רקע
שמואל גילר
בתי המשפט ביפו בתקופת המנדט הבריטי

 

הקדמה    🔗

לאחר השלמת כיבוש ארץ־ישראל בידי הבריטים, לא חודשה הפעילות המשפטית במשך ששת החודשים הראשונים.1 התושבים אמנם ציפו כי “הצדק האנגלי” יוחל מיד במקומו של המשפט העות’מני המושחת, אך מאחר וגורל הארץ טרם הוכרע, המשיך השלטון הצבאי לקיים את שיטת המשפט העות’מנית עד אישור המנדט בידי מועצת חבר הלאומים ביוני 1922. ב־1 בספטמבר פרסם הנציב העליון בעיתון הרשמי את “דבר המלך בממשלתו” על סדרי המשפט החדשים, אך כבר בראשית אותה שנה החלו להתקיים דיונים לגבי מיקום בתי המשפט ביפו.


 

בתי המשפט בשנות העשרים    🔗

בית המשפט העות’מני התנהל בבניין הממשלה בכיכר השעון (הסארייה), אך היה צר מלהכיל את כל משרדי הממשל והמשפט המנדטורי. מזכיר הממשלה וינדהם דידס (Deeds) החל לבחון מקומות אפשריים למיקום בתי המשפט כדי להמליץ עליהם לנציב העליון הרברט סמואל. הוא ביקש כי הם ימוקמו במקומות ראויים שיקרינו סמכות שלטונית.2 בפגישה שנערכה ב־23 בינואר 1922 הוטלה משימת האיתור על מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פיליפ גרנט, שהציע שלושה מקומות: ‘מלון בלה ויסטה’ במנשייה, ‘מלון פארק’ במושבה הגרמנית, ובית הדואר סמוך לתחנת הרכבת. האפשרות הראשונה נפסלה מאחר והמלון שפעילותו פסקה במלחמה היה מאוכלס במשפחות פליטים שעזבו את יפו במאורעות ה־1 במאי 1921, ולא ניתן היה למצוא להם מקום דיור חליפי. ‘מלון פארק’ נפסל בגלל מצבו הפיסי הירוד והעובדה ששימש עדיין למטרות הצבא, ואילו בבית הדואר והטלגרף, שהושכר מחאג' עלי ביבי ששימש בעבר כראש העירייה, לא היה די מקום בגלל פעילות התקשורת המתגברת. ראש העירייה, עאסם בק אסעיד, הציע לממשלה לרכוש מהעירייה את הבניין בבעלותה הצמוד לבית הממשל.3 לדבריו, החנויות בקומת הקרקע והקומה הראשונה ששמשה מלון ומסעדה, הושכרו מאז ומעולם ונשאו הכנסה של 400 לא“י לשנה. העירייה השתמשה רק בקומה השנייה למשרדיה. הוא הציע למכור את הבניין לממשלה תמורת 10,000 לא”י שישולמו לאלתר כדי שהעירייה תוכל לבנות בניין אלטרנטיבי. על אף המיקום הנוח והעלות הסבירה, ההצעה נפסלה מאחר ולא היה ברור אם מצבו הקונסטרוקטיבי של הבניין מאפשר את השינויים הפנימיים הנדרשים. גם העובדה שהגישה לקומות העליונות הייתה בחדרי מדרגות נפרדים הקשתה על התאמת המבנה ליעוד. הנרי בקר, מהנדס מחוז יפו, הציע לשכור לתקופה קצרה את הבניין ששימש כ’בנק אנגלו־פלשתינה' (רחוב יפת 18), שעבר באותם ימים לבניין הפסג' החדש בשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים 6).4 נבחנה גם האפשרות לבנות בית משפט במתחם המשטרה ובית הסוהר מול בית הממשלה (הקישלה). מנהל מחלקת עבודות ציבוריות כתב “כי מעבר לשיקולים של תכנית בניין עיר, ישנם גם גורמים ארכיטקטוניים המוציאים את המקום מכלל אפשרות”.5

