בקרַקוי, באותה העיר ההומיה כל היום מפּוליטיקה על-פי נוסח גליציה, ברחוב צנועה ועזובה, מת צנוע ועזוב מאדם, מלומד זקן יהודי, סופר גדול ופורה, חוקר צנוע ומצוּין במינו – הד"ר שלמה רובּין.

בן-תשעים היה במותו. תשעים שנה!… כעין פיק-עינים יאחז אותנו, כשֶׁנַּבּיט לאחור על חיים ארֻכּים כאלה. מין סֻלם של יעקב, אשר קצהו האחד מֻצב ארצה ואשר ראשו מגיע השמימה. מן הצד האחד הוא נראה לנו בספריו האחרונים כאחד ממנו, אשר מתוך זמננו אנו, ומן הצד השני, בראשיתו, הוא בן-דורם של זקנינו ושל אבות-זקנינו. אחד מן העמודים האחרונים היה של החורבה הנפלאה, אשר עמדה עוד לנגד עינֵינוּ מתוך התקופה של ההשכלה. פליט היה עוד – האחרון – מן המחנה הישן, „הגינירַל הנפּוֹליאוֹני ”האחרון, שעוד נשאר בקרבנו. ועתה גם הוא עוד איננו. הלבֵנה האחרונה של הבנין הישן נפלה…

ואני עוד זוכר, כעצם היום הזה, בשבתי עמו בשדרות „הפְּלַנְטים ”בקרַקוי על-גבי ספסל, והוא מסַפּר באזני את ספּוּריו. מספּר הוא מעשה על-דבר איזה עֶרב בביתו של ההוּמוֹריסטן המפורסם מ. ג. סַפּיר בוִינה, שנקרא אליו גם הוא – והמעשה מעשה שהיה לפני חמשים או לפני ששים שנה; ומסַפּר הוא גם-כן על-דבר נער-משכיל מן הנערים המשכילים האחרונים שמצא אותו אתמול בבית-מסחר הספרים העברים של אהרן פויסט. מספּר הוא מעשה בשיחה על-דבר היהודים שהיתה, זה רק חמשים שנה ולא יותר, בינו ובין קַרל גוּצקוֹב הידוע, מחברו של „אוריאל אַקוסטה ”; ומספר באֹפן זה גם-כן את דבר המאמר, שקרא היום בבקר ב „המגיד ”היוצא בקרַקוי. מסַפר הוא, מלא רוח ובטוב טעם, אלפי מעשיות על-דבר פרץ סמולנסקין מתוך התקופה הוִינית שלו ועל-דבר הרוח הגדולה של האיש הנפלא הזה ועל-דבר להטיו הרבים באלפי מקצועות שונים, שלא היה לו מהם שום מֻשָּׂג, ועל-דבר ידיעותיו בלשון הצרפתית וידיעותיו בלשון הערבית ובכלל על-דבר חריצותו בכל מקצוע ומקצוע, ואפילו כשלא ידע כלל מה משפט אותו המקצוע – ואשר עם כל זה אהב אותו מאד. מסַפּר הוא על-דבר קוֹרַנדוֹ, על-דבר קַרל אֶמיל פרַנצוֹז, על-דבר סַאכֶר-מַזוֹך, על-דבר שד"ל והמחלוקת שלו כנגד שפּינוזה. אני יושב לפניו ושומע. רבונו של עולם, כמה אוצרות של דברי-ימי בני-דורו אצורים וערוכים פה בכח-הזכרון הזה! ואם ז ה ימות באיזה יום מן הימין, כמה מן ההיסטוריה החיה של שני דורות שלמים יקח עמו לתוך קברו; ישיבה של שעה אחת בחברתו של האיש הזה, בכדי לשמוע לשיחתו, הלא נותנת לאדם ים של ידיעות…

וידיעות היו לו לאדם זה, שכמעט נראות הן כלקוחות מעולם האגדה. וספרים קרא אדם זה, כל ספר בעולם שרק מצאה ידו להשיגו. וכח-הזכרון היה לו לאדם זה, שלא מצאתי בכל ימי חיי דומה לו. מתשעים ימי שני חייו עבד האיש ההוא שמונים שנה – ואנחנו יכולים לציֵר לנו את הפֵּרות של חיי-עבודה כאלה. ואם היה האיש הזה סופר, ואם היה הסופר הזה מרבּה לכתוב – הלא נבין מִספּר הספרים שכתב. מי יוכל למנות אותם? מי יוכל לקרוא את כלם בשמות? – לא באוניברסיטה כּלה את חוק למודיו, ובכל זה היה מוכתר בשם „דוקטור ”. את התואר הזה חלקה לו האוניברסיטה שבליפּסיה „מפני הכבוד ”, בשביל קונטרסו „שפּינוזה והרמב"ם ”שכתב אשכנזית.

עוד נער קטן מאד הייתי, כשקראתי את הספרים הראשונים שלו. בחוברות „השחר ”היה מדפיס אותם, כל שנה ושנה ספר חדש בסימנים מיוחדים: את „ספר היובלים ”ואת „מעשה בראשית על-פי סנחוניתון ”ואת „מנחם הבבלי ”ואת „סוד הספירות ”ואת „בגדי העברים הקדמונים ”ואת „מחולות המות ”ועוד ועוד. ריבולוציה שלמה בעולם המחשבות של המוח הרך עוררו הספרים האלה. הנה לנו פתאום „ספר יובלים ”נוסף על ספר „בראשית ”שלנו, והקורא הצעיר רואה כי היה עוד נוסח אחד לעולמים, והוא מתחיל הוגה ונוקר. הנה לנו פתאום תולדות בריאת העולם על-פי הצורה שמספר לנו המחוקק של הבבלים, והנה לנו פתאום גם סוד הספירות וגם יתר הסודות. וכל הדברים החדשים האלה מתקבלים כל-כך על הדעת, עד שהעינים תאורנה. בעצם לא חדש ד“ר רובין כלום; הוא רק לקח ותרגם – ובחריצות נפלאה תרגם – את הקטעים מתרגומו היוני של פילון הבבלי, שהוציא אורֵילי, על-פי דברי-הימים הקדמונים של כנען ומצרים אשר כתב הכנעני סנחוניתון אלף ומאתים או אלף ושלש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים; הוא רק לקח ותרגם מאות ספרים ומאמרים אחרים כאלה. כמדומה לי, ששום סופר אחר מסופרי אותה התקופה לא היתה לו פעולה חזקה כל-כך על נפש הקורא של הימים ההם כמו ד”ר רובין. את אשר פעל בשביל ההשכלה של אותה העת אין כלל לשער. אפשר שהחלק היותר גדול של אותה הפעולה הוא חלקו שלו. לא באֹפן ישר פעל, כי-אם באֹפן לא-ישר.

שנים הרבה הייתי משתוקק לדעת את האיש הזה פּנים אל פנים, ורק בזמן מאוחר, מאוחר מאד – הוא כבר היה אז קרוב לשמונים – פגשתיו פעם אחת במקרה בקרַקוי. בבית-מסחר ספרים עברים פגשתיו. בעל קומה ארֻכּה ודקה, לבוש מעיל עליון צר ומרֻכּס עד למעלה, מטפחת-כיס לבנה יוצאת ונראית קצת מתוך הכיס העליון שבמעילו, וכֻלו זך ומצוחצח – זך ומצוחצח, ככל ספר וספר שקראתי מספריו. הספר האחרון, שקראתי אז מספריו, היה הספר „חקר אלוה ”, אותו התרגום העברי של ה „איתיקה ”של שפינוזה. איזו רוח מנוחה היתה שפוכה על כֻּלו, מנוחה בדבריו, מנוחה בתנועותיו ומנוחה אפילו כשהיו מטיחים דברים כנגדו. נִכּר היה מיד בסקירה הראשונה: הנה ה „שפּינוזיסטן ”מכף-רגלו ועד קדקדו. אַל תשחק ואַל תבכה; אל תתקצף ואל תגיל; אל תתרגש ואל תחרד ממנוחתך בגלל דברים ומעשי-שטות של בני-אדם – כי-אם רק תבין. ובכל-זה היה מין לב טוב שופע מתוך עיני האיש הזה, כאשר לא ראיתי ולא מצאתי דוגמתו אצל שום סופר אחר. מין אצילות, מין רוממות היתה בו. יכול היה הרואה להכיר מיד, כי האיש הזה לא רק קרא את שפינוזה ותרגם אותו, כי-אם גם השיג אותו וחי בו…

מתנות יפות אחדות נתן לי בימים ההם: מכתבים אחדים, שכתב קַרל גוצקוב אליו, מכתב אחד מאת הפילוסוף הצרפתי קונט די פושֵׁי, אשר כתב אליו אחרי הוציאו את קונטרסו „שפינוזה והרמב“ם ”, מכתבים אחדים של שד”ל ושל יש"ר ואת הספר היקר במציאות של יצחק ד’יזרעאלי, אביו של ביקונספילד, בשם „קוּרְיוֹזִים של הספרות ”.

ועוד פעם אחת הוכיח לי, שהוא „שפינוזיסטן ”. הדבר היה אז, כשהקדשתי לו „לזכרון ימים טובים ונעימים ”את תרגומי קין של בַּירוֹן עם המבוא הסוער והזועף על-דבר השאלות מה למעלה ומה למטה, מה טוב ומה צדק. במכתב כתוב במנוחת-נפש נפלאה הודה לי על הכבוד שחלקתי לו, ובין יתר דבריו אמר: אכן טוב ויפה מאד, אם איש, שיש לו נטיות ליריות, מתרגש ומתגעש כל-כך, ובאמת אי-אפשר כלל שאיש כמוני יהגה אחרת; ואולם הוא אינו אלא חוקר, החוקר את כל דבר במנוחת נפש, שפינוזיסטן הוא, שכבר הספיקה לו שעתו לצאת מטֹהר ומצֹרף מכל הפגעים האלה. הפגעים האלה הם מין מחלות-ילדים של כל אדם חושב…

ושוב הגיעה שעה, שהראה לי את השפינוזיסטן שבו. לפני שנים אחדות היה הדבר, כשמת עליו בנו יחידו, הנפש הקרובה האחת שהיתה לו בחייו. לא בכה ולא ספד; ורק מכתב כתב אלי. את המכתב הזה לא אשכח עד עולם.

גם אני נסיתי לבלתי בכות ובלתי ספוד, במות עלינו שלמה רובין – הן רק כתֹב כתבתי.

18/31 יאנואר 1910.

כששמעתי את השם הזה בפעם הראשונה, ואני עדַין ילד קטן, שמעתיו בתנאים מוזרים ומשונים קצת, שעל-ידי כך נשאר הדבר חרות עמוק בזכרוני. נראה, כי הייתי נער משונה ומובדל מעט בדרכי, אם שלא הייתי להוט כל-כך אחרי שעשועים ואם שאהבתי להתבודד מעט והייתי יושב לפעמים משֻׁקע בחלומות או בהרהורים, אבל איך שיהיה: אחת מדודותי הטובות, מכיון שֶׁרָאַתְנִי בכך, ראתה חובה לעצמה לקרוא לי שם-כנוי של גנאי והיתה אומרת עלי: הנה החוזה-בכוכבים. חוזה-בכוכבים היה בעיניה, כפי הנראה, שם-נרדף עם שוטה מופלג או עם בריאה שאינה כלל מן הישוב. ודודי, זה בעלה, שהיה תמיד רק מין פירש-בקונטרס לאותו הַפְּנִים הנקרא דוֹדָה, היה חוזר על דבריה מיד והורה באצבעו עלי והוסיף: מין סלוֹנימסקי…

יכול אני להבטיחכם, כי דודי זה לא היה לו שום עסק עם גימטריאות ותקופות ומולדות, אלא אדרבא, עסקו היה צמר ועם צמר-גפן ועם מכונות-אריגה ועם מאות הפועלים שהיו לו בבית-הפריקה שלו, ומסֻפּק אני מאד, אם אפילו בשבתות וימים טובים, כשהיה נוטל לו איזה ספר לתוך ידו כדי להתנמנם עליו מתוך תענוג, היה זה דוקא הספר „מוסדי חכמה” או הספר „יסודי חכמת השיעור”. כל זה מורה, כי היה אז השם ההוא מפורסם כל-כך ברחוב היהודים, עד שהיוּ מסַפּרים בו גם יושבי הקרנות ביחד עם הסוחר ועם החנוני מן השוק.

אבל גם מֻשָּׂג זה, המֻשּׂג מפורסם, אינו עוד זה, שהיה לפני כמה עשרות שנים. מה יודע אדם בן-דורנו על-דבר הדרך הארֻכּה והגדולה, שהיה על אדם לעבור, ועל-דבר העבודה הגדולה והרַבּה, שהיה עליו לעבוד, עד שנודע שמו ברבים ונעשה למפורסם? עכשיו, רוצה אדם, הולך הוא וקונה לו את פּרסומו במשך ימים, לכל-היותר במשך שבועות. בעזרת המכונה הגדולה של העתונות היומית עם גלגליה וידותיה וכליה הרבים העובדים באמונה הן עושים עתה בכל-יום כך וכך אנשים מפורסמים, כמו שעושים כך וכך זוגות של נעלים. כותב הסופר שנים או שלשה מאמרים באיזה עתון, ואחר-כך עובר מעיר לעיר וקורא הרצאות אחדות ב „זמירים” אחדים ובאגֻדות „חובבי שפת עבר” אחדות, ואחר-כך מדפיס את „כל כתביו” בקֹבץ, ואחר-כך מפיץ את התמונה הפוטוגראפית שלו ברבים, ואחר-כך, מכיון שהוא מגיע ליום העשרים וחמשה לעבודתו הגדולה והפוריה הזאת, הוא חוגג את חג יובלו, ומיד אחר זה הוא נעשה לאדם גדול ומפורסם. אבל לא כך היו הדברים בעת הישנה והטובה, לפני שלשים שנה. אז, כשאדם נעשה ידוע, היה זה סימן, שבאמת עשה אדם זה איזה מעשה רב, עד שמעט מעט ובמשך עשרות שנים ארֻכּות הגיע לבסוף בשמו גם עד לַפִּנָּה היותר נדחה שברחוב היהודים. אם נעשה שמו של סלונימסקי פופולארי, לא היה זה פרי המכונה של הריקלמה. ולא רק פופולארי, אלא שאין אני יודע שֵׁם שני, שהיה מקֻבּל וידוּע כל-כך ברחוב היהודים כשמו של סלוֹנימסקי.

הַרְבֵּה אין אני יודע לסַפֵּר על-אודותיו. כשהייתי אני בין הבאים אל תוך הספרות, כבר היה הוא בין היוצאים. נפגשנו רק עוד רגע אחד על הסף. עמדתי מרעיד ומשתאה והבטתי אליו ביראת-כבוד משונה וכמעט שלא ערבתי את לבי לגשת. אני נער בן שש-עשרה או בן שמונה-עשרה עם צרור חלומותי הסוערים ועם אלפי שירַי ותקוותי, והוא בן שבעים וחמש: מהנדס, תוכן, חימיקן, חוקר טבעי, ממציא ועוד ועוד. מה לא היה האיש הזה? אנציקלופדיה שלֵמה. לכל-הפחות האמינו כך. אם קראו היהודים את ספריו ואם למדו ממנו הרבה, אין אני יודע. הפופולאריות שלו היתה מין פופולאריות, שדוגמתה מצאנו במקצוע אחד אצל אדם אחר, אצל הבַּרון גינצבורג. כל יהודי ברוסיה היה רגיל מימי ילדותו לקחת את צרור צרותיו השונות ולהשליך את יהבו זה על כתפי הבַּרון, שידאג הוא לו. הוא בפטרבורג כבר יעשה את כל אשר יש לעשות. קודם לַכֹּל – אלהים, ואחריו הבַּרון. אם בא איזה אוריאדניק בעיָרה הקטנה וסגר ביום הראשון בשבת את חנותו של איזה חנוני שלא כדין, מיד קם אותו חנוני והיה מאַיֵּם, כי יבוא עליו תיכף בקובלנה אל הבַּרון ורק עוד רגע והוא ישלח טלגרמה אליו לפטרבורג. ומֻשּׂג כזה, בערך, היה להם ליהודים בדור הקודם גם בנוגע לסלוֹנימסקי. אם נראה איזה כוכב-שבט בשמים, שהעולם היהודי בעיָרות הקטנות התחיל להתיָרא מפניו, או כשהיה איזה רעד-אדמה או כשבא איזה לקוי-חמה ובלבל את המוחות, מיד היו משליכים את הדאגה הזאת על ראש סלוֹנימסקי. הוּא שם כבר יעשה את כל אשר יש לעשות. קודם לכל – אלהים, ואחריו סלונימסקי. הוא כבר יפשפש במעשי אותו הכוכב הפוחז או יביט לארץ ולא תרעד עוד או יאַיֵּם באצבעו על החמה ולא תוסיף עוד להרגיז את בני-האדם בלקוייה. יָדעו והרגישו, כי יש להם איזה צד ב „קערה”, ומסרו תמיד את דינם לו. סלונימסקי היה להם עיקר התמצית של כל ידיעות הטבע והתכונה והאצטגנינות וההנדסה וההמצאות, ומכיון שלא הבינו את עצמותן של אלו, לכן יָצא אצלם כל הענין זר ומשונה קצת. כמעט שהיה סלוֹנימסקי לאיש, שהיו מסַפרים עליו לֶגֶנדות.

אם באמת היה סלוֹנימסקי אותו המלומד הגדול? הדבר הזה בעצם אינו מעלה ואינו מוריד. לה מה שהיה הוא העיקר, אלא זה מה שנחשב. אפשר שהיה נח זה רק צדיק בדורותיו; אפשר שההנדסה שלו אינה זו, שהיתה יכולה לעשות רֹשם בעולם המדע הגדול. ואולם מן הצד השני ברור הוא, כי נמצא איזה דבר מיוחד באדם זה, שאלמלא כך לא היה יכול למשוך אחריו את לבו של איש כאלכסנדר פוֹן הוּמבּוֹלדט או גוֹיִס או בֶּסֶל.

ועלי להזכיר פה את אהרן בֶּרנשטֵין, זה בעל „ידיעות הטבע ”המפורסם, ואת כל אשר סִפר לי בדבר סלוֹנימסקי. בֶּרנשטֵין האשכּנזי, שעל-ידי ספריו בשביל העם היה לאחת הפיגורות היותר פופולאריות שבברלין, היה קרוב ברוחו יותר אל היהודים הפולנים ואל דרכם, כמו שהוכיח למַדי בספוריו מחיי היהודים „פייגלי מגיד” ו „מנדלי גבוֹר” (הוא בעצמו היה בנו של רב בפּלך פוזנה, ופוזנה לפנים היתה קהלה יהודית פולנית ממש), ולכן הבין יותר גם את איש כמו סלוֹנימסקי, ומה גם כי בעצמו היה תלמודי ותיק. מובן מאליו, את ההוּמוֹר המתוק, שהיה שפוך בדבריו של בֶּרנשטין, לא אוכל לְחַקות; הוּמוֹר זה אינו נִתּן להיות מחֻקה. הוא רק שאלני, אם יודע אני מה זה „למוד דבר כהוגן”, ואז סִפּר לי, איך שבשעה שכבר יָצאו לו מוניטין בכל העולם, היה אביו הרב אומר לו פעם: „אהרן, אלמלי למדת איזה דבר כהוגן, היית נעשה בודאי אדם הגון למדי”, וכונתו היתה, שהיה נעשה בודאי רב מפורסם, ואולם בטענה זו עצמה בא אליו פעם גם בנו מַקס, הפרופיסור שישב בקתדרה בהַלה, ואמר אליו מלה במלה גם-כן כך: „אבי, אלמלי למדת איזה דבר כהוגן, היית נעשה בודאי אדם הגון”, כלומר: היה נעשה פרופיסור גדול ומפוּרסם. וגם בנוגע לסלוֹנימסקי, הוסיף, היה הכל תלוי רק באותו הלמוד כהוגן. סלונימסקי, אמר לי, דבר זה אינו מוטל בספק, היתה בו נשמה של ממציא גדול. אִילו היה האיש הזה „לומד כהוגן”, היה נעשה בודאי לממציא מפורסם. כל סימניו היו סימנים של ממציא. ואפילו אותו הפִּזוז מענין לענין, אותו הרִחוף, שהיה מרחף ממעל לכל ענין והיה נוגע ואינו נוגע, אותה הנטיה ערב ובקר וצהרים לְחַדש איזה חדוש, אותה התאוה לנִקור ולחִטוט תמידי, אותו היֹבש, שעשה אותו כמעט לשונא לכל דבר שיש בו חן ורוח, כל אלה בעצם הם סימנים לממציא. חבל, חבל על אדם זה, שלא למד את דבריו כהוגן!

והוא מסַפּר לי דרך-אגב את המעשה, שקרה לסלוֹנימסקי עם הוּמבּוֹלדט, בשעה שהביא אליו לברלין את מכונת-החשבון שלו. החזיון היה חזיון משונה מאד, והומבוֹלדט השתאה לו. יהודי פולני לָבוש קפּוֹטה ארֻכּה ואינו מדַבֵּר שום לשון של בני-אדם כהוגן, וזה – המציא מכונה של חשבון. בתור קוּריוֹזוּם היתה עם לבו פתאום מין תשוקה להציג את ה „פלא ” הזה לפני המלך פרידריך וילהלם הרביעי. אז עשה את ההכנות הדרושות והודיע לבסוף לסלוֹנימסקי, שיהיה נכון ליום פלוני ולשעה פלונית. מובן מאליו, כי שלשה ימים ושלשה לילות לא נח סלוֹנימסקי והיה נרגש מאד. פשט על-פני ברלין כֻּלה ובקש לו איזה פרַק ואיזה צילינדר, שיקח לו בהשאָלה, ודרך-אגב עשה את זקָנו וספּר את שפמו. אבל מכיון שבא כך להומבוֹלדט, התחלחל זה למראהו. „מה זה עשית לנו, סלוֹנימסקי החביב!”, צעק אליו. „אדונים לבושי פרַק וצילינדר כבר ראה הוד-מלכותו למַדי. הלא כל החִדוש בדבר היה, שיראה הוד-מלכותו ממציא לבוש פולנית עם זקנו הארֹך ועם פאותיו!”

אם היה „ממציא” זה אדם, שהמצאותיו היה להן גם איזה ערך ממשי בשביל החיים בכל יום? – אפשר באמת, אִילו נולד סלוֹנימסקי איזו עשרות שנים באיחור ובסביבה אחרת והיה מקבל חנוך אחר, מי יודע אם לא היה נעשה לממציא מפורסם, מין אֶדיסון יהודי. הנטיה להמצאות חדשות בכל יום היתה באמת חזקה בו מאד, אם שהתעסק בהמצאת מכונה של חשבון ואם שהמציא איזה טלגרף חדש ואם שֶׁתִּקן איזה „מדליק” חדש לעששית ואם שהרכיב איזה סם חדש לצִפּוי של כלי-חרס. בדבר המצאת הטלגרף הנזכר התחבר עם בֶּרנשטין יחד, אלא שהתעקש קצת וחפץ דוקא, שטלגרף זה יעבור מתחת למים, ועל זה קרא אליו בּרנשטין במכתביו, שהיו כתובים עברית, את הקריאה: „למה תשליך במצולות ים את המצאתך?” – ובנוגע להמצאת אותו הסם לצִפּוּי כלי-חרס התחבר עם שֻׁתּף קפיטליסטן, שהניח בעסק זה עשרת אלפים רֻבּל ועשה את הקדרות ההן וצִפה אותן את הצפּוי על-פי המצאתו של סלוֹנימסקי, אלא שלבסוף קרה אסון קטן. הציגו קדרה אחת על-גבי האש אשר על האח, נבקעה הקדרה ונשברה לרסיסים, הציגו קדרה שניה, נבקעה ונשברה, וכן השלישית והרביעית וכו'. בקצוּר: קדרות במחיר עשרת אלפים רֻבּל נבקעו ונשברו על-גבי האש אשר על האח, אחת אחר האחת, עד הקדרה האחרונה. המצאותיו של המלומד הזה, המצומצם בתוך ארבע אַמותיו של חדרו, לא היה להן, כפי הנראה, ערך מעשי מיוחד.

מובן מאליו, חוש מיוחד בשביל דברים שבפואיזיה לא היה למהנדס זה. מלומד, שהיה משֻׁקע בשס“ה גידיו בחשבון התקופות והמולדות, שוב לא היה לו פנאי לפַתֵּחַ את לבו גם לדברים שביֹפי. מסֻפּקני מאד, אם מכונה חיה זו של חשבון בקרה אפילו פעם אחת בחייה באיזה תיאטרון. מסֻפּקני מאד, אִילו היה סלוֹנימסקי לי בימינו והיה רואה ושומע את כל השאון בדבר הריניסַנס שלנו ובדבר האמנות ובדבר האמנות בשביל האמנות, אם היה נוטל חלק במלחמה גדולה זו, כשם שנטל את החלק הגדול באותה המלחמה שהיתה לו שלשים שנה עם פּינֶלֶס בדבר קִדוש החֹדש. הן גם בימיו עצמו היה מביט כמו על משֻׁגעים על כל האנשים אשר מצאו להם די סבלנות לעסוק בהשכלה ובמליצה ובשירים ובדגש חזק ובלִמוד התנ”ך וכדומה. איזו צורה היתה לו בעיניו לאיש כמו לֶטֶריס או מיכה-יוסף לֶבֶּנסוֹן? לאיזו תכלית בעצם חי בעולם-אדני יצור אֻמלל כזה? –

ואיש כזה עמד בראש מכתב-עתי והיה על-ידי-זה ממילא לבא-כחה של הספרות; ולא עוד, אלא שבמשך זמן ידוע היה מכתב-עתו שלו „הצפירה”, האחד והיחיד, שהיה לנו. המגע הראשון, שהיה לי עם סלונימסקי, היה, כמובן, על-ידי עתונו. הייתי נער צעיר מאד, כשכתבתי בשבילו את מאמרי הראשון, שהיה בכלל הראשון בחיי. מובן מאליו, כי מאמרי הראשון היה קורספונדנציה. מובן מאליו, כי קורספונדנציה זו היתה על-דבר התנהגותה הרעה של איזו חברה קדישא ועל-דבר אכזריותו של הרב שבעיר. מובן מאליו, כי הדברים, שכתבתי על הרב ההוא, היו דברים עזים מעט יותר מדי – אלא שחתמתי על הקורספונדנציה איזה פסידונים. ואולם כשנדפס „מאמרי” זה ובא לנגד עיני, השתוממתי לא-מעט, כשראיתי, כי תחת הפסידונים, שחתמתי אני, חתומות עתה שתי המלים „שֵׁם הכותב”. ורק אחר ימים רבים, כשהכרתי את סלוֹנימסקי פנים אל פנים והוא נזכר באותו מאורע, נתברר לי הדבר. תרעומות היו לו עלי על-דבר הסגנון החריף, שהשתמשתי בו כנגד רב מפורסם בישראל, ולכן אמר לענוש אותי לכל-הפחות בזה, שיהיה שמי חתום תחת הקורספונדנציה במלואו, ולתכלית זו כתב בעט-עופרת על גוף הכתב את שתי המלים „שם הכותב”, כלומר, שהמסַדר ידפיס את שמי האמתי ולא את הפסידונים. ואולם המסַדר לא הבין וסִדר והדפיס את המלים „שֵׁם הכותב” – ובין כך וכך ואני ושמי נמלטנו בשלום.

ואני זוכר את התקרבותי הראשונה אליו. סלוֹנימסקי חגג את יום הֻלדתו השבעים וחמשה. בין הקרואים הייתי גם אני, הנער הצעיר, וכאשר התאספנו כלנו בחדר הצר במעונו ברחוב דזיקא, נומר 27, מסרתי לו את ברכתי. כמובן מאליו, היתה ברכה זו מין שיר אשר כתבתי לכבודו. וכפי שאני זוכר, נמצאו בו גם המלים „אל תשליכני מלפניך לעת זקנה”, כלומר: לעת זקנתו הוא, זקנתו של סלוֹנימסקי, לא ישליכני, אותי, את הנער הצעיר, מלפניו. המליצה המחֻכּמה הזאת, כמובן, מצאה חן בעיני הקרואים, ורק סלוֹנימסקי לבדו עמד ולא יָדע מָה אני שואל מעִמו ומדוע אני מבלבל את מוחו. סלוֹנימסקי ושיר – שני הפכים יותר גדולים אי-אפשר כלל להעלות על הדעת. ובכל-זה הרגיש את עצמו מחויב להכיר לי טובה, ומאחרי שֶׁיָּדע, כי הנני ממעריצי אהרן בֶּרנשטֵין והייתי לו גם למעתיק, נתן לי אז במתנה את מכתבי בּרנשטין אליו, שהיו כתובים עברית.

וזוכר אני את סלוֹנימסקי, כשראיתיו בפעם האחרונה בגן הזַקסי, והוא זקן בן תשעים וכמה, קרוב לפני מוֹתו. מאה פעמים ואחת כבר עברתי עליו והוא לא הכירני, והפעם הזאת הכירני פתאום ואני הייתי מוכרח לשבת על ידו. אז התחיל לדַבּר, וידַבּר בלי הרף, ואני, כמובן, לא הבינותי את קִשור הדברים. בשטף לשון ובסערה גדולה סִפּר לי מעשה ארֹך, שקרה לו זה ימים לא רבים – רק זה לפני שמונים או שמונים וכמה שנים – ומעשה בגלח אחד ובהלויה אחת ובשרה אשתו, ופתאום הזכיר את מלחמתו עם פּינֶלֶס ופתאום התחיל להתקוטט ב „הצפירה”:

– אותו הנער הצעיר! באמת אין הוא צעיר כלל כל-כך. בן ארבעים הוא כבר בודאי, ואולי בן ארבעים וכמה. עוד מעט והיה בן חמשים ובמהרה יהיה גם בן ששים. הלא תראה: עוד מעט ואהיה פטור גם ממנו…

ומקץ שבועות אחדים מת.

תרע"ב.

רק עשרים וחמש שנה – וכבר הוא רחוק ממנו כל-כך ומכל הגיגנוּ ומכל אֹרח חיינוּ. המתים רוכבים בחפזון. ואם עוד יהיה איש מאנשינו החדשים אשר יקח במקרה את אחד מספריו לתוך ידו, ירתע רגע אחד לאחוריו. כמה זר יהיה לו כל העולם הזה. במטותא, דבר זה לעצמו, שספריו היו נדפסים בכתב רש“י, הלא יגיד לנו מה טיבו של בן-אדם זה, ואם יעַיֵּן בהם קצת, בספריו אלה, ימשוך בכתפיו. במטותא, אדם שהיה יכול לכתוב: „הערות במקראי קֹדש, בנוסח התפלות ובדברי חז”ל, מעט מחקר ובקֹרת, מעט דרוּש ושיחות-חולין, מעט מליצה ושיר, מעט מזמור ונצוח ”, ואת כל אלה כָרך ביחד וחִבּר לספר אחד וקרא לספר זה את השם הרועש, „מנים ועוגב ”ועל שער הספר כתב בתור קמיע את המלים „והיה אם יבוא המבקר אל המחנה האחת והכּהוּ והיה המחנה הנשאר לפלֵיטה ”– הלא ברור עד היכן טעמו של זה הגיע. ידענו, ידענו את גבוריכם הגדולים מתוך תקופת ההשכלה שלכם. אדם שהיה לו עסק על-פני הדף האחד עם „שו“ת מוהרי”ט צהלין, סי' ע“ה ”ועל-פני הדף השני עם שיר „פראיי נאך בּלומויער ”; על-פני הדף האחד הסכמה מאת הרה”ג הגדול חיים בהגאון מו“ר נפתלי צבי יהודא ועל-פני הדף השני מליצה מאת שמואל יוסף פין; על-פני הדף האחד מאמר המתחיל: „כתוב בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכן כל נבלה וטרפה לא תאכלו וקבלו חז”ל שטרפה זו האמורה בתורה אינו ר“ל שנטרפה מידי חיה טורפת ממש ומתה וכו' ”, ומיד אחרי זה: הרמבמ”ן ור' זכריה פרַנקל וגרֶץ ו „דור דור ודורשיו ”– אִמרוּ מה שתאמרו, חכמים כאלה היו יכולים להיות רק באותה התקופה הנפלאה של אותה ההשכלה הנפלאה…

ובכל-זאת: מי אשר יָדע את צוֵיפֶל ומי אשר קרא את ספריו, יודע כמה עָוֶל יֵעָשֶׂה לאיש הזה אם נביט עליו מתוך שפופרת זו! מֵילא, הצוּרה, אפשר שהיא באמת לא כֻלה לפי טעמנו. הן גם הקרינולינה אינה עוד לפי טעמנו וגם סלסולי-המשי המרֻבּים מסביב לצואר אינם עוד לפי טעמנו, אבל כמה נוי וכמה הדר היו מוצאות בזה אִמּוֹתינוּ הזקנות! לפני שבעים שנה היו נוסעים בקרון של פּוסטה והפּוֹסטיליוֹן היה תוקע בחצוצרה והירח היה שופך את חֲצִי-אוֹרוֹ על היער ועל איזו גדר דחויה ועל הַשּׁוֹסֵי הצרה והעקומה, ואבותינו מצאו בזה פּואיזיה, ואנחנו נוסעים במסע החפזון של איזה רכב-ברזל, ומשתדלים למצוא פּוֹאיזיה בקיטור ובגַלי-העשן המרֻבּים המתאבכים מתוך הארֻבּה. דור דור וטעמו. ומי יודע אם לא יבואו נכדינו אחרינו וילעגו לנו גם הם קצת ולכל הַמּוֹדוֹת הנפלאות שלנו, שאנו מתגאים עתה עליהן כל-כך – מוֹדוֹת של מלבושים או מוֹדוֹת של ספרות. אבל סוף-סוף הלא כל אלה רק דברים צדדיים. סוף-סוף יש בעולם גם איזה דבר חוץ מִצּוּרָה: העצם שבאדם. אפשר שצוֵיפֶל היה האדם היותר שלם, שהיה לנו באותו הדור של ההשכלה המוטלה בספק. שלם ברוחו, שלם בהשכלתו, שלם בשאיפותיו.

אנו, שהמלחמה הנצחית צרורה וחתומה בנו בכל שס"ה גידינו ולכל תרועה ותרועה של מלחמה נטלטל את רעמתנו בעינים נוצצות כסוס מזֻיָּן, אנו קשה לנו, פשוט, להבין לאיש אשר כזה. אנו, שיודעים את הסוד האכזרי, כי השלום הוא סם-מות לחיים, כי „השלום ואמת אֱהָבוּ ”הוא השקר היותר גדול, משום שבאם נגיד לאיד דברי אמת לא יהיה עוד שלום לנו עמו ואם נעשה עמו שלום לא נגיד לו עוד גם חצי מלה של אמת, אנו אין לנו לכתחלה שום סימפַּטיה עם איש ש „שלום על ישראל ”היה לו לתֹכן חייו. אבל צוֵיפֶל היה איש, שההרמוניה הנפלאה שברוחו כמעט שלא נמצא דוגמתה אצלנו. הדברים נוגעים עד הנפש, כשהוא בא ומוסר לנו בעצמו את מצב רוחו:

„מָצָאתִי עַצְמִי תָמִיד נֶעְזָר עַל הַפְּשָׁרָה

וְעַל הַהֲפִיכָה בִזְכוּת, כְּעָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה,

וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא כִּשְׁרוֹן זֶה שֶׁבִּי לְבַטָּלָה,

בָּחַרְתִּי לִי הַנּוֹשְׂאִים הַיּוֹתֵר נִכְבָּדִים וּרְאוּיִם

וְשֶׁבְּדוֹרֵנוּ בְכָל-מָקוֹם הַחוֹלְקִים עֲלֵיהֶם מְצוּיִם,

וְהוּא: לְהַצְדִּיק וּלְזַכּוֹת – – ”

ואחרי-כן:

„קָרוֹב לִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה אֲנִי כוֹתֵב זֶה וּמִתְיַגֵּעַ.

בִּשְּׁבִיל מִי? וְלָמָּה? בְּעַצְמִי אֵינִי יוֹדֵעַ.

לִכְבוֹדִי? לִכְבוֹד שָׁמַיִם? לֹא! לְסִבָּה אַחֶרֶת:

לְסִבָּה שֶׁמַּקֶּפֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי הַחַיִּים וְהַמְּצִיאוּת,

לְסִבָּה שֶׁמְּקַיֶמֶת הָעוֹלָם בְּמִין, בְּאִישׁ וּבִבְרִיאוּת,

לְסִבָּה גְלוּיָה לִיחִידִים וּמִזּוּלָתָם נִסְתֶּרֶת ”.

בעצמו אינו יודע – ובכל-זה הוא מחַפש ומחַקר ומוצא, שהיא אותה הסבה „המקפת כל גלגלי החיים והמציאוּת ”. כמה גבוה „שיר ”כזה, וִדּוּי של נפש, מכל אותם השירים של בני-דורו, למשל, משירי חברו המפורסם א"ב גוֹטלוֹבּר!

נער קטן הייתי, כשראיתיו בפעם הראשונה, נער בן עשר שנים, והוא בא לבית אבי – מחבר וספרו בידו. אנו, עם המחברים החדשים שבזמננו, אין לנו שום מושג מזה שהיה המחבר אז. לכל-היותר יכולים מחבּרינו להצטַיֵּן עתה רק באותה הַבּוֹהֶמִיּוּת, האמתית או המזֻיָּפה, שהיא בכל-אֹפן הצד היותר מעַניֵן שבחייהם. כשאתה רואה מחבר כזה, ואפילו אם שערותיו כבר התחילו להלבין, שֵׁם-הלוַי הראשון העולה על דעתך כדי לחַלקו לו, אם אתה רוצה ואם לא, הוא: ריקא. הכל הוא קל כל-כך. הכל עושה עליך רֹשם כמו שִׁבּלת שדופה. דרך-ארץ אין לך בפניהם. בכל-אֹפן ספריהם שכתבו הם מעַנינים תמיד יותר מהם עצמם. ואולם ההפך מזה היה אצל הראשונים. על-פי רֹב היו המה מעַנינים אלף פעמים יותר מכל מה שכתבו. גם הצעיר שבהם היה נראה כזקן מלא וגדוש, ומיד היית מוכרח להביט בפניו באיזה כבוד מיֻחד. כמעט תמיד היו האנשים האלה עשירי-רוח, ואם ישבת שעה קטנה בחבורתם היית מוצא עֹנג-רוחני. ידיעות, חכמת אדם, הערות עמוקוֹת ושיחות-חולין מצוּינוֹת. אם לא היו חכמים, תלמידי-חכמים היו בודאי.

ושנים מהם אני זוכר עתה ביחוד: אותו גוֹטלוֹבּר ואותו צוֵיפל. גוֹטלוֹבּר, מכּיון שבא לעיר, היה בא בטרוניה וביד חזקה כשַׁליט שבא למקום וגובה את המסים שלו, ובחפזון היה בא ועל רגל אחת, היום במסע החפזון סר ומחר במסע החפזון יָצא, והכל בחפזון, חטוֹף וקח, חטוף ותן, ורק כשהיתה דעתו מיֻשבת עליו בערב פנוי ורעבונו נתמלא ויפה לו, היה ממטיר פתגמים ומלים יפות והערות נפלאות כמו בְזָקִים נפלאים. כמה עשיר היה אדם זה ברוחו! אבל שונה ממנו היה צוֵיפל. הכל במתינות, הכל בנעימות, הכל בנחת. כשבא, היה עושה שנים-שלשה שבועות עד שהתחיל, ואחרי-כן יָשב לרגל המלאכה שלו, לרגל קבּוץ החתומים על איזה כתב-יד, שני חדשים. מדי יום ביום הייתי רואה אותו בשעת-כשר כזו – ואת העינים המאירות ואת הפנים המאירים ואת הדברים המאירים, שהיו משתפכים מפיו כמרגליות קטנות, לא אוכל לשכוח.

ואני זוכר ברגע זה אנֶקדוטה יפה. יָשבוּ ודִבּרוּ באיזה בעל-בית פשוט, שקפץ ונסע גם הוא לאספה גדולה, שמשכה עליה בימים ההם את העינים. וצוֵיפל הֵעיר: דומה זה לאותו איש שבּא לפני סוחר לבקש אצלו משמרת כהֻנה. היודע אתה חשבון? – „לא ”. היודע אתה לכתוב מכתבים? – „לא ”. היודע אתה לקנות סחורה? – „לא ”. היודע אתה למכור? – „לא ”. אלא מה אתה יודע? – „לפעמים יש שבעל-הבית ואשתו נוסעים לאיזו חתונה ויש להם צֹרך באיש, שֶׁיִּשָּׁאר בביתם תחתיהם ויָלין שם – מלאכה זו, מלאכת הלינה, אני יודע היטב ”.

צוֵיפל עצמו, בכל מהוּתוֹ, אפשר שיהיה הפֵּרוּש היותר טוב לספריו. נחת רוח, שַׁלְוָה מתוקה ושחוק תמיד בעיניו ועל שפתיו. הרמוניה פרופה בכל אשר דִּבּר ובכל אשר בִּקש. לא השלום בין הבעש"טני והרבני, בין התלמוד והקבלה, בין הדת והחיים הוא העיקר אצלו, אלא השלום בכלל. ראה זה את כל העולם רק מתוך שפופרת של השלום.

מלֻמדים יותר גדולים ועמקנים יותר מצֻיָּנים היו לנו בדורו, אלא שהיחס שהיה בינו ובין הספרים כמעט שאין דוגמתו. הספר היה לו לצֹרך נפשי. הבקיאות שלו היא מבהילה. אפשר שסרח-העדף בסבל זה הוא שהֵמית בו את הסופר.

ובכל-זה היה האיש הזה אֲבִי הסגנון החדש!

תרע"ג.

גַּבְרִיאֵל יְהוּדָה לִיכְטֶנְפֶלְדְּ / דוד פרישמן

זוכר אנכי: עלם צעיר לימים יושב לפני איש זקן, והאיש הזקן עִוֵּר בשתי עיניו ונשען על משענתו, והעלם הצעיר קורא לפניו מעל הספר אשר בידו, ומתאונן רע באזניו על הטפות המרות הראשונות אשר הגמיאוהו מכוס-החיים ועל הדברים המתלהמים הראשונים אשר השמיעוהו בני-האדם, והאיש הזקן מניח את כף-ידו הרזה על קדקד העלם ומסלסל את שערותיו השחורות והרכות וְדָבָר לא ידַבּר, ואחרי-כן יֵאָנֵחַ, ואחרי-כן יִדּום ולא יעשה דבר, ואחרי-כן ירים את ראשו בשובה ונחת, ובקול מלא מחמאות יאמר: בני! עוד צעיר אתה לימים ואינך יודע את משפט החיים ומשפּט האדם; אל תדין את חברך ואל תביא אותו במשפט לעולם; הֱוֵי מתיאש מן החיים ואל תבקש לך נפלאות וגדולות; והוי מתאמץ למחול ולסלוח לכל הפוגעים בך, והיית מאֻשר וצוֹלח בכל דרכיך – ובעפעפי עיני העלם הצעיר נראו מרגליות של דמעות.

העלם הצעיר הזה הוא – אנכי, והאיש הזקן היה גבריאל יהודה ליכטנפלד.

ומני אז עברו שנים רבות. אחרי הטפות המרות ההן למדתי לשתות כוסות תמרורים רבות ומלאות, ואלמד לשתות אותן בבת-אחת; אחרי הדברים המתלהמים ההם למדתי לשמוע נאצות גדולות בכל לשון שאני שומע, ואחרי התורה הקדושה והגדולה ההיא למדתי להתיאש מן החיים ומן הפורעניות ומן הטובות, ובפרט למדתי להבין כי הַרְבּה מעשים עושים בני-האדם לא מפני שהם רוצים בהם, כי-אם מפּני שהשעה צריכה לכך והזמן גרמם, ועלינו לסלוח ולמחול להם. האם הייתי גם מאֻשר וצולח בכל דְּרָכָי?… מני אז לא ראיתי עוד את פני מורי ומדריכי, ובשִׁבתי בארץ רחוקה באה אלי עתה השמועה כי מת גבריאל יהודה ליכטנפלד.

מי היה ליכטנפלד? – איש „מחבר ”עברי היה, היושב על פנת-גג, בודד ונעזב מכל אדם, וחדרו הצר מלא ספרים וגליונות וכתבים המפוזרים והמושלכים על-פני הכסאות והשלחן והמִּטה, והאיש דורש בהם וקורא אותם יומם ולילה, ולא ישבות ולא יחדל מהם, עד כי בּא היום הנוֹרא ועיניו הֻכּו בסנוֵרים, והאיש חדל מדרוש ומקרוא – לפי שעה.

ובכל-זאת לא נודע האיש ברבים, ורבים מהמון הקוראים העברים לא שמעו את שמעו. כי איך אפוא נוכל לקוות אשר איש כמוהו יהיה נודע ברבים והקוראים יֵדעו אותו מקרוב ומרחוק, והוא הלא ברח מן הכּבוד וינס מפניו מנוסת חרב? איך יקרא את שמו קטון וגדול, והוא הלא התחבא אל הכלים אשר בביתו, ולא קרא בחצוצרות ובשופרות ולא בא אל הקהל בלפידים ובקול גדול וברעש אדיר וחזק כְּיֶתֶר חבריו ובני-דורו?

רֹב הקוראים היודעים אותו, יודעים כי הוא היה מהַנדס, והמובחרים שבהם יודעים כי היה מהנדס גדול, ויודעים כי כתב את ספרו „ידיעות השיעורים ”ללַמד בני-יהודה את חכמת ההנדסה, ועוד מחברות וקונטרסים שונים כתב; והקוראים הנכנסים לאחורי הפרגוד יודעים כי הוא היה גם האחד מ „שני בעלי האסֻפּות ”אשר הוציאו לאור את הספר „ספורים בשיר ”– ואולם כל הידיעות האלה מעט ורעות הן, ולא על-פיהן נדע את ליכטנפלד. כל אשר לא יָדע אותו פנים אל פנים לא יֵדע מה גדולה האבדה אשר אָבדה לנו במות האיש יְקַר-המדות הזה.

איש אשר צחוק קל התלונן תמיד על שפתיו ואשר חמד לו לצון בכל עת וכל רגע; ואולם בעת אשר רִחֵף הצחוק על שפתיו לא יָדע איש כי הזקן לא אכל נתח בשר זה שבעה ימים או כי רעב ללחם יום תמים; ובעת אשר חמד לו לצון, לא זָכר איש כי המתלוצץ הזה הוא איש אשר יעסוק כל היום בלמודיות ואשר יד ושֵׁם לו בעניָנים אשר לא יגש אליהם איש בלתי-אם בכֹבד-ראש. חיי צער ומחסורים היו כל ימיו, והוא לא התאונן מעולם ויהי שמח וטוב-לב, ובהיות לו שקל כסף אחד ועני או נוכל נִגש אליו וישפוך לפניו שיחו, אז נתן לו גם את השקל האחרון הזה ולא זָכר את נפשו ואת חובתו לגופו. – פעמים רבות ראיתיו בעשותו מעשים כאלה ופעמים רבות הפליאני בהם. והאיש הזה היה זקן וּשְׂבַע-צרות ותלאות רבות, והוא תומת ילדים שמר בלבו ויהי תם כילד קטן עד יומו האחרון. את תענוגות בני-האדם לא יָדע מעולם ולא חפץ לדעת אותן עד עולם, ולא היה לו בעולמו דבר חוץ מספריו וגליונותיו, ולא יָדע דבר בלתי-אם את למודיו, אשר הגה בהם יותר מששים שנה, ואת הרעב, אשר הציק לו בכל הימים הרבים ההם ואת הצדקה והחסד, אשר שָׂשׂ לעשות בכל עת-מצוא. – מה יחסר לאיש אשר ישמח תמיד בחלקו? פּעמים רבות מצאתיו בחַשבו את חשבונותיו כי שש-עשרה אגורות נחשת דרושות לו לכל יום ויום, בשתים יקנה סוקר ובשתים יקנה חַלַּת לחם לבן ובשתים יקנה תֵּה וביתר הכסף יקנה לו פת-לחם או נתח בשר פחות מכזית. ואולם פעמים רבות וִתֵּר על אחת מן „הזכיות ”ההן ותהיינה בעיניו למותרות ולדברי לוּקסוּס, אשר אין חפץ בהם, ואני דרשתי ומצאתי כי לא היה ביום ההוא בצלחתו בלתי-אם עשתי-עשרה או שתים-עשרה אגורות…

האם אקח את השמלה ואכסה על הדברים המעציבים האלה? או אכסה ערות אחינו ונדיבינו, החומלים על דל, ועל תועבותיהם ונאצותיהם, אשר הם עושים נגדה-נא לסופריהם וחכמיהם? כמה סופרים היו לנו אשר עִנו בצום נפשם, כמה חכמים היו לנו אשר מתו ברעב ואיש לא ידע, וכמה עשירים ונדיבים יש לנו האוכלים ושותים ומתענגים על רב טוב!

ליכטנפלד רעב ללחם – אבל אשרי זקנותו שלא בִּיְשה את ילדותו: האיש הזה למד את המלאכה הזאת בנעוריו ולא עזב אותה עד זקנה ושיבה ותהי לו כעין „גירסא דינקותא ”!

בנעוריו היה בעיר קטנה, כמדומה לי בעיר אפטא אשר במדינת פולין, ושב יָשב בבית-המדרש יומם ולילה ויהגה בתורה, ויהי בין הלומדים המופלגים, ויהי למופת בכל זכרונו הגדול – אז עברה עליו רוח אחרת, ותחל הרוח הזאת לפעם אותו, ויהי לאיש אחר. אֵי מזה באה הרוח החדשה הזאת? או מי יורה את הדרך לקרן-השמש לנטות ולרדת על-פּני עלי השושנה הנסתרה בין החוחים?

לא שונות ולא נבדלות תולדות ליכטנפלד מתולדות רֹב המשכילים האחרים אשר היו בראשית ימי המאה הזאת: שנים-שלשה ספרים קרא העלם הצעיר בימים ההם, את „המורה ”קרא או את יתר הספרים אשר זו כחם לפקוח עינים עִוְרוֹת, ויהי לאחר.

מקץ שנים אחדות וליכטנפלד יָדע לשונות שונות: את לשון הרומאים ואת לשון הצרפתים, את לשון בני ארצו, היא פולין, ואת לשון בני עמו, היא לשון עברית. יותר שלמד את הלשונות השונות ההן, למד ומצא את חכמת ההנדסה, ויאהב את הלמודים האלה מאז ועד זקנה ושיבה. לא מפי מורים ולא מפי מלמדים להועיל שמע את תורה הזאת; בעמל ויגיעה רבה החל ללמוד את לוח-הכפל ואת ארבעת כללי החשבון. את צורות האותיות למד מעל פני שלטי הלוחות התלוים על דלתות החנויות ואת צורות סימני המספר למד באשר מצא אותן – והאיש הזה היה אחרי-כן למהנדס גדול ומצוין ולמחבר הספר „ידיעות השיעורים ”. אבל האיש הזה היה מתמיד; מתמיד אשר כמוהו לא ראיתי עוד. יותר מששים שנה התמיד האיש הזה על למודיו, יותר מששים שנה לא הניח את ספריו מידו, ובכל עת אשר מצאנו אותו, ראינוהו יושב על שלחנו וספריו לפניו, או שוכב על מטתו וגליונותיו בידיו.

אכן נפלא היה אוצר הספרים אשר סבבוהו. מעודי הסכנתי לראות את האנשים העוסקים בלמודיות, והנה הספרים אשר להם ספרי למודיות הם, אשר לא יגש איש אליהם בלתי-אם בכֹבד-ראש; ספרים עיוניים, ספרים מלאים אותות מתים, ספרים יבשים, אשר רוח חיה אין בּהם, והאַנשים העוסקים בספרים האלה גם הם לא ידעו בלתי-אם כֹּבד-ראש ועיון ולמודים יסודיים, ולא קם גם בהם רוח חיים. אכן הספרים אשר סבבו את ליכטנפלד היו נפלאים במינם: אצל ספרו של אֵילֶר ושל מַקלוֹרֶן מצאנו את ספר השירים של שילֶר ושל גֶּטֶה, אצל לַגרַנזש ולַפּלַס מצאנו את ווֹלטֶר ואת מוֹליֶר, אצל דַלַנבֶּר ולֶזשַׁנדר מצאנו את מכתבי מַדַם דֶ-סֶוִיניֶה וחלק אחד מחלקי שירי הֵינה. ספרו של אוקלידֶס ושל אפולוניוס נגעו אל הספורים של שפילהַגֶּן וקרַשֶׁבסקי, ספרו של פַּסקַל היה מונח על-פני „הצפרים ”של אריסטוֹפַנֶּס, וספריו של ניוּטוֹן ולֵיבניץ השתמשו בערבוביה עם חזיונות המלכים של שֶׁקספיר וההספדים של בּוֹסוּאֶ ושירי הנִבֶּלוּנגים.

