¹

בישיבת הועד הפועל הגדול, שנתכנס בחודש מרץ, הוחלט להעלות על הפרק את השאלה בדבר יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, ולשקול היטב את מדת ההכרח והיכולת ליסוד מוסד כזה.

נבחרה ועדה קטנה, שתטפל בעבודת ההכנה יחד עם הועד הפועל המצומצם ותרצה אחר־כך לפני הקונגרס על תוצאות עבודתה.

ורוצה אני קודם כל להדגיש, שהועדה הזאת וגם הועה"פ המצומצם אין להם שום יחס לכל המאמרים והידיעות, שנדפסו בעתונים ונפוצו בקרב הצבור בדבר שאלת האוניברסיטה. אנחנו מכירים היטב את כל הקושי המונח על דרך הגשמתו של מפעל כביר כזה, ובשביל כך נמנענו מלעורר עליו וכוחים בפומבי. הענין הרב, שעורר הדבר בקרב העתונות והצבור שלנו, וביחוד בקרב צעירינו העוסקים בתורה, יכול לשמש רק אות ומופת, שהגיעה שעתו של המפעל.

מן ההחלטות שנציע לפניכם היום, תראו, שאין אנו חושבים עדיין לנכון, להביא לפני הקונגרס הצעה גמורה וערוכה בכל. אבל אנו חושבים שמן הראוי, כי הקונגרס, יביע את דעתו ע"ד הרעיון ליסד אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל באופן פרינציפיוני ויתוה את ראשי הפרקים לעבודת ההכנה בעתיד.

כידוע, כבר התענין הפרופ. הרמן שפירא המנוח ברעיון יסוד אוניברסיטה עברית. ואולם המות קדמהו, בטרם הספיק לתת לרעיונו צורה ממשית. בשנת 1901 הוצע לפני הקונגרס החמישי, ״כי יואיל לפקוד על הועד הפועל, שיעיין בשאלה זו של יסוד בית־מדרש עברי עליון". ההצעה נתקבלה. הרצל התיחס להצעה זו בחום־לבב וגם נסה לעשות משהוא, כדי להשיג רשיון לכך מאת הממשלה התורכית. בשנות 1902–1904 נסינו אנחנו, קבוצה קטנה של ציונים צעירים לנהל תעמולה לרעיון הזה וחברנו גם תכנית מפורטת. הרצל הביט על המעשים האלה מתוך רצון. בעשרים ביולי לשנת 1902 כתב אלי בתוך שאר הדברים:

“שאלת האוניברסיטה מושכת את לבי בלי הרף. אל תצריכני נא לחזור על דברי אלה שנית. רוצה אני להגיד לך באספתנו הבאה, כיצד מצייר אני לעצמי את הדבר”.

ואולם עם כל החבה, שנודעה לו לרעיון האוניברסיטה מצד הקהל העברי, לא היה, כנראה, הזמן ההוא מוכשר לו וההתענינות בעניני ארץ־ישראל, וביחוד בעניני התרבות, היתה רפויה עדיין בימים ההם. ועוד דבר: הצבור העברי היה אז נרעש מאד על־ידי הפרעות בקישינוב וגם על ידי הפרעות שתכפו עליו אחרי־כן, והללו הצעידו את מחשבותיו והרהוריו בדרכים אחרים לגמרי. גם בקרב המחנה הציוני קמה סערה מסביב לעניין אוגנדה, פרץ רחב ועמוק נבעה בחומת הסתדרותנו וכל שימת לבם של הציונים הייתה נתונה לשאלות המרות האלה.

ובעברי לעצם הענין, רוצה אני לחלק את השאלה לשתים: בראשונה נדבר ע"ד הצורך שיש לנו בבית־מדרש עברי גבוה בארץ־ישראל, ובשנית נחקור, באיזו מדה יש יכולת להוציא רעיון זה אל הפועל.

למותר הוא לדבר לפני קונגרס ציוני על הצורך והחשיבות שיש באוניברסיטה עברית. כולנו מרגישים, מה יכול להיות לנו מרכז תרבותי שכזה, שיהודים, תלמידים ומורים, ילמדו וילמדו בו את תורתם, בתוך סביבה יהודית, חפשים מלחצה של תרבות זרה, ספוגים רצון ליצור ערכים לאומיים חדשים, לקשור את המסורת הגדולה שלנו אל ההוה וצרכיו. סינתזה זו עתידה להעמיד לנו השכלה עברית אמתית, שטובה וברכה צרורים בכנפיה באומה העברית. הגלות תקבל השפעה גדולה ממרכז תרבות זה והכבוד העצמי של התלמיד־חכם יהודי יתרומם ויגיע לידי גובה נעלה. אם הגימנסיה העברית בא"י השפעתה כה גדולה על הגלות, אם הסתדרות המורים, שהיא רפת כח עדיין, יש לה השפעה ניכרת כזו – אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל לא כל־שכן.