במרס 1922 התקבלו הצעות נוספות למיקומים אפשריים. מוריס שינברג הציע להשכיר חדרים בבניין שבנה ברחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל). אלכסנדר פיאני, סוכנה של משפחת סורסוק מביירות, הציע להשכיר את בניין ‘מלון פלשתינה’ של קמיניץ שהפסיק את פעילותו והכיל עשרים ושמונה חדרים, ואילו יעקב ליטווינסקי, מבעלי ‘חברת המפעל הארצישראלי בע"מ’,6 הציע לממשלה לשכור עשרה חדרים בבניין הפסג' החדש, או לרכוש ממנה מגרש בבעלותה בשדרות המלך ג’ורג'. הוא גם הציע שהחברה תבנה את הבניין מכספה ותשכיר אותו לממשלה. מאחר ובאפריל השלים השופט קופלנד את הכנת פרוגרמת החדרים הנדרשים לבתי הדין השונים וגודלם הדרוש, ההצעה לבניית בניין חדש נבחרה כהצעה המומלצת להצגה בפני הנציב העליון סמואל והמזכיר המשפטי נורמן בנטוויץ. ב־9 באוגוסט הציג האדריכל פוסטר סיינט האריסון בפני זקן השופטים סיר תומס הייקרפט ובנטוויץ את סקיצות הבניין החדש. הן היו לדבריו עקרוניות בלבד, וכתב כי הן לא תעובדנה סופית עד שיקבע צוות המוסמך להחליט ולאשר את התכנון. גם החברה היזמית של ליטווינסקי לא יכולה הייתה להגיש הצעה כספית בטרם תקבל תכניות מפורטת לגבי הנדרש ממנה.

ב־21 בדצמבר 1922 כתב רונלד סטורס, מושל מחוז יפו וירושלים, למזכיר הראשי של ממשלת המנדט לאחר שבחן את כל ההצעות.7 בנוסף לאתרים שהוזכרו הוא גם בדק את האפשרות לשכור את בניין בית היתומים היווני־אורתודוכסי על דרך עזה (היום בית הספר האורתודוכסי בפינת יפת ומרגוזה), אך היא נשללה מאחר ולא היה פתרון ליתומים במוסדות הכנסייה בירושלים. לדבריו הפתרון הנכון והכלכלי הוא לשכור עשרה חדרים בבניין הפסג' החדש ברחוב זריפה. דמי השכירות בסך 200 לא"י לשנה היו נמוכים ביותר בין ההצעות, ולדבריו לא היה מקום להוצאה כספית גדולה בעת ההיא. ‘חברת המפעל הארצישראלי’, בעלת הבניין, גם הסכימה לבצע את השינויים הנדרשים על חשבונה. המזכיר הראשי דידס אישר את ההצעה ובית משפט השלום מוקם בחלקו המערבי של בניין הפסג'. בית המשפט המחוזי המשיך להתנהל בקומת הקרקע של בניין הממשלה, ואילו בית המשפט לקרקעות, בית הדין השרעי, ומרשם המקרקעין, המשיכו לפעול בבית קנדינוף על דרך עזה (רחוב יפת 32).


 

