א.¹    🔗

סמכותה של הועידה הזאת היא למעשה סמכות של קונגרס, אך האחריות שלה היא הרבה יותר גדולה. הננו נמצאים עתה במצב שלא נמצאנו בכדומה לו בשום קונגרס. הכרזת בלפור עוררה את יהודי כל העולם משנתם, ומאותו יום שטופס הכרזה זו הוכנס לתוך חוזה השלום עם תורכיה, אנחנו נחשבים לאחד הצדדים במדיניות הבין־לאומית. על זאת עלינו להודות לעמים שסייעו בידינו ולכל לראש לבלפור אשר הבין את השאלה לכל עיקרה והיה הראשון להכריז על זכויותינו.

הממשלה אשר בשמה דבר גם קבלה את המנדט על א"י. כמו כן השפיע לטובה לויד ג’ורג' וגם לורד קרזון עזר לנו הרבה בשעה האחרונה.

הממשלה האמריקאית, בגלל מצבה המיוחד ביחס לועידת השלום לא יכלה לעשות בשבילנו גדולות ולעזור לנו עזרה אקטיבית. אבל עזרתה הראשונה, ודעת הקהל האמריקאי היו תמיד לצדנו. הרבה עזרו לנו צרפת ואיטליה, אשר למרות האינטרסים הפרטיים שלהן, הבינו את כל העומק המוסרי אשר בעזרתן לעניננו.

אנחנו חברי הועד הפועל אחראים על העבר, אבל אתם חברי הועידה אחראים לעתיד. באופן כללי השגנו את אשר דרשנו. פרטים יתבררו ובקרוב יהיו ידועים לכל. תחת הנהלת הרברט סמואל, היהודי הגדול והאדמיניסטרטור הנפלא, יתנהלו הענינים בארץ באופן רצוי לנו.

האנשים מתוכחים ומפרשים את תוכן ההכרזה באופנים שונים. אין מה לפרש. ההכרזה בידינו היא, ובה נעשה את אשר נוכל, עד כמה שנוכל, ואיש לא יעצרנו. העשיה היא תפקידנו אנו, ולא של אחרים. המפתח לכך היא היכולת הכספית, וזו צריכה לבוא מתוכנו מהעם היהודי ורק ממנו.

לא נוכל לעשות את א"י לארץ היהודים בחדשים הקרובים ולא בשנים הקרובות, אבל נוכל להתחיל בעבודה מיד והיא תשמש קו ומשקולת לגבי העתיד. תפקיד הועידה היא לראות ולבקר את תכנית העבודה ולמצוא את הכסף הדרוש להגשמתה. אחר כך צריך לסדר את המנגנון הארגוני לעבודות האלה.

תכנית העבודה ערוכה לשם הבאת יהודים לארץ, עד כמה שאפשר במדה יותר מרובה. בשתי השנים הקרובות צריכים להכנס לא“י לפחות 40.000 איש. התכנית הגדולה של ההשקאה ויצירת הכח המגיע קשורות זו עם זו לגבי היכולת ההתישבותית. אנחנו זקוקים, לדעתי, גם לאיניציאטיבה פרטית, ונבקש את יק”א להמשיך את עבודתה המועילה. הצפון יהיה המרכז לתעשיה מפאת היותו קרוב לחיפה, שתהיה בעתיד הנמל העיקרי של הארץ, ומפאת הכח החשמלי אשר יוצר בצפון, בגליל.

שאלות האוניברסיטה והטכניקום תתפוסנה מקום בראש עבודתנו.

המומחה לעניני כספים יראה לכם את התכניות. באותה הרצינות שהתמסרנו לשאלה הפוליטית לפני שש שנים, צריכים אנו להתמסר עתה לשאלה הכספית, כי היא קמה לפנינו בכל חריפותה. ליהודים יש כסף והם צריכים לתת אותו; אך העם יתן לנו את הכסף, אם נתן לו ערובה כי הכסף יוצא לגאולת הארץ ולבנינה. אך קודם כל צריכים אנחנו הציונים לתת את קרבנותינו במדה הגדולה ביותר והדבר צריך להעשות תיכף ומיד. זוהי חובתנו לעם ולארץ.

ברור לכל שעבודת ההסתדרות שונתה מעתה מהקצה אל הקצה. המכונה הציונית נבראה לשם תעמולה; בזמן המלחמה היינו שקועים בעבודה הפוליטית, – עכשיו דרוש מנגנון פעולה חדש. צריך למצוא את האנשים המסורים והנאמנים, אשר יוכלו לבצע את העבודה ולשאת בכבוד את האחריות לתפקיד המוטל עליהם. לדעתי צריכה הועידה לתת חופש פעולה גדול לועד הפועל הבא.

