רשימה קצרה של שמות המובאים בספר:

“היטלר הוא לא חזיון מקרי, הופעתו על במת ההיסטוריה יש בה משום משמעות סימפטומטית. אין לשכוח את זה אחר המלחמה בשעה שתתעורר בנו מידת רחמים ונדיבות-לב. כי גם אחרי שהיטלר וההיטלריזם יצללו בתהום הנשיה – עוד נעמוד בפני הבעיה הגרמנית”.

אנטוני אידן

 

החובה הגדולה    🔗

מחר נהיה בגרמניה.

כלומר: לא כל אחד מאתנו.

האחד ירפא את פצעיו שנפצע במלחמה, השני יחפש את אשתו ובניו, השלישי יעשה מן הסתם את שניהם כאחד.

הרביעי יבנה את ביתו, החמישי יתפוס באת, הששי יפנה את הרחובות מגלי ההרס, השביעי ישמיע מעל פני הקתדרה הישנה תיזות חדשות, וגם השמיני, התשיעי והעשירי יקדישו את כל כוחם לתקומת ארצם ובנינה.

כן, אולי רק העשרים או אך הארבעים יוכל לבוא אתנו; מחר, לגרמניה.

כלום יודע האיש הארבעים הזה איזו עבודה קשה מצפה לו בגרמניה?

כלום חש הוא בלבו, שחיינו בגרמניה לא יהיו מלאי נחת ותענוג?

כלום יודע האיש הארבעים שאי-אלו מאתנו נפול יפלו בזו המלחמה בשלום ולמען השלום?

כלום נפשו יודעת זאת?

אין אנו מאמינים בזה כמעט; כי לעתים קרובות למדי שומעים אנו על הדברים שמן ההכרח יהיה לעשותם אחר כך בגרמניה, פילוסופיות בנות פרוטה והשקפות כוללות, שאמנם אינן נעדרות קול עז ותקיף, אבל חסרות הן עמקות הרעיון, ותשעים למאה מהן יתקעו עצמן במושגים כגון תגמול, פיצויים וכיבושים.

עד כאן הגענו בשנת 1918!

ואנו הפסדנו את השלום, מפני שהגענו רק עד כאן, מפני שהעלמנו עין, שמעבר לתגמולים וכיבושים מוסיפה החידה הגרמנית להתקיים גם להבא.

ולא היינו צריכים גם לאחר המלחמה הזאת לדאוג לפתרונה של חידה זו, אלמלא לא היתה גרמניה שרויה בלב אירופה, אלמלא לא ישבו בגרמניה ומסביב לה 75 מיליוני בני אדם המדברים גרמנית וחושבים גרמנית.

היא הנותנת:

כיון שהחידה הגרמנית החופפת על מרכזה של אירופה עומדת לפנינו 75 מיליון פעמים, לפיכך מוכרחים אנו לפתרה.

ואותו איש הארבעים הנזכר בפתיחת דברינו וכן אנו לא נמצא את המפתח לפתרון זה, אלא רק לאחר שכל אחד מאתנו יבין, שהכניעה הגרמנית והדחתו של היטלר עדיין אין משמעם שלום כלל וכלל.

לא, השלום לא יבוא מחר. גם לא מחרתים. גם לאחר עשר שנים עדיין לא יהיה, אפילו אם הנצחון יפול בחלקנו הלילה.

השלום, שאנו כולנו רוצים בו, עדיין לא יבוא, גם אם נפרק את הנשק מן המנוצחים, הרוצחים יבואו על ענשם, התליינים ייתלו, הדמעות יימחו ולהט התשוקות הלאומיות של עמי אירופה המעונים כל כך היום יעבור וימוג.

לא!

השלום הממשי יתחיל רק אז, לאחר שיסולק רוח ה“לנדס-כנכט”, השרוי זה מאות בשנים בלב כל גרמני, ויסוד עיקרי זה המוכן בכל יום לכיבושים ייעקר על ידי בינת בית הספר שלנו ועוז החלטתו.

רק בשעה שהצעיר הגרמני יבקש כנור במקום חרב, רק אז יקום השלום באירופה.

אימתי תבוא שעה זו?

“העבודה החשובה ביותר בבנין עולם, שבו יוכלו בני האדם שוב לשאוף רוח, תפול בחלקם של בני הדור הצעיר היושבים כיום על ספסלי בתי הספר, ואולי בחלקם של אלה שעדיין לא נולדו”, אמר זה לא כבר נשיא משרד החנוך ר.ה. בטלר (Butler).

אולי צדק בטלר בדבריו.

אולי ישמיע פעמון השלום את צלילו הראשון, שאנו נכספים לו כל כך בלב עורג, רק ממעל למצבות קברינו.

אולי יהא תפקידנו כלו רק בזה, להכין את בואה של אותה שעה גדולה.

אולי.

אין אנו יודעים זאת.

רק אחת ידועה לנו: מחר עלינו לעצב בני אדם.

מחר נהיה בגרמניה.

 

דבר זה אסור שיישנה    🔗

בטרם נגש להגשמת תעודתנו הגדולה נראה לנו כדבר הראוי להעלות על לבנו – הזמן שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

אז ראו את דבר חנוך העם הגרמני והחפץ להשכילו מן החוץ כדבר מיותר, “העם הגרמני חייב למצוא מתוך עצמו את הדרך לתבונה ברורה”, נאמר באותם הימים.

עד כמה הרחיקו לכת בהנחה זו, שמענו במהרה מן היריות שירו בהרצברגר וברטנאו. או נכון יותר: צריך היה לשמוע זאת.

לדאבוננו הבינו רק לאחר זמן, שיריות אלו היה במשמען הסימנים הראשונים של התקוממות פרוסית-גרמנית כנגד ורסליה. ובני האדם היו תמימים למדי להאמין בזה כי הפאציינט הגרמני – אף על פי שלא רצה להודות בסימני מחלתו – ירפא סוף סוף את עצמו בידיו הוא.

משגה קלסי זה הביא כבר בשנת 1918 לידי דחית דרישתו של פוש להכנס לברלין, דרישה שעלולה היתה, אילו הוציאוה אל הפועל – לשמש לפחות התחלה למפנה רוחני בפוליטיקה הגרמנית. כלום יש הגדרה לעון-הזנחה זה של בנות ההסכמה? כן: בנות ההסכמה העלימו עין כי 800 גנרלים גרמנים חזרו למקומם. והם אטמו אזניהם משמוע, כי גם לאחר גמר המלחמה היו אנשים אלו נקראים דוקא בתארים אלו, “המנצח של טננברג”, “המנצח של סנט-קאנטין”, “הכובש של בלגרד” וכדומה.

דבר זה נראה היה כקל-הערך.

כלום מניחים היו, כי הגנרלים הגרמנים, שנתעוררו במדה מסוימת על ידי מתן תארים כאלה לנצחונות חדשים, יוותרו על הקונספירציה להבא?

כלום סבורים היו, כי לודנדורף, אֶפ וחבריהם יקדישו עצמם רק למשחקי הסקאט והפוקר?

העובדה שבנות ההסכמה וויתרו על כל עיצוב פוליטי חדש של האיש הגרמני ונסתפקו רק בכיבוש הארעי של חוף הרינוס השמאלי, מביאה אותנו לידי הנחה זו.

אבל אפילו בתחום צר זה של איזור הקונטרולה הרפו במהרה המעצמות המנצחות מן השקידה הדרושה ומן המרץ הנחוץ. נוהג של אי-התערבות במידה שאין לציירו פרץ שם, לעתים לא רחוקות היו מודיעים “בעוד מועד” לבתי החרושת ולארסנלים הגרמניים על דבר בואה של ועדת הבקורת מטעם בנות ההסכמה!

“על שום מה נחוצה דייקנות מופרזת?” היו אומרים. “גרמניה כבר נטלה את שלה שיספיק לה למשך 100 שנה. לפי שעה אינה יכולה לזוז”…

והגרמנים?

“תמיד, בשעה שהאחרים רואים אותנו בחזקת מתים, מוצאים אנו זמן לקבץ את כוחותינו מחדש”, אמר אז פון הייה, מי שהיה אחר כך לגנרל-אוברסט. ומר הייה לא הגיד דבר שקר. התקבצות-הכוחות החדשה של הגרמנים כבר התחילה. מנהיגים כלכליים וגנרלים גרמניים כבר נלחמו כנגד חוזה ורסליה.

כיצד באו לידי בטוי ההתקפות הגרמניות הראשונות על השלום? מתן פצויי-הנזקים לבלגיה ולצרפת שחל אז זמן פרעונם נפסקו פתאום מסיבות טכניות. נקבעו ועדות-בדיקה מיוחדות. ערכו קונטרולה. בדקו. נשאו ונתנו. וכשבא הדבר סוף סוף לאחר תריסר ועידות לפסק של הכרעה, נתגלה הדבר שתשלום חדש שהגיע זמן פרעונו ניתן במאוחר או לא סולק אלא חלקו!

ושוב באו ועידות. שוב נתכנסו ועדות-בדיקה. שוב באו דיחויים, עד… שפקעה סוף סוף סבלנותו של קלמנסו, – וכשנוסף לכך הגיעו ידיעות בדבר תרגילי סתר של הרייכס-וואהר השחור – נתן צו והוציא אל הפועל את כיבוש חבל הרוהר.

והנה תפסו אנשי האינדוסטריה והצבא הגרמנים בשיטות חדשות: הלכה ונתארגנה ההתנגדות הגרמנית בחבל הרוהר. התחיל תפקידו של טיסן. הפועלים הגרמנים יוצאים מבתי החרושת. התחבורה של הרכבת נפסקת. אין מפנים את האשפה מן הרחובות. צרכי האוכל מתמעטים פתאום. ואפילו מי-השתיה מתחלקים במשורה.

צרפת מבקשת להקל את המצוקה, שבאה מתוך ההתמעטות המלאכותית של צרכי האוכל, על ידי ייסוד בתי תמחוי עממיים, שבהם מקבל כל פועל הרוצה לעבוד אוכל טוב בחנם. מלבד זה נוטלת צרפת בידה את הנהלת הרכבות של הרינוס.

הגנה מחוכמת ונחוצה זו של צרפת נפגשת מצד הגרמנים שוב באמצעים חדשים: הרייכסקנצלר מביא לידי ירידת המרק למדה שאין לה קץ כמעט. ליטרה חמאה מחירה כמעט חצי מיליארד מרק. וקופסת גפרורים עולה כמה מיליונים.

ובעוד שהאירגונים הצבאיים החשאיים צוברים מחסני נשק בזה אחר זה, בעוד שמתווכחים בדלתים סגורות על דבר סכומי הפיצויים העצומים שיש ליתן למלכים הגרמנים שהודחו מכסאותיהם, באותה שעה משמיעה העתונות הלאומית הגרמנית קריאות עזרה באזני העולם: “צרפת רוצה שיתהווה תוהו ובוהו בגרמניה! האיש הגרמני אינו יכול עוד לקנות לו נעלים! האנרכיה עומדת לפני שערי גרמניה!” גנרלים פרוסים ומנהיגים כלכליים יודעים ומכירים את הקהל בעולם, יותר מאשר העולם יודע ומכיר את הפסיכיקה של הגנרלים הפרוסים.

ולמען יישמע הזמר האדום כדם על דבר האנרכיה גם בבורסות של ווֹל סטריט, וכדי שתגיע הבהלה של ההתקוממות הגרמנית כנגד המשטר מתוך הטלת אימה ככל האפשר גם מעבר לים, מניחים למנהיג הכנופיות הגרמניות האלץ לשדוד ולבזוז זמן רב יותר מן הנחוץ ברחבי סכסוניה ותורינגיה.

אנגליה ואמריקה, שגנבו את דעתם מתוך ערמה ותרמית רבה כל כך, ומתוך שדעתם הוסחה על ידי אינטרסים אחרים, הרי הן מוותרות…

קלמנסו נאלץ לפנות את חבל הרוהר. גרמניה שנוצחה זה עתה ניצחה הפעם בקרב מכריע בלי חיילים!

ואך מימי צ’רצ’יל ורוזבלט יודעים אנו עד כמה הטעו את העולם וכמה גדולה היתה העוולה שעשו בשנת 1923 ל“צרפת העומדת על המשמר”.

ודאי, גם קלמנסו שגה שגיאה הרת סכנה! הוא שלח גייסות “שחורים” לחבל הרינוס.

בזה נתן לאימפריאליסטים הגרמנים את הסיסמה, שזקוקים לה אנשי תופת אלה.

“התרבות הגרמנית נתונה להשגחת הכושים”,

“הפרשים אונסים נשים גרמניות”,

“הקלון השחור שולט על הרינוס”,

הודיעו העתונים הגרמנים מתוך פלצות – ואף על פי כן בסיפוק הנפש.

איש לא דיבר עוד על כך, מה שעשו הגייסות הגרמניים במשך ארבע שנים בפולניה, בבלגיה, בסרביה, בצרפת ובמדינות הבלטיות.

איש לא דיבר על כך, שעוד לפני זמן קצר חלמו הגרמנים לספח אליהם את אדמת פולניה עד לודז, את ליטא ולטביה, את אגן הפחמים של ברייה ואת כל בלגיה.

מתוך מעשה הלהטים של מהפנט זריז עקרה גרמניה מזכרונה ומזכרון העולם את כל המעשים המגונים האלה.

במהירות הבזק משנים רז’יסורים ערומים את המסך על פני הבימה הפוליטית. הנאשם הגרמני נעשה למאשים: “בעלי העור השחור נעשו למשגיחים על חיים גרמניים… השחורים חוטפים ילדים גרמנים… השחורים… ועוד הפעם השחורים”! כלום לא קרא הגנרל הגרמני פון לטוב-פורבק בשנת 1918 ששחייליו השחורים הם חבריו הטובים ביותר? האם שבעת או שמונת גדודי הפרשים המגוונים החונים על הרינוס הם באמת יצורי הגיהנום?

מחבר הספר הזה טרח ויגע בשנת 1923 בכל כוחו למצוא משפחה אחת שנחטף ילדה. הוא לא מצא אותה. הוא חיפש פצועים שנפצעו כביכול בידי הפרשים “היורים סביבם כפראים”. הוא לא מצא אותם.

אמנם מצא בחדרים הפנימיים של כמה פונדקאות מפות מלחמה שעליהן רשומים עוד חלקים מסוימים של אירופה כנספחים לגרמניה או כבושים בידיהם.

הוא מצא עוד חרוזים הכוללים, למשל, דברים אלה: “על כל אחד לבעוט בצרפתי, על כל אחד לרמוס בריטי”.

והוא מצא נשים גרמניות, שמתוך תאות המין באו ביחסים מיניים עם בעלי העור השחור.

כך היה המעשה: לא בעלי העור השחור הם שהפירו את המשמעת, אלא הגרמנים הביאום לידי כך!

אף על פי כן אנו מדגישים עוד פעם: שליחת גייסות שחורים היה משגה גדול; כי החיילים השחורים על הרינוס הביאו לידי רתיחה לא את נפש העם בלבד, הם העלו לא רק גל של רחמים כלפי גרמניה, דבר שהיה רצוי עד מאד למיליטריסטים הגרמנים: החיילים השחורים על הרינוס דחפו קודם כל הצדה אשמת גרמניה בהכרזת המלחמה, ומלבד זה חיזקו בלב הגרמני הפשוט את הדעה, שצרפת היתה מפסידה את המלחמה, אילו היתה גרמניה מחזיקה מעמד עוד חודש אחד.

מן הדיביזיות האנגליות והאמריקניות העלימו עין כמובן בשעת חשבון פוליטי זה, הם לא התאימו אל האריתמטיקה של מעוררי המלחמה.

“הצרפתים כבר מחוסלים”! היו אומרים. “הם אינם רוצים עוד. והם אינם יכולים עוד. שחורים מוכרחים לעמוד על המשמר. כן, אילו לא התמרדו המלחים של קיל ביום 9 בנובמבר, כי אז”…

דעות כאלו שהשמיעו והפיצו היונקרים ושרי הצבא היו רווחות יותר ויותר, עד שכל המקהלה של פקידים זעירים וממונים, המורים, האכרים והאומנים קראו פה אחד: “יום 9 בנובמבר הביא לנו את המפלה. ביום 9 בנובמבר תקעה המולדת את סכינה בלב הצבא! שלושה שבועות לפני הנצחון!”

כמובן ידעו היונקרים, אנשי האינדוסטריה ושרי הצבא, את הדבר היטב שמרד נובמבר של קיל היה תוצאת המצב מחוסר התקוה שבחזית הגרמנית בסתו של שנת 1918.

אבל לא הסיבה!

היונקרים ידעו יפה את תכנה של הטלגרמה הנואשה ששלח לודנדורף לפני יום 9 בנובמבר אל ממשלת הרייך. “אין אנו יכולים עוד להמשיך! כעבור חודש אין אנו ערבים עוד לנסיגה מסודרת!”

היונקרים ואנשי האינדוסטריה ידעו, שהינדנבורג, לודנדורף והצבא הגרמני הוכו. הם ידעו אפילו שמרד נובמבר לא נתרחש כנגד משאלתם של הגנרלים הגרמנים.

כל זה ידעו. אבל לא הגידו את הדבר. הם זקוקים היו לשקר, כדי להכין מתוך חשבון קר את המלחמה הנוכחית.

בנות ההסכמה צריכות היו אז לדרוש, שהודעתו של לודנדורף תודבק על גבי עמודי המודעות והקירות כדי שיודע הדבר לכל האוכלוסיה הגרמנית.

פרופיסור דלבריק עשה את הדבר אחר כך. הוא הודיע מעל פני הקתדרה אחר כך, כשהיה כבר מאוחר יותר מדי…

יש דעות האומרות, שהכל היה בא בדרך אחרת, אילו היו חיילות הכיבוש עושות דבר כדי להעמיד את העם הגרמני על טעותו. אבל כיצד היה דבר זה צריך להעשות?

שום איש לא ניתנה לו פקודה לכך. ומלבד זה הרי היתה עמדתו של איש-הכיבוש הצרפתי כלפי האוכלוסיה הגרמנית אחרת לגמרי מעמדתו של החייל האנגלי ומכל שכן של החייל האמריקני.

טבעי הדבר שהצרפתי על הרינוס ראה בגרמניה את העם שהרס והחריב במשך ארבע שנים את החלק הששי של צרפת. הצרפתי ידע נוסף על כך, שבמקרה של נצחון גרמניה לא היתה יוצאת עוד מתוך חלקים של צרפת.

מה שונה היא לעומת זה עמדתו המובנת של חיל הכיבוש האנגלי, שהאי שלו כמעט שלא נפגע כלל מן המלחמה. איבתם כלפי גרמניה כבתה עם קומפיין.

והחיילים של ארצות הברית באמריקה?

בשבילם היתה המלחמה שנגמרה זה עתה כמין משחק של התחרות. ולאחר שגרמניה הוכתה, ראו את זה פשוט כחובה, להביע לאויב מאתמול בכל הזדמנות מתאימה ובלתי מתאימה את רחשי הכבוד בלי גבול על עמידתם העקשנית, התמדתם ואומץ לבם. כי סימני אדיבות ממין זה נתפרשו מיד מצד הגרמנים פירוש מסולף, כי גילוי דעת כזה של אבירות הביא את הגרמנים בדרך אינסטינקטיבית לנסות שוב את כוחם לנסיון חדש, למלחמה זו האכזרית מכל המלחמות. כי בשעת לחיצת היד חשב מיד הגרמני שוב על ברייה, על בלגיה, על ליטא, על פולניה ועל מצרים: כל זה לא תפס האמריקני, דבר זה לא יכול היה לתפוס.

בשבילו היה בו ברוח-העולם של גיתה ובמנגינותיו של בטהובן המוקדשות לאוניברסום משום יסודה של הפסיכיקה הגרמנית.

היסוד המלחמתי שבהאדם הגרמני נראה היה בעיני האמריקני אך כתופעה חולפת, בעוד שהיה כופר לחלוטין ברצון הפרוסי-גרמני לדכא עמים תחת רגליו.

כי הדבר היה להפך ועודנו גם כיום, כי גיתה ובטהובן ידועים ומובנים רק למיעוט קטן של גרמנים המכבדים ומחשיבים אותם, כי בלבם של 50 מיליון גרמנים לכל הפחות קבורות האידיאות של גיתה ושל בטהובן תחת מנגינות המלחמה הפרועות: דבר זה לא ידעו האמריקנים. אבל טיסן ידע את זאת. וכן קרופ. וכן היונקרים ושרי הצבא. דעותיהן של בנות ההסכמה המתנגדות זו לזו והמעורבות זו בתוך זו וטיוליהם נעדרי התפקיד של חיילות הכיבוש של הרינוס היו בשביל הגרמנים הללו היסוד העיקרי להכנה של המלחמה הזאת.

במהרה ביררו את הדבר הזה גם לאכר הנבער ביותר במקלנבורג, כמה רחוקות הן זו מזו דעותיהן של בנות ההסכמה על גרמניה, ומה טוב הדבר הזה בשביל גרמניה. ואפילו הרועה הפרוסי הפשוט מאחרי הבקר מצא לו את ההזדמנות לשמוע לקח על דבר תכליתה וטעמה של הקומדיה הפטריוטית החדשה; כי העתונים הביאו במהרה את הצילומים של הרינוס שפירושם ברור הוא, ברור יותר מדאי.

כאן ראו, דרך משל, קצינים צרפתים מצוידים בפרגולי-רוכבים עוברים בתוך הערים הגרמניות השלוות. רואים היו חיילים אנגלים יוצאים במחול עליזים, ועל יד זה פרשים פרועים דוהרים ברחובות, ושוב ראו אמריקנים הנוהרים עם בחורות גרמניות אל משרד הנישואין.

כלום לא ראה שום איש, שהצליח המיליטריסמוס הגרמני בעודנו שפוף על עפר הארץ להכניס טריז בתוך החזית של בנות ההסכמה?

כלום לא ראה שום איש, שהאימפריאליסמוס הגרמני שנתעורר שוב לחיים מגדיל יותר ויותר את הטריז על ידי הבליסטראות שהוא קולע בזריזות יתירה?

קלמנסו ראה את הדבר. גם משום כך, וקודם כל משום כך, כבש את חבל הרוהר.

אבל בשעה שמסתכל חששן זה הפסיד את משחקו, בשעה שאפילו הפרלמנט הצרפתי קם כנגדו, מיד נתמוטטה לא רק החזית של בנות ההסכמה, אלא נתמוטט גם הכוח הצרפתי שהיה מתוח עד כאן עד קצה יכלתו ונתפורר כמו בית של קלפים. השמאל הצרפתי חדל כמעט לגמרי להתענין בתכניות הפוליטיקה החיצונית. השביתות נעשו דבר שבמודה, לאוואל וצלב האש…

והחייל הצרפתי על הרינוס?

הוא נעשה חסר-כיוון. המלה “הביתה” נעשתה לו לסיסמת-יום-יום.

כך תעו לאט לאט חיילי הכיבוש על הרינוס דרך הערים שבחבל הרינוס, כמו שחקנים, שהנהלת התיאטרון אין לה לפי שעה תפקידים בשבילם.

האם יישנה כל זה?

 

אשמת העם הגרמני    🔗

אם רצוננו שדבר זה לא יישנה, אם אין חפצנו לשחק שוב במלים ריקות, אלא להתיחס לזה ברצינות, אזי יהא מוטל עלינו – ואין להחמיץ את ההתחלה אפילו לרגע אחד – על יסוד התאמצות מדוקדקת ומשותפת וברתימת המעולים מבין הבקיאים בטיבה של גרמניה, למצוא את האמצעים ואת הדרכים כדי לכונן קונטרולה פועלת יותר על גרמניה ועיצוב רוחני יסודי של נפש האדם הגרמני. הרי עם כינוס של ועידה שתטפל רק בענינים אלו, יצטרך כל יועץ שיטול חלק בה – אחת היא אם ילך לגרמניה בבחינת קונטרולר, קצין של חיל הכיבוש או בתורת מחנך – לידע ידיעה ברורה, שעמדתו כלפי העם הגרמני שהוא רוצה לנהוג בה אסור לה להיות שונה מעמדתן של שאר בנות ההסכמה.

רק לאחר שתחושל טבעת זו של ההשקפות היסודיות המשותפות, יהא בידן של בנות ההסכמה להגיד בוודאות לעולם המצפה: הפעם נזכה גם בנצחון השלום!

