו מוּצקים ורעננים עוֹד וּשׂפמוֹ השׂב גזוּז, לבוּש חלוּק של בד חדש וגס, שפי צוארוֹ פרוּף בקישוּר אדוֹם, וּבניו – בחוּרים רחבי כתיפיים ואדוּמי לחיים כוּלם, בפניהם הבעה מטוּמטמת והם פוֹסעים אחריו בסך ואינם גוֹרעים ממנוּ עין, כתינוֹקוֹת הללוּ הכרוּכים אחרי סינרה של אמא.

המקח נגמר מהר ב“תקיעת כף”, שהדה נשמע למרחוֹק. קירילוֹ העלה מחזה חלוּקוֹ מטלית בתוֹך מטלית, התּירן לאט והוֹציא מתוֹכן שטרוֹת מעוּכים אחדים ורצה לתתם לפידקוֹ דמי קדימה, אבל בוֹ ברגע התנערה ה“וינגרקה” מקפאוֹנה, לטשה עיניה הירוּקוֹת ושירבבה יד ארוּכה וצרה לקבל את הכסף מידוֹ. קירילו קפץ את קוּמצוֹ ונרתע לאחוֹריו, וּבניו מיהרוּ וּתמכוּהוֹ ונעצוּ מבטי זעם ב“וינגרקה”, כנכוֹנים לקרוֹע אוֹתה כדג, על שהעיזה להבעית את אביהם, אבל פידקוֹ פרץ בצחוֹק מתגלגל:

– חי־חי־חי! נבעת הסבא! נבעת מפני ה“קאנאליה” שלי, חי־חי־חי! אל תחת, זקן שוֹטה! הב את ה“ניירוֹת” המעוּפשים שלך ואמסרם לה, חה־חה. היליכי! קחי!

פידקוֹ מילא שוּב את הכוֹסוֹת וקירילוֹ התרצה הפעם “להריק” כוֹס יי“ש, אך כי לעת אחרת אין דרכוֹ בכך. אף חמשת הבנים “הריקוּ” את הכוֹסוֹת הקטנוֹת והסתכלוּ בעיני תאוה בחבית, שעדיין עמדה על השוּלחן. שתה פידקוֹ עצמוֹ, שתתה אף ה”וינגרקה", ואחר כך היוּ הכוֹסוֹת עוֹברוֹת מיד אל יד. כל הפנים נתלהטוּ שוּב, הגוּלגלוֹת נישׂאוּ למעלה, הגוּפים הכבידים נתישרוּ וּתרוּעוֹת גסוֹת עם קטעי זמרים נשמעוּ. פידקוֹ עצמוֹ נכנס לאכסטאזה, עלה על הספסל, רקע במגפיו וצוח בקוֹל שכוּר וּמרוּסק:

– והיכן דימקוֹ בּוֹסאק עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? הוֹ־לא־דיר־לי־לא, הו־לא־לא! – הגביה את כתיפיו וכפף את ראשוֹ כשוֹר נגח והתחיל מרקד על גבי הספסל. אבל קירילוֹ קרב אליו בחשאי, משכוֹ בכנף מעילוֹ ולחש לוֹ דבר מה, ןחמשת הבנים הסתכלוּ בוֹ במבטים תוֹבעים, שימהר לעשׂוֹת רצוֹן אביהם. וּפתאוֹם בקע את החלל הצר קוֹל צרוּד וּמנסר: אל הנוֹטאריוֹן!

אל הנוֹטאריוֹן!

וכל הקהל נגרף פתאוֹם כגוּש אחד כלפי הדלת.

בחוּץ נתקל פידקוֹ בשלמה חיים, חבטוֹ בכוֹח על שכמו ונער לתוֹך אוֹזניו מתוך פה מלא הבל יין מסוֹאב:

– חה־חה־חה! זוֹכר אתה, שלוֹמקא, כיצד ניפצתי את זגוּגיוֹתיך? חה־חה? זוֹכר, עד זנוּני אמך? הכן נא הרבה יי"ש, לערב נחזוֹר לכן מן הנוֹטאריוֹן ונתקין לנוּ משתה – פי־י־יוּט!

שלמה חיים ניענע בראשוֹ, גיחך מתוֹך הפלגת הדעת והביט אחרי ההמוֹן המתרחק מביתוֹ.


 

ה    🔗

מי שלא ראה את ביתוֹ של שלמה חיים באוֹתוֹ הלילה, לא ראה מחזה נאה מימיו! עששית קטנה, שזכוּכיתה חציה מפוּיח וחציה מנוּפץ, טיפטפה מעל הארוֹן שבזוית אוֹר דל ודלוּח לתוֹך חלל החדר, שהיה ממוּלא אד מעוֹרב מהבל פיוֹת שיכוֹרים ועשן מקטרוֹת מסריחוֹת. החלוֹנוֹת הקטנים היוּ פתוּחים ורוּח יגיעת אוֹנים זרמה פנימה וּפילגה את האויר המעוּבּה לקרעים תוֹעים מתחת לתקרה המזוֹהמה, עוֹלים ויוֹרדים.

האיכרים עמדוּ צפוּפים וּגלוּיי ראש. פידקוֹ עם ה“וינגרקה” ישבוּ בראש השוּלחן, מבוּדחים וּמבוּשׂמים שניהם, וּפשטוּ משם כוֹסוֹת ממוּלאוֹת בהרחבת הדעת. איואן ה“ענק” קרע באצבעוֹתיו הגסוֹת והמלוּכלכוֹת כיכרוֹת לחם כדגים, והוֹשיט את הפרוּסוֹת הגסוֹת, כרוּכוֹת בנתחי מליח, לאיכרים ל“קינוּח משתה”. שלמה חיים עמד על משמרתוֹ על יד הארוֹן הפתוּח, פשוּט הקפּוֹטה וסחוּף זיעה, כשהיארמוּלקה הדשינה מבהיקה על ראשוֹ, והמציא בזוֹ אחר זוֹ צלוֹחיוֹת מליאוֹת אל השוּלחן, מַטיל ישבה עם הכיריים, ראשה מעוּטף כוּלוֹ במטפחת ככוֹאבת, ורק חוֹד חוֹטמה המאָדם מציץ כלפי חוּץ. התינוֹקוֹת חָברוּ לתוֹך המיטה, והם מתהפכים על המצע הרך, ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, צוֹחקים וּמתגלגלים, ורק לייבקי ישב ליד התנוּר אחוּז בסינר אמוֹ, מקוּפל וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ, כשהוּא מנמנם ורוֹתת מתוֹך שינה.

קירילוֹ עם בחוּריו לא היוּ עתה כאן. כיון שנגמר העסק, שוּב אין הם רוֹצים לשעוֹת בדברי הבאי, והלכוּ הביתה להינפש, כדי שישכימוּ מחר עם הנץ השחר ויצאוּ לניכוּש החיטה, שהעלתה השנה הרבה עשׂבים שוֹטים. ה“וינגרקה” גמאה יי"ש כמים, שׂערה השחוֹר היה מבוּדר וּפרוּע, וגבנוּני לחייה פרחוּ אדוּמוֹת, כשני פרחי פרג. סוּדרה נשמט מעל כתיפיה ונגלתה גזרתה הדקה והוַרדית מבעד לחוּלצתה הדקה והשקוּפה. פעם בפעם סקרה את הנמצאים במבט חד ואוֹרב, הנידה את ראשה כבקדחת ושרקה בקוֹל דק ורם:

– פּאליאנקא יוֹ!" (יי"ש טוֹב!)

