א¹    🔗

עומדים אנו לפני מאורעות גדולים, הנוגעים לחיי דורנו ולחיי הדורות הבאים אחרינו. וטוב, כי נתן מזמן לזמן דו"ח מפעולותינו.

בראש חודש שנה זו מלאו עשרים ושתים שנה מן היום שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון, אשר בו ערכנו בפעם הראשונה את כוחותינו לעבודת התקומה הגדולה. אז התוינו לנו את המטרה: בית לעם ישראל בא“י”. זאת היתה התכנית, זאת היתה מלת התחיה. מאז ואילך היו לנו קונגרסים של אחדות ושל פירוד גם יחד, אבל המטרה הגדולה: ״טשרטר!" מלה זו נשאה על כל שפה. ובאותה שעה ניתן בחלל העולם, ומשנה לשנה ומקונגרס לקונגרס בקש את התגשמותו בחיים ובמעשה.

לקונגרס השלישי בא הד“ר הרצל ואמר את המלה המגשימה הגדולה: ״צ’רטר!” מלה זו נשאה על כל שפה. ובאותה שעה ניתן במלה הזאת הבטוי הנכון של תכניתנו.

לקונגרס הששי בא הד“ר הרצל ואמר: הגענו אל קיר של ברזל. אין דרך לזוז הלאה. הדברים הכניסו מבוכה במחנה. זמן מה תעינו בכה וכה ולבסוף אמרנו: הבה ונשים את פנינו למולדתנו, נלך ונעבוד בכוחות עצמנו, נלך ונסול את הדרך הגדולה לפני עמנו, נלך ונפיץ מן הארץ את קוי התחיה על כל פזורי הגולה. הלכנו לארצנו ועבדנו בה, רכשנו שם קנינים גדולים, חמריים ורוחניים, החיינו את לשוננו, פתחנו בתי ספר, פיתחנו אידיאות חדשות, ענינים חדשים, ואמרנו עם לבנו: העבודה הזאת היא אשר תפרוץ את הדרך לעם. וכששב הברון רוטשילד מנסיעתו לא”י, אחרי שלא ראה אותה ארבע עשרה שנה, אמר: אלמלא אני עבדתי בארץ לא היו הציונים יכולים לבנותה, אבל אלמלא הציונים, היתה עבודתי חוזרת לתהו ובהו.

באו שנות המלחמה, שנות התמוטטות מוסדי עולם – והיאוש הגדול תקף את עמנו וערפל כבד כסה את שמיו. ובעצם הימים החשכים האלה התחילה להתרקם לאט לאט ההכנה הפוליטית שלנו, אשר תוצאתה היתה ההכרזה של בלפור.

מה היה הטשרטר הנכסף, האידיאל של הציונות בימים ההם? – לא מדינה, כי אם תנאים מדיניים טובים לעבודה. השולטן התורכי לא נתן לנו אז את התנאים האלה והממשלה האדירה בעולם היא היא הנותנת אותם לנו. ובהשמע קול ההכרזה עברה חרדת אלהים בעולם היהודי, חרדת גיל מקצהו ועד קצהו, אור הבהיק בחשכת עולמנו, וכל הרוחות המדוכאים נעורו לקראת תקות־חיים חדשה. העם הרגיש באופן אינסטינקטיבי מה היא ההכרזה הזאת לו ומי הוא המכריז הגדול.

ואולם מה דרשנו? – לא ממלכה יהודית. אנו לא דרשנוה, ואילו היינו דורשים אותה לא היתה ניתנת לנו. ומשום מה לא דרשנו – מפני שלפי מעמדנו הדל בארץ איננה יכולה עוד להנתן לנו. אבל אנו השגנו את אשר דרש הרצל מהשלטון התורכי, לא פחות. יותר מזה: השגנו זכויות כאלה, אשר הממשלה התורכית לא היתה יכולה לתתן לנו. אנחנו דרשנו כי יבראו בא“י תנאים אשר על פיהם תעבור האדמה שאין לה בעלים אלינו, אשר על פיהם תוכל ־האדמה להתנער משממונה, כי תסוללנה מסילות־ברזל, כי יעבירו תעלות־מים בארץ, למען נוכל לעשות בה התישבות אינטנסיבית וצפופה – אלה היו דרישותינו העיקריות ועד כמה שאפשר לשפוט עפ”י סימנים, חושבני כי הממשלה האנגלית והממשלות האחרות תאשרנה את הדרישות האלה. אנחנו דרשנו עוד דרישה: יצירת הנהגה בארץ אשר תקל עלינו את העבודה. ההנהגה הזאת לא תהיה עוד יהודית, ואולם היא תהיה קרובה לרוחנו. עוד עשרות בשנים תעבורנה עד אשר יבנה ביתנו אבן על אבן, נדבך על נדבך. א"י לא תהיה חלק מסוריה או ממצרים, היא תהיה מדינה לעצמה בתוך גבולותיה היא. התנאי הזה יתמלא ודאי.

הציונות לא היתה בנויה מעולם על אסונות וקטסטרופות ביהדות. הציונות לא נבנתה על חורבן מיליוני יהודים אשר הצטרכו פתאום לעזוב את ארצות מגורם. הציונות נבנתה על יסוד עליה מודרגת. ואילו פתחנו היום את שערי הארץ והיינו מכניסים מאה אלף יהודים – האם לא כטפה מים־הצרה היו? אנו עומדים לפני קטסטרופה נוראה. היהדות הפולנית הרוסה, הפוגרומים באוקראינה נוראים וברוסיה שוררת הבולשביות. שום הסתדרות מדינית שבעולם אינה יכולה להועיל בתקופת אסון כזה. אין ארץ, שתוכל לקלוט עתה את העם האומלל הגדול. גם אם יתנו לנו את כל אפריקה – לא תמצא לנו, ועל אחת כמה וכמה א“י הקטנה. אל תשכחו כי כל פעולה אשר תעשה בא”י – העולם הגדול יביט עליה בשבע עיניו.

שוו בנפשכם לרגע כי תמלא הארץ המון מהגרים, שבאו בערבוביה, ללא כל שיטה וסדר – מה תהיינה התוצאות! הקדחת והרעב יעשו בהם שמות, והעם באסונו יהיה המתאונן עלינו. הוא יקרא: אנשים בלי אחריות הם הציונים, הם השלו את נפשנו! ועל כן אנו אומרים: בעליה מסודרת ובעבודה תכניתית נושע! אנחנו איננו יכולים ללכת תועה אחרי מלים יפות, אחרי מאמרים רמים. במאמרים לא תבנה הארץ ואין אנו יכולים ללכת אל הארץ על מנת לעזבה מיד וקללה על שפתנו. אנו רוצים ללכת לארצנו ולהשאר בה ולחיות בה.

שואלים אותנו, אם יש לנו תכניות לעליה? כן, יש לנו תכניות גם לכספים, אבל כספים אין לנו. הנה שאלת התישבותם של החיילים אשר בגדודים העברים בארץ – ושוכחים, כי הושבת איש אחד על הקרקע עולה שמונה מאות לי"ש. מה שיש בקופתנו אין אתם יודעים, אבל אתם יודעים את התקציב אשר אנו רוצים בו.

אנו הולכים עתה לא"י. אחדים מאתנו ישארו שם ויתחילו בבנין הסתדרות־הישוב הגדולה. ימים קשים יגיעו, אבל אמונתי חזקה. הייתי אופטומיסט ואני אמות אופטומיסט. הוו יודעים כי אין שנוי לרעה בעולמנו המדיני. אין עורכים משחק עם העם היהודי המעונה. מחנות צבא אין לנו, אבל כח מוסרי יש לנו, ולא יקום שלום בעולם עד אשר תושב לנו ארצנו.

ואולם רועד אני מפני היום הגדול הבא, יום הנסיון הגדול, אשר בו יצטרך כל יהודי ויהודי מאתנו לענות על השאלה: אם מוכן הוא להקריב את כל אשר לו לעמו ולארצו?

(<חדשות מהארץ>, 24 ספטמבר 1919).