בתי המשפט בראשית שנות השלושים    🔗

הצפיפות בבית הממשל בכיכר השעון גדלה, והממשלה נאלצה לשכור את קומת העירייה בבניין הסמוך כדי למקם בה את משרדי המושל קרוסבי, ואילו העירייה העבירה גם היא את משרדיה לבניין הפסג‘. הנציב העליון שביקר ביפו העיר שבניין הסארייה הישן אינו ראוי למשרדי הממשלה והמושל. באפריל 1932 התבקש פ. נובל, מהנדס מחוז יפו, למצוא מקום מתאים לריכוז כל בתי המשפט. באותם ימים גם החלו לדון בהוצאת משרדי הממשלה מהכיכר הצפופה והרועשת ולהקים קריית שלטון חדשה. נובל בחן ביסודיות את בניין הדואר והטלגרף הסמוך לתחנת הרכבת שבעליו היה חאג’ עלי ביבי והושכר מאז שנת 1919. ביולי 1932 שלח מהנדס המחוז דיווח מפורט המתאר את המבנה ומצבו.8 הבניין שהושכר תמורת 340 לא“י לשנה היה בן שלוש קומות ובשטח 777 מטרים רבועים. המכתב מתאר כל חדר וחדר בבניין על שטחו ומצבו. על אף שהוא נבנה מחומרים משובחים, מצבו הפיסי היה ירוד ונדרשה השקעה לשינוי חלוקה, שיפוץ יסודי, ומערכת סניטרית חדשה ובניית מקלט. הערכת עלות השיפורים וההתאמה הוערכה ב־353 לא”י. מאחר ותקופת השכירות עמדה להסתיים, הורה מזכיר הממשלה תומפסון להאריך אותה לשלוש שנים נוספות. ההשקעה הכספית נראתה לו מוגזמת, ומחלקת עבודות ציבוריות נדרשה להקטין את ההוצאה ב־100 לא"י. נשיא בית המשפט העליון התבקש לבדוק אם ניתן לצמצם את דרישות המערכת המשפטית כדי לעמוד בתקציב. הנשיא התייחס לכך במכתב מפורט למזכיר הממשלה.9 הוא תיאר את הלחצים המופעלים מצד בתי הדין השונים לעזוב את מיקומם הבלתי מתאים ואת הדרישות הסניטריות מצד משרד הבריאות. עד אותם ימים לא היו כלל שירותים בבתי המשפט. לבית משפט השלום הוקצתה הקומה הראשונה והוא עבר לשם מבניין הפסג'. את מקומו תפסו משרדי מפקד המחוז של המשטרה. בית המשפט המחוז המשיך לפעול בבית בבניין הממשל שבכיכר השעון וחפשו לו מקום מתאים.

בנובמבר 1932 שלח עבדול קאדר אל־מוזאפר (Muzafar), פרדסן עשיר וחבר מועצת העירייה הצעה להמשיך ולשכור ממנו 17 חדרים ושתי חנויות בבניין בבעלותו בשדרות המלך ג’ורג (שדרות ירושלים 22).10 הממשלה שכרה ממנו חדרים כפי שעשתה בבניין משפחת עזבון הסמוך (משרד הבריאות ומשרד החקלאות), והשכירות עמדה לפוג בסוף מרס 1933. הוא הציע להתאים את המבנה לדרישות בית המשפט, ולהצעה צורפה גם תכנית חזית הבית עם מראהו הראשון. בית המשפט לא עבר לשם ככל הנראה, מאחר ובאותם ימים כבר דובר על הקמת קריית שלטון חדשה ביפו בה ירוכזו כל מוסדות הממשלה.

1.jpg

 

בתי המשפט על ‘אדמת מוראד’    🔗

פרידריק מוראד, בנו של הסוכן הקונסולרי הגרמני ביפו סרפיון מוראד, נפטר ב־22 באפריל 1932 ולא הותיר יורשים. עשרות פנו לבית המשפט המחוזי ביפו והציגו עצמם כיורשים החוקיים בתקווה לזכות ברכוש הרב שהותיר שעל על מיליון דולרים. בין השאר הותיר בתים וקרקע שנותרה מהאחוזה רחבת הידיים שרכש סבו שמעון בשנות הארבעים של המאה ה־19. השטח האטרקטיבי על שדרות המלך ג’ורג צד גם את עיני השלטונות שבקשו למקם עליו את קריית הממשלה החדשה. הרעיון חזר ועלה במהלך השנים עד שנגנז סופית בשנת 1941. הדיונים המשפטים על הירושה, שהיו הארוכים ביותר שהתנהלו בארץ עד אותם ימים, הגיעו עד לבית המשפט העליון של הממלכה בלונדון. הממשלה חששה להשקיע סכום ניכר בקרקע שגורלה טרם הוכרע, כשגם ממשלת גרמניה טענה לבעלות עליה.