ראשית כל תֵעָשה האוניברסיטה בית אוצר לנכסי הרוח היקרים של האומה, בה תטופח הלשון הלאומית החיה, ותקובץ כל יצירה העברית במקצוע הספרות, האמנות והמדע, במלה אחת – היא תהיה לנו ל״מרכז הרוחני".

מה תרב מדת הכח הרוחני היהודי, שיתפתח בסביבתו של בית־מדרש עברי גבוה! מלומדים מצוינים מבני ישראל, שעכשיו הם נדחים, מפאת מוצאם היהודי, ואין מניחים להם לעבוד את עבודתם המדעית, ויש שהם מוכרחים לסבול מחסור ודוחק חמרי ועלבונות מוסריים רבים, בשביל שאינם חפצים לפנות עורף לעמם, יוכלו להקדיש את עצמם במקום הזה למדע, ויחד עם זה גם לעמם העברי. רעיון השחרור הלאומי, שעכשיו אובדים לו כפעם בפעם הרבה כחות צעירים, מאין מרכז עברי שיקלטו בו ומהיות הסביבה שופכת עליהם את השפעתה המזיקה, ימצא לו את המעולים והיפים שבנושאי דגלו דוקא במחנה הנוער הזה שירוכז באוניברסיטה העברית, יספוג לתוכו את כל היפה והטוב שברוח הלאומיות העברית וישא את הרוח הזה לכל תפוצות ישראל. העם העברי ישאב מתוך המפעל הלאומי הזה כחות חודשים והתרוממות־רוח חדשה.

ביחוד תשפיע האוניברסיטה השפעה מרובה לטובה על עמדתנו בארץ־ישראל. בפרוצס התפתחותנו השלוה בארץ צריכה האוניברסיטה להיות לנו הטוב שבעוזרים. היא עתידה להביא אל הארץ כחות חדשים, תעזור לנו בחקירת הארץ וכבושה, ותרים את ערכנו בעיני יושב־הארץ.

ערך עצום יש להאוניברסיטה גם לשם גידול מורים בשביל בתי ספרנו בארץ ובחוץ־לארץ. מורינו של עכשיו נתחנכו וגדלו כמעט כולם בבתי־ספר של זרים, והלמוד חסר מבחינות רבות את היסוד הלאומי הנכון. אחרת תהיה לגמרי, אם מורינו יבואו אלינו מתוך האוניברסיטה העברית שלנו, ויחסם אל מוסדנו זה לא יפסק לעולם.

מצדדים שונים נשמעו חששות שמא האוניברסיטה תגרום נזק לעבודתנו ההתישבותית החקלאית. רחוק אני מן החפץ לפטור פרובלימה זו בדבר שפתיים בלבד. אבל הלא צריך להודות, שאת האכרים שלנו בארץ־ישראל אין לדמות לטיפוס שכיח ומקובל של אכר, לא עפ“י מדרגת השכלתו ולא עפ”י מדת צרכיו התרבותיים. התפתחותה של ארצנו תלך ותתנהל עפ"י חוקים שונים מאלו של אוסטרליה, למשל, או של ארץ חדשה אחרת. אם נקבל את התכניות הכלכליות הידועות כמו שהן ונרצה להשתמש בהן בנוגע לארץ־ישראל, לא נרחיק ללכת.

היהודי ספוג הוא סוף סוף רוחניות חזקה. מי שהשיג באמת את תפקידו של הקולוניזטור, מי שמתחשב לא רק עם כח־הידים, אלא גם עם הפסיכולוגיה של המתנחלים, הוא לא יפטור רוחניות זו על־ידי אי־שימת־לב בלבד. אדרבה, הוא ישתדל להשתמש בה, ולא עוד אלא שיעשה אותה גופה יסוד לכלכלה. ואם כי שאיפתנו העמוקה היא לתת את המחרשה בידי עמנו, להעמידו על אדמתו, לא נוכל להתעלם בכל זאת מן העובדה, ש״עם הספר" אנחנו. כלי זיננו היותר חזק הוא הרוח. וטפוחו וגדולו של הרוח, חזוקו ותקונו של נשקנו זה, כדי שנוכל לנצח במלחמה ולהגיע לידי חיים יותר הגונים, – זוהי חובתנו! האוניברסיטה תהיה לנו בבחינת ״דרידנאוט" רוחני, שבעזרתו אולי נוכל לנחול נצחונות יותר גדולים מאלו שאחרים נוחלים בכח חייליהם וצבאותיהם בים וביבשה.