 

ב ²    🔗

שתיקתי הארוכה, מאז התיצבנו לפני אספת השלום, נתנה כמובן, מקום לחששות. אנשים לא יכלו להאמין, כי לא התרחש בינתים דבר חשוב הראוי לדון בו. עבודת ועידת השלום ממושכת היא, והיא גוזלת זמן רב. תנאי השלום עם תורכיה, שבהם תלויים ענינינו, יכולים לעלות על הפרק רק אחרי כריתת ברית־השלום עם גרמניה, אוסטריה ובולגריה, ועם שתי המדינות האחרונות עוד טרם נסתיימו הדברים.

מוקיר אני את קוצר־הרוח של אחינו בני ישראל, הבא מתוך כמיהה ותשוקה לוהטת לסוף הדבר. עלינו להבין, כי א“י נמצאת, כמו לפנים, בין שתי ארצות תוססות, ואם גם חזק מאד יהיה השלטון בארץ, לא יוכלו המאורעות משני עברי הארץ לעבור עליה בלי השפעה. התנאים הכלכליים מקשרים את א”י לסוריה ולמצרים, וכל מה שאירע בסוריה ובמצרים משתקף גם בא"י. התנועה הכל־ערבית התפשטה והתיצבה במערכה נגד התנועה הציונית. הבטחת בריטניה שמשה נשק חד למתנגדי הציוניות, למתנגדי אנגליה ולכל המתנגדים בכלל להתערבות ממשלה אירופית בעניני המזרח הקרוב. מפני שעניני אנגליה וצרפת אינם עולים בד בבד, לפיכך נפוצו כל מיני שמועות ובדותות.

עד כה לא נקבעה עדיין באספת השלום שום שיטה פוליטית מסוימת בנוגע למזרח הקרוב. עוד לא נחתך גורלם של כל חלקי הממלכה התורכית. הערבים, הסורים והארמנים – עניני כולם מוטלים עדיין בספק, ומכיון שיש חכוכים בין עמים וגזעים הדרים בכפיפה אחת, אנו נמצאים לפני מעצורים ומכשולים רבים.

א“י נתונה עתה תחת שלטון כובש צבאי, שאינו עדיין האחראי לממשלת הארץ. ההסתדרות הציונית עשתה את כל אשר בכחה לבוא במגע ומשא עם שלטונות ההנהגה בכל שעת צורך, כשהיתה נשקפת איזו סכנה לעניני הצבור היהודי. ברוב המקרים הצלחנו לבטל למפרע כל דבר שהיה עלול להזיק להתקדמות הציוניות. אולם, הציונים חששו, כי באין צעד קדימה יש נסיגה לאחור; כי אין להמשיך מצב של קפאון, לבל תחלש התלהבותו של העם ועוז רצונו. מגמתנו איפוא היתה להשיג מאת הממשלה הבריטית גלוי דעת חדש, והממשלה הבריטית נתנה את דברה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים וגם הודיעה לממונים על ההנהגה של א”י, שהבית הלאומי היהודי הוא עובדה מוחלטת.

הציונות יכולה להביא בחשבון את המצוי בחיי היהודים, את הצרות הרגילות, אבל לא הרי־געש, כי שום איש מדיני אינו בונה את פעולותיו על בסיס של מהפכות פתאום העתידות להתחולל. זכרו את דבר הרצל: ״הציונות היא ליום המחרת"! אי־אפשר להעמיד בסכנה את כל התנועה הציונית מתוך רדיפה אחרי התחבבות על הבריות. צריך להודות, כי הציונות אינה יכולה לעמוד בפרץ ולהביא את תשועת העם הגדולה בצרה הנוכחית. עלינו לבנות את ביתנו לאט לאט.

התנתן לנו ההזדמנות, לבצע את שאיפתנו בא"י? אני אומר ועונה בחיוב: הן!

לנו נחוץ, כי א“י תעמוד ברשות עצמה, שלא תבלע לא במצרים ולא בסוריה, שכל אוצרותיה הטבעיים ישמשו סיוע להכשרת האדמה, לפתוחה ולטיובה. גבולות הארץ צריכים להיות מוצבים באופן כזה, שכל אגל מים הדרוש להשקאת הקרקע יזל בתוך גבולותיה. כח קליטתה של א”י מוגבל הוא מאד, ורק בהנתן לה התנאים הנאותים יגדל ויחזק הכח הזה. נחוץ לשחרר את הקרקע, באופן שלא נקפח את הזכות הצודקת של בעליה ובאופן שתנתן היכולת לנו להכשיר את האדמה העזובה והנשמה ולפתח את כוח הקליטה שלה. אלמלי אפשר היה להבטיח למי שיש לו שלש מאות דונם קרקע, למשל, שע"י השקאה וסלילת דרכים וכדו' יעלה בידו לחיות על החלק הששי מאדמתו באופן לא גרוע ואולי עוד יותר טוב מאשר על כל שטח נחלתו, היה בודאי מתרצה להסתלק מהשאר. כך נפתרו השאלות באוסטרליה ובזילנדיה־החדשה, ואנחנו נוכל באופן כזה לגאול חמש ששיות מהארץ הנשמה היום. חוץ מן הקרקע צריכות העבודות הצבוריות בארץ להמסר לרשותנו. צריך שתהיה ברירה נכונה של סוגי העולים, למען יהיו מוכשרים ומסוגלים להאחז בקרקע ולעשות עליה את העבודה הדרושה. אם נעשה כך – מאמין אני כי נוכל להעסיק בחקלאות ובעבודות צבוריות כחצי מיליון נפש במשך השנים הקרובות. אפשר להפיק מן הירדן כח חדש העלול להיות לברכה לתעשיות העומדות להתפתח ואשר תיצורנה גם את הבסיס להתפתחות ישוב עירוני. ההנחה הרגילה היא, כי כל מתישב על הקרקע גורר אחריו שנים שלושה מתישבים עירוניים. ההתפתחות התרבותית, בתי הספר וכו', ישמשו כרים נרחבים לסוגי עולים אחרים – וכל אלה יחיו את הארץ.

אני מאמין כי התנאים המדיניים יהיו מעין אותם התנאים הדרושים לנו. ההנהלה הציונית דרשה זכות קדימה בנוגע לכל המפעלים הצבוריים, שתנתן להסתדרות אשר תהיה ״חברה לתועלת הרבים" ולא תעבוד לשם רווחים. הלשונות עברית, אנגלית וערבית תהיינה השפות הרשמיות של הארץ. זכותם של הערבים הנהנים מיגיע כפם לא תקופח. אדמת המרעה בדרום א"י יכולה להעשות ארץ נושבת, מבלי לגעת בחלקות האדמה השמורות בידי הבדוים. במועצת העליה ישתתפו יהודים עם פקידים בריטים. בחוזה יאמר מפורש, כי הממשלה האפוטרופסית תשגיח על הארץ רק עד שתהא מוכשרה לעמוד ברשות עצמה.

(<חדשות מהארץ>, 6 באוקטובר 1919).

 

ג³    🔗

הממשלה הבריטית מכירה את הדעות של ההסתדרות הציונית בנוגע לשלטון בארץ־ישראל ותחת חסותו של איזה מנדט היא צריכה לעמוד. ההסתדרות הציונית לא דרשה השגחה יהודית על ארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית בקשה רק שהממשלה וההנהלה בארץ־ישראל תהיינה בהתאם לגורל הארץ בעתיד, שעליה להתפתח, תחת חסות אחד המנדטורים, לבית הלאומי של עם ישראל.

ולפיכך צריך לראות ביהודי ארץ־ישראל לא את באי־כח הישוב שם, אלא את באי־כח עם ישראל כלו, הקשור ברוחו לארץ־ישראל, ולראות בארץ הזאת את ארץ־ישראל בעתיד. הממשלה בארץ־ישראל צריכה להיות כזאת אשר תוכל להביא את הארץ לידי התפתחות מהירה לבית הלאומי של עם ישראל. צריך ליצור תנאים מדיניים וכלכליים, שישמשו ערובה להגשמת המטרה הזאת. חלק היהודים בממשלה ובהנהלת הארץ צריך לגדול יחד עם התפתחותה לבית לאומי.

העבודה שההסתדרות הציונית רואה לפניה היא: לעשות את ארץ־ישראל עברית בהקדם האפשרי, מבלי להזיק לעניני הערבים. דבר זה יאופשר ביחוד ע"י אמצעים כלכליים.

