רקע
ישראל זמורה
המספר קו לקו: אורי ניסן גנסין: פספס של הבאות, נתוחים והערכות

 

דברי פתיחה    🔗

א    🔗

בספרי זה – סרתי מדרך הבקורת, שהיתה טבעית לי עד עכשיו; לגבי יצירתו של א. נ. גנסין – ראיתי צורך לקרב אל לבי את אשר הוא הרחיק מעצמו תמיד, ומלבד ההערכה הכללית – נקטתי בשיטת הבאוֹת רבות, וכל שהרביתי דומה היה עלי, שלא די גם בכך; ומובן מאליו, שהשתמשתי בהבאות – בחינת הוכחות להתפעלותי מן היוצר וכשרונו המקסים, ובחינת אחיזה מוחשית לציוּני אוֹפי, לקביעת צביוֹנוֹ של הכשרון, לפירוש מחשבתו ועולמו ברוח וברוּחניוּת; כן, – כתבתי פירוש ליצירתו של א. נ. גנסין, לא משום הסתומות שבה, או מפני שאפשר לגלות אצלו פנים לכאן ולכאן, – אלא משום שיצירה זו, משופעת עשירות, סגולות מסגולות טובות ושונות, והשפע הזה מוגש ברציפות בלתי-מצויה ועל-כן – מובלע דוקא כל-כך ו“אפור” כל-כך; בכונה תחלה – הפרדתי בין הדבקים, פרטתי את הכלל, – כדי להבליט כל יחוד ויחוד, להטעים כל מובלע, להעמיד כל פרק, כל סעיף וכל בן-סעיף – לעצמו; ואודה בפה מלא: – עשיתי זאת כדי להגדיל את הנאתי, כדי לשהות, לעצמי, עם כל פרט קטן, לחוש אותו בכל מלוא יחודו מכוח כשרונו האמנותי הגדול של המספר הזה; יותר מכל פעם אחרת – לא באתי לגלות את האמן לזולתי, אלא קודם-כל לעצמי ולנפשי; יותר משהיתה לי כונה ללמד, נמצאתי לומד, למד, קונה בינה יותר משהיתה לי כונה ללמד, נמצאתי לוֹמד, לַמד, קונה בינה ומחשבה, אהבה, יסורים, צער, יפי-נפש, רוך-רגש, עדנת-לב, אצילות שבהגות; ההערכה כאן היא בקרתית אוביקטיבית רק במדה שדבר זה יתכן לגבי מעשה וענין שהוא סוביקטיבי עד תכלית; יותר מאשר בכל כתיבה אחרת שלי – יש בכתיבת ספר זה משום מניע אינטימי, הייתי אומר; אם כל כתיבה, וכל שכן הבקורת, יש בה מן ההקלעות בין שני הקטבים, בין התיחדות לבין הפומבי, והיא אם כן מעין התיחדות בפומבי, הרי שבספרי זה אין הפומבי אלא בדיעבד בלבד; מקור המעשה ועיקרו בשעתו – התיחדות לשם המתקת סוד עם היצירה ויוצרה.


ב    🔗


בשעת קריאה ביצירתו – דומה היה עלי כאלו הבחנתי בקולו החי, כמו חשתי בחיוכו הנבון ובאנחתו המסולסלת; דק ותמיר נראה הוא לעיני רוחי, ולאוּת נסוּכה על פניו; עצבות בעיניו, כמובן, אבל מסוג הסקפטיציזם, ובלי צער מחמת העצבות, אלא אדרבא, – משהו מן הנהנתנות מבצבץ מתוך העצבות הזאת; כן, – בעניוֹ, בסבלו, ביגונו, בחליו, בעיפותו, ובעצלותו, או רשלנותו, – נהנתן היה א. נ. גנסין, כי על כן חכם ונבון היה בכל רמ"ח והיה מבחין תמיד, בכל הנסבות והתנאים, ברזי-הרזים של הקיום בכלל והקיום האנושי בפרט, נהנה מאור ומחושך, מתענוג ומכאב, מן המשחק אשר בהויה; הוא ראה תמיד – בכל פרט ובן-פרט – את בבוּאת הקוֹסמוֹס; כל מגע בו – אם של אדם חי, אם של דוֹמם ואם של צומח, – היה מדליק קרבו איזה מאור נסתר, אבל מַתמיד; הוא היה פילוסוף – לא רק בעת שחשב מחשבות, אלא גם בהעדר כל מחשבה; – הוא היה חושב גם על פי האינסטינקט; אפילו שיריו, – שרובם ככולם פרי-בוסר, – פילוסופיים המה; וכל שכן שכאלה הם ספוריו, וביחוד מיוחד – האחרונים; כן, – הרגש שלו היה פילוסופי, כל מערכת חושיו ואפילו טעמו הפיוטי; והבחינה הנאמנה ביותר הלא היא – שהיה מתבונן אל עצמו בעין פקוחה, בהבנה, באופן בלתי-משוּחד, וידע את האמת, את כל האמת על עצמו, – את האור על הצללים, את הבחלום ואת הבהקיץ, את המתגלה וגלוי, ואת הנסתר והמסתתר; הוא צחק על עצמו, ובכה על עצמו, – כצחוק וכבכות על הזולת שהוא קרוב, מתוך אהבה ומתוך הרחמים, בפשטות, בבינה, במידה נאותה.


ג    🔗


מעלתו הגדולה – הלא היא הטבעיות עד הסוף, ששום חכמה ותורה לא העבירו אותו עליה; מכאן – יהדותו בכל גלויי יצירתו, ציונותו – ששמשה לו נושא וענין ואפילו מגמה, ובודאי שכאן המקור הטהור – לעבריותו, לאסיפת כל סגולותיו הרוחניות כדי להגדיל את הספרות העברית ולהאדירה, – בספור מקורי, בתרגום, בעסקנות מו"לית; לגבי עצמו, לגבי כל ענין – התיחס בסקפּטיות, גם כשהגה תקווֹת וראה חלומות, ואלו לגבי תחיתה הקרובה של האומה ושגשוגה של הספרות העברית היה משעשע את נפשו בתקוות, בחלומות, ואפילו יותר – בבטחונות, בודאיות, וכל חזון, וכל חלום – היה אצלו בנדון זה כמונח-בקופסה; הטבע שבדבר – מחיב; הענין אורגני הוא, ועל כן לא יתכן אחרת; ויש חשיבות רבה מאד בנקודה זאת לגבי בחינת אישיותו של יוצר בעל שיעור קומה באותה תקופה יהודית ותנאיה.


ד    🔗


האם משובצת יצירתו הפרוזאית של א. נ. גנסין במסגרת הספרות העברית שיבימינו? למעשה – ודאי שהיא משובצת, כי על כן אין ולא יתכן שעובדה מוגמרת ומתמשכת לא תהיה משובצת במסכת החן שלה, ברקמת העובדות האחרות והדומות לה; להלכה – אין היא משובצת, כי על כן לא נמצא עוד אותו בנאי אמן, היסטוריון היודע לצרף זו לזו עובדות נפרדות ונבדלות בפרק זמן אחד, לשבצן בתוך מסגרת היסטורית אחת, במקרה שלנו – ההיסטוריה של היצירה העברית באותה תקופה; אבל התופעה כשלעצמה של א. נ. גנסין בעל הפרוזה היוצאת-דופן, לפי ההגיון הפשוט, וחורגת ממסגרת הספרות העברית בימיו, – עצם התופעה הזאת, אף בטרם ששובצה, מלמדת סניגוריה גדולה על הספרות העברית ההיא, על האפשרויות הטבעיות שנתנו אותה שעה; התופעה הזאת מלמדת אותנו באופן נמלץ כל-כך, כי כל אמן צומח, אמנם, מתוך זמנו ואל תוך זמנו, אבל לעולם אין הזמן כובל את כוחו ואינו מעכבו בדרכו; האמן הגדול בורא לו אקלים, נוסף על האקלים שבו הוא חי וקים, – ואם לא באותו זמן ממש, הרי לאחר זמן – נראה ומתגלה השלוב האורגני של האקלים הנוסף באקלים הכללי הקים, נראה ומתגלה השלוב של היוצא-מן-הכלל, כביכול, בתוך הכלל כולו, ונמצא ששניהם נשכרים.



 

גֶּ’נְיָה    🔗



א    🔗


שני נושאים בקנה אחד


הנושא של “ג’ניה”, ספורו הראשון, כנראה, של א. נ. גנסין, הוא – אהבה ו… ציונות; או ביתר דיוק: – צדוק-הדין על האהבה שאינה מתמדת, ותאורי הוי של ראשית תנועת-התחיה בעירה יהודית אחת ברוסיה; שני חלקי הנושא משולבים שלוב אורגני בספור, אף-על-פי שהחלק האחד – כמוהו כפואימה לירית שתכנה תמימות-האוהבים, המקריות שבהתקשרות האהבים, היופי שממילא אשר בכל אהבה, ואלו החלק השני – כמוהו כהומורסקה שתכנה – הקרתנות הסובבת והולכת מסביב לעצמה, ד' אמות – הנראות כעולם מלא, סמטא צרה אשר יש רואים אותה כראות אפקים רחוקים וגבוהים; אכן, גם בתוך הפואימה שבפרוזה – רקום ברקמה כמוסה יסוד של הומור דק-מדק, ושעה שתהליך ההתאהבות מעורר בנו רגש של השתתפות מתוך חרדה מתקשר והולך בתוך לבנו – יחס שיש בו משם ניעור-חצננו מן המתרחש, וכאלו חיוך לגלגני מרחף על קצות שפתותינו, מופיע בבישנות ומסתתר, מסתתר ומופיע שוב; ואולם, גם בהומורסקה על הקרתנות – אנו מוצאים יסוד לירי, ויש כאן אפילו כמין הימנון מוסוה לקרתנות שהיא חביבה כל-כך, שהפּאתוס שלה לא מעושה, אעפ"י שהוא מגוחך; הרי שמראשית הופעתו של א. נ. גנסין בפרוזה העברית – נתן להבחין בשתי תכונות הממוזגות אצלו במזיגה מקורית; תכונת ליריקן מטבעו הראשון, ותכונת פרוזאיקן-דיקן, לפי סגולות כשרונו; מכאן, – שהוא בעל נגון חרישי ואיש חולם וחלום, איש הרושם עובדות כרוניקליות וקושרן לאגודה אחת, סופר ומונה פרט אל פרט, כביכול, מנהל-חשבונם של מעשים, של עצמים ושל תאריהם, של דברים וצלליהם, של קולות והדיהם; הרי שהאיש א. נ. גנסין אוחז ביצירתו בשני קצוות – ואינו מרפה לעולם אף באחד מהם על מנת להגדיל כוחו של השני, אלא הוא ממזגם ומחברם ביצירתו המיוחדת-במינה עד למעלת הרמוניה-למופת, עד לערעור ואפילו עד עקירת המוסכמה, שיש נגוד גמור וחיץ בל יגושר בין ליריקה לבין פרוזה, בין רחיפה קלה וענוגה בעולמות של הֲזָי לבין מגע-ומשא מוחשי וממשי בעולמות של הֲוָי; א. נ. גנסין הוא מן היוצרים המקוריים-מופלאים שכאלו נועד מראש להוכיח בכוח יצירתו, שאין חלוקת עולמו של אנוש לגשמי ורוחני אלא חלוקה על-תנאי, חלוקה של ההבנה השטחית בלבד בהויתו של האדם, ואלו לעמקו של הנדון ולאמתו הרי זה הינו-הך: – כל רוחניות-אמת היא גם גשמית, וכל גשמיות שלמה היא גם רוחנית.


ב    🔗


אהבת האהבה


א. נ. גנסין הצעיר, מחברה של “ג’ניה” – מספר את תהפוכותיה של אשה צעירה אחת, המתאהבת כל פעם באיש אחר; כלומר האהבה היא אצלה יצר, שאינו מותנה בנושא אחד, אלא הכרח הוא לו להתגלות, לגולל את עצמו בכל המזדמן לפניו ואינו מתנגד לו; כלומר: יבגניה פבלובנה, היא ג’ניה, – אוהבת את האהבה, ואלו האהוב אינו אלא “אמצעי” לכך; ומענין הדבר וחשוב מאד, כי פרטי-האהבים, לפי א. נ. גנסין – ילדותיים, מגוחכים, ואלו כלל-האהבה – עצמה בו, הוד-טבע בו, תופעה שאין להמנע הימנה, ואדרבא, – מוסברת היא, מובנת, ומשום-כן היא גם רצויה ונשאפת; הנפש-הפועלת הראשית בספור, נושאת-האהבה, היא עצמה, כמגלמת של היצר העז, מתוארת בקוים ברורים מאד ומתוך יכולת חֲכָמה, שנמנעה מלעשותה מגוחכת במשהו:

– – “זו היתה עלמה בת עשרים – עשרים ואחת שנה. – – פניה לא היו יפים ביותר; אולם תבנית הצורה הסגלגלה, רשמי פניה הבולטים והקשיות הקלילה והרעננה של העור, העושה לרוב את פני הגברים למעוררי משטמה שפכו על פניה איזו הבטאה מלבבת ויוסיפו להם לוית חן” –

אבל לא די בכך, כי המספר חש בנפשו כי אשה זו אינה כאן סתם אשה, אלא היא היא היצר של אהבה, ועל-כן השיאה אותו בינתו-בדברים – להוסיף ולשרטט את חיצוניותה באופן כזה, שתתגלה כל פּנימיותה לנגדנו:

– – – “העינים הגדולות והלחלחות, הן, העינים, היו כמו מבטיחות דבר-מה, אשר רק הד-זכרו בלבד עלול להשפיע אורה-סואנת ועצמה-דופקת בכל בתי-הנפש; אבל יחד עם זה היו גם כמו מזהירות במפגיע, כמוסרות איזו מודעה” – – –

כזאת היא האשה האוהבת, הצריכה תמיד-תמיד לאהבה, המוכרחה לאהוב, שהאהבה היא לה טבע ואופי, צו הדם, כוח בראשית, ובשום-אופן לא “אהבה” (במרכאות!), זו שהיא פתיחה בלבד לנשואין; אכן, שומה עלינו לשמוע לדבריה (כן, לדברים שא. נ. גנסין שם בפיה) על האהבה, עם ה“סיום” ה“רע” דוקא, עם הפירוד (לפני התקשרות-אהבה חדשה, בודאי):

– – – “אנכי אהבתי פעמים אחדות בטרם שפגשתי אותך… את לרנר אהבתי עוד לפני שנתיים ימים… את רפאל גילדין הריאליסט… אהבתי את סרביזוב באודסה, גם את בֶלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… ואת כולם אהבתי! – הרימה את קולה הרטוב – את כולם, דוד…”

– – – “אבל הם לא אבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלים… הכחדתי מלרנר דבר? ישר הגדתי לו: לרנר – חדלתי… מה הפלא – חדלתי – וחסל… אדם שוגה… ומה ענה? ומה ענה רפאל גילדין? וסרביזוב… במי האשם? שואלת אני. וכי בי האשמה?… בי?…”

כן, – גם לדוד זה היא מוסרת מודעה, כי חדלה לאהוב אותו:

– “אח, דוד! – נרתעה גניה וקולה רעד מתוך דמעות סוערות – שכח, דוד… שכחה…”

ואנו, קוראי הספור הן אנו יודעים, כי דבר זה בא לאחר שדוד זה רצה יותר מ…אהבה, הוא בקש דין-וחשבון על העבר שלה, – או אז חדלה ג’ניה לאהוב אותו, שאהבתו כל זמן שלא נטפל לכך חשבון, מלבד האהבה; עכשיו לא היתה לה ברירה, אלא לעזוב את העיר הזאת ולנדוד אחרי אהבה לעיר אחרת, כשם שעזבה את אודסה של גילדין, בֶלי וסרביזוב, ובאה לעיר הזאת לאהוב את דוד.


ג    🔗


הקרתנות החביבה


ואולם בין הפתיחה ה“קלסית” של האהבה לבין סיומה שאינו קלסי דוקא, – מגיש לנו א. נ. גנסין פספס של תמונות מגוחכות מאד, של אוהבים ומתאהבים בדרכים “ילדותיות”, ומגיעים עד למדרגה של השתטות ממש; מצד אחד – יצר גדול, כלומר מקור נשגב, מצד שני – חוסר מטרה-סופית, כלומר: מוצא טרגי, ובאמצע – כמעט קומדיה, יותר נכון – אפיזודות מתוך גרוטסקה; והנה “תמונות” אחדות בלבד:

– – – “אולם, חכה-נא – קראה אלי ברצינות, הניחה את כפה על שכמי בלי-הכרח, הגישה את אגודל ידה השנית אל שפתותיה ותשא את עיניה הנלהבות אל התקרה” –

איזה מעמד הוא זה – כמעט קריקטורה!

– – – “בדרך פגשתי את יבגניה פבלובנה. שלום לי. אני צריך לברכנה בחנוכת-הבית. מדוע אינני נראה? היום קבעה את דירתה ברחוב פלוני בבית אלמוני. יהי נא הדבר שמור אתי לזכרון. נו, ואיזה חדשות יש אצלי? כן, היום בקרה את הביבליותיקה שלנו, מ… יש ספרים הרבה וספרים טובים; יפה מאד – מבין” – – –

אפילו המלים כאן מלוות בתנועות, וכל ה“שיחה” כמוה כפנטומימה הומוריסטית:

– – – “ובכן היא חפצה, כי אנוכי אקדיש לה זמן מועט. כלומר, בעצמו של דבר די רק להראות לה על אותם הספרים הכתובים בשפת הארץ, שאליהם היא צריכה לפנות” –

או זו התמונה הנפלאה ממש, המלאה אירוניה וסרקזם על גדותיה, שבה מראה לנו א. נ. גנסין עד כמה “מועילה” הספרות, או ה“אינטליגנטיות” ל…אהבה, לכבוש לב האוהבים:

– – – "גמרנו על “פרשת דרכים” בפעם השנית. – – היא יודעת ומרגישה את כל אופן השאיפות הנשגבות, המתרוצצות בלב טובי העם בשנים האלה וחשה אותן כחלק גדול מעצמה ממהותה. היא הנה אחת מאותן החולמות הגדולות, שישראל כל כך נזקק להן והיה גם כל כך עשיר בהן, לו אך ידע לערוך להן מחיר נאות…

– ובכל זאת – התאוננה פעם באזני – כבד מאד לחכות… עולמנו מצומצם ביותר…

ופניה באותה שעה היו סמל השאיפה הקודחת.

– מחוץ לחיים עודנו – הסבירה.

– פלסי אפוא נתיב אליהם…

היא הורידה את ראשה. מצחה היה מחשבה-רוגשת.

– ונפלס! קראה פתאום בקול ותרם את ראשה – נרחיב את הגבולים!

רגעים אחדים התהלכה בחדר דוממה ובצעדים בלתי-ישרים; אחרי-כן קראה אחוזת מחשבה:

– כן… אבל מתחלה עודנו צריכים להכון לזה… ‘לעולם תלמד’… ללמוד, אנו צריכים ללמוד… נו, – קראה פתאום בהחלטה קודחת – לך-לך הביתה, א-דוני, אל נא תבלה עת לשוא. גם אנכי אגש אל העבודה"…

האם יש הרבה שארז’ות מצוינות כאלה? – כמה חכמת-נפש, כמה מן העין הבוחנת, כמה כשרון בצרוף-שיחה אירוני, כמה הבנה בטעמה של הג’סטה ושל הפאתוס, שאין גבוריו חשים במגוחך שבו, כי על כן אין הוא פאתוס-לשמו, אלא “אמצעי” שלא-מדעת – למטרה אחרת; אכן, – אין לומר כי הנפשות הפועלות מסונוָרות הן כל הזמן ואין להן אף פעם רגעי הבחנה עצמית, ובכל אופן אין א. נ. גנסין, המספר, סבור כך, והריהו משלב כעין אינטרמצו פסיכולוגי נכון ונבון, וקובע:

– – – “אמנם בקרוני לעתים תכופות או רחוקות, מה שבני אדם קוראים רגעי-התפכחות, ואז הייתי לועג לי ולה ולהבטחת-ההזיה גם יחד; לפעמים גם קוצף… ואולם כל כמה שכוח לעגי וקצפי גם יחד לנפשי היה גדול, – לא יכול היה בכל זאת להמם את אותה הצפורת האוירית המנומרת, שנשאה כל העת בכל בתי-נפשי וזמזמה-עסיסה הנובע הגיד לי כל-כך הרבה”. – – –

כן, – חלקו האחד של “ג’ניה”, ספורו של א. נ. גנסין, הנהו פואימה-הימנון לאהבה, או כמו שהוא מכנה אותה:

הצפורת האוירית המנומרת.


ד    🔗


כרוניקה אמנותית


א.נ. גנסין הצעיר, – מחברה של “ג’ניה” – מספר בדרך ריאליסטית מובהקת פרק אחד מן ההוי של תנועת התחיה בימיו, בערה יהודית שברוסיה. וכמה רצינית היא הגישה אל ה“הוי” הזה, אל הוי, שאיננו עוד הוי, כי על כן המדובר הוא בחיים אשר אין להם מסורת, והם בעצם ההתעוררות, הגשוש והנחוש, – אלא שבעל העין הבוחנת, איש הכשרון הפרוזאי המובהק, הבחן הבחין כבר אז בדפוסים בטרם הדפסם והשכיל לצקת בצורה בלטריסטית מכובדת; אנו קוראים ורואים בבירור את מסכת העבודה הציונית בעירה, שמצד אחד – יש בה “השאיפה הכבירה בלב הנוער העברי לתחיה עממית”, ומן צד השני – פרטים אפורים של ממכר מניות ושקלים, ומן ההכרח היה, לשם ההשליה העצמית – ליצור “נגודים” בהשקפות, לבדות אידיאות חדשות, לכלול בתכנית הציונית – דעות שונות ומשונות על תרבות, על כלכלה, אפילו על הקוסמוס:

– – – “יש לנו עבודה למדי גם מבלעדי השקלים והמניות וכדומה, אשר בתחומם הננו אין אונים כמעט. נעזוב נא איפוא את התחום הזה לגבוריו ואנחנו נאסוף שארית כוחותינו ונקדישם להרחבת השכלת העם ולהפצת הספרות שלנו – הדברים היותר נחוצים לנו והיותר נשכחים, לדאבוננו הרב, מלב רובם של הציונים”.

ושוב נוקט א. נ. גנסין אותה דרך: מכאן – מקור חשוב, ומכאן, – מטרה חשובה, ובין זה לזה – פרטים תמימים, קרתניים, מגוחכים; כלומר: – המספר הזה רואה את האנשים, שהם נעלים במחשבותיהם, גדולים בשאיפותיהם, אבל אובדי-עצה ומחוסרי-אונים כמבצעים; לא היתה עוד כאן, כמובן, השקפת-עולם, מבוררת ומנוסחת לעצמו, אבל היתה כבר בלי ספק, הרגשת-עולם כזאת; והלא עובדה נפלאה היא זו, שמספר צעיר כותב את ספורו הראשון, כנראה, שראה-אור, ספור שהוא בעיקרו על אהבה, והוא אינו מדלג על מציאות “משעממת”, כי על כן הוא היה כבר אז מספר-כרוניקאי למופת; והוא מספר:

– – – “היושב-ראש שלח להגיד לי, כי אכין בלי עכוב את המכתב למורשה-הגליל, הדורש כי יודיעו לו את כל פרטי האגודות אשר בעיר וחשבון מדויק מכל מעשיהם בשנה שעברה: נחוץ היה לטפל במספרים צנומים, בעובדות שדופות, קטנטנות, אבל נחוץ היה…” – – –

ויש בספר זה מחרוזת של זרויות, של מחשבות פיקנטיות, של גלויי נפש מזהירים בתמימותם, בקרתנותם ובחביבות אנושית השופעת מהם:

– – “עליו עוד לכתוב היום קולות-קריאה גדולים ונלהבים” – –

– – “צריך להושיב ועד של מומחים לעסוק ביסוד אגודת-פועלים על יסודות עברים” – – –

ויש כאן תאורי אספות ציוניות יסוד אגודות שונות, שעורי-ערב, גימנסיות, וכו' וכו' – והדברים מצטרפים, כאלו בדרך אגב, לתמונת-הוי של תנועה בעודה תנועה, וספק גדול אם יש עוד מספר עברי שהצליח באותם הימים לא רק לספר כך על הציונות, שלא בכונה תחלה, אלא כשלוב בתוך ספור-אהבה, אלא אפילו להתיחס כך לציונות, לראות כך ולהבין כך את משמעותו ההיסטורית של הענין, כלומר: בהבנה בלטריסטית מובהקת, כלומר אמנותית.



ה    🔗


נושא מסיֵע


ודאי, – האהבה יש בה כח מַשְלֶה, כח בראשית, וכל הויתה מותנית בכך, אלא שהתרבות האנושית הביאה את הדברים לידי זה, שאף האהבה, או יצר האהבה – מסתַיְעים, אם מעט ואם הרבה, הכל לפי האוהבים, בגורמים אציליים, – באידיאלים, באמנות לסוגיה; – גם הגבר וגם האשה קונים איש את לב רעהו על-ידי גלוי אהבה ומסירות-נפש לאיזה רעיון חברתי גדול, למוסיקה, לשירה וכד‘; אין איש נגש אל אשה לאמור בפשטות גסה: – אני רוצה בך, אוהב אותך, סתם כך, – ואת יודעת כבר מדוע, – אלא הוא אומר: אַת יפה (כלומר: משום שלבי אל היופי!), הנני אוהב אותך, או אַת אצילת-נפש, את חכמה, את חובבת מוסיקה, את בקיאה בספרות וכו’ – וכן עושה, כמובן, גם האשה לגבי האיש; ולפי הנושא-המסיע לאהבה מן האהבות – אתה דן, כמובן, על אפים של האוהבים, על הקף עולמם הרוחני, על תכונות וסגולות נפש שאצלם; ומאידך גיסא, – לא תהיה כל הגזמה בדבר, אם נסיק ונאמר: – רעיונותיו של דור מן הדורות, האידיאלים שלו, האמנות שלו – נבחנים לפי מדת הערך שהיתה להללו בעיניהם של ה… אוהבים, לפי מה שהללו ראו צורך לעצמם ל“הסתיע” בהם לרכישת לבבות; ואף המספרים ומחברי הרומנים נבחנים בכך" – באיזו מדה עשו אידיאל זה או אחר, – נושא-מסיע לאהבה שהם מספרים עליה, וכן באיזו מדה הזקיקו בכלל את עלילות האהבה אל אידיאלים ואל נושאים אמנותיים; הרי שא. נ. גנסין הצעיר עמד ב“ג’ניה” במבחן חשוב בעשותו את התנועה הציונית – בחינת עילה לקשרי אהבה בינו לבינה; והמבחן הוא גם בזה שהציונות בספור – באה על תקון דברים רבים הודות לאהבה ולעלילותיה, שכרוכים בה לא שנים בלבד, אלא כמה וכמה נפשות, וכל אחת מהן משתדלת להגדיל את עבודתה, להאדיר את הציונות על-ידי המצאות חדשות, על ידי האצלה נוספת; נמצא, אפוא, כי האהבה מאצילה את הציונות והציונות שוב מאצילה את האהבה.


ו    🔗


הספרות בספור


וראיות לציון מיוחד דעותיו של א. נ. גנסין בשאלות הספרות העברית באותו זמן, שבאו לידי גלוי בלטריסטי דוקא בספורו “ג’ניה”; ראשית-כל אנו מיחסים חשיבות גדולה מאד להנחה כללית אחת, שהוא שם אותה בפיה של יבגניה פבלובנה, בפגישתה הראשונה עם דוד, שעה שהיא אומרת:

– – – "חבל, כי אינה יודעת את השפה העברית. בתקופה כזאת צריכה הספרות להיות מלבבת מאד" – – –

במשפט מוטעם זה (על ידנו) כלולה, בלי ספק חכמה גדולה מאד של א. נ. גנסין, בינה-בעתים בלתי-שכיחה, וכח-חושב פעיל וגבוה; וכהמשך לכך, ואף כשלעצמה, בלי להיות המשך, – יש ערך, לא רק ביוגרפי, אלא דוקא בחינת מפתח לעולמו הרוחני של א. נ. גנסין, לדעתו על “לאן” של פיארברג, המתגלה לנו מתוך דבריו הבאים ב“ג’ניה”:

– – – “וכשקראה באחד הימים את ה”לאן" של פיארברג רוסית, מצאתיה נרגשת מאד. את נפשה לא ידעה. מרגליות! כדאי ללמוד את השפה העברית ולו גם רק בשביל לקרוא את היצירה הלוהטת הזו במקורה. אח, לו ידעה קרוא עברית. היא משערת… מי הוא פיארברג? בן אחד היהודים האדוקים בודאי… מובן… כן. אנכי צדקתי באמרי כי התחיה זה אך החלה. ואולם – מה ההתחלה! יצירות כאלה הן אמנם סימני תחיה – מתפרצת, בלתי-סבלנית!

עולם גדול ועמוק מתגלה לעיני רוחנו בשני גלויי דעת על כלל הספרות העברית בזמנו ועל פרט אחד מפרטיה. –


ז    🔗


התארים


פרק מענין לעצמו הוא, בלי ספק, פרק התארים שא. נ. גנסין קושר לעצמים שונים בספורו הראשון הזה, המעמידנו בבהירות רבה כל-כך על מקוריותו של האיש, על עינו הבוחנת בצבעים ובני-צבעים, על נפשו העדינה המבדילה בין פרט קטן וקטן-שבקטנים, באזנו המעמיקה שמוע, ויש הפרש לגבה בין צליל לבין הדו, בין מדת-קול לבין מדת-קול, בין דברים הנאמרים מתוך הגרון בלבד לבין אלה העולים ובוקעים מחדרי לב ובטן; מספר צעיר, והוא מוכרח בכח סגולות כשרונו ואפיו המיוחד לתאר את מרת גילדין ולומר שהיא שזופה, אלא שלא די לו בכך, והוא מוסיף וקובע: שזופת-תנור (“מרת גילדין, הגברת, אשה כתפנית, סנטרנית, שזופת-תנור מכבר”); או זה הפרט-ה“קטן” בתיאור “גחוכה המוזר על קמטי שפתותיה” ושל “שעול ריקן ומחודד בסופו” ושל "על שפתיה היה מתוח צחוק-נכּר של לעג מהול בסקרנות-תמימה" או “והיא מתפרצת ממחשבותיה במשובה עגומה”. – והן הקורא את “ג’ניה” נוכח לדעת ואינו מפקפק אף לרגע אחד, כי א. נ. גנסין לא התכון כאן לאוריגינליות מוטעמת, ולא היתה בזה כל נטיה למניֶרה, חלילה; כי הכל מובלע ונבלע בתוך העלילה ואינו מוטעם במאום; זה היה צורך-הנפש, זה היה גלוי-ממילא של אופי על-ידי נאמנות לו ובזכות כשרון טוב ורגש של אחריות אמנותית.


ח    🔗


תארי פעלים


ולא פחות חשובים הם גם תארי הפעלים של א. נ. גנסין ב“ג’ניה”, שמתוכם מתרוננת לשון פיוטית, אבל פיוטית על-ידי זה שהיא שואפת לדיוק דוקא, לדיוק עד כדי קוצו-של-יוד, כגון בפסוק הנפלא הזה, העברי-מקורי כל-כך: “גם בשכבי על משכבי וחושך ימושני לא משה הנגינה השובבה הזאת מעל שפתי”; או זו ההגדרה הדקה והמדהימה: “נפשה הקשיבה מה והרגשתה חפשה את הקול”, ודומה לה גם התאור: “היא הורידה את ראשה. מצחה היה מחשבה – רוגשת". והנה עוד: “היא עמדה מלכת, בהתרגשות קלה הפנתה אלי את ראשה ומבטה התמים, מבטה הסוחף כמו גרפני אל תוכו”; וכמה מן התחושה העשירה, מן הרגישות הדקה ואעפי”כ מוצקה כל-כך, מוגדרת עד תכלית בתאורים כגון אלה: “טפות הגשם הפעוט, שהתדפקו בלי הרף ובלי כל שנוי על פחי-הגג לא נתנו לי מנוח כל הלילה, ובהעירן בי מחשבות נוגות, דוקרות עמוק, עמוק – כסתיו”; והלאה: “ואעפ”י שהמחשבות הללו היו חצי-הרגשות", ועוד ועוד.


ט    🔗


ראשית המעידה על האחרית


ידוע וחביב עלינו הפרט הביאוגרפי שד. פרישמן מצא בתיק המערכת של ירחון “הזמן” ספור של א. נ. גנסין, שהיה מונח שם ימים ארוכים ללא הופכין – והוא הופתע ממקוריותו של המספר ומבגרותו האמנותית, הכריז על כך בפומבי, ומאז ולהבא עלתה קרנו של המספר הזה; ודאי הדבר, שד. פרישמן לא קרא את “ג’ניה”, כי אלמלי כן היה מכריז כמה וכמה שנים קודם-לכן על המתחיל א. נ. גנסין כעל מספר עברי בעל שעור-קומה, והיה מבחין מראשיתו בגדולות הצפויות הימנו לפרוזה העברית; מובן מאליו, – המרחק בין הספורים הראשונים והאחרונים – בין “ג’ניה” לבין “הצדה” – גדול מאד, במרחק שבין העלם לבין האיש בגיל ההתבגרות, ואולם אין כל ספק בדבר, כי הספור “ג’ניה” נבדל למקוריות וליחוד בכל המובנים משאר הפרוזה העברית בזמן ההוא; אפילו הפאבולה בכללה, שהיא שיגרתית, – יש בה סימני-הכר אישיים, מיוחדים-במינם, הלא היא הפאבולה שנאחזה מיד בעיקר-העיקרים שבמציאות היהודית באותם הימים ואשר עשתה את תנועת התחיה, את הציונות, לנושא רומנטי-אנושי; ובנוגע לסגנונו הפרוזאי של המתחיל – עדין נוקט הוא במקובל ובשגור ואינו נוהג מנהג “צעירים” הפותחים ב“הפתעות”; אבל פה ושם, בקטע זה או אחר של הספור, מבליע א. נ. גנסין את חריגותיו מן הכלל, ואין פרטיותו המובהקת נראית אלא למי שהוא רגיש במיוחד ל“פכים קטנים” שבדברי ספרות ואמנות; ואמנם, – עיקר גדול וחשוב הוא לקבוע ולהטעימו: – מקוריותו של א. נ. גנסין ויחודו בפרוזה העברית לא באו לו במאוחר, ואינה תוצאה של מפנה פתאומי, מדעת ושלא מדעת, אלא היה היו עמו מראשיתו, כלומר: הם מעצם הויתו הרוחנית, מגוף אפיו האישי, מטבע כשרונו היוצר. –



 

מַעֲשֵׂה בְּאוֹטֶּלוֹ    🔗



א    🔗


הרבה אוטלו יש בעולם


ספורו זה של א. נ. גנסין הנו ספק נובלה ספק הומורסקה, ואם כי הדברים מסופרים בנעימה של לגלוג מסותר, בצחוק אשר קולו מובלע ואלו המגוחך מובלט בקריצות-עין בבין השיטין, – הריהם משרים בכל-זאת משהו עצבות, או נאמר ביתר דיוק: – עגמה; כונת הלגלוג באה על בטויה כבר בכותרתו של הספור, שרצונה לומר: – בואו וראו את אוטלו כדמות מיניאטורית, בחינת גבור-אהבים ענק המצומצם לדרגת ליליפּוט; ויש, כמובן, פנים לכאן ולכאן, – גם חזוק לדמות הקלסית, כי על כן הננו לומדים לדעת שלא אחד ויחיד הוא אוטלו, או נכון יותר – לא אחת היא קנאת-השוא שלו, – אלא העולם מלא על גדותיו גבורים כאוטלו, גדולים וקטנים וקטני-קטנים, וגם סנוקרת שובבה לדמות הקלסית, כי על כן בואו נא וראו שאותו מעשה טרגי – מגוחך הוא, שעה שהנו מוגש לך משובץ במסגרת פשוטה, בנלית (האם לא היה מניע דו-כונה דומה גם למספר הרוסי המצוין נ. לסקוב בספורו המפורסם “לדי מקבת ממחוז מצנסקי”?).


ב    🔗


האהבה – טרגי-קומית


שוב מתברר כי א. נ. גנסין ראה את האהבה בינו לבינה, אולי לעת-עתה שלא מדעת, כראות תופעה טרגי-קומית, וההֶדגש שוה לגבי שני חלקיו של המושג, כלומר: לא פחות טרגי מקומי ולא פחות קומי מטרגי; כי ראו נא ראו, – כל שלש הנפשות-הפועלות בספור – המורה זלטין, החנוני בוחהיס ואשתו רוזה – מובנים לנו במעשיהם במדה שוה: המורה מוכרח היה להתחיל בפלירט הזה, שהמקרה זמן לו, כי הנסבות גרמו לכך, האשה מוכרחה היתה לשיש לקראת ההזדמנות הזאת, שהמקרה זמן לה, כי בעלה העיף והמשעמם גרם לכך, החנוני בוחהיס מוכרח היה לקנא את הקנאה הפּרימיטיבית הזאת, כי הדברים פגעו בו ועשוהו כמין קריקטורה; ובמדה שוה ממש – מגוחכים שלשתם בעינינו, בשימנו אל לבנו את אופן הספור עליהם של א. נ. גנסין; וכיון שאת הרצאת העלילה נתן המספר בפי אחד הגבורים שלו, בפיו של המורה זלטין – הרי שהוא כמו לועג-לעצמו:

– – – “התבינו? נו, יש אשר יבוא האדם בסבך תנאים כאלה ולא רוחו… וביחוד איש בלתי בקי… באמת… אבל בכלל היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוחכת מאד… הלא אומר אני לכם….”

ומענין הוא הסיום של הספור, בחינת המסקנה ממנו, לא מסקנת הגבור אשר תנה את הרפתקאתו, אלא של המחבר עצמו:

“מוזר, איש בלעדו לא גחך”, –

כי על-כן ה“היסטוריה המגוחכת הזאת” – רוויה גם רוויה עצבות, העצבות הכרוכה-ממילא בכל אהבה, לפי א. נ. גנסין.


ג    🔗


מאוצר תאריו


אכן, הספור “מעשה באוטלו” עני הוא מאופי כתיבתו של א. נ. גנסין ומעט מאד יש בו מאוצר תאריו האישיים, ומותר לומר בפה מלא, כי אלמלי כל שאר יצירתו – ספק הוא אם ראוי הוא כשלעצמו ליחוד ולציון נפרד; עכשיו, שהנו פרט אחד משלימות מכובדת ורבת-ענין, יש גם בו משהו מן המסביר אותו והמעמיד אותנו על הויתו היוצרת האינטגרלית, שאפילו בספור פשוט ורגיל, אחד מני רבים, טבוע משהו מחותמו הפרטי; כי מי אחר מלבדו יגדיר ויאמר:

– – – "פה? בז’ידילובה? – קרא זלטין בקול מתרוקן בסופו" – – –

– – – “ואנחנו שכחים ושקועים במנגינת-הדומיה הזאת” – –

– – – “והוא התהלך בחדר בצעדים נלוזים

– – – “ואחוש בלבי מעין נתירה חמה, רכה וחלקלקה” – –

ועוד דמויים והגדרות ממין זה, פה ושם, פה ושם, אלא שאין להאריך בהם, כי על כן אינם מוסיפים הרבה.



 

שמואל בן שמואל    🔗




א    🔗


יוצא-דופן


ספור זה בכללו – יוצא-דופן הנו במסכת יצירתו הפרוזאית של א. נ. גנסין, – מתוך שיסודו העיקרי כאן סרקסטי הוא, ואלו הסרקזם, המצוי, אמנם, פה ושם בספוריו, אינו מגיע אצלו לדרגת עיקר, אלא הוא בחינת הרהור החולף, נוגע ואינו נוגע; כי הסרקזם העקבי – כונתו אם לא לעקור-מן-השורש תכונה מן התכונות שבשחיתות, הרי לכל הפחות להתעלל בבעליה, “לעפרו בעפר”, ואלו א. נ. גנסין לא הוכשר לכך מעצם אפיו, כי על כן הוא נזהר בכלל ממסקנות ומהוראות בכונה תחלה, מעולם לא בקש יותר מאשר לספר את העובדות, עובדות שבמעשה, עובדות שבהרגשה ועובדות שבהגות, שמא אפילו יותר מזה: – הוא מדובב את העובדות עצמן, שתהיינה מספרות את עצמן – ממילא היתה כל כונה של המחבר מן-הנמנעת, – ונמנעות-כונה זאת היא היא כונתו היחידה של מספר מאפיו של א. נ. גנסין; ואלו מי שעושה בכלים של סרקזם, ואפילו אינו עושה יותר מאשר לספר עובדה סרקסטית מובהקת, כלומר: – בלי עובדות אחרות קודמות ובלי עובדות אחרות מאוחרות – הריהו בעל כונה-תחלה ממילא, ועל-כן הננו קובעים ואומרים: הספור “שמואל בן שמואל” יוצא-דופן הוא במסכת יצירתו הפרוזאית של א. נ. גנסין.