לא בלי כונה דברנו עד עתה על נחיצותה של האוניברסיטה רק מן הצד הלאומי־הארצישראלי. ואולם הדבר גלוי וידוע לכל, שרעיון יסוד בית־ספר גבוה ליהודים יש לו, למגנת לבנו, סמך גדול גם בצרת היהדות בגולה. רעיון זה נעשה עתה אחת השאלות הבוערות בחיינו. מבין הגזירות הרבות שניתכו וניתכות יום־יום על יהודי רוסיה, הקשה שבכולן היא, אולי, זו הסוגרת בפניהם את שערי בתי־הספר, התיכונים והעליונים. אלמלי באנו לספר כל פרטיה של גזירה קשה זו לא היינו מספיקים. די לנו אם רק נטעים, שמכה זו היא המכריחה גם את הלא־ציונים לבקש לה רפואה ביסוד בית־ספר עליון המיוחד ליהודים.

לפני עשר שנים בערך, התחילה מתפשטת גם באירופה התיכונה התנועה לנעול את דלתות בתי־הספר העליונים בפני הסטודנטים היהודים הבאים מרוסיה. מני אז רבו המצוקות משנה לשנה ועכשיו מוצא הסטודנט היהודי כמעט בכל מקום את הדלתות נעולות בפניו. ואף־על־פי שגם עתה כבר קשה הוא המצב עד מאד, מכל מקום עדיין לא הגענו עד הקצה האחרון: בלהותיה של הקטסטרופה המחכה לנו יופיעו לעינינו בכל נוראותיהן רק לאחרי שנים מספר. וכל השם לב להתפתחות הענינים בעת האחרונה רוח בינתו אומר לו כי רובו הגדול של העם, שגם עתה אינו מוציא עוד מקרבו במדה מספקת את הכחות הרוחניים הדרושים לקיומו, –כחותיו אלה ילכו וידלו כל כך, עד שלא יוכל עוד להביא לעולם אותה מדת האינטלגנציה, הדוושה לקיומה של האנרגיה הלאומית. כמה נוראות תהיינה תוצאותיו של מצב כזה לצבור־עם החי בתוך לחץ של חוסר־משפט ונתון בתוך צרה כלכלית איומה – אין לשער ולחזות מראש.

תכהה היד שתבוא לתאר את מצבם של צעירי היהודים ברוסיה בני 20–15 שנה, ביחוד אלו החיים בערי־השדה. מלבד אלה המרוכזים במסחר הזעיר ובמלאכה, שאף בהם יש עודף למעלה מן הצורך, אין לצעירים הללו שום מקורות אחרים למחיה. בני ה״אמידים", כביכול, נושאים את נפשם לתעודות בתי־ספר, אבל לא רבים הם המספיקים לעבור את כל מדורי הגיהנם אשר על דרכם ולהגיע למטרתם. רובם כורעים באמצע הדרך ובלבם כבה התקוה לעתיד, ואין איש יודע מה תהיה אחריתם של האומללים הללו. אחת התוצאות המחרידות ביותר של מצב זה הוא השמד, שפושט והולך בקרב צעירינו ברוסיה. הללו פותחים לעצמם את דלת בית־הספר העליון במפתחם של הבגידה והשקר הגלוי. בניהם ובני־בניהם של אלו, שהיו מוסרים נפשם על קדוש השם והיו מקבלים באהבה יסורים וענויים קשים לשם כבוד עמם ודתם, אינם עומדים עוד בפני נחשולי הטמיעה של הגלות, אלא מרכינים את ראשם בפניהם מחללים את הדגל ונסים מן המערכה. הנה זה עתה הודיעו העתונים על שמונים צעירים, שנשתמדו בקיוב בבת־אחת. עכשיו עוברים אצלנו על מעשים כאלה כמעט בשויון־נפש. ובאמת, קשה הכלימה הטרגית של מעשה כזה מן הפוגרום הקישינובי. שם הומתו 80 יהודים, קדושים היו ונהרגו על קדוש עמם –ושמונים נפשות משומדי־קיוב שמצה ודראון־עולם הן לנו.