אבל רק אז! רק פסק דין צודק כלפי גרמניה שנתקבל בדעה משותפת ומבוסס על עובדות היסטוריות, ואינו מפולג על ידי שום פרצה, הוא היסוד היחיד שעליו יוכלו להקבע תקנות החנוך המבטיחות הצלחה.

ואם למרות כל זה תתחיל פעם אחר כך להתמוטט אצל אחת מבנות ההסכמה פלונית או אלמונית השקפה יסודית ומשותפת זו החשובה ביותר, הרי יהא על שותף זה שבא לידי התמוטטות ליתן מהר את דעתו על כך, שדעה מפולגת זו כלפי גרמניה בקרב בנות ההסכמה משמעותה תחילת הסוף של שלום ורסליה.

לדאבוננו עדיין אינה קיימת כיום דעה יסודית ומשותפת זו הנחוצה כל כך על דבר העם הגרמני.

קינג הול, פרופיסור לסקי ואידיאליסטים אחרים טוענים עוד היום שההמונים הרחבים של גרמניה חפים מפשע. אילו ראו אנשים אלו פעם אחת את הפצעים שפצעה גרמניה זו – שהם מלמדים זכות עליה – את כל עמי אירופה כמעט, אילו היו גם הם עוברים במשך שעות אחדות בתוך אחת הגיטאות המשתרעות מן הדון ועד הפירנאים, אילו ראו את המשמעת הנאמנה והמדוקדקת שנוהג בה כמעט האזרח האחרון של המלכות השלישית בהתלהבות או בלעדיה לגבי הפקודות של היטלר: אולי היו דנים אחרת.

אבל הם לא ראו כלום. הם שמעו רק משהו. והם סבורים בדעתם, שהדבר שמספרים להם אינו אלא בדיה.

הם הרי מכירים את הגרמנים מלפנים! כלומר, הם מדמים בנפשם, שהם מכירים אותם.

אולי ראו לפני ימים ושנים את “פאוסט” בגרמניה, אולי שמעו את הסימפוניה התשיעית וקראו את האגדות של האחים גרים. אולי למדו בהיידלברג, אולי נתבשמו במינכן מן האידיאות החפשיות של קהל האמנים שישבו שם, אידיאות אלו שבינתים מתו שם זה כבר.

כלום סבורים היו פעם שזו היא גרמניה?

לא! הסמלים האלה של רוח החופש המוצגים לראוה במין חוצפה של בקכנטית מתפארת, סמלים אלו המתחלקים בחריצות רבה בתוך הקיוסקים לאמנות שבחלקים השונים של הככר לתרגילי יריה הפרוסית-גרמנית, לא היו מעולם בגדר גרמניה.

הם שייכים היו לגרמניה. ודאי. אבל הם לא היו אלא נרתיקים, המותקנים בשביל הסחורה הזרה המוצגת לראוה, שתחתיהם יכול היה להסתתר הפרצוף האמתי של גרמניה במשך מאתים שנה כמעט.

כדי למצוא את הפרצוף המסתתר הזה של גרמניה האמתית, שאין לו בשום פנים כל קירבה לגיתה, יש צורך ללכת לקיל ולרוסטוק, לקוטבוס ולגרייפסוולד, למרבורג וליינה. שם, במקום שנשמע מתוך כל דרשה של הפסטורים את המארש של כניסת-הנצחון לפריס, שם במקום שנגשים בטכס צבאי אפילו לפני דוכן הכנסיה, שם במקום שרוחו של ליצוב משוטטת על פני רצפות הסיוף, שם מבינים שגרמניה מוכרחת פשוט ללכת בסך. והם ימשיכו לעשות כך, עד שיינטל מידם סוף סוף כלי הנשק.

שם הוסיפו להבין, ואמנם כבר זמן רב לפני שקם היטלר, שגרמניה אמתית זו, מוכרחת ליהפך לחיה טורפת באותו רגע, שיקום האדם “הנכון” ויפתח את מוסרות האינסטינקטים הטבעיים של עם זה.

היינריך מאַן כבר ניבא לפני שנים על ירידתו של העם הגרמני לדרגת “נתין”.

אז מילאו פיהם צחוק עליו. גם מצד השמאליים הגרמנים! אבל היכן היה שמאל זה, בשעה שיפה היה להראות, כי מאַן לא צדק?

היכן היה שמאל זה, בשעה שהכינו את הטירור לשם חיסולה של הדימוקרטיה?

היכן היה שמאל גרמני זה, שהרבו שלא בצדק להפוך בזכותו, בשעה שהמדינה שלהם נשברה לרסיסים בשנת 1932?

מדוע לא עמדו על נפשם, בשעה שהאיש שהכין את דרכו של היטלר, פון פאפן, הרחיק בעזרת שנים עשר שוטרים את המיניסטרים הדימוקרטיים והסוציאלדימוקרטיים מכהונותיהם?

באותן השעות עדיין לא השתלטו אני ס"ס על הרחוב. אז לא היתה קיימת עדיין הגיסטאפו. אבל כבר ידעו אז שחיסולה של וויימאַר פירושו הקדמה להיציאה כנגד העולם. היכן היה באותן השעות המכריעות השמאל הגרמני? כלום לא הגידו בשנת 1923: “אך ילכו להם תחילה הצרפתים מקובלנץ ומיינץ, ואז נשים קץ למחרחרי המלחמה?”

ומה עשה השמאל עתה?

הם נלחמו במאמרים ראשיים ובסעיפים מתים כנגד ההפיכה המדינית של פאפן, שרק כידונים מועטים סוככו עליה.

אבל אל הרחוב… לא יצאו.

בזה נהגו בסבלנות כלפי גניבת הזכויות הדימוקרטיות, ממש כדרך שנהגו כלפי הקומדיה של הרוהר. אבל סבלנות שניה זו היתה הרת סכנה יותר, סבלנות שניה זו הכבידה את אשמת השמאל הגרמני הרבה יותר מן הראשונה; כי הרשלנות הדימוקרטית והפחדנות של שנת 1932 פתחו לגמרי את הרחוב בפני היטלר והימלר, בפני הגנרלים, בפני הטירור, בפני מעשי האכזריות, בפני המלחמה.

הסבלנות השניה של השמאל הגרמני מוכרחת היתה להביא לידי כך באחד הימים, שגם השמאל נרתם בעגלתו של היטלר.

ויום זה בא.

רק התחיל היום ההוא, מיד בגדו הדימוקרטים בפעם השלישית והאחרונה בסיסמאות החופש שרחפו לפניהם כביכול. ובשעה שקיבלו סוף סוף שבעה מיליונים כמעט של פועלים גרמנים נשק בידיהם, בשעה שכבר באה המלחמה, לא ערכו פועלים אלו את פיות רוביהם כלפי הגיסטאפו, לא, הם כיוונו רוביהם לאותו צד שפקדו עליהם נושאי דגלו של אדולף היטלר.

כאן שומעים אנו את טענותיהם של פרופיסור לסקי וקינג הול: הרי התפתחות זו לא יכלו הסוציאלדימוקרטים והדימוקרטים לראותה מראש!

אנו משיבים: מי שמניח את החרב על שולחן ביתו, הוא נספה בחרב. נוסקה, מיניסטר המלחמה הסוציאלדימוקרטי של הרייך הגרמני הוא שהניח את הסייף הפרוסי על שולחן הריפובליקה הווימארית. אז, בשנת 1919 כשמסר בידי קציני הגדוד החפשי את תפקיד תקומת הרייכס-וואהר הריפובליקני.

מן הפעולה הסוציאלדימוקרטית הזאת ועד לפשרה של הרוהר, מכאן ועד הסבלנות של שנת 1932 שתוארה זה עתה הוליכה דרך ישרה: דרך הרפיון, הבגידה והויתור העצמי.

כיון שבדיוננו זה אנו נשמעים קודם כל לחפץ התקיף להתנהג במידת האובייקטיביות, העניניות והצדק, הרי אנו מבקשים כמובן את הנימוקים לעמדה זו של השמאל הגרמני.

לפי דעתנו ישנם רק שני ביאורים לכך: או שגם בני השמאל הגרמני היו בחביון לבם גם הם ששים לקראת המלחמה והגמול, או שבאמת לא ראו מראש את הברבריזם הפרוסי החום.

אם נכונה היא ההנחה הראשונה, הרי אשמת הדימוקרטיה הגרמנית היא גדולה ממש כמו אשמת הלאומניים הגרמנים, אם לא גדולה ממנה. ואם יפה כוחה של ההנחה השניה הרי הוכיחו הדימוקרטים הגרמנים לחלוטין שהיו והנם בלתי מוכשרים לחנך בלי עזרה זרה את העם הגרמני להיות לחבר מועיל של חברת עמי אירופה.

אבל גם אם נראה כנכונה את ההנחה השניה, אינה נופלת או אינה בטלה בשום פנים ההשתתפות באשמה של כל הבלתי-נציונאלסוציאליסטים בגרמניה.

כי אלו הבלתי-נציונאלסוציאליסטים הרי הם מצויים עד היום בכל מקום שנעשים מעשים אכזריים בידי גרמנים.

אולי הם פחות ברוטלים כלפי העם הפולני המעונה ביחוד במידה קשה על ידי היטלר. אבל הם נמנים עם חבורת המענים.

אולי אין הם אורבים בעצמם לפטריוטים הצ’כים, הצרפתים, הרוסים, היוגוסלבים, הנורבגים ושאר הפטריוטים. אבל הם משמשים חוליות בשרשרת המקיפה את התליות הנערכות בכל יום בקרב לוחמי חרות אלו.

זה הוא הדבר הנזקף לחובתם של כל הגרמנים:

בשנת 1919 מסרו בידי הקורפורלים של הגדוד החפשי את הנשק.

בשנת 1923 החזיקו בימי מלחמת הרוהר את הארכוף למען טיסן והגנרלים.

בשת 1932 נכנעו לפני מיור פרוסי שעמדו לפקודתו עשרה שוטרים.

והיום הם יוצרים את חומת המגן על כל הפשעים שפשע היטלר.

הם מהוים את רוב צבאותיו ברוסיה.

הם מהוים את רוב התליינים של אירופה.

הם מחשלים את הנשק בשביל המשכת הזוועה הנאצית.

כלום רוצים קינג הול ופרופיסור לסקי לכפור בכך? הם אינם יכולים לעשות זאת.

שום איש אינו יכול לעשות זאת!

לפיכך הרי האנשים שיהיה עליהם להתייעץ מחר על דבר הקונטרולה והחנוך של גרמניה, יוכלו להוציא רק פסק-דין משותף אחד:

כל העם הגרמני אשם הנהו.

 

מה נמצא בגרמניה…    🔗

ובכן אם, על יסוד ההכרה המשותפת, אשם הנהו כל העם הגרמני, והתכניות בשביל העבודה לשם גרמניה ובקרב גרמניה יהיו מוכנות בשלמות, אם פעולות המלחמה ייפסקו, אז ילכו האנשים שייועדו לשם תפקידי הכיבוש, הקונטרולה והחנוך של גרמניה, באחד הימים – ואולי נלך גם אנחנו – לברלין, לקיל, להנובר, או ללייפציג.

ייתכן שדוקא באותו זמן תפרוצנה מהומות בגרמניה, שיכנו אותן מן הסתם שוב בשם מהפכה.

כן ייתכן, שלאחר שיוכו הצבאות הגרמניים, והפעם יוכו בהכרח באופן ברור יותר, –מהומות אלו שתפרוצנה על דעת הגנרלים או אולי על פי פקודתם, כמו בשנת 1918, ברגע האחרון לפני הכניעה הגרמנית כדי לחפות שוב על המפלה הגרמנית, וכדי לסמן שוב את ההתקוממות כעין הסיבה האחרונה להנפת הדגל.

ייתכן שהגנרלים עם היונקרים המוכים או עם הנוער ההיטלרי הקנאי יתקוממו כנגד היטלר והגיסטאפו.

אבל ייתכן גם שהגנרלים לא יופיעו בעצמם, ממש כמו בשנת 1918, אלא יתנו בשעה הנכונה את הפצצות והטנקים הנחוצים למהפכה בידי הנאמנים שלהם ובידי סוכניהם.

כל זה ייתכן שיבוא.

ובודאי יזרום באותם הימים דם, דם הרבה מאד ברחובות ובדרכים של גרמניה.

אבל סערה זו על פני גרמניה, כל כמה שתהא נוראה, לא תוכל להטעות אותנו, שהתפוצצויות אלו תהיינה התפוצצויות מרצון, גם אם בסוף לילות ברתלמי אלו יפרוץ מפי חלק גדול של העם הגרמני, מתוך יאוש מובן אבל יאוש שבא באיחור זמן, קללות נמרצות באמת ובלב תמים כלפי היטלר, כלפי הגיסטאפו וכלפי הגנרלים.

בשנת 1918 נהג חלק גדול של העם הגרמני בצורה דומה. והגנרלים חפצו שהגרמנים ינהגו כך. הם ירצו בזה גם מחר. הם או הגיסטאפו.

כי זו תהא המטרה העיקרית של הריז’יסור המהפכני שיהיה אדום, דימוקרטי או מונרכיסטי: כדי לפתות את העולם, שגרמניה סבלה בעצם במידה הגדולה ביותר.

"Ecce homo"יקראו, ויבקשו רחמים וחנינה מעל הבימה של העמים הרואים במחזה.

ואולי באותם רגעי המשבר תתחולל בנפש חלק מן הרואים מלחמה קצרה בין רגש הרחמים לבין התבונה, בין וויתור לבין קשיחות נחוצה, כי אלו הקוראים Ecce homo יזקפו לעצמם יתרון מסוכן: בגורל הגרמנים יפלו המתים המרובים ביותר בערך יחסי, מן החורבות הגרמניות יתמר עוד העשן ודמעותיהם של הגרמנים יהיו חדשות יותר והיללה הגרמנית תהיה רמה יותר מאשר קול התרועה על החופש שזכתה לו שוב אירופה שהיתה מעונה זה עתה ושיחפה קצת על מכאובה.

זעקת גרמניה תהיה הזעקה האחרונה שישמע העולם, ואנו נהא “לנדסקנכעט” פרוסים או נאצים, אם זעקה זו לא תגע בלבנו.

אבל שום איש מאתנו לא ישכח בשעת מעשה שמחוללי הזוועות האלה שבאו על גרמניה יהיו אותם האנשים שנשאו בלי לב ורגש במשך שנים רבות את לפידי הרצח על פני אירופה.

דוקא באותן השעות נתפוס כהוגן, כמה גדולים היו יסוריהם של הנשים והילדים שלנו, דוקא באותם הרגעים נדע ברור, כי העמים שלנו עלולים היו ללכת לאבדון בים זוועה זה לבלי קץ, או עלולים היו למות בעבדות ושעבוד אילו נתמלאו משאלות לבם של השליטים החומים ומשאלות לב העם הגרמני.

כי גרמניה תיילל על שום כך שהפסידה במלחמה, מפני שכל גרמני יחשוש שמא יעשוהו אחראי בשביל התוצאות של מלחמה זו.

אנו נפגוש על כן בנדודינו בתוך הערים ההרוסות של גרמניה לעתים לא רחוקות בגרמנים שיאמרו לנו: “אנחנו לא היה לנו כל עסק בענינים אלו. אנחנו הרי הלכנו על כרחנו. אנחנו היינו מצייתים בלבד”.

לגרמנים הללו נצטרך לברר שדוקא שב ואל תעשה זה, שדוקא העדר ערנות זה פתח את הדלתות לפני משאלותיהם של האימפריאליסטים חסרי מוסר כליות.

“הרעבון לכיבושים של האחרים וחוסר הכשרון שלכם ורפיונכם היו מהוים ביחד את נושא השלטון הפרוסי החום ואכזריותו. לפיכך נעניש אותם לפי מידת פשעיהם, ואילו אתכם נחנך בשם העולם של החרות האמתית הנכסף לשלום למען תהיו למשענת חזקה יותר של המשטר האנושי”.

כך נדבר אליהם.

ולא קשה יהיה לשכנע את האנשים האלה באמתות דברינו. אבל הטור הזה של המצייתים בלבד, של הגרמנים הללו שנלחמים בנפשם בין המסורת הפרוסית והכרה מעולה יותר, טור זה יהיה צר. הזרם של האחרים רחב יותר, רחב הרבה יותר.

הנה למשל הפטריוטים הגרמנים, שזה ימים ושנים מתחילים הם את עבודת יומם ברעיונותיו של פיכטה והולכים לישון ברעיונותיו של ביסמרק. כובשים אלו מטעם המסורת יתקעו שוב את ראשיהם בחול, כמו בשנת 1918, בימי המהפכה הגרמנית, מהפכת השקר, וכמו אז יתחבאו בראשונה בתוך המרתפים של דירותיהם, ויילילו שוב.

אבל לא על שום כך, מפני שידונו לחובה את כל שהגיסטאפו והמגף הגרמני פוצצו לרסיסים באירופה, לא: נכדים רוחניים אלו של פרידריך השני, גרמנים שמרנים ונציונאל ליברלים אלו, דימוקרטים ימניים וקטולים ריאקציוניים אלו לא יילילו אלא על שום כך בלבד – שההתקפה הגרמנית הזאת על חרות העולם נכשלה בפעם השנית. “היטלר הרי היה רק קצין נמוך ביותר”, יאמרו. “המשגה שלו הגדול ביותר היתה הברית עם איטליה!” כך ולא אחרת ידברו האדונים האלה, השופטים, הסטודנטים, היונקרים והפסטורים, מנהלי הבנקים וקציני חיל המלואים.

ואלה הבלתי מעיזים, הללו שהוסיפו בשנת 1921 את החרוז הרביעי לשירת דויטשלנד, שבו נאמר:

Deutschland, Deutschland Uber alles

Und im Unglück, nun erst recht –

“גרמניה, גרמניה מעל לכל, ועל אחת כמה בשעת אסון”, הוּזארים פרוסים אלו הלבושים פראַק, הרי גם לאחר מלחמה תרחף שוב לפניהם רק מטרה אחת: לערוך עם האפשרות הראשונה את ההכנות לשם הרפתקה גרמנית חדשה, לשם מלחמה חדשה.

מפני מה מזכירים אנו קבוצה ריאקציונרית זו בשורה הראשונה?

מפני שבכל מקום עדיין ישנם אנשים הרוחשים בגלוי אהדה מוזרה ביותר אל לוחמים אלו “בעלי תרבות שלמה יותר”. כלום אין אהדה זו עלולה ליעשות באחד הימים לדבר שיש בו סכנה?

סוף סוף הרי דוקא ג’נטלמנים פרוסים אלו שפגיונותיהם מצויים בחדר משכבם הם הם שהעלו את היטלר לגדולה. העובדה שהיטלר היה להם לבסוף למכשול אינה נותנת את הזכות לאותה אהבה אפלטונית שמגישים להם שוב; כי המלחמה, מלחמת דמים אכזרית זו, כבוש שטחים נרחבים של העולם, נתוץ האימפריה האנגלית ושבירת מעמדה התקיף של אמריקה: כל המשאלות האלה הרי היו בראשונה רק משאלות לבם הם. הם רצו בכך, קודם כל הם. עוד קודם שהיטלר רצה בזה!

שילובן של רוחות אלו, הנמצאות תמיד בקצב של מאַרשים בתוך צבור השלום החדש, קשה יהיה, קשה מאד. כן, דבר זה לא יהיה בגדר האפשר אם אגודת אבירים אלו המלאים תנועה יוכלו גם בעתיד להסתמך על תמיכה מחוץ לגרמניה. מלבד העבודה המשותפת של המתנגדים ה“מתורבתים” האלה המיוסדת על זכויות שוות של כל העמים, ומלבד הנבונים אבל רפויי הרצון, שכבר נזכרו קדם לכן, נפגוש עוד בגרמנים אחרים.

אנחנו נפגוש מיני דמויות, שקראו לעצמם בשנת 1918 סוציאלדימוקרטים, ובשנת 1933 כינו עצמם בשם נציונאל-סוציאליסטים, ועתה מן הסתם יציגו עצמם בפנינו בשם פאנאירופיים.

אנחנו נמצא קטולים ופרוטסטנטים, שלאחר שהתכחשו לעיקרי האמונה בימי היטלר מטעמי הקריירה, יפנו שוב אל הכנסיה מתוך אותם נימוקי-התועלת עצמם.

אנחנו נתקל בפועלים, שלא כל אחד מאתנו יתפוס מיד את הלך דעותיהם, כי פועלים אלו לא לבד שיחרפו ויגדפו את היטלר אלא ימלאו פיהם קללות נמרצות כלפי עמדתם הרפויה והבוגדת של הסוציאלדימוקרטים והדימוקרטים, מנהיגיהם מאתמול.

אותם הפועלים, שהמשטר החום החניף להם ביחוד על ידי כך, שהעלה את האחד במאי לחג המדינה, והנהיג נשפי חברים והמציא עבודה למבוטלים ונתן להם את היכולת לנסיעות חופשה לנורבגיה ולמדיירה, אותם הפועלים, שלאחר בריחת המנהיגים הדימוקרטיים או לאחר כניעתם הפחדנית, נענו בחלקם לתנופה חומר זו, אותם הפועלים עצמם יגוללו על ראשם של גדולי המפלגה הדימוקרטית והסוציאלדימוקרטית אשמה גדולה יותר על מה שבא על העולם מאשר על ראש היטלר, הגיסטאפו והגינרלים.

“אנשי וויימאר הם הם שהביאו עלינו כל זה”, יאמרו. “יצורים פחדנים אלו הרחוקים מעולם המעשה, שכגמול על כך שגנרלים פרוסים התיחסו בסבלנות אל איש ששמו ארט כמכהן בכהונת נשיא הרייך, קיבלו בשתיקה את התואר פושעי נובמבר. “חיילים פוליטיים” אלו, שכעין גמול על כך, שהורשו לאכול במשך עשר שנים מקערות של מיניסטר, התירו ללאומיים גרמנים גרמניה לכנותם בשם בוגדי האומה!”

והגרמנים הקרובים ביותר לרעיון הדימוקרטי ינסו מן הסתם למנוע בפני שיבתם של אנשי הרפיון והפשרה מאתמול כשם שיתנגדו להתמנותם של אנשים אחרים מתוך חוגים פוליטיים דומים, גם אם אלו יהיו נתמכים על ידי חיילות הכיבוש שלנו ומוגנים על ידיהם.

גם פועלים אלו, גם קטולים ופרוטסטנטים אלו, גם סוציאליסטי-הקוניונקטורה ונאצי-הקוניונקטורה הללו, את כל אלה נצטרך על כרחנו להכניס לבית-הספר שלנו, ולא קשה יהיה להשכילם ולעצב את צורתם הרוחנית, אם האנשים, שיטילו עליהם עבודה נעלה ומוסרית זו, יביאו עמהם מסירות קדושה והתמדה רבה למפעל גדול זה, כלומר: אם יהיו כהנים וחיילים.

אבל בזה לא ניתנו כעל דרגות הסולם של דעות הגרמנים או חוסר הדעות שלהם.

כי מלבד הגרמנים הללו הקלים והקשים לחנוך נתקל בלי ספק בשלש קבוצות הדורשות שימת לב מיוחדת: הגנרלים, הנוער ההיטלראי והגיסטאפו.

על גורלם של חברי הסתדרות-הרצח-והטירור הזאת, שהציפו בדם, פשוטו כמשמעו, את ספי בתינו, שהמציאו עינויים בשביל אירופה המדוכאת שאפילו ימי הבינים לא ידעום, על גורלם של תליינים אלו – גם אם עסקו באומנות רצח זו בלבוש העתונאות או במסוה אחר – על גורלם של אכזרים אלו יודע כל אחד מאתנו ידיעה ברורה: הם יקבלו פסק דינם המגיע להם כפי מעשיהם…

כן, אם פלוני או אלמוני מביניהם יברח מעבר לסמבטיון או לקצוי איזור הצפון, גם שם תשיגם יד נקמת העולם.

בחפוש גדול זה נעלה גם את הערפדים הללו, שהכניסו למחנות ההסגר גם את הקבוצה המצומצמת של הגרמנים הישרים הנוטים בדעותיהם אחר אירופה, ועינו את יהודי גרמניה; כי על דגלינו יהיו חרותים הדברים הללו:

גמול וצדק!

בטחון השלום!

בטחון חרות העמים!