אחד היסודות העיקריים של האמצעים הללו הוא: כניסה חפשית ליהודים לארץ. ההסתדרות הציונית רוצה לשמור על הזכויות הקימות של תושבי הארץ, אבל עם כל זאת היא מאמינה שיש מקום להתרבות תושבי הארץ מבלי להזיק לעניני התושבים בלתי־היהודים, וכשם שהרויחו שכני המושבות היהודיות הקיימות מהישוב העברי, ככה עתידים גם הפלחים שהאפנדים מנצלים אותם, להרויח הרבה מישוב עברי חדש.

ההסתדרות הציונית יודעת כי המסחר צריך לרבות בארץ ולהגיע למכסימום. בשנים הראשונות תוכלנה העבודות הצבוריות להעסיק יהודים רבים ולסייע להתאחזותם בארץ. ההסתדרות הציונית דורשת לעצמה את הזכות לעשות את העבודות הללו ולהביאן לידי התפתחות רחבה.

הדבר ברור, כי התפתחות הארץ תוכל להעשות אך ורק על ידי העם העברי, אשר לו הרצון, הכשרון והאמצעים הדרושים לכך. ההסתדרות הציונית רוצה, כי בהתפתחות הארץ תנתן זכות הבכורה לעניני הכלל, אבל אסור גם להוציא מהכלל את עניני הפרט.

 

ד⁴    🔗

שתי חזיות לעבודתנו הפוליטית: האחת בלונדון ובועידת השלום והשניה פה בא“י. הדבר המעניין את היהודים פה ובחו”ל, הריהי השאלה היסודית: המקבלים אנחנו דבר־מה ואם דרשנו די־הצורך?

תוקף הדרישות היה תלוי בכחנו הפנימי, וכחנו הפנימי נובע משני מקורות: מענויי הגולה, מצרת היהודים, וממקור החיובי, מתוך הכרת כחות היצירה שביהדות. לנו לא היו כל הכחות האלה גלויים תמיד. זמן רב לא ישבנו במרכז היהדות, כי אם בארץ אשר הציונות לא עמדה בה על הגובה הראוי. הגיעו לאזנינו צלילי תנועות גדולות. אבל לא היה עוד בצלילים האלה כדי לתת את כח הדחיפה הדרוש.

המאורעות האחרונים, הקטסטרופות שבאו על עמנו, לא היו לסיוע לעבודה הפוליטית החיובית, כי אם למעצור, משני טעמים: בהפתח לוע הגיהנום לבלוע את עמנו בכל ארצות הרדיפה, אי אפשר היה לנו להיות חפשים בעבודתנו, הפרעות הלמונו בכח איתנים, בשועה החזקה שבקעה שמים: ״הצילו!" ומצד השני הן שלטה בנו ההכרה, כי אין בכח שום תכנית ארצית פוליטית להביא את העזרה הרדיקלית לענויי העם ההולכים וגדלים. לפיכך לא יכולנו לעבוד, אלא לפי שהורתנו רוח בינתנו הפנימית, לפי התנאים, לפי האפשר להשיג ולפי האפשר להגשים – והאחרון חשוב מהראשון.

לנו נראה, כי מרכז הכובד של עבודתנו הוא בהכרת הזכות ההיסטורית של עמנו על א“י. לאחר שיחתם השטר המוסרי הזה ע”י ממשלות העולם – יבוא פרעון השטר ע"י ההתאמצות הפנימית של היהדות. זאת היתה בקירוב הפילוסופיה של כל העבודה הפוליטית שלנו. וברור היה לנו למן היום הראשון, כי בין ההכרזה על הזכויות ובין רכישתן תהיה התקופה הקשה ביותר בציונות, אשר בה יעמדו כל תבונתנו וכל כחותינו לפני הנסיון הגדול של חבלי גאולה.

הכרזת בלפור בנו היא. היא היתה בשבילי התביעה הגדולה, שהיתה צריכה לעורר את המוני העם וליצור בהם כעין תנועה משיחית, – ומה יצרה באמת? מלבד הגדוד העברי בא“י, אשר בו אני רואה ניצוץ מכל אשר קויתי לראות, – לא נתעוררה התנועה. ההתלהבות הראשונה עברה. הלא גם כסף לא הוכנס לנו אלא כחצי מיליון לי”ש. היהדות לא נענתה עוד, לא קם עוד החזון הגדול, לא סערו המונים כאשר ראינום בגדודי המתנדבים האנגלים הראשונים, וזה ממעט את דמות ההכרזה. אולי גם אנו אשמים בדבר, כי לא היינו בהמוני העם ועמהם.

אינני דיפלומט. ואם השגתי דבר – הרי זה בגלל מה שאינני דיפלומט. דיפלומטים רבים וגדולים ממני ראה בלפור. אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט. אני באתי אל בלפור כאיש מן העם. כאיש רחוק מדיפלומטיה. ביושר ובתום לבב הגדתי לו את דבר עמי. ולכן הבין אותי. מפני שככה נגשתי אל מפעלי ומפני שיושר ותום לבב היו כלי זיני, לכן לא יכולתי למסור בלתי אם את אשר הרגשתי.

אני קובע דברי: להכרזה ולמנדט יהיה אותו הערך, אשר אנחנו נתן להם. עלינו לראות כבר מעכשיו את המנדט כאלו הוא נתון. ועל יסוד הכרזת זכויותינו עלינו להקים את כל התנועה האדירה הנחוצה להגשמתו. עלינו לא רק לתכן תכניות בהגיון ובמדע (אלה הולכות ונעשות וצריכות להעשות), כי אם עלינו לגיס את כחנו הגדול ביותר, ליטול את נשקנו הנערץ ביותר – את הנבואה, אם גחלתה עודנה לוחשת בחביון היהדות.

ישאלוני, אם רואה אני חזון גדול זה, הבה אשיב: אני רואה ניצוצות. ואולם את השלהבת אינני רואה.

מה שהושג מבחינה פוליטית – הוא: בתוך גבולות א“י יוצרו תנאים כלכליים־מדיניים, טובים להתפתחותנו, בידי העם העברי תהיינה זכויות בדומה לעבודות צבוריות, לקניית קרקעות ולרכישתן, ופתוח הלשון, החנוך והתרבות העבריים. הנקודה החשובה ביותר, אולי זאת היא: היהדות בא”י תוכר כיחידה פוליטית לא רק בשם אלה היושבים בה בפועל, כי אם גם בשם כל בני עמנו היושבים בא“י במחשבה. ההסתדרות הציונית, או זו אשר תוצר תחת ידיה, תוכר ע”י העולם הפוליטי ככח מדיני.

בעזרת התנאים היסודיים האלה ובעזרת ההנהלה האנגלית בא"י אשר גם היהודים צריכים להשתתף בה ולהשפיע עליה ברוחנו, תנתן לנו האפשרות לעבודה הגדולה.

והנני עובר אל חזיתנו פה בארץ.

עד בואי הנה עמדה הממשלה האנגלית על נקודת המבט של Status quo, של השארת המצב בהויתו. לפיכך אי אפשר היה לעשות דבר. המצב הזה הביא לידי דימורליזציה ויאוש. כשלה האמונה בהבטחת אנגליה. כי באמת התנגדו האנגלים לכל התחלה של עבודה שיטתית.

אבל עתה בא כמעט שנוי גמור. אמנם עלינו להלחם עוד בגורמים אובייקטיביים. כי אין ממשלה צבאית יכולה לעבוד באותה מהירות של ממשלה אזרחית נורמלית, וכל צעד הנעשה על ידיה, לאט לאט הוא נעשה. ואולם יש כבר מצד האנגלים היום הסכמה לעבודה מסוימת ולתכנית של ראשית עליה. העבודה כמעט תספיק לזמן רב לפי כוחות הארץ; המשך השנוי תלוי בעבודתנו. האנגלים אינם מאמינים בנאומים, הם יודעים את הממש, את הקים.

השאלה הערבית מסובכת היא. אנו בעצמנו תנועה לאומית הננו, ואם באמת יש בקרב הערבים תנועה לאומית, עלינו להתיחס אליה ברצינות גמורה. לפיכך יחסתי תמיד חשיבות לפיצל. הוא היחידי, שנוכל להתחשב בו באמת כבא־כח איזו תנועה. ואעפ"י שהוא נמצא במצב קשה, בכל זאת יש לו ההכרה העמוקה, כי גם לטובתו הדבר, אם יעבוד יחד עם היהודים. קבענו גם מעין תכנית של עבודה. מה שנוגע למצב המקומי, הרי הערבים פה נמצאים תחת השפעות שונות. חוששים הם לשני דברים:

א. היהודים יבואו תיכף במיליוניהם ויכבשו את הארץ ויגרשו את הערבים. וכשהם קוראים את נאומי ד’אנונציו שלנו, את נאומי מר זנגויל, הם יכולים אמנם להאמין בכך. ואולם הציונים האחראים לא אמרו מעולם ולא רצו מעולם דברים כאלה.

