בישיבת יום א' לפני הצהרים.
אחרי נאומו של נורדו הציע הציר מרמורק מווינא להדפיס ביחוד את הנאום ההוא ואת נאומו של הרצל.
הרצל: כבר הוחלט, שיודפס הפרוטוקול הסטינוגרפי בשלמותו. אני חושב, כי לא יתכן כלל וכלל להדפיס את שני הנאומים בפני עצמם, מפני שבזה נזלזל בכבודם של יתר הצירים, שאת נאומיהם עוד לא שמענו; בכל אֹפן אציג את הצעת מרמורק להצבעה. ואני מוצא לנכון לבלי הרשות עוד להתוכח בדבר הזה.
אחרי נאומו האנגלי של הציר רובינשטיין בסוף הישיבה הראשונה שלפני הצהרים, מודיע
הרצל: מר רובינשטיין מציע, שלא יוסיפו עוד לקרא הרצאות במדה כך מרובה, כדי שיהיה פנאי יותר לדון על כל פרט ופרט; אולם אני חושב, כי נקפח בזה את זכות יתר המרציאים, אם נחליט כזאת. אפשר יהיה לעשות פשרה, אם נבקש מאת האדונים, שידברו בקצרה היותר אפשרית על הפרטים החשובים ביותר. הנני מקוה, כי נוכל עוד היום לעבוד הרבה. המרציאים ישתמשו בהפסקת הצהרים לקצור הרצאותיהם.
ביום ב', לפני הצהרים.
אחרי שהודיע יושב-הראש על דבר המכתבים וטלגרמות של ברכה והסכמה שנשלחו אל הקונגרס, הוא נותן לקרא את מכתבו של הרב מוהיליבר בביאליסטוק, ואחרי הקריאה הוא מבקש מאת הקונגרס להביע להרב מוהיליבר ולד“ר רילף תודה בעד גלוי-דעתם. אחר-כך קובל ד”ר מאנדלקרן, על אשר לא ספרו בשבחו של הבארון אדמונד רוטשילד, שעשה הרבה לטובת הישוב, ודורש כי יתקנו את המעוות וישלחו לו ברכה, על זאת משיב
הרצל: עלי להעיר, כי בהחלטה כזו אנו קובעים הלכה למפרע בשאלה חשובה;הננו מביאים בזה את הקונגרס אל מצב אי-נעים. יש לנו לבחור, אם להתראות ככפויי-טובה או לוַתֵּר על יסודות עקריים, שעליהם אנו עתידים עוד להתוכח. ולפיכך אני חושב, כי נוכל להסתפק במה ששמענו את דברי הנואם ולעבור על ההצעה אל סדר היום.
אחרי שהציע נורדו בשם ועד-החמשה את התכנית: “הציונות שואפת ליצור בעד העם היהודי מקום מושב בטוח במשפט” בארץ-ישראל, דרש הציר שאַך, שיקבעו בתכנית את הנוסחה: “בטוח על פי משפטי העמים”. על זאת השיב
הרצל: כמדומני שמר שאַך מקולוניה טועה באיזה דבר. להצעת התכנית בחרו בנוסחה נוחה וברורה למדי בצורתה. אינני בא לבאר את נוסחת הקומיסיה. אני בעצמי השתמשתי בנאומי אתמול במלה, שאולי ראויה היא להתקבל, במלת: “על פי המשפט הצבורי”. מה שדרוש לחפצנו – ידוע הוא לכלנו, ואין מן הצֹרך לפתוח במשא-ומתן על דבר המובן מאליו, כדי להוָכח אחר-כך, כי לא היה זה אלא ריב דברים בעלמא. ההבדל שבין שאיפתנו אנחנו לאלה שקדמונו מונח בזה, שבפרוש אנחנו מבכרים את המשפט על הסבלנות. אל נא תכבידו על הועד-הפועל את עבודתו על-ידי בטוי מחשבתכם באֹפן, שאולי הוא מדויק יותר מדאי. זאת אינה אומרת, כי עלינו לקבל מה שיתנו לנו, אף אם איננו גדול בערכו ממה שיש כבר לבני עמנו בארצות מושבותיהם. הנחה קודמת, שאינה צריכה להאמר, היא, כי נוכל להסכים רק לתנאים מתאימים לגמרי עם התכנית המקווה, שהיא משאת נפש כלנו. עוד הפעם אני מיעץ אתכם, שלא תאריכו בוכוחים ותאבדו את הזמן בדברים שאין להם סוף.
גם הציר מוצקין מקיוב דורש בעד התכנית את הנוסחה: “על פי משפטי העמים”, ואחר כך מציעים להצביע על שתי ההצעות.