ואולם עם כל גדלה של הצרה שתארנו, עלינו לדעת, שאוניברסיטה קטנה בירושלים לא יהיה בכוחה לשנות לטובה את מצבם הרע של כל צעירי היהודים ברוסיה. האוניברסיטה שלנו תוכל להיות בשבילם רק עזרה פאליאטיבית, אלא שזאת תהיה פאליאטיבה בעלת נוסח חדש: לכל הפחות מספר ידוע מצעירינו, אשר ילך ויגדל, ימצא את האפשרות ללמוד בבית מדרשנו.

מן הבחינה המוסרית הרי תתן עצם ההכרה, שיש אוניברסיטה עברית בעולם, תקוה ונחמה לבני הנעורים שלנו. בהצעתנו יש אותה שורת ההגיון, שישנה בתנועתנו הציונית כולה. הן אין אנו מתפארים בשוא לאמר, שהציונות תבטל בעתיד הקרוב את כל צרותיהם, דחקם ולחצם של היהודים. הציונות היא ה״לחם של יום מחר" וחובתנו להכין אותו מבעוד יום. גם האוניברסיטה אבן היא בבנין העתיד, שאנו מבקשים לבנות בארץ־ישראל בשביל היהדות החדשה. ואם אנו רוצים שתמלא האוניברסיטה שלנו תפקיד זה, הרי אנו צריכים להתחיל בבנינה היום.

מה רבים הם מקורות התקוה, אשר יפתחו לחניכי האוניברסיטה שלנו! תורכיה והמזרח כולו עתידים לשמש כר נרחב לפעולה. ואם הלמודים באוניברסיטה שלנו יתאימו לצרכיו ומחסוריו של המזרח, לא נצטרך לדאוג למקום עבודה בשביל חניכינו. חניכי האוניברסיטה שלנו יהיו בלי ספק המעולים והיפים שבחלוצינו. אנחנו ניתן גם לתורכיה את הכחות המלומדים, שהיא זקוקה להם כל־כך. אוניברסיטה, ששעריה יהיו פתוחים גם לפני התושבים התורכים והערביים, תטפח גם אותם יחסים טובים בינינו ובין יושב הארץ, שאנו מבקשים אותם תמיד. וזהו ערכה המדיני הגדול של האוניברסיטה.

כבודו ופרסומו של בית־ספר גבוה, והערך שיש לדיפלומים שלו, תלוי בערכם המדעי של מוריו. אם יעלה בידינו להעמיד בראש המוסד אנשי מדע מפורסמים, יגדל תיכף ערכו של מוסדנו. צריך לקרב לעבודת ההוראה כחות רעננים בעלי כשרון, ולהכינם לכך. מוטב להרבות בהוצאות, כדי להיטיב את ההוראה, מלהוציא הוצאות יתרות לבנינים וכלים. חוץ מזה צריך, שהמורים יהיו חוקרים חשובים ולחקירה החפשית צריך להקצות מקום רחב.

היאך נביא את הצעתנו לידי הגשמה?

לעתים קרובות מובעת הדעה, שיסוד בית־ספר עליון יעלה לנו בסכום גדול, שאינו לפי כחנו, או שלכל־הפחות נצטרך להקדיש למפעל זה את כל כחותינו. חושבני שאצדק, אם אומר, שרוב הטוענים טענה זו (שכשהיא לעצמה יש בה מן האמת) חוטאים להגיון, משום שהם רואים לנגדם את האוניברסיטות הגדולות כשהן ערוכות וסדורות כבר בכל –בכל מחלקותיהן, בתי ספריהן, מעבדותיהן, וכו' וכו'. בנית אוניברסיטה כזו בבת־אחת ודאי שלמעלה מכחנו היא. ואולם אנחנו רוצים לבנות קודם כל תא אחד, שיתפתח מתוכו ויגדל מעצמו עד היותו לאורגניסמוס שלם.

