שוֹנה ורב-גילוּיים היה הלך-הנפש של הציבוּריוּת היהוּדית ברוּסיה בשנות הששים והשבעים של המאה שעברה. הבּוּרגנוּת הגדולה היהוּדית, בת-הכרכים שצמחה בתקוּפת התיעוּשׂ של רוּסיה, היתה שקוּעה כוּלה בהתבּוֹללוּת מדעת ושלא מדעת, ונהתה אחרי אידיאל-ההתמזגוּת התרבוּתית עם העם השליט; המוני-העם, רוב מניינם של יהודי רוסיה, יושבי הערים והעיירות, עמוּסי דאגות של קיום וּפרנסה, היוּ שרוּיים באַפּטיה וּפסיביוּת פּוליטית. יחידי-סגוּלה בקרב האינטליגנציה, הלאוּמיים שבה, ראוּ את גאוּלת האוּמה בזיווּג ההשׂכּלה בת-השמים עם “השׂפה היפה היחידה השׂרידה”, זיווּג ששימש תחליף של לאוּמיוּת יהודית לגבי הבוּרגנות הזעירה היהוּדית במשך חצי-יוֹבל. הצד השוה של שלוש השכבות האלוּ היה – מתינות רעיונית ופסיביוּת פּוליטית. אוּלם המצב הפּוליטי והכלכלי של היהדוּת הרוסית, שהחמיר בשנות השבעים הכשיר את קרקע הגיטו היהוּדי להלך-נפש חדש של אַקטיביוּת מהפּכנית. עד מהרה נתבּדוּ התקווֹת שהאינטליגנציה הרוסית תלתה במפעל אלכּסנדר השני – שחרורּ האיכּרים מעוֹל-שיעבוּדם. השחרוּר הזה יצר מחנה כביר של איכרים מחוּסרי-קרקע ועמוּסי-חובות, שאוּלצוּ לנטוש את הכפרים ולעבור לערים. ההתחרוּת הכלכלית שהיתה כרוּכה בנדידה זו פּגעה קשה בתחוּם-המושב. הליבּרליזם של הצאר התנדף חיש מהר. חוּקים מגבילים, שאסרוּ את התיישבוּתם של יהוּדים על אדמות-ממשלה, הנגישות והלחץ של השלטונות האדמיניסטרטיביים, סבלות-היהוּדים עקב כשלון המרד הפּוֹלני בשנת 1863, מגפות הרעב והשריפות שפּשטו בעיירות ליטא והריאַקציה הפוליטית שנתגבּרה אחרי ההתנקשוּת בחיי אלכּסנדר השני – כל אלה יצרו בגיטו רקע אוֹבּייקטיבי להלך-רוּח מהפּכני. על הלך-רוּח זה השפּיעוּ גם האידיאוֹת הפרוֹגרסיביות של הציבוּריות הרוסית בשנות הששים והשבעים. אם שנות הששים היוּ שנות שלטון ה“פיסָרֶבשצ’ינה”, זו האנרכיה הרוּחנית שכּפרה בתורות ובאידיאלים והכריזה על תוֹעלתיוּת ואינדיוידוּאַליוּת מוּגזמת (“זוּג נעלים”, אָמר פּיסריב “חשוּב משקספּיר”) – הרי שבשנות השבעים התגבּשוּ בספרוּת הרוסית השקפות מדעיות, ציבוּריות ואמנוּתיות סינתטיוֹת על היחיד ועל הצבוּר. שליטי-המחשבה הציבוּרית באותה תקוּפה היוּ הסוֹציוֹלוֹג המַעמיק מיכאַילוֹבסקי, הפּוּבּליציסט-ההוּמַניסט הדגוּל צ’רנישבסקי, זה הכלכלן חריף-המוח, שזכה להערכתו החיוּבית של מַרכּס, ואשר חיבר את הרוֹמן המפוּרסם “מה לעשות”? שבו הכריז על חופש הרגש האנושי הטהור, והמבקר הספרוּתי דוֹבּרוֹלוּבּוֹב, שדגל בשם אמת-החיים, הטבעיוּת והפּשטוּת ונלחם באמנוּת לשם אמנוּת קרה ומלאכוּתית. אוּלם לפּוֹפּוּלריוּת יתירה בקרב חוּגי-הנוער הפּרוֹגרסיבי היהוּדי זכתה תוֹרתוֹ של אבי הסוציאליזם העממי הרוּסי, פּיוֹטר לַברוֹב, יוֹצר ההסתדרוּת המַהפּכנית “אדמה וחירוּת”, שדרש להתאים את הגשמת הסוציאליזם לטבעוֹ ולתנאי-חייו המיוּחדים של העם הרוסי ושראה את דרך הגשמתו ב“הליכה אל העם”, לפי ביטוּיו של בקוּנין, – כלומר: בחינוּך המוני-העם והכשרתם למהפּכה סוציאלית על-ידי האינטליגנציה הרוסית. לברוֹב חשב לתוּמוֹ, שאפשר להכשיר עם למהפּכה מחוּץ למלחמה פּוֹליטית, וכי די ב“קוּלטוּר-טְרֶגֶרַי” סוֹציאַלית, כדי להקים אלפי אינטליגנטים-מהפּכנים ולבצע על ידיהם את המַהפּכה הנכספת. סיסמא זו של הסתדרוּת “אדמה וחירוּת” שנתפּלגה לאחר מכן לשתי מפלגות יריבות ודוכאָה על-ידי שלטון הריאַקציה, עשתה לה כנפיים בקרב הנוער היהוּדי ונתרגמה בלשון היהוּדית פּשוּטה כמשמעה, כהליכת הנוער היהוּדי אל המוני האיכרים הרוּסים לשם תעמוּלה מהפּכנית. הרדיקליזם היהוּדי נתבטא בצוּרה פּרימיטיבית ושטחית למדי. היחס של הנוער הזה אל העם היהוּדי היה שלילי. הוּא ראָה בו שכבה של בוּרגנים מנצלים והמון חנוונים, רוֹכלים ואוּמנים השוקעים בבוּרוּת וּבערוּת, בקנאוּת דתית ואמוּנות תפלות. יחסם לדת היה יחס של איבה ואפּיקוֹרסוּת להכעיס. העברית היתה לשון מתה בעיניהם והז’רגוֹן – לשון נלעגת, שצריכה לפנות מקומה ללשונות אירופּה. במקום להילחם על הבראת החיים הכלכליים של העם, ראוּ תפקידם בפעוּלת הסברה בקרב האיכרים והפּועלים הרוסיים; אוּלם יחד עם זה ראוּ צורך להפיץ את המחשבה המהפּכנית בקרב הנוער הלומד של היהוּדים על-ידי הקמת תאים סוציאליסטיים. התא הסוציאליסטי הראשון, שבו צצוּ לראשונה ניצני המחשבה הסוציאליסטית היהוּדית היתה “האגוּדה הוילנאית”, שבה הופיע על במת-המחתרת הפּוליטית, אהרן שמוּאל ליבּרמַן, שהיה לאחר מכן נוֹשא דגלו וכליו של הסוציאליזם היהוּדי – עד סוף ימיו. מתוך סקירה של גלגוּלי-חייו של ליברמן, יוּבהרוּ לנו ראשית הסוציאליזם היהודי וגורלוֹ.