הרעיון לבנות קריית שלטון על ‘אדמת מוראד’ עלה לראשונה בראשית 1935, כשנראה היה שהדיונים המשפטיים על הירושה הגיעו לסיומם ללא פסיקה על יורשים. בית המשפט מינה שני מנהלי עיזבון, והכוונה הייתה לרכוש מהם 14 דונמים. האדריכל פוסטר סנט האריסון ממחלקת עבודות ציבוריות בחן את השטח ושלח את חוות דעתו למושל המחוז: “אתר מוראד נראה גדול מספיק כדי למקם בו ברחבות את משרדי הממשלה, בתי המשפט, משרדי המשטרה, וגם את בית המעצר”.11 עם זאת טען כי יש לקחת בחשבון את הצורך בניקוז השטח הנמוך ששטח מוראד מהווה רק חלק קטן ממנו. לדבריו לבתי המשפט יספיקו 4־3 דונמים והם יופרדו לחלוטין ממשרדי הממשלה עם גישה נפרדת.

ר. קרוסבי (Crosbie), מושל המחוז, שלח מכתב אישי למזכיר הממשלה ובו התייחס לסוגיית ‘אדמת מוראד’.12 הוא ביקש את התערבותו מאחר ומנהל מחלקת עבודות ציבוריות הודיע לו כי הטיפול ברכישת קרקעות עומד לעבור לאחריות משרד הקרקעות והמדידות. הוא תיאר את המצב המשפטי של מחלוקת הירושה שטרם הסתיים סופית וצפוי להמשיך לדבריו. הוא הציע להגיש הצעה לבית המשפט לרכוש את הקרקע המיועדת לקריית הממשלה תמורת 28,000 לא“י, והמליץ לא לרכוש רק את החלק הדרוש לבתי המשפט אם הכוונה להוסיף בנינים בעתיד. לאור דחיפות הנושא, ביקש שלא לדחות את ההחלטה. המזכיר התייעץ עם גורמים שונים שטענו כי הדיונים המשפטיים עלולים להמשך עוד שנתיים, וכי סכום רכישת הקרקע יותיר רק 2,000 לא”י לבניית בתי המשפט מהתקציב הכולל שאושר לכך. המזכיר הציע לחפש אתר אלטרנטיבי למיקום קריית הממשלה, ואם לא יימצא, יש לבקש מהממשלה להגדיל את התקציב הנדרש לכדי 50,000 לא"י.

באוקטובר כתב נובל (Nobel) מנהל מחלקת עבודות ציבוריות למזכיר הממשלה. לדבריו יש להכין תכנית עקרונית לבית המשפט כדי להציגה בפני נשיא בית המשפט העליון, אם מעוניינים לקדם את הנושא ברצינות. הוא ציין כי אין לו עדיין צוות מתאים למשימה, אך הוא ייקח אותה על עצמו ובלבד שיציגו לו דרישות ותחזיות להתפתחות העתידית של העיר.13 שלושה חודשים לאחר מכן ענה לו מזכיר הממשלה כי הנציב העליון דורש לראות תכנית של הבניין המוצע לפני קבלת החלטה. הוא גם ביקש לקבל חוות דעת לגבי מראה הבניין וחומרי הגמר וכתב כי במידה והבניינים בסביבה מחופים באבן, יש להמשיך בכך “אלא אם יש סיבה מיוחדת שלא לעשות זאת”.14 מנהל מע"צ ענה כי תכניות יועברו מיד עם סיומן, ולמכתבו צרף את חוות דעתו של האדריכל האריסון. עקרי חוות הדעת היו:

  1. הקרקע תהיה מוקפת מכל צדדיה ברחובות. הבניינים היחידים הנמצאים עליה הם בניינים ישנים בפינה הצפון מזרחית “שבוודאי ייהרסו לאור מחיר הקרקע הגבוה”.

  2. השטח תחום במערב בשדרת המלך ג’ורג. הבניינים מהצד השני חלקם עם חיפוי אבן, חלקם עם טיח וחיקוי אבן, וחלקם עם טיח בלבד. יש מהם המקושטים בלבנים, ואחרים בטרצ’ו. הבניין היחיד המחופה אבן הוא בית הדואר, ואילו האורוות העירוניות מדרום מחופות בטיח. מצפון נמצאת מסה של בניינים שרובם, אם לא כולם, מטויחים. רק השטח ממזרח הוא שדות פתוחים.