בטרם אגמור עלי להזכיר את המאורעות שהיו בירושלים בפסח לפני סן־רימו. עלינו להזכיר את כל אלה אשר נפלו בהגנת ירושלים. אנו חייבים להזכיר גם את אלה החיים והסובלים על הגנתם את א“י, מבלי שנרצה להתערב בעבודות ההנהלה החדשה, אנחנו מקוים בכ”ז כי היא תבין את הצורך בשחרורו של ז’בוטינסקי.

אני חושב כי אדבר בשם הרצון הכללי של כל הציונים, אם אדרוש שההנהלה תמשיך את קיום הגדוד העברי בארץ־ישראל.

ולבסוף אני שוב מזכיר את האחריות הענקית המוטלת עליכם. עמי העולם אומרים לנו: לכו ובנו את עמכם בארצכם. נאסוף את כל כחותינו, את הכחות הרוחניים והכלכליים, נבנה בית גדול – ונבנהו בחכמה.

(“הארץ”, 22 ביולי 1920).

 

ב.²    🔗

ועד הצירים יצא לא“י בראשונה ברביעי למרץ שנת 1918, לא בתור שליחי הועד הפועל הציוני, כי הועד הפועל לא היה קים בצורה מרוכזת בימים ההם, אלא בתור חבורה מדינית קטנה. הועד הזה נמצא בא”י עד ספטמבר

1. וכשהוכרזה שביתת הנשק הלך הועד הזה שוב לא“י, והפעם בתור ב”כ הועד הפועל הציוני. בימים ההם השתתפו כבר בועד הצירים גם ה"ה אוסישקין ורופין.

מטרת הועד היתה פוליטית טהורה; הוא אמר להיות מעין צירות ההסתדרות הציונית בא"י, מעין כח מתוך בין היהודים ובין ההנהלה הצבאית של הארץ והערבים. לעבודה מעשית לא יכלה לגשת, כי השלטון הצבאי אז בארץ.

התקופה הראשונה של עבודת ועד הצירים, לפני שביתת הנשק, היתה קשה מאוד. יהודי א“י היו נתוקים אז מעל כל העולם והיו עיפים ורצוצים מפגעי המלחמה. ההנהלה הצבאית התיחסה בבטול לפוליטיקה הלונדונית; היא לא שמה לב לשאלה אם הציונות טובה היא או רעה. כל הציונות לא היתה מעניינת אותה והיא היתה עוינת את ועד הצירים. אעפי”כ עשו דברים ידועים, כפי שאפשר להוכח מפי התעודות אשר בידינו.

מודה אני, כי ועד הצירים היה עני באנשים, ואולי גרמה גם העניות הזאת לחוסר המעשים הגדולים. עלינו לא לשכוח גם את זאת, כי היהודים והאנגלים שני עולמות נפרדים הם. האנגלי קר, מתון ובעל חשבון, והיהודי חם המזג, עצבני, מהיר התפיסה. אם היו בועה“צ חברים שהבינו את האנגלים לא יפים היו בעיני היהודים, והקרובים ליהודים היו למורת רוח לאנגלים. כך היה ועה”צ נתון בין אבני הריחים ונטחן בין שתיהן. פרצו חכוכים בין ועד הצירים ובין האנגלים בארץ, ואף שכל החכוכים היו פעוטים ובלתי חשובים נעשתה לאט לאט ההנהלה הצבאית כלה אנטי־ציונית ואולי גם אנטי־יהודית.

חסרונו הגדול של ועד הצירים היה בזה שעשה רושם של ראינוע. חבריו נתחלפו, זה יוצא וזה נכנס, הלה הולך והלה בא – ולעבודה רצינית אין להמסר בדרך זו. הן העבודה בא“י נקנית ביסורים. וחברי ועה”צ, עוד בטרם למדו את יסורי א"י היו הולכים ושבים לארצם, כדרך התיירים.

והעבודה בקרב הערבים קשה היא ומטרידה. נחוצים בשבילה עצבים, סבלנות, כחות, ידיעות.

התאמצות מרובה דרושה לנו גם בעבדנו בקרב היהדות בא“י. זו קרועה לקרעיה, לפלוגותיה, וכל אחד מתושבי א”י חושב על עצמו, כי רק הוא בא־כח האמת. אילו היו המפלגות ריאליות, חיות, אפשר היה עוד להתפשר עמהן, אבל באמת כלן קרועות מעל החיים הממשיים וכל סערתם לפעמים אינה אלא בצלוחית של מים. שמונים אלף יהודי א"י מעמידים פנים כאלו היו שמונה מיליונים נפש אדם.