גיל הבחרוּת של הסוציאליזם היהוּדי קשוּר עם וילנה, בה נוסדה האגוּדה הראשונה בשנת 1872. כאן בעצם עמדה עריסת הסוציאליזם היהוּדי, שהיה אפוּף הוֹד רומנטי של ראשית הפּעוּלה הקוֹנספּרטיבית, כאן נטווּ החוּטים הדקים הראשונים של שיתוּף הגורל היהוּדי עם גורל-הפּועלים בעולם. כאן, בין תלמידי בית-המדרש לרבנים, שנוהל על-ידי מנהלו הצנזור והמדקדק הידוּע יהושע שטיינבּרג, נרקם התא הראשון של סוציאליזם יהודי, שהיה עדיין פּרימיטיבי הן בתכנו הסוציאליסטי הן באָפיוֹ היהוּדי. בבוא ליברמן לאגוּדה כבר מצא בה את זונדלביץ, שניהל אותה, את וינר ואת יוחלסוֹן, ראשוני הסוציאליסטים היהוּדים, מלבד את יוזם-האגוּדה הסטוּדנט פינקלשטיין, שברח לקניגסבּרג כשנתיים לפני היוסד האגוּדה, העביר משם ספרוּת בלתי-ליגלית וטיפּח קשרים עם אגוּדות מהפּכניות. בנסיבות-הזמן ההוּא וביחוּד בתנאים הפּוליטיים החמוּרים לא יכלה האגוּדה לבצע פּעוּלה רחבה ולהכּוֹת שרשים בחיים. על-כרחה נצטמצמה בתחוּמי-השתלמוּת והפצת ספרוּת-תעמוּלה, שנתקבלה גם מקיניגסבּרג מידי פינקלשטיין וגם מפּטרסבּוּרג וּמוֹסקבה באמצעוּת החברות אננה אֶפּשטיין ורוזליה אידלסון, – שתיהן מוילנה. “ההליכה אל העם” היתה הסיסמה העליונה של האידיאוֹלוֹגיה המהפּכנית, שנתלוותה בשלילת יהדוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית ולמעשה – בהתבּוֹללוּת רוּסיפיקטוֹרית. יוצא מן הכלל בנידון זה היה ליבּרמַן, שלא התרחק מהעם היהוּדי, שכן ראָה בו לא רק שמן-משחה למהפּכה הסוציאלית הרוסית, אלא שהוּא שאף גם לתקן את החיים הלאוּמיים והכלכליים של בני-עמו.