ב    🔗


נובלה בנוסח צ’חוב


אם נגיד, מה שאמרו גם אחרים, כי הספור “שמואל בן שמואל” הנו ספור ספור ריאליסטי מובהק, הגדרה הנראית כנכונה, הרי שלא אמרנו ולא-כלום במיוחד על הספור, משום שא. נ. גנסין היה, לדעתנו, מספר ריאליסטי בדרך כלל, אפילו בספוריו האחרונים שלו והמורכבים ביותר; דרך התאור שלו – היא דרך הריאליזם, ולא הדמיון או הסמליות, – ואדרבא, הוא הרחיק לעשות בכוון זה באמצו את כל כשרונו לדיוק ההגדרה אפילו של בן-הרהור ושל בן-רגש, לציְנם- כמו, בלי טשטוש ובלי כל אומדנה; הוא לא ותּר על שום בן-גון, על כל בת-קול, על איזו ניואנסה שהיא, – והאם יש דרך ריאליסטית יותר? מה שאין כן, אם נדיק יותר ונאמר במפורש, כי בספור “שמואל בן שמואל” ספר לנו א. נ. גנסין מקרה שכיח, פרק מן הריאליזם שבחיינו, ולא הרחיק מזה, כשם שהרחיק בספוריו האחרים, – הרי שרק בכך הגדרנו את אפיו הנכון של הספור הנדון; אכן, – דבר זה גם הוא חשוב לנו, כי על כן בא, בדיעבד, להעמידנו על הודאות, כי א. נ. גנסין מסוגל היה על נקלה להיות נוביליסטן טוב, כי ידע ידע לשלוף מן המציאות היומיומית מקרה מסוים אחד, לקבוע לו מסגרת מצומצמת לעצמו הוא, לעגלו כראוי, לתבלו בהומור חבוי, לתת בו כוח העוקץ, באמצעות אירוניה ואפילו סרקזם, בלי להראות על כך באצבע, כלומר: להתכון למוסר-השכל, בלי לפרשו ולכנותו בשם, – כלומר: כל אותן הסגולות שעשו את א. פ. צ’חוב מספר רוסי גדול, ואשר א. נ. גנסין החשיבו וחבב את אמנותו, וממילא גם הושפע ממנו לא מעט; “שמואל בן שמואל” – נובלה בנוסח צ’חוב היא, ושמא גם נוסח מופסן (שאף אותו הוקיר א. נ. גנסין במאוחר יותר‎), אבל כיון שהספור נכתב בראשית דרכו הפרוזאית אין סגולותיו כאן מזהירות במיוחד, ואין לפנינו יותר מנובלה שכיחה בכללה, ושונה במקצת בפרטיה.


ג    🔗


רגישות


והפרטים המיוחדים לא. נ. גנסין בספור זה – הריהם לעת-עתה בחינת הברקות בלבד במתן תארים, בהגדרת מצבים, בציון תכונות:

– – – “ובחלחלה-ארעית התרומם למחצה מעל משכבו הסתכל אם הדוק הוילון היטב אל המשקופים” – –

– – – “לוקח את בגדיו מהכסא אשר למראשותיו בקמיצה אחת, בידו השניה הוא חוטף את נעליו” – –

– – – “מבעד לחלון מכה אותו בסנורים חבילה מצויצת של נגהות השמש” – –

– – – “ופניו הנסוכים-שינה היו מפיקים יסורים כל-כך רבים עמוקים מפכים”… – –

הרי שגם בספור יוצא-דופן זה, כלומר: ספור אשר איננו בקו אפיו וטבעו הראשון של א. נ. גנסין, הננו מוצאים צרור לא-מבוטל של הוכחות לרגישות של עין, רגישות של אוזן, רגישות של שכל בוחן, ומתוך כל אלה רגישות ללשון פרוזאית, רגישות נעלה שתגיע ותבוא בהמשך הזמן – לחכמת-הלשון, ליכולת אמנותית ממשית מאד בעדוני עדוניה.




 

סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת    🔗


א    🔗


סכסוך חרישי


הספור “סעודה מפסקת” בנוי על סכסוך, או קונפליקט, של מה-בכך, כביכול; והסכסוך הזה אידיאולוגי הוא ונוקב תהומות, ואותה שעה גם סכסוך על-יסוד מלחמת האבות והבנים, ואעפי"כ – עשה אותו א. נ. גנסין סכסוך חרישי, מרומז ואינו מרומז; ויותר מזה: – הוא כל-כך בלתי-מוטעם בבנינו של הספור, כל-כך משולב בדרך-אגב – עד שיתכן שאדם יקרא את הספור ולא יחוש כמעט בחוט-שדרתו, בעיקרו פנימה; כי לא במרכזו של הספור הועמד הסכסוך, אף לא מפוזר בין כל חלקיו ועובר ביניהם כחוט השני, אלא בפירוש בחינת הערת-לואי בלבד, או בדומה להערות בשולים, הרשומות בעפרון דק וכדרך שאדם משיח עם נפשו, וכעין גלוי-סוד בשגגה, והרהורי חרטה בצדו.


ב    🔗


רקע שהוא עיקר


האם על-פי מקרה, או שמא כונה-תחלה, חכמה ונבונה למופת, היא שהדריכה את א. נ. גנסין להקדים להתנגשות-הרעיונות – רקע טרגי דוקא, הלא הוא מותה של אשה ואם, הבא, כביכול, להקהות את הצד האמביציוזי, הטבעי-אנושי אצל הנוקטים דעה מן הדעות, לעשות את החלוקים בחינת עיקרים, שאין אדם מותר עליהם אפילו בנסבות הקשות ביותר; וראו נא דבר המתמיה (ואינו מתמיה!) שהמספר עשה את הרקע – כאלו עיקר, ותאור שני מיני הרגשות-כאב לאחר האסון לוקח את חלק-הארי במסכת הספור הקצר; לולי היה ב“סעודה מפסקת” רק ספור הכאב של בעל שנתאלמן ושל בת שנתיתמה, כי עתה היה בזכות כך בלבד – ספור אמנותי מובחר ומשובח.


ג    🔗


עצבות רותחת תלויה באויר


כאבו של האלמן על עבר שאין להחזירו, והוא נעים ויקר ועטור הוד, גם כשהוא דל, לכאורה ושכיח:

– – – “בראשונה חלפו את לבו באור כהה נעים-מרעל, כהד מלת-נעורים במרחקי העת: חדר קטן, בית בודד ביער, עומד למכירה… שעה מאוחרת בלילה, אור מנורה, גמרא חביבה משוררת ללב, עצמת-עלומים והנאה מאושרת” – – –

הוא מנסה להעזר על-ידי בתו, כאלו בא להתנחם על-ידי מציאותה, והוא מציץ אל חדרה ומוצא אותה ישנה ולא מלאו לבו לעוררה, – הרי שהנחמה כאן כאלו נחמת-שוא היא; וערב יום-הכפורים הוא וה“שפחה” הלבישה את הבית חג, כמנהג שנהגו תמיד בביתו של רבי נח אלא שרבי נח עצמו –

– – – “נגש אל השולחן, המכוסה מפה צחורה לכבוד יום הדין, ובקצהו סדורות הכן מנורות-כסף עם נרות צחורים בלתי-מודלקים עוד, ויכונן את מבטו נכחו אל החלון. באותה שעה שלחה ידו ותאחז בקצה המפה ותסירנה במהירות מעל השולחן. מנורות הכסף שחו, השתקשקו ויפלו לארץ ברעש” – – –

לבו של האלמן האבל, לב האיש הדתי רבי נח, התחמץ בו למראה החגיגיות שבביתו בשעה זו, וכמו בלי-דעת התמרד ועשה שערוריה קטנה לעצמו; האם לא נפלא הוא הדבר, שא. נ. גנסין אינו מרבה לתאר בזה את מצב-רוחו של רבי נח, אינו מספר על מרירות נפשו, אלא מספר את ה“מקרה” הקטן הנ"ל והוא מסימו בפשטות האומרת הרבה כשלעצמה:

– – “רבי נח התעורר”,

ותו לא; משמע – קודם-לכן היה כמו ישן, או חולם בהקיץ, או לבו היה עליו סחרחר, ורק אחרי ה“מעשה” הרועש – נתעורר.

ואולם גם כאבו בו ער הוא, אינו מרפה הימנו, ונפלא מנפלא הוא תאורו של הרגע לאחר-כך:

– – – “אח… לחש בצער – איה המחזור… וידיו החלו למשמש ולחפש על השולחן הריק.

האם אין כאן מערכה אלמת גדולה ורבת מתיחות, כמין מחזה-אימים חרישי? ותיכף-ומיד מסופרת תמונה נוספת, ואף היא רבת-משמעות ואוצרת בתוכה מכאובי-נפש אדירים:

– – – "לקול נפילת המנורות, התפרצה החדרה תיכף, כאלו עמדה ותתחקה מאחורי הדלת, רחל, השפחה המתאנחת עוד מהבקר…

– רבי נח… מה זאת? – שאלה בקול רסוק וחרוד.

– נו, מה זאת? – הצטער רבי נח – הרימי את… א… איה המחזור?"

ועוד התמונה נמשכת, וכבר שניה רודפת ובאה אחריה:

– – – "ובהפנותו ללכת אל ארון-הספרים, העומד אצל הדלת, נזדעזעו כתפותיו וימלמל במרירות:

– שוכבת לה… אח-ח…"

כלפי הבת נאמרה האנחה, אנחת-עלבון-ואכזבה; ומה היה מראה-פניו אותה שעה אין א. נ. גנסין מתאר אלא שאנו למדים-לדעת על הזועה שבדבר, מתוך קו-שרטוט קצר של המספר:

– – – “פני השפחה החורים-קודרים נזדעזעו, ועיניה נמלאו דמעות קודחות” – –

וכמה דרמתית, כמה מיואשת, וכמה ציתנית, וכמה אבהית, היא התמונה הנוספת

– – – "רבי נח כונן את צעדיו בינתים שנית אל חדר בתו באנחה. בגשתו אל הדלת, הניע בידו כמעט ויפנה את ראשו וימלמל:

– אחר המנחה…

וזקנו המלבין רעד".

ולאחר דין-ודברים קצר נוסף, וגם הוא מצומצם למועט-המחזיק-את-המרובה, בענינים של “מה בכך” בינו לבין ה“שפחה”, מסים א. נ. גנסין:

– – "הכיני פה את הכל – הוא מוסיף – אמרי…

הוא לא גמר, נשק את המזוזה ויצא".

ואיזה גמר יהודי-דרמתי הוא זה, – איזה אקורד גבוה המשתסע באמצעותו, באיזה שקט “אולימפי” יוצא האיש את ביתו ואיזו עצבות רותחת נשארת תלויה אחריו באויר.


ד    🔗


בין אבל לאבל


על ר' נח מספר א. נ. גנסין באהבה אבל ביחס שבדרך-ארץ, ואלו על גיטל היתומה, שהיא

– – – “עלמה לא גבוהה, בת שש-עשרה, שכתפותיה אך מתחילות להתפתח, פניה המלאים-רעננים היו עתה נלהבים-מפוחדים, ועיניה הגדולות – לוהטות ומכוננות.” – –

הוא כותב, אמנם, בנעימה של אירוניה, אבל האהבה אליה אינה פחותה במאום, כי שמא עיקר נפשו של המספר הזה – שהוא מבין במדה שוה לאבות ולבנים ואף אוהבם במדה שוה; הנה הוא מראה את גיטל הרואה בבכיה של ה“שפחה” וזאת ממהרת “לבוא אל חדר הבשול”, ומובן מאליו שלבה של גיטל מתחמם בה, בדרך הטבע הטוב, וא. נ. גנסין מספר: –

– – – "בראשונה עקרה גיטל את רגליה ללכת אחריה, אולם תיכף נזכרה ותשב על עקביה.

– ערב יום-כפור! – חלפה מחשבה במוחה, ושפתיה עוו בלעג חלש – פתיה…"

הלעג ל“שפחה” הבוכה בערב יום-הכפורים לא היה טבעי, וא. נ. גנסין מוסיף ומספר בפשטות נעלה ובאירוניה דקה כל-כך וכמוסה על המשך מחשבתה של גיטל –

"בוכה – לא יכולה בכל-זאת לשכוח את המחזה – המונית…

היא מזדעזעת. אשתקד הלא בכתה גם היא, גיטל…"

הרי שהמספר מעמידנו על המלחמה שגיטל נלחמת ונקרעת בין המשיכה הטבעית, הביתית, לבין הרעיון החדש שקנתה לעצמה, – והיא גם “מזדעזעת” וגם לועגת ל“שפחה” שהיא “המונית” רחמנא יצילנו; והנה מצד אחד היא אחוזת זכרונות חבה על אמה המאמינה:

– – – "אשתקד היה גם החדר הזה מלא איזו חרדה משונה… האם היתה עוד חיה… היא התהלכה, זוכרת היא, לבושה מעילה הצחור, פזורה, חורת, חרדה ומתאנחת… לבה אמר לה…

ראשה מזדעזע. ומחשבותיה נפסקות”.

ומצד שני – היא שוב “נזכרת” ופוסקת:

– – – “שטויות… הרגלים ישנים… היתה פשוט, מאמנת… הנה גם רחל בוכה…”

וכאן, בחינת אינטרמצו, מספר א. נ. גנסין את הרושם שהטביע מראה-המות על הנערה הצעירה:

– – “עיניה נעצמות פתאם מאליהן, ועל מפלש האפלה, המכסיפה נקודות-נקודות תועות, שהתרקמה לפניה, החלה מעט-מעט להתאר לפניה תמונת אמה החורת לפני מותה… היא איננה יודעת מדוע, אבל כפעם בפעם, בהסתמן לפניה תמונת אמה, היא רואה ראשונה בעיני רוחה את הידים הנוראות, הצנומות בידי המות, אשר מששו בחולשה ויחפשו דבר-מה על השמיכה. מה חפשו אז”…

זוהי דמות הסיוט שהתרקם בלב הצעיר למראה המות, והמספר מספר את הרגשתה עם ההרהורים הנ"ל, מספר בצמצום בלתי-שכיח, בקוים דקים אבל חדים מאד, ממש חותכים:

נחירי גיטל מזדעזעות. גרונה מתחמם, על עפעפיה חולף זרם דק וסולד. היא הופכת בהחלטה מהירה את פניה אל הקיר”.

אלא שהיא נאבקת על חייה, על היצר הבריא לחיים, על ההכרח להתעלם מן המות, להתכחש לו:

" – הבלים! – ממלמלת היא בצער ונוהמת-משתעלת.

כבר בכיתי למדי – מוסיפה מחשבה נוגה להעיק על גרונה…"

הה, מה רב ההבדל, מה גדול השנוי בין אבל לאבל, בין אבלו של אדם מבוגר, השוקל זכרונות כשקול מטילי-זהב יקרים, לבין אבלו של אדם צעיר, הכורע תחת משא הפחד מפני המות ואעפי"כ הוא מפנה את הדרך לחיים של עתיד, ומסלק את האבל בכוח, לא, – הוא מסקל את המחשבה על המות כסקל אבני נגף משביל צר שהכרח לעבור בו…


ה    🔗


רחמי בנים לאבותיהם


על אהבת האב לבת לא הרבה כאן א. נ. גנסין לספר – כי הכל יודעים עליה ובטוחים בה, ודי ברמזים בלבד, ואלו להעמידנו על אהבת הבנים לאבות – דבר זה חשוב היה מאד לא. נ. גנסין, ועל-כן גם האריך בה, האריך בקצור ובצמצום, כדרכו:

" – מה הרבה אז אבא לבכות – מתרסקת מחשבה במוחה – גבר"…

– – – "ורק בבואם הביתה, והוא השתקע בכסא מבלי השליך את בגדו מעליו, פטפט בקול חלש ורצוץ פעמים אחדות:

– הלא רק צנה אחזתה… רק צנה…"

כלומר היא זוכרת את הסרקזם שנתקשר בלב אביה, והמספר אינו מסתפק בכך, והוא קובע בפירוש את מחשבתה של הבת על אביה:

"– הלכה! – חושבת גיטל, ולבה מתחמץ – אבא הלכה…

היא מתרוממת פתאם מעל המטה וממהרת את צעדיה אל הדלת. בלבה התעוררה תשוקה אדירה, עורת, לראות את אבא, לחבקהו, לנשקהו, לשוחח עמו – –"


ו    🔗


אבא הוא בכלל טוב-לב מאד


ואולם, – לא אידיליות מספר א. נ. גנסין, – כי אין ראיתו כזאת, ואין טבעו אידילי; הלא סגולת-הראשה שלו, שעינו ונפשו הבחינו בדינמיקה דוקא, ואפילו במקום שם הכל רואים את הסטטיקה בלבד; הלא הוא מספר הרחשים הדקים ביותר – רחשי-לב, רחשי נפש ורחשי-מח, ויותר מזה — מספר רחשי-רחשים אפילו, מספר אִדְוָתם הרוגעת של הגות ושל רגישות, והנה היאך הוא מספר חרש את הד-בואו של קונפליקט, על החיץ ההכרחי הטבעי שבין דור לדור, שבין מבוגר לבין צעיר, שבין אבות לבנים, מרחוק הוא מתחיל לספר:

" – גיטל! – הגיע לאזניה קול רחל הרועד מהחדר השני – התרחצי את ראשך? אבא הלך להתפלל ויצו להכין את הכל…

– איננו…

גיטל שכבה שנית על משכבה.

– היא לא תרחץ היום את ראשה… אבא בודאי לא ישאל היום… היא גחכה במרירות".

כן, הרחיצה צריכה למען כבוד יום-הכפורים, אבל הבת התחילה מזלזלת בכמו אלה, היא השכילה כבר, היא גחכה משום כן;

ועכשיו – המרחק מצטמצם; ענין הרחיצה היה הד-קול; עכשיו – הנה הם הדברים מקרוב, הנה הקול עצמו:

– – “אז זכרה, כי כשיבוא אבא יהי עוד עליה לברך על הנרות, ותרגיש פתאם, כי צרה לה המטה. לה נדמה, כי הורדה התקרה, והיא מעיקה באכזריות בלתי נסבלת על חזה המכה גלים. היא קפצה ממקומה, כרגע אחד חשה חום דוקר בכל גופה, מראש ועד רגליה, ותתחיל להתהלך בחדר, ועיניה התועות כמו מחפשות מפלט. אח, מה תערוג נפשה לצאת, לצאת, להתפרץ מן המצר הזה, לעמוד ברשות-עצמה, לחיות כאות-נפשה, לעשות מה שלבה חפץ” – – –

הנה, הנה, – ה“סכסוך” שבין אבות לבנים: – “לעמוד ברשות-עצמה”, “לחיות כאות-נפשה”, – ואין טעם לעמידה ברשות-עצמה ולחיים כאות-נפשה – סתם ככה, אלא צריכה הרגשה-קודמת של ערגון-נפש “לצאת”, להתפרץ דוקא מן המצר.

ואולם, – לא מספר כא. נ. גנסין יראה את הדברים “פשוטים” כל-כך, “שטוחים” כל-כך, לא, – הוא מספר את הרחשים-כמו; הבנים הללו, המתפרצים, המורדים, אינם עושים זאת באופן מוכני, אלא הם גם מצטערים על כך, נקרעים בין רגשות שונים, נאבקים עם עצמם:

“ותמונת אבא החביב, אבא הערירי, החלכה, אשר זקן בלא עת ויקמט לפני בוא מועד, מופיעה לנגד עיניה בכל אכזריות חבתה”…

הרי שיש כאן ספקות ופקפוקים, ותהיות, וחרטות; אלא שחוק הגדול מצוה ואומר לא לחוס על אבא חביב, ערירי, חלכה, זקן.

" – הבלים! מחליטה פתאם גיטל ומעבירה את כפה על ראשה – אך דרך נשים היא. הלא צדקו איפוא דברי המורה חוסטמן על הנשים… אין דבר… ובכלל – אבא יבין… אבא ירגיש… אבא הוא, בכלל, טוב-לב מאוד"…

הה, איזו עשירות של עלילה ועלילות בקטע קטן זה; המספר חושף לפנינו בכל הדרה – תמימות ילדותית, הוא מספר בלעג קל, בבת-אירוניה על מקור השכלתה של הבת – “צדקו אפוא דברי המורה חוסטמן על הנשים” – האם אין כאן גם נצני “רומן” ראשון של הבת? וזו הבטחה הנפשית היפה – “אבא יבין”. מאבא הזקן, החלכה, שנגדו מתמרדים – מבקשים עזרה המורדים, המתפרצים, כי אמנם נכון הוא:

– “אבא הוא בכלל טוב-לב מאד”.


ז    🔗


דת הצעירות


ורק עכשיו, – כמעט עם סיום הספור באה האידיאולוגיה המפרידה בין השנים, כי ההבדל בגיל אינו די, ולא דיה גם העובדה שיש הבדל הדורות, אלא צריך ההפרש של רעיון דוקא, ושוב מתחיל א. נ. גנסין את ספורו מרחוק, כאלו הדבר בא וקרב מן האופק, כלומר: – ספור-דברים טבעי מאד, בלי שמץ של מלאכותיות:

– – “והיא זוכרת, כיצד קבל אבא לפני שבועות אחדים את דבר חדלה מאכול בשר מן החי…”

וההמשך – המשך זוהר מן האירוניה הדקה, האצילה, של המחבר, והיא חבויה וכאלו מציצה מבין חרכים:

" – מה משמע עינים פקוחות? – השתוממה בהרגשת-אושר – אמת כזאת, אמת קדושה כזאת – ולולא אותו הספר"…

ושימו נא לב, – גם כאן מדובר על קדושה, כלומר: גם הבת אחוזה רגש דת, אלא שהיא נתנה לרגש הזה נושא “חדש”; ולא די לה שהיא עצמה שומרת-דת, אלא שהיא היתה רוצה שכל העולם ילך בדרכיה, יכיר באמת היחידה, הקדושה:

" – ואבא? – חולפת מחשבה במוחה.

– זה משפט “רוטינה” – נאנחת גיטל – לב טהור כזה, נפש עדינה – ובכל זאת…"

ומה יחס האב לאמת הזאת? וכי איזה יחס יכול להיות כאן אם לא זה של אבהות:

– – “בימים הראשונים – היא זוכרת – היה מנסה לדבר על לבה לחדול מ”שטויות" הללו. עברה בשתיקה פעם, פעמים; אבל כאשר הוסיף להציק לה, קראה בהתלהבות נמרצת:

– איני מבינה, אבא, כיצד אתה קורא שטויות לדברים, שהרבה חושבים אותם… נו, פשוט, לחובה קדושה?

הוא התאנח; אבל מאז – חדל".


ח    🔗


אב ובתו בוכים


ורק עכשיו הגענו אל נקודת-המצבר הגבוהה ביותר, שכל המתיחות המפוזרת על פני הספור כנוסה בה והיא צריכה להתפרק בקול-“נפץ” גדול:

– – “גיטל הזדעזעה, היא הפנתה את עיניה אל הדלת, על המפתן עמד אביה גבנון, חור, נענה; עיניו האדמדמות תועות, וידיו ממשמשות בכנפי בגדו האפור, לבה נלחץ כמו בצבת מלובנה, לה נדמה, כי רואה היא לפניה את אביה בפעם הראשונה”.

אותה שעה חזר האב מבית הכנסת לסעודה מפסקת, והוא מזמין, כמובן, את בתו:

" – בואי… סעודה מפסקת…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — —

– בתי – גמגם רבי נח מתוך דמעות ויצעד על מקומו – בתי היחידה. למעני נא. ערב יום-כפור… בתי היקרה. אכלי בשר!

ושתי יללות חודרות, מלאות עצב עולמים הרטיבו את אויר החדר עם דמדומי ערב – ילל האב ויללה הבת".

כזה הסיום, ולא יותר. בסיום הזה, היא הפואֶנטה, – כל טעמו של א. נ. גנסין, אפיו האמנותי האצילי.



 

הַצִּדָּה    🔗



א    🔗

על פרשת דרכים

אכן, הספור “סעודה מפסקת” היה גם לא. נ. גנסין עצמו בחינת סעודה מפסקת בין דרך-ספור אחת לבין דרך-ספור שניה; מכאן ואילך, החל מן הספור “הצדה”, נקט המספר הזה כלל חדש לבנין ספורו, לא עוד חלקים-חלקים נפרדים ומצטרפים זה לזה, אלא הכל עשוי יציקה אחת, לא רק מעשים, פעולות, מקרים ודבורים מפורשים הם תוכן הספורים, אלא גם, ואולי בעיקר, הרהורים-חולפים, הדי-דבורים, מצבי-רוח, משבי-רוח, אנחות-לב, דמדומים, בין-השמשות, בין-המעשים ובין-הפעולות, פרטי-נוף, מבוכות, פסיחה-על-הסעפים, דשדוש-במקום-אחד, מחצית-רצון, כונות, וחרטות מניה-וביה על כונות, נקיפת-לב, מוסר-כליות, פרפרי-מצפון, הסוסים ופקפוקים, קפיצה רגעית לתהום של יאוש וזנוק התאוששות ממנה, גמגומי-לשון, הפסקות, הפוגות, חלל ריק, נשיכת-בשר-עצמו, לטיפת-עצמו-לדעת, הנאות בוזקות ובלתי-נתפשות, יסורי-נפש רפויים אבל מתמידים, לגלוגים דקים והם חזקים מעבותות-העגלה, – כל אלה יחד ובדומה להם הנם מעכשיו תוכן ספוריו של א. נ. גנסין, והם משולבים זה בזה והדוקים מאד, ממש חוליות-חוליות בשרשרת-זהב עדינה ואין אנו יודעים היאך נשתלבו, ואין עולה על הדעת להפרידן, כי על כן אינן נתונות להפרדה; האחידות הזאת שבספורי א. נ. גנסין החדשים – קימת ועומדת בכוחה של הרמוניה אישית גדולה, הלא היא ההרמוניה של תפיסת-עולם פרטית, ובזכות כשרון-מזיגה בלתי-שכיח, הלא היא אמנות-הספור המיוחדת לו, המקורית עד תכלית.


ב    🔗

חג זר

כיון ששם הנפש-הפועלת הראשית בספור “הצדה” – נחום חגזר – אינו מן השמות השכיחים באותם הימים, וכן העובדה שהשם הזה הוא עברי ויש לו משמעות – הרי שאי אפשר לנו לדלג עליו ולא להקדיש לו שימת-לב במיוחד; כמעט ודאי הדבר שהמספר חבר את השם הזה ואף בחר אותו מתוך כונה כדי להביע-בהחבא משהו מיחסו של האיש אל הסובב אותו – הלא הוא היחס, שזהו חג זר לו; ואפשר לומר שגם השם-הפרטי יש לו קשר-מה אל הבחירה הזאת, שמא כאן שלא-מדעת: – אעפ"י שזהו חג זר לו; הרי יש לו נחמה בכך; מימלא מובן, שנחום חגזר זה, כמות שא. נ. גנסין מספרו, – הינו מזיגה של מציאות ושל דמיון, עיקר מעיקריו האישיים של המחבר, עם כך-וכך פרטים נוספים, שהוא בדה מלבו, או שראה אצל זולתו, וצרפם יחד לגלוף דמות זו; כלומר: יש כאן משום פרטים אישיים, ואחריהם גם פרטים זרים על מנת לטשטש את האופי האישי של הספור, ויתכן כי דוקא בפרטים המטשטשים מצוי המספר במדה לא פחותה משהוא מצוי בפרטים הגלויים-לעין; אכן, בחירת שמות לנפשות-הפועלות אצל מספרים גדולים – יש בה כמעט תמיד כונה, אלא שיש בוחר אותם כדי שהצליל יהיה נעים לאוזן או צורם אותה, הכל לפי יחסו של המחבר לנפשותיו, ויש בוחר שמות מוזרים ובלתי-שכיחים, כדי להקל על עצמו ועל קוראיו – את ההבחנה ואת אחיזת-הזכרון, ויש בוחרים שמות שהם מלכתחלה כעין שמות-תואר; והצטינו בכך, כידוע, פ. מ. דוסטויבסקי ונ. ו. גוגול; בדרך זו נקט גם א. נ. גנסין, אלא שגם בפרט זה עשה לפי טעם אישי ומתוך צניעות רבה, כי על כן לא הבליט את הדבר ולא הפריז בו מאומה.


ג    🔗

דמותו 1 הכללית של חג זר

בנחום חגזר יש, כמובן, הרבה מן המלנכוליה, אלא שאין לטעות ולסבור כי האיש אכול-יאוש ואובד-עצות לחלוטין, כי לא כן היא העובדה: – “אז דוקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות, ולבו קודח, והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים ענין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה”; הרי שחגזר בעל חלומות הוא, ולא חלומות שאדם חולמן באדישות וברשול, אלא ש“לבו קודח” בהם; ואם תמצאו לומר, שגם דבר זה סתום הוא ואינו מביע הרבה, הרי שלהלן באה לכך הודעה מפורשת: – “החיים מלאים ענין”; שימו אוזן קשבת לכל המסופר בזה על חגזר, או יותר נכון לזה שהוא מספר, או אז תוכחו להבין, כי עצבותו באה לו מתוך איזו ליאות, רק יען כי קצבם של החיים שונה מן הקצב שבנפשו; זהו אדם אשר המתינות היא עיקר אפיו, אשר השהות היא חפצו, היא תמצית הויתו; “החיים מלאים ענין”, אבל אין הוא רוצה ליהנות מהם מתוך הבהלה, אין רצונו לחטוף ולבלוע הכל, אדרבא – הוא רוצה לחיות מתון-מתון, לשתות לרויה לא את הכמות המרובה, אלא את האיכות הגדולה – עד תומה; ואל תאמרו שהוא “עצבני” מתוך קוצר-היד, כי בהפך מזה נעוצה האמת – זוהי אצילות-רוח, המבקשת במועט את המרובה, המתבדלת מן המרובה כשלעצמו, כי היא סולדת הימנה, מתוך השגת-מעמקים כי תמיד-תמיד “תפשת מרובה לא תפשת”; ושומה עלינו להביא בחשבון נפשו של חגזר גם את הפרט-הקטן הבא: “בעיר הקטנה אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה”, – כי זהו המשך האפיון שלו, והוא אומר, שסברתו של זה היא כי די לו בעיר קטנה כדי שיהיו אצלו “חיים מלאים ענין”, ושמא יותר מזה: – רק בעיר הקטנה אפשרי לו דבר זה, ולא בוילנה, העיר הגדולה, שיצא אותה; הרי שצמצום הסביבה היא דוקא הרחבה רבתי לגבי נחום חגזר; ואולם אין הדבר כך משום שהבדידות היא ממהותו הראשונה, אותה בדידות שהיא כמעט תמיד מאונס ולא על-פי בחירה חפשית, אלא שיש כאן הכרח וצורך להתבודדות, לשם לכוד כחות-הנפש ולא לפזורם; וכי לא ברור הדבר, כי כוח שהוא מלוכד – גדול באיכות ומרובה בכמות מן הכח שהוא מפוזר על שטחים נרחבים, זעיר פה זעיר שם? כי הבה ונקשיב, נלמד להכיר את אפיו של חגזר: “בימים ההם ותבת הנצרים של חגזר, המלאה לה ספרים ו”כתבים" שונים, עומדת עדין חבושה ליד פתח החדר, כמו שהביאה אתו מוילנה לפני שני שבועות“; ונמצא, איפוא, שחגזר זה סופר הוא, אלא שגם במלאכתו אינו פזיז, אלא הוא משהה אותה, וכבר עברו שני שבועות מיום בואו לעיר הקטנה ועדין “תבת-הנצרים” שלו “חבושה” ועומדת ליד הפתח, – כי חגזר צריך סביבה נאה, זקוק לקבע, לפנה “שוקטה” – שתרחיב דעתו ותשרה פעילות על כשרונו; ואולם, – אל נא נדלג על העובדה הקטנה, לכאורה, שאת התיבה כתבים סוגר המחבר במרכאות, כאלו הוא מתיחס במשהו לגלוג לזה שחגזר הנו “מחבר” וזהו בלי ספק – לגלוג שבבישנות ושמא יש בכך משהו מן האירוניה על חשבון הקהל, שהוא הוא דוקא שאינו רואה את הכתיבה כדבר “רציני”, ועל כן שם את ה"כתבים" במרכאות? המגע בנושא זה נותן לו, כמובן, הזדמנות להערות-אגב בענין זה או אחר מעניני הספרות, וראוי לנו לשים לב, לנעימת האירוניה הקלה בספרו: “באותו קיץ היה הולך ונדפס באחד העתונים העברים מאמרו הגדול על הספרות היפה העברית עם שפעת ציטטים ממחברים שונים”, – הרי שיש כאן משום לעג למלאכת-הבקורת שעשוה מלאכה קלה, ללא זיקה מיוחדת אליה, וללא מאמץ כל שהוא, וכן גם האירוניה “לעסקי ממונות” הכרוכים במעשה הספרות ובדבר ה”תכניות" השמורות אצל כל סופר כמעט, מעין תכניות-לנצח-נצחים, כי על כן אינן מתגשמות ואינן מבוצעות אף פעם; ואין כל ספק בדבר, שא. נ. גנסין נהג כאן מעין לגלוג לעצמו ואף בקורת למעשיו שלו.


ד    🔗

פרוטוקול של פגישות

מכאן ואילך – לאחר שדמותו של נחום חגזר נצטירה לנו בקויה הכלליים, הריהי הולכת ומצטירת לנו בקויה המפורטים הנוגעים למקרה המסוים או למחזור המקרים אשר בספור הזה: “בבוא אחרי כן הסתיו, והוא, כשהוא מרוכס באדרתו המסורבלה ונעול בערדליו הגבוהים, היה לש פעמים אחדות ביום את חרוסת-הרפש של ככר השוק, אז אמנם פגש את רוזה פעמים מספר ברחוב” – וכך מתחיל המספר לרקום את מסכת הפגישות של חגזר עם רוזה, ועם אידה, ועם מניה, ועם חנה היליר; כן, – הפגישות הללו, על השיחות, הלגלוגים, האנחות, הרחשים הכמוסים שבהן, הן הן עיקר ותכלית כל הספור; אם תרצו – אפשר לומר כי זהו פרוטוקול של פגישות חגזר עם בחורות, של בחורות בינן לבין עצמן, של כל המצטרף לפגישות הללו, – חדרים, רהיטים, נופים, אנשים מקריים ולא מקריים, הרהורים, התחמקויות, טכסיסים, קנאות, – כל אלה יחד נמסרים בפרוטוקול האמנותי הזה ששמו “הצדה”.


ה    🔗

סלידה מפני “התחרות”

עוד בטרם אנו מכירים את “זר”-העלמות – הננו מבחינים בצלו של כרמל, חברו של חגזר, “מי שהיה בכאן מורה לפני שנים אחדות”; ואף על פי שכרמל זה איננו עוד כאן, ורק הזכרון עליו בלבד נשאר – הריהו בכל-זאת משום בעיה בשביל חגזר שנפשו סולדת מפני ה“התחרות” בכלל ומפני זו של כבוש לבבות אצל נערות בפרט; ושמא היה ענין הרעות בכללו מעין שאלה כאובה אצל חגזר, כי על-כן רגיש מאד היה האיש והיה עשוי להבחין בצל-צלו של לעג, ברמז-דרמז של ערמה; והנה פותחת רוזה את האלבום שלה ומראה לו את תמונתו של כרמל, והנה מה שמספר א. נ. גנסין על הפרט-הקטן הזה, ויש בכך משום התלבטות נפשית אדירה, התלבטות בין השכל שהוא אוביקטיבי, לבין הרגש הטורף את השכל ומציר את החבה מתוך הטינא האישית שאליו:

“פני חגזר, אשר בטרם פתחה רוזה לפניהם את האלבום השתטחה עליהם בת-שחוק קלה, היו עכשיו מרוכזים-נלהבים, ועיניו לא זזו משתי העינים הגדולות והבטוחות-תמימות, אשר נשקפו אליו מתוך התמונה שלפניו. הפנים הללו היו זרים לו כך ומוצצים כך את לבו. וצל צחוק הלעג, המזכיר דבר-מה וגוזר את הלב, זה הצל הדק, המרפרף ואובד מדי רגע בסתרי השפתים הרעננות הללו, מרפרף באיזו בטחת נצחון חצופה ואובד מיד בערמת2 חתול, באיזו כונה ללגלג, צחוק זה הציק לנפשו, כקצה חלום שנשכח”.


ו    🔗

החיים היפים ומגילתם הנגולה

כמה מתח דרמתי שקע המספר בתאור קצר של אפיזודה קצרה, שתכנה הסתכלות בתמונת אלבום של מי שהיה חבר לו והיה כאן והיה מרכז להתענינות של הנערות אשר סביבו; ולאחר-כך “שמע את פטפוטיה של רוזה, אשר פטפטה על כרמל זה, שהיה אוהב את אידה תלמידתו, הילדה הקטנה” וכו'; ומענין, מאד מענין, כי מאד מקורי, ומאד נדיר, ומאד עדין, ומאד מיוחד הוא הסיום של פרט זה, הלא היא ה“פואנטה” בנוסח א. נ. גנסין:

לסוף היתה דממה עצבה ובערה המנורה ורתח הסמוור על כנו הצהוב וקלחי הרותחים לתוך כוסות, וחגזר ישב דומם והסתכל אל מראה המנורה האחרת, זו שהצטירה לו בשמשות השחורות והמגוהצות מחמת הלילה שברחוב. ובשעת העשירית בלילה היו ערדליו שוקעות בזו אחר זו בבצת הרחוב האפלה והזרה וגבו היה נטוי קצת קדימה, והוא חשב חליפות על החדר היפה ונגהו המצל, ועל כרמל ופניו הזרים, ועל רוזה הפקחית ועיניה הטובות, ועל החיים היפים ומגילתם הנגולה”.

(האח, לו קם אילוסטרטור חכם ונבון, ציר בעל דמיון ויודע לקרוא ספורים ולמצוא את הכמוס בהם, כי עתה היה מוצא לפניו בספור הזה – כר נרחב ליצירה גדולה, למחזור תמונות ליריות נהדרות, לצרור סילואטים שובי נפש וכובשי לב!)



ז    🔗

חג זר חגיגי

ומובן מאליו, כי “מאז והלאה התחיל בא לשם תדיר”, – ומה תימה בדבר, הן חגזר זה אינו צריך “הרבה”, הן המעט-שבמעט הנו אצלו יותר מן ההרבה; הוא היה בא שמה “על פי רוב, בערב”, ורוזה “היתה מגיחה לקראתו מפנתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפה הקטנה והטובה ומעלה את הנוגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפנות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים והשמשות שבינות לוילונות משחירות והשיחה שוקטה, תמימה וקולחת. שעה קלה לפני יציאתו משם היה קול צחוקו מצלצל אפילו ברמה מפרק לפרק”. הקשיבו, הקשיבו – הן תבחינו במוסיקה הנפלאה הזאת, מוסיקה שבמראות, מוסיקה שמשרה החדר, ורוזה, והערב, והמנורה, וחגזר זה – כמה חגיגי הוא בחג הזר שבו הוא “צופה” בלבד!


ח    🔗

טרוניות לספרות

ואולם אין לשכוח בכל-זאת, כי נחום חגזר סופר הוא, ולמען שלמות דמותו שומה לדעת גם את מחשבותיו בנקודה זאת, שהמספר מסיט קצת את הקלעים והננו רואים:

“אמנם התנהלה בימות החורף הזה עבודתו הספרותית של חגזר בכבדות רבה; אבל היו סבות שונות לזה, את ראשי הפרקים של שורת המאמרים הגדולה, אשר התחיל לכתוב בראשית ימי הסתו, הוכרח להפסיק באמצע מפני מאמר הבקורת הגדול, אשר אמר לכתוב על אחד הסופרים החדשים, שנתפרסם בראשית החורף ההוא. במאמרו זה אמר להראות באצבע סוף-סוף על כל אותם הדברים המעסיקים עתה את מיטב צעירי העם והספרות עוברת עליהם בשתיקה”

* * *

הרי שהמספר חוזר על הלגלוג הקודם כלפי חגזר המרבה “תכניות” וממעט ב“מעשים”, ונוסף לכך הוא מלמדנו לדעת כי חגזר התענין מאד במהלכה של הספרות העברית ודאג מאוד שהדברים המעסיקים עתה את מיטב צעירי העם ישתקפו בספרות, וזו דוקא עוברת עליהם בשתיקה; וצריך שנדע ונכיר את העובדה החשובה, שחגזר לא היה רק סופר עברי, אלא היה ציוני ורצה שהציונות דוקא תשמש נושא לספרות.


ט    🔗

מצב-רוח איתן

ומהו הדבר החשוב ביותר לחגזר, מלבד שעות העבודה, והמונע ממנו את עסוקו בספרות? – “לאחר שבועות התחילו הטיולים העליזים בחורשה הנהדרה עם הסירות הצוהלות על פני הנהר היפה והמדורות הפואטיות תחת כפת שמי האטלס הקודרת והפרעת הדממה הרוויה ברחובות נמים בחצות הלילה ולפני עלות השחר”. ומסופר כאן, כמובן על החבריא שהשתתפה בטיולים, ואולם העיקר כאן בשבילנו הוא לדעת מה הרגשתו של חגזר ומה מחשבותיו, מה הוא רואה ומה הוא שומע:

“ומשהתחילו, לאחרונה, קורים ארוכים ודקים זוחלים באויר ועלים צהובים נושרים ומתפזרים בשדרות שבגנים, היה חגזר רומס על העלים הנושרים בפראות של חדוה ובקדחת של אנרגיה פורצת, וקומתו היתה מזדקפת, וחזהו מתרחב ונבלט ופניו נעורים” –

האיש נמשך להיות ככל האפשר יותר בחברת עלמות, וראינוהו מתבונן באוירת-בית אידילית, נהנה מ“נוגה מצל” של מנורה, משיחה לבבית, ועכשיו הננו רואים אותו מתמוגג מהנאה פנימית אינטנסיבית שעה שהוא מבלה “בחיק הטבע”; והנה, האיש השקוע במחשבות, המהרהר לנפשו, המתבונן השלו והמרוכז בתוכי-תוכו – אפילו יוצא מן הכלים ויש אצלו “פראות של חדוה” וזקיפות הקומה; וכדי לעמוד במפורט, כי כן מענין מאד הדבר, ולדעת את אפיו-כמו של חגזר – ראוי לנו שנקשיב לפרטי-פרטים המסופרים עליו; הנה מסופרת כאן שמחה גדולה, ממש ששון וצהלה, כאלו מצא האיש שלל רב, זכה זכיה גדולה באין דומה לה:

“עוד שבוע, עוד שני שבועות, והשמים יתכסו קדרות, והרוחות תהיינה מיללות, והימים יהיו עגומים, והשמשות תהיינה מזדעזעות, ופחי הגגות יהיו מקשקשים – הידד!”