פידקוֹ סח לאיכרי המגרש את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ ב“עוֹלם הגדוֹל” ותירגם להם כמה מלים הוּנגריוֹת לשׂפתם, ביחוּד את אלוּ שה“קאנאליה” השתמשה בהן. והאיכרים – אף הם התחילוּ מספרים איש איש מאוֹרעוֹתיו ונסיוֹנוֹתיו בחיים. הריצ’קוֹ שלסט נשבע “ככלב”, וחבט על לבוֹ “פּוֹד חרם”, שראה בעיניו – וָלא, תתעורנה בוֹ ברגע! – מכשפה בדמוּת חוּלדה שחוֹרה, שבא לחלוֹב את הפרוֹת ועיניה כשתי גחלי אש; ויוֹדע הוּא כמוֹכן מי היא – וָלא – תתפקע כריסוֹ! אלא שאין רצוֹנוֹ לגלוֹת את הדבר ברבים… יש סכנה בדבר… וּבינתיים גחן ולחש על אוֹזנוֹ של פלוֹני ואלמוֹני והלה דחפוֹ מעל פניו בכוֹח. הילקוֹ בּרזוּק סיפר כיצד השׂיג זרעוֹני “בּאקוּן” על ידי איזה “קוּם” מקיוֹב עצמה, והיה זוֹרעם מדי קיץ בקיצוֹ בתוֹך גינתוֹ מאחרי האוּרוה, ואת הטרפים היה מנתח אחר כך בסכין וּמקטרם כל השנה, עד שהגיע הדבר למלכוּת והוֹשיבוּהוּ ב“חד גדיא” (בית כלא), תפח רוּחם! ה“ענק” סיפר על אביו, שפעם אחת פגע בזאב בּיער “העתיק”, אחרי ה“ביצה הגדוֹלה”, והיה מהסס שמא תתנפל עליו החיה וּתשסעהוּ. מה עשה? כשהפנה הלז את עצמוֹ לצד אחר, התגנב אליו מאחוֹריו, קפץ וישב על גבוֹ, תפס באוֹזניו – והיידא! הזאב, כידוּע, אינוֹ יכוֹל להפוֹך צוארוֹ, וּבכן רכב עליו עד הכפר. גיבוֹר כזה היה אביו, עליו השלוֹם! חבל שמת!

הרוּחוֹת נתרוֹממוּ יוֹתר ויוֹתר, הפרצוּפים נשתלהבוּ,

והיוּ דוֹמים לסלקים שלוּקים וּמהבילים, העיניים נתלהטוּ והיוּ מזרוֹת אימה וּפחד ועועֵי שיכרוֹן, וּפתאוֹם התחילוּ כל הגרוֹנוֹת מריעים:

– דימקוֹ בּוֹסאק! היכן דימקוֹ עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? ודימקוֹ, שעמד אחוֹרי החלוֹן מוּכן וּמזוּמן מבעוֹד יוֹם, כששמע את שמוֹ יוֹצא מפוֹרש מפי האיכרים, נכנס מיד עם – המשרוֹקית שלוֹ, וּמאחוֹריו, על גבוֹ, תלוּי לוֹ התוֹף הגדוֹל, והיה מחלל במשרוֹקית וּמכה בתוֹף בשני הפטישים הדבוּקים אל מרפקיו בבת אחת.

וּמכיון שנשמעו הניגוּנים הידוּעים לכל נפש והלבביים כל כך, לא יכלוּ האיכרים להתאפק יוֹתר והתחילוּ אף הם ממליטים מתוֹך גרוֹנוֹתיהם קטעי זמרה, שהלכוּ והתגברוּ מרגע לרגע. פתאוֹם פּילח את ערבוּבית הקוֹלוֹת איזה קוֹל דק ורם והיה מתגלגל בחלל החדר, מתגלגל ויוֹצא דרך פתחי החלוֹנוֹת למרחב. האיכרים נתבלבלה דעתם ורגע ונשתתקוּ: ה“וינגרקה” נתנה בשיר קוֹלה. שחוֹר שׂערוֹתיה הבהיק כזפת נמסה ועיניה הירוּקוֹת נתגונוּ באוֹדם משוּנה, גוּפה כמוֹ נתארך יוֹתר, וצוארה הדק היה מתוּח וגידים כחוּלים מעוֹרים בוֹ לרוֹב. אבל הלמוּת תוּפוֹ של דימקוֹ חיזקה שוּב את הלבבוֹת, והקוֹלוֹת הקרוּ מחדש. מרבית האיכרים הצטוֹפפוּ ונדחקוּ אל הכתלים, וּבתּוך נתפנה מקוֹם וּפידקוֹ יצא עם הוינגרקה" אל פנים החדר והתחיל מרקד כנגדה “צ’ארדאש”. ה“קהל” נצטוֹפף יוֹתר ויוֹתר, מהם עלוּ על הספסלים, על המיטוֹת וגם על סיפּי החלוֹנוֹת, מחאוּ כף לכבוֹד המחוֹללים בקוֹלי קוֹלות, וּמהם אחזוּ זה בגוּפוֹ של זה והתחילוּ מסתוֹבבים על מקוֹם אחד, רוֹקעים ברגליהם הכבידוֹת על הקרקע, כוֹפפים את ראשיהם המגוּלים וּמבליטים את עוֹרפיהם האדוּמים, סחבוּ נשים צעירוֹת וּזקינוֹת, והללוּ נסחפוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת אוֹזן. גם מן החוּץ נשמעוּ פעם בפעם צעקוֹת מעוֹרבוֹת בתרוּעוֹת צחוֹק פרוּעוֹת, ולפרקים גם עקירה וּשבירה של יתדוֹת גדר. פה ושם הוּצתוּ להבוֹת אדמדמוֹת־כחלכלוֹת, היבהבוּ בתוֹך החשיכה והאירוּ פרצוּפים גסים וּפרוּעים, רוֹדפים וּבוֹרחים ונאבקים.

הכוֹסוֹת נמסרוּ במהירוּת והוּרקו בבת אחת לתוֹך הפיוֹת המוּפשלים כלפי מעלה. אויר החדר נתעבה מאוֹד וריח חריף של זיעה ויי"ש רבץ בכוֹל. ערפל כבד זחל ונמשך מעל הכתלים הכהים, והעששית הקטנה היתה מבלחת וּמעלה עשן וּפיח. הפנים האדוּמים קיבלוּ צוּרוֹת משוּנוֹת, מוֹארכוֹת

וּרחבוֹת, והתנוּעוֹת היוּ כשל בריוֹת שלא מעוֹלם הזה… וּפתאוֹם נסחב גם שלמה חיים על ידי מישהוּ לתוֹך המערבוֹלת. היארמוּלקה נשמטה מעל ראשוֹ, הוּא גחן להרימה, אך היא נעלמה תחת הרגליים. פאוֹתיו נתבדרוּ ונתפרחוּ וה“טלית קטן” התנפנף והצליף באויר בציציוֹתיו. דימקוֹ התחיל מנפח את לסתוֹתיו עד כדי התפקעוּת וּמנשב התקפה לתוֹך המשרוֹקית שלוֹ, והיה מניד במהירוּת הבזק את מרפקיו המפוּשׂקים וּמכה בתוֹף בכוֹח וּבגבוּרה, כאילוּ אמר לנפצוֹ לרסיסים. האיכרים הריעוּ אחריו בקוֹלוֹת צרוּדים וּמרוּסקים, וה“וינגרקה” תפשׂה בוֹ, כשלמה חיים, למבוּכתוֹ ולחרדת לבוֹ, ושטפה עמוֹ בחינגא פראית. – – – – – – –


 

ו    🔗

–מַטיל, מַטיל!

החמה טיפטפה כבר בחלוֹן והציפה בנוֹגהה הרענן את החדר, שהיה דוֹמה לשׂדה קטל: הכוֹל מהוּפך וּמפוּזר, כלים ושברי כלים זה על גבי זה. שלמה חיים ניצב על אשתוֹ, שראשה היה מוּנח על שוּלי הכיריים הצוֹננים ונחרה מתוֹך תרדמה וטילטל את זרוֹעה המקוּפלת:

– מַטיל, מַטיל! חי חי, אין כבר איש… הלכוּ כוּלם, מַטיל! גם פידקוֹ “הלך למסעיו”, חי חי! עייפה את מַטיל? אה? לכי שכבי במיטה! אף התינוֹקוֹת שוֹכבים כהרוּגים… נוּ, נוּ, לילה!… “עם הדוֹמה לחמוֹר”… ממש הייתי נתוּן בסכנה… דימיתי שישברוּ את עצמוֹתי… זוֹ היתה טלטלה, נַא!… מַטיל! מַטילי!