אוּלם האגוּדה לא האריכה ימים: הבּלשוּת חדרה לשוּרות חבריה. סייע לכך גם מנהל-המוסד, ששקד בעין פּקוּחה על הכשרוּת הפּוליטית של תלמידיו. הצנזוֹר והמדקדק המפואר ידע להעביר גם את עדרוֹ תחת שבט הביקוֹרת ולדקדק בהשקפותיו הפּוליטיות. חיפּוּשי-משטרה בלתי-פוֹסקים אצל חברי-האגוּדה שׂמה קץ לקיוּמה בשנת 1876 וראשי-חבריה ברחוּ לחוּץ-לארץ; זונדלביץ – לקניגסבּרג, יוחלסון – לברלין, וליבּרמן ווינר – ללונדון. בלונדון לא שכח ליברמן לפרסם בתיבת-הדואר של “ופֶריוֹד”, כלי-מבטאוֹ של פּיוטר לברוֹב, מכתב אל הגנרל לז’נדרמריה הוילנאי לוסיֶב: “לשוא אַתה מטריד את קרובי ומכירי בשאלוֹת על מקום-שבתי. אם יש לך איזה ענין אלי, יכול אַתה לפנות בעל-פּה או בכתב למערכת,,ופֶריוֹד' לפי הכתובת המצוּיה בכל גליון.”

התקוּפה השניה של הסוציאליזם היהוּדי – תחנת לוֹנדוֹן – היתה הקצרה ביותר, אך יש בה משום ענין כתאריך היסטוֹרי להנחת יסוֹדוֹת ארגוּניים. עם מכתבי-המלצה של פינקלשטיין בא ליברמן ללונדון ונתקשר עם מערכת “ופריוֹד”. פּיוֹטר לברוֹב, ראש האֶמיגרציה הפּוֹליטית הרוּסית בלוֹנדוֹן, לא הבין לרוּחו וראה בהשקפתו הסוציאליסטית מין גלגוּל של רעיון המשיחיוּת. אף רבים מחבריו נהגוּ להסתייג מדרך מחשבתו הסוציאליסטית. ואמנם בשנים הראשונות היוּ מרוּבים הטשטוּש והערבוּביה בהשקפת-עולמו, שבה נתמזגוּ סוציאליזם תנ“כי, קוֹסמוֹפוֹליטיוּת מוּפשטת והשכלה לאוּמית דוקא בלשון העברית. דביקוּתוֹ הקנאית בלשון העברית עמדה בסתירה מופלאָה לקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת המוּבהקת שלו. ואוּלם נתגלגלה לו הזכוּת ההיסטורית להיות מארגנה הראשון של התנוּעה. תיכף אחרי בואו ללונדון ניגש לארגוּן הפּועלים היהוּדים בלונדון, שהיוּ יוצאי רוּסיה ברוּבם. באחד במאי 1876 מילאוּ את ידיו לעבד את תקנון האגוּדה, שאוּשר על-ידי חבריה. אגוּדה זו, אגב, היא האגוּדה הסוציאליסטית היהוּדית הראשונה בעולם. תקנון האגוּדה נתחבר עברית ואידיש, הפּרוֹטוֹקוֹלים – נכתבוּ באידיש ונתפּרסמוּ ב”פנקס אגוּדת הסוציאליסטים העברים בלונדון".