מעשה-הגמול יחייבנו להעניש את הפושעים שכבר תארנום בפרוטרוט ואנשים אחרים שהיו במחיצתו של היטלר.

הצדק ידרוש מאתנו לבחון בחינה מדויקת בכל מקרה את כובד העון.

ובטחון השלום והחרות יצריך להנהיג את הקונטרולה הצבאית והכלכלית, שכבר רמזנו עליה, אבל ראשית כל יהא צורך לחנך ולעצב את האדם הגרמני.

– אבל מה יאמר על כך הנוער הגרמני? כיצד ייעשה עיצובם? איך תתנהל הבראתם של האנשים ההם המהוים את עתידה של גרמניה? הללו שהורעלו במשך עשר שנים בסיסמאות של טירוף ואכזריות ושהם נמנים כיום בלי יוצא מן הכלל על הסתדרות הנוער הנציונאלסוציאליסטי?00

האם יודע העולם במידה מספקת על דבר “העמדה הרוחנית” של נוער זה?

מחבר הספר הזה ניתנה לו ההזדמנות מאה פעם ויותר, ולאחרונה, עוד בשת 1940, להתווכח עם נערים ונערות גרמניים. לפיכך נראה לו, שרוב עתונאי המלחמה והמומחים לעניני גרמניה דברו יותר מדאי עם פרופיסורים זקנים ועם דיפלומטים מפולפלים, דברו יותר מדאי עם בעלי רפיון ופשרה, עם מהגרים גרמנים ופליטים שאינם יודעים את הדברים לאשורם, אבל לעומת זה דברו מעט או לא דברו כמעט כלום עם בני-הנוער הגרמני ולא באו עמם במגע קרוב.

משום כך יש לעתים קרובות הרושם שמעבר מזה ומעבר מזה של האוקינוס עדיין נמצאים מיליוני אנשים שאינם יודעים מבידה מספקת על דבר דרגת "הטירוף של הנוער הגרמני, או – אלו שיש להם השגה על דבר טירוף זה – רגילים לחייך מטוב לב על טירוף זה או רואים אותו כדבר של מה בכך.

“לאחר המלחמה נחסל גם מקרה זה”, שומעים אנו לעתים קרובות מפי אנשים, ואפילו מפי אנשים רציניים, אבל אנשים כאלו שלרוב לא נזדמנו מעולם או נזדמנו רק לשעה קלה עם הנוער של גרמניה, ולפיכך אינם יודעים, שאלו “הרוצים לחסל מקרה זה” צריכים להיות קשים כמותם, קנאים כמותם ובטוחים במטרתם כמותם, כמות אלו בני הנוער הגרמני המחונכים לאכזריות וניטל מהם הרגש האנושי.

מפעל חנוכי זה אין להפיקו על יסוד קבלת דיפלום אקדמי בשנת 1920 או אחר כך: לפעולה זו בגרמניה שלאחר המלחמה נחוצה קודם כל אמונה מוחלטת בעתיד, עקשנות והתמדה ואי רתיעה משום דבר, ובקיאות בפסיכיקה הגרמנית, שאינה מסתמכת על ידיעה בספרות-הרומנים הגרמנית. מי שאינו ממלא את התנאים האלה עליו למשוך את ידו מעבודה זו.

כי הנוער הגרמני יש לו אידיאה אחת, אמנם אידיאה של שקר וטבולה בדם, אבל יש לו אידיאה.

והוא מאמין בזה, כשם שהיינו מאמינים בילדותנו בכל מלה של אמא.

“העם הגרמני הוא עם האדונים!”

משפט זה שיש בו לגלוג על כבודם של כל העמים הוא עיקר-האמונה העליון של כל נער גרמני ושל כל נערה גרמנית.

משפט זה הוא צו. הנהו דוגמה. ולפיכך הוא נעלה על כל וויכוח, הנוער של גרמניה רואה על כן את עצמו מחויב לבזות את שאר העמים ולהשתתף בהכנעתם ושעבודם.

אם יהודים, צ’כים, פולנים, צרפתים ולוחמי-חרות אחרים מתקוממים נגד רצון שעבוד זה של הגרמנים, אזי צריך – לדעת הנוער הגרמני למחותם מן העולם; כי “הרצון הגרמני אינו סובל שום התנגדות” (בלדור פון שירך).

במעשה השמדה זה של הבלתי גרמנים אין הנוער הגרמני מרגיש שום חמלה. החמלה מתה בגרמניה. קודם כל מתה בלבות הנוער הגרמני, שהוא משוכנע על כן שהשמדת העמים האחרים נעשית בצדק.

“מי שאינו הולך אתנו, הרי אנו רומסים אותו, כדרך שרומסים את הזבובים!” אמר אל המחבר נער היטלראי בן שש עשרה לפני זמן לא רב בקרפטים של רומניה.

זהו הדבר המבהיל מאד אצל הדור הצעיר הגרמני: מחשבותיהם אכזריות הן ממש כמו מלותיהם. ואולי אכזריות עוד יותר.

מחבר הספר הזה נפגש עם הרבה נערים גרמנים, שרק דבר אחד היה מצער אותם: שעדיין אין הם רשאים להשתתף במעשים אלו.

אנו קוראים לזה הפיכה לחיתו-טרף. ואילו הנוער הגרמני קורא לזה אידיאה.

והם מוכנים למות למען אידיאה זו.

קנאים כמו לוחמיו של מחמד, מוכשרים לפראות כמו גדודיו של צ’ינגיס כאַן, מאמינים הגברים והנשים של גרמניה של מחר, כי “המות הבא במלחמה למען מטרתנו” כוחו יפה והוא נאה יותר מאשר חיי עצלות בשלום (נושא לנשף-שיחה של הנוער ההיטלראי במזרח גרמניה ביולי 1938). לכשידע הקורא את הדבר הזה, שוב לא יתמה ביותר על הדברים של המנהיג העליון של הנוער ההיטלראי בתחום גרמניה המזרחית, ד"ר הנס שראַם, בספטמבר 1938 בשיחת חשאין של המנהיגים בטילזיט, שהשמיע באזני בני 14 – 18 שנים:

"אנו רוצים בשלום, אבל השלום צריך שיהיה שלום גרמני, כלומר, הוא צריך לתת לנו מה שמגיע לנו בבחינת ראשון לכל העמים.

אם יסרב העולם למלא את דרישותינו, אזי נציף אותו בפלדה וגפרית, באש ופצצות ומים רבים כל כך עד שהיהודים והדימוקרטים יקראו: דיינו! ברם אם בקרב נחוץ זה ננחל מפלה, אזי תקומו אתם, אזי יגדלו אחיכם שעדיין הם קטנים כיום ותיעשו לצבא פרטיזנים, שהעולם לא ראה עוד דוגמתו.

בכל מקום ישרקו כדוריכם. וייתכן יותר שישרור תוהו ובוהו מאשר כניעה של גרמניה, המלכות הקדושה והנצחית". אני מאמין זה הכולל לעג ושחצנות, קללה ואיום של מנהיג נוער גרמני, דרישה זו לאנרכיה מאירה בבהירות מדהימה את התהומות שבנפש הנוער הגרמני, זו שכבר חדלה מלהיות נפש, לפי שהושפלה להיות לדרגת אינסטינקט בלבד, לכוח מיכני בלבד.

כלום נוכל בכלל לרסן נוער זה המכין עצמו לחיי פרטיזנים, ושולל כל מושגי המשפט והמוסר?

כלום נוכל לשלב נוער זה, אם יצלח בידנו לרסנו, בלי יגיעה יתירה בתוך תהליך העיצוב מחדש של שאר אנשי גרמניה?

כלום נוכל לההין בדבר, מבלי שיפריעונו במלוי תפקיד זה אותם הפרטיזנים הצעירים? “בכל מקום ישרקו כדוריכם”, אמר האדון שראַם.

הנה אין אנו תינוקות ויודעים אנו יפה, שעם מפלתו של הציר עדיין לא הגיעה שעת מיתתו של הפאשיזם.

את קשיות ערפם ואכזריותם של בעלי “השקפת עולם” זו אנו יודעים יפה למדי. ולא יפתיע אותנו הדבר כלל, אם אלה ממעריצי האלימות הגסה, שלדאבוננו יש למצוא אותם לפעמים גם מחוץ לארצות הציר, אם מתנגדים אלה לכל קדמה סוציאלית ינסו גם לאחר הפסקת פעולות המלחמה להמשיך בחתירתם.

דבר זה אמור ביחוד כלפי חברי הנציונאלסוציאליזם של גרמניה המסומנים במספר 1000000–1. אלי-מפלגה אלו המודחים מכסאותם, המשוללים כל אמצעי הכוח של המדינה, הרי במדה שבית הדין של העולם לא יתעניין בהם, ייתכן שינסו לקנות את לב בניהם המנוונים לשם עבודת סבוטז', או אם כבר ישנו בלב בניהם החפץ הזה יבואו לעוררו גם להבא.

אם מודחים אלו יוסיפו לכנות עצמם בשם נאצים או… בשם נציונל בולשביסטים, עדיין אין אנו יודעים היום.

רק, כי יוסיפו לעבוד, דבר זה יודעים אנו.

והואיל ואנו יודעים זאת, הרי אם ישרקו הכדורים, כפי הכרזתו של האדון שראַם במוקדם כל כך, מיד נקום ונתקוף במהירות הבזק, ולא ניתן לשלום הנאבק כמו העשב הצעיר למען החרות והשמש שיירמס במגפי השודדים קודם שהספיק להתפתח.

מה נעשה אפוא?

כדי לצמצם ככל האפשר את מעשה הפרטיזנים שתיכנוהו מנהיגי הנוער ההיטלראי של הרייך, נשחרר את הנוער הגרמני מהר ככל האפשר מזרועות המפלגה הבלתי לגלית הישנה שתוסיף לעבוד או המפלגה הבלתי לגלית החדשה, למען נוכל על ידי אמצעים מתאימים להתחקות על עקבותיהם של אחרוני מציתי הדליקות וה“לוחמים”.

באותם המחנות ומבצרי הלימוד, באותן אכסניות הנוער שבהם הזריקו בלב הנוער הגרמני את רצון השעבוד והדכוי וחרתו במוחם את תורת האכזריות, באותם המקומות עצמם נצטרך להורות לאנשים הצעירים את תורת הסבלנות והצדק. ושמא יבוא קורא פלוני או אלמוני ויעיר: “אבל אם כן הרי נחקה כאן את השיטות של הנציונל סוציאליסטים”.

כן הוא: במקום שיהא נחוץ הדבר שם נשתמש במנהגיו של היריב.

אם לא נעשה כך, הרי ניפול שוב לידי המצב של הססנות וליתרגיה שמחליפים אותן בטעות בהומניות, ואז הרי בעצמנו – אנו בעצמנו – נארגן התקוממות פסיבית שניה של העם הגרמני, שהפעם לא יצטמצם אך בגבולות הרוהר בלבד… או שמא עלינו לחקות את מעשהו של אותו שר הגדוד, שבכדי ליתן השכלה גבוהה יותר לחיילים בני כפרו, צוה על התזמורת לנגן אחר תרגילי הקרב את מנגינתו של מוצרט?

לא, עבודתנו צריכה להיות בעלת טעם ומדה. ודבר זה יש לעשותו למן הרגע הראשון.

לפיכך נתחיל בחנוך הנוער הגרמני באותם המקומות, שחנוך זה יש לו סיכויים לישא פירות: במחנות הלימוד שלנו!

ורק אחר כך, בשעה שהנוער הגרמני יתחיל להתלהב למען מטרותינו, בשעה שיתחיל להסתלק מעיקרי האמונה של האלימות, בשעה שידע שוב מה היא חמלה ובשעה שיעריך בעצמו את הפשעים שפשעה גרמניה בבחינת פשעים: אז – אבל רק אז – נוכל לרתום שוב את הנוער הזה בתוך הזרם הגדול של האנשים האחרים.

הבדדה זו של הנוער הגרמני, שאנו דורשים במשך תקופת המעבר, יש לה עוד נימוק אחר: הפעם חוזרים הביתה הרבה יותר גנרלים מאשר בשנת 1918, ודומה שלא נטעה ביותר אם נאמר, שיהא מספרם למעלה מאלף.

אנשי בטליון זה של מדריכי המפלגה יהיה מן הבלתי מרוצים ביותר ומשום כך הגרמנים המסוכנים ביותר, הרי גם לאחר מלחמה זו ינסו בלי ספק למלא אותו התפקיד, שהתחילו ממלאים אותו מיד לאחר המפלה הגרמנית הקודמת, התפקיד שהם ממלאים למן ימי פרידריך וביסמרק, שבעצם לא פסקו מעולם מלמלא תפקיד זה: לחרוש מזימות, להפיח אש ולתכן תכניות חדשות של כיבושים ומלחמות.

כן מי שישאר בחיים מן האלף הזה, כלומר מי מן הגנרלים הללו שלא יהיו נתבעים לתת דין וחשבון על מעשיהם, הרי ינסו בלי ספק להלהיב את רוח הנוער הגרמני לשם “נסיונות” פטריוטיים חדשים.

אפשרות זו קיימת היום הרבה יותר מאשר בכל זמן אחר; כי הקנאות של הנוער הגרמני יהיה אוצר הנשק היחידי של הגנרלים, אוצר נשק, שהגנרלים יעמדו בכל כחם כנגד השמדתו. גם בשביל כך הרי הפרדה ארוכה בין שני מרכזי סכנה אלה, מניעת כל שותפות בין הנוער ההיטלראי והגנרלים היא צו השעה.

ושמא נשמע גם כאן שוב טענות?

כלום סבורים אתם, שגנרלים אלו, יסתפקו בכך להיות נעדרים כל סיכויים לפקד שוב בזמן מן הזמנים על הגייסות ולהוליך אותם לקראת קרבות, להיות נעדרים כל סיכוי לעלות שוב בזמן קרוב על צרפת או פולניה: כלום סבורים אתם שנכדים רוחניים אלו של הקורפירסט הגדול יסתפקו בחוסר סיכוי זה, בשעה שאנחנו נהיה שוב חולמים? כלום מאמינים אתם שגנרלים חוזרים אלו וצבא שרי הגדודים והמיורים, שהנוער הגרמני נעשה סוף בהסכמתם לקנאי וברוטלי כל כך, כלום מאמינים אתם שגנרלים פרוסים אלו ראשי מטה הצבא יירתעו לאחוריהם מלהשתמש שוב לרעה בנוער זה?

גנרלים פרוסים כבר עשו אחרת…

אין ברצוננו לדבר כאן על מעשי הזוועה הנעשים באירופה המדוכאת היום בידי הגרמנים והגנרלים סובלים את המעשים הללו, מסכימים להם או גם מצוים לעשותם.

לא נדבר כאן על מעשי הדמים של הגנרל פון שטילפנגל השולט בפריס הבירה.

לנגד עינינו מרחף “מעשהו” של הגנרל פון פלקנהורסט החונה בנורבגיה.

בנידון זה אנחנו עוברים בשתיקה על פקודת החשאין של המרשל פון רייכנאו, שנרצח בינתים, שצוה לירות בכל הרוסים היושבים בחבל הכיבוש, אם לא ייעשו למעריצי היטלר.

אין אנו רוצים להזכיר כאן את שיתוף העבודה המחפירה בין הגיסטאפו והגינרלים שרצחו מדי שבוע בשבוע אלפי צ’כים, יהודים, פולנים ויוגוסלבים.

רוצים אנו בענין אחר.

כיון שהעולם נכשל תמיד בטעות הבלתי מובנת כמעט, לזקוף את כל הרעות והאכזריות הנעשות בימים האלה אך ורק על חשבון ההיטלריות, כיון שהאנשים עוברים בשתיקה על העובדה שאין לסתרה, שהיטלר עלה לגדולה רק בעזרת הגנרלים, היונקרים ואנשי האינדוסטריה: לפיכך רצוננו להורות דוקא כאן על המעשים האכזרים שעשו ראשי הצבא הגרמני, עוד קודם שעזרו להעלות לשלטון את הבובה הפוליטית שלהם ששמה אדולף היטלר.

הנה לראשונה האדון פון פאפן שבתחילת מלחמת העולם הראשונה שימש במשרת נספח צבאי של גרמניה בארצות הברית של אמריקה…

הזוכרים אתם עדיין כמה שקד סוכן-גנרלים זה לשסות את הפועלים של ארצות הברית בשעה המכרעת להתקומם נגד שאר האוכלוסיה של ארצות הברית?

הזוכרים עדיין כמה הרבה האדון פון פאפן להתענין בהכנת מצב של אנדרלמוסיה בארצות הברית של אמריקה?

מי שלא רצה להאמין בזה, הרי בא המיור פון פאַפן והביא בעצמו את הראיה לכך. כי אירע לו כשלון. הוא הניח ברכבת התחתית של ניו-יורק את ילקוטו המלא תכניות כיצד להכניס שם רוח של התפוררות ושל מעשי חבלה. כשלון זה אירע לו אז בשנת 1915!

וכלום לא הוכח, שעבודת-הגנרלים של שר הגדוד ווידמן, ששימש עד שנת 1941 במשרת גנרל קונסול בסן פרנציסקו, התחילה שוב כמקדם? באותה העיר סן פרנציסקו, שלפי פקודתו של המיור פון פאפן יצאה לפועל התפוצצות בשעת הפגנה המונית של פועלים אמריקנים שנהרגו בה חמשים נפשות כמעט?

הרי זה אמת לאמתה: גנרלים גרמנים משחקים ברצון במעשי מרד והתקוממות. ואינם נרתעים אפילו – כמו בשנת 1918 – מלביים התקוממות של העם הגרמני גופו, בשעה שיש להם סיכויים להצלחה.

הסיסמה “נצחון או אנדרלמוסיה” היא המצאת הגנרלים! ולא המצאת היטלר! לודנדורף טבע אותה בשנת 1916 בשעה שנחתם ההסכם בין טרוצקי והגנרלים הגרמנים בבית הקונסולאט בארץ נייטרלית, על אדמת שווייץ.

כי המטה הצבאי הגרמני נהג בסיסמה זו גם לאחר שנגמרה המלחמה הקודמת, הוכיח למדי המשפט במוסקבה נגד הטרוצקיסטים, שקבע בבירור שיתוף העבודה שבין טרוצקי וגנרלים גרמנים.

מפני מה שתקו אז בברלין? מפני מה לא התגוננו בפני האשמה שעשו יד אחת עם טרוצקי?

מפני שחשו עצמם אשמים ומפני שגם בברלין החומה רצו על כל צרה שלא תבוא להחזיק בסיסמה: “נצחון או אנדרלמוסיה”, זו הסיסמה שקיבלה – כפי שראינו – הנהלת “הנוער ההיטלראי” בשנת 1938, ורק אחר כך חזר עליה היטלר.

זו ולא אחרת היא שאיפת הגנרלים הגרמנים: אם יכשלו כל התכניות, אם לא יצליחו כל עוגני הזהירות שמטילים כבר היום באי כוח מוסדות רשמיים גרמנים, אז מבקשים הגנרלים את האנדרלמוסיה והתוהו ובוהו.

אנדרלמוסיה בגרמניה – כך טוענת היא מן הסתם – עלולה באופן הגרוע ביותר להמשך שבועות אחדים בלבד; כי הגרמני אוהב לדעתם את הסדר מטבעו מכדי להתלהב ממצב של אנרכיה. ואילו כל שאר העולם – סבורים הם שוב – אינם מאומנים כל כך למשמעת. בעולם זה שיצא מכליו ופרץ את הגדרות יש ביד הגנרלים שוב לצוד דגים במים עכורים…

בשעת המהומות שתפרוצנה בכל מקום, על ידיהם ובהשפעתם, ינסו לתקן כל מה שהפסידו בגלל מפלתם.

וכלום לא התחילו עוד הגנרלים במעשה-הצתה זו?

המאורעות בהודו בעצם ראיה על “פעולה” זו. או שמא מבקשים שוב לזקוף את זה אך ורק על חשבון הנאציזם?

הדין וחשבון המובא להלן, שהוא דוקא אקטואלי ביותר ברגע זה, ששלח ראש המטה הצבאי לשעבר של המחנה האוסטרי-אונגרי, הגנרל-אוברסט אַרץ, חדשים מועטים לפני הכניעה של מדינות אירופה התיכונית, אל מיניסטר החוץ הגרף בוריאן, מאיר את הדבר איך היה מצב הענינים באמת. "הגרמנים מבקשים באוקריינה מטרה כלכלית פוליטית מסוימת: הם רוצים לבצר להם דרך למסופוטמיה ולערב, לבקו ולפרס, דרך שבאה לידם לעולם ועד כל ידי הפלישה לאוקריינה. דרך זו עוברת על פני קיוב, יקטרינוסלב וסבסטופול.

לשם תכלית זו מתכונים הגרמנים לפי הרגשתי להשאיר בידם את קרים באיזו צורה שהיא, אם בבחינת איזור מגן, אם בצורת קולוניה או בצורה אחרת; על כל פנים לא יניחו עוד מידם לגמרי את חצי האי החשוב הזה.

לשם ניצול שלם של הדרך הזאת זקוקים הם שיהא בידם השלטון על החבל שבו עוברת מסלת הברזל הראשית, וכיון שהספקת הפחמים לרכבות של מסלה זו ולים השחור אי אפשרית היא מגרמניה גופה הרי זקוקים הם להיות הבעלים של המכרות החשובות של אגן הדון. את שניהם יבצרו בידם באיזו צורה שהיא.

דרך אגב ינצלו הגרמנים את אוקריינה כאסם הדגן שלהם, ותמורת זה יחפצו ליצור להם באוקריינה בעלת כושר הקניה שוק לתוצרת התעשיה שלהם.

כוונה זו ניכרת ברור מתוך גילוי הדעת של הגנרל-לויטיננט גראנר, שכל זמן שאנגליה סוגרת את גרמניה בפני המערב, הרי האינטרס העיקרי של גרמניה הוא הדרך להודו העוברת על פני אוקריינה וקרים"…

זה הוא פרצופם האמתי של הגנרלים הגרמנים!

פעם אחת מוכרחים הם להתקיף את צרפת, את פולניה ואת רוסיה, הם מוכרחים לפלוש לפרג, לאתונא ולקופנהגן, ופעם אחרת חולמים הם, כגון האדון גראנר, על הדרך להודו.

ושוב פעם אחרת הם מבקשים – כפי שהודיע הנספח הצבאי המקסיקני בברלין שחזר זה לא כבר לארצו – מאת הממשלה המקסיקנית למסור להם בסיסי תעופה לשם התקפה על ארצות הברית של אמריקה.

כך הם עושים וחושבים תמיד.

וכך יחשבו בשעיה שנפגוש את הגנרלים האלה בגרמניה. כלום יהיו צופים גם אז לדמויות מטיפוסו של טרוצקי? האם ישחקו גם אז בדליקות עמים, כדי להשתמש בהן, כפי שרמזנו למעלה, לטובת מטרותיהן?

“נצחון או אנדרלמוסיה” זוהי סיסמתם. אותם הסיסמה, שהיא גם פתגמם של בני הנוער הגרמני.

על כן חובה עלינו לעמוד על המשמר, כשנבוא לגרמניה. ולא זה בלבד שנצטרך להוציא את הנוער הגרמני מידי השפעתם של אנשי מרד אלו לבושי המדים, אלא שנצטרך כמו כן לנתק מהר ובמידה יסודית כל קשר בין חברי המפלגה הקנאים ובין הקצינים, גם אם חברי מפלגה אלו יכנו את עצמם לאחר המלחמה לא עוד בשם סוציאליסטים, אלא בשם נאציונאלבולשביסטים.

לעומת הסיסמה “נצחון או אנדרלמוסיה” נצטרך להעלות סיסמה אחרת: הסיסמה “החיים בסכנה”.

 

שנוי תכונת האיש הגרמני    🔗

כלום נצטרך להמשיך ימים רבים בחיים אלו המלאים סכנה? כלום תחתור הסיסמה של “נצחון או אנדרלמוסיה” במשך חדשים או שנים תחת עבודתנו בגרמניה?

דבר זה יהיה תלוי קודם כל במהירות הצלחתנו לברר לאיש הגרמני, מפני מה מוכרחים דוקא חייו היומיומיים להיות אפורים וקשים כל כך.

דבר זה יהיה תלוי גם בכך, מה תהא מידת הזריזות שלנו במלאכת הנתוח של נגע-הצרעת המסרתי הפרוסי מתוך גופו של העם הגרמני.

