¹

עבר כבר למעלה מחצי שנה אחרי הקונגרס הלונדוני, שפסק גם את פסוקו הוא בתולדות התנועה הציונית. איש לא יחלוק בדבר, כי הקונגרס משמש גורם חשוב ביותר בחייה של תנועה זו; טיבו ומהותו של הקונגרס יש להם השפעה ממושכה על התפתחותה. לא בלתי מועיל הוא, איפוא, לשקול עתה את פעולתה ואת ערכה הפנימי של הכנסיה הלאומית היהודית הרביעית. ביותר יש מן הצורך המיוחד בכך, משום שקונגרס זה נבדל בהרבה מן הקודמים, והבדל זה מן הראוי לציין ולהבליט אם יש ברצוננו לקבל תמונה בהירה ומדויקת של התפתחות הציונות בכלל.

דעה מקובלת היא, כי ערכם של הקונגרסים צריך שיהיה כפול: ערך פנימי, לשם חיזוקם וסידורם של הענינים הפנימיים בציונות, וערך חיצוני – מפגין. בהתאם לכך תעובד גם תכנית פעולתו של הפרלמנט היהודי הקצר. ברור הדבר, שכל תנועה מדינית בעלת היקף זקוקה לפעולות מפגינות, המסייעות תמיד לפופולריות של התנועה, להתפשטותה הרחבה. אולם ההפגנות אין ערכן חשוב ורב משקל אלא אם הן באות כתוצאה מאותו עודף מרץ וכוח, שנצטברו אחרי עבודה שקולה, שקטה ושיטתית. הפגנות כאלה באות תמיד בזמנן, עומדות בהרמוניה עם חייה של התנועה ומהוות חלק טבעי בהָרכבָה.

הנמצאת הציונות בתנאים כאלה ממש? הרשאים אנו להקדיש את מספר הימים שבידנו לעבודה כזאת, שאם אמנם היא עושה רושם לרגע, הרי אינה יוצרת שום דבר של קיימא?

כמה שיהיו לפעמים נעלים ונשגבים המומנטים הבאים עם הפגנה נהדרה, הרי אינם סוף סוף אלא מומנטים בלבד, ואם נזכור עוד, כי הם עולים במחיר יקר, כי לעתים קרובות יוצא שכרם בהפסדה של העבודה הפנימית, תהא חובתו של כל אחד מאתנו למנוע מנפשו מותרות שכאלה! אם ישאלוך, המן היאות הוא לעשות את הקונגרס לגוף מפגין בעיקר, עליך להשיב תשובה שלילית. הקונגרס הוא סינתיזה של כל הכוחות שישנם בציונות, והכוחות הללו צריכים להיות מכוונים לפתרונן החרוץ והנוקב ביותר של השאלות המוצגות על ידי העם היהודי, צריך שתנתן האפשרות המלאה של שקלא וטריא מקיפה בדעות ובהשקפות לכל העסקנים הציונים, ואסור לו לקונגרס לעבור בלא תשומת לב גם על תופעה אחת בחיי היהדות. אילו עבד הקונגרס בדרך כזאת, לא הספיקה לו השעה להפגנות, גם לא היה עוד צורך בכל מיני ״זיקוקין־די־נור" – כי המעשים גופם היו מספרים הכל.

הצלחתו של הקונגרס תלויה בהרכבם של הצירים, ביחסם אל השאלות העומדות לדיון, בהכשרתם, ואחרון אחרון: באופן הצגת השאלות והדיון בהן. בראש וראשונה עלינו לענין בקונגרסים שלנו את החוגים הרחבים ביותר של היהדות, וחזרה תכופה של קונגרסים דלי תוכן לתכלית הפגנה עלולה אך להחליש ולמעט את ההתענינות בקונגרסים. האין טוב יותר להוציא מן הלב את הרצון לעשות תכופות רושם עולמי, ולאמץ ולכוון את כל הכוחות לכך, שהציונות תעמיק בהכרת העם? לא־יהודים אינם יכולים אלא להתייחס אלינו באהדה, יהודים – יכולים לתת את כל כוחם!

רבים מהחברים מעירים בדינים וחשבונות שלהם מהקונגרס האחרון, כי היו בו הרבה מאוד צירים שהתיחסו אל שאלות האסיפה לא בכובד הראש הדרוש, אולם לא די להזכיר עובדה מעציבה, יש להראות את סיבתה, וזו מקורה אף היא באותה תקלה, שלדבָּרי הציונות היה רצוי כי בקונגרס ישתתפו עד כמה שאפשר יותר אנשים; דרוש היה למי־שהוא לעשות רושם בכמות מספרה של האסיפה הציונית; זה שמש קו הוראה לאגודות בשעת בחירת הצירים: הציפו את הקונגרס באלימנטים ״לא יוצלחים“! בחירת צירים בדרך כזאת אינה עלולה אלא להוריד את הניבו המוסרי של ההסתדרות, והציונות מחקה בנידון זה את העיקרונים הרקובים. השוררים לעתים קרובות כל כך בחיי הקהלות שלנו, שבגללם יעמדו תכופות בראש הענינים הצבוריים אצלנו אנשים בלתי מוכשרים ובלתי ראויים לתעודתם – העיקר שהם ״בעלי משקל”.

מצד אחד ישלחו ממרומי הבמה של הקונגרס חצים ובליסטראות בראשי ״היהודים הרשמיים", ומצד שני יתגלה למעשה הרצון התכוף לפצותם; בציצית ראשם מוכנים למשוך אותם לתוך המחנה, גם מוכנים אנו לפעמים לעשות ויתורים גדולים בשכר זה.

״שמאל דוחה – וימין מקרבת".

היכן הוא, איפוא, חינוכו המדיני של הקהל? היכן ערכה המחדש של הציונות? המן היאה הוא לערות רקב ישן לתוך כלים חדשים, נאים יותר? האומנם צריכים כל הערכים הישנים שעבר זמנם להעשות הלק משלים של החיים החדשים ההולכים ונוצרים? האין תעודתה המוסרית והצבורית של הציונות בזה שהיא באמת מעריכה הערכה חדשה ערכים ישנים אלו; שבעמדה על הבסיס התרבותי של זמננו היא נותנת דחיפה חדשה להתפתחותם של כוחות היצירה ביהדות ושל הרוח הלאומית היהודית?

מהצירים הבאים אל הקונגרס אנו דורשים כי יהיו באי כוחם האמתיים של המוני העם, אשר שלחום, כי יהיו לפה לאגודות הציוניות שבחרו בהם, כי יהא להם יחס ברור ומנוסח ניסוח מדויק אל השאלות העומדות לדיון. דרישות כאלה יהיו ממלאים אנשים, שהעם רוחש באמת אמון בהם, אנשים החיים בתוך העם, הולכים ובאים אל העם; אנשים היודעים את נפש העם ומשכילים אותו; דרישות כאלה ימלאו ה“עמלים” עם העם, ולא ציונים־חובבים התלושים לעתים קרובות מהעם, ואפילו אם הם מן האינטליגנציה־למחצה בעלת הדיפלומים, התופסת ״עמדה". אין היא יודעת את נפש העם, והעם גם לא ירחש אמון בה; אל הקונגרסים היא נוסעת לעתים קרובות אך מתוך סקרנות, ומשוה בזה על ה-Sommerreise שלה משהו מן ההוד האידיאלי! ציונים־לשעה אלו, “Sommerreise-Zionisten״, תופסים בקונגרסים מקום, משתתפים בויכוחים, ויש אשר קולם גם מכריע בשאלות חשובות. ריקנותם הפנימית של צירים כאלה תתעטף במליצת־הזיוף: ״העם ידרוש זאת, קול העם הוא!” אבל "Mit dem Mantel_fallt der Herzog ״ לפיכך מן החובה הוא על עסקנים ציוניים בעלי־הכרה להלחם ברע הזה. אין לכסותו בעלי־תאנה, אין לחשוב כי אך רע חולף הוא, זמני. מלחמה גלויה יש להלחם בו – זו היא הדרך הרציונלית היחידה! יהא מספר הצירים פחות – ובלבד שיבואו מצוידים בכוחות פנימיים, ובלבד שיהיו בעלי שעור ומדה מסוימים! אפשר לעורר באגודות הציוניות יחס יאה ונכון לבחירות, ההמון היהודי יחוש וידע אל נכון, מי הוא בא־כוחו האמתי, מי הוא הדורש טובתו בתום לבב – אולם הציונים עצמם, וגם המנהיגים בכלל, כופים עליו לעתים קרובות את באי־הכוח. הרשאים אנו לבוא בטרוניה על ההמון בשעה שגבוריו נבוכים ואובדים עצה?

¹

א

עוד בימי הקונגרס הציוני השני בבזל נעשה הנסיון הראשון לאחד בהסתדרות אחת את כל תלמידי בתי המדרש הגבוהים הנשבעים לדגל־ציון, ולתכלית זו רצו לכנס לברן אספת תלמידים. אולם הנסיון הזה, אשר האיניציאטיבה שלו יצאה מקרב המתלמדים הציונים בברן, לא הצליח מסבות שונות.

בבואנו היום להגשים את דבר אספת כל צעירי הציונים, הננו רוצים להרחיב את חוג־השפעתו של כינוס זה בעתיד. אין אנו רוצים להסתפק עתה בכנוס תלמידי בתי המדרש הגבוהים לבד, אלא לכנס את כל האינטלגנציה העברית. הכנוס הזה יהיה למרכזה של הסתדרות צעירה, אשר תכניס זרם דם חדש לתוך תנועתנו הלאומית, הנמצאת עתה כמעט במצב של קפאון.

התנועה הציונית הכניסה זרמי כוחות חדשים לחיי אומתנו, אבל העבודה הציונית לא היתה שלמה ומלאה, לא על פי תוכנה הפנימי, באשר לא הכניסה לתוך חוג התענינותה את כל השאלות העומדות על הפרק, ולא על פי היקפה, באשר לא הכילה את כל האישים והכוחות הפעילים באומתנו. פלפולים, ויכוחים, דרשות והפגנות כלפי חוץ, – היו נחלתנו עד היום. כוחות הדחיפה והחיים הרעננים שאנו פוגשים בכל תנועה לאומית פעילה – חסרים אצלנו. דוקא בני הנעורים, שהמה היו צריכים להיות היסוד הנכבד ביותר בתנועתנו הלאומית, דוקא המה הבליטו ברובם הגדול התרשלות גלויה בכל עבודתנו, ובזבזו את כוחותיהם בעבודה שאינה פוריה בתחומי זרים. גם בחייהם של בני העליה שבנו, אלה האידיאליסטים שנתמסרו בכל נפשם לעבודתנו הלאומית, היו רגעים מרים, שבהם אמונתם החלה להתמוטט, והם עצמם היו מתחילים לפקפק בכוחותיהם ובכוחות העם, שעד היום עדיין איננו יודעים ומכירים אותו במדה מספיקה.

כוחות מרובים וזמן רב נתבזבזו לבטלה. ואם בראשית ימי התנועה היתה זו יכולה להתקיים בויכוחים גרידא, הרי אין כל אפשרות שימשך הדבר כך גם בעתיד. עתה באה העת להתעמק בהכרת חובותינו לאומה ולהתמסר לעבודה העממית. השבלונה שקבעה לעצמה הציונות האופיציאלית אינה מספקת אותנו. נחוצה לנו ״מלה חדשה" שרבים מצפים לה, למלה זו, בכליון עינים. ואם לא אנחנו, הציוניים הצעירים, נספק את תביעותיהם של אלה המחכים לסיסמת עבודה חדשה, אז טבע הדברים מחייב, כי אלה האחרים ילכו מאתנו, ילכו אולי למחנה אויבינו, למקום שלא ישובו ממנו עד עולם.

הצורך בפרוגרמה חדשה לעבודתנו הלאומית מורגש עתה בקרב כל הציונים. הדוגמטיקה הנוקשה והמוגבלת של הציונות הרשמית איננה נותנת כר נרחב להפעלת כל הכוחות הכמוסים בקרב העם. מצב בני הנעורים בתחום תנועתנו הלאומית הוא זר ומשונה מאד. רוב הציונים מביטים עליהם בעיני חשד ופחד נסתר. והציונים הצעירים מצדם, שנתנו ידם לתנועתנו, התעסקו עד עתה בעבודתם הציונית כמו שמתעסקים בעניני משחק ידועים. מחובתנו לשים קץ למצב העגום הזה.