ב. לדעתם – גם האנגלים חשבו כך – אין מקום בא"י למספר גדול של מתישבים. ואולם זוהי אי־ידיעה מוחלטת. די לשים עין על כל אשר נעשה בטוניס, בטנג’יר ובקליפורניה, למען הוכח כי יש כאן כר נרחב לעבודה גדולה וליהודים רבים, מבלי לגעת גם בערבי אחד.

תשובתנו המועילה ביותר על התעמולה חסרת ההגיון הזאת היא העבודה. רק היא. וזה אשר הסברתי לאנגלים: אם לא יתנונו לעבוד עתה לא תפסק התעמולה, אבל היא תפסיק את עבודתנו.

לשם הגשמת תכנית עבודתנו דרושה הסתדרות ציונית חזקה ומאוחדת. ההסתדרות הציונית באמריקה גדלה מאד בימי המלחמה, תפקיד גדול הוטל על שכמה עד כה ועוד יוטל עליה בעתיד הקרוב, בגלל חורבן היהודים באירופה המזרחית. הגידול של ההסתדרות הציונית באמריקה היה פתאומי, באופן שלא היה לה די זמן להתמזג יפה בתוך ההסתדרות הכללית. ויש בה בהסתדרות הציונית באמריקה מהשפעת הסביבה, רמזים של תנועת מונרו… עלינו, על ציוני אירופה, החובה למשוך אלינו את הציונים האמריקאים כשם שמשכנו אלינו את הציונים הגרמנים בשעתם. זה יעלה לנו על נקלה, אם רק נבוא אל העם באמריקה, שהוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ונמסור לו את השאיפות העמוקות של הסתדרותנו הציונית העולמית. תמיד אמרתי: אנו נלחמים בגיאוגרפיה, אנו נלחם גם בים האטלנטי, מעוף הרעיון הציוני יעבור כאוירון על פני האוקינוס ויבלע את המרחק.

עלינו לבוא במהירות האפשרית בקשרים יותר אמיצים עם ההסתדרות הציונית ברוסיה ובארצות אירופה המרכזית. הקשרים בין לונדון וביניהן היו עד עתה, מסבות שונות, בלתי מספיקים. אי ידיעת המצב בבירור, גרמה שם תסיסה ואי־רצון. הועידה הציונית הקרובה תמלא חלק מהתפקיד הזה, כי היא תתן תמונה נכונה מכל אשר לנו לבא־כח ההסתדרויות.

ואולם גם אלה, לפי השקפתי, אינם אלא דברים חיצונים. העיקר הוא – התכנית הברורה לעבודה. עד כה היו רק הכנות, ולא שיטתיות למדי. כמה אמריקות גלינו, ואולם עלינו לגלות אמריקה רק אחת, והיא: התחלת העבודה האמתית. אני יכול לדבר על העבודה רק כאוטופיסט, כשוגה בחזון: לו היו לנו התנאים אשר עליהם דברתי ולו היה לנו די כסף, כי אז היה עלינו להתחיל בעבודות אלה:

**א*. טרנספורמציה של הנקודות הבודדות המסוגלות לכך, כמו בן־שמן, חולדה, דגניה, מחנים, מרחביה, המעובדות בידי קבוצות הפועלים שלנו – למושבי עובדים. לו עשינו זאת, כי עתה היתה לנו הרמת רוח כבירה בעולם כולו ופה בארץ. בהעברה זו היינו מרגישים כי יצאנו מאסטדיה של התחלה ונכנסנו לעבודת ישוב. גם הכנסות הקהק“ל היו מתרבות. אין ספק בעיני, כי אם נגשים את הקטנות האלה ונסביר את מעשינו לעם העברי, אז תוכל הקהק”ל להכניס מליון לי“ש לשנה, כי הלא באנגליה לבד שאוכלוסיה היהודים אינם מרובים ואינם קרובים מאד לתנועתנו, נתרבו עתה הכנסות הקהק”ל פי עשרה ממה שהיו.

מיליון לי"ש לשנה יספיק לפי דעתי, לקניית קרקעות בשנים הקרובות. מלבד עבודה קטנה זמנית זו, שיכולה להעשות עוד לפני אישורו של המנדט, יש לשאוף לרכישת שטחי קרקע גדולים, בשלש נקודות (אם ע“י כך שהממשלה תמסור לנו משטחי הקרקע אשר לה, או ע”י קניות פרטיות) בנגב, בצפון (בגליל) ובעמק הירדן. כל הקרקעות האלה, לו רכשנום, היו צריכות להיות קנין הלאום, ובאופן מקביל צריכה להתנהל האיניציאטיבה הפרטית, אשר בודאי תתפשט על שטחי החוף, על יד הערים.

מאמין אני, כי אפקי ההתישבות מתחילים להתבהר, תפקיד הקבוצות ימשך עוד. אין הקבוצות האלה צורת מעבר, כי אם בית־ספר אשר החיים יצרוהו בשביל החומר האנושי הבא אלינו מן הגולה. אילו היה לנו חומר אנושי אחר, היו אולי נחוצות לנו שיטות התישבות אחרות. הפרמר מקנדה אינו זקוק לשיטת קבוצות. הוא נלחם בטבע, כי הורגל לכך. זה טבעו ואפיו. ואולם למען יתפתח הפרמר היהודי דרושה עבודה קולקטיבית שתקל עליו את מלחמת החיים ותתן ספוק גם לדרישותיו התרבותיות.

ב. העבודות הצבוריות אשר לפנינו, שלש הן: הבראה, השקאה והחשמול של הארץ. הן קשורות עם בנין מסלות טובות ואולי גם עם התחלה של נמל.

הבנק ירחיב את חוג פעולותיו, וכן נעשו התחלות ליסוד בנק של פועלים וליצירת בנק אגררי להלואות למוסדות חקלאיים ועירוניים.

ג. עבודה תרבותית. בסוג זה נכנס ענין יסוד בתי־ספר ושכלולם. וביחוד – יסוד בתי־ספר מקצועיים. בתה“ס הקימים צריכים להתחזק ע”י הוספת כחות הוראה חדשים. וגולת הכותרת של כל רשת ביה“ס בא”י יהיו הטכניקום והאוניברסיטה.

הטמפו של התגשמות העבודות האלה תלוי בהכרח בכח הפנימי של הסתדרותנו ובאמצעיה הכספיים. לו הכירה כל ההסתדרות, כי במצב מלחמה אנחנו, במלחמת עבודה, ולו היתה הכרה זאת פנימית ועמוקה, כי אז הבינונו כולנו, כי אפשר לנהל מלחמה רק בשעה שיש שלום פנימי, רק בשעה שכל הכחות מאוחדים. לנו נחוצה קואליציה של הכחות המשתתפים עמנו בהנהלת העבודה. ובהנהלה הציונית העתידה צריך להנתן מקום לכחות א"י ולכל המפלגות, יותר גדול מאשר היה להם עד עתה.

 

ה⁵    🔗

ספר קטן פרסם הרצל בשם ״מדינת היהודים“. הרעיון המובע בספר היה קודם בלב, בדעה, מעין תורה שבעל פה. הרצל הביעו, ערכו וסדרו ועשהו לתורה שבכתב. הלכו־ורבו הפרושים ופרושי הפרושים, נתחברה הפרוגרמה הבזילאית ״מקלט בטוח ע”י משפט גלוי“. אלא שעדיין היתה זקוקה הפרוגרמה הזאת לפרושים: מה זה מקלט בטוח? מה זה בית לאומי? בפירוש הבטוי לא רצינו להתעסק יותר. הוא היה לנו לסיסמא, לרעיון רחוק, לאוביקט של תעמולה, ואת פירושו מסרנו לחיים, לימים הבאים. והיו אשר מתוך רצון לעמוד במרחק ידוע מהסיסמא הנאצלה, התנגדו לעבודה מעשית בא”י, לפעולות הגשמה. מקונגרס לקונגרס תעתה התכנית הבזילאית כנשמה ערטילאית, באין הגשמה לה, באין בסיס ריאלי לה. בקונגרס הרביעי נסה הרצל עצמו לפרש, לצור צורה לסיסמא המופשטה. הוא אמר, מה אנו רוצים? – ״טשרטר", טשרטר מהוד מלכותו השולטן. מחיאת כפים נלהבת היתה תשובת הקונגרס בשמעו את המלה הזאת. ומאז נעשה השם טשרטר שגור על שפתי כל ציוני. לא היתה אגודה ציונית בעירה נדחה שלא דנה בהתלהבות על הטשרטר.

