¹

מאז התועדנו בפעם האחרונה אירעו מאורעות רבי חשיבות ורבי משקל – מאורעות חותכים חתך עמוק בגורלה של היהדות ובגורלו של העולם כולו.

מאורע כביר ראשון היה – המהפכה הרוסית. דרך פלאים ניתקו בן-לילה כבליו של העם הרוסי, כבלים של 150–160 מיליון נפש אדם אשר מאות שנים חיו חיים של עבדות. נעורה וקמה לעינינו רוסיה בת-חורין.

בעתונות מרבים לדבר על זאת, שהמהפכה לא עלתה בדם אדם. אבל כל המכיר את רוסיה. כל מי שחי בארץ הזאת יודע יפה יפה כי במשך שנים רבות נשפכו בה נהרי דם – אם אמנם המערכה האחרונה של החזיון לא היתה עקובה ביותר מדם. אולם הדם הנשפך הוא אשר עצב בדרך דרמטית את המעשים שהתחוללו לפני שני חדשים. אנו, היהודים, יודעים כי בתוך נחלי הדם הנשפך היה גם חלק גדול משלנו.

בשנות 1905–1906 לא היתה גם משפחה יהודית אחת שלא הביאה את חלקה, אם בן, אם בת ואם אחד הקרובים, בקרבנות שהועלו על מזבח הצאריזמוס הרוסי. כל היהודים ששלמו מחיר יקר כל כך בעד החרות למענם ולמען היהדות כולה שמם ינון לעד בהיסטוריה כקדושים וכגבורים. את ברכתנו, ברכת ״מזל טוב", נשלח לכל אלה שנלחמו למהפכה ושעתה הם עומדים להקים את בנין החופש והחרות במשטר חיים חדש.

גורלה של התנועה הציונית תלוי בגורמים יציביים. ברי לי, כי ההסתדרות הציונית בכל העולם, ובפרט חברינו ברוסיה, רואים תעודה של כבוד למענם לסייע לקונסולידציה של המצב ברוסיה. יש בתוכנו אנשים (גם בתוך ידידינו, אך ביותר בתוך מתנגדינו) המסיקים ממאורע המהפכה מסקנה נמהרה ביותר ביחס לעבודתה העתידה של התנועה הציונית. הם אומרים כי המניע החזק ביותר של הציונות אינו קיים עוד מעתה, הואיל והיהדות הרוסית היא בת חורין כבר. אין עוד צורך ב״מקום מקלט" מחוץ לגבולות רוסיה, בארץ־ישראל הרחוקה. אין לך דבר שטחי ומופרך ממסקנה אשר כזאת. מעולם לא בססנו את תנועתנו על צרות ישראל ברוסיה או בכל ארץ אחרת שהיא. הצרות לא שמשו מעולם בנין-אב של הציונות. יסוד וסבה לציונות היו ומוסיפים להיות גם היום געגועי עם ישראל על ביתו הוא, על מרכז לאומי, על חיים לאומיים. געגועים אלו חזקים עתה משהיו. יהדות רוסית חזקה ובת חורין תהיה תמיד נאמנה לשאיפותיה של ההסתדרות הציונית. וכבר גם רואים אנו את הדבר בעין. היהדות הרוסית הכריזה על תביעותיה הלאומיות בגאון, בגלוי ודרך חרות. זה צריך לשמש מופת ודוגמה לקהלות בנות־החורין של ישראל במערב. כולכם קראתם כי ברוסיה, במוסקבה, התקיימה אספה בת שבעת אלפים יהודים. לרבים מיהודי המערב ניתן ללמוד מאספה זו, כיצד צריך לדבר יהודי גאה ובן-חורין – ולפיכך הננו משקיפים על הציונות מתוך אמונה ובטחון.

מה הן תקוותנו? כיצד אנו מתארים לנו את התגשמותן? אין ברצוני להגיד בזה דברי נבואה, רצוני אך לנסות לגולל בזה, לפי מדת יכולתי, בקוים קצרים, את תכניותינו ולהראות כיצד נוכל, לדעתנו, להוציא את התכניות הללו לפעולות. אולם תחילה עלי לסלק טעויות-הבנה אחדות או ביטויים בלתי מתאימים לאמת. קוראים אנו מעל דפי העתונים ושומעים מפי ידידים, כיהודים כלא-יהודים, כי שאיפתה של התנועה הציונית היא לכונן מיד ממלכה בארץ ישראל. ידידינו באמריקה הרחיקו עוד ללכת והכריזו על משטר ממלכתי מסוים: ריפובליקה יהודית. ואם אמנם נקדם בברכה דימויים אלו, שיש בהם משום ביטוי אמתי של הרצון הלאומי היהודי, מחובתנו להגיד כי במובן המדיני אינם מחוכמים. עם כל מדת הכח של ההסתדרות הציונית ועם כל התלהבותם של הציונים, ברור בכל זאת לכל מי שעובד את עבודת הציונות – ועלינו להגיד זאת ביושר לבב ובגלוי – כי בשעה זו אין עדיין התנאים הדרושים לממלכה יהודית. ממלכה צריכה להתכונן לאט־לאט, צעד צעד, בדרך שיטתית וברוב סבלנות. ולפיכך הננו אומרים: יצירתו של קבוץ יהודי גדול בארץ־ישראל היא מטרתנו האחרונה, היא אידיאל, אשר למענו עובדת ההסתדרות הציונית כולה. אולם הדרך אל קבוץ יהודי זה עוברת תקופות שונות. בתקופה הראשונה – והנני מקוה כי המלחמה תביאנו אליה – צריכה ארצנו היפה לבוא תחת חסותה של ממשלה חזקה וישרה כממשלה האנגלית. בחסותה של ממשלה זו תהא באפשרותם של היהודים להתפתח ולהקים את המנגנון הדרוש להנהלה, אשר תתן לנו את היכולת להגשים את האידיאל הציוני ולבלי פגוע עם זאת באינטרסים של הישוב הבלתי־יהודי בארץ.

הנני מיופה כוח להצהיר בפני האספה, כי ״ממשלת הוד מלכותו מוכנה לתמוך בתכניותינו".

ועוד עלי להוסיף, כי הממשלה האנגלית תהא תומכת בשאיפותינו יחד ומתוך הסכם עם ממלכות־הברית.

אחת הפרובלימות החשובות ביותר הכרוכות עם הישוב העתיד להוצר בארץ ישראל היא שאלת המקומות הקדושים הטעונה זהירות רבה. באספה של יהודים אין לי כמעט כל צורך להגיד במפורש, כי אנחנו, היהודים, נהיה זהירים מתוך מצפון טהור ובכל הזהירות בכבודם וברגשותיהם של כל הכתות והקבוצים הדתיים בארץ ישראל. לא מעניננו הוא לבקש ולמצוא פתרון לשאלה המסובכה, המשמשת נקודה חשובה ביחסים הבין-לאומיים. הננו סומכים על מדת היושר והאמת של האומות, אשר תקמנה עולם נאה וטוב יותר אחרי הפורענות העולמית הנוראה. הננו מאמינים כי הן תיצורנה משטר של יושר וצדק, אשר יהיה לרצון לכל. מחוגים קתוליים גבוהים ביותר קבלנו הבטחה, כי יהיו רואים מתוך אהדה את דבר יסוד בית לאומי יהודי וכי אין הם רואים שום סבה אשר תמנע אותנו מהיות שכנים טובים. והנני מקוה כי אמנם נהיה שכנים טובים.

נתבונן נא מעט אל המסבות הבין לאומיות. אין אנו יכולים להשתחרר מההרגשה המעציבה, שבשעה מכרעת זו אין היהדות עומדת מאוחדה כולה. לא כאב בלבד אלא גם חרפה ובושה היא לכל יהודי שבשעה ההיסטורית הגדולה אין אנו עומדים כולנו מאוחדים. אולם ההסתדרות הציונית אינה אשמה בדבר. אולי גם מתנגדינו אינם אשמים בזה – אשמים אך תנאי-החיים של היהודים בגולה. כאן הסבה לכל הסתירות שבחיינו שאי אפשר ליישבן אפילו בימים רבי חשיבות כאלה. יש עוד, לצערנו, מיעוט יהודי המוסיף לכפור בעצם קיומה של אומה ישראלית. אולם אין בזה כדי לעורר בנו דאגה רבה. בלב שקט הנני יכול להגיד, כי במשאל עממי יהיה רובו של העם היהודי לצדנו. והריני אומר לכם, כי בחינה כזאת תיעשה, אולי עוד קודם מכפי שאנו משערים. בשעה החשובה תהא חובתכם להוכיח כי תעמדו בלב ונפש עם המנהיגים שלכם, אשר בחרו את השעה המכרעת בהיסטוריה העולמית לשם הגשמת משאלת העם. נתון לא ניתן כי העולם יהא דומה שקיימת מלחמת־אחים בישראל. מוקפים אנחנו שונאים מרובים כל כך, שאיננו רשאים ליטול לעצמנו תענוג אשר כזה. אולם אלה המבקשים מלחמה זו ידעו נא, כי ימצאו אותנו מוכנים ומלאי עוז להגן על האידיאל הקדוש שלנו. איש אל יעז להפריענו מעבודתנו הגדולה. הננו קוראים למתנגדינו: סלקו ידיכם מהתנועה הציונית!"

¹

כאדם שהיתה לו הזכות להשתתף במשא ומתן עם הממשלה, הנני יודע ומכיר את הרוח שבה ניתנה לנו הצהרת בלפור. היהודים בכל העולם היו מוצאים נחמה גדולה לנפשם אילו ידעו כמה ידידות, הבנה והשתתפות הראו לנו המדינאים אשר גורלה של אנגליה בידם. יתר על כן, הממשלה לא תסתפק בזה שנתנה לנו את ההצהרה, אלא יש בדעתה גם להגשימה במהירות האפשרית. הנני מקוה, כי אך ירשה זאת המצב הצבאי, תצא מיד ועדה יהודית לארץ ישראל לשם מילוי שני תפקידים: המטרה הראשונה והתכופה תהיה להקל את העוני והמצוקה ולרפא את הפצעים שבאו בעקבות המלחמה האיומה. העוני והמצוקה בארץ ישראל גדולים, והעזרה התכופה נחוצה. לפי שעה עשינו את אשר היה בידנו לעשות, אולם עוד יותר מזה יש לעשות בעתיד הקרוב, וזו היא אחת המטרות של הועדה.

מתפקידה השני, שהוא אולי גם הקשה ביותר, יהיה לעבד תכניות והצעות על התחלת המפעל הקשה של ישוב הארץ העתיקה ותחיתה. בשעה זו של מצב רוח מרומם וחגיגי יש ברצוני להגיד דבר־אזהרה. עם עתיק ורב-נסיונות ודאי תהא בו מדת החכמה הדרושה, ויבין כי יש לנהוג בזהירות ובמתינות. נדע נא ונזכור כי דבר בנינה של ארץ ישראל הוא פרוצס ממושך וקשה אשר יכביד על כל כוחותינו ועל מדת הסבלנות שלנו. מימרות כגון זו – שאנו צריכים מיד מדינה יהודית, תגרומנה לנו נזק רב. לעולם איננו צריכים לירוא מפני מתנגדינו, עתים אני ירא מפני חריצותם היתרה של ידידינו.

הרבה דברי אזהרה שמענו היום; אזהרות אלו רציניות הן, נבונות ונכבדות; ביותר רב ערכן משום זה שנשמעו מפי אדם אשר עשה יותר מכל איש שהוא לשם השגת ההצהרה מהממשלה². הוא הגדיר את עצמו כקברניט אניה, ואמנם כזה היה לנו, והריני מקוה כי כזה יוסיף להיות לנו עוד ימים רבים. אולם הרשוני נא להגיד, כי שמעתי כמה מן האזהרות מתוך רגש של השתוממות ועלבון, כי נראה לי שהן מיותרות לגמרי – על כל פנים במדה שהדבר נוגע לציונים. כי הרי זהו עצם יסודה של הציונות – שלא לעשות אותם שלושת הדברים אשר סיר מרק סייקס הזהירנו עליהם³. האם אנחנו הציונים, כחברי תנועה דימוקרטית, לא נלחמנו באותם ספסרי־הפיננסים היהודים הבין-לאומיים? טפוס יהודי זה היה תמיד אויבה הקשה של הציונות. כי מצד מי באה ההתנגדות לציונות? ברור שהיא לא באה מהגיטו היהודי אשר המסורת היהודית עודנה כוח חי ופועל בו, גם לא מצד אלה המוכנים ללכת ולהתישב בארץ. ההתנגדות לציונות באה בראש וראשונה מצד אותם יהודים קוסמופוליטיים אשר הננו מסתלקים בבוז מהיות אחראים למעשיהם ולדרכי הנהגתם. הנני מאמין כי הללו לא ימהרו לתפוס את הרכבת הראשונה שתצא לארץ ישראל.

אמת מקובלה היא לציונים כי אם היהודים יקנו את הארץ ולא יעבדו אותה בידיהם הם, לא תהא זו ארץ יהודית. לא על-ידי הקניה בכסף תהא הארץ יהודית אלא על ידי החזיקם בה, על ידי עבדם אותה. בתוך המושבות הרבות שיש לנו בארץ ישראל נמצאת אחת שהיא אולי מעוררת פחות מכל האחרות תשומת לב וענין. שם המושבה הזאת חדרה – והיא יהודית יותר מכל המושבות. על שום מה? התשובה לכך הוא – בית הקברות של חדרה, אשר דור אחר דור קבר בו את חייו. כי בחרו להם לעבד את האדמה בלי שים לב לכך שהקדחת אוכלת בהם, ולא הניחו את עבוד אדמתם לאחרים, ולפיכך היתה מושבה זו ליהודית יותר מאחרות.

בעשר השנים האחרונות של מפעל הישוב שלנו התבלטה יותר ויותר המגמה להחליף את הפועלים הערבים בפועלים יהודים, בלי שים לב להפסד הבא לעתים קרובות עם חלופים אלו; וברצוני כי הערבים ידעו, שלא מתוך התנגדות אליהם הננו עושים זאת, אלא משום שאנו מבקשים לקדם את הדבר אשר סיר מרק סייקס הזהירנו עליו, ומשום שרצוננו לעשות את הארץ יהודית ממש. הננו רוצים כי המושבות תהיינה יהודיות וכי העבודה תהיה יהודית, ורצוני כי ידידינו הערבים יבינו כי כלל יסודי הוא אצל אלה המבקשים להקים ארץ יהודית – שהדבר יעשה בידים יהודיות ובמוח יהודי, ולא רק בכסף יהודי בלבד. יתכן שתפקיד קשה עד מאד הוא, אולם כל פרוצס של בנין ויצירה הוא דבר קשה.

עוד אזהרה אחת ניתנה לנו היום – ״עליכם, היהודים, להיות מאוחדים“. מובן לנו היטב היטב הצורך המוחלט באחדות, ובמשך כמה שנים השתדלנו לארגן ולבצר את היהדות; וסבורני כי יש בידנו להראות על הישגים חשובים בנידון זה. קשה, וגם בלתי אפשרי, הוא ליהודים, הפזורים בתוך כל עמי תבל, שיהיו להם סיכויים לאחדות כאומה אירופית נורמלית; אולם הרשוני נא להזכירכם כי לעתים קרובות יגנו את היהודים על אשר הם מאוחדים יותר מדי – ״ערבותם של היהודים זה בזה” היתה תמיד מנקרת את עיני שונאינו.

עוד מבקשים ממנו כי נהיה מבינים ומכבדים את האחרים. מי ידע להבין ולכבד אחרים יותר מהיהודים, אשר רבות וקשות סבלו כל כך משום שאחרים לא הבינו אותם? האין אנו משתדלים תמיד להבין אחרים, והאם לא סבלנו משום זה שלא הבינו אותנו כראוי? כיצד נוהג העולם עם העם היהודי? או שהוא פילושמי או שהוא אנטישמי – וגם זה וגם זה מתועב ומאוס. אין אנו מבקשים כי יהיו פטרונים לנו וכי יהיו אוהבים אותנו אהבה יתירה, וכמו כן אין אנו רוצים להיות אוביקט של שנאה. הננו רוצים כי יראו אותנו כאשר הננו באמת, על כל מעלותינו ועל כל מגרעותינו, כשם שאנחנו רואים אחרים. יהודים אנו, ותו לא; עם בתוך יתר העמים; כך תקבלו אותנו או – הניחונו. זוהי התמצית שבתמצית הלאומיות היהודית והציונית, ואם יארע הדבר, כי מי שהוא בתוכנו ישכח זאת רגע אחד, מהר ימהרו שונאינו ויזכירונו.

מאורע גדול עובר עלינו עתה, מאורע המטיל עלינו אחריות רבה. יבואו ויעקבו אחרי כל מעשה ופעולה שלנו; על כל טעות ומשגה שנעשה יהיו מגזימים ומראים באצבע, לפיכך חובתנו לעשות את כל האפשר כדי למלא כראוי את תפקידנו. עלינו להכפיל ולשלש את מרצנו. כל אשר עשינו עד עתה לא היה אלא התחלה. הקשיים עודם לפנינו. לתכלית זו עלינו לאחד ולאגד את כוחותינו, ולהניח את מתנגדינו לגמרי. אין אנו מבקשים את עזרתם, ואין אנו יראים את התנגדותם. אם לא-ציונים יבואו אלינו, יהיו תמיד רצויים; אם יתרחקו ממנו, לא נבוא לגנותם – אולם בתנאי שלא יתערבו בעבודה שלנו.

את אשר נעשה, נעשה על אחריותנו אנו, ודומני כי בגרנו כבר כדי ליטול על כתפינו את האחריות. לא-ציונים או מתנגדי הציונים אינם צריכים לחשוש שמא יאשימו אותם בשגיאות שנשגה אנחנו; את האשמה ניטול עלינו – אולם גם את האמנה ניטול לעצמנו. לכל אלה הרוצים לבוא אלינו נקים גשר של זהב, נקדם את פניהם באמצע הדרך, נבקש מהם שישתתפו בפתרון שאלות מעשיות בכל מקום שהשתתפות זו אפשרית בלי צורך של ויתור על העיקרונים היסודיים של התנועה.

משיגיע היום להתחיל בבנין ארץ ישראל, יהיה אחד התפקידים הראשיים שלנו לבוא לידי הבנה רצויה עם שכנינו, עם הערבים ועם הארמנים – בלעדיה לא נוכל לחיות חיים של הרמוניה; זהו המוצא ההגיוני ההכרחי. יש בארץ ישראל אדמה, אויר ומים כדי הדרוש לכולנו.

הננו מקוים ומאמינים, כי מתוך נהרי הדם שנשפך ומתוך ההרס והחורבן יקום עולם נאה יותר. באמת מוזר הדבר לשמוע את החשש, כי היהודי עלול להיות בארץ ישראל למשעבד, כי היהודי, אשר תמיד היה הוא לקרבן, אשר תמיד היה נלחם את מלחמת השחרור לאחרים, יהיה פתאום למשעבד מחמת זה שהוא בא במגע עם אדמת ארץ ישראל! השכוח שכח העולם כי על אדמה זו עצמה נתן רוח ישראל אותו ספר חוקים סוציאלי, ששימש אבן פנה לתרבות של זמננו? אמונתנו העמוקה היא כי בארץ ישראל יהי שורר השלום, וכי דבר ה' יצא שוב מציון כמו לפנים. בעולם בלי גבולות מלאכותיים ובלי תותחים של קרופ, בחיים של שלום עם לאומים שונים, בעבודה ובשאיפה למען התרבות החדשה שתצמח מתוך המלחמה הזאת, ישוב ויתפוס היהודי את המקום המגיע לו בצדק ובמשפט.

ארץ-ישראל זו שאנו מקוים לבנותה לא תהא אך חיקוי בלבד של זה הקיים כבר בעולם – טובה מזה תהיה. לא יהא צורך לקחת לדוגמה את שויץ ואת בלגיה – ללא מועיל הוא להרבות בחיקויים. זה יהיה דבר אשר יצמח מאדמת ישראל, מנשמת ישראל ומרוח ישראל. אנו נשתמש בנסיון שצברנו במשך אלפי שנים של סבל. זהו האידיאל העומד לפנינו, אשר למענו אנו חיים ועובדים, ואידיאל זה מונע ודוחה מעשי-שעבוד-וכפיה. מונע ודוחה שנאה לאותם האנשים שאתם עלינו לעבוד יחד ולחיות יחד.

I. דברים לישוב העברי.

א¹ .

– – – אם כי פרחי הנעורים של היהדות הבריטית נמצאים עתה בצבא ומסייעים אף הם לשחרורה של הארץ מעול הלוחצים התורכים, עלינו לדעת היטב שהיהודים אינם עם צבאי. במלחמה זו ראינו בעינינו את התוצאות המרות אשר באו לעולם ע"י עם אחר שהנהו עם צבאי Par excelence.

עתידה של היהדות אינו בחרב, ״לא בכח, כי אם ברוח“. עם היהודים בעמדו מול הכח הצבאי הכובש של רומה, לא הצליח להציל את עצמו ע”י החרב, אלא ברוח שהיתה נסוכה בו ושצוררי ישראל לא יכלו לנצחו. זהו סוד קיומו של העם במשך שמונה-עשרה מאות השנים של חיי הגולה.

בעמדי עתה על המקום הזה, המקודש ע“י נבואות עתיקות ואשר הוקדש לעתיד להיות המקלט של אותו האור האינטלקטואלי הגדול, שאליו מקוה היהדות השבה לתחיה – האוניברסיטה של ירושלים, – יכול אני להביט מעל להווה של שפיכת דמים שגעוני, אל תקופת התפתחות של שלום בעתיד. אותם היהודים אשר הוכרחו, כמו העמים האחרים לפנות לרגע עורף לסדר השלום, ואחזו אף הם בחרב – עשו זאת רק כדי לעזור להציל את התרבות של העולם כלו מלהיות טרף לסערת הצבאיוּת הגרמנית. זאת היא חובה ונחוץ למלאותה – ובני הנעורים של היהדות הבריטית והאמריקנית מקבלים עליהם חובת המקרה למלאותה על שדה המלחמה לתועלת האנושיות. כאשר המקרה יעבור והשגעון המלחמתי ירפה, באופן שעמי העולם ישכנו בשלום זה ליד זה, אז יוכלו בני הנעורים של היהדות להשליך את חרבותיהם ולהפנות את לבותיהם אל הרוח, רוח החכמה. בימים הללו כשמחנות בנות מאות דיביזיות משמשות משען לקיומם ולמלחמתם של העמים – לא יוכל עם קטן כמעט לקוות, להחזיק מעמד בהשענו על כוחותיו בלבד, אם לא יהיה נעזר ע”י ידידים עצומים.

תודות לכחה של בריטניה הגדולה הגיעתנו בשורת התשועה, ותודות לדבר בריטניה הגדולה היתה אפשרית הנחת אבן-הפנה לאותו העתיד אשר על אודותיו חלם העם במשך דורות רבים.

רבותי, בלב מלא רגשי תודה על הכבוד שחלקתם לנו, אומר אני לכם בשם חברי ובשם שולחי, שלום וברכה!

אמרתם, אדוני, כי על־ידי עבודתכם הנמרצת בשארית כוחותיכם להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, על אף המכשולים שפגשתם על דרככם, ע"י סבלנותכם הרבה בארץ, – זכיתם לבשורת התקוה הגדולה של הגשמת שאיפותינו. ואכן אמת היא שמסירותכם לעבודת הארץ נתנה לכם כח ועוז לשאת את כל התלאות שהתרגשו עליכם בסבלנות יתרה, עד שבאתם למומנט ההיסטורי החשוב הנוכחי.

אבל מרשה אנכי לעצמי, רבותי, להגיד לכם, (כי גם זה אמת), שלעבודתכם בארץ עזרה הרבה העבודה הציונית. היו זמנים שגשר רעוע היה נטוי בין עבודתכם בישוב ובין עבודת הציוניות למען הישוב, אבל סוף סוף הגשר הרעוע תוקן וכחותינו הפזורים נתאחדו. הכחות החמריים והרוחניים הולכים ומתרכזים וע"י אחוד הכחות ורכוז הרעיונות יש תקוה לאחריתנו.

(<חדשות מהארץ>, – 18 באפריל 1918).

ב² .

רבותי, עמנו ההיסטורי אין כחו בנשק ואין כחו במלחמה, המלחמה הנוכחית הראתה לנו דוגמה שממשלות אדירות, עם ספינותיהן הגדולות ותותחיהם היורקים אש, נפלו בלי הוסיף קום, ועמנו, העם ה״סבלן" המתפאר זה אלפי שנה בספר הקטן שהוא נושא בחיקו ממקום למקום, העם הנלחם רק בכח רוחו נגד המכשולים – העם הזה חי וקים ושמו לא ישכח מההיסטוריה. וע"י הסבלנות העצומה הזאת והרוח הכבירה המתנוססת בו, הוא יבוא לידי הגשמת אותה השאיפה שגדולי האומה העלו את נפשם לקרבן בעדה.

(<חדשות מהארץ>, 25 באפריל 1918).

ג³

עבר ועתיד לעמנו – ובתוך התחום הזה שבין העבר והעתיד מונח היסוד של ״שאלת היהודים". אינני רוצה למעט את חריפותה של שאלת הפועלים. אפשר שנכון הדבר שהפועל היהודי בארץ-ישראל עומד בקשרי מלחמה כבדה על קיומו; אבל מאידך גיסא גם זה נכון שעמים אחרים שלמו יותר בעד מולדתם משאנו משלמים. פועלי צרפת ואנגליה הביאו קרבנות יותר גדולים בעד האידיאל שלהם. וכעת, בשעת המעבר מתקופה לתקופה, אין לנו לחדד את השאלה הזאת.

הנואם הראשון פלט מפיו דברים שעמנו הוא עם פרזיטי, המשתחוה לעגל הזהב. רבותי! עמנו לא היה מעולם עם פרזיטי. הוא נתן במשך דורות קיומו הרבה ולא לקח מאומה. וחוץ מזה: החיים אינם מתקיימים רק על סלת כי אם גם על פסלת… אם כלל זה שייך גם לקרקע אינני יודע, בזה אתם בקיאים יותר ממני. אבל הנורמליות של עם היא הרציפות של קיומו, ההמשך מתקופה אחת לשניה, – ונורמליות זו אינה ניתנת להשבר.

אין לקבוע כיום מראש את תחומי עבודתנו בארץ בתקופה החדשה. אנו עומדים על סף המעבר מן המיצר אל הרוחה, אל הרחבת הגבולין של הישוב. המעבר לא יהיה בודאי קל ביותר, הוא יעלה לנו במאמצים ובמלחמות, אבל עלינו להיות נכונים לשאת את הכל בסבלנות.

מה שיעשה הזמן לא ידוע לנו, לפי שעה; נוטל אנכי הרשות לעצמי להגיד כי בו בזמן שבשאר הארצות הפועלים הם פרוליטרים גרידא, הנלחמים להטבת מצבם, פועלינו בא“י הנם פרוליטרים ויחד עם זה גם חלוצים ובתקותנו שמספר הפועלים בא”י ילך ויגדל כהמה וכהמה, אנכי מודה לכם על דבריכם.

(<חדשות מהארץ>, 2 במאי 1918).

ד⁴

מיור אורמסבי-גור היו"ר והמיור רותשילד! אנחנו הקשבנו בתשומת-לב מיוחדת למלים היפות שיצאו מן הלב, אשר אתה, המיור דברת אלינו, אל האספה הקטנה והגדולה הזאת. בשם הצירים ובשם האספה הזאת אני רוצה לדבר מלים אחדות.

עוד טרם הגיעה השעה להביע לך את תודתנו על כל מה שעשית בשבילנו. יכול אני לחזור על דברי שכתבתי לפני ימים אחדים למיניסטר לעניני חוץ מר בלפור: בהם אמרתי, שאין מלים בפי להביע את כל מה שעשית בתור קצין פוליטי, פה בארץ ובחו“ל. כולנו מקוים שינתן לך הכח להמשיך את עבודתך היקרה הזאת גם להבא. בעוד ימים אחדים תסע מפה ולכשתגיע לשם ותתראה עם ה״שיף” שלך, תמסור לממשלה הבריטית בשמנו בשורה מפה. תמסור לממשלה הבריטית, כי היהודים בשטח הנכבש, מראים אמנם לפעמים סימנים של אי-סבלנות, לפעמים אינם שבעי-רצון מאי-אלה מעשים, אעפי"כ הם מלאים אמון במלחמתה ובמטרת מלחמתה של אנגליה, ואת האמון הזה הוכיחו בכך שנתנו את הטוב ואת הצעיר שבתוכנו להשתתף במלחמה זו.

אנחנו יהודי הארץ בטוחים בסוף הטוב של המערכה הגדולה, הנערכת כעת באירופה, אנחנו בטוחים בנצחונכם!

זוהי רק בשורה, אשר אתה המיור אורמסבי-גור תמסור בשמנו, אולם הבשורה הזאת יוצאת מאותו המקום ומאותו העם שהבשורות היותר גדולות יצאו ממנו.

ועתה, אספה נכבדה! יכול אני להגיד שאנו רואים כבר את היסודות הראשונים של הבית הלאומי. אנחנו רואים לפנינו גם את הדרך שבה נוכל לבוא לידי – Modus Vivendi עם שכנינו, אשר יתן לנו את האפשרות לחיות פה בתור עם, מבלי לגרום רעה למי שהוא.

עוד לא הגיע הזמן למסור דו"ח מפורט מעבודת ועד הצירים, את זה נמסור לפני הועדה המייסדת שלנו שתתאסף בימי ועידת השלום, שבודאי חלק מכם ישתתף בה. תאמרו מה שתאמרו עלי ועל ועד הצירים, בדבר אחד לא תוכלו להאשים אותנו, באי-סבלנות. לכל דבר נגשנו בסבלנות. סבלנות זוהי הפרולה כעת, גם אתם צריכים לזכור אותה.

טרם שאסיים את דברי אני רוצה למסור לכם עוד דבר שבודאי ישמח אתכם. אתמול קבלתי את הידיעה התלגרפית הראשונה מרוסיה. התלגרמה הזאת נתקבלה בלונדון ונשלחה משם הנה. בה נאמר: בפטרוגרד חגגו מ־21–28 באפריל שבוע של ארץ-ישראל. ההצלחה היתה גדולה מאד. כמעט כל תושבי העיר היהודים לקחו חלק בחגיגה זו. בכל ערב ערכו אספות, בכל בתי הכנסיות נערכו תפלות. נערך קבוץ כספים בשביל א“י. היתה תערוכת פסול וציור של אמנים יהודיים וגם היא הצליחה מאד. שליאפין שר שירים יהודיים לאומיים, ביחוד ״התקוה” שהשתתפו בה 6000 איש. מקבצי הכספים עברו את כל הבתים היהודיים. כל העתונים היהודיים הוציאו גליונות מיוחדים מוקדשים לא“י באידיש וברוסית. בעיקר הצטיין יום ה-29 באפריל, שבו התחילו השעורים ע”ד א"י. גם במובן המוסרי וגם במובן החמרי, התוצאות טובות ביותר.

טלגרמה שניה שנתקבלה מהמרכז אומרת:

״הצירים שלנו אינם יכולים לע“ע לנסוע, באשר אי-אפשר לנסוע דרך פינלנדיה, אבל אנו מקוים כי יעלה בידיהם לנסוע בקרוב. העבודה בחלק הארץ, ששם יושבים בעיקר יהודים, בלתי אפשרית היא לרגלי כבוש הארץ; העבודה מצטמצמת לע”ע בעיקר בפטרוגרד, מוסקבה, רוסיה הצפונית וסיביר. הקשר עם יתר חלקי הארץ אינו אפשרי לרגלי מלחמת האזרחים. שלחנו 30 אלף רו“כ”.

זאת הבשורה הטובה הראשונה שהגיעתנו מרוסיה, ועכשיו תכנסו לסדר היום של האספה.

רק עוד דבר אחד רוצה אני להגיד לכם: אחרי יום עבודה מטריד אני רגיל לטייל תחת כפת השמים, ואז נדמה לי לשמוע קולות קוראים אלי: ״חכו! חכו!" גם לכם אני אומר כך: לע"ע צריך עוד לחכות. חכו עוד מעט! עלינו יעברו עוד חבלי לידה. אבל עתיד גדול לפנינו.

(ה<ארץ והעבודה>, קובץ ד', יפו, אלול תרע"ח).

ה⁵

בשעה זו נסתיים פרק אחד בעבודתי וגם בחיי שהם נתונים לעבודה זו. נסתיימה עבודה של ארבע שנים. העבודה היתה אטית אבל שיטתית ותמידית, והובילה למטרה שאליה היא נועדה. לא הגיעה עדיין השעה למתוח קו ולצרף את הסך-הכל של העבודה הזאת, כי היא לא פסקה ותמשך גם אחרי נסעי ע"י חברי ועד-הצירים הנשארים. חברי שבאו אתי יחד ישארו וימשיכו מה שהתחלנו, ועוד אחרים יבואו ויתוספו עליהם לעזור להם בעבודה. יבואו חברינו גם מרוסיה שנמצאים כבר בלונדון.

צר לי לעזוב את הארץ אעפ"י שנפשי עורגת ושואפת למנוחה; הייתי מבליג על חפצי זה והייתי בוחר להשאר ולהמשיך את עבודתי. אבל אין אני עוזב את הארץ לתור לי מנוחה מעבודתי, אלא מפני שקרוא אני לעבודה אחרת. אבל גם את העבודה פה לא אזניח.

ברשותכם אדוני הנני למסור לכם דברים אחדים היוצאים מתוך הכרה פנימית שבאה לי במשך זמן עבודתי.