הרי דוגמאות אחדות מתולדות בתי הספר העליונים אשר באירופה. המחלקה המדצינית בבירות נוסדה בשנת 1883. אז היו בה ארבעה פרופיסורים ואחד־עשר תלמידים. הממשלה הצרפתית הקציבה לה אשראי של מאה וחמשים אלף פרנק ותמיכה שנתית של שלשים אלף פרנק. בשנת 1886 הרחיבו את זמן הלמודים עד ארבע שנים; בשנת 1894 היו כבר למחלקה זו יותר ממאה סטודנטים. עכשיו עולה מספרם ליותר מארבע מאות. בדין־והחשבון של המחלקה נאמר:

״היה לנו בניין ישן; ההכשרה היתה פשוטה. הביבליותיקה נמצאה במצב ההתהוות. הכל היה צנוע. מספר הספקנים והשונאים היה רב, ומגוחך היה מוסדנו בעיניהם. אבל באותה שעה גופה נמצאו צעירים, שאמרו לעצמם: כל אורגניסמוס, העתיד להיות גדול בזמן מן הזמנים, מוכרח הוא להתחיל את התפתחותו מן התא. בית־חולים מיוחד לא היה לנו והוצרכנו להשתמש בבית החולים של אחד מאורדני ה“אחיות״. בשנות 1890 בא אשורה של הממשלה המצרית על המחלקה. בשנת 1898 הודו גם ממשלות טורקיה וצרפת בזכותן של התעודות הניתנות מאת המחלקה הזאת”.

האונברסיטה החפשית בבריסל, זו שנחשבת היום לאחת האוניברסיטות המצוינות שבאירופה, נפתחה בשנת 1810 ובה ששה פרופיסורים. בשנת 1834 עשו בה תקונים והקציבו לה שלשה עשר אלף פרנק בשנה. וחוץ מזה העמידה העיר בריסל לרשותה את המוזיאום העירוני ואת בתי החולים. בשנת 1884 כותב ארנסט רוסי כדברים האלו:

״הסכום שנידב בשביל האוניברסיטה איננו עולה על 45 אלפים פרנק, בתקציב הראשון נרשמו 35 אלף פרנק בתור שכר לשלשים וחמשה פרופיסורים. האוניברסיטה היתה עניה מאד ולא יכלה לקנות מיקרוסקופים, והפרופיסור היה נותן להסטודנטים להשתמש במיקרוסקופ שלו. העוזרים והמנתחים עסקו בעצמם בגבית הנדבות, ולפעמים קרובות מאד היו נותנים חלק מדמי שכירותם המעטים כדי לקנות את החמרים הדרושים ללמודים".

בירושלים יש כבר קצת מוסדות, שיכולים לשמש מכשירים ליצירת מחלקה מדצינית לאחר זמן מועט. ההתחלות ביצירת מוסדות לבקטריולוגיה ולפתולוגיה נעשו על ידי אגודת הרופאים היהודים. אם נאחד ונתקן את המוסדות הללו לא יקשה עלינו לראותם מעין גרעין, שממנו יוכל להתפתח בעתיד בית־ספר מדציני הגון. ואולם גם אם נבנה בית־ספר כזה בכונה תחלה מן המסד ועד הטפחות תעלינה ההוצאות בעת הראשונה לסכומים דלקמן:

1) בנינו והכשרתו של בית־הספר יחד עם בית־חולים וביבליותיקה – 1.500.000 פר‘; תקציב שנתי – 240.000 פר’.

חשבון ההוצאות ותקציב למחלקה מדצינית כזו יש בידנו מוכנים ומעובדים כראוי. הושם לב למוסדות הקיימים בארצות המזרח וכן לאותם המוסדות הלא־גדולים באירופה, שיכולים לשמש לנו דוגמה, הן בנוגע להוצאות היסוד והן בנוגע לתקציב השנתי.

כמובן, קלים יותר יהיו התנאים בנוגע למחלקת מדעי־הרוח. בתור טיפוס משמשים לנו תכנית־בנין ותקציב בשביל מחלקה משפטית־מדינית, כדלקמן:

2) מחלקה משפטית־מדינית עם ביבליותיקה ודירות – 150.000 פר'; תקציב שנתי – 75.000

פר'.

אפשר, שאחרי החקירה והדרישה יתברר לנו, שנוח לנו ליסד את המחלקות השונות בזו אחרי זו משניסד את כולן בבת אחת. יש חושבים, למשל, שיסוד אינסטיטוט לחימיה נחוץ בהקדם בתור השלמה למוסד הצרולוגי שכבר נוסד, וגם לתחנת הנסיון, הקיימת כבר במציאות. אם הקונגרס יחליט בשאלה הפרינציפיונית לחיוב, יוטל על באי־כחו, על האורגנים הפועלים, לקבוע את התכניות המפורטות ולפתור את השאלות המיוחדות.