ומה דמותו של הטשרטר? – יבוא יום ואנחנו נוכל לספר עליו, להוציאו לפני העולם. יש נוסח הטשרטר, אשר כתב אותו נורדוי בזמנו, והוא היה שמור כל הימים בארכיון הציוני בוינה, בטירקנשטרסה מספר 9, ועין העולם הציוני לא ראתהו. בקונגרס הששי היה כידוע המשבר, הרצל הודיע: באנו לפני קיר הברזל שאין לפרצו. אז הוצעה אוגנדה, וחלק מהציונים החליפו את דגל התכלת־לבן בדגל שחור. ואנחנו פרשנו לעבודה המעשית בא“י. באותה שעה שהוחלט בבזל דבר המשלחת לאוגנדה ישב כאן חברי הנמצא עתה באולם הזה (אוסישקין) בראש אספת הישוב אשר כינס לזכרון יעקב, ואמר ליצור את הסתדרות היהודים בא”י.

באותם הימים, ימי המלחמה באוגנדה, נזדמנתי לעיר אחת עם בלפור, שהיה אז, כידוע, ראש המיניסטריון, אשר הציע את דבר אוגנדה לפני הציונים. בלפור התענין לדעת מפי יהודי רוסי: מדוע היהודים ברוסיה, בעיקר, נלחמים במרירות רבה כל כך נגד הצעת אנגליה. והוא בא אתי בשיחה. התאמצתי להוכיח לו בלשוני האנגלית, שהיתה אז גרועה למאד, את עמדתנו ואת יחסנו לא“י. דברתי, באותי והסברתי – ונלאיתי. אמרתי בלבי: זר לא יבין לרוחנו! והנה, בסוף שיחה אחת, פניתי ואמרתי לו: “אדוני בלפור, האתה תחליף את לונדון בפריז היפה ממנה?” בלפור ענה: “לא! ואולם לונדון בידנו היא וירושלים לא בידכם היא”. אז עניתי ואמרתי: “ירושלים לנו היא. אנחנו פתחנו בה תרבות עולם בשעה שאבותיך חיו עוד כפראים על האי הזה, הנקרא אנגליה”. בלפור התרגש. רגעים שקע במחשבה, ואחר שאל: “הרבים היהודים החושבים כמוך?” – ״מליונים!” – אמרתי.

שיחה זאת שהיתה בינינו לפני שלש עשרה שנה, היתה הגשר למשא־ומתן הפוליטי של הזמן האחרון. בלפור מזכיר שיחה זו בהקדמתו לספרו של סוקולוב. האידיאל היפה של תחית ישראל היה ביסוד ההצהרה האנגלית. ללויד־ג’ורג' אמר: “אני מכיר את החזית בא”י יותר מאשר את החזית בצרפת, כי כל מקום בה ידוע לי מהתנ“ך אשר בו הגיתי תמיד בילדותי”. א“י לאנגליה היתה מתחילה אוביקט שכתוב בתורה. היסוד היה כלו רוחני והגורמים החמריים נכנסו אחרי־ כך. אנחנו השתדלנו להסביר לקברניטי המדינה האנגלית עד כמה שטוב לה לאנגליה להשתדך עמנו, לפרוש את כנפיה על א”י. לא באותות ומופתים נבראה ההצהרה. כי אם ע“י תעמולה אטית. ע”י הוכחה בלתי פוסקת בכח החיוני של עמנו. אמרנו לאנגלים: אנחנו נהיה בא"י, בין אם תרצו בכך ובין אם לא תרצו. בידכם להחיש את בואנו לארץ ובידכם לאחרו, מוטב לכם כי תעזרונו בדבר, כי אתם תסייעו לכך.

אנחנו דרשנו לא טשרטר, לא קונצסיות, כי אם בית לאומי שלם, שיהיה בו משום הגשמת חלומנו הלאומי הגדול. לכך נחוצים תנאים אלה: זכות רכישת קרקעות פנויים, הקלה בקניות קרקעות, זכות קדימה בעבודות צבוריות, אבטונומיה גמורה בחיינו הרוחניים, התרבותיים, בלשון, בחנוך ובספרות, וגם השפעה ישרה על ההנהלה האנגלית בארץ.

סדור העליה גם הוא צריך להיות מסור בידנו. אנחנו דרשנו דרישה זאת ונעמוד עליה גם להבא. אבל אני איני מאמין בעליה בלתי מסודרת. בכאב לב עלינו לציין תמיד, שאין הציונות יכולה לענות על הקטסטרופה. אני מודה לפניכם, כי כשדברנו בועידת השלום על עליה של רבבות אנשים לשנה, נקף לבי בי, לא מפני שהדבר מן הנמנע הוא; הארץ יכולה לקלוט את המספר הזה שנה שנה, אבל בהרס הגדול אשר נהרסנו היום אינני רואה את כחות הבנין העצומים הדרושים לתכנית הגדולה הזאת. אולי אחרי עשר שנים נוכל לאחוז במדות גדולות יותר. עלינו להבין את כל אלה, לבל נבוא לידי יאוש. אין יסוד ליאוש, לא נטינו מן הדרך, אנו הולכים קדימה לאט לאט. ההגזמות שנתפשטו מקודם הולידו בנו מצב רוח פסימי, וזה מובן. זכרו את כל השמועות המוגזמות שהיו מתהלכות בעם אחרי פגישת הרצל עם וילהלם; זכרו את כל שעשועי הדמיון היהודי בתפוצות ישראל שבגולה על הגאולה הקרובה, ותבינו כמה התלהב הדמיון היהודי עתה בימי עניו ומרודו, לשמע מגלת ההצהרה. מובנת ההתרגשות ומובנת נפילת הרוח, אם אחרי שמועות ע“ד רפובליקה יהודית בא”י באים ומוצאים ממשלה צבאית. ואולם עלינו להביט בעיניים פקוחות על הכל. עלינו לבאר ולהסביר, כי ההצהרה האנגלית היא הקליפה, המסגרת, ואת הגרעין ואת התוך עלינו לשים בה. עלינו להפוך את הדבור המת אשר על הניר, לדברי מעשים חיים.

ואולם באחריות גדולה אני רוצה לדבר במקום הזה וברגע הזה על עוד שאלה אחת על השאלה הערבית. אני אומר, כי אם יש אנשים המאמינים כי אפשר לנו לבנות את הארץ על גבי הערבים, הם לא רק טועים, כי אם גם מזיקים. אין לנו היכולת לבוא אל הארץ ולא להתחשב עם היושבים בה מאות בשנים. לנו יש זכות היסטורית על הארץ, אבל אין הזכות הזאת יכולה להנתן לנו על חשבון אחרים. עלינו לשתף את הערבים בכל עבודותינו, עלינו להתאמץ, ע"י פעולות ומעשים, שיהפכו מאויבים לנו למבינים שיש בשבילנו מקום גדול כאן לעבודה, למבינים שאנו חוזרים לארצנו לא כיונקרים פרוסים, כי אם כאנשים שיש להם אידיאל לאומי קדוש, אשר הצדק והיושר להם לקו. אנחנו מאמינים, שההבנה הזאת בוא תבוא, אם רק נתחיל בעבודה אשר תהיה לתועלת לכל יושבי הארץ.

אנו מדברים על תכניות, ואולם העיקר הוא הנשמה, רוח היצירה והנבואה אשר צריכה לפעם את עבודתנו. הפסקה גדולה נהיתה בין העבר העתיק שלנו ובין חיינו היום, תהום מפרידה, חלל גדול בין אשר היה ובין אשר מתהווה. וזוהי הסבה שאין אנו עומדים על גבהנו התרבותי, וזוהי הסבה לפרוד הלבבות ולסכסוכים הפנימיים שלנו. עלינו להכנע לעצמותנו. לשוב לינוק ממקורנו הגדול – למלא את חלל הדורות.