אין אני מפחד מפני המכשולים החיצוניים שנפגשים בדרך עבודתנו, יהיו המכשולים מה שיהיו ויבואו מאיזה מקום שיבואו. וגם עובדה זו שלע"ע לא נתמלאו כל הדרישות, אינה יכולה לגרום לרפיון ידים, או לרשלנות כל שהיא. חושש אני רק ליהודים עצמם. הבה אבאר לכם את דברי: עם ישראל, יודע לשאת הרבה ולסבול הרבה, וגם לעשות דברים כבירים ונשגבים. יש בו התלהבות עצומה שמביאה לידי מעשים חשובים. אבל ההתלהבות היא לרגע, ועלולה היא לדעוך מיד כשמחשבתם אינה מתגשמת בבת-אחת, בדרך של מהפכה. חסר להם ליהודים כח של עבודה מתמידה, שיטתית ואטית, המכוונת להגשמת שאיפות נעלות ואידיאלים נשגבים; עבודה זו מכיון שהיא נמשכת וצריכה להיות נמשכת דורשת היא קרבנות גדולים שאינם נראים וגלויים לכל עין רואה, אלא שהם מתגלים לכשתגיע שעת גלויָם. וחושש אני שלעבודה כזאת אין היהודים מסוגלים, – אבל דוקא עבודה זו נחוצה לנו ולא סגי בלעדיה.

מן הראוי היה שנלמד מה שהוא מן העם האנגלי. בתחלת המלחמה לא היו האנגלים מוכנים לה, בשעה שנגדם עמד שונא מזוין ומוכן למלחמה. וכל זה לא הבעית אותם ולא הרפה את ידיהם. בלב אמיץ ושקט ותחת יריות התותחים ופגעי המלחמה התכונן העם האנגלי לצאת נגד שונאיו, והנהו עומד עכשיו ערוך לקרב לא פחות מיריבו. זהו הכח המנצח! לא התלהבות לרגע אלא אש תמיד דולקת ומאירה לו את דרכו אשר הוא הולך בה. וזהו מה שחסר לנו. אמנם יודע אני סבת הדבר, מדוע חסר לנו מה שיש לאחרים. להם יש בסיס תחת רגליהם, להם יש ארץ ולנו חסרה הקרקע, אנו תלויים באויר; אבל גם להשיג את הארץ אי אפשר יהיה לנו אם לא נסגל לעצמנו את השאיפה הממושכת ואת ההסתגלות לעבודה ממושכת ואטית. וכה הננו נמצאים במעגל קסמים, אין לנו כח עבודה מתמיד בשביל שחסרים אנו בסיס והננו מחוסרים קרקע בשביל שאין לנו כח עבודה מתמיד. תפקידנו הוא איפוא, לפרוץ את מעגל-הקסמים הזה ולצאת למרחב.

במשך זמן שהותי פה התאפקתי ולא דברתי על עבודתי ותוצאותיה, אעפ"י שהיה לי על מה לדבר. היו מעשים והצלחות בתוך עבודתי שגם בלי להגזים כל שהוא אפשר היה לתקוע ולהתריע עליהם תרועות נצחון. הנני נמנע מכל זה ואני רק חוזר ואומר לכם, כי הדבר הראשון והנחוץ שעלינו עכשיו לעשות הוא להכשיר את העם לעבודה שיטתית ולהשריש בתוכו את הרגש וההכרה בהכרחיותה ותועלתה של עבודה ממין זה, שבה אני מברך אתכם בשעת צאתי והפרדי מכם.

לאן פני הולכים ברגע זה, איני יודע. אפשר שמלונדון אסע לאמריקה, ואפשר שאשוב הנה. אם כה וכה, אני, נפשי וגופי קשורים לארץ זו. הגשרים שחברו אותי למקומות אחרים כבר נהרסו מאחרי ואי אפשר לי לשוב בהם. אני מברך אתכם כי השנה הבאה תביא לא את אתחלתא דגאולה כי אם את המשכה.

(<חדשות מהארץ>, 4 באוקטובר 1918).

II. דברים אל הערביים⁶

מתוך רגש של אחריות גדולה אשא את דברי ברגע חשוב זה. יש את נפשי לדבר על שלום, אחדות ועבודה משותפת בין העדות השונות, אשר באי-כוחן התכנסו כאן. אמנם עוד תנאי-מציאות מחרידים ומרגיזים מקיפים אותנו מסביב; אמנם עוד יגיע לאזננו קול רעם התותחים ממרחק מלין מספר מאתנו, וכלי-משחית פולטים עוד את כדוריהם מעל הגג המכסה על ראשינו. אבל-אי אפשר שלא להרגיש, ואין ספק כי אמנם כזאת תרגישו כלכם, שאיזה רוח כמוס ונשגב, דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, מרחף על אספתנו זאת.

כאן, במקום הזה, בירושלים, עמדו אבותי לפני אלפים שנה, כאן הגו את מחשבותיהם, מכאן שלחו לעולם את בשורתם הנעלה; כשלח איש את לחמו על פני המים שלחוה, והנה ברב הימים מצאנוה; זרם המים החזיר אותה אלינו, אל יוצאי-חלציהם. ופה נמצאים אנחנו בליל שמורים זה, מאוחדים תחת כנפי אדירת הממשלות בעולם, הלוחמת על אידיאלים נשגבים, שמקורם בהערצת נביאי ישראל קדמונים. כאן, במקום הזה הביעו חוזינו ונביאינו את משאת נפשם הגדולה על שלטון הצדק והשלום בעולם, וכאן אנו חוסים עתה בצל קורתם של באי-כח העם הגדול בעמים, חובבי כתבי הקודש, ועם גדול זה אמר לנו, כי פעלנו בארץ זו מלפני אלפים שנים לא נשכח מלב וכי יש שכר לבריתנו ולמסירותנו הנאמנה לארץ האבות.

לא זר אנכי בארץ זו, אם כי נולדתי בקצה הצפון, ואף אחד מאחי הפזורים בעולם איננו זר לה. בהתאזרות כח כבירה, במלחמות ובמהפכות הגנו אבות אבותינו בזרוע-גבורים על זכותם הקימת-לעד על מקום קדוש זה; ורק לאחרי שהוכרעו ע“י מאורעות איומים ומלאי-דם, יותר גדולים מאלה אשר אירעו בימינו בבלגיה ובארמניה, רק אז הוצאה ארץ-ישראל מרשותם. אבל אבותינו לא ותרו על זכותם עליה. במקום א”י הגשמית יצרו להם א“י רוחנית ומוסרית, אשר עמדה כסלע איתן כנגד כל הכחות המהרסים שבעולם. ולפיכך אין אנחנו באים עתה לא”י, אלא שבים אנו לגבולנו; שבים אנו על מנת לקשר את מסורת עברנו המזהיר אל העתיד, על מנת לברוא שוב פעם מרכז יהודי גדול, אשר אולי יהיה למקור חיים חדשים לעולם הנמק ביסוריו; ומרכז כזה, למען תהיה בו ממשות צריך שישען על בסיס ממשי, עליו להכות שרשים בקרקע, עליו לינוק מאדמת א"י. לשם זה יש בדעתנו לברוא כאן תנאים להתפתחות חומרים ומוסרית בשביל אלה מבני עמנו, אשר ברצונם החפשי החליטו לבוא הנה. ובטוחים אנחנו, כי אמנם אפשר יהיה הדבר; מן ההכרח הוא שאפשר יהיה לעשותו, לא לרעתן של העדות הגדולות אשר התאזרחו כבר בארץ, אלא להפך לטובתן.

די קרקע ודי מקום יש בא“י – כך הגידו לי גם רבים ממנהיגיכם – להושיב בה אנשים פי כמה וכמה מהמספר היושב בה עתה. וכל החששות אשר הובעו בגלוי ובסתר ע”י הערבים, פן ינשלו אותם מהאדמה שהם יושבים עליה, אינם אלא פרי טעות גסה ביחס להשקפותינו ושאיפותינו, או פרי מעשי תעתועים של שונאינו המשותפים. הן מצד הרוחני והן מצד החומרי מוטב לנו לחיות בשלום, ורק בתנאי זה תהא אפשרית התפתחות הגונה של הארץ.

בידי חלוצינו עלה הדבר להוכיח, כי אפילו תחת השלטון המדכא של הממשלה התורכית יכל יכלו להפוך מדבר שממה למושבות פורחות, ומה לא יוכל, איפוא, לעשות ישוב עובד, חרוץ ונבון בתנאים נוחים, תחת שלטון חזק וישר? הוא יצליח להפוך שוב פעם את א“י לארץ זבת חלב ודבש, ומפרי השנוי הזה יהנו במדה שוה כל תושביה. לזה שואפים אנו בתום לבנו, ובכל הקדוש לכם אשביעכם להזהר מבאורים בלתי נכונים ומפרושי-שוא. אל תאמינו לאלה הלוחשים על אזניכם, כי השלטון המדיני העליון יעבור, אחרי המלחמה, כלו לידינו. יותר מדי מכירים ויודעים אנו את הקושי שבשלטון ואת האחריות שבו. וחושש אנכי, כי כיהודים כערבים התבוננו בתשומת לב מרובה לגורלן של ארצות שונות בזמן הזה, שיכולות לשמש לנו לקח חמור, המלמדנו את האמת הגדולה, כי שלטון עצמי בזמננו הוא מדע מרכב אשר לא ביום אחד ילמדוהו העמים; למוד קשה וארוך מפי מורים מומחים ונאורים דרוש לכך, ואנחנו הציונים מודיעים כי חפצנו הוא שהשלטון הפוליטי העליון בארץ זו ימסר לידי אחת הממשלות הדמוקרטיות-תרבותיות, אשר תבחר לשם זה ע”י חבר-העמים. חפצנו הוא שממשלה זו תחזיק את הארץ בידיה כערבון, עד אשר יוכשרו תושביה לשלטון עצמי. במצב הדברים הנוכחי – לא לי לומר, מי ומי תהיה הממשלה הזאת. אבל העם העברי קבוע יקבע את יחסו לענין זה בעוד מועד, ובבוא יום השלום המקווה ירים בודאי את קולו ויחוה את דעתו ודרוש ידרש, כי יושם לב לתביעתו בשאלה חמורה זו, שחייו תלויים בה. אך הרשוני נא לומר כי לפי המצב הנוכחי אין אנחנו מאמינים שלטובת הארץ יהיה הדבר אם יעשוה בין-לאומית, יחלקוה חלוקה כל-שהיא או ישימו עליה השגחה כפולה או מרכבת. ארץ-ישראל בשלמותה צריך שיהיה לה בעל אחד, צדיק וישר, אחד ואין שני לו.

באהדה יוצאת מן הלב ובהתענינות חזקה מתבוננים אנחנו למלחמת החופש שנלחם עתה העם הערבי העתיק. את כוחות ערב המפוזרים רואים אנו בהתאחדם ובהתאגדם תחת עינן הטובה של ממשלות הברית וחובבי השלום, ומבעד הערפל אשר נוצר ע"י המלחמה נשקפות לנו אפשרויות פוליטיות חדשות וכבירות. רואים אנו שוב פעם התהוות גוף פוליטי ערבי חזק ומאוחד, השב לתחיה ועומד לעורר לתחיה את המסורת הנהדרה של המדע הערבי ושל הספרות הערבית, שהם קרובים כל כך לרוחנו. קרבה זו מצאה לה את בטויה המזהיר ביחוד בתקופה הספרדית של ההתפתחות העברית-הערבית, כאשר טובי סופרינו כתבו והגו בשפה הערבית באופן חפשי כמו בשפה העברית.

מצפון, מעבר לרוּכסי ההרים, עתיד להתנער בעוז נצחון העם הארמני, המשלם עתה מס-דמים כבד לאויבו הנורא, ולדרוש בגאון את משפטו וזכותו לחיות בשלוה על האדמה הרוויה בדם מיטב בניו – ואני תקוה כי קבל יקבל את זכותו זו. מרגישים אנחנו, כי לשלשת העמים האלה – לערבים, ליהודים ולארמנים, אשר סבלו יותר מכל יושבי תבל, יש אולי הצדקה יותר מאשר לאחרים לדרוש חיים עצמיים, חיי חופש והתפתחות מתוך מנוחה.

אנחנו היהודים מבקשים את האפשרות של התפתחות לאומית חפשית בא“י. ועל פי הצדק והיושר לא יתכן שישיבו את פנינו ריקם. אנחנו רוצים לעבד את אדמתנו, העזובה זה עדן ועדנים, על פי השיטות הכלכליות החדישות ועל בסיס של צדק, בהמנענו מהשגיאות אשר ארצות אירופה המתקדמות מתחילות רק עתה להשתחרר מהן. רוצים אנחנו חוץ מזה לסייע לכך שארץ-ישראל תהיה שוב פעם למעין חכמה ומוסר לעולם כלו, – דבר אשר יושג ע”י יצירת אוניברסיטה עברית, מרכז רוחני גדול ופתוח לפני-כל, אשר בו יקבלו דברי האמת של נביאינו בטוי חדש בצורה מודרנית. בכל העבודה הזאת, בין חקלאית ובין רוחנית, לא נגע לרעה בשכנינו בארץ-ישראל. אדרבה, עוד נעזור להם לעשות את חייהם מלאים ועשירים יותר. ואל נא תעריכו את עזרתנו למטה מערכה האמתי. אמנם מעט מזער אנחנו פה לפי שעה, אבל עיני בני עמנו הפזורים בכל קצוי תבל נשואות אלינו ולמעשינו פה.

העיר ירושלים, שאני מדבר בה הערב, עיר הקודש היא לנו, ולכן מסוגלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום אופן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המושלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת-הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כלם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוציא חשדים מן הלבבות ותעורר בהן את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה.

זרוע אלהים נחתה עתה על שכם עמי אירופה, נאחד כלנו את תפלתנו, שנחת זרוע זו לא תהיה קשה ביותר.

(<חדשות מהארץ>, 16 במאי 1918).

III. אבן הפנה

א

הרעיון ליסד, בלי אחור, אוניברסיטה עברית בירושלים עורר בחוגים ידועים את הרושם, כי יש בזה נסיון לצמצם את כל הציוניות בגבול התרבות, לשנות את הציוניות המדינית לציוניות רוחנית בצורתה המוגבלה ביותר וכו'. זהו מושג שוא. אנכי וחברי הקרובים לי הננו עומדים על בסיס הציוניות הגדולה והמקיפה, המאחדת בתוכה את התפקידים היסודיים: הפוליטי, הישובי, והתרבותי. ודוקא משום כך אנחנו חושבים את יסוד האוניברסיטה לדבר שאין לדחותו.

על דבר הערך התרבותי של האוניברסיטה למותר הוא, כמובן, להרבות דברים. אנכי רק רוצה להזכיר שוב לבעלי הספקות, כי בתנאי הגלות כל עבודה תרבותית היא גם פוליטית – ואולי היא גם האמצעי העיקרי של העבודה הפוליטית. בתנאי הגלות קשה עד מאד לברוא מוסדות לאומיים אשר יהיה להם אופי פוליטי ברור, ואשר יאחדו ביחד עם זה את יהודי כל הארצות. משום כך, תחית התרבות העברית היא לבדה הנה הצורה הנאמנה והקימת לעבודתנו הפוליטית העולמית. עוד עלולות להיות בעתיד תקופות לא מעטות, עת בארץ זו או אחרת תכבד עלינו, לרגלי תנאי המקום, העבודה בדרך לאחוד המדיני של היהודים. ואולם השפעת האוניברסיטה שגבולי המדינות לא יעצרו בעדה מעבור, תסייע תמיד למרץ הפוליטי-לאומי ותעזור לנו לעבור את ה״נקודות המתות". אנכי בעצמי הנני אחד מעובדי המדע, ובעיני, כמובן, חשובה מכל, המטרה המדעית של האוניברסיטה. ואולם ביחד עם זה עלינו להכיר באופן מוחלט, כי האוניברסיטה העברית עלולה להיות לכח פוליטי מניע, כח כביר אשר כל מרחק לא יהיה לו למעצור, מרכז-אונים אשר ממנו יצא זרם-עז לכל פזורי היהדות.

ואולם בתקופה הנוכחית ביחוד מקבל הערך הפוליטי של האוניברסיטה חשיבות יתרה. אנחנו עומדים ברגע קשה עד מאד: מצד אחד – עבודה התישבותית במדה רחבה אפשרית היא רק בזמן שיש יכולת להסיע המוני אנשים ולהעביר סכומי הון גדולים. כל עוד המלחמה נמשכת אין גם להעלות דבר כזה על הדמיון. וגם בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה נהיה מוכרחים להתחשב עם התקופה אשר בה ילכו וישובו לקדמותם סדר העולם ובנינו. הדבר מוטל בספק אם נוכל, בטרם שיקבלו החיים את דמותם הרגילה, להביא לידי שמוש בארץ ישראל את כל כחותינו האצורים בקרבנו, יען כי מפוזרים הם הכחות האלה על פני כל הארצות. ומצד שני יתאמצו מתנגדינו ביחוד בתקופת המעבר הזאת להתגרות בנו למען הכריע אותנו. ובשביל כך חשוב בשבילנו ביחוד עכשיו לאחוז בתכנית עבודה אשר, ראשית, אפשרית היא גם לפני שישוב להיות בעולם סדר החיים הרגיל, ואשר, שנית, עלולה היא יותר מכל תכנית עבודה אחרת לאחד את המפלגות השונות שביהדות, ולבסוף, בטוחה היא מתגרות מתנגדינו יותר מכל סוג עבודה אחר.

פעולת האוניברסיטה יכולה להתחיל בטרם משברי ים החיים ינוחו מזעפם. הנסיון הראה, כי הרעיון על דבר אוניברסיטה עברית מעורר תשומת לב גם בקרב החוגים אשר לכל שאר גלויי הציוניות הם מתיחסים באיבה או בשויון נפש. יותר מזה – היו מקרים, עת חוגים בעלי השפעה שבתוך היהדות נמשכו לציוניות רק הודות לרעיון על דבר האוניברסיטה. ולסוף, העלילות אשר תפגענה בנקל – ביחוד בתקופת מעבר – בכל דרישה ישובית או פוליטית, אין להן שליטה במדה כזאת ביחס למפעל תרבותי.

ואולם גם בשביל ההתישבות במובנה היותר צר אין האוניברסיטה כלל וכלל דבר המשולל ערך. הנסיון המוגבל של הגמנסיה היפואית הוכיח את זה למדי. איש לא יכחיש, כי הגמנסיה מלאה תפקיד חשוב בתור כח מושך ביחס לחוג ידוע של מתישבים – היא נהיתה לגורם ישובי ממשי. משפט זה יתאמת במדה עוד יותר רבה ביחס לאוניברסיטה! עלינו לזכור, כי זרם העולים אשר נחכה לו יבוא מארצות תרבותיות. בשבילנו חשוב עד מאד לקבוע באופן מוחלט את ההכרה, כי הכניסה לארץ-ישראל איננה קפיצה לתוך המחשכים, איננה ירידה תרבותית. האוניברסיטה תסיר את המעצור הזה, שעל דרך רבים הוא גדול מאד, אלפי צעירים מלאים כח עלומים יעלו לארץ-ישראל רק בגלל האוניברסיטה – ורבים מהם יקבעו בארץ את מושבם. המתישבים האלה יהיו בעיקר מורי דרך ומסדרים, והם יגררו אחריהם גם עולי גולה אחרים.

את תכנית האוניברסיטה – בתור התחלה – אני מתאר לי באופן כזה.

ראשית – הפקולטה ללמודי הרפואה על כל מחלקותיה ועל כל המוסדות התלויים בה: המעבדות והמרפאות. חוץ מתפקידיו הרגילים שיש לו למכון-למודים כזה, הוא יכול להיות גם גורם חשוב בהטבת מצב הבריאות שבארץ ולהיות לעזר רב במלחמה נגד המחלות המיוחדות השוררות כאן. אני מצדי חושב, כי טוב יהיה לכונן את המכון הזה בהתאם אל הפקולטות ללמודי הרפואה אשר בצרפת – עם מכינה מיוחדת לשעורים במדעי הטבע, שתהיה כעין מחלקה בפני עצמה. את מוסד-ההתחלה הזה אפשר יהיה להרחיב ברבות הימים ולהפכו לפקולטה מיוחדת ללמודי הטבע.

שנית – מחלקה ללמודי הפילוסופיה, או, אם תחפצו בשם אחר, ללמודי היהדות – מין Faculté de Lettres למכון-למודים זה צריך להיות תפקיד כפול. אחד מתפקידיו יהיה להקנות השכלה כללית רחבה בספרות ובפילולוגיה, במדעי הסוציאולוגיה והכלכלה. התפקיד השני – דעת היהדות. בזה נכללים כמובן למודי חקירה בהיסטוריה העברית, בשפה ובספרות הישנה והחדשה. אבל בזה כלולה גם דעת הפרובלימה היהודית לארצותיה, הצד החברתי והצד המשפטי שבשאלה זו. הפרובלמות הישוביות לכל ענפיהן השונים: השאלות הלאומיות, האוטונומיה בגלות, שאלת הלשונות; התנועות שבקרב היהדות וכו' – כל זה ישמש לנושא מדעי אשר תקבע לו שיטה. מכון הלמודים הזה יחנך עסקנים צבוריים במובן היותר רחב של המלה הזאת, וברבות הימים יטביע את חותמו על החיים החברתיים אשר ליהודי כל העולם. מאמין אנכי כי עוד יבוא יום, עת השפעת מכון הלמודים הזה תגדל לא רק בא"י עצמה, אלא גם בארצות הגולה תחיב דעת הקהל את כל עסקן צבורי, התובע מקום פחות או יותר חשוב בחברה, כי ישב אם הרבה ואם מעט בתוך כתלי בית הלמודים הזה.

לכונן בית מדרש למדעים כזה הוא דבר קשה עד מאד. לי נדמה, כי במקרה זה אין אנחנו צריכים להשתמש בתכנית קבועה שישנה כבר. עלינו להזהר לבלי לברוא בית למודים מטפוס בתי המדרש הידועים בשם Hochschulen für Wissenschaft des Judentums או Rabinerschulen להפך, דמיוני מתאר לי, כי תוסד במה גדולה אשר מעליה יטיפו באופן חפשי טובי בניו של העם העברי. אנחנו נזמין אנשי מדע יהודים מכל ארצות תבל, אשר במשך זמן מוגבל יקריאו שעורים במקצוע המדע שלהם לפני קהל בלתי מצומצם, אשר ישתתפו בו גם אלה הקרואים תלמידים וגם שומעים חפשים. ביחד עם השעורים האלה יהיה מקום גם לשיחות אינטימיות, בין המורים ובין שומעי לקחם, כאותן שיחות הלמוד המצויות באוניברסיטאות שבגרמניה והידועות בשם סמינרים, אשר ישתתפו בהן בעלי הכשרונות מבין התלמידים המקדישים את עצמם לחקירת מקצוע מדעי מיוחד.

כבר בראשית הוסדה של האוניברסיטה העברית צריך לתפוס בה מקום חשוב יסודה של תחנת נסיונות לחקלאות. יכול להיות, כי תחנה זו איננה צריכה להמצא בירושלים, אלא במקום אחר המתאים יותר למטרתה, אבל א"י היא קטנה, והאוניברסיטה הלאומית, אשר מרכזה יהיה בירושלים, יכולה להתפזר בכל הארץ. תחנת נסיונות כזו אפשר בנקל להרחיב ולהפכה למחלקה מיוחדת ללמודי החקלאות.

עיקר אחד מוכרח להיות טבוע באופי עבודתנו: כל מה שעתיד להוסד צריך להיות נעשה בעזרת הכחות היותר מוכשרים ולהבנות באופן הטוב ביותר. מוטב לנו שניצור בתחלה את המוסדות הללו בתבנית לא גדולה, אבל שישמשו כגרעינים בריאים אשר מהם יתפתח ברבות הימים אורגניזם חזק. לנו דרוש מה שטוב ומה שיפה ביותר!

אחד ממכשירי האוניברסיטה היותר חשובים היא כמובן, ספריה המסודרת באופן טוב. חוץ מזה נחוץ לברוא הסתדרות, אשר תתחיל בלי אחור לעסוק בהכנת הספרות הלמודית הנחוצה בשפה העברית.

תפקידנו הוא מורכב וקשה, אבל גמול רב שמור בצדו.

(<על הסף>, – ירושלים תרע"ח).

ב⁷

הנחנו היום את אבן הפנה לאוניברסיטה העברית, אשר תבנה על גבעה זו, הצופה על פני העיר ירושלים. ורבים מאתנו יראו עתה בודאי בחזון רוחם תמונות מהמאורעות ההיסטוריים הקשורים בירושלים, – מאורעות אשר קבעו לעצמם ברכה בירושת הדורות. אין זאת הזיה מופרזה אם נתאר לנו, כי נשמות גדולינו, יוצרי ההיסטוריה שלנו, מרחפות עתה על ראשינו, מאצילות מרוחן עלינו ומעוררות אותנו ללכת קדימה, לקראת תפקידים חשובים. ורבים ישימו את לבם ביחוד אל הסתירה הגלויה בין החגיגה של היום ובין מחזות המלחמה במרחק מילין אחדים מאתנו. כי הלא רק לשעה קלה אנו מרשים לעצמנו להתרומם מעל למציאות, לקרוע את צעיף המלחמה ולשלוח מבטנו אל העתיד.

לפני שבוע צמנו את צום תשעה באב, המזכירנו את חורבן בית-מקדשנו ואת הפסקת הקיום המדיני של עם ישראל לדורות. אבל במשך דורות ארוכים מאַנוּ, אנחנו העם קשה-העורף, להודות במפלתנו, והנה עומדת עתה שוב ״יהודה השבויה" על סף הנצחון: במקום זה, בתוך המון האסונות והפגעים של המלחמה, יברא הגרעין הראשון של החיים החדשים. עד עתה יצאנו ידי חובה אך בדבורים על הקמת הריסות ועל תקונים. ואמנם יודעים אנו, כי בלגיה וצרפת השדודות, פולניה ורוסיה ההרוסות צריכות להבנות, וגם בנה תבנינה מחדש. אבל בבנין אוניברסיטה עברית אנו מרחיקים ללכת מעבר לגבול של תקונים והקמת הריסות: אנחנו יוצרים, בעוד נמשכת המלחמה, יצירה אשר תשמש סמל של חיים יותר מתוקנים בעתיד. ויאה הדבר שבריטניה הגדולה, בעזרת הממשלות בנות-בריתה הגדולות, תפרש בימי הצער והתלאות האלה את כנפיה על האוניברסיטה הזאת. בריטניה הגדולה הבינה, כי דוקא משום כך יש צורך להתרומם מעל המקרים ולתת מעוף לדמיון בני-תבל על-ידי קול-קריאה נאה זה.

מהו הערך של אוניברסיטה עברית? מה יהיה תפקידה? מאין תקח את תלמידיה ומהי השפה שתדבר בה? – במבט ראשון יראה הדבר תמוה, אם בארץ שמספר תושביה מועט כל-כך, שהכל צריך להתחיל בה מראש, שהיא חסרה עוד דברים פשוטים שבפשוטים, כמו דרכים מתוקנות ונמלים, – אם בארץ כזאת אנו אומרים לברוא מרכז להתפתחות רוחנית ושכלית. אבל דבר זה לא יהיה תמוה בעיני אדם, היודע את נפש עם ישראל. אמנם שאלות חברתיות ופוליטיות גדולות תעמודנה עוד לפנינו ותדרשנה את פתרונן, אולם אנחנו היהודים יודעים מתוך הנסיון, כי בשעה שיהיה כר נרחב לפעולת המחשבה ומרכז לפיתוח ההכרה העברית, תצטרף אליהם היכולת לספק גם את צרכינו החמריים.

בתקופות היותר מרות של קיומנו בקשנו מחסה ומגן בכתלי ישיבותינו ובתי מדרשנו, וגופו השבור של היהודי מצא מרגוע ונחמה בלמוד התורה, אשר עליה מסר את נפשו. בתוך אפילת הגיטו ולחצו התנוססו לתפארה הגדולים שבבתי-האולפנא, אשר בהם ישבו בחורי ישראל לאלפים לרגלי רביהם ומוריהם הגדולים; בתי-מדרש וישיבות אלה שמשו אוצרות רחבי ידים למרץ והעוז של רוח ישראל, אשר שמר על קיומנו הלאומי במשך הדורות הארוכים של רדיפות ואשר, בנפול כתלי הגיטו, קם לתחיה ופריחה לטובת האנושיות כלה. חכמי בבל וירושלים, הרמב"ם והגאון מוילנא, לוטש הזכוכיות מאמשטרדם וקרל מרכס, הינריך הרץ ופאול אהרליך – אלה הן טבעות חשובות אחדות בתוך זו השרשרת הארוכה והבלתי נפסקת של התפתחות רוחנית. האוניברסיטה, או המכללה, כאשר שמה יעיד עליה, תלמד את כל החכמות אשר רוח האדם תכילן. שום הוראה לא תביא פרי בזמננו אם לא תהיה רוח החקירה והבדיקה; וחובת אוניברסיטה מודרנית היא לא רק לגדל אנשים פרופסיונליים, אלא גם לתת את האפשרות לכל הנוטים ומסוגלים לכך, שיקדישו את עצמם למחקר מדעי ללא מעצור וללא הפרעה.

וכך תהיה האוניברסיטה שלנו מקלט למאות צעירים עברים בעלי-כשרון, אשר השאיפה ללמוד ולמחקר עיוני – ירושת אבות מדור דור – הכתה שרשים עמוקים בלבם, ואשר ברוב המקרים הם מוכרחים להשקיט עתה את צמאונם הבוער בסביבה לא-יהודית ולפעמים קרובות גם בסביבה הרואה אותם בעין לא טובה.

אוניברסיטה עברית? כן. ואינני מאמין שיש פה מי אשר יוכל לתאר לפניו אוניברסיטה בירושלים, והיא איננה עברית. הדרישה, שהאוניברסיטה צריכה להיות עברית, מיוסדת על הערכים אשר יצרו העברים בארץ זו ומסרום לעולם כלו. פה, במעמד באי-כח שלוש הדתות הגדולות של העולם, אשר למרות הבדלים מרובים הן בנויות כלם על האמונה באלהים, שנגלה למשה רבנו; בפני עולם זה, אשר נבנה על תורת ישראל, שלם מס לנביאי-ישראל והודה בערכן הרוחני והשכלי של יצירות עם ישראל – הרי התשובה נתנת: מטרת האוניברסיטה היא לעודד את העם היהודי לכך, שיוסיף לחקור ולגלות את האמת. האם תהיה זאת עזות יתרה, אם במקום זה, בין הרי אפרים ויהודה, אביע היום את בטחוני, כי נביאי ישראל עוד לא חדלו לגמרי מעל פני הארץ, כי בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחיה רוח הנבואה האלהית אשר שכנה לפנים בקרבנו: האוניברסיטה תהיה נקודת המרכז של החזרת העטרה ליושנה – עטרת ההכרה העצמית שלנו, אשר נתרופפה הרבה לרגלי פזורנו הגדול בעולם. באטמוספירת-ההרים של הגבעה הזאת תוכל הכרתנו הלאומית להיות מתפשטת ומתרחבת, מבלי התרופף על-ידי כך; הכרתנו תאיר באור חדש, וצעירינו ישאבו כחות חדשים ממקורות עבריים. ואחרי שהאוניברסיטה תהיה עברית, הרי כמעט שאין מקום לשאלת השפה בתוכה. על-פי טעות מתמיהה הביטו רבים על השפה העברית כעל אחת השפות המתות, בשעה שבאמת לא נכרתה מעולם מפי יושבי-תבל.

אמנם לרבים מאתנו היהודים נהפכה השפה העברית לשפה שניה, אבל לאלפים מבני עמי הנה והיתה תמיד השפה הזאת – שפת הקדש. ובחוצות תל-אביב, בכרמי ראשון ורחובות, בחוות חולדה ובן-שמן כבר נהפכה השפה לשפת אם. פה, בארץ-ישראל, בתוך בלבול זה של לשונות, מצוינת השפה העברית בתור השפה היחידה, שבה יוכל כל יהודי לבוא במשא-ומתן עם כל יהודי אחר. ואין לי צורך להתעכב ברגע זה על הקשי הטכני של ההוראה בעברית. שאלה זו מעסיקה אותנו; אבל הנסיון בבתי הספר שלנו בא“י הוכיח הוכחה ברורה, כי יש ויש להבליג על קשי זה. כל אלה הם פרטים אשר עינו בהם בתשומת-לב, ואשר עוד נוסיף לטפל בהם לכשתגיע שעתם. ובכן, תהיה שפת האוניברסיטה שלנו עברית, כשם שהשפה הצרפתית היא שפת הסורבונה, או השפה האנגלית – שפת אוקספורד; ומובן מאליו שיורו בה גם שפות אחרות, עתיקות וחדשות, במחלקות המתאימות לכך; ובין השפות האלו, מקוים אנו, שיושם לב ביחוד לשפה הערבית וליתר שפות-שם. האוניברסיטה העברית, אם כי היא נבנית בשביל היהודים, תאסף כמובן אל תוכה בחבה רבה בני כל גזע וכל שבט; כי ״ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”.

חוץ מהמחלקות והמכונים הקבועים של אוניברסיטה מודרנית יש ענפי מדע המתאימים ביחוד לאוניברסיטה העברית שלנו: חקירות ארכיאולוגיות, אשר הפיצו אור על הרבה חידות מצרים ויון, עוד תביאינה פרי רב, אשר יאסף בארץ הקדומים – בארץ ישראל. האוניברסיטה שלנו תמלא תפקיד חשוב בשדה מדע זה. בשאלת המחלקות, שתפתחנה תחלה באוניברסיטה שלנו, יש לנהג לעת-עתה צמצום ידוע מטעמים מעשיים. אמנם כבר עתה יש אילו התחלות בארץ לאוניברסיטה זו: יש לנו בירושלים גרעין של מכון פסטר ותחנת-בריאות עברית, אשר נעשו בהם חקירות די חשובות בבקטיריולוגיה והיגיינה; יש בית-ספר לטכניקה בחיפה והתחלה של תחנת-נסיון חקלאית בעטלית. על-יסוד חקירות מדעיות ושימושן, יש לנו הצדקה לקוות שנגרש את פגעי התאומים של א"י – המלריה והגרענת, גם נשרש אחרי מחלות אחרות המצוינות בארץ. בעזרת שיטה מדעית נוכל לעבד כראוי את אדמת כל הארץ הברוכה והפוריה הזאת, אשר כל-כך רבה העזובה בה עתה. החימיה והבקטיריולוגיה, הגיאולוגיה והאקלימולוגיה תצטרכנה להושיט כאן יד אשה לרעותה. מובן איפוא, וברור הערך הגדול של האוניברסיטה להקמת ביתנו הלאומי. וכל זה מזכירנו עובדה, אשר אחרי ארבע שנים של מלחמה נוראה ושל השתמשות במדע לרעת האדם, עלול אדם לשכחנה – והיא: שעלינו להביט על המדע כעל מרפא לפצעים רבים, וכעל מתקן מעוותים רבים.

ועל-יד החקירות המדעיות יתפשו מדעי הרוח מקום של כבוד. המדע העברי העתיק, האוצרות העשירים החבויים בספרותנו הפילוסופית, הדתית והמשפטית, צריך שיוצאו שוב לראות אור, ינערו מאבק הדורות ויכנסו לתוך החיים החדשים, העומדים להתפתח בארץ זו; וכה יקשר עברנו אל ההוה שלנו.

ויורשה נא לי, טרם אסיים את נאומי, להראות עוד על צד חשוב מאד באוניברסיטה שלנו. האוניברסיטה העברית, בהתאמצה לעמוד על הגובה היותר רם של המדע, תצטרך להיות באותו זמן גם רשות הרבים לכל שדרות העם: בעל-המלאכה והפועל החקלאי העברים, צריך שיוכלו למצוא בה בשעות הפנאי את האפשרות להמשכת חנוכם והשתלמותם. דלתות הספריות, חדרי הקריאה והמעבדות שלנו תהיינה פתוחות לפניהם לרוחה, והאוניברסיטה שלנו תשפיע את השפעתה הטובה על העם כלו. גרעין קטן של ספריה קיים כבר כאן, והוספות חשובות מאד לגרעין זה נמצאות עוד ברוסיה ובארצות אחרות. בסדור ספריה אוניברסיטאית והוצאת-ספרים אוניברסיטאית נטפל תיכף אחרי המלחמה. עוד רבות הן ההכנות אשר עלינו לעשות. אחדות מהן הולכות ונעשות עתה, ואחדות – כמו בנין הבית הזה – מוכרחות להדחות עד בוא יום השלום המקוה; אבל האוניברסיטה העברית היא כבר דבר שבמציאות מהרגע הזה. האוניברסיטה העברית, אשר התורה העברית והמרץ העברי יתנו בה את נשמתם, תהיה לחלק משלים של בניננו הלאומי, ההולך ונבנה. האוניברסיטה תהיה כח מושך מרכזי לכל הנאצל והנשגב ביהדות של כל העולם כלו, מרכז מאחד ליסודותינו המפוזרים. ומאידך גיסא יצא ממנה רוח מעורר לכוחות הנרדמים בקבוצינו הנדחים. נשמת עמנו התועה תמצא פה את שמי מנוחתה, מבלי היות עוד נעה ונדה בלי הרף וללא תועלת.

¹

אנסה למסור לכם בפרוטרוט מכל אשר קרה עם משלחתנו בועידת השלום². בצהרי יום ד' האחרון היינו בטוחים שלועידת השלום יוזמנו אך ורק באי־כח הסתדרות הציונים. באותו יום בערב, כשנמצאתי עם סוקולוב במלון, הודיע לנו בטליפון בא־כח הממשלה הצרפתית כי הוזמנו להופיע לפני ועידת־השלום ביום ה' שעה 3 האנשים הבאים: נחום סוקולוב וד"ר ווייצמן בתור באי־כח ההסתדרות הציונית, יעקב די־האז בתור בא־כח ציוני אמריקה, אנדריי ספיר בתור בא־כח ציוני צרפת ופרופ. סילון לוי. יותר לא הגיד בא־כח הממשלה הצרפתית – והשיחה בטליפון נגמרה.

דברים אלה הפתיעו אותנו. ראשית, דמינו שנתקבל בועידת השלום ביום ששי ולא ביום חמישי, משום שצירי אמריקה הנמצאים בלונדון לא יספיקו להגיע לפריס. מלבד זאת חפצנו שגם אוסישקין יוזמן לועידת השלום. אנו רק שאלנו את בא־כח הממשלה הצרפתית: בשם מי יופיע סילון לוי, וקבלנו תשובה: בשם יהודי צרפת. בנוגע לבאי־כח ציוני אמריקה הביע בא־כח ממשלת צרפת את דאבונו על אשר לא יוכלו להופיע לפני ועידת השלום, אולם הוסיף שאי־אפשר לדחות את הדבר ליום ששי.

נסינו לראות את סילון לוי, אבל לא עלה בידינו; מכיון שלא היתה כל אפשרות פיזית שדי־האז יגיע לפריס במשך השעות הספורות שנשארו עד הישיבה, פנינו להנהלת האוירונים לראות אם אין אפשרות להביא את די־האן לפריס באוירון. ענו לנו שהדבר תלוי במזג־האויר. אם מזג האויר יהא יפה יביאוהו. לדאבוננו לא היה מזג האויר מתאים.

למחרת בבוקר פנינו שנינו, סוקולוב ואנכי, לבאי־כח אנגליה ואמריקה והבענו את מחאתנו באופן פורמלי על אשר לא ניתנה האפשרות לבאי־כח ציוני אמריקה להופיע לפני ועידת־השלום. על זה ענו לנו באי־כח אמריקה ואנגליה: “הממשלות אינן אחראיות להזמנות הנשלחות. פעולה זו מסורה בידי המזכירות של ועידת השלום, והממשלות אינן יודעות מראש מי ומי מוזמן”. סמוך לכך ראינו את הפרופסור סילון לוי. סוקולוב אמר ללוי: “אנו הולכים בשם ההסתדרות הציונית. אתה הולך בשם שולחיך. נקוה שלא יפרצו ויכוחים בינינו בועידת השלום בדבר פרטים, ושאתה לא תצא באיזה אופן שהוא נגד אינטרסי הציוניות”. נגד זה מחה הפרופיסור בטענו: ״היתכן שאני אצא נגדכם? הלא ידוע לכם כי תמים דעה אני אתכם". כשגמר סוקולוב את דבריו פניתי גם אנכי ללוי בדברים מעין אלה. לוי חזר על הבטחתו ואנחנו נרגענו.

בינתיים הגיע הזמן ללכת לועידת השלום. חלקנו בינינו את העבודה, כיצד ומה ידבר כל אחד ואחד מאתנו. סוקולוב יפתח בביאורים לסעיף הראשון של ההצעות שהכינונו, וידבר ע“ד הזכויות ההיסטוריות של העם העברי על א”י. הוא ידבר צרפתית. נאומו ימשך מששה עד שבעה רגעים. דרושים נאומים קצרים מאד במקרה זה, מפני שהאנשים היושבים בועידת השלום כבר שמעו נאומים למאות ונתעיפו מרוב דברים, ומוטב איפוא לדבר בקצרה, בבהירות ובדיוק נמרץ, וע“י כך לתת אפשרות לבאי־כח הממשלות להציג שאלות. אחרי סוקולוב הייתי אני צריך לדבר ע”ד שאר סעיפי ההצעות. אחרינו ידבר אוסישקין עברית ויתמוך בהצעותינו בשם יהודי רוסיה.

זו היתה הישיבה שקלימנסו בא אליה בפעם הראשונה אחרי הפצעו. אולם קלימנסו לא הרבה לשבת שם, ואחרי לכתו ישב בראש סטיפן פישון, המיניסטר הצרפתי לעניני החוץ.

הישיבה נפתחה בשעה השלישית וחצי.

סוקולוב קבל הראשון את רשות הדבור. נאומו היה קצר ונמרץ. הוא באר את הסעיף הראשון של ההצעות ע“ד זכות היהודים על א”י. הוא הזכיר לממשלות את הכרזתם ואמר שהיהודים לא ישכחו לעולם את א“י. כל חיי האומה תלויים אך ורק בתקוה זו. אמנם, הגיד סוקולוב, יש יהודים החיים בתוך יחידים חיים טובים בגלות, אולם השאלה הלאומית היהודית קשורה אך ורק בא”י, ואין שום פתרון אחר לשאלה זו.

לא יכולתי לראות את פניו של סוקולוב, מפני שישבתי מאחוריו, אבל מבלי להיות סנטימנטלי עלי להגיד שבשעת דבורו היה מורגש שאלפים שנות גלות וסבל ישראל רובצות על שכמו. ורושם דבריו היה אדיר. עמדתו היתה רבת מרץ וכל דבור שיצא מפיו היה ברור. באמצע דבריו רצה פישון לתרגם את דברי סוקולוב פסוקים פסוקים, אולם אנחנו חפצנו שרושם דבריו לא ילך לאבוד, ומשום כך נתרגם את נאומו רק לאחר שיגמרנו. המתרגם היה יהודי, והתרגום לא היה רק תרגום בלבד: המתרגם הפיח בה את נשמתו היהודית.

אחר כך דברתי אנכי, בררתי שאר סעיפי ההצעה, בעמדי על צדדיה הכלכליים. תארתי את מצב היהודים כמו שהוא, אמרתי שהמלחמה התישה את כח היהודים והיהדות במדה מרובה משל כל שאר העמים, וששאלת היהודים מתיצבת באותה החריפות גם לפנינו וגם לפניהם. מרכז השאלה הוא שוב שאלת המולדת. מצב היהודים כמו שהוא ברגע זה אינו אלא מצב מחודד ביותר של היסורים הגופניים והמוסריים שהיהודים היו סובלים מאז ומעולם. נאומי נמשך ששה־שבעה רגעים. אנכי דברתי אנגלית.

אז הגיע תורו של אוסישקין. נאומו העברי הקצר והחריף עשה רושם גדול. תרגום נאומו היה מוכן למפרע. אחר כך דבר אנדריי ספיר בשם ציוני צרפת. הוא תמך בדרישותינו ופנה לצרפת, כראשונה בעמים שהרימה את דגל־החופש, שתעזור עכשיו לשחרור היהודים. אחריו קבל רשות הדבור סילון לוי.

את נאומו אפשר לחלק לשני חלקים שונים. בחלק הראשון הרים אותנו עד שמי על, למען יוכל בחלקו השני להורידנו שאולה. בחלק הראשון תאר את פריחת המושבות, את שגשוג הלשון העברית, את פעולת חובבי־ציון, ו״כל ישראל חברים“, דבר על הציונים, על גודל השפעתם המוסרית בהרמת ההמון היהודי והגברת שאיפתם לא”י. אחרי זה בא החלק השני, שבו אמר: הגם שזכותם המוסרית של הציונים גדולה מאד, הרי צפונה סכנה בהגשמת שאיפותיו של העם העברי משלשה טעמים:

ראשית: א"י היא קטנה ודלה, והתפתחותה קשה. כבר עכשיו נמצאים בתוכה משש עד שבע מאות אלף ערבים החיים בדוחק רב. והיהודים, למרות ענים, יש להם צרכים יותר מרובים ואורח־חיים יותר מעולה.

שנית: היהודים שיבואו לא"י יהיו רובם יוצאי רוסיה, הנושאים בקרבם יסודות מהפכניים.

שלישית: הוא מוחה בתוקף נגד פעולת ״המועצות היהודיות" הדורשות זכויות לאומיות כפולות ליהודים, דבר שהנהו נגד היושר.

לוי סיים נאומו בפסוקי תהלה ושבח לצרפת. נאומו נמשך עשרים רגע. כשגמר היינו נדהמים. לא מפני שדבריו עשו רושם – המועצה לא שמה לב לנאומו – אלא מפני חלול השם שבדבר. מה יכולנו אז לעשות? דברי כל אחד מאתנו נמשכו מששה עד שבעה רגעים, בשעה שדבריו נמשכו עשרים רגע. אם נדרוש שוב רשות הדבור יצא שאנו עומדים ומתוכחים בינינו לבין עצמנו. אוי לנו מהשתיקה ואוי לנו מהדבור. וכאן נתרחש נס מן השמים. לנסינג שר־החוץ האמריקני פנה אלי בשאלה: אמור לי אדוני הד“ר, מה כונתך במלים ״בית לאומי עברי”? הרגשנו כאלו נפתח לנו פתח־הצלה. בשאלה זו חלצה אותנו אמריקה מהמיצר. חוב גדול אנו חייבים לה ולעולם לא יהיה בכחנו לפרעו. על שאלתו של לנסינג קמתי ואמרתי: ״ביסוד בית לאומי עברי אנו מתכונים ליצירת תנאים שכאלה בא“י שיאפשרו לנו העברתם של 60–50 אלף יהודים לשם מדי שנה בשנה, התפתחות שפתנו, יסוד בתי ספרנו, אוניברסיטות ושאר המוסדות הלאומיים ולעבוד בסדר בכוון זה עד שא”י תהיה לבסוף עברית, ממש כמו אמריקה היא אמריקנית ואנגליה היא אנגלית".

כשגמרתי את ברורי פניתי ללנסינג ושאלתי: ״עכשיו מובן לך?" – ״בשלמות" – ענה לנסינג. בלפור הראה שהוא מרוצה מאד. על שאלת לנסינג אמרתי גם: “אמנם התגשמות הציוניות היא תעודה קשה. ואנו, שהקדשנו לכך כל חיינו יודעים זאת יותר מאחרים, אולם עם כל הקושי שבדבר הרי זה יותר קל מחיינו עכשיו. לא זוהי השאלה אם התגשמות הציוניות היא תעודה קשה, השאלה היא רק אם היא תעודה אפשרית”. הזכרתי את הדוגמא של ההתפתחות הנפלאה של טוניס במשך 30 השנים האחרונות, ואנחנו – הוספתי – נשיג את מבוקשנו, מפני שיש רצון יהודי, כסף יהודי, כח יהודי ומח יהודי. אשר לשאלת הלאומיות הכפולה הרי זו לא נזכרה כלל בהצעותינו. יש אנשים בעלי פחד, ולפחדנים לא יועילו כל הוכחות, כי אין ההגיון מדבר אל לבם. באשר אילו דבר ההגיון אל לבם, אפשר היה להוכיחם שאפילו חברת “כל ישראל חברים” היא בבחינת לאומיות כפולה. האנשים מסוג של לוי הם רק 5% של העם העברי, השאר אין להם פחד והם הוגים ופועלים ממש כמוני. ואז דברתי על יהודי רוסיה, שעליהם אמר לוי כי יש להם טבע מהפכני. אמרתי שלרגלי האטמוספירה שבה הם חיים אין הם מסוגלים לחשוב כאנשי אירופה המערבית, אבל אין לשכוח שהמושבות בא“י (שסילון לוי הלל אותן כל כך) נתפתחו כמעט אך ורק ע”י יהודי רוסיה. ומה שאנו רוצים זהו דוקא לגלות את כחות הבניה הגנוזים ביהודים אלה.

בזה גמרתי.

בלפור אמר על נאומי שדברי היו כמדקרות חרב. כשיצאנו שלח בלפור את מזכירו אחרינו לברכנו. מונינו (שר החיצון האיטלקי) היושב כרגיל בקר רוח, קפץ הפעם ממקומו ולחץ את ידינו. אחר כך נגש אלי סילון לוי והושיט את ידו, אולם באופן אינסטינקטיבי אספתי ידי ואמרתי לו: בינינו הכל נגמר. אתה בגדת בנו!" לוי מהר אל סוקולוב – ואף הוא מנע את ידו ממנו.

המשלחת הציונית עוד תקרא כמה פעמים להופיע לפני ועדה מיוחדת שעליה לדון על פרטי התזכיר. ״הבית הלאומי היהודי" הוא כבר בפרינציפיון דבר שבמציאות, וצורתו המסוימה תלויה בפעולתו ובמסירותו של העם העברי.

( <קונטרס א.>, י״ד ניסן תרע"ט, יפו).

א¹

עומדים אנו לפני מאורעות גדולים, הנוגעים לחיי דורנו ולחיי הדורות הבאים אחרינו. וטוב, כי נתן מזמן לזמן דו"ח מפעולותינו.

בראש חודש שנה זו מלאו עשרים ושתים שנה מן היום שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון, אשר בו ערכנו בפעם הראשונה את כוחותינו לעבודת התקומה הגדולה. אז התוינו לנו את המטרה: בית לעם ישראל בא“י”. זאת היתה התכנית, זאת היתה מלת התחיה. מאז ואילך היו לנו קונגרסים של אחדות ושל פירוד גם יחד, אבל המטרה הגדולה: ״טשרטר!" מלה זו נשאה על כל שפה. ובאותה שעה ניתן בחלל העולם, ומשנה לשנה ומקונגרס לקונגרס בקש את התגשמותו בחיים ובמעשה.

לקונגרס השלישי בא הד“ר הרצל ואמר את המלה המגשימה הגדולה: ״צ’רטר!” מלה זו נשאה על כל שפה. ובאותה שעה ניתן במלה הזאת הבטוי הנכון של תכניתנו.

לקונגרס הששי בא הד“ר הרצל ואמר: הגענו אל קיר של ברזל. אין דרך לזוז הלאה. הדברים הכניסו מבוכה במחנה. זמן מה תעינו בכה וכה ולבסוף אמרנו: הבה ונשים את פנינו למולדתנו, נלך ונעבוד בכוחות עצמנו, נלך ונסול את הדרך הגדולה לפני עמנו, נלך ונפיץ מן הארץ את קוי התחיה על כל פזורי הגולה. הלכנו לארצנו ועבדנו בה, רכשנו שם קנינים גדולים, חמריים ורוחניים, החיינו את לשוננו, פתחנו בתי ספר, פיתחנו אידיאות חדשות, ענינים חדשים, ואמרנו עם לבנו: העבודה הזאת היא אשר תפרוץ את הדרך לעם. וכששב הברון רוטשילד מנסיעתו לא”י, אחרי שלא ראה אותה ארבע עשרה שנה, אמר: אלמלא אני עבדתי בארץ לא היו הציונים יכולים לבנותה, אבל אלמלא הציונים, היתה עבודתי חוזרת לתהו ובהו.

באו שנות המלחמה, שנות התמוטטות מוסדי עולם – והיאוש הגדול תקף את עמנו וערפל כבד כסה את שמיו. ובעצם הימים החשכים האלה התחילה להתרקם לאט לאט ההכנה הפוליטית שלנו, אשר תוצאתה היתה ההכרזה של בלפור.

מה היה הטשרטר הנכסף, האידיאל של הציונות בימים ההם? – לא מדינה, כי אם תנאים מדיניים טובים לעבודה. השולטן התורכי לא נתן לנו אז את התנאים האלה והממשלה האדירה בעולם היא היא הנותנת אותם לנו. ובהשמע קול ההכרזה עברה חרדת אלהים בעולם היהודי, חרדת גיל מקצהו ועד קצהו, אור הבהיק בחשכת עולמנו, וכל הרוחות המדוכאים נעורו לקראת תקות־חיים חדשה. העם הרגיש באופן אינסטינקטיבי מה היא ההכרזה הזאת לו ומי הוא המכריז הגדול.

ואולם מה דרשנו? – לא ממלכה יהודית. אנו לא דרשנוה, ואילו היינו דורשים אותה לא היתה ניתנת לנו. ומשום מה לא דרשנו – מפני שלפי מעמדנו הדל בארץ איננה יכולה עוד להנתן לנו. אבל אנו השגנו את אשר דרש הרצל מהשלטון התורכי, לא פחות. יותר מזה: השגנו זכויות כאלה, אשר הממשלה התורכית לא היתה יכולה לתתן לנו. אנחנו דרשנו כי יבראו בא“י תנאים אשר על פיהם תעבור האדמה שאין לה בעלים אלינו, אשר על פיהם תוכל ־האדמה להתנער משממונה, כי תסוללנה מסילות־ברזל, כי יעבירו תעלות־מים בארץ, למען נוכל לעשות בה התישבות אינטנסיבית וצפופה – אלה היו דרישותינו העיקריות ועד כמה שאפשר לשפוט עפ”י סימנים, חושבני כי הממשלה האנגלית והממשלות האחרות תאשרנה את הדרישות האלה. אנחנו דרשנו עוד דרישה: יצירת הנהגה בארץ אשר תקל עלינו את העבודה. ההנהגה הזאת לא תהיה עוד יהודית, ואולם היא תהיה קרובה לרוחנו. עוד עשרות בשנים תעבורנה עד אשר יבנה ביתנו אבן על אבן, נדבך על נדבך. א"י לא תהיה חלק מסוריה או ממצרים, היא תהיה מדינה לעצמה בתוך גבולותיה היא. התנאי הזה יתמלא ודאי.

הציונות לא היתה בנויה מעולם על אסונות וקטסטרופות ביהדות. הציונות לא נבנתה על חורבן מיליוני יהודים אשר הצטרכו פתאום לעזוב את ארצות מגורם. הציונות נבנתה על יסוד עליה מודרגת. ואילו פתחנו היום את שערי הארץ והיינו מכניסים מאה אלף יהודים – האם לא כטפה מים־הצרה היו? אנו עומדים לפני קטסטרופה נוראה. היהדות הפולנית הרוסה, הפוגרומים באוקראינה נוראים וברוסיה שוררת הבולשביות. שום הסתדרות מדינית שבעולם אינה יכולה להועיל בתקופת אסון כזה. אין ארץ, שתוכל לקלוט עתה את העם האומלל הגדול. גם אם יתנו לנו את כל אפריקה – לא תמצא לנו, ועל אחת כמה וכמה א“י הקטנה. אל תשכחו כי כל פעולה אשר תעשה בא”י – העולם הגדול יביט עליה בשבע עיניו.

שוו בנפשכם לרגע כי תמלא הארץ המון מהגרים, שבאו בערבוביה, ללא כל שיטה וסדר – מה תהיינה התוצאות! הקדחת והרעב יעשו בהם שמות, והעם באסונו יהיה המתאונן עלינו. הוא יקרא: אנשים בלי אחריות הם הציונים, הם השלו את נפשנו! ועל כן אנו אומרים: בעליה מסודרת ובעבודה תכניתית נושע! אנחנו איננו יכולים ללכת תועה אחרי מלים יפות, אחרי מאמרים רמים. במאמרים לא תבנה הארץ ואין אנו יכולים ללכת אל הארץ על מנת לעזבה מיד וקללה על שפתנו. אנו רוצים ללכת לארצנו ולהשאר בה ולחיות בה.

שואלים אותנו, אם יש לנו תכניות לעליה? כן, יש לנו תכניות גם לכספים, אבל כספים אין לנו. הנה שאלת התישבותם של החיילים אשר בגדודים העברים בארץ – ושוכחים, כי הושבת איש אחד על הקרקע עולה שמונה מאות לי"ש. מה שיש בקופתנו אין אתם יודעים, אבל אתם יודעים את התקציב אשר אנו רוצים בו.

אנו הולכים עתה לא"י. אחדים מאתנו ישארו שם ויתחילו בבנין הסתדרות־הישוב הגדולה. ימים קשים יגיעו, אבל אמונתי חזקה. הייתי אופטומיסט ואני אמות אופטומיסט. הוו יודעים כי אין שנוי לרעה בעולמנו המדיני. אין עורכים משחק עם העם היהודי המעונה. מחנות צבא אין לנו, אבל כח מוסרי יש לנו, ולא יקום שלום בעולם עד אשר תושב לנו ארצנו.

ואולם רועד אני מפני היום הגדול הבא, יום הנסיון הגדול, אשר בו יצטרך כל יהודי ויהודי מאתנו לענות על השאלה: אם מוכן הוא להקריב את כל אשר לו לעמו ולארצו?

(<חדשות מהארץ>, 24 ספטמבר 1919).

ב ²

שתיקתי הארוכה, מאז התיצבנו לפני אספת השלום, נתנה כמובן, מקום לחששות. אנשים לא יכלו להאמין, כי לא התרחש בינתים דבר חשוב הראוי לדון בו. עבודת ועידת השלום ממושכת היא, והיא גוזלת זמן רב. תנאי השלום עם תורכיה, שבהם תלויים ענינינו, יכולים לעלות על הפרק רק אחרי כריתת ברית־השלום עם גרמניה, אוסטריה ובולגריה, ועם שתי המדינות האחרונות עוד טרם נסתיימו הדברים.

מוקיר אני את קוצר־הרוח של אחינו בני ישראל, הבא מתוך כמיהה ותשוקה לוהטת לסוף הדבר. עלינו להבין, כי א“י נמצאת, כמו לפנים, בין שתי ארצות תוססות, ואם גם חזק מאד יהיה השלטון בארץ, לא יוכלו המאורעות משני עברי הארץ לעבור עליה בלי השפעה. התנאים הכלכליים מקשרים את א”י לסוריה ולמצרים, וכל מה שאירע בסוריה ובמצרים משתקף גם בא"י. התנועה הכל־ערבית התפשטה והתיצבה במערכה נגד התנועה הציונית. הבטחת בריטניה שמשה נשק חד למתנגדי הציוניות, למתנגדי אנגליה ולכל המתנגדים בכלל להתערבות ממשלה אירופית בעניני המזרח הקרוב. מפני שעניני אנגליה וצרפת אינם עולים בד בבד, לפיכך נפוצו כל מיני שמועות ובדותות.

עד כה לא נקבעה עדיין באספת השלום שום שיטה פוליטית מסוימת בנוגע למזרח הקרוב. עוד לא נחתך גורלם של כל חלקי הממלכה התורכית. הערבים, הסורים והארמנים – עניני כולם מוטלים עדיין בספק, ומכיון שיש חכוכים בין עמים וגזעים הדרים בכפיפה אחת, אנו נמצאים לפני מעצורים ומכשולים רבים.

א“י נתונה עתה תחת שלטון כובש צבאי, שאינו עדיין האחראי לממשלת הארץ. ההסתדרות הציונית עשתה את כל אשר בכחה לבוא במגע ומשא עם שלטונות ההנהגה בכל שעת צורך, כשהיתה נשקפת איזו סכנה לעניני הצבור היהודי. ברוב המקרים הצלחנו לבטל למפרע כל דבר שהיה עלול להזיק להתקדמות הציוניות. אולם, הציונים חששו, כי באין צעד קדימה יש נסיגה לאחור; כי אין להמשיך מצב של קפאון, לבל תחלש התלהבותו של העם ועוז רצונו. מגמתנו איפוא היתה להשיג מאת הממשלה הבריטית גלוי דעת חדש, והממשלה הבריטית נתנה את דברה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים וגם הודיעה לממונים על ההנהגה של א”י, שהבית הלאומי היהודי הוא עובדה מוחלטת.

הציונות יכולה להביא בחשבון את המצוי בחיי היהודים, את הצרות הרגילות, אבל לא הרי־געש, כי שום איש מדיני אינו בונה את פעולותיו על בסיס של מהפכות פתאום העתידות להתחולל. זכרו את דבר הרצל: ״הציונות היא ליום המחרת"! אי־אפשר להעמיד בסכנה את כל התנועה הציונית מתוך רדיפה אחרי התחבבות על הבריות. צריך להודות, כי הציונות אינה יכולה לעמוד בפרץ ולהביא את תשועת העם הגדולה בצרה הנוכחית. עלינו לבנות את ביתנו לאט לאט.

התנתן לנו ההזדמנות, לבצע את שאיפתנו בא"י? אני אומר ועונה בחיוב: הן!

לנו נחוץ, כי א“י תעמוד ברשות עצמה, שלא תבלע לא במצרים ולא בסוריה, שכל אוצרותיה הטבעיים ישמשו סיוע להכשרת האדמה, לפתוחה ולטיובה. גבולות הארץ צריכים להיות מוצבים באופן כזה, שכל אגל מים הדרוש להשקאת הקרקע יזל בתוך גבולותיה. כח קליטתה של א”י מוגבל הוא מאד, ורק בהנתן לה התנאים הנאותים יגדל ויחזק הכח הזה. נחוץ לשחרר את הקרקע, באופן שלא נקפח את הזכות הצודקת של בעליה ובאופן שתנתן היכולת לנו להכשיר את האדמה העזובה והנשמה ולפתח את כוח הקליטה שלה. אלמלי אפשר היה להבטיח למי שיש לו שלש מאות דונם קרקע, למשל, שע"י השקאה וסלילת דרכים וכדו' יעלה בידו לחיות על החלק הששי מאדמתו באופן לא גרוע ואולי עוד יותר טוב מאשר על כל שטח נחלתו, היה בודאי מתרצה להסתלק מהשאר. כך נפתרו השאלות באוסטרליה ובזילנדיה־החדשה, ואנחנו נוכל באופן כזה לגאול חמש ששיות מהארץ הנשמה היום. חוץ מן הקרקע צריכות העבודות הצבוריות בארץ להמסר לרשותנו. צריך שתהיה ברירה נכונה של סוגי העולים, למען יהיו מוכשרים ומסוגלים להאחז בקרקע ולעשות עליה את העבודה הדרושה. אם נעשה כך – מאמין אני כי נוכל להעסיק בחקלאות ובעבודות צבוריות כחצי מיליון נפש במשך השנים הקרובות. אפשר להפיק מן הירדן כח חדש העלול להיות לברכה לתעשיות העומדות להתפתח ואשר תיצורנה גם את הבסיס להתפתחות ישוב עירוני. ההנחה הרגילה היא, כי כל מתישב על הקרקע גורר אחריו שנים שלושה מתישבים עירוניים. ההתפתחות התרבותית, בתי הספר וכו', ישמשו כרים נרחבים לסוגי עולים אחרים – וכל אלה יחיו את הארץ.

אני מאמין כי התנאים המדיניים יהיו מעין אותם התנאים הדרושים לנו. ההנהלה הציונית דרשה זכות קדימה בנוגע לכל המפעלים הצבוריים, שתנתן להסתדרות אשר תהיה ״חברה לתועלת הרבים" ולא תעבוד לשם רווחים. הלשונות עברית, אנגלית וערבית תהיינה השפות הרשמיות של הארץ. זכותם של הערבים הנהנים מיגיע כפם לא תקופח. אדמת המרעה בדרום א"י יכולה להעשות ארץ נושבת, מבלי לגעת בחלקות האדמה השמורות בידי הבדוים. במועצת העליה ישתתפו יהודים עם פקידים בריטים. בחוזה יאמר מפורש, כי הממשלה האפוטרופסית תשגיח על הארץ רק עד שתהא מוכשרה לעמוד ברשות עצמה.

(<חדשות מהארץ>, 6 באוקטובר 1919).

ג³

הממשלה הבריטית מכירה את הדעות של ההסתדרות הציונית בנוגע לשלטון בארץ־ישראל ותחת חסותו של איזה מנדט היא צריכה לעמוד. ההסתדרות הציונית לא דרשה השגחה יהודית על ארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית בקשה רק שהממשלה וההנהלה בארץ־ישראל תהיינה בהתאם לגורל הארץ בעתיד, שעליה להתפתח, תחת חסות אחד המנדטורים, לבית הלאומי של עם ישראל.

ולפיכך צריך לראות ביהודי ארץ־ישראל לא את באי־כח הישוב שם, אלא את באי־כח עם ישראל כלו, הקשור ברוחו לארץ־ישראל, ולראות בארץ הזאת את ארץ־ישראל בעתיד. הממשלה בארץ־ישראל צריכה להיות כזאת אשר תוכל להביא את הארץ לידי התפתחות מהירה לבית הלאומי של עם ישראל. צריך ליצור תנאים מדיניים וכלכליים, שישמשו ערובה להגשמת המטרה הזאת. חלק היהודים בממשלה ובהנהלת הארץ צריך לגדול יחד עם התפתחותה לבית לאומי.

העבודה שההסתדרות הציונית רואה לפניה היא: לעשות את ארץ־ישראל עברית בהקדם האפשרי, מבלי להזיק לעניני הערבים. דבר זה יאופשר ביחוד ע"י אמצעים כלכליים.

אחד היסודות העיקריים של האמצעים הללו הוא: כניסה חפשית ליהודים לארץ. ההסתדרות הציונית רוצה לשמור על הזכויות הקימות של תושבי הארץ, אבל עם כל זאת היא מאמינה שיש מקום להתרבות תושבי הארץ מבלי להזיק לעניני התושבים בלתי־היהודים, וכשם שהרויחו שכני המושבות היהודיות הקיימות מהישוב העברי, ככה עתידים גם הפלחים שהאפנדים מנצלים אותם, להרויח הרבה מישוב עברי חדש.

ההסתדרות הציונית יודעת כי המסחר צריך לרבות בארץ ולהגיע למכסימום. בשנים הראשונות תוכלנה העבודות הצבוריות להעסיק יהודים רבים ולסייע להתאחזותם בארץ. ההסתדרות הציונית דורשת לעצמה את הזכות לעשות את העבודות הללו ולהביאן לידי התפתחות רחבה.

הדבר ברור, כי התפתחות הארץ תוכל להעשות אך ורק על ידי העם העברי, אשר לו הרצון, הכשרון והאמצעים הדרושים לכך. ההסתדרות הציונית רוצה, כי בהתפתחות הארץ תנתן זכות הבכורה לעניני הכלל, אבל אסור גם להוציא מהכלל את עניני הפרט.

ד⁴

שתי חזיות לעבודתנו הפוליטית: האחת בלונדון ובועידת השלום והשניה פה בא“י. הדבר המעניין את היהודים פה ובחו”ל, הריהי השאלה היסודית: המקבלים אנחנו דבר־מה ואם דרשנו די־הצורך?

תוקף הדרישות היה תלוי בכחנו הפנימי, וכחנו הפנימי נובע משני מקורות: מענויי הגולה, מצרת היהודים, וממקור החיובי, מתוך הכרת כחות היצירה שביהדות. לנו לא היו כל הכחות האלה גלויים תמיד. זמן רב לא ישבנו במרכז היהדות, כי אם בארץ אשר הציונות לא עמדה בה על הגובה הראוי. הגיעו לאזנינו צלילי תנועות גדולות. אבל לא היה עוד בצלילים האלה כדי לתת את כח הדחיפה הדרוש.

המאורעות האחרונים, הקטסטרופות שבאו על עמנו, לא היו לסיוע לעבודה הפוליטית החיובית, כי אם למעצור, משני טעמים: בהפתח לוע הגיהנום לבלוע את עמנו בכל ארצות הרדיפה, אי אפשר היה לנו להיות חפשים בעבודתנו, הפרעות הלמונו בכח איתנים, בשועה החזקה שבקעה שמים: ״הצילו!" ומצד השני הן שלטה בנו ההכרה, כי אין בכח שום תכנית ארצית פוליטית להביא את העזרה הרדיקלית לענויי העם ההולכים וגדלים. לפיכך לא יכולנו לעבוד, אלא לפי שהורתנו רוח בינתנו הפנימית, לפי התנאים, לפי האפשר להשיג ולפי האפשר להגשים – והאחרון חשוב מהראשון.

לנו נראה, כי מרכז הכובד של עבודתנו הוא בהכרת הזכות ההיסטורית של עמנו על א“י. לאחר שיחתם השטר המוסרי הזה ע”י ממשלות העולם – יבוא פרעון השטר ע"י ההתאמצות הפנימית של היהדות. זאת היתה בקירוב הפילוסופיה של כל העבודה הפוליטית שלנו. וברור היה לנו למן היום הראשון, כי בין ההכרזה על הזכויות ובין רכישתן תהיה התקופה הקשה ביותר בציונות, אשר בה יעמדו כל תבונתנו וכל כחותינו לפני הנסיון הגדול של חבלי גאולה.

הכרזת בלפור בנו היא. היא היתה בשבילי התביעה הגדולה, שהיתה צריכה לעורר את המוני העם וליצור בהם כעין תנועה משיחית, – ומה יצרה באמת? מלבד הגדוד העברי בא“י, אשר בו אני רואה ניצוץ מכל אשר קויתי לראות, – לא נתעוררה התנועה. ההתלהבות הראשונה עברה. הלא גם כסף לא הוכנס לנו אלא כחצי מיליון לי”ש. היהדות לא נענתה עוד, לא קם עוד החזון הגדול, לא סערו המונים כאשר ראינום בגדודי המתנדבים האנגלים הראשונים, וזה ממעט את דמות ההכרזה. אולי גם אנו אשמים בדבר, כי לא היינו בהמוני העם ועמהם.

אינני דיפלומט. ואם השגתי דבר – הרי זה בגלל מה שאינני דיפלומט. דיפלומטים רבים וגדולים ממני ראה בלפור. אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט. אני באתי אל בלפור כאיש מן העם. כאיש רחוק מדיפלומטיה. ביושר ובתום לבב הגדתי לו את דבר עמי. ולכן הבין אותי. מפני שככה נגשתי אל מפעלי ומפני שיושר ותום לבב היו כלי זיני, לכן לא יכולתי למסור בלתי אם את אשר הרגשתי.

אני קובע דברי: להכרזה ולמנדט יהיה אותו הערך, אשר אנחנו נתן להם. עלינו לראות כבר מעכשיו את המנדט כאלו הוא נתון. ועל יסוד הכרזת זכויותינו עלינו להקים את כל התנועה האדירה הנחוצה להגשמתו. עלינו לא רק לתכן תכניות בהגיון ובמדע (אלה הולכות ונעשות וצריכות להעשות), כי אם עלינו לגיס את כחנו הגדול ביותר, ליטול את נשקנו הנערץ ביותר – את הנבואה, אם גחלתה עודנה לוחשת בחביון היהדות.

ישאלוני, אם רואה אני חזון גדול זה, הבה אשיב: אני רואה ניצוצות. ואולם את השלהבת אינני רואה.

מה שהושג מבחינה פוליטית – הוא: בתוך גבולות א“י יוצרו תנאים כלכליים־מדיניים, טובים להתפתחותנו, בידי העם העברי תהיינה זכויות בדומה לעבודות צבוריות, לקניית קרקעות ולרכישתן, ופתוח הלשון, החנוך והתרבות העבריים. הנקודה החשובה ביותר, אולי זאת היא: היהדות בא”י תוכר כיחידה פוליטית לא רק בשם אלה היושבים בה בפועל, כי אם גם בשם כל בני עמנו היושבים בא“י במחשבה. ההסתדרות הציונית, או זו אשר תוצר תחת ידיה, תוכר ע”י העולם הפוליטי ככח מדיני.

בעזרת התנאים היסודיים האלה ובעזרת ההנהלה האנגלית בא"י אשר גם היהודים צריכים להשתתף בה ולהשפיע עליה ברוחנו, תנתן לנו האפשרות לעבודה הגדולה.

והנני עובר אל חזיתנו פה בארץ.

עד בואי הנה עמדה הממשלה האנגלית על נקודת המבט של Status quo, של השארת המצב בהויתו. לפיכך אי אפשר היה לעשות דבר. המצב הזה הביא לידי דימורליזציה ויאוש. כשלה האמונה בהבטחת אנגליה. כי באמת התנגדו האנגלים לכל התחלה של עבודה שיטתית.

אבל עתה בא כמעט שנוי גמור. אמנם עלינו להלחם עוד בגורמים אובייקטיביים. כי אין ממשלה צבאית יכולה לעבוד באותה מהירות של ממשלה אזרחית נורמלית, וכל צעד הנעשה על ידיה, לאט לאט הוא נעשה. ואולם יש כבר מצד האנגלים היום הסכמה לעבודה מסוימת ולתכנית של ראשית עליה. העבודה כמעט תספיק לזמן רב לפי כוחות הארץ; המשך השנוי תלוי בעבודתנו. האנגלים אינם מאמינים בנאומים, הם יודעים את הממש, את הקים.

השאלה הערבית מסובכת היא. אנו בעצמנו תנועה לאומית הננו, ואם באמת יש בקרב הערבים תנועה לאומית, עלינו להתיחס אליה ברצינות גמורה. לפיכך יחסתי תמיד חשיבות לפיצל. הוא היחידי, שנוכל להתחשב בו באמת כבא־כח איזו תנועה. ואעפ"י שהוא נמצא במצב קשה, בכל זאת יש לו ההכרה העמוקה, כי גם לטובתו הדבר, אם יעבוד יחד עם היהודים. קבענו גם מעין תכנית של עבודה. מה שנוגע למצב המקומי, הרי הערבים פה נמצאים תחת השפעות שונות. חוששים הם לשני דברים:

א. היהודים יבואו תיכף במיליוניהם ויכבשו את הארץ ויגרשו את הערבים. וכשהם קוראים את נאומי ד’אנונציו שלנו, את נאומי מר זנגויל, הם יכולים אמנם להאמין בכך. ואולם הציונים האחראים לא אמרו מעולם ולא רצו מעולם דברים כאלה.

ב. לדעתם – גם האנגלים חשבו כך – אין מקום בא"י למספר גדול של מתישבים. ואולם זוהי אי־ידיעה מוחלטת. די לשים עין על כל אשר נעשה בטוניס, בטנג’יר ובקליפורניה, למען הוכח כי יש כאן כר נרחב לעבודה גדולה וליהודים רבים, מבלי לגעת גם בערבי אחד.

תשובתנו המועילה ביותר על התעמולה חסרת ההגיון הזאת היא העבודה. רק היא. וזה אשר הסברתי לאנגלים: אם לא יתנונו לעבוד עתה לא תפסק התעמולה, אבל היא תפסיק את עבודתנו.

לשם הגשמת תכנית עבודתנו דרושה הסתדרות ציונית חזקה ומאוחדת. ההסתדרות הציונית באמריקה גדלה מאד בימי המלחמה, תפקיד גדול הוטל על שכמה עד כה ועוד יוטל עליה בעתיד הקרוב, בגלל חורבן היהודים באירופה המזרחית. הגידול של ההסתדרות הציונית באמריקה היה פתאומי, באופן שלא היה לה די זמן להתמזג יפה בתוך ההסתדרות הכללית. ויש בה בהסתדרות הציונית באמריקה מהשפעת הסביבה, רמזים של תנועת מונרו… עלינו, על ציוני אירופה, החובה למשוך אלינו את הציונים האמריקאים כשם שמשכנו אלינו את הציונים הגרמנים בשעתם. זה יעלה לנו על נקלה, אם רק נבוא אל העם באמריקה, שהוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ונמסור לו את השאיפות העמוקות של הסתדרותנו הציונית העולמית. תמיד אמרתי: אנו נלחמים בגיאוגרפיה, אנו נלחם גם בים האטלנטי, מעוף הרעיון הציוני יעבור כאוירון על פני האוקינוס ויבלע את המרחק.

עלינו לבוא במהירות האפשרית בקשרים יותר אמיצים עם ההסתדרות הציונית ברוסיה ובארצות אירופה המרכזית. הקשרים בין לונדון וביניהן היו עד עתה, מסבות שונות, בלתי מספיקים. אי ידיעת המצב בבירור, גרמה שם תסיסה ואי־רצון. הועידה הציונית הקרובה תמלא חלק מהתפקיד הזה, כי היא תתן תמונה נכונה מכל אשר לנו לבא־כח ההסתדרויות.

ואולם גם אלה, לפי השקפתי, אינם אלא דברים חיצונים. העיקר הוא – התכנית הברורה לעבודה. עד כה היו רק הכנות, ולא שיטתיות למדי. כמה אמריקות גלינו, ואולם עלינו לגלות אמריקה רק אחת, והיא: התחלת העבודה האמתית. אני יכול לדבר על העבודה רק כאוטופיסט, כשוגה בחזון: לו היו לנו התנאים אשר עליהם דברתי ולו היה לנו די כסף, כי אז היה עלינו להתחיל בעבודות אלה:

**א*. טרנספורמציה של הנקודות הבודדות המסוגלות לכך, כמו בן־שמן, חולדה, דגניה, מחנים, מרחביה, המעובדות בידי קבוצות הפועלים שלנו – למושבי עובדים. לו עשינו זאת, כי עתה היתה לנו הרמת רוח כבירה בעולם כולו ופה בארץ. בהעברה זו היינו מרגישים כי יצאנו מאסטדיה של התחלה ונכנסנו לעבודת ישוב. גם הכנסות הקהק“ל היו מתרבות. אין ספק בעיני, כי אם נגשים את הקטנות האלה ונסביר את מעשינו לעם העברי, אז תוכל הקהק”ל להכניס מליון לי“ש לשנה, כי הלא באנגליה לבד שאוכלוסיה היהודים אינם מרובים ואינם קרובים מאד לתנועתנו, נתרבו עתה הכנסות הקהק”ל פי עשרה ממה שהיו.

מיליון לי"ש לשנה יספיק לפי דעתי, לקניית קרקעות בשנים הקרובות. מלבד עבודה קטנה זמנית זו, שיכולה להעשות עוד לפני אישורו של המנדט, יש לשאוף לרכישת שטחי קרקע גדולים, בשלש נקודות (אם ע“י כך שהממשלה תמסור לנו משטחי הקרקע אשר לה, או ע”י קניות פרטיות) בנגב, בצפון (בגליל) ובעמק הירדן. כל הקרקעות האלה, לו רכשנום, היו צריכות להיות קנין הלאום, ובאופן מקביל צריכה להתנהל האיניציאטיבה הפרטית, אשר בודאי תתפשט על שטחי החוף, על יד הערים.

מאמין אני, כי אפקי ההתישבות מתחילים להתבהר, תפקיד הקבוצות ימשך עוד. אין הקבוצות האלה צורת מעבר, כי אם בית־ספר אשר החיים יצרוהו בשביל החומר האנושי הבא אלינו מן הגולה. אילו היה לנו חומר אנושי אחר, היו אולי נחוצות לנו שיטות התישבות אחרות. הפרמר מקנדה אינו זקוק לשיטת קבוצות. הוא נלחם בטבע, כי הורגל לכך. זה טבעו ואפיו. ואולם למען יתפתח הפרמר היהודי דרושה עבודה קולקטיבית שתקל עליו את מלחמת החיים ותתן ספוק גם לדרישותיו התרבותיות.

ב. העבודות הצבוריות אשר לפנינו, שלש הן: הבראה, השקאה והחשמול של הארץ. הן קשורות עם בנין מסלות טובות ואולי גם עם התחלה של נמל.

הבנק ירחיב את חוג פעולותיו, וכן נעשו התחלות ליסוד בנק של פועלים וליצירת בנק אגררי להלואות למוסדות חקלאיים ועירוניים.

ג. עבודה תרבותית. בסוג זה נכנס ענין יסוד בתי־ספר ושכלולם. וביחוד – יסוד בתי־ספר מקצועיים. בתה“ס הקימים צריכים להתחזק ע”י הוספת כחות הוראה חדשים. וגולת הכותרת של כל רשת ביה“ס בא”י יהיו הטכניקום והאוניברסיטה.

הטמפו של התגשמות העבודות האלה תלוי בהכרח בכח הפנימי של הסתדרותנו ובאמצעיה הכספיים. לו הכירה כל ההסתדרות, כי במצב מלחמה אנחנו, במלחמת עבודה, ולו היתה הכרה זאת פנימית ועמוקה, כי אז הבינונו כולנו, כי אפשר לנהל מלחמה רק בשעה שיש שלום פנימי, רק בשעה שכל הכחות מאוחדים. לנו נחוצה קואליציה של הכחות המשתתפים עמנו בהנהלת העבודה. ובהנהלה הציונית העתידה צריך להנתן מקום לכחות א"י ולכל המפלגות, יותר גדול מאשר היה להם עד עתה.

ה⁵

ספר קטן פרסם הרצל בשם ״מדינת היהודים“. הרעיון המובע בספר היה קודם בלב, בדעה, מעין תורה שבעל פה. הרצל הביעו, ערכו וסדרו ועשהו לתורה שבכתב. הלכו־ורבו הפרושים ופרושי הפרושים, נתחברה הפרוגרמה הבזילאית ״מקלט בטוח ע”י משפט גלוי“. אלא שעדיין היתה זקוקה הפרוגרמה הזאת לפרושים: מה זה מקלט בטוח? מה זה בית לאומי? בפירוש הבטוי לא רצינו להתעסק יותר. הוא היה לנו לסיסמא, לרעיון רחוק, לאוביקט של תעמולה, ואת פירושו מסרנו לחיים, לימים הבאים. והיו אשר מתוך רצון לעמוד במרחק ידוע מהסיסמא הנאצלה, התנגדו לעבודה מעשית בא”י, לפעולות הגשמה. מקונגרס לקונגרס תעתה התכנית הבזילאית כנשמה ערטילאית, באין הגשמה לה, באין בסיס ריאלי לה. בקונגרס הרביעי נסה הרצל עצמו לפרש, לצור צורה לסיסמא המופשטה. הוא אמר, מה אנו רוצים? – ״טשרטר", טשרטר מהוד מלכותו השולטן. מחיאת כפים נלהבת היתה תשובת הקונגרס בשמעו את המלה הזאת. ומאז נעשה השם טשרטר שגור על שפתי כל ציוני. לא היתה אגודה ציונית בעירה נדחה שלא דנה בהתלהבות על הטשרטר.

ומה דמותו של הטשרטר? – יבוא יום ואנחנו נוכל לספר עליו, להוציאו לפני העולם. יש נוסח הטשרטר, אשר כתב אותו נורדוי בזמנו, והוא היה שמור כל הימים בארכיון הציוני בוינה, בטירקנשטרסה מספר 9, ועין העולם הציוני לא ראתהו. בקונגרס הששי היה כידוע המשבר, הרצל הודיע: באנו לפני קיר הברזל שאין לפרצו. אז הוצעה אוגנדה, וחלק מהציונים החליפו את דגל התכלת־לבן בדגל שחור. ואנחנו פרשנו לעבודה המעשית בא“י. באותה שעה שהוחלט בבזל דבר המשלחת לאוגנדה ישב כאן חברי הנמצא עתה באולם הזה (אוסישקין) בראש אספת הישוב אשר כינס לזכרון יעקב, ואמר ליצור את הסתדרות היהודים בא”י.

באותם הימים, ימי המלחמה באוגנדה, נזדמנתי לעיר אחת עם בלפור, שהיה אז, כידוע, ראש המיניסטריון, אשר הציע את דבר אוגנדה לפני הציונים. בלפור התענין לדעת מפי יהודי רוסי: מדוע היהודים ברוסיה, בעיקר, נלחמים במרירות רבה כל כך נגד הצעת אנגליה. והוא בא אתי בשיחה. התאמצתי להוכיח לו בלשוני האנגלית, שהיתה אז גרועה למאד, את עמדתנו ואת יחסנו לא“י. דברתי, באותי והסברתי – ונלאיתי. אמרתי בלבי: זר לא יבין לרוחנו! והנה, בסוף שיחה אחת, פניתי ואמרתי לו: “אדוני בלפור, האתה תחליף את לונדון בפריז היפה ממנה?” בלפור ענה: “לא! ואולם לונדון בידנו היא וירושלים לא בידכם היא”. אז עניתי ואמרתי: “ירושלים לנו היא. אנחנו פתחנו בה תרבות עולם בשעה שאבותיך חיו עוד כפראים על האי הזה, הנקרא אנגליה”. בלפור התרגש. רגעים שקע במחשבה, ואחר שאל: “הרבים היהודים החושבים כמוך?” – ״מליונים!” – אמרתי.

שיחה זאת שהיתה בינינו לפני שלש עשרה שנה, היתה הגשר למשא־ומתן הפוליטי של הזמן האחרון. בלפור מזכיר שיחה זו בהקדמתו לספרו של סוקולוב. האידיאל היפה של תחית ישראל היה ביסוד ההצהרה האנגלית. ללויד־ג’ורג' אמר: “אני מכיר את החזית בא”י יותר מאשר את החזית בצרפת, כי כל מקום בה ידוע לי מהתנ“ך אשר בו הגיתי תמיד בילדותי”. א“י לאנגליה היתה מתחילה אוביקט שכתוב בתורה. היסוד היה כלו רוחני והגורמים החמריים נכנסו אחרי־ כך. אנחנו השתדלנו להסביר לקברניטי המדינה האנגלית עד כמה שטוב לה לאנגליה להשתדך עמנו, לפרוש את כנפיה על א”י. לא באותות ומופתים נבראה ההצהרה. כי אם ע“י תעמולה אטית. ע”י הוכחה בלתי פוסקת בכח החיוני של עמנו. אמרנו לאנגלים: אנחנו נהיה בא"י, בין אם תרצו בכך ובין אם לא תרצו. בידכם להחיש את בואנו לארץ ובידכם לאחרו, מוטב לכם כי תעזרונו בדבר, כי אתם תסייעו לכך.

אנחנו דרשנו לא טשרטר, לא קונצסיות, כי אם בית לאומי שלם, שיהיה בו משום הגשמת חלומנו הלאומי הגדול. לכך נחוצים תנאים אלה: זכות רכישת קרקעות פנויים, הקלה בקניות קרקעות, זכות קדימה בעבודות צבוריות, אבטונומיה גמורה בחיינו הרוחניים, התרבותיים, בלשון, בחנוך ובספרות, וגם השפעה ישרה על ההנהלה האנגלית בארץ.

סדור העליה גם הוא צריך להיות מסור בידנו. אנחנו דרשנו דרישה זאת ונעמוד עליה גם להבא. אבל אני איני מאמין בעליה בלתי מסודרת. בכאב לב עלינו לציין תמיד, שאין הציונות יכולה לענות על הקטסטרופה. אני מודה לפניכם, כי כשדברנו בועידת השלום על עליה של רבבות אנשים לשנה, נקף לבי בי, לא מפני שהדבר מן הנמנע הוא; הארץ יכולה לקלוט את המספר הזה שנה שנה, אבל בהרס הגדול אשר נהרסנו היום אינני רואה את כחות הבנין העצומים הדרושים לתכנית הגדולה הזאת. אולי אחרי עשר שנים נוכל לאחוז במדות גדולות יותר. עלינו להבין את כל אלה, לבל נבוא לידי יאוש. אין יסוד ליאוש, לא נטינו מן הדרך, אנו הולכים קדימה לאט לאט. ההגזמות שנתפשטו מקודם הולידו בנו מצב רוח פסימי, וזה מובן. זכרו את כל השמועות המוגזמות שהיו מתהלכות בעם אחרי פגישת הרצל עם וילהלם; זכרו את כל שעשועי הדמיון היהודי בתפוצות ישראל שבגולה על הגאולה הקרובה, ותבינו כמה התלהב הדמיון היהודי עתה בימי עניו ומרודו, לשמע מגלת ההצהרה. מובנת ההתרגשות ומובנת נפילת הרוח, אם אחרי שמועות ע“ד רפובליקה יהודית בא”י באים ומוצאים ממשלה צבאית. ואולם עלינו להביט בעיניים פקוחות על הכל. עלינו לבאר ולהסביר, כי ההצהרה האנגלית היא הקליפה, המסגרת, ואת הגרעין ואת התוך עלינו לשים בה. עלינו להפוך את הדבור המת אשר על הניר, לדברי מעשים חיים.

ואולם באחריות גדולה אני רוצה לדבר במקום הזה וברגע הזה על עוד שאלה אחת על השאלה הערבית. אני אומר, כי אם יש אנשים המאמינים כי אפשר לנו לבנות את הארץ על גבי הערבים, הם לא רק טועים, כי אם גם מזיקים. אין לנו היכולת לבוא אל הארץ ולא להתחשב עם היושבים בה מאות בשנים. לנו יש זכות היסטורית על הארץ, אבל אין הזכות הזאת יכולה להנתן לנו על חשבון אחרים. עלינו לשתף את הערבים בכל עבודותינו, עלינו להתאמץ, ע"י פעולות ומעשים, שיהפכו מאויבים לנו למבינים שיש בשבילנו מקום גדול כאן לעבודה, למבינים שאנו חוזרים לארצנו לא כיונקרים פרוסים, כי אם כאנשים שיש להם אידיאל לאומי קדוש, אשר הצדק והיושר להם לקו. אנחנו מאמינים, שההבנה הזאת בוא תבוא, אם רק נתחיל בעבודה אשר תהיה לתועלת לכל יושבי הארץ.

אנו מדברים על תכניות, ואולם העיקר הוא הנשמה, רוח היצירה והנבואה אשר צריכה לפעם את עבודתנו. הפסקה גדולה נהיתה בין העבר העתיק שלנו ובין חיינו היום, תהום מפרידה, חלל גדול בין אשר היה ובין אשר מתהווה. וזוהי הסבה שאין אנו עומדים על גבהנו התרבותי, וזוהי הסבה לפרוד הלבבות ולסכסוכים הפנימיים שלנו. עלינו להכנע לעצמותנו. לשוב לינוק ממקורנו הגדול – למלא את חלל הדורות.

ועוד אחת רציתי לומר לפני עזבי את הארץ. יש אשר פגעי הימים יאפפונו. יש אשר ישימו מחנק לרוחנו, לנשימתנו. יש אשר אנו כורעים לנפול תחת משא הענינים ותלאותיהם. בשעה כזאת – אני מבקשכם – צאו את חוצות ירושלים ועלו בהרים הסובבים את העיר, פנו ולכו אל הסביבה העתיקה, אל הצורים ואל הסלעים העתיקים. תתבוננו בהם ותראו כשהם זעים ומדובבים, עיניכם תחזינה צללים עתיקים זוחלים ועולים מקרביהם, ולחש האבות ורחש הנביאים בפיהם. הם ידברו אליכם, הם ירמוזו: בנינו הקטנטנים, אתם החלותם בעבודה גדולה. אולי אינכם יודעים עוד את המכשולים אשר על דרככם, ואולי תרתעו ואולי תעצרו את מהלככם. בנינו, ידוע תדעו, כי אנו ראינו תלאות רבות ואויבים עצומים, ואנו נשאנו הכל, המשיכו בעבודתכם הגדולה – והצלחתם!

(<הארץ>, 19 בדצמבר 1919).

ו⁶

לשאלה הערבית יש חשיבות מרובה לעתידות הציונות. הערבים נתונים במקצת תחת השפעת תעמולת־איבה נגד הציונות. מלבד זה עיניהם אל המעשים הנעשים בדמשק, קהיר, בירות, אשר מהן נושבת רוח קנאות. הכרזת אישים יהודים ידועים, מחוסרי אחריות, כמו הכרזת זנגוויל, גרמו בהרבה להטות את לב הערבים להאמין, כי היהודים באים לא“י להשתלט עליהם ולהיות אדוני הארץ לבדם. עלינו למצוא התאמה בין חפצנו אנו לחפץ הערבים, – דבר אשר לא יעשה ע”י נאומים, כי אם ע"י מעשים. זהו דבר נכבד מאד בכל הפליטיקה הציונית.

אחת השאלות הנכבדות ביותר היא שאלת העבודה העברית. על הפועל העברי להשתמש בעבודתו בטכניקה משוכללת, למען יצליח ויעשה חיל בארץ. הפועלים החקלאיים, אשר הסתדרו בקבוצות, מוכנים להאחז באדמה, שתקנה ע“י הקרן הקימת לישראל, ולהקים עליה משקים קואופרטיביים. דרוש שתהיה לקהק”ל הכנסה של 30 עד 40 מיליון פרנק לשנה למען תוכל לפתח התישבות חקלאית קואופרטיבית. הפועלים האלה, אשר לבם מלא אידיאליות נפלאה, יהיו הבסיס לשכבת האכרים שלנו.

אין מעצור למעשה לעלות לארץ, אם אך ימצאו לנו האמצעים הכספיים. יש בארץ עבודת בנין רבה, בנין בתים פרטיים ובנינים שיהיו דרושים לענינים צבוריים. צריכים לבנות בתור התחלה למצער חמשת אלפים בתים, והעבודה תוכל להחלק לחמש שנים. זה ייצור מקום עבודה לאלפים רבים של פועלים יהודים. מלבד זה עלינו להתחיל מיד בעבודות צבוריות שונות: ליבש את הבצות למען בער את המלריה מן הארץ ולהפוך את הבצות האלה לאדמת־מזרע; דרוש גם לבנות מסלות־ברזל צרות בין המושבות לבין החופים (יפו או חיפה). עבודות כאלה יוכלו להעסיק גם עתה ידי אלף עובדים או יותר.

אבל העיקר הוא ההתישבות החקלאית. להסתדרות הציונית ולהסתדרויות יהודיות אחרות יש כיום קרקעות במדה שאפשר להושיב עליהן תיכף אלפי מתישבים חדשים. אנו גם יכולים לקחת בחכירה שטחי אדמה גדולים פנויים, אשר נוכל לקנותם אחרי כן.

מאמין אנכי, בהתאם לדעת אנשי המקצוע שלנו המומחים לדבר, כי אפשר להתחיל מעתה בעליה של שלשים אלף נפש לשנה הראשונה. בשנים הבאות יגדל המספר הזה מאליו, עם התפתחות החקלאות והתעשיות הקטנות.

אך התפקיד הראשון העומד לפנינו עתה הוא ליצור מוסדות כספיים גדולים אשר יוכלו לכלכל את פעולת ההתישבות הזאת. דרוש יהיה למצער סך חמשים מיליון פרנק לשנה, מלבד הכנסות הקה"ק. להתישבות במדה גדולה אין כל מעצור מדיני: היא תלויה כולה אך בנו, ובראש וראשונה בכחות הכספיים שלנו.

ועד דבר אחד: שנים עשר אלף ילדים מבקרים בבתי־הספר אשר להסתדרות הציונית בא"י. בבתי הספר האלה נלמדים כל הלמודים בעברית. בתי־הספר של ההסתדרויות האחרות אינם מונים בלתי אם 1800 ילדים. אך הקלקלה שבדבר היא, כי אין לרשת בתי הספר של ההסתדרות הציונית דירות משלה, ועליהם לשכור לצורך הזה בתים פרטיים ולשלם מאתים אלף פרנק לשנה בתורת שכר־דירה. זה מכביד על תקציבנו. מן ההכרח יהיה לבנות בתי־ספר מיוחדים, והוצאות הבנין תעלינה לסך ששה מיליונים פרנק.

ז⁷

הגיעה השעה לחדול מן הוכוחים הפעוטים מסביב לשאלה: אם רצויה לנו מדינת יהודים, אם לא? האחריות המוטלת עלינו היא גדולה מאד ודורשת פעולה נמרצת ותכופה בארץ.

אני רוצה להודיע לכם שני דברים: 1) המנדט על ארץ־ישראל ימסר לבריטניה, ויש לקוות כי זה יעשה בזמן הקרוב ביותר; 2) הדרישות שהבאנו לפני ועידת השלום עתידות, כנראה, להמלאות.

אם ועידת השלום תאשר את הגבולות שהתוינו בדרישותינו, תהיה ארץ ישראל מדינה בת

30.000 קילומטרים מרובעים. רובו של השטח הזה (מלבד הרי יהודה) מוכשר להתישבות חקלאית. כעת צפיפות הישוב מגעת עד כדי 25 איש לקילומטר מרובע; אולם כפי הנראה התפתחות ארץ־ישראל תוכל להגיע לכל הפחות למדרגתו של הלבנון, כלומר שהצפיפות בה תהיה 130 או 140 איש לכל ק“מ מרובע; באופן זה יש בא”י מקום לשלשה וחצי עד ארבעה מיליון נפש נוספות, אפילו אם נסתפק בצפיפות דלילה כזו שהזכרתי.

הזמן הדרוש להעברת מספר תושבים זה לארץ ישראל תלוי כולו במהלך התפתחותה של הארץ. המושבות בארץ־ישראל הדרומית – כגון ראשון־לציון, פתח־תקוה, רחובות – נוסדו בגליל זה רק במקרה, והם נוסדו בתנאי שלטון קשים. המתנחלים הללו לא יכלו לבחור להם מקומות ישוב כרצונם, חסרה להם גם ההכשרה החקלאית ולמרות כל המכשולים והמעצורים הללו, הצליחו המתנחלים להפוך גבעות חול אלה למקומות הפוריים והנהדרים ביותר בכל יהודה. ישובה של פתח־תקוה מגיע עד כדי 3000 איש על שטח של ½2 ק“מ מרובעים. והלא בעמק השרון ובשפלת החוף ישנו מקום למאה ואפילו ל־150 מושבות כאלו. ע”י משק חקלאי אינטנסיבי והשקאה משוכללת תוכל א"י להכיל בקרבה מספר תושבים גדול הרבה מזה שאנו נוהגים לשער בתכניותינו.

האפשרויות לפיתוח החקלאות, המסחר ומקצועות חרושת מסוימים גדולות הן בארץ. ארץ־ישראל איננה ארץ מדבר. היא הנה דוקא כולה ארץ־ישוב, ארץ של ה״אדם הלבן“. ע”י עבודה חרוצה תוכל ארץ זו לכלכל את תושביה בכל צרכיהם. בנוגע לאפשרויות של חרושת כבדה דעתי היא קצת פחות אופטימית מזו של אחרים. עתיד פחות או יותר בטוח יש רק לאותם מקצועות החרושת, הקשורים עם החקלאות, וגם המקצועות הכרוכים בחמרי הגלם הנמצאים בים המלח. מלבד זה ישנם מקצועות ידועים, שבארצות אחרות הם כולם בידי היהודים, כגון: תעשית שעונים ומכשירי עבודה שונים, שחמרי תעשיתם אינם צריכים להמצא דוקא בארץ גופא. לחרושת זו נחוץ רק אור, והוא נמצא בארץ בשפע מאין כמוהו. גם כשרון העבודה הדרוש ישנו ליהודי.

גם למסחר כר נרחב בארץ; אם לא היום – אזי מחר. ארץ־ישראל עתידה להיות הגשר, המגשר את בגדד עם קהיר ואת קושטה עם קלקוטה. עם התפתחות מסלות הברזל ותנועת האניות בארץ יתגלו בה אופקים רחבים בשביל המסחר הבין לאומי. במשך 25 או 30 שנה תהיה אולי חיפה אנטורפן של המזרח הקרוב.

עבודה משותפת וידידותית עם העם הערבי צריכה להיות אבן־הפנה של כל פעולותינו הציוניות בארץ. ולחטא יחשב לנו אם נזלזל בשאלה הזאת שהיא חמורה כיום, אך הנני בטוח שפתרונה יהיה סוף סוף לברכה לשני העמים.

ישנם ציונים המזלזלים בערכן של המושבות העבריות הקיימות בארץ־ישראל וטוענים, שאינן אלא ישובים דלים המתפרנסים מן הצדקה. אבל עלינו לזכור, כי בלעדיהן היתה כל עבודתנו הציונית במשך השנים האחרונות בלתי ריאלית. אילו היה מספר מושבותינו גדול יותר, היה גם מצבנו בארץ חסון ומוצק יותר. השאלה העיקרית העומדת כעת לפנינו, היא שאלת ביצורה והרחבתה של החקלאות העברית בארץ. שאלת העבודה העברית היא חמורה ומסובכה מאד כבר כיום, כאשר קיימות רק 30 מושבות עבריות בארץ ועל אחת כמה וכמה כשהיא תלך ותחמיר, כשתהיינה לנו 500 מושבות. צפויה לנו סכנה כי אז לא יהיו לנו לגמרי אכרים עברים, אלא מעמד מצוין של אכרים ערביים, אשר ידבקו כל כך בקרקע הארץ, עד שלא ישאר כבר מקום בשבילנו.

אולם אם מושבות החלוצים הראשונים, שהקריבו קרבנות מרובים בדרך התפתחותן, לא עלה בידיהן להנהיג את העבודה העברית ולעשות את חייהן לחיים עבריים, הרי המושבות החדשות שהוצאות יסודן עלה אולי פי־שנים מכפי שקוו מראש, הן יצרו כבר צורה חדשה בחיי הישוב: המשקים הללו הנם כפרים עבריים אמתיים. כל העבודה החקלאית, עבודת הבנין, הכשרת הקרקע – הכל נעשה בידי יהודים. כל חיי הישוב הזה, נשמתו, ההוי שלו – כולו עברי הוא.

ראשית דאגתנו כעת היא: רכישת קרקעות. לע"ע מכירת הקרקעות אסורה היא, אולם ברגע שיותר הדבר, יש לחשוש כי המחירים יעלו באופן מבהיל. לצרכינו הכי־קרובים יש לנו קרקע במדה מספיקה. ענין רכישת הקרקעות צריך להמסר כולו בידי מוסד אחד, בכדי להמנע מכל התחרות. אולם עלינו להנהיג בארץ את העבודה העברית במלואה. לשם זה צריך יהיה להתאים את ההתישבות לפסיכולוגיה של הפועל העברי ולהשתמש בכשרון הבניה שלו במלואו.

ע“י כך שהפועלים העברים התאגדו לקבוצות גברו במקומות שונים על המלריה ועל הקושיים האחרים שבארץ. הקבוצות הפכו אדמה שוממה לישובים ברוכים ואת היהודי מרוסיה – לעברי ארצ־ישראלי. אי אפשר להעמיד את הפועל העברי בתנאי חיים של הערבי. הדרך היחידה להתבססות הפועלים העברים בארץ היא: להנהיג בהתישבות את השימוש במכשירים המשוכללים ביותר. את המכסימום של ההתלהבות וההתמכרות מצד היהודי לבנין הארץ העברית נוכל לרכוש רק ע”י הלאמת הקרקע. הפועל העברי צריך להרגיש כי אין הוא עובד לטובת איש פרטי, אלא לטובתה של כל האומה, כי הוא איננו מנוצל, אלא שהנהו מכין מקום לדורות.

הגיעה השעה, שהיהודים ירגישו ביחס לארץ־ישראל מה שהרגישו הפולנים ביחס לארץ מולדתם. כשהוכרזה באמריקה חרותה של פולין, פרקו כל הפולנים את זהבם וכספם כדי לצקת מהם את מטבעות פולין המשוחררת. יום כזה מוכרח לבוא גם בשבילנו. אנחנו לא נקיים את הציונות בזול.

מלבד הפועל והאכר הנה פעל הרבה בשביל הארץ המורה העברי. בימים שעברו היו בתי־הספר בארץ־ישראל מכינים תלמידים לשם אכספורט, וכל השפות היו נשמעות בהם מלבד עברית. כעת יש לנו רשת עשירה של בתי־ספר עבריים. מ־14.000 ילדי בתי־הספר הנמצאים בארץ, 12.000 לומדים בבתי־הספר של ההסתדרות הציונית ושפתם היום־יומית היא השפה העברית. בקרוב יוסד גם בית ספר עברי גבוה בירושלים.

היחסים עם ההנהלה הבריטית אינם כתקונם, אבל הם עתידים לילך ולהשתפר. על השלטונות מוטל תפקיד קשה: את הערבי יודעים הבריטים ויודעים איך להתנהג אתו; אולם את הציונות ואת היהודי לא ידעו, ותפקידנו הוא להורותם וללמדם. ולמוד זה טעון זמן; הלא גם את היהודים צריך היה זמן רב ללמד את הציונות. על כל פנים גילויים של אנטישמיות לא היו באדמיניסטרציה הא"י. רק בין הפקידים הנמוכים ניכרת איבה ידועה לשאיפות הציונות. קושי רב יש גם בזה, שהמכונה של האדמיניסטרציה התורכית עדיין קיימת היא. בראשה אמנם אנגלים, אולם הפקידים מוסיפים להשתמש בשיטות תורכיות הידועות למדי, מלבד זה – טינת הערביים והעובדה שארץ־ישראל נמצאת בין שתי ארצות אי־שקטות, מצרים וסוריה. נקל להבין, איפוא, שבתנאים כאלה מצבה של האדמיניסטרציה הבריטית אינו טוב ביותר.

שליחותו של הרברט סמואל לארץ־ישראל יש להבינה כאיניציאטיבה ראשונה ליצור תנאים משפטיים בארץ־ישראל, שיאפשרו את הגשמתו של הבית הלאומי העברי. זו היא תכלית נסיעתו. הנני הוגה אמון גמור בממשלה הבריטית, שלא תשים לאל את הבטחתה. מעולם לא כסינו לא על הקשיים שבשאיפותינו ולא על אפשרויותיה. אבל להוי ידוע שקשה יותר להשמיד את הציונות מלבנותה.

בתקופה הנוכחית, עוד טרם אושר המנדט, יכולים אנו להכניס לארץ בערך 40–30 אלף יהודים לשנה. המספרים 70–60 אלף יהודים, שעליהם דברתי בועידת השלום, נאמרו בשביל הזמן אשר יבוא עם התפתחות עבודתנו לאחר אשור המנדט. אולם כעת, בתקופת המעבר, אנו יכולים להכניס בארץ רק את מחצית המספר הנ"ל. מספר עולים זה יכול להכין עבודה במשך שנה אחת בשביל מספר עולים הרבה יותר גדול שיבוא אחריהם. תעשיית הבניה בעצמה תעסיק עשרות אלפי אנשים. יש צורך להקים לכל הפחות 5.000 בתים, כדי לספק את הצרכים המינימליים של הישוב; ואם נבנה 1,000 בתים – בניה זו עצמה תספיק עבודה ל־5.000 פועלים במשך 5 שנים רצופות. ונוסף על זה: תעשיות חרושת ידועות הכרוכות בעבודות הבניה, הרחבת המקצועות הקיימים כבר בארץ, תעשיות ידועות שההתחלה בהן אפשרית היא תיכף, הכשרת קרקעות – כל זה יספיק עבודה לעולים רבים. מלבד זה באים בחשבון: יעור הארץ, סדור השקאה ועבודות אחרות, שיפרנסו הרבה עולים.

מעודי לא הייתי אופטומיסט מופרז, אולם גם לא פסימיסט. המעצורים רבים הם, אולם יכול נוכל להם.

(<הצפירה>, 19 בפברואר, 1920)

ח⁸

אין חלוקי דעות במטרות הציונים המדיניים ושאינם מדיניים. מטרה אחת לכולנו. ההבדל הוא רק בשיטה. השיטה של המתקראים ציונים מדיניים היא חד־צדדית ובלתי מספיקה. כנגדה כבר קמה אצלנו שיטה אחרת – סינתטית. שיטה זו הצליחה בתוצאותיה. לו גברה שיטה זו עוד יותר בהישגיה הממשיים בא"י, כי אז גברה הצלחתנו גם בשדה המדיני. רק ברוח השיטה הסינתטית הזאת עלינו לגשת עתה אל עבודת הבנין אשר תקים את היסוד לכל עתידנו.

בדבר האוניברסיטה העברית: עלינו להקים בנין אשר יתאים למטרתו. האוניברסיטה מוכרחת להיות עברית. לו התחלנוּ את עבודתנוּ התרבותית הגבוהה בלשון אחרת היינו עושים את עצמנו ללעג. אני מבטל היום את נקודת ההשקפה שהבעתי בשנת 1913 ע"ד הכנסת העברית לאט לאט אל תוך האוניברסיטה. העברית לנוּ היום גורם מדיני.

צריך להודיע לעם היהודי בדברים ברורים, כי רק אז אפשר להשתמש במלואה בהזדמנות שנתנה לו לבנות את ביתו הלאומי בא“י, אם יהיה בצדו רצון כביר ונמרץ להביא קרבנות. אני בטוח כי ההתלהבות הדרושה לעבודה כזאת ישנה בעם. הקה”ק לישראל צריכה להיות מרכז כל הפעולות. באפשרויות הקה“ק לא השתמשו עד כה במדה הדרושה. הדרך הטובה ביותר להגדיל או להרחיב את מעשינו, תהיה התעמולה של מעשים בא”י. העבודה בא"י תמשוך אלינו כחות רבים ועצומים. וצריך להתחיל בה מיד.

עבודת ועד הצירים בענינים הפנימיים אשר ליהודי א"י – היתה עבודה אשר מטרתה לחזק את מצבו הכלכלי והתרבותי של הישוב ולאחדו לחטיבה ארגונית אחת.

היהדות הארץ־ישראלית צריכה להתארגן במהרה ככל האפשר בהסתדרות אחת, בעלת אופי דימוקרטי. ועד־הצירים הוא בעד זכות הבחירה לנשים, כי זוהי הדרך היחידה המתאימה לעיקרי ההסתדרות הציונית, אשר בקונגרסים שלה השתתפו הנשים תמיד והמזרחים לא טענו כנגד זה מאומה. ואולם ועד הצירים, שבקש להמנע מסכסוכים פנימיים שיכולים להשפיע לרעה על היחסים שלו כלפי חוץ, הסכים לדחות את השאלה הזאת לזמן אחר.

ואשר לשאלת העבודה העברית: אם אמנם הפועל היהודי חסר במדה ידועה מסורת וקשר אורגני עם עבודתו, הרי זה ברור, כי אך בתוך מעמד הפועלים היהודי נמצאת האידיאליות הגדולה ביותר וההתלהבות לבנין, אשר בלעדיהן אי־אפשר יהיה להקים את שממות הארץ. ואולם האידיאליות הזאת לא תוכל להיות פוריה בלתי אם בדעת הפועל שהוא עובד למען העם, למען הלאום כולו, ולא למען ענינים פרטיים. ולכן אני מצדד בהלאמת האדמה. צריך לתת לפועל את תנאי העבודה הטובים ביותר למען יוכל להתקיים קיום אנושי; בדרכי עבודה פרימיטיביים לא יוכל להתחרות עם עבודה לא־יהודית. אחרי חקירה מרובה באתי לידי מסקנא שהקבוצות הן גרעיני ההתישבות העתידה, כי באלה נעשית העבודה כולה בידי יהודים והן משמשות בתי־יצירה ללשון העברית, לרוח העברי ולאידיאליות הנהדרה ביותר. הן יסוד לכפרים עברים בנגוד למושבות רבות אשר, אם ברכה בהן מצדן הכלכלי, הרי מיוסדות הן על שיטה שלא תוכל לשמש דוגמא לבנין ארץ־ישראל.

עלינו להכין עתה את ההזדמנות הראשונה לעבודת יצירה. העבודה הזאת תפתח בהדרגה שדות־עבודה חדשים בא"י, עד שבאחרונה תתאים העבודה לתכניות הגדולות ביותר. צריך לעשות התחלה טובה, שתהיה מופת לעתיד.

כשניגש קיטשנר לסדר את מחנה הצבא האנגלי, שיצא אח"כ מעוטר בזר נצחון, דרש רק את מאת אלף האיש הראשונים. משהתאספה מאת־האלף הראשונה, הלך המחנה וגדל, עד שהגיע למיליונים. דאגתנו גם היא רק למחנות העבודה וההתיישבות הראשונים – אחרי כן יגדל כבר המפעל מתוכו.

(<הארץ>, 10–13 מרץ 1920).

ט⁹

היום מלאה שנה להתיצבותנו לפני ועידת השלום והעלותנו על שולחן העמים והעולם המדיני את שאיפותינו ותכניותינו בא“י. עברה שנה של געגועים וכליון נפש. מכל פנות העולם שאלו: ״שומר מה מלילה?” ואני עונה: כלתה שנה וצפיתה – תחל שנה ועבודתה.

אנו סופרים עתה את הימים ולא את השנים. לאחר שיחתם המנדט יהיה חג גדול ברחוב היהודי. ואולם למחרת החתימה ישובו ויגיעו ימי החול, ימי הדאגה והעבודה הכבדה. באירופה המזרחית, במקום שחיים שני שלישים מעמנו, וממיטב עמנו, רבו ההריסות והחרבנות הנוראים, שדברי ימינו לא ידעו דוגמתם. קהלות יהודיות שלמות נחרבו. מאות אלפים מבני ישראל נעים ונדים, מבקשים להם מפלט ומקום מנוחה לראשם. אלה הדוויים והסחופים שואפים לזרום לארץ, – ואני שואל: איך תעשה עבודת הישוב הכבדה?

עלינו להכשיר את הקרקע ואת התנאים, למען יוכלו היהודים לבוא אל הארץ. עלינו לומר לעם דברים ברורים: אנו מאמינים, כי הגיעה תקופה חדשה לציוניות. עד עתה רקמנו את תקוות ישראל, חלק מהעם הבין אותנו והלך עמנו – אבל עתה בבוא שעת הבנין האמתי, עלינו לקרוא לכל העם ללכת אחרינו. בנקיון לב ונפש יבואו אל עבודת העם הגדולה.

בעוד שנתים ימים, בכל מקום אשר יעמוד יהודי בלילה ויקדש את הלבנה, בכל מקום ששני יהודים יזדמנו זה עם זה, בבית הכנסת, ברחוב, בקלוב, – ישוחחו על בנין א"י.

והנה התאספתם אתם לכאן, ב"כ הארצות השונות, יהודי וייטשפל, ברלין, ווינה, ניו־יורק, קושטא ושאר ערי העולם, ועליכם לדעת, כי לא כסף בלבד אנו מבקשים מכם כעת, אנו מבקשים דבר יקר מכסף: עליכם לתת לנו את בניכם, את הדור הצעיר!

(<הארץ>, 14 במרץ 1920).

א¹

סוף סוף הבינה ועידת השלום וציריה האנגלים את הנעשה בא“י ואת הדרוש לציונים. הממשלה האנגלית הסכימה למנות בא”י הנהלה אשר יוכלו לבטוח בה, כי תמלא את תפקידה ברוח הכרזת בלפור. אילו היתה עד עתה בא“י הנהלה נאמנה לפוליטיקה האנגלית ונוטה חבה לציונות, כי אז לא באו כל הנוראות בימים האחרונים שעלו לנו בקרבנות דמים מרובים. ואולם רוב האופיצרים האנגלים בא”י התנגדו בלבבם לפוליטיקה הציונית ולא נסו מעולם להבין אותנו או לעשות שהאחרים יבינו אותנו.

כשבאתי לא“י הרגשתי שכל הרוחות היו נרגזים. הפרובוקציה הקטנה ביותר היתה עלולה להביא לידי התפרצות. אי הבנה, דבות ודברי שקר לאין מספר היו נפוצים מסביב; הורגשה רוח רעה, שנאה גדולה, כאילו ליבוּ אותה בכונה. ארבעים שנה ישבו יהודים וערבים יחדו בא”י בשלום ובידידות. גם ברגע הזה יש בידי אותות ומופתים נאמנים, כי יוכלו לשוב ולחיות יחד בידידות, אם לא ינסו מצד ידוע להפריע ברוח זדון ורשע את הידידות הזאת. אבל ברור הדבר שלא תוכל לקום ידידות בין ערבים ובין יהודים, אם ירגישו כי אפשר לעשות תחת השלטון הבריטי מעשי רצח ושוד, שלשה ימים, יום אחר יום באין מפריע.

אני חושב, כי הערבים ומנהיגיהם יודעים היטב, כי לא יוכלו לקנות את חופשתם בדמי היהודים. ואף כי היהודים בא"י מלאים צער ומתמרמרים על הנעשה, – פחד אין בלבם! כי כל אחד מהן יודע ומאמין, שאין זה בלתי אם אפיזודה חולפת בחבלי הלידה של העם המתחדש.

מעולם לא חדלתי להאמין בממשלה האנגלית. תמיד הרגשתי, כי הממלכה האנגלית איננה נשענת על כידונים אלא על אימון. אולי זהו סוד הקרבה שבין האומה האנגלית ובין העם העברי. בסיס שניהם – יסודות הצדק הנבואי. ולא מקרה הוא, כי הגדולה בממלכות הארץ קמה היום למגן לעם העתיק בימים. עם היהודים מהלך היום על דרך מלאה אבנים וחתחתים. רגלי רבים מאתנו תנגפנה בלכתם, אך איש ממנו לא יפחד ולא ישוב אחור, ואין כל רוח בעולם אשר יוכל לעצור את מהלכנו.

(<הארץ>, 12 במאי 1920).

ב²

שלוש פעמים נזדמן לי לדבר אליכם על תקוותינו ועל שאיפותינו. מפעם לפעם בא שינוי במצב ועם זאת ניתן לנו להביא לכם בכל פעם ידיעה אחרת.

פעם ראשונה דברנו לפניכם בדרך כלל על תביעותינו המדיניות הציוניות. פעם שניה בקשנו מכם כי תהיו סבלנים ותחכו במנוחה וברוח שקטה עד בוא השעה ושאיפותינו תוכתרנה ב״חתימה טובה". עתה הננו באים אליכם ובפינו בשורה טובה, כי עבודתנו נתמלאה ברובה בהצלחה.

מר סוקולוב סיפר לכם על המצב כמו שהוא והסביר לכם הסבר ברור ומפורט, מה הייתה בשבילנו החלטת סן־רימו. אני לא אוסיף על דבריו גם מלה אחת. על דבריו שדיבר היום עתידים עוד לבוא פירושים ופירושים לפירושים. אני אין רצוני לעשות פירושים. מר סוקולוב דבר עמכם על מה שיש כבר בידנו, ואני רצוני לדבר עתה על אשר עדיין אינו בידנו.

אסור לנו לשכוח את הדבר, כי לא כל היהודים הם ציונים כבר, וזהו חסרון גדול בשבילנו. הרבה יהודים עומדים עדין מרחוק ורבים עודם גם מתנגדים לנו. על אלה המתנגדים אין רצוני לדבר עכשיו. איני רוצה להשבית את שמחת החג. עוד יבוא יום לחשבון אתם. אותי מעניינים מאוד היהודים העומדים עדין מרחוק. לא רק מבחינה מוסרית אנו צריכים כי כל היהודים יעמדו בתוך שורותינו, למען יראה העולם החיצוני, עד כמה דרישותינו היו מוצדקות. הבחינה החמרית חשובה עוד יותר. על כל היהודים החובה לסייע לבנין ארצנו. תנועתנו גדלה ויצאה מתוך מסגרתה הישנה. הציונים לבדם לא יוכלו למלא את העבודה.

ארץ ישראל לא תיבנה במליונים של עשירים אלא בפרוטותיהם של העניים. הכל יוצר שם בשריריהם של העניים ובמוחם של העניים.

עדיין לא זכינו לאותו יום מאושר, שארץ ישראל תוכל לקלוט את מאות האלפים היהודים המתדפקים על שעריה ומבקשים בה מפלט מעינוייהם הנוראים. עלינו לעבוד בכל כוחותינו למען תוכל ארץ־ישראל לקבל את היהודים הפורצים לתוכה.

אל תקראו אלינו: ״פתחו את שערי הארץ!" פתוח פתחנו את השערים מבחינה מדינית, ובידכם הדבר לעשותה מוכשרה מבחינה כלכלית לקלוט את הזרם הגדול הנוהר אליה.

הנני מאמין בכוחותיו של עם ישראל. גדולים הם לאין ערוך. התבוננו אל כוחות היהודים בגולה, גלו אותם וצרפו אותם – או אז תקבלו מושג, מה כבירים הם. ד"ר מכס נורדוי ואני היינו לפני כמה שנים בתערוכה גדולה בפריז. הביתנים הנהדרים עם ההישגים המצוינים של עבודת האדם ושכל האדם היו למעלה ממחציתם מעשי ידי יהודים עלומי שם. היו דרושות עינו של מכס נורדוי וסקרנותו של יהודי בן העיירה מוטילי כדי להכיר את כל היש היהודי הגדול שנמצא שם ולעמוד מתוך כך על ערכה של הנשמה היהודית.

כמה מרץ יהודי הוצא במלחמה העולמית! כמה קרבנות הביאו היהודיים יוקדשו לבנינה של ארץ־ישראל. וזה צריך להיעשות בהקדם באותם הימים הנוראים. ומה עלה בידנו? אילו גם חלק קטן מזה הקדשנו לארץ־ישראל, עשה עשינו אותה ליפה ולעשירה בארצות תבל. אפשרויות עצומות ישנן בידנו והרינו מבקשים, כי כל הכוחות היהודיים יוקדשו לבנינה של ארץ־ישראל. וזה צריך להיעשות בהקדם האפשרי, אסור לנו לאבד גם רגע אחד. יהיו עוקבים אחרינו, יהיו מבקרים אותנו זרים, וביחוד בני ישראל. במסבות קשות יהיה עלינו לעבוד, אולם מאמין אנוכי ביכולת שלנו. בהתבונני אל אשר היינו לפני שנים אחדות ואל אשר הננו היום, למרות כל המעצורים והמכשולים, הנני מאמין כי עשה נעשה – ויכול נוכל. הכוחות היהודיים הצעירים יתרכזו בארץ־ישראל ומעשים נהדרים יעשו בה.

יהודים! עלינו לבנות את ארץ־ישראל בידיים נקיות ובלב טהור! אסור לנו להביא לתוכה מפסלתה של הגלות העכורה! אם לא נהא מוכנים לכך תיהפך ציון – לסדום! חובתנו להתחיל עוד כאן, בגולה, בהכנות לעלייה לארץ־ישראל! כל אחד בביתו חייב להתחיל בזה. נסיעה לארץ־ישראל אינה כנסיעה לניו־יורק או ללונדון או לכל מקום שהוא! שם הננו יהודים בששים אחוז, אולם בארץ־ישראל עלינו להיות יהודים במאה אחוז. עליכם להביא בלבות בניכם את הרעיון, כי עתידים הם לחיות בארץ־ישראל, הכשירו אותם לתעודה הגדולה. תנו להם השכלה, גדלום בריאים וחזקים, טהורים וישרים, כי תפקיד גדול יוטל עליהם.

העולם חולה ורצוץ. רעיון חדש הוא מבקש, מלה גואלת חדשה, אשר תרפא אותו ממחלתו הקשה. ואין כל רעיון אין כל מלה חדשה אשר יחדשו את העולם. לפני אלפי שנים אמרנו מלה גואלת חדשה לעולם. העם היהודי נתן לו את היסודות של התרבות. והרוח היהודי בארץ־ישראל יגיד שוב מלה חדשה לעולם ויכתירהו בכתר תרבות חדשה. הנני קורא אליכם ומבקש מכם – תהא נא עומדת לעיניכם תמיד המלה הקדושה – ״הטהרו"! הטהרו מזוהמתה של הגלות, והתקדשו לעלייה הגדולה לארץ־ישראל!

(<דאס אידישע פאלק>, ניו־יורק, 18 ביוני, 1920)

ג³

תפלה אחת בלבי היום: אל תגזימו, אל תתפסו את המרובה. נחזיק את עצמנו בגבולות עבודתנו. בטוח אני כי נחיה חיי עם חפשיים על אדמת א"י, אבל לא בקפיצות גדולות נגיע לכך. עוד הרבה עלינו לעבוד למען קרב את שאיפותינו אל הלבבות גם מבפנים וגם מבחוץ.

הרי תדעו, איך הביטו אנשי המעשה והכסף הגדולים על שני בוני הציונות, הרצל ונורדוי. מה היה ערכם בעיני אילי־הממון שב״פרק־ליין“, ואיך הביטו תקיפינו עלי ועל סוקולוב, שני יהודים רוסים שהתגלגלו לכאן. גם בלפור הביט עלינו במבט תמה. יהודים כמונו לא ראה עוד. הוא סבר כי כל היהודים דומים ליהודים מיודעיו, אשר מעולם לא השמיעו דבר על תחית ישראל וא”י. כחותינו הדיפלומטיים גם הם לא היו גדולים ביותר. בלפור ראה מאות אנשים גדולים ממנו. ואני אמרתי כבר לא פעם כי כחנו לא בדיפלומטיה אלא בבטוי רגשותינו הנאמנים. אנחנו ידענו כמה גדול רצונו של העם העברי. אנחנו האמנו באמונה שלמה, כי אין דבר בעולם אשר ירחיקנו מעל א"י. את הדברים האלה אמרתי לאלנבי אחרי מאורעות ירושלים, בשעה שרחפה סכנה על ראשינו, ואת הדברים האלה אמרנו לבלפור בסן־רימו, שתי שעות לפני ההחלטה ההיסטורית. אנחנו אמרנו לו: ליהודות כח גדול ואדיר – כח אנוש לא יחלישנו. אתם יכולים להאריך או לקצר את דרכנו, אבל אנחנו נבוא שמה!

ומדוע – אני שואל אתכם – הייתם אתם כה מדוכאים בימים הקשים האלה שעברו עלינו? מדוע הייתם מקטני אמונה? היכלתם להעלות על הדעת רגע אחד, כי לא יבוא מה שבא? אני – לא פקפקתי. גם בימים הקשים ביותר, הייתי חדור אמונה כי נצחוננו בוא יבוא. ועל כן אין כעת שמחתי גדושה ביותר. אין ההחלטה של סן־רימו הפתעה לי. לולא סוקולוב ואנכי – היו באים אחרים ומביאים את הדבר לידי סיום מוצלח.

מרובה וקשה עוד העבודה אשר לפנינו. דרושים לנו אמצעים כבירים לעבודת ההגשמה. כשם שמשה רבנו הזיל מים מן הסלע עלינו להזיל עתה זהב מסלע. בתחלת עבודת הפדרציה הציונית באנגליה אספנו בקושי גדול מאתים לירות. היום אנו עסוקים במאות אלפי לירות. ומחר – גם מיליוני הלירות ימצאו לנו.

לאו כל אדם זוכה לראות פרי עמלו. האידיאליסטים הגדולים ביותר לא זכו לבוא לארץ שאיפתם ותקותם. אנו הננו מאושרים, כי זכינו לראות כ"כ הרבה בעינינו.

אנחנו עבדנו את עבודת העם, והעם יעשה את כל המוטל עליו!

(<הארץ>, 1 ביוני, 1920)

ד⁴

באה לנו עכשיו ההזדמנות היוצאת מן הכלל לראות בעינינו את התגשמותו של הרומנס בין הלאומי הגדול ביותר. אנו נאספנו כאן להביע את אחולינו לנציב העליון של א“י, להרברט סמואל, הנוסע לשם בשליחות הממשלה האנגלית ובשמו של חבר הלאומים, שגם הוא הניח את חותמו על בנין הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל. גדולה היא האחריות וגדול הוא התפקיד, שהוטלו על שכמו של סיר הרברט סמואל, אבל גם אפשרויות גדולות ורחבות ישנן לפניו. עליו יהיה לעזור להכשרתה ולהשבחתה של הקרקע; עליו יהיה לסלול מסלות ברזל ולתקן גשרים וכבישים; עליו יהיה לעזור לעלית המוני־יהודים, לתמוך בהתישבותם ובארגונם; עליו יהיה לסייע לפתוחה של תעשית הארץ לכל ענפיה; עליו יהיה לתמוך בפתיחת בתי חנוך עממיים וגבוהים ברוח היהדות. עליו יהיה ג”כ לגשר גשר, שיאחד את היהודים עם שאר תושבי הארץ, וביחוד עם העם הערבי, שהיהודים רוצים לחיות עמו בשלום ובאחוה.

התפקיד הוא קשה מאד, אבל הממשלה האנגלית יגעה ולא מצאה אדם יותר מוכשר מסיר הרברט סמואל למלא את התפקיד הזה. מלבד סגולותיו החמודות ומלבד נסיונו הרב, נתן לו הכשרון הגדול להסביר ולבאר את הרוח היהודי ללא־יהודים, וליהודים – את רוח הנכרים. הוא תופס עכשיו מקום מזהיר בין גדולי המנהיגים של אנגליה, אבל הוא עוזב את כל זה לטובת ארץ־ישראל. אני בטוח, שברכות כל העם היהודי מלוות עתה את סיר הרברט סמואל בדרכו לא"י, אבל הברכות בלבד אינן מספיקות. עלינו גם לעזור לו בעבודתו הקשה. כל העולם הממודן צופה ומביט עכשיו למעשינו. ואני מקוה, שהעם היהודי ידע למלא את חובתו.

א.¹

סמכותה של הועידה הזאת היא למעשה סמכות של קונגרס, אך האחריות שלה היא הרבה יותר גדולה. הננו נמצאים עתה במצב שלא נמצאנו בכדומה לו בשום קונגרס. הכרזת בלפור עוררה את יהודי כל העולם משנתם, ומאותו יום שטופס הכרזה זו הוכנס לתוך חוזה השלום עם תורכיה, אנחנו נחשבים לאחד הצדדים במדיניות הבין־לאומית. על זאת עלינו להודות לעמים שסייעו בידינו ולכל לראש לבלפור אשר הבין את השאלה לכל עיקרה והיה הראשון להכריז על זכויותינו.

הממשלה אשר בשמה דבר גם קבלה את המנדט על א"י. כמו כן השפיע לטובה לויד ג’ורג' וגם לורד קרזון עזר לנו הרבה בשעה האחרונה.

הממשלה האמריקאית, בגלל מצבה המיוחד ביחס לועידת השלום לא יכלה לעשות בשבילנו גדולות ולעזור לנו עזרה אקטיבית. אבל עזרתה הראשונה, ודעת הקהל האמריקאי היו תמיד לצדנו. הרבה עזרו לנו צרפת ואיטליה, אשר למרות האינטרסים הפרטיים שלהן, הבינו את כל העומק המוסרי אשר בעזרתן לעניננו.

אנחנו חברי הועד הפועל אחראים על העבר, אבל אתם חברי הועידה אחראים לעתיד. באופן כללי השגנו את אשר דרשנו. פרטים יתבררו ובקרוב יהיו ידועים לכל. תחת הנהלת הרברט סמואל, היהודי הגדול והאדמיניסטרטור הנפלא, יתנהלו הענינים בארץ באופן רצוי לנו.

האנשים מתוכחים ומפרשים את תוכן ההכרזה באופנים שונים. אין מה לפרש. ההכרזה בידינו היא, ובה נעשה את אשר נוכל, עד כמה שנוכל, ואיש לא יעצרנו. העשיה היא תפקידנו אנו, ולא של אחרים. המפתח לכך היא היכולת הכספית, וזו צריכה לבוא מתוכנו מהעם היהודי ורק ממנו.

לא נוכל לעשות את א"י לארץ היהודים בחדשים הקרובים ולא בשנים הקרובות, אבל נוכל להתחיל בעבודה מיד והיא תשמש קו ומשקולת לגבי העתיד. תפקיד הועידה היא לראות ולבקר את תכנית העבודה ולמצוא את הכסף הדרוש להגשמתה. אחר כך צריך לסדר את המנגנון הארגוני לעבודות האלה.

תכנית העבודה ערוכה לשם הבאת יהודים לארץ, עד כמה שאפשר במדה יותר מרובה. בשתי השנים הקרובות צריכים להכנס לא“י לפחות 40.000 איש. התכנית הגדולה של ההשקאה ויצירת הכח המגיע קשורות זו עם זו לגבי היכולת ההתישבותית. אנחנו זקוקים, לדעתי, גם לאיניציאטיבה פרטית, ונבקש את יק”א להמשיך את עבודתה המועילה. הצפון יהיה המרכז לתעשיה מפאת היותו קרוב לחיפה, שתהיה בעתיד הנמל העיקרי של הארץ, ומפאת הכח החשמלי אשר יוצר בצפון, בגליל.

שאלות האוניברסיטה והטכניקום תתפוסנה מקום בראש עבודתנו.

המומחה לעניני כספים יראה לכם את התכניות. באותה הרצינות שהתמסרנו לשאלה הפוליטית לפני שש שנים, צריכים אנו להתמסר עתה לשאלה הכספית, כי היא קמה לפנינו בכל חריפותה. ליהודים יש כסף והם צריכים לתת אותו; אך העם יתן לנו את הכסף, אם נתן לו ערובה כי הכסף יוצא לגאולת הארץ ולבנינה. אך קודם כל צריכים אנחנו הציונים לתת את קרבנותינו במדה הגדולה ביותר והדבר צריך להעשות תיכף ומיד. זוהי חובתנו לעם ולארץ.

ברור לכל שעבודת ההסתדרות שונתה מעתה מהקצה אל הקצה. המכונה הציונית נבראה לשם תעמולה; בזמן המלחמה היינו שקועים בעבודה הפוליטית, – עכשיו דרוש מנגנון פעולה חדש. צריך למצוא את האנשים המסורים והנאמנים, אשר יוכלו לבצע את העבודה ולשאת בכבוד את האחריות לתפקיד המוטל עליהם. לדעתי צריכה הועידה לתת חופש פעולה גדול לועד הפועל הבא.

בטרם אגמור עלי להזכיר את המאורעות שהיו בירושלים בפסח לפני סן־רימו. עלינו להזכיר את כל אלה אשר נפלו בהגנת ירושלים. אנו חייבים להזכיר גם את אלה החיים והסובלים על הגנתם את א“י, מבלי שנרצה להתערב בעבודות ההנהלה החדשה, אנחנו מקוים בכ”ז כי היא תבין את הצורך בשחרורו של ז’בוטינסקי.

אני חושב כי אדבר בשם הרצון הכללי של כל הציונים, אם אדרוש שההנהלה תמשיך את קיום הגדוד העברי בארץ־ישראל.

ולבסוף אני שוב מזכיר את האחריות הענקית המוטלת עליכם. עמי העולם אומרים לנו: לכו ובנו את עמכם בארצכם. נאסוף את כל כחותינו, את הכחות הרוחניים והכלכליים, נבנה בית גדול – ונבנהו בחכמה.

(“הארץ”, 22 ביולי 1920).

ב.²

ועד הצירים יצא לא“י בראשונה ברביעי למרץ שנת 1918, לא בתור שליחי הועד הפועל הציוני, כי הועד הפועל לא היה קים בצורה מרוכזת בימים ההם, אלא בתור חבורה מדינית קטנה. הועד הזה נמצא בא”י עד ספטמבר

1. וכשהוכרזה שביתת הנשק הלך הועד הזה שוב לא“י, והפעם בתור ב”כ הועד הפועל הציוני. בימים ההם השתתפו כבר בועד הצירים גם ה"ה אוסישקין ורופין.

מטרת הועד היתה פוליטית טהורה; הוא אמר להיות מעין צירות ההסתדרות הציונית בא"י, מעין כח מתוך בין היהודים ובין ההנהלה הצבאית של הארץ והערבים. לעבודה מעשית לא יכלה לגשת, כי השלטון הצבאי אז בארץ.

התקופה הראשונה של עבודת ועד הצירים, לפני שביתת הנשק, היתה קשה מאוד. יהודי א“י היו נתוקים אז מעל כל העולם והיו עיפים ורצוצים מפגעי המלחמה. ההנהלה הצבאית התיחסה בבטול לפוליטיקה הלונדונית; היא לא שמה לב לשאלה אם הציונות טובה היא או רעה. כל הציונות לא היתה מעניינת אותה והיא היתה עוינת את ועד הצירים. אעפי”כ עשו דברים ידועים, כפי שאפשר להוכח מפי התעודות אשר בידינו.

מודה אני, כי ועד הצירים היה עני באנשים, ואולי גרמה גם העניות הזאת לחוסר המעשים הגדולים. עלינו לא לשכוח גם את זאת, כי היהודים והאנגלים שני עולמות נפרדים הם. האנגלי קר, מתון ובעל חשבון, והיהודי חם המזג, עצבני, מהיר התפיסה. אם היו בועה“צ חברים שהבינו את האנגלים לא יפים היו בעיני היהודים, והקרובים ליהודים היו למורת רוח לאנגלים. כך היה ועה”צ נתון בין אבני הריחים ונטחן בין שתיהן. פרצו חכוכים בין ועד הצירים ובין האנגלים בארץ, ואף שכל החכוכים היו פעוטים ובלתי חשובים נעשתה לאט לאט ההנהלה הצבאית כלה אנטי־ציונית ואולי גם אנטי־יהודית.

חסרונו הגדול של ועד הצירים היה בזה שעשה רושם של ראינוע. חבריו נתחלפו, זה יוצא וזה נכנס, הלה הולך והלה בא – ולעבודה רצינית אין להמסר בדרך זו. הן העבודה בא“י נקנית ביסורים. וחברי ועה”צ, עוד בטרם למדו את יסורי א"י היו הולכים ושבים לארצם, כדרך התיירים.

והעבודה בקרב הערבים קשה היא ומטרידה. נחוצים בשבילה עצבים, סבלנות, כחות, ידיעות.

התאמצות מרובה דרושה לנו גם בעבדנו בקרב היהדות בא“י. זו קרועה לקרעיה, לפלוגותיה, וכל אחד מתושבי א”י חושב על עצמו, כי רק הוא בא־כח האמת. אילו היו המפלגות ריאליות, חיות, אפשר היה עוד להתפשר עמהן, אבל באמת כלן קרועות מעל החיים הממשיים וכל סערתם לפעמים אינה אלא בצלוחית של מים. שמונים אלף יהודי א"י מעמידים פנים כאלו היו שמונה מיליונים נפש אדם.

תחלה, בימי המלחמה, הראו היהודים סבלנות שאין כמוה, אבל מיד אחרי שביתת הנשק פקעה כל סבלנות. יום יום דרשו מעשים גדולים, ואנחנו לא יכלנו למלאותם כי השלטון הצבאי חשב ועשה אחרת התחילו לרגן: פלוני חבר ועד הצירים לא קם בשעת שירת ״התקוה" ואלמוני הציר אינו יודע עברית. הטענות נכונות היו, אבל אנשים אחרים לא היו לנו. הדברים יתוקנו עתה ע"י הכנסת כחות חדשים אשר יעבדו עבודה של ממש וייצרו ערכין בני קיימא.

(“הארץ”)

ג.³

אינני רוצה לנהל פולמוס ולזרוק מבטאים יפים בכדי למשוך את קהל השומעים, – אבל אני מחויב להסביר את עבודתי ותפקידי, כי לרוב היו ההאשמות שנשמעו כאן מכוונות נגדי.

רבי פישמן אומר לי, כי העלבתי את העם היהודי בזה שאמרתי כי לא מצאתי אנשים מוכשרים לעבודה – על הפרזיולוגיה של ״העלבתי" או לא העלבתי" איני רוצה לעמוד עתה, אבל כך היא העובדה – יהודים אחרים לא באו אלינו, לא רצו לעבוד עמנו.

עוד אמרו כאן, כי ההנהלה הציונית גרמה לפרעות בירושלים. איזה עלבון ואיזה אי־צדק בדברים אלה. – לא! לא לפוגרום הבאנו כי אם לשבועיים שלאחר כך – למנויו של הרברט סמואל בתור מושל הארץ. למה אינכם מזכירים את זה? האם מלאכי השרת עשו את זאת? גם אני הייתי איש הבקורת במשך עשרות בשנים, יודע אני היטב את כל הטכניקה של הבקורת והפולמוס. והאמינו לי כי אצא מן המבוכה. על מעשה עכו⁴ לא אוכל יותר לדבר. בגלוי לב אני אומר לכם כי עשיתי את כל אשר היה ביכולתי לעשות. יותר מזה לא יכולתי, – ואולי הצלחתי. הימים הקרובים יגידו זאת. ואתה, מר גרוסמן, הנח הג’סטות היפות שלך, וחדל לך מעשות את ז’בוטינסקי לגבור לאומי; גבורים לאומיים אינם נעשים ברעש ובתעמולה, כי אם בצניעות.

־ עכשיו אענה לאנשי א“י – לנאומים הרציניים של שפרינצק וביחוד לזה של בן־גוריון. שפרינצק העיר שהנחנו ״ויטו” על אספת הנבחרים. נכון הדבר, אבל עשיתי זאת לא מכאן, אלא בהיותי עוד בארץ. ביום בואי נסעתי ליפו, וישבתי באספה עם הועד הזמני משעה השלישית בצהרים עד השעה השלישית בלילה. במשך שתים־עשרה שעות עלה בידי להסביר את נחיצות ה״ויטו" הזה, והם הבינו והגידו כי הם מסכימים, אמנם בלב כבד, אבל מתוך הכרה כי יש צורך בדבר. למחר באו אלי באי־כח מפלגות שונות והגידו לנו: יישר כחכם הוצאתם אותנו מעסק־ביש. היתה לי הרשות להניח את ה״ויטו" הזה – אפילו היה הדבר נגד רצונכם; אני ידעתי את האטמוספירה המחושמלת ואני פחדתי כי יבואו מעשים אשר יהרסו את הכל. האחריות הייתה עלי; ומה הייתם אומרים לי לו היה הכל נופל. ממי הייתם דורשים אז את החשבון?

שואלים מדוע לא נתתי דין־וחשבון? לא נתתי, כי אין זמן ומקום לכך באספה כה גדולה, ולכן דברתי דברים קצרים, אבל אני מבקש מכם: תשבו עמדי ימים ולילות בתוך הועדה המיוחדת, ושם אכריח אתכם לקרוא את כל התעודות ותכנסו לתוך העבודה שעשינו, ואז תהיה ידי על העליונה.

מה שאמרתי ביחס לא“י, אמת אמרתי, אני יכול להחשב כבר כבן הישוב. ואני יודע את הענינים שם היטב. האמת שלי אולי אינה כתובה באופן כל כך טוב כמו ״האמת מא”י" של אחד העם, אבל אמת היא.

עוד אענה לחברי אוסישקין. לא הבנתני היטב. לא אמרתי כי הקבוצות הן המלה האחרונה של הישוב, אני יודע כי יש בהן שגיאות רבות, אבל ברור שזהו צעד נוסף בנסיון ההתישבותי שלנו. אני יודע כי התרבות החקלאית אשר פתחנו במרץ, עוד איננה גם היא המלה האחרונה של המדע. אם הפועל היהודי טוב פי עשרה מהערבי, הרי לא הגיע עוד למדרגת החקלאי הגרמני בארץ, ואני שואף לכך כי הוא יגיע למדרגה זו.

אילו היה בן גוריון כותב את ההיסטוריה של הגדוד, ואילו רצה להיות אוביקטיבי ובלתי מפלגתי, כי עתה לא הגיד שועה"צ לא עשה מאומה בשביל הגדוד. ואז גם היה יודע את היסודות הבלתי־רצויים שהיו בין החיילים האמריקאים שעזבו את הארץ במצב רוח של מרגלים – והוציאו את דבתה רעה.

באים ואומרים לי מדוע לא היו עשרת אלפים בגדוד. כן, גם אני יודע היטב כי טובים עשרה מאחד. אבל אתם חיים באילוזיה מטעה מן הקצה אל הקבה⁵: נדמה לכם כי מספיק לווייצמן או לסוקולוב ללכת לוזרת⁶ המלחמה לשהות שם שעה קלה – והדבר נגמר וכבר יש לנו גדודים. זוהי הטעות. באיזה כח אנחנו הולכים? מי עומד מאחורינו ובשם מי אנחנו מדברים? אנחנו הולכים לדבר בשם הצדק והיושר, – והן אתם יודעים כי העולם עוד רחוק הוא משמוע תמיד לצדק וליושר ודרישותיהם. למה לא נתתם בידינו את היכולת? למה לא היו בידי המיליונים. אילו היו הם בידי, הייתי בא וזורק להם את הכסף על השולחן ואומר: אני אעשה את הגדודים, בכספי! אבל באתי אליהם בדברים אחרים, הגדתי להם: עשו לנו אתם את הגדודים, כי ידי ריקות היו.

אילו מלים על עניני הכספים: היו לנו שני מיני כספים, האחד של ועד הסיוע והאחד שלנו. על המקור הראשון, לא היתה לנו כל שליטה, היו לנו רק פקודות מהנותנים – הוצאנו על אשר פקדו להוציא; הייתי רוצה גם אני יחד עם בן גוריון שהכסף יוצא לדברים יותר טובים ומועילים, אבל הדבר לא היה ברשותי.

מלים אחדות ע“ד שאלת הערבים, שנגעו בה כאן פעמים כה רבות. צר לי שאצטרך להכנס בדברים גם עם נורדוי. – אינני חושב כי מר בן־גוריון רוצה לשוב לתקופת התורכים. צאו וראו באילו דרישות באנו אל התורכים ובמה באנו אל האנגלים. כאשר לא נתנו התורכים לבנות ובנינו בגנבה – דינו; כאשר שמונו התורכים בבית האסורים בירושלים ולא נתנו לנו פלקה”⁷ – דינו; כאשר שלחונו התורכים לדמשק והגלו לברוסה ולא תלו בחבל – דינו. ובלבד שנחיה ולא נמות. כך היינו אומרים. הגם אל האנגלים באנו בדרישות כאלה!

לא בוש גרוסמן להגיד כאן בפני, כי הלכנו אל האנגלים בתחנונים ובבקשות. איזו חרפה, איזו כפית תודה! אנחנו הלכנו אל האנגלים בידיים נקיות, בקומה זקופה ובפנים גלויים. דרשנו בשם הצדק והיושר. אמנם נכון, הסברתי לאנגלים כי גם להם יש ענין בדבר, וכך היא דעתי, וגם עתה אני רוצה שלאנגלים יהיה אינטרס בא“י והדבר יהיה לטובתנו; ואל תחשבו כי זה קל כל כך להסביר ולהוכיח. בקרב האנגלים יש מפלגות רבות; יש רבי ההשפעה האומרים כי הציוניות תמיט אסון על אנגליה, כי תביא אותה לידי מצב קשה במזרח; אתם יודעים רק על האנשים אשר אנו מדברים אתם ואשר הם עוזרים לנו, ואינכם יודעים על אלה הדוחים אותנו ומפריעים לנו. אני בטוח כי אנחנו כח עזר גדול לאנגלים יותר מאשר הערבים. אבל יש חושבים אחרת, וההבדל הוא שאנחנו יושבים בלונדון והערבים יושבים בעבר הירדן. אילו היו לנו כיום 200 אלף יהודים בא”י היה הדבר יותר קל.

על דבר הפקידות בארץ עלי לדבר אתכם קשות. גם את זו קבלנו בירושה. לא יכולנו לשנות. כל הפקידות עברה מהתורכים אל האנגלים כמו שהיא, ולא חלו בה שנויים. ואל תעיזו איפוא להאשים את וה"צ אשר בא עם בוא האנגלים. מה עשיתם אתם כל שנות היותכם בארץ בימי התורכים? למה שתקתם אז? למה לא הכנסתם פקידים למשרדי הממשלה? לא חנכתם את הדור כי יהיה מוכן בהשכלתו ובכשרונותיו לקבל את המשרות בממשלה ולהיות פקידיה? ואם יש קבוצה של אנשים המוכשרים לכך – מה הוא יחסכם אל האנשים האלה, ואיך אתם מביטים עליהם? האם אין אני יודע?

הבקורת נחוצה. ואני מביע לכם תודה עליה. אבל לא רק עכשיו נוכחתי וראיתי את האמת: איננו מוכנים להבין את גודל החלטת סן־רימו ואיננו מוכשרים עוד לעבודה. לו נתתם את לבבכם את מאודכם ואת נפשכם כמו שעשו הפולנים כשהגיעה שעת שחרורם, היינו יכולים להכניס חצי מיליון איש לא"י. אבל איני רואה כי תעשו זאת, ולכן אני רשאי לפנות בקול זעקה אל כל האומה: העם היהודי, איכה?

(“הארץ”, 28 ביולי 1920).

ד.⁸

לידי נמסרה החלטת ״פועלי־ציון" הדורשת מאת הועידה שתבטיח את הכניסה לארץ ללא הגבלות. אני חושב כי אין להעמיד החלטה זו למנין. זאת היא הדרישה הנלהבת של כלנו. החל מראשון לאוגוסט שנה זו תבטלנה הגבלות רבות ותנתן האפשרות לכניסה אשר תגדל אולי יותר מכפי כחותינו. חופש הכניסה תלוי רק בנו. בכחות העזרה אשר ניתן לסדור העולים.

בידי נמצאת עתה גם רשימת תשעה אנשים, חמשה מהם הצליחו להנצל מהגיהנום הרוסי, והם התחייבו לתת לקרן היסוד תשעים אלף לי"ש. אם אוסף הכספים ימשך כך גם להבא, אין לי עוד חשש שמא לא יאסף כל הסכום של עשרים וחמשה המיליונים אשר שמנו לנו למטרה.

חברי הועדה המדינית דרשו פרטים בדבר התנאים שעל פיהם תהיה העליה לארץ, ואולם מה יועילו הפרטים והתנאים אשר על הניר, אם לא תתנו את האמצעים החמריים הדרושים. האיש המושל היום בא"י ואשר ברכות לבנו שלוחות אליו אמר: ידעו נא הציונים כי אם יראו במעשה את התאמצותם הראויה לעבודה – אין סבה אשר תמנע את התגשמות תכניתם.

ההוצאות וההכנסות של ההסתדרות תעמודנה לבקורת ועדה מיוחדת אשר חבריה הם: הלורד רוטשילד, סיר אלפרד מונד וברנרד פלקסנר. השתדלנו למשוך אל עבודתנו כחות חדשים, אשר עמדו עד כה רחוק מתנועתנו. הם באים עתה אלינו. הם אינם עדיין ציונים במלוא המובן, אבל היה יהיו כאלה, הם ישתתפו בבנין ארצנו בכל לבבם, אבל הם אינם מרגישים עוד את עצמם מוכשרים להכנס לתוך תנועתנו. מקרב האנשים האלה יברא ועד מיוחד אשר יעבוד בהשגחת ההסתדרות הציונית. הועד הזה ידאג לצד הכלכלי של בניין הארץ. האנשים האלה ידועים הם. הם עסוקים כבר בעניני העבודה בא"י, אבל את שמותיהם אינני יכול עוד לפרסם.

ועדת הבקורת שהזכרתיה – ועדה אחרת היא. לועדה הזאת לא תהיה הרשות להועיד את המטרות ולקבוע את סכום הכספים להוצאות ההסתדרות הציונית. אבל הועדה תשים לב כי הסכומים אשר נועדו מטעם ההסתדרות למטרות ידועות יוצאו רק למטרותיהם.

(“הארץ”, 9 באוגוסט 1920).

עבודתנו נכנסת לתקופה חדשה. לפנינו עומדת התעודה לבנות ולחדש את ארץ־ישראל. בתוך המון הפרטים, הנטפלים בהכרח למעשה כה מסובך כבנין ארץ, נוכל להבחין שלשה קוי התפתחות עיקריים – התפתחות חקלאית, התפתחות חרשתית והתפתחות תרבותית, או עניני השכלה וחנוך. ארץ־ישראל מכילה שטחי אדמת־בור רחבים, בלתי־נושבים. השטחים האלה היו בעבר קנין הממשלה התורכית. היום עברו לרשות ממשלת המנדט. תעודתה הראשונה של ממשלת המנדט היא למדוד את הקרקעות האלה כהלכה ולמסור אותן, בתנאים שיקבעו, לידי הסוכנות היהודית שתוסד בארץ־ישראל, למען תוכשרנה להתישבות יהודית צפופה. קשה לדעת, לפי שעה, מהי מדת שטחי הקרקע האלה וכמה מתישבים יוכלו להאחז בהם. אך אם נשים לב לדלילות הישוב הקים בארץ־ישראל ולצפיפות הישוב בלבנון, שאינו שונה הרבה מארץ־ישראל במבנהו החקלאי והגיאולוגי, נוכל להניח כי ההבדל בין שתי הארצות האלה עולה למאה נפש לקילומטר מרובע. מכאן שארץ־ישראל תוכל לקלוט, אחר הכשרה הגונה, מאה נפש נוספות לכל קילומטר מרובע, בלי כל פגיעה בקניינם החוקי של יושביה הישנים.

אביא קצת עובדות מפרי נסיוננו החדש בארץ. נפנה לשפלה ונראה מהו מצב המושבות היהודיות שם. הנה לפניכם מושבה כרחובות או כפתח־תקוה – על שטח של קילומטרים מרובעים מעטים יושבים אלפי אכרים ופועלים. ולמה לא יהיה כדבר הזה במקומות רבים בשפלה? ברור שע"י הכשרה מסודרת, מעונות טובים והנהלה טובה, יוצרו סכויים טובים להתפתחות חקלאית, אשר תספק, בלי ספק, צרכי ארבעת או חמשת דורות מתישבים יהודים. עלינו רק להשיג את הקרקע, ועתה שאנו יודעים כי הארץ זכה תזכה לממשלה טובה, אין יסוד לחשוש כי לא נשיגה בקרוב.

איזה הצורה תלבש ההתפתחות החקלאית, ומה תהי שיטתה? – זאת לא נוכל לנבא מראש. דבר אחד מתברר כבר היום מתוך נסיוננו במשך ארבעים השנים האחרונות, ובנסיון הזה יש גם מעין מענה למקשים ומפקפקים: אם היהודי בכלל מסוגל להיות אכר ופועל חקלאי. הנסיון מוכיח שכן, היהודי מסוגל להיות אכר או פועל חקלאי – בתנאי שהחקלאות תסגל לה שיטות מדעיות ותגיע למדרגת שכלול מעולה.

לא נוכל להוריד את היהודי, שדרגת השכלתו היא רמה למדי, לדרגת האכר הרוסי. עלינו להעלות את החקלאות למדרגת היהודי. הדבר הוא בגדר האפשרות וכבר נעשה במדת מה בארץ־ישראל. הנסיון היקר שרכשנו לנו בענין זה במשך ארבעים שנה, עלינו לפתחו בכל הקפו, להמשיכו ולנצלו בתשומת לב, לטובת המתישבים החדשים, העתידים לזרום אל הארץ בשנים הקרובות.

אשר להתפתחות החרושת הרי ארץ־ישראל אינה מן הארצות העשירות מאד באוצרות טבעיים. לאשרנו אין הרבה זהב בבטנה. אמנם, גונבה אלי שמועה על מכרה זהב בירושלים. אני מקוה כי שמועת שוא היא. כמו כן, לאשרנו, אין בארץ מכרות־נפט רבים, ואולי אין בה כלל מכרות נפט. על כן לא תמשוך אליה לעולם את הספסר הטורף. יש בה קצת כח־מים, אשר יספיק למפעלי תעשיה העלולים לקום בארץ. את כח המים יתנו לנו הירדן ויובליו ועוד כמה נחלים קטנים, וכח זה יספיק לחשמול ארצנו הקטנה. חשיבות רבה מאד נודעת לחשמול ארץ־ישראל, וזאת לא רק מבחינת התקדמותה החרשתית, אלא גם מבחינה חברתית.

מנסיון הארצות הישנות לומדים אנו כי כל העוֶל החברתי וכל המהומות החברתיות הנובעות מן העוֶל הזה, מקורם בהצטפפות המונים גדולים במפעלי חרושת ענקיים. בית החרושת, המכונה הכבירה, גורמים במדה ידועה להתקדמות חברתית, ובה במדה הם גורמים למחלה חברתית, עלינו לבנות בארץ־ישראל חברה חדשה, נקיה מקנין מגובש. עלינו להזהר מהשחית את הנוף בארובות. אין לנו חפץ בעשן. עלינו לפתח תוצרת־בית, כמו בשויץ ובקצת מחוזות צרפת, העוסקים בתעשית שעונים.

כמו בחקלאות כן, לדעתי, בתעשיה עלינו להשתדל ליצור ישוב צפוף, מורכב ממפעלים קטנים, למען תהיה לכל משפחה אחיזה משלה בתוך התוצרת, והמימרה העתיקה: ״איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" תאָמר בשנוי נוסח: „איש במניעו הקטן ואיש בגנתו הקטנה".

מקצועות תעשיה העלולים להתפתח בארץ הם אלה הכרוכים בחקלאות, תוצרת משי ומוצרים קרובים לה, תעשית מכונות קטנות וכלי מלאכה, לטוש יהלומים וזכוכית, אומנות שהיהודים התמחו בה, ויש להביאה גם לארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית וממשלת המנדט תעזורנה להתחלות אלה.

עניני ההשכלה חשובים מאד בעיני. יודעים אנו את טבע היהודי. שאלתו הראשונה בבואו לארץ זרה, ובפרט לארצו הוא, לארץ־ישראל, היא: ״היש לי כאן בית־ספר טוב לבני?" על המטפלים בעליה מוטלת החובה לספק את הדרישה הזאת, ולספקה כהלכה. בזמן הקרוב נוכרח להגדיל פעולת בתי־ספרנו שם, שאינה מצערה גם היום, פי עשרה. אנו נאלץ להחיש בנין בתי־ספר נמוכים ותיכונים ולבסוף גבוהים, במדה שלא שערנו מראש. עלינו לשוב ולפתוח את בתי הספר הטכניים הגדולים בחיפה ולהקים אוניברסיטה על הר הצופים בירושלים.

אלה הם שלשת קוי ההתפתחות הגדולים שיוּתוו בעתיד הקרוב. ועתה עולה לפנינו השאלה: התנאים המדיניים שיוצרו בארץ בהתאם למנדט – האם הם ברורים וקבועים במדה שיבטיחו הגשמת ההתפתחות המשולשת האמורה? אנו עונים בחיוב. אין ביכלתי להביא לפניכם פה את נוסח המנדט, כי הדיון בו טרם נסתים, ועוד יעבור חודש או שני חדשים עד שיתאשר על ידי חבר הלאומים. אבל אין ספק בדבר, כי המנדט יערוב לתנאים מדיניים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים, אשר יאפשרו עליה גדולה לארץ והתפתחות בכוון שדברתי עליו. רבים מכם קראו בעתונים כי ההסתדרות הציונית או היהודים תובעים להם זכיות יתרות. ״זכיות יתרות" מלה מכוערה, ובפרט בשעה שמעלים אותה יחד עם השם ״יהודי". הדברים שקראנו עושים רושם כאילו נוסדה חברת בעלי ממון, המתכונת לעוט על הארץ כדי לנצלה. בשמועות האלה אין אמת. היתרון היחידי שבקשנו לרשום במנדט הוא הזכות להשביח את הקרקע.

קרקע ארץ־ישראל, שהיא פוריה מעיקרה, הוזנחה, לצערנו. קרקע זו אינה דומה לקרקע בארצות אחרות. מן ההכרח להרוותה במרץ ובכסף, בדם ובזעה, עד שתשוב אליה פוריותה הראשונה, הידועה לנו מן המקרא. אני חושב כי הזכות להשקותה בדם ובזעה כדי להפוך את אדמתה השוממה לארץ זבת חלב ודבש, תתגלגל לידי עם ישראל. את הזכות הזאת בקשנו, ואני מקוה כי תנתן לנו. אין זו ״זכות יתרה" הנתנת לבעלי ממון. ארץ־ישראל לא תמשוך אליה ממון בין־לאומי, היא תמשוך ממון לאומי, הממון הלאומי מונח בקופת הקרן־הקימת או בכיסי הציונים – את הכסף הזה יזרימו לארץ־ישראל כדי לעשותה נחלה ליהודים.

אנו מקוים כי שערי ארץ־ישראל יפתחו בעוד חודש או שנים וכן תוקם בה הנהלה אשר תתן את דעתה להגשמת המגמה שהובעה בהכרזת ממשלת הוד מלכותו; תוקם הנהלה שתראה את תעודתה בהתפתחות הבית הלאומי היהודי ובהטבת מצב תושבי הארץ היום. זו תהיה הנהלה בריטית, אבל יהודים ישתתפו בה, וחובתם היא להשתתף בה. על ההנהלה הזאת יוטל לטפל בעליה לארץ־ישראל, ליצור מיד את התנאים הדרושים לעליה הזאת, כי השעה דוחקת.

מן ההכרח שתנתן לנו האפשרות לבוא לפולין, לליטא, ולכל הארצות המוכות אימה ובהלה, ולהגיד ליהודים, כי יש לנו מקום בארצנו לפחות לקצת מבניהם – להצילם מן החורבן, להעתיקם לסביבה מתאימה, להחיותם ולחדש את רוחם. היכולת הזאת, מן ההכרח שתנתן לנו בזמן קרוב, ואני חושב כי השלטון החדש, העומד לבוא ארצה, יודע זאת היטב. אנו, הנמצאים כאן, חייבים לשנן לממשלה הבריטית, לבעלת המנדט ולשלטונות ארץ־ישראל, כי השאלה הזאת אינה סובלת דחוי, וכי יש לעסוק בה מתוך רצון ותשומת־לב והבנה, כי היא שאלת חיים ומות, שאלת גידול דור יהודי חדש. עלינו להציל את הילדים. מן ההכרח שהילדים יצאו מהגיהנום שבמזרח־אירופה. עלינו להביאם לארץ־ישראל.

בימים האלה, אחרי סן־רימוֹ, דברו הרבה על עבודה משותפת עם לא־ציונים. מזה שנים צפינו לשתוף עם האנשים שהתנגדו לנו או עמדו מן הצד. קוינו והאמנו כי שעת הכושר לשתוף תבוא בזמן שהתעודה המדינית, המודה בזכותנו על ארץ־ישראל, תהיה בידנו.

עתה הגיעה השעה, ואנו כולנו – אני חושב כי דברי מביעים דעת כל ציוני העולם – פונים אל היהודים שעמדו מרחוק ומבקשים מהם לבוא ולא להחמיץ את שעת הכושר הנהדרה, לבוא ולעבוד אתנו יחד למען תקומת ארץ־ישראל. אין אנו מתנים תנאים מלבד אחד, והוא – פעולתנו תכוון ליצירת בית לאומי יהודי. בזה נוכל להתאחד כולנו.

אין אנו עוסקים כאן בעניני צדקה או בעניני עדה דתית. אנו עוסקים בבית לאומי יהודי, יצירה מורכבת, בה כרוך כל מה שחי ופועל בתוך היהדות, ואני חושב כי היהודים אשר עוד נותר זיק של יהדות בלבבם, יבינו את ערך השעה הגדולה הזאת ויבואו ויעזרו בבנין הבית הלאומי היהודי.

ערב סן־רמו עברו עלינו ימים קשים מאד. ראינו דם יהודי נשפך בחוצות ירושלים. לא אעמוד על פרטי המאורעות. ועדת החקירה עוסקת בהם, ויתכן שהיא תפיץ אור על כל מה שהיה. גם לנו יש דינים־וחשבונות, הם מוכנים ויפורסמו ברבים. אני הייתי עד לנעשה. ימים רעים ומרים היו הימים ההם, אולם החלטת סן־רמו ומנוי שלטון חדש בארץ־ישראל מחקו כמעט את רשמם.

המעשים שנעשו בירושלים הוכנו על ידי אויבינו מתוך כונה להוכיח לעולם כי היהודים והערבים לא יחיו בשלום. דעה זו אין בה אמת. יש לי ראיות לכך, והן הובאו לפני ממשלת המנדט והמועצה העליונה. היהודים והערבים יכולים לחיות בידידות, ויחיו בידידות. לקיצונים שבערבים, אשר ערכו את הטבח בירושלים, אנו אומרים מה שאמרנו לפולנים, לרומנים ולרוסים: שיטותיכם ידועות לנו, והן שיטות שפשטו את הרגל. האומה החושבת להשיג את חרותה בדם יהודים – טעות בידה.

הערבים אינם סובלים מחוסר מקום. מרכזי התרבות הערבית הם דמשק, בגדד, מכה, ואני מקוה כי שם תצמח אומה ערבית גדולה ופורחת. ארץ־ישראל תהיה בית לאומי לישראל. עלינו להגיד זאת, בדברים ישרים ואמיצים, לידידינו ולאויבינו. אנחנו, היהודים התנסינו בפוגרומים, וגם טבח בירושלים לא יפחידנו. גזרת גורלנו היא ללכת לארץ־ישראל, ואנו נלך שמה ונשב שם.

אין כח בעולם אשר ימנענו מלקים צו גורלנו, הרשום בדברי ימי העולם, צו אשר לא ימחה גם בדם ישראל. בכל זאת הננו מושיטים יד ידידים לאלה אשר בארץ. רצוננו לחיות עמהם ולהצעידם גם הם בדרכי ההתפתחות אשר תארתי לפניכם, ואני חושב כי רוב הערבים ילכו עמנו, ורק קצת דימגוגים יסטו. אין ספק כי נוכל לקשור קשרי ידידות עם הערבים, והיא חובתנו. אנו מחויבים לעשות כל אשר ביכלתנו להשכנת יחסים טובים בין שני העמים האלה, היהודים והערבים. וכאשר נלך בדרך זו, וההתפתחות תתחיל, והידידות תיכון – תשוב ארץ־ישראל לתחיה, ומראשי חרמון העטופים בשלג עד חולות מדבר עריש, מהרי מואב עד ים התיכון, יבקע ויעלה שיר תהילה גדול לאלהי ישראל, שהשיב את בניו אל ארץ יעודם.

(יולי 1920, ״The Maccabaeean ״)

¹

ברחוב היהודי שוררים עכשיו פקפוקים רבים ביחס למצב הפוליטי. שמועות מתהלכות, ואני מחויב להגיד אילו מלים ביחס לשמועות אלו. אלה החושבים אותנו ל״עושים בסוד את מעשינו" מפני שאיננו מספרים את הכל בגלוי, הם משוללים את הכרת האחריות המספיקה. עליכם לזכור תמיד כי המצב הפוליטי אינו תלוי בנו בלבד; יש אחרים, חזקים מאתנו, אשר להם הבחינה העליונה. ובידם גם הכוח.

סן־רימו קיימה ואשרה את ההכרזה על הבית הלאומי. לא אשוב לדבר על זה. עכשיו הגענו לפרק חדש: איך יבוא הדבר שניתן בסן־רימו, לכלל התגשמות בארץ־ישראל החליטו למסור את המנדט לאנגליה. ובמנדט יש הוראות איך על אנגליה להוציאו אל הפועל. בכדי להסביר את הדברים אני אומר בגלוי: אין מטרותינו ליצור מושבות בודדות, אלא עם יהודי, בעל זכות הגדרה והנהלה עצמית בארץ, זה שקוראים לו באנגלית Commonwealth. הפוליטיקה הציונית צריכה לחתור לנקודה זו.

מתי יקום הדבר? – אינני יודע. הכל תלוי ביהודים עצמם. אך אחת אנו יודעים כי אלה העומדים בראש מחויבים להוליך את העם בדרך אשר תביא לתוצאות האמורות.

לכך דרושים תנאים ידועים, ואת סידור התנאים האלה אנו דורשים:

א) הנהלת השלטון בארץ־ישראל תכנס בכל פרטי החיים ותשתדל שהיהודים יתרבו בארץ ויאחזו בענפיה המרובים בכדי שישפיעו בעתיד על החיים הפוליטיים. אנחנו רוצים כי לא רק ״יתיחסו בחבה", אלא יחדרו להביננו ויאמינו בציוניות כמונו.

על יחסינו לערבים כבר דברתי פעמים רבות: אין תכניותינו מכוונות נגד הערבים, אלא להיפך. אנו רוצים כי ההתפתחות החדשה של הארץ תהיה להם לתועלת רבה. אבל חוזרים אנחנו ואומרים בשם מליוני יהודים, כי יש לנו זכות היסטורית על א“י ורשות להמשיך את החיים שהופסקו על ידי מעשים אכזריים. ואת החיים האלה נשיב לא”י לא בנשק אלא במרץ, בחריצות ובעבודה ישרה – את זה יבינו כל העמים.

מלבד ההכרה העיקרית הזאת, אנו דורשים מאת ממשלת המנדט יסודות כלכליים מסוימים לבנין ארץ־ישראל. אחת הדרישות היא שכל אדמה שאינה מעובדה בא"י, או שהיא חפשיה מבעלים, תועבר לידי יהודים. לא נדחוק בזה רגלי איש. אני הוכחתי כמה פעמים כי יש מקום למליונים חדשים בארץ, אך המקום זקוק להכשרה ואנחנו דורשים מהממשלה כי תתן לנו את האפשרות להוציא את התכנית לפועל.

בכל עבודה שתעשה בארץ עלינו לקחת מקום בראש – זהו תנאי מוקדם. לא לשם רוחים אנו רוצים לעשות זאת; גם אם יהיה הדבר כרוך בהפסדים, אנו דורשים לעצמנו את הזכות להשקיע את כספנו בבצות ובמדברות ובחולות. אנחנו רוצים להחיות את הארץ העזובה. את זאת אנו דורשים מבעלי א"י של עכשיו ומבעלי המנדט. ועוד אנו דורשים מבעלי ארץ־ישראל של עכשיו ומבעלי המנדט: שהיהודים יוכלו להכנס לארץ באופן חפשי.

הגשמת הדברים האלה תלויה בשני גורמים:

א) שהממשלה האנגלית תבין את יסודות שאיפותינו; ואם עדין אינה מבינה זאת תפקידם של אלה המדברים אתה בשמנו ללמדה ולהסבירה. אולם היום אפשר לומר שהממשלה מבינה אותנו. יש לנו היכולת להכניס לא"י בתקופה הקרובה עשרות אלפים אנשים. ואולם הכל עלול להשתנות. הלא אין אנחנו בונים ליום, אלא לדורות, ולכן אנו דורשים שכל הדבר הזה יהיה ברור וחתום לעולמים. לא מפני שאיננו מאמינים בממשלה אלא מפני האחריות המוטלת עלינו בפני הדורות הבאים. בעניני מדיניות אין נשענים על רגעי התרגשות.

ב) הדבר הקשה ביותר הוא: איך נעשה אנחנו את הדבר. העיקר הוא לזוז מן הנקודה הראשונה, הנקודה המתה, ולעבור לעבודה. אומרים שיש משבר בציוניות. זה נכון. אבל התדעו מהו המשבר? – החלטת סן־רימו הראתה לנו כי עומדים אנחנו בנקודה מתה. עכשיו צריך לעבור לעבודה, מרגשנות של תעמולה לסלילת דרכים ולבנין גשרים חזקים להעברת עולים וכו' וכו'. ולזה עוד איננו מוכנים. ולזה קוראים משבר. זכרו: איש לא יבוא לעשות את העבודה בשבילנו ואיש גם לא ישלם מבלעדינו!

בטרם אדבר על העבודה בארץ, עלי להוסיף אילו מלים ביחס לגבולות הארץ: ודאי קראתם היום את המאמר החשוב ב״טיימס" – השאלה הזאת היא הרצינית ביותר וכל היהדות מבינה זאת: אסור לנו להרשות שא“י תחולק לחלקים נבדלים, שיקרעו ממנה אותם החלקים שהם הכרחיים בשביל התפתחות הארץ ושהיו שלנו מעולם. אין הדבר תלוי בממשלה האנגלית בלבד – היא ממליצה על ענייננו בשאלה זו. בעיקר תלוי הדבר בממשלה אחרת. רבותי, דעו: אם הממשלה הצרפתית איננה מבינה אותנו, אין האשמה בה אלא בכל היהדות הצרפתית. קשה להרשיע בפני קהל של אלפים ולהאשים בעוון נורא קהלה שלמה בישראל; אבל בתור מנהיג התנועה אני חייב לעשות זאת: היהדות הצרפתית עומדת להחריבנו. מלבד המשפחה הנעלה והאצילה של בית רוטשילד, אין לנו בצרפת שום איש אשר יחפוץ לעזור לנו ולהשפיע לטובתנו. להיפך, יהודי צרפת הולכים ומקטרגים בלי בושת. בזמן כזה, כאשר חצי העם מתבוסס בדמו, כאשר היהדות נחרבת ונרמסת באופן שלא היה דוגמתו, בא הרב הראשי של כל הקהלות בפריז ונושא נאום בבית הכנסת ביום הכפורים נגד הציוניות ועבודתה! והוא ידע היטב כי אנו תלויים במדה רבה בממשלה הצרפתית. ואיך נבוא לפני הממשלה הצרפתית. והיא תאמר לנו: ״הן הרבנים בני עמכם אומרים כי סכנה בדבר?” למרות הכל ועל אף כל זה אני אומר לכם כי סופו של דבר, אין גבולות א"י תלויים בהחלטות של זרים. הכל תלוי בנו ובעבודתנו. תבוא תקופה שהיהודים בצרפת יהיו אחרים ויעזרו לנו וישיבו לנו את שלנו. רבנים הולכים וחולפים, אך העם היהודי קיים לנצח.

*

עכשיו אדבר על העבודה.

יודעים אתם כי התחילה העליה. ואם להלכה אנו יכולים להכניס 80 אלף איש – אינני חושב את זה כעת לדבר אפשרי למעשה. עכשיו נכנסים לארץ 1200 איש בחודש – ומסופקני אם נוכל להכניס מספר יותר גדול במצב הנוכחי של הארץ. ההסתדרות הציונית מוכרחה לערוב בעד העולים שתמציא להם עבודה. מכל האלפים נתנו הערובה רק לאלף. את ההתחיבות לכל יתר האלפים המתדפקים על דלתות הארץ צריך לתת העם כולו, – ותיכף ומיד. אף רגע אינו רשאי ללכת לאיבוד.

כששים או שבעים אחוז מהאנשים הנכנסים אל הארץ הם צעירים בלי משפחות – אנשי מרץ ומלומדי עבודה. שנות המלחמה למדום הרבה, הם מוכנים לעבוד את האדמה, לסלול דרכים ולבנות גשרים ולשאת בעול כל עבודה ועבודה. יצירת העבודה אינה דרושה רק כדי שיוכלו הללו להתפרנס – אלא היא נחוצה בשביל הארץ. ושלשה תפקידים עומדים לפנינו:

1. הכשרת האדמה הבלתי מעובדה לשם התישבות. זה דורש זמן וכסף, ועליכם מוטל הדבר לעשותו, עליכם היהודים היושבים בשלוה, בשביל אחיכם המתבוססים בדמם.

2. לסגל את א“י למסחר ותעשיה. זהו דבר קל ביותר. היהודים יודעים את המלאכה הזאת. את כל התעשיה הפעוטה של וויטשפל וניו יורק אפשר להעביר לארץ־ישראל. דרוש לא”י כח מיכני; אין שם לא פחם ולא נפט. אבל מי הירדן הניגרים לריק לים המלח יכולים להחיות את הארץ, אם תוקם תחנת חשמל גדולה אשר תניע את כל המכונות ואשר תתן עבודה לאלפי ידים. בזה צריך להתחיל תיכף ומיד.

3. בנין בתים. בכל העולם בונים עתה, ורכוש יהודי גדול בונה בכל מקום – רק לא בארץ־ישראל, והן אפשר לבנות בא"י 5000 בתים שיתנו עבודה לכמה וכמה אלפים עובדים.

כסף לבנין אפשר להשיג משני מקורות: האחד – הון מסחרי, שהשקעתו בטוחה ונותנת רוחים; והשני: הון לאומי להקלטת העולים מחוסרי האמצעים, ולסדורם בעבודה בארץ. את ההון הזה צריכים היהודים ליצור.

אנחנו מתחילים לעבוד בשעות קשות מאד. חצי בית ישראל בגולה נחרב – את זה אנו יודעים כולנו. אך גם ידוע לנו שאם העם רוצה, הרי ישנה היכולת בידו. במשך שש השנים האחרונות הבאתם כמה וכמה קרבנות כספיים בשביל דברים שלא היה בהם אף שמץ של יהדות – האם לא תתנו עכשיו בשביל בנין ביתכם?

מרבית העבודה בארץ צריכה להיעשות ע"י יהודי אירופה המערבית ויהודי אמריקה. הזכרתי את אמריקה – ועלי להגיד אילו מלים על היחסים שבינינו ובין אמריקה, כי מרבים לדבר על כך בעולמנו. הציוניות באמריקה גדלה מאד. היא פי עשרה בכמותה מכפי שהיתה לפני המלחמה. היא עומדת במקום הראשון בהסתדרות הציונית. הפדרציה הציונית האמריקאית יש לה השקפות משלה ביחס להרבה שאלות ואני חושב כי רבות מהשקפותיה נכונות וצודקות. אבל אם האמריקנים חושבים כי אפשרי הדבר שכל פדרציה ציונית תהיה ציוניות מיוחדת – אזי הם טועים. גם איני מאמין שהם חושבים כך. עלינו להשתדל שההבדל בין ציוני לציוני יוקטן. והעיקר שבעבודה עצמה נהיה גוש אחד ומאוחד. באופנים בלתי טבעיים אין עושים מריבות ואין יוצרים חילוקי דעות. אני אסע לאמריקה. ומובטחני כי נבוא לידי הבנה הדדית ולא נאבד זמן לעניני ריב והבל.

אנחנו פונים אליכם בדרישת קרן־היסוד. זכרו, לנו אין משטרה לדרוש מכם את כספכם בכוח של כפיה. יש לנו כל הדאגות של ממשלה, אבל אין לנו הכוח שלמיניסטריון הכספים. דרישתנו למס קרן היסוד נסמכת רק על כוחנו המוסרי. כל איש ואשה, מזקן ועד טף ברחוב היהודי צריכים לדעת מה לפניהם. והם צריכים לתת חלק מזמנם וממרצם, ומכל אשר להם לבנין א"י. הם צריכים ליצור אטמוספירה של בושה וחרפה לכל המשתמט ומתחמק.

(“הארץ”)

א.¹

מצאתי כאן שינויים ידועים. הר הצופים נשתנה, מראהו היום אחר – אולם העמק עודנו עומד בעינו.

הדעה השוררת אצל רבים מחברי ההסתדרות הציונית, כי הממשלה תהא עושה את מלאכתנו – אינה נכונה. לא, אנו בעצמנו חייבים לעשות את כל מלאכתנו. עתה מוטלים עלינו תפקידים גדולים יותר וחובות מרובות יותר מאשר לפני עשרה חדשים. אם נהיה חזקים, תיהפך הניטרליות הידידותית של הממשלה לגורם פעיל ורצוי; ואם חלילה, לא נהיה חזקים – תהא זו לאין ולאפס. בלונדון סבורים כי כאן, בארץ־ישראל, הולך ונבנה בית לאומי, וכדי שנוכל לדרוש מעם ישראל כולו את ההתאמצות הגדולה, להביא את הקרבנות היקרים ביותר, מן הצורך הוא שהעבודה בארץ־ישראל תיעשה ביתר מרץ וביתר חריצות.

אשר למצב הפנימי, לא אהיה מכחד מכם כי הוא קשה. אין אמנם התפלגות ממשית בהסתדרות, אבל יש ויש סימנים של שאיפה לכך. שתי שיטות לפנינו. שיטה אחת חיובית: היא מאמינה בכוחות העם, מאמינה היא כי העם אשר עדיין לא נענה לסן־רימו, בוא יבוא אלינו אם רק נראה לו את הדרכים המוליכים למטרה. ומסקנותיה של שיטה זו הן: א) כי כל אשר התחילו לעשות עד עתה בארץ־ישראל, עם כל היותו קטן ודל, יש לשמור עליו ולקיימו, ושום דבר אסור לו שיבטל. ב) כי כל אותם האנשים שהיו נושאים באחריות עד עתה לא יורחקו ולא ידחקו. אכן, צריכים אנו כוחות נוספים שמהם עלינו ללמוד. אולם הללו צריכים גם ללמוד ממנו. צריך שיהיה קשר ושתהיה קירבה בין התקופות השונות של עבודתנו.

השיטה השניה היא שלילית. היא אינה מאמינה בכוחות העם. לפי השקפתה יוצא, שצריך ליצור תחלה חלל ריק, ואז נראה – אולי נמצא במה למלא את הריקות.

רוצים אנו בכוחות חדשים, והרינו מוכנים למסור להם את מקומנו, אולם עליהם ללמוד ממנו. דרושה סינתיזה של שתי השיטות הללו. בשיטה השניה מחזיקים בעיקר הציונים האמריקאים. אחד התפקידים העיקריים של ההסתדרות הציונית הוא להקים ולכונן את ההסתדרות הציונית האמריקאית. הנני מאמין כי אם תהא בידנו תכנית של עבודה תתן היהדות האמריקאית את התשובה הרצויה. כל עוד לא תבוא האמונה בכוחות העם יהא קיים המשבר.

הריני מודיע ברור ומפורש:

אי אפשר לצעוד גם צעד אחד לפנים כל זמן שאין הסכמה ושלום במערכותינו בארץ. דרושה שביתת נשק בארץ לפחות לשנה אחת. אי אפשר לך לעשות את עבודתך בשעה שמאחוריך, בעורף, חכוכים וקטטות.

מחובתו של הועד הלאומי הוא לשמור על החזית המאוחדת, חובתו לשמור על סמכותה של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הבא אפשר יהיה לבקר, אפשר יהיה להוריד את ההנהלה הנוכחית אולם עד הקונגרס יש לתת לאלה העומדים בשורות הראשונות את האפשרות להלחם ולפעול.

ב.²

סיימנו תקופה בעבודתנו. החלטת סן־רימו הכניסה את ההצהרה הבלפורית לתוך חוזה השלום, וסמוך לזה נתמנה יהודי גדול ואיש־הנהלה גדול לנציב עליון בארץ ישראל. העבודה הגדולה והנמרצה של שש השנים האחרונות נחתמה על ידי כך, ועוד שני ענינים חשובים לפנינו: שאלת הגבולות ושאלת המנדט. בנוגע לראשונה כבר ידוע לכם כי פתרונה אינו לגמרי לטובתנו. נשארה לנו אך התקוה, כי הממשלה הצרפתית והעם הצרפתי יכירו במהרה את צדקת תביעותינו בענין הגבולות. המנדט עדיין לא נתפרסם, אולם יש ביכלתי להגיד לכם את עיקרוניו היסודיים:

1. המנדט מכיר בדרישותיהם ההיסטוריות של היהודים – כי בארץ־ישראל יוקם ביתם הלאומי.

2. המנדט רואה את ההסתדרות הציונית כביאת־הכוח היחידה שיש לה הזכות לדבר בשם עם ישראל בענין בנין הבית הלאומי בארץ־ישראל.

3. המנדט מכיר, כי מחובתה של ממשלת ארץ־ישראל לעשות את כל אשר בידה כדי לסייע לבנין הארץ. עליה להשתדל להקל את דבר העליה היהודית לארץ, לסייע לפיתוח ההתישבות ולהתאחזותם של היהודים בכלל בארץ.

נכון, אין בזה כל מה שקוינו, ועוד הרבה יש לעבוד ולפעול. אבל נכון גם זה – כי היסוד לעבודה הגדולה הונח כבר, וכי בידנו לפתח ולהשלים את ״המגילה". זהו, בערך, הסיכום האחרון של התקופה אשר נחתמה עתה.

ועתה הננו עומדים על סף תקופה חדשה. עלינו להקים את הבנין על היסוד שניתן לנו. וכאן נפרדות הדרכים, שיטות שונות מוצעות לפנינו. פולמוס דברים גדול התלקח ועלינו לבקש בתוך סערה זו את הדרך הנכונה.

מבקריהם של המנהיגים הציונים אומרים, כי הציונים לא השיגו ולא כלום, או כי זה אשר השיגו הוא מעט מאד, לא במדה המספיקה; כי היתה החובה לדרוש מדינה יהודית, והמנהיגים הציונים שלא דרשו זאת עשו מעשה פשע.

האנשים הטוענים טענות אלו טועים טעות יסודית. הם שוכחים כי יש הבדל בין הדרישה ובין השגת הדבר הדרוש. נקל מאד לבוא ולבקש, אולם קשה לקבל תשובה חיובית על הבקשה. אין משאלה יכולה להתמלא אלא אם הוא מבוססת על יסוד ריאלי. ועוד משגה אחד הם עושים – שאינם רואים את המציאות.

כי אם גם נניח שהתרחש נס וכל העמים יאמרו ליהודים: הרי מדינה יהודית לפניכם!" – האם בכך תיוצר המדינה היהודית? לא, זה לא יהא אלא נוסחה של מדינה, נוסחה בעלמא.

דעה קיצונית זו באה מתוך טעות־הבנה, מתוך חוסר הבנת העם היהודי, כך מדברים רק אנשים המאמינים בנוסחאות, ובכוחותיו של העם אינם מאמינים. מדינה אינה נוצרת על פי פקודה, אלא בכוחו של עם ובמשך דורות. אילו גם כל מלכי מזרח ומערב נתנו לנו ארץ – לא היה בזה אלא דברים בלבד. אולם אם העם היהודי יבוא ויבנה את ארץ ישראל – תהא ממלכת ישראל מציאות, עובדה.

עוד זרם אחד ישנו במחנה הציוני. לדעתם נסתיימה כבר העבודה המדינית, ועתה מתחילה תקופה של מעשים ושל עסקים טובים, והארץ תיבנה בדרך של מעשי־עסק ועל ידי מומחים אשר ידעו להקים את המכונה. גם אצל אלה אין הציונות אלא נוסחה – ״נוסחה של עסק", מכונה.

הללו גורסים מכונה של דרישות, והללו גורסים מכונה של חברות לעסקים. לא הרי אלו כהרי אלו. אולם הצד השוה שבהם שכולם אינם מאמינים בכוחותיו של העם. עובדי עבודה־זרה הם, היום יעבדו לאליל הפוליטיקה ומחר לעגל הזהב. אם עתה, אחרי ארבעים שנות עבודה, אחרי הקרבנות הרבים שהעלינו על מזבח האידיאל, באים אנשים ידועים מתוכנו ועובדים לאלוהי נכר, כורעים לעגל הזהב, וקוראים: ״אלה אלוהיך" – יש רצון לקום ולשבור את לוחות…

אמנם, ההסתדרות הציונית צריכה אנשים חדשים; אמת, היא צריכה מומחים; נכון, היא עשתה הרבה שגיאות אשר מומחים אולי לא היו עושים אותן – אך המומחים הללו הרי לא באו אלינו. האיניציאטיבה של עבודתנו ופרי עבודתנו לא על ידי מומחים באו לנו. אילו תחת אנשים מתוך העם, היודעים את נשמת העם ואת רוחו, עשו את העבודה מומחים – לא הגענו היום לתקופה רבת־תכונה זו.

הננו מתחילים את תקופת־הפעולה בימים קשים, בימים שבכל עולם שורר משבר, וחלקו הגדול של עמנו הרוס ונחרב – ועינינו נשואות אל אחינו שבאנגליה ובאמריקה. אותה ״צדקה שעשה הקב“ה עם ישראל שפיזרם בין האומות” הננו מבקשים ביחוד באמריקה, אשר עמה יש לנו חשבונות גדולים ועוד הרבה יהיה לנו לשאת ולתת עמה ולהתאחד בעבודה. באמריקה לא נענו עדיין למאורע סן־רימו. ומי הוא שנענה למאורע? הבנים שבאירופה המזרחית: הנוער היהודי, החלוצים שבאו לכאן לבנות את הארץ. עתה, אחרי התשובה שנתנו החלוצים, חייבים להיענות אלה שיושבים בשלום ובשלוה, אלה שחייהם ורכושם מובטחים להם בארצות מגוריהם.

ראיתי את צעירינו בעבודה, ולבי נתמלא רגשות של שמחה ושל צער. בשמחתי קראתי ״מה טובו אהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל", אולם מה גדל צערי בהרגישי כי הנשמות הללו עזובות בבדידותן, כי הן מרחפות באויר, כי עלו על ראש ההר ורואות את הארץ – מרחוק. חובתנו לעשות ולהשתדל כי הצעירים הללו ישארו לעולם בארץ, כי ימצאו כאן חיים נורמליים, כי נשיג את האמצעים הדרושים כדי להחזיקם ולקיימם בארץ.

כאן קמו אנשים הרוצים לבטל עבודות ידועות בארץ־ישראל או לסלק אנשים ידועים³. אל תעזו להרוס את אשר יש בידכם. אל תגידו לאדם: ״לאחר שעבדת ארבעים שנה לעמך, הסתלק לך! הסתלק מעבודתך ותהא מקבל קצבה…" יד לפה! דרך ארץ! כל עוד האנשים הללו בתוכנו, יהיו עובדים אתנו, ויוסיפו לעמוד על משמרתם. יש מקום גם לחדשים וגם לישנים – וכשנראה את החדשים הבאים ואת תכנית עבודתם, נהיה אנחנו הראשונים אשר נפנה מקום למענם – –

במהרה יתחילו בהגשמת התכניות להשקאתה ולחשמולה של הארץ, ועם כל המשבר השורר עתה, הנני מאמין כי האמצעים לכך ימצאו. על דלתותיו של כל יהודי ויהודי נתדפק, אל כל החוגים של עם ישראל נפנה ליצור ניצור מצב רוח כזה שהיה באנגליה בימי המלחמה: כשם שבאנגליה היו מביטים בבוז על כל אזרח שלא יצא לבוש בגדי צבא, כן יהיו מביטים בבוז על כל יהודי אשר לא יעשה את חובתו לבנין הבית הלאומי. שאול נשאל את כל אחד מבני ישראל: מה עשית למען עמך בימי מלחמתנו? והריני בטוח, כי העם יתן את התשובה הנכונה.

ולערבים אומר: שום תעמולה מצדכם לא תועיל כדי לשנות את החלטת סן־רימו ואת נכונותם של היהודים להקים בארץ־ישראל את ביתם הלאומי. היהודים רוצים ויכולים לחיות עם הערבים בשלום כמו לפנים. אולם אם תעמלנים ידועים בתוך הערבים חושבים כי באיומיהם יביאו מורך בלב היהודים – אינם אלא טועים.

כשיקרא אדם בימים רחוקים את הפרק של הזמן הנוכחי, כשיקרא על כל אשר נעשה עד הצהרת בלפור, ומבלפור ועד סמואל, יאמר: ימים קשים היו אלה בחיי ישראל, והדור אמנם היה דור קטן, אולם זכה זכה לימים גדולים, להיות סובל חבלי משיח ורואה בעיניו אתחלתא דגאולה.

¹

… היה לי הכבוד לבקר בארץ-ישראל אחרי שהתכונן שם המשטר החדש. מצאנו בפקידים גבוהים של הנהלת ארץ-ישראל את המחשבה הטובה להגשים את המנדט הארץ-ישראלי, לשים את ארץ-ישראל לבית לאומי ליהודים. יש אמנם מגרעות, מגרעות שאין צורך לבקש אותן בזכוכית מגדלת. אך עם התרבות מספר היהודים בא"י תמעטנה וגם תחלופנה המגרעות האלו.

רבות, רבות נכתב ע"ד החלוצים; רבות שמעתם וקראתם על אודותיהם. ואולם קשה מאד למסור את הרושם בדברים, שהם סוף סוף רק אותיות מתות. רק מי שראם בעיניו, אותם ואת עבודתם, אולי יכול לתאר בנפשו דמות נכונה ולהעריך את ערכם.

שאלה קשה ומרה היתה מנקרת במוחנו: מה יהיה הדור החדש אשר יצא מעם הניתן למצוקה ולמשיסה, והחי בחברת פראי-אדם כאלה. עלינו לבנות את ארץ –ישראל אך מאין יבואו בוניך, ארץ-ישראל? – ועתה ראו, מגיא צלמות, מבקעת הדמים יצא דור עברי גדול הנותן כבוד לשיבת ישראל סבא למולדתו.

מאין באו אלה? מפרוסקורוב, מקיוב, מאומן, מפינסק – מכל פנה נדחה. את ערבות השלג עברו ברגל, את בתיהם עזבו, הרוסים חרבים. רק קברות הנפשות היקרות שם נשארו, ויצאו – ופניהם מזרחה, מזרחה. מילים רבים הלכו בדרך, שבועות רבים, חדשים רבים, ומכל העברים נשקפו אליהם סכנות גדולות, אימת מות. אך הם לא עמדו, לא שבו מפני כל. עיניהם, עיני היהודים השחורות המפיקות יגון, מביטות נכחם, אל מקום זה יעדו להם. קישינוב כגן עדן להם. הן לא רחוקה היא מקונוסטנציה, ומקונוסטנציה הולכת אניה לארץ-ישראל. מעונים בני מעונים זה אלפים שנה! הנה רגליהם הצעירות, החזקות עומדות על אדמת החול בארץ-ישראל! הם הולכים שמה לעבוד עבודת פרך, לנפץ אבנים על דרכי ארץ-ישראל. העבודה קשה, קשה מאד, אך הם עובדים אותה באהבה, הן עבודת ארץ-ישראל היא! לפני שנה בנו רק ערבים או מצרים את ארץ-ישראל. עתה בונים אותה יהודים ושירים עברים מנסרים באויר. הם באים ויושבים באהלים. אהלי יעקב נראו בארץ. כאשר בנו אבותינו את ערי המסכנות ואת הפירמידות במצרים, כן בונים הם, אפס כי לא ערי מסכנות לפרעה הם בונים כי אם את הבית הלאומי ליהודים. עליהם לבניכם ספרו ובניכם יספרו לבניהם עד דור אחרון. יש לנו במה להתגאות. יש לכם, יהודי לונדון, במה להתגאות. החלוצים המחכים בגולה לשעת הכושר הראשונה, לבוא ולשאת בעבודה הגדולה, עבודת ביתנו הלאומי.

ואשר לשאלת המנדט: האמונה באנגליה והאמונה בכוחותינו אנו יעשו את המנדט הא“י לכל מה שאנו רוצים. עלינו להאמין באנגליה, ובלעדי האמונה הזאת לא יועיל כל מנדט כתוב. הן בא”י אין מליון תושבים יהודים. ואנגליה יכולה לעשות למנדט הא"י כאשר עשתה למנדט בארם-נהריים. הדור החי איננו מבין עדיין את מה שעשתה לנו אנגליה. הדורות הבאים ידעו להעריך את הדבר במלוא ערכו אנגליה התחשבה עם פיזורי היהודים בורשה, בוילנה, בניו-יורק ובלונדון, כאשר מתחשבים עם עם חי. היא נתנה את אמונתה בהסתדרות הציונית ושמה אותה לעוזרת בהגשמת התעודה הגדולה של בנין הבית הלאומי. רק מתוך אמון הדדי יקום הבית.

אך חשובה מכל היא האמונה בכוחותינו אנו. אילו יכולתי לדבר בשם ארבעה-עשר מליוני היהודים בעולם ולערוב על כספם ועל מרצם, כי ישמשו לבנין הבית הלאומי ליהודים, כי עתה אחר היה מצבינו. עד כה לא יכולתי לעשות זאת אולם מאמין אנכי, כי עם ישראל יעשה זאת. לולא האמנתי בעם ישראל כי יעשה וכי ימלא את תעודתו הגדולה, כי עתה לא עמדתי לפניכם פה.

השאלה שעלינו לענות עליה היא אם אין המנדט בצורתו הנוכחית מפריע אותנו מעבודתינו. על זאת אוכל לענות בכל לבבי: לא! יכולים אתם להביא לא"י אנשים ככל חפצכם, יכולים אתם להשיג אדמה בכל אשר תוכלו לעבוד. עליכם רק ליצור את האפשרות הכספית לכך.

המשבר בציונות נוצר מפני שהיהדות יושבת רוסיה איננה יכולה לעשות מאומה. אך נצח ישראל לא יאבד. עליכם עתה לעשות גם בעד האחרים אשר קצרה ידם ברוב צרה ומצוקה. כל ישראל ערבים זה בזה, עליכם ליצור מצב אשר יהיה לאחיכם לישועה. אם תרצו לא יהי עוד משבר. אם תרצו, תראו כי כל אבן בארץ-ישראל תאמר שירה.

(“הארץ”)

א.¹

זהו רגע גדול בחיי כשניתנה לי ההזדמנות בפעם הראשונה בשעה חמורה זו לדבר בפני קהלת היהודים הגדולה ביותר שבעולם. אבל טרם שאגש לעצם הענין אשר לפנינו, הרשוני נא להביע, בשם ההסתדרות הציונית העולמית, שיש לי הכבוד להיות בא-כחה, את תודתי מקרב לב לעם האמריקני ולממשלה הגדולה אשר תמכו כל הימים בעבודתינו הקשה, וסייעו בידינו להשיג את אשר השגנו.

ועתה – אל העבודה שלפנינו. הנואם הנכבד, מר לואיס מרשל, ספר לכם כי כולנו, ציונים ולא ציונים, נתונים עתה על כף המאזנים. אנו עומדים לפני מבחן גדול, ומה דרוש לנו כדי לעמוד במבחן זה? דרוש לנו שכל יהודי יסייע בבנין א"י, למען עשותה מקלט לא רק לנדכאים ולעניים מאחינו, אלא גם בית לעמינו כולו.

בשלשה דרכים נבנית הארץ:

א. בקרקע. הבית הלאומי היהודי מוכרח להבנות על קרקע א“י. ויש קרקע בא”י בשביל המונים מרובים יותר מיושבי הארץ כיום. אנו יכולים להכניס לארץ יהודים רבים מאד, מבלי געת במשהו בעניני התושבים עתה. ואם מספרים לכם על התנגדות הערבים לעליה יהודים – צריך להודות, כי התנגדות זו שאלה חמורה היא, אבל היא איננה מבוססת על עובדות ואין יושר ביסודה. אנו היהודים מבינים את דרישות הערבים הצודקות, אבל מרכז הלאום הערבי וחייו אינו בירושלים, אלא בדמשק, בחג’ז, בבגדד. מרכז חיי הלאום היהודי הוא בירושלים, וכן יהיה!

ב. באנשים. קרקע לבד אינו מספיק, דרושים כוחות אנשים לקבל את הארץ ולהפוך את החומר הבלתי מעובד של עכשיו, לזה שהיה לפני אלפי שנים, ולזה שיכול להיות בעתיד ע“י עיבוד עפ”י שיטות מודרניות. השאלה: אם יכול היהודי להיות אכר או לא – כבר קבלה את תשובתה בימי שני הדורות האחרונים ע“י האכרים היהודים, ע”י העבודה שאופשרה בעזרת אבי הישוב היהודי אדמונד רוטשילד, ונמשכה ע"י חלוצינו היקרים אשר הוכיחו לעולם כי אפשר לבנות מושבות עבריות במאה אחוזים פועלים עברים. יש לנו איפוא החומר האנושי לכך. ולמה אנו זקוקים עתה? לאמצעים, לאמצעים מרובים, ליישב את האנשים אשר אמרנו על הקרקע אשר אמרנו.

אך עבודת הישוב החקלאי עתידה להתפתח לאט. טבעה בכך. אי אפשר להכות על הצמח ולומר לו: גדל! יש לנו ענין עם הטבע הנותן פריו בעתו, ע"י שיטות עיבוד מודרניות אפשר אמנם להחיש את הגידול ולהעלות את היבול, אבל גם זה אפשרי רק בגבולות מסוימים. לפיכך, עלינו להסב לבנו גם אל דרך שלישית, אל התעשיה.

ג. התעשיה. יחד עם הכפר היהודי צריכה לבוא התחלת בנין העיר היהודית. ואני מקוה כי לא יהיה אצלנו בין הכפר ובין העיר אותו ניגוד שקיים עתה באירופה ובאמריקה בין הערים והכפרים. אך החלוצים הבאים עתה לא"י מבקשים לא רק את האוהל. החלוץ מבקש גם כלי עבודה, ובהיות לו גם אלה שאול ישאל: היש לי בית-ספר, היש לי ספרים לרוות צמאוני לקריאה, ללמוד, כאשר הסכנתי? אם טוב ואם רע, עובדה היא כי במשך אלפי שנים התפתחנו על ידי החיים הרוחניים. אבותנו ואבות אבותנו שאבו כח מתוך הספר. שלשלת התפתחותנו בספר תצויר לנו בתור משל: טבעת ראשונה – הגאון מוילנה, וטבעת אחרונה – הפרופסור אינשטין. זאת היא השלשלת. זהו מהלך התפתחות רוחנו.

ובבואי היום לומר לכם כי עליכם לסייע לעבודת הישוב, כונתי היא גם להמצאת אמצעים בשביל האוניברסיטה העברית. האוניברסיטה העברית תהיה, יחד עם התפתחות החקלאות והתעשיה, המעוז לחיינו בארץ.

אני מאמין כי הגיעה עתה שעת הכושר. זה לא כבר בקרתי את ארץ-ישראל. עיני שאלו לראות את החומר האנושי שעליו להניח את היסוד לבנין ביתנו הלאומי, ומצאתיו ראוי והגון לכך. שואלים: האמנם הנצחון שלנו שלם הוא? ואנו משיבים: לא. חלוצים רק סוללים את הדרך לאלה שצריכים לבוא אחריהם.

מי ומי יהיו הבאים? כמה יוכלו לסבול? מה כוחם בחומר וברוח? מה יביאו לארץ? היהיו מסוג האנשים שאין להם השגה בדבר התפקיד המוטל עליהם, או כאלה הנוטים שכמם לסבול ויכולים לתת את הנדרש מן הבאים לבנות ולחדש את חיי העם הגדול והעתיק? אלו הן שאלותינו. אתם, יושבי הארץ הזאת, הנכם בני אותן הסביבות ונפות הארצות אשר מהן באים כיום החלוצים לא"י; אתם יודעים את ערבות אוקרינה. והיהדות הצעירה, בת היוחסין, בת המשפחה העברית הטובה, היא הנודדת עתה משם, נודדת ונודדת ועוברת כל דרכי סכנות. היא נודדת וצרורות ריקים על שכמה, כי אשר היה לה נשאר שם. היא סובבת בארץ רומניה וכגן-עדן נשקפת לה ארץ זו, כי אכן יש ברומניה עוד נמל, הנקרא קונסטנצה ואניות מפליגות מן הנמל הזה ארצה ישראל.