הראיתם התפרצות כזו של חדוה לקראת ימי סתיו? ולא די בכך, כי על כן אין בזה רק משום הנאה “פואטית” בלבד, אלא זה משהו רציני, השיך להויתו הרוחנית והגופנית של האיש, כי בואו נא ונשמע מה תוצאות לכל הנ"ל:

ומצב-הרוח יהיה איתן והמחשבה תהיה חפשית, והלב יהיה מקיר ומפכה, והעבודה תהיה חביבה וממלאה את הנפש ומרחיבה את הדעת – – – ופני העלמות הענוגים יהיו יפים, ועיניהן הרוחשות תהיינה מלאות זהר ועדנה, ופטפוטה הטוב של רוזה יהיה קולח בפנוק הלבב” –


י    🔗

שגיאה אחת גדולה

וכאן משלב המספר פרט “צדדי”: “חגזר סר פעם אחת אל הביבליותיקה, ואירע לידו ספור אחד יפה מאד, ולקח אותו בערב ובא אתו לשם ויקראהו באזני העלמות עד תומו בלילה אחד”, ומעניין בלי ספק לדעת: – “ומעומק היציעה האדומה היה קולח קולו הצלול של חגזר וקורא להן בהטעמה ובמתינות רוגשת מתוך הספר שבידו”; ואולם כל דבר, כל פרט-קטן, כל ענין ארעי – הוא לגבי חגזר בעל חשיבות ומשקל ויש הימנו תוצאות כל שהן בשביל חויותיו הנפשיות; והנה קרה בשעת קריאה “שהיתה רוזה משגת דבר מה, והוא היה משיב בתחלה בותרנות קלילה ובישנית קצת, ואחרי כן בכובד-ראש ההולך הלוך וגבור וכשהיתה רוזה עומדת עת רבה על שלה, בלי דברים ברורים, רק בהחלטה בטוחה, היה הוא מתחיל חושב בפני עצמו, כי רוזה קוראה בדברי הספר את שלה”; לא, אין שום דבר “מקרי” לגבי חגזר. הוא קשוב לכל רחש נפש, לא רק שלו עצמו, אלא של כל זולתו, וכל רמז קל – הוא בידו בחינת מפתח לפענוח הויתו של האדם הנדון; וכך מותרת פקעת הזכרונות, הלא היא מגילת האסוציאציות: “והיה זוכר פתאם את הצעיר העלז ואת הלצותיה הארסיות של רוזה, והיה דבר-מה מתחיל קוסס את לבו, והוא היה חושב במרירות, כי בכלל הלא נשמת האשה מגילה סתומה לו לגמרי – ולא עוד, אלא שככה יהיה הדבר לעולמים ואין לזה תקנה”. מחשבה ודויית היא לעצמו, וכאלו בדרך-אגב בלבד הננו שומעים על עיקר מעיקרי אפיו של חגזר, על “מגילה סתומה” המעסיקה אותו, המפעילה את רגשותיו ומחשבותיו כאחת, וכי הוא מיואש לעצמו ומעצמו: – “משום שיחוסיו אל הנשים הריהם במהותם שגיאה אחת גדולה, ושוב: – שאין לה תקוה”; אכן, אין לה תקנה, אבל אי אפשר לו שלא להמשיך ולהגדיל את שגיאתו.


יא    🔗

הרגשות שנעלבו 3

ומן הכלל אל הפרט: “והיו מתחילים מרפרפים בלבבו ונגוזים, כצללי הינשופים בלילות ירח קפואים, צללי מחשבות ארעיות ונצני הרגשות שנעלבו מימי היות לו שיח ושיג עם רוזה”; לכאורה – דברים של מה-בכך, מחשבות בעלמא, הרהורי-חלוף, רואה מעשה ונזכר הלכה, או רואה הלכה ונזכר מעשה, וקרוב נקשר ברחוק, הוה בעבר, – שלובים שלובים, מעגלים מעגלים של מחשבה ושל הרגשה, והמתח גבוה מאד, דרמתי ממש, והאיש המתון, המופנה כולו למעמקיו, – מזועזע, נפעם ונרגש עד מאד; ולא די גם בכך, כי הנה מספר הוא הלאה: “וכשהיה שב הביתה בשעה מאוחרת בלילה, היה עולה על מטתו ושב אל מחשבותיו ואל הרגשותיו של היום שעבר ואל חלומותיו ותקוותיו לימים הבאים לקראתו”. והכל הכל היה אצלו לא סתם פגישות ושיחות וטיולים, אלא בפירוש – מאורעות, כמו שהוא קובע להלן, והמאורעות שוב מנעוהו “לגשת אל העבודה”4 (הספרותית), שהוא “דוחה” אותה שוב לזמן “נוח” יותר.


יב    🔗

נשימה סולדת

אכן, סוף-סוף השיג חגזר את מבוקשו ומצא לו דירה נאה, ודירה זו וכן האכרה בעלת הדירה מתוארות כתאֵר “נוף” בספור, אבל גם במדת-מה של הומור וליצנות; ואמנם, “למחרת היום ההוא” – – – “ישב אל השולחן ולקח את העט וכון אותו כלפי הניר וישב ככה עת רבה, אחרי כן התחיל מסלסל על פני הניר החלק בזהירות אותיות יפות ועגולות, ופניו המרוכזים הלכו הלוך והתלהב, ונשימתו הסולדת הלכה הלוך ורעוד, ותנועותיו נעשו קודחות ונחפזות וקצת גרויות. במהירות של קדחת נמלאה שורה אחר שורה ועמוד אחרי עמוד” – הרי שגם ההכנה לכתיבה מלווה אצל חגזר תהליך קשה של לבטים, ואף הכתיבה עצמה גדושה חויות מזעזעות, ככל מה שעושה חגזר, – כמו בפגישות עם העלמות, כמו בטיולים, – בכל-בכל הוא משקיע את כל הויתו, גוף ונפש, מחשבה ורגש, ומוזר מאד הדבר: – האיש מתון מאד, אבל תמיד נפעם, נרגש, מופעל עד-תכלית, מתפעל אל נפשו פנימה.




יג    🔗

חלחלה לקול משונה של צחוק

ויש לשים את הדעת אל האפּּיזודה בשעת טיול אחד של חגזר עם רוזה, ביום חורף, שעה שתקפה אותו שובבות-פתאום והוא השתרע בשלג כדי לעשות “אדם”, היאך בקש מרוזה שתרים אותו והיאך “במקרה” נפלה רוזה לתוך זרועותיו, ונראה הדבר, כי חגזר החמיץ את ההזדמנות ולא נשק לרעותו, ואף לא דבר עמה על אהבתו לה, והם קמו שניהם, יען כי הוא “פתאם התחלחל לקול המשונה של צחוקה”, “5ומובן מאליו, כי לאחר-כך – לגלגה עליו רוזה באיזה ארס משונה, הזכירה לו ברמיזות מרפרפות דברים שונים שבסתר” וכו' וכו', תמונה עקובה צער ויסורים, וחרטה, ואעפי"כ יש בה הרבה אירוניה, ואפילו לעג-לעצמו, ולבסוף הוא נפרד והולך לבדו, עומד בשדרה, וכמובן – – – “צריחת עורבים טורדות היתה מהממת אותו ומספרת לו כל אותה שעה בנקמה של מרירות, כי לא אנשים שכמותו מסוגלים לקחת מאת החיים, אפילו מה שהם בעצמם מושיטים להם, ולא אנשים שכמותו מסוגלים, שתהיה להם בכלל איזו אחיזה כל-שהיא בחיים”.


יד    🔗

שמלה אחרת ולא נשמה אחרת

ואולם, – ההצטדקות קלה מדי, נוחה ופשטנית עד גחוך, כי מי חלש וחלוש ולא יראה עצמו צדיק, עדין-נפש וכדו'? והלא הדברים אינם כה “חלקים” במעמקי הנפש, והמחשבה אינה “עגולה” כל-כך; והמספר רושם בנאמנות רבה הכל, באכזריות ממש, והוא מפרט את המחשבה ואת ההרגשה העצמית: “ילדות, ילדות, או גם טפשות המונית וקהות פשוטה של יושב-אהל היתה בו כל הימים, ולפיכך היה עושה פדות בין החיים שב”רחוב" ובין אלה שיש לו לאדם “פנימה”: " קח–אה, קח–אה, קח–אה – שקר, שקר, שקר"; הרי שאדם אחד אפשר שתהיינה אצלו לא רק הרגשות מנוגדות, אלא אפשר שתהיינה לו שתי פילוסופיות, האחת מנוגדה לחברתה; והנה היא הפילוסופיה השניה, זו המנוגדת לאפיו, ובכל-זאת אין בה פחות מן האמת: “האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו שהוא בבית, הוא גם ברחוב” – – – “רק שמלה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על-פי-רוב, לא יפה יותר מזו, שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עור אחר. כל מי שאין לו הכשרון לתקן את חייו הוא, אין לו גם שום כשרון” – – –


טו    🔗

נשים הגורפות את החוטם

ושמא סבורים הנכם, כי כיון שהלקה עצמו, ונזף בעצמו, והתודה לעצמו בעוז רוח, באמת קשה וערטילאית – הרי הוא “נהנה” מעצמו, ויצא כאלו מלוטף, – הרי טעות בידכם; לאחר הנזיפה בעצמו – תקפהו כעס גדול על הזולת, על כל הסביבה, וכאלו הוא חוזר ומצדיק את עצמו, שהוא עדין-נפש, כי על כן “פגש על דרכו אנשים רצים ונחפזים ומנשמים ונשים גבהות ורחבות הגורפות את החוטם ומקנחות אותו בגבות כפותיהן” –– ונמצא שעולם מכוער הוא זה, מטורף ואינו ראוי להלחם לו, להשתדל למענו.

ולאחר מכן מתחוללת מערכה אחרונה של לבטים אלה, והיא מערכת הסופר חגזר: – – – “בא הביתה, והוציא את מחברותיו, וחש ולא חש איזו מועקה רועדת עד כדי דמעות תחת כף חזהו, וישב אל השולחן, ויהי כוסס עת רבה את ראש עטו ומביט אל המחברות ומוציא מפרק לפרק גניחות של יאוש מסורסות מנחיריו ולאחרונה, התחיל עטו פולט אותיות עקומות ורועדות ומזונבות – “חולניות עד כדי הקאה” – והפסיק באמצע, והתנפל בגניחת יסורים על מטתו ושכב עת רבה, כשהוא גונח ורוחש מפרק לפרק”.


טז    🔗

הגסות השורטת

ולמחרת – שוב “פגישה” באותו בית, בחוג אותן עלמות, והוא מוצא שם שוב בחור, הוא המורה של מניה, והוא, כמובן, נגוד לכל אפיו, והוא גם נגוד לו ב“הצלחה” שלו אצל העלמות, והוא מסתכל “מן הצד” ורואה מה טעם יש לאהבים הללו: “וכשהיה יוצא אחרי כן בערב עם רוזה, היה מדבר באזניה על הנולות המכוערה, הסולדת תמיד את נשמתו, והגסות השורטת, המקוממת אותו תמיד כצד נגדה, ועל העקה הכבדה, אשר הן מעיקות תמיד על לבו גם עת רבה אחרי כן”.


יז    🔗

הצדה

וכאן, כנראה, כאן נעוצה נקודת-העיקר של הספור כולו, של מחשבתו בו, של ראית-התוך שבו, ואשר על פיו קרא א. נ. גנסין את שם הספור “הצדה”; ומאד ראוי לנו להטות לב ואוזן קשובה אל המשפט האחד הזה אשר בספור: – – – “ומעט מעט היה עובר ומדבר לה על איזו גדיים, שנעשו תישים ועל הטבע, שאין לפניו אלא ארעיות, ועל האדם, שאין לו בכלל ולא-כלום – ואפילו מה שאפשר היה שיהיה לו – אחרי כי כל מה שאתה רואה ושומע ויודע, כביכול, וחושב ו… כל כיוצא בזה הרי זה כאלו נוטה הצדה ונגוז לגמרי, בשעה שאתה בא לידי גופא דעובדה, ובשלמה? התבינו? העיקר הוא בשלמה? אבל כלום יגיד לך מי?” 6 (המלים “שאפשר” ו“גופא” מוטעמות על-ידי המספר).


יח    🔗

בדידות שאין מנוס ממנה

כל פעם שא. נ. גנסין בא לספר באבות, בזקני הדור בכלל, – הריהו עושה זאת בחמימות-לב, באהבה ממש; כאן יש אצלו איזה מרוָח להתבוננות, והוא רואה הכל בצלילות נפלאה, מחונן יכולת להבין באופן אוביקטיבי את הדברים ועל-כן להתיחס אליהם יחס של הומור אפילו; והנה הוא מתאר היאך חגזר חדל לבוא אל ביתה של רוזה מתוך הכבוד אל אביה שחזר; הוא נשאר יושב בחדרו ומחכה שתבוא אליו, אלא שסרו אליו דוקא אידה ומניה ואלו רוזה מוקירה את רגליה; ומהי אז הרגשתו של חגזר? – ראוי הפרט ה“קטן” הזה שנעמוד עליו, כי על כן יש בו משום הוכחה חותכת למדת רגישותו של חגזר:

– – – “רוזה לא הראתה פניה בכל העת. כל היום הרגיש חגזר את עצמו, כמו שהיה מרגיש בכל פעם, בשעה שהיה יושב אצל רוזה ובינתים היו מביאים לה מכתב מאת הפוסטה, והיא היתה מתחילה קוראה אותו בפני עצמה ונותנת אותו בצלחתה לאחר הקריאה בלי אומר. איזה “בכל זאת” עולב היה אז?????7 ללכת??? וארס מכאיב של בדידות שאין מנוס ממנה היה מתחיל תוסס בלב”.


יט    🔗

נעור המועקה החלודה

עכשיו ודאי שחגזר נמלט שוב אל המקצוע ה“שני”, אל הענין שהוא אצלו תמיד בחינת “נדחה”, והנה שוב “זכר את מחברותיו”, “והיה מנסה לנער קצת את המועקה החלודה”; והוא מתלבט, מתחיל לכתוב ופוסק, מהלך, כרגיל, בחדרו, ושוב יושב לשולחן, “והתחיל מדפדף ומחפש בה, בלא כונה מיוחדת, קטעים מאלה שהיו מותחים תמיד על פניו צחוק של ענוה” ושוב קם והתהלך, ועוד הפעם ישב והנה “נתקל באחד הדפים ושהה עליו שעה קלה, ופניו הלכו ואורו מעט מעט, ולבסוף התחילו עיניו מפיצות זוהר”, ושוב אין מנוחה בלבו ושוב הוא קם נרגש ונפעם ומתרוצץ לו בחדר, “עד שאצבעותיו התחילו ממשמשות ברעידה קודחת בקצה שפמו” וכו' וכו' – ממש דרמה היא זו הכנתו לכתיבה, רוצה בה ואינו יכול, נמשך ועוזב ושוב נמשך; “כשהתחילו רגליו נחלשות מרוב הליכה נרגשת, ישב אל השולחן ומתוך חזהו התחיל משתפך זמר חריש בלא מלים, ויאמר לגשת לעבודה, וכמובן שלא נגש, כי שמח לקבל מכתב מהפוסטה, ואחרי-כן יצא החוצה, ואחרי-כן ראה מרחוק את רוזה כשהיא הולכת לקראתו” –


כ    🔗

הכנה לשחוק

וכאן, אמנם כאן, שוב עיקר מעיקריו של הספור: – חגזר הגיש לרוזה ואחרי כן גם לחנה לקרוא את המכתב שקבל; "רוזה קראה אותו בקול ובשחוק מוכן למפרע, וחנה פערה את פיה, אשר בפנותיו רחפה גם-כן הכנה לשחוק", ואחרי כן, כמובן, “פרצו העלמות בשחוק גדול”. ומסתבר, מאד מסתבר, כי חגזר נספח גם הוא להן בהנאה מיוחדת, – ועכשיו כולם יודעים כבר, שחברו, מי שהיה פה מורה לפני שנים אחדות, גבריאל כרמלעומד לבוא הנה.


כא    🔗

סטירה מתוך חבה משונה

האם יעלה על דעת מי שמכיר כבר את טבעו של חגזר ואת אפיו המיוחד, כי הוא ישב ימים רבים בצותא עם כרמל, כדי שתקום ותהיה ביניהם “התחרות” על כבוש הלבבות של העלמות? לא! חגזר אינו מסוגל לכך, הוא לא ישתתף ב“מאבק” כזה, הוא יותר, כמובן, הוא “ישתמט”, הוא “יעזוב את המערכה”; ואולם, עד שיגיעו הדברים לסופם החגזרי – מענין מאד, ממש מותח הוא, לעקוב אחרי ההשתלשלות המיוחדת במינה: – הידידות עם רוזה דוקא “נחלשת”, כמעט דועכת, ובמקומה, ועל חשבונה מתקשרת ידידות ארעית חדשה, עם חנה, אשר “לא סרבה הרבה להזמנתו של חגזר ותסר לביתו. היא ישבה, והיתה קמה רגע ללכת הביתה, ושהתה אצלו הרבה וצחקה הרבה” ולאחר כך לוה חגזר את חנה, ושניהם “היו מתהלכים יחדיו בפרדס העילית”; ולאחר תאור נפלא של מזג-אויר ושל נוף מספר א. נ. גנסין על שני המטילים, כי “ריח ההרים הנעורים בא אל קרבם ויעורו גם הם, ויהיו שניהם עליזים, והוא היה סוטר לה לפרקים מתוך חבה משונה ועליצות בחטמה וקורא בהֶ-הֶ רועד: – אי, חנה!”


כב    🔗

נשיקה מותרת?

וכאן שוב מתוארת סצינה המגלה את אופיו ההססני של חגזר, את עדנתו, את ערגת הנפש שאינה מעיזה “לקחת”, והדברים מסופרים מתוך הומור, מתוך הלגלוג הקל, ומתוך האירוניה בכלל והאירוניה לעצמו בפרט, וחלחלה תוקפת אותך מתוך התבוננות בטרגדיה ממש הבנויה על לא-כלום, כביכול, שמקורה – עדינות, שיסודה – אופי מהורהר, מי שמבקש שהפרי לא יקטף אלא ישור ליד עם גמילתו:

"וחנה היתה משחקת בקול רם, ושואלת אותו, אם יצא מדעתו, ומבקשת אותו בכל פעם בכובד-ראש משונה להיות אדם, וממשיכה את שיחתה העליזה ואת צחוקה המצלצל. לבסוף סטרה לו על כפיו ויעצה לו, להיות קצת יותר מנומס והוא נתעותו פתאם פניו, ועיניו נעשו דשנות ורצות, וראשו הטה הצדה, ושפתיו פטפטו:

– “אבל נשיקה, חנה? נשיקה מותרת – הלא?”


כג    🔗

שעשועי הטבע

ופרטים נוספים קטנים מצרפים תמונה כמעט גרוטסקית, ואעפי“כ – אנו מחיכים עם קריאת הדברים חיוך כזה שאפשר לו כי יהפך תוך כדי חיוך לבכי, להתיפחות, שעה שהננו עדים לתשוקות תמימות וטבעיות שהן נכשלות, הופכות לתסביך פסיכולוגי, ואדם בעל-נפש מתלבט ברשתו; וכי מה תתקנו אם תסבירו זאת בזלזול הרגיל ותאמרו: “בטלן”? העובדה עובדה היא, והיא אינה נדירה כל-כך, והיא שכיחה בכל דור, גם בדור שהוא “מפוכח”, ואפילו בתקופה שהיא “משוחררת” מדעות-קדומות; נשיקה! נשיקת העלם לעלמה – אל יעשוה ה”נועזים" פרט לא-חשוב, דבר של מה-בכך, משהו “מובן מאליו”, כי על כן טבעית היא ואנושית כל-כך; הה, הטבע עצמו רוצה שכל הנוגע לו אצל האנשים יהיה מורכב דוקא, שיהיה בו מתח, שהכל יעשה מתוך כבוש וכאלו נצחון חדש כל פעם; גם אצל הגסים והתקיפים אין הנשיקה “פונקציה” בלבד, אלא שהם “מחשלים” עצמם, אם בסתר ואם בגלוי, “מרהיבים”, “חותכים” כחתוך בגרזן – את הנאת עצמם הם חותכים, מתוך החדוה הנפשית הם מתנצלים בעצם גסותם; כן – יאה ונאה קצת “בטלנות” וקצת “תמימות” ואפילו קצת “טפשות” בדברים שהטבע מצווה עליהם, ואלו הנפש האנושית מהססת, מבקשת צדוק מוסרי, דורשת טעם ובסופו של דבר נוצרת כעין מערכת של שעשועים, ולו יהיו אלה מותנים, מופרכים, “מגוחכים”; א. נ. גנסין עדין-הנפש היה, אבל לא רק זה, – הוא היה גם חכם-חיים, הממתיק סוד עם טבעו של אדם וכיון שהיה בעל כשרון אמנותי בלתי-שכיח – השכיל ויצר מהללו שיר לירי בפרוזה, וידע לספר הכל לא בשלוה אפית מלכתחלה, אבל בלי ספק באמצעים אפיים לבסוף ובדיעבד, כי בואו נא וקראו בעיון הראוי לענין, – אף שמבוקשו של חגזר נתן לו פעם אחת – עדין לא נסתימה המערכה:

"היא נצבה והביטה אליו רגע בתוכחה; אולם הוא כבר עמד וצחוק של אשמה התלבט על פניו הנבוכים ונלהבים, וידו רעדה ואחזה את כפה המלאה, ושפתיו גמגמו ברעדה:

– וכי מה עשיתי לך, חנה?

ובאותו רגע הוסיף בבטחה יתרה קצת: – ומדוע לא? ותיכף התחיל מתלוצץ: – וכי נשכתי לך? ה-ה…"


כד    🔗

אשה אחת גדולת

ואחרי כן היה חגזר “עליז לגמרי”, והעולם נראה יפה ומחשבות על מחשבות התרוצצו במוחו, וחויותיו גאו, והוא הרהר ומצא כי “כל עולם הנשים אינו אלא אשה אחת גדולה”; וכמו תמיד, כן מענינת גם כאן, המחשבה המונולוגית, הייתי אומר, שא. נ. גנסין מספר עליה אצל כל הנפשות הפועלות, – מחשבה בחשאי ומחשבה בקול; והנה יש להאזין האזנה שבכונה לשיחתו של חגזר עם עצמו, אם ברחוב ואם בבית; וכי לו מצוין הוא הפרט הזה, שלבו של חגזר מרגיש את עצמו הוא? "והלב הרגיש כאלו התחיל מתקלף בקרבו איזה קרום דק ואותו קרום דק היה מתקלף ומתפצל ונפרד לבועות, בועות קטנות, והללו מחליקות וצובתות את החזה ומתפרצות אל גרונו. ופתאם נתן להן להשתפך החוצה בקלות מהירה ושפתיו גמגמו באיזו בטחת הנאה:

– “עוב-דה! כך, עוב-ד-ה…”

כזאת היא שיחתו של חגזר עם עצמו; אבל הקשיבו, הקשיבו – כי גם המונולוג יש והוא דיאלוגי, כעין וכוח בין אני אחד לאני שני:

"ומיד כשהבחינו אזניו את גמגומו המוזר, נתכרכמו פניו, ורגליו התחילו נחפזות, וידו התיקה בתנועה חזקה את מגבעתו על מצחו והוא נהם בעקשנות:

– הבלים!

– הבלים, נו!"


כה    🔗

כל אבריו דובבים

ויש לשים לב במיוחד לזו העצמאות, האבטונומיה שהמספר מעניק לאבריו של האדם: מקודם הרגיש הלב את עצמו, והנה עכשיו “רגליו התחילו נחפזות”, כאלו מעצמן, באופן נפרד מחגזר כולו; להלן – “ידו התיקה בתנועה חזקה”, ידו ולא הוא עצמו; ולבסוף, האקורד האחרון של כל הסצינה הזאת:

"וכשבא הביתה וסגר את הדלת מאחריו, מלטו שפתיו שנית לתוך דממת האפלה:

– “הבלים, נו!”

האם אינכם רואים במו-עיניכם את האיש הזה בשעת מחשבתו המונולוגית כהנ"ל? האם אין אנו מתארים לעצמנו את זו הדרמה האלמת, עשירת העויות, משופעת הבעת פנים מורכבת, מזועזעת ומזעזעת?


כו 8    🔗

מה הוא עושה פה?

“לבסוף בא כרמל”.

ימים מעטים עוד היה חגזר מבקר אצל כרמל, עד שהגיעה השעה והיה מתחיל חוקר ודורש את חברו על-דבר החיים שבמדינת הים, ו“היתה מתחילה מנצנצת בלבו איזו חפזה רועדת ומאיצה", לגמור את כל המוטל עליו וללכת סוף-סוף למדינת-הים”.

והאם פלא הוא הדבר? הן חגזר אין לו “צפרנים” ולא מטבעו הוא “להתקיף” ו“לטרוף”, למשוך בכוח, להתחרות; וכיון שהגיעו דברים לידי כך שכרמל “היה יושב לו תמיד בהסבה על הסופה ומוצץ בעצלתים את הפּפּירוסה שלו” ואותה שעה – "רוזה יושבת על ידו וזרועותיה על חזה ופניה נוגים-חביבים ופנות שפתותיה קרות", הרי ברור מאד ומובן באופן טבעי כי “אז נעשו פני חגזר ממוזמזים וזעים והתחיל חש תדיר בראשו ובלבו ומדבר תכופות על איזו זוהמה מרקיבה ומחלת ספחת ובחילת נפש”.

ומובן כל-כך, וכמעט אי-אפשר אחרת: – “וחגזר הרגיש פתאם לחיצת-לב איומה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסלד את עיניו. מה הוא עושה פה?”




כז 9    🔗

לבו הולם

ושוב צצה לנגד עיני מחשבתו – וילנה: “פתאם נצבה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה, ויזכור את ישיבותיה הרבות”, ושימו נא לב, הקשיבו בעיון מרובה מה זוכר חגזר זה ומה עשוי למשוך אותו: –

– “ואת הספר ‘כנסת ישראל’, עם תמונתו היפה של פרץ סמולנסקין

והאיך מסים א.נ. גנסין את הספור הנפלא הזה, ספור אבטוביוגרפי מובהק, הכתוב ביכולת אמנותית מקורית כל-כך? –

– – – “וכשיצא החוצה ורוח צח בא אל קרבו, אורו עיניו מעט, ורקותיו היו דופקות, ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב, ויצא אל מחוץ לעיר, והלך בעצלתים, ועיניו מביטות בשויון-רוח נוגה אל המסלה הארוכה-הארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו שוממה ומתעלפת מחום-היום”.



 

בֵּינְתַּיִם    🔗



א    🔗

שני סהרורים

הספר “בינתים” כמוהו כספור על שנים סהרורים: האחד – נפתלי ברגר, השני – דוד רטנר; ואלו מינה – דומה לאותו כרכוב-גג מקרי, אשר בשוליו היו פוסעים שני הסהרורים; זה לצד זה וזה לאחר זה; האחד מהם – נפל וחדל מהיות, ואלו השני – נפול-תמיד הוא, ושמא גורלו קשה משל חברו שנפל

פעם-לתמיד ונתאַין.


ב    🔗

חיים צהובים

הספור “בינתים” דומה כאלו הוא ספור על פרשת-חיים שהיא – צהובה; ודאי מקרה הוא שנפתלי ברגר היה גר “בחדרה הצהוב של מרת חשקיס”, אבל המקרה הנו לפעמים שם-נרדף אל גורל, גורלו-הנחרץ-מראש של אדם; האם השפיע צבע חדרו של נפתלי ברגר על פרשת חייו באותו מקום, או שפרשת-חייו, שצבעה היה מגופה צהוב – הביאתו גם לחדר צהוב דוקא? ועכשיו בואו נא ונתבונן מתוך שימת-עין מיוחדת אל הצוהב הזה, העובר בחינת “חוט שני” בכל רקמתו של הספור הזה:

– – – “והיתה דממה, וחמה היתה מצהיבה נכאים”.

– – – “משל כאלו היה הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר-הרפש, אשר חלונותיו הצהובים דבוקים בכל ימות השנה ברצועות של גזטים” – –

– – – “עיניו היו לטושות והיו קרות והיו זוחלות במבט אלם מאבקה של המסלה הרחבה ומחליקות אל החפירה הרחבה שמשמאלה ומטפסות על תל העפר הצהוב אשר לארכה”.

– – – “ופתאם נזכר בבנדיט אחד, סנדלר צהוב ובריא”.

– – – “אחר-כך היה ההבל כבד והדממה היתה צהובה”.

– – – “וראה כתם צהוב של חמה”.

– – – “ובא לאחרונה, אל מסלת-החול הצהובה”.

– – – “ומתוך הקבוצה הזאת מתחיל זוחל ומתלבט זמזום צהוב וחלש ונוגה”.

– – – “אבל הפעם השכיל והורד את עיניו והתחיל מסתכל בשושנת-המסמר הצהובה, אשר בדפנה של הסופה” – –

הנה היא הסימפוניה האלגית של הצבע האחד, הצהוב, שאת פרקיה אספתי מראשית הספור ועד סיומו; ואעפ"י שאין ספק בדבר, כי א. נ. גנסין הקפיד מאד בדבר ועשה רובו-ככולו של ספור בכוחה של הכרה עצמית ומתוך ידיעה ברורה של כליו ובתוקף של הבדלה והבחנה, – הרי ספק גדול הוא, אם ציון זה של הצבע – נעשה גם הוא על-פי בחירה ושקול-דעת; הקורא בעיון ובהקשבה טובה – יוכח על נקלה, לדעתנו, – כי כאן גלומה של הרגשה, מין התפרצות שלא-מדעת, והיא באה להעיד על האחידות של ההויה האישית, שעליה מושתת ספור-המעשה הזה; כאן ראית-עולם בפרק-זמן קבוע ומסוים, – והיא שהולידה את שלימות-הצביון הזאת של כל מה שראה ושמע, והרגיש וחשב המספר; בפשטות מוחלטת ובמצוי אחרון היינו יכולים להוסיף לכותרתו של הספור “בינתים” כותרת-משנה: – “ספור על פרשת חיים אחת צהובה”.


ג    🔗

שיחות אלמות

הספור “בינתים” כמוהו כספור הבנוי על דיאלוג בלי-דברים כמעט, או דיאלוג של חצאי-דברים, של מלים רסוקות, של הברות בודדות, של רמזים ושל רמזי-רמזים; הנה היאך יתאר המספר את פגישת הרעים המנהלים שיחה סוערת באלם:

– – – "נפתלי רואהו ופניו לובשים נהרה חורת והוא נגש אליו ונותן לו ברכתו שלום בקריאת-רצון נובלת:

– אה!

אחר-כך הוא שב ונספח אליו ושואל: – נו, לאן?"

ולאחר-מכן הם הולכים שניהם ושותקים ורק מתבוננים סביב, ולבסוף –

– – – "עד אשר רטנר לא יתאפק וינהום בחשאי, כמדבר אל נפשו, בשעה שכפו לוחצת את רקותיו ופניו מתעותים:

– לעזאזל! הרי אינם אלא מעלים אבק!

והשני ינהום, גם הוא בפליטת-השפה, כמדבר לנפשו:

– מ – כן. אבק כהלכה.

ושוב הולכים להם דומם".

ופעם שניה יספר א. נ. גנסין על טיול השנים; וכה יתואר נפתלי ברגר:

– – – "ופתאם התחילה חולשה ריקנית מוצצת את לבו והוא הרים משהו את כתפיו ובטא:

– א. האלוהים אתם!

ומיד קבצו פניו מרירות תוססת ושאל את חברו הדומם במהירות מרפרפת:

– א? מה אמרת?"

ולהלן:

– – – "ובסגנונו המצר הפסיק את השתיקה-ההדדית ושאל את חברו:

“– מילא, הנה שבת גם אתה, דודי, נו, והשתא מאי”?

ואחר-כך הלכו להם הלאה כשהם שותקים"

ושוב, באותה הפגישה, לאחר שהמשיכו ללכת:

– – "במדרכה המטושטשה, אשר ליד החנויות הסגורות, מרפרפת ומתרחקת תמונה בלתי-ברורה ופעמיה מנקשות ופועמות בשטח הרוה. נפתלי מסתכל תחלה אליה ודבר לא ידבר; ואולם כשהוא מתיאש לגמרי מראיתו, הרי הוא פונה אל חברו בהמ…

– ראה נא, דוד – זו לא משלנו היא?

מתחלה עונה הלז בקצור נמרץ:

– לא.

אולם אחר-כך הוא בא גם לידי גרוי במקצת:

– ואם משלנו היא – הרי אתה מתגעגע עליה מאד, בחור?

אז עונה לו נפתלי בה' חנוק".

וכזה הוא הדיאלוג בכל הספור כמעט, כלומר: דומה הספור למחזה של פנטומימה, שעיקר בה היא ההעויה, ארשת הפנים, תנועות שונות של הגוף, קריצות עין, הגיים מגומגמים, הברות-לא-הברות; ותכונת-ספור זאת – אפינית היא לא. נ. גנסין, כי על-כן מגלה היא לנו שהאיש לא בעל דבורים הוא אלא של רחשי-נפש, של הגות מעמיקה.




ד    🔗

סהרורי שנתפכה

דוד רטנר – סהרורי הוא, ואולם, – היו לו שעות התפכחות; ואפילו אם היו אלה רגעים בלבד – הרי בהם הסכנה, שהביאתו לידי סופו, לסוף על פי “בחירה חפשית”; ומהי ההתפכחות אצל אחד שהוא סהרורי ועצוב, חושש ומהסס ומדוכא אם לא גלוי של קיניות דוקא? הלא כה יסופר על דוד:

– – "יש אשר רטנר מסנן לו בבת-צחוק רצוצה כל שהיא:

– חה, עלם שפיר אתה, תָלִי; כנראה גם לא לגמרי טפש.

נפתלי לא יביט אל פניו וגם את ראשו לא יפנה אליו; ואולם ראה יראה ברור את בת-צחוקו הגוזרת ואת ארסו הרוחש, ולבו נקפא פתאם – – – ואחר-כך הוא מתקנא קצת ומתחיל ממשמש בפנסנה:

– כ–ך?… ואתה החכם!

רטנר שוחק; וכשהלז אינו חדל, הרי הוא עובר מיד לסגנון מעשי ומחליט:

– מילא, בחור! כל השטויות הללו למה הנה באות? יש לך תשוקה אל מינה – אמור בהדיא, באמת – מה? מה ההעויות הללו?"

הנהו ההבדל המהותי בין נפתלי ברגר לבין דוד רטנר, ששניהם “סהרוריים”, שניהם מהססים, פוסעים על הסעפים, אלא שאחד סהרורי-לעולם והשני – לסרוגין; פעם – סהרורי; ופעם מפוכח וקיני; עדין, ואעפ"כ מגיע לכלל גסות-רוח, לא כל-שכן גסות-דבור; כי יש עדינות ויש עדינות; יש עדינות – שהיא פשוט מעין מעידת-רגלים, “חולשה” שצריכה “תקון”, ויש “עדינות” שהיא מן הטבע, מאפיו של אדם, שאי-אפשר לו לקבל משהו אלא אם כן אין בכך כעור, ואין בכך חטיפה, ואין התחרות, ואין הצפרנים פועלות, אלא הדברים חיבים לצמוח, לפרוח, לבשול, לגמול, לנשור בבשילותם.

נפתלי כמעט שאינו מבין לרוחו של דוד, כי הנה שניהם יושבים עם מינה, ושניהם יוצאים הימנה בפחי-נפש, אלא שאין שניהם דומים בהרגשתם לאחר-כך ואין שניהם שוים בהתנהגותם כלפי עצמם:

– – "ואולם מדה אחת מגונה יש לו לרטנר זה: ארס משונה רוחש בו תכופות. דומה הולכים להם בני אדם והלילה כה טוב… מילא, שטות – יהא שטות, ובלבד שתנוח, לפחות, הנפש משהו, והנה פתאם:

– אמור נא לי, בחור יפה – למה אתה חי, אה?"

ושוב, – לילה אחד מבלים שני הרעים בטיול, ולבות שניהם מלאים מאויים, געגועים וערגונות; נפתלי מתרגש מאד, כמו תמיד, מכל גלויי הטבע, והפעם הוא מקשיב לדופק הלילה, ואף הביע את התפעלותו באיזה גמגום מגמגומיו, ואלו דוד רטנר – אי-אפשר לו להיות לבבי וישר-קו כל הזמן, מוכרח הוא לחרוג מן הכאב ולהטיל מרה ובבטוי גס דוקא:

– – – "ורטנר התחיל משקיטהו תחלה בסגנונו הנלאה:

– לילה ככל הלילות, בחור; אלא… שפקחים שבבני-אדם יודעים מה יש להם לעשות בלילה אשר כזה…"

והשיחה הפעם היתה מפורטת יותר, נוקבת באמת, נפתלי ברגר לפי דרכו; והנה מה שמסופר כאן על דוד רטנר:

"בבחילה נלאית מהר וסים את השיחה המטרידה:

– שוטה. מינה היא נערה שנתבגרה – והוא בא לשחק אתה בתבשילי-ילדים…

הוא חדל ונפתלי נגש והתחיל מדבר לו בעצבת הומיה. הוא אומר: שוטה. אבל לא הוא האיש. את כל הדברים האלה ושכמותם הרי הוא מרגיש היטב; אבל לא הוא האיש – ותו – לא מידי". –

ובשיחת-רעים אחרת, ואחרונה, כנראה, שהיא מענינת כשלעצמה; בכל פרטי-פרטיה, בתאורי-הנוף שלה, בציורי-הטבע, במסירת האוירה, בשרטוט הדיוקנאות, – שוב גנח נפתלי, כרגיל, וקבל והתאונן, ואותה שעה:

– – – "התחיל רטנר מטפל ארוכות בפּפּירוסה והציתה10 ומלמל בלי-חמדה, לאחר שהוציא הברה אלמת מנחיריו:

– חה, אדם יש לו תביעות תמיד. סביבה – זוהמא – דא – הא. שא אשה, בחור".

ולאחר שיחה זאת לא היו עוד שיחות, והמספר מתחיל פרק חדש בזו הלשון:

“פעם אחת בבוקר מצאו את רטנר מוטל מת בחדרו” –

כי הסהרורי התפכח לרגע, כנראה, ולא יכול להמשיך וללכת על כרכוב הגג, אלא נפל ונתאַין.


ה    🔗

בבואה מול בבואה

תכונה היא אצל א. נ. גנסין11, שהוא מטיל על הנפש-הפועלת החביבה עליו – לראות נוף, לחוש בתמורות הטבע, להיות מושפע במחשבותיו ובהרגשותיו ממזג-האויר; ותאורים אלה, שהם בחינת חלק בלתי-נפרד מן הספור על חייה של הנפש הפועלת – הם מן המעניינים ביותר, שמא גם מן המקוריים ביותר בכל ספור וספור של א. נ. גנסין; ודוקא מתוך תיאורים אלה, מתוך היחס הרגיש והמתמיד לטבע ותופעותיו – אתה לומד הרבה מאד על אפיו של “גבור” הספור; אם נקרא את תחלתו של הספור “בינתים”, כלומר את קטעו הראשון, – נמצא בו את כל עיקרו של נפתלי ברגר, את פרשת הרגשותיו, את תקוותיו ואת אכזבותיו גם יחד; בראשיתו של הקטע אנו קוראים:

“בתחלה היתה רוח אחרת מסביב ובשטח התחילו מהלכים כתמים והשחירו זמורות האילנות ובמרום עברה הרנה ופלגים השתובבו ברננה, אז התחילו רוקדים בלבבות נצנוצי אורה הוללים וזורמת חדות-חיים חצופה ושובבה. בימים ההם חרד בחדוה כמוסה גם לבו של נפתלי ברגר” – – –

אבל בו בקטע – כבר חלה התמורה במזג-האויר, ממילא גם במזג-הנפש של נפתלי ברגר:

– – – “שוב תלויה כגיגית עופרת קהה וכבדה והיתה סוגרת על ראשיהם של בני-אדם ממעלה ובצה מנוולת חשפה להם שחוק שחור ונפלא ממטה – וימים היו זוחלים כבדים ואפלים ונמוכים-נמוכים”.

והאם לא מובן ממילא כי אם כן הוא הדבר, אם כזה הוא הנוף וכאלו הן תופעות-הטבע, הרי

– – – "שוב ישב נפתלי בחדר הצהוב ושוב דכאה האפלה את הנשמה הנדכאה ושוב היתה הבצה שואגת והשוטים מפעפעים והעגלונים הלבנים מקמח נוהמים ושואגים מטבורם:

– נא – נא – נא – נא –… נא – נא וואלק טאבי יש (כלומר: יטרפך הזאב)."

ואלו התמונה שא. נ. גנסין מתאר בה את נפתלי המתלבט ברחובות-עיר, לאחר התאבדותו של דוד רטנר – תמונה בחיק-הטבע, היא פרק יצירה-למופת, פשוטו כמשמעו, ואין ספק בדבר, כי כאן מופיע א. נ. גנסין כמו ציר גדול, ויש לא רק לקרוא ולהאזין לדברים שהוא מספר, אלא יותר – לראות את התמונה:

– – – "בגשתו אל הגשר, אשר אצלו היה יושב בפעם האחרונה באותו לילה עם רטנר, נדמה לו כי הדבר היה בשכבר-בשכבר הימים, והוא נצב אל המסעד והתחיל מסתכל למטה. היתה זוחלת המית-קלוח, והבריקו שברירי צורה קפואה בגלים, והיו צפים ומתנדנדים אנה ואנה כחולמים החופים המרוכסים, הנשקפים במים.

– אה, אדם יש לו תביעות תמיד…

נפתלי פנה בבהלה לעברים, הקפואים באורה ובדממה, ומיד התחיל שוב מסתכל12 במים הנוצצים ומשחירים, חבצלת לבנה הוציאה את ראשה והיתה עוצרת ומדהה את מרוצת-המים החלקה. בבואתו המטושטשת היתה צפה והיתה מתארכת פתאם ומתכוצת מיד ומשתברת וחוזרת שוב ומתישרת ומנוחה לא מצאה לה. בשמים הטהורים, אשר מתחת לצמרת השעירה של ערבת-המים ההפוכה, צפה בהדר לבנה שאננה".

אולם כל הציור הזה, המפורט בצמצומו הגדוש צבעים, עלילה, רחשים, שלו ושל הטבע שבחיקו הוא שרוי עכשיו, על צערו, על עלבונו, על כאבו – הוא מוסיף ומשגיב, מתעלה ומתגון על-ידי הפרט השני, הנוסף אליו:

– – – “אחר-כך התחילה עוד בבואה אחת מפרכסת ורועדת במים, ומגבעת נשים היתה שולחת לשונות ומתארכת ומתרחבת מעליה – משל, כאלו היה בה רוח חיים. על ידו עמדה מינה”. – – –


האם יתכן תאור מזעזע יותר של האבל אשר השתלט על השנים עם האסון של ההתאבדות, מאשר תמנה אלמת גרנדיוזית זו, של שתי הבבואות במים ללא אומר ודברים? זו עמידתו הבודדת, עמידה של אדם שבור ורצוץ לעצמו ולנפשו והנה מצטרפת לו מינה – והבדידות האבלה אינה מופרעת, אלא היא מוכפלת, מוגברת עד זועה!