ועוד אחת רציתי לומר לפני עזבי את הארץ. יש אשר פגעי הימים יאפפונו. יש אשר ישימו מחנק לרוחנו, לנשימתנו. יש אשר אנו כורעים לנפול תחת משא הענינים ותלאותיהם. בשעה כזאת – אני מבקשכם – צאו את חוצות ירושלים ועלו בהרים הסובבים את העיר, פנו ולכו אל הסביבה העתיקה, אל הצורים ואל הסלעים העתיקים. תתבוננו בהם ותראו כשהם זעים ומדובבים, עיניכם תחזינה צללים עתיקים זוחלים ועולים מקרביהם, ולחש האבות ורחש הנביאים בפיהם. הם ידברו אליכם, הם ירמוזו: בנינו הקטנטנים, אתם החלותם בעבודה גדולה. אולי אינכם יודעים עוד את המכשולים אשר על דרככם, ואולי תרתעו ואולי תעצרו את מהלככם. בנינו, ידוע תדעו, כי אנו ראינו תלאות רבות ואויבים עצומים, ואנו נשאנו הכל, המשיכו בעבודתכם הגדולה – והצלחתם!

(<הארץ>, 19 בדצמבר 1919).

 

ו⁶    🔗

לשאלה הערבית יש חשיבות מרובה לעתידות הציונות. הערבים נתונים במקצת תחת השפעת תעמולת־איבה נגד הציונות. מלבד זה עיניהם אל המעשים הנעשים בדמשק, קהיר, בירות, אשר מהן נושבת רוח קנאות. הכרזת אישים יהודים ידועים, מחוסרי אחריות, כמו הכרזת זנגוויל, גרמו בהרבה להטות את לב הערבים להאמין, כי היהודים באים לא“י להשתלט עליהם ולהיות אדוני הארץ לבדם. עלינו למצוא התאמה בין חפצנו אנו לחפץ הערבים, – דבר אשר לא יעשה ע”י נאומים, כי אם ע"י מעשים. זהו דבר נכבד מאד בכל הפליטיקה הציונית.

אחת השאלות הנכבדות ביותר היא שאלת העבודה העברית. על הפועל העברי להשתמש בעבודתו בטכניקה משוכללת, למען יצליח ויעשה חיל בארץ. הפועלים החקלאיים, אשר הסתדרו בקבוצות, מוכנים להאחז באדמה, שתקנה ע“י הקרן הקימת לישראל, ולהקים עליה משקים קואופרטיביים. דרוש שתהיה לקהק”ל הכנסה של 30 עד 40 מיליון פרנק לשנה למען תוכל לפתח התישבות חקלאית קואופרטיבית. הפועלים האלה, אשר לבם מלא אידיאליות נפלאה, יהיו הבסיס לשכבת האכרים שלנו.

אין מעצור למעשה לעלות לארץ, אם אך ימצאו לנו האמצעים הכספיים. יש בארץ עבודת בנין רבה, בנין בתים פרטיים ובנינים שיהיו דרושים לענינים צבוריים. צריכים לבנות בתור התחלה למצער חמשת אלפים בתים, והעבודה תוכל להחלק לחמש שנים. זה ייצור מקום עבודה לאלפים רבים של פועלים יהודים. מלבד זה עלינו להתחיל מיד בעבודות צבוריות שונות: ליבש את הבצות למען בער את המלריה מן הארץ ולהפוך את הבצות האלה לאדמת־מזרע; דרוש גם לבנות מסלות־ברזל צרות בין המושבות לבין החופים (יפו או חיפה). עבודות כאלה יוכלו להעסיק גם עתה ידי אלף עובדים או יותר.

אבל העיקר הוא ההתישבות החקלאית. להסתדרות הציונית ולהסתדרויות יהודיות אחרות יש כיום קרקעות במדה שאפשר להושיב עליהן תיכף אלפי מתישבים חדשים. אנו גם יכולים לקחת בחכירה שטחי אדמה גדולים פנויים, אשר נוכל לקנותם אחרי כן.

מאמין אנכי, בהתאם לדעת אנשי המקצוע שלנו המומחים לדבר, כי אפשר להתחיל מעתה בעליה של שלשים אלף נפש לשנה הראשונה. בשנים הבאות יגדל המספר הזה מאליו, עם התפתחות החקלאות והתעשיות הקטנות.

אך התפקיד הראשון העומד לפנינו עתה הוא ליצור מוסדות כספיים גדולים אשר יוכלו לכלכל את פעולת ההתישבות הזאת. דרוש יהיה למצער סך חמשים מיליון פרנק לשנה, מלבד הכנסות הקה"ק. להתישבות במדה גדולה אין כל מעצור מדיני: היא תלויה כולה אך בנו, ובראש וראשונה בכחות הכספיים שלנו.

ועד דבר אחד: שנים עשר אלף ילדים מבקרים בבתי־הספר אשר להסתדרות הציונית בא"י. בבתי הספר האלה נלמדים כל הלמודים בעברית. בתי־הספר של ההסתדרויות האחרות אינם מונים בלתי אם 1800 ילדים. אך הקלקלה שבדבר היא, כי אין לרשת בתי הספר של ההסתדרות הציונית דירות משלה, ועליהם לשכור לצורך הזה בתים פרטיים ולשלם מאתים אלף פרנק לשנה בתורת שכר־דירה. זה מכביד על תקציבנו. מן ההכרח יהיה לבנות בתי־ספר מיוחדים, והוצאות הבנין תעלינה לסך ששה מיליונים פרנק.

 

ז⁷    🔗

הגיעה השעה לחדול מן הוכוחים הפעוטים מסביב לשאלה: אם רצויה לנו מדינת יהודים, אם לא? האחריות המוטלת עלינו היא גדולה מאד ודורשת פעולה נמרצת ותכופה בארץ.

אני רוצה להודיע לכם שני דברים: 1) המנדט על ארץ־ישראל ימסר לבריטניה, ויש לקוות כי זה יעשה בזמן הקרוב ביותר; 2) הדרישות שהבאנו לפני ועידת השלום עתידות, כנראה, להמלאות.

אם ועידת השלום תאשר את הגבולות שהתוינו בדרישותינו, תהיה ארץ ישראל מדינה בת

30.000 קילומטרים מרובעים. רובו של השטח הזה (מלבד הרי יהודה) מוכשר להתישבות חקלאית. כעת צפיפות הישוב מגעת עד כדי 25 איש לקילומטר מרובע; אולם כפי הנראה התפתחות ארץ־ישראל תוכל להגיע לכל הפחות למדרגתו של הלבנון, כלומר שהצפיפות בה תהיה 130 או 140 איש לכל ק“מ מרובע; באופן זה יש בא”י מקום לשלשה וחצי עד ארבעה מיליון נפש נוספות, אפילו אם נסתפק בצפיפות דלילה כזו שהזכרתי.

הזמן הדרוש להעברת מספר תושבים זה לארץ ישראל תלוי כולו במהלך התפתחותה של הארץ. המושבות בארץ־ישראל הדרומית – כגון ראשון־לציון, פתח־תקוה, רחובות – נוסדו בגליל זה רק במקרה, והם נוסדו בתנאי שלטון קשים. המתנחלים הללו לא יכלו לבחור להם מקומות ישוב כרצונם, חסרה להם גם ההכשרה החקלאית ולמרות כל המכשולים והמעצורים הללו, הצליחו המתנחלים להפוך גבעות חול אלה למקומות הפוריים והנהדרים ביותר בכל יהודה. ישובה של פתח־תקוה מגיע עד כדי 3000 איש על שטח של ½2 ק“מ מרובעים. והלא בעמק השרון ובשפלת החוף ישנו מקום למאה ואפילו ל־150 מושבות כאלו. ע”י משק חקלאי אינטנסיבי והשקאה משוכללת תוכל א"י להכיל בקרבה מספר תושבים גדול הרבה מזה שאנו נוהגים לשער בתכניותינו.