כיון שראה שאין ברצוֹנה של זוּגתוֹ לזוּז ממוֹשבה והיא נאנקת מתוֹך תנוּמה, נתרחק ממנה והתחיל פוֹסע בחדר אילך ואילך, כשהוּא מחכך את ידיו זוֹ בזוֹ וּממלמל:

– נוּ, תהילה לאל!… חש אני קצת בחוּט השדרה, הרגליים כבידוֹת כבוּלי עץ, הראש סחרחר אלא – אֶט, שטוּת!… וּבכן, החשבוֹן עוֹלה לכמה? לק“ן, כן, ק”ן זהוּבים. טבין ותקילין. חי־חי! דמי סרסרוּת וקוֹ“ף דמי משקים. נוּ, תהילה לאל!… חי־חי, פידקוֹ זה יצא פְשוּט מדעתוֹ, שהרי זרק את שטרי הכסף כחרסים… וה”ערילים" היוּ מבוּשׂמים, אוֹי מבוּשׂמים! חי חי! והריקוּד עם ה“נפקה”, ימח שמה – אט, הבלים! וּבכן, ה“סך הכוֹל” עוֹלה למנה וחצי מנה, היינוּ – ק“ן! נוּ, יוּקח מעט לתיקוּן בדק הבית, וּקצת – – שמא מוּטב להמתין משהוּ בתיקוּן הבית וּלהנהיג איזה מסחר בבית? קמח, אוֹרז, דוֹחן, בוֹרית? וכי מה?… ה”ערילים" הרי לכך הם נצרכים… ממוֹן מעט יש, והשאר – עוֹד לא כלוּ כל הקצין! הרי אפשר יהיה להשׂיג גם בהקפה… כשיש מעט ממוֹן בכיס, הרי שאני! חי חי! ואוּלי מן הראוּי להתחיל באמת תיכף וּמיד ב“עסק”: אוֹמר ועוֹשׂה, חי חי! עכשיו לפני הקציר, האסמים נתרוֹקנוּ והאיכרים “נצרכים” גדוֹלים, ה?…

פניו שהיוּ עייפים מאוֹד, ועיניו ששמוּרוֹתיהן היוּ מידבקוֹת וּמתעצמוֹת, התחילוּ לאט לאט קוֹרנוֹת, וחיוּך נשתפך סביב שׂפתיו השזוּפוֹת והמרוּפטוֹת. בחדר שלטה דוּמייה, ורק נחרתה הכבידה של מַטיל וּנשימוֹתיהם של התינוֹקוֹת ניסרוּ בחלל. החלוֹנוֹת עדיין היוּ פתוּחים, ורוּח בוֹקר צוֹננת התכנסה וטיהרה את האויר. חרגי יוֹם נחוּ כה וכה והבליטוּ את האבק המתנשׂא ויוֹצא. לייבקי היה מוּטל במיטה, עטוּף בבגדיו, מהוּפך וּמכוּוץ, ראשוֹ כבוּש בזרוֹע המקוּפלת על הכר הדק.

שלמה חיים בדק בעיניו את כל החדר, והכוֹל נדמה לוֹ לפתע חדש וזר, אך יחד עם זה מלא חן. קרב על בהוֹנוֹת רגליו אל אשתוֹ וגחן עליה מתוֹך הבלטת הפנים, קרב אל המיטה, גח על התינוֹקוֹת ודוֹבב אילוּ הברוֹת קטוּעוֹת, מנחמוֹת. אחר התחיל בסידוּר הכלים, מחזיר הכוֹל על מקוֹמוֹ, מישר את העיקוּלים וּמתקן את השברים.

– פטוּר – מילמל הלאה ­ וּלואי, רבוֹנוֹ של עוֹלם, שתתקטענה רגליהם, כשם שקיטעוּ את רגליו של השוּלחן העלוּב הזה! צריך לקרוֹא את פילקוֹ הנגר… הוֹצאה מיוּתרת, אבל אין בכך כלוּם… כדאי… חי־חי, וּמַטיל מנמנמת לה, מנמנמת ואינה יוֹדעת את כל העוֹשר הרב שנתעשרתי, חי־חי! – בכל אוֹפן, דוֹמני, כדאי יהיה להימלך בה בדבר פתיחת החנוּת… סוֹף סוֹף אשה פקחית מַטיל, ראש מיניסטר! – והתינוֹקוֹת? אפשר –

הוּא טרם כילה לדבר, וּפּאולוֹ נראה בפתח הפתוּח. פניו היוּ גם עכשיו רחוּצים וּשליוים, שׂערוֹ הלבן למחצה מסוֹרק ותלוּי מסביב לעוֹרפוֹ, אך במקוֹם הפרוה לבש לגוּפוֹ מעיל קצר, שהגיע עד הברכיים, עשׂוּי בד לבן מבהיק, וּמשני פאתי הסדק שבאמצעיתוֹ מתוּפרוֹת גימוֹניוֹת אדוּמוֹת בדמוּת שלוֹש אצבעוֹת מפוּשׂקוֹת, וּבמקוֹם המצנפת השׂעירה לראשוֹ מגבעת של קש בת שוּליים רחבים, מוּרדים.

שלמה חיים נבעת קצת. נדמה לוֹ, שמצאוֹ מי בשעת קלקלתוֹ וסטרוֹ על פניו, אבל כרגע התאוֹשש, ונזדקר וטפף כנגד פּאולוֹ בקריאה:

– ברוּך הבא, פּאולוֹ! למה נתעלמת זה עידן ועידנים? חי חי! כמה קיצים, כמה חוֹרפים!

פּאולוֹ נשאר בשלותוֹ, הקיף את כל החדר בסקירה אחת, וּמשראה את הישינים, מיצמץ בעיניו מיצמוּץ כל שהוּא וענה בחשאי:

– די בּוֹז’י, שלוֹמקא!

וּכשהתקרב אליו יוֹתר לחש לוֹ:

– שלוֹמקא! באתי להיפרד ממך… היוֹם אני יוֹצא מכאן… לעוֹלם אני יוֹצא… הרי ידעת, שאין לי כבר כאן ולא כלוּם… הרי ידעת… הוֹלך אני אל כפר מוֹלדתי, אוּלי ירחמוּני קרוֹבי… רחוֹק קצת הכפר, על גבוּל פוֹדוֹליה הוּא שוֹכן, מרחק של ששים מיל מכאן, אך רגלי הזקינוֹת עוֹד ישׂאוּני שמה… הוֹ הוֹ, ישׂאוּני, שלוֹמקא!

שלמה חיים נתבלבל שוּב ורחמנוּת רבה מילאה את לבוֹ לסבא זה, שלעת זקנתוֹ אנוּס הוּא לכתת את רגליו ולתוּר לוֹ מקוֹם מנוּחה… הפשיל את עיניו הדלוּחוֹת, הכניס את קצה זקנוֹ לתוֹך פיו והתחיל כוֹססוֹ מתוֹך הידוּק שיניים עצוּם.

– וּמדוּע דוקא היוֹם, פּאולוֹ?

האיכר חייך במרירוּת דקה, כיעכע בגרוֹנוֹ וביאר בהטעמה:

– אין אני רוֹצה שיגרשוּני, שלוֹמקא! מחר אוֹ מחרתיים יבוֹא קירילוֹ עם בחוּריו ויגרשני, מבין אתה, שלוֹמקא? אין אני רוֹצה שיגרשוּני, מבין אתה?… בעצמי וּברצוֹני אלך לי, וּכשיבוֹא קירילוֹ להחזיק בבית, ימצא אוֹתוֹ פנוּי… וחוֹשב אתה, שלוֹמקא, שאני מצטער על כך? חס לי! רק קוֹץ אחד –

החיוּך נמחה כליל מעל פניו, שהיוּ באוֹתוֹ רגע נאצלים מאוֹד, וּבעיניו שנתארכוּ ביצבצוּ שתי דמעוֹת גדוֹלוֹת.