ו    🔗

“שימי לחם, רבקה, הוא לא יאכל”

אכן, ראוי וגם ראוי שנשים לבנו גם אל תמונה קטנה אחת, אל תמונה מיניאטורית, מעין תמונה-פנינה, עשויה דק-דק, הלא היא התמונה המתארת את נפתלי הסר, לאחר ההלויה, אל בית אביו.

– – – “רגלי נפתלי הובילוהו הפעם משום-מה לא אל דירתו הוא, כי אם אל בית אביו, אשר היה גר גם-כן באותה עירה” – –

– – – “נכנס האב, יהודי רזה מהסוחרים הקטנים, הנכנס לפרקים אל הרב וקורא גם ב”גזטים" ומבקש הכרעה את מי הצדק. זאת הפעם נכנס משום-מה בגלוי הראש הגזוז והאפור משהו ומדי גלגלו פּפּירוסה מאושת, נצב בטבורו של החדר והתאנח בתחלה חרישית וקרא בקול נופל ותוהה:

– נו, נפתלי.

אבל מיד הפסיק משום מה את דבריו, ומדי התחיל מתקרב אל הפתח, כשהוא שב ולא שב, לחש באנחה ארוכה:

– אוח – טו– טו– טו– טו, רבונו של עולם; כי זה כל האדם; אלא…

אבל נשתתק באמצע; ובהיותו אחורי הדלת, לחש:

– “שימי לחם, רבקה. הוא לא יאכל”.

כמה יש כאן מן הבינה הגדולה בנפש אדם, כמה כשרון תאור קצר וממצה, כמה יכולת אמנותית, שלמדתהו היאך להוסיף ולהדגיש את גודל כאבו של נפתלי – על-ידי זה שהוא מטיל עליו את יחס האב לאסון, את חרדת האב לאסון בנו, ואת השגת האב העמוקה, באמרו:

“– שימי לחם, רבקה. הוא לא יאכל”.

הוא גם לא נסה לטשטש את הכאב שבלב בנו, לא בקש להתחמק ממנו ולא רצה לדלג עליו, כי הבין והשיג שאין תקוה לכך בשעה זו.





 

בְּטֶּרֶם    🔗



א    🔗

קו לקו

עם הספור “בטרם” פתח א. נ. גנסין בדרך אישית, מוגדרת ומסויגת לעצמו, של יצירה פּרוזאית, הלא היא דרך הרשומות, או הכרוניקה, שהיתה נהוגה עד אז רק לגבי רשמי-מסע מפורטים של נוסעים מפורסמים בעולם, מקפידי-על-פכים-קטנים כהקפיד על מאורעות גדולים ומדיקי קו-לקו, על מנת לתת תמונה אמתית, מוסמכת, תעודה רשמית, – מעין פּרוטוקול חוקי; לפעמים רחוקות נקטו בדרך זו גם מספרי-זכרונות מובהקים, אלה שהנם כמו אותו “בור סוד”, כלומר: אינם מאבדים טפה מן התהליך של מחשבות, של הרגשות, של חויות, והם מעלים על הניר עבר, אם רחוק, ואם קרוב, כהעלות הוה בשעת התהוותו: – תג לתג, בחינת חותם-אמת; סגנון-דברים זה – “מעשי” הוא, “יבש” הוא, דומה לסגנון של מחקר תועלתי, שמא אפילו לסגנונה של מתמטיקה; ואולם הפרוזה הספורית, זו המחברת מציאות עם דמיון, שהבדיה אצלה אינה חטא, אלא מעלה, ואפילו יסוד מוסד, ובלבד שתהיה, כמובן, מציאותית, כלומר: – כאלו “לקוחה מן החיים”, זו הפרוזה שעיקרה להיות – אמנותית, כלומר פרוזה לטושה, מסוגננת, מיופה, מקושטת, מפעילה לא במוחשיות דוקא, אלא בחן שבה, באור מפציע שבה, בשברי צבע שלה, ברסיסי נגינה שבתוכה, – פרוזה זאת הלא התרחקה דוקא מסגנון-דברים כהנ“ל, נערה את חצנה הימנה, לא יחדה את כבודה בקהלו; – כי איכה זה תתאם – דמיון עם סגנון של כרוניקה, היאך תמזג רגשות עם הרצאה של פּרוטוקול? זו היתה הדעה הרווחת הלכה-למעשה לגבי הספור האמנותי בעולם כולו, והכל עשו לפי דעה זו ובהתאם להלכה לא-כתובה זו, והיו, כמובן, הבדלים גדולים וקטנים, בין מספר למספר, במדת ההקפדה על התחום שתחמוהו אמנים ראשונים; אלא שגם בעולם הרוח והיצירה באים דברים עד משבר ועד צורך מהפכה דוקא מחמת השובע. מתוך שסוג מן הסוגים של היצירה נעשה שיגרה יתרה, כיון שאמצעיו ודרכיו ואופניו כולם – נוצלו עד תכלית כבר, וכל המשך משמעו לדוש בו-במקום; והראיה החותכת לכך הלא היא בזה, שהתמורה באה “לפתע-פתאם” מצדדים רבים, בלי כל הלכה קודמת, ללא הצהרות מראש, – אלא פשוט – במעשה, ביצירה שונה, בעבירה על “תורת”-הספרות, בשבירת ה”קו" המקובל ובהתוית קו חדש, שונה – מהפכני; ומענין עד מאד הוא הפרט הזה, שהפרוזה העברית, הספורית-אמנותית, שהיתה עד אותה שעה הפרוזה הצעירה ביותר באירופה, ואשר נולדה, התפתחה והתקימה בתנאים חורגים, כמעט מלאכותיים או על-טבעיים, – בה דוקא קם יוצר-מספר שפתח והלך בדרך חדשה ומהפכנית, עוד בטרם שהסוג הזה קנה לעצמו את סגולותיו הטובות והבטוחות כנהוג בספרויות גדולות וחשובות-ערך אחרות, ובטרם הספיק לצבור כמות הכרחית של נכסים המושתתים על יסוד בריא של קים, של מוסכם ושל מקובל; ועיקר-העיקרים: – הפותח בדרך החדשה של ספור אצלנו היה אמן מובהק, ומה שעשה עשה מגופו ובשלמות, בפשטות של מעשה טבעי, באופן אורגני ממש; אם היתה כאן השפעה, בודאי שהיתה, – הרי היתה זו דומה להשפעתו של הטל או של הגשם על נביטת הזרע הזרוע כבר בתוך קרקע טובה לו; א. נ. גנסין – מספר-כרוניסטן היה מעצם טבעו בו ובכוח כשרונו המיוחד לו; אמן המספר דברי-ימי רגשותיו וקורות מחשבותיו ותולדי-תולדות חויותיו; הקורא הקשוב, הרגיש, בעל חוש השמיעה – יקרא את ספוריו ויכול לצרף את חייו של זה – שעה לשעה, יום ליום; במו עיניו יראהו – על דמות דיוקנו, על תוי-פניו, על תנועותיו והעויותיו, על הלך-מחשבתו; במו-לבו יחוש את צערו, את יסוריו, את חדוותיו, את התפעלויותיו; במו-נפשו יבחין באנחותיו, בגניחותיו, במבוכותיו, בפסיחתו על סעפים, באור שכלו, ברהט דמיו; כי כוח מלותיו של א. נ. גנסין היה כוח-מצלם את הרטט ובן-הרטט של קו-אור, את הרפרוף העשן של ענן בשמים, את השפעתם של אלה על נפשו של אדם, את ההתהוות עצמה של נעימה לירית מתוך כך; הוא ספר דמדומי-נפש והתרקמות מחשבה ורגש. –


ב    🔗

הלב גלה לפה

“בחור גבוה במקצת וחורור” זה, שעליו סובב-הולך הספור “בטרם”, האם משום שמן האפרתים היה, קרא לו אורי ניסן גנסין – בשם “אפרת, אוריאל אפרת”? יתכן, כי מקרה הוא הדבר הזה, כלומר: מקרה בשביל שכלו של המספר, שהיה נרתע בודאי מכך, מתוך ראית האפשרות של פענוח הרמז, אבל לחושיו הפנימיים הסתומים, לאינטואיציה שלו, – אין כאן, בודאי, משום מקרה; הלב גלה משהו עיקרי לפה, ואין הוא יודע, בנקודה זו, מה שהלב גלה לו; הנה כי כן זכתה הספרות בהסח-הדעת, לספור על בחור עברי אציל, והשם שנתן לו – מסמל במשמעותו, כדרך שעשו סופרים גדולים פעמים רבות, את מהותו של האיש: – אוריאל אפרת.


ג    🔗

דברים שאינם נזקקים שיבינום

השכל – עיף, הוא נתנסה הרבה, הוא שקל וחשב, בקש מוצאות, מצא הצדקות לכשלונות ארעיים, הכין תקוות לעתיד, ולבסוף – עיף, נתיאש. וכיון שזהו שכלו של איש אציל-נפש – אין היאוש גס, נוקם, נוטר, אלא הגיע למעלת שויון-נפש: “משום שחשב בלב ומצא, שבאמת אחת היא לו

ואולם, – השכל אינו כל-יכול, כי יש מי שמסכל את החלטתו, ועל-כן:

“אוריאל שהיה יושב וחושש לשוב אל חדרו שלו, גזירה שמא ישכב במטה שכח פתאם, שאחת היא לו”.

אלא שגם הלב, יש מי שמפריע לו בעקשנות, ומפני זה:

“לאחר שנדמה השפופרת, הצית אוריאל פּפּירוסה וישב דומם. קצת היה לו לא טוב מזה, שהרגיש את לבו חוגג”.

וכך נמשך המשחק (משחק התעתועים?) שבין הלב והשכל, ולבסוף מצין המספר דבר מוזר, כביכול, – השכל מחליט בשם… הלב:

– – – “אלא שיש, כנראה, דברים, שאינם נזקקים שיבינום. חה–חה”.

וגם בכך לא די, אלא שיש עוד כוח שהאדם נתון בידיו, ועליו אין כבר כל שליטה לא לשכל ולרגש, או שמא יש שליטה ממוזגת לשניהם גם יחד – הלא הוא החלום; והמספר ממשיך, כאלו בדרך אגב, להשלמת מצב-נפשו של אוריאל, ומתגלים לנו פתאם הרהורי-לב נסתרים ביותר (כן, – יפה דוקא ההגדרה העברית “הרהורי-לב”, שיש בה משהו ממזיגת הקצוות: גם הרהורים וגם לב):

– – – "ונרדם, כנראה, וראה את מצנפתו הישנה, אותה הכפה השחורה והרכה, שהיה לפני שנה, מיד כשחזר מכרכי הים, חובשה לראשו בהנאה מרובה, ונגש אליה וצחק לה נוגות וקרא ברוח-נכאה:

את רואה, כפה? אני לא מתי."

כזהו אוריאל אפרת: – נקלע בחשאי-חשאים, בנפשו פנימה, בין דברים שבהגיון לבין דברים שהם מעבר לכל הגיון, ואין שכלו “תקיף” ומעמיד-על-שלו, אלא שהוא מבין, אבל הוא מבין שלא הכל נתן להבנה, ואין רגשו “חותך” וגוזר גזרה לעצמו, אלא שהוא מרגיש שגם הרגש אינו חכם תמיד מן החכמה; וכתוצאה מכך, לא פלא הוא, שהיתה

– – – “שאגה מטורפת בנפש, זו השאגה הצורבת, שהיתה נוטפת דם” – –

– ואוריאל תוהה על עצמו:

“דברים שבהבאי כאלו שבילדות – מה להם ולאדם שכבר נתבגר? אבל תמיהה זו רק רפרפה בנפשו ומיד אבדה”.

ולאחר-מכן מתאר מעין סצינה-שבדמיון או חלום-שבהקיץ, שהוא תאור-פנטומימה-למופת, הבאה להמחיש, בדרך ההפשטה דוקא, אדם נואש-מכל, לתת-כמו לבטי מחשבה ולבטי-רגש על-ידי שהוא מספר מעשה-הזיה נוסף עם הכפה שלו:

– – – “ואז כבר החליט אוריאל והיה רוצה להגיד לה, לאותה כפה שחורה ורכה, שהיתה מוטלת לרגליו ופיה למטה, היה רוצה להגיד לה בדברים פשוטים וברורים, כי שוב אי-אפשר לו, כי הדבר כמו שישנו הרי הוא איום, כי הוא, אותו אוריאל אפרת גופו, שהיא זוכרת, שהיה נוהג בה כל הימים, שלא יהא חובשה אלא אם-כן כלפי הראי, הוא זקוק למפלט ודוקא מיד”.

ואף ההמשך של ארוע זה עם הכפה, – זו ההתפרצות ההגיונית על הצורך לבכות, ועל שלא בושה היא לבכות, – מפתחות הוא נותן בידינו להבנת האיש, להשגת המתרחש בחבו, לאשר חלחל בנפשו, במחו; ועיקר העיקרים – הלא היא ההכרה-העצמית, זו הידיעה, על הנעשה עם עצמו, כלומר: – הסבך בתוך סבך:

– – – “אלא שמנוחה זו אינה אלא דבר שבשטות. חה – כאלו הוא זקוק לה. באמת – כלום הוא זקוק לה? ואפילו אם היה זקוק לה, ברי לו, שלא היה מוצאה” – –

וברור לנו, כשם שברור לו לעצמו, – האיש הזה כורע תחת כל עול ויהי הקל-שבקלים, ואפילו חברת אנשים בלתי מחיבת – עול היא על צוארו, ואפילו הצותא עם איש אחד או עם אשה אחת, גם אם אשה זו אהובה עליו, גם אם לבו כמה לה, גם אם בשרו ערג עליה, – עול הם לו, וכי טוב לו, במקצת לנוח כל שהוא רק בצאתו –

– – “אל אותו המרחב ואל אותו ההפקר, שנפשו אובדת אותם יותר יותר” – – –


ד    🔗

אוריאל צחק מנחיריו

כדאי הדבר, על מנת להבין לכשרונו האמנותי של א. נ. גנסין, וגם כדי לעמוד על מהותו הפנימית, וכדי להקשיב לנגון נפשו, – לקרוא בעיון מיוחד, מתוך שהיה מרובה ופענוח כל תג ותג של הכתוב על ידו, – לקרוא את קטע-הספור אשר ב“בטרם”, זו האפיזודה, עם גלויה-מצוירת אחת שקבל אוריאל מאת “ריבה” אחת; אפיזודה זו מתחילה מראש-השורה, “בצהרים, כשהיתה אירינה וסיליבנה” וכו' וגומרת בסוף-פסוק “מה אני רוצה ממנה”; ארבעים שורה, בערך, מכיל קטע-ספור זה של א. נ. גנסין, ואולם, מה רחבה נראית היריעה לקורא הקשוב, כמה מן העלילה בצמצום הכמותי הזה, איזו דרמה עזה מתחוללת כאן; קודם-כל מתאר המספר את דינו של היום שבו קבל את הגלויה – והתאור הזה אינו אצל א. נ. גנסין “תפאורת” רגילה, או “מסגרת” בלבד, כי על כן מראה-הנוף ומזג-האויר הם אצלו מקור מחשבה והרגשה גם יחד, הם הם השרביט המפיק את המנגינה ממיתרי הנפש של ה“גבור”; הנה כי כן:

– – – “וחלומות כמוסים, חלומות שהיו ואינם וחלומות שיהיו ויאבדו, היו מרחפים דומם ונאחזים בצמרות, באותו האד הכחלחל, זה המתמר שם באופק” –

ובאופן טבעי מאד, בדרך אורגנית ביותר מוליד נוף זה את השאלה המזעזעת:

– – “ריבה זו, שחלומותיה ודאי גם כן שם, מה היא רוצה ממנו?”

וכמה בינה וכמה חכמה וגם הבחנה למספר הזה, שעה שהוא ממשיך וקובע, כי אוריאל צחק לנפשו עם מחשבתו זאת, אלא שהוא מגדיר את הצחוק הזה אחרת, מקורית כל-כך:

– – “אוריאל צחק מנחיריו והצית פּפּירוסה והביט שוב אל הציור שבגלויה שבידו”.

ולאחר שהוא משרטט בקצור את הציור, הנו מוסר גם את תכנה הכתוב:

– – “ידידי, בוא אלי בבוקר השכם. בוא והקשיבה. מאותו יום שבא הדבר והיה, אני נוגה בבוקר השכם”.

ואוריאל עומד לענות לה בגלויה משלו, ולאחר שהוא מדבר קצת באפיה, בצמתה, הריהו עונה מענה מוזר כל כך:

– – “אל מלא רחמים! אבל את – פּואטיתא, מטרוניתא מיליה, יקירה, ולימים הבאים. הכורע דומם – אוריאל”.

ורק לאחר שעשה מה שהלב צוה עליו לעשות – נח לו שכלו וגם הוא עושה את שלו; וכך מסים א. נ. גנסין את דבר האפיזודה הנפלאה:

– – – "כשמסר את הגלויה לידי השפחה, בשביל שתורידנה אל הארגז, חשב:

– מה אני רוצה ממנה?"

ודאי, – אלו נתן לשלף את האפיזודה הזאת מתוך הספור על מנת להוציאה לעצמה, כדבר השלם, כי עתה ראוי היה לקשור לה כותרת ארוכה דוקא, אבל ממצה, ומבליטה את חרב-הפיפיות של מחשבת המספר והרגשתו: –

– “מה היא רוצה ממני? מה אני רוצה ממנה” – –




ה    🔗

כוח הממחיש

ותאור אחר לגמרי הוא התאור המתחיל בראש-שורה: “כשגמר אוריאל את הרחיצה” וכו', וגומר בסוף פרק שלישי, והוא תאור רצוף מאד, ודחוס מאד, וצפוף מאד, אבל יש בו בכל-זאת כמה חלקים, מעין פרק-פרק! הדברים כתובים – בדיקנות של פרוטוקול ממש, באיזו שאננות רשמית, הייתי אומר, בדומה למנין חפצים, לציון עובדות כמות שהן; כל התאור הזה – פרק אפי הנו, לפי סגנונו, ודומה גם לפרֶסקה – על-פי ההבלט המוחשי של העצמים, של התארים ושל הפעלים! ומענינת, מאד מענינת העובדה, שא. נ. גנסין אינו מספר כאן כמעט על רחשי-נפש, וגם אינו מפרט כמעט הרהורי-לב, כדרכו; כאן מסופר רק על תנועות, על העויות, על צורות, על צחוקות, על מראות, על נופים, על זכרונות מעשיים, על שמחות, על יסורים – ואין כאן כמעט שום מופשט אלא הכל-הכל ממש: – אנשים, דבורים, עצמים, מעשים, פעולות; ואצל א. נ. גנסין הרי זה כעין יוצא-דופן, כביכול, וכאלו חורג מתחומי אפיו, וראו פלא – האופיני ביותר אצל א. נ. גנסין המספר אינה ההפשטה, לא המחשבה או ההרגשה הערטילאית, הקימת ואינה קימת, אלא דוקא – כוחו הממחיש כל דבר; פעם הוא ממחיש את המופשט, את ההרהור החולף, את המבוכה, את הרגש התועה, את התהיה, ופעם הוא ממחיש, לפי דרכו, את המוחש, את הנראה-לעין, את הממושש-ביד וזהו, זהו כוחו הראשי של המספר א. נ. גנסין, הכוח המקורי, הבלתי-שכיח, המדהים ברבוי אפשרויותיו ובשפע צביוניו דוקא בנקודה זאת! כי על כן מלאכת-ההמחשה, שאצלו שונה היא, מפליאה בעצמיותה: – הוא ממחיש באופן כזה, שאתה מופתע על שלא חשת קודם-לכן כאשר אתה חש עכשיו, בתוקף הארתו, בזכות ציוניו המדויקים ביותר; הנה, דרך משל, תאור פרט קטן אחד, תאור דבר הנראה-לעין, אבל כמה מדיק כאן א. נ. גנסין ואינו מותר אפילו על תג-בן-תג:

– – “היה המיחם הממורט רותח ומתמר, וחשרת האד שלו החורורה, היתה שקופה והיתה נוצצת במקום שהפסיקה את רפידת-הזהב הארוכה, שהשליכה חמת הבוקר באלכסונו של חדר” – –

וכי לא יופתע כל קורא שהוא מן הדיוק המתמטי כמעט של תאור המיחם והאדים המתמרים ממנו, ממראה האדים, מצבעם, מן השמש ומקרניה המלוכסנים וכו' וכו'? דיוק כזה, מתמטי כל-כך, – ועד מה פיוטי, עד מה נוגן באזנינו; או זו שלשלת התאורים הממשיים, המוחשים-עד-גמר של יֶפים שנכנס אותה שעה לחדר, וא. נ. גנסין משרטט לנו בשורות מעטות, דחוסות מאד, אבל ברורות עד תכלית, ונותנות מושג מושלם על כל הויתו של האיש, על תנועותיו, על תוי פניו, על דרך מבטיו, על סגולותיו, על נמוסיו, על כל המתרחש בקרבו:

“פניו הקטנים והסחוטים של זה היו בתחלה משום מה ארוכים יותר מדי, וכשהביט לא הביט ישר כלפי אוריאל, אלא ממנו והלאה, לכאורה, וכשהיה מדבר, היה קולו פוזז והיה דומה כאלו אינו מוצא לו שום אחיזה, ודבריו היו כבושים בתוכם והיו כהים במקצת ואיזו קובלנא רצוצה היתה מבצבצת ויוצאת מהם, איזו קובלנא שבנפש, שאפפוה יסורים שאינם כדאים לה בהחלט, קובלנא כבושה מחמת מאוס, כביכול, כלפי אל ואדם גם יחד, דומה בהרבה לאותה גופה, שהיתה תמיד מפשילה את קולו של זה ומאריכה את פניו הסחוטים באותם ימי החרם, שהיו מפרק לפרק באים ונוסכים אבל דומם בחדרים השואנים שלו, כשהוא היה נופל פתאם למשכב, לרגל איזו “דברים שבינו לבינה”, והיה שוכב כל היום יחידי ונאנח כבושות ואינו מדבר דבר מחמת יסורים גדולים שבנפש שנכותה, כביכול, וכשהיתה מזדמנת לו, באחרונה, שלא בכונתה, “ינטה” אחת מאלו המתרפאות אצלו, מאלו הלובשות חזיה חמה ואדומה מתחת לטלית הגדולה, היה משום-מה מתחיל מרגיש איזו נטיה תמימה שבקרבה חשאית דוקא כלפי זו, והיה פותח לפניה את סגור לבו”.

איזה לבירינת הוא זה, – פרט אחר פרט, פרט בתוך פרט, וכל אחד מהם ממשי, מגלה קו-אופי, מעמיד לפנינו תכונה, התנהגות, מחשבה, הרגשה, והאיש נחשף בכל מלוא הויתו, הקטנה והמסובכת, השכיחה כאלו ומורכבת בכל-זאת; והעיקר – אין זה תאור לעצמו, אלא מעין שלוב של פרט בפרטים קודמים ובפרטים הבאים אחריו – כדי להשלים את התמונה של מסבת-בית ביום אחד מן הימים במשפחה שאוריאל שהה בה; הלא מיד לאחר התאור הזה, מין תאור בסוגרים, חוזר אוריאל אל התבוננותו, אל מהלך מחשבותיו ואל המשך הרגשותיו, והנה אנו עומדים כבר בפרשה חדשה – ב“ריבה זדונה” שרה גלזר, ושוב מתוארת זו על כל הויתה, אפיה, מעשיה, הליכותיה, – והכל-הכל, כמובן, על מנת שניטיב לראות את אוריאל, שנכיר את כל סביבתו, שנדע את כל מחשבותיו, שנחוש בכל רגשותיו.

וכאן העיקר: א. נ. גנסין רצה, בלי ספק, לספר על האפיזודה עם מרקה, והספור על האפיזודה הזאת, כמוהו כפרק יצירה-למופת, והוא כולו, מראשיתו ועד סיומו, – מלאכת-מחשבת; וכמה וכמה יסודות טבע כאן המספר, יסודות רחוקים זה מזה, שהוא מזגם יחד: – פרק של הומור, ופרטים של שובבות נעורים וגלוי יצרי נפש ויצרי גוף, פרפורי צחוק ופרפורי בכי, געש של חושים וצוננים של מחשבה, תשוקות השאר שאין עמהן כל חשבון, וחשבונות-נפש וישוב-דעת ההופכים לתשוקות; יש כאן קטעים שכמוהם כמו אבטוקריקטורה, ולעומתם קטעים שכמוהם כמו ודויי-לב מן האמתיים והנוקבים ביותר; ויש כאן תאורי נוף מן המופלאים והמקוריים ביותר, שהטבע בהם חי ממש, תוסס, והכל מתמזג לשרשרת של סצינות – האוסרת אותנו בקסמים גדולים, במחשבה עמוקה, בגלוי אמתות כמוסות, וימים על ימים ישמר הכל בזכרוננו, זכרון שיעניק ויוסיף ויעניק לנו חדות ההנאה מיצירה גדולה ומקורית.


ו    🔗

הבן החוזר

לפרק הרביעי של הספור “בטרם” לא. נ. גנסין אפשר היה לקשור את השם “הבן החוזר” בשני המובנים גם יחד, – חוזר ממש אל בית-אבותיו, ואותה שעה גם חוזר בתשובה; אין ספק בדבר, כי זהו פרק של פרוזה מן הנעלה והאמנותית ביותר, כי על כן אתה מוצא כאן משום מלאכה אשר אדריכל-אמן משקיע בבנין-מדות, שעושים בו בחמרים מובחרים, בדוקים ומנוסים ומשבצים אותם שבוץ רחב ומלא, ובעיקר – משוים לכל חזות חלקה ונקיה עד-תכלית; ואף-על-פי שאין בפרק זה תאור של מעשים גדולים, או פעולות נמרצות, ולא תמצא בו גלויי פתוס מדהימים, ולא דיאלוגים ולא מונולוג בנסוח דברים שבחריפות, הרי יש בכל-זאת עלילה בעלת מתח דרמתי בלתי-שכיח, מעין פנטומימה מזעזעת נפש, המנערת כל אדישות, מפעילה מחשבה ממושכת על חיי אדם, על עולם ואלוהיו, על יחסי אבות ובנים, על טיבה של המשפחה בישראל ועוד ועוד; ואם כי הפרק כולו אינו מן הארוכים ביותר – נתנו בו שלוש דמויות גדולות, הנראות לנגד עינינו כאלו הן גלופות שיש על דיוקנן החיצוני ועל רחשי-הנפש פנימה: האב, האם והבן; ומפליאה מאד היא העובדה הזאת: ברמזי-דברים, בצרור אנחות, קלות וכבדות, בקריצות-עין אחדות, בשרטוט קצר של רהיטי הדירה, של בגדי הנפשות הפועלות, בשיחה קטועה, בדבור מועט-שבמועט, שאינו אלא כמין אמירת-“אמן” בפה לתפלה-שבלב – כלומר: באמצעים חיצוניים מצומצמים, מסופרים כאן מעשים, מחשבות, יחסים מורכבים, מאבקים, ערגונות, שאיפות – במונומנטליות בלתי-שכיחה, המרחיבה את הדעת ומרתקת אותך אל הדפים האלה, להיותך קורא בהם וכמעט מונה את המלים, מתוך הקשבה אל המנגינה החרישית הפועמת בדברים, אל ההרהור הנלבב שבהם, אל התוגה הנאצלת מהם, בקצור הייתי אומר: אל האפיקה הלירית.


ז    🔗

רב ואציל בישראל

באיזה מכחול נפלא ומפליא לעשות, מכחול הרווי כבוד, הערצה ואהבה גם יחד, מציר כאן א. נ. גנסין את אביו, רב ואציל בישראל; האב קרוב אל לבו, כי על כן

“היה מוטל לפרקים בחיקו החם והבוטח של זה והיה חובק בתאות-נפש שבקדחת ומחליק בחבה בישנית ומתחטאה את חזיתו השחורה והארוכה, המפיקה בטחה כה חמה ושלוה, אותה חזיה, המתחילה אצלו משפולי הצואר, הפתוח תמיד, וגומר למטה מהמתנים אצל שתי הציציות הלבנות הארוכות, התלויות ויורדות לו בברכיו”.

ואף-על-פי-כן אין הקרבה הזאת נוטלת מאום מן הכבוד שהבן רוחש אל הרב, ואינה מונעת ממנו את שמירת הנמוס כלפי מי שאתה חיב במרוָח, כלומר: אתה מוטל בחיקו, ואותה שעה ממש שומר על דיסטאנץ, כי ראו נא היאך מסתכל הבן ורואה מן-הצד את הרב:

“אותם הקמטים החדשים, שנתוספו במצח הגדול והגאה הזה ובפנות הלסתות הללו, שהיו כאלו תפחו קצת אצל אותו חוטם רחב במשהו – אלו היו נושמים באיזו רוח קרה ופסקנית, שאינה נושאת פנים לשום איש” –

כן, במחיצתו של אביך-הרב הזה, שאתה “מוטל לפרקים בחיקו” אתה מצווה בכל זאת תמיד על כבוד מוחלט, אינך יכול אלא לנהוג בזהירות מרובה, אם בדבור ואם בהעויה, אפילו בשעה שלבך מלא אהבה על גדותיו, לא יתכן שתהיה שופכו סתם לפניו; ושימו נא לבכם היאך מספר הבן על רגע אחד דרמתי כזה, על רגע של מאבק בין הקרבה לבין המרוח:

"ובלחיצה קלה שבלב נטל לו כסא וקרא אגב ישיבה קריאת סתם:

– הרי כבר קרוב לשתים, אבא, ואתה…

אבל מיד נתפס ונשתתק. חה. מיד יקבל נזיפה – והוא יהא ראוי לה באמת".

אכן, – אצילות-הנפש אוסרת לחלוטין שהבן “יחוה דעה” בפני אביו על מעשיו ועניניו; ואמנם, הרב האציל לא עבר על כך בלי תגובה ובלי “נזיפה”, הה, – זו הנזיפה היהודית האצילה, בחצי-דבור בלבד, ברמז מועט ורב-משמעות, שהבן מפליא לתארה בכשרון נפלא, בכוח עצוב בלתי-שכיח, בשרטוט קל, אמנם, אבל בבהירות מלאה, במלים זורחות כל-כך:

"אבא שהיה מטפל בגליונותיו וכפו האחת היתה מגששת לפניו ומחפשת את המשקפים, כנראה, הרים אליו את פניו באותו קוצר-רוח שבנפש פזורה, זה שהיה מרקיד תמיד את פאותיו כל-שהוא, ומיד הקשיבו אזני אוריאל קצרות ופסקנות:

אדם סח, נו!"

ואולם, – השכל-הישר ועוד יותר הטעם-הטוב מחיבים, שלא תהיה אפיזודה זו יותר משהיא באמת, ועל-כל ראוי לעשות משהו, משני ה“צדדים”, לאו דוקא בכונה, אלא בכוח האינסטינקט, משהו שמשמעותו – מעבר אל דברים כתקונם, והמספר משיג דבר זה על-ידי המשך הספור:

"אוריאל המציא לו בשתיקה את המשקפים וזה הרכיב אותם לחטמו ופשט אגב פזור שבנפש והניח את שתי ידיו זו אצל זו לפני אוריאל:

– נו… פרושו של דבר הוא… הב נא, הלא פּפּירוסה הבאת מסתמא?"

וכמה נפלאה היא העובדה, כי השמחה לבואו של הבן הביתה, להופעת האורח – רק לאחר איזו שהות הובעה במפורש, גם היא במתינות ובהרבה פשטות: “נו! אני נהנה שבאת. אני נהנה באמת”! ולאחר-כך באה הפסקה, ואוריאל פוגש בחתול הבית, – פרט של מה-בכך, כמובן, אבל לא מספר כא. נ. גנסין ידלג עליו, ולא יצרפו, חלילה, אל התמונה הנאמנה של הבן אשר חזר הביתה – תמונה הרקומה מתאורים, שיחות קטועות, הגות-נפש חרישית, הרהורי פילוסופיה – והכל עם האם, ואף היא מתוארת, כמובן, בפרוטרוט, אבל הלב חוזר וחוזר אל האב, ופתאום נדחק לתוך השיחה עם אמא אינטרמצו, נרגש:

"אוריאל הביט פתאום אל סביבו וקם באיזו חרדה שביאוש. מה-זה היה לו? פתאם הכתה גלים בלבו איזו תשוקה נמרצה ומשונה במאוד, והוא החליט לגשת מיד אל אבא, אל אבא זה גופו, המטיל פה בנחת, ולשאול אותו תחנונים – לשאול אותו תחנונים רותחים והומים:

– אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים… או אפילו שאינם טובים – אמת, אה?"

האם אין דמותו של האב והרב, שנתנה בזה, נצבת לעינינו בכל קומתה, דמות הגוף ודמות הרוח המפעמת שבו? אנו רואים אותו על בגדיו שלו המיוחדים, שהבן מתארם בדברי-שיר כמעט, את “שולי הזופיצה שלו הארוכה מפוזרים”, את “חזיתו השחורה והארוכה”, את “שתי הציציות הלבנות והארוכות”, את הפיאות הארוכות ו“קצת מסולסלות”, את הזקן שהיה “קלוש למדי ומדובלל כל שהוא”, את “פניו החורורים”, את “הכסא הרפוד”, את “הכתבים המפרכסים” שלו, את המשקפים, ואת האבנט – ממש פואימה על חיצוניותו של האב והליכותיו בבית; ומתוך כך – קמה ונצבת גם דמות הנפש ושעור קומתו הרוחנית, גם יחסו אל תפקידו, ואל הרבנית, ואל הבנים – הכל הכל, עד שהאיש נראה-בעין ממש, מהלך לפניך, הוגה על אזניך, דן דינים, פוסק פסקים, כותב הגיונות ופירושים, מחנך בני ביתו, פועל ועושה עם אלוהיו ואנשי עירו – איש חי, על רמ“ח ושס”ה שלו, בפרק-ספור קטן, בשרטוט דק, בדברים נרמזים ומקוטעים.


ח    🔗

רבנית עדינה

אנא, שימו-לב: שיבתו של הבן היה מאורע גדול בבית, לשיבה זו היתה צפיה רבה, והיו חששות שהדבר לא יקרה, כי על כן מגלה האם את לבה ואומרת – לאחר-כך – בזו הלשון:

“אח, אוריאל בר בטני! ואני לא פללתי שתבוא… לא פללתי… לא חשבתי, שתהא מצית להם לאבא ולאמא שהזקינו.. אח, ילדים, ילדים!”

ונקל, איפוא, לשער, כי הם היו גורמים נחת גדולה לאם אלו העירו אותה משנתה בבוא הבן לבית; ואולם, כאן החנוך הטוב אוירת החיים היא! כאן אין מקום וטעם לקלות-דעת, לבהילות, לחפזה, לפחז! ועל-כן שוב שימו-לב אל תאורו של א. נ. גנסין:

"אבא נכנס ראשונה ודבר בלחש, אגב רמיזה שבאזהרה כלפי אותה דלת לבנה וסגורה שמימינו:

– “אלא שתהא זהיר. שתהא זהיר. שהרי אמא ישנה”.

גם כדי לשמח את האם – אין מעירים אותה! גם הרב שומר כבודה של הרבנית וגם הבן מוקיר מנוחתה של האם – ושניהם דוחים את פגישת-החדוה! וכי יש לכם ספק בדבר, כי המספר א. נ. גנסין היה כאן בחינת רושם-פרוטוקול? לנו אין כל פקפוק שהתאור הזה הנו צלום נאמן של מה שהיה, כי על-כן כל-כך טבעי התאור הזה, בלתי-מאומץ ובעיקר – משום כן נראה אפוד כל-כך זה האור הגדול, אור לבבות ואור אצילות, המאיר כאן מכל זוית וזוית; והנה סוף-סוף גם הפגישה, עם האם, עם הרבנית העדינה, הלבבית כל-כך, כיאה וכנאה לבת-ישראל, והיודעת בכל-זאת פרק במתינות, בדרך-ארץ, בכבוש היצר:

"בקרוב היה כבר אוריאל נושק לאמא, כשזו שוכבת במטתה, פניה הקטנים נסוכים שנה ואושר מחריד את הנפש – – – והרים במקצת את ראשה והגיש את פניו אל אלו שלה ושאל ברוח כבדה וחפצה טובות:

– ואתם פה – הרי אתם מזקינים לכם, אה?

אבל זו היו ידיה הקטנות והצפודות במשהו חרדות ומתלבטות לו בפניו ובצוארו והיו מחליקות בקדחת אוכלת בכתפיו, והיא פטפטה והיתה צוחקת מחמת אושר:

– פטור, נו! הרי גם זו דאגה! ובלבד שיחנני מי שלא נטלתי לשמו את ידי ואת אבא שיחיה באריכות ימים".

ואל נא תקראו את הנ"ל ביעף, אלא האזינו למלים, לתארים, כי הכל בחינת לבנה שאין לשמטה מן הבנין; ראו נא גם ראו את ידיה של האם, את מעשיהן של הידים הללו, הקשיבו היאך “היא צוחקת מחמת אושר”, ואל נא תדלגו על אופן דבורה, כי זהו דבור חי מאד, וכאלו תקליט כאן לפניכם, המוסר בדיוק נמרץ את הקול ואת הדו, את צביונו ממש!

והאם נתמה על שהמספר, העסוק, כמובן, בעיקר בבן, באוריאל, אי-אפשר לו לדלג על חוט-שני שברקמת העלילה הזאת, על היחס שבין ההורים זה לזו וזו לזה? כל זה אורגני כאן, חלק בלתי-נפרד מן השלימות, גם פרט זה (לא, לא פרט קטן!) הוא ממהותו של אוריאל וכשם שצין את דאגת הרב לשנתה של הרבנית, כן עליו לצין (משום שהוא מספר את המאורע ולא עליו) גם את יחסה של הרבנית אל הרב, ומתגלה כאן אהבה בלי מצרים, כבוד נעלה, הערצה, דאגה עמוקה:

– – – “אח אבא זה! את לבה כבר אכל, שימיו יאריכו! מדי לילה בלילה הוא מאחר כל-כך לשבת וגם ביום אינו נח אלא חטופות. והיא כבר יראה להגיד לו דבר”.

ולאחר-כך, מתוך שיחה לבבית על השכנים, היא ששה לספר בקול את שבחי הבעל באזני הבן, ורואה אותו כראות גבור בשעה שעסק במתן" תשובה" ל“שאלה” של שכן, והענין היה חמור מאד בעיני הרב, ולא איש כמוהו יקל, חלילה, אלא עסק בכך במתינות ובישוב-דעת, בחקירה ובדקדוק מרובה; והבן מסיע לאמו ואומר לה:

“אני זוכר. כמה התחבט אז אבא באותה “שאלה”, אה? שני ימים רצופים, כמדומה? חה-חה. זוכר הוא אותה מהומה שבבית”…

ואלו האם אינה מסתפקת בכך, והריהי מתלהבת ומפליגה:

– – – “שלשה ימים רצופים; אפשר לאו? הוא אומר: מהומה. גהינום היה אז בבית… סדום! מלתא זוטרתא היתה זו? אותה מדוכה, שטפל בה אבא. שיחיה” – –

וכי אין אנו רואים מכאן, ומשאר הדברים והפרטים הנוספים שבפרק זה גם את האם כמו חיה? הן אנו מכירים כבר את פניה, את ידיה, את הליכותיה בבית, את יחסה לבעלה, את דעתה על הבנים, את קשריה עם שכניה, עם כל הסביבה הקרובה, את אופן דבורה, – הכל הכל כמעט; מועט המחזיק את המרובה; קוים כבדים, מגובשים, אבל כל-כך ברורים, בהירים, שופעי אור; ומה נעים הטעם הזה לחך!


ט    🔗

העין היא הנפש

ודאי, עיקרו של פרק זה, כעיקרו של כל הספור, הוא הבן, הלא הוא אוריאל, אלא שאצל א. נ. גנסין לעולם אין העיקר דבר עירום, פרוש ונפרד, אלא זה עיקר – אשר כל מה שסביבו דבק בו, שיך לו, חשוב לו, חלק ממנו, הוא הוא עצמו; אוריאל הוא העיקר בספור זה ובפרק זה, ועל-כן דוקא מספר א. נ. גנסין כל-כך מעט עליו וכל-כך הרבה על סביבתו, על נופו, על הטבע הסובב אותו, על כל המתרחש בחוג ראיתו, הרגשתו והבנתו; א. נ. גנסין אינו מתאר את הנוף, אינו מקשט את ספורו בפרוט מזג האויר, אלא בכך דוקא – הוא מספר את הויתו של אוריאל, הוא מקנה לנו לא את יחסו, אלא בפרוש את קשר-נפשו של אוריאל אל הנוף ואל מזג-האויר, משום-כן לא תמצא בתיאורים אלה “טמפּרמנט”, אלא תרגיש את הכוח שהוא משקיע כאן, תבחין כי מכחול-הצבעים טבול כל פעם בלבו ובנפשו, ושמא אפשר לומר עליו, על א. נ. גנסין (במשקלו של הפסוק העברי הנשגב, “כי הדם הוא הנפש”) – כי אצלו – “העין היא הנפש”, ועל-כן הוא מספר על פרטים קטנים, לא בדרך-אגב, אלא בכונה גדולה, וכמו על עיקר, ואנו רואים הכל במו-עינינו:

– – – “ואוריאל התחיל נושם לרוחה וסופג לתוכו את הדומיה השאננה, שהיתה רוויה מטל ומדושנה מאותם הריחות שבלילה, הנפוצים וזוחלים מהגנות המלבלבות, מתונות ירד מהמרכבה ונטל את אמתחתו והניחה על הספסל שאצל אותו בית נם, שחמשת תריסיו כולם לבנים וכולם, מלבד האחד שבטבורו, מוגפים היטב – אותו בית יפה ושוקט, שאוריאל היה אומר בשכבר הימים בית-מולדת”.