תחלה, בימי המלחמה, הראו היהודים סבלנות שאין כמוה, אבל מיד אחרי שביתת הנשק פקעה כל סבלנות. יום יום דרשו מעשים גדולים, ואנחנו לא יכלנו למלאותם כי השלטון הצבאי חשב ועשה אחרת התחילו לרגן: פלוני חבר ועד הצירים לא קם בשעת שירת ״התקוה" ואלמוני הציר אינו יודע עברית. הטענות נכונות היו, אבל אנשים אחרים לא היו לנו. הדברים יתוקנו עתה ע"י הכנסת כחות חדשים אשר יעבדו עבודה של ממש וייצרו ערכין בני קיימא.

(“הארץ”)

 

ג.³    🔗

אינני רוצה לנהל פולמוס ולזרוק מבטאים יפים בכדי למשוך את קהל השומעים, – אבל אני מחויב להסביר את עבודתי ותפקידי, כי לרוב היו ההאשמות שנשמעו כאן מכוונות נגדי.

רבי פישמן אומר לי, כי העלבתי את העם היהודי בזה שאמרתי כי לא מצאתי אנשים מוכשרים לעבודה – על הפרזיולוגיה של ״העלבתי" או לא העלבתי" איני רוצה לעמוד עתה, אבל כך היא העובדה – יהודים אחרים לא באו אלינו, לא רצו לעבוד עמנו.

עוד אמרו כאן, כי ההנהלה הציונית גרמה לפרעות בירושלים. איזה עלבון ואיזה אי־צדק בדברים אלה. – לא! לא לפוגרום הבאנו כי אם לשבועיים שלאחר כך – למנויו של הרברט סמואל בתור מושל הארץ. למה אינכם מזכירים את זה? האם מלאכי השרת עשו את זאת? גם אני הייתי איש הבקורת במשך עשרות בשנים, יודע אני היטב את כל הטכניקה של הבקורת והפולמוס. והאמינו לי כי אצא מן המבוכה. על מעשה עכו⁴ לא אוכל יותר לדבר. בגלוי לב אני אומר לכם כי עשיתי את כל אשר היה ביכולתי לעשות. יותר מזה לא יכולתי, – ואולי הצלחתי. הימים הקרובים יגידו זאת. ואתה, מר גרוסמן, הנח הג’סטות היפות שלך, וחדל לך מעשות את ז’בוטינסקי לגבור לאומי; גבורים לאומיים אינם נעשים ברעש ובתעמולה, כי אם בצניעות.

־ עכשיו אענה לאנשי א“י – לנאומים הרציניים של שפרינצק וביחוד לזה של בן־גוריון. שפרינצק העיר שהנחנו ״ויטו” על אספת הנבחרים. נכון הדבר, אבל עשיתי זאת לא מכאן, אלא בהיותי עוד בארץ. ביום בואי נסעתי ליפו, וישבתי באספה עם הועד הזמני משעה השלישית בצהרים עד השעה השלישית בלילה. במשך שתים־עשרה שעות עלה בידי להסביר את נחיצות ה״ויטו" הזה, והם הבינו והגידו כי הם מסכימים, אמנם בלב כבד, אבל מתוך הכרה כי יש צורך בדבר. למחר באו אלי באי־כח מפלגות שונות והגידו לנו: יישר כחכם הוצאתם אותנו מעסק־ביש. היתה לי הרשות להניח את ה״ויטו" הזה – אפילו היה הדבר נגד רצונכם; אני ידעתי את האטמוספירה המחושמלת ואני פחדתי כי יבואו מעשים אשר יהרסו את הכל. האחריות הייתה עלי; ומה הייתם אומרים לי לו היה הכל נופל. ממי הייתם דורשים אז את החשבון?

שואלים מדוע לא נתתי דין־וחשבון? לא נתתי, כי אין זמן ומקום לכך באספה כה גדולה, ולכן דברתי דברים קצרים, אבל אני מבקש מכם: תשבו עמדי ימים ולילות בתוך הועדה המיוחדת, ושם אכריח אתכם לקרוא את כל התעודות ותכנסו לתוך העבודה שעשינו, ואז תהיה ידי על העליונה.

מה שאמרתי ביחס לא“י, אמת אמרתי, אני יכול להחשב כבר כבן הישוב. ואני יודע את הענינים שם היטב. האמת שלי אולי אינה כתובה באופן כל כך טוב כמו ״האמת מא”י" של אחד העם, אבל אמת היא.