האפשרויות לפיתוח החקלאות, המסחר ומקצועות חרושת מסוימים גדולות הן בארץ. ארץ־ישראל איננה ארץ מדבר. היא הנה דוקא כולה ארץ־ישוב, ארץ של ה״אדם הלבן“. ע”י עבודה חרוצה תוכל ארץ זו לכלכל את תושביה בכל צרכיהם. בנוגע לאפשרויות של חרושת כבדה דעתי היא קצת פחות אופטימית מזו של אחרים. עתיד פחות או יותר בטוח יש רק לאותם מקצועות החרושת, הקשורים עם החקלאות, וגם המקצועות הכרוכים בחמרי הגלם הנמצאים בים המלח. מלבד זה ישנם מקצועות ידועים, שבארצות אחרות הם כולם בידי היהודים, כגון: תעשית שעונים ומכשירי עבודה שונים, שחמרי תעשיתם אינם צריכים להמצא דוקא בארץ גופא. לחרושת זו נחוץ רק אור, והוא נמצא בארץ בשפע מאין כמוהו. גם כשרון העבודה הדרוש ישנו ליהודי.

גם למסחר כר נרחב בארץ; אם לא היום – אזי מחר. ארץ־ישראל עתידה להיות הגשר, המגשר את בגדד עם קהיר ואת קושטה עם קלקוטה. עם התפתחות מסלות הברזל ותנועת האניות בארץ יתגלו בה אופקים רחבים בשביל המסחר הבין לאומי. במשך 25 או 30 שנה תהיה אולי חיפה אנטורפן של המזרח הקרוב.

עבודה משותפת וידידותית עם העם הערבי צריכה להיות אבן־הפנה של כל פעולותינו הציוניות בארץ. ולחטא יחשב לנו אם נזלזל בשאלה הזאת שהיא חמורה כיום, אך הנני בטוח שפתרונה יהיה סוף סוף לברכה לשני העמים.

ישנם ציונים המזלזלים בערכן של המושבות העבריות הקיימות בארץ־ישראל וטוענים, שאינן אלא ישובים דלים המתפרנסים מן הצדקה. אבל עלינו לזכור, כי בלעדיהן היתה כל עבודתנו הציונית במשך השנים האחרונות בלתי ריאלית. אילו היה מספר מושבותינו גדול יותר, היה גם מצבנו בארץ חסון ומוצק יותר. השאלה העיקרית העומדת כעת לפנינו, היא שאלת ביצורה והרחבתה של החקלאות העברית בארץ. שאלת העבודה העברית היא חמורה ומסובכה מאד כבר כיום, כאשר קיימות רק 30 מושבות עבריות בארץ ועל אחת כמה וכמה כשהיא תלך ותחמיר, כשתהיינה לנו 500 מושבות. צפויה לנו סכנה כי אז לא יהיו לנו לגמרי אכרים עברים, אלא מעמד מצוין של אכרים ערביים, אשר ידבקו כל כך בקרקע הארץ, עד שלא ישאר כבר מקום בשבילנו.

אולם אם מושבות החלוצים הראשונים, שהקריבו קרבנות מרובים בדרך התפתחותן, לא עלה בידיהן להנהיג את העבודה העברית ולעשות את חייהן לחיים עבריים, הרי המושבות החדשות שהוצאות יסודן עלה אולי פי־שנים מכפי שקוו מראש, הן יצרו כבר צורה חדשה בחיי הישוב: המשקים הללו הנם כפרים עבריים אמתיים. כל העבודה החקלאית, עבודת הבנין, הכשרת הקרקע – הכל נעשה בידי יהודים. כל חיי הישוב הזה, נשמתו, ההוי שלו – כולו עברי הוא.

ראשית דאגתנו כעת היא: רכישת קרקעות. לע"ע מכירת הקרקעות אסורה היא, אולם ברגע שיותר הדבר, יש לחשוש כי המחירים יעלו באופן מבהיל. לצרכינו הכי־קרובים יש לנו קרקע במדה מספיקה. ענין רכישת הקרקעות צריך להמסר כולו בידי מוסד אחד, בכדי להמנע מכל התחרות. אולם עלינו להנהיג בארץ את העבודה העברית במלואה. לשם זה צריך יהיה להתאים את ההתישבות לפסיכולוגיה של הפועל העברי ולהשתמש בכשרון הבניה שלו במלואו.

ע“י כך שהפועלים העברים התאגדו לקבוצות גברו במקומות שונים על המלריה ועל הקושיים האחרים שבארץ. הקבוצות הפכו אדמה שוממה לישובים ברוכים ואת היהודי מרוסיה – לעברי ארצ־ישראלי. אי אפשר להעמיד את הפועל העברי בתנאי חיים של הערבי. הדרך היחידה להתבססות הפועלים העברים בארץ היא: להנהיג בהתישבות את השימוש במכשירים המשוכללים ביותר. את המכסימום של ההתלהבות וההתמכרות מצד היהודי לבנין הארץ העברית נוכל לרכוש רק ע”י הלאמת הקרקע. הפועל העברי צריך להרגיש כי אין הוא עובד לטובת איש פרטי, אלא לטובתה של כל האומה, כי הוא איננו מנוצל, אלא שהנהו מכין מקום לדורות.

הגיעה השעה, שהיהודים ירגישו ביחס לארץ־ישראל מה שהרגישו הפולנים ביחס לארץ מולדתם. כשהוכרזה באמריקה חרותה של פולין, פרקו כל הפולנים את זהבם וכספם כדי לצקת מהם את מטבעות פולין המשוחררת. יום כזה מוכרח לבוא גם בשבילנו. אנחנו לא נקיים את הציונות בזול.

מלבד הפועל והאכר הנה פעל הרבה בשביל הארץ המורה העברי. בימים שעברו היו בתי־הספר בארץ־ישראל מכינים תלמידים לשם אכספורט, וכל השפות היו נשמעות בהם מלבד עברית. כעת יש לנו רשת עשירה של בתי־ספר עבריים. מ־14.000 ילדי בתי־הספר הנמצאים בארץ, 12.000 לומדים בבתי־הספר של ההסתדרות הציונית ושפתם היום־יומית היא השפה העברית. בקרוב יוסד גם בית ספר עברי גבוה בירושלים.

היחסים עם ההנהלה הבריטית אינם כתקונם, אבל הם עתידים לילך ולהשתפר. על השלטונות מוטל תפקיד קשה: את הערבי יודעים הבריטים ויודעים איך להתנהג אתו; אולם את הציונות ואת היהודי לא ידעו, ותפקידנו הוא להורותם וללמדם. ולמוד זה טעון זמן; הלא גם את היהודים צריך היה זמן רב ללמד את הציונות. על כל פנים גילויים של אנטישמיות לא היו באדמיניסטרציה הא"י. רק בין הפקידים הנמוכים ניכרת איבה ידועה לשאיפות הציונות. קושי רב יש גם בזה, שהמכונה של האדמיניסטרציה התורכית עדיין קיימת היא. בראשה אמנם אנגלים, אולם הפקידים מוסיפים להשתמש בשיטות תורכיות הידועות למדי, מלבד זה – טינת הערביים והעובדה שארץ־ישראל נמצאת בין שתי ארצות אי־שקטות, מצרים וסוריה. נקל להבין, איפוא, שבתנאים כאלה מצבה של האדמיניסטרציה הבריטית אינו טוב ביותר.

שליחותו של הרברט סמואל לארץ־ישראל יש להבינה כאיניציאטיבה ראשונה ליצור תנאים משפטיים בארץ־ישראל, שיאפשרו את הגשמתו של הבית הלאומי העברי. זו היא תכלית נסיעתו. הנני הוגה אמון גמור בממשלה הבריטית, שלא תשים לאל את הבטחתה. מעולם לא כסינו לא על הקשיים שבשאיפותינו ולא על אפשרויותיה. אבל להוי ידוע שקשה יותר להשמיד את הציונות מלבנותה.