ונקל לשער כי ציר-חכם לא יקשה לו לציר לפי הנ"ל, בתמונה מלאת הוד אידיליה ספוגת ליריזם טהור, את המרכבה שממנה ירד הבן בעירתו, ואת הבית שאליו הגיע, ואת הבתים השכנים (“לכאורה, היה פה הכל כמו שהיה לפנים, אפלולית ושקט ואזוב בגג שלנוכח. אותה חתול מנומרה, זו שהלילה מאפירנה והיא נודדת מתונות בחודה של הגדר הארוכה וסורחת את זנבה אחריה”) ואת ישיבתו האפית והפילוסופית של הבן על הספסל מול הבית – כשם שציר כזה, אם יקום פעם בתוכנו, עשוי לעשות לעצמו ולאמנות הציור גדולות ונצורות, בהחליטו לעשות אילוסטרציות לספורי א.נ. גנסין! וכמה “פרטים” מספר א. נ. גנסין בפרק זה, שמהם הוא בונה בסגנון פספס נפלא את כל המאורע השכיח והרגיל, הנהפך כאן לבלתי-שכיח, לנשגב וממש לדרמה רבתי: “אוריאל גנח וישב אצל אמתחתו והצית בפפירוסה”, “התחילה לוחצת ולוחצת תוגה קטנה ומכבידה – אותה תוגה נוהמת, הנוקרת ויש בה מארסה של חרטה”, “אויר סופג זה לא נח אפילו מרשמיו החיים. הנה הם מרחפים מסביב – –” וכאן מספר א נ. גנסין בעט-אמנים את כל הרשמים החיים משכבר הימים, שלא חלפו והם, “מפרכסים בטרפים המטוללים” של הגנה, ועוד ועוד; “בדלת נצב ושפתו נשוכה”, “לא הרחק מהגליונות הללו היו מוטלים והיו מבהיקים לו באיזו תמימות שבידידות נושנה משקפיו הצלולים של אבא”, “והוציא משום-מה את המנורה מקופת הספרים שמסביבה והגישה למו פיו, והתחיל יונק ומצית בה את הפּפירוסה שלו”, – וכך הלאה וכך הלאה, כל פרט-קטן תמונה שיש בה הרבה עלילה, מצב-רוח, הגות דובבת באלם, מוסיקה קמרית! הנה זה הוא אוריאל – הדמות השלישית בפרק זה של הספור “בטרם”, אבל הוא עיקר כאן, יען כי גם הדמות הראשונה ואף השניה – משל אוריאל הן, גם הן אוריאל הנן.


י    🔗

ספור כמחזה

מדת הכשרון לספר, לספר דברים שכיחים בדרך מקורית עד-תכלית – נבחנת, כמובן, על-ידי כך, שהיא מרתקת אותך אל הנעשה והנשמע כאן, על-ידי כך שאתה שבוי בקסמן של הדמויות המתוארות, ועל-ידי כך שהספור מעורר בך מחשבות, עד שנאלץ הנך להרים מדי פעם את עיניך מן הספר ולהגות קצת, לפזר את התרגשותך, את עצבך, את דמעתך הנקוית בעינך; אבל מדת הכשרון הזה, מקוריותו הברורה נבחנת גם על-ידי כך, שאתה יכול לשער בקלות-יתרה, שאת ספור-המעשה הזה אפשר להמחיז, לבנות הימנו מערכון דרמתי-לירי למופת, העלול להנציח שלשה שחקנים אם ישכילו להעלות על פניהם את המסכות האצילות של האב-הרב, האם-הרבנית ואת “הבן החוזר”; ומי שימחיז את הפרק הרביעי הזה מן הספור “בטרם” של א. נ. גנסין – חיב לשתף עמו גם מוסיקאי-אמן, שמצוא ימצא לפניו, בבין השיטין כמו גם בשיטין, אוצר עשיר מאד של נגון עדין, נגון הלב ונגון הדעת והחכמה, שהמספר השקיע כאן, אם מדעת ואם שלא מדעת, כי מעצם מהותו ומאופי כוחו היוצר.


יא    🔗

תיש מנגח את צלו המדרפו

פרק חמשי בספור “בטרם”, תולה עלילה כבדה מאד על בלימה, והנהו, בלי ספק, אחד הפרקים המדוקדקים ביותר והמקוריים ביותר כמסירת רחשי נפש דקים ומורכבים ביותר לא על-ידי קשירת תארים, אלא בכוח של ספור-מעשים; הכל-הכל בנוי על הלבטים הטרגיים בענין יחסים בינו לבינה, – ההכרח של זיקה, בדרך הטבע ובכלל, מצד אחד, ואיזה פחד אישי, שמא איזו בחילה פרטית, בריחה מן היחסים האלה ברגע האחרון, מצד שני; להלכה, הרי זה פרק נוסף בספור זה, שהוא ספורה של נסיעה אחת הביתה, ספור מפורט על הנסיעה ברכבת, על הפגישות שבדרך, פגישות עם נוף ופגישות עם אדם, ופגישות עם זכרונות ילדות, ופרק חמישי זה מספר על בקור בבית ידיד נוצרי, בכפר, ולאחר שחזר משם – על פגישה טרגית וטרגי-קומית עם העלמה מילי; החלק הראשון פותח בציור-נוף קצר ונפלא, נוף של נחל שוקט – שאהב אותו, כנראה, תכלית האהבה ועל שיט קצר בסירה אל הכפר סמצי; ולאחר-כך תאורים קצרים של פרטים מיוחדים מחייו של בן-כפר:

– – “אוריאל מצא את אנטיפ חברו, כשהוא יושב ומטפל בילד בריא, שצחוקו היה זר ואור רחוק הבהיק מתוכו, כשם שראשו הקלוש היה מבהיק מאיזה אור שאינו נתפס” – –

– – “ובאה נטשה, אחותו הצוהלת והורודה של אותו אנטיפּ”.

– – “אוריאל מכבה בשכיבה את המנורה שמימות מתושלח, שהיו מדליקים בשבילו, והיה נשאר שוכב באפלה וחושב הפקר, שלכאורה היה הדבר יפה כפי האפשר, אלמלי היה נושא לו את נטשה זו לאשה והיה נשאר יושב אתה באהל שכמות זה ומטפל גם הוא בילד צוחק זרות ואורות” – –

אלא, –

– – – “אלא שאגב היה תמיד מרגיש, שכר וכסתו שלו חסרים לו פה” – –

– – “בלילה השמיני להיותו שם כבר לא חזרה אליו אותה מחשבה והוא היה מנמנם חטופות” – –

ודאי לנו, – האפיזודה הזאת הנה מעשה-שהיה, ומענין הספור עליה, וחשובים מאד הפרטים הקטנים, המגלים גם הם את כח-הנפש של א. נ. גנסין ואת אופי כשרונו, – אבל אפיזודה זו חשובה גם כפתיחה לאפיזודה השניה, שעליה הוא מספר באריכות, כי על כן היא משלימה מראש את דמות נפשו של אוריאל ונותנת בידנו אפשרות נוספת להבין לכל המתרחש בנפש הזאת בכל הנוגע לענין זה, שאנו מכנים אותו בשם “יחסים שבינו לבינה”; אכן, גם אפיזודה זו, כמו הקודמת, באה להבהיר, כי… “בלילה השמיני כבר לא חזרה אליו אותה מחשבה”, כלומר: – משיכתו אל האשה, רעיון הנשואין, כל התקרבות והתידדות עם האשה; היו אצלו רק דחיפה זמנית, שמא רגעית, דחיפה חוזרת ונשנית כל פעם, כל תקופת-זמן מסוימת, שמא אפילו כל יום ויום, אבל לאחר שהיה כלשהי, לאחר תהיה, לאחר מגע הקרוב לממש – באה הדחיפה חזרה, דחיה מן האשה; ומצב-הדברים מסתבך עוד יותר על-ידי כך, שהוא עצמו, אוריאל, יודע זאת, מכיר את עצמו, והוא מסביר את עצמו בשעה קשה-מנשוא, בשעה שהאשה יוזמת ותקיפה בהתקרבותה:

– – "אח, שתגיד נא לו אותה תינוקת בדברים ברורים – מה היא רוצה ממנו? חה – חה. בסופו של דבר – הוא אינו רוצה לישא אשה, נו!

– “קרבה שבנפש, כשם שהיא אומרת?” אח, אותה קרבה שבנפש; ובכלל – נפשו זו שלו אינה קרובה, כמדומה לו אפילו לגבי דידיה גופו, חה – חה"


ולאחר-מכן מתאר א נ. גנסין תמונה טרגית מאד, שמא אפילו גיהינומית, אף-על-פי שיש בה גם יסודות מגוחכים ונלעגים; הנערה מתאכזרת אל עצמה, היא משחקת משחק גדול עם אוריאל, מדעת במקצת והרבה שלא-מדעת, בתוקף התפרעות חשאית ופנימית של אינסטינקטים, והריהי מתפשטת לעיני אוריאל ושוכבת במטתה בכונה לגרות את יצרו, והיא מעמידה-פנים כי עושה היא זאת משום שהיא “אדישה” כלפיו, ואלו הוא מדמה בנפשו כי אדיש הוא, וכי אינו משחק אדישות בכונה, ואף הוא טועה, כמובן, ולבטי שניהם מתוארים כאן ביד אמן מפליא, ואנו עדים למחזה-אימים כמעט של יצרים ובני-יצרים, של סגולות נפש, של כונות משונות, של הליכות-לב, של פחדים וחששות, של גאוה, של יהירות, של השפלה עצמית, של אהבה-עצמית ושל רחמים לזולת, של אחד-בפה ואחד-בלב, של הטעיה עצמית, של אונאה עצמית, של בכי מוסוה, של צחוק מלאכותי, של בכי מתוך צחוק, של צחוק בדמעות:

– – "אלא שהיו פניה כבושות בשתי כפיה החורות והללו היו כמחוברות אליהן, וידו של אוריאל, שהיה נצב אצלה וכפו האחת היתה מונחת לה בכתפה הקודחת, שוטטה נואלות וטפסה שם לשוא, והוא פטפט וסחט תחנונים:

"– נו… נו, מילי… לזה לא פללתי… באמונה, לא פללתי, מילא.. הלא… הלא –

“הוא לא היה מוצא דברים בפיו, וקולו היה כמו שנדמה לו, אוילי מאד והוא הרגיזהו” – – –

ולבסוף – כאלו קומדיה; לא כי, – טרגדיה היא זאת:

– – “הוא ראה, כיצד נשכה זו את שפתה בשניה הלבנות והקטנות ואחר הסירה את כפיה וגלתה לו פנים צוחקים ושמחים. בתחלה התחיל הלב מהסס חשודות וקול קרא בתוכו: נואל אתה, אוריאל – אח, כמה אתה נואל, בחור. כלום ראית אותו תיש, כשהוא מנגח את צלו המרדפו?”

ומה יותר אופיני לא. נ. גנסין מן הפרט ה“קטן” של הלז, שהוא כל-כך מפואר, כל כך עדין, כל כך נוגע-עד-הלב, שעה שהוא מספר, בהמשך התאורים, על הנערה, אשר –

– – "שפתיה היו נדות בלחש מחמת כלות הנפש:

– מאמא! מאמא!

“אותה תפלה טהורה שבלחש כבשה משום-מה פתאם את נפשו של אוריאל ולבו שנכמש חרד והתחיל צובטו וצובט חמות” – – –

ואולם, – כנגד הלב והסינגוריה שלו, בא השכל וקטיגוריה שלו, כמובן:

– – – “א–ח מילא – תפלת שוא היא זו, מילי! אותה אמא רחוקה היא, תינוקת, ואת אוהבת אדם זר, אדם שתוכו קרח ורמה – אדם זר ומוזר לבריות ואלוהים רחוקים ממנו…”

אוריאל יודע את עצמו ואעפי"כ הרי הוא חי ועושה תמיד כאלו אינו יודע, כלומר: – הוא חי על פי נטיות הגוף ונטיות הנפש, והללו אינן נטיות בכוון אחד, אלא פעם בכוון אחד ופעם שניה – בכוון הפוך ומנוגד, ולעולם אינו מגיע לכלל סוף-פסוק, אלא מתלבט על פרשת נטיות.


יב    🔗

אבטוביוגרפיה כמאמר המוסגר

בדרך של אירוניה-ולא-אירוניה מנסה אוריאל (בתחלת פרק ששי) לתאר לעצמו היאך היתה צריכה להכתב פעם הביאוגרפיה שלו, דמות הנפש שלו, הויתו הרוחנית, ואין כל ספק שזהו נסיון מן המענינים ביותר, נסיון לשרטוט אבטוביוגרפי קל מידי א. נ. גנסין, אבטוביוגרפיה בחינת מאמר-המוסגר בתוך ספור, ויש כאן, בלי ספק, משום נתוח עצמי במעטה של אירוניה, כעין שעשוע של הרהור, בפרוש – הרהורי-לב כמוסים ורוחשים בו תמיד, רחשי-לב עצמיים ואעפי"כ – אוביקטיביים, ככל האפשר! ומובן מאליו, כי ביאוגרפיה זו של אוריאל, או אבטוביוגרפיה שלו – תתחיל בתאורי מזג אויר ובציור של נוף; וכמובן: – תאור מדוקדק, פיוטי, פילוסופי, פרוזאי מאד, כי על כן מדויק עד תג קטן, ופיוטי מאד, כי על כן אישי כל-כך, נוגן כל-כך, שופע צבעים כל-כך:

– – “ברחוב היה אז בוקר רוגש מאורות ומזהיר מצלילים, ולבלב אביב צוהל ופורה, אותו אביב גופו, שהיה מלבלב שנה בשנה בימי אותו הומירוס הגדול, שהאלים פיסוהו ובנות האלהים רבצו לרגליו” וכו' וכו'.

– – “חה–חה, בחור אחד חור וגלמוד וקול אלוהים קורא בלבבו” – –

– –… אוריאל! באחת – אוריאל! אותו גולם-אלוהים המשוטט כל ימיו לבטלה – אוריאל!"

כמה רחמים לעצמו בכל התאורים הללו, כמו גם אהבה-עצמית, והדברים דומים למי שמלטף-עצמו, כמעט נושק-עצמו, אבל גם זועק מכאב-לב, קורא לעזרה, מבקש הצלה, מפרפר בתוך הצחוק מחדוה וגם מתוך הדמעות מיגון עמוק.


יג    🔗

כאב לב נעים

עכשיו הגיעה שעת הפגישה עם האחות – וקטע-ספור זה רוחש כולו אהבה גדולה, רחמים גדולים ומבוכת-נפש גדולה משניהם; דומים הדברים כאלו חותה המספר בידיו העדינות גחלים רותחות מתוך ערימה גדולה של רמץ; אצבעותיו נכוות וכואבות – והוא אינו פוסק מלחתות, כי על כן נעים לו הדבר, נעים כאב-הלב הזה; ודאי, ודאי מאד – קטע-ספור כזה מתחיל בתאור האוירה – ואתה קורא את הדברים ונראה לך כאלו נתחלף המזג, בדומה לבשורת גשם מבורך ביום אביב מוקדם:

– – “בקרוב התחילה איזו טרדה חדשה שאינה מוצאה לה מנוחה, מהלכת ורוגשת בחדרים הסמוכים, ואוריאל נחש פתאם את לינה, את אחותו לינה שבאה כנראה”

– – “הנה נקשה בהמולה דלת בחדר אחד רחוק וכסא טולטל ושרט בפנה אחרת. פה רצדו רכות רגלים ושם נשארה תלויה שלשלת רוויה שבנגינה קלה”.

– – “הפגישות הללו – לאו. אי אתה מוצא דבר יותר קשה לאדם שכמותו מהפגישות הללו” – –

ולאחר-כך בא תאור מפורט של הפגישה ממש, והוא שטוף כולו רגשנות, בעיקר מצד האחות, וכמובן שלא איש כאוריאל ישא בקלות את הגלוי הזה של סנטימנטליות, והריהו לובש פתאם העזה ופוסק:

– – נו חדלי, חדלי… דרדקי! אוהב אני מאד, כשמתחילים נוקבים את אזני בשכמות אלו. גלוי-הלב… סמלוי-הלב" –

ומיד, כמובן וכמובן, נוקפו לבו על שסנט באחותו, הוא מתחרט, והנה הוא מתאר את חרטתו זו:

– – "ופניו היו תלויים באויר סתם, והוא שואל וחוזר ושואל את נפשו, אגב אותה תהיה גלויה ודורסת במקום אחד:

– “מה אני רוצה מזו – חיינו, מה אני רוצה מתינוקת זו?”

והאם לא תהה פעם אוריאל ולא שאל את נפשו: –

מה אני רוצה מעצמי אני?


יד    🔗

שני אוריאל

הפרק השביעי מספר על שיחו של אוריאל עם עצמו על-ידי שהוא מחלקו לשנים, שניהם יושבים בחדר האב, האחד – “היה מוטל ארוכות בפנתה של אותה סופה נושנה, שהיתה מרופדת ספיָנה ירוקה שהתחילה מקריחה, וידיו היו מהפכות ומהפכות באיזה מטה צהוב שגולתו היתה גדולה והיתה כפופה והוא לא היה זוכר אימתי באה לידו”, והשני (אותו אוריאל אחר) – “מי שהיה יושב ושותק ארוכות באותה כרסא, שהיתה גם היא ירוקה וגם היא היתה קרחה”; וזה ספור מזעזע ממש על השניות שבאדם, על איש המתרחק, כביכול, מעצמו ומתבונן, כביכול, בעצמו; הנה “אני” אחד כועס על “אני” שני שבו, כלומר: – לא על עצמו כועס וזועף האיש, אלא על “אחר” שיושב בו; אם תרצה הרי זו בחינת התעוררות המצפון ומוסר-כליות, מין הצלפה עצמית, ואעפי"כ – הלא זוהי דרך להצדקה עצמית להתחטאות מוסוית, ללטוף-עצמי מוסתר; אוריאל “מן הסופה” רואה את אוריאל “מן הכרסא” ואומר עליו: –

“זה היה ראשו מסורבל במקצת, והיה בזה משום אותה גאות קשה, שאינה נתפסת, שהיתה זה מכבר מרגיזה תכופות את אוריאל משום-מה”.

ולא די שהוא מתבונן בו ורואה את אוריאל אחר בקלקלתו, אלא שהוא גם מגיע לידי רצון להענישו, לנקום בו:

– – “היתה תשוקה לבתש בבת אחת: שוטה, למה כל הכרכורים הללו – למה? הרי – הכל גלוי…”

– – – “אותו בחור שבכרסא יחדל ממנה – או… או שהוא יקום ויפלח בתכלית הפשטות את קדקדו הנושר ומסתרבל לשוא במטהו זה”.

ואולם –

– “אותו שהיה מוטל בכרסא, לא הרגיש, כנראה, בכלום. זה נשאר לו מוטל כבתחלה והפּפּירוסה שבידו היתה מהבהבת והוא היה יונק ממנה באותה דבקות שטופה שבהרהורים רחוקים” – –

להלן מתפתחת שיחה רצוצה, קטועה ושסועה, – כמות שא. נ. גנסין יודע לספר אותה; מתנגחים שני אוריאל ב“בטנו” של הפרק הזה, ומחשבות רודפות הרגשות, הנה הן מהלכות לאט, והנה הן קופצות, הנה זועקות, והנה לואטות ולוחשות, הנה הן בחינת בכי והנה בחינת צחוק; ומתלבנים ומתבררים ההרהורים שענו את נפשו של אוריאל, אוריאל החצוי תמיד, חצוי בין הגיון לבין חושים, בין שכל הוגה לבין רגש בורח מהגות; הנה הרהור מכלה, שפחד גדול-מנשוא מפני המות נעוץ בו:

– – “את שקספיר אכל רמה וטולסטוי מריח טבק – ולגבי אותו נצח גדול ושומם, שאפס קצהו ראית היום וחרדת, ודאי, שחייו של איזה שופנהויר אינם שקולים יותר מאלו של אותה זקנה שכנתו, שהיה חובטה במקלו”.

ומיד לכך נדלק שביב תקוה, ההומה בלבו והוא שואל:

– – “חה–חה. תימה – חיינו. תימה: למה זה אדם קם פתאם ובורח ואינו מוצא לו מנוחה יום תמים מפני איזו נדיפה כל-כך רגילה ונוחה אפילו, מנדיפת איזו תלתלים, למשל, שהיו אמנם רכים? חה – חה”.

ודו-השיח עם עצמו נמשך ונמשך, – ונפשו של אוריאל מוסיפה וסולדת מדרכיו של “אוריאל האחר” וסלידתו הופכת כעס, וכעסו הופך זעם, וזעמו הופך לרצון של השמדה, ולבסוף –

– – “והמטה הורד מחמת שנאה כבושה שפרצה לאחרונה, והוטל בחביטה אחת קשה, שלא היתה משום-מה נוחה ליד, ישר אל קדקדו הנושר והמנודה של זה – חה–חה…”

וכאן קרה דבר מפתיע, ואעפי"כ מוסבר, כי טבעי, כי הכרחי בכוח המציאות והעובדה:

– – “אותו קדקוד מנודה ונושר הוא זה, שנשאר שלֵו וקשה, כחלמיש החזק, והמטה שבידו נשבר בו”.

כן, לא יתכן, לא יתכן בשום פנים, לא בכוח השכל התקיף ולא בעוז הרגש, לא יתכן שיהיה אדם שובר ומשמיד חלק מעצמו, למחות מן המציאות את חציותו, את שניותו; אדרבא, רק רצון-השבירה נשבר: –

– – “פתאם הרגיש באגרופו האחד, שהוא קמוץ בחזקה, והוא כואב לו, והוא פתחו, אגב איזו תהיה קופאה” – –

ונפלאה מנפלא היא נקודת-הסיום של כל השיחה הטרגית הזאת, וגם היא יש בה משום התקת מסך הצדה, ומתן אפשרות להציץ אל מאחורי קלעיה של הנפש:

– – “וכשנכנסה בקרוב אמא ונגשה אליו, הסביר לה אוריאל פנים, כאותם הפנים שיהא מסביר, לבטח, לפני מותו, אם יבוא לידו למות בפני אחרים” – – –


 

בַּגַַּנִים    🔗



א    🔗


מלאכת-הספור – מלאכתו ממהותו


ודאי – יוצר יוצר וענינו שלו, וטפוסיו המיוחדים לו, וזוית-ראיה מגופו, – ובהם עיקר כחו ואליהם משיכתו תמיד; ואולם, – המבחן המובהק לכל יוצר הנו דוקא שעה שהוא חורג ממסגרתו, נזקק לפתע-פתאם למשהו שאינו לפי רוחו וטעמו; ממדת הצלחתו בפריצת-גדרו או אפילו ממדת כשלונו ואופן כשלונו – הננו למדים לדעת את כחו היוצר בכלל ולא רק בפרט; ואמנם, חשיבות לאין-שעור יש בספור “בגנים” לבחינת יכלתו האמנותית של א. נ. גנסין; הנפשות הללו, זה דוד ארכיחטם וכל אשר עמו – זרים היו תכלית זרות לא. נ. גנסין ומנוגדים לכל אשר הפמליה הענפה אשר בספוריו האחרים, ואעפי"כ – ראה ראה אותם, חדר אל הויתם לאמתה, השיג את אפים ואף הבין לו, והוא ספר עליהם – לא בלבביות השכיחה אצלו, לא בהטית אוזן ודבקות הרגילות אתו, אבל בדיוק ובפרוט ובאמתות המגלים-כמו את כחו שבעטו, את כשרון החטוב, התאור, ההבהרה של הטפוס, של הסביבה, את מלוא האופי של הנדון; כלומר: מלאכת הספור – מלאכתו-ממהותו היתה, חשובה לו לעצמו, מביאתו להתפעלות הימנה, דוחפת אותו לשקידה, לשכלול, ללטוש, לשלמות בכל התנאים והנסבות.


ב    🔗


דממה שלבשה בשר


בהתחלת הספור נותן א. נ. גנסין, כמובן, את נופו, אחד הנופים האהובים ביותר עליו – את נחל-מולדתו; וכרגיל הננו רואים לפנינו תמונה בהירה מאד, כוללת וגם מפורטת, שיש בה גם צבעים חיים ויש בה רחשים רבים ונאמנים למציאות כמות שהיא בעיניו של המעונין ובלבו של הנלבב; ומתוארת כאן דממת בוקר העומדת בשדות; והרגשת הדממה הזאת כל-כך חזקה, כל-כך שלמה, כל-כך כובשת את אפרים, כל-כך מוחשית, עד שאפילו אדם המופיע פתאם – אינו מפריע מאום, אינו נגוד, אלא מתמזג עם הסביבה והוא חלק בלתי-נפרד הימנה, או כמתואר להפליא בספור:

– – “אבל היה הדבר דומה שלא איזה אדם, אדם מגושם למדי ולמדי משונה, אני רואה לפני, אלא שאותה הדממה הכבושה היא זו, אותה הדממה הרוחשת שבשדה, שלבשה בשר ונגשה אלי, כשהיא נושמת בגבורתה הכובשת”


ג    🔗


קול הנושך מלים


ועכשיו הגיע תור תאורו של טפוס מגושם, של דוד ארכיחטם, ושל בתו המטומטמת, של סולי, ואופן התנהגותו עמה; והדברים כאלו לא כתובים הפעם, אלא חטובים בעץ או מפוסלים באבן:

– – “קשה היה אותו יהודי – קשה כמגפיו אלו, הגבוהים והמסומרים, כידים הללו שלו, החלודות והחזקות, כצוארו זה, הקצר והשחום והמקומט קמטים-קמטים דקים ונוקשים, משל פסת-כפו השחומה של אותו אוז” – –

ובדומה לכך, בחתכים ישרים, ברורים, הוא מספר אפיזודה טרגי-קומית של מקח-וממכר בין אפרים לבין ארכיחטם על כוס חלב קר; ולאחר-מכן הוא כמו מפסל לנגד עינינו את טמטומה של סולי, בתו של ארכיחטם:

– – "בינתים התחילו רסיסי צחוק גסים וקשים מתפוררים ויוצאים מחזה כקטניות הללו:

– הי – הי – הי – הי…

ומיד אחרי זה התחיל אותו הקול המשונה – – נושך שוב מלים ממושכות וממותקות" – –

ולבסוף מתוארת תמונת-זועה שעה שארכיחטם מכה את סולי בתו על החטא האחד בלבד, שמצא אותה מדברת עם אפרים, כלומר: מגלה את קלון טמטומה, שהוא, כנראה, קלונו שלו, ואנו יודעים מה טעמו של דבר זה בנפשו של א. נ. גנסין על ידי זה שהוא מספר מפי אפרים שהיה במעמד זה, כדלהלן:

– – “אני זוכר, כשם שהייתי שוכב בפשוט ידים נשארתי תחתי, כקורה זו, אלא שידי הספיקו וקמצו לשם אחיזה, כנראה, מלוא חפנים מהדשא שהיה אצלי במחובר והיו מהדקות אותם היטב היטב” –





 

קְטָטָה    🔗



א    🔗


ספור נטורליסטי


הספור “קטטה” כמוהו כתמונת-הוי של אחד הסופרים הריאליסטנים המובהקים, וכמעט שאין כאן כל סטיות ליריות-פילוסופיות, כנהוג בספורי א. נ. גנסין, – הרי שזהו ספור יחיד-במינו אצל המספר הזה, ואעפי"כ – הוא שלם בתכלית השלמות וכאלו הוא אחד מרבים, והמחבר רגיל ובקי בסוג זה דוקא; תאורי הטבע מועטים כאן ומצומצמים מאד, וכאלו גם הם פשוט חלק מן ההוי המסופר, ואף השיחה לנפשו – חסרה כאן, כל הספור רק מוסר בנאמנות – דבורים, העויות, תנועות; כלומר: ספור לקוח מן המציאות המוחשית, הנראית-לעין-כל; ספור בלי פסיכולוגיה, בלי נתוחים, בלי הערות-לוי; כלומר: – כמעט ספור נטורליסטי; ובכל-זאת – כל-כולו אומר: א. נ. גנסין; א. נ. גנסין על דרך ראיתו, על טעמו עמו, על כשרונו המיוחד לו, על אופי השגותיו, – מעשה אמנות למופת, מלאכת מחשבת כלול בכל המעלות הטובות של פּרוזה גדולה.


ב    🔗


ידיעה בחרפות וגדופים


הספור הזה מוכיח כי למספר היתה עין חדה, לא רק מתבשמת, אלא רושמת הכל, פרט לפרט ואף בן-פרט לבן-פרט; עין שיש לה כח-המדמה, אם היא ראתה:

– – “סוסיהם המדולדלים והקטנים היו נראים מרחוק כתפוסים בחלומות קופאים ונצבים ככתובים בתמונה שבקיר” – –

והיתה למספר אוזן דקה, אוזן הקולטת אפילו הדים ובני הדים, מבחינה ביניהם וחורטת את השמיעה בזכרון, אם היא קלטה ואפשרה לו למסור לאחר-זמן בדיוק נמרץ את השיחות השונות בין הנפשות-הפועלות, את כל סולם-הקולות, את הקריאות, הגניחות, האנחות, מצמוץ השפתים, צליפת שוטים, גערות עמומות, רסיסי הברות, קללות מרוסקות, רמזי נזיפות, דרדור גדופים וחרפות; והיתה למספר א. נ. גנסין – הבחנה קפדנית בטיבן של מלים, בטבען-כמו של צרופי-מלים, והעיקר שהיתה אצלו החשבה בלתי-מצויה של הללו, אם הוא דלה מתוך ידיעותיו בעברית את המלים החופפות עד דק, את החרפות והגדופים שנאמרו בלשון אחת והוא הריקם ממש, על כל צביונם וטעמם הראשון ללשון הספור שלו:

– – משח! משח! אפרוח! אפרוח, תחב! לקק אותה צורה טריפה! פחה בו! פחה! פחה! פחה – הו – הו – הו!" – –


ג    🔗


גשמיות שלמה


בדרך הריאליזם הקיצוני מספר א. נ. גנסין על יחסי בינו לבינה אשר לחיים לאמי “יתום” לבין אשתו אשר –

– – “נשא אותה לו לפני שמונה שנים ויותר לאשה, קצת מחמת אהבה, אותה אהבה של יתום גלמוד, ששננו לו אותם הספורים השוים פרוטה, שהיה קורא לצמאונו באשפתות שבארוות בית הקרקס הנודד” –

אבל בעיקר משום שגיסו

– – "קופי בנדיט זה הגבוה והבריא חבט לו אז בכתפו בחבה ופזל אליו וקרא: –

“– צית לי, אח טוב! הלא לא “ילוד” אתה. את ה”ברוד" וקרונו, שאתה רואה, הרי אתה מקבל. טפרר! טפר – טפר! אל תמהר! כרים וכסתות יש. סמוור זה כרסני גם הוא שלה – אי, ברקיקה, אחי! לגימה נקח ואנשים אחים נהיה – מה לנו הרבה? חי נפשי, אח?"

בריאליזם קיצוני הוא מספר, אבל ראו נא ראו – היאך פורץ ושופע מבין השורות, מכל מלה ומלה כמעט, הומור נפלא, הומור שאינו עשוי בידים, חלילה, הומור הנובע מעצם העובדות, מן ההוי המיוחד הזה; ולאחר-כך באיזה אורח מפליא מספר א. נ. גנסין על הקרע בלבו של קופי בנדיט אפרוח, בין הרצון לנהוג מנהג “אנשים אחים” כלפי גיסו לבין הצורך להיות “מגן” לאחותו המטומטמת, והוא מכריח את גיסו – לא להתנכר לאשתו, לא לעזבה ולא לברוח הימנה, ולעומת זה הוא מבין גם לנפשו של גיסו זה ולקושי חייו עם אחותו המטומטמת; והריהו גוזר עליו בכח, בעזרת מכות-רצח, שישאר ליד אשתו ובניו, אבל אותה שעה עצמו הוא מציע לו את חסותו:

– – “אלי פנה! התבינה? אלי! ואני – את שניה אקהה את שניה! כשם שאתה רואני חיים! מם… מם… נקח נא לגימה, אח – ו… כיוצא בזה!”

כן, זהו ספור טרגי מאד, נוגע-ללב, מעורר תדהמה וגם כבוד לבעלי-הדבר, לגושיותם, לגשמיותם השלמה, אבל גם ספור מלא הומור ומצחיק עד דמעות ממש.


ד


צלום של אנדרלמוסיה


הקטטה עצמה מתוארת בכשרון מפתיע – אתה קורא ולעיניך האנדרלמוסיה על כל פרטיה ודקדוקיה ובאזניך עומדת המולה מסחררת, ומתערבבים קולות “רבים וחזקים”, קולות של גערה, של נבול-פה, של חרפות וגדופים, של שסוי, של הסתה, וקולות של צחוק “אדיר ומצלצל” בתוך המהומה, ובתוך האנדרלמוסיה – מתנהלים דיאולוגים טרופי-מלים, שיחות של שברי-דברים, של הברות רסוקות, והכל יחד – כאלו זירה תיאטרלית עצומה.

ומוזר מאד, ומאלף מאד, ומעמידנו על כחו היוצר של א. נ. גנסין בפרוזה, אשר ידע למלא אוירה של ספור לא רק מחשבה והרהור וליריזם, מבוכת-נפש ושברון-לב – אלא חיים מלאים, סואנים בעוז, יצרים גסים, גשמיות איתנה, שרירים חשופים, אנשי עמל, תופעות גרוטסקיות, והעניק לנו ספור מן המשובחים ביותר, מן הלטושים ביותר, ספור כולו אומר שלמות ומופת. –



 

אֵצֶל    🔗



א    🔗


שתי נטיות מנוגדות


את אפרים מרגלית אהבו כל הנשים שבספור: – וירה וזינה, רוחמה ודינה, וגם צילי; ואלו אפרים עצמו – את כולן חבב בלבד, הוא נהנה מחברתן, אבל הוא גם סבל יסורים בגללן, כי כולן הכמירו את רחמיו עליהן; כל הנשים הללו – מחפשות את אשרן ואינן מוצאות אותו, הן מתבלטות, מתחבטות, כורעות תחת משא התשוקה הטבעית, זו שהיא קדומה, מימות הדרמה שבין הנחש, חוה ואדם, הלא היא ה“תשוקה לאישך”; אכן בספורי א. נ. גנסין – קללה היא התשוקה הזאת, כי על כן אין מרגוע לנשים הללו; הן רודפות, הן שואפות את צלו של האיש הנחשק; הן גונחות, הן בוכות, ויש שמאבדות עצמן לדעת, כמו דינה ברבש; בלתי-פוסקת ובלתי-מרפה היא תשוקה זו אצל הנשים של א. נ. גנסין – יצר-היצרים, אבל לא בחינת אש גועשת, פורצת ושוטפת, אלא כמים הנוהרים והולכים, נוהרים והולכים, ואין תחום ואין סוף לנהירה זאת; והנשים החושקות הללו – רכות-נפש הן, עדינות-לב ברובן, והתשוקה כשלעצמה – נעימה, מנעימה, צריכה והכרחית לזולת, לפי הגיון הטבע, הגיון הנראה לא. נ. גנסין כאלו הוא צודק רק במופשט, ואלו למעשה – טרגי הוא, כי על כן אלף מכשולים ומכשול בדרכו אל המטרה, ברצותו לבוא על תקונו ממש; מכשולי דת, מסורת, מנהגים, שעה בלתי-כשרה, נסבות, אופי פרטי וכדומה; על ציר זה סובבים כל ספוריו כמעט של א. נ. גנסין – על התשוקה הטבעית של האיש לאשה ועל המכשולים שבדרכה, המונעים מלבוא על מבוקשה; על הטרגדיה הזאת שבין שתי נטיות מנוגדות אצל האדם, בין נטיה בכוח הטבע האנושי ונטיה בכוח הזיקה לתרבות, שגם היא אנושית, כמובן; אלה הם ספורים מדוקדקים ומפורטים על החצוי אשר בין הרצוי לבין המצוי ביחסים שבינו לבינה; ובספורו “אצל” הגדיל א. נ. גנסין לגלות את כשרונותיו בנדון זה, כשרון של ראיה חודרת לב וכליות וכשרון תאור של כל שראה, שמע והגה בנושא המרכזי הזה בחיים לפי השגתו.


ב    🔗


יש שהטבע-השני – טבעי מן הטבע-הראשון


אפרים – מרגלית הנהו בשביל הנשים הפוגשות בו, המכירות אותו, כי על כן נשים, דוקא נשים, אוהבות את העדינות בגבר, את הגבר הפיוטי, את האיש הרך והמועדן; הן אוהבות את זה מתוך הנחה, שלא-מדעת בעיקר, כי הוא-הוא שיבין להויתן הנשית, לחשקן הטבעי, חשק שבטויו פיסי, אבל מקורו נפשי, רוחני כל-כך; ודאי, – יש בכל ההזקקות הזאת לרוחניות, משום מסוה, שמא אפילו משהו מן הערמה, אלא שזוהי ערמת הטבע, אשר לא תמיד גלוייו במישרין דוקא, בלא בושה, כנהוג לחשוב; יש ויש צעיפים לטבע, התחמקויות, משחקי מחבואים, הן ולאו ורפי בידיו; גלוייו של הטבע באשה – בדרך של סחור סחור, בתחבולה ולא בגלוי-קלפים, בעדנה ערמומית ולא בגסות ישרה; האשה שבאשה צריכה באופן פיסי – רוחניות, עדינות נפש באנשים, שירה, יופי, אסתטיקה; זה צו אפיה מן הטבע, – ומכאן “תוצאות” חשובות מאד, יחסים מורכבים מאד בינו לבינה, יחסים נשגבים וגם טרגיים עד אין-שעור; כי הלא מאידך גיסא, – הגבר שבגבר – צריך קשיות-עורף, נוקשות הליכות, תקיפות-יד ותקיפות-רוח, אלא שזיקתו לאשה – מכריחתו כל-כך להיות גם הוא נושא מסוה, להיות עדין ורך; – ומדות אלה באות קודם-כל מ“אונס” הטבע ולאחר-כך מרצון, מאהבה; כי יש ויש בעולם האנושי – אשר הטבע-השני – טבעי מן הטבע הראשון, אמתי יותר, ישר יותר; ותכונות אלה, טבעיות ואנושיות, בהרכבן ובפרודן – גורמות בהמשך גלוייהן, לסכסוכים קשים, להשתלשויות דרמתיות, ולא רק שהן בלתי-נמנעות, אלא, רצויות, לשני ה“צדדים”; זהו, באופן פּרדוכסלי, החלק הנותן-טעם לכל פרשת-היחסים שבינו לבינה, הוא ה“תבלין” העיקרי שבה, וכוחו של ה“תבלין” ממש ככוחו של המזון עצמו, אם לא יותר מזה, הרי לכל הפחות – שוה בשוה; על הפרת שווי-המשקל שבין הטבע בערטילאותו לבין הטבע המתחפש – מיוסדים כל הספורים הטובים על נושא זה וכל הרומנים המשובחים שבעולם; קסמי הרוך והעדנה, כשופי הרוחניות, גלויי האצילות והנדיבות – המופנות מאת הרעיה לדוד ומאת הדוד לרעיתו, – האם תחבולה בלבד הם ורק מעשה-ערמה, או שהם יסוד מוסד, עיקר האדם באשר הוא אדם? האם הם רק משאלה וגעגועים ובחינת מצות-אנשים- מלומדה, או שרשים בהויתו של אנוש? מלחמה גלויה ומסותרת נטושה בין “הוא” ו“היא” – לא לאכזב בנקודה זאת, לא לגלות את המערומים או לגלותם דוקא זה אצל זו וזו אצל זה; הנה התפישה שאנו מוצאים בספוריו של א. נ. גנסין, בכל ספוריו, כראשונים כאחרונים, אבל במיוחד וברכוז ובשלמות יתר בספורו הגדול האחרון – ב“אצל”.



ג    🔗


מספר את הנוף


תאורי הנוף ב“אצל” – הגיעו למעלת ציורים מן המובחרים ביותר, וכל אחד מהם כמו ספור לעצמו, יצירה מוגמרת לגופו; הפרוט לעולם אינו עובר את גבול הצורך להשלמת התמונה, בלי כל סרח עודף, והדיוק דק מאד ואינו מכביר במאום, ואם תקרא בעינים פקוחות – ראה תראה את הנוף כהויתו ותחוש במזג-האויר שעמד אותה שעה:

– – “והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פזורות בככר הגדולה, כנגד אותם ההרים מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת-אחת מכתפיהן את החשכה הכבדה, שבתחלה היו בטלות ומבוטלות בה; וזו צנחה לה ככתפיה זו הצונחת מכתפו של אדם ונשארה מוטלת, כשהיא מכונסה ומכווצת כולה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מתמרות באד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדות ומתפזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הצירים המשובחים” – –

זוהי תמונה לעינים, – מראה בכל הקפו וכמות שהיה, ועמודים מועטים לאחר-כך מתאר א. נ. גנסין תמונה לאזנים, – משמע בכל דקדוקיו והדיו והדי-הדיו, כמות שהיה –

– – "בחורשה המרוחקה התחיל זמיר בחליליו מכה צלילים ואצלו נבאה קוקיאה נכאים. רגלי שוכני בשדות, נסר מפרק לפרק ברוגזה וחברו השיב לו מממשלתו הרחוקה. הככר מתחת היתה רוחשת. בצות צלצלו מקולות מקרקרים. בדשאים נתרו יצורים קטנים ושרקו וצרצרו וקראו זה לזה. בריה אחת קטנה, מאלה היצורים המאליפים, שהיתה חבויה בדשא המבהיק מתחת, היתה חוגגת את נצחונה, כנראה, ומגלגלת למי שהיא בהברה אשכנזית, שטופה וחטופה.

– הא, ריקה, גרוגרת תטול? תטול? תטול?

ותשובתה היתה תמיד בצדה, וגם זו שטופה וחטופה אבל באיזו כונת מרדות, המטילה ארס:

– אטול! נטול אטול!" –

וכך שזור כל הספור הזה שרשרת ארוכה של תאורי נוף שהם עצמאיים כל-כך וטעמם בהם ביחודם, והם גם מתמזגים מזוג מלא ומפליא עם מצבי-הרוח, עם מצבי הנפש, עם הנפשות הפועלות ומזגיהם האישיים ואפני ראיתם; תמונות מיניאטוריות הן אלו, נובלות זעירות, נגונים לבביים, מחזות מוסיקליים, הקוסמים לרגש ואותה שעה הם מפרים גם את ההגות ומעוררים למחשבה, כי על כן – הרבה מחשבה בכל תאור-נוף כזה וציון מזג-אויר; משום שהנוף ומזג האויר אצל א. נ. גנסין אינם בחינת תפאורת, אלא חלק אורגני, בלתי נפרד בשום פנים, מתוכן הספור ומטעמו בו.