אחריות גדולה נוטלים אנו עלינו ביסדנו את ההסתדרות החדשה שלנו, אחריות גדולה בפני כל האינטלגנציה שלנו, בפני כל האומה. אחראים אנחנו בעבודתנו לא לאותה האינטלגנציה הנרקבה וההרוסה המתנגדת לנו, אלא לזו הבריאה והחיה שעוד לא אבד לה הקשר החי עם האומה. עלינו לשקול לכן היטב היטב את כל צעדינו ודברינו. הכנוס שלנו יהיה נאמן לפרוגרמה הבזילאית. ההסתדרות שלנו תהיה ציונית כולה, אבל אנחנו נשים את לבנו לעבודת ההווה, יען כי רק עבודה חיה תעורר לפעולה את כוחותינו הנרדמים. אנחנו נתעסק בשימת לב בעבודת הקולטורה. אין ברצוני להזכיר לנאספים את הויכוחים הארוכים על דבר הקולטורה בהקונגרסים הציוניים. אין לחכות לעבודה פוריה בשדה התרבות של אומתנו מאת הציונות הרשמית, באשר ציוניות זו על כרחה תסתפק באיזו פשרה למען צאת ידי כל הדעות, ומאליו מובן כי תוצאות פשרה לקויה כזו תהיינה לקויות אף הן, ולא תשגנה לעולם את מטרתן. הקומיסיות לענייני הקולטורה שנתמנו מטעם הקונגרסים היו מורכבות מיסודות שונים ומתנגדים זה לזה, והתנגשות היסודות האלה הולידה מלחמה פנימית, שלא תוכל להביא לידי תוצאות חיוביות וממשיות. אין בכוחנו להרחיק מהקומיסיות האלו את הגורמים המעכבים בעד כל עבודה פוריה. לפיכך עלינו להעמיס על שכמנו את העבודה התרבותית. אבל עלינו להבין את המלה ״קולטורה" במובנה היותר רחב, הכולל לא רק את התרבות העברית אלא גם את יסודות התרבות הכללית האירופית. אין אנו מפקפקים אף רגע כי נפגוש מכשולים ומעצורים על דרך עבודתנו זו, אבל, תקותנו חזקה כי סוף סוף נתגבר על כל המכשולים והמעצורים והשגנו את מטרתנו.

הציונים הרשמיים הלכו בדרך ההתנגדות הקלה וזו היא טעותם הגדולה ביותר. עבודתנו אנו עתידה ליצור את אותו ״החומר המלהיב" שידחף לפעולה לא רק את כוחותינו הצעירים, אלא גם ישפיע לטובה על עבודתם של הזקנים המתנהגת בכבדות. יש לנו, למשל, ועד לענייני התנחלות נודדי ישראל, אבל עד עתה לא ניכרת פעולתו בחיינו המציאותיים. הועד הזה מבכר את המנוחה האולימפית על כל עבודה מיגעת. חברי הועד אינם דוחקים את השעה, להם יש זמן לחכות; רק דבר אחד הם שוכחים, כי בה בעת שאנחנו יושבים בחבוק ידים, באים בני אומות אחרות, תרים את הארץ ומתנחלים בה. ואם נחכה עוד תשמט הקרקע מתחת רגלינו. עלינו לכונן את בחירי צעירינו למען יעלו אל ארצנו כדי לעבוד בה.

אנחנו, צעירי הציונים, צריכים לשים את לבנו למצבם הכלכלי של בני עמנו, להשתדל להרימם ככל האפשר משפלותם ודלותם הנוראה. שאלת הכלכלה צריכה להיות חלק מתכנית עבודתנו. בשאלה זו מתעסקים כיום אנשים המתקשטים בדגלנו הלאומי, אעפ"י שהמה מתבוללים גמורים. עלינו להלחם באנשים האלה, למען לא יגרר אחריהם ההמון, המחכה מגואליו הללו תועלת מוחשית בהווה, לפיכך נחוצה לנו הסתדרות כלכלית, שתבקש תשובה לשאלות ההווה של העם.

כולנו יודעים את מצבה העגום של העתונות העברית ואת לקוייה המרובים של התעמולה הציונית. אין לנו עדיין ספרים טובים ומועילים בנוגע לשאלות הציוניות. ניתן לנו לומר, כי אין לנו כלל עתונות ציונית בלשון היהודית המדוברת, וגם העתונות שישנה בלשון זו, הנוטה לציונות, מעורבים בה יסודות רבים המתנגדים לרעיוננו הלאומי. השאלות הנוגעות לעניני המתלמדים בלבד – ברורות כל כך, עד שאינני רואה צורך להרחיב עליהם את הדיבור. מלבד זה אין שאלות אלה עומדות בשורה הראשונה של עבודתנו, וערכן איננו גדול כלל ביחס לענינים הכלליים של הציונות. חלילה לתלמידים הציוניים להבדל מן העדה בתור מפלגה מיוחדת, עליהם לבוא אל העם ולפעול במחנה ישראל, מזוינים בכל נשקן של הדעת והתרבות האירופית.

אנחנו, הצעירים, מחויבים למתוח קו בקורת על כל הנעשה במחננו ובספירת תנועתנו הלאומית, ובאותה מדה שבקרתנו תהיה יותר חדה ויותר עמוקה, כן תהיה תועלתה גדולה יותר.

לעתים תכופות שמענו את בקורת תנועתנו מפיות מתנגדיה, ואין אנו רוצים כי הכבוד לבקר את הקונגרסים שלנו יפול חבל לאויבינו. אם אנחנו, המשתתפים בקונגרסים, מבקרים אותם בלי משוא פנים, עושים אנו זאת רק כדי להשתמר משגיאות בעתיד ולא מחמת נטייתנו לחפש חסרונות ומומים או מחמת חפצנו להתנגד בכל אופן שהוא לקונגרסים ולעבודתם. בקורת כשהיא לעצמה אינה העיקר בעינינו. אנחנו איננו מחפשים רק מומים וחסרונות בציונות הרשמית אלא מתחקים על שרשיה ומשתדלים להעריכה על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואם מותחים אנו את קו בקרתנו עליה, הלא איננו מעלימים את עינינו גם מהחסרונות שישנם בנו בעצמנו. קרועים אנחנו ופצועים ככל יתר בני עמנו, אם כן נוגעת תוכחתנו אלינו ואל אחרים גם יחד.

במה לקו הקונגרסים – על זה יכולתי לדבר הרבה. די להזכיר שהקונגרס הסיר מעל סדר יומו את שאלת הקולטורה המזעזעת את כל חלל עולמנו, רק מפני שהיתה יראת הקונגרס על הצירים והמנהלים. ומדוע עומדים מרחוק לקונגרסים אנשים ציוניים כאחד-העם, בירנבוים, ברנרד לזר, וכיוצא בהם? הלא רק מפני שאין להם כל יכולת לעבוד במחיצה אחת עם כל השומרים הבלי שוא, שקולם נשמע בקונגרסים. רק אופטימיסטים שאין להם תקנה יכולים להעלים עין מהיסודות הריאקציוניים שבתנועתנו.

הרגע הזה בחיינו הוא נכבד מאד. נקוה שאספתנו זו, שבאה להניח את אבן היסוד לכינוס כללי של הנוער הציוני, תהיה מוכתרת בהצלחה. יהא רצון שמהכינוס הבא יקום מוסד צבורי בעל ערך ובר־קיימא, לתועלת תנועתנו הלאומית.

(“הצפירה” – 71–72 16/4 15, 1901).

ב

²

בימים א–ב באפריל התקיימה במינכן מועצת באי־כוח הנוער הציוני מהאוניברסיטאות של שויץ וגרמניה לשם דיון בדבר יצירת הסתדרות חדשה מתוך הכוחות המתקדמים והצעירים של המפלגה הציונית. עד עתה היו האלימנטים המתקדמים של הציונות, המפורדים ומבודדים, אנוסים לעתים קרובות לעמוד רחוק מההסתדרות הכללית, שעל פי מגמתה וצורתה לא התאימה להשקפותיהם ולנטיותיהם, או שהיו מסתפקים על כרחם באותה עבודה מעשית, שהצטמצמה בעיקר בהפצת שקלים ומניות.

העבודה התרבותית של הציונות אינה, עד עתה, אלא מין דבר ארעי, בלתי מאוחד, ללא כל רעיון כולל על תחיתו התרבותית של העם. ברוב המקרים אתה נתקל בהבנה מוטעית של עצם הרעיון הציוני, כי התעמולה נתונה לעתים קרובות בידים שאינן מוצלחות.

הרצון להסתגל לטון ולטעם הפגום של חלקים ידועים בהמון היהודי גורר אחריו שורה ארוכה של ויתורים ופשרות, המסלפים ומעבירים את אפיה הפרוגרסיבי האמתי של התנועה הציונית. וזהו מקור הקובלנות של הציונים הצעירים – כי צר להם בתוך המסגרת של ההסתדרות הישנה, כי אין הם יכולים למצוא סיפוק בעבודה שהוקצתה למענם. אין הם יכולים להשלים עם דבר שאינו מתאים להשקפת עולמם, לתביעות נפשם ולנטיותיהם הצבוריות.

הקונגרס האחרון לא נתן כל תשובה על השאלות הללו, גם לא היה באפשרותו לתת תשובה. כל מיני האלימנטים שמהם הוא מצורף שונים זה מזה שינוי יסודי, אינם יכולים להתאחד בכל הנקודות ולתת תשובות בהסכם אחד על הרבה שאלות יסודיות של החיים הצבוריים. עם גידולה של התנועה הציונית הולכים ומתבלטים יותר ויותר ליקויים אלו, וציונים בעלי הכרה יראו מתוך דאגה מקום תורפה זה שבתנועה.

ההסתדרות הצעירה שאנו מיסדים היא נסיון ללכד אלימנטים בני סוג אחד כדי למנוע צדדים שליליים אלו שבתנועה. זו היא גם כונת ההחלטה שנתקבלה בועידת מינכן, שאני מביאה אותה בזה בשלמותה:

התכנית המסומנה במועצת מינכן מקיפה אולי צדדים מגוונים ושונים מאוד של פעולה, אולם חשוב הדבר לנסח עם הצעד הראשון ניסוח חמור את הסעיפים, אשר להם ראוי להקדיש תשומת לב יתרה.

יחד עם עבודה תיאורטית לשם העמקת תפיסתה של התנועה הציונית והרחבת היקפה יש לפתח גם עבודה מעשית: תעמולה, פעולה תרבותית וחקירת ארץ ישראל. בנידון האחרון נעשה עד עתה מעט מאוד, ובעם היהודי הרי נמצאים כוחות מעשיים הרבה, שאינם צריכים אלא תכנית, רעיון מדריך ומכוון כדי שיֵעָשו מועילים לצרכי עבודתנו!

פעולה ענפה מביאה עמה תמיד את אנשי־הפעולה, העבודה צריכה להיות מסועפת, מחולקה בין הקבוצות השונות אשר תכנסנה בתוך ההסתדרות הכללית.

הנני תקוה, כי אותו חלק האינטליגנציה היהודית אשר עניניו החיוניים של העם יקרים לו, השואף בכל לב לעבודה פוריה על קרקע התחיה של העם – יענה לקריאתנו ויתיחס בענין הראוי אל הועידה העומדת להתכנס. מן הצורך להעיר עוד, כי יהא חשוב מאד לדון בשאלות שההחלטה נוגעת בהן עוד לפני התכנס הועידה.

¹

הד“ר פסמניק לא הבדיל בין ״אגיטציה” לבין ״פרופוגנדה" לכן הוציא משפט מעוקל. האחרונה עוסקת בברור הרעיון הציוני, תוכנו, מהותו, ומגמתו בכלל. דבר זה אפשר להשיג רק ע"י חנוך שיטתי במשך שנים רבות, חנוך המקיף את כל מקצועות החיים. האגיטציה עוסקת בשאלות וענינים שוטפים הנוגעים לציונות.

