ברחוב היהודי שוררים עכשיו פקפוקים רבים ביחס למצב הפוליטי. שמועות מתהלכות, ואני מחויב להגיד אילו מלים ביחס לשמועות אלו. אלה החושבים אותנו ל״עושים בסוד את מעשינו" מפני שאיננו מספרים את הכל בגלוי, הם משוללים את הכרת האחריות המספיקה. עליכם לזכור תמיד כי המצב הפוליטי אינו תלוי בנו בלבד; יש אחרים, חזקים מאתנו, אשר להם הבחינה העליונה. ובידם גם הכוח.
סן־רימו קיימה ואשרה את ההכרזה על הבית הלאומי. לא אשוב לדבר על זה. עכשיו הגענו לפרק חדש: איך יבוא הדבר שניתן בסן־רימו, לכלל התגשמות בארץ־ישראל החליטו למסור את המנדט לאנגליה. ובמנדט יש הוראות איך על אנגליה להוציאו אל הפועל. בכדי להסביר את הדברים אני אומר בגלוי: אין מטרותינו ליצור מושבות בודדות, אלא עם יהודי, בעל זכות הגדרה והנהלה עצמית בארץ, זה שקוראים לו באנגלית Commonwealth. הפוליטיקה הציונית צריכה לחתור לנקודה זו.
מתי יקום הדבר? – אינני יודע. הכל תלוי ביהודים עצמם. אך אחת אנו יודעים כי אלה העומדים בראש מחויבים להוליך את העם בדרך אשר תביא לתוצאות האמורות.
לכך דרושים תנאים ידועים, ואת סידור התנאים האלה אנו דורשים:
א) הנהלת השלטון בארץ־ישראל תכנס בכל פרטי החיים ותשתדל שהיהודים יתרבו בארץ ויאחזו בענפיה המרובים בכדי שישפיעו בעתיד על החיים הפוליטיים. אנחנו רוצים כי לא רק ״יתיחסו בחבה", אלא יחדרו להביננו ויאמינו בציוניות כמונו.
על יחסינו לערבים כבר דברתי פעמים רבות: אין תכניותינו מכוונות נגד הערבים, אלא להיפך. אנו רוצים כי ההתפתחות החדשה של הארץ תהיה להם לתועלת רבה. אבל חוזרים אנחנו ואומרים בשם מליוני יהודים, כי יש לנו זכות היסטורית על א“י ורשות להמשיך את החיים שהופסקו על ידי מעשים אכזריים. ואת החיים האלה נשיב לא”י לא בנשק אלא במרץ, בחריצות ובעבודה ישרה – את זה יבינו כל העמים.
מלבד ההכרה העיקרית הזאת, אנו דורשים מאת ממשלת המנדט יסודות כלכליים מסוימים לבנין ארץ־ישראל. אחת הדרישות היא שכל אדמה שאינה מעובדה בא"י, או שהיא חפשיה מבעלים, תועבר לידי יהודים. לא נדחוק בזה רגלי איש. אני הוכחתי כמה פעמים כי יש מקום למליונים חדשים בארץ, אך המקום זקוק להכשרה ואנחנו דורשים מהממשלה כי תתן לנו את האפשרות להוציא את התכנית לפועל.
בכל עבודה שתעשה בארץ עלינו לקחת מקום בראש – זהו תנאי מוקדם. לא לשם רוחים אנו רוצים לעשות זאת; גם אם יהיה הדבר כרוך בהפסדים, אנו דורשים לעצמנו את הזכות להשקיע את כספנו בבצות ובמדברות ובחולות. אנחנו רוצים להחיות את הארץ העזובה. את זאת אנו דורשים מבעלי א"י של עכשיו ומבעלי המנדט. ועוד אנו דורשים מבעלי ארץ־ישראל של עכשיו ומבעלי המנדט: שהיהודים יוכלו להכנס לארץ באופן חפשי.