ד    🔗


הטבע חקאי


ועוד בנקודת-מוקד חשובה יש להבחין בכל ספור נבון וגם בספוריו של א. נ. גנסין, – הלא הוא זמון נשים-אוהבות אחדות מסביב לגבר האהוב, ולא רק משום שדבר זה הוא המשמש מקור לקונפליקטים הטבעיים וההכרחיים בספור, אלא משום ההבנה הנכונה בטבע האדם בשאלה הנדונה, – זה יצר הקנאה המגרה, המלהיב והמדרבן למאמצים נפשיים, לדבקות בנושא האהוב, ויצר החיקוי גם הוא בעל משקל הוא: – אם פלונית אוהבת אותו – ודאי שראוי הנו לכך, ושומה עלי גם-כן לאהבו, להתחרות בה, להוציא טרפה מפיה; לא במתכון, כמובן, לא מדעת, כמובן, אלא מתוך דחיפת הטבע והחושים הטבעיים; כן, האהבה מותנית מתנאים מסוימים של התחרות, של האבקות עם צד שלישי, ושל זכיה בגורל; יש מספרים שמזמנים שלושה-ארבעה אוהבים לאשה אחת והם נאבקים על הזכיה באהבתה היא, בבחירה מצדה; ואלו א. נ. גנסין מזמן שתים-שלש-ארבע אוהבות מסביב לאהוב אחד, ורק במקרה בודד ובאופן חולף בלבד – יזמן שנים אוהבים לאהובה אחת; אכן, – אין מספר זה מתכון להבליט את האינטריגה דוקא, אלא את המשיכה בדיעבד, שהיא אמנם, אישית כל פעם ובכל-זאת יש בה גם מסגולתו של עדר, של מעשה חקוי בבלי-דעת; נמצא, אפוא, שאף היצרים והטבע – חקאים הנם, בחינת רואים מעשה ונזכרים בהלכה; רוחמה אוהבת את אפרים מתוך שראתה עד מה דינה אוהבת אותו, ומשום כן אוהבת גם זינה וגם וירה, – וחוזר חלילה; ואלו אפרים – כל העלמות יקרות לו, והוא רואה את כולן יחד וכל אחת לחוד, כראות “נשמות יפות ונוגות”, וכשם שהוא רוצה באהבתן ומרוצה מאהבתן, מן האהבה ומן האוהבת, כן גם קשה לו האהבה והאוהבת, – כי על כן אהבה זו ואוהבת זו מחיבות איזו מסקנה, ואפרים אינו מסוגל לעולם להגיע לידי מסקנה ולקבל עליו אלו תוצאות ממשיות מן האהבה, – והריהו חי תמיד בין המסקנות, רץ ונרדף בין מסקנה אחת לבין מסקנה שניה, הנה כי כן הוא מספר על רוחמה:

– – "ילדה זו גופא יושבת לו על ברכיו ומושכת לו בשפמו מזה ומזה, ופתאם רפרפו שפתיה כשהן חרדות במצחו הגבוה והיא גמגמה קצת בתחלה וצחקה לו:

– “אבל מזוהם אתה, אפרים-נו, חי אדני!”

ולהלן הוא ממשיך:

– – “וכשנוכח, לאחרונה, שהלילה יהיה לו ליל נדודים רצופים, הקדים ולבש את בגדיו ויצא” – – “וראה אור קלוש באותו בית נהדר, שהיה נצב בודד, וחלונותיו הלבנים שלשה, ווילונות אורירים מאפילים ויורדים להם והוא נגש אל המסדרון, שכלתו הבולטה מקורה בפחים ירוקים, ודפק” –

וכאן בא תאור הדומה כאלו הוא אח רחוק ומאוחר של קטע משיר-השירים:

– – “ודינה, שיצאה, כנראה, ממטתה פתחה לו, כשטלית חבושה בחפזה לכתפיה החשופות והמתכוצות ושניה נוקשות קצת בפיה ונשימתה שואנת במקצת, והביאתהו חדריה כשהיא נוגה ושותקת. היה הדבר דומה, כאלו חכתה לו והיתה בטוחה בו שיבוא וכשבא הרי זו מכירה לו טובה” – –

והאם לא התכון א. נ. גנסין אל הסמל שבדבר שעה שתיאר אפיזודה קלה וכאלו צדדית בלבד, כמין פרט-קטן מדברי-ימיו של אפרים:

– – “בינתים קרה נס ואחד מהצופים, שהיו נמים והבהיקו בחלקת המים השוקקה, התחיל טובל אחת ושתים, ואפרים הרגיש בזה ותפש באותה חכה והוציאה. כשכשו המים בקול כבוש וחזרו ונשתתקו וכלפי הלבנה הבהיק איזה דבר מפרפר, שקשקשיו נוצצו בקרות, ואפרים הרגיש, שבידיו מפרכס דבר אחד חלק וקר, שיש בו רוח חיים, והוא לא ידע את נפשו. רטט שאינו רגיל בו אחז פתאם את יצוריו ונפשו שאגה בקרבו מחמת איזה פחד סתרים – ומשבא לאזניו שוב קול כשכוש, שצלל במים השוקטים, ראה, לתמהונו, שהוא חזר והטיל את דיגו אל הנחל. יחד עם זה הממו פתאם קול צחוק אדיר של אשה, קול צחוק, שלא היה משום-מה זר לאזניו, והוא לגלג לגלוג קשה וירד מפסגת ההר אשר מנגד, ונפשו נכותה מארסה של אותה הנקמה המבטלת של אשה, שהיה רוחש בו” –

היה זה צחוקה של עלמה שלישית כבר – שלזינה.


ה    🔗


צחוק הנוטה לצדדים אפלולים


וכי פלא הוא הדבר שכל העלמות הללו, אלו “נשמות יפות ונוגות” כרוכות כל-כך אחרי אפרים? כי הקשיבו נא, או עינו נא בעיון מדוקדק מה שמספר א. נ. גנסין על אפרים זה, לאחר ששמע שאלה אחת מפיה של אחת13 העלמות:

– – “והיה באותה שאלה צלצול כלשהו משונה למדי אותו צלצול שאינו-נתפס אלא לאזני יחידי סגולה, ולהללו הרי-זה מסוגל לגלות קצת אופק חדש שלא פללת לו לגמרי, בפרושה הנפתל של המלה: אשה” – –

או שימו היטב לבכם שעה שהוא מספר על צחוקה של עלמה אחרת:

– – “ופה התחילה פתאום אותה ריבה צוחקת בקול גדול וצחוקה צלצל בצלצול טהור וחזק, אלא שהיה נוטה קצת לאיזו צדדים אפלולים במקצת יותר מדי” – –

ועוד ודאי לי כי לא תשלוט בכם כל עיפות עת שתקשיבו לקטע הבא בדבר הרגשה שקננה בנפשו של אפרים לגבי זינה:

– – "מהיום ההוא והלאה לא קלטה אזנו כלום בדבר זינה ואת אשר אתה. כמדומה לו, שמאז והלאה לא זכר אותה אפילו. לאפוקי, אפשר בליל נדודים אחד ובמשנהו. ככה יש, למשל, אשר אדם בנדודיו יזכור פתאום דליה לבנה אחת רכה ולבנבנה ויפהפיה, שפגשה ולא השגיח בה בצדי הדרכים הרחוקות והחשופות, השטוחות כלפי אור צהרים שותק, שיד אלהים טלטלה אותו לשם בשחר ילדותו – יזכור ויחזור וישכחנה מיד שוב. זינה… היתה זינה אחת חה! רבות רבות בשנים חמה מטפטפת ויוצאת במזרח ומאדימה כדם ונופלת לים הגדול ובכל יום ויום בני-אדם מתרגשים ובני-אדם נפגשים ובני-אדם נפטרים וחלומות נארגים וחלומות ישא-רוח, וזינה – מי זה יהא זוכר את זינה. האם לא אגדה נושנה ואינה-ברורה היא אשר זכר פתאם משחר ילדותו? בארצות ובמדינות, אשר רגלו לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, אשר אבות אבותיו לא זכרו אותם, היה היתה ריבה אחת…

ולמה זה זכר אותה פתאם? למה זכרה? הדב הזה! הדב הזה!" – –

אל אלהים, – איזה מנגנון עדין לנפשו זאת של אפרים. האם פלא הוא שכל העלמות אהבוהו? גם זינה וגם דינה וגם וירה וגם רוחמה ואף צילי אהבתו? לא פלא, לא פלא הדבר.


ו    🔗


במסירת הקולמוס


למספר עצמו – לא נאה ולא יאה, כמובן, להיות רומנטי-תמים, לתאר לנו נפש מן הנפשות בהתלהבות-מישרין, אלא מה הנו עושה? – הוא משלב דמות אחת שהיא כשלעצמה רומנטית מטבעה ובזכות גילה הצעיר, והמספר נותן בפיה של זו את המחשבה הרומנטית, את אופן הראיה התמימה; וכך נהג א. נ. גנסין לגבי דינה ברבש, זו העלמה עשירת-הנפש, העדינה והמעודנה, אשה שהיא עצמה פואימה, ושמא אפילו מוסיקה, והיא נושאת הכל בהסתר, הליכותיה באצילות, וכל סביבתה – רוך ועדנה, והיא אומללה ואף מקצרת את חייה מדעת; השכיל א. נ. גנסין והטיב עד תכלית ולא הוא מתאר את דינה זו, ולא הוא מספר עליה, אלא רוחמה דוקא; ועל-כן, – כדי שנבין לטעמה של דינה ולרוחה בה – עלינו לדעת ולהכיר את רוחמה

– – "ורוחמה הקטנה, התחילה שוהה בהנאה מרובה אצל דינה ברבש – – ביתה היפה והמסוגר תמיד של זו, היוצא מאותו רחוב כופרני, כטריז זה, כלפי השדות המנומרים והרחבים שבשפת הנחל המגושר, המבדילו משאר המחנה, היה לנפשה ההומיה של אותה קטנה לסמל השלוה שביפי הנוחן – – – ונפשה מתחילה ניזונית מאותו בית בודד ופרדסו המסויג, היוצאים זנב באותה פנה זרה, וצמאה ושוקקה לאותה הויה שלוה וכמוסה במקצת, שבה נושם בית זה ונושמת תמיד אותה בריה בודדה אשר בתוכו"

הנה כי כן ספר לנו המספר, – סליחה – לא המספר עצמו אלא רוחמה, ופרט זה חשוב מאד, כאמור, קודם-כל משום שנתנת בזה אפשרות למספר לא להיות אוביקטיבי, אלא דוקא סוביקטיבי, מתוך מסירת-הקולמוס לרוחמה הקטנה, ושנית – משום שעל-ידי כך אנו מכירים לדעת את רוחמה זו, את הויתה היא הרומנטית, את צעירותה הנפלאה, את רעננות הנפש שבה, ושלישית – אנו למדים להבין כמה מותנית האהבה, האהבה האמתית, הטבעית, הגדולה, מן ההשפעה מבחוץ, מגוף שלישי, ואם כן הדבר, אם ראינו כבר את ביתה של דינה, את סביבת הבית, על פרדסו המסויג ואת יחסה של רוחמה לכל אלה, – בואו עכשיו בעקבותיה של רוחמה

– – “ואוהבת היתה רוחמה לסור לשם דוקא, כשזו אינה בבית ותיאודורובנה הזקנה פותחת לה ומכניסה אותה בחבה גלויה אל ה”משכנות“, כשהיא גופא מסתלקת ופורשת לה אל מקום מנוחתה שבדירה אשר בפנים החצר המסוגרה. אז היתה מטילת להנאתה באותם החדרים השלוים והגאותנים במקצת, שנדיפתם היתה תמיד נדיפה נוחה ורחוקה במקצת ותמיד היתה מחרידה ביסוד הנפש איזו חלומות שאינם ברורים של יפי רומז, חלומות שחלמו אותם אחרים ורחוקים, חלמו בטשטוש או שלא בטשטוש ביום אחד רחוק ושלו, כשהכל מסביב מרופד בדשא, חי ומבהיק ברצי והב נלאים”…

הקשיבו, היטיבו הקשב לכל פרט קטן בתאור הזה, ראו והוכחו עד מה סולידית היא העדנה הכללית הזאת אשר בהויתה של דינה ברבש ובכל אשר סביבה – אשה שהיא ריח-ניחוח, בושם דק ועדין, ואעפי"כ – מוחש כל-כך, ברור כל-כך, כובש כל-כך, לא את רוחמה בלבד הוא כובש; כי רוחמה – שכורה כאן, רוחמה המומת האורירות הזאת, רוחמה סהרורית היא בחדר הזה:

– – “והיתה נגשת ומחטטת במגלות המרובות של תוי הנגינה – – – מחזיקה ומהפכה באותו אלבום כרסתני, זה שהיתה מוצאה תמיד בטרסקל החבוי שבאחת הזויות המרובות בצללים, כשהוא כסוי שם במפה אורירית קטנה, והיתה מציצה ואוכלת, פשוט, כמתוך קדחת, אגב הבטה גרידא, את כל שרטוט ושרטוט מפרצופי הפנים הללו, המרובים והשונים, שהיו מציצים אליה משם” – –

וכמה גבוהות ונוגות כאחד הן המחשבות שהמספר שם בפיה של “רוחמה הקטנה” הזאת שעה שהיא מסתכלת בתמונות של האלבום הזה, מחשבות נפלאות מנפלא על החלומות שאדם חולם – שלא חלומות בלבד הם, אלא ממש ומוחש בחיים, ואין כלל ללעוג לדבר הזה ולפטור את הענין בפרזה שגורה כגון “תינוקת נוגה וחולמת חלומות” – היא מבטלת כעפרא-דארעא את הבטול הזה: ומיד לכך חוזרת אליה גם היא פתאם מאיזה יאוש ואכזבה, אבל תיכף חוזרת אליה האמונה והוגה באותה דינה נוחה וצוחקת מתוך טוב-לב".

והנה סוף-סוף נכנסת גם דינה, דינה שהיא עכשיו רק סמל, רק אגדה, רק כסופי-נפש; נכנסת דינה האומללה, האוהבת בלי “תכלית”, רחמנא לצלן, דינה זו שלאחר-כך יודע לנו, כי אבדה עצמה לדעת, וראו נא ראו מה דמותה החיה ומה דיוקנה למעשה:

– – – "דינה טובה ושלוה, שהיתה נכנסת בבת-צחוק טובה ונוגה קצת, שאינה נזקקת לשום דברים, והיתה חובקת את ידידתה הקטנה והחדשה באיזה חום גלוי של נפש ומחליקה לה בראשה ובכתפה ומישבת אותה בפנה הרכה שבסופה אשר בזוית ויושבת גם היא אצלה וזולפת וזולפת מתוכה, מאותה שלוה נוגה קצת וחמה שבנפשה, וזו פותחת לה את לבה והיא מתחילה מספרת ומספרת… במה? – –

פלג אלוהים – נשמת אדם יפה".

מי זה קבע את המחשבה הנפלאה הזאת, את האמרה החכמה הזאת – האם רוחמה או המספר עצמו? הלא זהו כוחו של המספר האמן, – שברגע הגדול מטשטשים התחומים בינו לבין הנפשות הפועלות בספורו, והם היינו-הך.


ז    🔗


הלב מתחבט אל הגרון


ועכשיו בא תור הספור על היחסים שבינו לבינה, על הרומן הטרגי שבין אפרים לבין דינה, על הדרמה המיוחדת במינה שהתחוללה בין השנים, כי על כן שניהם אנשי יחוד הם כשלעצמם, וכל אחד מהם בעל אופי וגם אהבתם נושאת עליה חותם של האופי, אופי פרטי של אפרים ואופי פרטי של דינה, ואין אהבה זו כללית במקרה הזה, אעפ"י שהאהבה בין גבר לעלמה – גורל כללי הוא, כי טבעי, כי הכרחי, כי רצוי לכולנו.

ואת שניהם אנו רואים כאן שוב במשקפיה של רוחמה, השואפת את צלה המזהיר של דינה, נהנית מידידותה העדינה, ומתוך כך, לפי ראיתו הנכונה של א. נ. גנסין, – סופה לאהוב גם היא את אפרים שדינה אוהבת אותו; והנה מה שמסופר להלן על רוחמה:

– – “וצורה אחת היתה מוצאה באותו אלבום, צורה גדולה, שרשומיה היו בולטים למדי, והיא מהלכת חלומות אחרים, ואצל זו היתה תמיד שוהה קצת יותר, זו היתה חזות פניו של אפרים משכבר הימים – היו אז הפנים אמיצים וגלויים וחתימת השפם זה רק התחילה מבצבצת כנוצה רכה – – – וזוג “מאורות” גדולים ופקוחים היו מביטים בטוחות מתחת למצח החזק, ומביטים למרחקים, והבלורית הממרה היתה מקומרה, ואותו הלגלוג שאינו נתפס, זה שהסתתר בפנות השפתים הרוויות, היה מלא אור והיה בטוח והיה במקצת שבמקצת – נוגה” –

ודבר חשוב מאד – רוחמה לא הסתפקה בכך, בהצצה שטחית וחיצונית, היא בקשה לבוא אל חדרי-החדרים, אל נפש הנפשות, עד שמצאה פתאום תעודה מענינת השיכת לענין המעסיק אותה כל-כך, הקוסם לה, וכה מסופר בהמשך הפרק:

– – “ולאחרונה, הוציאה בידים חרדות אותה תמונה ממסגרתה וקראה בצדה השני מגילה זו, שהיתה רשומה שם באותיות קטנות ומחוקות במקצת ומפוזרות שלא בסדר”

והמגילה הזאת – אגרת היתה של אפרים לדינה, ששלחה אליה מרומא; והאגרת הזאת – כולה מקוריות, מגלה עד קצת האפשרות את אפיו ואת יחודו של אפרים, את דרך יחסיו לנשים, את אופן אהבתו את דינה, אהבה גדולה, אבל מהססת, אהבה אמתית אבל מתקדמת צעד וחוזרת שלשה צעדים, והוא מתבוסס בדמו והוא לועג לעצמו והוא רוצה להיות עליז והנו כל-כך נוגה; בקצור: אגרת דרמתית מאד, אגרת טרגית עד תכלית.

ואיך השפיעה אגרת זו על רוחמה? –

– – “ולבה של אותה קטנה התחיל מתחבט אל גרונה ונשימתה היתה נפסקת. וכשתפסה את עצמה בקרוב, שהיא מטילת בלי פחד בחדרים והתמונה בידה, באה פתאם חרדה אל לבה ומהרה והתחילה מחזירתה בידים חרדות אל המקום אשר משם לוקחה” – – –

ואולם, עדין אין זו הפסגה אשר באפיזודה הזאת, כי על כן א. נ. גנסין ממשיך ומספר לנו על רוחמה הממשיכה את חפושיה המסתוריים במכמניה של דינה, והנה גם מצאה תעודה נוספת, המגלה לנו את כל אופי אהבתה של דינה לאפרים, אהבה שאינה צריכה לתואר נוסף, כי היא עצמה תופעת-טבע, דומה למפל-מים, לאשד המוליך זרם גדול של זהר, של אור, ושל כח וזורקו לתהומות והוא מתנפץ לרסיסים ורסיסי-רסיסים אשר כל צבעי-הקשת בוזקים מתוכם, דומה לפרץ של הר-געש; כן –

– – “רוחמה הרגישה פתאם בפסת-הניר המקופלה, שהיתה מוטלת אצלה והלבינה בקצה המרבד ונזכרה שזו היתה מסותרה בתחלה מתחת לתמונה ונפלה מהאלבום – – פסת-ניר זו היתה צהובה מרוב ימים – – רוחמה לא חשבה הרבה וגוללה אותה והתחילה קוראה מתוכה, אבל קראה בקושי רב, כי היו האותיות כתובות ביד אשה, כנראה, והיו נפתלות ונחפזות ופזורות. ורשום היה שם איזה דבר, הדומה בצורתו לשיר, ומתחתיו ומצדדיו היו שם מצוירים ראשי סוסים הרבה וראשי כבשים והיה גם ראש של ריבה” – –

וכאן בא אותו שיר שמצאה רוחמה, שיר שכתבה אותו, כמובן, דינה; והשיר הזה – שיר-למופת הוא, שיר לירי צרוף וזקוק, ואותה שעה שיר דרמתי מאד; שיר שכל מלותיו – פנינים משובצות במסגרת עדינה ואין להוסיף ואין לגרוע; שיר שהוא כמו אשד-מים – מלא מוסיקה ואורה רבה, ושיר כמו פריצת הר-געש והוא מטיל פחד גדול וחרדה לאין-סוף; שיר נפלא ומפליא ששר אותו גנסין כלאחר יד, הנתון כהערת-לואי בתוך סוגרים ומשולב בספור האמנותי-למופת, “אצל”, יצירת-הברבור של א. נ. גנסין; שיר שראוי לו שיקבע בתולדות הספרות העברית בשם: שירת דינה וטעמו, ותכנו – אהבה ללא גבול, אהבה-אשה עד כלות-הנשמה:


וְהָיָה כִי יָשׁוּב מִנֻדּוֹ וּיָבוֹא אֶל אַרְצִי,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה.

וְכִי יִפְקֹד בֵּית אִמִּי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּפָנָיו –

שׁוּב אֶרְאֶה בְּפָנָיו,

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה,

וְכִי יַבִּיט אֵלַי –

גַּם כִּי יַבִּיט אֵלַי וְאֶל מִסְתְּרֵי נַפְשִׁי, כְּשֶׁהִבִּיט,

ּ בְּרַחֲמָיו הָרְחוֹקִים וּבְתוּגַת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁל גֶּבֶר –

כַּגִּבּוֹר, הַלּוֹבֵשׁ אֶת מַדָּיו, אֲנִי אֶלְבַּשׁ שַלְוָה אֲפֵלָה.

וְכִי יוֹשֶׁט לִי יָדוֹ לְשָׁלוֹם –

אֲקַבֵּל גַּם יָדוֹ לְשָׁלוֹם:

אֲקַבֵּל בְּרוּחַ שׁוקֵטָה אֶת יָדוֹ הַגְּדוֹלָה,

אֶת יָדוֹ הַחַמָּה, הַחוֹבְקָה וְדוֹחָה בַטּוּחוֹת,

וזֵכֶר לֹא יִהְיֶה לְאוֹתוֹ הָרֶטֶט הַנּוֹאָל שֶבְּכַפִּי שֶלִּי –

אֲנִי אֶהְיֶה שְׁלֵוָה…

וְאוּלָם

אִם יִגְרֹם מַזָּלִי וְהוּא יִפְקֹד אֶת נָוִי וְגַם יִשְכַּב בַּלַּיִל

אִתִּי וּבְצֵל קוֹרָה אַחַת – בֵּית אִִמִּי,

אָז אָקוּם בַּדְּמָמָה בַלַּיְלָה וַאֲגַשֵּש בַּלָּאט וּבִבְהוֹנוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

וְאֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָאֹפֶל –

אֲנִי אֶמְצָא מִשְׁכָּבוֹ בָאֹפֶל!

וְהָיָה בִהְיוֹתוֹ סָרוּחַ לְפָנַי, וְאָחוּז בְּתֹהוּ תַרְדֵמָה

וִיצוּרָיו חֲרֵדִים מֵחֶדְוַת הַמְּנוּחָה כִּי גָבְרָה,

לֹא יַכִּיר וְלֹא יָחוּשׁ וְנַפְשׁוֹ לֹא תַחֲלוֹם קִרְבָתִי

אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶשַּׁק לוֹ בּחָזֵהוּ –

אָסִירָה בַלָּאט קְצֵה הַשְּׂמִיכָה וְאֶשַּׁק לוֹ בְּחָזֵהוּ…

וּתְהֵא זֹה הַנְּשִׁיקָה נְשִׁיקַת הָאִישׁ הָרוֹצֵחַ אֶת נֶפֶשׁ:

אֶת דָּמוֹ אֶסְבָּאָה בַנְּשִׁיקָה הַלֵּזוּ!

וִיהֵא זֶה הַדָּם לִי, לְהַשְׁקִיט בּוֹ צְמָאִי,

וּלְרִפְאוּת יְהֵא לִי,לְהַשְׁקִיט בָּה תַּאֲוַת נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָה וְחוֹלָה,

מְיַלְּלָה כִּזְאֵבָה בְחוֹרָהּ, בְּיִסּוּרִים לְאַהֲבָה

וְחוֹבְקָה אֲבָנִים דּוֹמֵמוֹת,

נֶפֶשׁ חֲרֵדָה וְנִּשְׂרֶפֶת בְּלַהֲבָהּ לִנְּשִׁיקָה שֶׁבְּאַהֲבָה

וְנָשֹׁק לֹא נָשְׁקָה – – –

לְמִיּום גִּיחָהּ לִצְמֹא וְלַחֲלוֹת לְאוֹר שֶׁמֶשׁ

וְאֶל אַחֲרֵי בְלוֹתָהּ…


ח    🔗


אומרת ליטול מנורה ונוטלת כוס


שירת דינה באהבתה הגדולה, אהבה מאוכזבת ומיואשת, אבל לא כועסת ולא נוקמת, אהבה נשגבה שבהבנת הגבר וטעמו עמו, אהבה זו אשר בשירת דינה – עברה את רוחמה כעבור היין המשומר, עכשיו היא באמת שכורה-מאהבה, מאהבתה של דינה, שהפכה והיתה לאהבתה שלה:

– – “וכשחזרה ובאה הביתה, היתה משוטטת בחדרים המרובים ודמיונה כחולמת, וכשהיו מתחילים משיחים בה, היתה מציצה בפני הדובר אתה, כמציצה מאפסי מרחקים, וכשהיתה אומרת ליטול את המנורה, היתה באה ונוטלת את הכוס ואת האלונטית ואת הבגד ואת הקסת, ובלבד שלא את המנורה” – – –

ואולם, – דבר זה כמעט מובן מאליו, כי על כן כל שקדם וסופר הכין אותנו לקראת מצב-ענינים זה; ומה עכשיו? עכשיו – מענין דוקא שאהבתה של רוחמה לאחר שהיאוש14 פעה ממי שהושפעה וכמו שהושפעה – הפכה היא עצמה למשפיעה; וירה, אחותה הגדולה ממנה, שלא היתה אדישה אל אפרים גם לפני-כן, היא עתה בתור ההתאהבות הנמרצת, וכה יסופר להלן:

– – “ואותה וירה מצדה שלה התחילה מביטה במקצת שלא כתמול-שלשום אל אפרים, וכשהיתה דוברת בו, לא היתה מביטה אל פניו, וכשהיתה מביטה אל פניו היה מבטה אלכסוני ותנוכי אזניה הורדיים והצחים, היו מאדימים”

ויפה, מאד יפה, ומענין, עד תכלית מענין ההמשך לדבר זה, שעה ש א. נ. גנסין שם בפיו של אפרים – לשון של הומור, דברי לעג קלים לעצמו, משהו העשוי להרגיע את וירה הנפגעת, על-ידי הסח הפגיעה אל עצמו, ואותו רגע – גם להגביר מתח, להוסיף אהבה, והדיאלוג הנדון, הסמוך כאן, הנו מן הדיאלוגים הנפלאים ביותר, שידו של מספר ואמן חברה ונסחה.


ט    🔗


כמו משוח בפוספור


וכאן מסופרת אפיזודה מיוחדת במינה, כתובה בעט דק מאד, וכל הכתוב בקצור כאלו מאיר מבפנים, בדומה לאותו פוספור הנדלק במחשך ואתה פוקח עינים ורואה בברור, אבל רק אותו עצמו, את הפוספור עצמו, או את הדברים שהוא משוח עליהם ובמדה שהם משוחים בו; הלא היא האפיזודה המסופרת על-ידי א. נ. גנסין בנעימה אפית כל-כך ולירית כל-כך כאחת:

– – “אותו רחוב מרווח היה ישן והיה מרובץ במקצת מחמת לחלוחית צוננת שבלילה, וחציו האחד, זה שלנגד היה שרוי באפלולית קודרת, וחציו השני, הגדול מחברו, היה שטוח והיה מרופד באור לילה קריר והיה שקוע בהרהורים במקצת, ובצמרות אילנותיו המסורבלות היו הטרפים המרובים ברורים ובולטים אחד אחד, כרשומים בזכוכית של ניגטיבוס, וההפוכים שבהם היו מכסיפים, כקשקשים הללו, כלפי הנגהות” –

האם אין הציור והתאור הזה מהלכים קסמים עלינו? האם אין דבריו של המספר גם “ברורים ובולטים אחד אחד, כרשומים בזכוכית של ניגטיבוס”? האם נשארים אנו במקומנו ובזמננו שעה שהננו קוראים זה? הן דומה יותר שלוקחנו ביד נעלמה ובקלות מפליאה והועתקנו כליל לתוך אותו “רחוב מרווח” ולתוך אותו ליל-נגהות מנעים ומרעיש נפש, – וכי לא טבעי שאנו אחוזי ענין ואזננו קשובה ועיננו לטושה אל ההמשך: –

– – “ובאפלולית המשחירה, שאצל פרוזדור אחד מקושט, אשר היה יוצא אז מאותו בית גדול ומשוח בששר אשר לנוכח, היתה מתחמקת ומהלכת אצל הכתלים, כמו בחלום בלילות, תמונה אחת בודדה, תמונה של אשה, שהיתה לוט, כנראה, בכתפיה ארוכה למדי ולראשה היתה חפותה מטפחת לבנה” – –

מה היתה לישותנו למקרא דברים אלה? האם עדין אנו בשר-ודם ודבר מוחשי? לא! דומה שהננו פשוט בתכלית – הקשבה או התבוננות; האם לא הפכנו גם אנו סהרוריים בידיו המחוננות של המספר הזה?

ובאמת, מי היא זו ה“תמונה” המסתורית, הסהרורית ה“מתחמקת ומהלכת אצל הכתלים”? וכי לא ברור הוא מראש? כן – –

– – “אפרים הביט והביט ופתאם התחיל לבו שלו נעשה חם והתחיל הומה באמונה רבה שבנפש ובכסופים כבושים וקורא מתהמות לדינה שלו, לאותה דינה דוממה, המסורה לו בלב ונפש, המשוטטת גלמודה בלילות אצל חלונותיו הקפואים ואזנה חרדה לכל אושת רוח קלילה, המחכה ברטט שביצורים ונסוגה אחור, כשנפשה החולמת קולטת איזה רשרוש בחלומה הסמוי, וחוזרת שוב ושטה יחידה” – –

ודאי, ודאי, זו דינה, כי רק דינה, יכולה להיות כזאת; כן, זו דינה, כי על כן רק לה צפתה נפשו של אפרים בשעה פלאית זו, בשעת התפשטות כל הגשמיות ובעת שהאדם הופך כל-כולו געגועים וכמיהה, כן, אפרים.

– – “נבהל ומוציא את ראשו, כמוכה-ירח זה, אליה”. אל דינה, אל זו שהיא

– – “שותקת מתוך תוגה ופה אינה פוצה, כשהיא רואה אותו אחת ביובל, ואינה מגידה לו דבר, כשיש אשר שנתו נודדת ממנו והוא משוטט בלילה בחוצות הריקנים ורואה אור בחדריה וסר אליה בשביל לראות פני אדם חי ולהקשיב את קול אדם חי – והיא מוסרת לו את נפשה השואגת ואת גופה הרותח גם-יחד, מוסרת באותה שתיקה של אמונה גדולה ובאותה תוגה של מסירות-נפש גמורה שבאשה”…

מה כאן, רבותי, – אגדה או ספור? אם אגדה היא – למה זה כל-כך מוחשי הכל, כל-כך ריאלי, גם אפרים וגם דינה 'גם הנפשות הפועמות בהם, גם רגשותיהם העדינים, גם מחשבותיהם הטובות, האנושיות כל-כך? ואם ספור הוא זה, – למה זה קורן הכל, למה מואר כל-כך מבפנים השאר הזה, זה הבשר-ודם אשר לשני האוהבים והאהובים? למה כה חלומים וכה פורחים-באויר הם?

ואולם, – אל נא בחפזה, אל נא; המספר לא קבע עדין את האתנחתא לאפיזודה; והוא ממשיך, ואנו המשך נמשך אחריו והקשב נקשיב לו בחרדת-נפש ממש:

– – "ואולם מה היה לה – לזו אשר שם? למרות הכתפיה הרחבה ואותה אפלולית שאפפתה, נכר היה ביצוריה, כיצד הללו מתמתחים פתאם, כנתונים באמבטי פושר. נתמתחו – ואז נדחקה אל הכותל אשר אצלה, כאומרת להתדחק לתוכו, וקפאה כולה. נמלכה – ואותה מטפחת לבנה שעל ראשה התחילה זזה לאטה, ויד ממשמשת לא היתה נכרת בה, והנה אבדה. כנראה. כונסה אל תחת אותה כתפיה שחורה. ופתאם נתכוצה כולה ונסתחפה בבת-אחת ממקומה וברחה ורשרוש שמלתה הכה גלים בדממה ואבדה. ואפרים, שהיה מסתכל בה במבט קפוא ורקותיו התחילו קופאות מחמת כאב, חזר והתנפל פתאם אל מטתו, שכבר הספיקה להתקרר קצת, גנח:

– רוחמה…אבל הרי זו – רוחמה… אל מלא רחמים!!" – –

ונודה נא על האמת, – הן לא רק אפרים בלבד טעה כאן וראה את רוחמה כראות דינה, אלא שגם אנחנו טעינו וסבורים היינו כן; כי על כן קשה כבר להבדיל ביניהן, משום שרוחמה זו הנה עכשיו כעין גלגול נשמתה של דינה, אעפ"י שזו חיה עדין, תודה לאל. כן, אלה שתי נערות ונפש אחת להן, הנפש הנתונה כולה לאפרים; ומשהבחין אפרים בטעות זאת – מה קרה עמו?

– – "ובקול ובפרישות כפים מחמת יאוש מגוזם התלהב:

– רוחמה! אהה, אל מלא רחמים, הרי זו רוחמה!

– ואולם כשחזר והתנפל מיד לאחר-זה אל הכר, נשאר מוטל, כקורה זו, ונרדם שנת בני-דרוסאי".

כן, כן, – טבעי ומוסבר הדבר – עיפה מאד נפשו של אפרים, מאהבתה הגדולה של דינה ומאהבתה הגדולה של רוחמה, מן האהבה הכפולה ואעפי"כ – אהבה אחת; עיפה נפשו של אפרים מאהבתו את דינה ומאהבתו את רוחמה – אהבה לשתים והוא אחד – –

ואולם, ואולם, – אל נא בחפזה, והבה ונלך בעקבותיו של המספר, כי עוד עמו גלויים גדולים גם מאלה:

– – "ורק לפני קומו ראה פתאם לפניו קוריוז אחד שבפסיכולוגיה, כי שפמו היה מסולסל וידיו היו ארכות וצילינדר גבה היה שמוט לו אל פדחתו והיה לבוש בפראק שזנבו בולט וצוארו היה גבה ורגליו היו מגודלות נוצות, כראוי לנצר ממשפחת התרנגולים הבאים מהולנדיה. והלז נגש אליו בהדר וקרא בנמוס15 רב:

יש לי הכבוד, הגברת מרת שגיאה. אני – שמי: קוריוז שבפסיכולוגיה. לא אמת שאותה המנוחה הגדולה היתה הולמת את שנינו? אמת. דבר של תוגה הוא, גברת כבודה; אבל – קו קו רי קו – או.

וקריאה זו, שקרא הגבר שבחצר, העירתו".

התבינו? התבינו? – כל האפיזודה לא היתה ולא נבראה אלא בחלום, כן – בחלום-הפלאות של אפרים!

ועוד באותו יום לפני הצהרים יצא אפרים לרחוב ופגש את רוחמה, והנה היא תגובתה על ספור בנדון זה: –

– – “חה-חה. חלום אחד, של שטות גדולה מאד, חלום נואל, שלמר בר-רב-אשי שכמותו ודאי וודאי, שאינו כדאי, חה-חה. מה החלום הזה. אפרים – אה? הוא אינו רוצה לספר אותו באזנה? אינו רוצה – בהחלט? בהחלט? מילא – ידה שלה קצרה” –

אכן, – אין סברתנו כסברת רוחמה הנפלאה, שזהו “חלום של שטות גדולה מאד”; אדרבא, אנו סוברים, כי חלום נבון הוא זה, חלום טבעי כל-כך, הכרחי כל-כך, בלתי-נמנע כל-כך – כי על-כן – מה הם בכלל החיים הללו של אפרים, האהבה הזאת של דינה ושל רוחמה – אם לא חלום-שבהקיץ? הן לו היתה דינה בלבד משפיעה עליו אהבה כאהבתו – האם לא ישכר אדם מכך? האם לא יהפוך סהרורי בצהרי יום? ולו היתה לו רק אהבתו של רוחמה התמימה, רוחמה שכל-כולה נפש, נפשיות, – האם לא יהיה איש מהלך סחרחר בראש חוצות? עכשיו – שגם דינה וגם רוחמה אוהבות את אפרים – האם יתכן שלא יהיה מכושף ושלא יחלום חלומות נפלאים כחלומו אשר חלם?


י    🔗


כל הנשים – אשה אחת


פרק רביעי בספור זה הנו בחינת אינטרמצו, שתכנו – בקורה של זינה בחדרו של אפרים; עיקרו של הפרק – מונולוג פילוסופי-לירי-פולמסני בצורת דיאלוג; והכל סובב, כמובן, שוב על אהבה, שהיא טרגדיה תמיד, על חבוט נפשות בעולם זה של תשוקות שאין להן תקון אף פעם; על יצרים שאין לאדם כל שליטה עליהם, המכבדים עליו – ואעפי"כ – נעימים, רצויים, אנושיים; והדברים מתכונים לגלות את הדרמה האנושית, ופה ושם הם חרוזים על חוט דק של הומור ושל אירוניה ושל אבטואירוניה; ומענינת עד מאד היא העובדה, שאפרים זה רואה את האשה בחדרו, זו המתודית בלי סוף, השופכת את נפשה עד תומה, הנושקת את ידיו בלהט בלתי-שכיח, הנושקת וחוזרת ונושקת, – אפרים רואה אותה כראות משהו מן-הצד; היא דבקה בו, היא קודחת – והוא כאלו רק מתבונן בה; היא אומרת: –

" – לאו! אתה, אפרים, מכתי האנושה לנצח – ולנצח אתה תמצית חיי הנואלים… אח, אנה אחיש מפלט לי – אנה אחיש לי מפלט, אפרים?"

ואלו הוא אפרים, חושב לו אותה שעה:

– – “מה היא פה מחטטת ומנקרת בשפתיה הדורסניות? ולמה לכדה לה פתאם את ידיו? השד משחת! ואתה פה שב – שב, במחילה, כצפור יוכנית שוטה זו, והיה סוקר בפנים ארוכים את תקרת-הבית” – –

ולפתע-פתאם: –

"הוא כבר אמר להוציא את ידיו שזזו מכפותיה; אלא שפתאם חרד חרדה כל-שהיא וכבש את התרגזותו ומבטו דבק באיזו כונה טובה אל אותו קדקוד חם וקופא ביסורים והוא התחיל חוזר וחוזר לנפשו:

– אבל הרי זו דינה… זוהי דינה… דינה…דינה".

הנה כי כן מתגלה דבר פלאי ממש: – כל הנשים בעיני אפרים הן, כביכול, אשה אחת, כולן, כולן – רק דינה הן.

ולהלן, שוב אפיזודה מוזרה כל-כך, קשה כל-כך, ורוחו של א. נ. גנסין מרחפת עליה; – זינה יושבת אצלו, ממשיכה בלבטיה, בנשיקותיה, בגלוי יסוריה, ואפרים – ממשיך במחשבותיו, בהרהוריו לנפשו, ולפתע-פתאם, בלי שהשגיח בכך – עזבה את חדרו, והוא נשאר עם עצמו:

– – “ככה נמצא אפרים פתאם מהרהר שלא לשם מה שלא משום מה, אלא כאדם המהרהר מחמת בטלה בדברים שבאו לידו במקרה, ופתאם נטרד. נמצא שאותה שלוה משונה, שהיתה שוכנת בקרבו אגב הרהוריו שלפני-זה, לא היתה מתחלתה אלא אותה טרדה גופא, כשהיא קפואה”.

ואולם העיקר החשוב הוא, כי עכשיו, עכשיו דוקא, נתגלה לעצמו, כי לא אדיש הוא, אלא אדרבא –

– – “ומיד נתפס, שנפשו היא, הבוכיה במסתרים, וחזהו הכואב הומה והומה לזו – לאותה שהלכה”.

כן, משונה ומפתיע הוא זה אפרים, והנה עכשיו דוקא, הלכה זינה – נכמרו רחמיו עליה, נתאושש לבו בו, והנה הוא מגלה אצל עצמו:

– – “הוא רוצה להביט אל פניה – הוא רוצה להביט שוב אל פניה” – – – “אה, אותה תוגה – אותה תוגה! כי לא יראנה האדם – וחי כמו שחי. הנה האדרת. יפה. חה. שם נאמר: ויהי כאשר אפפו אותו חבלי-מות – ויתפלל בחזקה. כאשר אפפו אותו חבלי מות… וכאשר אפפו אותו חבלי-אהבה?… אמנם! אמנם! אתה מוצא ביגונה הקודר והכבוש של אהבה זו ממה שיש באותו אבל שוקק שבנפש שלפני יציאתה” – –

אכן – הנה נקודת-המוקד בתחושת-העולם אשר למספר:

חבלי-האהבה כמותם כחבלי-המות; הה, זהו פענוח אדיר-כח של אותו משפט תנ"כי נשגב: “עזה כמות אהבה”; לא, לא די ברעיון זה, בהרגשה זו – בהגדרה כללית, והריהו מוסיף ומפרט, מפרט-מפיט להפליא:

– – “אתה מוצא ביגונה הקודר והכבוש של אהבה זו ממה שיש באותו אבל שוקק שבנפש שלפני יציאתה”!