– רק קוֹץ אחד דוֹקר וּפוֹצע את לבי: כשאני מגיע בעצמי, שלא אראה שוּב את לייבקי שלך… נער זה קשוּר בי, שלוֹמקא! בחיי, שהוּא קשוּר בי…

אחר הפנה את עצמוֹ לכאן ולכאן ותר בעיניו הדוֹמעוֹת אחרי לייבקי, וּכשמבטוֹ מצאוֹ מוּטל במיטה, גבוֹ למעלה וּפניו למטה, נתקרב אליו ורצה לחבקוֹ, אבל בוֹ ברגע חזר בעצמוֹ ולחש מתוֹך רתיעה לאחוֹריו:

– הריהוּ מנמנם, השפּיר. אל תעוֹררהוּ, שלוֹמקא! הריהוּ

מנמנם, טי־טי… מנמנם, הגוֹזל… – הוּא הרכיב את כפוֹ הגסה על הכף הזעירה של הנער הישן ודוֹבב אל שלמה חיים:

– וחבל לי גם על ביתך, שלוֹמקא, אף בלי מַטלי יהא לי קשה… האמינה, שלוֹמקא, יהא קשה… אשה טוֹבה…

והעיף עין דוֹמעת על מַטיל המנמנמת אצל התנוּר.

וּשלמה חיים התפלץ מעוֹצר רחמנוּת, חוֹטמוֹ הקטן נזדעזע, מצחוֹ הגבוֹה נצטמצם וריסי עיניו התחילוּ מרפרפים. בא בדילוּג מלמטה למעלה, תפש בכפוֹ של פּאולוֹ והתחיל לוֹחצה וּממעכה בכל מאמצי כוֹחוֹ הדל, כשהוּא מגמגם:

– יש אב בשמיים, פּאולוֹ, יש… הוּא ירחם, הי־הי, ירחם. תזכוֹר את דברי שלומקא… הוא משקיף מן השמיים ורוֹאה…

הניח לוֹ והתחיל שוב פוסע בחדר אילך ואילך בעיניים מוּשפלוֹת, כוֹסס את שערוֹת זקנוֹ, וציציוֹתיו מתחבטות על מגפיו המחוּקים. שתיקה מעיקה וּמענה השתררה בבית, גם הנחרוֹת כמוֹ נאלמוּ, וּכשנשמעוּ, נדמה שהן מגיעות לכאן מעולם רחוק, בלתי נראה. פּאולוֹ עמד בקוֹמה זקוּפה, והדמעות זחלוּ על לחייו הקמוּטוֹת, ישרוֹת, צלוּלוֹת וּתכוּפוֹת. דוֹמה שרק עתה הרגיש בכל עוֹמקוֹ את צער הפרידה. בהרוֹת האוֹר נתפשטוּ וּמילאוּ כמעט את כל חלל החדר.

פּאולוֹ פשט את ידוֹ לשלמה חיים, הציץ רגע לתוֹך עיניו, וזה השפילן מיד לקרקע, הניח לוֹ מתוֹך נהימה טרוּפה וקרב אל המיטה, שחה על לייבקי הישן, פרש עליו את זרוֹעוֹתיו ורצה לחבקוֹ. הנער הרגיש בדבר מתוֹך שינה, נתהפך, פקח לרגע את עיניו המלוּפלפוֹת, נתלה בידיו הכחוּשוֹת על צוארוֹ של האיכר הזקן, ולאחר שזה לחצוֹ אל לבוֹ וּנשקוֹ – רפוּ ידיו ונשמט מתוֹך תנוּמה שנית על המיטה.

שלמה חיים ליוה אוֹתוֹ עד הדלת – וחזר על דבריו הראשונים:

– תזכוֹר את דברי שלומקא: יש אב בשמיים. הוא משקיף ורואה…


 

ז    🔗

עברו כשלוש שנים.

קוֹרוֹת אַלוֹנים שוֹפעוֹת מזוּמנים להיוֹת יסוֹדוֹת לבית, קרשי אוֹרנים מוּצקים למילוּי הכתלים, גזעים עגוּלים בקליפתם, שישמשוּ לאחר הקצעה עמוּדים לארבע הקרנוֹת, לחלוֹנוֹת ולדלתוֹת – כל אלה היוּ מוּטלים מוּכנים מבעוֹד חוֹרף, בשעה שהשלגים היו מרוּבים, והדרכים היוּ מתוּקנוֹת ונוֹחוֹת להוֹבלת משׂאוֹת. האיכרים היוּ אז חוֹזרים מן היער כשהם פוֹסעים בעצלתיים אחרי שתיים שלוש שלגיוֹת מחוּברוֹת יחד טעוּנוֹת גזעים ארוּכים, והם עטוּפים וּמכוּרבלים בפרווֹתיהם המדוּלדלוֹת, חוֹבטים יד ימין על כתף שמאל וּלהפך, וּגזיזי קרח כנטיפוֹת בדוֹלח מתנדנדים על שׂפמם המחוּפה כוּלוֹ כפוֹר לבן. וּשלמה חיים עמד על גביהם בשעת פריקה, מכוּנס בבוּרוּס חוּם, קצר וּמרוּפד מוֹך, שחידשוֹ עם כניסת החוֹרף, מיצמץ בעיניו, שהבריקוּ עתה כאֵלוּ של נוֹגש אכזרי, והיה מפקד, כשהוּא מתוּח ועוֹמד, וימינוֹ מוּשטה באויר:

– כאן,“חַמים”, לעבוֹדה! גדוֹלה עבוֹדה שמחממת את בעליה, ה־ה, (ה“חי־חי” שלוֹ, שהיה נפלט לשעבר מפיו בציוּץ של הכנעה שבשפלוּת, בטל לגמרי, ואת מקוֹמוֹ כבש “ה־ה”, שיצא לאויר במין גאוה שבהכרת ערך עצמוֹ…) המקדים לפרוק כאן יקדים לטעוֹן שם ביער… היוֹם קצר וּבלילה זאבים ביער… ה־ה!

הוֹאיל וּפרקוּ אלה את משׂאם והיוּ מנערים את כנפוֹת פּרווֹתיהם מן הקיסמים אגב נעימת קללה, הכניסם שלמה חיים אל ביתוֹ פנימה, שהיה ממוּלא עכשיו שׂקים של קמח ושל שיפּוֹן וּשאר מיני תבוּאה. בתוֹך הדוֹחק רחשה עכשיו מין חדוה שבחיים; אף התינוֹקוֹת העירוּמים עדיין כשהיוּ, בטל מַבּטם העלוּב והעמוּם והיוּ מציצים בערמוּמיוּת ילדוּתית פּיקחית. רק מַטיל לא נשתנתה כלוּם: אוֹתה מטפּחת עצמה שלראשה ואוֹתם החרמשים הכּהים שלמַטה מעיניה הרכּוֹת, אוֹתוֹ החוֹטם הבּכייני ואוֹתוֹ זיע השׂפתיים שאינוֹ פּוֹסק – הכוֹל כשהיה. שלמה חיים מזג לכל אחד כוֹס זעירה, וּמיד, לאחר “הרקתה”, חבט לכל אחד על גבּוֹ אגב ליגלוּג מטוּב לב:

– שתית, אחא, מלוֹא לוֹגמיך – לך הטל עצמך על גבי התנוּר לצד קוֹנעתך, ה־ה! לא יברח. יש על מי שתסמוֹך…

והאיכרים היוּ מנענעים בראשיהם, מחייכים מתוֹך אוֹנס ויוֹצאים זה אחר זה.