מסכים הנני לכל אשר הציע מר פסמניק בנוגע לחנוך, לא כן בנוגע לאגיטציה. מר ק. ל., כרופא, דורש הטפה ציונית טפות טפות, הטפה לכל רוח, ולפי טעמו של כל שומע, אך דרך זו מביאה לדעתי חלי תחת תרופה. אם נטה את הציונות לרוח כל שומע, אז נרכוש לנו אילו נפשות פורחות, ציונים לשעה, ציונים שהיום הנם כאן ומחר – במחנה שונאינו, אך לא ציונים בעלי הכרה, המוכנים לסבול בעד הרעיון, ומוכשרים לעבודה תכופה כמו לעבודה לדורות.

דורשים מאתנו ותור בדעות. כבר הרבינו לותר. נכונים היינו לותר עוד יותר אילו ידענו כי בעבור זמן מה והשגנו את מטרתנו, או כי הויתור בכלל מקצר את דרכנו למטרתנו. אך בכל הויתורים מאום לא השגנו. עם כל כשרותו של הבנק הקולוניאלי טרם עלה בידינו למכור את מניותיו במדה מספקת. כל הדעות שוות בנוגע לקרן הקיימת – האם מרבה העם להביא את נדבותיו?

כמה פעמים הדגישו וחזרו והדגישו כי הדת בציונות הוא דבר השייך למצפונו של כל פרט בתוכה, ובכ“ז כמעט יעשה דבר נגד המקובל מיד ימצאו מקפידים על יראת־שמים של אחרים, המכים בתוף ומריעים. אם בא הד”ר פ. ורוצה לעשות את הדת כאחד מעיקרי הציונות – הרינו רואים בזאת פעולה מתנגדת לציונות. בציונות נכללות כל ההשקפות השונות – וזאת גבורתה. אם נצא כולנו במחול לפי התוף ונדבר לא לפי דעותינו אנו כי אם לפי דעות אחרים ורוחם, בזה נשלול מן הציונות את עקריה. עלינו לזכור תמיד, כי הציונות אינה מתנגדת לדת, אך גם דתית איננה.

(“הצפירה” 281 18/31, דצמבר 1902).

א¹

האספות שנתכנסו מאז עלה על הפרק הפרויקט האפריקני עושות רושם מדכא. בא האיש ושנה בבת אחת את כל הפרוגרמה שלנו, והנה אנחנו נבוכים ומבקשים תחבולות איך לצאת מן המיצר. בטרם הובררו לי תכונות הפרויקט האפריקני הייתי מצדד בו, אולם בהמשך המשא והמתן נוכחתי שכל עיקרו לא בא אלא כדי לתת לציונות מהלך אחר ולכן נהפכתי למתנגד לו, אף על פי שהנני בעד האמיגרציה. בכלל היו בעלי ה״מזרחי" מהמצדדים בזכות הפרויקט ובעלי הפרקציה ממתנגדיו. הדבר הזה איננו מקרה אלא נובע משתי ההשקפות המיוחדות לשתי המפלגות האלה.

השפעתו של הרצל על העם רבה מאד, גם בעלי ה״לאו" לא יכלו להשתחרר מההשפעה הזאת עד שהיו מהססים אם לפרוש ולומר ברזולוציות שלהם שהפרויקט הזה הוא סטיה מהפרוגרמה הבזילאית או לא. הרצל מצא את רעיונם של חו"צ ויכרת עמו אמנה למשך זמן ידוע, וכיון שעבר הזמן והרעיון לא הצליח, הרי הוא חזר בו. הוא מתחשב רק עם התנאים החיצוניים, תחת אשר הכוח שעליו נשענים אנחנו, הוא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות שבקרבה. אנחנו ידענו שאי־אפשר לנו להשיג את ארץ־ישראל בזמן קצר, ולפיכך לא נפל לבנו כשנסיון זה או אחר לא הצליח.

(בזל 30/7 1903 נדפס ב<הצופה>. מס' 195).

ב²

… הציונות באה עד משבר, הקרע שנתהוה בה גדול הוא ועמוק. הקונגרס הששי היה יוצא מן הרגיל. המצב שלפני הקונגרס היה מדכא: מעבר מזה קישינוב, ומעבר מזה האיסור הידוע. בקרב התנועה נתגלה זרם שדרש פעולות ממשיות. התחילו לבקר את פעולותיה של ההסתדרות הציונית במשך שש שנות קיומה ולסכם את הישגיה. דנו הרבה על אודות הצעת ההתיישבות באל־עריש, ומוזר הדבר שגם לאלה שעליהם היה לדעת את מצב העניינים האמתי, נודע רק בשעת הקונגרס שההצעה אין לה תקוה להתגשם, ואף זה נודע להם רק הודות לאופוזיציה.

נאום הפתיחה של הד"ר הרצל בקונגרס גרם למהפכה גמורה בקרב התנועה. הדברים הנכבדים שנודעו לנו מתוך הנאום הזה היו: א) שהממשלות הגדולות פנו בפעם הראשונה אל הציוניות בתור הסתדרות מסודרת; ב) שאי־אפשר לנו להשיג את מטרתנו בארץ־ישראל; ג) ההצעה האפריקנית.

כי הממשלות מכירות את היהודים כיהודים ומתחשבות עמם כעם לאום, דבר זה לא היה חדש בשבילנו. רק המתבוללים שבתוכנו חפצו שלא יראו אותם כיהודים. לא יפלא, איפוא, כי פנו הממשלות אל ההסתדרות הציונית בכדי להפטר על ידה משאלת היהודים. חשוב מזה הוא דבר הידיעה שהדרך הדיפלומטית להשגת טשרטר בא“י לא הביאה לשום תוצאות. אפס להרבה מאתנו לא היתה גם הידיעה הזאת סוד כמוס. עוד בהקונגרס הקטן שהיה בווינה הודיע הד”ר הרצל שהגענו אל חומה החוסמת את דרכנו ועלינו למצוא דרך אחרת.

אולם נקודת הכובד של נאום הפתיחה בקונגרס היתה הצעתה של ממשלת אנגליה. אין ציוני שלא יזכיר כעת את הממשלה הזאת ברגשות כבוד. גם אני הנני מכבד את העם האנגלי, אבל לא בגלל ההצעה האפריקנית. קרוב לודאי שההצעה הזאת באה לא מתוך חבה יתרה לעם היהודים, אלא מתוך רצון לפתור את שאלת היהודים הקשה שיש לה לאנגליה בארצה. היהודים הזרים המתגוררים בווייטשפל אשר בלונדון, עוררו את שאלת אסור הכניסה הידועה. השאלה הזאת אינה נעימה ביותר ליהודי אנגליה העשירים, והם בקשו תחבולות בכדי להפטר ממנה.

מנהיגי הציונות בעשותם את חבת־ציון הפעוטה לתנועה מדינית גדולה שמו את לבם אך ורק אל המצב החמרי של היהודים. אל רוחם לא חדרו ולא הבינוהו. היהודים הרוסים לא יכלו להעמיד מקרבם מנהיג מדיני. אנחנו אמרנו כי היהודים בני המזרח יתנו את התוכן ובני המערב את הצורה של הציוניות. אבל לא היה כאשר חשבנו. בשעה שאנו קבלנו את הצורה החיצונית במלואה, לא קבלו המה את התוכן כל עיקר ובכן לא היתה לנו אלא תנועה של המצאת פרויקטים. על צד האמת לא היינו ציונים מדיניים אלא ציונים דיפלומטיים – והדיפלומטיה התרכזה בידי איש אחד, בידי הרצל. על אודות ההצעה האפריקנית ידע לפני העשרים ושנים לאוגוסט (יום פתיחת הקונגרס) מלבד הרצל וגרינברג רק זנגוויל. בשעה שהשמיע אותה הרצל מעל במת הקונגרס כמעט שלא עשתה רושם ואי אפשר היה לחשוב שתתקבל – רק אחר כך, כשיצאו נורדוי וזנגוויל להגן עליה בתוקף גדלה ההתרגשות והתחילו לדבר על אודות בחירת ועדה כדי להסתלק מן ההצעה בכבוד.

הרצל אמר לפעול בדיפלומטיה על הקונגרס. על אודות ההצעה האפריקנית צריך היה להודיע לכל הפחות ימים אחדים לפני הקונגרס ולא להפתיע על ידה את הצירים ולהביאם במבוכה. רוב הצירים דימו בנפשם שאוגנדה זו היא איזו ארץ חדשה שנתגלתה בשבילם לפתע פתאום, ולא ידעו כי על אודות הארץ הזאת נכתבה כבר ספרות שלמה. רק בגלל מבוכת המוחות וחוסר ידיעה מצד הצירים אפשר היה להשיג בשביל ההצעה הזאת את הרוב המכריע של הקונגרס. עתה הגיע הדבר לידי כך שהועד הפועל לא יוכל עוד להפטר מההצעה האפריקנית ולו גם יחפוץ לעשות זאת. את הרוחות אשר העלה הד"ר הרצל אי אפשר יהיה לגרש שוב בכל לחשי הכשפים שבעולם. ההצעה הזאת נעשתה כעת לקנינו של עם היהודי, כביכול.

יש לשים אל לב שרובם של ציוני המזרח, שכל עיקרה של ההצעה לא באה אלא בשבילם, התנגדו לה. ועוד גם זאת: אלה שהתנגדו תמיד לעבודת הקולטורה הם שהיו עתה מהתומכים הנלהבים ביותר בפרויקט האפריקני. ולא דבר ריק הוא: יש קשר ישר בין ההתנגדות לקולטורה הלאומית ובין ההליכה למזרח אפריקה. התנועה הציונית, כפי שמבינים אותה הציונים הלאומיים, הוא פרוצס היסטורי הנעוץ בשרשי העבר. אפשר הדבר שבאוגנדה יקום עם עברי חדש כעם הבורים, צאצאיהם של ההולנדים, אבל לעם הזה לא יהיה עוד דבר עם היהודים. אם אין האבדה גדולה כל כך כשנהיו ההולנדים לבורים, הנה לא אובה להנחם כאשר עם היהודים יהיה לעם ללא שרשי עבר וללא יצירה תרבותית לאומית. הננו חושבים כי לא רק עם הננו, כי אם גם עם גדול. אוגנדה היא בשבילנו מה שהשפה האידית היא לגבי השפה העברית, אוגנדה זוהי ארץ הגלות כמו שהאידית היא שפת הגלות.

שאיפתנו איננה רק לתת לחם לרעבים, כי אם לברוא ערכים חדשים על יסודות העבר הלאומי שלנו. הננו שומעים את קול האפריקנים שלנו הטוענים שצריך לעשות דבר מה בשביל להחיש עזרה לעם המדוכא וכדי להציל אותו מפרעות ומביזה. אולם לאמתו של דבר אי־אפשר לנו להקל את לחץ ההווה לו גם יכולנו להעביר לאוגנדה מאה אלף איש בשנה, ולמעשה אי־אפשר להעביר אל שום מושבה חדשה אפילו את החלק העשירי מהמספר הזה.

תוצאה אחת טובה יש לה לההצעה האפריקנית בזה שפקחה את עינינו לראות את דרכנו ואת מטרתנו ביתר בהירות. לעת עתה אין לנו בשביל הגשמת ההצעה האפריקנית לא אנשים ולא כסף. בלי הציונים אי אפשר יהיה לעשות מאומה; אם גם יק“א תאות לתת לתכלית זו איזה חלק מהכנסותיה (כי להוציא את הקרן אין לה רשות) הנה לא יספיק זה כלל. עד עתה אין עוד הכסף הדרוש בשביל ה״אקספדיציה”.

מה היא העבודה אשר לנו הציונים לעבוד כעת? על זה אענה: לעסוק בישוב ארץ־ישראל! לישוב א"י עלינו להקדיש כעת את כל כוחותינו. צריך מקודם להושיב מספר מסוים של יהודים בארץ־ישראל ואחר כך לשאוף לזכויות מדיניות. במלה אחת: צריך לעסוק בזה שקוראים ישוב קטן. מדינה יהודית אי אפשר לברוא בארץ שאין בה יהודים.

(<הצופה>. מס' 253, 1903.)