בעבודה זו נצטרך לרתום לא את העתונות והרדיו בלבד, אלא במעשה, ההסברה ההמונית הזאת יהא עלינו להשתמש גם בתיאטרון, בקולנוע, בספרות ולא לאחרונה בבית-הספר.

וכדי להמנע מכל ערבוביה של זה בתוך זה וזה אצל זה נצטרך לכונן למשך זמן מסוים מוסד מרכזי לשם עבודת השכלה והסברה זו, שהנהלתו תהא בראש וראשונה מסורה כולה בידינו, והוא לבדו יוכל לקבוע מה הם הסרטים והספרים המסוגלים לשנות את הרוח הגרמני ומה הם החבורים, מאמרי העתונות והרצאות הרדיו שיש בידם להביא נזק להתפתחות השלום.

ולא ההשגחה העליונה בלבד תהא מסורה ביד המוסד המרכזי אלא מן ההכרח יהיה ליתן אך ורק ביד עתונאים של בנות הברית, המדברים גרמנית וכותבים גרמנית ובקיאים בדרך המחשבה הגרמנית. את העבודה העתונאית הפוליטית הטהורה ואת המערכת הפוליטית של הרדיו למשך ימים רבים.

העדר-האופי של המון העורכים הגרמנים שקראו לעצמם בשנת 1918 בשם דימוקרטים וסוציאליסטים, ושחלק רב מהם משמשים כיום קומיסארים של הגיסטאפו, העדר-עמדה זה של פובליציסטים גרמנים אלו מכריחנו לנקוט במעשה-זהירות.

על כך נוסיף עוד דבר: עבודתנו זו בתחום הרדיו והעתונות יש במשמעה הוראת לקח בהיסטוריה באזני הדור הצעיר שגמר זה עתה את בית הספר!

כלום אפשר, לאחר הנסיון שקיבלנו, להפקיד מיד שוב את הוראת ההיסטוריה בידיהם של הגרמנים?

לא!

שיעור זה הקשה ומלא אחריות צריך לעת עתה להיות בידנו. העטים המעולים שלנו יצטרכו להסביר לגרמנים בלשון ברורה, שתמונתה של המלכה לואיזה אין פירושה דרישה מתמדת למלחמת גמול ושילם, כי פרצופו של פרידריך השני הקבוע לפני שערי ברלין בצורת פסל של פרש אינו פונה לצד מזרח כדי להזכיר בכל שעה לגרמניה שיש לה ללכת אל המזרח כדי למלא שם תפקידים “קולוניזטוריים”…

אותם העטים יצטרכו לשכנע את לב המעמד הבינוני שבגרמניה, שאין זה מתפקידה של אגודה לזמרה לעורר אתמוספירה של קסרקטין על ידי שינון שירי מלחמה.

הם יצטרכו לחרות בלבות המורים והמחנכים הגרמנים שאין מקום למוסיקה של קרבות בחגיגות של ילדים.

ברוח של בדיחות ולעג יקרעו לקרעים את דפי השירים שהיו שרים אותם בכל פינות גרמניה בשנת 1871 ובשנת 1914, בשנת 1923 ולאחריה – והיו מושרים גם בפי דימוקרטים – שירים שכתוב בהם למשל כך:

"קומו, קומו לקרב!

לקרב הנה נולדנו"…

שירים אלו יש לאבדם מן העולם. אבל לא דברים אלו בלבד יש לכלות ולהשמיד, אלא יש גם לעקור מן השורש שאר מידות מגונות. קודם כל אותה הדעה הרואה בלשון הפולנית ובלשון הצ’כית אך ורק לשון של משרתים ושפחות ובבא-כוחן של האומות האנגלו-סכסיות רק שודדים ורמאים. כי זלזול זה ויהירות ושחצנות זו היו היסודות שיצרו את ההיטלריזם, וכי – אילו לא בא היטלר – היתה עמדה זו מעלה באחד הימים היטלר אחר – גם דבר זה ייאמר באזני גרמניה.

“על צד האמת, הריני מחזיק בדעה, שהאסון שבא לעולם בשל פרידריך השני נובע עוד ביתר שאת מאמצע המאה האחרונה. – הריני מדבר על האומה הגרמנית ועל הדורות הרבים שלה שקיבלו חינוך מסולף, והתוצאות המגונות של חינוך שיטתי ומסולף זה שהקיפו את כל האומה” (מתוך מכתבו של וונסיטארט אל העורך הראשי של האקונומיסט). יכולים היינו להביא את הגרמני לידי ההכרה, שהשקר בחינוכה התחיל מאותו רגע שהעם התחיל לראות את הגבור אך בזה שהוא חבוש לראשו קובע מלחמה, אז הרי היתה נשלמת בעצם עבודתנו החינוכית; כי אז היה העם הגרמני פוסק מאליו להגות באותו רעיון-הטירוף, שלא נולד אלא למען הקרב, כלומר לכיבוש ארצות אחרות ולשלוט בעמים אחרים.

אף על פי כן אין אנו משלים את נפשנו! בקצב של מלחמת הבזק לא יעלה בידנו להביא את הגרמנים לדרך התבונה, גם לא את אלה, שאינם נמנים עם הצעירים, ולא עם הפטריוטים הקנאים, ולא עם חוגי הקצינים; כי מורשת-הרע של הגרמנים מושרשת עמוק עמוק בלבבות.

נוסף על כך עוד ענין אחר: ההכרה שגרמניה חדלה למלא את התפקיד של כנור ראשון בקונצרט האירופי, הכרה זו תאלץ בראשונה את המוני העם הגרמני לתפוס מעין עמדת הגנה כלפינו. הגרמנים בינם לבין עצמם עוד יאמרו ימים רבים:

“כלום לא הכובשים המה הם המבקשים לחרות את כל זה בלבנו? כלום לא המנצח הוא המדבר כאן אל המנוצח?”

לא! “כאן מדבר הבריא אל החולה האנוש”, נצטרך לענות להם על כך.

תיקוני גבולות ופצויי נזקים אינם אלא תוצאה של המלחמה והנצחון. וגם הקונטרולה הצבאית והכלכלית כרוכה בנצחון. אבל השתדלותנו לשנות את תכונת האיש הגרמני משמשת אך ורק לטובת השלום הגדול, שגם העם הגרמני יהא נהנה ממנו באחד הימים.

ולפיכך מבצעים אנו את פעולותינו ל בבחינת כובשים, אלא אך ורק כבאי כח דעת הקהל של העולם הדימוקרטי. האם תתפוס גרמניה אמת זו? אם יעלה בידנו להביא אך חלק של העם הגרמני לידי כך, שבמקום לומר “כך דורשים הכובשים”, יאמרו “כך רוצה העולם”, הרי כבר עברנו חלק הגון מן הדרך שעלינו ללכת בה.

אז יהא מובטח לנו שתעודותינו ומאמרינו בדבר תולדות המלחמה הזאת ובדבר השקרים של היטלר ועוזריו הרי הם לא נקראים בלבד אלא מאמינים הם בהם.

אז הרי תגיע השעה, להורות לאיש הגרמני, בכמה סקרנות ומתיחות אנו, כלומר “הצד השני”, מתבוננים היינו אל עמדת העם הגרמני בשנים האחרונות, מה היה מראה הדברים אצלנו וכיצד דרשנו בלי הרף מאת הגרמנים להפרד מהיטלר והכנופיה שלו, כיצד לא פסקנו מלהזהיר את החיילים הגרמנים ואת הגיסטאפו מלהמשיך במעשי הזוועה שלהם.

כן יתכן הדבר שבאותן השעות נוכל לקוות שיישמע הד-התבונה הראשון מצד הגרמנים. ואין זה מן הנמנע שיחד עם ההד הזה יגיעו לידינו דברי הווידוי הראשונים הנאמרים באמת ובתמים מתוך המחנה האחר. אולי יהיו אלו ספרים שכתוב על פני השער שלהם: “הדברים שיש לנו להגידם”, או “כיצד שקרו לנו”, או “מפני מה הלכתי אל היטלר” או “מפני מה מוכרח אני לבוא עכשיו אליכם”.

אולי נמצא באחד הימים מיני ווידויים כאלה על גבי שולחן הכתיבה שלנו. אולי…

“כל נסיון לגדור תחום בין גרמנים טובים ורעים בבחינה גיאוגרפית הוא לבטלה. – הקו המבדיל אינו נמשך לאורך גבול ההנהלה, אלא בתוך נשמתו של כל איש גרמני. בכל העם הגרמני ישנם אנשים טובים ורעים, הבאים חליפות לידי פריצת הגבול”, אומר ז’אן רמבילינסקי בספרו “הסיבה הכללית”, והוא מוסיף: "מפתח הבעיה נמצא אולי בזה: כל שעה שהמגמה הגרמנית לייצוב, לטוטאליות, להנהגה שוה ידה על העליונה – בין שהמדובר הוא בטוטאליות של ברית האבירים הגרמנים בימי הבינים, ובין שהמדובר הוא באבסוליטיזם המודרני של המושלים לבית הוהנצולרן, או במשטר הנאצי של המלכות השלישית – שוב אין למנוע בפני שואה עולמית.

כנגד זה הרי החיבה הגרמנית לנוף המולדת היפה, למסורת ומנהגים מיוחדים גרמה לשפע של אוצרות תרבות, שהביאו תועלת לכל אירופה וכן לגרמניה עצמה. גרמניה המחולקת על פי ברית השלום הווסטפלי הביאה לעולם את קנט, את גיתה ושילר, את באַך ובטהובן".

האם לא מן הראוי הוא, שבשעה שאנו משתדלים לשנות את תכונת האיש הגרמני, נעמיק עוד יותר להאיר את מהותו העצמית?

כל כמה שמעולה היא הוראתו של רמבילינסקי על השניות שבנשמה הגרמנית, הרי נראה לנו כנועז אותו חלק של הוכחתו, שהוא מרמז שם על המשאלה המסוכנת להפקיר אחרי המלחמה את אירופה התיכונית לאנדרלמוסיה של מינסטר ואוסנבריק.

מתנה מעולה מזו אי אפשר היה להביא לחרב הפרוסי!

או שמא סבורים אתם שיעלה בידי הפסיכולוגים, התועמלנים והמורים של בנות הברית לעורר עם שמחלקים אותו לרסיסים להתלהב כלפי שלום למשך מאה שנה.

משגה זה כבר נעשה פעם אחת. בשנת 1648.

אותה שנה שבה נגמרה מלחמת שלשים השנה על ידי חתימת ברית השלום הווסטפלי אינה כלל שנת הולדתה של התרבות הגרמנית: היא עריסת הפרוסיות!

אירופה נתרוקן דמה והיתה עייפה מן המלחמה בכל הארצות. ודבר זה עודד את ה“קורפירסט הגדול” ליטול מידי שוודיה את פומרן.

העדר-האינטרס של שאר המדינות עודד את לבו של אותו הקורפירסט ושל יורשיו לחתום על חוזי ירושה עם בתי-מלוכה ידידותיים, וסופם של חוזים אלו נסתיים תמיד בכך, שארצו של אותו הנסיך שחתם על חוזה עם המושל לבית הוהנצולרן היתה לאחר זמן מסוים נופלת בקביעות לידי… ממלכת ברנדנבורג-פרוסיה.

כך הוא הדבר: בשת 1648 התחילה ההתפשטות הפרוסית, שהשלב הראשון שלה נסתיים בהכתרת פרידריך הראשון בשנת 1701.

הארץ שנכבשה וניטלה בגנבה על ידי “הקורפירסט הגדול”, הזהב של פרידריך הראשון והצבא שצייד במשמעת מאין דוגמתה והפקידות שנתחנכה על ידי אותו מלך לציות חמור ביותר, כל אלה היו הבסיס שעליו יכול היה פרידריך הגדול להוסיף לעבוד עבודתו. והרי בלעדיהם לא היה יכול לעולם לנהל את מלחמותיו שערך אחר כך.

הגנרלים של היטלר לא שכחו את הזמן ההוא. הם בקיאים כהלכה בתולדות פרוסיה.

וכיון שלאחר התוהו ובוהו של מלחמת שלשים השנה היתה ברנדנבורג-פרוסיה המדינה הראשונה בין כל המדינות של יבשת אירופה שהתאוששה ועמדה על רגליה, והואיל ותוהו ובוהו היסטורי זה נעשה לעריסת הפרוסיות, לפיכך התיחסו הגנרלים בשנת 1918 באהדה של המהפכה, ועל כן חתמו על החוזים עם טרוצקי, ולפיכך עתידים הם גם מחר, כפי שמרומז למעלה, להתיחס באהדה אל האנדרלמוסיה.

וגיתה, בטהובן, קנט?

הגאונים הללו לא נתפתחו בשל כך, מפני שחיו באותו זמן, אלא מפני שערכו מלחמה בלי הפסק כלפי אותו זמן, ובכן הרי היו כנגד גרמניה.

נחת הרוח העולה למשל מתוך “הרמן ודורותיה” של גיתה, היתה באותן השנים רק נחלתם של אלה שהרכינו ראשם, שמסרו את דעותיהם בלשכת החצר של הנסיכים המושלים. וכאלה היו כולם.

לבעלי אופי לא היה מקום בגרמניה במשך מאה השנים שלאחר חתימת ברית השלום הווסטפלית. באותן השעות נולדה ונתפתחה הפרוסיות לא בפרוסיה בלבד, אלא גם במדינות שלא היו שייכות לפרוסיה כגון מגנצה ומינסטר, התחילו באותו זמן לנהוג במנהגים פרוסיים.

מפני מה?

הצלחת בית הוהנצולרן הכניסה בלב שאר הנסיכים הגרמנים פחד וקנאה. ולפי שהכירו שהצלחות אלו באו אך ורק מתוך המשמעת החמורה לתשוקת ההתפשטות הפרוסית, ניסו בכל מקום לחקות את הדוגמה הברלינית.

על כן כתב פרידריך הגדול, בשעה שחיבר את “רעיונות המנהיג” שלו ברוח האנטי-מקיאוולי, רק דבר זה בעצם שהיה באירופה התיכונית זה מכבר למודה פוליטית.

כך היה הדבר: האזרח החפשי שחשב מתוך אחריות ומתח ביקורת, ושפרידריך הגדול היה תוקף אותו – כדרך שעושה היום היטלר – בגלל מחשבתו “המסוכנת”, כל האנשים מסוגם של קנט, לייבניץ או בטהובן לא היו עוד במציאות באירופה התיכונית. סוג זה כבר מת. לעומת זה יצא לאויר העולם וראה את אור החיים הנתין.

כנגד רצח זה של החופש שהיה נהוג בגרמניה לא התקומם כלל – כמו היום – העם הגרמני, אלא יחיד התקומם כנגד הגסות, הגאוני שילר, שעם מנוסתו מנסיכות לנסיכות היה קורא למלחמה כלפי האינקביזיציה הרוחנית (דון קרלוס), והיה קורא למלחמה כלפי המדכאים (“השודדים” ו“וילהלם טל”).

כנגד רוצחי הרוח והחופש הללו התריע בטהובן. בסימפוניה התשיעית שלו עורר את השומעים להתקהל.

כנגד השוביניזם הזה קרא קנט ברעיונותיו על “השלום הנצחי”.

כך היה מצב הדברים. לא שילר ולא קנט ולא כל השאר היה להם עסק עם זמנם. לא היה להם גם שום עסק עם הנוף שחיו בו. אמנם הם דברו בלשון סביבתם, אבל סביבה זו נשארה זרה להם עד יומם האחרון. היא מוכרחת היתה להשאר זרה להם; כי הם חשבו מה שלא חשבו האחרים. הם גינו את הדברים שהעם, שחיו בקרבו, שיבח אותם.

גרמניה היתה למולדתם רק בדרך מקרה. עריסתם היתה צריכה בעצם לעמוד בצרפת.

רוח הנתינות הפרוסית-גרמנית שנולד ראשונה בשנת 1648 וצורתו עוצבה בידי פרידריך וילהלם הראשון ו“נשתכללה” בידי פרידריך השני והגיעה היום בדרך מפתיעה לידי “גמר צורתה”, רוח נתינות זו לא טרח מעולם כלל וכלל להכיר מקרוב את הרוח של גיתה, שילר ובטהובן. מדינת פרוסיה-גרמניה זו דחתה בשתי ידים את רעיון אזרחות העולם שלהם; דבר זה מוכיחות המלחמות הפרוסיות-גרמניות שבאו בזה אחר זה לעתים תכופות יותר ויותר.

והואיל ורוח זו של הליכה בסך ומשמעת עוורת זו הן בנות מאתים שנה ויותר לפיכך לא יכלו גם הדימוקרטים והסוציאלדימוקרטים של הריפובליקה הוויימרית להשתחרר ממסורת זו. לחץ היסטורי בלתי נראה מנע בפניהם לנתק את הקשר אל העבר שקשה לקרעו. לפיכך מוכרחים היו להתנהג כך, כפי שמתואר בפתיחת הספר הזה.

על כן נמנעו לומר “לא” בשעה שהוכה השלום מכת מות בשנת 1923 בחבל הרוהר, ובשעה… שהלך היטלר יותר ויותר לקראת הרצח הגדול.

היו גם יוצאים מן הכלל. ודאי.

אחד מהם היה הצייר גרוס. וכשם שנלחם שילר באימפריאליזם שבוינה ובברלין, כשם שדן בטהובן לחובה את הרוח הרעה והדיספוטיזם, כך העיז גרוס בתחילת שנות העשרים להתקומם כנגד רוח הפחדנות, השקר ותשוקת הנקם ושילם שהרעילו את הבימה הפוליטית בגרמניה.

הוא שאל את הגרמנים – הדימוקרטים והקונסרבטיבים, מפני מה הם, המדברים כל כך הרבה על ישו, מתכוננים שוב למלחמה, ועל ידי כך הם תולים מסכת גז על פניו של בן נצרת.

והנה הציג גרוס נגד עיניהם את ספרו שנתפרסם בעולם “כריסטוס בעל מסכת הגז”.

פרץ סער של התרגזות. הנתין הפרוסי-גרמני השתולל. נשמתו השניה נפגעה, כלומר הנשמה הנוצרית הנגשת לפעולות בכל יום ראשון בשבת בין עשר ושתים עשרה בדיוק.

כמובן שכחה נשמה נוצרית זו בדרך אבטומטית ומטעם החוק, כי הנשמה השניה, זו שכוחה יפה בימות החול, הנשמה הפרוסית בלבד, כבר חשבה באמת על דבר מלחמה חדשה.

ובכן נתנו כל הנשמות הנוצריות שבגרמניה חופשה לנשמות הפרוסיות-גרמניות. למשך זמן מסוים, שקראו בו לקטיגור של המדינה. בקול רם. בקול רם יותר מדי.

והחשמנים קראו יחד עמהם, וצעקו הגנרלים והיונקרים ונשענו בשעת מעשה על דוכני הכנסיה. ומכונות הפילם קלטו את הצעקות החסודות והריפורטרים הרויחו ממון…

בחרב מכוסה ובלולבים ביד צעדה גרמניה, שנעשתה פתאם נוצרית-פוריטנית, לפני בית הדין, והנה החל המשפט…

והאמן המוכיח גרוס, שהעיר על כך את אוזן העולם ואוזן גרמניה, שפני כריסטוס מתכסים שוב על ידי הגרמנים במסכת גז, נענש. “מגדף אלהים” אמרו השופטים. וכשם שנהוג היה בברנדבורג-פרוסיה, כך היה נהוג בגרמניה הדימוקרטית: חובה היתה לרמוס ברגלים את תורת התבונה והאהבה. אבל התמונות של זה האיש שהטיף לתורה שבזוה, היו קדושות.

עד שעלה הנציונלסוציאליזם לשלטון והכריז, שכל אדם חייב לבחור לחלוטין בין הדבר שיש בו מהתגשמותה של הפרוסיות הטהורה, הוא האבנגליום של עם האדונים, של הנציזם שכל מעיניו נתונים לכבושים, ובין הנצרות האוסרת כל כיבוש והכנעה.

והנה קפץ המומחה למעשה התקוממות באמריקה, היונקר הפרוסי והקמרהר של האפיפיור פרנץ פון פאפן אל שדה המערכה והכריז שעלה בידי “מלכות רומא הקדושה של האומה הגרמנית” להכריח לזמן מה את כל הנוצרים המאמינים בדת הרומית להיות כפופים לשלטון הגרמני, מפני שהגדודים של הקיסרים הגרמנים נושאים על דגליהם את תמונות הקדושים ומפני שהקיסרים מכנים את עצמם בשם “הוד מלכות אפוסטולית”.

חיבתו של היטלר לתכניות של מפיסטופל – גם כשמוצאן הוא מידי פון פאפן – ידועה היא. ובכן צוה לאדון פון פאפן לחתום על קונקורדט עם חצר האפיפיור…

אבל הנאצים האמתיים והנוער התמרדו, אף כי החשמן הארמלנדי קאלר בפראואנבורג נחפז בקנאתו החומה המופרזת להתלבש באצטלא חומה עוד יותר, דבר שעלול כמובן להשפיל במידת מה את העמדה האמיצה של החשמן פאול-הבר ושל החשמנים בורנווסר ופון גיילן. גם הקריאות הייל היטלר של הקרדינלים איניצר ושולטה והתנהגותו הבלתי מהוגנת של חשמן הרייך האבנגלי יש בכוחם לעשות כך.

על כל פנים הגיע הדבר באותם הימים לידי ויכוחים לעתים קרובות בין אב ובנו – ועם כל חוצפתם של הבנים כלפי האבות – הרי ניתנה לנו עדות מזעזעת, עד היכן מוכרח עם להגיע באחד הימים, אם הקומדיה מצליחה להשכין בלב אחד במשך מאות בשנים נשמה נוצרית ונשמת שודדים כאחת.

לצערנו הגדול והכנה עברה מרת ראושנינג בשתיקה על כל הענינים האלה בספרה שיצא בשבועות האלה. מרת ראושנינג תולה את האכזריות של הנוער הגרמני בימינו אך ורק בהיטלריזם שהעריצה אותו כל כך אף היא לפנים. אבל בזה שמרת ראושנינג מסתירה מדעת הקהל האמריקאנית, שיש לבקש את הגורמים להתפרעות גרמניה הצעירה בכיוון הרוחני האנטי-מקיאוולי המתואר למעלה של כל הגרמנים, על ידי כך נעשה ספרה לגוף חסר ראש, לחיבור מגמתי הבא כדי לעורר חנינה בלב העולם כלפי המסורת הגרמנית, הנכתמת בדם במידה מרובה גם בלעדי היטלר.

אבל במקרה זה, שמרת ראושנינג תראה מצדה את טענותינו כמגמתיות, מוסר המחבר להלן שיחה שהתנהלה בנוכחותו בקיץ 1935 באחד מן הבתים המכובדים בברלין בין אב ובנו. כמובן אי אפשר למסור את הויכוח הנרגש הזה מלה במלה כסדרו. אבל המחבר מאמין שאת הרעיון והתוכן לא סרס בשום פנים, כי את השיחה הזאת לא ישכח ודאי לעולם.

התפקיד הראוי לרחמים של האב ממלא פקיד גבוה וזריז במידה מרובה באגודה שנוסדה על ידי האדון פון פאפן המכונה בראשי תיבות אק“ד (חבורת עבודה של גרמנים קטולים). הבן היה אז תלמיד המחלקה הראשונה של הגימנסיה, בן י”ז שנה ומנהיג הנוער היטלראי, שעזב זה עתה את הכנסיה.

על הצעד הזה לא יכול האב להרגיע את רוחו. הוא האשים את הבן במעשי בגידה כלפי המסורת הנוצרית-גרמנית.

כלום לא רצה יחד עם זה להוכיח שהאבות בגרמניה החומה עדיין אינם עומדים לפני הבנים כעבד לפני אדוניו? לאחר שהפקיד הקטולי הגבוה – נכנה אותו בשם היועץ המיניסטריאלי גרייפנברג – השמיע את תוכחתו הקשה, נזף בו הבן בקול מפקד של מנהיג הנוער ההיטלראי.

“ואתה מתאמר להיות גרמני?”

“כלום מעיז אתה לפקפק בזה?”

“וגם הנך פרוסי, אתה אומר? וקודם כל פרוסי?”

“מה משמע הדבר?”

“שכל אחד שרצונו להיות פרוסי, מוכרח לחשוב כך כמו שהוא עושה”.