עוד אענה לחברי אוסישקין. לא הבנתני היטב. לא אמרתי כי הקבוצות הן המלה האחרונה של הישוב, אני יודע כי יש בהן שגיאות רבות, אבל ברור שזהו צעד נוסף בנסיון ההתישבותי שלנו. אני יודע כי התרבות החקלאית אשר פתחנו במרץ, עוד איננה גם היא המלה האחרונה של המדע. אם הפועל היהודי טוב פי עשרה מהערבי, הרי לא הגיע עוד למדרגת החקלאי הגרמני בארץ, ואני שואף לכך כי הוא יגיע למדרגה זו.

אילו היה בן גוריון כותב את ההיסטוריה של הגדוד, ואילו רצה להיות אוביקטיבי ובלתי מפלגתי, כי עתה לא הגיד שועה"צ לא עשה מאומה בשביל הגדוד. ואז גם היה יודע את היסודות הבלתי־רצויים שהיו בין החיילים האמריקאים שעזבו את הארץ במצב רוח של מרגלים – והוציאו את דבתה רעה.

באים ואומרים לי מדוע לא היו עשרת אלפים בגדוד. כן, גם אני יודע היטב כי טובים עשרה מאחד. אבל אתם חיים באילוזיה מטעה מן הקצה אל הקבה⁵: נדמה לכם כי מספיק לווייצמן או לסוקולוב ללכת לוזרת⁶ המלחמה לשהות שם שעה קלה – והדבר נגמר וכבר יש לנו גדודים. זוהי הטעות. באיזה כח אנחנו הולכים? מי עומד מאחורינו ובשם מי אנחנו מדברים? אנחנו הולכים לדבר בשם הצדק והיושר, – והן אתם יודעים כי העולם עוד רחוק הוא משמוע תמיד לצדק וליושר ודרישותיהם. למה לא נתתם בידינו את היכולת? למה לא היו בידי המיליונים. אילו היו הם בידי, הייתי בא וזורק להם את הכסף על השולחן ואומר: אני אעשה את הגדודים, בכספי! אבל באתי אליהם בדברים אחרים, הגדתי להם: עשו לנו אתם את הגדודים, כי ידי ריקות היו.

אילו מלים על עניני הכספים: היו לנו שני מיני כספים, האחד של ועד הסיוע והאחד שלנו. על המקור הראשון, לא היתה לנו כל שליטה, היו לנו רק פקודות מהנותנים – הוצאנו על אשר פקדו להוציא; הייתי רוצה גם אני יחד עם בן גוריון שהכסף יוצא לדברים יותר טובים ומועילים, אבל הדבר לא היה ברשותי.

מלים אחדות ע“ד שאלת הערבים, שנגעו בה כאן פעמים כה רבות. צר לי שאצטרך להכנס בדברים גם עם נורדוי. – אינני חושב כי מר בן־גוריון רוצה לשוב לתקופת התורכים. צאו וראו באילו דרישות באנו אל התורכים ובמה באנו אל האנגלים. כאשר לא נתנו התורכים לבנות ובנינו בגנבה – דינו; כאשר שמונו התורכים בבית האסורים בירושלים ולא נתנו לנו פלקה”⁷ – דינו; כאשר שלחונו התורכים לדמשק והגלו לברוסה ולא תלו בחבל – דינו. ובלבד שנחיה ולא נמות. כך היינו אומרים. הגם אל האנגלים באנו בדרישות כאלה!

לא בוש גרוסמן להגיד כאן בפני, כי הלכנו אל האנגלים בתחנונים ובבקשות. איזו חרפה, איזו כפית תודה! אנחנו הלכנו אל האנגלים בידיים נקיות, בקומה זקופה ובפנים גלויים. דרשנו בשם הצדק והיושר. אמנם נכון, הסברתי לאנגלים כי גם להם יש ענין בדבר, וכך היא דעתי, וגם עתה אני רוצה שלאנגלים יהיה אינטרס בא“י והדבר יהיה לטובתנו; ואל תחשבו כי זה קל כל כך להסביר ולהוכיח. בקרב האנגלים יש מפלגות רבות; יש רבי ההשפעה האומרים כי הציוניות תמיט אסון על אנגליה, כי תביא אותה לידי מצב קשה במזרח; אתם יודעים רק על האנשים אשר אנו מדברים אתם ואשר הם עוזרים לנו, ואינכם יודעים על אלה הדוחים אותנו ומפריעים לנו. אני בטוח כי אנחנו כח עזר גדול לאנגלים יותר מאשר הערבים. אבל יש חושבים אחרת, וההבדל הוא שאנחנו יושבים בלונדון והערבים יושבים בעבר הירדן. אילו היו לנו כיום 200 אלף יהודים בא”י היה הדבר יותר קל.