המהנדס הזה היה גם משורר וחוזה-חזיונות.

אכן מראה נפלא הוא המראה הזה ולא נראה כמוהו יום-יום, איש אשר הקדיש חייו ללמודיות ולגימטריאות, והוא יאהב את החכמות היפות ואת השירים ואת הספורים ואת כל אשר נעשה במלאכת מחשבת. פרקים הרבה ידע האיש מתוך ספריו של שקספיר ויקרא אותם בעל-פה, והֵינה היה לראש שעשועיו וַיֵדע אותו מהָחל ועד כלה. אכן נפש רכה וענוגה היתה בקרב האיש הזה, נפש טהורה ותמימה, המלאה רוח קדש, וכל היודע את הסימנים אשר תתן בת השירה בנפש המשורר, הוא מצא את כל הסימנים ההם באיש הזה. ואף אמנם כתב ליכטֶנפֶלד שירים רבים, שירי עלילה וספורים, וגם שירי הגיון שר לנו לפעמים בהשתפך נפשו בקרבו, ויש בהם שירים נעימים ונעלים, כי גם שפתו היתה צחה וזכה מאד. יש אשר ראינו אותו יושב וכותב על הגליון קוים ותמונות, גימטריאות ושיעורים, סימנים וחשבונות של תקופות ומזלות, ומקץ שעה אחת והוא יושב אל השלחן ההוא וכותב שורות קצרות בנות י"א תנועות מלעיל, ומנַקֵּד את נקודותיהן ומדַגֵּש את דגושיהן, – ומן השיעורים אל השירים אך צעד אחד!

ומן השיעורים והשירים גם יחד אך צעד אחד לחרפת הרעב! אך צעד אחד מן הלצון אשר על שפתיו תמיד ועד התלאות ועד הצרות אשר אפפוהו! ואולם האיש הזה לא יָדע כמעט כי רעב הוא ולא זָכר את הצרות ואת התלאות הרבות ההן. בחדר כלאו הצר ישב וילמוד ויכתוב וישר שירים, עד כי הֻכּו עיניו בסנוֵרים ועד בא יומו ומת…

מי ישים לב אל איש אשר כזה? מי יזכור אותו אחרי נפלו?

אולי אחרי נִפלו נזכור אותו, כי מה מידינו יקח עתה? ואולם בעודו חי לא זָכר אותו איש, כי מי יודע אם בְּזָכְרֵנוּ אותו לא היינו באים לידי נסיון לתת אגורת-כסף למחבר זקן אשר לא יעשה כל היום דבר בלתי-אם יחַשב חשבונות, וישיר שירים ויכתוב מאמרים בשפת עברית ופוֹלַנית?..

שבעים שנה ושבע שנים חי האיש חיים מרים כאלה – ומתוקים לו; שבעים שנה ושבע שנים אלה יורו אותנו מה זו עבודה תמידי ומה זו הסתפקות במועט ומה זו שלוה ושמחה ולב טוב…

אנשים רבים כאלה לא ידעתי.

עוד רואה אנכי כיום הזה את תמונתו לנגד עיני: שחוח וכפוף כאגמון, ידיו יבשות וצנומות והעור היבש קרום על העצמות היבשות, על עיניו הכהות כלי-מראה בן לוחות זכוכית שחורה, ועל שפתיו צחוק ולצון תמיד.

ואת תמונת האיש הזה רואה אני בשִׁבתי לפני באחד מלילות הקיץ ומתאונן רע באזניו על הטפות המרות הראשונות אשר הגמיאוני מכוס החיים, ועל הדברים המתלהמים הראשונים אשר השמיעוני בני-האדם, והוא מוסר לי את התורה הקדושה והצרופה לאמור: הֱוֵי מתיאש מן החיים ואל תבוא במשפט עם בני-האדם, כי יש אשר יעשה האשם את מעשיו המגונים לא מפני שהוא רוצה בהם, כי-אם מפני שהזמן גרמם, ועל-כן תמחול ותסלח להם.

האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחול ואסלח ולא אבוא במשפט עם בני-האדם?

1886.

„זוכר אני: במרכבת מסלת-הברזל במחלקה השלישית נוסע עלם צעיר לימים, והוא מחזיק בידו ספר. העלם התעמק מאד בקריאתו; הספר, כפי הנראה, לקח את כל לבו. בחוץ רָבַץ להט הקיץ על שָׂדה וגבעה, על עץ ואבן ועל מוטות הטלגרף הנודדים ועוברים על פניו בחפזון, ופרגיות ושפויי-כובע צפצפו עד כדי כליון הנשמה – ואולם העלם לא ראה ולא שמע. הספר מָשך כל-כך את הלב. הנה הוא קורא: איזה ליבּ מלמד הולך לבקש לו פרנסה, כי שמע, שיֵש ברוּךְ-השם פרנסות בעולם חוץ מן המלמדות. בעצם בריה נפלאה היא מלמד זה. מצדו אין שום מניעה, שיהא נספח לאחת הכהונות, איזו שתהיה, תהיה לה בחנות ממין פרקמטיה זו או ממין אחר, באחד מבתי-הפבריקות או בתור שַׁמָּש באיזה קלויז, מוכן ומזומן הוא להיות דירקטור של מסלת-הטרַם האלקטרית או להיות סוחר באתרוגים. למאי נפקא מינה? היהודי מוכשר, ברוך-השם, לכל דבר, ובלבד שיהא לו קצת מזל וכו‘. ואחרי-כן: אותו ליב המלמד עובר ברחובה של עיר על-פני אֹסם של תבואה ובני-אדם עומדים וזורים שם חטים, עמד וחפן מלוא ידו חטים ונסתכל בהן יפה היטב, כאדם שנוטל לדוגמה, כדי לשער כמה שויה. באותו רגע קופץ ובא יהודי שני ושואל. חטים אתה מבקש? יש אתי מקום, שאפשר לקנות שם בזול, אני – סרסור אני. ר’ ליב מנענע בראשו וחטמו מתעקם עקימה זו, שבה אתה שומע לאו. באמת לא עלה כלל על דעתו לקנות חטים, אלא למה חפן? סתם כך! בכדי שיהא לו בזמן מן הזמנים פתחון-פה לומר: בחטים בקי אני, ברוך-השם, מומחה אני, ברוך-השם; הרבה חטים כבר ראיתי בעולמי ואיני צריך במקצוע זה לתורתם של אחרים וכו' וכו. ואחרי-כן: ר' ליב שוכב בחדר באכסניה על מטתו פרקדן, שקוע בתרדמה, מַשיב רוח ותוקע בחטמו הארוך ומעוקם כשופר, וחברו מסתכל בו לאור הנר הדולק ומודד בעיניו את כל אבריו. גופו, כביכול, משול כחרש הנשבר, כעץ יבש ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן כעין התכלת, מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל חטוטרת מתרומם ועולה מביניהן ונראה כארובת-העשן העומדת על הבית, שנפלה בו דלקה ונשרף גגו, וסמוך לו מטאטא מעוּך ומדולדל, – הוא הזָקָן הקצר, שהלבינו שערותיו. חברו עם הנר הדולק שבידו מסתכל בו, ופתאום הוא מבין, והוא מסתכל בו ברגש של בוז ומהרהר בלבו: „כמה נאה ה „בריה ”המשונה ההיא וכמה גדול כחו של ה „פועל ”הזה! מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו? ”אבל מיד והנה גם המסתכל עצמו רואה חובה זו גם לעצמו; „ואתה מה ראית לשטות זו? ”וכו' וכו' וכו'.

העלם הקורא נשא מעשה-מכונה את עיניו מתוך הספר והביט בבלי-דעת-מָה על סביבו: איזהו איש יהודי, מעוך וכתות ורצוץ, יושב על אחד הספסלים שבתוך המרכבה ומדַבּר עם חברו וממתיק לו איזה עסק על-דבר דוכן של דירקטור באחד הבנקים, אשר אך תושיט ידך אליו והנה הוא בידך. יהודי שני על-גבי ספסל שני מרבה שיחה עם חברו ותוך כדי דבור הוא בודק בכנף מעילו ומגיד לו „מבינות ”על הארג וכמה שויו וכמה יאריך בקיומו. על הספסל השלישי שוכב איזה יהודי פרקדן ונוחר נחרת סוס, והוא משול כחרש הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר –

העלם הוריד בבלי-דעת-מָה את עיניו שנית לתוך ספרו והוסיף לקרוא. אכן פלא הוא! לא ידע כלל ולא הרגיש כלל, כי הפסיק רגע אחד בקריאתו. כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, לא פחות ולא יותר, כאילו היה כל-זה גם הוא רק שורה אחת מתוך הספר, שמחבר הספר כתב אותה גם הוא. לא הרגיש שום הפסקה באמצע…

והעלם מוסיף להתעמק בספרו ומוסיף לקרוא: – חום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה, ופתאום – זבוב בפיו. על צדו רובצת תרנגולת פרושת כנפים, ומתחתיה עולה צפצוף אפרוחים. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוּצתה וניקורה באשפתות עד עתה… הפרות רועות בשדה, ובני-האדם המועטים גוהקים ופוהקים וצמֵאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה ובאמצע הכותל הוא נח, הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו, אם לטפס ולעלות ואם לחזור ולירד… מרחוק נראה קו ירוק של אילנות בשיפולי כפת הרקיע וכו' וכו'.

מרכבת מסלת-הברזל באה ברגע ההוא לאחת התחנות על-פני השדה. העלם מניח לרגע את הספר מיָדו ומביט בעד האשנב החוצה. איזה כלב עצל מוטל בחַמה וצודה זבוב. איזו תרנגולת רובצת על אפרוחים. בשָׂדה רוֹעָה פרה ושולחת פתאום את לשונה ומבקשת מים קרים. חתול מטפס על-גבי איזה כותל. מרחוק מצהירה איזו רצועה ירוקה של אילנות בשׁפל כפת הרקיע –

ופלא הוא: כשחזר העלם לקרוא בספרו לא הרגיש כלל שהפסיק. כל המחזה הקטן, שראה פּה בעד אשנב המרכבה, לא היה לו אלא כעין שורה מתוך הספר. רגע אחד האמין, כי מחבר הספר כתב גם אותה…

והעלם חוֹזר ומתעמק בספרו ומוסיף לקרוא… כל המרירות שבחיי-היהודים, כל חיי-הגלות הנוֹראים של מיליונים אמללים בתוך התחום הצר ברוסיה מבצבצים ומפעפעים אליו פה מתוֹך הספר הזה. אין מנוס ואין מפלט – והם בעצמם אשֵׁמים. יִתַּמּוּ-נא אפוא פה בחלאתם! העניות האיומה נִולתה אותה עד כדי גֹעל-נפש. תרמיל גדול של קבצנים – וזה האות התלוי ממעל לכל חלומותיהם ועסקם ופרנסתם וזה כל מושגם ותֹכן חייהם. כל ישראל הוא קבצן אחד. וחייהם, אוי ואבוי, אינם חיים כלל. גם תּינוק בן-יומו אצל אומות העולם יש לו חיים אפילו באצבע הקטנה שלו יותר ממה שנמצא בכל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים של כנסת-ישראל כֻּלה. אצל ישראל בכסלון „הילדות דבר יקר היא. ילדי כסלון ילדים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זָקָן ואינם פרים ורבים, והילָדות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות. ילדים בלי יַלְדות הוא מחזה עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גֹעל-נפש ורגש רחמים כאחד! ”– ועם כל הלעג המר והנורא, האוכל עד הנפש ונוקב עד התהום וסורק את כל האומה במסרקות ברזל, משתפך ומתפרץ פתאום נהר שוטף של רחמנות וחמלה והמיון-מעים עד לבכּות…

והעלם מניח את הספר מיָדו על-גבי חיקו, והוא סוגר את עיניו ויושב וחולם רגע אחד: אותו הגֹעל לכֹל החיים האלה, חיי-כלבים, בלי תכלית וסוף ואחרית, תוקף גם אותו. והלעג תוסס ועולה לאט לאט ומתפרץ. יקחו-נא כגמולם בכל חטאוֹתיהם! ואולם בעוד רגע והנה ים של חמלה, חום ורֹך, משתפך בכל קרביו על אומה דווּיה וכואבת זו, שסובלת כל-כך ואין עצה ואין תחבולה להצילה – ולבו בו יֵחַם פתאום מרֹב המון וגעגועים…

וגם זה היה פלא! העלם לא הרגיש את ההפסקה. האם לעגו הוא או הלעג אשר בספר? כל אשר נעשה בו ברגע זה היה לו רק מין „המשך יבוא ”של עצם הספר. לא חש שום הבדל בינו בעצמו ובין כותב הספר ובין העולם אשר מסביב לו. הכל התמזג והשתפך והיה לדבר אחד –

מחבר אותו הספר היה מנדלי מוכר-ספרים (שלום יעקב אבּרמוביץ) והעלם הקורא – הייתי אני.

אז החלותי פתאום להבין, כי אמן גדול מאד, אשר לא היה עוד לנו כמוהו, מדַבּר אלינו מתוך הספר הזה שקראתי ומתוך יתר הספרים שכתב. אם יש שבשעת קריאת ספר אין הקורא מרגיש שום הבדל בין זה שהוא קורא ובין זה שמסביב לו, בין הטפוסים המתוארים ובין בני-האדם החיים היושבים מימינו או משמאלו, בין תיאור החיה והעוף ואור השמש וחשכת הלילה ובין העולם הממשי מסביב עם כל בריותיו, בין רגשי-הלב של המחבר עם לעגו ועם חמלתו ובין רגשי-לב עצמו או רגשי-לב כל אדם מן הישוב החושב ומדַמה והוגה – הרי זה סימן שאין כדוגמתו, כי יש לנו עסק פה עם אמן גדול ונפלא. אמן כזה לא היה עוד לבני-ישראל.

מני אז לא פסקו ספרי מנדלי מוכר-ספרים מעל שלחני, ואני קורא בהם תמיד וחוזר וקורא וחוזר וקורא. ואולם פלא הוא: במדה שאני מוסיף לקרוא בספרים האלה, אני מוסיף לגלות בהם מיום ליום חדשות ”…

כדברים האלה, בערך, כתבתי לפני עת מועטה בתור ראשית למבוא לספרי מנדלי מוכר-ספרים המודפסים עתה. בדברים האלה חפצתי לתת ציור לאותו המושג הכולל של האמן ביחוסו אל הקורא המקבל את השפעתו. דברים אחרים ויותר טובים, לסַמן בהם את כחה של האמנות הגדולה, לא מצאתי לי.

כי למה אעלים את האמת שלי? העיקר לי אצל מנדלי מוכר-ספרים הוא סוף-סוף האמנות הגדולה שלו. אמת היא: מנדלי היה לנו גם לוֹחם כביר – אבל היו לנו גם לוחמים אחרים, כבירים כמוהו או חלשים ממנו. ואולי גם גדולים ממנו. מנדלי יִסר בשוטים את המנהיגים שלנו ואת ראשי-הקהל שלנו ואת כל אלופינו המסֻבּלים – אבל היו לנו גם אחרים, והם יסרו אותם בעקרבים. מנדלי רָב את ריבנו גם עם עריצינו אשר מחוץ וכתב לנו את האליגוריה הנפלאה שלו, את ה „קליאטשע ”– אבל היו לנו גם אחרים אשר רָבו את ריבנו כמוהו. אפשר רק שפעולתו היתה במקצוע זה יותר גדולה, משום שרוח השירה שלו היתה גדולה משל חבריו. ואולם סוף-סוף הלא עלינו לבוא עד לאותה הנקודה, ששם לא הניח כמותו ואין שם כדוגמתו: עלינו לבוא עד הָאֳמָנוּת שלו. על הפרק הזה עומד הוא אצלנו יחיד ומיוחד. סוף-סוף עלינו להכיר, כי הספרים מספריו, אשר יעמדו לדורות, הם „ספר הקבצנים ”, „מסעות בנימין השלישי ”, „בעמק הבכא ”, ו „חיי שלמה ”. בשעה שכבר יהיו נשכחים מן הלב כל ריבינו וקטטותינו ומלחמותינו ביחד עם המוסר ועם התוכחות שלנו, ואולי גם עם פורעניותנו וגלותנו, בשעה זו עוד יתענגו נכדינו על ציורי חיי הרחוב שלנו ויתפלאו על היכֹלת הגדולה שלנו ביצירה. האמנות היא נצחית.

אומרים עליו: אין הוא שומר את החֻקים המקֻבּלים בבית-מדרשם של חוזי-החזיונות ואין הוא „מסַפּר ”כלל, כלומר, אין הוא אותו המסַפּר לפי המובן שיבין כל מי שמִלא כרסו בקריאת ספורים בלשונות אחרות – ואולם דבר זה עצמו הוא הוא העיקר! האמָנות שלו היא מין אמָנות מקורית, שלא נמצא כמוה אצל שום אומה ולשון. אין לו שום יניקה משל אחרים, אין לפניו שום דוגמה של אחרים, אין הוא עושה על-פי שום תבנית של אמן שקדם לו, אלא כל מה שהוא עושה, הוא עושה משלו. מולך הוא מעצמו. יש לו אֹפן מיוחד של הסתכלות, של הבנה ותפיסה, של טכניקה של ציור ובניה, של הרצאה והסברה, ואפילו אֹפן מיוחד של השתמשות בלשון – עד שכמעט נראה לנו כמין אמן טבעי. כך אין מצַירים באירוֹפה, כך אין מצַירים באסיה; לכל-היותר מצַיר כך אָמן של הגלות, שהוא הרכבה של אירופה ואסיה. מנדלי הוא האחד, שבנוֹגע לו היינו יכוֹלים להשתמש באותה המלה הסתומה „אמנות יהודית ”.

יש שבשעה שאני קורא באחד מספריו, מנצנצה פתאום בלבי מין הכרה, כי יש לי עסק פה עם מימיקן גדול, עם איש שמבין ללבוש צורות ולפשוט צורות שבעים ושבע ברגע אחד. מי יודע אם לא נולד אדם זה, להיות לאחד המימיקנים היותר גדולים שבכל הזמנים, ורק שתנאי חייו עשוהו לאחר. אֹפן כתיבתו הוא, שאינו מחטט בתוך הנשמות ואינו עוסק בפסיכולוגיה לשמה, אלא מניח את האדם, שהוא מציֵר, לדַבּר איזו מלה, לעשות איזו העויה, לעקם איזו עקימה בחטמו או בזויות פיו, למשוך איזו משיכה בכתפוֹ או לעשות איזו תנועה בידו, ואנחנו כבר יודעים את כל הנעשה בתוך הנשמה שלו. ויש שבשעה שאני קורא באחד מספריו, אני מדַמה פתאום, כי ראוי היה אדם זה להיות אחד הצַיָּרים היותר גדולים. אין לך תנועה ואין לך העויה, אין לך פנים ואין לך צורה, שיהיו נסתרים מנגד עיניו. מציֵר הוא את כל פרט ופרט ואינו שוכח אפילו את הזבוב על-גבי חטמו של המצויר. מצַיר הוא את כל האדם עם הסביבה שלו, עם מראה המקום ועם החיה והבהמה ועם זֹהר קרן-השמש ועם ברַק הכוכב, לא תחסר אף נקודה. אוֹבְּסֶרוַטוֹר כמוהו אין אנו רואים יום-יום.

בעצם אנו מוצאים בציוריו ארבעה יסודות עיקריים: תמונת חיי-הגלות לכל חזיונותיהם עם כל הפרטים ופרטי הפּרטים שלהם ועם טפוסים לעשרות עד שאין לך כמעט טפוס יהודי, שלא העביר אותו לפנינו. כמו כן: ציורי-טבע, קיץ וחֹרף ושדה ויער וזמרת צפרים וַהמוֹת נחל ושיחות חיות ועופות והשתפכות-נפש וכו' וכו' במדה שלא נמצא כדוגמתה אצל שום פַּיטן יהודי. נוסף על זה: לעג מר של סטיריקן כביר לכל חיי-הכלבים של גבורי הגלות, ובתוך כדי דבור: אנחה. אותה האנחה הגדולה השוברת את הגוף כֻּלו. אין לנו עוד כמוהו ציָר עברי, שתהיה נשקפה אצלו מכל דבּור ודִבּוּר ומכל מלה ומלה אותה ההכרה האכזריה: כי אין תקוה ואין מנוס ואין אחרית. כשפוגע בנו איזה פוגרום נורא, למשל, כאותו בקישינוב, אפשר שאין אנו יודעים עדַיִן, עד כמה אמללים אנחנו ועד כמה אין לנו תקוה, ואולם כשנגמור איזה ספור מספורי מנדלי, למשל, את „ספר הקבצנים ”, אז יש כי פתאום יבוא לנו כל אסוננו לידי הכרה בהירה עד לידי שגעון, באֹפן שנוכל לתת בבכי קולנו מרֹב קצף אין אונים – והספור הזה הלא עִנֵּג אותנו כל-כך ברֹב בדיחותיו וברֹב לעגו!

ואולם גם זה פלא הוא! מנדלי לא בבת-אחת נעשה למנדלי. התפתחות ארֻכּה ונפלאה אנו מוצאים אצל הסופר הזה, שלא נמצא כמוה אצל שום סופר אחר. אם נזכור, למשל, כי הסופר הזה החל עם איזה ספור ששמו „למדו היטב ”או „האבות והבנים ”לא נאמין כמעט, כי מן המספר אשר כתב את אלה יכול היה להתפתח מעט מעט אותו הסופר, שכתב לנו באחרונה את „חיי שלמה ”. לא נאמין אפילו, כי האיש שכתב „דאָס קליינע מענשעלע ”או גם „טאַקסע ”או „פּריזיוו ”, יהיה באחרונה לאותו האָמן, שכתב את „ספר הקבצנים ”ואת „בעמק הבכא ”. האם לא נחשוב רגע אחד, כי מוטל היה עליו להזקין תחלה, עד שיהיה לאשר הוא? אכן פלא הוא: היפה שבספריו הוא גם-כן האחרון שבספריו.

אבל גם החזיון הזה מותנה בחזיונות חיי הרחוב בכל הסביבה, מי יודע כמה אמנים גדולים כבר נחנקו וימותו מיתת חניקה בתוך אותה הרחוב, ואין איש יודע אפילו, שחיו. יודעים אנחנו רק את האחד אשר הוצל – את מנדלי. וגם זה, בכדי שיוצל, נחוצות היו לו הרבה עשרות שנים. בראשיתו: עד כדי שהצליח לצאת מתוך החוג הצר של הרחוב ועד כדי שהכיר את כחו. ואחרי-כן: דור הסופרים העברים הראשונים שהיו לנו בארצנו. האויב הזה היה נורא שבעתים מן ההולך לפניו. כמעט שלא נשתקע זה, שנולד להיות אמן גדול, כלו, על ראשו ועל קרבו, בתוך התהום של אותה הספרות הראשונה, נחוץ היה למנדלי כח רב עד שיחרוג ממסגרותיה ויתפרץ ויתמלט. נתן לה בימיו הראשונים את המס אשר הוטל עליו – ועשרת שנים עברו עד שהתפרק את כל סבל-הירושה הזה ועד שיצא אלינו האָמן הגדול!

ואל האמן הגדול הזה, אשר את חגו חוגגת היום כל הספרות אשר לנו, אני מגיש היום את ברכתי.

20 דצמבר 1910.

„בוילנה, עיר מולדת י"ל קנטור – כן כותב אלי אחד מחברי הטובים – יחוגו ביום 17 מאַי הבא את חג היובל הספרותי של הסופר המצוין הזה. שלשים וחמש שנה תמלאנה ביום ההוא למאז כתב את מאמרו הראשון. עליך, אשר ימים ושנים עבדת עמו במחיצה אחת ואשר קרוב היית לו תמיד כל-כך, מוטלת החובה, להציב לו יד ביום-שמחתו זה לעיני כל הקהל, ובפרט לעיני הקוראים הצעירים מבני הדור החדש, אשר כמעט לא ידעו אותו ואשר בכלל אינם יודעים מיד מי להם כל החיל הזה, אשר בו הם מתגדרים עתה כל-כך ”…

חובה – אמת הדבר. ואולם למה אכחד? הרבה הייתי נותן, לוּ יכולתי לגול מעלי את החובה הזאת ולהיות בן-חורין ממנה. יש לי אותה הרגשה, כאילו הייתי מוכרח פתאום לדַבּר בי בעצמי ולהוציא לרשות הרבים לעיני הקהל הגדול את הטמון בי במקום צנוע בסתר לבי. קרוב לי קנטור יותר מדי.

וגם זאת: הבאמת הזקין האיש הזה כל-כך גם הוא, עד שכבר הגיעה שעתו, שיחוגו לו חגי-יובלות? חגי-יובלות היו לי מין דבר, אשר הייתי מוכרח להפנות תמיד את עיני מהם ולהביט לארץ. לא עמד בי רוחי להביט אל פני החוגג בשעת „קלקלתו ”. חג-יובל לאדם הוא מין שערה לבנה ראשונה בראש אשה יפה ואהובה. כשחוגגים לסופר את חג-יובלו, הרי זה כאילו באים ואומרים לו: „קח את שלך ולך! עדים אתם כלכם פה, כי אנחנו כבר עשינו את שלנו וכבר סלקנו את המגיע ממנו וכבר קבלנו גם את כתב-הקבלה, שאין אנחנו חייבים עוד דבר – ושוב אין לנו עסק עוד עם האיש הזה; את האיש הזה כבר עשינו למהולל – ועתה כבר אנחנו יכולים בלב שוקט ל…שכוח אותו ”. הגידו מה שתגידו: חגי-היובלות הביאו אותי תמיד לידי עצבות והרהורים קשים. ואולם תמונתו של יהודה-ליב קנטור הלא עוד נצבת לפני בעצם ימי עלומיה: אותם הפנים המאירים, אותו המצח היפה והמקומר, אותן השערות השחורות והיפות, אותו הפה המפיק בכל רגע מרגליות ממש של רוח-יתֵרה, ואותו החדוד, אותו החדוד השנון והמזהיר, שאינוֹ פוסק לעולם…

במכתבו האחרון כותב אלי קנטור: „בחודש אייר מלאו לי ששים שנה ”. האם משַׁטה הוא בי? הוא – וששים שנה! הלא זה רק תמול היה, רק שלשום, רק ימים או עשור אשר ראיתיו ככה ככל אשר אמרתי פה. הוי אל אלהי השנים ההולכות: הוי אל אלהי הרוחות והבשר!

ואף אמנם רק כתמול שלשום יהיו בעיני כל הדברים. – אני עדיִן נער צעיר בלי חתימת זקן. קורא אני ובולע את כל הבא בידי. קורא אני על הסדר את שנות „השחר ”הקודמות שנים הרבה אחרי זמן צאתן. מוצא אני שם מאמר אשר חתום תחתיו „נחום בן עוזר הציוסקי ”. איזו רוח חדשה נושבת מתוך המאמר הזה. שונה הוא כל-כך מן האחרים אשר היו בימים ההם. רבונו של עולם, מי הוא זה נחום בן עוזר הציוסקי? רק לאחר ימים נודע לי, כי זהו פסידונים של סופר אחד ששמו יהודה-ליב קנטור; אחרי-כן קראתי שירים מאת האיש הזה, ואחרי-כן שיר גדול בשם „מעשים בכל יום ”. המתחיל: „מה עשיתי לך, אבי, כי כה עכרתני ”. השירים, אמת היא, הם רק פרוזה מוחרזת – ואולם כך לא כתבו עוד עד כה. אחרי-כן קראתי מאמרים מאת האיש הזה בשנות „המליץ ”הקודמות, שמצאתי לי במקרה. אחרי-כן שמעתי, כי האיש הזה למד ושנה הרבה וכי הוא תלמיד מובהק של הֶלְמְהוֹלץ ושל די בּוּאַ רֵימוֹן וכי הוא דוקטור לחכמת הרפואה. לבסוף שמעתי וראיתי, כי הוא הרידקטור של העתון הרוסי-העברי „רוּסקִי יֶבְרֵיי ”, היוצא בפטרבורג. לא מעט היתה יראת-הכבוד שהיתה לי מפני האיש הזה!

אודה-נא על האמת. איש רע ורשע הייתי מעודי: את ספרותנו ואת סופרינו לא יכולתי כלכל. הספרות היתה בעיני קן של בטלנות והסופרים – חובשי בית-המדרש כלם. שני גדולים היו לנו בימים ההם: פרץ סמולנסקין ויהודה-ליב גורדון, ואולם את הראשון לא כבדתי, משום שמצאתי אצלו תמיד להג הרבה בלי מדה ובלי מטרה, אם כי היה בעל כשרון מצוין, וגם ידיעותיו היו חשודות בעיני תמיד ולא האמנתי לו מעולם כי קרא את הספר שהוא מציֵן וכי הוא מציֵן אותו לא רק בכדי להתהלל בזה, והשני היה נחשב בעיני באותם הימים לכשרון היותר גדול, שהרי כתב את הבַּלַּדות שלו אשר איש לא כתב עוד כמוהן לפניו, ורק שלפעמים היה נשקף מבין השיטין שלו הבחור של בית-המדרש הישן, שהיה לי תמיד לזועה. מכיון שהגעתי ליהודה-ליב קנטור נתקררה דעתי, האיש הזה, אמת היא, לא היה נחשב בעיני ל „כשרון ”, שהרי לא היה יוצר מעודו, ואולם הסגנון, אותו הסגנון המסוים והמדוּיק והמצומצם, אותה הבהירות בלי שום פסוקים ושיָרי-פסוקים וּבלי שוּם חכמות של מליצות ובלי שום פטפוטים של מלים, אותו „הן ”המפורש בשעה שהוא אומר דבר בחיוב ואותו „לא ”המוגבל בשעה שהוא אומר לא – אם לא ממנו תפתח התקופה החדשה לספרותנו, שאליה יחלתי כל-כך, אז לעולם לא תפתח עוד. סוף-סוף נתגלה בספרותנו האדם מן הישוב הראשון המדַבּר בלשון בני-אדם, ולא רק שהוא מדַבּר, אלא גם, וזהו לא דבר קטן כלל, שהוא, אם אין לו מה להגיד, מחריש לגמרי ואינו מדַבּר כלל, המצאה נפלאה זו, שלא לדַבּר כלל בשעה שאין מה להגיד, לא היתה ידועה עוד לסופרינו אז. בימינו אלה נשתנו קצת החזיונות האלה, ואולם: „הקוראים הצעירים מבני הדור החדש… אינם יודעים מיד מי להם כל החיל הזה, אשר בו הם מתגדרים עתה כל-כך ”.

והשנים עפות, עפות. הנער הצעיר בלי חתימת זקן נעשה נער עם חתימה של זקן וגם הזקן בעצמו בא בא. ובין כך ואני בעצמי נעשיתי קצת לסופר. מין „ירוק ”הייתי עדיִן באמריקה זו של הספרות, מין „פּדלר ”המחזיר בסחורותיו על העתונים השונים שהיו לנו בימים ההם. מדור מיוחד לא היה לי. ופתאום, בבקר לא-עבות אחד, והנה מכתב מאותו יהודה-ליב קנטור: מתעתד הוא להוציא בפטרבורג מכתב-עתי עברי יום-יום, ואותי הוא קורא לבוא אליו להיות לו לעוזר.

עתון יומי עברי? – הקורא בזמננו לא יוכל לצַיר לו אף במשהו ממשהו, מה פירושו של דבר זה לפני עשרים ושׁלשׁ שנים. כל המחנה נזדעזע. כל הספרות קבלה בתנועת-יד אחת צורה אחרת. ואיזה כח חנוכי, ואיזה ערך קולטורי היה לחדוש זה כמעט שאין לתארו. אלמלא הייתי מתירא, שילעגו לי קצת, הייתי אומר: היה זה מעין המצאה של מסלת הברזל. מסלת-ברזל התחילה לעבור סוף-סוף גם בשדה הספרות העברית. לא כחו של הקיטור הוא העיקר בהמצאה זו, לא האפשריות שאדם עובר ממקום למקום במהירות יותר מרובה, אלא אותן התוצאות הנפלאות הכרוכות אחרי חִדוש זה, שאין להן שעור כלל. מה-פלא, כי ההמון ועמי-הארצות עמדו משתאים ומשתוממים ופיהם פעור למראה הניצוצות העולים וייראו לגשת ולנסוע.

ואני זוכר את כל הרעש אשר היה אז במחנה. המנוח י"ל גורדון בא ב „המליץ ”שלו ושפך קיתון של אירוניה על ראש האיש אשר ערב את לבו לחַדש דבר כזה. במה ימלא זה את גליונותיו? איך יכוֹל איש במעט לשון-הקֹדש שלו לנצח על כל החולין שמביאים עמהם צרכי יום-יום? ובכלל למה כל זה לאדם עברי? ולמה זה בכלל יקח איש את הקֹדש הקדוש לנו ויעשה אותו קרדום לחפור בו את החול, והוא מזיק לתכונה הישראלית? – וגם סאָקאָלאָוו (בימים הטובים ההם היה עוד שמו סאָקאָלאָוו ולא סוקולוב) ב „הצפירה ”השבועית שלו לא טמן ידו בצלחת ויצא לערער כנגד החִדוש. בראיות רבות ובמופתים חותכים הראה בעליל, כי חדוש כזה אין לו שום אחיזה בחייו של היהודי וכי סוף-סוף לא יהיה לו קיום.

והחִדוש הזה – דבר זה ברור בעיני – הוא סוף-סוף זה, אשר לו עלינו להודות על כל אשר יש לנו בספרותנו כיום הזה. אם יש לנו סוף-סוף איזה דבר, הדומה מעט או הרבה למין זה שנקרא ספרות, הלא הדַטּוּם שלו מתחיל עם הגליון הראשון שׁל אותוֹ העתוֹן היומי הראשון „היוֹם ”. קץ הושם לאוֹתה הבטלנות ואהבת הפסוקים וּפטפוטי מלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת. אדם כותב בשביל עתון יומי ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לו אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש. צעירינו עתה אולי לא יבינו עוד את כל הדבר הזה; להם נעשה הכל כבר טבעי. ואולם אַל-נא ישכחו, כי המה באו כבר אל המוכן וכי מוכרח היה איש שיכין את כל זה – והאיש המכין את כל זה הוא אותו יהודה-ליב קנטור. סוקולוב בעצמו הלא ישחק עתה אם אזכיר לו את הדבר הזה; ואולם הלא מעשה הוא שהיה: כשחפץ להודיע לקוראיו, כי פרצה שרפה באיזו עיר, כתב: „מכל האסונות הנוגעות בכף ירך יעקב יסע ראשונה דגל מחנה השרפות ”, וכשחפץ להודיע כי לקוי-חמה יהיה, הדפיס: „מחר לעת בקר והנה בלהה, תזרח השמש ואחר תאסף נגהה, תאיר לארץ ולדרים עליה ואחר תחשך בעריפיה ”; וי"ל גורדון, כשחפץ להודיע לקוראיו, כי אלכסנדר בַּטֶּנברג התפטר מכסא בולגריה, כתב: „אל חכך שופר, הבת בוּלגריה, קראי בגרון ואל תחשׂכי, כשופר הרימי קולך וכו' וכו.' אלא גוּפא דעוּבדא הכי הוה: אם נקיש ביאה ליציאה וכו' וכו'. ”הלא זה רק עשרים ושלש שנים! וכשהביא אותו „היום ”ידיעה טלגרפית, כי במרוץ הסוסים זכה הסוס פין-מוש לפרס, התנפלו עליו גם „המליץ ”וגם „הצפירה ”והרעישו עליו שמים וארץ על כי הוא מחטיא את קוראי ישראל ומעסיק את מוחותיהם בדברים בטלים. הלא זה רק עשרים ושלש שנים! – ולכן: אם ישׁ לנו עתה איזו התחלה, ואם יש לנו גם יותר מהתחלה ונראים גם הפֵּרות הרכים הראשונים, אז בואו ונחזיק טובה לאותו יהודה-ליב קנטור. התקופה החדשה מתחלת עם החדוש שלו ועם עבודתו.

ובעבודתו זאת ראיתיו יום-יום. בימים ההם היה הוא „הצעיר ”, הרועש והמרעיש, כשם שׁאתם הנכם „הצעירים ”בזמננו, הרועשׁים והמרעישים עתה. הוא היה הז’ורנַליסט הראשון, שהיה לנו, ז’וּרנַליסט אמתי. יום-יום כתב. אין לך דבר ואין לך חזיון, שלא היה נוגע אליו ושלא היה לו להגיד לנו עליו דבר-מה. אם שכתב „מכתבים מערי התחום ”ואם שכתב על הספרות ואם שכתב על חזיונות היום ואם על כל שאלה שהיתה אז „הבוערת ”, – תמיד היה מעסיק את לב הקורא. ובאיזו קלות כתב ובאיזה חן! הוא היה אחד הפּובליציסטים היותר טובים, שידעתי בקרבנו.

קנטור לא חבר ספרים ועוד גם זאת כי כבר חדל לכתוב זה כמה, ולכן לא יפָּלא, כי הדור החדש יודע אותו רק מעט או איננו יודע אותו כלל. הוא היה ז’ורנַליסט – וגורל הז’ורנַליסט כגורל המשחק על הבמה. כעבור לילו של זה ואתה לא ראית אותו, לא תוסיף לראותו עוד, וכעבור יומו של זה ואתה לא קראת אותו, לא תוסיף לקראו עוד. דבר טוב היה עושה המו“ל, טוב עם הספרות וטוב עם בעל-היובל, לוּ קם וקבץ בספר לכל-הפחות את רֹב מאמריו של י”ל קנטור ונתן אותם מתנה לקהל הקוראים.

תרפ"ט

(31 ינואר 1886–31 ינואר 1911)

האם עלי לכתוב מלמעלה בשני חצאי לבנה ובאותיות פּטיט גם את המלה הקטנה „זכרונות”? רק לא זכרונות! נפשי סולדת עלי מפּני מלה זו. אפשר יפה היא לאנשים שהגיעו לגבורות, לישישים היושבים לפני התנור החם במסבת דור שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים. אבל אני הרי אני מרגיש בי סוף-סוף רק את ה „המשך יבוא” של אותו הנער הצעיר, אשר כתב אז ה „אותיות פורחות” שלו ואת יתר הדברים התוססים והרותחים והמטֹרפים שבאותו „היום”. תאמרו: כבר עשרים וחמש שנה? לא יער ולא דֻבּים! רק זה אתמול היה הדבר. הן הכל עוד חי ורענן וירוק כל-כך בזכרוני… הנני נוסע רק זה עתה בפעם הראשונה לפּטרבּורג, למקום „היום”. הנני רואה רק זה עתה בפעם הראשונה את יהודה-ליב קַנטוֹר, אותו החי והרענן והפורח תמיד עם כח-הענקים אשר בשריריו, אותו האיש אשר יצר את היצירה היותר גדולה שבספרותנו הַמּוֹדֶרנית. הנני כותב רק זה עתה את הפיליטון הראשון. הנני מדַבֵּר רק זה עתה אותם הדברים על אותה אימתא דצבורא הנופלת עלי לרגלי הגליון הראשון של העתון היומי הראשון נגדה-נא לכל הקהל הנפלא אשר לנו, והנני מתחזק פתאום וכותב אותם הדברים: „מדוע זה תפול אימתה ופחד עלי ומדוע זה לא אפיל אני את חתיתי ואת פחדי עליהם? הלא אני היושב בקתדרה בראש והם הם השומעים את לִקחי! אני הנני בעל הלשון והם בעלי האזנים! האִם באשר הם הרבים ואני היחיד, לכן אירא?… אבל האִולת הקשורה בלב רבים” – „האם מפניה אזחל? האם משום שהיא של רבים? אוי, יודע אני את הקהל הקדוש היטב, יודע אני את תכונתו ויודע אני עד כמה כח משפטו מגיע!” – – האם לא רק זה אתמול היה הדבר?

ובכל-זאת – עשרים וחמש שנה. פה ושם על-גבי רַקּוֹתי כבר נראית איזו שערה שאינה שחורה עוד כל-כך. האחד וגם השני וגם השלישי, אשר ישבתי עמם אז בכנופיה אחת, כבר ישֵׁנים את שנתם הגדולה. אחרים כבר הזקינו, עיפו ויגֵעוּ. קַנטוֹר בעצמו, זה אשר מִיָדוֹ לנו כל אשר יש לנו כיום הזה בספרותנו, יָרד מעל הבמה והתחבא אל הכלים. הוי, איזו חלום נפלא הם החיים!

ואני בימים ההם כמעט עוד נער. רק זה מעט אשר זעקתי את זעקת אנחתי הראשונה בקונטרסי „תהו ובהו” על כל הבטלנות ועל כל העזובה אשר בספרותנו, ואני נושא את עיני על ימין ועל שמאל, לראות מאַין יבוא עזרנו. אז יקראני יהודה-ליב גוֹרדוֹן לבוא אליו לפטרבורג לעזור עמו בעריכת „המליץ”, אשר קבל עליו בימים ההם, ובמכתבו מיום ראש-חֹדש טבת תרמ“ו הוא כותב אלי: „ועתה אתה ידידי, אם באמת היה מ”ע של צ"ב עד כה תהו ובהו, אקוה, כי מהיום והלאה תהיה רוח-אלהים מרחפת על-פני המים, ומה גם אם יבואו לעשות בו אנשים אשר רוח-אלהים בקרבם ובמאמריהם יוציאו יקר מזולל ויבראו יש מאין”. לברוא? אני לא האמנתי, כי מספרוּת-הקלוקל הזאת אפשר שתצא עוד טובה. יכולים אנו רק להרוס את כל הישן ולבנות הכל מחדש. ופתאום והנה מכתב מאת יהודה-ליב קנטוֹר: קבל רשיון להוציא מכתב-עתי עברי יום-יום – ואותי הוא קורא לבוא אליו ולעשות את המלאכה. את היום ההוא לא אשכח לנצח. בִּן-רגע אחד הבינותי, כי זה הוא אשר בקשתי וכי מן היום ההוא מתחילה התקופה החדשה. סוף-סוף הושם הקץ לאותה הבטלנות ואהבת-הפסוקים ופטפוטי-המלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת. „אדם כותב בשביל עתון יומי – כבר אמרתי – ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לי אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש. צעירינו עתה אולי לא יבינו עוד את כל הדבר הזה; להם נעשה הכל כבר טבעי. ואולם אַל-נא ישכחו, כי המה באו כבר אל המוכן וכי מוכרח היה איש שֶׁיָּכין את כל זה – והאיש המכין את כל זה הוא אותו יהודה-ליב קַנטוֹר וכו'. אם יש לנו עתה איזו התחלה, ואם יש לנו גם יותר מהתחלה ונראים גם הפֵּרות הרבים הראשונים, אז בואו ונחזיק טובה לאותו יהודה-ליב קַנטוֹר. התקופה החדשה מתחֶלת עם החִדוש שלו ועם עבודתו”. „אם יש לנו סוף-סוף איזה דבר, הדומה מעט או הרבה למין זה שנקרא ספרות, הלא הַדַּטּוּם שלו מתחיל עם הגליון הראשון של אותו העתון היומי הראשון „היום”–. "כל הספרות קבלה בתנועת-יד אחת צורה אחרת. ואיזה כח חנוכי, ואיזה ערך קולטורי היה לחִדוש זה – כמעט שאין לתארו! אלמלא הייתי מתיָרא, שילעגו לי קצת, הייתי אומר: היה זה מעין המצאה של מסלת-הברזל. מסלת-ברזל החלה לעבור סוף-סוף גם בשדה הספרות העברית. לא כחו של הקיטור הוא העיקר בהמצאה זו, לא האפשרות שאדם עובר ממקום למקום במהירות יותר מרֻבּה, אלא אותן התוצאות הנפלאות הכרוכות אחרי חִדוש זה, שאין להן שעוּר כלל”. רִתּמוּס חדש נִתַּן לנו, טֶמְפּוֹ של אומה מוֹדרנית. כל חיינו הרוחניים מן המוכרח היה שישתנו על-ידי-כך. וכל זה עשה לנו אותו יהודה-ליב קַנטוֹר עם העתון היומי הראשון שלו, הלא אך חִדּוּש קטן. הוי, איך לעגו לו ה „חכמים” בימים ההם!

ואני בכל נפשי ומאֹדי נסעתי אז לפּטרבּוּרג – לקראת התקופה החדשה. אם הרסתי, הלא עלי גם לעזור לבנות. חלומות ודמיונות והרהורים נפלאים לִוּוּנִי כל הדרך. הלילה היה ליל-חֹרף שחור, ואני עמדתי לפני אשנב המרכבה והבּטתי לתוך האֹפל. מפלשי העבים הכבדים רבצו כמעט על ראשי גם-אָני, ופתאום ואני זוכר את הימים הטובים, אשר להם יקראו „העת הישָׁנה והטובה”: אשר „המגיד” היה יחיד בארץ ועיני אבותינו או זקנינו היו נשואות רק אל „המדינות בו יאָמר” – מאמר הפוליטיקה של אותו „המגיד”. התשוקה אשר הלם היתה גדולה, והגליונות אשר נשלחו אליהם היו קטנים. גם אנחנו עוד קטנים היינו בעת ההיא, ואולם גם נפשנו ידעה מאד את ערך הדבר הנכבד אשר היה לפנינו. הגליון בא. נפוליאון היה כתוב בתוך הגליון. אבי יצא החוצה וכלא-במתכַּון הגיד בשפה רפה את הבשורה לכל מוצאו: „יש”. כל-אדם הבין כרגע מעצמו, מה-הוא הדבר אשר יש. אורחים רבים נכנסו הביתה ביום ההוא. אמי שָׁאלה: ומה? ואחיותי הקטנות הטו אזנן ותעצורנה רגע בעד נשמת אַפּן לבלתי היות למפריעות. אנחנו הקטנים עמדנו על בהונות רגלינו, בכדי להביט גם אנו לתוך הגליון ולראות את האותיות עין בעין. בכל מקום אשר נשאנו עינינו, ראינו: נפוליאון, נפוליאון. אבי-זקני מחדר משכיתו שמועה שמע ובא, ויחגור את המשקפים על עיניו ויקח את הגליון בידו. הימים ימי החֹדש אלול. הימים הנוראים ממשמשים ובאים, ומי גבר יכול לקרֹא בימים האלה דברי-חולין במנוחה שלמה? ועל-כן צוה להניח את הגליון לו למשמרת עד ימי-המועד או עד ראשית ימי-החֹרף. מי שם אל לב, כי הגליון איננו חדש למדי וכי איננו „המקור הראשון” וכי שנים-שלשה שבועות נתעכב בדרך ושנים-שלשה שבועות נתעכב בבית? קראו גם אחרי-כן את ה „חדשות” בתאות נפש, והקריאה היתה כעין קריאה של מצוה. הוי, ימים נפלאים! ואחרי-כן ואני זוכר את ימי „המליץ” עם כל המאמרים הארֻכּים ועם כל הבטלנות המשועממה, ימים אין חפץ ואין תקוה לשום אויר חדש. ופתאום ואני זוכר כי עתה בא הקץ – הלא אל „היום” אנכי נוסע אתה…

באותה מרכבת מסִלת-הברזל, אשר נשאתני לפּטרבּורג, יָשב עמי גם נחום סוקולוב. אכן פלא הוא: גם האיש הפקח הזה לא האמין באפשרותו של עתון יומי עברי ויהי מושך את כתפו לעֻמת קַנטוֹר ולכל המעשה אשר הוא אומר לעשות. שעשֻׁעים לאיזה זמן מועט! הקהל העברי אין לו צֹרך למותרות כאלה! את המעט, שכבר ישנו לנו, גוזלים ממנו על-ידי חִדושים כאלה!

והעיקר הֵחל רק זה בפטרבורג. הראשון אשר החל לרַפות את רוחי היה יהודה-ליב גורדון עם-כל לעגו המר והנוקב. אחריו בא קונסטנטין שאפּירא, אותו זוֹמָלִיסְטרוֹן בכל עניני עדת פטרבורג, ופלט את ארסו בכל הענין אשר לפנינו. ואחר-כן גם ר' צבי-הירש רבּינוביץ, אותו החכם המחֻכּם עם רוח-הבקֹרת החריפה שלו ועם שִׂכלו המחֻדד והקר, בא והתחיל כדרכו עם פתגמו החביב: „הלא איש אתה עם חמשה חושים בריאים”, ואיך יכול איש עם חמשה חושים בריאים להאמין אפילו רגע אחד בחלומותיו של קַנטור? – והאחרון הכביד: צדרבּוים בכבודו ובעצמו. גליון „היום” הראשון יָצא ביום ו', וביום השבת ישבתי בביתו של קונסטנטין שפּירא. נכנס צדרבוים פתאום, ושַׁפּירא, האוהב לצון, הציגני לפניו בתור בן-אחיו, ששמו גם-כן שפירא. במשך חמשה רגעים הוברר לי, כי בעוד שבוע אחד או לכל-היותר בעוד חֹדש אחד – ו „היום ”לא יהיה. מובן מאליו, כי די היה לי רק להביט בפני יהודה-ליב קַנטור עם כח-הענקים שלו ועם האמונה הגדולה אשר בלבו, למען דעת ולמען האמין גם-אני, כי יש לנו עתיד…

אמת, „היום” לא האריך ימים. רק שתי שנים עם חדשים אחדים התקַיֵּם. קַנטוֹר שגה רק בדבר אחד קטן: לא ישע אז את האמתיות הפשוטה, הידועה עתה גם לתינוקות של בית-רבן, כי בכסף החתומים בלבד לא יכֻלכּל עתון יומי, ומה גם עברי וכי קודם-לכל, אחרי שהשיג את הרשיון להוציא את עתונו, היתה החובה מוטלת עליו להניח אותו לתוך כיסו ולבקש לו שֻׁתּף של ממון. ואולם הן לא אדַבּר בזה על „היום” בתור עסק ואם האריך או לא האריך ימים. העיקר לי עתה העתון היומי העברי הראשון.

וגם אותה הרידקציה של „היום” בתור רידקציה עיקר לי עתה. בבתי-רידקציות שונים כבר עמלתי בחיי, ואולם את ימי „היום” לא אוכל לשכוח. רידקציה של עובדים מתוך חִבּה. דוגמה יותר טובה לרידקציה לא אדע. כמדֻמה לי, שלא עבדנו ולא עמלנו כלל, אלא השתעשענו. אותה הקלות, אותה הפזיזות, אותה המהירות ואותה המלאכה היותר קשה שנעשית כלאחר-יד – אֵי אפוא ראיתי עוד כמוהן? דומה, כי במשך שתים או שלש שעות והגליון נגמר מאליו בין האצבעות הפזיזות. קַנטוֹר עומד בזוית זו וכותב איזה מאמר ראשי או איזה מאמר בכלל בשעה האחרונה. אני עומד בזוית זו וכותב איזה פיליטון. שחוק ועליזות ונחת מפה ומשם – והעבודה נעשית מתוך שמחה. נכנס שמעון-שמואל פרוּג ועומד בַּתָּוֶךְ ועושה איזו חרוזים של בדיחות. מניחים אנחנו את העבודה לרגע ועוזרים לו. זה כותב חרוז רוסי וזה מקביל לו חרוז עברי עם הברה דומה וזה חרוז ז’רגוני. בא פתאום שלמה-זלמן לוריא. אומרים לו, כי חסר קצת „חֹמר ”, ומקץ חצי-שעה והנה מאמר בן מאתים שורות. קם אהרן רוֹזנפלד, זה בעל הסגנון המצוּין, ומוסר את ה „טלגרמות” שלו ואת מאמרו על-פי ה „ז’ורנַל די ס"ט פּטרבּורג”, שהיו מסורים תחת ידו. נכנס קריבוֹשֵׁיֶב, זה שהיה אחרי-כן הדירקטור של כל בתי-התיאטראות הקיסריים בוַרשה, והוא עובד אז בתוכנו בתור מגיה, ומקץ עשרים וחמשה רגעים והנה ההגהה עשויה. בא ניקנדור וַסיליטש זוּסמֶן, זה החסיד שנטמע בין הגוים, והוא צנזור קשה, ומאחרי שיש לנו איזה מאמר בשביל הגליון, אשר עלינו להעבירו בשלום את הגבול, נופל הגורל עלי לשבת ולשַׂחֵק עם ניקנדור וַסיליטש פַּרְטיה של שַׁח ו„לפַיְסוֹ” באיזו הליכות יפות עד אחרי חצות-הלילה, וניקנדור וַסיליטש נעשה רך ומתיר לנו את כל מה שאנחנו שואלים ממנו…

האם עוד תזכור, יהודה-ליב קַנטור? בבית-הנתיבות של מסלת-הברזל הצַרסקוֹ-סֶלסקית נפגשנו יום אחד. אנכי באתי מִצַּרסק, ואתה אמרת לנסוע שמה בּאותו מסע. בחפזון מסרת לי סוד, כי על שלחן הכתיבה שלך מונח פיליטון כתוב עד החצי, כי לא הספקת לגמור את כתיבתו. ואותי אתה מבקש, כי אכתוב את הגמר שלו. באתי, ראיתי – וכתבתי. השנוּי לא היה נִכּר. התזכור?