ושוב, שוב איזה פרט מפתיע, וטבעי בכל-זאת, טבעי, כמובן, בספור מספוריו של א. נ. גנסין:

– – “ופתאם קרס, כמי שפקו ברכיו, וישב בקצה המטה. היתה אדרתו לבושה לו רק לשמאלו וימינו נשארה קופאה ותלויה בפתח שרוולו ופניו היו חורים והיו כמקשיבים והיו מכוונים כלפי איזו בהרת כתומה” – – – "פתאם נאנקה נפשו בתוכו ופניו חזרו לראותה נכחה. הוא לחש:

– רוחמה…"

כן, ידוע הדבר – זו שוב… דינה, דינה בגלגולה החדש – ברוחמה; כן – זו היתה אצלו כמין תפלה-שבלב, אבל ראו נא פלא: –

– – "זו נמצאה נצבת לא “רחוק מהפתח ופניה היו חורים ונוגים בציציות שלה” – – "כצל חרישי זה, הנודד בלילות, כנראה, התגנבה ונכנסה אליו זה מכבר. וכשהקשיבה, לאחרונה, את לחישתו הנאנקה, נאנקה גם היא ופרצה אליו וישבה מחמת רגילות על ברכיו, וחבקתו בידה האחת בצוארו והתחננה אליו:

– אפרים, יגיד נא לי מה אתו… לשם מה התחיל לובש אדרתו ופסק? הרי פניו מלאים דאגה רבה שכזו – מה… אפרים, מה אמרה לו זו, אה?"

התבינו, התבינו? גם דינה וגם רוחמה – לא בשר-ודם הן, כביכול, אלא כעין רוח טובה, רוח של חסד, רוח של אהבה-לשמה גדולה; כל פעם שלבו של אפרים מצר עליו, כל פעם שהוא מתבוסס ביסורים – הן מופיעות לפניו, פעם זו ופעם זו, או שתיהן יחד; והן שוכחות את עצמן – הן מרחמות עליו, הן אוהבות אותו, ולא חשוב כמעט אם הן אהובות; הן אהובות אם הן אוהבות; נשים נפלאות הן הללו – מציאות אגדית היא!

והיאך מרגיש עצמו עכשיו אפרים עם רוחמה המרחמת, הרוחמת, הנמוגה מרוב אהבה? –

– – “ואפרים, שלא זז בתחלה והיה יושב ומביט תוהה ותמה קם פתאם והתחיל שוב צוחק אותו צחוק קצר ומרוסק – צחוק קשה כצור זה, שאדם אינו גומרו, אלא משמתחיל חזהו כואב וכואב, כאלו נפל מהגג ושברו”.

ומה סיומה של אפּיזודה זו? כאלו קסמים מהלך עלינו הסיום, –

– – "ולאחר שגמר, היו פניו חורים מאד והוא נשם בכבדות ובחולשה נכרה והחליק לה לזו בראשה, כשמחצית אדרתו הפנויה צנחה ונפלה לו לרגליו, ושאלה באותה רכרוכית חמימה:

– וכלום… שם נגמרה הקריאה, רוחמ’קה?

ואולם זו היתה גרויה והתריסה – פנתה דומם כלפי האשנב והתחילה משרטטת בצפרניה בזגוגית". –

האין אתם חשים כי זוהי מערכה מתוך אופירה מוסיקלית גדולה? הן שמוע תשמעו את קול השיר העולה ובו קצב מן החדר הזה, מן השיחה הזאת, מן המעמד הזה, הן שמע תשמעו – את כלי-הזמר העדינים המתנגנים ומלוים את הויתם של אפרים, של דינה ושל רוחמה!.


יא    🔗


לא איש כאפרים מאבד-עצמו-לדעת


אפרים מרגלית, זה שהכרנוהו עד עכשיו כמו שהכרנוהו – אין להעלות מחשבה כי הוא עלול לאבד-עצמו-לדעת; הקצב של מחשבותיו אינו כזה המביא לידי יאוש קיצוני ובלתי-חוזר; הענין שלו בחיים – הוא ממין הענין שאינו מותנה מהרגשת אושר ומהרגשת אסון לגבי פרט אחד שבחייו, ואפילו זה פרט גדול וכבד-משקל; מרכז-הכובד של חייו אינו לעולם בנושא אחד, מוגדר ומסוים, ותו לא; אין אפרים איש שיש לגבו דבר אחד שהוא עיקר והשאר – טפל, שענין אחד הוא הכל-הכל, וכל היתר – רק קשוט או תבלין; אצל אפרים – יתכן שגם רוח נושבת תהיה לגבו מרכז ועיקר; אצלו אפשר שגם צל עובר, קרן-אור חולפת, עלה שנפל מאילן בסתיו – כל פרט מן הפרטים ה“קטנים” האלה יהי לפתע-פתאם בעל חשיבות מכרעת, משפיע אושר ומעניק טעם וענין בחייו; ולא איש כאפרים יאבד עצמו-לדעת; ואולם, – הרהורי אבוד-לדעת היו אצלו כמו שהנם אצל כל אדם ואדם, פעם במדה בטלה ומבוטלת ופעם בחינת מוחש וכמעט עובדה; הנה כי כן מספר א. נ. גנסין בתחלת פרק ה' שב“אצל”, על אפּיזודה כזאת בקורתיו של אפרים, – הוא טען אקדח בששה כדורים, וכבר הגיש אותו אל רקתו והחזיקו שם שעה ארוכה, עד שהרקה –

“כבר חדלה ולא היתה מרגישה בקרירותו, ובכוננו אותו בידו אמיצה למטה, כלפי התהום השחורה, שהיה יושב לשפתה, התחיל מהדק בחפזה קדחתנית את הכלבלב והדק והדק והוציא לבטלה בזה אחר זה את כל ששת הכדורים, שהיו בו” – –

ולאחר-כך מספר א. נ. גנסין על הרגשתו המחודשת של אפרים כלפי תופעות הטבע שסביבו ומפרט שורה של הרהורים בקשר לחיים ומות, ואם כי כולם כאחד מענינים – הרי העיקר לא בהם, אלא דוקא במחשבת ההתאבדות שנשארה מחשבה בלבד, וכי אי-אפשר היה שתהיה מעשה ממש ועובדה.




יב    🔗


המות מפיס יריבים


השתלשלות מענינת היא זו, שדוקא באותם ימים עצמם שאפרים נעלם והיה משוטט במקומות שונים מתוך כונה שהיתה אצלו לאבד-עצמו-לדעת אבדה דינה את עצמה-לדעת; אפרים, כמובן, לא ידע דבר על כך מראש, כשם שגם דינה לא ידעה מאומה עליו; ונפלאה מנפלא היא האפּיזודה המסופרת על-ידי א. נ. גנסין, אשר בהמשכה נודע לאפרים, בדרך עקיפין מורכבת ומופלאה, דבר מותה של דינה; בדרך המקרה פגש באפרים נחום ברבש, שאר-בשרה של דינה, שהיה “מתחרה” פעם עם אפרים באהבה לדינה ושמר בלבו, כמובן, טינה כלפי אפרים, ואלו המות הטרגי של דינה – יצר אפשרות אנושית לפיוס שניהם, להתקרבות שניהם, לשם נחמת-גומלין של השנים; נחום אינו מספר לחברו בעבר את מקרה של דינה במישרין, אלא מסיעו בכרכרת-המרוץ שלו ומשוחח אתו סחור-סחור ומתכון שזה יבין מתוך רמז בלבד את דבר-האסון; וכל האפּיזודה הזאת רקומה וארוגה, כרגיל אצל א. נ. גנסין, פרטים ופרטי-פרטים של שיחה ושל מחשבה, של זכרונות ושל קשירת יחסים חדשים – דקים מן הדק, מופלאים ביותר, מענינים ביותר, וחשובים כשלעצמם, גם כשאפיזודה מסוגרת בתוך עצמה, וכמוה כנובלה לירית מצוינת בתכנה כבצורתה.


יג    🔗


המציאות – חלום, וחלום – מציאות


לא מקרה הוא שא. נ. גנסין משלב בספוריו מפעם לפעם חלומות שחולמות הנפשות-הפועלות, אלא יסוד יש לדבר זה, הלא היא ראיתו של המספר את החיים – שמציאותם חלום וחלומם – מציאות; וכאן משלב א. נ. גנסין חלום נוסף שחלם אפרים, אלא שזהו חלום-מרצון, ולא בדיעבד, כלומר חלום-בכונה-תחלה; עם גמר שיחה פילוסופית-לירית עם נחום, – מסופר כאן:

– “ופתאם נשתתק, הוא נלאה במאד” – – – “לאו. מוטב שידום וינוח במקצת. ככה. באפס מחשבה. באפס16 הרהור כל-שהוא שבמוח המלא אד. וגברו הדמדומים ותהא הומה ההויה ההוזה שבנפש. הכל פס. מנוחה, מנוחה, מנוחה… יפה!”…

כן, כן, – אפרים הזמין לעצמו חלום, והוא בא!

– – “ככרכרת הדאר הקלה הרתומה לסוס אחד, והיא רצה ומקשקשת בשדות רחוקים ודרכים יתומים, התחילה מקשקשת בנפש חרדת דאגה רחוקה-רחוקה. מה הדאגה? הנה הדליקה דינה הלילה משום-מה את המנורה הגבוהה שבפנה, שאצל הוילאות האדומים שבפתח” – – הנה דינה מלבינה אצל הפסנתר וקולות הומים וספוגים רגשות רבים חודרים אל הנפש ההוזה. היא ומנגינת המות שלה" – – –

אכן – זוהי ההגדרה הנכונה ביותר: – בהויתה של דינה ובחייה היה משהו מן היפה והנשגב אשר במות, וקרוב יותר ומדויק יותר: – מ“מנגינת המות”; שמא משום-כן אין מותה מידי עצמה של דינה מעורר בנו תדהמה ואף העצב מכך אינו מזעזע, כי על כן דומה הוא עלינו כמשהו “טבעי” בשבילה, כעין המשך ישר מעצם הויתה; וחלומו של אפרים נטוה והולך והנה הוא מראה לו:

– – “אצל הוילונות האורירים, שאחורי הפרח הגבוה והמצל שבזוית הסתתרה וירה החורה – וכפרח צחור בשלל הפרחים הכהים שבטפיטים צנח ראשה אל הקיר ושם קפאה. בטבורו של החדר היה אותו בחור לבנוני מכונס באחד הילקוטים הרחבים שליד השולחן אשר מפתו אדומה וראשו היה נופל ומוטל בכפו הפרושה. ורוחמקה הקטנה, שישבה בתחלה בזוית השניה של הספה הטילה את ראשה אחורנית ונמצאה מתפרקדת באותה זוית בחצי שכיבה וידיה משולשלות אל מתחת לתלתליה שנתפזרו וחזה מתרומם ומתרומם” – –

– – “זינה, שהיתה, כנראה, שטוחה באותה מטה שבחדר-המשכב האפל” – –

כן, חלומו של אפרים כנס לו את כל החבורה לכעין כנוס-אזכרה, חלום הזוי לכבודה של דינה, הבודדת, המתבודדת שהיתה מרכז כולם, בבלי-דעת, באלמוניות ובמופשט; באהבתה שהיא אישית ביותר ועל-כן אלמונית עד-תכלית, באהבה מן הספירה האצילית ביותר, כי על כן היא יודעת בעיקר לתת ולקבל, אבל לא לקחת, לא לתבוע אפילו; ואם כן – מה דמות של האזכרה לדינה בחלומו של אפרים? הבה ונקרא:

– – – "ורוחמקה הקטנה קפצה פתאם ממקומה ופניה להטו פרא והיא קראה בהתלהבות פתאם שבקדחת:

– לאו! לאו! רבותי, בתחלה אני רוצה להקריא לפניכם שיר אחד, שיר נפלא, רבותי! דינה! חביבה! קרבי נא אלי, שבי פה. אצל אפרים – ככה. הקשיבו נא, רבותי.

והתחילה – ודינה חורה ותפשה בכפה הקודחת בכתפו של אפרים שנרדם. אותה קטנה קראה:

‘והיה כי ישוב מנד’ וכו' –

האין מתבקשת אפיזודה זו להצגה על קרשי במה קמרית, אמנותית ומעודנת? האין מקופלים בקצורה הנמרץ עולם מלא, – עולם מזוג ממציאות ומחלום, מחיים ומות גם יחד, מאושר של אהבה ומן הטרגדיה שבה?

וזה סיומה הפשוט מאד, שעה שהוא שומע פתאם:

" – אפרים… אפרים!

נחום היה נצב אצלו ומזיזו בכתפו".


יד    🔗


שנואה אהובה


ולאחר האפיזודה שכולה חלום והזיה – אפיזודה קצרה וכולה בהקיץ, ובה מסופר על אפרים שהיה נצב בחדרה האפל של רוחמה הקטנה ומסתכל לנוגה הקלוש של המנורה שבחדר השני בתמונתה של דינה, שמצא שם נצבת במסגרת קלילה; ולהלן נמסרת בפרוט מכוון שיחה קלה, שיחת-אגב של בני-הבית על מותה של דינה, על המסתורין שבמות זה, על הסבות המשוערות; ומתעוררים בלבו של אפרים זכרונות-בהקיץ על דינה ועל תמונתה זו דוקא אשר בחדרה של רוחמה הקטנה, והרהור שחלף במוחו על זה ש“תמונה זו נפלה בירושה דוקא לרוחמה”. וכאן מתגלה לפניו פתאם דבר נוגע-עד-הלב, משהו המגלה את שליטתם של כחות מטפיסיים בנו ומסופר להלן, כי אפרים –

– – “נתקל באותה כתובת קטנה, שמצא בה מתחת, ושהיתה מכוסה, כנראה, בכונה תחלה בקצות הפלוסין של המסגרת שם היה כתוב בכתב ידה המצומר קצת של אותה דינה: מוריטורי טי סלוטנט, אחותי רוחמה, האחות הקטנה שלי, השנואה לי אמנם במקצת, אבל אהובה היא לי – בהרבה, בהרבה”.

ועיקר גדול מוסיף המספר:

– – “הדטום שמתחת היה משל הימים האחרונים”.

ומה עכשיו? עכשיו כשהכל נתגלה ונתברר לאפרים? אכן, סיום פשוט כתב א. נ. גנסין לאפיזודה זו:

– – "ואפרים קם פתאם ממקומו ושם פניו כלפי הדלת.

– מוריטורי טי סלוטנט. הנה ההכרח ההגיוני שבדברים. חה-חה-חה! ויצא".


טו    🔗


הלום נוגה שבנפש


אם אפרים לא הלך הוא עצמו לראות את מישהו ממכריה של דינה והם ידועים לו – הרי שהמקרה אנה איש כזה לפניו, הכל כדי להקל את צערו מעליו או את מבוכת-הלב הגדולה:

– – "ברחוב הגנים, ששם היתה האפלה שחורה ביותר, מפני האילנות המרובים והמגודלים – – נדמה לו פתאם, שקראו בשמו בלחש, והוא נפנה ומצא אשנב אחד, שהיה פתוח מתחת לאשרה מגודלה ושחורה, ובאשנב הלבינה איזו תמונה. הוא נגש והסתכל בו היטב ופתאם פלט:

– יחידה… ובאפלה… וירה!"

והיתה ביניהם, כמובן, שיחה דולגנית, מרוסקת, קנתרנית ופיסנית כאחת, שיחה מתובלת עצבות והומור גם יחד – כשיחות שא. נ. גנסין אמן-למופת לצרפן ולשלבן בספוריו, ולבסוף מצא לו אפרים הזדמנות יפה לפרוק מעל עצמו מחשבה שלו אינטימית, “אני מאמין” שלו: –

– – ואני סובר, וירה טובה, שכל אותו “אושר” טפל ולא יפה במהותו – ואפילו אם נניח כבר, שאינו מדומה, שאליו בני-אדם אומללים מנשאים את נפשותיהם הצמאות, אינו כדאי להם כלל וכלל, מאחר שהוא יכול שיהא משמש גורם, ואפילו רק לדק אחד פורח, של אותם היסורים המזוהמים, המשפילים והמנולים ככה את הנפש. כמה הללו נוטלים מזיוו, המצומצם בלאו הכי, של אדם…" – –

וטבעי, ומוסבר כל-כך שוירה זו הגיבה על כך ואמרה:

" – מה זאת – פילוסופיה?"

ולאפרים חרה בתחלה והטיל ארס קשה יותר מדי:

– אח! ואני שכחתי לגמרי, שהיא דורשת לחם – וגבר, חה-חה! והנה אני, השוטה, בא בפילוסופיה שלי…"

כך הגיב אפרים על תגובה של וירה, גם הוא באופן טבעי ומוסבר, על שאפרים שונה הוא, כל-כך שונה, ועל-כן –

– – "פתאם גברה בו אותה תוגה נוקבת שבלב והוא נקוט בפניו ואיזו חרטה פנימית וחזקה החרידה את קולו:

– לאו. סלחי לי וירה הטובה! ואולם אותה הסברת-פנים נואלה – למה היא באה? – – הלא לי, לפחות, חשוב רק זה, שאת סובלת יסורים, כנראה, ויסורים גדולים, ולי הדבר צר, צר יותר מדי, וירה. אה – מילא! היא נשארת פה? שלום!" – –

ומה היתה עכשיו תגובתה של וירה? – היא.

– – “גחכה גחוך רצוף ומרוסק, גנחה פתאם ותפשתו בכפו – – ופניה החורים באפלולית והרכים, הפכו פתאם סובלים בגלוי ונאמנים והיו נשואים אליו דומם ושפתה חרדה וחרדה – – פתאם גחנה ונשקה לו רותחות ובשפתים מרפרפות בכפו וצנחה בגניחה חלשה אל פנים החדר האפל” – –

ומופלא מאד, ואופיני מאד לא. נ. גנסין שהוא מסים אפיזודה זו בשאלה (שאלת המספר לאפרים או של אפרים לעצמו?):

– – “לא חלום היה זה, אפרים – לא חלום נוגה שבנפש, אותו בכי חנוק ויתום, שחרד וגז בדממה האפלולה שמסביב?” –


טז    🔗


אצל החיים


כן, אפרים זה, אפרים של א. נ. גנסין, – חתוך מתוך-תוכה של המציאות האנושית, ואם תרצו לדיק ולכון אל האמת לאמתה – הרי הוא עצמו מציאותי מאד, כלומר: – איש שאינו משלה עצמו ואינו מפליג בהזיונות, אלא שדוקא חושיו המציאותיים למדוהו להבין ולהרגיש, כי החיים המציאותיים כולם – כמוהם כחלום וכאגדה; ולא פלא הוא, אלא טבעי מאד ונכון עד-תכלית, שא. נ. גנסין נאחז, נאחז בשאלה הנ"ל של אפרים ששאל את עצמו אם “לא חלום היה זה?” והוא ממשיך ומספר את הרגשתו של אפרים:

– – "וחלום היה הלילה האפל והשותק והרחובות ההוזים והשלוים והמית המים הרכים והשוקקים, שגאה מאצל בית-החיים הרחוק, החולם יחידי אצל לשונות הנחל, אשר בשדות השלחים שבאד, והשתפכה אל הדממה הגדולה ונתנה לה צורה מיוחדה". כלומר: הנוף המציאותי מאד, הרגיל ושכיח – בחינת חלום היה לאפרים; ומן הנוף-החלום הזה הסיק אפרים לנפשו מסקנה מציאותית מאד (הגם היא רק חלום אצלו?):

– – “אגדה ספרו בדבר החיים והמונם – אגדה בדבר בני-אדם חיים וטורדים ונואלים ואומללים, שהיו אוהבים זה את זה וגורמים יסורים זה לזה – – יסורים – מה אלו יסורים? היו הללו רחוקים, כשם שהיתה המנוחה הגמורה רחוקה, והיה אפשר לחיות” – –

וכאן, כאן באה נקודת-המוקד של הספור, אשר עליה מושתת הספור כולו ואף בגללה נקרא שמו כמו שנקרא:

– – “נדמה שוב, שאצל החיים אפשר וגם נוח לחיות” – –

את המלה “שאצל” (אצל החיים!) הדגיש א. נ. גנסין עצמו בספורו, כי על כן היא יסוד מוסד, היא הכוללת בתוכה את העיקר, את השקפת-עולמו של בעל הספור:

– אצל החיים אפשר וגם נוח לחיות –

ומכלל הן אתה שומע, כמובן, את הלאו:

בתוך החיים עצמם אי-אפשר וגם לא-נוח לחיות – –


יז    🔗


נדיפת הקוטבה


ולאחר-זה – אפיזודה מיוחדת-במינה, אפיזודה רבת-עלילה, שופעת שירה, אבל ממשית כל-כך, בפירוש מוחשית, הלא היא האפיזודה על נדיפה מתוקה ושמנונה במקצת של קוטבה; וכה מתחיל הספור על ריח הקוטבה:

– – “הנה רשרשו בקנים. מי רשרש בקנים והטיל חרדה בטרפים הנרדמים? רוח חרישית נשבה ובכנפיה הביאה צרורה נדיפה אחת קלילה – נדיפה מתוקה במקצת ושמנונה. במקצת של קוטבה” –

וראו נא ראו, הקשיבו והבינו היטב: – נדיפה זו אצל א. נ. גנסין אינה, חלילה, אלמת, אלא מדברת, או מדובבת הרגשה ומחשבה אצל אפרים:

– – “שלום, בסתיו, אפרים. הנה כבר הקוטבה הריחנית. קוטבה זו מפרחי הסתיו הראשונים והנוגים היא בפנות הנדחות הללו. כשמתחילה בחוצות נודפת הקוטבה השמנונה, כבר קרובה גם נדיפת התפוחים, הצבורים בדירים וברפתים הנמוכים, שאצל הנהר שבמורד” – – וכו'.

כלומר: הקוטבה כמוה כמבשרת תזמורת שלמה של נדיפות פרחים ופירות, של קורי-זהב, של הכוכבים הצפופים והמרובים, הנופלים ונופלים למכביר בלילות הקרירים, ונשארים צפופים ומרובים “כמו שהיו בתחלה”, וכמו מגילה נגולות והולכות מחשבות בכחה של הנדיפה הקלילה אשר באה מן הקוטבה:

– – “שואגים האילנות יבשות, והשמים הנמוכים קודרים וטפחות נתנו החיים הנוגים – והאדם אדם שלו ושריריו שרירים חזקים ותוגתו תוגה פורה”… – –

– – "תוגה פורה! ריבה אחת הוא זוכר, נפש יפה והומיה במסתרים, שהיתה בוכה, לפרקים, לריח הקוטבה הראשונה" – –

זהו, זהו! ריחה של הקוטבה העלתה בזכרון את… את מי? ודאי – את דינה! כן, כן – זו דינה, אעפ"י שאין שמה נזכר בה, כי על כן קל יותר להרהר בה בקול כמו בלב – בבטוי של אמת אשר בנפש:

– – "ולילות רצופים היתה אז יושבת אצל הפסנתר ושוגה במנגינה אחת, שהיתה אוהבת אותה ביותר, מנגינה נוגה וחולמת, שהיו קוראים לה מנגינת-המות" – –

האם לא כן? האין זו דינה אשר כל חייה המיוחדים במינם היו כמין מנגינת-מות? ואולם, – עוד יותר חשוב הדבר שאנו שומעים סמוך לכך את מחשבתו של אפרים ואת הרגשתו האישית על המות בכלל ועל מותה של דינה בפרט, וקצת גם על אהבתה ועל תגובתו שלו על אהבה זו:

– – “ריבה זו היתה אומרת לי תמיד בלי אומר, שהיא אוהבת אותו ואותה אהבה, משום שהיתה אהבה, היתה מכבידה תמיד את נפשו; אבל באחד הימים, כשבגדה בו פתאם ובחרה – במות, זה אויבו, הגדול ממנו תמיד וחזק ממנו תמיד, גרם לו הדבר אז כאב שבמפח-נפש מר, אשר בימי הילדות הרוגשים היה בשלו בוכה הרבה בלילות…” – –

כן, עכשיו אין אנו צריכים עוד לנחש ולהשיג מעצמנו את הרגשותיו ואת מחשבותיו של אפרים בענינים העומדים ברום עולמו, – כי על כן נדיפת הקוטבה דובבה אותו והדברים הגיעו אלינו וחדרו אל נפשנו, כחדור אותה נדיפה של קוטבה שהיא “מפרחי הסתיו הראשונים והנוגים.” – –


יח    🔗


דינה נתגלגלה ברוחמה


וכשם שהנדיפה הקלילה הביאה עמה זכרונות, כן הביאו הזכרונות את אפרים לידי פגישה נכספת כל-כך, ומובן מאליו כמעט, כי פגישה זו באה ברוח כל הספור הזה, – כלומר פגישה שיש בה מיד הגורל, פגישה שהיא עטורת סמל ואפופת משהו מסתורין:

– – “ואפרים הרגיש פתאם, שכפו חבקה איזה דבר קר וקשה, והוא הביט אל סביבו וראה, שרגליו הובילוהו אל תחת אותה כפה בולטה, המקורה פחים ירוקים, שיצאה ממסדרונו של הבית הנהדר, זה שהתנוסס אחרי הגשר הגדול, וידו אוחזת בסף הדלת הנוצצה” –

הוה אומר: – רגליו של אפרים, או יד הזכרונות שהיתה בו קודם-לכן, – הובילוהו אל ביתה של דינה; אל ביתה הריק של דינה, – כי על כן אדם אינו מאמין כמובן במות מוחלט, הלוקח ואינו משאיר אחריו ולא כלום, וראו נא ראו: – גם לאחר שאנו יודעים כי האיש איננו בביתו, כי לקחו המות, עדין אנו מבקרים בביתו הריק: שמא יש משהו מאותו איש שעודנו חי-וקים; ומה מצא אפרים שם? מה ראה סביבו? –

– – “הרחק מסביב היתה הדממה ונשם הנחל השוקק והשחור הסמוך וכנפי פחד קל היו משיקות – כנפי המות הזרות והנוראות, שפה כבר היו” – –

הנה כי כן עומד כאן אפרים במחיצת המות שכבר היה פה, – וכל נפשו בו דרוכה ומאזינה; ואמנם, היה מה להאזין:

– – "פתאם חרדה הדממה ונשימתו חדלה. בתחילה נדמה לו, שחלום חלם. מפנים הבית, הנטוש והאפל, תפשו אזניו איזה אקורד הומה והוזה של פסנתר. ואולם השני, שבא אחריו, זה כבר היה ברור כמציאות המות"

אכן, דינה מתה ואיננה עוד, אלא שנגינתה על הפסנתר חיה אחריה; המתנגנת היא מאליה? אפרים מקשיב ושומע:

– – “האקורדים שבפנים הומים ונשאים בזה אחר זה והיתה כל המיה והמיה חודרת אל הנפש ומצננת אותו, כרוח קלה זו, הפורצת מהכוכים האפלולים שבשדות הקברות, הנשכחים מני רגל, וחבקה בקרתה הזרה את ברכי הנודד היחידי” – –

האם חולם אפרים שוב איזה חלום? – לא!

– – “לא היה שום ספק בדבר. בפנים הביתה, האפל והנטוש מני אדם, נגנו בפסנתר ונגנו בשאר-רוח ובטמפּרמנט שוקק, כמו שהיו מנגנים פה באותם הימים, ונגנו את המנגינה הנוגה והחולמת, שאותה היתה מסוגלת לשגות בה לילות רצופים” – –

לא, לא חלום הוא זה, אלא מציאות תמוהה מאד, עובדה מחרידה:

– – “נגנו – ואפרים נשאר יושב תחתיו, כנציב-שיש זה, וחזהו ומחו נאלמו פתאם, כמו שנאלמת פתאם אותה צפור נדהמה, שנמצאה סגורה בכפות דורסה החזקות והיא נאלמת משום ששוב אינה מרגישה בכלום, אלא בצפרנים הקרות והקשות הללו” –

וברור, כל-כך ברור לאפרים, כי דינה (שאין הוא מעלה את שמה על דל שפתיו) היא זו, והוא אומר לנפשו:

– – “היה, כנראה, לילה והוא שוטט יחידי בחוצות ואותה, כנראה אינה ישנה, שהרי בפנים מנגנים בפסנתר – ולמה זה אינו סר?” –

ולבסוף התאושש אפרים “והתחיל דופק בדלת בלי-חמדה כדרכו פה מימים ימימה אחת, שתים, שלוש”…

ומתואר להלן בקצור, אבל בפרוט דיו המשך המקרה, על הצצתו פנימה דרך החלונות, ועל זה שלא הבחין בנוכחות כל איש בחדר, ועל שמצא לבסוף כי הדלת לא היתה סגורה, והוא חדר פנימה, הצית גפרור –

– – "והביט כלפי הפסנתר הפתוח, נשם לרוחה ונפל. – – כצפור ירויה זו, שכנפה מורדה ושותתת דם והיא גופה מתדחקת ומתלחצת אל הפנה, שנפלה לשם ממרומים, ומביטה בחרדה קפואה אל הציד שלו, הקרב אליה בידיו הגסות, ככה הביטה אליו מאצל הפסנתר הפתוח –

רוחמה הקטנה, והיא חורה ונפחדה ומכונסה כולה אל זוית אחת קטנה שבכסא המרווח שלה, פתאם נפל ראשה על מרפקה והיא התנפלה אל הזיז, היוצא מהפסנתר והתחילה בוכה בקול וכתפיה חרדו כנראה, התחיל פחדה נמוג ופג" – –

וכאן, כאן תמה ונשלמה פרשת דינה בשבי אפרים. לאחר שנתברר בירור מוחלט שהיא נתגלגלה ברוחמה הקטנה.


יט    🔗


אל תאהביני!


זהו סוף הספור על דינה, וממילא זהו ראשית הספור על רוחמה; המשכו של ספור זה לא נכתב על-ידי א. נ. גנסין, אלא שמן ההתחלה אשר בסוף הספור הזה דומה עלינו, כאלו זוהי התחלה אפינית שוב למספר הזה:

– – "רוחמה יושבת בדפנו של הנקליט המרופד, שהיה אפרים יושב בו, וחובקת לו בצואר וקבלה:

– אח, איפה היית בכל הימים המרים האלה אפרים? אני פה הייתי גלמודה…" – –

ואפרים? הה, – גם אפרים אינו משנה נפשו, וכה מסופר ככל הנשים הקודמות לה שחה לאפרים:

– – “הלא אני כל-כך אוהבת, כשאתה יושב ושותק ומקשיב – – שהיית פולט איזו מלה, הייתי אחר-כך הוגה בה בלילות”…

ואפרים? הה – גם אפרים אינו משנה נפשו, וכה מסופר עליו להלן:

– – – "ואפרים נקוט פתאם בפניו, כאלו מצאוהו, כשהוא חוטא בסתר. או שבאו ואמרו לו, שהוא שוטה. הוא הרגיש פתאם, שחם לו במאד, והוא שחרר בזהירות את צוארו שרתח וקם ופלט כלפי פניה התוהים של זו:

– זהו דבר מיותר, רוחמ’קה, אל תאהביני".

כן – ראוי לנו להקשיב ולחזור ולהקשיב לכל הקטע הזה ולכל הסיום הזה, כדי שנבין למהותו של אפרים, זה אפרים מרגלית, אשר בספור “אצל” לא. נ. גנסין, כי בנעילה זאת נעוץ המפתח – לפתיחה, פתיחה להבנת הנפש-הפועלת בספור זה, זו הנפש האהובה מאד, והיא מתגוננת ומתחננת: – אל תאהביני!


כ    🔗


מה יהיה?


ומובן מאליו כי לא מספר משיעור-קומתו של א. נ. גנסין יסים ספור שלו סיום דרמתי גלוי, במשפט אחרון גוזר וחותך, אף על פי שהוא משובץ ומשולב כאן באופן טבעי ונובע נביעה מובנת ומוסברת מכל השתלשלות המאורעות: אדרבא, – הספור מסתים בקול נמוך מאד, בהרהור חרישי, בשאלה לירית-פילוסופית, פשוטה ואנושית עד תכלית:

– – “הנה חרדה צמרת במרום וצפור נמה קפצה מבד וצפצפה ורוח קלילה נשבה וטפחה בפנים והתרנגול קרא במרחק. מה יהיה, כשיאדימו פאתי הבהרות הללו שבשמים?” –

כך נסתים ספורו הארוך ביותר של א. נ. גנסין, המענין ביותר, המשוכלל ביותר, המלוטש עד ברק, ספור שהוא רומן לירי, והוא גם דרמה, ובסוף כל הסופות הריהו פואימה בפרוזה, הוא הספור העברי המקורי “אצל”. –





 

“בְּבֵית סבָּא”    🔗


א    🔗

יֵצר שלא למד עדַיִן

הספור “בבית סבא”, שהוא מעזבונו של א. נ. גנסין – חורג בכמה בחינות מכלל יצירתו של המספר, אם כי גם משתלב בה מבחינה זו או אחרת; הוא נסיון יחידי שלו לספר עולמו של ילד – ודוקא בו בחר כדי לספר כוחו של יצר-המין, ובמופשט, כמובן, יצר שאינו בודק במי להתלות, יצר שלא למד עדיין את תחבולת האהבה, שאין שום חנוך ושום אוירה מונעת אותו מלבקש לו מוצא ומגע – המכה שרשים, אם לא בקרקע תחוחה ומזובלת, הרי אפילו בקרקע צחיחה וסלעית; יצר התובע את זכותו לבוא על מבוקשו – אם לא בתרועה, בחדוה, בנצחון, הרי שהוא מסכים – גם לבקשת רחמים, להיות בוכה, ללבוש מסכת אומלל ונרדף, להיות בוכה ומתיפח ומבקש חיק לנחמה, לחסות, לנופש מסערה קשה; אם אינו יכול להיות נשר מגביה עוף ודורס, הרי יהיה – אפרוח רך, מסכן, תמים עד חמלה; ולבד זאת – הוא ספור יחידי של א. נ. גנסין אשר רובו ככולו בנוי שיחה וכמעט שאין בו כל תאורי טבע וציון מזג-אויר, דבר שהוא בחינת נמנע אצל מספר זה; ואף השיחות – מיוחדות במינן, שלא כרגיל אצל א. נ. גנסין, כי על כן נפרדות לחלוטין מאפיו שלו ואין בהם אף שמץ של אבטוביוגרפיה, אף לא פנימית, אלא הן ממש שיחות אשר זולתו שוחח אותן – כלומר: הן כמעט נטורליסטיות, אף על פי שהן מנוסחות בלשון א. נ. גנסין ובסגנונו, כמובן; ועיקרן של שיחות אלה – היא ההעויה המלוה אותן, – ובזה דוקא אנו מוצאים את היכולת האפינית לא. נ. גנסין בספור “בבית-סבא”.


ב    🔗

השיחה המספרת

דומה עלינו כיהודי בן-תורה חכם לשיחה, שהדבור בה מועט שבמועט ואלו ההעויה, הג’סטה, תנועות הגוף – מספרות יותר, הרבה יותר, משיש בכוח מלותיו; וידוע – מנדלי מוכר-ספרים הוא הראשון שהבחין באופי יהודי-תורני זה, והוא שספר את האופי הזה בכשרון מפתיע, בכוח אמנותי מפליא, ועל-כן יש לראותו כמספר-ספורים שהם בחינת פנטומימה; אלא שמנדלי מו“ס היה בו בעצמו מן האופי הזה ואפשר לומר כי השיג את הענין והבין לו מגופו שלו, מהויתו הנפשית; ואלו א. נ. גנסין, – הוא היה לגבי אופי זה, בחינת מתבונן בלבד, וכמי שהשתחרר בהכרה וגם בדרך-הטבע ממורשת-אבות זו, – ועל-כן אין זיקתו לדרך ספור זו אלא מקרה בלבד, מעין אפיזודה חולפת ולא יותר; ואם שני הספורים הקטנים, “בגנים” ו”קטטה", גם הם בחינת אפיזודה בפרשת יצירתו של א.נ. גנסין, הרי יש לשער בכל-זאת, לפי ההשג האמנותי הבלתי-שכיח שהשיג בשני ספורים אלה, – כי יתכן ויתכן, שאלו זכינו והיה מאריך ימים, – היה א. נ. גנסין17 מתמיד בדרך-ספורים זאת, מה שאין כן לגבי הספור “בבית סבא”, שכמעט ודאי לנו שהיה נשאר ביחידותו מתוך שהיה זר לגמרי לאפיו בכלל ולאופי המספר שבו בפרט.


ג    🔗

קורא שרואה

וספור-ההעויות, או ספור-הפנטומימה – אין נזקק אליו ואין מחשיב אותו אלא מי שיש ביכלתו להיות בעיקר קורא-רואה ולא רק קורא-שומע; קורא-רואה כיצד? שיהיה קוראו וממחיש סמוך לכך לנגד עיניו כל תנועה, כל העויה, כל זיע וניע קטן, אשר עליו מסופר; אם לא יראה הקורא לפני עיניו את הסצינה הבאה, דרך משל:

– – "הוא מכה בידו באויר כשהוא גונח ומשתתק.

פיניה משתעל, קם ונגש אל השולחן, ויושב על-יד רבי אשר" –

לא יהיה כל ערך וכל מובן לרפליקה הקצרה הבאה לאחר זה:

“מה, רבי יהודי? חזרת?”

ולהלן שוב – העיקר מראה-העינים:

“פיניה מתקדר, שם צפרנו בפיו ונוהם איזו נהימה מרוסקה בפני עצמו” –

ורק אם יושם-עין לתאור הזה ואם יומחש ממש בשעת קריאה, תוך כדי הקריאה, תובן הרפליקה הברורה:

– – “לא? נ-נו!… ואתה?” – (שהוא שואל דרך-אגב את הדוד"):

וכך בנוי ומסופר כמעט כל הספור הזה, שאפשר לומר עליו שהוא ספור כמחזה, מחזה על “קרש” הכתב, ורק מי שיודע זאת, אם מראש ומכון את קריאתו לפי זה, ואם לאחר-כך, והריהו חוזר וקורא מתוך ידיעה זאת, שהיא צורך ההבנה.


ד    🔗

סבא ונכדו

דקה ועדינה היא רקמתה של מסכת היחסים בין הסבא לבין נכדו שמואל, שאף היא רובה ככולה העויות ורמזי-ההעויות, והכל-הכל כאלו מובן-מאליו; וכן מופלא תאור התבוננותו של הנער שמואל במבוגרים, ביחוד שעה שאחד מהם מוריק גביע אחרי גביע של משקה חריף, משתכר והולך, ולשונו מותרת אצלו והנו מרבה שיחה ומגלה במרוסק, בגניחות ואנחות, את כל אשר בלבו ונפשו; הנער מזועזע עד עומק הויתו, והוא כמו עד בלתי-צפוי לטרגדיה, שמכאן ולהבא תעסיקו ממושכות. –


ה    🔗

חורג מן הכלל

מעלות הללו ועוד כמה מעלות שכיחות אצל א.נ. גנסין בקשירת התארים, בצירופי לשון מיוחדים במינם – נתן ללקוט מתוך הספור “בבית סבא” – כי על כן אין הוא ספור מלוכד כרגיל אצל מספר זה, ואין בו אותו גלוי של כוח ארדיכלי מובהק המצין את כשרונו הפרוזאי של א. נ. גנסין; כמעט ודאי הדבר, שאלו לא היה עוטר שמו של המספר, החשוב בזכות ספורים אחרים, כי עתה לא היינו עומדים על יחודו ולא היינו מגיעים לכלל רצון ההתעמקות בו ובקוש טעמיו בין השיטין.





 

שִׁירָיו    🔗



א    🔗

מזג אישי מול מזג-יוצר

רק משום שהם שיריו של המספר א. נ. גנסין – אנו מתעכבים עליהם, ומנסים לבחון אותם; וכשאנו קוראים בהם – הרינו נדהמים למצוא עד מה גדול ועצום ההבדל בין כוחו בפרוזה לבין כוחו בשירה; נדהמים, – כי על-כן ברור כל-כך, כי המספר הזה היה משורר בכל הויתו, ביחסו לדברים, בהפעלותו מכל ענין, בכוחו-המדמה אשר שקע ביצירתו, בצביון-לשונו, בקצב סגנונו: גם אם אנו מביאים בחשבון הערכתנו את גילו לגבי שיריו ומקשים מהם לגבי ספוריו באותו גיל, בערך, – אין הדהימה פוסקת; בעל כרחנו עלינו להסיק: מזגו האישי – מזג-משורר היה, אולם מזגו-היוצר – מזג פרוזאיקן היה; בלי שהוא עצמו ידע זאת – היה משהו במלאכת-השיר אשר דחה אותו ומנע מכשרונו הפיוטי להגיע לדבר-מה בעל ערך אמנותי, ואפילו מחשבתי בתוך “חרצובות” השיר; המספר שבו – בעל יריעה גדולה הוא, בעל אורך-רוח ושהות דקדקנית הוא, ואלו הפיטן שבו – אחד שרוחו קצרה עליו, נוגע ואינו נוגע, מרושל וחסר בקורת-עצמית.


ב    🔗

משורר בספורים

מתוך ששירו “והיה כי ישוב מנדו”, זה המשובץ בתוך ספורו “אצל” – נפלא כל-כך, מחושל עד תכלית, נאדרי-הוד, – והוא נגוד גמור לכל שיריו העצמאיים, נתן לנו להרהר ולהסיק מסקנה אחת משתים, ושמא שתיהן גם יחד:

יתכן, כי כשרונו הפיוטי מסוגל היה לשיר רק מתוך הוי פרוזאי בלבד, כי על כן ההפרדה בין חיים שהם “פרוזאיים” לבין חיים שהם “פיוטיים” התנגדה לכל השגתו, השגה אשר לפיה היתה לדידו כל “פרוזה” – פיוטית, וכל “שירה” – פרוזאית; ואמנם: כל יצירתו הגדולה, גדולה רק בשעה שהיא ממזגת בתוכה פרוזה ושירה ללא כל חיץ ביניהן, – ובמובן זה הרי השיר “והיה כי ישוב מנדו” כמוהו כספור למרות שפע הליריזם שבו.

ויתכן, כי היתה אצל א. נ. גנסין איזו מבוכת-נפש או מבוכת-רוח בפני החריזה דוקא, כי על כן השיר “והיה בשובו מנדו” שונה-לטובה, אולי, משום שהוא מושר בחרוז לבן; מאד מסתבר, כי היה משהו באישיותו שהתנגד אל מעשה החרוז, אל כוחו האוביקטיבי שבו, המאלץ לותורים, או לחפוש אפשרויות בלתי-צפויות כדי שיהיה חופף את הכונה הראשונה של המשורר; אם כך ואם כך – עובדה היא, עובדה האומרת “דרשני”, שא. נ. גנסין אשר היה משורר הרבה יותר מכמה משוררים בעלי שעור-קומה, איננו משורר בשיריו, אלא בספוריו דוקא.