ועם כניסת האביב, כשהשלגים התחילוּ מַפשירים, וּבמגרש ניצנצוּ סימני עשׂבים, הזמין שלמה חיים את טרוֹכים הבּנאי – איכר חסוֹן וזריז, ער וּממוּלח, משוּלל קרקע וחי רק על גרזינוֹ – ועמוֹ עוֹד איכרים אחדים, מוּמחים למלאכת בניין, והתחילוּ בהכשרת החוֹמר. וּכדי שלא יצטרך להיטלטל בדירוֹת נכר, שעל ידי כך תקוּפּח פּרנסתוֹ, לא קיעקע את כוֹתלי הבית הישן, אלא בנה לוֹ מסביב את החדש והגדוֹל ממנוּ.

וּמשנשמעוּ מבּחוּץ טילטוּלי הקוֹרוֹת ודירדוּרי הקרשים, השחָזת קרדוֹם שׁוֹרקת וניסוּר מַשׂוֹר בצידה, והריח הרענן והחריף של שׂרף אוֹרנים התחיל בוֹקע וחוֹדר לפנים – התרוֹמם לייבּקי בתוֹך המיטה שבזוית הכּהה, דחה מעליו בידיו הכחוּשוֹת את הכּסת, הרחיב את נחיריו והריח־הריח, זקף את אוֹזניו והאזין־האזין לקוֹלוֹת העריבים הללוּ, שנדמוּ לוֹ עכשיו רחוֹקים וּנעימים מאוֹד.

במשך כל ירחי החוֹרף היה מוּטל במיטה זוֹ, דווּי וחסר אוֹנים, כאפרוֹח זה הגוֹסס בקרן אפילה בחשאי וּבאין רוֹאים. הטחב והסאינה התמידית והחדגוֹנית שבחדר מצצוּ את לחלוּחית גוּפוֹ נטפים נטפים. וּביוֹתר היתה מענתהוּ רוּח החדוה, שקיננה בביתם למן היוֹם ההוּא שיצא פּאולוֹ. על שוּם מה הם דצים כל כך? מה השׂמחה הקוֹפצת עליהם?… וּמשׂטמה כבוּשה, מכלה את הבשׂר ואוֹכלת את הנפש, פּיעפּעה ורתחה בוֹ בלי הרף… התינוֹקוֹת, אלה שכּריסוֹתיהם מגוּלוֹת, כשהיוּ מתקנטרים וּמתנצחים בשׂמחה בריאה וּפרוּעה שלא כרגיל, הרגיש בה כעין שׂמחה לאֵידוֹ… ורגש זה היה מַרתיח בוֹ את המַשׂטמה עד היסוֹד… וּבשעה שאביו היה מוֹנה מעוֹת, ממַשמש בשטרוֹת וּמצרפם חד אל חד ותוֹחבם בהנאה לתוֹך הארנק המעוּך, אז נאנס לעצוֹם את עיניו וּלהדק את שיניו בחריקה חנוּקה. כוֹח הסתכלוּתוֹ נתחדד מיוֹם ליוֹם. כשהוּא מוּטל במיטתוֹ, נים ולא נים, מסתכל ושוֹתק, היה תוֹפשׂ כל נידנוּד קל של הבריוֹת הנמצאוֹת לפניו, וכל זיע היה מגלה לוֹ את הירהוּר בעליו בטרם יעלה על הלשוֹן.

את אמוֹ חיבּב עוֹד כמקוֹדם, עדיין נראוּ בה כל סימני הצער ודאבוֹן הלב המיוּחדים רק לה. וּבשבת בשבת, כששלמה חיים הלך כמשפטוֹ להתפּלל והתינוֹקוֹת נתפּזרוּ לכל קצוי המגרש, והיא ישבה שוּב שׁחוֹחה על סידוּרה חסר הלוּחוֹת וּמנמנמת מתוֹך עייפוּת – אזי תקפה עליו שוּב התשוּקה לקרב וּלהילחץ אליה ולשפּוֹך לפניה את מרי שׂיחוֹ, וּברי היה לוֹ, שהיא תבין לריעוֹ, תלחצנוּ אל לבה החם ותנשקהוּ נשיקה סוֹלדת, אשר תערוֹף על הנשמה כטיפּת טל צוֹננת; אוּלם כשנזכר באבּא ושהכוֹל ברשוּתוֹ, נרתח דמוֹ וּמוֹחוֹ נחלש פתאוֹם, כאילוּ נשתתק, ושוּב היה מוּטל באוֹתוֹ המבּט העמוּם כאפרוֹח גוֹסס…

באחד הימים, כשמטיל היתה מטפדלת בעיסתה, השגיחה בברק שניצנץ לפתע בפני בנה החוֹלה, ונחפּזה אליו, כוּלה טבוּלה באבק קמח, פּרשׂה את זרוֹעוֹתיה החמוֹת וקראה:

– מה לך, בר בטני? הוּקל, הוּקל? כפּרת ראשך אהיה!

וּשׂפתה התחתוֹנה נשתרבבה והתחילה זעה ודמעוֹת גיל גדוֹלוֹת עלוּ בעיניה. וּבאוֹתוֹ הבוֹקר חתלתהוּ בגלימה ישנה והציגתו ליד החלוֹן, “שיראה בני אדם עוֹסקים ב’מלאכה שלוֹ' – ויגיל התינוֹק!”

כּיפּת הרקיע היתה כחוּלה מאוֹד ולהקוֹת עבים צחוֹרוֹת נגרפוּ למרחקים במהירוּת יתירה. שטחוֹ של המגרש היה כבר ירוֹק ברוּבּוֹ, ורק במקוֹמוֹת השקערוּריים נשתייר עוֹד שלג מלוּכלכך וּמנוּקב על ידי קרני החמה. אַמַת המַים שבאמצע המגרש היתה מליאה על גדוֹתיה, מתנַפּחת וסוֹאנת, מעלה רצים דלוּחים וּבוֹלעתם בנשוֹב בה הרוּח. סנוּנית פּרוּשׂת כנפיים וארכת זנב גזרה את האויר המטוֹהר בטיסה אלכסוֹנית מלמעלה למַטה, התיצבה על רגב בודד והשתדלה למלאוֹת מַקוֹרה טיט, אבל הרוּח הגבּיה את אברוֹת המשי שלה והדפה ממקוֹמה. זכרי האַוָזים הלבנים טפפוּ בוֹדדים וגיעגעו, קפדנים וּמרוּגזים, כאברכים הללוּ שניטלוּ נשיהם ללידה. רוּח קריר נשב מצד היער והיה מהפּך ביוֹנקוֹת התדהר החשׂוּף וּמיליל ברוֹגז כבוּש. לפני הבית היוּ מוּטלים בערבּוּביה מעשׂי יער ממינים שוֹנים. איכרי אחדים במכנסיים רחבים, מתקפּלים לרוּח, היוּ כפוּפים על הקוֹרוֹת, מנוֹפפים את קרדוּמוֹתיהם המבריקים וּמשקיעים אוֹתם בבשׂר העץ הלבן והרענן. טרוֹכים זה, שׁשׂפמוֹ השחוֹר והדק עשׂוּי אֶל על, כשני פתילים דקים, ניצב בקוֹמה זקוּפה ואַמַת הבניין בידוֹ, מזרז את הבּנאים בהלצוֹת מחוּדדוֹת, וּשלמה חיים עוֹמד על תלוּלית של עפר תחוּח שקוּע בהירהוּרים. הרוּח מניף את פּאוֹתיו, מבדרן וּמרקידן מעלה וּמטה, והוּא מכרסם את קצה זקנוֹ וּמרטן לעצמוֹ. אחר כך זז ממקוֹמוֹ והתחיל מוֹדד את סביבוֹת הבית, כשהוּא מדלג בזריזוּת על בוֹרוֹת וחפירוֹת.