רידקציה נעימה יוצר מזו לא ידעתי מעולם. הגליון הזה היה „נעשה” מתוך חִבּה. רק אדם כיהודה-ליב קַנטוֹר הבין את הסוד הזה ואיך גליון של עתון יומי נעשה.

והעתון היומי הזה פסק פתאום, פּסק באמצע. יום שלפניו לא יָדע איש ממנו, כי אותו הגליון האחרון יהיה אחרון. בגליון האחרון הזה כתבתי פיליטון עם „סוף יבוא” – ואולם את הסוף ההוא לא כתבתי עוד לעולם. „היום” חדל.

ואולם הן לא על גליונות „היום” אנו דנים. מדבּר אני רק על פעולתו של „היום” – ופעולתו של „היום” לא תחדל לנצח.

דומם מת ואיש לא ידע את מותו, דומם חי ואיש לא ידע את חייו. רק פעם אחת הפסיק את הדממה הגדולה הזאת: אז, לפני שלשים שנה, כשקם בבקר יום אחד והוציא את „היום” – את העתון היומי העברי הראשון, אז היה הרעש גדול מאד. מי מבני הדור אשר עתה יודע את אשר היה „היום” הזה ואת פָּרָשת ערכוֹ? מי יודע עתה את אשר היה קַנטוֹר? אחרי שהֵכין ויִסָד ותִקן אותו, ירד מעל הבמה ובאו אחרים ומלאו את מקומו והוא סר הצדה ויתחבא. מעט-מעט נשכח כלו. וגם לדבר הזה לא שם את לבו. סוף-סוף הן לא העושה היה לו העיקר, אלא המעשה. דומם חי ואיש לא ידע בִּחְיוֹתוֹ, דומם מת ואיש לא ידע במותוֹ…

ובכל-זאת הן הוא זה האיש אשר עשה את המעשה, שהוא אפשר היותר גדול, אשר נעשה להתפתחות ספרותנו ואשר ממנו נפתחה תקופה שלֵמה וחדשה! „החִדוש הזה – אמרתי פעם על-דבר „היום” – הוא סוף-סוף זה, אשר לו עלינו להודות על כל אשר יש לנו בספרותנו כיום הזה. אם יש לנו סוף-סוף איזה דבר, הדומה מעט או הרבה למין זה, שנקרא ספרות, הלא הדַּטּוּם שלו מתחיל עם הגליון הראשון של אותו העתון היומי הראשון „היום”. קץ הושם לאותה הבטלנות ואהבת הפסוקים ופטפוטי-המלים רק לשם מלים, שנשתרשו כל-כך בספרות הקודמת. אדם כותב בשביל עתון יומי ויש לו עסק עם חיי-השעה ועם חיי-הרגע ועם החיים בכלל, שוב אין לו אפשרות לכתוב מליצות ולחיות באויר ולחלום פסוקים, אלא עומד הוא על-גבי הקרקע וחי ממש וכותב ממש. צעירינו עתה אולי לא יבינו עוד את כל הדבר הזה; להם נעשה הכל כבר טבעי. ואולם אַל-נא ישכחוּ, כי הם באו כבר אל המוכן, וכי מוכרח היה איש, שיכין את כל זה – והאיש המכין את כל זה הוא אותו יהודה-ליב קנטוֹר. אם יש לנו עתה איזו התחלה, ואם יש לנו גם יותר מהתחלה ונראים גם הפֵּרות הרכים הראשונים, אז בואו ונחזיק טובה לאותו יהודה-ליב קנטוֹר. התקוּפה הזאת מתחילה עם החִדוש שלו ועם עבודתו, כל הספרות קבלה בתנועת-יד אחת צורה אחרת. ואיזה כח חנוכי, ואיזה ערך קולטורי היה לחדוש זה כּמעט שאין לתארו. אלמלא הייתי מתירא, שילעגו לי קצת, הייתי אומר: היה זה מעין המצאה של מסלת-הברזל. מסלת-ברזל התחילה לעבור סוף-סוף, גם בערי-השדה של הספרות העברית. לא כחו של הקיטור הוא העיקר בהמצאה זו, לא האפשרות, שאדם עובר ממקום למקום במהירות יותר מרֻבּה, אלא אותן התוצאות הנפלאות, שאין להן שעור כלל, הכרוכות אחרי חדוש זה. רִתּמוס חדש נִתַּן לנו, טֶמְפּוֹ של אומה מודרנית. כל חיינו הרוחניים מן המוכרח היה שישתנו על-ידי כך”…

ואולם אני הן לא על „היום”, כי-אם על קנטור בעצמו חפצתי לדַבּר הפּעם דברים אחדים.

יש בני-אדם, שזהו גורלם, לבלתי הַגיע לעולם עד לשבת או ליום-טוב עצמו, אלא מגיעים תמיד רק עד לערב שבת וערב יום-טוב. גם חיי קנטור לא היו חיים בעצם, אלא מין „ערב” חיים; לא היו חיים כשהם לעצמם, אלא מין חיים של „בין כך וכך”, של „לפי שעה”, של „בינתים”…

ילד פלאות ברחוב היהודים שבוילנה, עִלוי מצוין, נער אשר בעודו בנערותו קבל התרת הוראה, עלם אשר הפליא את מוריו בהיותו בבית-מדרש הרבנים, – כך בא לברלין וכך נעשה לתלמידם המובהק של הֶלְמהוֹלץ, וִירְכוֹב ודִי בּוּאַ-רֵימוֹן, וכך השלים את חֻקו בתור דוקטור לחכמת-הרפואה. מובן מאליו, כי חכמת-הרפוּאה לא הספיקה לרוחו הלוהט, ולכן כתב „בין כך וכך ”מאמרים ודברי-בקֹרת ושירים, וערך „לפי-שעה” את „הצפירה” השבועית, שיצאה אז בברלין. את אלה עשה, כמובן, רק „בינתים”. ואיזוֹ עברית כתב האיש הזה בימים ההם! לא נפלאות ונצורות חלילה, אלא סגנון, שלא היה עוד ידוע כלל עד אז, אותו הסגנון המדֻיּק והמצומצם, אותה הבהירות בּלי שום פסוקים ושיָרי פסוקים ובלי שום חכמות של מליצות ובלי שום פטפוטים של מלים, אותו, „הן” המפורש, בשעה שאמר דבר בחיוב, ואותו „לא” המוגבל, בשעה שאמר לא – ואת כל זה עשה כבר אז, לפני ארבעים או לפני ארבעים וחמש שנה! אם לא ממנו – כך חשבו המבינים המועטים אז – אם לא ממנו תפָּתח התקופה החדשה לספרות העברית, שאליה יחלו כל-כך, אז לעולם לא תפתח עוד. סוף-סוף נתגלה באותה הספרות האדם מן הישוב הראשון, המדַבּר בלשון בני-אדם, ולא רק שהוא מדַבּר, אלא גם-כן – וזה לא דבר קטן כלל, – שאם אין לו מה להגיד, הוא מחריש לגמרי ואינו מדַבּר כלל. המצאה נפלאה זו, שלא לדַבּר כלל בשעה שאין מה להגיד, לא היתה ידועה עוד לסופרינו אז. אלא – שכָּל זה היה אצל קנטור רק ענין „לפי שעה” ורק „בין כך וכך”. בימים ההם שב לארצו ולמולדתו ונשתקע בפטרוגרד על-מנת לעמוד על הבחינה גם באסיה בתור דוקטור למדיצינה, להתחיל את אֹרח-חייו בתור רופא – אלא שאירע לו מעצור קטן בדרך, נזדַמן עם אנשים, שהוציאו אז עתון שבועי רוסי בשביל יהודים, ויהי קנטור „בינתים” לעורכו של העתון הזה, רק „בין כך וכ ”, כמובן, ואולם את עבודתו העיקרית, את חייו ממש, הלא הַתחֵל יתחיל מחר, בעוד ימים ומקץ שנה, ואותם הדברים הקטנים, שהוא עוסק בהם עתה, הן הוא עוסק בהם רק „לפי שעה”. מחשבות גדולות היו בלבו תמיד לעתיד. בנינים שלמים היו לנגד עיניו בכל עת, עולמות מלאים הרה והגה רוחו בכל הימים. והן בכח ידיעותיו הרבות ובקיאותו וחריצותו וישר-שכלו ביחד עם רוח הבקֹרת החריפה ועם הטעם הספרותי הדק שהצטיֵן בהם, היה יכול באמת לעשות את כל הגדולות אשר חשב. אלא – ש „לפי-שעה” ו„בין כך וכך” ועד „מחר” ועד „מקץ שנה” עשה לו דברים אחרים לגמרי. למשל: „בין כך וכך” עלה בדעתו ליצור את העתון היומי הראשון בישראל – וייצרנו. מובן מעצמו: גם הדבר הזה היה בשבילו רק דבר „לפי שעה” ו „בין כך וכך” ו„בינתים”, כי הלא את עבודתו העיקרית בעצם יתחיל לעשות – מחר. כמו כן היה „בין כך וכך” למורה באיזו גימנסיה בפטרוגרד, היה „לפי שעה” לרב בליבוי, היה „בינתים” לרב בוילנה ואחר-כך בריגה – וכמובן: מחר, בעוד מעט, בעוד איזה זמן, לכל-היותר בעוד שנה, יתחיל לעבוד את עבודתו בעצם, אשר לה הוא אומר להקדיש את חייו. במאות מכתבים, אשר כתב אלי, הבטיחני, כי עוד מעט והוא יתחיל…

ובאחד מן הימים ההם ראיתיו והנה הוא כושל ועיף ויגע. האיש, אשר שריריו היו פעם ברזל וכחו היה כחו של ענק, היה עתה רק צל של קנטור הקודם. לא נשארו לו בלתי-אם העינים הבוערות ואותו המצח הגבוה, המקומר והיפה, ואותם החדודים החריפים ומלאי-רוח, שלא פסקו אפילו רגע מעל שפתיו. ים של תבונה נבע מפיו באין מעצור. ואולם האיש נעשה „לפי שעה” זקן, האיש נעשה „בין כך וכך” לגל של עצמות יבשות – והוא: אין דבר! עוד חולם הוא את חלומותיו ועוד הוא עומד רק על הסף, כבא זה עתה מן החוץ לבעבור יתחיל. בהתלהבות ובאמונה רבה ובלב תמים מדַבּר הוא עמי על-דבר הספר הגדול, ספר „תולדות הספרות הישראלית” גם ספר „תולדות הספרות הכללית”, אשר יתחיל לכתוב בשבילנו מחר, לכל-היותר בעוד ימים אחדים…

מחר – בעוד ימים – בעוד איזה זמן – לכל-היותר מקץ שנה – ובינתים והנה מזל-טוב לך! השערות הלבינו, העצמות עששו ושנותיך ששים ושבע.

ובאחד הימים באה לי השמועה, כי יהודה-ליבּ קנטור מת. אך עד היום הזה לא אוכל להתרגל אל המחשבה ולהאמין בה. כמדומני, שגם מיתה זו אינה אלא „לפי שעה”…

ואולם האיש הזה הוא שנתן לנו את „היום”. אלמלא עשה לנו שום דבר אלא את העתון העברי הראשון, הלא דיהו. אב הוא לתקופה חדשה.

תרע"ז

מאמר ראשון

האם הוא מין אירוניה של המקרה? האם הוא מין הלצה אכזריה מאותן ההלצות התיאטרליות, שגם במת החיים משתמשת בהן לפעמים, כמו שמשתמשות בהן הבמות האחרות, כדי להגדיל את הרֹשם? – עוד לא חדלה מן העתונים שורת המאמרים אשר התחילו בם לכבוד יובל השבעים שלו לפני שלשה או ארבעה שבועות, והנה זה צף ועלה שמו עוד הפעם על עמודי הגליונות, ורק שהנוסח נשתנה קצת. הנה איזו טלגרמה בת עשר מלים, הנה איזה מאמר בן עשרים שורות, הנה איזה ציונים כתובים באותו הסגנון היבש והמיֻבּש והקר ולקוחים מתוך איזו אנציקלופדיה, ורק שמסביב לשמו הוסיפו עתה גם זר שחור – כי ד“ר קצנלסון זה מת בינתים. אני מסתכל וחוזר ומסתכל באותו הגליון של העתון, והדבר נראה לי זר כל-כך. רק אין זה כי הדברים האלה אינם מכֻוּנים כלל אלינו. יושב אני וכותב מעשה-מכונה טלגרמה של תנחומים לבני משפחתו. ופתאום והדבר נעשה לי ברור. קצנלסון איננו עוד. המחבר של „רמ”ח איברים ”לקט הפעם את אבריו עצמו והם ירקבו עתה באיזה קבר בבית-העולם הקר בפטרוגרד. המשורר של „בין אבני השדה ”נעשה בעצמו למין אבן דומם על-פני השדה…

ועתה הנה יבואו ויחזרו עוד הפעם על כל אותו חד-גדיא הידוע, שכבר יודע אותו אצלנו בּעל-פה כל תינוק ושכבר היה לי לזרא כל-כך. כל עוזר במערכת עתון יבוא עתה עם הידיעות הרבות שלו ויחשב אחד לאחד את כל ספרי המנוח ואת כל מאמריו, הכל כפי שמצא אותם בתוך עֶפרון-ברוקהויז שלו, אות „ק ”; אתמול לא ידע את שמו עוד או כמעט שלא ידע. כל כתבן תהיה לו עתה הזכות עליו לכתוב את ה „מסה ”או את ה „סטודיה ”שלו עם הנקודות ועם הקוים הידועים ועם איזו חקירה עמוקה ועם איזו מלה יהודית ונאה, שיוכל לקבוע אותה בו כמו מסמר. העיקר הוא המלה. למשל כך: „קצנלסון היה הריאליסטן של האידיאליות ”. העיקר הוא המלה. ואחר-כך ישלח כל נער את הטלגרמה שלו אל עתונו עם הנוסח הידוע, ואחר-כך יעשו לו את ההזכרה בכל בתי-הכנסיות שיש בהם מקהלה, ואחר-כך ידרשו את הדרשות הידועות, ואחר-כך ייסדו את המוסד על שם קצנלסון ואחר-כך יקבצו את הפרוטות – כמו שעשו עם פרוג, כמו שעשו עם שלום-עליכם, כמו שעשו עם פרץ… הלא הנוסח קבוע, הלא הדרך סלולה… וזה יהיה קצנלסון? וזה יהיה אותו קצנלסון שאני ידעתי? – ואני מחטט עתה באיזה גל של מכתבים ומוציא לי משם מכתב אחד. „יחיד אתה לי – כותב אלי באחד ממכתביו האחרונים – יחיד נשארת לי מכל אוהבי וידידי, שהיו לי בימי חרפי. אחד אחרי אחד הלכו להם. בַּקשט מת בזרועותי לפני עשתי-עשרה שנה, אחריו, לפני שנתים ימים, הלך הילפרין, עתה גם קַנטור איננו עוד. וכלם הלא היו אנשים מצוינים, יכולתי להתגאות על אהבתם. עתה נשארת לי אתה לבדך. אינני יודע כמה אוהבים לך מבלעדי – הן כמה שנים לא חיינו יחד, אבל ראה הזהרתיך, שמרני ידידי! פן אעזבך מחר, ואז תצעק ולא אענך… זקן אנכי, זקן ורפה-כֹח, מכתפותי ולמעלה עוד ארמוזד שולט בקרבי, ראשי עוד חושב מחשבות וימיני מושכת בעט-סופרים, אבל מכתפותי ומטה תקפני אהרימן. הפודגרה שמה בסד רגלי ובלבי קננה הצפרדע… את המות לא אירא, אבל לוּ הואיל אהרימן לתת לי ארכה שלש שנים – רק שלש שנים, למען אוכל לכלות את אשר החלותי. הלא ידעת, ידידי, כי כל ימי הייתי דומה לאשה מעֻבּרת, שכרסה בין שניה, אבל אין לה פנאי ללדת… ראשי היה תמיד מלא מחשבות, עד כי נכון היה בכל רגע להתפקע, אבל אנוס הייתי לרוץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת-כסף וככר-לחם. קויתי תמיד: הנה יבואו ימי-הזקנה ויונח לי, ואז אעשה גם אנכי לביתי. אבל אנכי קלקלתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, והנני אנוס גם היום לכתת את רגלי הכבדות על שלבי פטרוגרד. ורק עתה, כאשר תקפתני האינפליאנצה, מצאתי לי פנאי לכתוב לך ולהדאיב את נפשך בקינים והגה והי… סלח לי, יחידי! ”

רק אל שלש שנים התפלל, למען יוכל לכלות את אשר החל, והן לא נִתּנו לו, וגם הימים המועטים אשר נִתּנו לו עוד, לא לעבודתו יכול להשתמש בהם, אשר בה היתה תלויה כל נשמתו, כי-אם כתת גם בהם את רגליו הכבדות על שלבי פטרוגרד, לבַקר את חוליו, והיה רץ כל היום בשוקים וברחובות בשביל אגורת-כסף וככר-לחם… התוכלנה כל המליצות אשר ישמיעו אותנו עתה אחרי מותו למחות את העובדה הזאת? ואם בנתר יכבסו עתה את הכתם הזה היוכלו להשמידו? ולכן לא על קצנלסון אדבר פה בעצם ועל אשר היה לנוּ, לא אכתוב כלל אותה ה „סטודיה ”הידועה, המקֻבּלת עתה כל-כך, כדי לקבוע את האישיות שלו בתור נשמה פיוטית רכה מעבר מזה ובתור אדם מדעי, שאין דומה לו, מעבר מזה. לא אדַבּר אפילוּ על היותר נפלא ויותר גדול שבו, על קצנלסון בתור אדם. מי אשר לא ידע אותו, לא יבין את זה לעולם. עד כמה שהיה גדול בתור סופר, בתור חושב מחשבות, בתור חוקר – בתור אדם הן היה גדול מזה אלף אלפי פעמים. האדם שבו האפיל את כל אלה. מונח לפני איזה מכתב ממנוּ, שבו הוא כותב: „האֻמנם לא תחפוץ לבוא הנה ולהתראות אתי פנים?… חושב אנכי להדפיס ספור מחיי היהודים בספרד לפני הגרשם משם, אף כי לא כליתי אותו. בוא הֵנה וכתוב גם אתה, אמור ל…, אם אתה רואה אותו, כי יבוא גם הוא הֵנה… חֹמר רב יש לי בשבילו, אמור גם לביאליק ולכל היהודים שבאודיסה שיבואו הֵנה. אנכי אקבלם בסבר פנים יפות, ורק טֵה יאנסו לשתות בלי סוקר, ולפעמים יאנסו לשבת בחדר שלא הוסק תנורו. אבל לדברים כאלה מי ישים לב. מעט פואיזיה תמתיק את הטֵה ותחמם את הגוף ”. לא, על כל אלה לא אדַבּר פה. אני אדַבּר רק על ד"ר יהודה-ליבּ קצנלסון, עם הכנוי הספרותי בוקי בן יגלי ועל מה שאדם זה היה יכול להיות בשביל כל עם-היהודים – לוּ רק נתנו אותו להיות.

וזאת, אשר איזה רגש של בושה בפני קצנלסון עצמו מנע אותי מלהגידה כל הימים אשר היו עיניו פקוחות, אותה אגיד הפעם: אין אני יודע בין כל סופרינו עוד אחד, אשר היה יכול לתת לעמו המון אוצרות רבים ויקרים כמותו. רגילים אצלנו לומר אחרי מטתו של אדם: אבֵדה שאינה חוזרת. לצערי כבר נמחקה צורתה של מימרא זו, כצורתה של מטבע ישנה. אֵי אצלנוּ אדם מת שלא הכריזו עליו כך? ולכן אין המלים עושות רֹשם עוד. אולם אנכי הייתי רוצה, שמלים אלה תהיינה חדשות עוד לגמרי, כיום יציאתן מבית-הטביעה שלהן, כדי שיבין הקורא מה שאני חושב בזה. קצנלסון שני אי-אפשר עתה בשום אֹפן שיהיה לנוּ. משורר גדול כי ימות, והיתה לנו התקוה, כי באיזו עלית-קיר כבר יושב איש-צעיר לבן-פנים וחולם שם את חלומותיו ומנסה לתת לחלומותיו צורה, וכוכב זה יתגלה אלינו מהרה. אדם גדול ומצוין כי ילך ממנו, והיתה לנו הנחמה, כי הצרה הגדולה שלנו אשר אין דומה לה תרקע לנו בדממה על האבנים אישיות חדשה גדולה ומצוינה, ואפשר שתהא גדולה ומצוינה גם מן ההולכת לפניה, מאחרי שגם צרתנו הולכת הלוך וגדולה. אבל קצנלסון כי ימות – למה זה נַשלה את נפשנו? בשנת 1917 לא יעלה ולא יצמח עוד איש יהודי, שיהא בקי בכל חדרי-התורה, בבבלי וירושלמי וכל הפוסקים, ויחד עם זה תהיינה לו כל אותן הידיעות החיצוניות הנפלאות, שהביאו אדם כוִירְכוֹב להשתומם להן, וחוץ מהן יהיה לו אותו השכל הישר ואותה הלשון הנפלאה ואותו הכח להיות דורש דוקא את האמת ואותו הכשרון להרצות לפנינו את אשר עלה בידו באותה רוח-השורה, כדי לתת נשמה בכל הנאמר. לא, נס כזה, שתהיינה כל המדות האלה אצל אדם אחד בבת-אחת, אינו מתרחש שתי פעמים אצל אומה קטנה כמונו, ומה גם בימינו בשעה שה „למוד ”בכלל כבר הולך וגוסס!

וכמין צמרמֹרת אוחזת אותי, כשאני נזכר באותה השערוריה: כי אותם הכחות העצומים הלכו לטמיון ולא הוציאו מהם את התועלת, שהיו יכולים להוציא מהם וכי אומה כפוית טובה נתנה לאדם כזה להיות הולך במשך שלשים ורבעים שנה לבקר חולים 14שעה בכל יום, עלה וירֹד, עלה וירֹד על שלבי פטרוגרד – דבר אשר כותב-רצפטים אחר במקומו היה יכול גם הוא לעשותו – ונותרו לו רק שתים-שלש שעות בלילה בשביל עבודתו בעצם, בשביל מטרת חייו הקדושה. כמו לגאולה היה מחכה בכל פּעם אל היום, אשר היה יושב על המשמר בבית-החולים האלכסנדרוני, כי שם בחדרו שלו, כשלא היו לו מפריעים גדולים ביחוד, היה יכול לעבוד קצת ולכתוב. כמה פעמים ישבתי עמו באותו החדר הקטן, והוא בעינים מאירות דִבּר באזני על דברים לעשרות אשר כתב ועל דברים למאות אשר יכתוב ועל מחשבות לאלפים אשר עלו לפניו. מה יהיה עתה קץ כל הדברים האלה? מי יכתבם לנו עכשיו? – כמין צמרמֹרת אוחזת בי כשאני נזכר בזה.

ועתה הנה זה יבואו ודרשות ידרשו, ומוסדות ייסדו, ו „הוי ואבוי ”יזעקו, ו „חבל ”, יאמרו, „כי הבן הגדול של אומתנו איננו עוד ”, ועל התחיה ידברו ועל התנור הגדול אשר בו יאפו עם כאשר יאפה הלחם, והחלטות יחליטו ויאמרו, כי הנה בא מועד לעשות דבר – עתה, כשאין עוד לזה בעולמנו. איה היו עד כה? מה עשו עד כה? מה עשו בכלל, שהכחות הבונים אומה ועתידה של אומה באמת יהיו מובאים אל התכלית הדרושה כמשפט ולא יכלו נשמה עשירה וחיים עשירים לבטלה? – עתה הנה ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה ויאמרו: „ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל! ”

אחד היה אשר אהב את קצנלסון זה כנפשו והוקיר אותו יותר מנפשו, כי ידע את הכֹחות הנפלאים אשר היו טמונים באדם זה, והאחד הזה – ד"ר י.ל. קנטור היה שמו – כתב אלי פעם אחת: „הידעת את אשר הייתי עושה אילו הייתי אדם עשיר? לא, חלילה, לוז’ה הייתי מחזיק לי בתיאַטרון המאריני, ולא, חלילה, אפילו אותו לוקסוס הייתי מרשה לי להחזיק לי קולוניה בארצנו, אלא בית הייתי בונה ואת היציע האמצעית הייתי נותן לקצנלסון שלנו והייתי נוטל עלי את כל צרכיו –אלהים הוא היודע, כי לא רבים הם מנשוא – כדי שישב על התורה ועל העבודה יום ולילה ויכתוב לנו את כל זה, שהרבה כל-כך לדבר בו באזנינו. בטוח אני, כי באיזה זמן מן הזמנים היה גם שמי נוצץ באותיות זהב על-יד השם קצנלסון. ”

תרע"ז.

מאמר שני

ועוד הפעם טרגדיה של חיי-נשמה: אשר תהיינה לאדם כל מתנות הרוח והלב ואשר יהיה מזֻיָּן בכל מיני ידיעות ולמודים שונים ואשר יהיו לו כל מיני הכשרונות הדרושים, עד כדי שיהיה בכחו לעשות איזה דבר גדול בחייו, ואשר עם כל זה יהיה גורלו לפורר את כחותיו לפרורים קטנים ולבלתי הגיע לעולם עד לידי עבודת-חייו העיקרית. אפשר שהיסורים היותר גדולים אשר ימצאו את אמן הם היסורים: להיות מחשבה אחת ותמידית מנקרת במוחו יום ולילה, כי לא נתן לבני-אדם את זה אשר היה בכחו לתת להם בעצם. אדם כזה היה קַצֶּנֶלְסוֹן. במאות מכתבים אשר כתב אלי במשך שלשים שנה חוזרת קינה זו הלוך וחזור. הבקורים אשר הוא מוכרח לבקר יום-יום את חוֹליו בתור רופא אינם מניחים לו לעבוד את עבודתו. מה יודע עתה העולם שמחוץ את אשר היה אותו קצנלסון? יודעים לכל היותר, כי היה זה בעל נשמה לירית, שכתב דברי-שיר-בפרוזה אשר לקחו את הלבבות; יודעים גם-כן, שהיה זה מלומד גדול, חוקר במקצוע הרפואה התלמודית, חריף ובקי בכל חדרי-התורה, וכל אשר יצא מתחת עטו במקצוע זה טבוע בו חותם השלֵמות; יודעים כמו כן להגיד, כי כאשר מת, אין לנו עוד שני כמוהו, אשר יהיה בכחו למלא את מקומו תחתיו ולכתוב לנו את כל אלה; יודעים נוספות על אלה, שהיה זה בעל סגנון צח, אשר לא הניח רבים כמותו, ויודעים לבסוף יחידים מועטים, אלה שזכו להוא עמו במגע-ומשא, כי בתור אדם כשר, בעל נפש עדינה ומזג טוב, נחמד לבריות, אין כמעט דוגמתו, וכי עד כמה שנוקיר אותו בתור אמן ובתור מלומד ובתור בעל סגנון וכו' אין כל זה יחד אלא כקליפת השום, כשנשוה אותו עם כשרונות הלב הטהור שהיו לו – אבל כל זה ביחד אינו עדיִן סך-הכל של האדם הנפלא הזה. את אשר היה באמת יודעים רק אותם היחידים, אותם המקורבים המועטים והספורים, שהיו מקושרים עמו במשך עשיריות שנים והיו להם אלפי מיני הזדמנות להסתכל לתוך צרור-החיים הנפלא הזה. בלב נכון יכול אני להניח ידי על לבי ולהגיד בפה מלא: אילו היתה האפשרות נתונה לקצנלסון זה להשתמש בהחלט לטובתנו בכל אותם הכחות, שנתן לו אלהים טוב במתנה, ולא היה מוכרח לבלות את ימיו לבטלה בבקורי חולים, כי אז היו פני ספרותנו עתה אחרים לגמרי, ואולי לא רק פני ספרותנו, כי-אם גם חלק גדול של חיינו בכלל.

כי לא לפי מה שנתן לנו סופר או אמן עלינו להעריך את שויו, אלא לפי מה שהיה יכול לתת לנו. הן זאת היא הטעות הגדולה של הבקֹרת בכלל, שהיא עושה לנו תמיד סך-הכל של איזה אדם חשוב רק לפי היצירות המעטות שלו, ואינה מתנשאת לעולם עד לאותו גובה, כדי להסתכל קצת גם לתוך חייו הפנימיים של אותו אדם ולצַיֵּר לעצמה מה שהיה יכול זה לתת לנו בכח, חוץ ממה שנתן לנו בפֹעל: רגילות זו ירושה רעה לנו, שהניח אחריו הפתגם הישן והצר: אין לו לדיָן אלא מה שעיניו רואות. לא אדוני! הדיָן האמתי מתחיל רק שם במקום שעיני-הבשר כבר פסקו מלראות לגמרי, ורק עוד עיני-הרוח לבד חודרות לשם מעט או הרבה. כמה יש לנו סופרים, ודוקא מן המהוללים ביותר, ודוקא מאותם העומדים בשורה הראשונה, שעבדו עשיריות – עשיריות שנים, ועם כל זה נמצא כי כל מה שנתנו לנו לא נתנו אלא במקרה! על-פי מקרה מיוחד שאירע בחייהם, עבדו עבודה זו או זו, ועל-פי מקרה שני עשו לנו ספר פלוני ופלוני. אבל את העיקר שלהם, אותו הדבר הטמון במעמקי נשמתם, אשר נחשב בעיניהם לתכלית כל התכליות, שבשבילה הם חיים, אותו לא הוציאו לנו, כי לא מצאו לו את ההזדמנות הראויה. ובין כך וכך יושבת הבקֹרת למשפט ועושה סך-הכל לסופר זה. או בא הקהל ונוטל את הנתון במקרה וחושבו לעיקר ומתענג עליו – והסופר יושב בלחץ לבו ורואה, איך ששערותיו הולכות ומלבינות מיום ליום ואיך שחייו שוטפים ונגרים וחולפים כמים אשר במורד… חזיון הוא המביא לפעמים את האדם לידי עצבות!

על-פי רֹב חוצים לנו את סופרנו המצוין לשני חֲצָיִים: לבוקי בן יגלי ולד“ר קצנלסון. בוקי בן יגלי הוא זה, שכתב לנו ספורים דמיוניים, דברי חלומות, פואיזיה בפרוזה ופובליציסטיקה לירית, וד”ר קצנלסון הוא אותו המלומד החריף, שהניח לנו את המתנות הנפלאות במקצוע המדע המדיציני-התלמודי. אבל בעצם אין כמעט שום הבדל ביניהם. בזוית הפואיזיה שבחדר נשמתו, במקום ששם היה בית-החרֹשת לעִבּוד הספורים הדמיוניים ויתר הדברים מן המין הזה, משל את ממשלתו אותו הדיוק עם אותה הבהירות ואותו המוגבל והמוקצב יפה יפה, שאותם אנו מוצאים על-פי רֹב אצל האדם המדעי, ולעומת זה בספריו ובמאמריו המדעיים היתה שפוכה אותה הָאֲרוֹמָה המשַׁכּרת, המלַוה תמיד את האדם הפַּיטן. ואולם ירא אני כי אהיה מוכרח ללכת עוד פסיעה אחת להלן: גם המדעיוּת שלו אינה בעצם אלא מין שיר, מין אינטואיציה גניאלית של אדם-משורר. לא מדרגות-מדרגות הגיע לידי דיוקיו, לא על-ידי חקירה מיושבה וקרה, אלא על-ידי איזו פתאומיוּת, על-ידי איזה שפע אור פתאום, שבזה מצטיֵן כל-כך המשורר. ובכלל מי זה ידַבּר עוד כיום הזה על-דבר הבדל שבין השנַים האלה? ואת הגבול מי יודע ששם יחדל האחד ויתחיל השני? האם לא היה קַנט המשורר היותר גניאלי, ששר לנו את „הצִווּי המוחלט ”עם עולם דמיוני גדול ועם חיים מבפנים וחיים מבחוץ? האם לא היה שקספיר מהנדס גדול, שהעסיק את רוחו עם „החשבון הדיפרנציאלי ”של נשמת האדם? האם לא היה שפינוזה המשורר של רעיון האלהים, וסֶרְוַנְטֶס האם לא היה המלומד החוקר במקצוע המדע האנושי המסוים?

בפעם האחרונה, כשנפגשתי עמו, אמר לי בשחוק: הידעת? באתי סוף-סוף לידי ההכרה „כי אינני לא משורר ולא מלומד ”. שחק ולא ידע כי אמת היא. היה קצנלסון מין נפלא לגמרי: אותה ההרכבה המצוינה של המשורר והמלומד יחד.

תרע"ז.

הוא מת – ואני בתוך פנה שוקטת יושב ומדפדף בספורים ומגיע לספור הקטן „העושה נפלאות”. האם תזכרו אותו? – מעשה בקוסם העושה בלהטים ומאחז את העינים. בבקר יום אחד בפתע פתאום נתגלה באחת העיָרות הקטנות שבווֹהליניה. שואלים: מהיכן? – מפאריז. להיכן? – ללונדון. מתפלאים: דרך עיָרה בווהליניה ללונדון? – תעֹה תעה! – וכשבני-אדם רצים אחריו ומבקשים פתרונים, הוא מתעלם תוך כדי דבור, כאילו בלעה אותו האדמה, ובאותו רגע גופא הוא נראה בתוך קבוץ שני של בני-אדם בעבר השני של השוק. לאחר ימים הוא שוכר לו אולם גדול, כדי להראות נפלאות בפני קהל ועדה. ונפלאות – עין לא ראתה, חוץ לדרך הטבע. בולע גחלי-אש כתפוחי-אדמה ומשליך מפיו קשורי-משי מכל המינים ומכל הצבעים. זורק מבתי-רגליו זוגות-זוגות של תרנגולי-הודו, והתרנגולים חיים ורצים על-פני האדמה וקוראים קוקוריקו. פתאום הוא מרים רגלו ומקרצף מעל סולי נעלו דינרים של זהב, זהב ממש, מלוא הקערה דינרים של זהב. אחר-כך הוא שורק – ומתחילות טסות באויר עוגות חלות-לחם, כצפרים עפות, והן מחוללות באויר ומרקדות רקודים. שורק שנית – והכל נעלם שוב ברגע אחד ואין כל. אין עוגות, אין חלות, אין תרנגולים, אין קשורים, אין זהב – לא כלום. נתגלה לבסוף שהיה זה אליהו הנביא…

ובעוד אני מדפדף באותו הספור – והנה פרץ בעצמו עומד חי וקַיָּם לפני. האם לא היה הוא בעצמו מין קוסם שכזה?

אמת – אליהו הנביא. אבל איזה רגש של אי-בטיחות מְלַוֶּה תמיד את ההכרה הזאת. יש בו באותו אליהו הנביא הספרותי איזה דבר, שאינו נותן אותך להאמין בממשותם של הענינים. ואין אתה בטוח לעולם אם יש להם יסוד קיָם מתחתם, הכל תוסס. הכל רופף הכל רופס. לעתים תוקף אותך מין פחד פתאום, שבעוד רגע והוא ישרוק – וכל העולמות הנפלאים, שֶׁנִעֵר לפניך מתוך בתי-זרועותיו, יֵעָלְמו ויגוזו ולא יהיו פתאום. יש לך עסק לא עם אמן, כי עם קוסם…

ילד פלאות היה בנערותו, מין עִלוּי חריף ושובב. בבקר יום אחד, דומה כאילו מפריז או מלונדון, צף למעלה בתוך העירה הקטנה של ספרותנו. תעֹה תעה לכאן. בחפזון כתב איזו דברים, חֲטוף וּכתוב, חטוף וּכתוב, והדברים היו לא טובים ולא רעים, אלא שהיו משונים מכל מה שקדם להם. וכשהתחילו לרוץ אחריו – נעלם פתאום ולא נראה. יותר מעשרים שנה לא ידע איש איה הוא, ורק שמועה נשמעה, כי באיזו עיר נדחת בפולין נשתקע ונעשה שם לאדבוקט פרטי בערכאות. פתאום צף שנית למעלה, בא בסערה ובנשימה לוהטת, אחת, שתים ושלש ולא עלה, אלא קפץ על הדוכן, והתחיל להראות נפלאות. ונפלאות – כיצד הוא אומר שם? – נפלאות אשר עין לא ראתה, חוץ לדרך הטבע. בלע גחלי-אש, פָּלט קשוּרי-משי וברא תרנגולים ותרנגולות. שרק וש"י היכלות נפלאים, עשוים בדוֹלח ושֹׁהם ואזמרגד, פרחו פתאום לעינינו. שרק שנית – ומתחת לסולי נעליו התגלגלו לפנינו אלפי דינרים של זהב, שרק שלישית – ופחד פתאום הנה זה נופל עלינו כי בעוד רגע יחדל הכשוף, וכל המראות הנחמדים האלה ימוֹגו לעינינו ויגוזו ויעלמו פתאום. יש לכל אלה גֹדל, אך אין להם משקל. פורחים הם באויר. בארגז-הספרים שלי עומדים כל הכרכים היפים, אשר כתב לנו, והארגז סגור היטב על מסגר, ובכל זה יש שאני מוצא את עצמי מוכרח לגשת בבקר אל הספרים האלה ולמשש אותם במו ידי, למען הִוָּכח כי עוד עומדים הם שם באמת. מתירא אני שמא פרחו בין כך וכך…

אי מזה בא דבר שכזה?

כשראיתי את פרץ בפעם הראשונה, זה לי יותר מעשרים וחמש שנה, וראיתי את קדקד הראש האדיר הזה עם העינים הלוהטות, ושמעתי את אֹפן-הדבור שלו עם הַסֶנְטֶנְצִים הקצרים ועם ההלכות הפסוקות שעל-פי רֹב חזר מהן הוא בעצמו בעוד רגע, והתבוננתי אל התשוקות הסוערות והרבות שלו, ביחד עם קֹצר-רוחו לברר אותן לו לעצמו ולהוציאן לידי פעולה – נעשה לי דבר אחד ברור פתאום: עד כמה שלא יהיה האיש הזה גדול בתור סופר, בתור אישיוּת מצוּינה הוא גדול שבעתים ככה. הספרות שלו, בעצם, אינה אצלו אלא מין חזיון-לוַי מין תפל קטן, מין הוספה בחנם. העיקר הוא סוף-סוף האדם שלו. בתור סופר אפשר שנתן לנו יותר משהיה ביכלתו, ובתור אישיות – פחות מאשר יכול לתת בעצם. כל מי שיודע רק את ספרותו, ואותו לא ידע פנים אל פנים, זה יודע רק חלק קטן ממנו. חזק וכביר היה שבעתים מן העדה אשר סבבה אותו, ועל-כן משל בה ביד חזקה ובטרוניה גדולה – ועל-כן היה לה גם לסופר גדול. אבל בכדי להיות לסופר גדול באמת, חסרה לו, פשוט, סבלנות. לא היה לו די אֹרך-רוח כדי להיות לאמן. תאוה לא-כבושה בערה בו להיות – ושום נפקא-מינה לא היה לו מה, בלבד שיהיה: יהיה-נא לחביבו של ההמון הגדול שברחוב, יהיה-נא לרבן של חסידים, יהיה-נא לעומד בראשה של התנועה ה „יודיש”ית – ובלבד שמחיאות-הכפים תהיינה סוערות ולא תחסרנה רגע אחד. הן היה מאלה, אשר רגע אחד לא יוכלו להיות בלי מחיאות-כפים. – דרך אגב היה גם לסופר גדול…

וכמה פעמים, כשהגיתי בו, תקפתני כעין התמרמרות גם כנגדו. מה היה יכול אותו פרץ להיות לנו באמת, אלמלא הדיחה אותו הערצת-ההמון מן המסלה ואילו נתנה אותו לעבוד את עבודתו על-פי טבעו? כמה אוצרות טובים היינו יכולים לקבל ממנו, אִילו היה לו הכח לוַתּר על חנופתו של השוק ולהתיחד עם נשמתו ועם עצמו על השלחן אשר לפני אדני – שהוא הסימן הראשון לאמן באמת? – הן סוף-סוף הוא האיש אשר נתן לנו את „גלגולו של נגון” ואת „אם לא למעלה מזה” ואת „בין שני הרים”, ואשר בכלל הגשים בנפשו קוּלטורה שלמה של ספרות!

דבר אחד הוא ברור: הכשרון הוא אצילות ולא המוֹנוּת – הכשרון הוא ההפך הגמור מן ההמונות. אם חנן אלהים אותך כשרון, שהוא דבר הנתון רק לאחד מרבבות, הרי בחיר-יָהּ אתה, ובכן: אָציל. ואם עושה בעל-הכשרון כוָנים כאילו הוא מתערב עם ההמון, שקר הוא עושה בנפשו ושקר הוא עושה עם ההמון, ורק את נפשו ואת כשרונו הוא מחַבּל.

ההמון הגדול העריץ אותו – ואת ספריו לא קרא. האינטליגנציה לא העריצה וגם קרוא לא קראה, והיחידים קראו – ולא העריצו. היחידים ידעו, כי היה פה „כח”, אשר אין לו כל התנאים הדרושים להיות לגדול.

1917

שָׁלוֹם-עֲלֵיכֶם / דוד פרישמן

באה השמועה, כי שלום-עליכם מת – והרֹשם הראשון היה: ובכן גם המות הוא רק שחוק! ובכן גם זה אינו אלא אחד מן „העסקים ”אשר יאחז בם מנחם-מנדיל!

אגד-נא את הדבר מיד: תמיד, כשהגיתי בו, לא העסיק אותי כל-כך החזיון, שהוּא „מַרְק טוֶן היהודי ”, או שהוא האזרח הנכבד של מַזפובקה ויהופיץ וכתריאלובקה, היוצר לנו את טפוסו של מנחם-מנדיל, או שהוא הכותב את הספורים לילדים המצוּינים ברַכּוּתם ואת הספורים לגדולים על-דבר „טוביה החולב ”, אלא תמיד ובכל פעם העסיק אותי אצלו חזיון אחר לגמרי: הנה סוף-סוף יש לנו גם אנחנו סופר, והוא הראשון, שיש לו אותו הכשרון המיוחד להיות כותב וכותב וכותב! הייתי רוצה, כי הקורא יבין את הדברים האלה לאמִתּם. אינני מדבר עדַין על זה, אם הוא סופר טוב או לא-טוב, אלא מדבר אני על עצם המלאכה של הכתיבה, שאנו מוצאים אצל אדם: אדם שנולד להיות סופר. הלא גם אחרים כותבים בקרבנו, ויש שהם בעלי כשרונות נפלאים, ויש שהם גדולים במעלה ממנו, ויש שהם נותנים לנו פעם ושתים איזו מרגלית יקרה, אלא שבכתיבתם אתה חש, שהם דוחקים את עצמם לדעת והם עמלים עם עצמם ומיגעים את עצמם, נושפים ברוחם אל תוך הניצוץ, שנתן להם אלהים, ומהבהבים אותו ועושים ממנו להבה, וסוף-סוף, על-ידי עבודה רבה ובעזרת המוח, יוצא דבר טוב. אבל סופר שיהא כותב מאליו, ואפילו בשעה שאינו רוצה כלל, סופר שהעט שבין אצבעותיו יהא כמין מַשְפֵּך, שנשפכים ממנו נהרות שלמים, והם שוטפים ושוטפים ושוטפים, סופר שהוא מין מעין נובע יום ולילה, בשבת ובחול, בשנה פשוטה ובשנה מעוברת, כ"ד שעות במעת-לעת, סופר שאינו מחַקר ואינו מנקר ואינו חוגג ואינו ממוגג, אלא כותב וכותב וכותב – סופר כזה היה לנו רק אחד, והוא שלום-עליכם. זהו כשרון בפני עצמו. עמו עשינו את ההתחלה להיות נכנסים גם אנו לתוך הספרות הכללית, בהיות לנו סופר, תחת אשר אנחנו היינו רק אנשים כותבים. אפשר שהאמנות שלו אינה עדַין אותה האמנות, שאליה אנחנו מתפללים, אפשר שהנפשות שלו הן נפשות היותר פשוטות ואינן עדַין אותן המורכבות והסתומות, הנותנות מזון לרוחו של המבקש, אפשר שהליריוּת שלו אינה עדַין אותה הדקה והנאצלה, שרשמה אינו פוסק לעולמי-עולמים, אבל לא זה הוא הפעם העיקר. העיקר הוא כי הוא סופר לשמו. משום שאינו יכול כלל להיות לא-סופר. מין עשירות היתה לו, עשירות של כתיבה, שדוגמתה אנו מוצאים רק אצל מיליונר, מיליונר של ספרות. מין קלות היתה לו, קלות של כתיבה, שדוגמתה אנו מוצאים רק אצל אשה, שאינה יודעת חבלי-לידה, אלא מטילה את ילדיה בין גאולה לתפלה, במין אבדה בהיסח הדעת. יושב אתה לפניו ומספר לו את תכנית הספור הגדול שלך, שאתה הוגה וחושב ומהרהר בו זה עשרים שנה ובין כך וכך הוא אוצר לך: רעיון עלה על לבי ברגע הזה – ומקץ שלשה שבועות והנה רומן בן שלשה חלקים נגמר. ואת עשירותו זאת אנו מכירים אצלו גם על-ידי חזיון אחר: בשעה שאחרים, כשעולה איזו מחשבה יפה על לבם, נזהרים להשתמש בה לבטלה ולהסיחנה לבעלי-שיחתם, אלא מצפינים אותה לאותה שעה שיֵשבו לכתוב איזה דבר מהוגן, בשעה זו היה שלום-עליכם ממטיר את המצאותיו ואת חדודיו ואת מחשבותיו בכל עת על ימין ועל שמאל בלי מעצור, ולכן היה כותב מכתבים פרטיים נפלאים במינו. ולפעמים היה כותב לרעהו מכתב בן עשרים או שלשים דפים, מין מכתב, שלום לאהובי, תחת אשר אחר במקומו היה עושה בחֹמר הזה ספר שלם. הלא המכתבים הפרטיים שלו הם ספרות שלמה!

מה עצר בעד הסופר המצוין הזה להיות לנו ראש וראשון?

שלום-עליכם, אמת היא, הוא „מַרק טוֶן היהודי ”– אבל בכדי שיהיה לאדם גדול אפשר שחסר לו בקרב לבו אותו הצווּי המוחלט של המוסריוּת, העושה את הסופר לגדול, שכל מלה שלו נעשית לבסוף לאורים ותומים. אותה היכֹלת המוסרית היא בשביל הסופר מין חוט של שדרה, העושה את קומתו זקופה. שלום-עליכם, אמת היא, הוא שיצר לנו את הטפוס הנצחי של מנחם-מנדיל ונתן לנו את „טוביה החולב ”– אבל בכדי שיהיה לנו לאותו היוצר, אשר יכיר בו לא רק הרֹב הגדול, כי-אם גם המעטים המבינים, אפשר שחסרה לו רק אותה היכֹלת של הפסיכולוג, המפלס לנו את הנתיב לתוך החיים הנסתרים של הנשמות המורכבות ומטֹרפות גם יותר קצת. יש רגעים, שהקורא אינו יכול בשום אפן לציֵר לעצמו, כי הפסיכיקה של שלום-עליכם גבוהה הרבה יותר מזו של מנחם-מנדיל. שלום-עליכם, אמת היא, הוא הכותב לנו את ספורי-הילדים הנחמדים – אבל בכדי שיהיה לנו לסופר, אשר לא נוכל לשכוח את המלה שלו לנצח, אפשר שחסר לו רק אותו הכּח האיסתיטי, העושה את המסַפּר לאָמן. לא ידע הסופר המצוין הזה את סוד המדה הנכונה.

אין שום ספק, כי כל האמורים בזה היו טמונים בנשמתו של שלום-עליכם, אִם לא במלוּאם, כי אז לכל-הפחות, ביסודותיהם, אלא שההוּמוֹריסטן שלו בלע אותם – וזוהי גדולתו. מין גבור הוא, אשר כבש את כשרונותיו ואשר וִתּר עליהם, בכדי שיהיה לנו לההוּמוריסטן היותר טוב, שנתנה לנו ספרותנו.

כי הנה שלש מדרגות אני יודע אצל סופר. יודע אני אותו, כשהוא עומד על המדרגה היותר פרימיטיבית והוא מביט על עצמו ועל העולם מסביב בכֹבד-ראש, מקמט את מצחו כ"ד שעות ביום במשך שבעים שנה ונוטל את סבל-החיים על שכמו בכבֵדות ונאנח תחתיו. המדרגה השנית היא, כשהוא ממלא שחוק פיו לכל חזיון מחזיונות החיים, אלא שהוא מוציא מן הכלל הזה את האחד – את עצמו. ואולם המדרגה היותר גבוהה היא השלישית: כשהסופר כבר הגיע עד לאותה המעלה, שהוא מוצא און בנפשו לתת לצחוק את נפשו הוא. שלום-עליכם, כמדומני, בא עד למדרגה זו. היה לו כחות של בורא-נפשות, עד כדי להיות למספר מצוין, היה לו כחות של משורר לירי, עד כדי לברוא לנו עולמות נפלאים, ובא שלום-עליכם וּוִתּר על כל אלה – לטובת השחוק שלו. בא ושִׂחק לנו ולעצמו ולכל עולם כֻּלו.

בא ושם לצחוק את כל חייו, בא ושם לצחוק גם את מותו. כי הנה כתב לנו צוָאה, שההוּמוריסטן שבו משַׂחק שם גם מאחרי לקברו. אדם כזה היה לנו רק אחד.

1917

משום שהרצל היה האיש, אשר עשה בשביל עַמּוֹ את המעשה היותר גדול, שיש בדורותינו בכחו של אדם לעשות בשביל עם, ומשום שֶׁכָּל העינים וכל הלבבות ברחובותינו היו נִפְנִים רק אל המעשה הזה וכל המוחות היו עסוקים בו, – לכן לא ראה איש בין כה וכה ולא שָׂם אל לב, כי היה הרצל דרך-אגב גם אחד מן הסופרים היותר גדולים שבזמננו. בשעה שֶׁיָּדיו היו עסוקות באותה המלאכה הגסה, לָלוּש את הַחֵמָר הכּבד, הנקרא המון, ולפחת בו נשמה של הכרת-עצמו, בשעה זו היו ידיו עושות במקצוע אחר את המלאכה הדקה והנפלאה, ללטוש אבנים טובות ומרגליות בשביל זאטוטי-הרוח אשר בעולם הגדול ולתת להן ברק אשר יחרד הלב למראהו. עד כמה שנחשוב אותו לגדול במקצוע הלאומיות שלו, אפשר שהיה גדול עוד הרבה יותר בתור משורר.