“דבר זה עשינו תמיד!”

“דבר זה לא עשיתם מעולם!”

“עליך להוכיח את הדבר”…

"משעה שברנדנבורג-פרוסיה התקוממה לאחר מלחמת שלשים השנה היתה להם לנסיכיו רק מטרה אחת: להתגדל ולשלוט על השכנים.

ופרוסיה נעשתה לשליטה. והיא עקרה מן השורש כל הרופף וחלש.

לא בתפילות חסודות ביצעו אבותינו את פקודת הדם הבלתי כתובה של הגזע הגרמני, אלא בכתב הברזל של החרב הגרמנית.

ומפני מה הצליח הכל בידיהם? מפני שהיה להם נשק מעולה בערכו יותר מן הנשק של אחרים. מפני שהיה קשה ומוצק יותר. בלי מורך לב. עקבי יותר. מהיר יותר. גאוותנות ואכזריות קוראים הנוצרים לסגולותיו של עם-אדונים זה. מה שאנו מכנים בשם שררה, מכנים הם בשם רציחה וגנבה. רכישת אדמה מתרגמים הם בשם שעבוד עמים זרים. אהבה, התפשרות וענוותנות דורשים הם מן האנשים… מה הייתם משיגים אילו קיימתם אף אחת מן המצוות האלה הבלתי גרמניות?!

היכן היה עומד כיום עמנו, אילו היו אבותינו ענוותנים במקום גאים, רודפי שלום במקום תאבי שלטון, בעלי רחמים במקום אכזרים.

תשושים היינו נשארים. כמו האחרים. לפיכך לא ניסו אפילו הגרמנים מעולם להתקרב יותר אל האמונה הנוצרית הזרה לנו בטיבה.

על אינסטינקט בריא זה, על דחיה זו של הלך-רעיונות מזרחי מבוססת תהלתנו. שנאה זו לכל דבר נוצרי הגדילה אותנו.

ואף על פי כן הלכתם להיכלי התפילה הנוצריים…

למה הייתם בלתי כנים כל כך כלפי עצמכם? בלתי עקביים כל כך?

כלום ידעתם כמה סרסה את פעולותיכם מסכה נוצרית זו? כלום ידעתם, שעל ידי כך שעשיתם ממש את ההפך מזה, שמצוה עליכם התורה הנוצרית נעשיתם לשקרנים בעיני העולם?

אין אנו רוצים להיות שקרנים, לפיכך קרענו את המעיל הנוצרי, שיברנו את הצלב, מיגרנו את דוכני הכנסיה, גזרנו לגזרים את דגלי הקדושים, שלא היו מעולם קדושינו ולא היו מעולם קדושיכם!

במעשה זה אנו מסיימים, מה שאתם התחלתם!"

“אין זו אמת!”

“כלום היינו מגיעים פעם לידי הכרה זו אילו לא חינכתם אותנו לאהבה אל החרב ואל האדנות? כלום יכולתי להסיק מסקנות אלו, אילו היתה תלויה בחדר זה תמונתו של אלויסיוס הספרדי?”

“העולם יכנה אתכם בשם ברברים”.

“אבל לעולם לא יכנה אותנו קומדיאנטים”…

אנו מבקשים מאת הקורא לסלוח לנו על סטיה ארוכה מן הנושא העיקרי. אבל כיצד נוכל לבצע בגרמניה מעשה השינוי של תכונת האיש הגרמני, אם לא ידענו באיזו קומה של הבית הגרמני אנו צריכים להתחיל במלאכת התיקון של הרוח הגרמני.

לפיכך טרח המחבר להראות לעיני הקהל הרחב, שאין המדובר כאן בשום פנים בשינוי חלקי, הואיל – כפי שראינו – כבר הגיע הרקבון הרוחני ליסודותיה של האומה הגרמנית.

כל הבית הגרמני מט לנפול. על כן יש לתקן מיסודו את כל הבית הגרמני.

מכל הלבבות הגרמנים צריך להעלם “הרוח של פוטסדם”. ממוחותיהם של בני הנוער וממוחותיהם של הדור הקשיש. כלום יודעים סוף סוף מה טיבה של “רוח” זו?

כלום כבר יש לנו ציור ברור במידה מספקת על רוח זו? איננו רוצים לחסוך דברינו במקום הבלתי נכון, ולפיכך ניתן להלן עוד אילוסטרציה על “רוח פוטסדם” זו, על אותה מחלה של הנשמה הגרמנית הנמשכת זה מאות בשנים, שהראתה על ידי מציאותה, שהיטלר אינו בעצם אלא נקודה אחת על פני הסימן I שנעשה זה כבר בכל מקום.

בדוגמא זו המדובר הוא ברשימותיו של יואכים רונגה, שנתפרסמו לפני זמן-מה. עורך דין גרמני שברח לאנגליה, ולאחר שפרץ ההיטלריזם בארץ בא באחד הימים יחד עם פרחי פרקליטים אחרים למחנה-האימונים של ייטרבוג כדי ללמוד שם בין השאר את תרגילי הצבא ואת השירים החומים.

מה אומר יואכים רונגה על השעות שבילה בייטרבוג?

"גלוי היה לעין שאלה הם שירי ס.א. גרעיניים מן החוג של “הלוחמים הישנים”. מוזר היה הדבר שאלה שזמרו בפה מלא היו ברובם בין הנופלים במרץ – או אפילו עוד מאוחר מזה…

אי אפשר היה עוד להבחין ביניהם. כולם היו לבושים אותם המדים האפורים והסרטים של צלב הקרס, והם שרו כולם בפה מלא במידה שוה.

זה היה העיקר: אם נאצים הם או לאו, הם שרו, שרו כולם ביחד.

וכולם עשו את מעשיהם מתוך התלהבות. או מוטב לומר, הם לא עשו זאת: כי בעצם לא שרו כלל, אלא שר היה מתוכם האני השני, המסורת…

לפתע פתאם קמה שוב לתחיה. היא נתנה לפרחי הפרקליטים קול, כח ומעוף.

ולא היה זה כלל היטלר שהלכו אחריו, אלא משהו אחר: הגורל הגרמני.

גורל זה הלבוש מדים דחף אותם, אוו תוף מיסטי הבלתי נראה, שלא פסק מעולם. הקורפירסט הגדול, בליכר ופרידריך השני, שתמונותיהם היו תלויות בבית ההורים של כל פרחי הפרקליטים, יצאו מן המסגרות המוזהבות ועמדו בראשם של פרחי הפרקליטים האלה, שלא היו זקוקים עוד כמעט לשום אימונים.

כי שירי החרב של קארנר ושנקנדורף, שהיו משננים אותם גם בבתי הספר הדימוקרטיים, נלוו אליהם ותיאורי המלחמה “המלאים זוהר” שנשכחו למחצה שנשמעו בשעתם מפי המורה להיסטוריה בגימנסיה.

מליצות אלו של פרוסיה הקדומה היו הכוח המניע לשירת פרחי הפרקליטים ולתנועות רגליהם שעלו וירדו.

לפיכך שרו כולם יחד בפה מלא במידה שוה. ובעצם שרו יחד עמהם גם אלו שלא הלכו כלל לייטרבוג, כל גרמניה שרה עמהם יחד…

 

לזכרון תמיד    🔗

זה הוא הדבר: כל גרמניה הצטרפה לשירתם.

כי לא “לימדו” את רונגה וחבריו פרחי הפרקליטים בלבד, אלא חינכו למידת האכזריות גם את נושא המכתבים נגל, את הפרופיסור נולטה ואת מוכר-הגבינה פוקריפקה.

“חינכו” את כל גרמני, וכמעט כל אחד… נטה שכמו לחנוכם. כיצד נעשה הדבר?

באחד הימים מצא הגרמני בתיבת המכתבים שלו פתק-סתרים, נייר רשמי של המפלגה, ובו מודיעים לו בקיצור נמרץ, שביום פלוני ופלוני עליו להתיצב במקום אלמוני לשם שיעורי אימונים כשהוא “מצויד” במברשת שינים בסבון, במגפים חזקים ובחבילת לבנים.

שכר הלימוד עולה חמשה עשר מרק. החופשה מעבודתו נתונה לו מלכתחילה.

וכך עמדו נגל, נולטה ופוקריפקה ותפסו להם מקום ברכבת מתוך תחושת הבאות ונסעו למקום שציפו להם.

כך היה בשנת 1934, 1935 וגם אחר כך.

עד שאחרון הגרמנים נשתנה והיה לבריה חדשה.

מן הראוי לציין כאן, שנגל, נולטה ופוקריפקה ראו מתחילה את החיים במחנה כדבר מוזר; כי עם עלות עמוד השחר מוכרחים היו לקום ממשכבם, תרועת חצוצרות הניסה אותם אל המקלחת של שחרית, ולאחר רגעים מועטים קיבל את פניהם איש הצבא הפלמוני שהדריך גם את סגן הפרקליטים רונגה.

מה טיבה של עבודת קצין הצבא? הוא מחיה בזכרונם של נגל, נולטה ופוקריפקה את קצב מלחמת הבזק, שנשכח “לדאבונם” מלבם, את המרוצה וההסתערות, את ההליכה עמוסי חבילות ואת תפיסת המרחק מתוך אומדנה.

בכל בוקר נוהג כך המדריך הצבאי האפור. אחר נפנוף הדגלים אך הספיקו לבלוע פת שחרית. כל בוקר בין שבע ושלוש עשרה שעות.

פעמים נמשכים תרגילי תרבות אלו עוד יותר.

ורק לאחר שנחה דעתו של איש הצבא בפעולותיו המלחמתיות של נולטה, רשאי הלה לצעוד, כשהוא זקוף כמקל, אל פנכת האוכל, כדי להשתיק במאכל הגולש את דפנות קיבתו הרעבה עם קריאת “הייל” בקול רם ואדיר.

אבל בטרם יעשה את הדבר הוא מזכיר בצורת פסוקי תפילה החוזרת ונשנית יום יום את “המנהיג”. הוא קורא למשל כך:

אתה מגן על שדנו,

אתה נותן לנו לחמנו.

תחת צל דגליך

אין למות שליטה עלינו.

לאחר שנעכלו במקצת הגולש, הדגלים והלחם, מיד מתחיל ענין אחר: המפלגה משמיעה את דברה, כלומר המדריך שהוטל עליו לשנות את השקפת העולם, היינו המכונן בעצם את הטיפוס החדש של האדם הגרמני.

“העם הגרמני”, אומר האדון הזה למשל, “כבר נתרחק יותר מדי מן המעין הטהור של כוחו, על ידי ההשפעה המזיקה והזרה לרוחו של הנצרות המיוהדת. לפיכך חייבים אנו לשוב אל רוח עמנו הקדום, ועלינו לנער מעלינו את היסוד הזה ולשרפו. ורק אז נראה ברור ונתפוס, שהרבה ממה שציינו עד עתה בבחינת רע, הריהו נראה לאור ההכרה הגרמנית החדשה בבחינת טוב וכן להפך”.

שלושה עיקרי תשובה כאלה נחקקים כצו עליו בלבותיהם של כל הגרמנים הנמצאים בכור ההיתוך של שינוי תכונת הנפש.

א. שבועת השקר אינה עבירה, אם היא מועילה לטובת גרמניה והמפלגה.

ב. החמלה היא סימן של חולשה, ולפיכך אינה מידה גרמנית.

ג. העולם הוא מנת חלקם של הגרמנים…

עלינו להיות כנים: את שני החוקים הראשונים הללו של הפרוסים החומים רואים ברגע הראשון גם כמה מ“חברי המפלגה” בעיני תמהון; כי מלבד פועלים, אומנים ופקידים מתחנכים גם פרופיסורים, רופאים ואמנים. אצלם נתקלת הנחיצות של עמדה רוחנית ממין זה במכשולים.

אבל לא אצל היטלר והגנרלים. בשבילם הרי שלושת החוקים האכזרים האלה הם תנאי מוקדם למסעי השוד שהם מתכנים. רק נעדרי חמלה, רק נשבעים לשקר ורק מטורפי הגדלות יוכלו להוציא לפועל את פקודותיהם.

כלום צייר הגרמני בנפשו את כיבוש האדמה בצורה אחרת בלתי מסובכת כל כך?

כן, הוא היה תמים למדי להאמין, שדי לו לאיים על העולם בצלב הקרס ומגף הפרוסי, ומיד יוכל ללכת בסך לקול מנגינות הצבא אל כל מקום שחשקה נפשו בו.

אבל כך אי אפשר… צריך ליצור ממנו תחילה אדם חדש… ועליו יהיה להלחם, להלחם כדבעי, בלי רחמים!…

זמן מה עדיין הוא רוגן ורוטן. מפקפק. ושותה שכר. אבל רק שתית השכר נשארת. השאר מסתלק… הגרמני כהלכה אינו מתקומם אלא בהפסקות. וגם אז אין הוא מתקומם אלא ברשיונם של אלו שהוא מתקומם נגדם.

ובכן עומדים נגל, נולטה ופוקריפקה, כשהם חפשים מכל מוסר כליות ויורקים כמנהג הפרוסים על המגפים המתוחים סביב שוקיהם.

כן, הרי סוף כל סוף לא נועדו אלא ליריה ולהליכה, הם ו…המגפים.

וכך הם פוסעים לשם, חורקים, רוטנים, צורחים, פוסעים. הם פוסעים, ואינם חושבים עוד מחשבות אלא על פי פקודה, מולידים וולדות על פי פקודה, תורמים על פי פקודה, קוראים בעתונים על פי פקודה, והולכים אפילו לתיאטרון על פי פקודה…

רק דבר אחד הניחו לו, לגרמני, לא למגף: לקבוע בעצמו את הזמן שבו עליו לבצע את צרכי עיכולו של ארוחתו האחרונה למען שלומו של “המנהיג”.

וכשם שנוהגים עם נגל ועם נולטה, כך נוהגים עם נשיהם. אלא שמרת נולטה רוטנת זמן רב יותר מאשר בעלה. וכך נוהגת מרת נגל.

כך נוהגות כל הנשים הגרמניות.

מפני מה?

האשה הגרמנית הרי נהגו בה האדונים החדשים של גרמניה מנהג של אם חורגת במידה מרובה יותר מדי.

דוקא היא שהיתה הראשונה שהצביעה לטובת המנהיג, שהיתה מלאה התפעלות למראה מבטיו ה“בלתי נשכחים”, היא הצוהלת בקול תרועה בשעה שהגאו-לייטר והפמליה שלו עוברים לפני חגיגת הפאר, היא, שעיניה מתנוצצות, בשעה שבנה, חבר הנוער ההיטלראי, מקבל אות הצטיינות ועולה בדרגה: והנה מעמידים אותה עכשיו בקרן זוית? מבטלים את חוג הקפה שלה? בגלל חשד של מעשי איבה כלפי המדינה? ומחמת אותם הטעמים סוגרים את האגודה של למעשי צדקה?

האם אינה חשובה עוד למאומה באותה המדינה שבראש וראשונה היא היא שנכספה לה?

נראה שכן הוא. כי מה יש לה עוד? בעל? הרי מדי ערב בערב מוכרח הוא ללכת מביתו. לאסיפות, להרצאות, לתרגילי הליכה בלילות, או שהוא נלקח מן הבית למחנה האימונים משך שבועים או יותר.

והילדים? כלום מצויים הם עוד בבית בכלל?

כך הוא הדבר: האשה הגרמנית הורדה לדרגת אם הפונדק, למשרתת של משפחתה המנופצת לרסיסים.

האם תסיק את המסקנות? כלום תדיח מכסאם את אלא שרמו אותה?

היא יכולה לעשות זאת. רק היא!

רק בה תלוי גורלם של מורדי העולם הפרוסים-חומים. דבר זה תופסים אפילו הגאו-לייטר והאדונים מן המטה הצבאי.

אבל מה עליה לעשות?

כלפי הגברים “שאינם מקבלים מוסר”, הרוגנים, אפשר לשסות בשעת הדחק את הגיסטאפו, אבל בנשים, באמהות… אין יורים ברצון.

מצד שני הרי לטובת המלחמה שמתעתדים אליה, אי אפשר ליתן לא לבעל ולא לבנים את הזמן הפנוי שהיה להם עד כאן. וכאן קופצת ועומדת בפרץ מרת שולץ-קלינק. היא גילתה את ביצת-קולומבוס, היא מצילה את היטלר, היא מצילה את הגנרלים העובדים בלי הרף יד ביד עם היטלר בהכנת המלחמה הטוטלית.

כיצד השיגה את הדבר?

היא רתמה את האשה הגרמנית בכל מאה האחוזים בתוך האורגניזציה הפרוסית החומה העומדת להתקיף את העולם, כמו שכבר נעשה כך לכל יתר בני המשפחה. היא נותנת לה משרה וכבוד. באגודת הנציונל-סוציאליסטים. באגודת הנשים הגרמניות הפועלות. היא שולחת את האשה הגרמנית באניות טיול אל הפיורדים של נורבגיה, לפינלנדיה ולמדיירה. היא ממציאה לה מקומות כבוד בכינוסי חברים וחגיגות ציבוריות. היא מזכּה אותה “בשם המנהיג” בסיכת הכבוד של האמהות הגרמניות…

היא עוברת על העיקרון של “המנהיג”, שלפיו אסור לאשה להתעסק בענינים פוליטיים, והיא עורכת נשפי שיחה, כלומר שעות של תרגילי כיבוש.

“כלום אין אתן יודעות מהו העתיד היפה שהכין לכן המנהיג? אין הוא עובד אלא בשבילכן. רק בשבילכן! ואתן רוטנות הייתן כנגדו?”

מרת שולץ-קלינק נושאת עיניה באולם סביבה ושולחת מבט מאיים, שואל, מבט של אם הרייך.

והאשה הגרמנית? כלום אינה משמיעה צעקת מחאה? כלום אינה ממלאה פיה צחוק כלפי סרסורית-עבירה זו?

כתפיה מזדעזעות. היא מרכנת ראשה, היא משתחוה, משתחוה היא. משקרת לעצמה. כלום רטנה כל עיקר? היא היתה בלתי מרוצה קצת. ודאי. אבל דבר זה לא בא בעצם מתוכה. לא! היא יודעת אל נכון, כן, ברגע הזה היא נזכרת היטב: השכנה שסתה אותה… כמובן. הד"ר גבלס צדק: “יש להשמיד את המגנים ומרעילי הבארות הללו!”

והנה האשה הגרמנית שכבר נוטה למחצה לטובת המלחמה הגדולה מקישה בעקבותיה ומביטה לפנים… כרטיסים נפתחים, נערכת סטטיסטיקה, ומציגים סרטי קול-נוע… כאן נמצאת כותנה… כאן קפה… כאן קקאו… כאן חיים אלה העמים שנידונו לכליה… כאן הנה שוב עם שיש לעצור בפני הרבוי הטבעי שלו… שם ישנו עם שאין לו שום זכות לחיות חיי מדינה… כאן ישנה אדמה…. וכאן ישנה אדמה… אדמה בשביל האשה הגרמנית ההולכת אחרי המנהיג!…

במהרה חשה היא כמובן, שאין המדובר כאן על ההליכה לוינה, פרג, אלא רוצים ללכת רחוק יותר, רחוק הרבה יותר…

אף על פי כן, מה זה נוגע לה! למענה חושב המנהיג. וכן מרת שולץ-קלינק. העיקר הוא שצפוי לה עתיד נהדר יותר… בעלה ילבש מדים הדורים ויפקד בארצות זרות, ועמים זרים “פחותי ערך” יעמדו ויצדיעו לפניו… והיא, האשה הגרמנית, תהיה באותו מעמד, תלבש שמלות נחמדות ותשתה יינות יקרים, ויהיה לה כל מה שנפשה מתאוה לה…

הילדים?

הללו אינם שייכים כמובן לה! “את הילדים ילדתן למען המנהיג”…

מה יפה הביעה מרת שולץ-קלינק את הדברים האלה!

שמא סיבה זו גרמה לכך, שלא היטלר ולא מרת שולץ-קלינק, אין להם ילדים? האשה הגרמנית נבהלת.

כיצד עלה על לבה הרעיון הזה המסוכן כל כך למדינה?

מלבד זה הרי מרת שולץ-קלינק היא אם לשני ילדים!

מה רע הוא שנכשלים תמיד שוב בביקורת יהודית הרסנית זו! מן הצורך הוא לשים קץ לקירבה עם השכנה! שמא כדאי להלשין עליה?

והאשה הגרמנית עושה לא זה בלבד, היא עושה עוד יותר: היא לומדת את השירים “החדשים”, תולה ממעל למטתה את תמונותיהם של היטלר וגארינג, ולבסוף היא שרה בשעה שהיא קולפת תפוחי אדמה את השיר: “העצמות הרקובות של העולם מתחלחלות מפני יום הדין החום”…

החרב הפרוסית יכולה להיות מרוצה. האמזונה נוצרה. הפטריוטית קיבלה תיאבון. זמר הלכת מרקד בתוך המעיים. האשה הגרמנית צועדת!…

 

גרמניה חייבת לדעת, מה עוללה…    🔗

האשה הגרמנית “נאמנת” היתה ימים רבים מאד לזמרת שיר התהלוכה ולחפץ הכיבושים.

מפזרת היתה פרחים להיטלר לא בוינה בלבד, היא מחאה כף לאות תשואות בשעה ששמו כבלים על חרותם של הצ’כים.

היא השמיעה חרפות וגדופים כלפי היהודים יחד עם האחרים וכמעט שלא הסבה עיניה, בשעה שהיו מכים בהם. גם האשה הגרמנית דברה על הנצחון בשעה שהתקיפו ופלשו לפולניה, לנורבגיה, להולנדיה, לבלגיה, ללוכסמבורג. “מה רבים הסיכויים שנפתחו לבנינו! אין המחשבה יכולה כלל לתפסם!… בנינו יהיו לשליטים על וורשה, אוסלו ופריס”.

“מה רבה גאוניותו של היטלר שלנו… לפעמים עולה כמעט על הדעת, שהוא הנהו אלהים בכבודו ובעצמו”…

מליצות אלו אינן קלוטות מן האויר. דברים אלו אמרה אשתו של חנוני גרמני מוכר בשר לאחותה היושבת באחד המקומות באונגריה שביקרה אותה לאחר הכניעה הצרפתית, ושמטעמים מיוחדים נאלץ המחבר לעבור על שמה בשתיקה. דעות כאלה נשמעו לעתים תכופות. באונגריה. ברומניה. מפי נוסעים מגרמניה ומפי גרמנים בני חוץ-לארץ. מפי בעלי מלאכה, דיפלומטים ופקידים זעירים, מפי גרמנים בני כל המעמדות. בקיץ 1940, כשגרמניה גילתה את פרצופה האמתי לעיני כל העולם.

ורק בשעה שהמפציצים האנגלים נגשו לפעולות ממעל לברלין, בשעה שנעשה קר בחדר דירתו של הגרמני, בשעה שנחל היטלר מפלה במסע החורף הראשון ברוסיה, בשעה שגם הגרמנים רבו קרבנותיהם: רק עתה הקיצה האשה הגרמנית רק עתה תקף עליה הפחד מפני הקומנדות. אך מבחינה זו מובנים הם הדברים שהביע הוברד א. סמיטה בספרו “הרכבת האחרונה מברלין”:

“בשעה שהאזרחים הגרמנים עברו על פני יהודים הנושאים על בגדיהם מגן דוד היו מרכינים את ראשיהם לארץ, במקצת מחמת בושה, ובמקצת כדי למנוע מן היהודים את השפלתם שהם חשים בשעה שמסתכלים בפניהם”.

כלום לא באה בושה זו באיחור זמן יותר מדי?

וכלום יכלה בושה מאוחרת זו ואותה חרדה שתקפתם למנוע בפני המעשים המתרחשים עוד כיום?

כיון שהעולם, הרואה בסרטי הקולנע את מחזות האימה הנערכים בבית מלאכת הענויים של הגרמנים, נכשל לעתים קרובות יותר מדאי בשגיאה לשכוח ביום מחר את מעשי הזוועה שנתרחשו אתמול, לפיכך רוצים אנו להזכיר דוקא כאן את מעשי הטבח שערכו הגרמנים ביהודים בזמן האחרון, ושהם ימשכו מן הסתם גם ברגע שהקוראים יקראו בספר זה.

אחים שבצפון אמריקה ובדרומה!

ידידים שבאנגליה, רוסיה וסין!