ג³

עלינו לעסוק בהתישבות ולהתעניין בתקנתם החמרית והרוחנית של היהודים היושבים כיום בא“י. היהודים האלה הם הבסיס שעליו תוסד המדינה היהודית העתידה. טענתם של אלה האומרים כי ״הישוב הקטן” נמצא בסתירה ל״פרוגרמה הבזילאית הדורשת יסוד מקלט בטוח ע“י משפט גלוי” מחוסרת כל יסוד. גם הטשרטר איננו מתאים אל דרישת הפרוגרמה הזאת ואעפי“כ לא עלה על דעתו של איזה ציוני להתנגד להשגת ה״טשרטר” בכוח הטענה שאין זו מדינת היהודים אשר עלתה תחילה במחשבתו של הרצל. עבודת ההתישבות בא"י איננו ותור על השאיפה ליסוד מדינה יהודית כי אם הדרך המובילה אליה.

היו כאן שקבלו על הפרקציה הדימוקרטית על אשר לא נהגה את האופוזיציה בתוקף ולא עשתה אובסטרוקציה כנגד ההצעה האפריקנית. היא לא עשתה זאת מדאגה לשלום הקונגרס שהוא המוסד היקר לכל ציוני. ולאלה הדורשים בשביל הישוב עתידות בטוחות, – הרי דעתי היא שערובות כאלה שעל גבי הניר אינן ולא כלום, האם עכבו הערובות את בטחונם של הארמינים שזכויותיהם נתקיימו באמנה הברלינית? האם עמדו להם ליהודי רומניה שגם להם יש זכויות אזרחים על פי האמנה הברלינית? הערובות היותר בטוחות הן אותן הצפונות בקרב העם עצמו.

אין אנו מדברים על התישבות בגנבה (שמוגעל־קולוניזאציאן) כמו שטוענים מתנגדינו. אנו אומרים רק שחמשת אלפים אכרים עם “טשרטר” טובים מ“טשרטר” בלי אכרים כלל. את הטשרטר אפשר יהיה להשיג אז כשנהיה בארץ־ישראל.

הציונות אינה לע"ע תשובה לצרת ההווה של העם היהודי; היא בשבילנו השקפת עולם שלמה ומקפת את כל עברי חיינו. עם היהודים יושב על הר־געש, המצב הזה ימשך עד שתבוא קטסטרופה איומה ותדחף לקראת פתרונה את שאלת היהודים, לקראת הפתרון היחיד והמיוחד הזה שנותנת הציונות: תחית ישראל בארצו ההיסטורית. להחליף את ציון במדינה אחרת אי אפשר לנו מפני שציון מרוקמת בכל ההיסטוריה שלנו, ורק בה יכול להתקיים גם בנו אותו דבר המסופר באגדת קדומים על הענק שעל־ידי המגע שלו באדמה שב כוחו אליו. בגעת העם העברי שנית באדמתו ההיסטורית ישוב ויהיה לעם העולם כמו שהיה לפנים.

(<הצופה 262־261 – 253, 1903>).

א¹

עד עתה לא היתה ציונות אחרת אלא דיפלומטית. סבורים היו, שאפשר להלהיב את עם ישראל על ידי יצירת שתדלנות מחודשת. סבורים היו, שאפשר להלהיב את עם ישראל על ידי שאמרו לו, כי מושל פלוני או אלמוני מושך חסד לשאיפותינו. זאת היתה הציונות המדינית שלכם, ולשמה עוררתם התלהבות. אפשר היה לדבר זה שיצליח עד מדרגה ידועה, מפני שעם ישראל נהנה באמת בשעה ששליט מטפל בו. אבל העם נוכח גם שאין הדבר מספיק, אם מושלים מושכים לו חסד ואם ממשלות מודות לו שצדקנו. אמנם מודות הן, אבל לא ינקפו אצבע כדי ליצור צדק בשבילנו. על אף הדרישות המצוינות של נורדוי, לא ירימו אצבע לעזור לנו, מפני שבצדק בלבד לא די באירופה. עלינו להודות, שזוהי השקפה פסימיסטית, אבל נכונה היא.

עשו את הפוליטיקה היהודית ללעג, כשהעמידו אותה על הדיפלומטיה בלבד. זוהי אשמת אותם האנשים, שהיתה להם השקפה חד־צדדית על הציונות המדינית. א נחנו רוצים סינתיזה נכונה של שני הזרמים, של הזרם הפוליטי והזרם המעשי כאחד.

אתם אומרים שהעם היהודי, עוד טרם הוכיח שהוא רוצה בעבודה מעשית בא“י. האם אין זאת הוכחה מספיקה כשציונים רבים הולכים לא”י ואומרים: ״אף־על־פי שאפשר ובקרב הימים יבוא עלינו משבר קשה, בכ“ז אנו לארץ להתישב ולעבוד בה!?” גם הממשלות תטינה לנו אוזן קשבת רק אם תוָכחנה, שאנו מסוגלים לכבוש את א"י על ידי עבודה מעשית תכופה.

אנו יודעים: הדרך קשה, – אבל עלינו ללכת בה. איש מאתנו לא יאמר שהציונות איננה תנועה מדינית, אבל אל נא להשפיל את דבר המדיניות עד למדרגה של חוזרים על פתחי הממשלות, כדי להשיג מהן ״הסכמות" על הציונות.

ציונות מדינית פירושה: לעשות את שאלת היהודים לשאלה בין־לאומית. פירושה לבוא לממלכות ולומר להן: דרושה לנו עזרתכן, למען נוכל להשיג את מטרתנו, אבל גם אנו בעצמנו עושים את אשר בכוחנו למען חזק את מצבנו בארץ, שאנו חושבים אותה לארץ־מולדתנו. ועלינו להסביר לממשלות את הפוליטיקה הציונית באופן שהן תבינינה אותה כמו שמבינים אותה היהודים.

מתנגדי העבודה המעשית חושבים שאיננו יכולים להתעסק בעבודה בא"י, כיון שאין לנו בטחון מראש, שנסיונותינו שם יעלו יפה. אבל, רבותי, בפוליטיקה כזו אי אפשר בכלל להתחיל בשום דבר. האם אמנם חשבו האדונים האלה, שענין אוגנדה הלהיב אותם כל כך, כי שם באפריקה ילך הכל למישרים? עלינו להיות נכונים לכל תקלה ולכל מיני פורעניות בעבודתנו ועלינו להזהר עד כמה שאפשר מתקלות אלה. אבל האם פירוש הדבר הוא – לא להתחיל? לשבת בחבוק־ידים? לחכות לנסים מן השמים?

עלינו לקבל על עצמנו את כל פחד הסכנות ועלינו להתחיל: להתאחד בארץ, לכבוש את העמדות שאפשר לכבוש!

את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא"י אני רואה כמו את היחס בין חופרי מנהרה המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר, עד אשר הם נפגשים. והנה ראיתי לכל הפחות מצד אחד את החפץ להתחיל בעבודה, אך הצד השני קורא לנו: אל תתחילו, האדמה היא קשה והמנהרה בחזקת סכנה!…

הקונגרס צריך למסור לועד הפועל צו ברור שיש לשאוף ל״טשרטר“, שיבוא רק כתוצאה של עבודתנו המעשית. אילו נתנו לנו הממשלות ״טשרטר” כיום, היה זה לא יותר מאשר ניר לצור בו על פי הצלוחית; אחרת יהיה אם נעבוד בא"י, אז הטשרטר יהיה כתוב וחתום בדם ובזעה, אשר קנינם הוא קנין נצח.

(מסֵפר הפרוטוקולים של הקונגרס השמיני, ומ<העולם>, קלן 30 אוגוסט, 1907).

ב²

אין לנו חפץ למתוח דין קשה על ההנהלה, אפשר שמה שעשתה ההנהגה, עשתה כהוגן – אבל הנעשה הוא מעט מאד.

וולפסון דבר פה על הציונים מרוסיה באותו סגנון שדבר הקנצלר בילוב בבית הנבחרים הגרמני ע“ד ה…״קבצנים והמורדים” הרוסים. אסור לדבר בסגנון כזה על אנשים העומדים זה עשרות שנים במערכתנו ושיצרו את תנועתנו. כמה גבורים צנועים נתנו הציונים הרוסיים שעליהם התנפלו פה כל כך. לכו לבית הקברות שבחדרה ותמצאו שם את הגבורים שמסרו את נפשם על עבודתנו, אעפ"י שלא השתתפו בקונגרסים ושמם לא נזכר בהפרוטוקולים הסטינוגרפיים שלנו.

וולפסון הרים כאן על נס, שהמוסדות הכספיים שלנו מתנהלים כהלכה. דבר זה הלא מובן הוא מאליו, ואין לחשוב זאת לזכות יתרה. אך הציוניות איננה רק ענין מסחרי. יש שלשה מקצועות בעבודת הציונות: א) עבודה ישובית; ב) עבודה תרבותית; ג) עבודה מדינית. זו האחרונה מתחילה לאמתו של דבר רק עתה. עד היום היתה עבודה זו רק רדיפה אחרי מקסם כוזב. ורוצים אנו להכניס אל הועד הפועל אנשים חדשים, שיוכלו לחלק ביניהם את העבודה. – מר וולפסון אמר, שחברי הועד הפועל היושבים במקומות שונים לא יוכלו לעבוד כהוגן. אבל ״המלחמה בגיאוגרפיה" היא תמיד גורלנו בגלות.

בואו במגע ומשא עם ההמון הגדול ותוכחו שההחלטות שנתקבלו בפטרבורג לא היו ״מרד“. גם ענין חרקוב³ לא היה ״מרד”. כשהתחיל הרצל לעבוד לטובת תנועתנו – הלך ללונדון ולפריז, ובכל מקום מצא דלתיים סגורות. משפנה להמוני העם ברוסיה – נפתחו לפניו כל הלבבות.

להסתדרות הציונית אבד הרוח האידיאלי שהחיה אותה מקודם. אין אנו רואים בה כוחות חדשים, אין אנו רואים פנים חדשות בקונגרס.

אין לנו עתה תעודות אחרות, מלבד התעודה העיקרית, לכבוש עמדה אחר עמדה בארץ. ועלינו ללכת אל העם, לבאר לו את שאיפותינו ולארגן אותו לקראת התעודה הזאת.

עיקרה של הציונות הוא השאיפה לשוב לארץ־אבות לחיות שם חיים לאומיים שלמים – ולא הפורמולה של הרעיון. ואל נא תתיחסו אל תנועתנו כמו לענין של חנונות ואל תחזיקו תמיד את העפרון ביד לחשב את ה״קרדיט" ואת ה״דבט" שלה.

(<העולם>, 5 ינואר 1909).

ג⁴

הציונות שלנו היא תנועת תחיה לאומית הקשורה וצמודה בארץ־ישראל, וכל השקפה אחרת המתנגדת לזו, בשם ״האופקים הרחבים“, החפצה להכניס את הכל בלי בחינה לתוך תנועתנו, איננה ציונית. הציוניות ״הפוליטית” איננה אלא ״פסיבדו־פוליטית“. הפוליטיקה איננה זו של ה״טשרטריזם”, אלא של עבודה אורגנית שיטתית בא“י, צעד אחר צעד, אבן אחרי אבן. אמרתי כבר בהזדמנות אחרת שאילו היו נותנים לנו טשרטר, כפי אמונתם של המדיניים, בטרם שיש לנו ישוב יהודי בארץ ולא היה זה אלא ניר לצור ע”פ צלוחית. הטשרטר האמתי שלנו יעשה בידינו אנו בעבודה אטית. בעבודה קטנה של יום יום.

אלה המדברים תמיד בשם ״פוליטיקה" לא עשו ולא יכלו לעשות כלום במקצוע זה, מפני שלא היתה להם כל הבנה לגבי עבודה זו. לא עשינו כלום בכדי למשוך לעבודתנו את החוגים האינטלקטואליים, ואין אנו יכולים למשוך אותם, מפני שבפרזות בעלמא ע“ד אופקים רחבים ובעבודה ״פסיבדו־פוליטית” אי אפשר לקחת את לבם.

אין לנו להבהל מפני המלה ״כת“, שמתנגדינו מכתירים אותנו בה. כל העבודות ההיסטוריות הגדולות לא נעשו לעולם ע”י ההמונים הגדולים, אלא ע"י שלש מאות המלקקים. הברכים אשר לא כרעו לבעל, הן היו בטויו של ההכרח ההיסטורי, והעם הלך אחריהן. תעודתנו היא לא לרדת אל ההמון, אלא להרים אותו לידי הבנה אמתית של תנועתנו הלאומית.