 

מַאֲמָרָיו    🔗



א    🔗

המספר המכשיל את המבקר

דומה הדבר, כי א. נ. גנסין אי-אפשר היה לו, לפי טבעו בו, לכתוב דברי-בקורת; אנו למדים זאת גם מתוך סגנון אגרותיו, – הוא לא יכול היה להתגבר על הצורך באינטימיות, אעפ“י שהיה מיד בורח הימנה; כל הויתו היתה מלכתחלה הויה של מספר, מספר תמיד, וכל הנסיון להיות שונה – נכשל; הוא לא היה מסוגל להיות משורר או אפיסטולר, וגם לא מבקר; היו לו דעות ברורות מאד לגבי כל הנוגע לספרות, היה לו גם יחס בלתי-אמצעי, והיה אפילו שקוע ראשו ורובו בדברי אמנות, – אבל חסר היה לו, בלי ספק, חשק הנתוח וההערכה המפורשת של יצירה ספרותית; יותר מזה, – הוא רצה אפילו להשפיע על הספרות העברית את הבנתו, את הבחנתו, את השקפתו לגבי יצירות ספרותיות – ועל-כן נמשך כל כך אל התרגום ואל המו”לות, – אבל להטיף דעה, ללמד יחס, להקנות קנה-מדה שלו – זר היה לטבעו הראשון; אכן, – גם בספוריו יש משום התמדה, שקול-דעת, ויסוד של הקש והשואה, אלא שאין זו ההתמדה שהבקורת מחיבת את בעליה, ולא אותו שקול דעת; מספר ודאי ששם עצמו במקום הנפש-הפועלת, אפילו היא בנגוד לאפיו ולהויתו, ואלו המבקר כחו דוקא בשעה שאינו שם עצמו במקומו של המבוקר וכל מה שהוא מעריך, מצין ואומר אינו לעולם לפי הכלל, “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”; גישה זו לא תתכן לחלוטין אצל מבקר, כי על כן היא עשויה להביא לחולשת הדעת, לקצוץ כנפים – או אז נלקח מראש כוח השפוט וחשק ההערכה; הנה כי כן ברור לנו, שמן הנמנע היה שא. נ. גנסין יהיה מבקר לשעה ארוכה, ומה שכתב בשטח זה – אינו אלא אפיזודה, מקרה חולף ואינו חוזר; אכן, – בדיעבד יש ענין כמובן בשני מאמרי הבקורת שלו וברשימת-האזכרה למותו של פ. ניצ’שה, וראוי לנו לעמוד על הדעות שגלה בדבריו אלה ועל יחסו לספרות ולסופרים, שנתגלו בהם.


ב    🔗

לאחר לא יכול להיות

המאמר “טפוסים וצללים”, שכונתו רצנזיה על ספר בשם זה לי. ברשדסקי, הנו פרי-בוסר, מתחלתו עד סופו, יותר בוסר מאשר פרי בכלל; הפרק הראשון של המאמר בנוי על הרצאת תוכן ספוריו של י. ברשדסקי, רובו בדרך של הבאות ומעוטו בלשון-עצמו, ואלו דברי ההערכה – חסרים כמעט כליל; יש פה ושם משום “וכוח” על דבר “הארת” המציאות – אם נכונה היא או מוטעית; בפרק השני – רצה א. נ. גנסין לומר, שהמספר י. ברשדסקי אדיש הוא אל הנפשות-הפועלות בספוריו, כי עושה הנו את מלאכתו בכשרון אבל בחוסר לבביות – ונראה שדרך-ספור זאת זרה לא. נ. גנסין והיה נוטה לגנותה, אלא שהוא עושה זאת בעקיפין בלבד; כי במישרין חשב ומצא:

– – “בטבעו הוא ככה; לאחר לא יכול להיות” –

אכן, את כל יחסו אל י. ברשדסקי ואל דרך כתיבתו מתאר א. נ. גנסין בפרק שני זה של מאמרו בצורה מקורית, כמעט בלטריסטית מאד, מתוך שהוא מספר לנו – היאך מצטיר בדמיונו כל סופר שעה שהוא קורא את יצירתו, והציור לא מדמיונו בא, אלא “רק בתור נפעל מרשמם של אותם דברים אשר אני קורא, כפי מדת פעולתם עלי”.

ואם כי הדברים דלים בכתיבתם ואינם דומים במאום כמעט אל סגנונו של א. נ. גנסין, הרי הם מענינים וראויים לשימת דעתו של מוקיר יצירתו של המספר הזה, כדי ללמוד ולהבין מה התרחש בנפשו של זה בשעה שהיה בחינת קורא או בעל אצטלא של מבקר.


ג    🔗

פליטון בקרתי

המאמר “שברי לוחות”, המבקר את לוח “אחיאסף” לשנת תרס"א – מאמר ארוך הוא, ויש בו לא מעט מגלויי דעותיו של א. נ. גנסין על הספרות העברית בזמן ההוא וגלוי יחסו אל סופרים שונים; יש בדבריו אשר במאמר זה משום מלחמה לטעם, להבנה, באמצעי האירוניה בעיקר, הדבר דומה משום כן יותר לפליטון בקרתי מאשר למאמר-הערכה.

קודם-כל מנתח א. נ. גנסין בפרטות יתרה שלשה שירים של ח.נ. ביאליק, שהוא מעריצו מאד ועל-כן הוא מונה כך-וכך מעלות טובות שבשירים אלה, אבל אינו נמנע בכל-זאת מלצין בפירוש דברים שאינם נראים לו;

ולאחר-כך – הוא מצליף בשוט של אירוניה על גבם של כל המספרים כמעט וכל המשוררים, שהיו, אמנם, ידועים לקוראי זמנם, אבל הם היום אלמוניים מוחלטים לגבי מי שהספרות של הימים ההם אינה ממקצועו;

הנקודה המענינת ביותר הלא היא זו, שבה מתגלה יחסו אל המספר י. ברשדסקי, כי על-כן בזאת הוא מגלה לנו את השקפותיו על הפרוזה ודרכיה:

– – “אולם הפסיכולוגיה שלו, עם כל דקותה הנפלאה, חסרה את תבניתה הראויה לה. מר י. ברשדסקי מציגה לפנינו ערומה בשעה שכבודה היא הסתר דבר”; “כונתי, הוא מספר לנו פסיכולוגיה, אם אפשר לאמור כך, אבל איננו מראה אותה לנו, בשעה, שמצב רוחו של הגבור היה צריך להגלות לפנינו ממעשיו ומתנועותיו הנה המנהג בידי מר ברשדסקי לספר לנו בעצמו את המצב ההוא, מבלי הכריח את גבוריו להטריח את עצמם… יוצא לנו איפוא, שרומניו וציוריו של מר ברשדסקי מקבלים תמיד צורת “פרקים בתורת הנפש” וכדומה – הרבה יותר מצורת רומן, ציור, ספור והלאה” – – –

ולאחר זה בא נתוח מפורט וכמעט כולו מענין, בלוית הערות, לשלשה ספוריו של י. ברשדסקי וראויים הדברים להקרא על ידי מבקשי הבנה בספוריו של א. נ. גנסין:

לאחר הערת-אגב על “עוקצים ופרי מחשבה” מאת ש. בן-ציון בא נתוח לשלילה של ספור מאת. א. ז. רבינוביץ, אם כי הוא מדבר בו מתוך הכבוד וההחשבה על סמך דברים קודמים שלו;

דבריו על “חזיון לילה” לש. צ’רניחובסקי והערותיו על שירתו בפרט – קצרים הם, אבל הם יפים ונכונים גם כיום הזה;

אחרי דברי שבח קצרים וגם הם הולמים ונכונים על-דבר ספור אחד של י.ל. פרץ באים דברי שלילה חריפים באמצעות האירוניה על ספור מאת ח.ד. הורויץ, על כשלונו ברצותו לחקות את דרך הספור של מ.י. ברדיצ’בסקי, שעליו הוא מעיר דרך-אגב הערות כבוד ואף הערצה מסותרת.

ובסך-הכל הרי זה מאמר, שלא היה מעורר, כמובן, כל שימת-לב מיוחדת; וכל שכן שלא היה גורם לכתיבה עליו, אלמלא היה זה פרי עטו של מי שהיה לאחר-כך – המספר א. נ. גנסין.



 

אִגְרוֹתָיו    🔗


א    🔗

בריחה משיחה

רק בדיעבד יש לנו ענין באגרותיו של א. נ. גנסין, ובעקר מן הבחינה הביאוגרפית, ואלו לגבי יצירתו – הרי הן חורות מאד, ואם אינן גורעות, הרי שגם אינן מוסיפות מאומה להבנת כשרונו ולהשגת הויתו האמנותית; הוא לא היה, כנראה, מעצם טבעו אפיסטולר, כי על כן חסרו לו לשם כך: – אורך-רוח, רצון לקנות לבבות, – ועיקר-העיקרים: מקבלי-אגרות לפי טעמו, כאלה שיהיה את נפשו להצטין בפניהם, להעריצם בגלל תכונה זו או אחרת, כי האיש שהוא סקפטי ביסודו – אינו מסוגל להיות כותב אגרות לשם כתיבתן, לשם אמנותן בלבד; אדרבא, – אגרותו הן בשבילו מין בריחה מפגישה, משיחה, ואין בהן אלא עסקיות, ואפילו אגרות שנשלחו מתוך רגשי חברות או ידידות – גם בהן העיקר הוא כאלו “עסקי”, “מעשי”; שמא אפילו יותר מזה: – יש בהן משהו של טריביאליות מוזרה ומופרכת לגבו – בחינת רצון “להיות ככל האדם” מחמת הצורך לכסות ולהסוות את יהודו, שלא נעם, בלי ספק, ליודעיו ולמכריו; ורק בדרך מקרה וכיוצא מן הכלל נתן למצוא באגרותיו משהו שיש בו משום גלוי נוסף לכשרונו, לאפיו הנאצל, לעדינות טעמו.


ב    🔗

ספרים שקרא

להבנת טעמו הספרותי ולחקר ההשפעות עליו ראוי לנו לשים לב אל כל הנוגע לספרים שקרא והוא מזכירם באגרותיו:

1 אני קורא את דרפר; היום נקרה לידי הכרך האחד-עשר של הונצ’רוב. קראתי את ה“נשף הספרותי” שלו.

9.1.1900

2\כעת אקרא “האחד במערכת המלחמה” לשפילהגן. אני מתענין.

16.4.1900

3\– אני קורא עתה ספרים שונים, בתוכם גם את שילר במקורו

1900, קיץ

4\– – אני קורא (מז"ט!) את “ספר השירים” להינה.

1902 שבועות

5\– – זה לא כבר קראתי את המאסף “זנאניע”: אל נכון נמצא הוא גם אצלכם. הן אנדריב, חי אלוהים, קטנו עבה ממתני כולם. קראו אצלו רק את המומנט כאשר וסילי נגש אל מפרנס המשפחה המת, בטוח הוא בתוצאות מעשהו, בצדקתו ובערכו של כל חייו והוא אומר אליו: קום! השד יקח אותו, את אנדריב, הן אתם רבותי, תצחקו – אבל מן הדין שיכתב עברית ע"י אחד מן העברים החדשים ממש, חי האלוהים18 רק חבל שרוסי הוא, אנדריב, לפי האורגניזציה גם עבודתו רוסית היא מבחינה מסוימת. אבל אם כן יש להצטער שבענין זה גם אנו בני-רוסיה הננו.

אח, לעזאזל, זה כבר יותר מדי. מוטב שתקרא באותו מקום את גורקי והגד-נא כמה גס הוא.

1904 אפריל

6 – – ושוב אחת: אפשר שתסכים להוציא ע“י “תושיה” ספור אחד – לא ספור אלא פואימה אחת יונית, פואימה בד' ספרים, – “דפניס וחלויה” של לונגוס, אני נתקלתי בה לא כבר ורשמה היה גדול מאד עלי וכבר יש ת”י פרקים אחדים מתורגמים ממנה.

26.1.11


ג    🔗

דעתו על הספרות העברית

מובן מאליו, שיש ערך לדעתו של א. נ. גנסין על הספרות העברית מימיו, מלבד גלויי דעתו המשולבים בתוך ספוריו; אכן, גם באגרותיו לא הרבה דברים על כך, ואעפי"כ – גם המעט הזה ראוי לציון ולעיון:

1.\נקח לנו, למשל, את… נו, את “המחנים” שלו. איזה חאוס אתה מוצא שם? להבין; אפס בנפשו של הגבור מבוכה נוראה; אבל זוהי הנקודה הנפלאה, שמרתקת אותנו אל הספר באותן שלשלאות-הקסמים, שמרגישים אנחנו בנפשותינו מדי קראנו בו. מחנים… Лагера два היטב את המלים האלו: הוא מראה לנו את… שהוא גם פזרון במדה ידועה, השורר בלבם של הצעירים העבריים האורופאיים, הוא מראה לנו את הקרע הגדול שבנפשותיהם, השוקקות לשנות את ערכי חייהן מהחל ועד כלה, אפס התנאים שהם נתונים בהם לא יניחום לעשות כזאת ולהחלץ מהם אי אפשר אחר אשר מרגישים הם את העניבה העולמית, המרתקת אותם לצור מחצבתם – אחרי כל העתיקות ואי-ההתאמה לצרכי ההתפתחות הכללית, שהם מוצאים בו. מיכאל כבר היה מ“חוץ” למחנה; התזכור! וגם נפתה לבו להאמין, כי ישאר כה לעולמי עד; אבל מה אנו רואים לאחרונה? הנני זוכר מבלי משים את דבריו של פיירברג, המנוח: “שם, מעבר לרחוב, כלב נובח… ואני בתוך הרחוב”… (ליל אביב). הן מתגעגע הוא החוצה לעבר הרחוב, ובכל זאת מדוע איפוא יחשוב א"ע למאושר באותה שעה, שהוא חש את עצמו בתוך הרחוב? ברדיצ’בסקי יתאר לנו את הקרע הזה בכל תקפו, מכל “צדי צדדו”, כמו שאתה אומר, ואיש איש, אולי, מוצא שם את נפשו הוא…

השורה האחרונה היא: נחוץ לשנות את ערכי החיים; אך המכשולים הן רבים הם, ולכן עלינו להתאמץ להסירם, למען יהי לנו את אשר לנו, למען נוכל לסגל לנו מבלי כל מפריע את הקולטורה הלאומית שלנו, ביחד עם זו הכללית. עתה אי אפשר הדבר, אחרי, כי בהפגש שתי אלה לא תוכלנה לדור בכפיפה אחת, אבל אז יהי הדבר אפשרי.

“אז”… כלומר? אבל שמע נא: אז, בעת שיוסרו מעל דרכנו המכשולים הכלכליים, כלומר בשעה שעמנו יחיה בדרך טבעי ולא כמ“ם וסמ”ך שבלוחות, אז, בעת שיתחלפו תנאיו המדיניים, הכלומר, בשעה שנהיה “עם לבדד ישכון, ואז” בשעה שתהיינה לנו גם אשיות חברתיות אחרות, כלומר, בשעה ש… הכלל: בשעה שנהיה לאנשים, דבר, שיש לנו הזכות לתבוע אותו מאת האנושיות!

ובכן? ובכן הנני ציוני! ובכן עלינו להיות ציונים!" – זה אומר לנו ברדיצ’בסקי בספר זה. התשמע לדבריו? הישמעו אחרים! אמור אתה.

אוריניסן

יותר אין אני כותב לך לע"ע.

16.7.1900

2 – – אחר כן אתה עושה לי שחוק ושואל ממני “מה נשמע בעולם הספרות בישראל ובעמים” הדבר ידוע: “בישראל – מלחמת האידיאלים העבריים” עם “תעלולי האריים” (קלוזנר, מי אחר?) ובעמים – מרכס וברנשטיין, אידיאליזם ומטריאליזם (סטרובה, מי עוד?); בכל זאת נראה לי ספורו של בן-ציון “נפש רצוצה” בישראל, ובעמים – איני יודע אמנם במה לבחור"…

שבועות 1902

3\על שולחני מונחת החוברת השניה של “השלח” דהשתא. ביאליק אומר: “הננו ועלינו. אם אסף האל מעמנו את ידיו – וארונו ממקומו לא ימוש – נעל נא אפילו בלעדיו – ותחת עין זעמו, לברק חמת מבטו – נרד לפנינו תועפות ההרים האלה – ופנים נתראה באויב החמוש! האזינו! הסערה גם היא קוראת לנו: ההינו! לחרבות! לרמחים! יתפרקו ההרים ישתברו הגבעות – או יפלו פגרינו חמרים חמרים – הננו ועלינו – ההרה!” – – – זדורובה? בכלל, השיר הזה הוא מלא שפעת פואזיה – –

שבועות 1902

4\– – הצעירים שלנו היו לסופרי יום. בכל הספירה נודף ריח עתונות. אם גם לא לגמרי יומית. באחת – “ספרנות”.

18.7.1903

5. – – ואתה הלא ידוע תדע, כי במחנה הסופרים שלנו עומד אצלי פרישמאן על המדרגה העליונה, על פי טעמו הספרותי, לבד מקטנויות אחדות, שאולי גם אינן חשובות כל-כך או אפילו חשובות מאד – אבל לא זה העיקר.

סתיו, 1905

6 – – קבלתי בימים אלה את “המעורר” שלו – – מה הוא עושה הגבר הזה! אלמלי לפחות, היה נותן דבר שיש בו ממש. אדם מוציא לאור חוברת אגיטציונית, ממש כאיזה בונדיסט אינטלגינטי, ובוחר לה גם שם אגיטציוני וקורא לזה ז’ורנאל ספרותי ומשליך עליו יהבו ומזה הוא מקוה. אלי, רבוש"ע – ברנר זה. צריך להתאמץ לעזור לו בכל מה שאפשר, אבל –

25.12.1905

7 – – יוסף חיים, את הקטע של “מא. עד מ.” שנדפס בחוברת הרביעית הרי אני קורא וקורא. בכלל, הרי אתה ממזר. כמה הוא מזכירנו את דוסטויבסקי במקומותיו היותר נוהמים מתוך יאוש. בקטעים הראשונים לא יכולתי להשלים את הפזור שבכתיבתו ופה הרי אתה דומה אפילו שדבר זה מוכרח הוא לגבי מקומות כאלה. בשעת קריאתי בקטע הזה הרגשתי כי אתה גדול. אחי הטוב, אחי הטוב, הרי אני נפרד ממך בלחיצת-יד חזקה-חזקה. כתוב ספורים…

2.6.1906


ד    🔗

יחסו ליצירתו

ושוב מובן מאליו, כי חשובה לנו כל גבית-עדות מפיו עצמו, ולא רק מן הבחינה הביאוגרפית, לדעת היאך התיחס אל יצירתו שלו; אכן, גם על אלה לא הרבה לספר באגרותיו, ושמא משום-כן יש משנה ערך למעט הנזכר בהן:

1 \– – נו, על דבר שירתי בכלל? מוטב, אל נדבר משנדבר.

קיץ, 1900

2 – – גם אנכי כתבתי באלה הימים ספור לא-קטן בשם: ג’ניה. עוד לא קראתיו ואיני יכול להרבות דברים על אודותו.

הכונה בודאי היתה טובה; אם הבעתיה כדבעי – נחיה ונראה. אם יש לך חומר לכתוב – אל תחמיצו. כתוב כל זמן שהנשמה בקרבך. גם לי יש חומר ליצירה חדשה. ותמונות אחדות בודדות כבר רשמתי לי, אבל בשלמותה היא נתנת לי בכבדות. חבלי-לידה. אראה איך יפול דבר.

8 מרץ 1902

3\– – ספורי ישרו בעיני בן-אביגדור, אך צריך, לפי דעתו לתקן את הסגנון. יש, הוא אומר, רוסיציזמות וכדומה. בכלל, עשו עלי הערותיו הריקות רושם רע מאד. אנכי חכיתי להתיחסות יותר רצינית; בכלל, יותר מתחשבת עם העצמות.

18.7.1904

4\– – ואולי ראית את הבקורת על ספורי ב“הדור”? האמת אגיד לך, כי רק בפעם הראשונה הרגשתי כיצד כותבים אצלנו בקורת. העיקר הוא, כי כותבים בשעה ש“קר בפה”, כמו שאומרים. זהו, למצער, הרושם שעשתה בקורת זאת עלי. לא חמימה ולא קרירה, אלא שצריך לכתוב, כי – – – אבל השד הטוב יודע אותם. וצריך אני לאמור לך עוד, כי אמנם לא שמתי לב לא לעצותיו כביכול ולא להוכחותיו של הכותב, ואולם הלל מצא משום-מה שנחוץ לעודדני. מאד חרה לו, הוא כותב, על הבקורת של שטות הזאת, ואולם אל נא יפול רוחי וכו'. כי בכלל אין מבין את צער האמנים באמת. זה אמת. את צער האמנים אין מבין. ואולם לו מצאתי דברים חמים, כי אז הייתי חושב את עצמי למאושר (אח! שטפא דלישנא)19, לו גם בא אחד ויטפח לי על פני, ויהרוס את כל הספורים עד תומם. יוסף חיים! הנך שומע הפעם מפי אורי ניסן דברים היוצאים מעמקא דלבא, כי כן הדבר באמת.

חפץ הייתי, שיבוא לידי לכתוב לך באותם הרגעים שאני חש את עצמי בלי כל בושה מפני עצמי ל“סופר” לאו דוקא את עצמו.

אפריל 1904

5 – – ועל הצללים הלא אמרת לי בכל-זאת הרבה. ואני שמח מאד על אשר לא מצאה ג’ניה חן בעיניך – איני סולח לבן-אביגדור. עוד זאת: בראש הספור היה כתוב: מרשימות אחד העסקנים בערי-המדינה. ושני הספורים האחרונים נראים לי לטובים.

ובכל-זאת נדמה לי, כי הכל לא הא. אלא שלא טוב לדבר הרבה, כבר קצה נפשי.

וכמובן, לא עמד לי כל זה לשטן לכתוב עוד ספור אחד: ועוד יותר: הוא נראה לי, וכה להבא. – –

אפריל 1904

6 עתה – על ה“אורח”. ביאליק “אחרי קרוא אותו פעמים מצא בו דבר טוב, אלא…” והוא אינו מדפיסו. אלוהים עמו, ואולם בכמה עלה לי ספור זה!

הלא לאחר כל ההערות הבקרתיות “העמוקות” שלו מובטחני, כי, למצער אצלנו, אין כותבים פעמים בשנה ספור כזה. ולו גם בהשתתפות כל הכחות ושלי בתוכם. אלא שקלויזנר וביאליק זקוקים ראשית כל ל“פרובלימה” –

מאי 1904

7 \– – ומפרישמאן קבלתי בשבת שעברה מכתב מלא תהלות ותודה. קצת מוזר הדבר שהוא לא חדל מהביע את התפעלותו על כל צעד. אנכי לא עניתי לו עוד, כי חפץ אנכי לשלוח בעוד ימים מועטים את ה“בינתים”, אם יעלה בידי דבר זה.

אבגוסט 1905

8\הו, מה אני חרד למחשבה, כי עוד מעט והבאיו של בן-אליעזר ישטפו לרגלי ספורי. יו"ח, אפשר יש תרופה לזה? כי נפשי סולדת מאד בתבשילי הילדים הללו!

17.7.1906

9 – – ובנוגע להערתו של מר הורויץ אני הקוה, שתגדי לו, שאין כדאי להחליף את הציון “ספור” באחר. ובאמת אין כדאי. כל כמה שאין הציון “ספור” הולם אותו (לדידי, הרי זה דוקא ספור ורק ספור; הרבה נכנס אצלי בגדר זה), הנה כל הציונים האחרים אינם הולמים אותו עוד יותר.

13.7.12

10\– – הייתי אולי עושה איזה דבר בדבר תרגום רוסי של ספורי, אעפ“י שהעסקנות בזה שנואה כ”כ עלי: יש בזה איזה דבר לא יפה, כידוע ליודעי ח"ן –

דצמבר 1912



ה    🔗

הגיונות

והנה לקט הגיונות מתוך אגרותיו:

1 – – אנכי חשבתי כל הימים, כי היסורים שבחיים הנם מקור של אותו הכוח הגדול המפרק הרים; אחר-כך נהניתי מאד כשמצאתי את הדברים האלה במקומות רבים גם אצל ניטצ’ה וגם אצל איבסן, אעפ"י שכל אחד מהם מביע את הדברים הללו בתמונה אחרת. – –

מאי 1902

2\– – למגדלים אנחנו צריכים, ולו גם פורחים באויר; לבעלי כנפים, ולו גם תהיינה הכנפים לנמלות… – –

מאי 1902

3 – – לא על היסורים בשביל היסורים אני מדבר – לא הם חביבים עלי – –

שבועות 1902

4\– – אבל דע, כי אין אני מעריץ את בודה ואין אני מתעטף בטליתו של טולסטוי –

שבועות 1902

5 – – עשי אפוא סיג לסיג לנשמתך לבל ישלט בה השקר, העושה את האדם לחנוט, לבריה משונה, בלי רגש חי ומחשבה מקורית. אין את יודעת, חוה, עד מה בני-אדם באים בשל השקר; באם תגדלי מעט ויצאת אל אחיך ואל אחיותיך, וראית, אם עינים לך לראות, וידעת את כל העבדות, השפלות, ההכנעה, הקטנות והיסורים, אשר בם רוחשים בני האדם בשל השקר, החביב עליהם רק ביען, כי למראית-עין הוא מקל מעליהם את משא החיים. דחי, אפוא, את השקר מעליך, חוה, כמטחוי-קשת ובחרי באמת בכל מחשבותיך ומפעלותיך.

4.3.1903

6 – – השתמשי באותן המחשבות והרגשות, אשר יגלו לך אחרים, לפתח בהם את מחשבותיך והרגשותיך את, אבל אל תלכי אחריהם כעורת ואל תעשים לך מורים. כל בן אדם יש לו מורה היושב בקרבו, במחו ובלבו, ומורים אחרים אין, חוה, וכל אחד צריך להשתדל רק כי מורו זה לא ינום ולא יישן.

4.3.1903

7 – המכתבים הם חלק מנשמת האדם

24.9.1904

8 – התרגלי לדבר מה שצריך

24.9.1904

9 – – הדברים, הנשמעים לי מפי אנשים רבים, אין הבדל אם כהויתם או שלא כהויתם, הרי הם חשובים בעיני תמיד; וביחוד כשהם נשמעים כמעט בצורה אחת מפי כולם. – –


אותה האמת שהיתה לקנין רבים אינה נותנת עוד מחנה על הדובר אותה! כי היא לא שלו. האיש החי – יש לו מחשבותיו שלו; ומי שיש לו מחשבותיו שלו, אשר רוחו הרתה והגתה, יודע גם לתת להם צורה שלו, המתאימה אל שורש נשמתו – –

20.10.1904

10 – – מה שקריאת ספרים טובים יכולה לתת – זאת היא רק ההתעמקות בנפש עצמו.

20.10.1904

11 – – העיקר הוא החרות בכל. אומרים לך האש היא אדומה; טוב מאד. אבל את צריכה להסתכל באש בעיניך את. אפשר שעיניך תרגשנה בה עוד איזה צבע או צל-צבע אחר. העינים שונות הן. צריכות הן להיות שונות.

20.10.1904

12\– – השתדלי תמיד לברר את היחוס הנכון של שורש נשמתך אל הענינים אשר מחוצה לך ובקרבתך פנימה, מבלי התלות במי שהוא ובמה-שהוא והרבה דברים יבוררו לך מצד אחר לגמרי, מאותו הצד, אשר שום איש, יהיה מי שיהיה לא יוכל לגלותו לך, אחרי אשר צד זה שונה הוא אצל כל אחד ואחד, כי – – כל אחד ואחד יש לו שורש נשמתו הוא ויחוסו-לדברים, השיך רק לו לעצמו, משום שהוא נבדל ונפרד מאחרים בסדורו הנפשי ובהרבה דברים קטנים, בלתי-נתפשים, רגעים וקטני-ערך, לכאורה, אבל הם הם הנם הבוראים בתוכו פסיכיקה מיוחדת לגמרי, “אמת” שלו ורק שלו – –

19.5.1905


ו    🔗

יחסו ליהדות ולציונות

1 \– – כי עבודה נחוצה לנו. לע"ע עלינו להסתפק בעבודה זעירת-אנפין. הנני אומר “זעירת אנפין” ולא “קלת הערך”, כי עבודה זו רבת ערך היא. לעבודה תוצאות רבות, תוצאות עממיות ולנו, כלאברי העם, כל בני העם, צריכה העבודה הזו להיות יקרה מאד.

ולהבא, כשתשתנינה העתים, כשיראו הצפרים החדשים ותשמענה הזמירות החדשות, אולי נשלח את ידינו לעבודה יותר גדולה, יותר רחבה, מקיפה וממלאה… כן, למצער, אנו מקוים, ובין כה וכה עלינו להכון לימים הגדולים הבאים לקראתנו!

25.8.1900

2\– – העיקר הוא, כי אנכי העלול פחות מכל “להבדיל בין לאום ללאום”, ביחוסי הפרטיים, לא יכלתי לטיל הרבה עם “גוי”. מה גסה האורגניזציה ומה מחלל היחוס המוזר לכל – ולא רק אל האשה. הלא אין אני מה שצ’חוב קורא בשם טשיסטיולקא, אבל, כנראה, יהודי אני.

סוף מאי 1904

3 – – אלא שיכול אתה להיות בטוח, שבכל אופן לא תביש זקנתנו את ילדותנו. אבל את שבעת מדורי הגיהנום כבר עברנו – ויהדותנו נצלה. אלו יכולנו להיות בטוחים שהדור הבא אחרינו ידע את היהדות כמונו ויגדל יהודים, לפחות, שכמותנו.

20.4.1907

4 בדבר א"י, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה, אחרי שכבר אני רואה, שאם תחליט אתה לנסוע ולהתישב בכאן אהיה מתנגד גמור לזה, משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השוה שבהם שכולם אינם שוים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתו שנשרפה אצלכם היא. אני יודע, שדברים אלו יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אלו היית בכאן.


ז    🔗

דעתו ורגשתו על עצמו

1 – – מוזר הדבר, או אולי טבעי הוא, כי אין לי איזה מקום, אשר יהיה לי ל“מחוז חפצי”. כל מקום. חפץ אני רק להחליף את מגורי.

אפריל 1904

2 – – אפשר ששני המכתבים גם יחד יהיו בלי מרקות – שלם. – –

22.3.1906

3\– – ובנוגע לדידי, לי בפרט, הלא יודע אתה את עניותי הגדולה.

25.4.1906

4\– – מלבד זה כבד עלי עכשו גופי, גופי זה הארוך והדק, כי אין לי מקום בשבילו – ממש.

2.7.1906

5 – – וכתוב לא כתבתי ג"כ מפני שאיני יכול עוד: אני רעב ותו לא מידי. בלילה אני מעלה נר וביום אני משוטט ככלב – –

18.11.1906

6 – – ואנכי שסוע – פרי החורף הזה וחייו. אפשר שאכתוב פה איזה דבר בינתים. הלואי אפשר יהא ראוי לפקק על פי הלב. – –

3.1.1907

7\– – אני יודע שכשאדם מרגיש את עצמו בריא ויש לו גם קצת פרנסה – הרי זאת “נחת”; ואפשר מאד, שאנכי הייתי מאושר אלו הייתי יכול לשבת עכשו בשלוה באיזו פנה ואפילו נדחה ולהתפרנס מהוראות אחדות.

י"ד כסלו (1907)





 

תִּרְגוּמָיו    🔗


א    🔗

כשרון נוסף

מלאכת התרגום – צריכה כשרון נוסף על כשרון היצירה המקורית, צריכה יכולת שונה מן היכולת לשיר, לספר, לבקר; ואשר על כן, – יתכן שיהיה משורר, מספר ומבקר, כל אחד מהם בעל שעור קומה בסוגו הספרותי, ואף-על-פי-כן – אינו מתרגם בעל אותו שעור קומה; אכן, – יש מתרגמים מצוינים במעלות טובות מאד ואין הם דוקא יוצרים מקוריים לבד מזאת, ואעפי"כ – אין תרגום בעל ערך של יצירה מן היצירות האמנותיות והחשובות, אלא על-ידי מי שהנו גם יוצר מקורי; והדבר פשוט, כביכול, אבל קובע ערך לחלוטין: – נסיון ביצירת מקורית צורך הכרחי לתרגום נאמן וממצה את היוצר המתורגם.


ב    🔗

מתן-בסתר גרוע ממתן-בגלוי

כוח-המתרגם – אינו בחינה מוחלטת, או ראשונה במעלה, לכוחו היוצר בכלל של בעל התרגום, אלא הוא בחינה שבדיעבד בלבד, כלומר: – בחינה נוספת, מותנית במקרה מן המקרים ולעולם אינה פוסלת את הכשרון ליצירה מקורית, אלא מחזקת אותו בלבד, אם מחזקת ומוסיפה עוד כשרון לכשרון מצוי; ואולם טיבו של תרגום בעל ערך – מוכיח לנו, ללא כל ספק, את יחסו של המתרגם אל יצירת זולתו, מגלה לנו את דיוקן הנפש, אם אפשר לומר כן, אצל המתרגם, מלמדנו מה מדת החשבתו לגבי יצירה מן היצירות, מה מדת האהבה שהעניק לה, מה מדת מסירות הרוח שאצלו, אם מסוגל הוא להגיע למדרגה הנעלה של “רעך כמוך” – או שהוא מאוהב-בעצמו עד כדי אי-יכולת להבין לחברו, לשמור על צביונו של זה, על טעמו של זולתו, על עצמיותו של רעו; – אם תרצו לומר, – הרי התרגום הנאמן או בלתי-נאמן מלמדנו מה מדותיו האישיות של המתרגם, האם יש בו מן האצילות, מן העדינות הצרופה; ושומה עלינו לדעת, – כי מי שנותן יותר בתרגום דינו כמי שנותן פחות, כי על כן מי שמתכון ואף עושה כדי להגיש לנו את סגולותיה המקוריות של היצירה כמות שהיא – הוא בעל הסגולות התרומיות; כאן, בתרגום, – הרי כל המוסיף גורע – פשוטו כמשמעו, – כי על כן ה“הוספה” מוכיחה אגוצנטריות דוקא, אהבת-עצמו, ולא אהבת-חברו, ולא חשוב הדבר שהמתרגם איני מורה באצבע – כאן הוספתי משלי, כאן נדבתי נדבה: אכן, כאן – מתן-בסתר גרוע ממתן-בגלוי דוקא.


ג    🔗

שונא נדבת-יופי

אין מתרגם חשוב ומשובח אלא זה שאינו משלה עצמו והוא יודע מראש, כי היצירה החשובה שהוא בא לתרגמה – עיקרה ומשקלה-כמו במקורה, ואלו התרגום לעולם רק בקרוב דומה לה, ושומה עליו לדאוג, לעמול, לעשות בתחבולות אמנותיות, שיהיה באמת קירוב בין השתים ולא רחוק; המתרגם חיב להבחין ולדעת את עניניו הרוחניים והנפשיים של היוצר במקורו, להבין ליכלתו האמנותית ולשקול את תחומיה, כדי לא להפריז כלפיו, אם לחיוב ואם לשלילה, ולתת לקורא מושג נכון ואמתי מעולמו הרעיוני של זה, מכוח המדמה, ממעגל סמליו, מצביון לשונו, מגבולות חכמתו, – לא לנשלו מאשר לו ולא לקשטו בנוצות לא לו; המתרגם חיב לחוש ממש כאלו היוצר במקורו עומד על גבו, מקשיב לתרגום ובוחן אותו ונכוה מאד שעה שמיחסים לו דבר מה שאין בו; מתרגם שהוא סופר בעצמו, בעל כשרון מסוים ובעל עולם הרגשות קבוע חיב לראות עצמו כאלו מתרגמים יצירה משלו ולתאר לנפשו היאך היה סולד גם בעת שהיו מעניקים לו נדבת יופי שאינו מגופו ומטעמו: או אז, נתן לשער, כי יעשה הכל על מנת להיות נאמן וצודק, שקול ומדוד, לגבי היצירה המתורגמת על ידו וכלפי היוצר שלה.


ד    🔗

התרגום מפענח סגולות

יש שמלאכת התרגום היא כמין יצר יצירה שני אצל סופר, והוא מזקיק עצמו למלאכה זו בדרך הבחירה החפשית, ומתרגם כזה מגמתו הגלויה היא: – להשפיע הנאה לזולתו על-ידי היצירה המתורגמת, כשם שהוא עצמו הושפע הנאה הימנה; או מגמתו: – להשפיע טעם-טוב, כלומר: – לחנך את זולתו, להראותו מהי יצירה חשובה ובעלת ערך; או מגמתו: – להרחיב גבולה של ספרות עמו, להעשירה בנכסי צאן-ברזל; ואולם יש, בלי ספק, גם משום מגמה נסתרת למתרגם הזה, שמא גם נסתרת מעצמו – להשחיז את כליו, את כלי יצירתו שלו, לחנך את עצמו, לבחון את עצמו, להעמיד עצמו בנסיון של מלאכה דקה ומדויקת, החשובה אצלו; ואין כל ספק בדבר, שמלאכה זו עשויה לחזק כל כשרון יוצר, מסוגלת לגלות לו סודות של יצירה, שלא הניח כלל את מציאותם, עלולה לאלצו לפתח אצל עצמו כוחות שלא היה מפתחם בלי העסוק בתרגום; כן, – התרגום צופן בקרבו יסודות מסתוריים ממש, ועלול להקנות סגולות חדשות ומורכבות אחרות לכל אמן ויוצר; אפילו מלאכת תרגום שאינה לפי בחירה חופשית, אלא לפי יזמת הזולת ולפי הזמנה – ברכה צפונה בה לסופר, אם הוא עושה את שעושה מתוך שימת-הלב, מתוך ענין, מתוך הקשבה נפשית, מתוך הבחנה, כלומר: מתוך נאמנות ואחריות, גם בכוחו של בדיעבד; ומובן, על-כן, שכל תרגום חשוב לעצמו בשביל כל ספרות, אבל הוא חשוב גם לבחינת כוחו היוצר של המתרגם, אם סופר הוא ואם בעל שעור קומה הוא, – כי התרגום עשוי לפענח הרבה סגולות אצלו, שבלעדי התרגום לא היינו מפענחים אותן.


ה    🔗

אקלימו הרוחני

מתוך תרגומיו של א. נ. גנסין וכן מתוך אגרותיו, הנוגעות בנושא זה, נתן ללמוד ולהסיק, כי תרגומים אלה, רובם ככולם בכל-אופן, נעשו מתוך בחירה חפשית; בגלוי: – רצה להשפיע טעם, לחנך להבנת ספרות טובה, להורות באצבע – הנה מה מענין ומה בעל משקל; ובסתר: – רצה, כנראה, אף בלי-דעת זאת, – להיות מושפע, ללמוד דרך כתיבה אירופית, משוכללת, מוקפדת, יפי יפת בלשון שם; ואנו רואים זאת מתוך שאנו בוחנים ומבחינים – כמה השקיע מכוחו המקורי בתרגומיו; כמה אהבה ויחס של נוגע-בדבר העלה למען תרגומיו; בכל אחד מהם, גם ברחוקים מאפיו – יש, אם לא סגנון גנסיני, הרי בכל אופן כסופי-לשון גנסיניים; אפילו ספורי מ. ספקטור, הפשטניים, הדשנים בדשן של פרימיטיב, פירות המעוטפים עדין בקלפותיהם – גם הם כאלו מסוננים, מהוקצעים משהו, סגלגלים-ורודים במקום סמוקים בסומק בורץ, לא כל שכן אובסטפלדר – אם לא גנסין הוא, הרי אחיו הוא, שאר-בשר שלו, לרוחו שלו, להויתו העדינה והמעודנת; ותרגומיו מיצירתו של א. צ’חוב – ודאי מוכיחים זיקה, מספרים על אוזן קשבת, על רצון לברך ברכת-הנהנין; ותרגומיו המעטים מש. בודלר ול. שסטוב – מספרים על התיחדות עם היוצרים הללו, עם שירה בפרוזה ועם מחשבה פילוסופית לירית, והדברים מוליכים אותנו אל מקורות ההשראה שלו, אל האקלים הרוחני שלו, אל שמחותיו הצפונות, אל בית היוצר שלו, אל עולם ההשקפות שלו, השקפות פילוסופיות בכלל ואסתטיות בפרט; הנה כי כן ערך עצמי לתרגומיו וגם ערך בוחן להבנת הויתו; חוקרי לשון וחכמי-נפש ימצאו כאן, ללא ספק, שדה נרחב ופורה מאוד למעיניהם ולעיוניהם.




  1. “דמןתו” במקור המודפס, צ“ל: דמותו – הערת פב”י.  ↩

  2. “בערמל” במקור המודפס, צ“ל: בערמת – הערת פב”י.  ↩

  3. “שגעלבו” במקור המודפס, צ“ל: שנעלבו – הערת פב”י.  ↩

  4. 4 במקור המודפס לא מופיע סגור מרכאות – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור המודפס מופיע סגור מרכאות ללא פתיחת מרכאות – הערת פב"י.  ↩

  6. במקור המודפס לא מופיע סגור מרכאות – הערת פב"י.  ↩

  7. במקור המודפס מספר מילים בלתי קריאות – הערת פב"י.  ↩

  8. “כז” במקור המודפס, צ“ל: כו – הערת פב”י.  ↩

  9. במקור לא מצוין מספר הפרק – הערת פב"י.  ↩

  10. “והצי–והציתה” במקור המודפס, צ“ל: והציתה – הערת פב”י.  ↩

  11. “גנסיו” במקור המודפס, צ“ל: גנסין – הערת פב”י.  ↩

  12. “מסתכלל” במקור המודפס, צ“ל: מסתכל – הערת פב”י.  ↩

  13. “האחת” במקור המודפס, צ“ל: אחת – הערת פב”י.  ↩

  14. “שהיאהוש” במקור המודפס, צ“ל: שהיאוש – הערת פב”י.  ↩

  15. “בנמיס” במקור המודפס, צ“ל: בנמוס – הערת פב”י.  ↩

  16. “באפז” במקור המודפס, צ“ל: באפס – הערת פב”י.  ↩

  17. “גנסון” במקור המודפס, צ“ל: גנסין – הערת פב”י.  ↩

  18. “הלוהים” במקור המודפס, צ“ל: האלוהים – הערת פב”י.  ↩

  19. “) (” סוגריים הפוכים במקור המודפס, צ“ל: ( ) – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!