  3. לאור העובדה שהבניינים הנמצאים בשדרה וסביבתה הם חסרי אופי מיוחד, ומאחר ורובם מוסתרים על ידי העצים בשדרה, אין לקחת אותם בחשבון.

  4. על אף שקשה למצוא בסביבה אבן חיפוי טובה, ההמלצה היא לחפות את הבניינים באבן מאחר והיא עמידה לאורך שנים שלא כטיח הדורש תחזוקה כדי שלא יתיישן. לדברי האריסון יש להשתמש בטיח רק באזורי ותעשייה ובמקרים בהם קיימת בעיה כלכלית מוסברת ומוצדקת.

  5. אם בנייני הממשלה יהיו מחופים באבן, יש לדרוש שזה יעשה בכל הסביבה.

חודש לאחר מכן שלח קניף (Keniff), עוזרו של מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, את תכניתו הרעיונית של האריסון עם מראה החזית לשדרה. הוא כתב שדעתו של האדריכל היא “שהתכנית הגיונית, כלכלית, ומכובדת”. היא מאפשרת להותיר די שטח לבנייני ממשלה נוספים, ומאפשרת להקטין את השטח הכללי הנדרש לרכישה מ־14 דונמים ל־12,5 בלבד. הוא ביקש לקבל התייחסות כדי שניתן יהיה להכין תכניות פרזנטציה לנציב העליון. תגובת המזכיר הייתה כי לאור העובדה שבית הדואר מחופה אבן, וכך יהיה גם הבניין המתוכנן של בנק ברקליס, כל הבניינים במתחם מוראד יהיו עם חיפוי אבן.

2.jpg

בתחילת מאי כתב מנהל מחלקת עבודות ציבוריות למזכיר הממשלה כי שמע על תכנית הממשלה להקים בית משפט חדש בתל־אביב. באותם ימים שכן בית משפט השלום של תל־אביב בבית שהושכר מד"ר מאיר אברהם בן־שמעון ברחוב אלנבי 99.

הבית נבנה על ידי אביו רפאל בשנת 1921 כשהגיע לתל־אביב. קודם לכן שימש במשך 35 שנים כרב הראשי של יהודי מצריים. בית המשפט החל לפעול במבנה נפרד שהוקם בחצר האחורית של הבית, ולאחר מות הרב בשנת 1928 פעל בית המשפט גם בקומה התחתונה של הבית הראשי בחזית הרחוב. הבן שהתגורר בקהיר עם רעייתו דונה, נכדתו של אהרון מויאל, השכיר בשנת 1930 את הקומה העליונה למשפחת מירצקי לשימוש כמלון. הוא פעל זמן קצר משום שמירצקי נקלע לחובות ונתבע על ידי דוד עטיה, נציגו של בן־שמעון. בתחילת 1935 הודיע בן־שמעון לממשלת המנדט כי הוא מבקש לסיים את הסכם השכירות כדי להשכיר את הבניין למגורים. מנהל מחלקת עבודות ציבוריות ביקש ממנו לשקול את דעתו ולפגוש אותו בביקורו הקרוב בארץ.15 יום לפני כן פנה למנהל עורך הדין יצחק אייזן, בשם לקוחותיו מרדכי יוסף ברמן ואברהם בלייכר, בהצעה לשכור מהם את 23 החדרים בבניין בבעלותם ברחוב יהודה־הלוי. להצעה צרף את תכנית הבניין שתוכננה בידי האדריכל שלפשטיין וגם מבט פרספקטיבי.16