כלום יודעים אתם באמת מה שמתרחש?

גדודים מיוחדים של אנשי ס.ס. רודפים אחרי היהודים, כדרך שרודפים אחרי כלבים. הם תופסים בהם, ומריצים את הזקנים ובעלי המום באלות שבידיהם לבתי הקברות, ושם יורים בהם כדורי מות…

הגרמנים כובשים נשים וטף בקרונות של משא, שרצפתם משוחה בדבק מורעל!

בדרך זו הומתו בפועל ממש בשבועות מעטים 250,000 יהודים, וכדי שלא יתרוקן הגיטו לאחר המתת היהודים יש להעביר – כפי שהכריז זה עתה בציניות גסה האדון קריגר, ראש הגיסטאפו הוורשאי – אל הגיטו פולנים כדי לנהוג בהם אותו “מנהג”…

לבנו שותת דם בשעה שאנו כותבים את הדברים האלה. ומחשבותינו צועקות מתוך כאב; כי כל אחד מאתנו יש לו שם בנים, אב, אם, אשה, המציצים אלינו בגב מוכה ופצוע מתוך חוטי התיל ומחכים לנו.

האם נלחץ עוד את ידיהם של החיים?

או שמא נספר למתים על דבר הנצחון על היטלר?

דבר זה תלוי גם בכם, אתם הידידים שמעבר מזה ומעבר מזה של האוקינוס.

"באורח מופלא אין שום נאצי מופיע בפרשת זכרונותי. גרמניה זו שידעתיה ואהבתיה אינה מיושבת מהם. הרי זו ארץ רבת יופי ותרבות, שבה עשו הבריות את החיים לאמנות מעודנת. רגשותיהם כלפי הרפד, שהפך את כל גרמניה למפלצת, אינם נבדלים מרגשותי, אם כיום הזה גם הם אכולים מרירות ודאגה יוקדת.

בתנאים אחרים ובתמיכתן של הממשלות השמרניות בחוץ-לארץ יכלו להציל את הגרמנים מידי היטלר ואת העולם מן המלחמה", כך סבור ווילאם ד. באילס בספרו “חותמת הדואר ברלין”.

לאחר מעשיהם האכזרים האחרונים של הגרמנים המתוארים קודם לכן קשה הדבר ללכת בעקבות מסקנותיו של באַילס. אבל הואיל וספרנו אינו רוצה להיות לשירת השנאה, אלא הוא מבקש לברר ולבאר, יש ברצוננו לומר למחבר הספר “חותמת הדואר ברלין” את הדברים האלה:

כי ממשלות שמרניות מסוימות של חוץ-לארץ, שאינן משמשות בכהונתן היום, יכלו למנוע הרבה – לא הכל! – דבר זה יודעים גם אנחנו. ואנחנו היינו מודים במיוחד לוויליאם ד. באַילס, אילו בשעת תוכחה מנומסת וצדקת זו היה מראה על כך, שימים מעטים לפני התחלת המשטר החום הציע המרשל פילסודסקי להקדים ולהכריז מלחמה על היטלר…

לצערנו לא נתקבלה הצעה זו…

מוזר הדבר, מוזר עד מאד היא בעינינו קביעת עובדה זו של באילס, שבזכרונותיו אינו מופיע שום נאצי, אף לא אחד.

והרי וויליאם ד. באילס היה בגרמניה!

כלום יכול פובליציסט למסור את המצב של ארץ בנאמנות של אמת, אם הוא נוטה במתכוון הצדה מפני חברי המפלגה השלטת ומפני חסידיהם, אם הוא מונע עצמו מלהכיר את הלך דעותיהם של בריות אלו?

או שמא רוצה באילס לומר שהנאציזם אינו אלא מיעוט שאינו ניכר בקרב העם הגרמני?

מי היה אם כן הפולש?

מי כבש את אירופה?

מי מאיים במשך שנים על שלוש יבשות?

מיעוט גרמני קטן?? אילו היה כך הרי היו הנאצים באמת מיני יצורים עליונים, שבגלל ערכם הנעלה יכלו בלי עונש להמית ולהשמיד את כל האנשים פחותי הערך העומדים בדרגה נמוכה.

כלום מבקש וויליאם ד. באילס לבוא לידי מסקנה זו?

אנו מניחים שמחבר הספר “חותמת הדואר ברלין” נוכח בינתים שהרחיק קצת ללכת באהבתו זו לגרמניה.

גם מר באילס יודע, שישנם הרבה גרמנים, רב יותר מדאי, חומדי מלחמה וכיבושים, שבמסע כיבושים שכחו את כל חוקי המוסר.

ודאי יש גם אחרים בגרמניה, אנשים טובים באמת: היוצאים מן הכלל.

מחבר הספר הזה, שחי בחברת הגרמנים למעלה משלושים שנה, ושעל יסוד חיי שיתוף אלה עלה בידו גם להשתתף “בקורס של הדרכה”, התווכח לפעמים בלילות עם האנשים הללו היוצאים מן הכלל.

מה ענו האנשים האלה, שהם באמת יוצאים מן הכלל, בשעה שנדרשו לגשת לפעולה כנגד השלטון החום?

“אין לנו כל עסק בדברים אלה. אנו חיים מחוץ למאורעות”. או: “כלום יש תועלת בדבר, אם נגש לפעולה שהיא? ומה נוכל סוף סוף לעשות? ובשותפות עם מי? האם אין כל אחד נגוע במידת מה במגפה חומר זו?”

או: “הבריות הללו רוצים שוב במלחמה. דבר זה צפון כנראה בקרבם”.

או: “ואם אשבור על ידי כך את מטה לחמי”?…

אלו הן תשובותיהם של הגרמנים הללו היוצאים מן הכלל שהם אנשים טובים אבל חלשים, שזר להם כוח עמם אבל הם מחוסרי כוח החלטה.

האם בגלל האנשים האלה, שהם סמל הטוב אבל חסרי ישע, עלינו להסתלק ממעשה-התחדשותו של האדם הגרמני? אדרבה: דוקא השקפותיו של באַילס הוכיחו לנו, שלא נצא ידי חובתנו בלי אמצעי ההתחדשות שהזכרנום קודם לכן.

מחנה ההדרכה בשביל הנוער ופעולת ההסברה בשביל הדור הקשיש על ידי העתונים אינם מספיקים. האותיות והמלים רופפות הן יותר מדאי למען גרמניה של יום המחר. חומות הטעות גבהו יותר מדי בגרמניה. ההשקפה רבת הרושם, ציור תיאור החיים יצטרכו לסייע לנו בתהליך ההתחדשות הגרמנית.

הבימה והקולנוע יהיה להם ערך מכריע. דרמטורגים הנועדים לכך באמת צריכים לחשוב בדבר כבר היום לעצב את החרות הנרמסת על ידי גרמניה ולעשות ממנה את הדבר שאותו מעשה אכזרי ראוי לה באמת: כתב אשמה מזעזע כנגד הרוח הרעה של עם – שזה מאות בשנים נמשך אחרי האלימות של החרב ונשתכר הימנה – ונהפך במידה מרובה בימי שלטון ההיטלריזם לאלילת הנקמה.

מה שעשתה אלילת נקמה זו וכיצד השתוללה, דבר זה נצטרך להראות לגרמנים, אם אין ברצוננו לעשות אותו משגה של הממשלות השמרניות…

נצטרך להראות לגרמנים, מה היה מראה תאי-המות במחנות ההסגר.

נצטרך להראות להם מה הם החיים שהוכרחו לחיות מחנות העבדים של הפולנים, הצ’כים, הצרפתים, הרוסים והנורבגים בבתי החרושת בגרמניה וכמה טרגדיות אירעו מעבר לרחוב הסואן בתוך הגיהנם של הגיטו.

ועלינו יהיה לברר לחלשים ולטובים כמה הזיקה לכולנו טוב לבם וחולשתם.

וכל מה שסרטים אלו ומחזות בימה אלו יהיו נאמנים לאמת יותר ומחוסרי מגמה, כל מה שהדיאלוג יהיה קצר ומצומצם יותר, בה במידה תהיה חשובה יותר השפעתם של חבורים אלה על העם הגרמני, ובה במידה תקיץ מהר יותר הנשמה הגרמנית השניה שנשתקעה בתרדמה זה ימים רבים.

ובה במידה תכיר גרמניה, שאין עבודתנו פעולה של תגמול, אלא פעולה של סולידריות.

אבל אם יהיה מספר הגרמנים, העלולים לפקפק בדברינו ובחזיונות הבימה שלנו, גדול יותר ממה שאנו יכולים להניח, אז נצטרך מרצון או מאונס לאחוז בתחבולת-ההסברה האחרונה, אמצעי שהיינו רוצים מאד להמנע ממנו.

מכל עיר גרמנית, אף מן הקטנה ביותר, נוליך את הגרמנים אל אותם המקומות שהחיילים והמדריכים של המלכות השלישית היו שולטים שם בימי המלחמה הזאת.

בכל מקום באירופה נראה לגרמנים הפקפקנים את הרשימות שכתובים בהן שמותיהם של אלה שנהרגו בכדורי הגרמנים, מפני שקראו בפרהסיה את סיסמת החרות. אנחנו נוליך את הגרמנים אל אותן הנשים היהודיות, הפולניות, הצ’כיות ואל נשים ואמות אחרות, אל אותן הנשים שנעשו דוויות ובעלות מום, מפני שהברוטליות החומה והחרב הפרוסית מנעו מהן את הלחם הנחוץ למחייתן…

 

התכנית הגרמנית הגדולה    🔗

לפעמים נדמה לנו, כאילו העתיד לא יקשה עלינו כל כך, כאילו תשובת האדם הגרמני תיעשה בקלות הרבה יותר מכפי שאנו מניחים ברגע זה.

כן, פעמים סבורים אנו אפילו, שהעוזרים הראשונים מתוך שורות הגרמנים כבר ישנם, והם רק מחכים לזה כדי להתחיל יחד אתנו את מלאכת היום בגרמניה.

לעתים מזדמן לנו לשמוע דעות, ואמנם דעות גרמניות, הדורשות שמיד לאחר המלחמה צריך לבוא פירוק הלאומיות באירופה, הקוראות להנהיג את השלטון הבינלאומי של כל התחבורה ועניני החדשות והידיעות, המבקשות דואר אירופי ובולים אירופיים והנהלה אירופית של הדרכים ומסילות הברזל.

“ההסתדרויות האירופיות החדשות יעסיקו בכל הארצות מאות אלפי פועלים ופקידים, ואפילו מיליונים, שעל ידי אומנותם יהיו קוראים לעצמם בשם אזרחים אירופיים, ורק בשורה השניה ירגישו את עצמם כנתיני המדינה”, – כך סבור, למשל, י.א. רייכנהיים.

מתוך שמחה אנו מאזינים; כי סוף סוף הרי הן אותן המטרות האחרונות, שלמענן נלחמנו אנו כולנו, האנשים הפנאירופיים, במשך עשרות בשנים.

הרי הם אותם האידיאלים שחרתו על לבנו בלי הרף שטאונינג הדני, פשיבישבסקי הפולני ורנה שיקלה האלזסי. האם אין עלינו לקבל את הדעות המתקדמות הקונטיננטליות האלה מתוך תשואות מלב תמים? ומכל שכן בשעות הללו? אף על פי כן הננו מהססים פתאום. זכרון העבר שב לתחיה בקרבנו ושאלות מתעוררות ועולות, שאלות…

היכן עמדו האנשים האלה, המהגרים הגרמנים המומחים לכלכלה שנעשו לפתע פתאם לפנאירופיים, היכן עמדו בעצם ביום אתמול?

היכן היו קודם שבא היטלר?

לא פגשנו אותם לא בשטרסבורג ולא בקופנהגן, לא בברלין ולא בשטוקהולם, אף על פי שחפשנו אותם בכל מקום. למן שנת 1923!

אבל את בבואותיהם פגשנו. על כל שעל וצעד הרגשנו כיצד הדמויות האפורות הללו מניחות מחסומים על פני הדרכים שלנו, מחסומים שחורים-לבנים-אדומים ומחסומים שחורים-אדומים-זהובים…

כן, אז דומים היו רעיונותיהם של דימוקרטי-הכלכלה הגרמנים למנגינה של התהלוכה בסך הפרוסית. גם צעדיהם נשמו את עמדתם של הכובשים לעתיד. אז רצו גם הם לצעוד. וההבדל בין הדימוקרטים, המונרכיסטים והנציונאלסוציאליסטים הגרמנים היה בעצם רק זה:

הנאצים רצו לעשות את הכיבושים תחת שלטונו של היטלר, המונרכיסטים תחת שלטונו של קיסר חדש והדימוקרטים בסימן שלטונו של מרקוּר הגרמני…

אבל לצעוד רצו כולם.

ורק לאחר שהמנהיגים החומים נמנעו מלתת לתלמידי מרקוּר הגרמני את כרטיסי המסע המקווים בשביל מסע האכספרס של המלחמה, רק אז הגר חלק מאנשי-הכלכלה הגרמנים.

אחרים רק בשנת 1938.

ברם, כלום כבר אבדו טענותינו את כשרותן? כלום שינו באמת הפוליטיקאים הגרמנים שמסביב לרייכנהיים את דעותיהם?

בשמים שוררת כידוע שמחה מרובה יותר על הצלת נפש אחת אובדת מאשר על בואם של תשעים ותשעה צדיקים. למה ישרור אצלנו מנהג אחר?

ובכן נקרא עוד הפעם את דברי רייכנהיים:

“מתוך ההכרה, שהמדינה הלאומית של המאה הי”ח כבר נתישנה מבחינת האינטרסים של המשטר האירופי, יוצא, שהמדינות השונות מוכרחות להסכים לרעיון, למסור את זכות מרותן שהיתה להן עד כאן לשלטון משותף על-מדינתי".

ברם אולי הכרה גרמנית זו היא כנה… אולי עלינו לחדול סוף סוף מפקפוקינו…

אבל אז יארע דבר משונה: מאליה נדחקת ועולה שאלה, שאין אנו יכולים לסלקה והיא נשארת ערה בקרבנו.

מפני מה לא קראו הגרמנים הטובים האלה את הקריאה האירופית באזני העולם כבר בשנת 1933?

זהו הדבר: אילו דרשה קבוצה כלכלית זו של המהגרים הגרמנים לפני תשע שנים, ועל כל פנים לפני שלוש שנים, כן, אף לפני שנתים, את הדרכים האירופיות, את הדואר ואת הנהלת מסילות הברזל אז לא יכולנו לפקפק בכנותה של דרישה זו.

אבל דרישה זו נשמעת באורח מוזר רק לאחר כניסת אמריקה למלחמה, לאחר מפלת היטלר במסע החורף שלו ברוסיה. ואם לא ידוע לנו כלום מלבד העובדות האלה המדברות בשפה ברורה, יכולנו או מוכרחים היינו להסיק על יסוד הדברים האלה מסקנה אחת: חלק מן המהגרים הגרמנים יש לו עמדה מסוימת בתוך התכנית הגרמנית הגדולה, שהיא מתחשבת כמו תמיד – בכל התנאים העלולים לבוא. וכל גרמני הנמנה עם חלק זה קיבל את מלת-הסימן שלו, בשעה… שברח. עליו מוטל להשמיע אותה בשעה שהמשפיע הנעלם נותן את האות לכך.

אין אלו השערות ריקות ובלתי מיוסדות: כך הוא. אנו יודעים זאת. ואמנם בדיוק נמרץ…

אחת ממלות-הסימן האלה היא הדרישה הגרמנית הפתאומית להקים במהירות יחסים פאנאירופיים באירופה שלאחר המלחמה.

מדוע נשמעה מצד הגרמנים בשנת 1942 הדרישה הפתאומית לחיסול המדינות הלאומיות בלי תקופת-מעבר – בלי נימוק מיוחד? אם התרופות האחרונות של הגנרלים לא יועילו, אם יהיה לבטלה עמל הגרמנים לשסות את מוסקבה בבנות הברית, אם כל תחבולות הדיפלומטים מסוגו של פאפן יהיו ללא הועיל, ואם גם הקומדיה על דבר האנדרלמוסיה לא תועיל, אז… מצווים אנשי הכלכלה הגרמנים החיים בגולה המצוידים בפאנאירופיות לקפוץ על פני הבימה הפוליטית. בבחינת Deus ex machina, בקפיצה מסוכנת המגיעה לשיאה צריכים האנשים האלה לנסות 48 שעות לאחר כניעת גרמניה להכניס שוב את גרמניה לתוך חבר הלאומים באירופה, זו שמחמת הסדר המהפכני החדש בכלכלתה, תסלק לגמרי את הגורמים הפוליטיים, כלומר הלאומיים.

48 שעות לאחר המלחמה צריכים “אידיאליסטים” אלו ליצור מצב כזה, שבו אסור כמובן לשום אדם להיות ריאקציוני כל כך ומחוסר טאקט כל כך מלהשמיע אף מלה אחת על המלחמה שנתגברנו עליה ברוך השם.

"אנחנו בזזנו אתכם? ענינו אתכם? חיילינו ירו בנשיכם ובניכם?

אבל בבקשה מכם! מעשים אכזריים אלו הרי נעשו בשלב של מבוכות לאומיות שכבר נתגברנו עליו, בתקופה, שהכל עשו משגות. וטעויות הרי שוכחים"…

כך עליהם לדבר. אלו הן פקודותיו של מר בוהלה, שכבר ניתנו בכמה מקרים בשנת 1935.

בקו זה מתוכנת גם עבודתו של ד"ר הרמן ראושנינג.

כלום יודעים בדיוק תולדותיו של האיש הזה?

לפנים ישב בדנציג ובילה את ימיו כסופר בעניני מוסיקה, כאכר וכפילוסוף פרוסי.

“כדי לרפא את מצבו הכספי הפרוע – כך לפחות אומרים שכניו בעלי האחוזות בוורנאו – מצא ראושנינג בזמן מוקדם בערך יחסי את דרכו אל המנהיג”.

וכיון שהנציונאלסוציאליסטים היה להם במשך ימים רבים – כמו בכל מקום כך גם בדנציג – מחסור באנשים בעלי תואר ד“ר, נעשה ד”ר הרמן ראושנינג (עוד לפני קבלת השלטון של אלברט פארסטר, הגאולייטר של דנציג), לנשיא הסינט בדנציג.

אמנם בשעת מעשה הודיעו לו שהוא מקבל משרה זו רק בדרך ארעי, על מנת למסור אותה – אולי כעבור שנה – לידי “הנציב” הנוכחי של פוזן, מר ארתור גרייזר.

אבל כיון ששימש במשרה כבודה זו, סירב ראושנינג למלא תפקיד של ממלא-מקום וניסה בעודו יושב על כסא הנשיאות למצוא לו נקודות משען בחוגי הצבא הגרמני ובחוגי הדיפלומטים הקונסרבטיבים שעדיין שימשו בחלקם במשרותיהם.

כשהרגיש שמצבו נעשה על ידי כך מסוכן עוד יותר, תפס ראושנינג מרובה: לרגלי הרצאת-אורח בדנציג, של נשיא האקדמיה של המשוררים, הנציונלסוציאליסט ד"ר פרידריך בלונק, שהיה אגב בעל אופי הפכפכני כמותו, ציין ראושנינג את עצמו כריאקציונר לחרדתם של כל השומעים.

ורק התערבותו הנמרצת של סגנו שטרייטר – כיום איש אמונים של ריבנטרופ בבלקן – מנעה בפני הנשיא בעל הסגולות הקומפוזיטוריות מלהביע את יתר עיקרי אמונתו. אין ספק שהיונקרים והחוגים הסובבים את פריטש לא הסכימו בכל צעדי הוואלצר הפוליטי של ראושנינג, שנוסף על כך התקיף – זמן קצר לפני הבחירות – במאמר צעקני ביותר את איש אמונם הדנציגי של הקונסרבטיבים הפרוסים, את שר הגדוד בורנדט, בעתון “דנציגר נויסטה נכריכטן” כדי… לרכוש על צדו את הבוחרים הנציונלסוציאליסטים.

התקפה חסרת טעם זו של ראושנינג לא יכלו החוגים הריאקציונריים לשכוח במהרה. אבל כיון שהשטן אוכל כידוע בשעת הדחק גם זבובים, והואיל וחוץ מזה קבועה הדעה בלב הבריות, שהמוסיקאים מחברים לעתים קרובות סינקופים בלתי מתאימים ומבליעים אותם בתוך חיי החולין, מנערים היונקרים סוף סוף את פקפוקיהם ומנסים לתמוך בידי ראושנינג.

איש האמונים בעניני העתונות של האדון פון פריטש, שמחמת בקרתו על הטירור החום בוינה נעשה מחוסר משרה, ד"ר פריץ קליין, מי שהיה העורך הראשי של העתון “דטיטשה אלגמיינה צייטונג”, הולך אל העיר שעל חוף הווייכסל. פאול פכטר מלוה אותו, וגם הצעיר פ. שראדטר, מי שהיה איש ס.א. בפלוגת הסער הורסט וואסל, והוא כיום תלמידו של האדון פון מטש, “הגנרל בעל המסוה האדום”.

אולי יעלה בידי האנשים האלה ביחד עם ראושנינג ליצור את התנאים הנחוצים לשם הדחתו של פארסטר, כדי לעשות את דנציג לשער ההתקפה בשביל המרד שכנגד של הקונסרבטיבים… אולי יצליח בידי ראושנינג, לסייע בידי פריטש וטוכצ’בסקי למשחקם הפוליטי הגדול: לפורר במלחמה המשותפת את פולניה, למגר את סטאלין ואת היטלר, ולהתחיל אחר כך במלחמה המשותפת באימפריה הבריטית וביפאן.

ברם דאושנינג הודח.

ס.ס. וגיסטאפו שומרים את צעדיו, בודקים כל אורח שבא לבקרו לאחר שהודח, בין בדנציג ובין בוורנאו, היא אחוזתו של הנשיא לשעבר, הנמצאת במרחק חצי שעה ממריאנבורג. האם שומרים את צעדיו באמת? כי ראושנינג, היודע סוף סוף דבר-מה על הנאצים ותכניותיהם, ד"ר הרמן ראושנינג בורח…

כך על כל פנים אומרים בדנציג, בפולניה ובמקומות אחרים… ופולניה שעוזריו של ראושנינג בקשו לעוררה, פולניה זו לא רק שהיא נותנת לפליט מקלט בסבר פנים יפות, היא עושה יותר מזה: במשך חדשים סוכך משמר הבטחון הפולני על הרמן ראושנינג שלא יאונה לו כל רע, כי חוששים באמת להתנקשות בנפשו מצד גרמניה. ובכן מוקף הוד קדושה של פליט פוליטי נרדף הולך ראושנינג לבסוף דרך צרפת לאנגליה.

מולי"ם חומדי סנסציה ומריחי עסקים משכימים לפתחו של ראושנינג.

הבריות רוצים לשמוע דבר-מה מפי האיש היודע בלי ספק הרבה דברים ממי שהיה נשיא הסנט הנציונלסוציאליסטי הראשון בדנציג.

בחפץ לב היו שומעים פרטים מענינים ביותר מן המבוך החום, ואולי גם גילויים.

וראושנינג מגלה…

בזריזות אמתית מנצל הסופר המוסיקאי, הפליט הפוליטי את הזמן ואת הלך הרוח של העולם המכוון כנגד ההיטלריזם.

וכשם שעוד בשנת 1933 היה מחבר לטובת היטלר בבקיאות של איש מסוג פושה מאמרים חומים כנגד שר הגדוד של חיל המלואים הפרוסי בורנדט, כך מרשיע עתה ראושנינג ומקלל בכוח הדיבור של איש מסוגו של זולה את המנהיג החום שהעריצו כל כך לפנים.

וכיון שהעולם יש לו עוד מקדמות הימים חולשה לגבי אמני להטים, הריהו מוחא כף ברב תשואות.

לתשואות אלה היה ראושנינג מצפה כמובן.

שוב ושוב הוא נגד לפני מסך הברזל של תיאטרון העולם, מזמר את זמירותיו הפוליטיות אחת אחרי חברתה…

“המהפכה של הניהיליזם”, “שיחותיו עם היטלר” וה“מכתבים אל מהפכן קונסרבטיבי”, ואין איש מבחין כמעט שמגמת המלודיות שלו שונתה בינתים, אמנם לאט, באטיות יתירה, עד שמר ראושנינג הפתיע אותנו זה לא כבר בזמר פוליטי, שיר, שנוסח מלותיו מראה ברור, מפני מה בעצם ברח ראושנינג ובמה כרוך תפקידו.