כל אוֹתוֹ היום לא מש לייבּקי מעם החלוֹן: כל מה שנתהוה עכשיו במגרש נדמה לוֹ חדש בתכלית החידוּש, כל נקוּדה זעירה שבזעירה עיכּבה את מבטוֹ וליבּבתוּ בלי חוֹק, ורק כשנלאוּ עיניו משפעת האוֹר הלבן, עיצמן וכיון את פניו הצוֹמקים כלפּי סילוֹן האויר הצוֹנן, שזלף לתוך החדר בעד פּרצת הזגוּגית, והזכיר לוֹ את ריח הנהר ביוֹם קיץ. וּכשפנה היוֹם וּמלאכת הבניין נעצרה, לקחתוּ מטיל בזהירוּת חמימה והשכּיבתוּ שוּב במיטה, כיסתהוּ יפה ואמרה אגב הפשילה עיניה למעלה:

– ברי לי, שזכוּתה של סבתא מיריל תעמוֹד לי והילד יבריא; ברי לי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, כשם שעכשיו בין השמשוֹת!

וּבעצם ניכּרוּ בגוּפוֹ של לייבּקי סימני הבראה: תאבוֹנוֹ גבר במידה מרוּבּה, לחייו התחילוּ מַורידוֹת וּמעלוֹת בשׂר, וירידוֹתיו מן המיטה נעשׂוּ תכוּפוֹת. וּכשהימים נתחממוּ יוֹתר, והמגרש נתברך שוּב בעתרת חמוּדוֹתיו, היה לייבּקי יוֹצא לחוּץ, נשען באחת הקוֹרוֹת וזן עיניו במלאכת הבּנאים הזריזים. עמוּדי הכתלים היוּ כבר זקוּפים ועוֹמדים, ורק הקרשים טרם הוּכנסוּ לתוֹך חריציהם הרעננים. וּבערב, כשירדה אפלוּלית דקה על המגרש, והלבנה הפּגוּמה משהוּ היתה מכסיפה את מערוּמי העץ, היתה הדירה הישנה שבפנים מציצה כלפי חוּץ, כחוּרבת קדוּמים אחוּזה בזרוֹעוֹת כשפים. מגוּפי הקרשים וקוֹרוֹת האוֹרנים ביצבצוּ עכשיו בחַמַת הצהריים רסיסי נטף כתוּמים ונמסים, והגרזינים המלוּטשים היוּ צוֹחקים בזוֹהר מסַנור בידי מניפיהם, שבבים וּכפיסים היוּ מתגוֹללים על הקרקע השחוֹרה וּנסוֹרת דשינה היתה פזוּרה על גביהם, וכפּוֹת הרגליים היחיפוֹת היוּ מידבּקוֹת בה.

הללוּ היוּ מוֹשכים את לבוֹ של לייבּקי וכל הימים היה נשאר בחוּץ. האויר הטוב והיסח ההירהוּרים החזירוּ לוֹ במקצת את בריאוּת הגוּף, וחדוַת החיים התחילה נאחזת בלבוֹ כשלהבת בפתילה מפוחמה. אף מטיל, משראתה את בר בטנה, שהוֹלך הוּא וּמבצר לוֹ שוּב מעמד בעוֹלם הזה, נעשׂוּ רחמיה כמַעיין המתגבר והיתה מַשפעת לוֹ מכל מאכלי מעדנים. בבוֹקר שלחה בידי אחת הילדוֹת אפרוֹח רך אל השוֹחט בעיירה והיתה מכינה לוֹ “כּף מרק מתוֹק כדבש”, הגמיאתוּ חלב עז כתוֹם מדשן וּמשדלתוֹ בדברים חמימים שיאכל ויבריא. שהרי עליו להתחיל בסוֹף הקיץ להניח תפילין. ו“הנחת תפילין כוֹח גברא היא טעוּנה…”, ובשעת אמרת הדברים האלה כיוצוּ הדמעוֹת את גרוֹנה: "תוֹלעת תשוּשה כזוֹ… חבילת עצמוֹת יבישוֹת, שרק עוֹר דק קרוּם עליה… גדוֹל כגרוֹגרת דר' צדוֹק – וּכבר הוּא בן שלוֹש עשׂרה וּבחזקת גבר, כּפּרתוֹ אהיה!… ושוּב נקב את מוֹחה יאוּש שחוֹר: “שמא אין עוֹד תקוה לשבר כלי זה?”… אך הלב, לב אֵם, התנחם מיד והטיפוּח נמשך בלי ליאוּת.

וגוּפוֹ של לייבּקי השבּיח יוֹתר ויוֹתר.

עד שתיקבע רצפת הקרשים ויוֹעמד התנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת (בפעם הראשוֹנה זכה בית במגרש לתנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת…) התגוֹרר שלמה חיים עם משפּחתוֹ בדירתוֹ של הילקוֹ בּרזוּק, זוֹ שעמדה בירכתי המגרש מנגד. הילקוֹ חב לשלמה חיים חוֹב הגוּן, ועל כן כשנצטרך זה לדירה ארעית, הצטמצם האיכר עם בני ביתוֹ לתוֹך זוית אחת, ואת השאר פינה בשביל מיטיבוֹ. הדוֹחק היה כאן גדוֹל וזוֹהמה עוֹלה עליו: איקוֹני ה“קדוֹשים” היוּ מטוּשטשים וּמכוּסים צוֹאַת זבוּבים צפוּפה, הכתלים היוּ נוֹטים וטיחם מחוּק

וּשלוּליוֹת של שוֹפכין וּמי רגליים מילאוּ את משקעי הקרקע השחוֹרה. חזרזירים שדוּפים וּשקוּעי כרס, מזי רעב וצעקנים, היוּ מתפּרצים פעם בפעם לתוֹך הדירה, מתדחקים בינוֹת לתינוֹקוֹת וּמחטטים בפימוֹתיהם הרטוּבוֹת אגב חירחוּר מחריש אוֹזניי וסילסוּל חוּט זנבם הלבן, והתינוֹקוֹת אף הם היוּ צוֹוחים ככרוּכיוֹת, כשהם מגינים על עצמם בידיהם העירוּמוֹת. מַטיל קיללה את יוֹם היוָלדה על שהכניסוּה לתוֹך “גיהינוֹם” שכזוֹ, וטפחה דברים כלפּי בעלה על שהתחיל בכלל בבניין בית חדש. אך שלמה חיים לא חלשה, חלילה, דעתוֹ משׂיחת אשתוֹ והיה מתחכּם:

– שטיה שלי! אמת, בקיאה אַת בעסקי עיסה, לכל הדעוֹת, אך מה לך אצל עניין שניתן לגבר? ה־ה, שמא תחַוי כבר דעה בדבר מינוּי רב דמטא?

האדימה מטיל מתוֹך עלבוֹן ונתלחלחוּ עיניה. שלמה חיים ריכּך את קוֹלוֹ יוֹתר:

– וכי מה, שטיה? לדוּר במכלה כזוֹ ניחא לך? הרי עכשיו יהא לך היכל רוֹזנים ועוֹד לקבּוֹל אַת צריכה?… וכי שׁיערת לפני שלוֹש שנים, שלעת כזוֹ נגיע לידי כך… צאי ולמדי, שטיה, כמה גדולים חסדיו של הקב"ה… רצה לזכּוֹת את הקבצן שלמה חיים ושיגר לוֹ את מלאָכוֹ בדמוּת פידקוֹ, ה־ה! אין מה לקבּוֹל, מַטיל, בעוֹד עשׂרה ימים נהיה בביתנוּ, ואז –

רוּח שטוּת נכנסה בשלמה חיים באוֹתוֹ רגע, הוּא שילב את זרוֹעוֹתיו על גזרת אשתוֹ המלוּכלכת ורצה לרקד עמה בתוֹך בית האיכר, אבל בוֹ ברגע נפגש במבטוֹ הקם של בנוֹ בכוֹרוֹ, נתבייש ויצא.

ולייבּקי, אף כי קרוֹב היה ל“בר מצוה”, עדיין פעוּט היה כמקוֹדם, אלא שחטוֹטרתוֹ נתבלטה על גבּוֹ יוֹתר. לסתוֹתיו העלוּ אמנם קצת בשׂר, אבל ירקוֹן הרזוֹן היה ניכּר בהן, ועיניו נעשׂוּ משוּנוֹת ועמוּקוֹת – עיניים, שבשעת הסתכלוּת בטל הגוּף שהן קבוּעוֹת בוֹ, ורק הן לבדן נשארוֹת כמרחפוֹת בחלל ריק, ונדמה, שאיזה כאֵב עתיק, בן דוֹרוֹת רבים, כבוּש בתוֹכן. שלוֹש שנים היתה נפשוֹ כנתוּנה בצבתוֹת מלוּבנוֹת עד שאוּכּלה כליל, וגם עכשיו כשקם הגוּף קצת לתחייה מתוֹך שכחה, נשארה הנפש רצוּצה וחסרת ליח.