לפני שמונה שנים בערך, זמן-מָה לפני מותו של תיאוֹדוֹר הרצל, נתפרסמה על-ידי הוצאת-ספרים ידועה בוִינה קבוצה של „פיליטונים ”בשני חלקים מאת הסופר ההוא, בדוקים ומסֻדרים עוד על-ידי המחבר עצמו. נִכּר היה, שהאדם הגדול חפץ בכל לבו למסור לנו את מעט רכושו הספרותי, את היותר יפה שהיה לו להניח אחריו במקצוע זה, דוקא בעצם ידיו. אין זה כי-אם הרגיש, שהספר הקטן הזה עם ששים ושבעים הפיליטוֹנים שלו הוא סוף-כל-סוף אותו הדבר, שיעמוד אחריו לדורות רבים. מובן מאליו, כי את הרצל בתור פיליטוניסטן ידעתי עוד הרבה קודם לזה. הייתי קורא את דבריו בעתונים השונים, ששם עָבד את עבודתו, ובפרט הייתי לקורא שלו בעתון „נייע פרייע פּרעסע ”למן הרגע הראשון שנתגלה שם. ידעתי אותו בתור אמָן גדול במקצוע שלו הרבה הרבה קודם שנתפרסם שמו ברחוב היהודים בתור אבי הציוניות. התלהבותי מפני הרצל הפיליטוֹניסטן הגיעה עד למדרגה זו, שזמן ידוע הייתי כמעט עוֹיֵן את כל הציוניות, והכל משום שגזלה ממני כח-משוררים כזה ועשתה משורר גדול לאיש-מפלגה עם רִיבֵי-מפלגות קטנים. עד כמה שגדולה היתה התועלת, שהביא לציוניות – הנזק שהביא לספרות, על-ידי מה שהמעיט עתה לעבוד בה, אין לשער כלל. כל זאת הרגשתּי וידעתי עוד קודם לזה. ואולם את כחו של הרצל בשלֵמותו במקצוע הפיליטוֹן הִכַּרתּי רק אז, כשקבוצת הפיליטונים בשני החלקים היתה מוּנחת לפָני כֻּלה ואני קראתי את הדברים על-פי סדרם כלם יחד. איזה יום-טוב היה לי היום הזה! איזה אוצר נפלא של שירה נגלה הפעם לעיני! הייתי כמעט שִׁכּוֹר למראה כל ההוד והנֹגה של אותן המרגליות הספוּרוֹת, ובהתלהבותי הראשונה לא ידעתי דבר יותר טוב אשר לי לעשות, אלא לָשֶׁבֶת אל שֻׁלחני ולהתחיל לתרגם את כל אלה עברית. הייתי חפץ, כי אוצר כזה יהיה לנחלה ללשוננו הלאומית. הספר, מיד אחרי יציאתו, נמכר כֻּלּוֹ וְאָזַל מן השוק (לא, חלילה, התרגום העברי, כי-אם המקור האשכנזי) שבע שנים חִפְּשׂו אותו בני-אדם ולא יכלו להשיג אותו בשום מחיר. ועתה, בשנה הזאת, נדפס הספר שנית (תיאודור הרצל. „פיליטונים ”. הוצאה שניה. אצל י. זינגר ושֻׁתּפו, ברלין), והוא מונח לפָנַי שנית לפרקים ואני מדפדף בו מפקידה לפקידה ואני מִשְׁתַּכֵּר שנית באותם הקסמים הנפלאים…

אמת היא, אין הוא שום דבר, אותו הרצל, כי-אם פיליטוֹניסטן, רק פיליטוֹניסטן, אוי ל „רק ”זה! כשאני שומע אותו, מתחיל דָּמִי בי שותת. כבר דברתי פעם על הענין הזה וגם חזרתי עליו, ואולם בכל פעם, שאני מגיע לפרק זה, לא אוכל לְהֵרָגַע. הן כמעט שהמלה „פיליטוניסטן ”נעשתה אצלנו למין שֵׁם-גנאי. שֵׁם-נרדף הוא אצלנו עם פטפטן, בדחן, עושה-הלצות, אדם בלי שום כֹּבד-ראש, וכדומה מן הכנוּים היפים, שסופר עברי נותן לפעמים לחברו בשעה שהוא חפץ לבטל אותו כעפרא דארעא ולעשותו לגל של עצמות. האנשים האלה אינם יודעים כלל, כי הפיליטון, בעצמותו היותר טהורה, הוא אפשר עתה הצורה היותר נעלה, שיש לנו בספרות מודֶרנית, וַעֲתִידוֹ כמעט שאין לשערו. והלא הגיעו הדברים עד לידי-כך, שבשעה שחטמו של הרצל לא מצא פעם חן בעיני איזה איש, משום שלא נתן לו את הטשַׁרטר הידוע תיכף ומיד, כמו שזה רצה, קם אותו האיש על רגליו וְצָוַח: הלא זה „רק ”פיליטוניסטן! כלומר: אוי ואבוי, עם מי אָנו מדבּרים כאן ועם מי יש לנו עסק כאן! הלא סוף-סוף אין בר-נש זה אלא הפטפטן של ה „נייע פרייע פּרעסע ”, כותב ההלצות הידועות, קל-הדעת, הלץ, שאין לו בעולמו אלא לבדח קצת את לִבּן של הקוראות העדינות. האנשים האלה אין בכחם כלל להבין, כי בשורה אחת של אותם ה „פיליטונים ”של הרצל יכולים אנו למצוא לפעמים הֲבָנָה של עולם ופקחות של חיים ודעת אדם וְהַכָּרַת-ממשות וידיעה בכלל ורעיונות אורגינליים ועמוקים, יותר ממה שנמצא אצל חמשים סופרים ביחד, מאותם שאינם יודעים אלא לקַמט את מצחם תמיד לקמטים ולדַבּר בכבֵדוּת, עד שאין שום בריה יכולה לעמוד על כוָנתם של הדברים, ולהרבות בציוּנים ובמראי-מקומות, בכדי להיות נחשבים למלוּמדים, ולהשמיע גם את הדברים היותר בַּנַּלִּיִּים דוקא בעַמְקוּת עשויה! אין הנפשות הכבֵדות האלה מסוגלות כלל להבין, כי אותה הקלוּת, שהפיליטוניסטן מצטַיֵּן בה, טינה סוף-סוף אלא למראית-עין בלבד, וכי באמת הוא דָן לפנינו על הענינים היותר גבוהים ויותר עמוקים, ורק שיש לו אותה הסגֻלה הנפלאה לדַבּר אלינו על כל אלה באותה הלשון הקלה ובאותו הסדור הברור, עד שהוא מובן אפילו לקורא מן השוק. ולא עוד, אלא שבמקומות אשר לא יגיע אליהם החוקר לעולם, מפני עמקותם היתֵרה, אליהם יגיע הפיליטוֹניסטן לפעמים בכח-השירה שלו. הפיליטוֹניסטן, בצורתו היותר נעלה, הוא, קודם-לכּל, משורר. הפיליטון המודֶרני הוא רק צורה חדשה של שיר. ובכל-זה באים אותם האנשים עם פזמונם ואומרים לנו: „רק ”פיליטוניסטן! לא היה הרצל כלום, „אלא ”פיליטוניסטן! כולא האי – ו „אלא ”…

אוחז אני ביָדי באותו ספר ומדפדף בו. הוי אֵלי, כמה גדול המשורר הגדול הזה! איך הֵבין זה את לבו של האדם בכל שפתו החרישית! ראשית לכּל, אשר ימשוך אחריו את עינינו ואת לבבנו, הוא אותו החן בלי-תכלית, אשר אנו מוצאים אצלו בכל תנועה ותנועה. מין תנועה של בן-מלך מבטן ומִלֵּדה, קַלה ואצילה וְגֵאָה, וכל מה שהוא מדבר, יש בו מעין מלכות. מרגיש אתה, כי הוא – עליון. ההוּמוֹר שלו דק כל-כך וחרישי. מין צניעות מרחפת על כל דִּבּוּר. אין אנו מוצאים אצל בסופר הזה, שסוף-סוף כתב את דבריו בשביל עתון יומי, אפילו פסוק אחד, שהוא הֲמוֹנִי. האציל נשקף אלינו מכל מלה ומלה, מכל פסוק ופסוק, מכל מאמר ומאמר. האציל מִלֵּדה ומבטן. כשהוא מסַפּר לנו על-דבר „חדר-הילדים הריק ”ועל-דבר „דִּמְעַת טְרוּדֶל ”, נעשה חם לנו בּלִבֵּנו. אין איש אשר הבין כמוהו את נשמת הילד ואיך לדבּר אל הילד ואיך לדבּר על-דבר הילד. כשהוא מספּר באזנינו על-דבר „שבּת של תמוז בגן הפּראַטר ”ועל-דבר „אביב בשעת עֹני ”, קם וחי לפנינו כל העֹני וכל השוֹאה של האדם האביון, מין חמלה בלי-תכלית תוקפת את הנשמה, ואנחנו מרגישים, כי רֵע-האדם היותר גדול והיותר טהור מדבּר אלינו. כשהוא מצַיֵּר לנו „ציורי ערפל אנגליים ”, מרגישים אנו את הקיץ ואת החֹרף אשר שם ואת האביב ואת הסתָו. ואם על ספרים הוא כותב, אנחנו מבינים פתאום את כותביהם. לא אוכל לשכוח בשום אֹפן את הדברים על-דבר „אהבתו ”של הֵינה, אשר כתב לרגלי איזה ספר שֶׁיָּצָא. תמונותיהן של אהובותיו הריקות והנבערות של המשורר ותמונתו של המשורר הגדול עצמו בולטות לעינינו. אין איש, כמדומה לנו, שהבין כל-כך את הֵינה, כמוהו. וכשהוא מספֵּר לנו את דברי „נסיעותיו ”, אנחנו נוסעים עמו יחד ואנחנו משתוממים ומשתאים אל העין החדה, הרואה את הכל, ואל השכל החריף, אשר אין נסתר ממנו. כך יכול לראות וכך יכול לספר רק משורר גדול, כך יכוך לראות וכך יכול לספֵּר רק אדם גדול. ציור נסיעה באניה „ניקולי השני ”הוא מרגלית ממש. ועד כמה הבין האמן הזה ללטוש את מרגליותיו! הכל נוצץ והכל מאיר והכל מבהיק בכל מקום אשר תביט העין.

וכשנניח את הספר מתוך ידנו, יש אשר תתקפנו עצבות גדולה. כמה כח דרוש לאיש לְוַתֵּר על כל ולכתוב את כל זה רק בשביל רגע, רק בשביל יום! סוף-כל-סוף הן גורלו של הפיליטוניסטן מביא לידי עצבות: אם עָבר היום וגליון העתון, שבו נדפס הפיליטון, נקרא, יָשְׁלַךְ אותו הגליון ככלי אין-חפץ, ומקץ יום אחד והנה הכל נשכח, הכל חלף. מין עשן הוא של הֲוַנָּה יקרה, אחרי שֶׁכִּלּוּ להקטיר אותה. יש בני-אדם שמשאירים אחריהם ספרים, אשר הדורות שיבואו ידפדפו בהם ויֵדעו מי ומָה היה הכותב. הפיליטוניסטן הוא היחיד, אשר עשה את „שירו ”מחֻבּר אל היום. כשפנה היום, פנה עמו גם מעשֵׂה מלאכת-האמָן. יש לו בבחינה זו דמיון עם המזמר; הדור הבא אינו יודע על-אודותיו כלום ואינו יודע מה היה משפט קולו. מה יֵדע הדור הבא את אשר היה לנו קַרוּזוֹ, אפילו כשקולו יֵעשה לנצחי על-ידי איזה גרַמופון? מה יֵדעו הדורות המאוחרים הבאים אחרינו, מה-זה היה לנו הרצל הפיליטוניסטן, גם שאחדים מקולותיו יהיו נעשים לנצחיים על-ידי איזו קבוצה בספר?

ובכל-זה: מאֻשר דַּיּוֹ הפיליטוניסטן, אם מכל המון פיליטוניו, אשר כתב למאות, היתה לו היכֹלת, כמו הרצל, לבור לו לכל-הפחות ששים או שבעים, שאינם מחֻבּרים אל היום ואינם תלוים בו, אשר יוכל להשאירם אחריו לדורות הבאים.

אֶלִיזָה אוֹרְזֶ’שְׁקוֹבָה / דוד פרישמן

מאמר ראשון

בּעת אשר אני כותב את הדברים האלה חוגגת הסופרת הפולנית אליזה אורז’שקובה את חגה, הוא חג היובל במלאת עשרים שנה לשנות עבודתה בשדה הספרות הפולנית.

מה לנו ולה? מה לנו היהודים ולאשה נכריה?

הנכריה הזאת לא נכריה עבודתה לנו, כי את אדמתנו עבדה ימים רבים, ואת מבחר ספריה וספוריה הקדישה לנו בני-ישראל.

מה לה ולנו? מה לאשה נכריה ולנו היהודים? הלנו היא אם לצרינו?

לנו היא…

אכן ימים טובים היו לנו לפני שנות מספר, ימים אשר חשבנו גם אנחנו כי יש לנו חלק ונחלה בכל מעשה הנעשה תחת השמש, יען כי חלק אנחנו מחלקי האדם היושב על הארץ; ימים אשר אמרנו כי גם אנחנו קרואים אדם, ולא רק יהודים לבד, ויום-יום קראנו: רב לנו להיות גוי בודד ונבדל, נעלה ביהודים ויקיצו והיו כאחד האדם אשר סביבותינו. בימים הטובים האלה היו גם לנו חלומות ודמיונות, מחשבות וחזיונות נעימים. שילֶר לא היה עוד שילר של האשכנזים, כי-אם גם שילר שלנו, וגיטֶה גם הוא לא היה גיטֶה מיוחד לעם אחד בלבד, כי-אם גם גיטֶה שלנו, ושֶׁקספיר גם הוא לא היה עוד שקספיר של האנגלים, כי-אם שקספיר שלנו, שקספיר של כל האדם, שקספיר שלנו האהוב; וכאשר הכניס אחד מסופרינו הגדולים אל תוך רשותנו את אחד התרגומים לחזיונות שקספיר, קרא אלינו את הקריאה: נקמות נעשה היום בבריטַנים! הם לקחו את כתבי-הקֹדש אשר לנו ויעשו בם כאדם העושה בתוך שלו, וגם אנחנו נקחה-נא היום את ספרי ראש משורריהם ונחלקם ביעקב ונפיצם בישראל, כי לא שקספיר שלהם הוא, כי-אם שקספיר של כל האדם! – בעת הטובה ההיא קראנו הידד לקראת תרגום שירי מילטון, ולא הבטנו למטרתם, כי-אם לערכם; בעת הזאת קראנו הידד גם לקראת תרגום שירי טִידגֶה, ולא שמנו לב אל המטרה אשר אליה שואף המשורר, כי-אם אל ערך השיר ורוחו, ואמרנו: מה לנו ולדעותיו, הלא משורר גדול הוא, ולכן גם לנו חלק ונחלה בו. – בימים הטובים האלה הצלחנו כמעט לנקוב חור גדול ולקרוע חלון גדול בתוך החומה הסינית, אשר הקיפה אותנו להבדיל בינינו ובין יתר משפחות האדמה. ואנחנו אמרנו בלבבנו: יקרבו ימי-המעשה והחומה הזאת כליל תחלוף מעל פני הארץ.

אכן קרבו ימי-המעשה – קול זעקת שבר עלה באזנינו פתאום, וכל הדברים אשר סביבותינו פשטו צורתם וילבשו צורה אחרת. החזיונות והדמיונות הנעימים תמו, והסופרים מקברים עתה את כל הנפש אשר עשו לפנים. קול צליל הפעמון עולה באזנינו יום-יום, וסופרינו ומנהיגינו חוצבים מדי יום ביומו קבר על-פני קבר ומקברים את בנינו ואת מבחר שעשועינו אשר בעצב הרינום וילדנום, ורגבי העפר הקר נופלים ונוגעים אלינו ומטמטמים את לבנו, ומוסכים בקרבנו רוח תמהון ושעמום – מה תהיה אחרית כל אלה? כיום הזה אם יקום אחד הסופרים העברים לשאת על שפתיו שם סופר וספר אשר אין לו דברים עם ישראל, וענו ואמרו לו כרגע: ברוח אירופה אתה בא אלינו – צא טמא! כיום הזה מבַצרים הם את החומה אשר בינינו ובין כל דבר אשר איננו לישראל לכל דקדוקיו ופרטיו, ומרחיבים הם את הפרץ מיום ליום ומשבוע לשבוע, ובבוא הסופר העברי מן החוץ ואמרו לו: סופר כללי אתה, השכלת אירופה אתה מביא לנו, מחלת-אהבה ליפיפותו של יפת דבקה בך! וכעני בפתח עומד הסופר ההוא, והשוטרים האלה, העומדים על הגבול, ימתחו את אמתחתו ויבחנו ויבדקו את כל אשר לו, ובקֹרת תהיה לו מהם לכל הדבר אשר הביא, לאמר: מה לנו ולדבר הזה? מה ליהודים ולדבר מן החוץ? מה היחש אשר בינינו ובינו? – ואם קצר תקצר יד הסופר לערוך לפניהם את כתבי-המסע ואת יתר התעודות הנדרשות, ופסלו אותו מכהונתו והוציאו עליו שם רע ושמו לו עלילות דברים.

לוּ כתבתי לפנים את הדברים האלה, כי אז היה רב לי אם רק נשאתי על שפתי את שם אליזה אורז’שקובה וקראתי באזני הקוראים: הבו גֹדל לאשה הזאת, כי אשה גדולה היא, ולא היתה עוד כמוה סופרת בארץ פולין! ואולם כיום הזה לא אוכל לבקש עוד מאת הקוראים לשום כבוד לאשה נכריה אשר אין לה ולנו דבר – כיום הזה אנוס אני ללמד זכות על הנכריה הזאת ולפרוש את כתבי-התעודות, לאמר: הנכריה הזאת לא נכריה עבודתה לנו, כי על-כן הקדישה את מבחר ספריה וספוריה לנו, בני-ישראל.

ואף אמנם היה כדבר הזה: הקדישה אורז’שקובה את מבחר ספריה וספוריה לנו, ולא היה עוד כמוה סופר בארץ פולין אשר למד אל דרכי היהודים ואשר עמל להבין את דרכי חייהם ורוחם.

בקראנו את ספורי אורז’שקובה העברים יעלה על לבנו מבלי משים זכר הסופרת האנגלית ג’אוֹרג' אֶליוט, וכל אשר עשתה למען היהודים בספורה „דניאל דירונדה”, הנודע גם לקוראים העברים, והנפש אשר עשתה וציוריה ותמונותיה יתיצבו לנוכח עינינו. אמנם גדולה וכבירה הסופרת האנגלית בכחה וברוחה מאחותה הפולנית, ואולם זכור נזכור גם אנחנו כי ישבה אליוט בארץ אנגליה, במקום אשר לא יָנְקה בחלב שדי אמה את השנאה לישראל, תחת אשר ישבה אורז’שקובה במדינת פולין, מקום אשר הסכינו אנשים כאלה לראות את היהודי תמיד כעין מפלצת אשר הקיאה האדמה מפיה. אורז’שקובה היא הראשונה בארץ פולין אשר עמד בה הרוח לדון לפני רבותיה ולהפוך את קערתם על פיה; האשה הזאת היא הראשונה בסופרים הפולנים אשר החלה לכונן לחקר היהודי ולחקור את תכונת רוחו, תחת אשר כל הסופרים אשר היו לפניה לקחו להם בספוריהם תמיד את היהודי להיות בידם לכלי משחק או לגולם העשוי לשחק בו.

מי לא יֵדע את לעג השאננים האלה? אז באה אליזה אורז’שקובה ותוציא לאור את ספורה הראשון אשר יסודתו בחיי-היהודים, הלא הוא „אליהו מַקוֹבֶר”. אז נפתח עולם חדש לפני הקוראים. מה זאת? כל האנשים האמללים האלה חיים גם הם, ולהם לב ורגש, מחשבה והגיון, שמחה ומכאוב, ומלחמות להם בקרב לבם, ושעות טובות להם ושעות רעות, שעות של קשי-ערף וקשי-לב ומרי כבית המרי, ושעות של רפיון וחלחלה ושל מבוכה ובהלה. אז הוסיפה אליזה אורז’שקובה ותוציא לאור גם את ספורה השני „מאיר יוזֶפוֹבִיטש”, ועוד ספרים רבים גדולים וקטנים, כמו „שמשון”, „הפרח” ועוד ועוד – והעם קרא את ספורי חמדת סופריה זאת בתאות נפש.

אינני בּא במאמרי זה לנתח את ספוריה אלה לנתחיהם ולהעביר לפני הקוראים את חזיונותיה וציוריה ולהראות עד כמה הבינה האשה החכמה הזאת את רוח היהודים ואת חייהם, במה הצליחה ובמה חטאה, במה ירדה לעֻמקה של הלכה אשר עליה היא דנה ובמה נגעה אליה אך נגיעה קלה אשר תתן מקום לטעות; אף אינני בא הפעם לשפוט את הסופרת הזאת ולהוכיח עד כמה עלולה היא להיות חוקרת בתורת-הנפש ועד כמה היא שוגה, עד כמה יד דמיונותיה מגעת ועד כמה כשרונותיה מגיעים, עד כמה היא חוקרת ובעלת פילוסופיה בכלל ועד כמה אנחנו רשאים להעמיד אותה בשורה אחת עם הסופרים והמסַפרים הגדולים אשר באירופה ובאמריקה –, כי אנכי הפעם לא חפצתי בלתי-אם לתת לה יד ושם בבתינו ובחומותינו, למען ידעו ולמען יכירו קוראינו מה היא להם. – זאת הפעם רב לי אם יֵדעו הקוראים העברים את אליזה אורז’שקובה בשמה, ואת המעשה אשר עשתה בקומה ללחום את מלחמותינו בין יתר הסופרים הפולנים אשר קמו תמיד לשחק למשבתנו.

אכן הצחוק הוא לראות כדבר הזה וצחוק הוא לשמוע! הסופרים הפולנים קמים תמיד למחק בנו, וכתבי-העתים כותבים שטנה על היהודים, והקוראים קוראים ומצחקים לנו גם הם ורודפים אותנו כל היום. והפולנים בעצמם מה הם? האשכנזים רודפים אותם על צואר כל היום, והשמועות באות משם יום-יום להיות להם למועקה במתניהם, והנרדף הזה עוד חשקה נפשו בנו להיות לנו לרודף, והעם הזה בכל צרתו לא שכח עוד להיות צורר גם לנו – אכן צחוק הוא להיות נרדף לנרדפים ועשוק מידי עשוקים…

ואולם אליזה אורז’שקובה עושה את שלה ולוחמת את מלחמותינו. בשנת 1882, בהיות עת רעה ליעקב, כתבה לנו האשה הזאת ספר נקוב בשם О Żydach i kwestji żydowskiej (על היהודים ושאלת היהודים), וגם בשנה הזאת היא כותבת ספור גדול אשר יסודתו בחיי היהודים. – אולי יעשה הזמן, ואולי יעשה השכל אשר לאשה הזאת, לָגֹל מעלינו כמעט את הסבל אשר הם עומסים עלינו בארצה.

אליזה אורז’שקובה היא אשה גדולה וסופרת גדולה, אשר עלינו להכירה ולהוקיר את כבודה, וגם הקדישה הסופרת הגדולה הזאת את מבחר ספריה וספוריה לנו, כי על-כן העברתי היום את תמונתה לפני הקוראים העברים, ביום חגותם את חג היובל במלאת עשרים שנה לשנות עבודתה בשדה הספרות הפולנית.

1886

אֶלִיזָה אוֹרְזֶ’שְׁקוֹבָה / דוד פרישמן

מאמר שני

לא היתה לה הגיניאליות של אשה כג’אוֹרג' סַנד, לא העמקות והפילוסופיה של חוקרת כג’אורג' אליוט, לא יְפי-צורה של סופרת כְּאֶבְּנֶר אֶשֶׁנְבַּךְ או סֶלְמַא לַגֶּרְלֶף – ורק איזה דבר מעין „רחמי-אֵם ”היה לה, איזה דבר מעין עקרת-בית, הדואגת לכל בניה ומחסוריהם – וגדולה למַדַּי היתה הפעולה אשר פָּעלה על-ידי היתרונות הפשוטים האלה. נוטלים אנו לתוך ידנו את אחד מספּוריה, איזה שיהיה: הכרקטריסטיקה על-פי-רֹב לקוּיה, הסיטוּאציה כמעט שאינה בגדר המציאות, עצם המעשה מגֻזם, הבנין כלו, ואפילו הסגנון, רחוקים למדי מהיותם אמנותיים, ובכל-זאת יש אצל הסופרת הזאת איזה דבר הלוקח את לבבנו, ובכל-זאת היא תמיד חביבה עלינו! האם פרי החבּה הוא לכל כואב ולכל דואב ולכל נברא בצלם, הדוברת אלינו מכל מלה ומלה של סופרת זו, שעושה אותה עלינו חביבה כל-כך? האם פרי החמלה הגדולה הוא אל כל נקשה ואל כל אמלל, המקרבת אותה אלינו כל-כך? אכן נשאה האשה הזאת עמנו היהודים במשא סבלנו הקשה, אכן בכתה האשה הזאת עם עֳנִי האכּר אשר בפולין…

אחת היתה מן האחרונים, אשר עוד נותרו לנו מתוך התקופה הטובה והישנה: נשמה פולנית עם האידיאלים של שנות הששים. כלנו אחים, כלנו שָׁוִים, כלנו אמללים, – וכל אמלל מחֻיב ללחום בשביל כל אמלל. ובאידיאלים האלה האמינה ובהִתְאַמְּתוּתם, כאשר יאמין ילד. עוד בשנים האחרונות, כבר היא כבת-שבעים, והיא עוד האמינה. זמנים נשתנו, צפרים אחרות באו וזמירות אחרות, הריאקציה ירדה כבֵדה כעופרת ושחורה כלילה על כל מקום ועל כל דבר, ואֶליזה אוֹרזֶ’שקוֹבה עוד האמינה את אמונתה הגדולה. הוי, השקפת-העולם האידיאלית והגדולה והעצומה הזאת! אורז’שקובה בעצמה היתה מין אנאכרוניסמוס בקרב העת הרעה והנוראה הזאת, האוהבת כל-כך את הרדיפות כשהן לעצמן…

יודע אני לספר על-אודותיה מעשה יפה: לפני שנים אחדות, כשחגגה את יובל שנת הארבעים שלה למיום שהחלה לכתוב ודֶפוטציות של מברכים באו אליה מקרוב ומרחוק, באה ביניהן גם דפוּטציה של סטוּדנטים יהודים מדוֹרפַּט. ואולם הסופרת התגעשה פתאום והחֵלה לדַבּר „מוסר ”באזני אותם היהודים: רק הם, הם לבדם, אשֵׁמים בכל אסונם! היהודים הם אומה שאין לה תקנה! היהודים הם עם לא-היה! – ואולם הידעתם בּשֶׁלְמָה היה כל הרעש הזה? בשל דבר פשוט: היא בעצמה שמעה ברחוב העיר בגרודנה בחור יהודי מדַבּר רוסית ולא פולנית. – המנהיג של הדפּוּטציה עמד ולא ידע אם בחלום ואם בהקיץ הוא שומע את כל אלה…

ומעשה כזה ועוד מעשה כזה ועוד מעשים רבים ואחרים כאלה אני יודע לסַפּר על-אודות הסופרת הזאת. ואולם מוכרח אדם לדעת תחלה את אליזה אוֹרז’שקובה זאת, בכדי להבין את כל אלה. מין „אֵם ”היתה בספרות הפּולנית, מין דואגת לצרכי רבים, שהיתה דואגת לצרכיהם של כל בניה יחדו; מין עקרת-בית היתה עם צרור מפתחות בַּחֲגור הסינר שלה, ומוסר היתה מטיפה על ימין ומוסר היתה מטיפה על שמאל. בספוריה היתה מטיפה מוסר באזני כל הפולנים ואת היהודי עשתה למין אידיאל, ואם ראתה איש יהודי, בכל הזדמנות שבאה לידה, היתה תוקפה בו באזנו וצורמה אותה על כל מעשיו ועל כל התנהגותו של האיש היהודי הזה. אֵם אוהבת אינה רשאית לעשות אחרת. אֵם היתה מתוך תקופת שנות הששים…

ואולם אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה המצוינה הזאת בשבילנו. האשה הזאת היתה הראשונה בסופרים הפולנים אשר צִיְּרָה את היהודי בתור אדם עם נשמה של אדם, תחת אשר כל הסופרים שהיו לפניה התנהגו בו בספוריהם באֹפן פולני קצת: להיות בידם לכלי משחק או לגולם עשוי לצחק בו…

מי לא יֵדע את לעג השאננים האלה? מש’קי, איצ’קי, ינקיל היו להם תמיד לנפשות אשר העלו על ראש שמחתם, והפיגוּרוֹת אשר העבירו לפנינו היו: פַקטוֹר, סרסור, מלשין, מלוה-ברבית, בעל חֹטם ארֹך, הַלָּבוּש מלבוש ארֹך, קרוע ובלוּי והוא נקרא לחצר ה „חרַבּינה ”להלווֹת אותה את הכסף הדרוּש לה, והיא קוראת לו: ראש כלב! והוא נושק את עפר רגליה ומדבּר אליה פולנית על-פי דקדוק לשון ז’רגון. וכטוב לב האדונים הסופרים האלה, אז הוסיפו על ספוריהם גם פֵיב’קי אחד, הסובב בכפרים בחצרות האצילים עם כִּנּוֹרוֹ, או יוס’קי אחד, מוזג ובעל בית-המרזח בכפר, ולו ריבה אחת, רבקה או יַנְקְלוֹבָה או יַקוּבְקָה, ולנערה הזאת עינים שחורות ופנים לבנים ומלבושים מגֹאָלים, אשר הפנים לא רֻחצוּ והמלבושים לא כֻּבּסו, ואחד הנסיכים לבית טשַׁרטוֹריסקי עובר בדרך ורואה את הריבה ולוקח אותה עמו לסוכנת, ויוס’קי המוזג מתעבּר ומתרגז בראשונה על המעשה הזה, ובאחרונה הוא לוקח איזו מאות זהובים ושומר לפיו מחסום… מה לא עשו לנו האדונים הסופרים ההם? מעולם לא נסו לתוּר את היהודי ולדעת יותר מחטמו ומבגדו ומשמו; מעולם לא נסו לחקור רגע ולדעת את רוח הפקטור והסרסור הזה, ואת המחשבות והמלחמות אשר בלב המלשין והמלוה ההוא; מעולם לא עלה על לבם לסור רגע אחד הצדה ולהביט אל תוך חלון בית יוס’קי המוזג ההוא, בעמדו בלילות בתוך חדרו, אחרי הִלקח בתו ממנו, והוא קורח וגוזז את שערו ובוכה בקול גדול כילד קטן, ועולה על משכבו ובוכה בדד בלילה, ובבֹקר הוא עומד ומוזג את הכוס על-יד האכּר ועל פּניו ילין עֹז ומנוחה רבה, ואיש לא יכיר עוד בפניו כי ה „ז’יד ”הזה בכה בלילות בהיות לבו כואב… מה לסופרים גדולים כאלה ולדברים הקטנים הללו?

אז באה אליזה אוֹרז’שקובה – ועולם חדש נפתח לעיני הקוראים: מש’קי חדל מהיות איזה מש’קי סתם ויהי לאדם, הסרסור חדל להיות את אשר הוא ויהי לבריה חושבת וללב הוגה. המלשין חדל מהיות מכוֹנה ויהיה לנשמה, אשר הגוף הנלוה אליה עושה את מעשיו על-פי ההכרח ועל-פי החיוב ועל-פי חֻקי-ההשתלשלות של כחות הנפש. מה זאת? כל האנשים האמללים האלה חיים גם הם, ולב להם ורגש להם, ומחשבה והגיון להם, ושמחה להם ומכאוב, ומלחמות להם ברקב לבם, ושנות טובות להם ושנות רעות, שנות של קשי-עֹרף וקשי-לב וּמְרי כבית המרי ושעות של רפיון וחלחלה ומבוכה ובהלה. אכן רוח הוא גם באדם זה הנקרא “יהודי” בעברית ומתֻרגם „ז’יד ”בפולנית, רוח הוא, תורה הוא, תורה גדולה, אשר נקרא לה תורת-הנפש, וללמוד אנחנו צריכים גם פה! – אליזה אוֹרז’שקובה היתה הראשונה אשר חדרה ללב היהודי ולבתי נפשו, וכל המרגליות הטובות אשר מצאה שם וכל החדש אשר העלתה, אותם לקחה עמם ותשטחם לעין השמש – והנה יש גם פה חיים, יש אור וצללים, ורוח שיר ורוח מליצה וזמרה יש פה למכבּיר: מש’קי איננו רק שם עצם פרטי לבד והיהודי איננו רק שם עצם כללי ולא יותר, כי-אם אשם הוא וחייו הם חיי-אדם ותורת החיים ההם היא תורת-הנפש…

אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה הזאת בשבילנו. לנֹכח פני קברה מתאבלים ביום הזה גם חובביה הרבים והמרֻבּים מקרב היהודים. מת עלינו ה „סניגור ”היותר גדול אשר היה לנו בארץ ששם לא ישנאו אותנו, כי-אם – בָּזים לנו.

1910.

І

הרברט ספּנסר וג’אורג' אליוט – את השַׁיכות שבין שני אלה ידענו רק במדה זו, שלפני שנים אחדות הוציאה חברת „אחיאסף ”בזמן אחד ובעוֹנה אחת שנים מספריהם בהעתקה עברית, את ספר „החנוך ”של ספנסר ואת „דניאל דירונדה ”של אליוט. ואולם לא עלה אז על לב איש, כי יש בּין שני אלה שַׁיכוּת עוד יותר קרובה.

כשמת ספנסר בשנה שעברה בעשירי לדצמבר, הניח אחריו בין כתבי-ידיו את האוטוביוגרפיה שלו, והיא נדפסה ויצאה זה עתה. בספר הזה אנחנו רואים, שלא הניח ספנסר מידו שום הזדמנות מלהזכיר בשם ג’אורג' אליוט כפעם בפעם ומלהתרפק עליה ומלקשור כּפעם בפעם איזה פרט מפרטי חייו עם חייה היא, עד שלבסוף הוא מקדיש לה פרק גדול ושלם. נכּר, כי איזו נטיה חזקה מושכת את הגדול מן הפילוסופים שבדורו אל הגדולה מן הסופרות שבדורה וכי בחבה יתרה הוא נוגע וחוזר ונוגע בכל דבר, שיש לו איזה קשוּר עם אליוט. אמת כי בין כה וכה נפוצה גם השמועה, כי אוהב היה ספנסר לאשה הנפלאה ההיא וכי חשב לקחת אותה לו לאשה. לא חסרו גם-כן שמועות, שלא גרסו כלל גירסא זו של לקיחה ורק מצאו שם איזה יחס קרוב, המיוסד על מדה של חֵרוּת. ואולם כשאנו עוברים על פרקי הספר שלפנינו, אנו רואים עד כמה טהור היה היחס הזה ועד כמה כבד האיש הגדול את האשה הגדולה באמת. רואים אנו כי היחס שהיה בין ג’אוֹרג' אליוֹט ובין ידיד נפשה ג’אורג' הנרי לואיס, בעל ההיסטוריה של הפילוסופיה ובעל ספר התולדות הידוע של גיטה, הוא שמנע את ספנסר מלהתקרב אל אליוט עוד יותר, עד לכדי נשואים. ומה גם כי לואיס היה גם ידידו הוא, וספנסר ידע כי לו משפט הבכורה. ואולם יותר מכל אנו רואים, כמה גדולה היתה ההשפעה שהשפיעה אליוט על הפילוסוף הגדול ושהשפיע הוא עליה. יחס ידידותם זה לזה היה לברכה גם לשניהם. בהנאה משונה הוא מזכיר פעמים רבות, כי הוא הוא שעורר אותה לכתוב ספורים, ופעם אחת הוא כותב, כי בסוד סודות ספרה לו ג’אורג' אליוט, שכבר החלה לכתוב את ספורה הראשון.

בשנת 1851 התודע ספנסר אל מרת איוֶנס (שמה האמיתי של ג’אורג' אליוט הוא: מֶרי אַנה איוֶנס), אל האשה אשר „לא ידעו אותה אז בלתי-אם מעט ואשר עתה מלוא כל העולם תהלתה ”. במכתבו אל רעו לוט, שהוא מביא, הוא כותב: „בזמן האחרון התרועעתי הרבה אל מרת איוֶנס, אשר עליה הגדתי לך, כי היא המעתיקה את ספרו של שטרויס ( „חיי ישוע ”) וכי היא האשה הגדולה בשכלה מכל הנשים אשר ראיתי מימי. גודל רוחה, תכונתה בתור אשה והסגולות המיוחדות שיש לה בתכונתה העצמית, הם שלא נתנו אותי לסור מעליה כל הערב ”. – „מן הבילטים שלי ”, הוא מודיע אותנו, „הנתונים לי חנם בשביל האופירה האיטלקית ובשביל התיאטרונות האחרים, אני מתחיל ליהנות עתה ולהשתמש בהם כל צרכי, משום שיש לי הזדמנות ללוות את מרת איוֶנס אל כל המקומות ההם ”.

הגעו בעצמכם: מן הצד האחד החוקר היבש הזה, ספנסר זה, שהשפיע השפעה מרֻבּה כל-כך על ספנסר שלנו, כלומר – על אחד-העם, ומן הצד השני אותה האשה עם החטם הארֹך, כפי שאנחנו מכירים אותה מן התמונה שהדפיסה הוצאת „תושיה ”– ודברים כאלה!!!

„חיצוניותה ”, כותב ספנסר בזכרונותיו, „יש לה בכל אֹפן קצת מן הזכרות שנמצא גם בשכלה. קומתה היתה קומה ממוצעת, ואולם מבנה גופה היה מוצק. ראשה היה גדול מן המצוי אצל נשים; וגם היתה לו סגולה אחת, שהבדילתהו הבדלה נכרת מכל יתר הראשים, והיא, תבניתו שהיו לה שרטוטים ישרים עד כדי למשוך על עצמם את כל עין. רֹב הראשים יש שנמצא אצלם איזה מקום שטוח או איזה מקום שקוע. ואולם הראש שלה היה בולט כלו במדה שוה. הפנים, שברגעי מנוחה היה מראהם נחמד עד מאד, נהפכו ויהיו לבריאה חדשה, בשעה ששחקה מעט. שחוק רֹב בני-האדם אינו אלא קול צהלה לבד. ואולם אצלה היה השחוק על-פי רֹב גם סימן של סימפטיה להאיש שהביא אותה לידי שחוק או ששחקה אליו. קולה היה קול קוֹנטרה-אַלט חזק למדי. על-דבר הקול הזה, כמדומה לי, שדוקא אני יכול הייתי לסַפּר דברים יותר מדויקים, משום שבימים ההם היינו מזמרים שנינו יחדו לפרקים קרובים מאד. ואולם לרגלי ההרגל שלה, להבליע את הקול, כמעט שלא בא זה לעולם לידי ערכו במלואו. קולה היה תמיד רך מאד ”.

ספנסר שלהם, כפי הנראה, לא היה כלל בטלן. הלוית אשה לבתי-התיאטרונות, עין רואה שרטוטי פנים עם כל פרטיהם ופרטי-פרטיהם, אֹזן שומעת קול באשה – וכל זה אצל איש שכתב את „שיטת הפילוסופיה הסינטיטית ”ואת „תורת הסוציולוגיה ”!

„כאשר אבדה לה אמונת-הילדים שלה ”, הוא מוסיף לסַפּר לנו, „הרגישה שנים רבות כמין קרע בלבה. ואולם הסערות האלה חלפו; הטבע שלה נצח ויגיע לידי הרמוניה. ההתבוננות, שהתבוננה תמיד על עצמה, הביאה אותה לפעמים לידי רוח רעה. רק פעם אחת ראיתי אותה כועסת; אי אפשר לומר, כי לא היתה לה סבה נכונה לכעסה, ואולם כעסה היה בלי מדה. וגם כשהתעוררה ברֹב ישרה ובאהבתה לצדקה על כל עול ועל כל זדון, הנה בכל-זאת היתה לה סבלנות גדולה לכל חסרונותיהם של בני-האדם ותהי נכונה תמיד לסלוח. ואם קרה מקרה והיא נחפזה להוציא איזה משפט שלא בצדקה, אז היה מראה פניה כאילו בקשה כפרה וסליחה ”.

תעודה כזאת לאשה – ולוּ גם תעודה של פילוסוף גדול, ולוּ גם תעודה לאשה שכתבה רומנים – אי-אפשר שתצא מפי איש שאינו „אוהב ”. בנוהג שבעולם, אשה שנתפשה בכעסה פעם אחת, חזקה שהיא כועסתמאה פעמים ואחת ביום באותן השעות שאינה נתפשת. אשה שרואה עול וזדון והיא סולחת ומוחלת מיד, חזקה שאין זו אלא אותה הרחמנות הידועה הטבועה בטבע האשה בכלל. אשה שמוציאה איזה משפט בחפזה וחוזרת ממנו, חזקה שלא עשתה כזה אלא משום שדעתה קלה. ואולם לא כן דעת ספנסר; לכל-הפחות לא כן דעתו בנוגע דוקא לאשה זו, שלוה אותה לבתי-התיאטרונות והתענג על פניה העגולים ועל הקונטרה-אַלט החזק שלה וזמר עמה ביחד. הוא אומר:

„על-פי נטיה זו שבתכונתה אני מחליט, שהיא היתה מפשפשת תמיד במעשיה ובודקת יום ולילה במומיה. פעם אחת התאוננה באזני על מין הכרה כפולה שיש לה ושמציקה לה מאד: כל דבר שהיא מדברת ושהיא עושה, מיד נגררת אחריו התעוררות לבקֹרת עצמית. מובן מאליו, כי תכונה זו גרמה לה להמעיט את ערכה בעיני עצמה ולבלתי תת אותה להאמין בעצמה ”.

והוא מוסיף:

רֹב הרוחות המתרגשות מוצאות בנפשן, כפי הנראה, מעט או הרבה מן הסימנים של ההכרה הכפולה. ההכרה האחת מתבוננת, כביכול, בזו שכנגדה ומוציאה את משפטה לשבח או לגנאי. מאורעות שונים, שיש בהם כדי להוכיח, הביאוני בשנים האחרונות לידי כך, להחליט, שיש מין „שניות של רוח ”, עד כמה ששניות זו אינה אלא אותו הכשרון של שני חצאי המוח לפעול כל אחד בפני עצמו בלי חברו. בחלומותי באתי פעמים הרבה לידי חזיונות ופלאים, שאי-אפשר לבאר אותם באֹפן אחר; וחזיון אחד שהביאני לבסוף לידי החלטה. כשהקיצותי פעם אחת בבקר היתה ההכרה שלי ברשותי עד לאותה מדה, שיכולתי להחליט בבירור שאני ער. ובכל-זאת הוספתי לחלום; וההכרה של הויתי הערה התבוננה רגע אחד על ההכרח של חלומי. עוד יש לי גם מופתים אחרים שהיו יכולים להוכיח, ששני חצאי-המוח פועלים את פעולותיהם כל אחד בפני עצמו. הן כבר הוכיחו אחרים לפני, שפעולותיהם של שני חצאי-המוח נבדלות ומיוחדות כל אחת ואחת לאותו החצי שהוא מומחה לה. ואולם לי נראה, כי יש להבדיל וליחד את הפעולות עוד יותר ויותר. אפשר שהחצי האחד עושה את חבורי המחשבות הפשוטים, והשני – את החבורים המורכבים; באֹפן זה יצא לנו, שיש לנו עסק גם פה עם חלוקת העבודה. האם לא אפשר הדבר שיש לנו כח חושב כפול כמו שיש לנו כח רואה כפול? ”

אכן סוף פילוסוף – לחקירה. לא יועיל יֹפי ביום התפלספות, ופילוסופים גם על פתחי האהבה אינם חוזרים בתשובה. שכח ספנסר את האשה הנחמדה ואת קולה ואת פניה העגולים, בשעה שעלתה על מוחו חלוקת העבודה של שני חצאי-המוח. ואולם יתנחם-נא הקורא – עוד מעט והוא חוזר אליה.

II

בין הדברים הרבים והערבים, אשר ישמיע הרברט ספנסר ב „ספר הזכרונות ”שלו על ג’אורג' אליוט, אנו מוצאים דברים שאין אנו יודעים אם עלינו להציגם על חשבון המוח של החוקר או על חשבון הלב של האוהב. נראים הדברים קצת כאילו היו קומפלימנטים, וחשודים קומפלימנטים מעולם שהם מפריזים לפעמים על המדה. את מי מקרבנו אין כמו אלה? למי מאתנו לא היתה גברת של-לב, אשר שר את תהלתה מעט יותר מן הראוי, ולבסוף, כשבא ערב יום הכפורים, היה מוכרח להכות באגרופו על לבו ולקרוא בקול: על חטא שחטאנו בבטוי שפתים? – מעולם לא עלה על לבי לקבוע לי את צורתה של י’וליט על-פי הדברים שידבר עליה רוֹמיאו. כל נחתום מעיד על עיסתו, והאהבה מקלקלת לפעמים לא רק שורה אחת, כי-אם אלפי שורות של ספר שלם, ואולם מן הצד השני עלינו לזכור כי יש לנו עסק פה עם הרברט ספנסר. אם אחפוץ ואם לא –מוכרח אני להרכין ראשי אל האיש הזה ולהחליט, כי כל דבריו אמת וצדק. אמנם ידענו, כי אליוט זו, שכתבה לנו אותו הספר „דניאל דירונדה ”, אשר קראנו אותו בין-השמשות או אשר לא קראנו אותו כלל וכלל, היתה גדולה במדה כזו.

„טבע ההכרה הכפולה ”, כותב ספנסר, „הוא שהכביד על מרת איוֶנס מלהביא את רֹב כשרונותיה וידיעותיה לידי ערכם במלואו מיד, ורק קימעא קימעא היו יכולים לגלות אותם. כח-זכרון גדול היה למרת איוֶנס וכשרון של תפיסה מהירה. כח דמיונה היוצר, שהיה יוצר תמונות ופושט נשמות ערומות, לא היה נכר כל-כך בחייה יום-יום. כשרון החקירה שלה היה נוטה יותר אל ההגיון שבבקרת מנתחת משהיה נוטה אל ההגיון המרכיב. ואולם בכל אֹפן היה רוחה הפילוסופי נכר מיד. ידעתי רק מעט בני-אדם אשר יכלתי לשוחח עמם על-דבר שאלות פילוסופיות, כמו עמה. הכשרון להגיון מפשט מתחבר אצל האיש רק לפרקים רחוקים עם התאור הממשי, ומכל-שכן שלא נמצא הרבה אצל נשים שחִבּרו את שני אלה כמוה ”.

ובנוגע לתכונתה הוא אומר: „אפשר שבימיה הקדמונים היתה עליזה לפעמים. אכן בימים שידעתיה, לא הוסיפה עוד להיות עליזה, וגם לדברי חדודים ולבדיחות היתה עלולה רק לפרקים רחוקים מאד. השרטוט העיקרי שבתכונתה היה השווי ברוחה. בקנאה גדולה היתה מסתירה כל תנודה ברוחה וכל סימן של יגיעה רוחנית. דומה, שכחה היה עצור תמיד. כל רעיון שהשמיעה היה מעיד על שכל גדול, העובד את עבודתו בלי עמל. כפי הנראה, הכירה בכשרונה זה, ובכל-זאת לא היתה לה שום בטיחות בעצמה. אם היה לה להשמיע דעה המתנגדת לדעתו של איש-שיחתה, היתה עושה כזאת בצורה של הצטדקות. חסרון הבטיחות בעצמה היה חיב בלי-ספק גם בזה, שלא שמעה אז לעצתי, אשר יעצתיה לכתוב רומנים. אנכי מצאתי אצלה את כל המעלות הדרושות למלאכה זו: כשרון של התבוננות חדה, כח נפלא של נתוח, כשרון לא-מצוי לרדת על נקלה לעומק מצב-הנפש של זולתה, חמלה גדולה, חִדוד ובדיחה, וגם השכלה מקפת. ואולם היא בעצמה לא היתה בטוחה בכחה ”.

הדברים האלה גם מצד זה חשובים לנו, שהם מונים לפנינו את מעט המעלות, שבעל-שכל הגון, אשר נוכל לסמוך עליו קצת, שואל מאת איש האומר להיות לכותב ספורים. אי-אפשר לנו לומר, כי את כל המעלות האלה אנו מוצאים, למשל, אצל מסַפּרינו אנו. לא אדבר כלל על אותה ההתבוננות החדה ועל אותו כח-הנתוח ועל אותו הכשרון להתעמק בנקל במצב-נפשם של אחרים, וגם על החִדוד והבדיחות לא אדַבּר, ורק אותה החמלה, אותה החמלה הגדולה שמוכרחת להיות בנשמתו של זה היושב לכתוב, וגם – וי לי אם אומר – אותה ההשכלה המקפת! הלב מתחמם רגע אחד בקרב מדי חשבו בכל זה. ומן הצד השני אותו חֹסר-הבטיחות בעצמה מצדה של הסופרת. אי-אפשר לנו לומר, כי חֹסר-בטיחות כזה אנו מוצאים יותר מדי, למשל, אצל סופרינו אנו. מי מאתנו היה מסֻפּק אף רגע אחד בכחו וביכלתו? מי מאתנו פקפק אפילו כהרף עין בעצמו ובכחותיו ובכשרונותיו מדי שבתו אל השלחן? ומי מאתנו שאל את עצמו: אפשר שטעה ולא זהו המקום כלל שהוא ראוי לשבת עליו? הוי הבטיחות, הבטיחות, הוי עד כמה אנחנו בטוחים ומובטחים! הלב רועד רגע אחד בקרב מדי חשבו בכל זה…

ואולם ספנסר עובר מזה ומסַפּר לנו אפיזודה יפה:

„באחד מימי האביב נתגלגל הדבר, שדברנו על „הפילוסופיה הפוזיטיבית ”של קוֹנט, והיא שעוררתני אז ולא חדלה עד שקראתי את הפרקים הראשונים, את המבוא. הדבר הזה לא עלה לי על נקלה. ידיעתי בלשון פרנציה הספיקה לי לכל-היותר, שאוכל להפוך בדפים של איזה ספור (אשר על המקומות הקשים לי בו מצד הלשון פסחתי), ואולם מעולם לא הספיקה לי לתכלית כזו. לא אזכור עתה עוד את אשר חשבתי אז על תורתו של קוֹנט בדבר שלש המדרגות, המדרגה התיאולוגית, המיטפיזית והפוזיטיבית. מימי לא היה לי עסק בענין זה, ועל-כן לא הסכמתי ולא התנגדתי לו. ואולם בנוגע לחלוקתו של קוֹנט, איך הוא מחלק את החכמות, היתה לי מיד השקפה שלי בעצמי, ואני התנגדתי לה. אכן מרת איוֶנס השתוממה מאד בשמעה זאת! בעיניה היתה החלוקה הזאת לדבר שאי-אפשר לחלוק עליו. רק בקֹשי נעתרה לי לשאת ולתת עמי בענין הזה, ואחרי-כן, לא הוסיפה עוד לדַבּר עמי על הפילוסופיה של קוֹנט עד עולם ”.

והוא בא לידי כך, להזכיר את דבר האהבה אשר בינו ובינה – לפי דברת בני-אדם.

„אחרי שבני-האדם ראו אותנו תמיד יחדו, באו לידי כך, להניח הנחות שונות. על-פי רֹב די להם לבני-אדם סמך קל, בכדי להוציא ממנו דיוקים מוחלטים; ופה היה להם סמך גדול; ובכן החליטו, כי אוהב אני לה וכי עוד מעט ואקחנה לי לאשה. שתי ההנחות האלה גם יחד לא היו נכונות ”.

תיתי ליה! אם יש אנשים רבים כל-כך, הנשבעים שבע פעמים ביום, כי אוהבים הם בכל מאדם, והם בכל זה דוברים שקר, הדין נותן, כי נאמין לאיש על דברתו, באמרו כי איננו אוהב. חברך לא אהב – תאמין. ואולם אותם השבחים, אותם השבחים הרבים מקלקלים קצת את החשבון. אותו „הסמך הגדול ”: ההלויות הרבות לבתי-התיאטרונות וההסתכלות בפרטי-הפרטים של פניה והדוּאֶטים הרבים והישיבות התמידיות יחד – והכל בכדי שתעורר אותו היא לקריאת הפילוסופיה של קוֹנט בדבר שלש המדרגות, והכל בכדי שיעורר אותה הוא לכתיבת רומנים. מי יודע? כמה צנוע לפעמים אדם, שאינו מכיר באהבתו!

ואולם הנחמדים מכל הדברים האלה הם הדברים אשר יסַפּר לנו ספנסר על-דבר הקמטים המתהוים על-גבי מצחם של בני-אדם חושבים ואיך נשתמר הוא מן הקמטים האלה. מובטח אני, כי הרבה מקוראותי העדינות יוצאות הפעם מגדרן ונעשות קצת מתאוות – לדעת. הנני ואגלה סוד.

