שָׁלוֹם-עֲלֵיכֶם / דוד פרישמן
באה השמועה, כי שלום-עליכם מת – והרֹשם הראשון היה: ובכן גם המות הוא רק שחוק! ובכן גם זה אינו אלא אחד מן „העסקים ”אשר יאחז בם מנחם-מנדיל!
אגד-נא את הדבר מיד: תמיד, כשהגיתי בו, לא העסיק אותי כל-כך החזיון, שהוּא „מַרְק טוֶן היהודי ”, או שהוא האזרח הנכבד של מַזפובקה ויהופיץ וכתריאלובקה, היוצר לנו את טפוסו של מנחם-מנדיל, או שהוא הכותב את הספורים לילדים המצוּינים ברַכּוּתם ואת הספורים לגדולים על-דבר „טוביה החולב ”, אלא תמיד ובכל פעם העסיק אותי אצלו חזיון אחר לגמרי: הנה סוף-סוף יש לנו גם אנחנו סופר, והוא הראשון, שיש לו אותו הכשרון המיוחד להיות כותב וכותב וכותב! הייתי רוצה, כי הקורא יבין את הדברים האלה לאמִתּם. אינני מדבר עדַין על זה, אם הוא סופר טוב או לא-טוב, אלא מדבר אני על עצם המלאכה של הכתיבה, שאנו מוצאים אצל אדם: אדם שנולד להיות סופר. הלא גם אחרים כותבים בקרבנו, ויש שהם בעלי כשרונות נפלאים, ויש שהם גדולים במעלה ממנו, ויש שהם נותנים לנו פעם ושתים איזו מרגלית יקרה, אלא שבכתיבתם אתה חש, שהם דוחקים את עצמם לדעת והם עמלים עם עצמם ומיגעים את עצמם, נושפים ברוחם אל תוך הניצוץ, שנתן להם אלהים, ומהבהבים אותו ועושים ממנו להבה, וסוף-סוף, על-ידי עבודה רבה ובעזרת המוח, יוצא דבר טוב. אבל סופר שיהא כותב מאליו, ואפילו בשעה שאינו רוצה כלל, סופר שהעט שבין אצבעותיו יהא כמין מַשְפֵּך, שנשפכים ממנו נהרות שלמים, והם שוטפים ושוטפים ושוטפים, סופר שהוא מין מעין נובע יום ולילה, בשבת ובחול, בשנה פשוטה ובשנה מעוברת, כ"ד שעות במעת-לעת, סופר שאינו מחַקר ואינו מנקר ואינו חוגג ואינו ממוגג, אלא כותב וכותב וכותב – סופר כזה היה לנו רק אחד, והוא שלום-עליכם. זהו כשרון בפני עצמו. עמו עשינו את ההתחלה להיות נכנסים גם אנו לתוך הספרות הכללית, בהיות לנו סופר, תחת אשר אנחנו היינו רק אנשים כותבים. אפשר שהאמנות שלו אינה עדַין אותה האמנות, שאליה אנחנו מתפללים, אפשר שהנפשות שלו הן נפשות היותר פשוטות ואינן עדַין אותן המורכבות והסתומות, הנותנות מזון לרוחו של המבקש, אפשר שהליריוּת שלו אינה עדַין אותה הדקה והנאצלה, שרשמה אינו פוסק לעולמי-עולמים, אבל לא זה הוא הפעם העיקר. העיקר הוא כי הוא סופר לשמו. משום שאינו יכול כלל להיות לא-סופר. מין עשירות היתה לו, עשירות של כתיבה, שדוגמתה אנו מוצאים רק אצל מיליונר, מיליונר של ספרות. מין קלות היתה לו, קלות של כתיבה, שדוגמתה אנו מוצאים רק אצל אשה, שאינה יודעת חבלי-לידה, אלא מטילה את ילדיה בין גאולה לתפלה, במין אבדה בהיסח הדעת. יושב אתה לפניו ומספר לו את תכנית הספור הגדול שלך, שאתה הוגה וחושב ומהרהר בו זה עשרים שנה ובין כך וכך הוא אוצר לך: רעיון עלה על לבי ברגע הזה – ומקץ שלשה שבועות והנה רומן בן שלשה חלקים נגמר. ואת עשירותו זאת אנו מכירים אצלו גם על-ידי חזיון אחר: בשעה שאחרים, כשעולה איזו מחשבה יפה על לבם, נזהרים להשתמש בה לבטלה ולהסיחנה לבעלי-שיחתם, אלא מצפינים אותה לאותה שעה שיֵשבו לכתוב איזה דבר מהוגן, בשעה זו היה שלום-עליכם ממטיר את המצאותיו ואת חדודיו ואת מחשבותיו בכל עת על ימין ועל שמאל בלי מעצור, ולכן היה כותב מכתבים פרטיים נפלאים במינו. ולפעמים היה כותב לרעהו מכתב בן עשרים או שלשים דפים, מין מכתב, שלום לאהובי, תחת אשר אחר במקומו היה עושה בחֹמר הזה ספר שלם. הלא המכתבים הפרטיים שלו הם ספרות שלמה!