כל הימים היה מצוּי במקוֹם הבניין, מסתכל בעיוּן בעבוֹדתם הזריזה של הבּנאים ומעיז לפעמים לאחוֹז בעצמוֹ בגרזן הכבד ולחטוֹב בגזר עץ לשם חטיבה בלבד, אך מיד היה מתיגע וּקנה נשימתוֹ כמוֹ נסתם, ואז היה טרוֹכים משטה בוֹ וּמשלחוֹ לאכוֹל אִטריוֹת עם מרק דגים, והאיכרים היוּ מזדקפים וּממַלאים צחוֹק פיהם, צחוֹק פּרוּע וטיפשי, וזוֹרקים בוֹ שבבים דקים אגב סינוּן_

– אַ־קוּש, אַ־קוּש! אֶל הלוּל!

אבל על אלה לא התמרמר כלל, להפך, אלה שיעשעוּהוּ וּבכל שעת שהוֹתוֹ ביניהם היה שוֹכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ, מתבוֹנן לכל הנפת גרזן ונהנה מזה. ורק כשחזר לבית אבא ונפגע באוֹתה הרחישה והזוֹהמה, סלד בוֹ הלב ולרגע ברגש מַשׂטמה.

ביוֹם ה' שלפני “שבת סליחוֹת” העתיק שלמה חיים בעזרת סוּסוֹ הקירח של הילקוֹ כל כליו ורהיטיו לתוֹך ביתוֹ החדש. פניו היוּ נהירים באיזה אוֹר עילאי וידיו הרזוֹת היוּ עוֹסקות במרץ וּבכוֹח, חוּץ לדרך הטבע. איזה כשרוֹן מיוּחד נתגלה בוֹ באוֹתוֹ יוֹם: הוּא היה רץ מזוית לזוית, מסיע כל דבר ממקוֹמוֹ וקוֹבע לוֹ מקוֹם אחר, מתרחק אחוֹרנית וּמסתכל מתוֹך עצימת עין אחת, אם כּיון כבר לנקוּדה אחרוֹנה. פעם בפעם אץ אל החנוּת (הבית החדש נתפּלג לשני חצאים, בחצי הימני, שבניינוֹ נגמר תחילה, היתה חנוּת ושלט על גבּה, וּבחצי השׂמאלי היה חדר אחד גדוֹל מחבירוֹ – הקטן ממנוּ בצידוֹ – ששימש חדר ילדים וּמבשלות כאחד), מביא ווי ברזל חלוּדים וקוֹבעם בשבר ברזל בכתלים הלבנים, כשהוּא מכוין שלא יחטא חלילא, לשיווּי המידה, ואף על פי כן חטא וחטא. מַטיל טילטלה מלוֹא הסינר כלים קטנים, מטפּחתה שמוּטה וּפניה טבוּלים בזיעה, שלוֹשה תינוֹקוֹת כרוּכים אחריה,

אחוּזים בשׂמלתה וּמצעקים, והיא מקללתם וּבוֹעטת בהם מייאוּש לאחוֹריה, וּכשנכנסה לתוֹך החדר צנחה על האיצטבה שליד הכיריים, הרפתה מן הסינר ונתידרדרוּ הכלים לקרקע בקוֹל רעש גדוֹל. נחיריה התרחבוּ וּשׂפתה נזדעזעה:

– דירה, הרי לך דירה חדשה!… וּמה, למשל, הייתי חסירה בדירה הישנה?… לדידי היה ניחא גם כך… וּבכלל אין אני יוֹדעת אילוּ טוֹבוֹת הגיעוּ לך מכל העוֹשר שנתעשרת… שׂכר ועוֹנש בצידוֹ… ניתן לך ממוֹן וניטלה בריאוּתוֹ של בנך… נוֹח היה לי שלא יתרגש עלי גם זה וגם זה… והאמת אגיד לך, שהיית אכזר, אכזר מגוּנה… לא די שלא חסת על ה“ערל” הזקן, אלא עוֹד סייעת לרעתוֹ… עוֹד סרסוּר לדבר מצוה כזה היית צריך להיוֹת… ועכשיו מש“נתחממת” קצת, הרי מיד דירה. קטנה היא! “לא נאה”… לענייני הקפה"… אין אני יוֹדעת מה הטוֹבה שתגיע לך מזה, שיהא נאה ויהיוּ מקיפין לך… באמת אשה פשוּטה אני ואיני יוֹדעת “חכמוֹת”, אבל לבי אוֹמר לי, שכּל זה הוּא רק “מעשׂה שׂטן”, ואני מהססת, שלמה חיים, אני אוֹמרת לך שאני מהססת!… הלואי שאתבּדה! הלב יוֹדע לפעמים יוֹתר מן הראש…

שלמה חיים, שעמד כל שעת טענוֹתיה של אשתוֹ ליד הכּוֹתל והקשיב, שוֹתק וּמרוּכּז, כששבר הברזל בידוֹ, קפץ לפתע ממקוֹמוֹ כנכוה ברוֹתחין, פּאוֹתיו וּזקנוֹ סמרוּ מתוֹך חימה, עיניו האדימוּ וכל יצוּריו ריתתוּ:

– להשבּית את שׂמחתי אַת אוֹמרת? הגידי! להשבּית את שׂמחתי?… את גוּלגוֹלתך ארוֹצץ אוֹ אשׂים קץ לחיי… מה אַת רוֹצה?… הגידי, טיפשה! בבכי אַת חוֹנכת לי את הבית, בבכי?… למה אתם יוֹרדים לחיי, הַא? אַת וּבנך – שׂוֹנאים אתם אוֹתי בנפש… לדמי אתם צמיאים, קטלנים!… ואני – למי אני עמל? לכם אני עמל, ממזרים!…לך, טיפּשה!… מחרתיים “חנוּכּת הבית” ואַת להשבּית את שׂמחתי אַת רוֹצה?… הבית שלי הוּא, אני בעל בית כאן… אני גוֹזר עליך שתיאָלמי… הי־אָל־מי!…

זוֹ היתה הפעם הראשוֹנה למטיל, שראתה ושמעה את בעלה כך. פניו היוּ דוֹמים לפני שד, עיניו בלטוּ, ריר עכוֹר נזל מתוֹך פיו הפּעוּר וזחל על זקנוֹ המבוּדר. היא נבעתה מפניו ונתכּנסה לתוֹך קרן זוית, שלייבּקי ישב בה, לפתה את גוּפוֹ הצנוּם ולחצתוּ בכל כוֹחוֹתיה. אף התינוֹקוֹת נצטמצמוּ בזויוֹת והציצוּ משם רוֹעדים וחיורים.

שלמה חיים פסע זמן מה בחדר ועם כל פסיעה ניכּר היה, שכעסוֹ פוֹחת והוֹלך, למשל, דרך החוֹטם הוּא מתנדף, וּכשפּג לגמרי, נתקרב אל מטיל ודיבּר אליה כבר בהכנעה של פּיוּס וּבחיוּך מר:

– מטיל! כיצד כתוּב שם – ב“פרק”? הא? “הזמן קצר והמלאכה מרוּבּה”… הרי צריכים להתקין איזוֹ סעוּדה… לשבּת רוֹצה אני להזמין את ה“קלוֹיז”… בעיקר הדבר, מטיל, הרי צריכים לחנוֹך את הבית… הרי יהוּדים אנוּ… כלוּם אפשר שניכּנס בלי חנוכּת הבית?…

מטיל נאנחה ונתפּייסה והתחילה מטפּלת בסידוּר הכלים מתוֹך דמיעת עיניים שאינה פוֹסקת. התינוֹקוֹת יצאוּ ממקלטיהם והתחילוּ מסייעים לאמא, נבעתים ושוֹתקים, ושוֹלחים פעם בפעם מבּטי חשד לצד אבא.