(\<העולם>, מס' 31, 24/11 1911).

ד⁵

בפעם הראשונה הנני שבע רצון מעבודת הועה“פ של ההסתדרות הציונית. מר ז’אן פישר אמר שכשאנשי־המעשה מגיעים אל השלטון, הם חדלים לעסוק בפוליטיקה. אבל לא לד”ר מרמורק ולא לד“ר נורדוי ולא לשום ד”ר אחר יש מונופולין על הפוליטיקה. תנועה פוליטית היא זו ההופכת למעשה כל שאיפה כלכלית ותרבותית – ולא זו שמרבה בפראזיולוגיה פוליטית. ומעשים לא עשו הללו כלל.

מר פישר אמר שצריך לברוא תנאים בטרם שנגשים למעשים. וחפץ אני לבדוק את כתב היחש של מושג זה: מה זה תנאי? – דבר מפשט בטרם שהגיע למעשה. ומה עשו אנשי הפוליטיקה אצלנו כדי להביא את התנאים לידי התגשמות? אין אני בקי בעניני בנקים, אבל הלא יש הרבה דברים שלאו דוקא בנקירים וסוחרים יכולים לחולל אותם. לפני כמה שנים יסדנו את חברת ״הכשרת הישוב“. החברה לא הצליחה, מכיון שהיא עשתה איזו הכנות קודמות שלא לפי כחה. היא הלכה בדרך פוליטית ואם הפסידה קצת בכסף הנה הרויחה ע”י זה הרבה במובן הפוליטי –ועתה באים המתנגדים ועושים מההפסד בכסף כלי־תותח נגד עבודת הועה“פ. אבל, רבותי, ״תנאים” עולים בכסף, ואילו היה אפשר להשיג תנאים בלי כסף אז אולי היו כל ישראל ציונים.

והנה עוד תנאים מסוג אחר: ״בצלאל" כשהוא לעצמו אולי אין לו ערך גדול, אבל לנו הוא חשוב ביותר בתור יוצר תנאים לתעשיה ביתית בא“י. כל הסתדרות אחרת שחפצה במטרה זו מוציאה מיליונים למוסד כזה, אפשר ש״בצלאל” הוא עסק רע אבל כל עסק כזה יוציא יותר משיכניס. בשיטת המסחר, רבותי, לא תכבשו את ארץ־ישראל! מחר יהיה מחיר דונם קרקע שם פי כמה יותר גדול מאשר הוא היום – והאם זה ירתיע אותנו מלרכוש אדמה בא"י? אתם חפצים ליצור תנאים בעט שבידכם מבלי לראות הדברים מבחינת המחר והמחרתים?

ועוד אמר מר פישר: ״אין אנו חפצים להוריד את הציונות למדרגה של מרכז תרבותי ואחד העמיות". אין בדברים האלה אלא משום פרזה ריקה. אפשר שזה אשר השגנו שם בארץ בשטח העבודה התרבותית לא רב הוא, אבל מה היה ערכנו וכוחנו אילו לא היה לנו גם זה? עד עתה רכשנו לנו רק שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל, אילו היה רכושנו הקרקעי מגיע כיום לארבעה אחוזים היינו שם כח פוליטי יותר גדול. זה היה אסון לעבודתנו אילו היינו מביטים עליה כפי שמורה אותנו נורדוי, כעל אבן יקרה המשוללת ערך מעשי.

ואשר לאיניציאטיבה הפרטית שדובר כאן עליה: אם בא לארץ בעל רכוש קטון כדי לעשות בה עסקי רוחים, הרי הוא משתמש במשקו בעבודת ידים של ערביים. אבל בעבודת ההתישבות הנעשית ע“י מוסדותינו הלאומיים עובדים פועלים עבריים. רק במקום שהמוסדות שלנו עובדים שם הולך וקם בארץ הפועל העברי. גם זהו בבחינת יצירת ״תנאים”, החפצים אתם לשלם בעד תנאים אלה? מר פישר אמר שהמאזן של עניין זה אינו טוב, אבל המאזן המוסרי שאנו משיגים ע"י כך שוה הרבה יותר.

ה⁶

העבודה העיקרית של שני הימים הראשונים בקונגרס היו הדו“ח של הועד הפועל, המוסדות הכספיים, הקרן הקיימת ועוד. על העבודה הפוליטית שנעשתה ע”י הועד הפועל, עליה לא ארבה דברים; ענין זה שקוראים לו כיום פוליטיקה השתיקה יפה לו וכל מה שממעטים לדבר בו נוח לו ולנו. אבל פטור בלי כלום אי־אפשר. אין ממש בכל ההאשמות שמאשימים את ההנהגה בשטח זה. כל מה שאפשר היה לעשותו נעשה. במדינה התורכית הולכים וחלים שנויים מיום ליום, ולפיכך קשה מאוד העבודה המדינית שם. גם לפנים כשהיו לנו אנשים יותר גדולים ותנאים יותר נוחים לא עשינו גדולות ולא כל שכן עכשיו. מכל מקום במדה שנעשתה עבודה פוליטית בתורכיה, היא נעשתה בזריזות ובצורה נכונה. מורגשת עתה בעתונות בתורכיה ובדעת הקהל התורכית בכלל אהדה לעניננו. ברם, לבוא במגע ומשא פוליטי בלתי אמצעי עם התורכים על ענינים ממשיים, את זאת אי אפשר לעשות עכשיו.

לעומת זה קשה יותר העבודה הפוליטית בתוך הערביים שהם כיום יושבי הארץ בפועל. הם חוששים פן ההתישבות היהודית בארץ תדחק את רגליהם, ועלינו מוטל התפקיד לפזר את החששות האלה. לבאר להם שיש מקום בארץ גם לנו וגם להם. יש לבאר להם כי רוצים אנו לעבוד אתם יחד וטוב ונוח יותר בשביל עניניהם הם כשיהיה ישוב יהודי גדול בארץ־ישראל. אך העבודה הזאת, כאמור, קשה היא עד מאוד. הפזיזים שבנו רוצים לראות את התוצאות מיד. אבל כל אדם בעל הבנה פוליטית ידע ויבין שעלינו להתאזר כאן בסבלנות מרובה. חברי ההנהגה עשו בשטח זה מה שהיה בכחם.

בשטח עבודת ההתישבות ועניני בתי הספר, – עמדה לפנינו השאלה איזו הדרך הישרה שנבור לנו. לפני ט“ו שנה האמנו כי יש לנו איזו דרך. ה״טשרטר” זו היתה האמונה שלנו. אך עד מהרה פגה אמונה זו בלבנו. וכשאבדה לנו דרך זו לא הציעו לנו אנשי הפוליטיקה דרך אחרת, כי אם יעצו לנו לשבת ולחכות עד שיכשר דרך⁷. דרך זו הציע לפנינו אז נורדוי: להמתין ולעסוק בינתים בתעמולה. אמנם הכשרת הלבבות דבר גדול היא, אבל הטפה בלבד שאין עמה מעשים היא מחוסרת כל ערך. ועתה משהתחילו בעבודה מעשית, הנה באים ומתאוננים על אשר השקיעו את כל כספי הק“ק בארץ־ישראל, דבר שלדעתם יש בו חשש של הפסד. וראו פלא כי הק”ק הולכת וגדלה דוקא משעה שהתחילה להשקיע כסף בארץישראל!

העבודה הישובית – אומרים הם – אינה חשובה. כן, אפשר להסכים שעבודה זו עוד טרם הגיעה לידי חשיבות כמותית מספיקה, אבל אני שולל שלילה גמורה את הנימוקים שלהם, שבאים למעט את חשיבות העבודה מפאת תעודתה הישובית־המדינית. הכרתי הגמורה היא שכל עוד לא יהיו לנו פועלים עברים בארץ, ארץ־ ישראל לא תהיה שלנו. והפועלים העברים זוהי תורה גדולה וללמוד אותה אנו צריכים, ולקיים אותה אנו מוכרחים. אם אדמה עברית לא תהיה לנו ואם פועלים עברים לא יהיו לנו ואם חיים עברים חדשים לא יבראו בארץ. ובמקום כל זה יהיה לנו מעט כסף בקופה ותקוה רפויה להצלחת הפרופוגנדה שלנו – לא נרחיק לכת.

בלי מעשים לא נפיץ את הציוניות בעם – והרי מעגל קסמים לפנינו: כדי להשפיע על העם צריך לעשות דבר גדול בארץ־ישראל וכדי לעשות דבר גדול בארץ ישראל צריך שיהיה אתנו העם, וחוזר חלילה. לצאת ממעגל קסמים זה יש דרך יחידה לפי שעה, והיא: להתאחד לשם עבודה משותפת עם החברות הישוביות הגדולות העובדות בא“י. ואם עלה בידינו עתה לעבוד יחד עם יק”א, הרי דבר זה הוא, לפי דעתי, עבודה פוליטית פנימית חשובה מאד.

על העבודה התרבותית לא דברו עד עתה כלל. הרבה שמות של גנאי היו נותנים לה לעבודה זו: אחד־העמיות, רוחניות וכדומה. בקשו ומצאו בה מגרעות רבות – ואמנם היו בה מגרעות, כי במקום שיש עבודה, שם אפשר למצוא גם חסרונות. אלו לא עבדו כלל, לא היו מוצאים כמובן אלא אפס. כך היה לכתחילה היחס ל״בצלאל" וכך לגמנסיה העברית. עכשיו נשתנה היחס במקצת ושאלת האוניברסיטה תוכיח.

עוד לפני עשר שנים נשאתי רעיון זה בחובי – ואף אז לא חדש היה עמי. אך אז לא היתה הבנה לשאלה זו בתוך תנועתנו. עכשו הבין הקונגרס כי השעה היא שעת כושר. לא אוכל כמובן להנבאות מראש איך יתגשם הדבר. אפשר לגשת להגשמה זו בשתי דרכים: או לחכות עד שיוצרו כל התנאים ולא יהיו עוד מכשולים על הדרך, או לעבוד תיכף ועל ידי כך יוסרו המכשולים ויוקלו התנאים. אני מאמין רק בעבודה – ולא בישיבה בטלה.

(<הצפירה>, מס' 228, אוקטובר 22/9 1913).

ו⁸

ההופעה הראשונה של הציונות היתה בערך כדלקמן: הציונים הראשונים תארו לעצמם כי ציונות זו תלויה אך בגורמים מיכניים. ישנה ארץ ובמקרה ארץ־ישראל שמה, ואין לה לארץ זו עם, וכנגדה ישנו עם־היהודים ואין לו ארץ – ומה הדבר חסר לשבץ את הפנינה בתוך הטבעת, לשדך את העם הזה עם הארץ הזאת?! ובכן צריך לדבר על לב הבעלים ולהוכיח להם כי שדוך זה יפה לא רק לעם ולארץ אלא גם להם. על בסיס זה נוסדה הציונות. לפי שעה צריך להרבות בשקלים למען יראו התורכים את כחנו ומנהיגים ידברו בינתים בענין השדוך, ואל תוצאת הדברים האלה חכו מקונגרס לקונגרס: מה, הכבר הסכים התורכי, הכבר השמיע את המלה הן“? וכשלא שמעו בשורה נעימה זו בקונגרס היו הרוחות נבוכים. וכשנודע אחרי שש שנים של עבודה שתשובת התורכי לא היתה ״הן” כי אם ״לאו", הרי אנו זוכרים כלנו את רוח הנכאים שקמה אז בין הציונים. אך נמצאו כאלה שאמרו: השדוך הוא שדוך, ואם אב זה אינו רוצה לתת את היעודה לנו, נמצא לנו מקום אחר, אמנם לפי שעה, עד שנאזור את כוחותינו ונגביר חיילים ונשוב משם לארץ־ישראל, בינתים נראה לכל העולם כי מסוגלים אנו לחיים מדיניים ככל העמים. במקרה נמצאה לאנגליה כברת ארץ ריקה הזקוקה לאנשים לבנים ובמקרה היהודים לבנים הם – ובכן יחי השדוך החדש! כך התהוה ענין האוגנדה. משנתברר שוב שאין גם זווּג זה עולה יפה החלו התעיה והחפוש מחדש.