גישתוֹ השיטחית לבעיוֹת-היסוֹד של הסוֹציאליזם מתבּלטת ביותר בכרוּז “אל שלומי בחוּרי ישראל” אשר פּירסם ביוּלי 1876. כרוּז זה שנתפּרסם עברית עם תרגוּם רוּסי בצדו יישאר בתולדות הסוציאליזם היהוּדי כתעוּדה היסטוֹרית, שזרעה לראשונה את זרע המחשבה המהפּכנית בקרב האינטליגנציה היהוּדית. הכרוּז עשה רושם על כמה סופרים עברים. (יהל"ל, יצחק קמינר, צבי הכהן שרשבסקי, מ. ל. לילינבּלוּם, משה קמיונסקי ואחרים). אוּלם עצם קריאה זו לנוער ולבחוּרי-ישיבה, שיכשירו עצמם למהפּכה סוציאלית דחוּפה נגד המשכילים המנצלים את העם, המוּשׂגים הסוֹציוֹלוֹגיים של מחבר-הכּרוּז ודחיקת-הקץ של המהפּכה הסוציאלית בשנת 1876 אינם מעידים ביותר על גיבּוּשוֹ הסוציאליסטי של ליברמן.

ליברמן אירגן גם את האגוּדה המקצועית היהוּדית הראשונה, בשם “חברים כל בעלי-המלאכה”. אוּלם כנהוּג בעולם נתגלעוּ חילוּקי-דעות בין החברים בשאלת דרכי-הפּעוּלה והאוֹפּוֹזיציה שקמה גרמה לכך שליברמן, בלחץ האשמות תפלוֹת, עזב את האגוּדה מתוך נכוֹנוּת אדיבה לעזור לה גם להבא. בסוף 1876 נתפּוֹררה האגוּדה הסוציאליסטית בלונדון וכעבור זמן-מה – גם האגוּדה המקצועית. בראשית 1877 נסע ליברמן לברלין – ומשם לוינה.

זוהי איפוא תחנת-חייו השלישית והעיקרית של ליבּרמן. עוד בדרכּוֹ מרוסיה ללונדון נתעכב בברלין ואירגן את הסקציה הסוציאליסטית היהודית, שהורכבה ממהפּכנים יהודים ידוּעים (גריגורי גורביץ, משה אהרונסון, חסיה שור, ג. ראש, האחיות רטנר, בנותיו של המשורר קמינר ואחרים). סקציה זו עמדה בקשרים עם האגוּדות היהוּדיות ברוּסיה, הגניבה לשם ספרות-תעמוּלה, העבירה משם פּליטים פּוליטיים ועוד. בדרכו מלונדון ביקר ליברמן אצל חבריו בברלין ובשנת 1877 השתקע בוינה, בה התחיל להוציא את הביטאון הסוציאליסטי היהוּדי הראשון “האמת”.