 

ח    🔗

לייבּקי היה מוּטל פּרקדן בפישוּט ידיים ורגליים על תלוּלית ירוּקת דשא שעל חוֹף הנחל. בתוֹך הגלים הקטנים, הירקרקים והפּזיזים, השתקפוּ קרעי עננים קלים, כתימרוֹת עשן לבנוֹת שנפלטוּ מקנה רוֹבים ענקי, והיוּ עוֹלים ויוֹרדים עם כל זעזוּע המים. חרגוֹלים גבהי־כרעיים ניתרוּ בחוּצפּה מעל פני המים כנגד העשׂב שבּיבּשה ונרתעוּ לאחוֹר, וּפעוּטי דגים פּתלתּוּלים החליקוּ על גבי הגלים, מתגלים ונבלעים, מתעלים ושוֹקעים. מן הסוּף, שהתחיל כבר מתכּרכּם קצת, הגיע רישרוּש מלא נעימוּת שאננה ונתן דמוּת לריח הערב שזלף מעברים. במרחבי הכּרים הכסוּחים היוּ מפוּזרים כה וכה ציבּוּרי שחת, שנייה לכיסוּח, מוּקפים ערפילים כחלחלים ודקים כמשי, נוֹגעים ואינם נוֹגעים, ודוֹמה היה, שהם שקוּעים בהקשבה של דביקוּת לפיטפוּט המים הבוֹקע ועוֹלה מטחנתוֹ של גאבליצקי, ששכנה במדרוֹן, ורק ראש גגה המזוּפּת הסתמן מתוֹך האפלוּלית שבתחילת בין השמשוֹת. האוֹפק הצפוֹני הכחיל בענניו המתוּללים, שירדוּ בשיפּוּע כמסכּים כבידים ונבלעוּ אי בזה מעבר לכדוּר הארץ. החמה, ששהתה במערב ולא שקעה עדיין, היתה מסננת את קילוּחיה הארגוָניים מבּעד להררי העבים, ואלה היוּ נשפּכים לכל הצדדים וּמגונים מגדלוֹת וציבּוּרים של אש לוֹחשת תלוּיים על בלימה, וּלרגליהם מלמַטה נסרחה לאוֹרך, כשוֹבל ארגמן, עב עגוּלה, שקיבּלה את זיוָה ממקדש היוֹפי שלהט מלמַעלה. היער, שנימנם במרחק מועט, היתה תחתיתוֹ נראית כמאוּבּקת באבק צהוֹב, והגזעים החסוּנים, המפוּצלים והמבוּקעים, שיווּ עליו איזה נוֹי קדמוֹן, והוּא היה יוֹנק בצמא את זרם הנחל אל קרבּוֹ. מלמעלה היה מסוּבּך וּמלוּכּד לחטיבה אחת ירוּקה, שרק זעיר שם זעיר שם פּיזזוּ עליה בהרוֹת אוֹר כחלחלוֹת מלאוֹת גיצים, כגילוּיי רז טמיר, ועדוֹת בני הכנף, שהיוּ חבוּיוֹת בתוֹכוֹ, פּצחוּ ברינה קוֹלנית, כמבקשוֹת להסיח את העין מן הקוֹדש: פּת־אים! אל תסתכלוּ, אין כאן כּלוּם, כּלוּם"… אבל דוקא אזהרה אילמת זוֹ מרתּקת את העין עוֹד יוֹתר… כמוֹ נשמעוּ נשימוֹת ארוּכּוֹת וּספוּגוֹת אוֹשר עגמוּמי, כנשימוֹת שלפני פרידת אשה נאה…

התלכּדוּת הגוֹנים השוֹנים עם הקוֹלוֹת הדקים נעשׂתה עם כל רגע ביתר עזוּז וּמהירוּת. הלב נמשך לצד אחר, והעיניים הרטוּבּוֹת צפוּ למרחקים רבים. איזוֹ נימה צעירה, תינוֹקית, רעדה במעמקי הנפש, וגעגוּעים אילמים פּיעפּעוּ מלגוֹ… כנפי ענק אדוּמוֹת צמחוּ מאיזה עבר והלבּינוּ מתוֹך התקרבוּת בּזקית, נטלוּ את הנשמה הקלילה ברכרוּכית אֵם וטילטלוּה מתוֹך גיפּוּף מלא אהבה מעלה, מעלה… – – –

וכן ירד הערב על לייבּקי על שׂפת הנחל ההוֹמה.

בחדר היוּ כבר קצת סדרים, ורק על רצפת הקרשים החדשה התגוֹללו עוֹד, בין כתמי סיד גדוֹלים, כלים ושברי כלים. העששית הקטנה והמפוּיחה טיפטפה מעל השוּלחן אוֹר קלוּש לתוֹך החלל, הכתלים היה סידם החדש מַבהיק מתוֹך לבנוּנית כחלחלה ועל הסיפּוּן נראוּ משיחוֹת גסוֹת של המברשת. הזגוּגיוֹת היוּ כחוּלוֹת לילה, וּכמוֹ מזימת שׂטן סוֹדית חייכה מעליהן. זבוּב נפוּח התלבּט בזוית ריקה בזימזוּם של יתמוּת. במיטוֹת הסתוּרוֹת היוּ מוּטלים גוּפי התינוֹקוֹת, אלוּ הפוּכים ואלוּ כרוּכים. מטיל היתה מחצית גוּפה מוּנחת על השוּלחן, כבוּשה בסינר הפּרוּשׂ. אף הגה לא השמיעה, רק כתיפיה נתכּוצוּ ונתרחבוּ לסירוּגין והעידוּ על הסינר, שהוּא סוֹפג אל קרבּוֹ דמעוֹת… שלמה חיים עמד נשען אל זיז החלוֹן מעוּוה פנים והיה כּוֹסס את שׂערוֹת זקנוֹ, אגב חיטוּם חסר טעם.

כבר הגיעה חצוֹת הלילה והנער שיצא עדיין לא חזר!… האיכרים שבמגרש לא נתקלוּ בוֹ בשוּם מקום. וּמַטיל, היה הפּחד מהבהב בעיניה ולבה מרתת: ילד חוֹלה… מהלך כל הימים ולבוֹ בל עמוֹ… והגבּאים של השם יתבּרך מחזרין אחריה תמיד, מיוֹם שעמדה על דעתה, וּמבקשים הזדמנוּת להיפּרע ממנה… תמיד לבה חרד לאסוֹן האוֹרב… מי יוֹדע!… מי יוֹדע מה קרה!…

וּבשעה שגוּף האֵם העייף נם תנוּמה טרוּפה והדמיוֹן היה רוֹקם מקרי זוָעוֹת והלב שיוַע מן המיצר לעזרת היקר לוֹ, היקר מכּל יקר, וּבקרב האב היתה מתוּחה נימה של דאגה מהססת ועוֹרגת, - נפתחה הדלת בבהלה, ויצוּר קטן פּרוּע שׂיער, גדוֹל עיניים ומעוּקם פנים, התפּרץ לתוֹך החדר והיה גוֹחן ונזקף חליפוֹת, נוֹהם וצוֹחק וּמוֹחה דמעה בכף יד קטנה. מַטיל זינקה ממוֹשבה גם היא בנהימה טרוּפה, עיניה פקוּחוֹת וּזרוֹעוֹתיה פשוּטוֹת, אך לפתע סלדה לאחוֹר וכרעה תחתיה באנקת שבר…

וּשלמה חיים, שהתנער ממחשבוֹתיו, נעץ אצבעוֹתיו בעוֹר הלחָיים, הפשיל את ראשוֹ למעלה והתחיל רץ בחדר אילך ואילך, כבוֹרח מפני הרוּח הרעה שבאה אל ביתוֹ.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37186 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!