„פעם אחת – כמדומה לי שדברנו אז על-דבר „סוציאל סטטיקס ”שלי – הביעה לי את רוב תמהונה, כי אני, שאני מרבה כל-כך לחקור ולחשוב, אין לי קמטים על-גבי המצח. אולי, אמרתי לה, שרש הדבר הזה הוא, כי מעולם לא עיַנתי עוד בדבר עד כדי יגיעה. אז קראה: „דברי יהירות כאלה לא שמעתי עוד מעולם! ”התחננתי אליה, כי תשמע בראשונה את כונתי בדבר הזה. אֹפן העיון שלי אינו דורש את היגיעה המצומצמת, המולידה קמטים על-גבי מצחו של אדם חוקר. מימי לא פניתי את לבי לשאלה אחת ויחידה והגיתי בה עד שמצאתי את פתרונה. אם באתי מפרק לפרק לדיוקים, אז לא היו הדיוקים האלה תשובות על שאלות שערכתי לעצמי זה עתה מקרוב, כי-אם תולדות התולדות של מחשבות שבאו לי בלי עמל ושיצאו אחת לאחת ממקור אחד. שמרתי בלבי איזה דבר שמצאתי בספר או שראיתי בעצמי. חוש ידוע היה לי להכיר את ערכם של דברים כאלה. לא שחשיבותם הכללית היתה נכרת לי מיד, אלא שהאינסטינקט והאינטריסה שלי דחפוני תמיד לגבי דברים שיש להם חשיבות כללית. הייתי יכול, למשל, לקרוא בספר על-אודות בנין גופה של חיה זו או זו ממערכת היונקים, ולא נשאר מזה בלבי רֹשם מסוים; ואולם כשבאתי לידי עובדה זו, כי היונקים –וגם כשהם נבדלים כל-כך למיניהם, כמו התנין והגמל המנומר – יש להם כמעט לכלם שבע חוליות בערפם, אז נצטיֵן דבר זה אצלי ונשאר שמור בזכרוני. אמתיות כלליות כאלה היו מעסיקות אותי לפעמים אחרי זה, לפי שטבע כשרוני היה בכך, איזה זמן מועט, ואני בחנתי את ערכן. אחרי שמונת ימים אפשר שנזכרתי שנית בענין זה. עיון חדש, הכרה חדשה, ומופתים חדשים מתרבים אצלי. ושוב עובר איזה זמן. ולבסוף, כשנתתי לעצמי דין וחשבון של כל התבוננותי במקצוע זה, נתרחב אצלי הרעיון, נתרבו המופתים, נראתה האפשריות לכיֵל את הכל לכלל אחד, ואז יצא מתוך כל הערבוביה הזאת מֻשג קבוע. ויצאה שיטה אחת ושלמה, בלי כל כונה תחלה ובלי שום יגיעה יתרה. מחשבותי נתפתחו כמו מאליהן ועלו ממדרגה למדרגה, מבלי שהייתי דופק אותן. לכן לא מצאה מרת איוֶנס שום קמטים על-גבי מצחי. וגם אחרי שעברו עלי עוד שלשים שנה חדשות לעבודה ולעיון, לא נראו עוד כמעט קמטים על-גבי מצחי גם אז ”.

ובכן זה הוא פתרון החידה: אין לגבירותינו העדינות לעשות שום דבר, בכדי לעצור את הקמטים מבוא, אלא תהיינה עסוקות מעט במחשבות שבאות בלי עמל ותהיינה מרגילות את עצמן למנות את חוליות השדרה של היונקים ותהיינה מסתכלות לא אל המראה אשר על הקיר אלא אל התנין והגמל המנומר וכו וכו, – ואז מובטחני אני בהן שלא יארע להן קמט קודם זמנן.

אמרו מה שתאמרו: אפשר מאד, שהחוקר הגדול הזה היה גם לץ קטן. אבל מה יעשה אדם, הרוצה להתגעגע קצת על אשה זו ש „אינו ”אוהב?

בכל אֹפן, חשוב מאד הפרק הזה בזכרונותיו של אדם גדול זה.

תרס"ה.

(ליום 9 מאי)

״חֲלוֹמוֹ הָיָה חֹפֶשׁ, מִן הַסֵּבֶל

שֶׁל מַעֲשֵׂי יוֹם וָיוֹם עִם צָרְכֵי־אָדָם גַסִּים,

חֹפֶשׁ מִן הַתַּאֲוֹת עַל־פִּי הַחֹק הַמְזֻקָּק

וְחֹפֶשׁ מִן הַחֹק עַל־פִּי רוּחֵנוּ בָּנוּ״.

I

רצוני היה לאמר: פרידריך שילר – ואולם לא אבוש כלל להודות, כי לא היה בי די אֹמץ־רוח לכתוב את השם הזה מפֹרש על גבי מאמרי, ועל־כן עשיתי קפנדריה קטנה זו ועקמתי כמה וכמה אותיות וכתבתי: משורר לדורות. סלחו לי: עוד אולת קשורה בלבי, לחפוץ שקוראים אחדים יקראו את מעט הדברים שאני כותב, וירא הייתי, שידלגו על מאמרי זה, כמו שמדלגים על היוצרות, אשר בעצם אין הם נדפסים אלא בכדי שיוכל מתפלל הגון לדלג עליהם. פרידריך שילר – השם הזה כבר נעשה לבני־דורנו המושלמים חל יותר מדי. חקירה או סטודיה או אסיי על־דבר הנַער האחרון שׁבאחרונים, שכתב זה עתה את הסקיצה הראשונה שלו בעתון היומי האחרון – מהיכי תיתי, את המאמר הזה נקרא בתענוג מיוחד. מילתא זוטרתא: כוכב חדש, אמנות חדשה, אידיאלים חדשים. התֹּאַר היותר קטן שנחלק לבן־אדם כזה הוא ״ענק הרוח״. פחות מזה אין אנו יכולים כלל. בכלל היו ״הענקים״ בזמננו למין דבר שאנחנו מנערים אותו בכל שעה ושעה מתוך בתי־הזרוע שלנו. אבל שילר – בבקשה מכם, הלא פשוט הרפה היא. אותו הן יודעת אפילו אשתו של בעל־בית הגון ברחוב היהודים, הלבושה עוד פאה־נכרית. אותו הן יודעת אפילו הנערה הקטנה ההולכת עוד לבית־הספר, ובלבד שיש לה ״אַלבום״ ורעותה כתבה לה לתוכו איזה חרוז מחרוזי המשורר הזה. אותו הן יודעת גם האם־הזקנה שלנו עוד מן הימים שהיתה גם היא עלמה צעירה ובעלה, עליו־חשלום, היה עוד חתן, חצי תורני וחצי אשכנזי הבא ממחוזות פולין־הגדולה, והוא נגן פעם אחת בין הערבים בקול ערב את השיר ״דער יינגלינג אַם באַכע״ או ״דעס מאֶדכענס קלאַגע״ או הקריא בקול את השיר ״דער טויכער״ או ״דער האַנדשוה״; כשם שחציו התורני של חתן כזה היה מוכרח לדעת להרצות לפני חותנו איזה רמב״ם חמור, כך היה חציו האשכנזי מוכרח לדעת להתחבב על כלתו על־ידי מה שיקרא לפניה בעל־פה איזה שיר משירי שילֶר. סופר מתחיל כשיבוא עתה ויכתוב את שורותיו הראשונות ויסַפּר מעשה ברצען שישב בעליה תחת הגג או מעשה בחיט שישב על מחטו במרתף מתחת, אז מובטחני כי למחר ימצא את המבקר שלו, שיבוא ויכתוב את חקירתו העמוקה על־דבר ״משורר העליה״ או ״נביא המרתף״ החדש. אבל שילר – מה לנו עתה שילר? מי יקרא עתה על־דבר שילר? האיש הזה כבר מהולל יותר מדי. האיש הזה כבר מהולל כל־כך, עד שגם אין קוראים אותו עוד. לכל היותר יכולים אנו לעשות חסד עם המת ״הגדול״ ולחוג יחד כיום הזה עם החוגגים, ולעצור את פינו רגע אחד משחוק. לכל היותר יכולים אנו – מאחרי שסוף־סוף מרעישים עתה עליו כל־כך את השמים ואת הארץ מסוף עולם ועד סופו – להעמיד גם אנו פנים תמימים ולקרוא לו עם החוגגים בכל השמות המקובלים והשגורים, כמו ״משורר האידיאליוּת״ או ״משורר החֹפש״ וכדומה. ואולם בעצם הדבר, בבקשה מכם, הניחו לנו עם כל פזמוניכם והשקפותיכם שנתישנו. אין לנו אֹרך־רוח ואין לנו פנאי לכל אלה. בעצם הדבר יש לנו כיום הזה עסקים אחרים: ריאליסטים, נטורליסטים, סימבוליסטים, אוֹקוּלטיסטים, פרימיטיביסטים, מודרניים, רומנטיקים־חדשים, צעירים, צעירי־צעירים.

יכול לב־אדם להמוג בו מרֹב כאב ביום שמעו את כל אלה ואת אשר היה לנו ועד כמה קהה ההרגשה עתה, עד שאין עוד היכֹלת כלל להכיר מה זה דבר של קלַסיות ומה זה כשרון נצחי ומה זה אדם גדול, שלא היה גדול רק לשעה או לדור אחד, אלא לדורי־דורות. נכרתה מבני־דורנו ההרגשה. אין לני כלל להצטער על החוצפה הגסה של אותם בני־האדם, אלא על העדר־ההבנה והעדר־ההרגשה וכי אבד לבני־דורנו כל קנה־מדה למֹד בו את הדבר הגדול באמת. שילר זה בעצמו כבר נִסה לסַמן את הדילטנט על־פּי הדברים: ״ווייל איין פערז דיר נעלינגט אין איינער געבּילדעטען שפּראכע, דיע פיר דיך דיכטעט אוּנד דענקט, גלויבסט דוּ שאָן דיכטער צוּ זיין?״ או בדבריו על הצעירים: ״וואַר עס איממער וויע יעצט? איך קאַן דאַס געשלעכט ניכט בעגרייפען. נוּר דאַס אַלטער איזט יוּנג, אך, אוּנד דיע יוּגענד איסט אַלט״. – עתה הנה כבר נשמעים קולות בודדים פה ושם המתחילים לבעוט בחשאי גם בגיטה וגם בשֶׁקְספּיר וגם בכתבי־הקֹדש, אלא שאין עוד לבני־אדם הללו די אֹמץ־לב להשמיע את הדברים גלוים וברורים.

אבל ראו! הנה גם הגדולים, אשר בני־דורנו, ואפילו הצעירים שבצעירים, מעריצים אותם כל־כך, לא הרשו לעצמם גם הם לנהג קלות־ראש יתרה בשילר זה. מוריס מטרלינק, למשל, כותב עתה לרגלי חג־הזכרון כדברים האלה: ״עד־עולם לא אשכח את השכרון אשר נסך עלי שילר בימי נעורי. השירה שלו – הליריקה וביחוד הדרמות – היתה לי לגשר נפלא, לעבור בו מן הפּואיזיה הקלסית, אשר כפו אותה בחֹזק־יד על העלם הצעיר ואשר לא הבין עוד אותה כראוי, ולבוא פתאום אל הרומנטיקה, שנראתה לי כמו ים מלא סתרים, הנותן חיים ואין לו גבול וחֹק. אסרו עלינו את הקריאה בספרי ויקטור הוּגוֹ ובספרי מוּסֶה ואפילו בספרי שקספּיר, ואולם את ספרי שילר התירו לנו, בכדי שנלמוד מהם את הלשון הגרמנית. ובכן, לו אני חיָב את הרגשות־האשר הראשונות, הלוהטות ובלתי־נשכחות, אשר התעוררות כח־הדמיון מולידה בנו. ולכן לא בדם קר יכול אני לדַבּר ולשפוט עליו, כמו שהייתי יכול לדַבּר ולשפוט על כל משורר אחר. תמיד ובכל שעה רואה אני אותו בברק האור המבהיק של תקופת־המעבר, של ימי־הנעורים. ועד עולם יהיה זה האלהים אשר פתח לעיני ראשונה את יפי היער וההרים, את יפי אור הלבנה ורוח־הסערה ורוח־הגבורים. בידים מלאות ונדיבות הֵריק עלי את שפעת הציצים המלאים סוד ואת הריח הכבד של הנשמה הגרמנית, ולבי, אשר היה אסור בכבלי החנוך הלטיני יותר מדי, חרד לקראתם בגיל ורעדה ובתקוה אשר לא ידעתי מה היא ואקח את כל אלה לנפשי ונפשי מלאה תודה. את כל זאת אני חיָב לשילר.״

ואוֹגוסט סטרינדבֶּרג, מי שהנו גם הוא חביב מיוחד של בני־דורנו, כותב לרגלי חג־הזכרון: ״עוד בהיותי בבית־הספר נכנס שילר לתוך חיי, ואולם לא ידעתי ממנו בלתי־אם את ״מלחמת שלשים השנה״ ואת ״וַלֶנְשְׁטיין״. ובכן ידעתי אפוא דק את הפרופיסור ואת יועץ־החצר, ומובן מאליו כי היה לי למשא. ואולם מקץ הימים ואני הייתי לסטוּדנט ועליתי פעם אחת לעליתו של אחד מחברי הכבירים ממני. אצלו מצאתי את כל ספרי שילר, ואני הפכתי בגליונותיהם ובאתי עד ״השודדים״. הדבר הזה היה לי מין התגלות, מין תורה מן השמים! מהפכה שלמה נעשתה בחיי, והיא היתה חזקה כל־כך, עד שעזבתי את האוניברסיטה וחפצתי להיות לאקטור על במת התיאטרון״ והוא מוסיף ומסַפּר את דבר בואו לפני הדירקציה ואת שאלתו לתת אותו להתראות בתור קרל מוֹר ואיך השיבו את פניו על־דבר אשר קולו היה רפה עוד יותר מדי. ״אז עשיתי גם אני את אשר עשה דֵימוֹסְתֵּינֶס בשעתו. הייתי הולך יום־יום במשך כל ימי הקיץ על פני השדה, אשר שם היו אנשי־צבא מתחנכים, ועם רעש שעטת־הסוסים ועם קולות כלי־התותח קראתי את קרל מור. מראש המקום הנִשא, אשר שם עמדתי, נשקפתי על עיר־הבירה הגאיונה עם ארמנותיה והיכליה ופסגותיה ומגדליה, ואני קפצתי את ידי בזעם אפי ואשפוך את חמתי על כל חברת האדם הזאת ואבך עליה, כי נבערו בני־האדם לתת את גֵּוָם לרתום אותו כאשר ירתמו את הסוסים, למען אשר יגלגלו את האופן, חזר וגלגל חזר וגלגל… וימי הסתו באו ואני ותרתי על שאלתי להיות לאַקטור, ואהיה לסופר. פעמים הרבה נסיתי לעשות שלום ביני ובין חברת־האדם ולהכניס את ראשי גם אני בחבלי הסוסים, ואולם כפעם בפעם שבתי וברחתי על נפשי. ועוד היום, מקץ שלשים ושבע שנה, לא נבצרה ממני לצאת אל השדה, למקום שם אנשי־הצבא מתחנכים, ולירוק על פני העיר, אשר לא לאֹרך ימים אוכל להתרצות אליה. ואת כל זאת אני חיָב לשילר, ואולי עוד יותר מזאת, כי יקר בעיני ״דון קרלוס״ וחשובה לי ״מרים סטוּאַרט״ ואוהב אני את ה״עלמה מאוֹרליאן".

אכן רק חסד הוא לבני־אדם, כי באים אנו לחֹג לפעמים את חגי־הזכרון לאנשים הגדולים, במלאת מאה או מאה וחמשים שנה להולדתם או למותם, כי הנה יש עוד שיבואו סופרים אשר קולם נשמע והם כותבים ומעוררים ומבררים ומלבנים, ויש עוד שיפול איזה גרגר זרע נאמן על לב האחד או השני מן הקוראים והביא אותנו לידי הרהורים ולידי עיונים שונים וסוף־סוף מי יודע אם לא תנצל הנפש האחת או השנית מרוח־העועים הנסוך עתה בקרב כל הארץ. יש אשר יבואו דברים כבושים אחדים בלב אחד הקוראים, באחד מחמשים, ועוררו את הרגש אשר בלבו ונפקחו עיניו פתאום וידע את אשר חפצו לעשות לו.

מה לנו עתה שילר? – אכן יכול הייתי לאחוז דרך קצרה ולקרוא גם אני עם הקוראים, כי הוא היה לנו משורר החֹפש, משורר האידיאליות, שנשא תמיד את דגל האידיאלים של האנוּשיות בידו הרמה וכדומה, אבל ירא אני, כי הדברים הרמים האלה אינם מגידים כלום. ואולם שילר היה משורר אשר כל העולם היה בלבו עם כל מכאוביו ועם כל תקווֹתיו, ואחרי כי מכאובי העולם הם הם המכאובים שהיו לפני מאד וחמשים שנה ואשר הם גם עתה ואשר יהיו עוד גם אחרי מאה דורות, ואחרי כי תקוות האדם הן הן שהיו לפני מאה וחמשים שנה ואשר הן גם עתה ואשר תהיינה עוד גם אחרי מאה דורות, לכן משורר נצחי הוא ולכן שיריו וספריו הם שירים וספרים לדורות, אשר אי־אפשר לבן־אדם יהיר למחות אותם כאות נפשו. ספריו ושיריו אינם מעשי־שעשועים לשעה, אשר בכלות המודה יכלו גם הם, כי־אם שירים וספרים לדורות, לדורי־דורות. אותו קרל מור התפרץ מפני החברה ומפני כל העזובה אשר בה, מתפרץ עוד לעינינו עד היום וכמעט לא שֻׁנה גם במראהו; אותו המַרקיז פּיזא, המתחנן אל מלכו על משפטים ועל חקים טובים ועל מעט חֹפש ועל מעט אויר ועל מעט אור, – את קולו אנחנו שומעים בהתחננו עד היום הזה; ואותם השירים, אשר בהם יתאונן המשורר על כל הנעשה מסביב לו, כמו השיר למאה החדשה, אשר שם יקרא: ״דאַס יאַהרהוּנדערט איזט אים שטוּרם געשיעדען, אוּנד דאַס נייע אֶפפנעט זיך מיט מאָרד; אוּנד דאַס בּאַנד דער לאֶנדער איזט געהאָבּען, אוּנד די אַלטע פאָרמען שטירצען איין״ – אותם השירים חדשים הם עד היום הזה. וגם אותן התקוות לעתיד יותר טוב וגם אותה האמונה הכבירה ברוחו של האדם ובנצחון הצדק והיושר, הן הן התקוות והן הן האמונות אשר אנחנו מקוים ואשר אנחנו מאמינים עד היום הזה ואשר היה הוא אחד מן הראשונים אשר לִמד אותנו כל זאת ואשר מלא בה את רוחנו.

ואולם עוד ערך מיוחד לו לגמרי בנוֹגע לנו בני־ישראל – ועל הדבר הזה עלי עוד לדַבּר דברים אחדים, מיוחדים.

II

מונחת לפני עתה על השלחן חוברת ישנה של גליונות כתובים בדיו, אשר עליה נעשו כבר צהובים מרֹב ימים ואשר הדיו של אותיותיה כבר נסתפג ונעשה כעין החלודה. מהפך אני בגליונות החוברת הישנה הזאת ואני מוצא:

״גליקליכער זייגלינג! דיר איזט איין אוּנענדליכער רוים נאָך דיע וויעגע;

ווערדע מאַנן, אוּנד דיר ווירד ענג דיע אוּנענדליכע וועלט״.

החרוז הוא חרוזו של שילר והחוברת היא מין ספר־זכרון לפתגמים שונים, אשר חברי ובני־גילי השונים היו כותבים לי לזכרון בהיותי נער קטן. בלי ספק היו ספרי-זכרונות כאלה לחברי גם הם בהיותם נערים קטנים, וגם אני בלי ספק הייתי נוהג לכתוב להם לזכרון חרוזים כאלה מכל אשר ידעתי. מתחת לחרוז האמור אני מוצא חתום את השם: אליהו גוּטמַן. רבונו של עולם, מי היה אליהו גוּטמַן? – ואני צולל בתהום זכרונות נשכחים.

ופתאום אני זוכר: ״מורה״ היה לי (לא מלמד, כי־אם מורה) בהיותי כבן שש או שבע שנים, אשר היה סר אלינו שעה אחת ליום והיה מלמד אותי את סתרי האומנות הנפלאה של מלאכת הכתיבה ביחד עם ראשית הידיעה של השפה הגרמנית. רק שבועות אחדים היה לי זה למורה, והוא הוא אשר בהפרדו מעלי כתב לי לזכרון את חרוזו זה של שילר. זייגלינג! המלה הזאת, כמובן, אינה ענין לכאן; בהיותי בן שש או בן שבע לא יספתי על כל פנים להיות יונק עוד. וגם מלה זו של ״וויעגע״ אי־אפשר לומר שקלעה היטב אל המטרה. דברים אלה איך שיהיה, הם שטות קטנה של האדון ״המורה״. ואולם האדון הלז בעצמו חיה חזיון נפלא: איש יהודי במלבוש ארוך ובפאות מתוקנות עד החצי, שהיה יושב מחצית השעה האחת ומחדד היטב את ראשו של עט־העופרת ומדבר במחציתה השניה ז׳רגון בנוסח אשכנז, וביחד עם זה הוא מחנך אותי לצייר בדיו על גבי קוים ותוים, הדומים כמעט לאותיות. ומפי האיש הזה שמעתי אני בפעם הראשונה את השם פרידריך שילר. האיש הזה ידע את שילר; האיש היהודי הזה. האם לא נפלא הדבר?

ורק ימים רבים אתרי זה החילותי לדעת, כי לא נפלא הדבר כלל וכלל. אין לך משורר ממשוררי אומות־העולם שנתפרסם כל־כך בין אחינו בכל מושבותיהם השונים ושנתקבל כל־כך אצלם ושנתחבב כל־כך עליהם כמו פרידריך שילר. אותו ידעו גם אמותינו וזקנותינו הצנועות, אם רק לא נחשבו על משפחות החשוכים ביותר; אותו ידעו פעמים הרבה גם אנשים חרדים מאחינו ואת ספריו היינו יכולים למצוא לפעמים גם בבתי חסידים־סוחרים שהיו עוסקים בהויות העולם. ספרי־שילר לא היו נחשבים מעולם אצלנו בין הספרים הפסולים. בתו של בעל־הבית ההגון, כשם שהיה לה פסנתר לנגן עליו, כך היה לה י״ב הספרים של שילד הוצאת קוֹטָה, לפאר בהם את ארון־הספרים שלה. הבחור המושלם, אם רק לא התבייש אביו להודות עליו כי הוא ״גם בעל־תנ״ך״, היה יודע גם בַּלַּדּוֹת אחדות של שילר, ואם היה גם מתפלסף קצת, היה יודע גם ״דיע זענדוּנג מאָזעס״. ומה גם בבתי המשכילים. במעט שני דורות שלמים נתחנכו על ברכי שילר. שילר היה שנות עשיריות רבות קנה־המדה של ההשכלה היהודית – בטרם בוא בערי ליטא ההשפעה של הספרות הרוסית. שילר והיהודים הוא פרק בפני עצמו, שיכול להעסיק את מוחו של חוקר־הספרות או חוקר־דברי־הימים.

האם יש פה איזו ״וואהלפערוואַנדשאַפט"? איזו קֻרבה של נפש? האם מצא שילר פה איזה קרקע העלול לקבל את השפעתו ביחוד? האם השקפת־העולם שלו, הדומה בעיקרה אל השקפת־העולם היהודית, היא שצודדה פה את הנפשות? האם שאיפתו אל הצדק הנצחי ואמונתו בנצחון הטוב, שהן בעיקרן גם עיקרי התורה הישראלית והאמונה הישראלית, הן הן שעשו אותו קרוב כל־כך ללב־היהודי?

״וואהלפערוואַנדשאַפט״ – כן. דבר זה הן נראה בחוש. אלמלא היתה קֻרבה גדולה כל־כך בין הנפשות, הן אי אפשר היה כלל שתהא ההשפעה מקובלת כל־כך. אבל השקפת־עולם דומה, תורת־מוסר דומה, אידיאלים דומים – בבקשה מכם, מה ידע אותו ״המורה״, שהיה לי בילדותי, מן העולם וכי יש השקפה עליו? מה ידעו אמותינו וזקנותינו ובעלי־הבתים ההגונים שלנו מתורת־המוסר, שהיהדות מיוסדה עליה? מה ידעו אותה הנערה ואותו הבחור מן האידיאלים ומצדק העולמים, שהוא היה גם הגות רוחם של כל נביאינו וחוזינו? לכל־היותר יכלו אלה לפעול בלי הכרה ובלי ידיעה.

קֻרבה של נשמות – כן. היהודי קבל את שירי שילד כמו שהוא מקבל את נגוניו של איזה חזן נפלא, המשתפכים אל תוך נשמתו באיזו מתיקות ובאיזו רכות ובאיזו עדינות, שהוא בעצמו אינו יודע מה הן. החרוזים השקולים והמהוקצעים עד להפליא, אשר גם את שפתם לא הבין היטב ואשר רק את יָפיָם הנשגב הרגיש, פעלו עליו והוא לא ידע. ככה הוא יושב בין־השמשות בשעת שלש־סעודות גם בתוך הקלוז שלו, והוא שומע ושומע בנגן המנגן, והעלטה הולכה הלוך וגדולה, ונפשו יוצאת בנגן המנגן, ונפשו משתפכת ומשתפכת. הנשמה היהודית, שהיא לירית מטבעה, מצאה פה יניקה אשר כמוה לא היתה לה עוד, ואולם לא רק בזה, כי־אם בכלל היה שילר קרוב מאד ללב היהודי ולתכונתו. אותה הקריאה לחֹפש, ששילר היה לו לנביא, אשר לפניו לא היה עוד כמוהו, מצאה לה פה אזנים פקוחות וקשובות, אשר ינקו אותה עד היסוד בה. התכונה היהודית שהיא ליברלית מטבעה, עשתה פה את שלה. אותו קרל מור, הקם לריב את ריב העשוק מיד עוֹשקו ומתפרץ מפני חברת האדם כֻּלה ומורד בה – האם הפנים האלה אינם ידועים לו? אותו ״דון קרלוס״ עם הדרישות לזכיות אדם ולחֹפש־מחשבה ולחיים של אחים, לאזרח ולגר יחדו, האם לא ברוחו נתכנו כל אלה? ואותה ״העלמה האורליאנית״, הנלחמת לחירות, האם לא נכון הוא בכל רגע למחא לה כף? ואותו ״וילהלם טל״ המתקשר, על־דבר אשר היה לו הפקיד לרועץ, ״ואשר אין עוד מקום ששם ימצא העם את משפטו באמת״, ״ואשר המועקה כבר היתה לבלתי שאת עוד אותה״, האם לא קרובים כל הדברים לרוחו ולמשפטו? ואותו ״הקשר של פיסקו בגינואַ״, האם לא יגעו הדברים בנפשו ובנשמתו? – לא היה עוד חוזה כשילר, אשר נפשותיו ואשר חמרי־חזיונותיו היו קרובים כל־כך לנפש־היהודי באותם הימים אשר עבר את המפתן בפעם הראשונה ללכת ולטעום מן הספרות החיצונית.

ונוסף על כל זה גם רוח כתבי־הקדש ומליצותיהם אשר מצא היהודי בספרי שילד בכל פִּנה אשר פָּנה, גם זה הוא ענין לחוקר, להוכיח עד כמה עסק שילר בכתבי־הקדש ועד כמה התעמק בהם ועד כמה סגל לו את רוחם, עד כי נעמוד לפעמים משתאים למקרא המחשבות והמליצות המשותפות שבהם. ולא עוד אלא שהיו חוקרים, אשר חפצו להוכיח, כי בהרבה שירים השתמש שילר גם במקורים עברים. שטיינשניידר, למשל, נסה להוכיח, כי האגדה אשר עליה נוסד השיר ״דיע בּירגשאַפט״ לקוחה מן הספר ״שתי ידות״ למנחם די לונזאנו. וגם אותה השקפת־העולם, הדומה כל־כך להשקפת־העולם של הנביאים, הן פעלה סוף־סוף את פעולתה גם היא, ולו גם בלי הכרה ובלי ידיעה, שיהיה המשורר קרוב ללב היהודי.

ולכן לא היה עוד משורר נכרי אשר ספריו נתפשטו כל־כך אצל היהודים כספרי שילר; ולכן לא היה עוד כמוהו, אשר הרבו כל־כך לקרוא אותו ולהשתעשע בו, ולכן לא היה עוד משורר מן הנכרים אשר הרבו כל כך לתרגם את שיריו עברית כאשר הרבו לתרגם אותו. בכל ימי התקופה, אשר נקרא לה תקופת־ההשכלה, לא חדלו מתרגם אותו כפעם בפעם. אין לך משכיל, המתחיל לכתוב, שלא תרגם לכל־הפחות אחד או שנים משיריו. אין לך חוברת אחת של ״כוכבי יצחק״ שלא היו נכנסים בה אחד או שנים משיריו בתרגום עברי. ויש שנבוא כמעט לידי גיחוך: גם איש כשלמה ליבּ רפּופּורט חשב שלא יצא ידי חובתו אם לא יתרגם עברית לכל־הפחות פרק אחד משיר ״הפּעמון״.

ואולם כל זה היה לפני שנים רבות, רבות מאד. עתה, תהלה לאל, אין לנו צורך עוד בשילר. עתה כבר נתבגרנו ונתבשלנו די צרכנו וכבר מבינים אנחנו, כי אין זה אלא משורר ״נכבד״ שכבר נתישן וכבר עברה שעתו. מה לנוּ עתה שילר?

אכן על שלשה דברים הייתי קובל תמיד. על המנהג המקובל אצלנו, שנערים מבני חמש ומעלה יושבים ולומדים בחדרינו את התורה או את הנביאים והכתובים – והימים האלה הלא הם ימים אשר בהם אין הלומדים הקטנים האלה מסוגלים עדיין כלל להבין ולהרגיש את אשר לפניהם. הספרים הנפלאים האלה היו לספרי־למוד גרידא, והנערים האלה כשיזקינו, ואפילו אם יהיה לבם פנוי לדברי ספרות, לא יוסיפו עוד לקחת לתוך ידם את החבור הנפלא והקטן בן כ״ד הספרים, ואם גם יקחוהו, לא יעשה עוד עליהם את הרֹשם של הדבר החדש וסוף סוף לא יהיו עלולים לראות בו את כל הנפלאות והגדולות באמת האצורות בו. ואולם עד כמה היה משתנה הרבה אצלנו, אילו החלונו לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים רק בהגיענו לשנת העשרים! יכול אני להבטיח, כי אילו נתחברו כתבי־הקדש עתה בימינו בשדה יַסְנַיָה פּוֹלְיַאנָה והיו נשלחים אלינו משם, היו בני־הנעורים שלנו מתענגים עליהם מאד. – כיוצא בזה הייתי מצטער תמיד על כי את שירי הומירוס מלמדים לתלמידים בבתי־הגימנזיום, אך ורק בכדי ללמדם את המלים היוניות, והתלמידים האלה כשיתבגרו לא יעלה עוד על דעתם לקחת להם את השירים הנפלאים ההם ולקרוא בם ולהבין ולהרגיש בם את כל יפים. ואולם יכול אני להבטיחם, כי אילו הדפיס מוריס מטרלינק את השירים אלה עתה וקרא את שמו עליהם, והם היו קוראים אותם, לא היו מתחרטים כלל על הקריאה הזאת. – וכן גם בנוגע לשירי שילר הייתי מצטער תמיד על כי היו לענין לנערים ונערות היושבים על ספסלי בתי־הספר, וכשמזקינים אין הם קוראים אותם עוד; או כי בכלל עסוקים היינו בקריאת שירי שילר ובחזיונותיו בשעה שלא נתבגרנו עוד ולא ידענו עוד מה טיבם באמת. ואולם יכול אני להבטיח להרבה מקוראינו הצעירים, כי לוּ הואיל סטרינדבּרג לחתום את שמו על השירים ועל החזיונות האלה, והם היו קוראים אותם, לא היו מוצאים אותם גרועים כל עיקר.

אכן צר לי, כי ביום הזכרון הזה אשר בו יזכרו רבבות אנשים את נשמת המשורר הגדוֹל, עלי לזכור ולהזכיר, כי כבר חדלו זה ימים ושנים לקרוא את ספריו!

1905.

(ליום 17 פעברואר 1906)

תחלתו: –

אב-זקן היה לו: “יהודי קטן בעל זקן גדול”. דוד-זקן היה לו: איש אשר התעסק בקבלה מעשית ובצרופי שמות ועלה לארץ-ישראל וכתב קמיע לקדחת (“אברקלדוס, אברקלדו, אברקל” וכו') ועשה לו גלובוס עם אותיות עבריות ועם שם ההויה בראשו ועם חתימה כתובה אשורי (“אני השפל ונבזה הכותב שם משמעון בלא”א מורי קצין פו“מ כהרר אליעזר יצ”ו מדוסילדאָרף המכונה סימון דע געלדרין"). אם היתה לו: אשה שנקראה פשוט פייארכה (“בתיה” נקרא אחרי-כן). אשר היתה כותבת את מכתביה לרעותיה בכתב יהודי ובלשון גרמנית כביכול, אלא שהלשון היתה משובשת קצת, והיתה מברכת את רעותיה לראש-השנה בברכת “כתיבה וחתימה טובה”, ככל אשה יהודית כשרה (“ביטטע מאַכען דיזע מיינע קאָמפּלימענט אַן איהרען עלטרען אונד ברודער מיט ווינשונג צום נייאען יאָהר איין כתיבה וחתימה טובה”) והיה לאנשי-ביתה מגע ומשא עם הרב האב"ד שייער, ששימש אז ברבנות בקהלת דיסלדורף, והשגיחה בהשגחה רבה על בנה, שיהיה נאמן לדתו ולכל מנהגי עמו. בנה זה בעצמו, הארי, בהיותו נער קטן ביקר באיזה בית-ספר עברי (כלומר “חדר”) של איזה מורה עברי (כלומר “מלמד”), רינטלזון מהמבורג, ולמד שם “פקד, פקדת, פקדתי” ומזמורי-תהלים שונים וידע בעל-פה מקראות ופסוקים רבים (הוא בעצמו מזכיר בכתב גרמני ובלשון עברית את המלים, אלי, אלי למה עזבתני"). בהתחילו לכתוב, כתב גרמנית בכבדות ועם שגיאות בלשון, “משום שהדבור העברי (כלומר, הזרגוני) בבית אבותיו השפיע עליו במדה מרובה”, והיה עליו ללחום זמן הרבה את מלחמותיו בנוגע לנטיה השלישית בחילופה עם הנטיה הרביעית בשימוש השמות. כמעט שהצליח להעמיד את כף רגלו על אדמת הספרות, היתה ראשית מלאכתו לצאת וללחום את מלחמת עמו האומלל, ויכתוב את הטרגדיה “אלמנזור” ואת “הרבי מבכרך”. – ככה היתה תחילתו

וסופו: –

בהיותו חולה מעונה ומדוכא, שוכב על המטה ורואה בעותי מות יום-יום, כתב לנו את “המילודיות העבריות” ואת ה“ודויים”, אשר קידש בהם ברבים את שם ישראל לעולמי עד. לא היה עוד סופר אשר פיזר כמוהו כבוד לעם ישראל ולתורתו ולרוחו אשר נתן אותם למעלה מכל עם, כאשר עשה הוא במאמריו ובשיריו ההם ובכל אשר כתב באחרית ימיו. ה“ודויים” שלו אשר נתפרסמו בראשונה בלשון פרנצית בעתון “רעווי די דיי מונד”, עוררו רעש ושאון גדול. עורך העתון החשוב ההוא הודה, כי בין כל המאמרים שנדפסו בעתון ההוא מראשיתו ועד כה לא היה עוד מאמר שמשך אחריו את לב הקהל כמאמר הזה. נוגה אש גדול, אשר לא יכבה לעולם, ענד לראש היהדות, ואל הנוצריות התמרמר כאשר לא היה עוד לפניו. – ככה היה בסופו.

ורק באמצע, בין תחילתו ובין סופו, אירע מאורע קטן:

ביום 28 יוני של שנת 1825, באחד מימי תמוז החמים, שהשגעון שכיח בהם, בא איש בסתר מעיר גטינגן לעיר הפרוסית הקטנה הייליגנשטאַט, והאיש הזה נכנס לביתו של הכהן הפרוטסטנטי גוטליוב כריסטיאַן נרים, ובמעמד הכומר קרל פרידריך בוניטץ, ששימש בתור עד, הובא על-ידי הטבילה הקדושה במסורת הברית הנוצרית ונקרא בשם כריסטיאן יוהאַן הינריך. – האיש הזה היה הארי הינה.

האיש הזה היה קרבן על מזבח תקופת העת ההיא ורוחה. לו רק עוד עשר שנים נכבש הינה ביהדותו, כי אז לא בא עוד עד כה, לתת את החרפה הגדולה על נפשו, אשר עליה התחרט כל ימיו – דבר זה ברור עתה. וגם לא אחד היה אז בימים הרעים ההם; עשרות-עשרות קרבנות כאלה העבירה היהדות האומללה אז למולך!

בכדי שיוכל הקורא העברי להסתכל לתוך נשמתו של המשורר ולדעת את הנעשה אז בקירבו פנימה, אין אני יודע תחבולה יותר טובה בלתי-אם לשום פה לפניו שורת מכתבים הן המכתבים אשר כתב הינה לרעיו הקרובים בימים ההם. מובן מאליו, כי אין אני יכול להביא פה בלתי-אם את קיצורם.

לעמנואל ווהלויל

ברלין, 1 אַפּריל 1823.

לוולף המכונה ווהלויל!

רק אַל-נא תאמין, חביבי, כי התקררות ידידותי אליך היא הסיבה להתעכבות תשובתי אליך עד כה; לא. אף-על-פי שבמשך ימי החורף העז הזה קפאו מיני ידידות רבים, ואולם לא כן תמונתך החביבה והעבה, כי היא לא יכלה להחלץ מתוך השערים הצרים אשר ללבי, והשם וולף, או יותר טוב ווהלויל, מרחף בחומו ובעוזו בזכרוני. עוד אתמול דברנו בך שעה אחת ומחצית – – באמרי אנחנו, עליך להבין תמיד כי כונתי היא: אני ומוזר. אכן באמת נפלא הדבר, עד כמה דומה צורתך החיצונה לצורת האדון הנג-הוי, שהוא אחד משני המלומדים החיניים אשר יכול כל אדם לראותם ברחוב ביהרן במחיר ששה גדולים. גאנז מוצא, כי יש להם לשני אלה חשיבות רבה, ובספרו החדש, כשתגיע אל המקום ששם ידובר על משפט הירושה אצל החינים, תמצא את הציטט הזה: "עיי, החיניים ברחוב-ביהרן נור 65, ועיי, גם מכנסי-הננקינג שלי, וכן גם אצל טוי-צינג לוי-לי, קפיטל 8, פסוק x ". – אמנם יש פה גם אנשים, המחליטים כי שני החיניים האלה אינם אלא שני אוסטריים מתחפשים, אשר שלח אותם מטרניך הנה, לעזור לנו להקים את בנין הקונסטיטוציה שלנו. צונץ לא ראה עוד את החיניים… אוהב אני אותו מאד, וגם יכאב לי במאד מאד, בראותי עד כמה ינכרו את איש החמודות הזה, והכל משום חיצוניותו החדה והדוחה. תקוות גדולות לי אל הדרשות שלו, אשר יפרסם בקרוב בדפוס; מאליו מובן, כי לא יראת אלהים אני מקוה מהן ולא רטיות רכות לחבש את הנשמות; גדולה מזו אני מחכה מהן: התעוררות הכח. דבר זה הוא הדבר אשר יחסר עתה “בישראל”. "חובשים אחדים לנגועי קמטי עור (פירדלנדר ושותפיו) בקשו לרפא את גוף היהדות מן הנגע הרע אשר נראה בעורו, ותכלית זו הקיזו את דמו ואולם לרגלי חוסר-חריצותם ולרגלי קורי העכביש של מיני תחבושת על-פי שכל, אשר השתמשו בהם, הולך “ישראל” הלוך ודל מיום ליום. מי יתן וחדלו הסנורים האלה, ולמרות החולשה ולמרות אבדן הכח ולמרות השלילה שאינה אלא בת צד אחד ולמרות האידיאליות של אוירבך וחבריו תקום החמדה ותפרח. אין לנו הכח עוד לגדל זקן, לישב בתענית, לשנוא ולסבול מתוך שנאה: זהו הגורם האחד לכל הריפורמציה שלנו. אחדים אשר מידי קומידיאנטים יקבלו את כל ידיעתם והשכלתם, חפצים לתת ליהדות דיקורציות וקוליסות חדשות, ותחת זקן יהיה להסופליר רביד לבן; חפצים הם לשפוך את האוקינוס לתוך ברכה קטנה של ניר, ואת הרקולס, העומד על פני גבעת-וילהלם אשר בקסל הם חפצים להלביש את המעיל הצר של מרקוס הקטן שלנו. אחדים רוצים לעשות לנו נוצריות איונגלית קטנה, אשר הפירמה שלה תהיה יהודית, ולתכלית זו הם עושים להם “טלית” של צמר מן הצמר אשר לשה-אלהים ואפוד מן הנוצות אשר ליונת הרוח הקדושה ומכנסים תחתונים מן האהבה הנוצרית, והם פושטים את הרגל, והבאים אחריהם כותבים על גבי הפירמה שלהם: “אלהים, נוצרי ושותפם”. ואולם לאשרנו לא יקום הבית הזה לאורך ימים, שטרי-החוב שלו על הפילוסופיה חוזרים אלינו עם פּרוטסטים, והוא בא בכל אירופּה לידי בנקרוט, אם כי בתי-הקומיסיות, אשר הקימו לו המיסיונרים שלו באפריקה ובאסיה, יאריכו עוד איזו מאות שנים. סוף סוף תבוא הנ‘… לידי נפילה. דבר זה מתברר לי מיום ליום יותר. כבר האריכה האהבה הזאת יותר מדי. קורא להנב… אידיאה, ואולם אוי לה לאידיאה כזאת! יש בעולם משפחות של אידיאות מזוהמות, אשר קבעו להן מקום בין הסדקים של העולם הישן הזה, שהיא המטה הנעזבה של רוח האלהים, כאשר תקבענה להן מקום משפחות של פשפשים במטתו של יהודי פולני. אם תרמוס ברגלך את האחד מפשפשי-האידיאות האלה, אז תעלה ממנו צחנה אשר תבאיש את האויר אלפי שנים. ככה היא גם הנ’… אשר זה אלף ושמונה מאות שנה נרמסה ברגל, וצחנתה מבאישה לנו היהודים האומללים את האויר מאז ועד עתה.

סלח-נא לי את דבר התמרמרותי; אותך לא מצאה הרעה הגדולה של ביטול החוק¹. גם אין לך לקבל את הדברים כהויתם מלה במלה, ואפילו לא את הדברים הנאמרים למעלה. גם אני אין לי הכח לגדל זקן ולתת לקרוא אחרי בחוצות “יהודי בן יהודי” ולישב בתענית וכו'. אין לי אפילו הכח, לאכול “מצות” כהוגן. כי הנה מתגורר אני עתה פה בביתו של יהודי (ממול דירתם של מוזר וגנז), ונותנים לי עתה “מצות” תחת לחם, ואני מוכרח להגריס בהן את שני. ואולם מנחם אני את נפשי, באמרי: הלא ב“גלות” אנחנו! גם את חדודי בנוגע לפרידלנדר אין לך לקבל כהויתם. עוד לא ארכו כלל הימים, ואני אכלתי בביתו פשטידה יפה, והוא מתגורר ממולי, ועומד הוא עתה אל פני החלון וכורת לעצמו עט חדש, ועוד מעט וכתב מכתב לאליזה פון דר רקה והתחיל: "אשה חשובה ואצילה, באמת אינני כבד כל-כך מנשוא, כאשר יאמר עלי הפרפיסור פויגט, כי – – "²

הינה.

למשה מוזר

לינבורג, מאי 1833.

מוזר אהובי!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – בשעה שכתבתי את הדברים הנאמרים למעלה, קבלתי את הארגז הקטן ואת מגלתך החביבה מיום 20 מאי. אכן אתה האיש ב“ישראל” המרגיש יפה מאין עוד כמוהו! אני לכל היותר יודע רק להביע את אשר ירגישו אחרים יפה. רגשותיך הם מוטות זהב כבדים, ורגשותי אני אינם בלתי-אם ממון של ניר קל. ממון של ניר מקבל את ערכו רק לפי הבטחון אשר ישימו בו בני-אדם; ואולם ניר הוא ניר ולו גם נותנים הבנקירים את חליפתו, וזהב הוא זהב, ולו גם לא יהיה בלתי-אם רגבים אשר ישכבו באיזו פינה ואיש לא ישים אליהם לב.

האם לא הכרת על-פי הציור הזה, כי משורר יהודי אני? ואולם למה זה אבוש להודות על האמת, הלא אין זר עתה עמנו, ואני אוהב מאד לכתוב בציורים הלאומיים שלנו. כאשר יבוא היום הגדול ותכונן עיר-גנז, ודור מאושרים, אשר יברך יותר ממנו, ישב על נהרות המיסיסיפּי ויברך על ה“לולב” ויגרס בשיניו את “המצות”, וספרות יהודית חדשה תקום ותפרח, אז יהפכו כל מבטאי-המסחר שלנו, הנהוגים עתה בבתי-הבירזה ונחשבו גם הם ללשון פואיטית, ואחד מבני-בניו של מרקוס הקטן, אשר יהיה לו כשרון פואיטי, ילבוש “טלית ותפלין”, ולפני כל “הקהלה” הקדושה של עיר-גנז ישיר לאמר: “על נהרות שפּרי ישבו, גם ספרו את שטרי-המדינות, בבוא אליהם תולליהם, ואמרו: תנו לנו שטרי לונדון – הקורס עלה מאד”.

ואולם רב לנו להתלוצץ במו פינו בעצמנו. – – דרוש בשלום גנז, צונץ ואשתו, וגם ליהמן, רובו, מרקוס, שיינברג³

רעך, ה. הינה.

למשה מוזר

לינבורג, 19 יוני 1823.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – חי אני פה ביחידות, ואין לי דבר עם שום אדם שיש בו משום אדם, יען כי אבותי מנעו את עצמם מכל מגע ומשא פה. היהודים אשר פה, כמשפטם בכל מקום, הם רוכלים מזוהמים, המפלגה התיכונה של הנוצרים הם בני-אדם אשר יהיו לי לזרא, והם מצוינים ב“רשעות” הגדולה שלהם, וכן היא גם המפלגה העליונה, ורק ש“רשעותם” גם היא עליונה. כשיצא הכלב הקטן שלנו לרחוב העיר, מיד באים הכלבים האחרים ומריחים בו באופן מיוחד וצוררים לו באופן מיוחד, כי כלבי-הנוצרים יש להם כפי הנראה “רשעות” כנגד כלב-היהודים. ובכן לא נותרו לי פה בלתי-אם העצים להתרועע אליהם. –––––––– בכל לבי אני חפץ לכתוב מאמר בשביל ה“עתון” ולהביע בו את מכאוב היהודים הגדול (כאשר יקרא לו ברנה), וגם עשה אעשה את הדבר הזה, כאשר רק יסור ממני מעט כאב-ראשי. לא יפה הדבר אשר אדון-העולם עושה עתה לי, בענותו אותי במדוים האלה; וגם לא מחכמה פוליטית עושה האדון הזקן כל זאת, אחרי כי יודע הוא, כי נכון אנכי עתה לעשות מעשים רבים כל כך למענו. או האם נהפך קצין סיני הזקן, המושל היחידי ביהודה, ונעשה לעת זקנתו למשכיל גם הוא ויבעט בלאומיותו, ויעזוב את זכויותיו ואת הדבקים בו בשביל אידיאות וקוסמופּוליטיות מטורפות אחדות? ירא אני כי הזקן אינו יודע עוד מה שהוא עושה, ובצדק יכול אפוא le petit juif d’Amsterdam (היהודי הקטן מאמשטרדם – שפינוזה) ללחוש לו באזנו: “ entre nous, monsieur, veus n’existez pas ” (מפה לאזן, אדוני, אין אתה במציאות כלל). ואנחנו? האם הננו במציאות? בשם אלהים, אל-נא תשוב להגיד לי, כי אין אני בלתי-אם אידיאה! הנני כועס על הדבר הזה עד כדי להשתגע. אתם כלכם יכולים להיות נהפכים ליאידיאות, ורק אותי הניחו. יען כי אתה ופרידלנדר הזקן וגנז נהפכתם לאידיאות, ולכם חפצים אתם להדיח גם אותי ולעשותני לאידיאה. את רובו אני מהלל, כי אותו לא הצלחתם למשוך ברשתכם. ליהמן חפץ להיות לאידיאה, ואינו יכול. מה לי ולמרקוס הקטן ולכל מופתיו ההגיוניים, כי הנני אידיאה, – שפחתו יודעת זאת יותר ממני. אשת הדוקטור צונץ התאוננה באזני בעינים מלאות דמעות (יהדות) כי את בעלה רוצים גם-כן לעשות לאידיאה, וכי לרגלי הדבר הזה יאבד ממנו כל כחו ולחו; יוסט סר לרגלי הדבר הזה מאחרי הועד, וגם אויארבך חלה פעם אחת משום זאת. אוסר אני עליך את כל מיני העקיצות שלך, באמרך, כי אין אתה יודע עדיין, איזו אידיאה אנכי, – ופירוש הדברים האלה הן הוא, כי אידיאה זרה אני, והמלה “זר” היא פגיעה בכבוד. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – פוקה (ברון פרידריך די לא מוט פוקה) כתב לי לפני זמן-מה מכתב מלא אהבה וגם הקדיש לי שיר יפה מאד, אשר אמסרהו לך בזמן מן הזמנים. גם האיש הזה יתחרט פעם על השיר הזה, אחרי אשר יבקר בקצת דיוק את שלשלת היוחסין שלי. שים-נא לבך אל הדבר, שבסכלות נושא-המכתבים לא יאבד לי שום מכתב, וגם כתוב לי כרגע, כאשר רק תמצא באחד העתונים איזה רמז לאותה שלשלת-היוחסין שלי. – – – – –

ה. הינה.

לד"ר ליאופּולד צונץ

לינבורג, 27 יוני 1823.

גם אבקש, לדרוש בשלום האשה החשובה, אשת הדוקטור צונץ, באהבה רבה. היה שלום, ובטח בי, כי נאמנה ידידותי אליך. אם יכול אני להביא איזו תועלת – כמובן, מבלי שיעשה לי הדבר יגיעה יתרה – אז עליך רק להגידה לי. בסוף השבוע הבא אני נוסע לזמן-מה להמבורג, ואם יש לך או להועד חפץ בי להועיל לכם שם על ידי אי-פעולתי, אז כתב-נא לי על-פי האדריסה של ווהלויל, או אל הקנדידטוס יוריס הארי הינה בככר-שוק בלינבורג, ומשם ישלחו אלי את המכתב, יש בדעתי לשהות בהמבורג רק שמונה ימים. מאת מוזר קבלתי ממנו את “העתון” וכבר פתחתי את גליונותיו בשכוני ודפדפתי בו וקראתי מעט ממנו בצער. אין אני חפץ לכחד, כי הדברים אשר שם יפים וטובים, ואולם עלי להודות בפה מלא – ולו גם ישמע הרידקטור⁴ – כי החלק היותר גדול, כן, שלשת רבעי החלקים של החוברת השלישית אינם עלולים להתעכל, והכל משום הצורה העזובה והשוממה. לא לשונו של גיטה אני שואל מעמכם, כי-אם לשון שתהיה מובנת, ויודע אני נאמנה: מה שאני אינני מבין, לא יבין גם דוד לוי, ישראל משה, נתן איציק, ואולי גם לא אויארבך. כל מיני גרמנית שבעולם למדתי, גרמנית סכסונית, גרמנית סובית, גרמנית פרנקיס – ואולם הגרמנית של העתון שלנו עושה לי את העמל היותר גדול. אלמלא ידעתי במקרה את אשר לודויג מרקוס ודוקטור גנז חפצים, לא הייתי מבין מדבריהם דבר. ואולם האיש שהגיע בטירוף הסגנון למדרגה היותר גבוהה, זהו לי ברנהרדט. בן-דוד כותב בבהירות, ואולם מה שהוא כותב אינו לפי רוח הזמן ולא לפי העתון. מאמרים כאלה הם מן המאמרים שהיו טובים בשנת 1786 בשביל העתון התיאולוגי. ורק מדף 523 – 539 והלאה היה לי העתון לעונג. יודע אני היטב, כי אין לי שום זכות לבוא לפניך בתלונות אלה, כל זמן שלא אוכל להגיד לך את המקום אשר משם תביא לך מאמרים יותר טובים; יודע אני היטב, כי אני, אשר לא כתבתי עוד שום דבר בשבילכם ואשר אין לי עוד שום דבר נכון לכם, היטבתי לעשות לו החרשתי. מלבד זה ידעתי, כי אתה תקרא את כל זאת במנוחת-נפש שלמה, ואולם עליך לקרוא את כל זאת. השתדל-נא אצל עוזריך, שיביאו תחילה קולטורה לסגנונם. בלעדיה אין גם הקולטורה השנית יכולה לצאת לפעולה. ואולם רוצה אני להשתמש פה, לפי ערך, במשפטך, אשר הוצאת על חלקי ההיסטוריה הראשונים של יוסט, באמרך, כי לפי שעה מונע עתה את עצמך מהחליט דבר, משום שאפשר מאד כי החלקים הראשונים נכתבו בכונה באופן רע כזה, בכדי שהחלקים הבאים יזהירו שבעתים כמוהם; בדומה לזה רוצה אני לשער, כי מאמרי העתון מסודרים על ידך באופן זה, שמקץ שנים אחדות, כשיהיו ספרים שלמים מונחים לפני המבקר יוכל זה להוכית איך נשתלשל ונתפתח הסגנון הגרמני אצלנו היהודים בעלי המדעים ואיך הלך מחיל אל חיל. על ערכו זה של העתון הייתי רוצה לכתוב מאמר מיוחד, בשם “הצד הטבעי של העתון”.