אלה תולדות התנועה המיכנית בציונית אשר לא הבינה שגלות ארוכה, מכת אלפים שנה, לא תוכל להרפא ביום אחד ואפילו בשנים מועטות. אין אנו יכולים לקחת עדיין את ארץ־ישראל, אפילו אם יתנו אותה לנו. אילו קרה הנס הגדול וה״טשרטר" היה ניתן לנו, אז היינו צריכים לצפות לנס גדול ממנו שהיהודים יוכלו להשתמש בטשרטר זה.

אחרי המשבר של אוגנדה נתברר לרבים מן הציונים שבאופן מיכני כזה לא תוכל להוצר ולהתקיים תנועת עם. אדם גדול אחד אמר שהציונות דומה לחבית המחוברת מקרשים וחשוקים סביבם, אבל כשהחבית נשארת ריקה הרי היא מצטמקת, מתיבשת ומתפוררת. למען תשמר ולמען תמלא הציונות את תעודתה צריך למלא אותה בתוכן חי ורענן. אין אני רוצה כלל לבטל את שבע השנים הראשונות של הציונות שבהן נוצרו כל המוסדות שיש לנו, הקונגרס, הבנק, קהק“ל וכו'. כל אלה הם המכשירים של התנועה, אבל אם כל העבודה של התנועה היא רק קבוץ כספים, רק טפול במכשירים בלבד, הרי לעולם לא יבוא הדבר שבשבילו נוצרו המכשירים. בשנים הראשונות של התנועה היתה דרך כזו טובה ויפה, אבל אם הנסיון אינו מלמד כלום והכל נשאר כמקודם, הרי אין זאת תנועה אלא דבר נקפא ומאובן. הכסף כשהוא בעצמו אין בכוחו לעורר את הלב היהודי. כלום המיליונים של יק”א מעוררים התפעלות בקרב ישראל ובוראים תנועת־עם? אילו היה לנו הכסף בלבד לא היה לב היהודים אתנו, אבל כשהשקענו את הכסף של קק"ל באדמת ארץ־ישראל הרי זהו הדבר המעורר את לב היהודי, זהו הבנק הגדול שלב היהודי בוטח בו ומוסיף עליו כהנה וכהנה.

אזכרה ימים מקדם. פעם בא לעירנו סוכן של חברת אחריות מאש. הדבר היה אז, כמובן, חדש אצלנו. אך למי יש כסף להבטיח את נכסיו ולשלם דמי אחריות? הלך הסוכן אל הגביר דמתא. הגביר שואל אותו כמה הוא רוצה דמי אחריות. הסוכן עונה: מאה רובל בשנה! קרא הגביר לעניי העיר ואמר להם: הריני נותן לכם בכל שנה מאה רובל, שמרו את ביתי מאש! ומאז נשרפה עירנו כמה פעמים ובית העשיר עומד על תלו, כי שומרים חיים יש לו, אחריות חיה.

אנחנו הפקדנו את כספנו לא באוצר הגדול של איזה עם, אלא באדמה חיה ובידי אנשים חיים בארץ־ישראל, ואם יארע חלילה איזה דבר בא"י, הרי אלה שהרטיבו את אדמתם בדמם וזעתם המה יבואו להגן על הרכוש שלנו. כי זהו קשר של חיים בין האדם ואדמתו. רק במקום כזה אין לקללת התוכחה שליטה עלינו: אנו יושבים בבתים שאנו בונים, אנו אוכלים מפרי הגן שנטעו ידינו והעם מרגיש בחושו הבריא את הערך החיוני שיש בפקדון כזה ואינו שומע כלל בקול המיללים הבוכים על אבדן הכסף המושקע באוצר החי.

ואין עבודה זו כלכלית בלבד, אלא גם פוליטית. הפוליטיקה היא דבר שבחיים ובתנועה ולא שדבר שבעמידה וקפאון. ההמתנה היא מין אמונה משיחית חדשה, אמונה מסורסה ומטולאה. לפנים האמינו בתקות ישראל ואמונה זו היתה בכל לב ונפש, אמונה שיש עמה בטחון רליגיוזי, והיא נתנה ליהודים את הכוח לסבול יסורי הגולה. אבל האמונה החדשה, המודרנית, באה לא מן התקוה והבטחון אלא מתוך היאוש הגדול – ואמונה מתוך יאוש היא חורת וחולנית. רק על ידי מעשינו ועבודתנו בארץ הרינו מתקרבים יותר ויותר אל תעודתנו המדינית. וכל מי שאין בו אמונה זו, אות הוא שלא נצח עדיין את ההתבוללות שבקרבו.

־ אפשר שהרבה ממה שאנו בונים עכשיו צפוי לסכנת הרס ע“י אחרים. אין אני רוצה לכחד מכם את האמת ואני מודה: אפשר שבנין זה יכול לבוא לידי סכנה. אבל כלום יש לנו דרך אחרת בלתי מסוכנה כלל, האם באמת נחכה שיביאונו לארץ־ישראל בתופים ובמחולות וכל באי עולם ישמחו לקראת זה? אילו היה הדבר כך ואילו היתה אפשרות לכך הרי אז היו ציוניים לא רק אתם אלא גם אלה היושבים ברחוב רנר (המתבוללים בפריז). כל האושר שלנו הוא בזה שאנו הציונים נחשבים ל״משוגעים”, ואילו היינו ״נורמליים" הרי לא הלכנו כלל לארץ ישראל ונשארנו יושבים במקומותינו, ככל האנשים הנורמליים בתוכנו. מי שאינו מאמין בדרך קשה וחושב שאין ללכת בדרך של סכנה יתכבד וישב בביתו. הירא ורך הלבב אינו יכול לבנות בנין עד למולדת. בלי סכנה ודרכי סכנה לא נשתחרר עדיין שום עם מעמי התבל מעולם של אחרים. שום עם לא נשתחרר ע“י רוחים של רבית, אלא ע”י השקעת אנרגיה וקרבנות. ואנו היהודים הבאנו לע“ע קרבנות מעטים, ולפיכך יש לנו לפי שעה אך שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל. אך צאו וראו את ערכם של הקרבנות הגדולים: במקום אחד סמוך לקיוב ישנו יהודי אחד, ברסקי שמו, שבנו הפועל נהרג על אדמת ארץ־ישראל, בדגניה. והאב השכול כותב מכתב תנחומין לפועלים בא”י ושולח להם במקום הנהרג את בנו השני לעמוד בסכנה תחתיו. זהו ההמשך –כותב להם האב השכול. הנה יהודי זה, הוא הציוני הפוליטי היותר גדול אחרי הרצל!

¹

…אתה, מר אש, הוכחת אותנו בשם הרחוב היהודי, אבל כלום אינך יודע שאם יש תנועה וחיים ברחוב היהודי, אם יש בו מלה חמה וקרובה אל הלב, הרי זאת הציוניות. כל האלים קרסו והתמוטטו ורק הציוניות נשארה תקיפה וחזקה. נשמתך כואבת, מרגיש אתה דבר מה, אבל אינך יודע מה לעשות, אין לך כל תכנית לתקן את המצב ובאת להלחם בציוניות! כלום זו היא הדרך?

דברת ע"ד טרגדיה. אבל, אש חביבי, כל הגולה כלה אינה אלא טרגדיה אחת גדולה ונוראה אך הטרגדיה הגדולה ביותר בך היא, אדוני. אמרת כי אחרי מותו של הרצל התאחדנו עם המתבוללים – הדברים אינם נכונים ואף אין כל ראיה בידך להנחה זו. אני אומר שאין לקבוע עכשיו מראש את העתיד. אבל מטרת הרצל היא מטרתנו: להפוך את העם העברי לעם נורמלי. מה שיש לנו בגולה זהו ההיפך הגמור מנורמליות.

אכן טרגדיה גדולה לפנינו, לכל אחד מאתנו זאת היא טרגדיה. גם לשון האידיש שאתה נלחם עליה בקנאה כל כך רבה אינה אלא חלק מהטרגדיה הזאת.

מה שיהיה בעתיד גורל הגולה היהודית וגורלה של ארץ־ישראל לא אוכל להנבא. אני מתאר לעצמי את הדבר כך: חלק העם שיהיה בארץ־ישראל, יחיה על אדמתו ובשפתו, חלק זה יהיה גם הנפש וגם הגוף של האומה – וכל הנשאר בגולה אפשר שיחיה ואפשר שהסביבה תבלע אותו. אבל אם יהיו לנו ששה או ארבעה מיליונים יהודים החיים חיים נורמליים בארצם, לא יפחידנו השאר וגורלו.

אמרת כי אנו הציונים מבזים את האידיש, – אין זה נכון! אני, למשל, מחבב את האידיש, כי זוהי שפת אמי. ברם, לעשות קולטוס מן האידיש זהו דבר מגוחך. כלום יש בכוחך להבטיח עתיד רחוק ללשון זו? לפני עשר שנים התהלכו בשוק הרבה הרבה אידישיסטים, – אדוני אַש! היכן הם עכשיו הללו? הם הולכים לשמד וחשכה בלבבותיהם ובמוחותיהם. קולטורה זו באידיש שאתם חולמים עליה אפשר שהעם יקבלנה – אבל כלום יהיה בכחה לקיים את היהדות? אם יש שארית לנו הרי זו בעברית בלבד! אמנם עברית בגולה אינה, לדעתי, אלא דבר מלאכותי, אבל שם בארץ־ישראל זהו טבעי מאד.

איני יודע מה יהיה בסופם של הדברים ואינני נותן שטר התחייבות על זה, אבל להגיד לציוניים שהם מתבוללים זוהי רק פרזה הנאמרת כדי לזכות במחיאת כפים. ״הדודה יק“א”, שאתה קורא לה אבי אבות הטומאה, אפשר שבפריז היא כזו, אבל ברגע שהיא באה לעבוד בארץ־ישראל הרי היא יהודית לאומית ובחפץ לב נעבוד אתה. אמור מה שתאמר: קנית אדמה עברית, עבודה בפועלים עברים וכו', אין זו התבוללות!

מה שאתה רוצה אין אני יודע וגם אתה אינך יודע מה הוא. מבקש אתה את אלהי ישראל אבל אלהי ישראל לא דבר אידיש. אין לך מושג ברור מהשאלה ודרך פתרונה. אין זאת חרפה אלא טרגדיה. לבך לב יהודי כואב ומפרפר ביסורין, אבל מכאב לב בלבד לא יבנה כלום.

( <הצפירה>, 9/10/1913).

¹

בישיבת הועד הפועל הגדול, שנתכנס בחודש מרץ, הוחלט להעלות על הפרק את השאלה בדבר יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, ולשקול היטב את מדת ההכרח והיכולת ליסוד מוסד כזה.

נבחרה ועדה קטנה, שתטפל בעבודת ההכנה יחד עם הועד הפועל המצומצם ותרצה אחר־כך לפני הקונגרס על תוצאות עבודתה.

ורוצה אני קודם כל להדגיש, שהועדה הזאת וגם הועה"פ המצומצם אין להם שום יחס לכל המאמרים והידיעות, שנדפסו בעתונים ונפוצו בקרב הצבור בדבר שאלת האוניברסיטה. אנחנו מכירים היטב את כל הקושי המונח על דרך הגשמתו של מפעל כביר כזה, ובשביל כך נמנענו מלעורר עליו וכוחים בפומבי. הענין הרב, שעורר הדבר בקרב העתונות והצבור שלנו, וביחוד בקרב צעירינו העוסקים בתורה, יכול לשמש רק אות ומופת, שהגיעה שעתו של המפעל.

מן ההחלטות שנציע לפניכם היום, תראו, שאין אנו חושבים עדיין לנכון, להביא לפני הקונגרס הצעה גמורה וערוכה בכל. אבל אנו חושבים שמן הראוי, כי הקונגרס, יביע את דעתו ע"ד הרעיון ליסד אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל באופן פרינציפיוני ויתוה את ראשי הפרקים לעבודת ההכנה בעתיד.