3.jpg

מנהל מחלקת עבודות ציבוריות כתב במכתבו למזכיר הממשלה כי אם הכוונה להקים בית משפט בתל־אביב אכן תתממש, יש לכך השלכות על תכנון בית המשפט ביפו. לדבריו התכנון נמצא בעיצומו ואין טעם להמשיך אלא להמתין. המאורעות שפרצו ביפו במאי 1936 והשביתה הערבית הפכו אותה לעיר בעייתית מבחינה ביטחונית, ותל־אביב הפכה בהדרגה למרכז השלטוני. אתר מוראד הוצע שוב כאלטרנטיבה שנתיים לאחר מכן, אך מאחר והרכישה והבנייה היו כרוכים בהשקעה ממשלתית ניכרת, ההצעה נפסלה. השטח נותר בתכניות בניין העיר כרזרבה המיועדת למוסדות ציבור, אך בפברואר 1941 הודיע מזכיר הממשלה למושל המחוז כי הנציב העליון החליט לבטל סופית את היעוד, וכי הוא יכול להודיע לוועדת התכנון העירונית כי היא רשאית לייעד את השטח כראות עיניה.17


 

בתי המשפט בשנות הארבעים    🔗

בית הדין השרעי פעל בבית קנדינוף עד שהוצא למכירה פומבית בשנת 1928, לאחר שהמשפחה העשירה ועתירת הנכסים נקלעה לקשיים כלכליים בעקבות המשבר שפקד את הארץ. הבניין עבר לבעלים לא ידוע. ביולי 1935 הודיע מנהל מחלקת נכסי הממשלה לד"ר מוחמד תאופיק דג’אני, כי הוא מעוניין לשכור את הבית שבבעלותו בשדרות המלך ג’ורג ולמקם בו את בית הדין השרעי. הבית היה ברובע נוזהה החדש והמתפתח שהיה מרווח ובטוח יותר. בדצמבר 1936 הודיע מר קאוול ממחלקת הנכסים הממשלתית למזכיר הממשלה כי הוחלט גם לשכור את ‘בית הבאב’ שניצב בדרך ירושלים סמוך לצומת הרחוב והשדרה (דרך בן־צבי 5). לדבריו המשא ומתן מתנהל עם “מאדאם דג’אני הבאב”, ולא עם האפנדי דג’אני “שהוזכר כבעלים”. הוא צרף למכתב את תכנית המבנה שהכיל שש חנויות ומעליהן קומה נוספת.18

4.jpg

בינואר 1938 כתב מזכיר הממשלה למנהל מחלקת הנכסים והודיע לו כי מצב הצפיפות ביפו מחמיר, וכי יש למצוא מיד מקום לבית המשפט המחוזי. ‘בית הבאב’ לא היה ראוי לדבריו לבית משפט מחוזי, והורה לו לחפש בדחיפות מקום חלופי. הוא כתב כי השיח' אל־מוזאפר פנה לנשיא בית המשפט העליון בהצעה חדשה לבנות בית משפט על חשבונו, על הבניין שבבעלותו בשדרה, בתנאי שהממשלה תתחייב לשכור אותו למשך עשר שנים לפחות. הוא ביקש להעביר לשיח' תכניות כדי שיוכל לפרט את הצעתו.19 המזכיר הראשי של בתי המשפט ביקר במקום ודעתו הייתה שלילית. לדבריו גם אם התוספת תבנה “כגורד שחקים”, הרי שהעובדה שהמתחם מורכב משני בניינים סמוכים עם מעבר צר ביניהם, תגרום לכך שהמשרדים יהיו חשוכים וללא אוורור. בביקור ביפו בחן המזכיר הצעות נוספות: את אדמת מוראד, מגרש ברחוב פייסל (רחוב יהודה הימית) שהיה בבעלות עבדול חמיד אל־ביבי, ומגרש בפינת השדרה ודרך סלמה שחציו היה בבעלות עבדול חמיד דירלהי ובניו. הוא ביקר גם בבנייני עלי מוסתקים בדרך יפו (רחוב אילת). המקום שנראה לו ביותר היה המגרש ברחוב פייסל.20 מנהל המחלקה לעבודות ציבוריות כתב כי מאחר ומדובר בבניה של יזם פרטי, המחלקה לא תוכל לבצע את התכנון ועל היזם להעסיק אדריכל פרטי. תכנון ממשלתי יגרום לדבריו להתנגדות האדריכלים המאוגדים, וגם יגרום לאחריות ממשלתית על מבנה שלא היא בנתה. לדבריו אין מניעה לכך שהאדריכל הפרטי יתכנן על פי הקווים המנחים בתכנית העקרונית שהוכנה שנתיים קודם לכן. מזכיר בתי המשפט התבקש לבחון בינתיים אם יש אפשרות להמשיך ולהשתמש בבית הסארייה הישן כבית משפט מחוזי, במידה ויערכו בו שיפוצים מתאימים.21