אל-נא תקצוף עלי, צונץ חביבי, בשביל הדברים הנאמרים למעלה; ראשית הלא חתום אני על העתון, ושנית הלא אהבתיך. היה בטוח, כי המילה האחרונה הזאת אינה רק פרזה. אנכי יודע את זאת.

ידידך

ה. הינה.

למשה מוזר

ריטצביטל, 28 אויגוסט 1823.

מוזר אהובי!

היה שמח, כי לא כתבתי אליך זמן רב. לא היה לי שום דבר טוב, להודיע אותך. המכאובים אשר לי עושים אותי לקוץ מונד לרבים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – אילו הייתי גרמני – ואני אינני גרמני, עיי' ריהס, פריעס ואחרים – הייתי כותב אליך על-אודות הדבר הזה מכתבים ארוכים עם חקירות ארוכות בדבר מעמדות הנפש. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – בהמבורג אומרים על גנז כי הוא פתי, ואני לא השתוממתי על הדבר. רק בכבדות עלתה לי להוכיח לבני-אדם אלה, כי אין אתה פתי. לא היה לבני-אדם אלה שום מושג נכון בנוגע אליך; וגם את אשר הם חושבים עלי איננו מן המובחר. ואולם הדבר הזה יש לו חשיבות בעיני. כבר פקחתי את עיניהם לדעת, כי אין אני לוחם נלהב בשביל האמונה היהודית. בשביל זכויותיהם של היהודים ובשביל שווי-מצבם בתור אזרחים נכון אני ללחום בהתלהבות, את הדבר הזה אין אני מכחד תחת לשוני, ובבוא הימים הרעים, והימים האלה בוא יבואו אל נכון, אז ישמע האספסוף הגרמני את קולי, עד כי תרעשנה אמות-הספּים אשר לבתי-שכר ולארמונות גרמנים. ואולם אני, בתור שונא מרחם לכל אמונה פּוזיטיבית, אינני יכול בשום אופן להתנשא להיות למגין על אותה האמונה אשר היתה הראשונה להביא לעולם אותה צרעת האדם, המכאיבה לנו עתה כל-כך; ואם יש אשר אעשה באיזה אופן גם את הדבר הזה, אז תהיינה לו סיבות מיוחדות: רוך-נפש, קשי-לב וזהירות הבאה בכדי להכין ארס מתנגד. ואולם לעולם לא אצא לרחוב היהודים לבשר להם, כי כזאת וכזאת אני חפץ לעשות בשבילם, לעולם לא תהיה להם הצדקה לקוות אלי ולעולם לא יאמרו כי אני הובשתי אותם מתקותם. זה היה דרכי מאז, וצר לי מאד, כי סכלותו של גנז ופטפוטיו הרבים באזני אוהבים ואויבים הוגו אותי רגע אחד מן המסילה. אכן רק כגמול ידיו ישולם לגנז, אם היהודים מגדפים ומחרפים אותו עתה ועושים אותו לאחראי לכל רעה המוצאת אותם. מדוע זה ירבה כל-כך לפטפט על כל אשר בלבו לעשות, ומדוע זה יבטיח ויפצה פה ויעורר תקוות-שוא? אכן חושב גם אנכי לעשות דבר, ואולי כבר החילותי לעשות על-ידי מה שאנכי במציאות, ואולם מהיום והלאה אבקש לי אמצעים להגן עלי מפני אותו הפירסום שנתפרסם בו גנז, כי הדרך אשר בחרתי לי במעשי אינו סובל פרסום כזה. הנה השמעתי פה את דעתי בדברים קשים; ואולם לו יכולתי להשמיענה אותך פה אל פה, כי אז ידעתי כי היית מסכים לי ועתה יכול אני רק להוסיף, כי דעתי זו יוצאת מתוך אהבה, אהבה למפעלנו הטוב – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה הינה.

למשה מוזר

לינבורג, 27 ספּטמבר 1823.

מוזר אהובי!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – באפנים שונים מרעימים ומקציפים אותי, ואני מתמרמר הרבה אל עדת האנשים הריקים, המוצאים להם פרנסה בריוח במקצוע זה, אשר על מזבחו העליתי אני את הקרבנות היותר גדולים ולבי יזוב עליו זוב דמו לנצח⁵. ואותי, אותי הם מרעימים! ודוקא באותו זמן, אשר נצבתי הכן במנוחת-נפש לקראת כל גל וגל של שנאת-היהודים הבא לבלעני. חי אני, כי לא הקליי’אים והאויארבכ’ים הם האנשים אשר ישנאו אותם בגרמניה. מכל צד וצד ארגיש אני את פעולות השנאה ההיא, והיא הן רק זה החלה. רעים, אשר עמהם בליתי את רוב ימי, פונים מאחרי, אנשים אשר התפלאו בי, היו למבזים; את אשר אהבתי ביותר, שונאים אותי ביותר, וכלם מבקשים להרע לי. שואל אתה אותי במכתבך מפקידה לפקידה, אם רוסו כותב אלי; ומוצא אני את השאלה הזאת למיותרת לגמרי. רעים, אשר אין הוא מגיע לקרסוליהם, פנו מאחרי ויעזבוני. ועל אחת כמה וכמה העדה הגדולה והחביבה מסביב, אשר איננה יודעת אותי כלל. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – כפי שאתה יכול לשער, מרבים, פה, לדבר בשאלת הטבילה שלי. אין איש בבני משפחתי מתנגד לה, מלבדי אני. ואני זה הוא קשה-עורף גדול. אתה, היודע את השקפותי, הלא תדע ותבין, כי הטבילה כשלעצמה היא בעיני מין דבר אשר אינו מעלה ואינו מוריד, וכי אפילו בתור סימבול אין הוא חשוב בעיני, וכי לפי יחוסי-הדברים והאופן אשר על פיהם היו מוציאים אותו לפעולה אצלי, לא היה נחשב גם בעיני אחרים. בנוגע אלי יכולה היתה כל חשיבותו להיות רק בזאת, שהייתי יכול להקדיש את עצמי יותר למלחמה ללחום בשביל זכויותיהם של בני-עמי האומללים. ובכל-זאת רואה אני את הדבר לי לפחיתות ערכי ולכתם על גבי כבודי, אם הייתי טובל את עצמי, בכדי שאוכל לקבל איזו פקודה בפרוסיה – בפרוסיה האהובה!!! אמנם אין אני יודע איך אחלץ את נפשי מן הצרה אשר אני נתון בה עתה. יראתי, כי מרוב כעסי אלך ואהיה לקתולי ואחרי כן אתלה את עצמי על העץ. ואולם גם את שיחי זה אעזוב עתה, ויען כי מקץ ירחים אחדים אדבר עמך פה אל פה, לכן נדבר גם על הענין הזה. הימים אשר אנחנו חיים בהם עתה ימים רעים הם, נבלים היו לטובים וטובים יהיו לנבלים. אכן הבינותי עתה היטב את דברי החכם: “הטריפני לחם חוקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי אדני ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

עוד לינבורג, 9 יאַנואַר 1824

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – על-דבר ה“עוד” אתה כותב לי רק מעט. האם חושב אתה, כי דבר אחינו איננו נוגע עוד בלבי כמו אז? אם ככה אתה חושב, אתה טועה מאד. אם כי כואב אני עתה מאד בראשי, בכל זה לא חדלתי מלפעל. “תשכח ימיני, אם אשכחך “ירושלים” (את המילה הזאת כותב הינה במבטא העברי)!” – ככה היו דברי המשורר, וככה יהיו גם דברי. – לו רק יכולתי לדבר עמך פה אל פה שעה אחת ולהגיד לך את כל אשר חשבתי בימים האחרונים על ישראל – כי על-פי רוב הביאני מצבי לידי כך לחשוב הרבה על ישראל, – כי אז ראית, כי – החמורים ברחוב היהודים בהמבורג הולכים מחיל אל חיל והינה נשאר הינה ולעולם כן יהיה. כלתה נפשי אל מאמרך בחוברת הרביעית⁶; שלח-נא אותה אלי לגטינגן, מיד כשתצא. תכף כשאבוא שמה, אכתוב אליך ואודיעך את האדריסה שלי. אם רק יהיה מן האפשר, אכתוב מאמר טוב בשביל העתון. לפחות אביא ציונים מתוך הלקסיקון הריאלי של הביבליותיקה בגטינגן על-דבר הספרות הנוגעת ביהודים, אם רק שוה המאמר הזה להעתיקו. –

ה. הינה.

למשה מוזר

גטינגן, 25 יוני 1824.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – מלבד זה אני עוסק עתה הרבה בקריאת ספרי זכרונות, וביחוד במקצוע היסטוריה יודאיקה. היסטוריה זו מעסיקה אותי עתה בשביל “הרבי” ואולי גם בשביל שזהו עתה לי צורך רוחני. רגשות נפלאים ממלאים אותי, בשעה שאני מדפדף באותם ספרי-הזכרונות הקודרים; תורה גדולה ומכאוב גדול אני מוצא בהם. רוחה של ההיסטוריה היהודית מתבררת לי מיום ליום יותר, ואין שום ספק, כי כלי-זין רוחני זה יהיה לי לתועלת רבה בימים אשר יבואו. מן “הרבי” שלי לא כתבתי בלתי-אם את שלישיתו; המכאובים אשר לי הפריעוני מן המלאכה באופן רע מאד. ואלהים יודע מתי ובאיזה אופן אשלימנה. לרגל המלאכה הזאת, אני מתחיל להבין גם-כן כי אין לי שום כשרון של מספרים; ואולי עושה אני לי עול במשפּטי זה, ורק קשי-החומר אשם בדבר: ציור סדר-הפּסח עלה בידי, ואני אומר לך תודה בשביל ה“הגדה” אשר הודעת אותה לי, ומבקש אני ממך, כי חוץ ממנה תואיל לשלוח לי העתקה נאמנה מילה במילה של “כהא לחמא עניא” ושל הלגנדה הקטנה “מעשה ברבי אליעזר”, וגם את העתקת הפסוק בקריאת-שמע על המטה: “הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה”. אולי אוסיף על “הרבי” גם איזה גליונות של אילוסטרציות, כמעשה אשר יעשו האנגלים, ובהן תבוא תמצית של מחשבותי על-דבר היהודים וקורותהים. “בנימין מטודילה”, הנוסע עתה את מסעותיו על גבי שולחני, מברך אותך בשלום. שאלתו האחת היא, כי יבוא צונץ פעם אחת ויגיה ויתקן אותו ויוציאהו עם העתקה טובה. העתקתו של הדוקטור הפרנצי ויט, המונחת עתה לפני, היא למטה מכל בקורת, ואין בה אלא חכמות של תלמיד מתחיל. בנוגע להיהודים בפרנקפורט היה לי שודט⁷ לתועלת גדולה; את שני חלקיו הגדולים קראתי עד תומם, ואיני יודע אם קצפתי יותר על הרשעות השפוכה על כל דף ודף ואם התענגתי יותר על הסכלות, סכלות מעשי-בהמה שבה כל אותה הרשעות אמורה. הוי, עד כמה נתפתחנו ונשתלמנו אנחנו הגרמנים! אין עתה חסר לי עוד דבר בלתי-אם רשימות בדבר היהודים ההישפּניים במאה הט"ו, וביחוד בדבר האקדמיות שלהם בהישפּניה באותו זמן; אי אמצא לי מראי-מקומות לדברים האלה? או, יותר טוב, בנוגע לתקופת חמשים השנה קודם הגירוש. מקרה נפלא הוא, כי באותה שנה שגרשו היהודים מהישפניה, נגלתה הארץ החדשה לחירות האמונה, היא אמריקה, – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

גאַינגן, 20 יולי 1824.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – גם בלילה הזה ראיתיך בחלום. לבוש היית תלבושת הישפנפית עתיקה ורכבת על סוס אנדלוזי בתוך מחנה אנשים יהודים העולים ירושלימה. מרקוס הקטן עם מפות הארץ הגדולות ועם ספרי-המסע שלו דבר לפניכם בתור מורה-דרך. צונץ הלך בסנדליו הקלים ובידו “העתון” הכרוך בעור עזים אדום; אשת הדוקטור צונץ נחפזה עם המחנה בתור מוכרת-מזון לאנשי-הצבא, ועל שכמה חבית קטנה של יי“ש ל”יום-טוב“. הצבא היה צבא יהודי גדול מאד, וגנז רץ מן האחד אל השני, בכדי להחזיק את הסדר על מכונו. ליהמן וכן ווהלויל נשאו את הדגלים, ועליהם התנוססו ציורי מגן דוד ותורתו של בן-דוד. צוקר-כהן הנהיג את אנשי ההיכל. נערים אחדים, אשר היו לפנים חברים של הועד נשאו את עצמות שאול-אשר. וכל היהודים שהמירו את דתם שמשו בתור קבלנים ויסעו אחרי המחנה, והמון כרכרות הולכות אחרי המחנה בכרכרה האחת יושב ד”ר אופּרט בתור רופא של הצבא ביחד עם יוסט, העתיד לכתוב את “קורות היהודים” אשר תקרינה במסע הזה, ובכרכרה השנית יושב פרידלנדר ביחד עם האשה החשובה פון דר רקה. – – – אין זאת כי-אם אתמול בערב הרביתי להתעמק בקריאת ספרו של בנז' (בדבר היהודים) ונרדמתי. – –

ה. הינה.

למשה מוזר

גטינגון, 25 אוקטובר 1824.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – מן “הרבי” כתבתי רק מעט, וכמעט אין עוד שלישיתו. ואולם כפי הנראה יגדל הספר מאד, ואני נושא אותו בלבי באהבה גדולה מאד, כי הן רק מתוך האהבה יצא הספר הזה, ולא מתוך איזו תאוה לכבוד. אדרבא, לו חפצתי לשמוע לקול השכל מחוץ, לא הייתי כותב אתה ספר הזה כלל. רואה אנכי מראש, עד כמה אני הורס במו ידי את בניני ועד כמה אני מעורר רוח איבה; ואולם יען אשר יוצא הספר הזה מתוך האהבה, לכן יהיה לספר עולם, והיה למנורת תמיד בהיכל אדני, ולא עששית של בית-תיאטרון אשר תכבה. הרבה מאשר כתבתי בספר הזה חזרתי ומחקתי, ורק זה עתה עלה בידי לכלכל בלבי את החומר כלו. ואני רק מתפלל לאלהים, כי יתן לי שעות של בריאות-הגוף, למען אוכל לכתוב את כל הדברים על הספר.

– – – לצערי רואה אני כי במכתבך אין שום ידיעה על-אודות ה“עוד”. הלא יכול אתה במעט מילים לתאר לי את דבר מצבו. או האם יתעורר עוד וקם? האם יחזק אלהים בעדת החלשים אשר לו, כמו אויארבך וחבריו? האם יבחר איש להיות למשיח? – אחרי כי גנז חפץ לבוא בברית הטבילה, לכן לא הוא אפוא האיש אשר יוכל להיות המשיח, והבחירה תכבד מאד. בחירת החמור קלה יותר ממנה. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר⁸

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – מדי דברי בספרים, הנני מהלל אליך את ספרו של גולובין “מסע ליפוניה”. מתוך הספר הזה תראה, כי היפונים הם העם היותר נאור ויותר משכיל אשר על פני כל האדמה. ולא זה בלבד כי-אם הייתי יכול להחליט גם-כן, כי הוא העם היותר נוצרי, לולא קראתי לגודל תמהוני, כי דוקא בעיני העם הזה אין דבר מתועב ומשוקץ יותר מן הנוצריות. חפץ אנכי להיות יפוני. אין דבר השנוא להם יותר מן הצלב. חפץ אנוכי להיות יפוני.

אולי אשלח אליך עוד היום שיר לקוח מתוך ה“רבי”, אשר לצערי נמנע אני עוד הפעם מלעבוד בו. אבקשך מאד, לבלתי הגיד לאיש דבר מן השיר הזה ומכל אשר אומר אליך בנוגע ליחוסי חיי הפרטיים יהודי הישפני צעיר בא מרוב הוללות ומאהבת לוקסוס בברית הטבילה, והוא עומד בחליפת-מכתבים עם יהודה אברבנאל הצעיר ושולח אליו את השיר ההוא, הנעתק מלשון המורים. אולי אין הוא מוצא און בנפשו לכתוב אליו בפירוש את דבר המעשה, אשר איננו יפה ביחוד, והוא שולח אליו את השיר ההוא. – אל-נא תהרהר בדבר הזה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

המבורג הארורה, 14 דצמבר 1825.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לא אדע, מה אדבר; כהן מבטיח אותי, כי גנז מטיף לנוצריות והוא משתדל להדיח את בני-ישראל. אם עושה הוא את הדבר הזה בתומת לבו, אז פתי הוא, ואם בצביעות, אז נבל הוא. הן אמנם לא אחדל מאהוב את גנז, ואולם מודה אני לך, כי יותר טוב היה לי, לו שמעתי תחת זאת, כי גנב גנז כפות של כסף.

אבל קשה לי להאמין, מוזר חביבי, כי גם מחשבותיך כמחשבות גנז, אם כי כהן מבטיח אותי גם זאת, ואומר, כי מפיך שמע את הדבר. – הייתי מצטער מאד, לו ידעתי כי התנצרותי אני היתה לך לרצון. היה בטוח, לו היו החקים מתירים לגנוב כפות של כסף, לא הייתי מתנצר. פה אל פה אגיד לך יותר.

ביום השבת האחרון נכנסתי לתוך ה“היכל” והתענגתי מאד לשמוע במו אזני את הדרשה אשר דרש ד"ר סלומון כנגד המשומדים ואשר רדף אותם בחדודיו, על כי “בהיות להם רק התקוה לבדה, לקבל מקום (לשונו ממש), הם נותנים להדיח את עצמם מאחרי אמונת אבותיהם”.

אומר אני לך, כי הדרשה היתה טובה, ויש עם לבי לסור אל האיש הזה ולבקר בביתו. – כהן נוטה אלי חסד. בביתו אני אוכל בימי השבתות, והוא חותה על ראשי גחלי “קוגל” (פשטידה), ואני אוכל בלב נדכא את המאכל הלאומי הקדוש הזה, אשר פעל לקיום היהדות יותר מאשר פעלו שלש חוברות ה“עתון” גם יחד. ואולם אל-נא נשכח, כי היו עליו גם קופצים יותר מאשר על העתון. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

למשה מוזר

המבורג, 9 יאנואר 1826.

– – – – עתה שנוא אני בעיני היהודים וגם בעיני הנוצרים. מתחרט מאד, כי התנצרתי; אין אני רואה כלל, כי על-ידי התנצרותי הוטב מצבי ברב או במעט. אדרבא, מאז ועד עתה לא מצאתי בלתי-אם פגעים רבים. ואולם טוב לי כי אחשה מזה, כי הלא אדם משכיל אתה, ואתה תלעג לכל אלה. – – – האם לא עולם הפוך הוא? כמעט שהתנצרתי, והנה מכל עבר קוראים אחרי מלא: יהודי! – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

המבורג, 23 לחודש גנז 1826.

– – – – זוכר אני, כי המזמור “על נהרות בבל” היה אז בחיר המזמורים אשר לך, ואתה היית מזמר אותו לפנינו יפה כל-כך, נהדר כל-כך ולוקח כל-כך את הלב, עד כי גם עתה עוד תבוא דמעתי, ולא רק לזכר המזמור.

אז היו לך גם רעינות טובים אחרים על היהדות ועל תועבות נוצריות ועל הנטיה לעשות נפשות לאמונה חדשה ועל תועבות היהודים, אשר בהתנצרותם אין הם חפצים להטות ממסלתם רק את המכשולים אשר שם, כי-אם חפצים הם גם להשיג איזה דבר, לקנות איזה דבר בערמתם, ועוד רעיונות כאלה וכאלה היו לך, אשר עליך לכתוב אותם בספר לעת מצוא. הן איש אתה העומד ברשות עצמו, ואין לך לשאת פנים לגנז; ומה שנוגע אלי, אין לך צורך כלל לכלוא את נבואתך בלבך למעני.

כשם שאמר סולון, כי אין איש יכול להיות נקרא מאושר עד שימות, כך אפשר לומר כי אין איש יכול להיות נקרא אדם ישר עד שימות.

טוב מאד, כי פרידלנדר הזקן ובן-דוד כבר הזקינו, ועוד מעט ומתו, והם כבר היו לנו לצמיתות, ולא יבוא עוד אדם להוציא לעז על זמננו, כי לא היה בנו אף אחד בלי דפי.

סלח-נא לי את מרי שיחי, כי הלא אלי בעצמי מכוונים רוב הדברים. פעמים הרבה אני קם בלילה מעל המטה ואני מתיצב לפני המראה אשר על הקיר ומחרף את עצמי. אפשר, כי רואה אני עתה את נשמת רעי בתור מראה אשר כזה. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

–––

כאלה וכאלה היו הדברים אשר כתב הינה במכתביו הפרטיים אז, באותם הימים הרעים אשר לפני הקטסטרופה ואשר אחריה, ועל פיהם אנחנו יכולים לראות את מראה נפשו הפנימי בעת ההיא. אכן צר לי, כי לא יכולתי להביא פה את המכתבים בשלמותם, גם עם הדברים אשר אינם נוגעים הפעם אל הענין וגם עם כל מעברותיהם, אשר הם עוברים פתאום מן האחד אל השני, שעל-ידי כך בולטת הטבעיות מכל שורה ושורה והרושם יגדל שבעתים – ואולם הדברים היו מאריכים יותר מדי. על הציונים האלה מתוך המכתבים אין לי להוסיף פה בלתי-אם רק עוד שיחה קטנה, אשר היתה בין הינריך הינה ובין הסופר אלכסנדר ווייל, כפי שמביא אותה הסופר הזה בספר זכרונותיו אשר נתן לנו על-דבר הינה⁹

“פעם אחת, כאשר שאלתי את הינה, מדוע זה התנצר, ענני לאמר: “הלא תדע, כי בשובי ממסעותי באיטליה ואנגליה, ששם לא ידעתי כל רע בשל אמונתי ועמי, אמרתי להוציא עתון גרמני – ואני הן לא יכולתי כלל בתור יהודי להיות עורכו. גם ברנה נדחף בחזק-יד באופן הזה אל הטבילה, למען אשר תהיה היכולת בידו להוציא את ה”בלנס”, אף-על-פי שלא היה מעולם נוצרי יותר מן המלך הפרוסי וממני. זמן-מה התחברתי אל רעי, אל הדוקטור גנז, למען היטיב את המצב הרוחני והצבורי של היהודים. כמעט שנגשתי אל המלאכה, ואני שאלתי את נפשי לאמר: מה מטרתך ומה חפצך? ברור הוא, כי אתה חפץ, שהיהודים כלם יהיו משכילים ונאורים כמוך וכמו רעך גנז. ואולם מה היא ההשכלה ומה היא הנאוריות הזאת? הלא רק בזאת, כי לא יאמינו בספורי-הנסים אשר בתורת משה ויבוזו לכל אותם הפלפולים הנפתלים של בעלי התלמוד ובעלי הספרות הרבנית. ואם יהיה ככל הדבר הגדול הזה, אם כל בני עמך למקטנם ועד גדולם ישליכו מלפניהם את הירושה אשר הניח להם משה ואת הסבל אשר הכביד עליהם רבי יהודה הנשיא, מה יהיה אז? חלק אחד מהם יתחיל להאמין בתורתו של הגל, חלק אחד מהם – בתורתו של שלינג, חלק אחד מהם – בזו של שפינוזה, ויתרם לא יאמינו בשום דבר. ומה התועלת אשר תצא תחת אשר האמינו במשה? לא מנה ולא מקצתה! עליהם להאמין דוקא בישוע! ואולם בשעה שהם נשבעים לאמונתם החדשה הזאת, הם נשבעים לשקר ולבם אין עמם, כי עד עולם לא יאמין יהודי באלהותו של יהודי, ואפילו לא אנשים כמו ניאנדר או שטאַהל¹⁰, הגם שהם לא יודו בדבר. רק על-ידי השקר הזה יתענגו הם ובניהם אחריהם על כל זכויותיהם הטבעיות, אשר הנוצרים מונעים מן היהודים. מדוע? את הדבר הזה לא אדע! אולי למען הנקם מהם על דבר אשר נתנו להם את הנוצריות, שהיא האמונה היותר כוזבת ויותר נבערה ויותר תפלה שעל פני כל האדמה: אמונה של אהבה, שאינה יודעת בלתי-אם את השנאה, אמונה של חירות, שאינה יודעת בלתי-אם את העריצות, אמונה של אהבת-אדם, שתמיד התנהגה רק בברבריות אכזריה, אשר כמוה לא ידע האדם כלל. הנוצרים התחילו להיות בני-אדם במקצת רק אז כשחדלו להאמין באמונתם, כלומר, למן הרנסנס והריפורמציה והלאה. הפרוטסטנט זהו אדם קתולי שעזב את אמונת השלוש התפלה והכין את עצמו לקראת המונותיאיסמוס היהודי. וגם על היהודי מוטלת החובה ללכת את מחצית הדרך השניה. ראה, הנה הייתי אני לפרוטסטנט. נכנסתי לתוך המבצר, למען אשר תהיה היכלת בידי להרוס אותו ביתר עז. ואולם באותה שעה אני הורס גם את מצודות היהודים, למען אשר יתאחדו שני אלה והיו לכח אחד בשדה החירות".

ואף גם את זאת עלי להוסיף פה: כאשר כתב הינה את “הודויים” שלו, ומכל עבר ומכל פנה נשמע הרעש: שב האיש לאמונת אבותיו ויהי ליהודי כשר – אז קרא הינה רק את הקריאה הזאת: “מעולם לא העלמתי את יהדותי. לא שבתי אליה, אחרי כי מעולם לא עזבתיה!”

ובשכבו על ערש דותו, והוא סובל מדוים ומכאובים, אשר כמוהם לא יסבול איש וישאם, והיו דבריו גם אז יום-יום על היהודים ועל דתם ועל אמונתם ועל רוחם. אין זאת כי-אם היה לו הדבר לצורך נפש לדבר בו מיום אל יום ומשעה אל שעה.

“עם נפלא”, הוא קורא פעם אחת לאלפרד מייסנר, בשעה שיושב זה לפני מטתו ושומע לו (מובא בספרו של מייסנר: ה' הינה, זכרונות) – “עם נפלא, אשר זה מאות שנים הוא מוכה יום יום, בוכה יום יום, סובל יום יום, ונשכח תמיד מאלהיו, ובכל-זאת הוא דבק אחריו בחזקה ובכל מאדו מאין עוד עם כמוהו תחת השמש. אם מסירה על קדושת-השם נותנת אצילות, ואם נותנת אצילות הסבלנות והאמונה החזקה וההתחזקות למרות כל הצרות, אז אציל העם הזה מכל העמים אשר על הארץ. אם נקרא את ספרי דברי-הימים לקורות הדורות התיכונים, הימים המצוינים שהתחברו יחדו הכהנים והאבירים, הלא נמצא כי אין אף שנה אחת אשר לא הביאה על היהודים ענויים, מדורות-אש, חניקות, ענשי ממון והריגות בלי קץ! ולא עוד, כי סובלים היהודים מיד המעריצים את הנוצרי, אשר רק אמונתם הולידה אותו, יותר מאשר הם סובלים מיד כל העמים היותר פראים ויותר גסים אשר על פני האדמה…”

ועוד בימיו האחרונים העסיק את לבו ואת מוחו רק אותו הרעיון המר, אשר הביע אותו גם באחד משיריו האחרונים לאמר: “קיינען קדיש ווירט מאַן זאגען”… הרגיש האיש הזה בדאבונו הגדול, כי הקשר מכיון שנתק נתק, וכי היתום הגדול אשר הוא עוזב אחריו לא יוכל להתפלל אחריו את ה“קדיש”, אם כי יתומו הוא.

ואולם גם “קיינע מעססע ווירד מאַן זינגען”. הקשר אשר התקשר בו אל הכנסיה הלא כמוהו כאין.

וכאשר נבא כן היה: גם במחנה אשר מזה וגם במחנה אשר מזה מנכרים אותו ומתנכלים אליו.

ועד היום הזה לא חדלו עוד.

–––

ביום 17 פברואר בשנת 1856 נגאל האיש הנפלא והאמלל מכל צרותיו.

הסוכנת אשר היתה לו מספרת כדברים האלה:

ובשעה הששית לפנות בוקר מת.

La nuit derniére il répétait et répétait comme le vendredi: “je suis perdu”. Par trios il me dit d’écrire – – je lui dis peu aprees: Quaná vous, vouissements cosseront, vous écrirez vouz-memé, il reprit: “je vais mourir”.

ובשעה הששית לפנות הבוקר מת.

ההלויה היתה ביום העשרים לחודש. גשם דק ירד ארצה ועדת המלוים היתה קטנה ומעטה: אלכסנדר דיומא, גוטיה, מיניה, אלכסנדר ווייל, הנרי ויוליא ועוד. – שום צרמוניה של דת לא היתה בקבורתו.

1906.

“… בעצם תומו כלו שלאנן ושלו—וזה ימות בנפש מרה!” (איוב, כ"א)

ידעתי כי יהודי הוא, ידעתי כי ראשית אונו ומעשהו בשדה הספרות הניף תנופה קודש לישראל, וספריו הראשונים היו “היהדות והספרות החדשה”. “שפינוזה”, “משורר וסוחר”—אך הנה מאז ועד היום עברו כארבעים שנה, ועת כזאת הלא ארוכה היא מאוד; ברתולד אויארבך היה בקרב הימים הרבים האלה לסופר אשכנזי העומד בשורה הראשונה, ויעש ספרים הרבה אין קץ, ספריו נעתקו לכל הלשונות המתהלכות בארצות אירופה ואשר מחוצה לה, עמו עם אשכנז העריצו אותו ויכבדוהו וינשאהו ויתנו לו כבוד מלכים, ויהי להם סגולה ולבן-שעשועים, מן השפחה אשר בכפרי שורצולד ועד הבכור היושב על הכסא אשר בברלין; שרים וסגנים בקשו קרבתו, ונשיאים ומלכים חכו לדבריו, ובכל מקום ומקום מקטר מוגש לשמו—מה תתן ומה תוסיף היהדות לאיש אשר כזה? מי פתי עוד יקום לשלוח ידו ולנגוע במכה טריה אשר כזאת? אך זעיר שם זעיר שם, נגע עוד אויארבך בדרך הליכה בקצה העט אשר בידו גם בדבר היהודים, לכתוב בספר ולהשמיע ברבים.

ואשכנז עשתה המפלצת, זמה היא לכל יושבי הארץ. מאשכנז יצאה, אל רוסיה באה, ותעבר כוס משכרת על כל אירופה, להשכיר אנוש מרוש ולהרעיל את כל היושב בה, ותדבק הרעה באונגריה, ותמליט ביציה בצפת, ויהי ישראל לחרם ולשוד ולבזה. – –

אז מת ברתולד אויארבך, זקן ושבע ימים, זקן ושבע רוגז! – –

הנה שם יהמו ישקו עדת פריצים ובתוך רחובות ירצחו, ופה יגוע ימות אחד מליץ מן השרידים אשר בארץ – –

מה ענין האחד אל הענין השני? מי יתן יד להביא שנים אלה בחוברת? ויותר מזה הן היה האיש זקן בא בשנים.

אשר אולי פקודת כל אדם באה עליו למות בעתו – – היאומן כי יסופר, כי נגעה הרעה עד רוחו, ותגזל את מנוחתו ביום ואת שנתו בלילה, ותהי לו חץ מות? היאמין איש לשמועה, כי ככה יהיה משפט האיש אשר שמר לפיו מחסום בכל הימים הרבים ההם?

אך הנה אמת נכון הדבר הזה, נעשתה כזאת; מת האיש מעוצר רעה ויגון ומשבר-רוח וממחלת –לב – – הלא בספרתו!

בקרב הימים האחרונים יצא לאור ספר בשני חלקים ושמו: בערטהאלד אויערבאך: " בריעפע אן זייגע פריינד יעקב אוירבאך, איין ביאגראפישעס דענקמאל, פראנקפור 1884. הספר הזה יכיל איותר משבע מאות מכתבים אשר כתב ברתולד אויארבך אל דודו ורעו יעקב אויארבך, בקרב חמשים שנה ומעלה, משנת 1830 ועד 1882 – – וכל יקר ראתה עיני בספר הזה.

תולדות חיי האיש פרושות לפנינו כשמלה, ומחשבותיו ועלילותיו כספר נגולו – – והוא פלאי! הלא חכמת שפינוזה האירה עיניו מעודו ותהי נר לנתיבתו כל הימים, והוא תומת-ילדים שמר בלבו ולא ידע מה רעה; הארץ היתה לפניו עדן-גנים, ובני-אדם מלאכים בעיניו, ובעצם תומו זה הלך מחיל אל חיל, ויגדל ויצליח ויהי משכיל בכל דרכיו, ובעצם תומו זה כתב גם את ספריו אשר היו לשעשועים לכל נפש טהורה ולכל טהר-עינים, כי אך תומת-ישרים תצהיר מבין שורותיהם ותורת חסד על לשונו, ועל שפתיו ילין עוז שלום ושלוה.

האיש הזה נולד אך לשמחה וליום-טוב, ולחיים של שלום, חיים של טובה.

הנה כי כן לא יפלא עוד בעינינו בראותנו, כי איש כמוהו, אשר כל ימיו היה חלקו עם הנאורים ללחום גם הוא את מלחמותיהם, והוא לא יכול כלכל את עדת הסוציאליסטים ויהיו לו למורת רוח. אויארבך לא יכול כלכל את האשים האלה, אם כי דעותיהם דעותיו, כי מעשיהם לא היו רצויים בעיניו, עקב אשר כלי-חמס כליהם ושוד ורצח לפניהם ילכו; אויארבך לא יכול כלכל גם את הינה, אם כי יודע, הוא אשר רוח ממרום בקרבו, כי רוחו ודרכו זרים מאד לרוחו ולא יבין להם, עקב אשר אין אמון (ערנסט) לנוכח עיניו “ובעבור נעלים ימכור את כל כבוד האדם בבוא לפניו עת לצון”; ואך אנשים כמו שולצה-דליטש, יעקובי, לסקר ודומיהם, יהיו לו למשוש נפש, וגם אחריהם לא תדבק נפשו, בגלל רוחם הכביר אשר ימשוך אותו אחריו, כי-אם בגלל בור לבבם וטוהר נפשם. כי על-כן נראה את כל הסופרים אשר ידברו בו מזכירים ומנשאים תמיד את תומתו ואת נפשו, ועל-כן אחריו כל אדם ימשך בקסם אשר על שפתיו. כי בכל אשר הוא כותב ועושה נאמן הוא מחשבתו, להורות ברבים את תורת-המידות ואת למודי-המוסר, וכתבי הקודש גם הם יהיו לו תמיד נס להתנוסס, על כי לא אחת ושתים חזו החוזים וישאו משא ליום אחרון, אשר ישבת כל רע מן הארץ ועולתה כליל תחלף, וזאב וטלה ירעו כאחד. אכן גם המקרה האיר פניו אליו, ויהיו לו כל הימים שיח ושיג אך עם אנשים אשר לא זהמתם רוחם ונפשם מטהרה, ולכן כל הימים הוא בעצם תומו כלו שלאנן ושלו, ואת הרע ישכח ולא יזכרנו ולא יעלנו על לב, ותהי לו אמונה גדולה, אמונה בבני-האדם.

“את זאת חזיתי לי ואותה אגיד לך– – יכתב באחד ממכתביו אל רעו, אל יעקב אויארבך, אחרי ראותו על פני הבמה את חזון “נתן החכם” – – המחזה איננו תורת הסבלנות, כאשר חשבנו למשפט מאז, כי הסבלנות איננה דבר בחיוב ואך זאת היא התורה היוצאת לנו מן המחזה הזה, וכן גם מן המחזה, “מיננאַ פאָן באַרנהעלם”, לדעת ולהאמין באמונה שלמה בבני –האדם ובטובם ובטהרת רוחם ובור לבבם וכו'. כי לסינג בכל פינה שהוא פונה מורה הוא את התורה הנעלה הזאת”.

הנה כי כן לקח את רעיון הסבלנות גם מנתן החכם, ויתן לו תחתיו רעיון אמונה להאמין בטהרת רוח-האדם – – ברתולד אויארבך לא יכול אחרת.

ההתיצב איש כזה לפני המקרים בבוא יום החשך והגוי המר והנמהר?

כי הנה בעוד הוא עושה כה וכה ורוחו במרום ימריא, כלו שלאנן ושלו, ופתאום קראו נוצרים להרגה ולשוד ולביזה בקרב הארץ, ויהי האדם רע מחיתו השדה, ויהי פרא למוד מדבר.

מה זאת?…

רוחו נבקה בקרבו וזמותיו נתקו, כי לא האמין למשמע אזניו, לא האמין למראה עיניו; ברתולד אויארבך לא יכול האמין כי זה הוא האדם וזאת תורת האדם – – למי אפוא הוא עמל כל השנים הרבות האלה? בתוך מי הוא יושב כל הימים אשר הוא חי? ואנחנו מדי נקרא את המכתבים אשר כתב בקרב הימים ההם, תעגם נפשנו לאיש אשר משמים השלך פתאום ארצה, ודבריו ידכאו חיינו בקראו ממעמקים “למה הייתי? – – מי יתן ומתי בטרם ראו עיני את השערוריה!” – – באחרית ימיו נראה, כי עוד מתאמץ הוא בכל עוז-רוח לרפא את שבר לבו ההרוס, ומיום ליום עוד יתאזר כגבור משכיל לשוב לעבודתו כמקדם, ועל לשונו משפטי פי שפינוזה: קח את הדרים כמו שהם! ראש דבר הוא לאדם להבין את אשר לפניו! או

PRINCIPIUM OMNIUM RERUM ET ESE CONSERVARE”

וכן יחרוג ממסגרותיו ומן התלאה הנוראה, ויחפוץ לשובב את נפשו ולהנער כפעם בפעם; אפס כאשר נפל לא יוסיף עוד קום. קשת נחושה זאת חלפה מחצה את לבו, והוא לא יהיה עוד אחרי נפלו. המכתבים האחרונים יפצעו פצעים נאמנים בלב הקורא, כי עינינו רואות, איש חי בעצם תמו, והוא מת בנפש מרה.

פה יגוע ימות אחד מליץ מן השרידים אשר בארץ, ושם עדת מרעים עוד יהמו ישקו לבוז בז ולשלול שלל ולהגיע דמים בדמים – – מי ישים לב אל כל אלה? ארץ אשכנז קראה לבכי ולמספד ביום מות בחירה זה, ואחריה ענתה כל אירופּה בקול, מטיפים השמיעו במרום קולם, וסופרים ומשוררים קראה בניהם קינות, מכתבי-העתים השמיעו את כל תקפו ופרשת גדולתו, ומלכים באו וינחמו את אבליו; ואולם את היהודי שכחו ולא זכרו, ולא שמו לב לראות כי מפני הרעה נאסף הצדיק.

ואנחנו?…

נלקטה אבנים אחת אל אחת ונציב מצבה, אות זכרון לברתולד אויארבך היהודי – – כי אמנם היה האיש הזה יהודי בכל רוחו ולבו, בכל מאדו ונפשו, ותומת-רוחו וטהרת-נפשו גם הן הלא פרחים הן אשר מזרם היהדות ירטבו וממקור ישראל יהלכו ומעפרו יצמחו, וגם הוא הלא יספר לנו לא אחת ושתים, כי כתבי-הקדש פקחו את עיניו ויעוררו את רוחו לראות ולהבין במראות-הטבע; ויותר מהמה הלא היה האיש הזה קרבן על מזבח האהבה, אשר אהב אותנו, את אחיו בני עמו – – אכן נפלאה מאז אהבתו להם, הלא היא כתובה על ספרו, מפוזרה ומפורדה בין אלפי שורותיו על כל דף ודף!

נלקטה אבנים – – אבל אנכי פה לא תולדות-חייו אספר, ואך דברים בודדים אשים לפני הקורא, ציונים אחדים אשר לא נפלאים הם ברב או במעט, ואותם יקרא ועל פיהם ישפוט. כשרש מארץ ציה עלה לפנינו, ויהי לעינינו לצמרת ארזים, וכבוד כל הארץ הוא יאספהו: בשנת 1812 ביום 28 פברואר בכפר נורדשטטן אשר בשורצולד בוירטמברג נולד אויארבך, ויהי שמו משה ברוך, בהיותו בן שלש-עשרה שנה שלחוהו אבותיו אל “בית-המדרש” בעיר הכינגן, יהי שם כשנתים ימים ומשם בא עירה קרלסרוה ויוסף שם למודים על למודיו; אך משם בא אל בית הגימנזיום אש בעיר שטוטגרט ויכל שם את למודיו, ואחרי-כן בא אל בתי האוניורסיטט אשר בעיר טיבינגן ובעיר מינכן ובעיר היידלברג, וילמד בראשונה דין ומשפט, ואחרי-כן למד את תורת הפילוסופיה אצל שטרויס ואצל שלינג ואצל דיוב. אז החל לכתוב ויעש ספרים הרבה אין קץ, ויהי לו שם גדול בין ראשי זקני הסופרים באירופה, וכל מעשהו ועבודתו בחוץ היה בעד עמו, עם אשכנז, כי אהב אויארבך את אשנז ואת יושביה בכל מאדו ונפשו. אז החלו השערוריות בארץ, ואלה באו עד נפשו וישברו אל לבו, וביום 8 פברואר 1882 מת, וביום החמשה-עשר בו קברוהו בכבוד גדול בקברות אבותיו בכפר נורדשטטן ככל אשר צוה. אלה הן כל הדברים וכן התמו.

זה הוא האיש ואלה הן תולדותיו – – הבזאת יהיה לנו למופת? לא – – אפס אנחנו את היהודי נבקש.

יעקב אויארבך בהקדמתו לספר המכתבים אומר: “משגה הוא, אשר ישגו רבים להאמין, כי מבארות התלמוד עלה ברתולד אויארבך, לאור באור החיים, ואך בעמל רב חרג ממסגרותיו; דרך הפלפול היה זר לרוח איש כמוהו כל הימים, ואל תוכו לא בא מעודו ולא ידע אותו, אכן אמת הדבר, כי פסוקים בודדים מכתבי-הקודש הכו שרש בקרב לבו עמוק, ואך רוח התורה ומשלי-המוסר אשר בכתבי-הקדש, והאגדות המלאות רוח-השיר, אלה היו לנגד עיניו תמיד”. – – וגם מדי נקרא את המכתבים, נמצא דברים בוטים, בהוכיחו את רעו, אהוב לבו, על כי “במבחר הקברים יקבור את נפשו חי בתוך הקורן העברי… או כי יוכיח אותו אל פניו על כי “יבלה את כחו הנעלה בלמודי הראב”ע, אשר כבר נס ליחו, אם כי איש מצוין היה”. – – ואולם בתוכנו ישתומם לבנו על כל הכבוד אשר ירחש לבו לכתבי-הקודש, ובפה מלא הוא אומר, כי הם עוררו את רוחו ולהורות נתנו בלבו לדעת ולהבין את יפי מראות-הטבע, כי על –כן יביא כפעם בפעם ציונים מכתבי-הקודש בכתבם כלשונים באהבו אותם; וטורגניב, אשר כתב הקדמה בשפת רוסיה להעתקה הרוסית מספורו “דאַס לאַנדהויז אַם רהיין”, יוכיח בטוב טעם ודעת, כי רגיל על לשונו תמיד לשאת משל ומליצה ולהביע חידות מני קדם, וזאת לו אך יען כי ממקור ישראל יצא ומנחל עדנו שתה. וכן רגיל על לשונו גם מליצות כתבי-הקודש לטעת אותן שרק בשפת אשכנז, והיה כקרוא העברי דברים כאלה, והיה לו לאות כי פי מכיר ומוכר הוא המדבר אליו.

הנה כי כן יכתוב באחד ממכתביו אל רעו:

“עוד מעט ואמצא את העץ ואשליך אותו אל המים וימתקו המים המרים, אשר בדרך מסעי במדבר הזה, ואת מטה משה אקח בידי ואך בו את חדרי לבי ויצאו מהם מים חיים, וגם חיים חדשים יזלו מתוכם, ומנחלי עדנים זה ירויון אבות ובנים ונשים ובתולות בישראל, אנשים ונשים וטף, וגם את הגמלים אשקה ואת כל הבקר והצאן? והיה אם ישאלני “מי יאכילני בשר?” ואט את ידי בשכין אשר אין בו פנימה, למען יבשלו את אשר יבשלו ואעל את השלו מיערות דמיוני, ואשחט ממנו הרבה מאד – –או האם אעשה שקר בנפשי להעביר את בעלי-הכנף משירתם וזמרתם, ואלמדם את הנגינות החדשות, אשר ינגנו עתה בבתי-כנסיותינו, ומצא להם, ואכחש לנפשי ואמר: זה הוא שיר ציון?” – – מליצות כאלה וכאלה תהיינה בפיו כדבש למתוק, ושפתן על לשונו תמיד, והן עוררו לפעמים את רוחו לחשוב מחשבות ולכתוב בספר, ובמכתבו ביום 20 אוקטובר 1871 יכתוב: “כחתן יוצא מחופתו – – המליצה הנעלה הזאת, אשר תביע ותבטא את רגש השמחה, מלאתני תמיד שמחות וגיל, ועוד בימי ילדותי שובבה את נפשי; עוד זכר אזכור, כי ביום הלקח אחותי אסתר לאיש ואני נער קטן, הבטתי בפני “החתן”, ושפתי נעו-נדו חרש ואמרו “כחתן יוצא מחופתו”, אם כי בפניו לא ראיתי כל חדשה; וגם היום הנה קמתי ממשכבי שמח וטוב-לב, כי על-כן עלתה המליצה הזאת על לבי”… ופעמים הרבה יקרא במכתביו, “הלא דבר הוא! מליצות כתבי-הקודש עולות בימים האלה על לבי ואני לא קראתי להן – – הלא אות לטובה הוא!”

אכן מליצות כתבי-הקודש עוררו אותו גם להבין במתנות הטבע וביפי היקום. הלא איש הוא אשר רוח השירה תפעמהו מעודו, ונפשו תדבר אחרי יפי-הטבע, ועל-כן יהיו לו לזרא חיי-העיר והוא יקום כפעם בפעם לצאת השדה את משכנות הרועים וללון בכפרים ולהשכים לכרמים בבקר בבקר, ועל מרומי הרים יעלה, אשר שיאם לעבים יגיע, לשבת שמה ימים רבים, וברדתו מהן ההרים והנה רוח אחרת תצלח עליו, והוא נהפך לאיש אחר.

“עתה אבין את הגות לב משה אחרי רדתו מן ההר מקץ שבתו עליו ארבעים יום וארבעים לילה, לשוב להתהלך בין העם” – – אלה הם הדברים אשר יכתוב לרעו ברדתו גם הוא מן ההרים לשוב להתהלך בין יתר העם. – – ובהזכירו את חלום יוסף, אשר קמה וגם נצבה אלומתו, יקרא:

“מה יפים ומה נהדרים חיי-השדה אשר נמצא בכתבי-הקדש, והספור הזה הוא היפה בכל כתבי-הקודש”! גם הפסוק “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה”, עורר את לבו מאד ולא אחת ושתים יזכר בו, ויאמר, כי עוד בימי ילדותו נתן הפסוק הזה בלבו להבין במראות הטבע הנהדר ולדעת ולהרגיש את הדר השדה והתנובה וגם בימים הבאים עוד ישוב ידבר בו, ואומר, כי נעלים דברי תורה במראות-הטבע גם על דברי הומירוס; ואך מקרה הוא, כי גם גייגר (ע' גייגער’ס נאַכגעל. שריפטען, חלק 5 צד 219) בכתבו תו-זכרון בתוך הספר-הזכרון אשר לאויארבך, כתב לו את הפסוק הזה, אחרי כי גם בעיניו היה אויארבך כאיש-שדה המביא עמו כפעם בפעם ריח שדה אשר ברכו ה', אל משכנות יושבי הערים, ואויארבך יאמר באחד ממכתביו, כי נגלו לו הפעם כל תעלומות-החיים, והדר-הטבע פרוש לפניו כספר לקרוא בו, וכל רז לא אניס ליה: “עוד זכור אזכור את האגדה המספרת, כי אבן טובה היתה לנח, אשר האירה לו בתוך התבה כאור שבעת הימים; חכמי הגיאולוגיה לא ידעו ולא יכירו את האבן הזאת, ואך אני מצאתיה”…

אכן זה הוא הכח לאיש יהודי לברוא לו לב טהור ולחדש קרבו רוח נכון, כי על-כן רוח-אמונה או רוח-קדושה התנוססה בקרב האיש הטהור הזה מעודו ועד יום מותו, והזכרונות מימי נעוריו יהמו בקרבו ולא יסופו ממנו כל הימים אשר הוא חי. פעם ישמע את החזן בבית-הכנסת, המתפלל את “תפלת הגשם”, ובשמעו כן יחרד לבו בקרבו, כי את נגינת אביו שמעו אזניו ועיניו תרדנה מים; פעם ישוח ברחובות בלילה, ויזכור כי ליל יום-הכיפורים הוא, ומה נעלים ומה נשגבים הרעיונות אשר יעיר בקרבו הזכרון הזה, פעם ישמע את תפלת הקדושה בקרב העם שלש פעמים “קדוש קדוש, קדוש”, ונפשו תשתפך בקרבו, ובללו ימלא רגש קודש אשר לא ידע יכנה; – – “מה ארכה העת אשר לא שמעתי כאלה – – יכתב במכתבו – – ומה נפלאו כל החיים בעיני עתה! לבדד הלכתי זמן כביר אנה ואנה, ולא אדע להגיד את כל אשר רחש לבי בעת ההיא, כי הייתי נפעם, ואהי כמו לוקחה רוחי מקרב גויתי, ואני מרחף בתוך הטהורה המרחפת והחודרת במלוא רהב התבל, וכל אלה יגוזו חוש ויעופו”… ופעם יחוג את חג “הסדר” במושב אחוזת-מרעים, הנרות אשר במנורות-הכסף בוערים באש, המסובים יושבים אל השלחן וכוסות זהב מלאות יין בידיהם, והוא יושב בתוום לבו ושואל כנער תם את השאלה “מה נשתנה?” כדין וכדת, ואף ישיר להם משירי אביו אשר נעמו מאד – – הזה הוא האיש אשר ידו תכתוב את הספורים “דאָרפ-געשיכטען?” הזה הסופר אשר מלכים חפצו ביקרו ועם-הארץ התפאר בו כל היום?… יש שעות – – יכתוב אל רעו – – אשר ממעמקים אשא עיני לא אלהים לבקש אותו, אשר לא ידעתיו ואשר לא הבינותי לו, ואך עיני לבדן נשואות אליו ונפשי בקרבי יודעת מאד ברגעים כאלה, כי עוד איטיב לעשות בקרב הארץ, ועוד נכונים לי מעשים טובים. כן אחי! רגע אחד הסירותי עתה מן העט כפי ואחדל לכתוב, כי גברה עלי המית נפשי; הן לפנים לא עצרתי כה לדבר כדברים האלה, ואף כי לכתוב אותם בדיו, ואולם עתה אחת אחוש בקרבי, כי הוסר המסוה מלפני עיני, ואני אעצר כח לדבר את כל הדברים האלה, אם כי כבד-שפה עודני, כי הנה בושתי לפתוח שפתי עמך בזה, ובכל אלה לא אדע מעצור עוד ולא אשמורה עוד מחסום לפי, ועל-כן ראה הנה קראתי עתה בשם אלהים ולא אירא; הנה לפעמים אדע כי חסיד אני ונפשי דבקה אחרי אלהי, ולך, ידידי, אגיד את הדברים האלה, כי אחרת לא אוכל"…

זה הוא אויארבך – – זה הוא היהודי.