כידוע, כבר התענין הפרופ. הרמן שפירא המנוח ברעיון יסוד אוניברסיטה עברית. ואולם המות קדמהו, בטרם הספיק לתת לרעיונו צורה ממשית. בשנת 1901 הוצע לפני הקונגרס החמישי, ״כי יואיל לפקוד על הועד הפועל, שיעיין בשאלה זו של יסוד בית־מדרש עברי עליון". ההצעה נתקבלה. הרצל התיחס להצעה זו בחום־לבב וגם נסה לעשות משהוא, כדי להשיג רשיון לכך מאת הממשלה התורכית. בשנות 1902–1904 נסינו אנחנו, קבוצה קטנה של ציונים צעירים לנהל תעמולה לרעיון הזה וחברנו גם תכנית מפורטת. הרצל הביט על המעשים האלה מתוך רצון. בעשרים ביולי לשנת 1902 כתב אלי בתוך שאר הדברים:

“שאלת האוניברסיטה מושכת את לבי בלי הרף. אל תצריכני נא לחזור על דברי אלה שנית. רוצה אני להגיד לך באספתנו הבאה, כיצד מצייר אני לעצמי את הדבר”.

ואולם עם כל החבה, שנודעה לו לרעיון האוניברסיטה מצד הקהל העברי, לא היה, כנראה, הזמן ההוא מוכשר לו וההתענינות בעניני ארץ־ישראל, וביחוד בעניני התרבות, היתה רפויה עדיין בימים ההם. ועוד דבר: הצבור העברי היה אז נרעש מאד על־ידי הפרעות בקישינוב וגם על ידי הפרעות שתכפו עליו אחרי־כן, והללו הצעידו את מחשבותיו והרהוריו בדרכים אחרים לגמרי. גם בקרב המחנה הציוני קמה סערה מסביב לעניין אוגנדה, פרץ רחב ועמוק נבעה בחומת הסתדרותנו וכל שימת לבם של הציונים הייתה נתונה לשאלות המרות האלה.

ובעברי לעצם הענין, רוצה אני לחלק את השאלה לשתים: בראשונה נדבר ע"ד הצורך שיש לנו בבית־מדרש עברי גבוה בארץ־ישראל, ובשנית נחקור, באיזו מדה יש יכולת להוציא רעיון זה אל הפועל.

למותר הוא לדבר לפני קונגרס ציוני על הצורך והחשיבות שיש באוניברסיטה עברית. כולנו מרגישים, מה יכול להיות לנו מרכז תרבותי שכזה, שיהודים, תלמידים ומורים, ילמדו וילמדו בו את תורתם, בתוך סביבה יהודית, חפשים מלחצה של תרבות זרה, ספוגים רצון ליצור ערכים לאומיים חדשים, לקשור את המסורת הגדולה שלנו אל ההוה וצרכיו. סינתזה זו עתידה להעמיד לנו השכלה עברית אמתית, שטובה וברכה צרורים בכנפיה באומה העברית. הגלות תקבל השפעה גדולה ממרכז תרבות זה והכבוד העצמי של התלמיד־חכם יהודי יתרומם ויגיע לידי גובה נעלה. אם הגימנסיה העברית בא"י השפעתה כה גדולה על הגלות, אם הסתדרות המורים, שהיא רפת כח עדיין, יש לה השפעה ניכרת כזו – אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל לא כל־שכן.

ראשית כל תֵעָשה האוניברסיטה בית אוצר לנכסי הרוח היקרים של האומה, בה תטופח הלשון הלאומית החיה, ותקובץ כל יצירה העברית במקצוע הספרות, האמנות והמדע, במלה אחת – היא תהיה לנו ל״מרכז הרוחני".

מה תרב מדת הכח הרוחני היהודי, שיתפתח בסביבתו של בית־מדרש עברי גבוה! מלומדים מצוינים מבני ישראל, שעכשיו הם נדחים, מפאת מוצאם היהודי, ואין מניחים להם לעבוד את עבודתם המדעית, ויש שהם מוכרחים לסבול מחסור ודוחק חמרי ועלבונות מוסריים רבים, בשביל שאינם חפצים לפנות עורף לעמם, יוכלו להקדיש את עצמם במקום הזה למדע, ויחד עם זה גם לעמם העברי. רעיון השחרור הלאומי, שעכשיו אובדים לו כפעם בפעם הרבה כחות צעירים, מאין מרכז עברי שיקלטו בו ומהיות הסביבה שופכת עליהם את השפעתה המזיקה, ימצא לו את המעולים והיפים שבנושאי דגלו דוקא במחנה הנוער הזה שירוכז באוניברסיטה העברית, יספוג לתוכו את כל היפה והטוב שברוח הלאומיות העברית וישא את הרוח הזה לכל תפוצות ישראל. העם העברי ישאב מתוך המפעל הלאומי הזה כחות חודשים והתרוממות־רוח חדשה.

ביחוד תשפיע האוניברסיטה השפעה מרובה לטובה על עמדתנו בארץ־ישראל. בפרוצס התפתחותנו השלוה בארץ צריכה האוניברסיטה להיות לנו הטוב שבעוזרים. היא עתידה להביא אל הארץ כחות חדשים, תעזור לנו בחקירת הארץ וכבושה, ותרים את ערכנו בעיני יושב־הארץ.

ערך עצום יש להאוניברסיטה גם לשם גידול מורים בשביל בתי ספרנו בארץ ובחוץ־לארץ. מורינו של עכשיו נתחנכו וגדלו כמעט כולם בבתי־ספר של זרים, והלמוד חסר מבחינות רבות את היסוד הלאומי הנכון. אחרת תהיה לגמרי, אם מורינו יבואו אלינו מתוך האוניברסיטה העברית שלנו, ויחסם אל מוסדנו זה לא יפסק לעולם.

מצדדים שונים נשמעו חששות שמא האוניברסיטה תגרום נזק לעבודתנו ההתישבותית החקלאית. רחוק אני מן החפץ לפטור פרובלימה זו בדבר שפתיים בלבד. אבל הלא צריך להודות, שאת האכרים שלנו בארץ־ישראל אין לדמות לטיפוס שכיח ומקובל של אכר, לא עפ“י מדרגת השכלתו ולא עפ”י מדת צרכיו התרבותיים. התפתחותה של ארצנו תלך ותתנהל עפ"י חוקים שונים מאלו של אוסטרליה, למשל, או של ארץ חדשה אחרת. אם נקבל את התכניות הכלכליות הידועות כמו שהן ונרצה להשתמש בהן בנוגע לארץ־ישראל, לא נרחיק ללכת.

היהודי ספוג הוא סוף סוף רוחניות חזקה. מי שהשיג באמת את תפקידו של הקולוניזטור, מי שמתחשב לא רק עם כח־הידים, אלא גם עם הפסיכולוגיה של המתנחלים, הוא לא יפטור רוחניות זו על־ידי אי־שימת־לב בלבד. אדרבה, הוא ישתדל להשתמש בה, ולא עוד אלא שיעשה אותה גופה יסוד לכלכלה. ואם כי שאיפתנו העמוקה היא לתת את המחרשה בידי עמנו, להעמידו על אדמתו, לא נוכל להתעלם בכל זאת מן העובדה, ש״עם הספר" אנחנו. כלי זיננו היותר חזק הוא הרוח. וטפוחו וגדולו של הרוח, חזוקו ותקונו של נשקנו זה, כדי שנוכל לנצח במלחמה ולהגיע לידי חיים יותר הגונים, – זוהי חובתנו! האוניברסיטה תהיה לנו בבחינת ״דרידנאוט" רוחני, שבעזרתו אולי נוכל לנחול נצחונות יותר גדולים מאלו שאחרים נוחלים בכח חייליהם וצבאותיהם בים וביבשה.

לא בלי כונה דברנו עד עתה על נחיצותה של האוניברסיטה רק מן הצד הלאומי־הארצישראלי. ואולם הדבר גלוי וידוע לכל, שרעיון יסוד בית־ספר גבוה ליהודים יש לו, למגנת לבנו, סמך גדול גם בצרת היהדות בגולה. רעיון זה נעשה עתה אחת השאלות הבוערות בחיינו. מבין הגזירות הרבות שניתכו וניתכות יום־יום על יהודי רוסיה, הקשה שבכולן היא, אולי, זו הסוגרת בפניהם את שערי בתי־הספר, התיכונים והעליונים. אלמלי באנו לספר כל פרטיה של גזירה קשה זו לא היינו מספיקים. די לנו אם רק נטעים, שמכה זו היא המכריחה גם את הלא־ציונים לבקש לה רפואה ביסוד בית־ספר עליון המיוחד ליהודים.

לפני עשר שנים בערך, התחילה מתפשטת גם באירופה התיכונה התנועה לנעול את דלתות בתי־הספר העליונים בפני הסטודנטים היהודים הבאים מרוסיה. מני אז רבו המצוקות משנה לשנה ועכשיו מוצא הסטודנט היהודי כמעט בכל מקום את הדלתות נעולות בפניו. ואף־על־פי שגם עתה כבר קשה הוא המצב עד מאד, מכל מקום עדיין לא הגענו עד הקצה האחרון: בלהותיה של הקטסטרופה המחכה לנו יופיעו לעינינו בכל נוראותיהן רק לאחרי שנים מספר. וכל השם לב להתפתחות הענינים בעת האחרונה רוח בינתו אומר לו כי רובו הגדול של העם, שגם עתה אינו מוציא עוד מקרבו במדה מספקת את הכחות הרוחניים הדרושים לקיומו, –כחותיו אלה ילכו וידלו כל כך, עד שלא יוכל עוד להביא לעולם אותה מדת האינטלגנציה, הדוושה לקיומה של האנרגיה הלאומית. כמה נוראות תהיינה תוצאותיו של מצב כזה לצבור־עם החי בתוך לחץ של חוסר־משפט ונתון בתוך צרה כלכלית איומה – אין לשער ולחזות מראש.

תכהה היד שתבוא לתאר את מצבם של צעירי היהודים ברוסיה בני 20–15 שנה, ביחוד אלו החיים בערי־השדה. מלבד אלה המרוכזים במסחר הזעיר ובמלאכה, שאף בהם יש עודף למעלה מן הצורך, אין לצעירים הללו שום מקורות אחרים למחיה. בני ה״אמידים", כביכול, נושאים את נפשם לתעודות בתי־ספר, אבל לא רבים הם המספיקים לעבור את כל מדורי הגיהנם אשר על דרכם ולהגיע למטרתם. רובם כורעים באמצע הדרך ובלבם כבה התקוה לעתיד, ואין איש יודע מה תהיה אחריתם של האומללים הללו. אחת התוצאות המחרידות ביותר של מצב זה הוא השמד, שפושט והולך בקרב צעירינו ברוסיה. הללו פותחים לעצמם את דלת בית־הספר העליון במפתחם של הבגידה והשקר הגלוי. בניהם ובני־בניהם של אלו, שהיו מוסרים נפשם על קדוש השם והיו מקבלים באהבה יסורים וענויים קשים לשם כבוד עמם ודתם, אינם עומדים עוד בפני נחשולי הטמיעה של הגלות, אלא מרכינים את ראשם בפניהם מחללים את הדגל ונסים מן המערכה. הנה זה עתה הודיעו העתונים על שמונים צעירים, שנשתמדו בקיוב בבת־אחת. עכשיו עוברים אצלנו על מעשים כאלה כמעט בשויון־נפש. ובאמת, קשה הכלימה הטרגית של מעשה כזה מן הפוגרום הקישינובי. שם הומתו 80 יהודים, קדושים היו ונהרגו על קדוש עמם –ושמונים נפשות משומדי־קיוב שמצה ודראון־עולם הן לנו.

ואולם עם כל גדלה של הצרה שתארנו, עלינו לדעת, שאוניברסיטה קטנה בירושלים לא יהיה בכוחה לשנות לטובה את מצבם הרע של כל צעירי היהודים ברוסיה. האוניברסיטה שלנו תוכל להיות בשבילם רק עזרה פאליאטיבית, אלא שזאת תהיה פאליאטיבה בעלת נוסח חדש: לכל הפחות מספר ידוע מצעירינו, אשר ילך ויגדל, ימצא את האפשרות ללמוד בבית מדרשנו.