הגשמת הדברים האלה תלויה בשני גורמים:
א) שהממשלה האנגלית תבין את יסודות שאיפותינו; ואם עדין אינה מבינה זאת תפקידם של אלה המדברים אתה בשמנו ללמדה ולהסבירה. אולם היום אפשר לומר שהממשלה מבינה אותנו. יש לנו היכולת להכניס לא"י בתקופה הקרובה עשרות אלפים אנשים. ואולם הכל עלול להשתנות. הלא אין אנחנו בונים ליום, אלא לדורות, ולכן אנו דורשים שכל הדבר הזה יהיה ברור וחתום לעולמים. לא מפני שאיננו מאמינים בממשלה אלא מפני האחריות המוטלת עלינו בפני הדורות הבאים. בעניני מדיניות אין נשענים על רגעי התרגשות.
ב) הדבר הקשה ביותר הוא: איך נעשה אנחנו את הדבר. העיקר הוא לזוז מן הנקודה הראשונה, הנקודה המתה, ולעבור לעבודה. אומרים שיש משבר בציוניות. זה נכון. אבל התדעו מהו המשבר? – החלטת סן־רימו הראתה לנו כי עומדים אנחנו בנקודה מתה. עכשיו צריך לעבור לעבודה, מרגשנות של תעמולה לסלילת דרכים ולבנין גשרים חזקים להעברת עולים וכו' וכו'. ולזה עוד איננו מוכנים. ולזה קוראים משבר. זכרו: איש לא יבוא לעשות את העבודה בשבילנו ואיש גם לא ישלם מבלעדינו!
בטרם אדבר על העבודה בארץ, עלי להוסיף אילו מלים ביחס לגבולות הארץ: ודאי קראתם היום את המאמר החשוב ב״טיימס" – השאלה הזאת היא הרצינית ביותר וכל היהדות מבינה זאת: אסור לנו להרשות שא“י תחולק לחלקים נבדלים, שיקרעו ממנה אותם החלקים שהם הכרחיים בשביל התפתחות הארץ ושהיו שלנו מעולם. אין הדבר תלוי בממשלה האנגלית בלבד – היא ממליצה על ענייננו בשאלה זו. בעיקר תלוי הדבר בממשלה אחרת. רבותי, דעו: אם הממשלה הצרפתית איננה מבינה אותנו, אין האשמה בה אלא בכל היהדות הצרפתית. קשה להרשיע בפני קהל של אלפים ולהאשים בעוון נורא קהלה שלמה בישראל; אבל בתור מנהיג התנועה אני חייב לעשות זאת: היהדות הצרפתית עומדת להחריבנו. מלבד המשפחה הנעלה והאצילה של בית רוטשילד, אין לנו בצרפת שום איש אשר יחפוץ לעזור לנו ולהשפיע לטובתנו. להיפך, יהודי צרפת הולכים ומקטרגים בלי בושת. בזמן כזה, כאשר חצי העם מתבוסס בדמו, כאשר היהדות נחרבת ונרמסת באופן שלא היה דוגמתו, בא הרב הראשי של כל הקהלות בפריז ונושא נאום בבית הכנסת ביום הכפורים נגד הציוניות ועבודתה! והוא ידע היטב כי אנו תלויים במדה רבה בממשלה הצרפתית. ואיך נבוא לפני הממשלה הצרפתית. והיא תאמר לנו: ״הן הרבנים בני עמכם אומרים כי סכנה בדבר?” למרות הכל ועל אף כל זה אני אומר לכם כי סופו של דבר, אין גבולות א"י תלויים בהחלטות של זרים. הכל תלוי בנו ובעבודתנו. תבוא תקופה שהיהודים בצרפת יהיו אחרים ויעזרו לנו וישיבו לנו את שלנו. רבנים הולכים וחולפים, אך העם היהודי קיים לנצח.
*
עכשיו אדבר על העבודה.
יודעים אתם כי התחילה העליה. ואם להלכה אנו יכולים להכניס 80 אלף איש – אינני חושב את זה כעת לדבר אפשרי למעשה. עכשיו נכנסים לארץ 1200 איש בחודש – ומסופקני אם נוכל להכניס מספר יותר גדול במצב הנוכחי של הארץ. ההסתדרות הציונית מוכרחה לערוב בעד העולים שתמציא להם עבודה. מכל האלפים נתנו הערובה רק לאלף. את ההתחיבות לכל יתר האלפים המתדפקים על דלתות הארץ צריך לתת העם כולו, – ותיכף ומיד. אף רגע אינו רשאי ללכת לאיבוד.