“יוצרי האבדון”, השיר הפוליטי החדש של הרמן ראושנינג, שהוא כמובן שוב ספר, ספר ראושנינג, שבו משתדל מחברו בפעם הראשונה בכל האמצעים, לחרות בלב העולם המתקוטט עם גרמניה נוסח מופלא, לא לחרות אלא להעמיק במכבש. אין איש אשם, קורא ראושנינג בין השיטין של כתב פלסתר זה. לא שום איש. הפטריוטים הגרמנים רק טעו. אפילו הגאולייטרים טעו, כמו למשל האדון קוך.

שום איש מכל ראשי המפלגה הגדולים והקטנים, שום איש מן הגנרלים והדיפלומטים לא ביקש לעשות רעה במזיד. לא שום איש!

ודאי, גם לדעת ראושנינג יש עוד כיום ברמניה אנשים הסבורים כי “מוסר הוא כוח”.

ובכן אתה מוצא אפילו – וגם זה אין ראושנינג מכחיש – בעלי תעשיה גרמנים, שהגידו פעם: “אל השוק העולמי יש רק דרך אחת: הכיבוש”.

אבל אלו אינן – כפי שסבור ראושנינג – בשום פנים דעות שטניות, הרי הן רק… משגות, טעיות, שצמחו על שדה הפטריוטיזם הגרמני שעובד בדרך מסולפת והגיע לידי התפתחות בחום הרתיחה של המהפכה החומה.

לא, אפילו בעלי תעשיה גרמנים לא עלו מעולם על משכבם מתוך הרהורי-שלטון גסים. מר ראושנינג, היודע שורש כל דבר בכל מקום, יודע גם זאת: מה שעשו בעלי תעשיה גרמנים, הרי יסודו תמיד “בדאגתם לעתיד”.

תרמית ה“קלירינג” שביים מר שאכט, שממנה התחילה כבר בשנת 1930 התקפת ה“דומפינג” הגרמנית הגדולה, שביקשה לדחוק מן השוק העולמי באמצעים בלתי נאותים את סחורות התעשיה האמריקניות, האנגליות והצ’כיות, דבר זה אינו ידוע כנראה לראושנינג. כפי הנראה מתוך “דאגת העתיד” של בעלי התעשיה הגרמנים ניתנו להם מן השמים הטנקים והרובים.

לפי תורת ראושנינג על דבר תומת לבם של בעלי התעשיה הגרמנים, נוצרה ההזדיינות הגרמנית רק בדרך זו… כי גרמניה התחילה פתאום להשתמש ברובים אלו שנפלו לה מן השמים, שהתחילה אחר כך – גם זאת מתוך שגיון נוסף – להעביר את תרגילי היריה על פני אדמת ארצות זרים, כי התחילה לבסוף לענות את תושבי הארצות האחרות, להציק להם, ולפרקים גם לכבות את נר חייהם, כל זה הריהו – אם נלך בעקבות ראושנינג – ה“מבוכה” הגדולה ביותר שירדה על הגרמנים רק מתוך “דאגתם לעתיד”.

כי… תעיות אלו עלו בקרבנות מודה גם ראושנינג. אבל עובר הוא על פני הקרבנות האלה בלאט, בצעדים חשאיים, והוא נמנע מלהביט בפניהם של אלו שנרצחו בידי הגרמנים, הוא עובר בעינים מכוסות על פני מחנות ההסגר של אירופה.

אין הוא רוצה לשמוע את זעקותיהם של המעונים. ראושנינג אינו יכול לשמוע זאת, כן, אסור לו לשמוע זאת. היום אינו יכול עוד.

מאותה שעה שיש לראות את המשחק הגרמני כאבוד, התחילה בעצם עבודתו של ראושנינג: להיות לסניגור הראשון על מעשי האכזריות שנעשו בידי גרמניה. וקודם שבית הדין העולמי התחיל לערוך את המשפט, קודם שכל העמים שהותקפו על ידי גרמניה, שנשדדו ועונו, באו לידי דעה אחת בכל הסעיפים בדבר הענשת האשמים ועל דבר התחדשותו של העם הגרמני, קודם שכל זה הגיע לידי כך נגד ראושנינג בתנועת ההשבעה לפני שולחן בית-הדין העולמי.

הניחו את ידכם מן המשפט כלפי גרמניה! כך אנו שומעים אותו קורא בקול. אין להטיל את האחריות על שולחי; כי הוא עשה את מעשהו במצב של בלבול דעת רוחנית…

אנו לא צפינו בעצם לאחרת מאת ראושנינג. כן, חכינו זה זמן רב לתמורה זו של מי שהיה נשיא הסינט הנציונלסוציאליסטי בדנציג.

באזנינו מצלצל עוד אותו נאום של ראושנינג שנאם באפריל 1934 בפקודתו של הגאולייטר הדנציגי פארסטר באזני התלמידים של כל בתי הספר בדנציג, בשעה שנטעו “לפי משאלתו של המנהיג” שתילי אלונים ביער של דנציג. אז קרא הרמן ראושנינג אל הנוער ההיטלראי ואל הגימנזיאסטים ותלמידי בתי הספר התיכונים והעממיים שאינם לבושים מדים: “היו פעם חזקים וקשים כמו האלונים שאתם נוטעים היום! זהו רצונו של המנהיג!”

כלום היה גם זה רצונו של המנהיג, שראושנינג יקבל בקור מסוים זמן קצר לפני בריחתו, ושהוא מעלימו מעיני הבריות עד היום?

אולי שכח ראושנינג מתוך שפעם מעמסת הזכרונות הפוליטיים דוקא את הביקור הזה…

ובכן הרינו משלימים את החסר. למענו. ואנו נספר בנאמנות לאמתו, כי שבועות מעטים קודם ש“נמלט” ראושנינג לפולניה דרך משמר אנשי ס.ס. שהקיפוהו, ביקר אותו בוורנאו אדם בשם ד"ר הנס אספה, איש נמוך הקומה ומלא-תנועה, בעל מבט לוהט וקוי פנים נאים מונגוליים.

ד"ר אספה זה, שנלוה לו אז כלפי חוץ התואר הנכבד של “אוברשטודינדירקטור”, היה באמת סוכן המטה הצבאי הגרמני, איש מהיר וחרוץ, שכבר בשנת 1935 גרם למותם של כמה תריסרים בני אדם, שמסרו את נפשם למען השלום והחרות של אירופה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פעל בעל הביקור הזה של הד“ר ראושנינג במסוה של סוציאליסט ראדיקלי בבחינת מורה חילופין גרמני בפריס למען ה”אחוה" הגרמנית-צרפתית, ובשכר זה קיבל אפילו מטבע כבוד צרפתי. ונוסף על כך היה המטבע קשור בפתיל אדום. אחר כך חזר אספה לגרמניה ובא בשנת 1932 לדנציג, שבבחינת סובל למען הענין הסוציאלדימוקרטי ניתנה לו כמובן במהרה דריסת הרגל בחוגים הפולניים והסוציאלדימוקרטיים.

לאחר שהועברו לדכאו לפחות מאה אזרחים של דנציג בגלל היכרותם עם הד"ר אספה התחילו מתגלים קרעים בשמו האלמוני של אספה.

ובכן שלחה אותו ברלין לאיטליה ולצרפת, שבין שאר הדברים המציא שם גם… למי שהיה לפנים עוזרו הפוליטי הקרוב של הרמן ראושנינג, יועץ הסנט האאק, בצלו של ד"ר אבץ, משרה “מתאימה”.

ובכן עם אדם ששמו ד"ר אספה התייעץ הרמן ראושנינג לפני בריחתו…

מה שהוחלט במועצה אין אנו יודעים כמובן.

אבל מה סיפר ד"ר הנס אספה לאחר ביקורו אצל ראושנינג בקניגסברג ובדנציג, את זה יודעים אנו עוד היום:

“ראושנינג החליט שלא להתעסק עוד בענינים פוליטיים”…

למי בעצם ערוכים היו דברים אלו? ומי הם שיאמינו בזה? אולי אלו שלא יכלו להתפלא דיים, שהנציונלסוציאליסטים הברוטלים בכל מקום נתנו דוקא לד"ר הרמן ראושנינג להמלט בזול, בלי דאכאו, בלי מכות והתנפלויות… אף על פי שדוקא ראושנינג הוא שהכה את מפלגתו של היטלר מכות קשות ביותר.

או שמא לא היה כל זה אלא קומדיה בלבד?

“ראושנינג החליט שלא להתעסק עוד בענינים פוליטיים!”

כלום מותר היה לו למי שהוא בברלין החומה או בדנציג החומה להעיז ולהביע דברים כאלה שיש בהם משום חירוף וגידוף כלפי עיקרי האמונה של המפלגה?

האם לא הוכרח כל אחד לאכול אפילו את ארוחת הבוקר מתוך נקודת ההשקפה הגזעית?

ובכן מי הוא שיאמין בדבריו של היטלר?

ודאי: גם סברינג המיניסטר הפרוסי לשעבר ואנשי-וויימאר אחרים מסרו לאחר יום 30 ביאנואר 1933 מיני הודעות כאלה. אבל לאחר שמסרו גילוי דעת כזה מוכרחים היו להשאר בתחום הרייך.

ובכן למי מכוונת היתה הידיעה של אספה?

וכי בשביל אלו שאינם יכולים להבין עוד היום, שיוכל אדם להמלט עם ילדיו וחבילותיו מבעד למשמר כפול של ס.ס. וגיסטאפו…

את ההסבר המדויק לכך יכולים ליתן בודאי רק שני אנשים: ד“ר הרמן ראושנינג וד”ר הנס אספה, הסוכן של הגנרלים הפרוסים.

אבל כיון שכך הוא, וכיון שאין אנו שואפים לבוא בקשרים עם גנרלים פרוסים ולא עם סוכניהם, מקוים אנו, שלאחר שידפסו שורות אלו, נפטר סוף סוף מפרסומים חדשים של הרמן ראושנינג.

כי מה שחושבת החרב הפרוסית יודעים אנו גם בלעדי ראושנינג, כיצד פועלים גנרלים גרמנים, הרי אנו רואים וחשים יום יום.

ומה שהם רוצים ונפשם שואלת כבר הראינו בבירור גמור בדפים הקודמים.

אולי יבוא אלינו אחד הקוראים בשאלה זו:

“מה עסק יש להם לרייכנהיים ולראושנינג עם גרמניה של יום מחר?”

אילו היה הדבר תלוי בנו, היינו משיבים על שאלה זו תשובה אחת: לא כלום!

אבל לצערנו אין הדבר תלוי בדעתנו. לראושנינג יש ידידים, עדיין יש לו ידידים, “ריבולוציונרים קונסרבטיבים”, שהם נמשכים אחר המוסיקה של דבריו.

כדי לומר לידידים האלה, שראושנינג ומהגרים גרמנים אחרים – כמובן פרט לאנשים כגון תיאודור וולף, היינריך ברונינג, תומס מן וטרבירנוס – כדי להראות על כך, שאנשים מסוימים מתוך האמיגרציה הגרמנית יש להם מקום מסוים בתוך התכנית הגרמנית הגדולה, כדי להזהיר את הידידים האלה מפני אכספרימנטים מזיקים: משום כך התעסקנו בפעם הראשונה בהרמן ראושנינג ובמבקרו הד"ר הנס אספה.

יתכן שקביעת העובדות האלה מצדנו לא ימצאו הד בכל מקום; כי לא תמיד שואלים את פי האמת.

ברם בשבילנו ברור הוא דבר זה: אם יעלה בידי ראושנינג ועוזריו בעזרת פוליטיקאים בלתי נזהרים של בנות הברית לכבוש עמדות בגרמניה של יום מחר, אם כוח התמימות יהיה חזק יותר מסוּפת פצצות, אז יקומו בלי ספק האנשים הנזכרים למעלה על יסוד תלותם במטה הצבאי הפרוסי ויעשו כך:

מתוך הערה מנומקת, שכיבוש גרמניה לימים רבים עלול להוליד בקרב העם הגרמני הלך רוח שיש בו כדי לגרום נזק לבנות הברית, הרי ינסו מן הסתם ראושנינג וגרמנים אחרים להשתדל לפי הרצפטים של שטרזמן שיקצרו את ימי הכיבוש.

מה שיבוא לאחר זה הרי ברור הוא לכל אחד מאתנו: מלחמת-העולם השלישית.

 

התנקשות קודם זמנה    🔗

מלחמת העולם השלישית בוא תבוא בלי ספק גם אם תתמלא שאיפתו של שמרני גרמני אחר: בעל-התעשיה הגדול של הרינוס טיסן.

בחדשים האחרונים השתלטה דממה רבה מסביב לטיסן, דממה רבה יותר מדאי.

ורק ספרו שהופיע בראשית שנת 1942 נמצא עוד כאן וכאן בחלונות הראוה של בתי מסחר הספרים. חוץ מזה אין יודעים עוד כלום על מר טיסן, על כל פנים נראה כי כך הוא…

ואמנם הרי זה לטובת השלום הבא אם דממה זו מסביב למר טיסן תהיה עולמית.

אבל כדי להיות מחוסנים לכל מקרה ולכל הפתעה, הרי אנו רואים חובה עלינו לגולל בדפים אלה עוד הפעם את ענין טיסן.

בתחילת המלחמה היינו עדים לאותה ההפתעה הקטנה: מר טיסן בעל התעשיה הגדול ואחד ממיסדי המלכות השלישית ברח מתוך מלכות זו.

ואף על פי שבבחינת ידיד הגנרלים הפרוסים יודע הוא בלי ספק ידיעה נכונה על דבר חולשתה הצבאית של צרפת, מכל מקום נשאר הוא, הפליט, בצרפת זו ומניח לצבא הכיבוש להפתיעו!

אבל בהזדמנות זו אין הוא שוכח מלשים לבו בעוד מועד אל מטרת בריחתו.

לפי הדוגמא של סגן-הכהן מסבויה, שרוסו נותן לו לכתוב את הודאתו בעיקרי האמונה, כותב גם טיסן בפקודת אלמונים את וידויו הפוליטי ומוסר אותו – כמובן עוד קודם הכיבוש הפוליטי – בידי העתונות העולמית.

"אני שלמתי להיטלר: קורא הוא בהטעמה של מאשים את עצמו שעלולה היא להטעות את הקורא הפזיז, אבל לא את מי שמכיר את תחבולות תעמולת הערמה הפרוסית-גרמנית. הלה מכיר מהר מאד שקריאה זו נעדרת אמת היא ושעיקר ההודאה אינה משמשת כלל לשם הודאה, אלא לשם הסיום הנספח בערמתו של גבלס אל הוידוי הפוליטי הבלתי חשוב באמת.

לשם סיום זה כתב מר טיסן את וידויו “אבא חטאתי”, אך ורק לשם זה!

בכותרת “אני שלמתי להיטלר”, בספורים על דבר המרידות החומות ועל דבר מוצאו היהודי של היטלר משך את בני זמנו הרעבים לסנסציות, כדי… לענין אותם בשביל הסיום. כי סיום זה כולל בתוכו את תנאי שביתת הנשק, שמבקש טיסן להפעילם, אם גרמניה תהא נאלצת להפסיק היום או מחר את פעולות המלחמה.

וכיון שמשאלתו של טיסן היא, שבנות ההסכמה לא ישתמשו כלפי גרמניה בשיטות גרמניות, על כן כתב את הסיום. מה הוא ממליץ בו?

כדי למנוע מלכתחילה כל ויכוח בדבר השמדת שטחים השייכים כיום לתחום הרייך מציע טיסן הצעה מקורית באמת: הוא דורש את… החלוקה הפנימית של הרייך לשתי גרמניות.

גרמניה המזרחית צריכה להפרד מן המערב של הרייך, כך הוא אומר, רק המזרח הביא לה לגרמניה את המלחמה… לפיכך יש ל“העניש” את האנשים שמעבר לאלבה ולאודר. וכדי שהדבר יראה כדבר-אמת, כדי שגם האסקימוסים יוכחו בזה, שמר טיסן רוצה באמת ובתמים ל“חלק” ובכן גם ל“העניש”, 0לכן הוא מרעים בקול רם על המחצית השניה הברברית, האויבת לכנסיה והנגועה בתכונות סלביות, כלומר גרמניה המזרחית.

אילו היה ההגיון נר לרגלי מר טיסן, ואילו היה רוצה להיות עקביי וצודק, הרי על יסוד הכרה זו היה צריך בעצם למצוא פתרון אחר לחלקים החשובים של גרמניה המזרחית. אבל הגורם הסלבי אינו בשבילו אלא הנער הסופג מלקות, הפרגוד שמאחוריו הוא מצפין את מטרותיו האמתיות. ועל כן עוזבו ההגיון. מר טיסן נעשה פרדוכסלי: הוא מתגונן לא רק כנגד תיקון הגבולות הנחוץ, הוא אינו רוצה אפילו בפירוק הצבאי של איזור המהומות, לא, טיסן מציע, שגרמניה המזרחית הנגועה בסלביות, שאך היא לבדה אשמה במלחמה, הרי לדעתו יש לראותה כמפריעה מתמדת לשלום, והריהו דורש להפוך את המזרח הברברי הזה במונרכיה פרוטסטנטית פרוסית, בממלכה שתשוב אל תעודתה העצמית… אל מעשי ההתישבות, היינו אל הכיבוש כמובן.

את התותחים ל“התישבות” זו יתן הוא כמובן. הוא וידידיו. כי המערב הגרמני בעל חרושת הנשק ישאר לפי הצעת טיסן גם להבא בעל בתי חרושת אלו של הרצח.

המערב אינו טעון עונש, סבור מר טיסן.

המערב הוא חף מפשע ואין לו חלק בחטא המלחמה הזאת. כן, במלחמה זו בעיקר. מתן הנשק של חברת הפלדה הגרמנית ועזרת המיליונים של טיסן להיטלר הרי היו כמובן – כמו אצל ראושנינג – רק טעות.

האם למען הצעת חלוקה זו, ברחת, מר טיסן?

האם זוהי תרומתך למען השלום שהעולם שואף אליו?

אכן מה אנו סחים.

מר טיסן אינו רוצה כלל בשלום. להפך: הוא עורך לעומתו את ההתנקשות הראשונה.

הוא דורש הפסקה. הוא יודע יפה, שבידי היטלר והגנרלים אין קלפי נצחון, כדי לזכות במשחק שהתחילו בו לשם כיבוש כדור הארץ.

מר טיסן מבקש לפי שעה להתבונן מה נעשה סביבו, לחפש אחרי ידידים בעלי לב טוב, כדי למלא שוב בינתים בעזרת הגנרלים את גיוס הצעירים הגרמנים שהגיעו לפרקם.

טיסן והגנרלים סבורים אולי שלשם המלחמה הבאה זקוקים הם לעשר שנים בלבד. אחרי עשר שנים, ככה מחשבים הם, עדיין יהיו הענויים שגרמו לעולם שהתנפלו עליו חרותים עמוק כל כך בפניהם של כל העמים, עד שהעמים לא יעלו כלל על לבם – כמו בשנת 1939– שוב גיהנום זו.

אבל בני הנוער הגרמני הקנאים, שלמדו בעודם בעריסה לנצח או למות, אותם בני הנוער שבגיל של שמונה כבר נושאים הם פגיונות, בני נוער אלה שבמקום ללמדם תפילה מלמדים אותם להכות באגרוף את היהודים, הצ’כים, הפולנים, הנורבגים ואחרים, בני נוער אלה שכבר תארנום למעלה, שבערך יחסי כמעט שלא הרגישו במלחמה זו, שיושבים הם בוורשה, בברטיסלבה, בפראג, בונציה ובוינה, בני נוער אלה יוכלו לאחר עשר שנים שוב להמית, שוב לרצוח, שוב להטיל פצצות: בבלגרד, באתונא, בריו די ז’נירו, בניו-יורק.

המוטיב של נגינת המארש כבר קיים.

מר טיסן המציאו. הוא הניחו בתוך “הצעת השלום” השטנית, שעיבד לטובת כל הצדדים…

אל העולם הוא קורא: “ראו, גרמניה נושאת עוונה. היא מחולקת”.

ואת גרמניה המזרחית הוא הופך על יסוד נשיאת-עוון זו לקסרקטין אחד.

לו לעצמו הוא מציל את תעשית הזיון.

ואת בני הנוער הגרמני הוא מעורר שוב למסע הכיבוש בעזרת חלוקה זו.

“בתרו אותנו! הביתור הזה עובר בתוך הלב הגרמני! בני הנוער הקיצו! הצילו את האחדות הגרמנית!”

מר טיסן יסלח, אם אנו מפרסמים כבר היום את תכנית הקריאה למלחמה שהוא מתכן לשנת 1953…

 

משחק מסוכן    🔗

אנו חוזרים ואומרים: אם ימצאו להם ראושנינג וטיסן אזנים קשובות במרכזים הפוליטיים, אם דעות כגון אלו שהשמיעו וויליאם ד. באַילס, קינג הול ואנשים אחרים יטו להן אוזן קשבת במחנה בנות ההסכמה, אם כל הדעות האלה יכו שורש ברחבי העולם, הרי באחד הימים תפתיע אותנו שוב הידיעה בדבר גיוס כללי חדש של הגרמנים. רשאים הבריות לחייך על מסקנה זו.

כלום לא עשו כך בשנת 1933 ובשנת 1934 וגם אחר כך?

מוטב שנחזור ונזכיר את התאריכים הנכתמים בדם שנחרתו בידי הגרמנים בלוחות ההיסטוריה לשתיקתו המתמיהה של העולם…

בשנת 1934 נרצח שלייכר

בשנת 1934 המיתו אנשי ס"ס את אחד ממנהיגי הקטולים בגרמניה, מר קלאוזנר

בשנת 1934 נורה דולפוס בידי הגיסטאפו

בשנת 1934 פגעו כדורי הגרמנים שהושמו באקדוחים זרים במלך יוגוסלביה ובמיניסטר הצרפתי בארטו

בשנת 1935 הוצאו חוקי היהודים

בשנת 1935 עלו בלהבות אש בתי הכנסת הראשונים

“בשעה שדם יהודי נתז מן החרב”.. הרעימו חברי ס“ס וס”א עוד בשנת 1933, בשעה שראושנינג וטיסן עדיין היו לבושים “מפני הכבוד” במעילי ההסתדרויות הללו המגואלים בדם.

בשנת 1933 זמרה גרמניה “עם אל הנשק”!

בשנת 1933 קראו בני הנוער ההיטלראי וחברי ס"ס אל העולם: “אנחנו נוסיף לצעוד קדימה, בשעה שהכל ישבר לרסיסים”…

ובשנת 1934 השמיעו נערים בני י“ג וי”ד חברי הנוער ההיטלראי באזני כל מי שרצה לדעת, כיצד יכלו “בשעת הדחק” ל“חסל” מהר בדקירות פגיון את הפליטים היהודים, הפולנים או הצרפתים.

באזני מחבר הספר הזה “השמיע” נער בן י"ג, ווילי ה., בשמחה של חית טרף את “התמרון” הזה שנערך בשנת 1934 בפרבר נוי-קלן של ברלין, באחד הבתים שברחוב הרמן, שבמרתפו היה “קן” של הנוער ההיטלראי.

כן, בשנת 1934 כבר הרחיקו לכת במדה כזו…

אבל העולם השלה אז את נפשו. מלבד זה רצה לישב במנוחה.

האם רוצה העולם להשלות שוב את נפשו?

הם יעשו כך אם יתנו לאנשים המקיפים את ראושנינג וטיסן להשמיע את דברם בגרמניה.

כי מנהיגי כבוד אלו לשעבר של ס“ס וס”א יש להם אך מטרה אחת נגד עיניהם:

ליצור את ההנחות המוקדמות הנחוצות לשם מסע הכיבוש של גרמניה!

ההנחה המוקדמת הראשונה לכך כלולה בלי ספק בזה, לחבל מהר ככל האפשר את מעשינו לטובת העם הגרמני, כלומר את התחדשות האדם הגרמני על ידינו, אם לא לבטלם לגמרי.