בתקופה הנוכחית, עוד טרם אושר המנדט, יכולים אנו להכניס לארץ בערך 40–30 אלף יהודים לשנה. המספרים 70–60 אלף יהודים, שעליהם דברתי בועידת השלום, נאמרו בשביל הזמן אשר יבוא עם התפתחות עבודתנו לאחר אשור המנדט. אולם כעת, בתקופת המעבר, אנו יכולים להכניס בארץ רק את מחצית המספר הנ"ל. מספר עולים זה יכול להכין עבודה במשך שנה אחת בשביל מספר עולים הרבה יותר גדול שיבוא אחריהם. תעשיית הבניה בעצמה תעסיק עשרות אלפי אנשים. יש צורך להקים לכל הפחות 5.000 בתים, כדי לספק את הצרכים המינימליים של הישוב; ואם נבנה 1,000 בתים – בניה זו עצמה תספיק עבודה ל־5.000 פועלים במשך 5 שנים רצופות. ונוסף על זה: תעשיות חרושת ידועות הכרוכות בעבודות הבניה, הרחבת המקצועות הקיימים כבר בארץ, תעשיות ידועות שההתחלה בהן אפשרית היא תיכף, הכשרת קרקעות – כל זה יספיק עבודה לעולים רבים. מלבד זה באים בחשבון: יעור הארץ, סדור השקאה ועבודות אחרות, שיפרנסו הרבה עולים.

מעודי לא הייתי אופטומיסט מופרז, אולם גם לא פסימיסט. המעצורים רבים הם, אולם יכול נוכל להם.

(<הצפירה>, 19 בפברואר, 1920)

 

ח⁸    🔗

אין חלוקי דעות במטרות הציונים המדיניים ושאינם מדיניים. מטרה אחת לכולנו. ההבדל הוא רק בשיטה. השיטה של המתקראים ציונים מדיניים היא חד־צדדית ובלתי מספיקה. כנגדה כבר קמה אצלנו שיטה אחרת – סינתטית. שיטה זו הצליחה בתוצאותיה. לו גברה שיטה זו עוד יותר בהישגיה הממשיים בא"י, כי אז גברה הצלחתנו גם בשדה המדיני. רק ברוח השיטה הסינתטית הזאת עלינו לגשת עתה אל עבודת הבנין אשר תקים את היסוד לכל עתידנו.

בדבר האוניברסיטה העברית: עלינו להקים בנין אשר יתאים למטרתו. האוניברסיטה מוכרחת להיות עברית. לו התחלנוּ את עבודתנוּ התרבותית הגבוהה בלשון אחרת היינו עושים את עצמנו ללעג. אני מבטל היום את נקודת ההשקפה שהבעתי בשנת 1913 ע"ד הכנסת העברית לאט לאט אל תוך האוניברסיטה. העברית לנוּ היום גורם מדיני.

צריך להודיע לעם היהודי בדברים ברורים, כי רק אז אפשר להשתמש במלואה בהזדמנות שנתנה לו לבנות את ביתו הלאומי בא“י, אם יהיה בצדו רצון כביר ונמרץ להביא קרבנות. אני בטוח כי ההתלהבות הדרושה לעבודה כזאת ישנה בעם. הקה”ק לישראל צריכה להיות מרכז כל הפעולות. באפשרויות הקה“ק לא השתמשו עד כה במדה הדרושה. הדרך הטובה ביותר להגדיל או להרחיב את מעשינו, תהיה התעמולה של מעשים בא”י. העבודה בא"י תמשוך אלינו כחות רבים ועצומים. וצריך להתחיל בה מיד.

עבודת ועד הצירים בענינים הפנימיים אשר ליהודי א"י – היתה עבודה אשר מטרתה לחזק את מצבו הכלכלי והתרבותי של הישוב ולאחדו לחטיבה ארגונית אחת.

היהדות הארץ־ישראלית צריכה להתארגן במהרה ככל האפשר בהסתדרות אחת, בעלת אופי דימוקרטי. ועד־הצירים הוא בעד זכות הבחירה לנשים, כי זוהי הדרך היחידה המתאימה לעיקרי ההסתדרות הציונית, אשר בקונגרסים שלה השתתפו הנשים תמיד והמזרחים לא טענו כנגד זה מאומה. ואולם ועד הצירים, שבקש להמנע מסכסוכים פנימיים שיכולים להשפיע לרעה על היחסים שלו כלפי חוץ, הסכים לדחות את השאלה הזאת לזמן אחר.

ואשר לשאלת העבודה העברית: אם אמנם הפועל היהודי חסר במדה ידועה מסורת וקשר אורגני עם עבודתו, הרי זה ברור, כי אך בתוך מעמד הפועלים היהודי נמצאת האידיאליות הגדולה ביותר וההתלהבות לבנין, אשר בלעדיהן אי־אפשר יהיה להקים את שממות הארץ. ואולם האידיאליות הזאת לא תוכל להיות פוריה בלתי אם בדעת הפועל שהוא עובד למען העם, למען הלאום כולו, ולא למען ענינים פרטיים. ולכן אני מצדד בהלאמת האדמה. צריך לתת לפועל את תנאי העבודה הטובים ביותר למען יוכל להתקיים קיום אנושי; בדרכי עבודה פרימיטיביים לא יוכל להתחרות עם עבודה לא־יהודית. אחרי חקירה מרובה באתי לידי מסקנא שהקבוצות הן גרעיני ההתישבות העתידה, כי באלה נעשית העבודה כולה בידי יהודים והן משמשות בתי־יצירה ללשון העברית, לרוח העברי ולאידיאליות הנהדרה ביותר. הן יסוד לכפרים עברים בנגוד למושבות רבות אשר, אם ברכה בהן מצדן הכלכלי, הרי מיוסדות הן על שיטה שלא תוכל לשמש דוגמא לבנין ארץ־ישראל.

עלינו להכין עתה את ההזדמנות הראשונה לעבודת יצירה. העבודה הזאת תפתח בהדרגה שדות־עבודה חדשים בא"י, עד שבאחרונה תתאים העבודה לתכניות הגדולות ביותר. צריך לעשות התחלה טובה, שתהיה מופת לעתיד.

כשניגש קיטשנר לסדר את מחנה הצבא האנגלי, שיצא אח"כ מעוטר בזר נצחון, דרש רק את מאת אלף האיש הראשונים. משהתאספה מאת־האלף הראשונה, הלך המחנה וגדל, עד שהגיע למיליונים. דאגתנו גם היא רק למחנות העבודה וההתיישבות הראשונים – אחרי כן יגדל כבר המפעל מתוכו.

(<הארץ>, 10–13 מרץ 1920).

 

ט⁹    🔗

היום מלאה שנה להתיצבותנו לפני ועידת השלום והעלותנו על שולחן העמים והעולם המדיני את שאיפותינו ותכניותינו בא“י. עברה שנה של געגועים וכליון נפש. מכל פנות העולם שאלו: ״שומר מה מלילה?” ואני עונה: כלתה שנה וצפיתה – תחל שנה ועבודתה.

אנו סופרים עתה את הימים ולא את השנים. לאחר שיחתם המנדט יהיה חג גדול ברחוב היהודי. ואולם למחרת החתימה ישובו ויגיעו ימי החול, ימי הדאגה והעבודה הכבדה. באירופה המזרחית, במקום שחיים שני שלישים מעמנו, וממיטב עמנו, רבו ההריסות והחרבנות הנוראים, שדברי ימינו לא ידעו דוגמתם. קהלות יהודיות שלמות נחרבו. מאות אלפים מבני ישראל נעים ונדים, מבקשים להם מפלט ומקום מנוחה לראשם. אלה הדוויים והסחופים שואפים לזרום לארץ, – ואני שואל: איך תעשה עבודת הישוב הכבדה?

עלינו להכשיר את הקרקע ואת התנאים, למען יוכלו היהודים לבוא אל הארץ. עלינו לומר לעם דברים ברורים: אנו מאמינים, כי הגיעה תקופה חדשה לציוניות. עד עתה רקמנו את תקוות ישראל, חלק מהעם הבין אותנו והלך עמנו – אבל עתה בבוא שעת הבנין האמתי, עלינו לקרוא לכל העם ללכת אחרינו. בנקיון לב ונפש יבואו אל עבודת העם הגדולה.

בעוד שנתים ימים, בכל מקום אשר יעמוד יהודי בלילה ויקדש את הלבנה, בכל מקום ששני יהודים יזדמנו זה עם זה, בבית הכנסת, ברחוב, בקלוב, – ישוחחו על בנין א"י.

והנה התאספתם אתם לכאן, ב"כ הארצות השונות, יהודי וייטשפל, ברלין, ווינה, ניו־יורק, קושטא ושאר ערי העולם, ועליכם לדעת, כי לא כסף בלבד אנו מבקשים מכם כעת, אנו מבקשים דבר יקר מכסף: עליכם לתת לנו את בניכם, את הדור הצעיר!

(<הארץ>, 14 במרץ 1920).