כששים או שבעים אחוז מהאנשים הנכנסים אל הארץ הם צעירים בלי משפחות – אנשי מרץ ומלומדי עבודה. שנות המלחמה למדום הרבה, הם מוכנים לעבוד את האדמה, לסלול דרכים ולבנות גשרים ולשאת בעול כל עבודה ועבודה. יצירת העבודה אינה דרושה רק כדי שיוכלו הללו להתפרנס – אלא היא נחוצה בשביל הארץ. ושלשה תפקידים עומדים לפנינו:
הכשרת האדמה הבלתי מעובדה לשם התישבות. זה דורש זמן וכסף, ועליכם מוטל הדבר לעשותו, עליכם היהודים היושבים בשלוה, בשביל אחיכם המתבוססים בדמם.
לסגל את א“י למסחר ותעשיה. זהו דבר קל ביותר. היהודים יודעים את המלאכה הזאת. את כל התעשיה הפעוטה של וויטשפל וניו יורק אפשר להעביר לארץ־ישראל. דרוש לא”י כח מיכני; אין שם לא פחם ולא נפט. אבל מי הירדן הניגרים לריק לים המלח יכולים להחיות את הארץ, אם תוקם תחנת חשמל גדולה אשר תניע את כל המכונות ואשר תתן עבודה לאלפי ידים. בזה צריך להתחיל תיכף ומיד.
בנין בתים. בכל העולם בונים עתה, ורכוש יהודי גדול בונה בכל מקום – רק לא בארץ־ישראל, והן אפשר לבנות בא"י 5000 בתים שיתנו עבודה לכמה וכמה אלפים עובדים.
כסף לבנין אפשר להשיג משני מקורות: האחד – הון מסחרי, שהשקעתו בטוחה ונותנת רוחים; והשני: הון לאומי להקלטת העולים מחוסרי האמצעים, ולסדורם בעבודה בארץ. את ההון הזה צריכים היהודים ליצור.
אנחנו מתחילים לעבוד בשעות קשות מאד. חצי בית ישראל בגולה נחרב – את זה אנו יודעים כולנו. אך גם ידוע לנו שאם העם רוצה, הרי ישנה היכולת בידו. במשך שש השנים האחרונות הבאתם כמה וכמה קרבנות כספיים בשביל דברים שלא היה בהם אף שמץ של יהדות – האם לא תתנו עכשיו בשביל בנין ביתכם?
מרבית העבודה בארץ צריכה להיעשות ע"י יהודי אירופה המערבית ויהודי אמריקה. הזכרתי את אמריקה – ועלי להגיד אילו מלים על היחסים שבינינו ובין אמריקה, כי מרבים לדבר על כך בעולמנו. הציוניות באמריקה גדלה מאד. היא פי עשרה בכמותה מכפי שהיתה לפני המלחמה. היא עומדת במקום הראשון בהסתדרות הציונית. הפדרציה הציונית האמריקאית יש לה השקפות משלה ביחס להרבה שאלות ואני חושב כי רבות מהשקפותיה נכונות וצודקות. אבל אם האמריקנים חושבים כי אפשרי הדבר שכל פדרציה ציונית תהיה ציוניות מיוחדת – אזי הם טועים. גם איני מאמין שהם חושבים כך. עלינו להשתדל שההבדל בין ציוני לציוני יוקטן. והעיקר שבעבודה עצמה נהיה גוש אחד ומאוחד. באופנים בלתי טבעיים אין עושים מריבות ואין יוצרים חילוקי דעות. אני אסע לאמריקה. ומובטחני כי נבוא לידי הבנה הדדית ולא נאבד זמן לעניני ריב והבל.
אנחנו פונים אליכם בדרישת קרן־היסוד. זכרו, לנו אין משטרה לדרוש מכם את כספכם בכוח של כפיה. יש לנו כל הדאגות של ממשלה, אבל אין לנו הכוח שלמיניסטריון הכספים. דרישתנו למס קרן היסוד נסמכת רק על כוחנו המוסרי. כל איש ואשה, מזקן ועד טף ברחוב היהודי צריכים לדעת מה לפניהם. והם צריכים לתת חלק מזמנם וממרצם, ומכל אשר להם לבנין א"י. הם צריכים ליצור אטמוספירה של בושה וחרפה לכל המשתמט ומתחמק.
(“הארץ”)
-
נאום בלונדון ביום 25 באוקטובר 1920. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.