מה עצר בעד הסופר המצוין הזה להיות לנו ראש וראשון?
שלום-עליכם, אמת היא, הוא „מַרק טוֶן היהודי ”– אבל בכדי שיהיה לאדם גדול אפשר שחסר לו בקרב לבו אותו הצווּי המוחלט של המוסריוּת, העושה את הסופר לגדול, שכל מלה שלו נעשית לבסוף לאורים ותומים. אותה היכֹלת המוסרית היא בשביל הסופר מין חוט של שדרה, העושה את קומתו זקופה. שלום-עליכם, אמת היא, הוא שיצר לנו את הטפוס הנצחי של מנחם-מנדיל ונתן לנו את „טוביה החולב ”– אבל בכדי שיהיה לנו לאותו היוצר, אשר יכיר בו לא רק הרֹב הגדול, כי-אם גם המעטים המבינים, אפשר שחסרה לו רק אותה היכֹלת של הפסיכולוג, המפלס לנו את הנתיב לתוך החיים הנסתרים של הנשמות המורכבות ומטֹרפות גם יותר קצת. יש רגעים, שהקורא אינו יכול בשום אפן לציֵר לעצמו, כי הפסיכיקה של שלום-עליכם גבוהה הרבה יותר מזו של מנחם-מנדיל. שלום-עליכם, אמת היא, הוא הכותב לנו את ספורי-הילדים הנחמדים – אבל בכדי שיהיה לנו לסופר, אשר לא נוכל לשכוח את המלה שלו לנצח, אפשר שחסר לו רק אותו הכּח האיסתיטי, העושה את המסַפּר לאָמן. לא ידע הסופר המצוין הזה את סוד המדה הנכונה.
אין שום ספק, כי כל האמורים בזה היו טמונים בנשמתו של שלום-עליכם, אִם לא במלוּאם, כי אז לכל-הפחות, ביסודותיהם, אלא שההוּמוֹריסטן שלו בלע אותם – וזוהי גדולתו. מין גבור הוא, אשר כבש את כשרונותיו ואשר וִתּר עליהם, בכדי שיהיה לנו לההוּמוריסטן היותר טוב, שנתנה לנו ספרותנו.
כי הנה שלש מדרגות אני יודע אצל סופר. יודע אני אותו, כשהוא עומד על המדרגה היותר פרימיטיבית והוא מביט על עצמו ועל העולם מסביב בכֹבד-ראש, מקמט את מצחו כ"ד שעות ביום במשך שבעים שנה ונוטל את סבל-החיים על שכמו בכבֵדות ונאנח תחתיו. המדרגה השנית היא, כשהוא ממלא שחוק פיו לכל חזיון מחזיונות החיים, אלא שהוא מוציא מן הכלל הזה את האחד – את עצמו. ואולם המדרגה היותר גבוהה היא השלישית: כשהסופר כבר הגיע עד לאותה המעלה, שהוא מוצא און בנפשו לתת לצחוק את נפשו הוא. שלום-עליכם, כמדומני, בא עד למדרגה זו. היה לו כחות של בורא-נפשות, עד כדי להיות למספר מצוין, היה לו כחות של משורר לירי, עד כדי לברוא לנו עולמות נפלאים, ובא שלום-עליכם וּוִתּר על כל אלה – לטובת השחוק שלו. בא ושִׂחק לנו ולעצמו ולכל עולם כֻּלו.
בא ושם לצחוק את כל חייו, בא ושם לצחוק גם את מותו. כי הנה כתב לנו צוָאה, שההוּמוריסטן שבו משַׂחק שם גם מאחרי לקברו. אדם כזה היה לנו רק אחד.
1917
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.