הרצל: שלש הצעות מונחות לפנינו: הצעת הקומיסיה, הצעת מוצקין, ושלישית, ההצעה בדבר נוסחת: “משפט צבורי”. והנה רבים אולי עוד לא באו היום לידי הכרה ברורה. חברי הקומיסיה, שחפצו לעורר את הקונגרס הראשון לגלוי-דעת מאוחד, הסכימו ביניהם אל העגול ההגיוני היותר רחב, המקיף גם את העגול הצר ממנו;בזה לא גלו בשום אֹפן את דעתם, עד כמה הם עומדים על העגול הפנימי, – אם אפשר להגדרה זו, – על יסוד של “משפטי העמים”;הם דחו אותו, אבל לא בטלוהו. אם אפשר לשער, כי קרובים אנחנו להוצאת רעיונותינו לפעולה יותר מאשר יאמינו אחרים, אז יוכלו טעמים של הסתגלות, שבהם אין למצא בשם אֹפן בטולו של היסוד, להצדיק את הזהירות בקביעת הנוסחה. לפי דעתי מועיל לעניננו מי שממהר להביאו לידי פתרון. היחס שבין הדעות השונות כבר הוברר. ובכל זאת היינו כלנו חפצים, שתקובל הצעות התכנית בהסכם כל הצירים, ובמובן זה הנני מעיר את תשומת לבבכם, כי אפשר, שכל יודעי דת ודין יסכימו לנוסחת: “משפט צבורי”. הנני מרשה לעצמי להציע לפני הקומיסיה לדון בדבר הוספה זו, שאינה משנה את תכניתנו לרעה, ואם תסכים לה אעמיד אותה למנין הדעות.
ביום ג', לפני הצהרים.
אחרי שהציג הציר שטיינר את התכנית של ההסתדרות, מעיר
הרצל: לא למותר יהיה להטעים, כי מה שנוצר עתה אין לו אלא אופי של יצירה לפי שעה. בהתאמה אל האֹפן, איך נקרא ונהיה הקונגרס, אין אנו יכולים לגלות רצוננו בשביל הקונגרסים העתידים לבא, כי אם עלינו לתת לפעולות הקונגרס, שהוא עתיד להוציא בשנה הבאה, צורה נאותה ומתאימה לצרך השעה. אם לא תחשבו את ההסתדרות שהוצעה לדבר של קבע, ואם תאמינו ברצונה של הקומיסיה להשתלם מעצמה ולהציע לפני הקונגרס הבא דבר יותר מתוקן – אז תקבלו את ההצעה ברצון.
על הצעת הקומיסיה: “כל אגודה מקומית בוחרת בציר אחד לקונגרס, ואם יעלה מספר השוקלים ליותר ממאה, תוכל לבחור עוד צירים לכל מאה או לחלק ממאה”, דורש פרופ' שפירא שיוסיפו: “מן הציונים שבאו אל הקונגרס לא כצירים שנבחרו, בוחרים עשרים עשרים בציר אחד, שלו תהיה זכות ההצבעה”.
הרצל: כנראה מתיחס הדבר אל אנשים שעסקו הרבה בעבודה ציונית, ובכל זאת לא הביאו אתם שום הרשאה. לדעתי נוכל לסדר את הדבר באֹפן אחר. הלא מראש ידעו, מתי יהיה הקונגרס. ובכן יפנה הציוני הנאמן אל לשכת הועד בשאלה: איך אוכל להשתתף בקונגרס? מן הלשכה, שתכין לה רשימות נדפסות, יקבל את התשובה: השתדל להשיג הרשאה ממספר אנשים שיש להם זכות הבחירה;והלשכה הן תדע, איפה נמצאים ציונים המבקשים להם ציר. אם תתקבל הצעת שפירא – נהרוס בידינו את היסוד של ההרשאה. בכלל אין התכנית מכוונת אלא לשנה אחת, לה יש רק ערך לפי שעה. אם הצליח בידינו בדרך ארעי לקרוא לקונגרס הזה, אז יוכל הועד העתיד להוציא דבר גדול מזה. כי יבחרו עשרים איש, שנקבצו ממקומות שונים, בציר אחד, לדבר זה אין, לדעתי, ערך מעשי. הנוסחה: “כל אגודה ציונית…” מספיקה לגמרי. אם נקבל הצעת פרופ' שפירא, גם אז עוד ישארו על הגזוזטרא אנשים רבים, וביניהם אולי יהיה אחד, שיהיה לו להגיד הרבה יותר מן האחרים.