ברתולד אויארבך הוא יהודי. היהודי יזכור תמיד את גלותו ואת ביתו הנשרף, ועל ראש שמחתו יעלה את זכרם, וביום שמחה יזכור את יום המות, החתן היוצא מחופּתו שמח וטוב-לב ינפּץ כלי-חרש “זכר לחורבן”, היושב על “הסדר”, כלו שלאנן ושלו יעטוף מעיל לבן לזכור את יום המות, וגם בביתו, בחדרו אשר שד אותו בשיד, ישאיר חלקה אחת שחורה “זכר לחורבן”; ואולם המעשים האלה לא מעשים הם אשר ביד יעשו, כי-אם ממקור רוחו יהלכו – – וגם ברתולד, אויארבך איש יהודי רוח בן ישראל. באחד ממכתביו יספר לרעו כי קרוא היה אל הדוכס מגותה, להסתופף בחצרות ביתו ולשבת בהיכלו ימים אחדים. “בלילה הראשון לשבתי בחצרות ריינהרדסבררונן בחדרי בתוך ההיכל, ישבתי שעות אחדות על יד החלון לבדד, וזכרונות רבים עברו לפני, והנה עלה על לבי זכרון הימים אשר ישבתי “בבית המדרש” בהכינגן, ולא סר ממני, ואני אז בחור עני ונכה-רוח, ועתה באתי עד הלום – – הלא חידת החיים היא!” – –

אבל לא אך ברוחו התנכר כי יהודי הוא, גי גם במעללים. באחד ממכתביו, יספּר, כי הביא את שלשת בניו אל בית-הכנסת החדש, לשמוע אל הרינה התפילה למען יקרבו גם הם אל בני-אמונתם עד מידה ידועה, והתפילה וסדרי-התפילה עשו בנפשם רושם חזק; ואולם בעיניו לא מצאו חן כל סדרי-התפילה החדשים האלה, אם כי הנגינות יפות היו, כי הוא אחד מבני הדור הישן הוא, אשר אך קולות מימי הנעורים יולידו בו זכרונות קודש; – – וגם את חג “בר-מצוה” חגג אויארבך במלאת לבנו מספר השנים, ובמכתבו הוא אומר: “החג הזה הוא לנגד דעתי, ואך רק לעשות את בני חברים לבני בריתם אעשה את המעשה הזה”? – – וכן יהיה תמיד שם “היהודי” לכבוד ולתפארת: אל רעו וידידו מוריץ הרטמן יתמרמר מאד, על כי יכסה את יהדותו במשאון, ותהי לו לחרפה; ובנשאו את מדברותיו בקהל רב ביום חג הזכרון לכבוד פיכטה, ומכתבי-עת אחדים ההולכים חושך ולא אור יצאו לקראתו להתל בו כהתל, באנוש, באמרם כי פיכטה היה שונא לישראל כל הימים, אז יסר יסרהו מאד מוסר כליותיו, על כי לא הזכיר במדברותיו גם את הדבר הזה, לגול את החרפה מעל עמו בקהל רב, ויצדיק עליו את הדין כי ככה יעשה לו; וכן גם לא ישא את פני שפּינוזה ממום, על כי “טינא” בלבו נגד היהודים, אם כי שפּינוזה הוא אלהיו, והוא יהיה לו לנושא-כלים, וגם את גיטה משא-נפשו לא ינקה בדבר שנאתו ליהודים, ועליו הוא אומר, כי היהודים היו הראשונים לשאת את דגל ההשכלה, רחל, הרץ, גנז ואחרים, היו הראשונים להכיר את ערך גיטה הגדול, להפיצו ברבים ולעשות לו שם עולם, ובכל-זאת טינא הביא בלבו נגד היהודים עוד מחוצות פרנקפורט, עד כי בהזכירו שם שפּינוזה אדוניו לא הזכיר אף פעם אחת כי ממקור ישראל הוא, תחת אשר בדברו על-אודות קרטיזיוס או אחרים יזכור תמיד את מולדתם; – – ואנחנו מדי נעבור את פני ספר המכתבים הזה, הלא דברים לאלפים נמצא, פעם בכה ופעם בכה, אשר בם יגיד יביע את כל אשר רחש לבו בדבר היהודים והיהדות, וכל הדברים נפוצים הם על כל הספר ומבין שורותיו יצהירו: מה ישמח לבו אלי גיל ביום שמעו או ביום קראו מעל כתבי-העת, כי עלה יהודי לגדולה, כי דברו טובות על היהודים ביום הקהל, כי כתבי-העת שפטו את משפט ישראל לטוב; ומה תהמה נפשו ומה תשוח רוחו ביום קראו דבר-מר; את חליפות המכתבים בין צלטר וגיטה יקרא ולבו לא יוכל השקט, כי צררו בם את ישראל; את דברי וגנר יקרא על-אודות היהודים והמוזיקה, ורוחו לא ירגיע עוד, כי תואנה הוא מבקש; את השמועה שמע, כי היהודי וינטרשטיין נבחר לשר-העסק בארץ, ולבבו ירון; “אכן האמת אגיד לך – – יאמר במכתבו – – כי לא לנחת לי הדבר, בראותי כי היהודים עולים לדוכן גבוה כזה; הלא עליהם לשאת בראשונה משרות קטנות לבלתי העיר קול קנאה ותחרות”… אכן לא אחת ושתים צררוהו אויביו מנעוריו, ויקללוהו באלהיו וביהדותו, ותהי גם יהדותו לקיר מבדיל בינו ובין סופרים אחרים, אבל הוא לא שת לבו לכל אלה; פעם ענה כסיל כאולתו, ופעם החריש ממנו ובאחד ממכתביו יאמר: “אך צחוק מכאיב לב הוא! אני אני אלחם לפרוסיה בכל נפשי ומאדי, ואלמד את בניה לדעת להכיר את רוחם ואת תכונתם, ואף להתאחדות הצפון עם הדרום אלחם למען היות לנו ארץ שלמה – – והיה זה שכרי! (כי שר-צבא אחד קרא אחריו “יהודי”). אשמח מאד על דברי X אשר אמר אלי: אתם היהודים אנשים גדולים הנכם, ונפש מלאה אהבת-אדם בכם, כי לא יבאו דברים כאלה בכם להוליד בקרבכם שרש פורה ראש ולענה – – אכן בי לא תגענה עקיצות כאלה לרעה, כי חי אנכי בעולם אחר”. ובמכתב אחר יזכיר את דברי החוקר בונזן, אשר אמר, כי נפלאים בעיניו יהודים לא אך במעשיהם הטובים וברוחם הנעלה, כי נהפוך הדבר, וגם בהשוותו אותם אל הצוענים יפלאו בעיניו על אחת שבע; גם הצוענים מפוזרים ומפורדים הם על כל פני הארץ, וידם בכל ויד כל אדם בם, והם הלא היו לאויבים לבני-אדם לדרוש להם אך רעה, ויהיו עוינים את כל אשר בשם השכלה תכונה, ויהיו לצוררים ולנוכלים, אשר אך יד הממשלה תעצור בהם לשים להם מתג ורסן; והיהודים, כאשר אך נפתחו לפניהם שערי החיים, הנה באו ויביאו אתם אהבה רבה למין האדם, ויטו שכמם לעבוד תמיד בעבודת ההשכלה, להיטיב ולהועיל. – – ויעקב אויארבך יספר לנו גם את זאת, כי ברתולד בעודו תלמיד בבית האוניורסיטט שמע לקח מפי הפרופיסור דויב, ופעם אחת הטיף דויב על-אודות החיובים לחברה ולאמונה, ובין יתר הדרברים אמר, כי היהודים ישאלו לנפשם שוו-זכיות, בעוד אשר הם לא ימלאו את חובתם לארץ מולדתם לצאת לעזרתה בגבורים; אז הלך ברתולד אויארבך אל דויב הביתה ואחוזת מרעיו העברים עמו, לבקש מלפניו על עמם לתקן את דבריו, כי משגה אתו, אחרי כי היהודים ישאו גם הם בעבודת-הצבא בכל ארצות אשכנז זה שנים אחדות, והמקרה הזה העציב את רוחו עד מאד, וישק אותו כוס-תמרורים; וגם באחד ממכתביו בשנים הבאות עוד יזכר אויארבך את המקרה הזה. – –

בימים ההם עמל הרבה עם היהדות וספרותה, וכפעם בפעם יעץ עצות לידידו לגיגר כדת מה לעשות; בימים ההם כתב גם את קונטרסו “היהדות והספרות החדשה” ובימים ההם קרא את כתבי ראהעל (רחל ורנהגן פון אנזה) ובתוכו השותמם לבו על האשה הנפלאה הזאת, אשר כמוה לא ראה עוד, ויקרא: “רחל היא יהודיה”! “רב אמת ורוח נכון נמצא בקרב האשה העבריה הזאת”! ואף חפץ לכתוב מאמר “רחל העבריה”.

ובימים הבאים בבואו לברלין היה גם לאיש-מעשה, ויהי גם הוא בין המיסדים את החברה למשען התלמידים העניים מילדי העברים. "אתמול – – כתב באחד ממכתביו – – נקראתי אל חג העצרת, אשר חגגו המיסדים, ויבקשוני לשאת את מדברותי בקהל למען אשר אשר יקומו רבים על נדיבות; ומדי דברי עלה על לבו הרעיון, כי אני הגבר העומד עתה להעיד את לב האדם להיות לעזר לתלמידים עניים, הלא הייתי גם אני תלמיד עני בשכבר הימים וגם אני נשאתי עיני אל האחרים וכו' ואוסיף ואומר: כי כאשר כבדו ידי משה נגשו אליו שנים מתלמידיו לתמכו, להרים את ידיו למען אשר יוכל לכלות את המלאכה אשר החל, וגם התלמידים פה יחפצו לכלות את אשר החלו, ואך ידיהם כבדות, לכן אמרתי גשו הלום ותמכו בם והרימו את ידיהם וגבר ישראל! – – ובהיות עת צרה ליהודים ברומניה התעורר אויארבך, ויתנדב ללכת עם מונטיפיורי אל הארץ הזאת לראות במה יושע ישראל שם, ובימים הרעים ההם כתב מכתב נמרץ אל הנשיא מהוהנצולרן, לבקש מלפניו על עמו, והנשיא ענה אותו במכתב דברים כבושים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ואת המכתב הזה קבע בדפוס במכתב עתי “נייע פרייע פרעסע”, ולא הביט אל לעג השאננים, אשר צררוהו על כי שם חלקו עם הפחות והנשיאים, ויקראו לו “דער האָפ-יודע אויארבך”…

ובשנת 1869, בהיות הרעב במערב-רוסיה, עמל ברתולד אויארבך הרבה מאד לעשות דבר למען היהודים האמללים, ובמכתביו בימי החדש אוקטובר ישפוך אל כל לבו על-אודות הרעה. “אתמול ראיתי את פני הוד מלכותה הנסיכה הילנה, ואם אקרא אליה שנית אדבר באזניה את דברי על-אודות הרעב אשר היהודים יפלו חללים לרגליו במערבה-רוסיה וכו' גם נקרא נקראתי לבא אל חמשתה הנעשה לכבוד האורחים הגדולים קרמיה ואלברט כהן, וכו' האספה היתה, ואלברט כהן נשא מדברותיו בקול חוצב להבות-אש, ואחרי הדרשה הזאת עשב את האספה ויסע ירושלימה, והד”ר לילף ועוד אחרים הביאו ציורים ומחזות-החיים מחיי-היהודים, במערב-רוסיה, ועתה אין עצה אחרת בלתי-אם לצאת לאמריקה; גם הנסיך פון ברורן היה בביתי, ויאמר אלי, כי כאשר תהיה לממשלת רוסיה ערובה נאמנה נתן תתן את היהודים לצאת לאמריקה" וכו' וממחרת היום יכתוב: כשלש שעות דברתיעם הנסיכה הילנה ואדבר עמה גם על-אודות היהודים במערב-רוסיה, והיא אמרה אלי, כי איטיב לעשות אם אני אלך עם הצירים לפטרבורג, וגם קראה בשם האנשים האצילים והנדיבים אשר לבם טוב על היהודים, וגם אמרה, כי נכונה היא לדבר פה אל פה עם קרמיה, בהציגי אותו לפניה, ולעשות את כל אשר בכחה לעשות. בדברי אחרי-כן עם קרמיה, השמיעני, כי הוא לא ילך פטרבורגה, עד אם בראשונה ידע נאמנה, כי קבל יקבל הקיסר את פניו וכו' וגם זאת אמרה הנסיכה, כי אני אוכל לפעול הרבה לטובת היהודים על פי הספרות הרוסית, היודעת את שמי, ועל פי מכתב-העתי היותר נכבד ברוסיה, ששם יוצא עתה לאור ספור ממני, והיא תאמין באמונה שלמה, כי הרוסים נכונים הם לעשות טוב, אם אך נעורר אותם בדברים כבושים.

הה, לו יכלתי ובאתי אל הארץ הזאת, אל מערב-רוסיה, לראות בעינים את כל הדברים, ולעשות שם את כל אשר בכחי לעשות! נפשי כלתה לעשות ולפעול דבר למען הכלל, ואתה הנח לי, כי אמנם ידעתי אשר לא אחת ושתים אמרתי לנפשי אנח את ידי מכל המעשים היוצאים לחוץ מגבול פעולתי, ואולם עתה לא אוכל לעשות אחרת וכו' וכו‘. קרמיה השמיע את מדברותיו יותר משעה אחת, וידבר על –אודות פעולת החברה כי"ח וכו’.

מה נהדרו הדברים ומה יפה טעם המלים, אם בשפת צרפת נדבר מעל הבמה וכו‘, הלא אך הצרפתי יוכל לקרוא בהשתפך נפשו " MEN COLUR, MEN COLUR, ISRAELIE " והדברים לא יהיו בפיו למליצות ריקות, שדופות קדים וכו. אחרי-כן בהיות המשתה, בקשני לצרוס כי אטיף גם אני לקהל השומעים, ואני דברתי בפה מלא. בין יתר הדברים אמרתי, כי העשירים שבישראל לא ישתתפו במעשה-הצדקה באותה מדה שנשתתף בו אנחנו המלומדים וכו’.

וגם על דרכי ישראל דברתי, אשר ביד חזקה לצרפתים בצרפת, ובאשכנז לאשכנזים וכו‘. וגם אמרתי כי תעודת ישראל היא לחבר את חיי המדינה והלאומיות בחוברת אחת, לא לפי תולדות הדם, כי-אם לפי-רוחם וכו’. וגם זאת אמרתי, כי היהודים עצמם דומים אל כתבי-הקודש אשר להם, כי גם כתבי-הקודש נעתקו לכל שפות העמים, ובכל-זאת מקורם ברוך ולא יחדל לעולם, והדבר הזה מצא חן מאד בעיני כל השומעים…"

אך הנה בין כה וכה היתה המלחמה בין אשכנז וצרפת, ואויארבך כאהבו את ארצו, כן ירנין את לבו הנצחון אשר נצחה אשכנז את אויבתה. וכל הארץ שמחה בנצחונה האם עוד ישר ונכון הוא לענות עתה דבר על השנאה אשר שונאים את ישראל? ויהי גם עתה כלו שלאנן, ושלו, וישמח מאד בלבו בשמעו את איש-יהודי מיושבי-אלזס אומר: “עד היום היינו צרפתים ועתה נהיה אשכנזים!” וישמח מאד בראותו בערים הקטנות אשר עבר בהן, והנה היהודים מתעסקים צרכי-צבור יחד עם האשכנזים, והם צובאים את צבאות מכבי-האש ומתערבים בגוים. וישמח מאד על כל אלה, וישכח את אשר כתב באחד ממכתביו בשנים שעברו, לאמר: "גם בספרד היו ימים טובים לישראל אשר נהנו מזיו ההשכלה כנפשם שבעם, ואחרי-כן נדחו פתאום לאחור – – הדברים האלה ירדו עמוק אל תוך לבי: היתכן אפוא, כי יהיה שנית עוד כדבר הזה בקרב דברי-הימים?…

אך עוד מעט ועיניו ראו, כי לא לאולם חוסן, ובאחד ממכתביו יריד בשיחו ההם לאמר: “היום קראתי את המשא הנפלא, אשר נשא לסקר בבית המחוקקים על-דבר ספר-החקים לעובדי בצבא, והיום קבלתי מכתב אשר כתוב בו, כי באיסמאיל ברומניה נענשו חמשה יהודים, וגם הרב בתוכם, על כי גנבו כלים מבית-תפלת-הנוצרים – – הנה כן נראה אשר שם ירדפו את היהודים על לא דבר על-אודות דבת-שוא, אשר הוציאו עליהם, ועלילות-דברים הנושאות את תו השקר והכזב על מצח, ופה הנה ילחום יהודי גבור משכיל לחוק חוקים נאמנים לכל העם, חוקים אשר רוח טהורה ילדתם!” ובמקום אחר יכתוב: “פה ישאו מדברותיהם על רוח החסד ותורת-האהבה, אשר לבני-אדם לעשותה, פה נשב אל שלחן הכתיבה לבקש את מסתרי הליכות כחות הנפש, להבין תעלומותיהם, ושם במרחקי ארץ שם אבדן ורצח והרג רב, ונוצרים בעלי תורת-האהבה, יקראו לבזה ולהרג, לבוז ולהרוג שבעים או שמונים משפחות מן היהודים, ומכנף הארץ שמועות שמענו מערי רומניה וכו'”.

ובעוד הוא עושה כה וכה עלתה הזעקה הגדולה מרומניה ותבוא עד נפשו, והדברים אשר דבר הלא יהיו לנו לעינים גם עתה, בזמן הרע הזה, כי דברים רבים נשמע אשר גם היום יהיו לנו ענין לענות בו, ואשר נשמע אותם עתה יום-יום מעל מכתבי-העת לבני ישראל.

"אתמול בערב – – יכתוב אויארבך במכתבו ביום 6 אוקטובר 1872 – – הייתי באספה של העוד הרומני, אחד עשר איש מבוקרשט באו ומליצה הביאו בידם מאת פייקסטו, והם חפצים לצאת לאמריקה, להאחז שם וכו‘. דברים המסמרים שערות בשר איש קראו מעל ספר הגלוי, דברי השמועות וזעקתם; שמנה-עשר אלף איש, ורובם פועלים אוחזים אומנות בידיהם, אומרים לצאת לאמריקה, ופייקסטו, יכתוב, אשר יעלה המספר עד מאת אלף נפש, ומספר כל היהודים ברומניה עולה עד מאתים אלף איש וכו’. אל האספה בבריסל יבואו צירים מלונדון ומאמסטרדם ומפּריז ומיון ומברלין וגם מניו-יורק יבואו, והממשלה הרומנית נתן תתן את היוצאים לצאת. – – אחרי אשר רבים נשאו את מדברותיהם, נשאתי גם אני את דברי, ואוכיח, כי נבהל היה פייקסטו ברוחו, לתת ידים ליציאה כללית וגדולה כזאת; הן לא באנו עוד לגמר-דעת במה שנוגע ליציאה כזאת, ואני אאמין, כי סכנה גדולה בזה, כי נראה הדבר כעין גרוש, ואחרית דבר כזה מר מאד. מי יודע אם לא בשנה הבאה תקום רדיפה לרדוף את היהודים בגליציה או במקום אחר? האם יקום גם אז ועד שני ויתן ידים ליציאה חדשה? האם לא יבאו כהני-און ובני בליעל בכח הדבר הזה להוליד מעשי-רצח חדשים? אמנם אין כל צדקה להאדון פייקסטו להטיל סערה כזאת אל תוך העולם האירופּי, להרתיה בו מצולה! אם אמת נכון הדבר, כי רוח היהודי נוטה אחרי קוסמופּוליטיסמוס, הלא אמת נכון גם הדבר הזה, אשר נוטה הוא גם אחרי אהבת ארץ-מולדת; ועל-ידי היציאה הלא יטביע ישראל בנפשו את חותם תכנית הצוענים. והדבר הזה מביא בכנפיו סכנה גדלה מאד. אני אזכור, כי פעם אחת יעצו עצות לאחד משבטי ההודיים, ויאמרו לו, כי אך טוב יעשה אם יצא ויעלה מן הארץ, וראשי-המטות, אשר לשבט הזה, ענו על הדבר הזה לאמר: “כן הננו לצאת! אך תנו-נא לנו גם קברות אבותינו, אשר לנו בארץ הזאת, ונצא!” – –

כן הוא; הלא גם אנחנו הכינו שרשינו באדמת הארץ אשר אנחנו יושבים בה, בארץ אשר שם ינוחו עצמות אבותינו ואבות-אבותינו בקבריהם, ולכן הלא רואות עינינו כי על השאלה הזאת בדבר יציאה כללית, לא נוכל לענות ולתת פתרונים כלאחר-יד, כי דרוש לה רוח נכון ומחקר הרבה. – – כדברים האלה דברתי ועוד דברים אחרים הרבה מאד, עד כי גם עתה עוד תרעדנה בי עצמותי ולבי ירעד בקרבי וכו'". וביום 24 אוקטובר יכתוב:

“בהאספה האחרונה השמעתי דעתי, כי עלינו להסיר מן האספה בבריסל את חותם התכנית היהודית לבלתי תראה כאספה יהודית; והיו לה פנים חדשות, אשר ישתתפו בה כל בני האמונות אשר לב טוב להם, לעזור את כל איש מצוק וללחום נגד כל מציק ומעיק – – אך לא מצאתי אזנים קשובות לדברי, לכן אין לנו עתה כל תקוה לדבר הזה, ועזרת היהודים לא תבוא עתה בלתי-אם מן היהודים בעצמם”…

כדברים האלה דבר אויארבך אז – – ואנחנו מה? מה נדבר אנחנו כיום הזה?

הימים אשר חיים בם אנחנו עתה ימים רעים מאד לישראל הם, לא אך בגלל הרעה אשר מצאתנו, כי-אם בגלל רפיון הרח אשר קם בקרבנו. לב הסופרים נגדש מאד, ולא בא עוד אל המנוחה למיום אשר ראו בעיניהם את האומה בחרבנה, ולפעמים הן נשמע עוד גם היום קול זעקה וקול שבר מרחוק ומקרוב, ועל-כן יהגו דעות וישמיעו עצות, אשר אולי יצחקו להן גם הם אם יחכו ימים עד אשר תקום סערת לבם לדממה, על-כן הולידו גם עתה עצה בדבר יציאה כללית – – אבל האם לא יראה הדבר הזה כעין גרוש? ואחריתו האם לא מר הוא? האם לא יתן חרב ביד כהני-און ובני בלעיל להרגנו? האם לא יטביע ישראל בנפשו את חותם תכנית הצוענים? והדבר הזה האם לא יביא בכנפיו סכנה גדולה? האם לנו אין קברים בארץ אשר אנחנו יושבים עליהם? האם נוכל אנחנו להעלות אתנו מן הארץ את הקברים האלה ואת עצמות אבותינו הטמונות בהם? באם נוכל אנחנו לתת פתרונים על השאלה הגדולה, שאלת היציאה כלאחר יד? האם בשה הבאה תקום רדיפה בגליציה או במקום אחר?…

אכן ברתולד אויארבך היה תלמיד נאמן לשפינוזה, ומורו זה אצל מרוחו עליו, ועל-כן התנחם גם בימי הרעה וישב לעבודתו כבראשונה. נפשו הטהורה, אשר עוד התעוררה למשמע ברכת הגשם בנגינת אביו, לא נתנה אותו להאמין כי יצר לב האדם רע מאד, וגם בעיניו לא ראה את הרעה, כי-אם למשמע אוזן שמע את שמעה, ועל-כן שב למנוחתו ויהי גם עתה “כלו שלאנן ושלו”, ועבודתו אשר היתה לפניו, הלא היתה לו תמיד לאם רחמניה, אשר בחיקה שפך דמעותיו ורוח לו. האיש הזה מסר את נפשו מסירה מוחלטת לעבודה – – יאמר עליו שפילהגן. כי על-כן לא יפלא עוד בעינינו, אם עתה בבואו אל מקדש העבודה פנימה, שכח את הארץ ואת מעט העמל אשר שמע את שמעו, ובצאתו מן העיר הלא עלה גם הפעם למרומי הרים, וישאף אל קרבו את יפי-הטבע, ויראה מראות-אלוהים ומחזה-שדי הזה; אך בכל מקום אשר ילך תלך עמו גם יהדותו – – עי על-כן נקרא באחד המכתבים, בכתבו אל רעו לאמר: "אם לבדד אלך ואין איש אתי, אזכור תמיד את הפסוק: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”; דברים כאלה ישלחו אותי על דרכי כמו שיר מארץ-מולדת, כי כל היום יודע אני בלבי, אשר רחוק אני מעירי וממולדתי ומבית אבי, וברגעים כאלה אעמיק חקר בפסוקים אשר בכתבי-הקודש ". ובימים האלה יכתוב לרעו, כי אדיר כל חפצו הוא לקנות לו עתה אחוזת נחלה בשדה, לשבת שם במנוחה אשר שפרה עליו, ואולם לזאת נכספה נפשו, כי תהיה נחלתו קרובה אל עיר קטנה ויפה, אשר שם גם עדה יהודית, ועל-ידי העדה הזאת הלא יתאמץ בקרב נפשו, כל אשר נשאר לו לפליטה מזכרונות ימי נעוריו.

– – אך הנה באחד ממכתביו יאמר אל רעו: "…ובלכתי לשוח ישלחני רעיון חדש לכתוב ספור חדש! חודה-נא את החידה, הידעת מה יהיה משפט הספור? שמו יהיה “אנחנו היהודים”. לא אדע עוד מנוחה בנפשי, עד אם עשיתי את אשר זממתי זה מאז, כי אך בידי הדבר הזה לעשותו וגם חובתי היא כי אמלאנה וכו‘. אתמול היה טורגניב בביתי וידבר באזני על-אודות היהודים וכו’, אחרי הוצג לפני הציר האיטלקי והוא איש-יהודי וכו‘, היהודים הם לולאות לחבר את לב כל העמים יחדו וכו’, ואם אתבונן לכל הדברים האלה, אמצא כי הם עוררו בקרבי מחדש את הרעיון על-דבר ספור עברי… "ובכן אפוא היו היהודים גם בעיניו כמו לולאות לחבר את לב כל העמים יחדו, ואת הרעיון הזה חפץ להעביר לפני הקוראים בספור. “דבר גדול הוא – – יכתוב במקום אחר, – – כי היהודים בכל ארצות פזוריהם בכל מקום, שהם, יחשבו את נפשם לבני-הארץ אשר שם המה, ואני מאד חשקתי לכתוב ספור גדול בדבר היהודים, והדבר הזה יהיה לי לאחד מן העיקרים”. וגם בהיותו בעיר מולדתו, ובבקרו בבית-הכנסת, יכתוב: “הייתי בבית-הכנסת גם היום, כי קדושים לי הזכרונות מימי הילדות ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מן הכלל; רעיונות הרבה בדבר היהודים והיהדות עברו משכיות לבי וחוב קדוש מוטל עלי לכתוב את כל אלה על ספר”. ובימים הבאים יכתוב: “שם ספורי העברי יהיה “שליח מצוה” וכו. תוכן הספור כבר נכון בקרבי, וחוב מוטל עלי לעשותו; אולי יקומו ממנו שני ספורים, כי החומר רב מאד, ואני אשלחם אליך בטרם אקבע אותם בדפוס, ואתה כתב-נא אלי אם לא ידעת את מקור המנהג אשר ינהגו היהודים, בהלבישם נער בעודו בילדותו מעיל לבן, למען היות לו לסגולה, ולנער כזה יקראו “בן-ציון”; גם הגבור בספורי הוא “בן-ציון” רזה, אשר מתו עליו אחיו ואחיותיו בעודו בילדותו, ועל-כן תלביש אותו אמו לבנים מכף רגלו ועד קדקדו, עד היותו בן שתים-עשרה או בן שלוש-עשרה שנה וכו”.

ובמכתב אחר יכתוב: “עוד הפעם תתיצב לנגד עיני תמונת ספורי “בן-ציון”; הא תעודה נפלאה ליהודים בדברי –הימים וכו'. עוד בימי בחרותי חפצתי לכתוב שיר ספורי גדול בדבר עלם עברי העולה ירושלימה ומשלם ימות על מפלי חרבות בית מקדשו…”

אך בעוד נפשו תחזה לו שלום ושלוה והוא עודנו חולם חלומות נעימים בדבר היהודים ותעודתם לחבר את כל העמים בחוברת, ואת הדברים האלה יחפוץ לתת לפני הקוראים בספור – – וכבר החל הנגף בארץ, זעיר שם זעיר, שם, ויקיאו רעל מות ומשכלת, ויזרע זרע רוש ולענה וידבק בבני-האדם ויהי לנחש אשר אין לו לחש. – – ובכן אפוא, רכב הפוך ידך! אל תקראנה לי נעמי קראון לי מרה! גם ברתולד אויארבך יהפוך ידו ויחדל להצהיל קולו ולתת לספורו פנים שוחקות, כי רוח אחרת עברה על הארץ ורוח אחרת עברה גם עליו, ובאחד ממכתביו יכתוב: "ספורי העברי ייטיב מאד ללבי; הפרק הראשון יעביר לעין הקורא את “שבת נחמו”, וגם בקרב לבי פנימה עוד יושר השיר הנעים “נחמו, נחמו עמי”!

– – כי הנה העת הזאת עת לעשות היא; שנאה חדשה מתעוררת עתה לשנוא את היהודים, ובימינו אלה נקרא דברים בספרים, אשר עליהם אמרנו כי כבר עבר הזמן ולא יזכרו ולא יפּקדו כאלה עוד. אם גוים פראי-אדם הרשיעו כביר, הלא אחת ידענו, כי פראים הם, אשר עשה אותם הטבע כן. ואולם עתה הנה אנכי מאמין באמונה שלמה, כי אין עוד אמונה כאמונת האהבה הזאת, שהרבתה רדיפות כמוה. לנוכח עיני עתה קונטרס השופך וכו', הסופרים יודעים כי שקר הם דוברים, והם מתכונים למרוד ולשקר! כן באה העת, הגיע היום, לשוב איש איש אל רבצו ואל עדתו ואל משפחתו…"

אך ספורו זה, אשר החל, לא השלים עוד, כי לא ידע עתה את דבר עמו, אשר הציגו בשער משפטו, ויתיצב עתה לדעת מה יעשה בו.

“בימי הריאקציה – – יכתוב באחד ממכתביו – – לא הבינו רבים איך תוכל עוד להתקיים שנאה נמבזה כהשנאה ליהודים, ועתה אחרי בואם אל המטרה החלה השנאה מחדש; גם טריטשקה החל. אהה אחי, מה אחרית אלה ומה נעשה? וכו', גם בילרוט כתב נגד היהודים ואני יצאתי נגדו במכתב גלוי”. – – “חידה היא לי איך עתה התעוררה פתאום סערת הטייטונים, חמה יצאה נגד היהודים! מי יתן ואמצא את מקור הזרע הזה; האם בשאר התעורר עתה בלב בני אשכנז, רגש העצמאות על-אודות חילם ועצם-ידם, אשר ידם עשתה להם אחרי המלחמה?…” "לא אדע מנוחה, לא אדע עוד שלו בנפש – – יכתוב בפעם אחרת – – העוד הפעם נעביר בסך את המון כל המקרים, אשר כבר אמרנו כי ירדו לתהום הנשיה הנה נטל עלי לכתוב ספר ולא ספור, ושמו יהיה: "אנחנו היהודים! – – ובמכתב אחר יקרא: “ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף! כי הנה רבים עמלו לטובת אשכנז בימי עניה, אשר עתה לא יחפצו עוד לדעת ולהכיר אותם”.

אך בימים האלה, ימי עניו ומרודו, נתנו הזכיות ליהודים בארץ רומניה לרגלי הקונגרס בברלין, והדבר הזה היה לו למשיב נפש כמעט. ובבואו עתה אל ארץ הולנד, בלכתו למסעותיו, ותהי רוח אחרת אתו, ובמכתביו מאמסטרדם ישפוך את לבו בחיק רעה, לרגלי הזכרונות אשר התעוררו בלבו למראה דברים הרבה בבית-הכנסת אשר שם. כל מצוקות היהודים בימי האינקביזיציה עמדו לנוכח עיניו, ופני היהודים הספרדים לא סרו מנגד עיניו, אשר נאה וגאון והדרת-כבוד גם בבדי עורם וכו' “מה גדולה הרעה – – יקרא – – אשר עברה על ראשי האנשים הגדולים ההם, והם בנעריהם ובזקניהם אין עיף ואין כושל בם! הלא קטנה היא אהבת ארץ-מולדת אשר לעמים הקדמונים, עם היונים והרומים, לעומת אהבת האמונה ורב הקרבנות אשר הובאו על מזבחה! אכן גבורי האהבה הזאת הלא במשאון שמם יכוסה ואין איש יודע אותם; הגבור הנלחם, אשר לו העוז והגבורה, לא מצא אות כבוד בדרכו או זר-פרחים, וגם שער-נצחון לא בנו לו, וגם שלל לא לקח, וגם כבוד לא נחל מאחיו – – דומם באין פאר וכבוד עשה את אשר עשה, כי אך אחרי אלהיו הלך האיש ואחרי חפץ לבו הטוב!”

ובשובו עתה לביתו הביא עמו גם שלום ושלוה בלבו, כי האיש הזה היה מעודו מלך שהשלום שלו, איש אשר השלום דרוש הוא לנפשו כמאכל לבשר החי; אך הנה בשובו לבעבודתו כפעם בפעם – – ומכנף הארץ זמירות חדות נשמעו, אשר טמטמו את רוחו וימנעוהו מבוא בעבודה, ובמכתבו ביום 26 מרץ 1879 יכתוב: "היום חפצתי לעבוד עבודתי בפעם בפעם, והנה “חדשה” מצאתי במכתבי-העת – – הלא דבר קטן הוא ובמקומו בין “החדשות” – – כי בימים האלה יבואו למשפט שבעה אנשים יהודים, אשר המיתו ילד נוצרי, בהדרש להם דמו לחוג בו את חג הפסח – – דברים כאלה כתובים פה, ואני אשב עוד בביתי שקט ושלאנן ואכתוב דברי-מליצה בספר, או חזיונות חדשים אשר יחזה רוחי? רוחי בקרבי הומה ולא אדע את נפשי. הנה כתבתי מאמר קטן, ואקבע אותו בדפוס בכל כתבי-העת וכו', ובאפס מנוחה אתהלך בחדרי ולא אתן דמי לי, ולבי מלא כעס ומכאובים והתמרמרות, ונוסף לי גם זה על יגוני ומר שיחי, כי ידעתי אשר מאות ואלפים מן הקוראים יניחו את ההודעת הקטנה הזאת מידם ולא ישימו אליה לב, כי מי יפריע ומי ישבית כמעט רגע את עסקיו ואת תענוגותיו, לשים לב לדבר אשר בחוץ-לארץ? הלא עוד אזכרה, כי בהיות העלילה בדמשק לא ראיתי שנה בעיני לילות רבים, ועתה הלא אשכב ואישן. ואולם עתה ידעתי, כי קצתי בחיים ובכל החי, ואטיל שפק בכל ערך העבודה אשר עשה רוח-האדם הכביר מאז ועד היום, ורוחי נתכת על חסרון ההשתתפות, אשר לא יקום איש להשתתף בצרת רעהו. – – " ומקץ ימים אחדים יכתוב: “ראה אנכי שולח לך את העלה האחרון ממכתב-העתי “געגענוואַרט”, וקראת את מאמרי הקטן. כי הנה עוד ירוח לי בראותי, כי עוד שפתנו אתנו, לבהיע דבר מלבי משא פנים. – – כאשר קרא ההמון, הפ! הפ! ישב לו הגל בשלוה ובמנוחה בביתו חיי כבוד, ויהי אך צחוק לו לכתוב מאמר בדבר אחת המחוללות בבית-התיאטרון, ולכל מעשי האכזריות אשר נעשו בראש-חוצות לא מצא שם ולא זכר אותם ולא דבר בם! – – מה רבו התלאות אשר מצאונו ואשר קרונו בדרך, בעוד אנחנו בנערינו איש איש בית אביהו, ומה, רב העול אשר עשו לנו אלה, שאבותיהם העלו כופרים ומכשפות על המוקד! אך הנה בא היום, ואתה הנה היתה המלחמה לנגד עיני השמש ולא יתבוששו!” מלחמה היא לנגד ניני השמש – – כי ימי האנטיסמיטיזמוס החל בכל תקפם וגבורתם, ותגעש ותרעש הארץ, ותהי מהפכה גדולה בעיר ובמדינה, ועיני אויארבך רואות.

המקרים המבהילים אשר קרו ויאתיו עד כה, הלא שמועות היו, אשר למשמע אזן שמע אותם אויארבך ועיניו לא ראו, ועתה הנה החל הנגף בפניו, ובעיניו יראה יביט אותו: שטקר החל אז את דרשותיו; לסקר לא נבחר עוד: “ברעסלויער צייטונג” גולה את אזן ההמון, כי היהודים לא ישבו בבתים אשר ידיהם עשו אותם; טריטשקה, אשר בצלו ובצל חכמתו היו רבים, החל לענות ביהודים; על העמודים אשר כתובים באותיות גדולות, כי לא יבחרו עוד איש יהודי ביום הבחירה; מגלות כתובות פנים ואחור עפות בצד ובכתף, להניא את לב העם מאחרי הד"ר שטרסמן. – – ואת כל אלה ראה אויארבך בביתו ובחומותיו ובשערי עירו ובתוך עמו, עם אשכנז, אשר לו הקדיש את כל כחו ועוצם-ידו; אז הלך לבו, פג רוחו, ואמונתו, אשר האמין באדם, רפתה כמעט, וכמוט. ומן הימים האלה והלאה נראה והנה רוח תוגה חרישית נסוכה על פני מכתביו, כי רוח תוגה חרישית שמה משטרה גם בקרבו פנימה. אכן מחזה נורא הוא לראות גבר בעודו בגבורתו, ובמקרה הבא מן החוץ יעשה אותו לנער אין איל! איש אשר מעודו היתה השמחה במעונו, איש אשר כל בתי-נפשו מלאו שלוה ושלום ואמונה כל הימים, איש אשר שפינוזה היה נר לרגליו ואשר אמר, כי על אדני השלום והמנוחה הארץ עומדת, איש אשר כל הימים היה הרעיון HOMO LIBER מבחר שעשועיו, ויחפּץ לטעת אותו כמו נטע בלב כל האדם, וילמד אותם מוסר ומידות יום-יום, איש אשר האמין, כי כבר באה העת אשר חזו החוזים בכתבי-הקודש, – – איש כזה יקולע פתאום אחור בתוך כף-הקלע, למען אשר בעיניו יראה, כי כל אלה לא היו ולא נבראו, כי-אם משלים הם! מי יודע, אולי גם החיים לא היו ולא נבראו, כי-אם משל הם?…

אכן לא כמות כל האדם ימות ברתולד אויארבך! אם נקרא את המכתבים האחרונים, נאמין לראות איש גבור-חיל, אשר אונו בשרירי בטנו וכחו במתניו, והוא ישוקה סף רעל, ובעוד כחו אתו איבק עם מר המות, עד נפלו שדוד לרגליו. “הלא באה עת האינקביזיציה!” יקרא פעם במר נפשו, “הלא בידים יוליכו את העם וילמדוהו לשלול שלל ולרצוח! למה לא מתנו בטרם ראו עינינו את כל זאת! " הלא כלימה תכסה פנינו ביום הזה, להשמיע כי אנשים אשכנזים אנחנו!”, יקרא בפעם אחרת; “אנכי לא אוכל עוד לבקר בבית האספה אשר לנו, כי לא אוכל עוד לראות שם את פני טריטשקה ולברכו בשלום”, יספּר לנו במכתב אחר;ויותר מהמה יביע את רחשי לבו בקריאה אחת אשר יקרא באחד ממכתביו (2 אפּריל 1880) ואשר כחה בניב שפתה ובמליצתה, לאמר: “הלא זה הוא קשר על הוד מלכות של תורת החסד!” – – “איין אטטענטאט אויף די מאיסטאט דער הומאַניטאט!” – – האם לא הביע בדברים המעטים האלה את כל אשר ירחש לב האדם הטהור, בראותו את כל מעשי התועבה?

ענן כבד ירד על הרוח הטהורה הזאת להעיב אותה ולכסותה, ורוח תוגה עזה נסוכה עתה בכל מכתביו, ובכל אשר הוא דובר. אכן לא אוכל הפעם להביא דברים מדבריו, וגם ציונים לא אצליח להביא, כי מלוא כל המכתבים הם, וגם לא באומר ודברים המה, כי-אם ברוח, ומבין שורות הספר יצהירו. אך הנה המכתב הכתוב ביום 11 נובמבר 1880, ואותו אשים לפני הקוראים וממנו ישפטו: – – בלילה הזה לא ישנתי אף שעה אחת. אתמול בערב קראתי במכתבי-העתי “נאַציאָנאַל-צייטונג” את דברי הבקשה הערוכה לביסמרק בדבר היהודים. הוי, כי עוד נחיה ולא מתנו בטרם באונו כל אלה! אני הגבר ראיתי את הרעה העולה אלינו ואני הזהרתי, ודברתים בחודש יאַנואַר בשובי הנה, חפצתי לקרוא עצרה, אשר אליה יבואו כל אנשי בעלי-המדעים, ואנשים מיושבי-הארץ ואנשים מבעלי-הפקודות, להסיר את השואה אשר באה, ואשר קראו לה מנדינו “שאלת היהודים” בטרם תלך ותלחך את כל אשר מסביב, ובטרם תחדור אל מערכות-העם התחתונות, לבוא בתוך ההמון, ובטרם הטיפו מנדינו את נטפי-הרוש בבתי-המרזח ששם מצאו חברים מקשיבים לקולם, ואשר משם לא על נקלה נצליח להסיר ולהעביר את המגפה. אכן רבים שחקו על מחשבתי, ורבים קראו לי “הוזה ובעל-דמיון”; אלה אמרו, כי עוד מעט ותחדל הרעה, אלה אמרו, כי הנה מזכוותינו הלא לא יוכלו לקחת ולגרוע, ואלה בטוב לבם אמרו: אך צחוק הוא, ואך בצחוק ומהתלות ולצון נשמיד את הנגע אשר דבק בעור – – ואני שמעתי ואדום וידי רפו ולא עשיתי עוד דבר. אך גם בעבדי את עבודתי, הלכה אחרי המפלצת הארורה לשלחני, ואשמע קול קורא בקרבי: ראה הנה אתה מבקש להביא את מחשבות תורת המידות אל תוך לב ההמון, ובעוד אתה עמל לנטוע נטע אחד, הנה יקום שם רוח סועה ותהי סערה גדולה, לעקור יער כלו משרשו! – – וגם אם כיום הזה ישיב ביסמרק את פני השואלים ריקם, הלא אחת ידענו, כי גם גבור לא יכול להושיע עתה; המדון וחרחור-הריב, להרבות פרץ בעם, והעינים המפיקות שנאה לכל איש יהודי, את כל אלה הן לא יעביר עוד מן הארץ; ואני ידעתי את דרך הארץ ואדע, כי בכל בתי-המרזח פה ובכל בתי-הועד ובכל אספה ומקהלה יריעו לקראת כל הדברים האלה. ומה אפוא נעשה? – – ואני אביט ועיני רואות את כל אלה. אכן יש תקוה, כי אנשים נוצרים גדולים וטובים, אשר עוד יודעים מה משפט האדם דורש מהם, הם יקומו נגד הבקשה המבישה ונגד כל הרעה לענות בה – – אך הנה עבר המועד! הלא זה הוא דרך האדם: את דברי האשמה אשר ישא איש על רעהו יזכור היטב לאורך ימים, ואת דברי הסניגוריה והסתירה וטהרת האשמה לא יקרא ולא ידע ועד מהרה ישכחם, ואחרי כי דברי האשמה חזקים ומצוינים הם מדברי הסניגוריה, לכן יזכרם וידעם תמיד". – – וממחרת היום ההוא יכתוב: “מה נעשה ליום פקודה אשר כזה ברפות בנו הרוח? אני אראה אנשים אחרים השבים על נקלה אל מעשיהם ואל עבודתם אשר הם עובדים או אשר הם מעבידים, אנשים הקוראים תמיד “הלא נורא הוא!” ואשר בכל-זאת יעבהרו מזה והלאה ולא יעשו דבר להיטיב ולתקן, ולא ישימו לב כי תורת-היושר ותורת-האדם תרמסנה עתה ברגל. אבל אני לא אוכל לקבץ את מחשבותי הנפוצות מעלי והגות ולחשוב בדבר אחר חוץ מזה; אתמול לא יכלתי עוד להחזיק בקרבי רעיון אחר ולחשוב אחרת חוץ מזה, והיום הנה מצאתי און לי לדעת ולזכור, כי ההמון עצל, וגם הגבוהים אשר עליו עצלים, והם אוכלים לשובע והולכים לנוח, ואת אלה לא נוכל להעיר ולעורר לנצח, למען אשר יעשו עוד דבר ביד חזקה ובמורא גדול. – – מתי אזקן גם אני ואמצא מנוחה? הן גם לזאת אקרא מנוחה, כי היום ינוח בי לבי, ואולם המנוחה הזאת באתני אך לרגלי השפק אשר הממני. אתמול הלכתי הנה והלום ואשמע דברים שונים, כי עם שונים התעורבתי, ויש אשר אמרו, כי רע עליהם המעשה אשר כתבי-העת יפיצו את כל אלה ברבים וכו' – – האם יחשבו אפוא, כי הם בשימם יד על פה להיות שקטים ולחשות, תשקוט גם הארץ? הלא זה הדבר אשר דברתי במשל: “אבי, הסוס חולה את חליו”. – – “הוי נער! אל תשמיע במרום קולך, פן ישמע גם הסוס וידע!” – – אלכה-נא ולבקש מנוחה לנפשי הנלאה וכו'”.

הנה כי כן נראה, אשר האיש העליז כל היום יתהלך עתה בנפש מרה ויאנק כאשה מצרה. אכן רוח אחרת עברה עליו ותחי רוחו כמעט קט, ומקץ שני ימים יכתוב מטוב-לב: אכן סר מר המות ואני אשאף רוח! במושב נבחרי-העיר ירק ירקו בפנפי עלילת האנטיסמיטים ויבזוה, ומומזן ופורקנבק עמדו על יד ימיננו לצדקנו. מה טובה השמועה הזאת לנפש נענה, כי רואים אנחנו אשר דבר היהודים איננו אך לנפשם לבד, כי-אם דבר ההשכלה הוא בכלל, והנוגע בהם נוגע גם בנפש החופש והאנושיות; אכן שמועה כזאת תדשן עצם ואת אשר קוינו כל היום הנה פה בא לנו, כי לא היהודים עמדו על נפשם, כי-אם נוצרים קמו לדבר עליהם דברי-אמת מלאים יושר. עתה, אך עתה, אוכל לנוח ולשוב לעבודתי, כי הנה ידעתי אשר בתוך עמי אני יושב, ואני אעבוד למענו, והוא יחזיק בי ללחום לי בבוא צר וכו'. מומזן אמר גלוי ומפורש, כי הפרץ אשר הם פורצים ביהודים פרץ הוא גם בכל אמון ובכל כבוד! אך אלה הם דברים נכוחים, דברים מעטים המחזיקים את המרובה! איך ירון ויגיל בי לבי. ובצאתי לשוח ואראה את כל אשר פגשוני בדרך, והנה נוצרים ויהודים עומדים איש איש עם רעוה, ואיש את רעהו יברך בברכה היוצאת מן הלב ליום-טוב הזה. יוכל היות, כי המקרה הזה מקרה בלעם הוא, אשר לקוב נקרא והוא ברך לקח; כי מי יודע אם לא יהיה הדבר הזה גם לברכה ליהודים, על כי הים הנגדש יקיא עתה את כל הטיט והרפש, והיה כל הנשאר אך שלום וברכה. נפשי בקרבי תרון, ואני מאמין, כי כל איש ואיש ישמח כמוני על המתנה הטובה הנתונה לנו".

הנה גם בזה נראה את רוחו ואת תכונתו ואת עצם תומו: אתמול קרא לבכי ולמספד, כי לא האמין עוד בחיים, והיום ירן וישמח ויצהיל פנים, כאשר אך שבת קול נוגש כמעט והמועקה חדלה רגע אחד; האיש הזה לא האמין ברעה ולא הבין אותה ולא ידע מה זאת – – ועל-כן היתה השמחה מנת חבלו.

אך גם אחרית שמחה זאת תוגה – – הנה ימים אחדים כמעט עברו, והנה שד ונכר ונה, ובמכתבו ביום 23 נובמבר 1880 יקרא מכאב-לב: "לחנם הייתי ולחנם עבדתי עבודתי! זה הוא הרשם המר אשר ישים בנפשי דבר המחלוקת בבית-המחוקקים – – וגם אם שבע ביום ישיבוני שרעפי בי, כי לא רע עוד הדבר כאשר תאמין

נפשו, אך הנה זאת האחת לא תעזבני עוד, אשר אותה אדע ואשר לא תמחה עוד מעל לוח לבי: כל האכזריות והרעה ודברי השקר והכזב האלה, הלא היו מן האפשר ולא היו מן הנמנע, ואני לא ידעתי ולא האמנתי זאת מעודי. האוכל עתה לשוב עוד אל רבצי ולעבוד עבודתי במתינות ובהשקט, ליצור יצור של טהרה ושל יופי, ולבי מלא שקוץ וגועל? איך אשמיד ואיך אבער את אלה מקרבי? הלא חרפת ארצם תנוח גם עלי ואני אשאנה גם אני! אמת נכון הדבר, כי יש בקרבנו גם אנשים טהורים וגדולים ורוחות טהורות יש בתוכנו להפיץ את העננים, אך האם לא ירדה כבר השנאה אל תוך השטח התחתון, אשר בקרב ההמון, להכות שם שרשיה? וכו'; מה רבה היתה שמחתי בהשלימי את מלאכתי, מלאכת הספרים בעד העם, לעורר על ידיהם רעיון טוב בלב האחד או בלב השני גם פה ושם, אך מה יועילו ומה יביאו כל אלה עתה לעומת השואה הרבה, אשר הובאה אל תוך נפש ההמון, לסכסך את מידותיו? הן גם אני אמציא לי תקוה ונחמה כי בעוד ימים וחדשים תכלה הרעה, ואולם אחת ידעתי והיא תמרר את נפשי לנצח: רעיונות נתעבים ונשחתים כאלה אפשריים היו בנפש העם האשכנזי, והם נמצאו בקרבו ויארבו לקראת היום אשר יתפרצו החוצה – – והדבר הזה לא ימחה מעל לבי לנצח". וממחרת היום יכתוב: “חפצתי לכתבו מאמר בדבר המחלקת בבית-המחוקקים ולדבר שם כאשר עם לבבי; אך הנה קצרה ידי ולא אוכל עוד! הלא נהפך נהפכתי לאיש אחר, ואינני עוד את אשר הייתי או את אשר האמנתי להיות…”

אמנם כי כן! נתפך אויארבך ויהי לאחר ולא היה עוד את אשר היה בשכבר הימים – – וזאת האחת לנגד עיניו תמיד, להציק לו כל הימים, לדעת כי נפל המסך מלפני עיניו, וכי גם כאשר תחדל הרעה לא ישוב הוא להיות עוד תם כבראשונה, להאמין כי בני-האדם מלאכים הם! – – וכאשר נוסיף לקרוא את המכתבים כן נראה, כי צועה הוא ברב כחו וכי מתאמץ הוא עוד להנער כפעם בפעם לצאת לעבודתו כמקדם, ולא יוכל, כי סר כחו; אז נראה, כי קצה נפשו בחיים המרים האלה, אשר מעודו לא ידע כי מרים הם, וכל הדברים היוצאים מפיו עתה הם שלשלת אחת של פגעים ומכאובים ויסורים, ואנחה שוברת גופו תצא כפעם מפתחי פיו: “בנינו אשר אמרנו הם לא ידעו כל רע עוד, והנה באתנו כל זאת!”

ובמכתבו ביום 26 מרץ 1881 יספר לנו את כל אשר דבר באזני בת המלך מפּרוסיה, היא הנשיאה הגדולה מבדן, וגם המלכה היתה עמם בבית. – – הדברים האלה הקיפו את כל כתבי-העת בצאת ספר-המכתבים לאור, וכל הסופרים הגבירו ללשונם בדברם על-אודותיהם. בקרב הדברים יכתוב: "… אז אמרתי אליה, כי הרדיפות אשר היהודים נרדפים המרו את רוחי ויכוהו חרם, ולא אוכל עוד צאת ובוא לכהן בעבודתי כבראשונה; כי הנה לא דבר ריק הוא לשמוע כל היום חרפת צר, האומר עלי, כי אני אינני אשכנזי ואין ארץ-מולדת; למה זה הייתי ולא מתי בטרם אשמע חרפות כאלה, ואני זה לי ארבעים ושש שנה אשר אעבוד עבודתי לעם אשכנז, ואין איש בארץ אשר יתפאר עלי באהבתו לארצי ואשר נופל אני ממנו באהבתי! המלכה והנשיאה העידו לי, כי אך אמת יהגה חכי, והנשיאה אמרה אלי בפה מלא: “האמינה לי, כי דב הנגע הזה אך בברלין לבדה ויתר הארץ נקיה!”