בנובמבר 1938 כתב מנהל מע“צ למזכיר הממשלה כי הצגת תכניות עקרוניות ליזמים היא טעות. לדבריו אם יתגלו טעויות בעתיד הן תיוחסנה לממשלה, לא ליזם. הוא טען כי בבניין בסדר גודל כזה צריך אדריכל פרטי מטעם היזם ללוות את התכנון מראשיתו, וכי תכנית עקרונית אינה מתאימה לאתרים שונים. הוא המליץ שלא לבחור באלטרנטיבה של בנייה חדשה שתחייב דמי שכירות ניכרים לתקופה ארוכה, אלא לשכור בניין קיים לתקופה של עשר שנים. הצעתו ככל הנראה התקבלה ובית המשפט המחוזי הועבר מבניין הסארייה הישן לבניין שבנתה 'חברת המפעל הארצישראלי בע”מ' בשדרות המלך ג’ורג המוכר היום כ’בית השק"ם' (שד' ירושלים 8). תכנית שיפוץ מינואר 1940 מלמדת שבית המשפט המחוזי שכן בקומה השנייה של הבניין, וכך גם מופיע בתכנית העיר משנת 1944.

בפברואר 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, כינס מושל מחוז לוד פגישה לדיון במיקום משרדי הממשלה ובתי המשפט בעידן שלאחר המלחמה. הצרכים היו מרובים, וסדרי העדיפויות לא כללו בניית בית משפט ביפו. תכניתו של פוסטר האריסון לבניית בית משפט גדול ומהודר מול בית הדואר המרכזי בשדרה לא התממשה. שלטון המנדט הסתיים כשבתי המשפט ביפו מפוזרים בבניינים שכורים כפי שהיה ארבעים שנה קודם לכן.

5.jpg
6.jpg
7.jpg

  1. דואר היום. 14.8.1919  ↩

  2. ארכיון המדינה, מ־4121/12, מכתב מיום 27.1.1922  ↩

  3. הבניין הוחכר לפני עשר שנים לממשלת תורכיה כדי שישמש מרכז תרבות עות'מנית, על סמך הטענה השגויה ששימש למגורי המושל התורכי. .  ↩

  4. שם. מכתב מיום 23.2.1922  ↩

  5. שם, מכתב מיום 18.5.1922  ↩

  6. חברה יהודית־ערבית בה היו שותפים הברון פליקס דה־מנשה, משפחת סיקורל מקהיר, ומשפחות זריפה ואל־תאגי'.  ↩

  7. שם. מכתב מיום 21.12.1922  ↩

  8. שם. מכתב מיום 28.7.1932  ↩

  9. שם. 29.1.1932  ↩

  10. שם. מכתב מיום 23.11.1932  ↩

  11. שם. מכתבים מיום 8.2.1935 ו־12.2.1935  ↩

  12. שם. מכתב מיום 20.5.1935  ↩

  13. שם. מכתב מיום 28.10.1935  ↩

  14. שם. מכתב מיום 8.2.1936  ↩

  15. ארכיון המדינה. מכתב מיום 19.3.1935  ↩

  16. שם. מכתב מיום 18.3.1935  ↩

  17. מכתב מיום 1.2.1941  ↩

  18. מכתב מיום 21.4.1937.  ↩

  19. מכתב מיום 17.5.1938  ↩

  20. מכתב מיום 14.7.1938. מיקום המגרש ברחוב פייסל לא אותר בשלב זה. ייתכן כי מדובר בבניין שמשמש כמפקדת מרחב דן.  ↩

  21. מכתב מיום 30.7.1938  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות