א1 🔗
האספות שנתכנסו מאז עלה על הפרק הפרויקט האפריקני עושות רושם מדכא. בא האיש ושנה בבת אחת את כל הפרוגרמה שלנו, והנה אנחנו נבוכים ומבקשים תחבולות איך לצאת מן המיצר. בטרם הובררו לי תכונות הפרויקט האפריקני הייתי מצדד בו, אולם בהמשך המשא והמתן נוכחתי שכל עיקרו לא בא אלא כדי לתת לציונות מהלך אחר ולכן נהפכתי למתנגד לו, אף על פי שהנני בעד האמיגרציה. בכלל היו בעלי ה״מזרחי" מהמצדדים בזכות הפרויקט ובעלי הפרקציה ממתנגדיו. הדבר הזה איננו מקרה אלא נובע משתי ההשקפות המיוחדות לשתי המפלגות האלה.
השפעתו של הרצל על העם רבה מאד, גם בעלי ה״לאו" לא יכלו להשתחרר מההשפעה הזאת עד שהיו מהססים אם לפרוש ולומר ברזולוציות שלהם שהפרויקט הזה הוא סטיה מהפרוגרמה הבזילאית או לא. הרצל מצא את רעיונם של חו"צ ויכרת עמו אמנה למשך זמן ידוע, וכיון שעבר הזמן והרעיון לא הצליח, הרי הוא חזר בו. הוא מתחשב רק עם התנאים החיצוניים, תחת אשר הכוח שעליו נשענים אנחנו, הוא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות שבקרבה. אנחנו ידענו שאי־אפשר לנו להשיג את ארץ־ישראל בזמן קצר, ולפיכך לא נפל לבנו כשנסיון זה או אחר לא הצליח.
(בזל 30/7 1903 נדפס ב<הצופה>. מס' 195).
ב2 🔗
… הציונות באה עד משבר, הקרע שנתהוה בה גדול הוא ועמוק. הקונגרס הששי היה יוצא מן הרגיל. המצב שלפני הקונגרס היה מדכא: מעבר מזה קישינוב, ומעבר מזה האיסור הידוע. בקרב התנועה נתגלה זרם שדרש פעולות ממשיות. התחילו לבקר את פעולותיה של ההסתדרות הציונית במשך שש שנות קיומה ולסכם את הישגיה. דנו הרבה על אודות הצעת ההתיישבות באל־עריש, ומוזר הדבר שגם לאלה שעליהם היה לדעת את מצב העניינים האמתי, נודע רק בשעת הקונגרס שההצעה אין לה תקוה להתגשם, ואף זה נודע להם רק הודות לאופוזיציה.
נאום הפתיחה של הד"ר הרצל בקונגרס גרם למהפכה גמורה בקרב התנועה. הדברים הנכבדים שנודעו לנו מתוך הנאום הזה היו: א) שהממשלות הגדולות פנו בפעם הראשונה אל הציוניות בתור הסתדרות מסודרת; ב) שאי־אפשר לנו להשיג את מטרתנו בארץ־ישראל; ג) ההצעה האפריקנית.
כי הממשלות מכירות את היהודים כיהודים ומתחשבות עמם כעם לאום, דבר זה לא היה חדש בשבילנו. רק המתבוללים שבתוכנו חפצו שלא יראו אותם כיהודים. לא יפלא, איפוא, כי פנו הממשלות אל ההסתדרות הציונית בכדי להפטר על ידה משאלת היהודים. חשוב מזה הוא דבר הידיעה שהדרך הדיפלומטית להשגת טשרטר בא“י לא הביאה לשום תוצאות. אפס להרבה מאתנו לא היתה גם הידיעה הזאת סוד כמוס. עוד בהקונגרס הקטן שהיה בווינה הודיע הד”ר הרצל שהגענו אל חומה החוסמת את דרכנו ועלינו למצוא דרך אחרת.
אולם נקודת הכובד של נאום הפתיחה בקונגרס היתה הצעתה של ממשלת אנגליה. אין ציוני שלא יזכיר כעת את הממשלה הזאת ברגשות כבוד. גם אני הנני מכבד את העם האנגלי, אבל לא בגלל ההצעה האפריקנית. קרוב לודאי שההצעה הזאת באה לא מתוך חבה יתרה לעם היהודים, אלא מתוך רצון לפתור את שאלת היהודים הקשה שיש לה לאנגליה בארצה. היהודים הזרים המתגוררים בווייטשפל אשר בלונדון, עוררו את שאלת אסור הכניסה הידועה. השאלה הזאת אינה נעימה ביותר ליהודי אנגליה העשירים, והם בקשו תחבולות בכדי להפטר ממנה.
מנהיגי הציונות בעשותם את חבת־ציון הפעוטה לתנועה מדינית גדולה שמו את לבם אך ורק אל המצב החמרי של היהודים. אל רוחם לא חדרו ולא הבינוהו. היהודים הרוסים לא יכלו להעמיד מקרבם מנהיג מדיני. אנחנו אמרנו כי היהודים בני המזרח יתנו את התוכן ובני המערב את הצורה של הציוניות. אבל לא היה כאשר חשבנו. בשעה שאנו קבלנו את הצורה החיצונית במלואה, לא קבלו המה את התוכן כל עיקר ובכן לא היתה לנו אלא תנועה של המצאת פרויקטים. על צד האמת לא היינו ציונים מדיניים אלא ציונים דיפלומטיים – והדיפלומטיה התרכזה בידי איש אחד, בידי הרצל. על אודות ההצעה האפריקנית ידע לפני העשרים ושנים לאוגוסט (יום פתיחת הקונגרס) מלבד הרצל וגרינברג רק זנגוויל. בשעה שהשמיע אותה הרצל מעל במת הקונגרס כמעט שלא עשתה רושם ואי אפשר היה לחשוב שתתקבל – רק אחר כך, כשיצאו נורדוי וזנגוויל להגן עליה בתוקף גדלה ההתרגשות והתחילו לדבר על אודות בחירת ועדה כדי להסתלק מן ההצעה בכבוד.
הרצל אמר לפעול בדיפלומטיה על הקונגרס. על אודות ההצעה האפריקנית צריך היה להודיע לכל הפחות ימים אחדים לפני הקונגרס ולא להפתיע על ידה את הצירים ולהביאם במבוכה. רוב הצירים דימו בנפשם שאוגנדה זו היא איזו ארץ חדשה שנתגלתה בשבילם לפתע פתאום, ולא ידעו כי על אודות הארץ הזאת נכתבה כבר ספרות שלמה. רק בגלל מבוכת המוחות וחוסר ידיעה מצד הצירים אפשר היה להשיג בשביל ההצעה הזאת את הרוב המכריע של הקונגרס. עתה הגיע הדבר לידי כך שהועד הפועל לא יוכל עוד להפטר מההצעה האפריקנית ולו גם יחפוץ לעשות זאת. את הרוחות אשר העלה הד"ר הרצל אי אפשר יהיה לגרש שוב בכל לחשי הכשפים שבעולם. ההצעה הזאת נעשתה כעת לקנינו של עם היהודי, כביכול.
יש לשים אל לב שרובם של ציוני המזרח, שכל עיקרה של ההצעה לא באה אלא בשבילם, התנגדו לה. ועוד גם זאת: אלה שהתנגדו תמיד לעבודת הקולטורה הם שהיו עתה מהתומכים הנלהבים ביותר בפרויקט האפריקני. ולא דבר ריק הוא: יש קשר ישר בין ההתנגדות לקולטורה הלאומית ובין ההליכה למזרח אפריקה. התנועה הציונית, כפי שמבינים אותה הציונים הלאומיים, הוא פרוצס היסטורי הנעוץ בשרשי העבר. אפשר הדבר שבאוגנדה יקום עם עברי חדש כעם הבורים, צאצאיהם של ההולנדים, אבל לעם הזה לא יהיה עוד דבר עם היהודים. אם אין האבדה גדולה כל כך כשנהיו ההולנדים לבורים, הנה לא אובה להנחם כאשר עם היהודים יהיה לעם ללא שרשי עבר וללא יצירה תרבותית לאומית. הננו חושבים כי לא רק עם הננו, כי אם גם עם גדול. אוגנדה היא בשבילנו מה שהשפה האידית היא לגבי השפה העברית, אוגנדה זוהי ארץ הגלות כמו שהאידית היא שפת הגלות.
שאיפתנו איננה רק לתת לחם לרעבים, כי אם לברוא ערכים חדשים על יסודות העבר הלאומי שלנו. הננו שומעים את קול האפריקנים שלנו הטוענים שצריך לעשות דבר מה בשביל להחיש עזרה לעם המדוכא וכדי להציל אותו מפרעות ומביזה. אולם לאמתו של דבר אי־אפשר לנו להקל את לחץ ההווה לו גם יכולנו להעביר לאוגנדה מאה אלף איש בשנה, ולמעשה אי־אפשר להעביר אל שום מושבה חדשה אפילו את החלק העשירי מהמספר הזה.
תוצאה אחת טובה יש לה לההצעה האפריקנית בזה שפקחה את עינינו לראות את דרכנו ואת מטרתנו ביתר בהירות. לעת עתה אין לנו בשביל הגשמת ההצעה האפריקנית לא אנשים ולא כסף. בלי הציונים אי אפשר יהיה לעשות מאומה; אם גם יק“א תאות לתת לתכלית זו איזה חלק מהכנסותיה (כי להוציא את הקרן אין לה רשות) הנה לא יספיק זה כלל. עד עתה אין עוד הכסף הדרוש בשביל ה״אקספדיציה”.
מה היא העבודה אשר לנו הציונים לעבוד כעת? על זה אענה: לעסוק בישוב ארץ־ישראל! לישוב א"י עלינו להקדיש כעת את כל כוחותינו. צריך מקודם להושיב מספר מסוים של יהודים בארץ־ישראל ואחר כך לשאוף לזכויות מדיניות. במלה אחת: צריך לעסוק בזה שקוראים ישוב קטן. מדינה יהודית אי אפשר לברוא בארץ שאין בה יהודים.
(<הצופה>. מס' 253, 1903.)
ג3 🔗
עלינו לעסוק בהתישבות ולהתעניין בתקנתם החמרית והרוחנית של היהודים היושבים כיום בא“י. היהודים האלה הם הבסיס שעליו תוסד המדינה היהודית העתידה. טענתם של אלה האומרים כי ״הישוב הקטן” נמצא בסתירה ל״פרוגרמה הבזילאית הדורשת יסוד מקלט בטוח ע“י משפט גלוי” מחוסרת כל יסוד. גם הטשרטר איננו מתאים אל דרישת הפרוגרמה הזאת ואעפי“כ לא עלה על דעתו של איזה ציוני להתנגד להשגת ה״טשרטר” בכוח הטענה שאין זו מדינת היהודים אשר עלתה תחילה במחשבתו של הרצל. עבודת ההתישבות בא"י איננו ותור על השאיפה ליסוד מדינה יהודית כי אם הדרך המובילה אליה.
היו כאן שקבלו על הפרקציה הדימוקרטית על אשר לא נהגה את האופוזיציה בתוקף ולא עשתה אובסטרוקציה כנגד ההצעה האפריקנית. היא לא עשתה זאת מדאגה לשלום הקונגרס שהוא המוסד היקר לכל ציוני. ולאלה הדורשים בשביל הישוב עתידות בטוחות, – הרי דעתי היא שערובות כאלה שעל גבי הניר אינן ולא כלום, האם עכבו הערובות את בטחונם של הארמינים שזכויותיהם נתקיימו באמנה הברלינית? האם עמדו להם ליהודי רומניה שגם להם יש זכויות אזרחים על פי האמנה הברלינית? הערובות היותר בטוחות הן אותן הצפונות בקרב העם עצמו.
אין אנו מדברים על התישבות בגנבה (שמוגעל־קולוניזאציאן) כמו שטוענים מתנגדינו. אנו אומרים רק שחמשת אלפים אכרים עם “טשרטר” טובים מ“טשרטר” בלי אכרים כלל. את הטשרטר אפשר יהיה להשיג אז כשנהיה בארץ־ישראל.
הציונות אינה לע"ע תשובה לצרת ההווה של העם היהודי; היא בשבילנו השקפת עולם שלמה ומקפת את כל עברי חיינו. עם היהודים יושב על הר־געש, המצב הזה ימשך עד שתבוא קטסטרופה איומה ותדחף לקראת פתרונה את שאלת היהודים, לקראת הפתרון היחיד והמיוחד הזה שנותנת הציונות: תחית ישראל בארצו ההיסטורית. להחליף את ציון במדינה אחרת אי אפשר לנו מפני שציון מרוקמת בכל ההיסטוריה שלנו, ורק בה יכול להתקיים גם בנו אותו דבר המסופר באגדת קדומים על הענק שעל־ידי המגע שלו באדמה שב כוחו אליו. בגעת העם העברי שנית באדמתו ההיסטורית ישוב ויהיה לעם העולם כמו שהיה לפנים.
(<הצופה 262־261 – 253, 1903>).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.