והקיסרית גם היא הוסיפה ותאמר: “אכן גם פה בברלין אך רעה עוברת היא, ועוד לה אך ימים מספר והיא תחדל; הן ברלין תצמיח קיקיון בן-לילה אחד ולא נדע שרשו, ובהיות הבקר והנה הוא גז חיש ויחדל ואיננו עוד; הלא גם עיניך הראות, כי עברה הרעה, או כי החלה לעבור”. אני התנגדתי לדברים האלה, ואומר: כי בלי ספק אינם יודעים בארמון המלך את כל פרשת השנאה הגדולה, אשר נטעו נוטעים בלב כל איש ואיש מן ההמון, ואת השואה אשר הביאו בהפכם משפּט למשפח, עד בלתי הבין ההמון עוד מה זה יושר; והקיסרית אמרה אלי: אבל אנחנו הלא החזקנו בכל עת בידי מאהבינו ורעינו (לא ארזום אליך, כי אתה לא אך כרע התהלכת לפנינו, כי משורר ומליץ אתה!) ולא נשיב מהם ידינו כד עולם. הקיסרית שבה עוד הפעם על דבריה, כי היהודים בני רחמנים הם ועושי-חסד מעודם, ותספר לי, כי זה מקרוב בקרה בבית-מחסה לזקנים, אשר עשו היהודים, ובקרב הימים תבקר גם בבית-החולים אשר לעברים, ועל-כן אמר אלי, כי אשקוט ואנוח במכוני, כי הכל על מקומו יבא בשלום ושב ורפא לי – – ועוד דברים הרבה וכו' וכו' ".

אך הנה לא בא הכל על מקומו בשלום, ולא שב ולא רפא לו – – השמועות מארץ הצפון נוספו עתה על מצוקותיו לענות ולהציק לו.

“מאשכנז יצאה הרעה ובארץ הצפון הרחיבה את מוטות כנפיה – – כן יכתוב באחד ממכתביו בימים ההם – – ובהעלותי את המחשבה על לבי, כי מאות אנשים יהודים יאנחו עתה מן האסון הנורא אשר בא עליהם, אז יזוב בי לבי זוב דם, ולא אבין איך היינו כלנו פה לאכזרים ולשבת במנוחה על עבודתנו ועל תענוגותינו, ושם שד ודבר; ובכל כפר וכפר אשר שם נמצא כומר, העובד את עבודתו, עבודת-הקודש, והוא לא יתיצב בפני הרעה ולא יתן את נפשו כופר המעשים הנוראים – – אפן-נא מזה, כי לבי מר”. ובמכתב שני יכתוב: “לא אוכל להגיד לך עד כמה יפצפצו את לבי אלה הרדיפות אשר קמו שם. חידה היא, חידת ראש פתנים אכזר, אשר שולח בי, כי כוס משכרת עברה על כל הארץ להרעיל ולהשקות רוש את כל היושב בה ולהביא מגפה על כל היקום. איך נוכל אפוא לכתוב ולהביע עוד דברים ברבים! בינת אדם תעמוד בו ולא ידע מה, ואך לבו לא יעמוד ולא יחרש ממנו. הן מנחמי-עמל רבים יאמרו, כי יעבור רוח על הארץ וישכו כל הדברים האלה, אך הנה אבדה פסה האמונה מקרבי לעולם, כי הזרע הרע הזה, זרע רעל רוש ולענה, לא יכחד עוד מן הארץ במהרה, – – הנה שפלים ודכאי-רוח ישנם עתה לאלפים, אשר יעברו דוממים בחוצות עיר ומברכים בלבם את כל האנשים הנפגשים להם בדרך, אשר לא ישליכו עליהם נעל וטיט חוצות ולא יכום לחי על כי יהודים המה…”

אז יעזוב אויארבך את העיר ואת כל שאונה והמונה, וילך עוד הפעם לשוח על ההרים ולראות את משכנות הרועים, אשר עופּלה ועוד ישרה נפשם בם, כי לא דבקה בהם עוד הצרעת הממארת – – הדבר הזה ייטיב מאד לבו הנענה, וישכיחהו כמעט את רישו; אך הנה רדיפות היהודים שומרות את עקביו לנטות אחריו כצל אשר מאחריו, ותלכנה עמו גם בזה לשלחו, ודרשות שטקר מצאוהו גם פה, למחוץ את לבו ולגזול ממנו את שארית מנוחתו. אז יתעורר, יתעודד, ומאמר יכתוב נגד שטקר, להשיב חרפתו אל חיקו, אך לבו בל עמו עוד, כי פג רוחו, ובמכתביו במסעותיו בדרך ישמיע כפעם בפעם, כי נכה-רוח הוא ולבו עליו רע, ולא יאמין עוד בחיים, ולא יאמין כי ישוב עוד ויתעודד.

ובימים האלה חלה, כי נפשו ירעה לו מאד.

אכן גם המחלה הזאת לא מחלת-הגוף היא. – – אך עוד מאמר אחד יכתוב על-דבר היהודים ובו ישפוך את כל רוחו, ובמכתבו, אשר בו יזכיר את מאמרו ההוא, יאמר כי מעשהו זה ישיב את רוחו כמעט ויתן רפואה לנפשו: השמחה היא לי הרפואה הכי טובה"; ואף גם יתעורר עוד לכתוב בספר את זכרונותיו מימי-ענוריו, להראות את רוח-היהדות. ואת מלאכתו זאת החל ואך השלם לא ישלימנה. – –

כי הנה בא היום המר והנמהר, יום השמיני לחדש פברואר בשנת 1882, וביום הזה, בשעה הששית לפנות ערב, מת ברתולד אויארבך.

מי אפוא המיט עליו מוקשי מות? מה היה בעוכריו? הן מחזה הוא ככל המחזות אשר נראה על במת גיא החזיון, אשר ראשיתו שמחה ואחריתו תוגה; כי הנה חי האיש הזה בעצם תומו, כלו שלאנן ושלו – – וזה מת בנפש מרה!

ויותר מאלה נראה, כי לא במרומי חוצות, בראש הומיות, השמיע האיש קולו להראות מה היתה לו יהדותו ומה הוא לה, כי בשפל קולו, במכתבים אשר כתב אל אנוש כערכו, שם שפך את לבו, שם שם לעמו אות זכרון לנצח.

לא אדע, אם מצליח אני בדרכי להנחיל לקוראים אחרי את הרושם אשר עשו בי המכתבים האלה ואת הרעיונות אשר עוררו בקרבי, ואך אחת אשנן להם ואותה ישימו גם הם לנגד עינם: ידעו-נא, כי שר וגדול נפל היום בישראל, ידעו-נא, כי היה גם האיש הזה קרבן אחד מן הקרבנות הרבים, אשר אך בני-ישראל למדו את אצבעותיהם להביא כאלה, ידעו-נא, כי גם זה מראה הוא ממראות חיי-הנפש; האיש הזה נולד אך לשמחה יום טוב, ועל-כן לא יכול לראות בהמיט ארץ את משפט יושביה להביא רעה ויגון, ויען כי לא יכול לראות אל אלה, לא יכול לראות עוד חיים אשר זדים באו ויטמאו אותם – – כי גם זה מראה הוא ממראות חיי-הנפש.

ואך גם זאת לא תסור מנגד עיני, אשר אמרתי למעלה ואשר אשוב ואומר שנית; האיש הזה לא התהלל ביהדותו במרומי-קרת ולא התפאר באהבתו אותה, ואת מכאוב לבו לא עשה למכאוב אשר לו שם-עולם, כי-אם בסתר לבו נשא אותו ואיש לא ידע, וגם עליו נכונו הדברים, אשר אמר על היהודים הספרדים, לאמר: “הגבור הנלחם, אשר לו העוז והגבורה, לא מצא אות-כבוד בדרכו או זר-פרחים וגם כבוד לא נחל מאחיו – – דומם באין פאר וכבוד עשה את אשר עשה, כי אך אחרי אלהיו הלך האיש ואחרי חפץ לבו הטוב”. – – את כל אשר עשה, ואת אשר היתה לו יהדותו לא ידע איש עד היום הזה – – הלא אך בספרתו!

לודז, תמוז תרמ"ד.

ראש ספרי בודליר הוא קובץ שירים בשם “Les Fleurs du Mall” “פרחי הרע”. תוכן השירים מכוון בדיוק אל השם. בודליר הוא משורר הרע, ושריו סובבים על חושך וייאוש על גועל מפני החיים ותאווה אל המוות, על זימה ועל כל התאוות הרעות של האהבה, הבגידה, השקר והאכזריות, השנאה והרצח, הקרב והכיליון, ובייחוד על המוות; על המוות בלי סוף ואחרית, על המוות בתור מפלצת אכזריה ולועגת לנו, על המוות בתור פודה ומציל, בתור הגואל האחד והמיוחד, אשר יגאלנו מתוך חיים מלאים ייסורים קשים וגועל נפש. ואחרי אשר קלע המשורר את חרוזיו בכף-הקלע מרע אל רע דרך כל התהומות אשר לישותנו, משלח הוא אותם גם בכל אשר מחוץ לישותנו. מחרף ומגדף הוא את החיים, וגם את כל אשר ממעל לחיינו. את הבל הוא מתעב, ואת קין הוא מרים על נס. באזני הדור אשר יצא מחלצי קין הוא קורא את הקריאה: “עלה השמימה והורד את האלוהים מכיסאו!” ועל הכסא הזה הוא מושיב את השטן: הרע הוא בכל, בעולם הזה ובעולם הבא.

ככה היו Fleurs du Mall לספר אשר אין בכל ספרות משלו. סנט-ביב ( Sainte-Beuve‎ ‏) מדמה אותו לאחד מן “הנסיונות של אנטונינוס הקדוש”, כלומר: לאחד מאותם הציורים אשר כוח דמיונם של האמנים הקדמונים היה עסוק בהם, בעשותם תמונות מלאות חרדות ופלצות, בכדי לצייר על פיהן את המון צבאות השאול, אשר באו לנסות את אנטונינוס הקדוש בהיותו בודד במדבר. אכן יודעים אנו, בשימנו לב לאחד “הנסיונות” האלה, כי הקסם יחדל ברגע אשר יאור היום. וגם הנה רואים אנחנו על-פני אחדים מן הציורים ההם, כי במזרח כבר עולה השחר. ואולם לא כן בספר “פרחי הרע”: פה אין אור ואין שחר, מסביב אימה חשכה ומכל אות ואות עולה באוזנינו הקול: אין תקווה. הקסם לא יחדל. הקסם הזה הוא החיים. או לכל-הפחות רואים אנו כי על המשורר רובצת הקללה לראות את החיים בעיניים כלות ולבלות בחושך ימיו. בין השירים אשר בספר אנו מוצאים שיר בשם Les Ténébres (“החשך”) אשר זה ראשיתו: “למחשכי בור אשר אין חקר לאבלם הודחתי. עד נצח לא יחדור אל המקום הזה קו אור אדום ומשובב-נפש. לבדי אני עם הלילה, זה אומני הזועם. ואני כאיש ציר אשר קלל אותו אלוהים בלעגו לצייר את ציוריו על-פני מחשכים, או כמבשל אני אשר תאוותיו נוראות והוא את לבו יבשל ויאכל אותו”. וכפעם בפם הוא בא וחוזר למחשכים האלה, המלאים חזיונות וביעותים רבים, והם לנצח יסבוהו. החיים אשר היו לו בשיר האחד למחשכי-בור יהיו לו בשיר שני לבית כלא ובשלישי לתהום. את טסו הוא רואה בבית-הכלא, כאשר צייר אותו דילקרוא, והוא רואה ומכיר במשורר האסור הזה את נפשו הוא. “איש הרוח הנפלא הזה, אשר אסרו אותו בבור צר – התנועות האלה, השדים אשר סובבים אותו המונים המונים, החולם הזה אשר יראתו מפני מעונו הצר העירה אותו משנתו, הלא צל צלמך הוא, לב מלא חלומות-יגון, לב נחנק מתגרת יד החיים האכזריים!” ושירים אחרים ידברו על התהום. “הכל מסביב היה לתהום – המעשה, הרצון, החלום, המילה, הכל הכל! באצבע גדולה חרת אלוהים על תהום לילותיי את תמונת השד החונק את האדם בשנתו, והתמונה מתנודד בלי הרף ולה צלמים רבים. יראתי מפני השנה כאשר יירא איש מפני חור גדול המלא חרדות נסתרות על לשפתו ואשר שם השער לדבר-מה אשר אין יודע מה הוא. בעד כל החלונות אנכי רואה רק נצח אשר אין לו תכלית. ורוחי, אשר השבץ יתקפהו מיד, מקנא את האפס על דבר אשר איננו מרגיש”.

על בודליר כתבו הרבה מאז ועד עתה, וכפעם בפעם חזרו ושאלו: איך היה האיש הזה למשורר הרע? סנט-ביב עונה על השאלה הזאת בטעם מיוחד. באחד ממכתביו אשר כתב לבודליר הוא אומר: “אתה, רעי הנחמד, הנך אחד מאלה המבקשים את הפואיזיה בכל מקום. ואחרי כי באו אחרים אשר היו לפניך ויבקשו אותה במקומות אחרים הפתוחים לכל אדם, ואחרי כי לא הניחו לך מקום בלתי-אם קטן מאוד, ואחרי כי לחכו את השדות אשר בארץ ואשר בשמים כמעט כולם, ואחרי כי נסו בעלי-השיר את כוחם במשך שנים הרבה בכל צורה וצורה, ובכן אחרי אשר אחרת לבוא ואתה היית האחרון, לכן אמרת בלי ספק בלבך: “גם זו לטובה! ואולם פואיזיה אמצא לי עוד גם אחרי כל אלה, ובמקומות אשר שם לא חפשו עוד אחרים שם אמצאנה”. וכן נחלת לך את השאול, ואת נפשך עשית לשטן. בכל מאודך ובכל נפשך התאמצת לגזול מידי שדי הלילה את מסתריהם”.

ובכן אומר לנו סנט-ביב: בודליר היה למשורר הרע, יען כי הקודמים לו כבר בערו לפניו את כל הטוב. ההשקפה הזאת חשודה קצת. אכן מבקרים אחרים באים ולוקחים להם את המילה “דיקדנציה”, אשר ידיים לאלפים ממשמשות בה עתה, ואומרים לבאר את תכונת בודליר על פיה. בודליר, אומרים הם, היה דיקדנט – והם חושבים כי השמיעו בדבר הזה גדולות ונצורות. ובכן ואחרי כי מימי שנת 1821 בערך מחלה תקופת ה“דקדנציה”, היא התקופה אשר עליה כתבו חכמים מיוחדים מאמרים רבים מיוחדים וספרים מעטים מיוחדים ומלאים חכמות עמוקות מיוחדות. ואחרי כי מימי שנת 1821 בערך אנחנו כבר עומדים בתקופת הירידה (דקדנציה), לכן יוצא לנו, כי עתה בשנת 1901 כבר “ירדנו” במאוד מאוד. ובכל-זאת עוד כמנהגו העולם נוהג, ולא הורע הרבה מאשר היה, ואולי גם הוטב מעט. ואם נתבונן בדבר הזה, ואם נשים אל לב, כי מאותה השעה שעומדים בני-האדם בתקופת הירידה ועד עתה גילו סוף-סוף איזו חדשות והמציאו סוף-סוף איזו המצאות ועשו סוף-סוף איזה מעשים, אשר בני הדורות הבאים יזכירו אותם בקצת דרך-ארץ, ואם נדרוש ונמצא, כי בכל מקום ומקום תראה תנועה גדולה וחזקה, המעידה על משפחת האדם כי מתאמצת היא לעלות ולעלות אז יש כי תתעורר בלבנו השאלה, אם באמת דור יורד לשחת אנחנו, ואם הדקדנציה ההיא שהם אומרים אינה אלא דבר הנמצא רק במוחם של אותם החכמים המיוחדים כותבי המאמרים והספרים המיוחדים, אשר בחכמתם העמוקה ראו חזיונות של מחלות, כפי שהם נראים בכל תקופה ותקופה, ואמרו עליהם, שהם חזיונות כלליים, ולא הבינו, כי האדם בכלל אינו יורד ואינו יכול לרדת, יען כי חוק החוקים אשר לו נקרא בשם התפתחות.

אבל נקרא-נא לבודליר שם דיקדנט – ולו רק בשביל שמלאכת-המחשבת שלו לא תהיה בת בלי שם. בכל אופן ברור הדבר, שלא היה איש נפסד ונפסל, וזה משום הטעם האחד: משום שיצר לנו דבר גדול. די לנו לזכור רק את הצורה אשר לחרוזיו, הצורה הנחושה אשר הרעיונות הקבועים בה נראים לנו כאילו בא ענק וקבע אותם בה במקבת בכוח אשר אין ערוך לו. איש הרודה במקבת בכוח כזה אינו איש נפסד ונפסל ונחשל. בודליר איננו יורד, ורק איש אומלל הוא. “אין זאת כי-אם סבלת ונשאת הרבה, בני הנחמד”, כותב אליו סנט-ביב. אמנם הרבה סבל האיש והרבה נשא במשא פגעיו אשר מצאו אותו מחוץ, ובייחוד במשא פגעיו אשר היו לו בקרב.

כי חולה היה האיש. חולה על-פי עצמו. בהולדו נולד עמו אותו הטבע הכפול אשר עשה שמות בנפשו, ואולם הטבע הכפול הזה הוא אשר בלעדיו לא יולד משורר. ובכן היה בודליר הוא עצמו, ובאותה שעה גם אחר. העצם האחד חי, והעצם השני עמד על גבו וראה את כל זה. העצם האחד התנפל לרגלי האשה אשר אהב, והעצם השני עמד בקרן-זווית והשמיע את קול לעגו הנוקב עד התהום. העצם האחד שפך את דמי לבו, והעצם השני ספר את הטפות ויביאן אל בית-הזקוק ויעש מהן חרוזים. בשעה שהעצם האחד מצא לו איזו אמונה, בא העצם השני וישפוך עליו ים מלא לעג ובוז. העצם האחד חפץ להתענג, והעצם השני בא והשבית את כל התענוג, כי עורר תמיד את המוח לחשוב מחשבות על-דבר התענוגות. ככה לא מצא העצם האחד מנוח אף רגע מפני העצם השני, אשר ישב תמיד למו-ארב. אין לנו בלתי-אם לקרוא את הדברים האלה בשרי בודליר עצמו, למען נראה עד כמה רבצה עליו הקללה להיות מנתח תמיד את נפשו ולשפוך על נפשו לעג, להיות אוכל תמיד את בשרו ולהציק לעצמו. בין שיריו מוצאים אנו שיר בשם Heauton Timorumenos , המציק לעצמו. “האינני”, קורא המשורר, “אקורד שווא בתוך הסימפוניה אשר לאלוהים, עקב האירוניה האוכלת אשר תרטני ואשר לא תשבע מבשרי? היא היתה לי לנגינת-שקר בקול זמרתי ולרעל שחור בדמי. ואני הנני האספקלריה הנוראה, אשר בה תביט המגירה את פניה היא. אני הנני הפצע והשכין, אני הנני הלחי והמכה על הלחי, אני הנני האבר אשר הגלגל עובר עליו והגלגל, אני הנני התלוי והתליין. אני הנני התנשמת היונקת את דם לבי אני הנני אחד מאלה אשר נואשו כל בני-האדם ממנו ואשר רבצה בהם הקללה להיות ללעג נצח ואשר לעולם לא יוכלו עוד להוציא שחוק מפיהם”. הקרע הזה, כאמור, הוא גורל המשורר. שורר בשירים – דבר זה אינו אלא השמעת משפט עצמו, כי מוכרח המשורר להיות בכל רגע לבוחן ובודק לעצמו. זה הוא יסוד הטבע הכפול, יסוד העצמים השניים הבאים כאחד. והנורא מכל זה הוא, כי העצם השני, העצם המשורר, אינו ניזון אלא על-פי לח החיים היקר שהוא יונק מן העצם הראשון, העצם החי. הרבה משוררים התאוננו על הטבע הכפול שבהם, אשר היה להם לקללה, ואולם אין אחד מהם אשר הקרע שבלבם גדול כל-כך כמו אצל בודליר. מתוך הקרע הזה נבעו אותם הדמיונות אשר מלאו את שיריו. מעולם לא היה איש אשר הוכרח להיות נלחם כנגד עצמו ולהיות משלח בעצמו את כל מגפותיו כמוהו. על-פי מלחמה כזאת, אשר הרגיזה את כל עצביו, נוכל לבאר לנו את ההרגשה הדקה אשר הייתה לו ואשר על פיה הרגיש את כל רושם ורושם שבעים ושבעה, ואחרי כי הרשמים הרעים חזקים תמיד מן הטובים, לכן נסער ונרעש כח ההרגשה ההיא תחתיהם עד בלי חוק עוד! ועל-כן גדל הרע שבעולם בעיני המשורר עד בלי מידה, ועל-כן היה תמיד לילה מסביב לו. ויען כי קרוע היה לבו בקרבו עד בלי די, לכן נשמע אותו הקול הפגום מתוך כל שיריו. ויען כי הרגיש מלחמת שתי נשמות בקרב לבו, הנלחמו אשה ברעותה שלא כדרך הטבע, לכן הייתה לו שמחת שעירי-שאול בכל דבר אשר היה שלא כדרך הטבע. אחד משיריו המהוללים ביותר הוא שירו על Femmes damnées על הנשים אשר הייתה בהן המארה לחטוא באהבתן חטאת שאול, ואל הנשים האלה הוא קורא בשמחה: אחיותיי אתן! – יען כי שנא את נפשו ויהי לגועל לעצמו, לכן היו לו החיים למשא ויקלל את החיים. ויען כי לא עצר כח להדיח מקרבו את השטן הרע, היושב בקרב לבו, לכן היה למשורר – הרע.

כלל הוא: מי שאין לו דעות קבועות בעניני המוסר או בענייני הפוליטיקה, ורק בעניני מלאכת-המחשבת לבדם יש לו דעות קבועות, עליו יאמר, כי אין לו דעות קבועות כלל וכלל. בני-האדם – זה הוא מנהגו של עולם מאז – ברובם הם אנשי-מוסר ואנשי-פוליטיקה. במקצוע המוסר והפוליטיקה יכול אדם לעבוד את עבודתו על-פי פרינציפיות – ובכל אופן נקל לו לאדם שתהיינה לו פרינציפיות, פרינציפיות קבועות ויפות על-פי סעיפים קבועים ויפים, משתהיינה לו מחשבות הבאות מעצמן. בודליר היה בעל מלאכת-מחשבת – וזולת זה לא דבר. המטרה האחת אשר הייתה לחייו היה היופי שבמלאכת-המחשבת. המוסר המקובל אצל בעלי-בתים חשובים היה לו דבר שאינו נוגע אליו כלל, והפוליטיקה לא-כל-שכן. “אין לי דעה קבועה”, כתב, “לכל-הפחות אין לי דעה קבועה לפי המושג שמבינים בני דורי את המילה הזאת. אין בקרבי אפילו בסיס לאיזו דעה קבועה, משום שאין בקרבי כל רגש של אהבת-הכבוד”. ואת השקפתו על הפוליטיקה אנחנו מוצאים בדבריו על רובספּיר. “רובספּיר”, הוא אומר, “ראוי לכבוד רק בשביל זה, שמוצאים אנחנו אצלו איזו פרזות יפות”. י"ג עיקריו של בודליר במקצוע הפוליטיקה כלולים בפסוק אחד: “המשורר אינו בן לאיזו מפלגה; כי אלמלי זה, אז היה גם הוא אדם ככל יתר האדם”.

נקל אפוא להבין, כי מאיש כמוהו לא מנעו את העלילה, שהוא איש בלי מוסריות. דבר כזה מובן מאליו במשורר שכתב חרוזים לוקחי-לב. אכן נאמנו דברי תיאופיל גוטיה באמרו: “כשכותב אדם דבר יפה, אז התולדה היוצאת מזה בכל המדינות היא, שהשוטים יצאו מיד מדעתם וירעישו את העולם”. וגם בדרך כלל מובנת העלילה הזאת מעצמה. בכל מקום ובכל זמן יש אנשים הרואים חובה לעצמם להוכיח את חוסר-הבנתם בענייני מלאכת-המחשבת על-ידי מה שבאים בתוכחתם המוסרית כנגד הדבר הנעשה במלאכת-מחשבת. חוק הוא: מיד כשנברא הוא, שרוב דברי-הטיפשות האלה יאמרו בשם המוסר. איזה דבר גדול במקצוע האמנות, מן המוכרח הוא שיבואו אנשים וישמיעו עליו דברי-טפשות במספר ידוע; וברור ועוד יותר ברור הוא, כי תוכחות בשם המוסר תחולנה על ראש משורר כבודליר, אשר שפך לעג על כל אמונה ועל כל “מידה טובה”, אשר אהב להתחקות על כל תעתועי החושים בכל מבואותיהם האפלים, אשר לקח את שרירות-הלב ואת הזימה להיות לו לחומר לשיריו ואשר גילה לעינינו את תעלולי התאווה בכל מערומיה. לא רחוק הדבר כי האיש אשר יצייר לנו את הזימה יחשב בעינינו בעצמו לרודף זימה. ההמון מחליף תמיד את החומר ביוצרו, את תוכן מלאכת-המחשבת בעושו, יען כי תחסר להמון זה ההבנה להבין מה זה עצמיות, שהיא רק היא לבדה היסוד של כל מלאכת-מחשבת. יען כי אין ההמון יודע להבדיל בין החרשים והחושבים, בכדי להכירם איש איש בעצמיותם, לכן הוא מבדיל בין החמרים; ואם ידבר המשורר בשיריו בדבר החטא, או אז יהיה המשורר בעצמו לחוטא. “השיטה הזאת”, אומר תיאופיל גוטיה, “איננה חדשה, ואולם המשתמשים בה רואים פרי בעמלם עד היום. כל מיני הסתכלות האלה מביאים, לצערנו, נזק גדול, כי הטפשים מתנפלים עליהם תמיד וקונים אותם לעצמם. מובן מאליו, כי החרש, הראוי באמת לשם זה יעמוד משתומם בשמעו את התורה, כי צבע התכלת הוא מוסרי וצבע הארגמן איננו מוסרי. כשם שאומרים לו כך, היו יכולים לומר לו: תפוח-האדמה הוא צדיק תמים, ואולם החזרת והלפת הם רשעים”.

בעצמו של דבר עבודה לבטלה היא לבדוק אם היה בודליר איש מוסרי ואם לא. ואילו גם היה הרע והנשחת מכל בני-האדם אשר על-פני האדמה, הן גם אז לא היתה מלאכת-המחשבת שלו חסרה מכל גדלה אף במלא הגרגר. על המשורר אין לאהבה את המידות הטובות, כי-אם לעשות לנו שירים טובים, ודבר זה – את זאת אנכי מוסר פה בדרך אגב – כבד הרבה יותר מהיות “אוהב” את המידות הטובות. מלאכת-מחשבת ומוסריות הן שתי רשויות שאינן נוגעות כלל זו בזו, ואפילו אם ייגעו שתדלנינו הטובים ימים ושנים בכדי לחברן ולערבבן זו בזו, לא יצליחו. מלאכת-המחשבת אינה אלא מלאכת-המחשבת – והיא נופלת ונפסלת כרגע בשעה שנרכיב לה על גבה גם מטרות אחרות, שאינן בגבול היפה בהחלט. האמן עסוק כל-כך במלאכתו, לצייר את בני האדם, עד שבאמת אינו יכול כלל להיות עסוק גם בתיקונן של מידותיהם. המטרה האחת שיש לו לאמן היא: לחקות את החיים. ואולם טוב ורע הם רק מושגים על-אודות החיים, ולא החיים בעצמם. החיים לכשעצמם אין מהם לא טוב ולא רע. הדברים האלה אינם אלא הכנסות שמכניסים לתוך החיים. באחד מפרקי בודליר על-דבר השקפותיו האיסתיטיות! אנו מוצאים את הפסוקים האלה: “אם רק נבחן מעט את עצמנו ונשאל את לבבנו ונאסוף את זכרונותינו, המזכירים לנו את שעותינו הטובות והמעטות שעברו, אז אי-אפשר הוא שלא נבוא לידי החלטה, כי הפואיזיה אין לה שום מטרה זולתי את הפואיזיה לכשעצמה. אי-אפשר הוא כלל שתהיה לה מטרה אחרת. ואין לך שיר אשר יגדל יותר יושגב יותר ויהיה ראוי יותר לשם שיר מאותו השיר אשר נכתב אך ורק משום התענוג לכתוב שיר. אמנם אין רצוני כלל להורות, כי אין הפואיזיה עתידה סוף-סוף לתקן את המידות וכי תכלית כל התכלית אינה לרומם את האדם מעל למשאלותינו הפרטיות והפשוטות. ואולם אנכי חפצתי רק להשמיע, כי המשורר, בשעה שהוא רודף אחרי מטרה מוסרית או אחרי טנדנציה אחרת, תהיה מה שתהיה, ממעט הוא בזה את כוחו הפואיטי, והאיש אשר יחפץ להשבע למפרע, כי השיר הנכתב באופן הזה יהיה שיר רע, האיש הזה לא ישבע שבועות שווא. הפואיזיה שאינה רוצה להוציא את עצמה להורג אינה יכולה להתאים את עצמה עם המוסר”.

ועל-כן לא יפלא הדבר כלל, כי בן-אדם החשוד הלז, בודליר זה אשר עשה שירים, ולעיקרים קבועים במקצוע האמונה והמוסר והפוליטיקה לא שם לב, נעשה במהרה חשוד על הכפירה במוסר. ולא עוד אלא שנתבע גם לדין בשביל “פרחי הרע” שלו. האשמה שהאשימו אותו הייתה, כי עבר עברה כנגד האמונה והמוסר. והנה בנוגע לאמונה לא קבעו השופטים מסמרות בדבר, ואולם בנוגע למוסר לא מחלו אפילו על טפת דיו. בודליר יצא חייב pour attentat aux moeurs בלבד זה פסקו השופטים, שהמדפיס ישמיט מן הספר ששה שירים. כאשר עזב בודליר את בית-המשפט, והוא נשען על-יד אחד מרעיו, היה כזחוח-דעת מרוב השתוממות. “האם קווית, אפוא, כי יזכו אותך במשפט?” שאל אותו רעהו. “כי יזכו אותי?” קרא המשורר – “אני חשבתי אל-נכון, כי ישאלו ממני סליחה על עלבוני”.

האינסטנציה, האחרונה למשפטים כאלה הם הדורות הבאים, ותוצאות הדבר כיום הזה הן כאשר היו וכאשר תהיינה תמיד התוצאות בדברים כאלה: השופטים אשר חייבו את בודליר היו לשחוק ובודליר היה לבן אל-מוות. ולא עוד אלא שנוכחו בני-דורנו עתה, כי גם אלה שערערו על בודליר בנוגע לכפירתו במוסר לא צדקו. כי בודליר לא כפר במוסריות, אף כי בחר לחומר לשיריו את הרע. איש מוסרי איננו עוד איש טוב (כי מי זה טוב?), כי-אם איש מבקש את הטוב. ויש דרך לבקש את הטוב גם על-ידי מה שנצייר את הרע. ואין איש אשר שאף אל הטהרה ואל הטוב בכל חומו ובכל נשמתו כמשורר החטא הזה, והכל משום שהיה משורר החטא. קול תשוקה נסתרת אנחנו שומעים מתוך כל מה שכתב. ואולם התשוקה היא המלאך הגואל, המעלה את הרשעים יושבי השאול למרומי-שמים. השירה בכלל אינה אלא עליה למרום. ואולם אין לך משורר שגדלה אצלו העליה כאשר גדלה אצל בודליר, יען כי אין לך ביניהם איש אשר היה כמוהו בתהומות עמוקות. כאשר ירחקו השמים וכאשר יגבהו, כן תגדל וכן תיף העלייה. " De profundis clamair " “ממעמקים קראתי” – זה הוא השם אשר יקרא בודליר לאחד משיריו. כל המשוררים אינם אלא קוראים, קוראים לאיזה אידיאל נשגב, ואולם אין בכולם איש אשר כבודליר קרא בקול גדול, יען כי קרא ממעמקים.

בשירי בודליר מוצאים אנחנו על-פי רוב דרך זו: מן העמוק ביותר אל הגבוה ביותר, מן הנתעב ביותר אל הנחמד ביותר. מוצאים אנחנו, למשל, בין שיריו שיר נקוב בשם Une charogne אם נתרגם את השם הזה עברית ויצא לנו שם נתעב עוד יותר: “הנבלה”. והשיר הזה הוא שיר-אהבה. רק איש-רוח כבודליר יכול לערוב את לבו לצאת ולמצוא את הנתיב ממקום פגר מובס עד למרומי האהבה. והוא מצא אותו. “נשמתי”, הוא אומר אל אהובתו, “זכרי-נא את אשר ראינו אז בהיות הבוקר ביום קיץ נחמד. בנטות המסילה ראינו והנה נבלה שוכבת סרוחה על אבני חצץ. השמש הכתה בחומה על רקב נבלת החיה, ותהי כאומרת לבשל אותה ולשום לפני הטבע פי-מאה את אשר קבץ פה לחומר אחד. והזבובים המו ממעל לרקב הפגר, וגדודי-תולעים שחורים, אשר לא יספרו מרוב, התפרצו מקרבו, ובהמון זה עולה הפקר ויורד כגל; והנבלה הייתה כחיה בפחת בה הרוח ובהתחלקה לחלקים. ותבנית גופת הנבלה חדלה ותהי לחלום, ותהי לתבנית-ציור נשכחה, אשר עשה הציר על-פני הבד וישכחנה, כי לא עלתה בידו לעשותה כאשר היה עם לבו, ועתה שב האמן אליה לצייר אותה על-פי זכרונו. ובכל אלה, את כוכב עיני, את שמש חיי, את מלאכי ותשוקתי, ובכל אלה תדמי גם את בבוא יומך לרקב הנתעב הזה! ככה תהי גם את, מלאכת כל נועם, אחרי שכבך על הארץ ואחרי רדתך אל תחת לרגבי הדשא, להיות שם לעצמות בין העצמות. ואולם אז, את יפיי, הגידי לתולעים אשר יאכלו אותך בנשיקותיהם, כי מאהבתי אשר הייתה לעפר שומר אנכי בלבי את צורתה ואת נשמת האלוהים אשר היה בקרבה!”

כן יהיה בפי בודליר שיר על האהבה. במצאנו דברי אהבה ב“פרחי הרע”, אז שונים יהיו הדברים מחרוזים מתוקים על עלמות צהובות ועל ירח יקר הולך. האהבה אשר בשירי Fleurs du Mall היא מין דבר, אשר כשלשלות ברזל כבדות ימשך אחרי האיש והאשה; כאש-תופת מתלקחת תהיה האהבה, וכמלחמה אכזריה בין האיש ובין האשה. מלחמה אשר הלעג והרעל והכזב יהיו לה לכלי-נשק, והיא רבת-דמעות ורבת-דם. על הנפש האהובה לבכות, למען תאהב. “למה לי תמתך?” קורא המשורר באזנייה – “היי יפה ועצובה! הדמעות נותנות חן ונעימות לכל פנים, כמימי הנחל לשדה. הרוח הסוער מחזיר לפרחים את ימי נעוריהם. אוהב אנכי אותך יותר בכל רגע אשר תנוס כל שמחה מעל מצחך הקודר ולבך יתמוגג מיראה. אוהב אנכי אותך בשפוך עינך הגדולה את מימה, והמים חמים כדם. בתשוקת עולמים אשת את אנחותיך הנובעות מקרב לבך, ואני מאמין כי אור יהיה בלבך על-פי הפנינים הנשפכות מתוך עיניך”. ויש אשר יחפוץ כי אהובתו תהיה לו לאלוהים, והמשורר יבנה לה מקדש במעמקי נשמתו הכואבת. “שם תעמדי, באחת הפינות החשכות אשר בלבי. את שירי המזהירים אקח ואקלע לך עטרה, ואזרע עליה חרוזי אלגביש. קנאתי תהיה לך למעיל, אשר לא ירוקם פנינים, כי-אם דמעות”. ויש אשר רואה המשורר מראה נפלא: “על קדקוד ראשי בני-האדם יושב אמור, והנער השובב הזה לועג ומצחק בעז-מצח ומעלה אבעבועות של בורית בפיו וזורק אותן אל תוך הרוח. וכפעם בפעם בעלות אבעבועה חדשה שומע אנכי קול יוצא מן הקדקד המתיפח: עד מתי יהיה הצחוק האכזרי והנורא הזה? כי הדבר אשר אתה זורק בפיך אל תוך הרוח, אתה רוצח אכזרי, הלא הוא מוחי, הלא הוא בשרי, הלא הוא דמי!” –

נשים נפלאות וזרות בתמונותיהן עוברות על פנינו בשירי “פרחי הרע” – נשים אשר להן עיניים עמוקות המזהירות בצבע ירקרק, נשים אשר להן שערות שחורות היורדות עד הברכיים ונגוהות-תכלת רוקדים עליהן לרגעים, נשים אשר ריחות להן המעלים על לבנו זכרון ארצות נכריות ורחוקות, נשים אשר הליכותיהן בעצלתיים ובנעימות, כהליכות אונייה אשר לה מפרשים רבים, או אשר מידה וקצב לתנועותיהן, כנחש מרקד על ראש מטה. על אשה מלבריזית ישיר את שירו, ועל אשה קריאולית. ואף גם על אשה אשר שחורה היא כלילה – מכשפה תאווה לעיניים, אשר בשרה שחור כשחור עץ ההבנים. בזרועות כל אלה שכב המשורר; ואולם מנוחה ושלום מצא רק בזרועות האחת. רק תמונה אחת מלאה-אורים עוברת על פנינו בשירי הספר הקודר הזה והדברים אשר יאמרו עליה לא רבו. בקוצר נמרץ יקרא לה המשורר רק: " La trés-bonne et la tres-chére " וגם באחד מחזיונות הלילה הנוראים, המלאים שיחות רוחות ושדים, נוטלת היא את חלקה, והיא נקראת אז בשם ביאטריסי. בנוגע לביאטריסי זאת אנו מוצאים, כי גם רע קרוב לבודליר, כתיאופיל גוטיה, לא ידע מי היא; גוטיה מטיל ספק בדבר, אם הייתה ביאטריסי נפש חיה ואם רק ילידת הדמיון. קרוב הדבר לאמת, כי הייתה רק הדמיון. ואולם בנוגע ליתר הנשים ברור הוא, כי לא היו ילידות הדמיון וכי היו ונבראו באמת. כמו כן ברור הוא, שהיום שכב המשורר בזרועות האחת ומחר בזרועות השנית; ועוד יותר ברור הוא, שמנוחה לא מצא בלתי-אם בזרועות האחת, בזרועות ביאטריסי, והאחת הזאת הייתה רק ילידת הדמיון ולא היה ולא נבראה כלל. ביאטריסי היא הגאולה, הבאה לגאול אותו מן הגיהינום אשר לסערת התאוות, להוליכו לגן-העדן אשר לאהבה הטהורה. ביאטריסי היא תשוקתו הגדולה, אשר לנצח לא נמלאה. הנשמה היחידה, נשמת אחות טובה, אשר עליה חולמים המשוררים תמיד את חלומותיהם, ואשר אותה לנצח לא ימצאו – היא ביאטריסי. ויען כי ישטחו את ידיהם תמיד אליה ולא ימצאוה, והלב מושך ומושך אותם אליה תמיד ומתבוסס בדמו, אכן משוררים המה. רק ברוב צרה ותשוקה תעשה מלאכת-המחשבת פרי, ולכן אי-אפשר הוא כלל כי המשורר ימצא לנפשו אותה ביאטריסי אשר הוא מבקש.

בנוגע לאותה “הטובה מאד והנחמדה מאד” אומר בודליר: “את היא גרעין המושק, הזרוע באדמת-הנצח אשר לי באין רואה”. אין משורר בכל הארץ אשר אהב כמוהו את הריחות. “על גלי הריחות תנשא נשמתי, כאשר תנשא נשמת אחרים על גלי המוזיקה” – כן כתב פעם אחת. בשירים רבים תאר לנו את היחס הנסתר שבין הריחות והצבעים והקולות. “הוי תמורה נפלאה בקרב חושי, אשר התערבו ויהיו לאחד. רוח פי אהובתי היה לי למוזיקה וקולה לריח ניחוח”. והריחות הטובים משכירים אותו לפעמים, עד כי הוא בעצמו יהיה לצלוחית של ריחות טובים, אשר ממנה עולה רוח אהובתו. “אם בבית נעזב”, יספר לנו, “יפתחו ארון מכוסה אבק אשר הפך שחור מרוב ימים, והוא מלא ריח עז וחריף, אשר הולידו הימים הרבים, אז יש כי ימצאו צלוחית עתיקה, וממנה תעלה נשמה חיה ושלמה אשר תאמר לשוב לארץ החיים. והיה באחרית הימים בהיותי אובד כולי מתוך זכרון בני-האדם, ואני שוכב במחשכי ארון מלא זוועה, ואני צלוחית עתיקה ומבוקעה ונשברה ומושלכת ככלי אין חפץ בו, אז אותך אחביא בקרבי, את חיי ומותי, את רעלי הנחמד, אשר המלאכים עשו אותו בידיהם”.

וגם הריח אשר עולה מן החתולים היה מושך את בודליר. בכלל רואים אנחנו אותו מתרועע אל החתולים באהבה ובאחווה. יען כי נתנו החתולים אותו להחליק בידו לרגעים את עורן, המלא, לפי דבריו, ניצוצות קסמים, היה להן למשורר לשיר עליהן. על-פי הנשים למד בודליר להתהלך עם החתולים. ואולי היה הדבר להפך: אולי למד על-פי החתולים להתהלך עם הנשים. בכל אופן אהב מאוד את החתולים, והוא לא ייעף ולא ייגע מלתאר לנו את החתול אשר לו, המתרפקת עליו באהבה ולוטשת אליו את שתי בבות עיניה השחורות כאבני-אלגביש חיות.

הזכרתי גם את הדבר הזה, בכדי להראות באצבע על הזרות אשר בשירי המשורר, שהם הביאו את רוב המבקרים למנות אותו בין הדקדנטים, או גם לתתו לאב להם.

והנה כן אנחנו מוצאים, כי על הקולות החזקים והעזים היוצאים מתוך “פרחי הרע” נוספים לפעמים קולות נעימים של נהמות חתולים המתגנבים אל הלב. גם כאשר תבוא הרוח הרעה על המשורר והנה חתולו יושבת עמו במחיצתו. הרוח הרעה היא אותו מעמד הנפש הנורא, אשר יסמן אותו בודליר במלה האנגלית “ספלין” (" Spleen ") אחרי כי אין בשפה הצרפתית ואין גם בשפה העברית מלה אשר על פיה היינו יכולים לסמן אותה הרוח הנכאה הבאה לו על האדם פתאום בלי כל סבה מבחוץ, אם משום שבאו טפות גשם וטפחו על פני לוחות הזכוכית בחלון ואם משום שנכנס לתוך החצר עני המחזר על הפתחים והתחיל לנגן בחלילו ואם משום שהפעמונים אשר בראשי-המגדלים התחילו להשמיע קול. בשפת עברית החדשה אנו קוראים לדבר זה “מרה שחורה”. אותו הדבר שהיה בא על המלך שאול, ואשר כתבי-הקודש קוראים לו רוח רעה, הוא הוא אותה המרה שחורה או אותו ה“ספלין”. “ספלין ואידיאל” קורא בודליר למחלקה הראשונה של שיריו ב“פרחי הרע” שלו; ספלין היא הכתובת הכתובה על גבי שירים רבים מספרו, ובציור הספלין היה בודליר לאמן אשר עד היום הזה אין איש אשר יגיע במקצוע זה גם עד לקרסוליו. הרוח הרעה באה על המשורר, והמשורר מצייר לנו מעמד-נפש כזה: “קצף קצף חודש הגשם על כל החיים, ומן הכד אשר לו הוא שופך קור וחושך על כל בני-האדם חורי-הפנים היושבים בחצר-המוות הקרוב, ועל כל הפרורים היושבים בערפל הוא ממטיר את המוות הגדול. החתול אשר לי מבקשת לה, רבץ אל החלון, ובאפס מנוחה היא מטלטלת את בשרה הכחוש. במרוב אשר על-פני הגג תועה נשמת איזה משורר זקן, וקולו מלא יגון ועצב כקול שד אשר היה לנציב קרח. הפעמון הגדול, אשר ישמיע את קולו בהלווית המתים, נותן את קול יללתו וגזרת העץ אשר על האח המבוערת מעלה עשן, ובקולה הדק תתחר עם הקול הצרוד אשר למורה-השעות על-פני הקיר. ומתוך קבוצת הקלפים העשויים למשחק, שהם באו בירושה מאת אשה זקנה וחולה, עולים ריחות רעים, והנער האדום המצויר על-פני אחד הקלפים מתחילים להתלחש איש באזני רעהו ומספרים את דבר אהבתם אשר מתה בלא עת”. – ויש אשר תבוא הרוח הרעה על המשורר והוא כותב: “כאשר יעיקו השמים השפלים והכבדים ככפורת כבדה על הרוח הנדהם, והרוח נלחם עם מחשבותיו הנוגות; כאשר ירד מן השמים מסביב יום קודר, המלא עצב פי שנים מן הלילה; כאשר תהפך הארץ לבית-כלא רטוב, אשר תרפרף בו התקווה אנה ואנה כתנשמת, והיא נוגעת ביראה ובפחד פעם בקצות כנפיה אל הקירות ופעם בקדקוד ראשה אל התקרה אשר הייתה לקרב; כאשר ימשוך הגשם את שבטיו הארוכים, הדומים למקלות הגדר אשר לבית-כלא גדול; וכאשר יארגו גדודי-עכביש ארורים את קורי רשתותיהם בדממה על-פני קרקע המוח אשר לנו – אז יתעוררו פתאום הפעמונים בקצף ובסער גדול ונתנו קולות יללה גדולה הבוקעת ועולה השמימה, וקולות-היללה יהיו כרוחות תועות, אשר אין להן מקום לא בשמים ולא בארץ, והן נאנקות ובוכות. והלוויות-מתים רבות וארוכות נוסעות לאטן בלי תופים ובלי מוזיקה דרך נשמתי. התקווה נוצחה והיא בוכה, והמורא הגדול מרים באכזריות את דגלו השחור על ראשי הנוטה ארצה”.

“הלוויות-מתים רבות וארוכות נוסעות דרך נשמתי” – מתאונן המשורר. כל שירתו אינה בלתי-אם הלווית מתים רבה וארוכה, והוא כהולך בעצמו אחרי מטתו בהיותו ראשון לאבלים. המוות אוחז בכנף בגדו תמיד ואינו עוזב אותו. המשורר אינו יכול להפנות את עיניו אף רגע מן החור השחור, אשר שם הקץ לדרך החיים. השקפתו הקצרה על העולם כלולה בפסוק אחד: “לחיות אין אנו יכולים; ועוד לנו גם למות”. המוות הולך עמו בכל אשר הוא הולך, ידו עם ידו, בא עמו למחול-משחקים, ובאשר יבוא המשורר אל בית אהובתו בשעה אשר הועידה לו ובא המוות עמו גם הוא. בשירי " Fleurs du Mall " הקדיש לו המשורר מחלקה מיוחדת, וכתוב על גבה השם " La Mort " בשירים האלה יספר לנו המשורר את דבר מות האוהב ואהובתו, ואת דבר הערב העשוי אודם ריחות נעימים ותכלת קסמים סתומים, בעת אשר יביטו השנים איש לתוך עיני אחיו רק רגע אחד ארוכה וממושכה; ואת דבר מות העניים יספר לנו המשורר, אשר המוות יהיה להם לבית-מלון טוב, אשר שם ירגיעו ושם יאכלו ויישנו; ואת דבר מות החרשים והחושבים יספר לנו, אשר התאמצו ואשר ערגו בכל לבם לתת צורה לדמיונותיהם, ולא יכולו, ואשר נשארה להם רק התקווה האחת, כי יבוא המוות ויפתח את ציצי רעיונותיהם ופרחו. ואולם גם מלבד אלה אנחנו מוצאים את זכרון המוות על-פני כל דף ודף ב“פרחי הרע”. המוות היה השירים האלה לבעל-הבית, אשר יקבל את פני אורחיו על-פני המפתן בבואם ואשר ישלחם בצאתם. השיר האחרון משירי הספר הוא שיר על המוות. השיר האחרון הזה נקוב בשם “הנסיעה”. הנה זאת היא האילוזיה של הנסיעה. אולי יהיו חיים חדשים במקומות החדשים. “מה ראיתם?” ישאלו אלה אשר נשארו על מקומם תחתיהם את אלה אשר שבו. והמשורר נותן דברים בפי השבים לענות לאמר: “כוכבים ראינו והמון גלים. גם את החול ראינו; ואולם גם בכל הפגעים ובכל התנודות, אשר מצאנו לפעמים, היו לנו החיים למשא גם שם כאשר היו עלינו למשא גם פה. כל הערים הגדולות והבצורות וכל המחוזות היפים והנחמדים לא נתנו לנו אף חלק מן הקסם הנפלא אשר יתנו לנו לפעמים הערים והמחוזות הנבראים במקרה בתוך צלמי העבים אשר מלמעלה”. – “אבל מה ראיתם עוד?”, ישאלו בקוצר-רוח אלה אשר נותרו. “כמעט ששכחנו את העיקר”, יענו השבים, בכל מקום אשר באנו ראינו, גם אם לא בקשנו, את המראה הנאלח של החטא, אשר לנצח לא ימות. ראינו את האשה, שהיא שפחה המוכרת את בשרה בכסף. והיא בגודל לבה ובאיוולתה תחשוב את נפשה לאלוהים, ולא תשחק. ראינו את האיש, שהוא אדון קשה-לב וחזק ומלא תאוות זימה, והוא העבד לשפחה ההיא. ראינו את ההורג, העושה אכזריות בתאוות-נפש, ואת ההרוג הנאנח תחת ידו. ראינו את המשתה אשר ידשנו ויבשמו אותו בדם, ואת הרעל אשר לחזקת-היד של העריץ, המבלבל את מוחו, ואת העם אשר אוהב את השבט אשר יונף על בשרו ועל סכלותו. ראינו אמונות ודתות הדומות לאמונותינו ודתינו, וגם הן מטפסות ועולות השמימה. ראינו את בני-האדם המרבים דברים ומשתכרים בגאון רוחם, והם תועים ומשוגעים גם בדורנו ככל אשר הם תועים ומשוגעים בכל דור ודור".

ובכן אפוא אלה הם הדברים אשר יראה הרואה בבואו לארצות רחוקות. באניות יוצאים בני-האדם לחתור ולבוא אל חלקי-עולם אחרים ובבואם אל המקומות ההם ומצאו גם שם את התוחלת הנכזבה אשר שלחה אותם מדי עולתם על האונייה. ואולם תקווה אחת עוד נותרה לנו – נסיעה אחת עוד יש לפנינו, אשר אולי לא תכזיב את תוחלתנו: היא הנסיעה האחרונה. והמשורר קורא: “הוי מות, רב-חובל זקן, הנה הגיע המועד! נרים את העוגן! הנה הארץ הזאת הייתה לנו למשא. הוי מות, בוא ונפרוש את המפרשים! יהיו-נא השמים והים שחורים כלילה – ואולם לבותינו, אשר אתה יודע, מאירים באור שבעת הימים. השקנו מן הרעל אשר לך, למען נתחזק! בתוך מוחנו בוערת האש, ולכן כל קרבינו מאיצים בנו לרדת אל תוך התהום ולטבול בו. יהי-נא התהום הזה שאול או שמים, לנו אחת היא, ולו רק נמצא על-פני קרקע הארץ הנעלמה ההיא איזה דבר חדש!”

זהו החיזיון האחרון מחזיונות “פרחי הרע”: הנסיעה האחרונה לארץ נעלמה והמוות, זה שר-החובל הזקן, עומד על יד המשוט. אולי יצדק המשורר, ואולי באמת אין לנו כל בלתי-אם דמיון ותרמית עינים, והמוות היא התקווה האחת. ואולם בקרב לבנו אנחנו כולנו נמצא דבר-מה, אשר לא יתן אותנו להאמין בכל זה. ואולי תרמינה אותנו כל תקוותינו – טוב כי תרמינה, ולו רק חיה נחיה. מי יזכור ביום המעשה את רב החובל הזקן? מי יעלה על לבו את מועד השלך העוגן ופרוש המפרשים? הנה השמש בוערת ממעל לראשינו ומאירה, הנה ידינו מלאות עבודה ומעשה, הנה בלבנו האמונה כי טובות אנחנו עושים בכל יום תמיד – אל-נא נסיר את עינינו מעל פני השמש, אל-נא נסיר, אל-נא נסיר!…