על דבר הפקידות בארץ עלי לדבר אתכם קשות. גם את זו קבלנו בירושה. לא יכולנו לשנות. כל הפקידות עברה מהתורכים אל האנגלים כמו שהיא, ולא חלו בה שנויים. ואל תעיזו איפוא להאשים את וה"צ אשר בא עם בוא האנגלים. מה עשיתם אתם כל שנות היותכם בארץ בימי התורכים? למה שתקתם אז? למה לא הכנסתם פקידים למשרדי הממשלה? לא חנכתם את הדור כי יהיה מוכן בהשכלתו ובכשרונותיו לקבל את המשרות בממשלה ולהיות פקידיה? ואם יש קבוצה של אנשים המוכשרים לכך – מה הוא יחסכם אל האנשים האלה, ואיך אתם מביטים עליהם? האם אין אני יודע?

הבקורת נחוצה. ואני מביע לכם תודה עליה. אבל לא רק עכשיו נוכחתי וראיתי את האמת: איננו מוכנים להבין את גודל החלטת סן־רימו ואיננו מוכשרים עוד לעבודה. לו נתתם את לבבכם את מאודכם ואת נפשכם כמו שעשו הפולנים כשהגיעה שעת שחרורם, היינו יכולים להכניס חצי מיליון איש לא"י. אבל איני רואה כי תעשו זאת, ולכן אני רשאי לפנות בקול זעקה אל כל האומה: העם היהודי, איכה?

(“הארץ”, 28 ביולי 1920).

 

ד.⁸    🔗

לידי נמסרה החלטת ״פועלי־ציון" הדורשת מאת הועידה שתבטיח את הכניסה לארץ ללא הגבלות. אני חושב כי אין להעמיד החלטה זו למנין. זאת היא הדרישה הנלהבת של כלנו. החל מראשון לאוגוסט שנה זו תבטלנה הגבלות רבות ותנתן האפשרות לכניסה אשר תגדל אולי יותר מכפי כחותינו. חופש הכניסה תלוי רק בנו. בכחות העזרה אשר ניתן לסדור העולים.

בידי נמצאת עתה גם רשימת תשעה אנשים, חמשה מהם הצליחו להנצל מהגיהנום הרוסי, והם התחייבו לתת לקרן היסוד תשעים אלף לי"ש. אם אוסף הכספים ימשך כך גם להבא, אין לי עוד חשש שמא לא יאסף כל הסכום של עשרים וחמשה המיליונים אשר שמנו לנו למטרה.

חברי הועדה המדינית דרשו פרטים בדבר התנאים שעל פיהם תהיה העליה לארץ, ואולם מה יועילו הפרטים והתנאים אשר על הניר, אם לא תתנו את האמצעים החמריים הדרושים. האיש המושל היום בא"י ואשר ברכות לבנו שלוחות אליו אמר: ידעו נא הציונים כי אם יראו במעשה את התאמצותם הראויה לעבודה – אין סבה אשר תמנע את התגשמות תכניתם.

ההוצאות וההכנסות של ההסתדרות תעמודנה לבקורת ועדה מיוחדת אשר חבריה הם: הלורד רוטשילד, סיר אלפרד מונד וברנרד פלקסנר. השתדלנו למשוך אל עבודתנו כחות חדשים, אשר עמדו עד כה רחוק מתנועתנו. הם באים עתה אלינו. הם אינם עדיין ציונים במלוא המובן, אבל היה יהיו כאלה, הם ישתתפו בבנין ארצנו בכל לבבם, אבל הם אינם מרגישים עוד את עצמם מוכשרים להכנס לתוך תנועתנו. מקרב האנשים האלה יברא ועד מיוחד אשר יעבוד בהשגחת ההסתדרות הציונית. הועד הזה ידאג לצד הכלכלי של בניין הארץ. האנשים האלה ידועים הם. הם עסוקים כבר בעניני העבודה בא"י, אבל את שמותיהם אינני יכול עוד לפרסם.

ועדת הבקורת שהזכרתיה – ועדה אחרת היא. לועדה הזאת לא תהיה הרשות להועיד את המטרות ולקבוע את סכום הכספים להוצאות ההסתדרות הציונית. אבל הועדה תשים לב כי הסכומים אשר נועדו מטעם ההסתדרות למטרות ידועות יוצאו רק למטרותיהם.

(“הארץ”, 9 באוגוסט 1920).