גם ב“האמת” נשאר ליבּרמַן נאמן לדרך שהתוה לעצמוֹ בלוֹנדוֹן: היסוֹד הקוֹסמוֹפּוֹליטי של השקפת-עוֹלמו עדיין מנעה אותו מלהפוֹך סוֹציאליזם של יהודים וסוציאליזם בשביל יהוּדים לסוציאליזם יהודי. בפּרוֹספּקט של “האמת” הוּא כותב: “לא אהבת-הלאום תניענוּ להוציא לאור את מכתב העתי הזה: אנחנוּ לא נוּכל לבכר את בני שבטנוּ על פּני כל האדם, כי אין יתרון לגוי אחד על כל יתר שבטי העמים, כאשר אין יתרון האדם על משנהוּ מבטן וּמלידה. רק אהבת אָדם בכלל ואהבתנוּ לבני עמנוּ רק באשר בני-אָדם המה, רק זאת תניענוּ לדבר אליהם בשפה אשר יכירוּ ולהגיד להם דברי אמת, כי אם אין אנחנוּ להם, אנחנוּ היודעים את חייהם ומכאוֹביהם – מי להם?”

“האמת” כוֹפרת איפוא ביסוד הלאוּמיוּת היהוּדית ובאפשרוּת מזיגתה הסנתיטית על-ידי הסוציאליזם. אף הלשון העברית בה מופיע הביטאון אינה אלא בגלל התוֹעלתיוּת שבכך, שכן זוהי לשון מוּבנת לאינטליגנציה היהוּדית. ואף-על-פּי-כן היה ערך רב ל“האמת”, כבמה ראשונה למחשבה הסוציאלית היהוּדית בלשון העברית ולריכוּז כוחות אינטלקטוּאליים סביבה. מלבד ליבּרמן, שכתב את המאמרים הראשיים והפּוּבּליציסטיים ב“האמת” בשאלת “הסכין והמזלג”, השתתפוּ כאן צבי הכהן שרשבסקי (הידוּע בעילום שמו “יעבץ ישוע שר-עסק”), המשורר י. קמינר, המשורר יהל“ל, הסוציאליסט אליעזר צוקרמן, והסופר מל”ל עמד לפרסם בגליון הרביעי את “משנת אלישע בן אבויה” שלו. אך “האמת” לא האריכה ימים; היא נסגרה בסוף 1877, לאחר שהופיעו שלושה גליונות בלבד. העתון חוּסל מחוסר אמצעים ואולי גם לרגל מאסרו של ליברמן ומשפּטו, ששימשוּ מפנה טרגי בחייו. ליברמן נאסר על-ידי המשטרה הוינאית בפברואר 1878, בשעה שעמד לשלוח לקראַקו ארגזים מלאים ספרים וקונטרסים סוציאליסטיים. ליברמן הואשם בהשתייכוּת להסתדרוּת חשאית ובשימוּש בדרכּוֹן מזוּייף (הוּא גר באוסטריה תחת השם ארתור פרימן). בזמן בירור משפּטו נתגלה אָפיו הישר והגאֶה של ליברמן. הוּא התנהג בכרת-כבוד עצמי ואומץ-לב. בית-הדין התחשב בנימוּקיו ושחררו מעווֹן השתייכוּת להסתדרוּת חשאית, כי המפלגה הסוֹציאליסטית היתה ליגלית באוֹסטריה, אוּלם בעווֹן זיוּף-השם נידון ליברמן למאסר של חודש. אך המשטרה האוֹסטרית לא טמנה את ידה בצלחת. לאחר שליברמן שוּחרר מבית-הסוהר וגוֹרש לגרמניה, הוּא נאסר שוּב בעיר-הגבוּל הגרמנית, בדרכו לברלין – כנראה, לפי הודעה מוּקדמת של המשטרה האוסטרית. כעבור זמן-מה נאסרוּ גם חבריו הסוציאליסטים ג. גורביץ והסטוּדנט מ. אהרונסון (גיסו של אֶדוּארד בּרנשטיין). חוֹמר מַספּיק להאשמה נתן ליבּרמַן עצמוֹ, כי הקוֹרספּוֹנדנציה שלו, שהוּא היה רגיל לשמרה, נפלה בידי השלטונות. דרך משל: את הסקציה שהוּא אירגן בברלין קרא, כיד-הדמיון הטובה עליו, בשם “הסקציה היהוּדית של האינטרנציונל”. הכּרוּז “אל שלומי בחוּרי ישראל” שנמצא אצלו ניתרגם על-ידי הקטיגור בשם “אוֹפפרוּף צו דער אייראָפעישער יוגנט”. בניגוּד לאוֹסטריה הוציא הפּרלמנט הפּרוסי חוק חמוּר נגד הסוציאליסטים ברוּח המדיניוּת הריאַקציוֹנית של בּיסמַרק וכתב-האשמה הפך אותם למהפּכנים בינלאומיים, שמרכזי-תעמוּלתם הם לונדון, פּריס, ג’ניבה וברלין. לא ייפּלא, איפוא, שהמשפּט החמיר בפסק-דינם ודן את גורביץ לתשעת חדשי-מַאסר, את אהרוֹנסוֹן – לארבעה חדשים ואת ליבּרמַן – לשנה.