ולא רק בערבות אוקרינה יעבורו. בדרכי פרס והודו, ומארבע כנפות העולם יפרוצו, ואם לא באו עוד לארץ באלפיהם, לא בהם העוון.

לכו ונלכה נא מעט בעקבותיהם: הם הגיעו כבר לשערי א"י, כף רגליהם דרכה כבר על אדמת הקודש. ולא חיי תענוגות מחכים להם בארץ. לכל עבודת פרך נכונים הם. ושאלתם הראשונה על החוף היא: הבטוחה העבודה? התהיה תמיד עבודה?

ואלה האנשים בנינו, ישרים, אנשי-דעת, אמיצים, יפי-תאר, יפי-נפש, והם נפוצים עתה על פני שדות א"י. מדן ועד באר שבע תראו את מראיהם, תשמעו את קולם, תשמעו את השירה העברית העולה יחד עם קול הלמות הפטיש העברי המנפץ סלעים, הסולל כבישים ובונה את הארץ.

ויש אשר ישאלונו האנשים האלה: הרק ראה נראה את הארץ ולא נאחז בה, בקרקע שלה? לא אחת שאלוני כך ואני השיבותי:

יצוא אצא אל הגולה ואספר לה את דברי ימיכם ומעשיכם. אקים תנועה בעם, אעשה את רחוב היהודים כרחוב האנגלים בלונדון ברביעי לאוגוסט 1914, ביום הקרא העם אל הדגל. יבוש יעקב, יחורו פני כל אדם מישראל אם לא ישא היום את משא העם!

זאת היא החובה, חובת הכבוד – או יותר נכון – חובת הקיום. על קיום העם הוטל הגורל. שעת כושר כזו של היום לא תשוב אולי עוד לעולם. מחיר רב שלמנו בעד שעת כושר זו, ואם אתם ואנו נעבור על הזמן הזה בלי פעולה גדולה, יבואו בניכם אחריכם ותבעו דין מעמכם והיינו למשל ולשנינה בעיניהם. הם אולי יקללוני בקללות פיהם: “ארור העם הזה אשר לא הלך בדרך התחיה, שלה התפלל כל ימיו ואשר בגללה סבל בכל שנות נדודיו!”

מפתח א“י איננו בכיס ההסתדרות הציונית,- בידיכם הוא! עליכם האשמה, אם אין אנו יכולים להכניס היום מספר יהודים רב לא”י.

שמונים דורות של ענויים מביטים אליכם, יהודי אמריקה!

(“הארץ”, 13 במאי 1921).

ב²

מארץ-ישראל קבלתי דרישה לשלוח לשם מספר חדש וגדול של חלוצים כתשובה על מאורעות הדמים שאירעו שם. אולם בה בשעה שאנכי נוסע מכאן מקהלה לקהלה כדי להשיג את האמצעים הנחוצים להגדלת העליה של החלוצים, עוררו נגדנו כאן באמריקה התקפות של גאזים רעים ומחניקים. אבל אל נא יחשבו המתנפלים,שאני נרתע לאחור: אנכי אשאר עד אשר אשיג את המטרה שלשמה באתי הנה. נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לא יירא מברק הדולרים המקשקשים לכאורה בצלחתם של המנהיגים האמריקאיים. יהודי אמריקה לא ניתנו להם במונופולין.

יש לדעת כי לא קרן היסוד היא סלע המחלוקת בינינו. השאלה העיקרית היא מי יפקח על העבודה בארץ. והמנהיגים האמריקאיים. היו רוצים להיות אדוני התנועה הציונית בכוח הממון. הם היו רוצים שאנחנו נישא עלינו את כל האחריות כולה, והם יחזיקו בכיס את הכסף ויהיו המפקחים עלינו. כזאת היה לא תהיה! אם רוצים הם לפקח על התנועה הציונית יואילו-נא למשוך בעול האחריות הכרוכה בזו, ואז נמסור את העבודה לידם. אולם כל עוד אינם נכונים ליטול את האחריות - עליהם להתפרק מנשקם ולא להפריע.

גבירותי ואדוני! מאמין אני שעדיין לא עבר על אלה האחראים לגורל תנועתנו משבר כזה המתחולל לעינינו בימים האחרונים. נלחמים אנו על פני חזית ארוכה, הנמשכת מירושלים ועד סן-פרנסיסקו. יש בדעתי לדבר על שני חלקיה של חזית זו. חלק המזרח בא"י וחלק המערב באמריקה.

יודעים אתם מן העתונות מה שאירע ביפו. ההתנפלויות נשנו גם במרכזים יהודיים אחרים בארץ. אין זאת התנפלות הראשונה ואף לא האחרונה על היהודים בא“י. זאת היא דרגה הכרחית בהתפתחותה הראשונה של הארץ ואפשר להנצל ממנה רק בשני תנאים: התנאי הראשון הוא סטטוס פוליטי קבוע בשביל א”י. עובדה זו שהמנדט עדיין לא נתפרסם באופן רשמי, לא נחתם ולא נתאשר, ואף זו, שחוזה-סיווירן עדיין לא אושר, תתן תמיד הזדמנות לתעלוליהם של כוחות החושך, החפצים ביצירת מצב של תהו ובהו כדי לעשות רושם על דעת הקהל. אבל בטוחים אנו שמאורע סן-רימו יארע אף בג’נבה את הדקלרציה הבלפורית אי אפשר לבטל. אין דבר בעולם שיעצרנו מבוא לארץ- ישראל.

הדרך השניה למנוע בעד מאורעות כאלה שהתרחשו ביפו היא ליצור תיכף אפשרות של עליה מוגדלת כדי שיעשה בנין א"י לעובדה ממשית בעתיד הקרוב.

גבירותי ואדוני! הדבר קשה, אבל אפשרי הוא… המאורעות בא"י לא רק שלא צריכים להרפות את ידינו כי אם להיפך לחזק את החלטתנו להמשיך את העבודה ולהרחיבה.

זהו המצב בחזית המזרחית. ויודע אני מראש מה תהא תשובתכם על קריאתנו לעזרה, ולאמצעים הדרושים לנו בחזית זו: יכול אני לקראה מעל קוי-פניכם, בנתי לרעכם, אף טרם דברתם אלי.

אבל יחד עם זו באה עוד תשובה מניו-יורק, שנתפרסמה בעתונות היהודית בכל הארץ. הרי הן המודעות המזהירות אתכם שאנו באים להשמיד את ההסתדרות הציונית. אילו לא היתה זאת טרגדיה, כי אז היינו ממלאים שחוק פינו – אילו היו השנים כתקונן ויכולנו להרשות לעצמנו לצחוק. שמות האנשים החתומים על האזהרה הזאת ירשמו בספר דברי-הימים יחד עם שמות האנשים שיצאו נגד הקונגרס הציוני הראשון לפני כ“ה שנים, ושהצביעו לפני י”ח שנים בעד אוגנדה, יחד עם האנשים שהתרו לפני שלש שנים בממשלה האנגלית ובצבור היהודי שהדקלרציה הבלפורית היא סכנה בשביל היהדות – ממש כעבודתינו עתה בעד קרן-היסוד.

בפעם האחרונה הנני מיעץ באספה ציונית זו לאנשים הללו שהיו ציונים ושמתיהרים עוד כיום הזה לשאת את השם ציונים: “התפרקו את נשקכם!” ארץ –ישראל דורשת זאת מאתנו והרינו מזהיר אותם בשמכם אתם לחדול ממלחמה זו עד הקונגרס הבא.

שלש מדרגות היו במלחמה זו. המדרגה הראשונה היתה בשאלת: “נדבות” או “השקעת כספים”, כביכול. או שני הדברים יחד. אבל היה זה רק מסוה לשאיפה אחרת, לנצח על העבודה הארצי ישראלית. אעפ“י שלא הסכמנו לדרכים שבהם רצו לנהל את העבודה היינו מוכנים למסור להם את הפיקוח העליון עליה, אבל בתנאי שישאו גם בעול האחריות. והנני חוזר על דברי לפני אספה זו: אילו אמרו לנו היום אותם האנשים החתומים על המודעות השונות: נכונים אנו לעלות לא”י, נכונים אנו לעבור דרך אותם מדורי הגיהנם שאתם עוברים אותם, נכונים אנו לקבוע תכנית מסוימת לעבודה בא"י, הייתי אומר להם: “רבותי, אין אני מסכים לתכניתכם, אבל אם העם היהודי מסכים לדעתכם, הנני נכון לשרותכם ואתם תמשיכו את העבודה”. אבל המה לא עשו כזאת, המה היו רוצים שאנחנו נעבוד והם ישגיחו עלינו בכוח הדולר שבידם.

אחרי כן הגענו למדרגה שניה, מדרגה מסוכנת הרבה יותר. התחילו להשתעשע בגאזים מרעילים. התחילו מפיצים שמועות שונות שאין השגחה הגונה על הוצאת הכספים, אין ריכוז העבודה וכ’ו. יביאו נא האדונים הללו ראיות איזו הם הכספים שלא הגיעו לתעודתם? מה אירע בא"י? בדברו לפני נשיאי המחוזות הציונים בניו-יורק הודיע נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה: “אינני יכול לספר לכם כל מה שהייתי רוצה לספר”. מה פירושה של מלשינות כזו? מדוע יכול הוא לספר באספה פומבית כמו הקונגרס ולא עכשיו? ידברו נא האדונים הללו דבורים ברורים!

המדרגה השלישית היא התנפלות ישרה. גלויה היא על כל פנים, ואסיר תודה אני לכם על כך. אין התקנון של קרן היסוד מוצא חן בעיניהם. קשה לי להלחם בעורכי-הדין האלה. אבל העובדה היא שנוצר תקנון זמני, שאפשר לשנותו בכל רגע ושבלי ספק אף יבואו בו שנויים. כדי להתחיל בעבודה מוכרחים היינו ליצור את התקנון הזה, היה דרוש לנו בסיס חוקי הנותן לקונגרס השפעה מכרעת על קרן היסוד. עלינו למשוך את כל היהודים אל העבודה למען קרן היסוד. וכיון שאנו עומדים על העיקר שאין הטלת מסים בלי ביאת-כוח, אנו צריכים איפוא לשתף מלבד הציונים את שאר היהודים המנדבים בדירקטוריון של קה"י. קרן היסוד אינה איפוא מוסד ציוני גרידא, אלא מוסד ישראלי כללי.

זהו המצב בקצרה. וכיון שאני יודע שרבים מכם ציונים טובים ויהודים נאמנים, היו רוצים שיהיה שלום במחנה, אומר לכם שאנכי רודף שלום הרבה יותר מכפי שרבים מכם סוברים. אבל קודם לכל צריכה להפסק תיכף הטלת הזוהמה השיטתית בא"י, בעבודה הארצי-ישראלית, וכל אותן ההלשנות הנפוצות מניו-יורק עד סן-פרנציסקו.

העבודה למען קרן היסוד לא תפסק אף לרגע אחד, בין אם ישתתפו כולם בעבודה ובין אם לא. טוב בעיני לקבל נדבה של 10 סנטים, אבל לשמור על טהרת העיקרים הציוניים, מאשר לותר על עיקרינו ולקבל את יתר תשעים הסנטים. אנחנו לא נסכים מעולם להיות לעבדי הדולר.

(“העולם” – לונדון, 2 ביוני, 1921).

אילו היה עלי להגיד על רגל אחת מהו הרושם החשוב ביותר מימי שהותי הקצרים באמריקה, הייתי אומר כי בו ביום שנתברר שאין עוד מקום למשא ומתן עם מנהיגי הציונות האמריקאית, הרגשתי את עצמי אדם חפשי. מאותו היום ואילך הנני אופטימיסטן יותר גדול; לאספות השונות שנמשכו כמעט שלושה שבועות היתה תכונה משפילה וכמעט אי אפשר היה יותר להשתתף בהן.

אזרתי את שארית כוחותי כדי לבוא לידי הבנה הדדית. שני סוגי שאלות עמדו לפנינו במשא ומתן הזה. הראשון – בדבר התכנית הציונית. בבואי הציעו לפני המנהיגים האמריקאיים תזכיר ארוך, שנתקבל אחר כך ע“י הועד הפועל הלאומי של הסתדרותם. התזכיר כולל ראשי פרקים של השקפות ידועות המורידות את הציוניות למדרגת תנועה כלכלית גרידא ושוללת מאתה את תכונתה העולמית. בדוני על השאלה הזאת עם חברי הועד הפועל הלאומי נתברר לי כי לפחות במשך שנה אחת יהיה עלינו לחנכם עד שיגיעו למדרגת הבנה והשגת הציוניות השלמה. האדונים הללו אינם יודעים ואין הם חושבים יותר מדי. האמרה המצלצלת היא כלי זינם. עדיין הם טובעים במ”ט שערי ההתבוללות. מה שהיא אלפא-ביתא לנו, להם היא תורה סבוכה ומסובכה. בשנים האחרונות שבהן עשו תעמולה לציונות, היו משתמשים רק בסיסמאות שטחיות. את הצלחותינו הדיפלומטיות הפכו לנצחונות סנסציוניים. מפח הנפש שבא אחרי שנודעו העובדות כהויתן מובן הוא איפוא על נקלה. זה מבאר למה ירד מספר החברים הציוניים, כביכול, מ- 150,000 עד 17.000 חבר במשך עת קצרה מאד. זאת, ולא הירידה הכלכלית הנוכחית, היא סבת המשבר הכספי בהסתדרות הציונית האמריקאית; כי ברור הדבר שהסכום של מיליונים אחדים דולר שנקבל ע“י ציוני אמריקה במשך שנתים האחרונות הוא פחות הרבה ממה שאפשר היה להשיג בשביל א”י, אלמלי היו אוחזים באמצעים נכונים כדי להודיע את חשיבותה האמתית של תעודתנו לצבור היהודי. בין ההמונים הגדולים ובמעמד הבינוני של היהדות האמריקאית קיים רגש ציוני עמוק שעדיין לא נוצל עד היום הזה ואשר לא ינוצל ע"י המנהיגים האמריקאיים הנוכחים, מכיון שאינם מדברים ואינם שומעים את שפת ההמונים האלה.

הסוג השני של השאלות נוגע בעניני העבודה בא“י. המנהיגים הציונים האמריקאיים מתחו קו בקורת קשה על פעולות ועד הצירים. בקורת זו אולי צודקת היא באילו פרטים. אף-על-פי-כן לא נאמרה זו בכונה של ידידות ואף לא בכונה להיטיב את המצב כל שהוא. כל שגיאה שנעשתה בא”י הוגדלה באופן מוזר. עשרת מונים השתמשו נגדנו בכל מיני גוזמאות. השיטות הללו הועילו להחליש את האמון בא"י, את האמון בחברנו העובדים בארץ. הם הורידו את ערך פעולותינו בארץ-ישראל ואפילו את ערך הארץ עצמה במדה שלא תתואר כלל. הם הראו בפשטות שאין להם כל רגש אחריות ציונית.

המנהיגים האמריקאיים אינם רוצים להבין שפקידי ועד הצירים הנוכחי אינם אחראים אלא לחלק קטן של העבודה בא“י. בודאי שאין לתלות על צוארם את הקולר בגלל שגיאותיהם של ד”ר פרידנוואלד ומר רוברט סולד ובגלל מה שנעשה לפני שנת 1918.

מה שאמרו האמריקיים הוא למטה מבקורת; אין בכל הודעותיהם שום דעה ומחשבה – מלאות הן רק אבעבועי מליצות כרמון. הם השתמשו, למשל, הרבה בדו"ח של הועד לראורגניזציה והפיצוהו ברבים כאמצעי תעמולה נגדנו. כל הנקרא ציוני או ציוני-בוגר-למחצה נוטל לעצמו את הרשות להוציא גלוי-דעת בכל שאלות ההתישבות, העבודה התרבותית, עניני כספים ופוליטיקה. וכל אשר תמעט ידיעתו של האיש בשאלות הללו, כן תרבה העזות שבה הוא מדבר.

אף-על-פי-כן הייתי חושב לנכון שיטלו המנהיגים האמריקאיים חלק בפיקוח ובאחריות להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ע“י השתתפותם הישרה בעבודתנו בלונדון ובא”י. אבל לא ע“י סוכנים חצי-רשמיים. אעפ”י שרחוקה דעתי מדעתם של מנהיגים אלה כרחוק מזרח ממערב, חושב אני למועיל מאד לנסות ולעשות בחינה מעשית לדרכי העבודה שהם מציעים. מאמין אני שהיינו יכולים ללמוד מהם משהו וכן היו הם יכולים ללמוד מאתנו. אבל לצערנו העמדה שהם קובעים לעצמם אי אפשר לעמוד בה. הם ממאנים להשתתף בהנהגת תנועתינו. אין להם פנאי, עסוקים הם יותר מדי בעניניהם הפרטיים. אין הם נכונים להקריב את הקורבנות הנחוצים, לעזוב כל מה שיש להם, כדי שיוכלו להקדיש את כל כוחותיהם לעבודתנו. מסבה זו הרי הם משקיפים על כל הענינים והמעשים כעל אידיאות מופשטות ולא כעל מאורעות דינמיים חיים. וכאן באור לחוסר העמקות בבקרתם. הרבה מתכניותיהם והצעותיהם להשבחה, מיכניות הן ומופשטות, ביחוד מפני שאינן מבוססות על תוצאות השיטות שרכשו להם באמריקה. המכשול העיקרי בנקודתנו הוא הרשול להתאים מטודות אלה לבנין החדש בא"י. כדי לעשות זאת בהצלחה דרושה לא רק ידיעת המטודות הללו, אלא חוץ מזה ולמעלה מזה, הבנה עמוקה בתכונת הארץ ובסגולות רוח עמנו. אבל מי יגיד ביושר לבב כי עלתה בידי המנהיגים האמריקאיים ללמוד את דרכי העם היהודי, עבודתו התרבותית, שפתו, מכאוביו והלך-נפשו? רופא יוכל להעלות רפאות לחולה רק אחרי דיאגנוזה מדויקת. לשם כך נחוצה לו ידיעה הגונה בפתולוגיה ובפסיכולוגיה של החולה. במקרה של עם רב-צדדים (ואנחנו יודעים כמה רב-צדדי הוא העם היהודי!) קשה מאד לקבוע דיאגנוזה מדויקת.

המנהיגים הציונים האמריקאיים נמצאים עתה באותו המצב שנמצאו בו מנהיגי הציונות לפני עשרים שנה. בטוח אני כי כעבור זמן ידוע יתחילו ציוני אמריקה, אלה הבאים מסביבה לא יהודית, להבין אותנו יותר ויותר. אף אנו נכונים ללמוד מדרכיהם. אבל אין אנו יכולים לעשות כעצתם, אלא אם תהא מובטחת לנו שלמותה של ההסתדרות העולמית, ההסתדרות היחידה המאחדת את כולנו. הסכימה של כפל הפדרציות, כביכול, המוצעת בתזכירים של האדונים מן הועד הפועל האמריקאי, ובכלל נטיתם ליצירת עסקים עומדים ברשות עצמם בא"י תחת חסותם הם, יביאו בהכרח להגדלת הפרץ, הגדול למדי משכבר. עיקר הפדרציות אינו אלא כסות-עינים להתבדלות.

בטוח אני כי כמעט אין גבול לאפשרויותיה של התנועה הציונית באמריקה. אבל קודם כל על אמריקה ליצור ציונים אמתיים, ורק אז יהיה לנו בסיס מוצק לתנועה גדולה ועמוקה, שתכה שורש בהמונים ותשתרג ותגיע אחר כך למרום פסגתה של היהדות האמריקאית. אז תתן לנו אמריקה את הכספים ואת האנשים שיקדישו את כל חייהם לעבודת בנינה של ארך-ישראל היהודית.

(“הארץ”, 10 ביוני 1921).

א.

הננו עומדים עתה לפני אישור המנדט ע“י חבר הלאומים. הדבר נמשך הרבה, אך לא באשמתינו. בכל אופן אפשר לומר כי שאלת המנדט כבר הוחלטה בעיקרה. הפרטים ערוכים ומעובדים. וברור הדבר כי המנדט הוא התעודה החשובה ביותר מאז נתן כורש מלך פרס רשיון ליהודים לשוב ולעלות לארצם ולבנותה. המנדט מאשר את הקשר ההיסטורי אשר בינינו ובין א”י. הוא קובע זכותינו לבנות לנו בה את ביתנו הלאומי, ומכיר את ההסתדרות הציונית כבאת-כח העם היהודי, אשר עליה לבנות את הבית הלאומי הזה.

בנוגע לגבולות הארץ, ודאי יהיה במנדט סעיף, אשר יבטיח את האפשרות לפתח בא"י ישוב חשוב המתקיים פחות או יותר בכח עצמו. אבל אינני משלה את נפשי, ואני רוצה להגיד את הדברים בגלוי: יודע אני כי גם המנדט גם הגבולות לא יהיו לרצון לחלק גדול מהציונים. “עם האכילה יבוא התיאבון”, וכן הדבר בענינים מדיניים. התיאבון שלנו התפתח בשנים האחרונות. ואמנם, לנו הצדקה לדרוש את כל אשר אנו דורשים. אך ביחד עם זה, כל אלה שאינם שבעי-רצון – וגם אני כאחד מהם – עליהם להשיב אל לבם כי היו מכשולים מדיניים רבים ועצומים מאד וכי כל אשר השגנו עד כה אפשר שאיננו רב כל כך כשהוא לעצמו, אך היא ההצלחה הגדולה ביותר, אם נזכיר את אשר היתה הציונות לפני שנים מספר.

בכל אופן, מיד לאחר שיחתם המנדט – יגמר במדה ידועה פרק העבודה המדינית. אני אומר “במדה ידועה” כי עוד לא שקטה הארץ באופן שנוכל להגיד מעתה על כל מעשה מדיני שנעשה, כי הוא נגמר וכי לא יחולו עוד בו שנויים, ולפעמים גם שנויים מפתיעים. גם אחרי אשר יחתם המנדט עוד יהיה עלינו לעמוד על המשמר. ובכל זאת, מיד אחרי אשר תסודר שאלת המנדט, נהיה נקיים במקצת מן העבודה המדינית, אשר החזיקה בנו בלי הרף בשתים שלש השנים האחרונות ולה היו נתונים כל מעינינו, - ונוכל להתמסר יותר לשאלת בנין ארץ-ישראל. גם עתה כבר הוצגה השאלה הזאת, בצדק, בשורה הראשונה. כי סוף סוף הפוליטיקה איננה בלתי אם אמצעי והמטרה הלא היא בנין הבית הלאומי עצמו.

אני חושב כי הגיע הזמן לקבוע את הדרך הנכונה להתפתחות הציוניות בעתיד הקרוב. ולשם כך נחוץ לברר בקצרה את הדעות השונות המתהלכות במחננו ע"ד הציוניות. ואולי יהיה עלי, נגד רצוני, גם להתוכח מעט. ואולם אין זאת מגמתי לבוא במשפט עם המתנגדים ולבזבז את זמני בדברי ריבות שאין בהם תועלת. רצוני רק לברר עובדות אחדות, אשר בחום הוכוחים שכחו אודותם.

קודם כל יש לברר דברים אחדים על מצב היהודים בכלל והשפעתו על מצב התנועה הציונית. עובדה מעציבה היא כי המלחמה החריבה את המרכזים היהודיים הגדולים ביותר. אינני מדבר כעת על ההריגות ועל הגירושים, כי אם על המכה הנצחית אשר הוכו כחותינו הפוריים והיוצרים, על ידי המלחמה. שני המרכזים הגדולים ביותר, רוסיה ופולניה, שהיו מקור חיים, אוצר-רוח ליהדות העולמית, ועתה הם חרבים והרוסים. ומי יודע כמה דורות יעברו עד אשר ישובו הישובים האלה לאיתנם. וכן הדבר בנוגע למצב היהודים באוסטריה, בהונגריה, ואף גם ליהודי גרמניה לא טוב הרבה יותר מאשר לאלה. ועוד גדולה מזה הרעה: לא רק שאין מיהודי הארצות עזר לעבודתנו, אלא הם כמשא כבד עלינו עתה. אחינו בארצות ההן, הזקוקים כל כך לעזר ולמגן, דורשים את העזרה מאת היהודים יושבי הארצות השלוות יותר. ויהודי הארצות המאושרות צריכים לתת כסף רב ומאמצי כחות רבים לעבודה אשר אין לה אחרית ותקוה: לרפא את הפצועים ולתת לחם לרעבים. הם מוכרחים לעשות זאת ובינתים הם נתקים מן העבודה הקונסטרוקטיבית. חיי שעה מסבים עיניהם ולבם מחיי עולם.

בכל אופן, ברור הדבר, כי רוב העבודה לבנין א"י הוטל עתה על היהודים יושבי הארצות אשר לשונן אנגלית. היהודים האלה אינם מוכנים כראוי לעבודה גדולה היסטורית כזאת. עד כה עסקו היהודים בארצות האלו במעשי צדקה וחסד, דבר חשוב מאד גם הוא, אך אין זה בית ספר מחנך לעבודה לאומית. גם אין למחות ביום אחד את פעולת ההתבוללות הנמשכת בארצות ההן שנים ודורות. ברור איפוא כי רק על ידי התאמצות גדולה יוכלו היהודים האלה להתרומם עד לגובה האחריות, שהשעה ההיסטורית הזאת תובעת מהם; אם ימלאו את זאת, טוב; ואם לא, תאבד לנו שעה היסטורית זו.

ובארץ ישראל המצב איננו טוב, מנקודת המבט הכלכלית. המלחמה רוששה את הארץ, התפתחות הישוב, אשר גם לפנים לא היתה גדולה ביותר, נפסקה, ולולא היהודים האמריקאיים אשר באו לעזרת הישוב כי עתה נהרס כולו. כסף רב, שהיינו יכולים להשתמש בו לבנין ולהתפתחות, היו מוכרחים להוציא כדי להחזיק את הקיים. הארץ איננה מוכנה לעליה גדולה. בינתים היא סובלת מיוקר המחירים ומחוסר חמרים ראשוניים. עבודת הבנין מכשולים רבים בדרכה, אך מבלי שים לב למהומות האחרונות ולהגבלות הזמניות, אפשר לעבוד עבודה גדולה בארץ-ישראל. יש אפשרויות גדולות, ולוא היו האמצעים בידינו, יכולנו להסיר את המכשולים מעל דרכנו.

במצב דברים זה צריכה הציוניות להתיצב על דרך חדשה. מקודם היו כוחותינו גדולים והאפשרויות בא“י קטנות. עתה כשל כח העם, אך תחת זאת יש בא”י אפשרויות גדולות הרבה יותר. עלינו להסתגל לתנאים החדשים. השיטה שהיתה טובה בימי שלטון התורכים ובשעה שהיהדות ברוסיה היתה חזקה, איננה טובה בימי שלטונה של אנגליה ובשעה שהיהדות הרוסית שבורה ורצוצה.

ב.

הבקורת על ההסתדרות הציונות ועל מנהגיה, באה בעיקר מאת קבוצות ציוניות אשר, אף כי עומדות הן על שתי נקודות שונות מתנגדות, יש להן בכל זאת דבר אחד משותף. אך בראשונה אבאר את נקודת המבט שלהן בטרם אבאר את נקודת מבטי.

ישנן בציוניות שתי השקפות, יש בעלי השקפה שאפשר לקרוא להם מכסימליסטים. לאלה אין הציוניות כי אם שאלה של דרישות. אנו דורשים את ארץ-ישראל, אנחנו רוצים במדינת היהודים, אנחנו רוצים כי חצי מליון איש יובאו מיד לארץ-ישראל וכל הדברים האלה יכולים להיעשות ע"י עבודה פוליטית. אם תאמרנה הממשלות הגדולות: “ארץ ישראל שלכם היא” אז לנו הארץ. אם יכניסו למשל את המלים “מדינה יהודית” במשפט, תהיה הארץ מעתה מדינה יהודית. זאת היא הציוניות של הפרזה הגדולה. היא קיצונית בפרזיאולוגיה שלה: איננה מסתפקת בהתחלות קטנות ובהתפתחות מודרגת. היא איננה מתחשבת כלל עם המציאות. היא לוקחת לה את המבטא “מדינה יהודית” אשר הביע הרצל, וכורעת לפניו ברך תחת אשר יהיה לה לכח-מניע. היא לוקחת את רעיונו על העבודה הציונית ושוכחת כי עבודה מדינית זאת אומרת עבודה בעולם הממשי, בעולם המעשה, ולא בעולם האצילות.

בעלי הציוניות המכונה קיצונית, הציונות של הפרזה הגדולה והפוזה הרעועה, מבקרים את ההסתדרות הציונית לא רק על אשר עשתה מעט, אלא עוד יותר, על אשר דרשה מעט. אין הם רואים את התהום אשר בין הדרישה ובין השגת הדרישה. ואולם ראשי האסכולה הזאת נכונים לדחות את האפשרות הנתנת לנו לבנות את ביתנו הלאומי ולהסתפק במה שלא יחדלו לדרוש מדינה יהודית גמורה.

האסכולה האחרת של הציוניות מיחסת חשיבות רק להתישבות בארץ-ישראל במדה גדולה. מכיון שהשגנו את האפשרות לייסד מושבות, כל השאר אינו חשוב ביותר. ההסתדרות הציונית, לאחר שגמרה את עבודתה המדינית, צריכה להיהפך לחברת מניות. מוצאה של ציוניות זו היא מן הציוניות “המעשית” שהיתה מתנגדת להרצל. ואולם היא מקבלת ממנה רק את אות המסחר, אך לא את הסחורה. הציוניות המעשית מלפנים התחשבה עם החבה לארץ-ישראל, החיה בקרב העם היהודי שהוא כח גדול. הציוניות של היום, המכונה מעשית, מתחשבת עם ארץ-ישראל כעם הצעת עסק. אין לה כמעט כל דבר עם התרבות, עם הרגש העברי הלאומי, עם החלוץ ועם המורה העברי. איננה דורשת מאת העם לא התלהבות ולא קרבנות. היא נשענת רק על הגדולים שהם יתנו את הדחיפה, יורו את הדרך.

ראשי הציוניות המכונה מעשית, מבקרים את ההסתדרות הציונית שלא כלכלה דבריה בחסכון. צריך להודות שיש יסוד ידוע לביקורת. אפשר מאד כי אנשי מעשה ועסק היו מנהלים את העבודה ביתר חסכון מן ההסתדרות הציונית – לו קבלו המה את העבודה עליהם. אבל לוא היה לציונות לחכות להגשמתה עד אשר תמשוך ארץ-ישראל אנשי עסק אליה, כי עתה לא היתה לנו ציוניות.

בודאי תתן א"י עתה, יותר מאשר לפנים, אפשרויות לאנשי עסק ותתן יותר רוחים לכספים שיושקעו בה. חברות מניות תוכלנה לעבוד עתה ביתר הצלחה ככל אשר ינהלו את עסקיהן ביתר כשרון וביתר חסכון. אך אם הלב העברי איננו מוצא תנחומים בארץ-ישראל, אז כל עבודתנו נידונה לכליה. אם לא תוכל הפרזה הגדולה להציל את הציוניות, לא יוכל לעשות זאת גם “האיש הגדול”. אם אסור לה לציוניות לעבוד לאליל התעודות הדיפלומטיות, אסור לה לעבוד גם לעגל הזהב.

שתי ההשקפות הנגדיות משותפות בפרט אחד: הצד השוה שבהן, ששתיהן מיכניות הן. עבודת הציוניות לדעת אלה ואלה היא ליצור מכונה. אלה מבקשים מכונה מדינית ואלה מבקשים מכונה של עסקים. וכשנוצרה המכונה דרושים רק מכוננים מומחים, מדיניים או כלכליים, והתוצאות הושגו. לאלה ולאלה רק יקרה היא הארץ שבה המכונה צריכה לפעול את פעולתה – ארץ-ישראל. קרוב הדבר, כי כן היו מעשיהם, לו היו צריכים לכונן את המדינה היהודית במקום אחר ולא בארץ-ישראל.

ליד שתי ההשקפות האלו אני רוצה לשים את השקפתי הרואה את כל הדבר כפרוצס של התפתחות בלתי פוסקת, ואשר הרוח החיה היא הגורם הראשי והכח המניע בה. לי אין הציוניות יצירת תוצאות ידועות בכח מכונה, כי אם השגת תוצאות ידועות כפרי גידול אורגני. הציוניות שלי איננה נוטה קו מבדיל בין העבודה המדינית ובין העבודה המעשית. ואיננה משליכה את יהבה על מומחים למסור להם את העבודה ולהסתלק. גם לא אחת משתי העבודות האלו יכולה להעשות כמשפטה על ידי אנשים שאינם רואים את הקשר אשר בין הפוליטיקה ובין המעשה, ע"י אנשים אשר העבודה המדינית, או אפילו עבודת ההתישבות המעשית, היא להם מטרה בפני עצמה. הציוניות זקוקה למדינאים טובים ולאדריכלים טובים, אך גם אלה וגם אלה לא יועילו אם אינם יודעים בכל לבבם כי עובדים הם את עבודת העם היהודי וכי בסיס כל עבודתם הוא פרוצס אורגני, שעל ידיו העם היהודי באשר הוא העם היהודי, שואף לשוב אל ארצו, באשר היא ארץ-ישראל.

(“הצפירה”, 162–163, 1–2 אבגוסט 1921).