מן הבחינה המוסרית הרי תתן עצם ההכרה, שיש אוניברסיטה עברית בעולם, תקוה ונחמה לבני הנעורים שלנו. בהצעתנו יש אותה שורת ההגיון, שישנה בתנועתנו הציונית כולה. הן אין אנו מתפארים בשוא לאמר, שהציונות תבטל בעתיד הקרוב את כל צרותיהם, דחקם ולחצם של היהודים. הציונות היא ה״לחם של יום מחר" וחובתנו להכין אותו מבעוד יום. גם האוניברסיטה אבן היא בבנין העתיד, שאנו מבקשים לבנות בארץ־ישראל בשביל היהדות החדשה. ואם אנו רוצים שתמלא האוניברסיטה שלנו תפקיד זה, הרי אנו צריכים להתחיל בבנינה היום.

מה רבים הם מקורות התקוה, אשר יפתחו לחניכי האוניברסיטה שלנו! תורכיה והמזרח כולו עתידים לשמש כר נרחב לפעולה. ואם הלמודים באוניברסיטה שלנו יתאימו לצרכיו ומחסוריו של המזרח, לא נצטרך לדאוג למקום עבודה בשביל חניכינו. חניכי האוניברסיטה שלנו יהיו בלי ספק המעולים והיפים שבחלוצינו. אנחנו ניתן גם לתורכיה את הכחות המלומדים, שהיא זקוקה להם כל־כך. אוניברסיטה, ששעריה יהיו פתוחים גם לפני התושבים התורכים והערביים, תטפח גם אותם יחסים טובים בינינו ובין יושב הארץ, שאנו מבקשים אותם תמיד. וזהו ערכה המדיני הגדול של האוניברסיטה.

כבודו ופרסומו של בית־ספר גבוה, והערך שיש לדיפלומים שלו, תלוי בערכם המדעי של מוריו. אם יעלה בידינו להעמיד בראש המוסד אנשי מדע מפורסמים, יגדל תיכף ערכו של מוסדנו. צריך לקרב לעבודת ההוראה כחות רעננים בעלי כשרון, ולהכינם לכך. מוטב להרבות בהוצאות, כדי להיטיב את ההוראה, מלהוציא הוצאות יתרות לבנינים וכלים. חוץ מזה צריך, שהמורים יהיו חוקרים חשובים ולחקירה החפשית צריך להקצות מקום רחב.

היאך נביא את הצעתנו לידי הגשמה?

לעתים קרובות מובעת הדעה, שיסוד בית־ספר עליון יעלה לנו בסכום גדול, שאינו לפי כחנו, או שלכל־הפחות נצטרך להקדיש למפעל זה את כל כחותינו. חושבני שאצדק, אם אומר, שרוב הטוענים טענה זו (שכשהיא לעצמה יש בה מן האמת) חוטאים להגיון, משום שהם רואים לנגדם את האוניברסיטות הגדולות כשהן ערוכות וסדורות כבר בכל –בכל מחלקותיהן, בתי ספריהן, מעבדותיהן, וכו' וכו'. בנית אוניברסיטה כזו בבת־אחת ודאי שלמעלה מכחנו היא. ואולם אנחנו רוצים לבנות קודם כל תא אחד, שיתפתח מתוכו ויגדל מעצמו עד היותו לאורגניסמוס שלם.

הרי דוגמאות אחדות מתולדות בתי הספר העליונים אשר באירופה. המחלקה המדצינית בבירות נוסדה בשנת 1883. אז היו בה ארבעה פרופיסורים ואחד־עשר תלמידים. הממשלה הצרפתית הקציבה לה אשראי של מאה וחמשים אלף פרנק ותמיכה שנתית של שלשים אלף פרנק. בשנת 1886 הרחיבו את זמן הלמודים עד ארבע שנים; בשנת 1894 היו כבר למחלקה זו יותר ממאה סטודנטים. עכשיו עולה מספרם ליותר מארבע מאות. בדין־והחשבון של המחלקה נאמר:

״היה לנו בניין ישן; ההכשרה היתה פשוטה. הביבליותיקה נמצאה במצב ההתהוות. הכל היה צנוע. מספר הספקנים והשונאים היה רב, ומגוחך היה מוסדנו בעיניהם. אבל באותה שעה גופה נמצאו צעירים, שאמרו לעצמם: כל אורגניסמוס, העתיד להיות גדול בזמן מן הזמנים, מוכרח הוא להתחיל את התפתחותו מן התא. בית־חולים מיוחד לא היה לנו והוצרכנו להשתמש בבית החולים של אחד מאורדני ה“אחיות״. בשנות 1890 בא אשורה של הממשלה המצרית על המחלקה. בשנת 1898 הודו גם ממשלות טורקיה וצרפת בזכותן של התעודות הניתנות מאת המחלקה הזאת”.

האונברסיטה החפשית בבריסל, זו שנחשבת היום לאחת האוניברסיטות המצוינות שבאירופה, נפתחה בשנת 1810 ובה ששה פרופיסורים. בשנת 1834 עשו בה תקונים והקציבו לה שלשה עשר אלף פרנק בשנה. וחוץ מזה העמידה העיר בריסל לרשותה את המוזיאום העירוני ואת בתי החולים. בשנת 1884 כותב ארנסט רוסי כדברים האלו:

״הסכום שנידב בשביל האוניברסיטה איננו עולה על 45 אלפים פרנק, בתקציב הראשון נרשמו 35 אלף פרנק בתור שכר לשלשים וחמשה פרופיסורים. האוניברסיטה היתה עניה מאד ולא יכלה לקנות מיקרוסקופים, והפרופיסור היה נותן להסטודנטים להשתמש במיקרוסקופ שלו. העוזרים והמנתחים עסקו בעצמם בגבית הנדבות, ולפעמים קרובות מאד היו נותנים חלק מדמי שכירותם המעטים כדי לקנות את החמרים הדרושים ללמודים".

בירושלים יש כבר קצת מוסדות, שיכולים לשמש מכשירים ליצירת מחלקה מדצינית לאחר זמן מועט. ההתחלות ביצירת מוסדות לבקטריולוגיה ולפתולוגיה נעשו על ידי אגודת הרופאים היהודים. אם נאחד ונתקן את המוסדות הללו לא יקשה עלינו לראותם מעין גרעין, שממנו יוכל להתפתח בעתיד בית־ספר מדציני הגון. ואולם גם אם נבנה בית־ספר כזה בכונה תחלה מן המסד ועד הטפחות תעלינה ההוצאות בעת הראשונה לסכומים דלקמן:

1) בנינו והכשרתו של בית־הספר יחד עם בית־חולים וביבליותיקה – 1.500.000 פר‘; תקציב שנתי – 240.000 פר’.

חשבון ההוצאות ותקציב למחלקה מדצינית כזו יש בידנו מוכנים ומעובדים כראוי. הושם לב למוסדות הקיימים בארצות המזרח וכן לאותם המוסדות הלא־גדולים באירופה, שיכולים לשמש לנו דוגמה, הן בנוגע להוצאות היסוד והן בנוגע לתקציב השנתי.

כמובן, קלים יותר יהיו התנאים בנוגע למחלקת מדעי־הרוח. בתור טיפוס משמשים לנו תכנית־בנין ותקציב בשביל מחלקה משפטית־מדינית, כדלקמן:

2) מחלקה משפטית־מדינית עם ביבליותיקה ודירות – 150.000 פר'; תקציב שנתי – 75.000

פר'.

אפשר, שאחרי החקירה והדרישה יתברר לנו, שנוח לנו ליסד את המחלקות השונות בזו אחרי זו משניסד את כולן בבת אחת. יש חושבים, למשל, שיסוד אינסטיטוט לחימיה נחוץ בהקדם בתור השלמה למוסד הצרולוגי שכבר נוסד, וגם לתחנת הנסיון, הקיימת כבר במציאות. אם הקונגרס יחליט בשאלה הפרינציפיונית לחיוב, יוטל על באי־כחו, על האורגנים הפועלים, לקבוע את התכניות המפורטות ולפתור את השאלות המיוחדות.

אחת השאלות היסודיות, שצריך להעמידה לדיון תיכף, היא שאלת לשון הלמודים באוניברסיטה העתידה. אין כיום שום ספק בדבר, שאת המדע העברי וגם את רוב מדעי הרוח אפשר ללמד בלשון העברית. ספקות מתעוררות רק לגבי המתמטיקה ומדעי הטבע. אף־על־פי שכבר מלמדים בגימנסיה העברית ביפו את ידיעות הטבע בעברית, מכל־מקום עדיין יש ספק אם תמצא לנו טרמינולוגיה מספקת גם ללמודים העליונים, ואם לא ינזק ע"י זה הדיוק המדעי. ואולם אין אני מאמין, שאנו עומדים כאן בפני קושי גדול כל־כך, שאי אפשר יהיה להתגבר עליו. יש דוגמאות מרובות בדברי ימיהם של העמים הצעירים, שעם יצירת אוניברסיטאות הוכרחו ליצור גם ספרי למוד וטרמינים טכניים, למען יוכלו לנהל את הלמודים בלשון הלאומית. והרי דוגמה נפלאה של הימים האחרונים: הגרמנים מיסדים עתה בית־ספר עליון בסין ומכוונים את מעשיהם לכך, שלאט־לאט ילמדו כל הלמודים בלשון סינית, – מעשה הקשה, כמובן, הרבה מאד מן המעשה אשר עלינו לעשות. הלשון העברית יפה היא בכח גמישותה להגדרת מושגים מדעיים, ואם רק ניתן להמורה זמן מספיק למען יוכל להכון לשעורו כראוי, יעלה בידו להתגבר קמעה קמעה על המצב הקשה. אמנם אפשר הדבר, שבשנים הראשונות צריך יהיה לשתף גם לשון אחרת עם העברית. אבל גם בימים הראשונים כבר תהיה שאיפתנו ברורה – שסוף־סוף תשלוט הלשון העברית בכל המקצועות.

מכל האמור נובעת בהכרח הגיוני מסקנה מעשית חשובה מאד: שכלולה והשתלמותה של הספריה הלאומית אשר לנו בירושלים. תהיה דמות האוניברסיטה שלנו צנועה בתחלתה עד כמה שאפשר, אף־על־פי־כן תצטרך תיכף לספריה טובה בשביל קיומה ושכלולה, וביחוד לצורך יצירת ספרי־למוד בלשון העברית. הספריה הלאומית שלנו תהיה, איפוא, אבן־פנה יקרה בבנין היכל המדע שלנו. לגבי מדעי הרוח הספריה היא החוליה החשובה ביותר. בעבודת ההכנה עתידה התעמולה לטובת הספריה הלאומית לתפוס מקום נכבד מאד.

גם בשעה שהאוניברסיטה תעמוד עוד במדרגת ההתפתחות וההכנה, תצטרך כבר למלאות תפקיד חשוב בארץ. עפ“י דוגמת בתי המדרש העליונים באירופה צריכה תהיה גם האוניברסיטה שלנו לשמש מוסד להשכלת העם ע”י יסוד קורסים עממיים ושעורים בחדשי החופש. מחלקה מדצינית תוכל להרחיב בקרב העם את ידיעת יסודי הטבע וחוקי הבריאות וכדומה.

ההצעות, שאני חפץ להביא לפני הקונגרס הן פשוטות למדי. אנחנו כולנו מכירים את קשי העבודה, שאנו מעמיסים על שכמנו, ואנו רוצים להזהר מעשות פרויקטים אין קץ, מבלי שיהיה להם יסוד נכון. ואולם מאמינים אנו, שכבר הגיעה השעה לעשות את עבודת ההכנה ברצינות גמורה. כשיהיו עיקרי השאלה מבוררים כל צרכם, נוכל להתחיל בתעמולה, כדי למצוא האמצעים הדרושים.

אם יעלה בידינו להקליט את רעיוננו בלב השדרות הרחבות של עמנו, אז נוכל לקוות, שנמצא בהן את העזרה אשר אנו מבקשים. קודם כל יעשו מתלמדינו את חובתם וישתתפו בכל כחם בעבודת התעמולה של הרעיון. הן לא ישכחו צעירינו המתלמדים, שבשעה שהם שואבים ממעינות החכמה גוועים אלפי אחיהם מצמאון לדעת. חובה כפולה מוטלת, איפוא, עליהם לעשות כל מה שבכחם, כדי לסלול בשביל אחיהם מסלה חדשה אל התורה והמדע. והתשובה ההגונה, היחידה שיכול עם ישראל להשיב לסוגרים את שערי האוניברסיטות בפני בניו, היא – לבנות אוניברסיטה לעצמו. (<העולם>, מס' 35, 18.4.1913).