אחרי וכוח ארוך בדבר שאלת ההשתתפות בקונגרס הציע אחד הצירים: “ציונים משלמים, שבאו אל הקונגרס לא בתור צירים, יוכלו להשתתף בוכוחים אך לא בהצבעות”.
הרצל: הנני מעיר על המבטא: “ציונים משלמים”. הזכות להשתתף בקונגרס תהיה אפוא תלויה בתשלומין. אינני חושב את הצורה הזאת לנאותה, לו חשבנו כזאת היינו נושאים פנים גם בקונגרס הזה לציונים משלמים.
ד"ר בודנהיימר מעיר, כי מובן מאליו הוא, שיוכלו אנשים ציונים להשתתף בקונגרס, אלא שהקומיסיה לא בררה עדיין את שאלת ההצבעה, ודבר זה ימסר לידי קומיסיה מיוחדה, שתדון בו.
הרצל: יש להצטער הרבה על אשר כלנו עורכי-דין הננו, כי אלה אינם רואים ברור את הדברים היותר ברורים. מכיון שבעיקר הדבר דעותינו שוות, נוכל למסור את הדבר הזה לידי קומיסיה. בזה תנוח דעתנו ולא נוסיף לבלות את הזמן, מפני שהשעות שאחרי הצהרים נחוצות לנו כל-כך.
שאלת מנוי המזכיר הראשי על ידי הועד הפועל עוררה וכוח ארוך ומסובך. צירים אחדים, שכוונו מראש להד"ר בירנבוים שהוא יהיה המזכיר הראשי, דרשו על ידי הציר שליט למפרע, כי יחליט הקונגרס זכות המזכיר לחוות דעתו בישיבות הועד כאחד מחבריו.
הרצל: הנני מעיר, כי הצעת שליט מפריעה בעד מנוי הועד. או שצריכים לשים לב אל עמדתו המיוחדת, או שמטילים למפרע חובה על הועד למנות מזכיר, אשר יבחר בו הקונגרס. אינני מאמין, כי ימצא אף אחד שיחפוץ להבחר אל הועד בתנאי כזה. הן לא נוכל למנות פקיד מבלי שנוכל לפקוד עליו. אינני מבין את ההצעה כלל וכלל.
על דבר ציר אחד שחשב, כי אם המזכיר הראשי יקבל שכר, אין מקום להצעת שליט, ענה
הרצל: ההצעה נראית בעיני לאי-אפשרית מצד המשפטי. אם יתמנה לפקיד בשכר איזה חבר-לדעה, לא נפחתו בזה ערכו וכבודו. כזאת לא עלתה על לב שום איש. אם רוצים אנו למנות רק איש, שנדע, כי מוכשר הוא למלא את תפקידו.
השאלה נסתבכה עוד יותר, כשעשוה צירים אחדים לענין של ריב-המפלגות ואחדים דברו בשם הסוציאלות-הדימוקרטית.
הרצל: הנני מעירכם, כי לא נתאספנו פה לדון על שאלה זו. אני חושב לנכון, כי הננו כל המפלגות ביחד. לא נתאספנו לועידת איזו מפלגה שהיא ולא ניתן לשום מפלגה שהיא למשול בקונגרס רק על פי דעת עצמה בלבד.
הציר ברומברג הציע, כי המזכיר הראשי ימנה מתוך חברי הועד הפועל וכי יקבל שכר בעד עבודתו.
הרצל: גם בזה יש ערבוב שני דברים שונים. אם נמה מזכיר ראשי ונחליט שיקבל שכר, אז אנו בוחרים בבעל משרה חדשה, מבלי שתהיינה הפקודות קבועות, והננו נותנים לאיש ההוא משכֹרת לשם כבוד. אולם לי נראה ליותר נכון להפריד בין שתי השאלות. ע"ד משכרת לשם כבוד לעולם אין מתוכחים בפומבי. דוקא אותם האדונים, שמהם יצא – כנראה – הוכוח הזה, הן לא יחפצו לזלזל בכבודו של האיש ההוא. ולפיכך נראה בעיני יותר להניח את השאלה להועד. אם לא ימלא הועד את תפקידו לפי רצונו של הקונגרס, אז ימָצאו האמצעים להעירו על זאת. בדברים כאלה אין לדון למפרע.
בישיבת הערב האחרונה.
הרצל (מתרגם מאנגלית את דברי הציר מזל ואומר):
מר מזל דורש שתתאחדנה כל אגודות “חובבי ציון” ושאר האגודות לישוב עם תנועתנו. זוהי דרישה המתאמת עם חפץ כלנו. אבל אינני חושב כי היא תצא מאת הקונגרס, אלא להפך מאת האגודות ההן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.