הם שהניחו להיטלר לעלות לגדולה והחניפו לו, הם שנהלו או סבלו את הרצח בסתר ואת החתירה תחת שלום ורסיי, הם שכרתו ברית בהארצבורג בין מנהיגי השטאלהלם המונרכיסטי (סלדה, הוגנברג ודיסטרברג) ובין היטלר כנגד הדימוקרטיה וכנגד השלום, הם… רוצים לחדש את פני גרמניה.

על כל פנים מבקשים הם להשמיע את דברם במעשי התחדשות זו.

ואחר כך?

מה יהיה אחר כך?

גם החלק השני של תכנית אנשי ראושנינג וטיסן נראה לעין לאט לאט.

זה כמה זמן נשמעות בעתונות “נבואות” מופלאות. כאן וכאן… “גרמניה תכתיר שוב לאחר המלחמה את הקיסר”… משמיעים נביאים בלתי נודעים שצפו פתאם ועלו מתוך האפס, ולא ידוע באיזה גדוד פרוסי שמשו פעם נושא דגל או קורפורל… ובכן שואפים למונרכיה?

עוד הפעם מונרכיה פרוסית-גרמנית הנשענת על נשק, משמעת עוורת, מוסיקה של תהלוכות בסך והיסטוריה של קרבות?

או שמא רוצים לספר לנו שהקיסר הגרמני העתיד לבוא יהיה בפעם הראשונה קיסר יוצא מן הכלל?

היכן הן הראיות לאפשרות ממין זה? כלום תשמש לכך המסורת הפרוסית גרמנית.

לאו! ועוד הפעם לאו!

קיסר או מלך בברלין משמעו מלחמה, משמעו שוב ושוב אותה המלחמה!

לפיכך אנו דוחים אותו. כבר היום!

עריסותיה של אירופה לא נועדו לשם כך, שהילדים השוכבים בהן יופצצו שוב לאחר עשר שנים ברמוני יד גרמנים או יהפכו לבעלי מום על ידי החרב הגרמנית.

אין זה יעודן של נשינו ואמותינו להסחב על ידי גרמניה אל בתי החרושת לנשק או גם לבתי הקלון.

אין זה יעודו של העם היהודי להרצח בידי הסולדטסקה הגרמנית.

אנו בונים את ערינו וכבישינו לא כדי שיהרסו על ידי פצצות גרמניות.

אנו זורעים את שדותינו, לא כדי שהצבא הגרמני יקצור את תבואתם, בעוד שילדינו ימותו ברעב…

 

החיפוש הגדול    🔗

“הרי זה היה פרק של בית משוגעים, אילו רצינו לסבול הקמת ממשלה ‘בלתי נציונלסוציאליסטית’ בגרמניה, ואחר כך נשב ונחכה בחבוק ידים”, אמר אנטוני עידן באלה הימים. צדק מיניסטר החוץ האנגלי: כל ההתפתחות הפרוסית גרמנית, החולשה היתירה של הגרמנים ההגונים המעטים, המעשים האכזרים שנעשו בידי גרמניה בימינו והתכניות של מהגרים גרמנים מסוימים המחושבות לעתיד, כל אלה מטילים עלינו לחובה, לקבל על עצמנו את מעשה ההתחדשות של האדם הגרמני.

אמנם המאורעות של עשרים וחמש השנים האחרונות מטילים על שכמנו עוד חובה אחרת לא פחות חשובה הימנה: לפתור את בעית הקונטרולה של התעשיה הגרמנית ולהוציא לפעולות את פירוק הזיון הגמור של העם הגרמני.

מר ניקרבוקר כבר הורה על כך, שזו היא מלאכה לבטלה, לתכן כבר היום תכניות מפורטות, על הדבר שיש לעשות מחר לגבי הכוח התעשיתי של גרמניה.

ראשית הרי ברגע זה אין כלל לראות מראש מה ישאר בסוף המלחמה מן המכונות ובתי החרושת בגרמניה.

שנית טעון עוד הצ’רטר האנלנטי ביחוד בסעיף זה פירוש ברור ומוחלט.

מכל מקום הרי כמה שישאר מן התעשיה הגרמנית בעין וכל כמה שתגדל או תקטן זכות הבעלים של הגרמנים על הקנינים האלה: כבר היום מחזיקות כל בנות הברית בדעה אחת, שהתעשיה הגרמנית שעסקה במשך עשר שנים אך ביצירת חומר שנועד למגר את החרות, לשעבד את העמים ולהחריב את אירופה, תעשיה גרמנית זו גופא תיצור בהשגחת המהנדסים שלנו לפחות במשך זמן כפול גם את החומר הנחוץ לשם תיקון כל הנזקים שנגרמו על ידיה.

אבל בצורה יסודית מיוחדת ביותר יהיה עלינו ראשית כל למלא את התפקיד החשוב מאד ביחס למצב הפנימי בגרמניה: פירוק הזיין המוחלט והקונטרולה הצבאית בגרמניה. בשנת 1919 הטמינו כידוע האדונים דוהנה, טיטוויץ ואיצנבליץ הרבה נשק בפרוסיה המזרחית, בשלזיה, באוקרמרק ובפומרן.

ומפקדי הגדודים החפשיים, בעלי התעשיה וקציני חיל המלואים עשו כל זה.

החוגים הללו ינסו בלי ספק גם הפעם לעשות זאת; כי הפעם תהיה קבוצת משחקי ההזרד – כפי שכבר נאמר כמה פעמים – גדולה הרבה יותר מאשר בשנת 1919.

הפעם נוספים עליהם “הגדודים המרכזיים” של הנציונלסוציאליסטים והנוער ההיטלראי, הרי הזכרנו כבר לעיל הודעתו של מנהיג הנוער ההיטלראי שראַם בשנת 1936 – “שבשעת הדחק יציגו עצמם בפני העולם במלבושים חדשים, בפרצופים חדשים ובשמות אחרים”.

על כן נצטרך לאחוז באמצעים הדרושים במהירות ככל האפשר.

במהירות ככל האפשר – גם לטובת העם הגרמני! – עלינו יהיה להחרים ולהשמיד בגרמניה את כל הנשק וכל המכשירים הדומים לנשק.

שום חצר של יונקר, שום מחבוא ביער, שום מרתף פרטי אסור להם לשמש אחרי המלחמה הזאת לבית אוצר חשאי של הזיון הגרמני!

אחר כל התכניות החשאיות, כל המחבואים, כל נסיונות ההרעלה החדשים נצטרך לחפש ולגלות מהר את עקבותיהם, וטוב שנרבה לעבוד בגורמים של חשד.

אצל הקצינים והנציונלסוציאליסטים ודאי שלא יטמינו כלי נשק ואבק שרפה. אלא אדרבא ישתמשו באלה שהם ידועים זה ימים ושנים כמתנגדיו של היטלר ומתנגדי המיליטריזם הפרוסי.

על האנשים הלויאליים האלה ועל משפחותיהם יאיימו בעונש מות, אם “יגלו” משהו. ומשום כך נצטרך להזהר ביותר מלדבר על פגיעה בחרות של הדימוקרטיה, כשיתגלו כאן וכאן סימני החשדים שלנו כבלתי נכונים.

טובה זהירות-יתר מזהירות מועטת.

נוסף על כך מן הראוי יהיה להודיע לעם הגרמני מיד על מציאות מחבוא כזה. הודעות כאלה עלולות להשפיע לטובה קודם כל בחוגי הנוער הגרמני, הכרה זו שאנחנו מגלים במהירות עקבות כל התנקשות אפילו היא חשאית ביותר, שאנחנו מוצאים הכל, על ידיה נצליח מהר להחזיר למוטב את הנוער הזה ולהשיבו אל הדרך להיות שוב לאדם.

או שמא סבור מי שהוא, שנסיונות ההתחדשות שלנו כלפי הנוער ההיטלראי יש להם סכויים להצלחה אם ידע כי חפשנו לשוא אחרי הנשק שלהם ואחרי האירגונים החשאיים?

כלום סבורים אתם, שבני הנוער הגרמני אפשר לעקור מלבם על ידי המפלה הגרמנית את הדמיונות האכזריים ביותר, כי “האדונים הללו מוורשה, אוסלו ופריס” יקשיבו אפילו רק במשך שבועים לשיחותינו על דבר השלום, אם תהא להם האחיזה הקלה ביותר להניח שבזמן לא רחוק ביותר תהא אפשרית מאיזו סיבה שהיא הזדיינות גרמנית חדשה? “בכל מקום ישמיעו כדוריכם את שריקותיהם”…

דברים אלה של שראם יצלצלו עוד ימים רבים באזני הנוער הגרמני, וביחוד אצל צעירים מסוגו של ווילי ה. מנוי-קלן שדוקר בפגיונו תחת בית שחים של “פליטים” יהודים פולנים וצרפתים.

אין ספק שאותו ווילי ה. הגר כיום בכל מקום בגרמניה ירצח את כל אחד מחבריו שילך אחר סיסמאותינו כל זמן… שלא נמצא מה שיש למצוא בגרמניה.

ולטובת הבראתו של האדם הגרמני עלינו לא רק לפרסם כל גילוי של המחבוא האחרון של הנשק וכל אירגון בלתי לגלי, אלא עלינו לעשות עוד דבר:

אנחנו נודיע לכל בני גרמניה על כל החרמה והשמדה של פצצות, אבק שרפה וכלי נשק. נודיע על כך באותיות של קידוש-לבנה!

ואנו נודיע יחד עם זה לעם הגרמני, כמה מיליונים ילכו לאיבוד על ידי כל מעשי הפצצה, כמה דברי-ערך הנחוצים לחיים אפשר היה ליצור בכסף זה אילו שלטה בגרמניה לא הסכלות אלא התבונה.

יש לקוות שנוהג כזה יש בידו להשפיע על הפסיכיקה הגרמנית ולרפא מהר במדה מסוימת חלק אחד של הגרמנים מן השגעון של מסורת-המלחמה הגרמנית.

יש לקוות לכך…

אבל בזה עדיין לא נגמרה עבודת הקונטרולה שלנו.

לא, מחוץ לזה יש לנו לעשות בנידון זה עוד עבודה חשובה: פירוק הנשק של שארית הצבא הגרמני!

הפעם נעסוק בפירוק זה רק אנחנו! ולא יטפלו בזה – כמו שהיה בשנת 1918 ובשנת 1919 – קומיסרים גרמנים, שהשתמשו מתוך מעילה בסעיפי הפירוק להפריש “חומר אנושי שאפשר לסמוך עליו” בשביל הגדודים החפשים ובשביל הצבא השחור של הרייך.

כבר באותן השעות נשבר השלום שלמראית עין, השלום של וורסיי שעדיין לא בא אז לעולם, בשעה שמעשה פירוק הנשק שימש מדעת כעין פתיחה להזדיינות חדשה.

ועם זה נוכל אולי גם אנחנו ללמוד מן המעשה הלז. גם אנו נוכל בשעת פירוק הנשק להפריש מהם מבחר, אמנם מבחר אחר, מבחר בעל סימנים חיוביים.

אנו יכולים להפריש מתוך החיילים הגרמנים הקשישים אנשים שלאחר זמן מסוים ישמשו יסוד למשטרה גרמנית. אבל בכדי שהמשטרה הגרמנית החדשה הזאת לא תבוא לבסוף לידי קץ נעדר תהלה כמו עמודי המשטר של ווימר. כדי שנוכל להניח בלי פחד למשטרה הגרמנית לדאוג לעצמה, מוטל עלינו לתת לגדוד שמירה זה לא רק הוראות ופקודות, אלא גם אידיאות. אידיאות שלנו.

אנו צריכים לשכנע את כל גרמני נושא המשטר החדש, שגרמניה הרחוקה ממחשבת שלום, גרמניה הבלתי דימוקרטית אחת דתה ללכת לאבדון במוקדם או במאוחר. אנו חייבים להביא כל שוטר גרמני של מחרתים לידי ההכרה שלשם הבעת אמת זו הידועה לכל יהא מוכן בשעת הצורך לעשות הכל לטובת החוק הטבעי הזה של התבונה.

כי במה הלכה המשטרה של וויימר לידי אבדון בצורה עלובה כל כך?

מדוע נכנעה מהר כל כך ובצורה מחפירה ביותר?

מפני שהיתה מורכבת מפקעת סבוכה של אנשים נעדרי אידיאה, מפני שחבריה היו מקבלי משכורת ובעלי משרה, שמעורבים בהם נרגנים ומרגלים של היטלר, של היונקרים ושל הגנרלים.

משטרה זו העייפה, החשודה והבלתי ששה אלי-קרב איחדוה רק שני דברים: האדישות כלפי המדינה שצריכים הם להגן עליה ולתמוך בה, והאדיבות כלפי הקהל המתהלך ברחובות. לדאבוננו הרחיקו לכת כל כך באדיבות זו עד ששומרי המשטר הפרוסי-ריפובליקני הניחו לנערים מבני י“ב וי”ג לכנותם בכינוס של הגרמנים בני חוץ לארץ שנערך בחג השבועות של 1932 באלבינג, בשם חמורים, בוגדים ואקרובטים בעלי אלות של גומי.

פחדנים ופשרנים כאלה הלבושים מדים אין אנו יכולים להשתמש בהם וגם לא גרמניה של יום מחר.

שומרי החרות והסדר שיבחרו על ידינו צריכים להיות אנשים אחרים לגמרי. והם יהיו כן, אם יהיו בעינינו ובעיניהם לא רק מקבלי משכורת אלא גם נושאי אידיאה. ומתוך כך בחינת אנשים בעלי ערובה שיש לסמוך עליהם שכוחם יפה להעלות לאט לאט את השלום.

וכל כמה שיחזק רצונם לשתף עצמם באידיאת השלום, כל כמה שימהרו לעשות את הרעיון הזה לרעיונם הם, ולא עוד אלא שיטעו את הרעיון הזה בלבות אחרים, כן נקדים להניח שוב את גרמניה בידי הגרמנים.

 

הגורם הקטולי    🔗

ההשקפה המובעת בספר הזה היתה לקויה, אילו באנו לטעון, שבגרמניה ישנן רק רגשות מלחמתיות לאומניות פרועות.

יש שם עוד משהו “אחר”.

אבל “אחר” זה כבול זה זמן רב על ידי החרב, עד שהכוח הבא מן האמונה בעולם הבא נעשה כמעט כולו לקוי ופגום. ואף על פי כן אנו שומעים וקוראים לעתים קרובות, שהכנסיות של גרמניה לא היו מעולם מלאות כל כך כמו היום.

איך אפשר לאחד את שתי העובדות הרחוקות כל כך זו מזו? כלום אין עלינו לצפות שאנשים הנדחקים לשמוע דוקא בימים של האלימות מפי הכמרים וההגמונים אמיצי הלב לעתים קרובות את תורת האהבה והצדק, כלום אין עלינו לצפות שמבקרי כנסיות אלו, יהיו נדחקים כמו כן ללכת אחר המעונים ומבלי לחשוש לשום סכנה יעמדו לימין החזרת הצדק ויילחמו בעוול?

על כל פנים יש לצפות לנסיון בנדון זה.

לדאבוננו לא שמענו עד כאן אפילו פעם אחת על כך, שלאחר ההפגנות של הכנסיות נתרחש דבר-מה מעין זה.

אילו היו קטולים נושאי כלי-זין אלו לא גרמנים, אלא פולנים, דרך משל, לא היו נשארות בשום פנים ההפגנות הדתיות האלה רק הפגנות ריקות וחסרות אונים.

תולדות המרידות הפולניות הן ההוכחה המעולה ביותר לטענתנו זו.

אבל מפני מה שונה הדבר בגרמניה?

כיצד יש להסביר את התהלוכות של הקטולים הגרמנים?

נהירת ההמונים אל הכנסיות בגרמניה אינה לצערנו ראיה של כוח המאמינים אלא הוא ההפך מזה:

כשם שחלקים ניכרים של גרמניה הקטולית הולכים היום ודאי רק מתוך פחד אחר היטלר, הגיסטאפו והגנרלים, כך רצים אותם הקטולים מתוך פחד זה אל האפלה המיסטית של היכלי הכנסיה הגרמנית, כדי לפייס את אלהים לא רק על כך שנשמעים הם לגיסטאפו ולגנרלים, אלא גם במקצת על שהם מוציאים לפועל את פקודותיהם העקובות מדם.

מה טיבו של דבר זה?

דת?

נטילת החושים? או רפיון אונים ללא גבול, המתרוצץ הנה והנה, בין הפחד מפני אלהים והפחד מפני הגיסטאפו?

אבל כלום אפשר מתוך פחד לענות ולרצוח, כדי לבוא מיד אחר כך אל הכנסיה ולשפוך שם דמעות מרות על מעשי אכזריות אלה?

היתכן הדבר הזה?

כלום ישנו דבר כזה במציאות?

כנראה ישנו דבר כזה… בשורות הקטולים הגרמנים.

אבל היכן פוסק חוסר-אופי זה המחפה על הפשעים בתפילות מתוך פחד?

והיכן התחיל?

הדיאלוג בין יועץ-המיניסטריום הקטולי ובנו הוכיח לנו, שהעדר הנאמנות כלפי עצמם הרגיל כיום בגרמניה הוא עתיק יומין שם, שהכוח הבא מן האמונה בעולם הבא אצל המון הקטולים הגרמנים הופך פלסטר בשעה שהקטולי הגרמני מבקש לאחד בחזה אחד את האכזריות הפרוסית עם הנצרות המלמדת את תורת הרחמים.

מצב זה המתנגד לדרך הטבע, המסכן לא את הקטוליציזם בלבד, יגמר באותו רגע שבו יסתלק הקטוליציזם הגרמני, ובפרט הקטוליציזם של דרום גרמניה, השונה במינו, מן הפרוסיות. אם אין הכל מטעה אותנו הרי רגע זה אינו רחוק ביותר…

מפני מה?

ההגמונים של הרייך, וביחוד ראשי הכנסיות בדרום גרמניה, ישאפו בלי ספק לאחר המלחמה להחזיר לישנם את כבוד אירגוני הכנסיה שנשברו על ידי הנציונלסוציאליזם והמיליטריזם, והם ישמשו המבצרים החזקים ביותר של השלום, במידה גדולה יותר, רחבה יותר וכבירה יותר.

והמאורעות החיצוניים הללו – כל כמה שהם נשמעים כמוזרים – יתנו את הדחיפה הראשונה לשיבה בפועל של האדם הקטולי אל התורות של הנצרות שבגדו בהן.

בעיני הקורא תוכל להראות התערובת של התרחשות נפשית מופשטת עם ענינים ממשיים כדבר מעוקל. ואף על פי כן יש לצרף במקרה זה את שניהם: את האידיאלי ואת החמרי. כי כמעט כל עם, כל כמה שהוא נוטה אחר אמונת אלהים או אמונת הכנסיה, כל עם וביחוד הגרמני ישוב אל האלהים או אל הכנסיה בשמחה ובלי שום פחד, ויהיה מוכן אפילו להגן בנשק ביד על אמונתו זו, בשעה שאמונה זו תתיצג ככוח חילוני בעל משקל.

על אידיאה שאינה מוגנת בשום חומה ומגדל, על אידיאה שההגנה עליה אינה מביאה כל יתרון אישי ואינה נותנת שום בטיחות, על אידיאה כזו – כל כמה שתהיה צרופה ונעלה – אין רוב הבריות מגינים בנפשם. יחידים שהם יוצאים מן הכלל, קראו להם אתמול גבורים וקדושים והיום… משוגעים או פייטנים.

על כן אנו חוזרים ואומרים:

כל מה שימהר לקום הבנין הקטולי החדש המלא עוז במערב גרמניה וביחוד בדרומה כן יגדל יותר מספר ההמונים שיבקשו להם מקלט ומחסה תחת גגו הסוכך.

מיליוני קטולים גרמנים שיעלו לרגל לקבלר ייחסו בודאי את הצלתם ממוראות המלחמה ומן המות אל אמונת ילדותם שלא כבתה לגמרי בלבם.

אבל ימי הכאב והזעזועים חולפים ועוברים.

גם הקריאה הנמרצת ביותר “אשמנו” פוסקת באחד הימים. והכנסיה הקטולית תוכל לנהל בדרך הישרה את הרהורי החרטה הפנימיים של מיליוני מאמיניה בגרמניה רק אם ההגמונים שלה ישמיעו מעל דוכני השלום החדשים של הכנסיה גם רעיונות פוליטיים וכלכליים חדשים, חזקים יותר ומתאימים יותר לצרכי הזמן מאשר אתמול, תופסים את הלבבות יותר, משכנעים וברורים יותר.

וקודם כל יש להסתלק מכל אגודות הסתרים הפרוסיות החדשות ומכל מיני אגודות סתרים אחרות, ויש להשמיע לאו מוחלט כלפי כל נסיונות המרד של הגנרלים והחוגים הכרוכים אחריהם, שכבר רמזנו על כך למעלה.

אמנם עבודת השלום הקטולית התומכת בנו לא תעבור בלי חכוכים. יש לצפות לקריאות כמו “בגידה” ו“התבדלות” מצד הפרוטסטנטים הפרוסים ואפילו מצד הסוציאליסטים.

“אם ההצלחה תהפוך לנו עורף נרים את הדגל האדום ונשחק זמן-מה את משחק הקומוניזם. ואם הדבר לא ימצא חן בעיני האפיפיור, נטיל אותו פשוט לתוך הטיבר”, אמר בשעתו אורחו של הד“ר ראשונינג בוורנאו, סוכנם של הגנרלים הפרוסים, הד”ר הנס אספה, שרק מטעם זה הוא נושא מן הסתם עוד היום את המסוה של הסוציאליסטים הרדיקלים ומכנה עצמו “ידיד טלמן”, אותו טלמן, “שלאחר פרוץ המהפכה נעביר אותו כמובן מן העולם תיכף ומיד, כשם שעשינו לליבקנכט ולרוזה לוקסמבורג, ואם לאו, עלולה הקומונה להיות אמתית יותר מדי”…

כיצד יתנהגו הקטולים בדרום גרמניה בשעה שהאיומים האלה יהיו לאמת?

אם ההגמונים הקטולים וביחוד של הדרום יעמדו בשעה הנכונה במקום הנכון, אם האירגונים הקטוליים החדשים יקיימו את האידיאות שכבר נזכרו קודם לכן, אז יוכל הדרום לזכור בצורה בולטת ביותר, דוקא בשעת ההתקפה הפרוסית החדשה על הצדק והשלום, כמה צרות הביא על הדרום הנציונליזם המופרז שצמח על אדמת פרוסיה, כמה דם נשפך בעטיה של ההתחברות עם הצפון, ולא עוד אלא שהצפון סיבך את הדרום באשמה הגדולה של המלחמה הזאת.

כלום ירצה הדרום להיות עוד הפעם שותף לרצח?

כלום ירצה הדרום לסבול עוד הפעם בשביל הצפון?

כלום יסכים הדרום לשתות עוד הפעם דמעות במקום יין, כדי לגרום בזה קורת רוח לצפון?

הוא לא יעשה כן מן הסתם.

ויתכן הדבר שדרום גרמניה הקטולי ימצא בשיקול דעת זה דרך בהירה יותר לקראת העתיד, וכשתגיע השעה יחליט דרום גרמניה מרצונו הטוב לפתוח שוב את התעלה הטבעית וההיסטורית המפרידה בין הצפון והדרום…

אגב, אין אלו בשום פנים שיקולים ומסקנות המתאימים לרצונו או לדמיונו של המחבר. אלא אלה הם רעיונות שכבר נשמעו בשנת 1935 בפרייבורג, באולם, ברגנסבורג, בפסאו ובמינכן.

במינכן, זו המכונה “נעיר התנועה”.

 

חתימה    🔗

בזה נפרד המחבר מן הקורא.

האם השיג את מטרתו?

עובדות ובירורים אלה המפורטים כאן תכליתם לעורר את לבם של אותם הבריות שעודם משוים את המלחמה הזאת לשאר מלחמות, שעדיין אינם תופסים, שמלחמת-הסיום הגדולה למען השלום תתחיל רק אחרי הכניעה הרשמית של גרמניה. הדבר שתנסה לעשות גרמניה הבלתי רשמית לאחר שינפנף דגל השלום, או שהיא עלולה לנסותו אז, דבר זה ניסה המחבר להראות כאן.

להזהיר רצה ולייעץ.

אם אזהרה זו קלעה אל המטרה וירדה על אדמה פוריה, אפשר יהיה להוציא משפט רק לאחר שגדוד השלום ימסור את הדין והחשבון הראשון על מעשהו.

למחר בגרמניה.