אחת השאלות היסודיות, שצריך להעמידה לדיון תיכף, היא שאלת לשון הלמודים באוניברסיטה העתידה. אין כיום שום ספק בדבר, שאת המדע העברי וגם את רוב מדעי הרוח אפשר ללמד בלשון העברית. ספקות מתעוררות רק לגבי המתמטיקה ומדעי הטבע. אף־על־פי שכבר מלמדים בגימנסיה העברית ביפו את ידיעות הטבע בעברית, מכל־מקום עדיין יש ספק אם תמצא לנו טרמינולוגיה מספקת גם ללמודים העליונים, ואם לא ינזק ע"י זה הדיוק המדעי. ואולם אין אני מאמין, שאנו עומדים כאן בפני קושי גדול כל־כך, שאי אפשר יהיה להתגבר עליו. יש דוגמאות מרובות בדברי ימיהם של העמים הצעירים, שעם יצירת אוניברסיטאות הוכרחו ליצור גם ספרי למוד וטרמינים טכניים, למען יוכלו לנהל את הלמודים בלשון הלאומית. והרי דוגמה נפלאה של הימים האחרונים: הגרמנים מיסדים עתה בית־ספר עליון בסין ומכוונים את מעשיהם לכך, שלאט־לאט ילמדו כל הלמודים בלשון סינית, – מעשה הקשה, כמובן, הרבה מאד מן המעשה אשר עלינו לעשות. הלשון העברית יפה היא בכח גמישותה להגדרת מושגים מדעיים, ואם רק ניתן להמורה זמן מספיק למען יוכל להכון לשעורו כראוי, יעלה בידו להתגבר קמעה קמעה על המצב הקשה. אמנם אפשר הדבר, שבשנים הראשונות צריך יהיה לשתף גם לשון אחרת עם העברית. אבל גם בימים הראשונים כבר תהיה שאיפתנו ברורה – שסוף־סוף תשלוט הלשון העברית בכל המקצועות.

מכל האמור נובעת בהכרח הגיוני מסקנה מעשית חשובה מאד: שכלולה והשתלמותה של הספריה הלאומית אשר לנו בירושלים. תהיה דמות האוניברסיטה שלנו צנועה בתחלתה עד כמה שאפשר, אף־על־פי־כן תצטרך תיכף לספריה טובה בשביל קיומה ושכלולה, וביחוד לצורך יצירת ספרי־למוד בלשון העברית. הספריה הלאומית שלנו תהיה, איפוא, אבן־פנה יקרה בבנין היכל המדע שלנו. לגבי מדעי הרוח הספריה היא החוליה החשובה ביותר. בעבודת ההכנה עתידה התעמולה לטובת הספריה הלאומית לתפוס מקום נכבד מאד.

גם בשעה שהאוניברסיטה תעמוד עוד במדרגת ההתפתחות וההכנה, תצטרך כבר למלאות תפקיד חשוב בארץ. עפ“י דוגמת בתי המדרש העליונים באירופה צריכה תהיה גם האוניברסיטה שלנו לשמש מוסד להשכלת העם ע”י יסוד קורסים עממיים ושעורים בחדשי החופש. מחלקה מדצינית תוכל להרחיב בקרב העם את ידיעת יסודי הטבע וחוקי הבריאות וכדומה.

ההצעות, שאני חפץ להביא לפני הקונגרס הן פשוטות למדי. אנחנו כולנו מכירים את קשי העבודה, שאנו מעמיסים על שכמנו, ואנו רוצים להזהר מעשות פרויקטים אין קץ, מבלי שיהיה להם יסוד נכון. ואולם מאמינים אנו, שכבר הגיעה השעה לעשות את עבודת ההכנה ברצינות גמורה. כשיהיו עיקרי השאלה מבוררים כל צרכם, נוכל להתחיל בתעמולה, כדי למצוא האמצעים הדרושים.

אם יעלה בידינו להקליט את רעיוננו בלב השדרות הרחבות של עמנו, אז נוכל לקוות, שנמצא בהן את העזרה אשר אנו מבקשים. קודם כל יעשו מתלמדינו את חובתם וישתתפו בכל כחם בעבודת התעמולה של הרעיון. הן לא ישכחו צעירינו המתלמדים, שבשעה שהם שואבים ממעינות החכמה גוועים אלפי אחיהם מצמאון לדעת. חובה כפולה מוטלת, איפוא, עליהם לעשות כל מה שבכחם, כדי לסלול בשביל אחיהם מסלה חדשה אל התורה והמדע. והתשובה ההגונה, היחידה שיכול עם ישראל להשיב לסוגרים את שערי האוניברסיטות בפני בניו, היא – לבנות אוניברסיטה לעצמו. (<העולם>, מס' 35, 18.4.1913).