כתום ימי-שבתו בבית-הסוהר ועם בואו של ליברמן ללונדון התחילה תקוּפת השקיעה בחייו ופעוּלתו. בלונדון עוד ניסה לחדש את פּועל-נעוּריו, לארגן מחדש אגוּדה סוציאליסטית; הוּא הוציא קונטרס בשם “יהי אוֹר” – אלא שהאור לא בא. רצוּץ ומדוּכדך עזב ליברמן את לונדון והיגר לאמריקה, אבל מר-גוֹרלו ליוהוּ גם בארץ החדשה, ואחרי זמן-מה של לבטים ונפתוּלים קשים שׂם קץ לחייו על רקע אישי-רוֹמַנטי.

כזה היה גורל-חייו ופעלו של אבי הסוציאליזם היהוּדי. ליברמן היה בראש וראשונה סופר עברי. עוד בטרם יסד את “האמת” השתתף בכמה יצירות ב“השחר” של פּרץ סמוֹלנסקין (בעילום-שם: “בר-דרורא” ו“דניאל איש-חמוּדות”). מתחילה התייחס סמולנסקין לליברמן באהבה ובכבוד. “השחר” ו“האמת” נדפּסוּ בזמן אחד בבית-דפוּס אחד. אך לאחר שסמולנסקין פּירסם מאמר חריף על “האמת” נתקלקלוּ היחסים הטובים ביניהם. אבל האמת ניתנה להיאָמר, שגם במאמר זה לא נגע סמוֹלנסקין, בכיווּן הסוציאליסטי של “האמת” וגם הסתייג מביקורת כזו, אלא שהוּא הביע את השתוֹממוּתוֹ, שליברמן, המתכּחש לעמוֹ, לתרבוּתו ולעתידו בחר להוציא עיתון דוקא בלשון העברית. סמוֹלנסקין לא נטר שוּם איבה לליברמן וראָייה לכך: לאחר שנאסר בוינה הושיט לו עזרה ועמל לשחררו. רק מתוך שגרת המליצה הדגיש ליברמן לא פּעם את אדישוּתו לשאלה הלאוּמית, אוּלם במעמקי-לבו הבהבה אש לוֹהטת לעמו ולתרבוּתו. באחד הפּרוֹטוֹקוֹלים של האגוּדה הסוציאליסטית העברית בלונדון מסוּפּר, כי ליברמן דרש לדחות אחת הישיבות של האגוּדה, משום שהיא חלה בשבּת, בתשעה באָב. כשסַפֶר התנגד לכך מתוך נימוּק, כי הסוציאליסטים אינם מייחסים חשיבוּת ליום כזה, ענה ליברמן: “ברגע הנוכחי יש ערך לתשעה באָב בשבילנוּ הסוֹציאליסטים, כמו בשביל כל בני בריתנוּ; עד שתבוא המהפּכה הסוציאלית חשוּב בשביל כל עם החופש הפּוליטי שלו. בתשעה באב אָבדה חירוּתנוּ, ועד היום הזה, למעלה משלושים וששה דורות מבכּה העם היהוּדי את אָבדן חירוּתו. על כל פּנים מַספּיק ערכוֹ בשבילנו, כדי לדחות את הישיבה ליום או יומיים”.

ידידו של ליבּרמן, מ. קמיונסקי, מספּר ב“השלוֹח, כי בשנת 1877 ראה בידי ליברמן בוינה ספר גדול בכתב-יד בשם “מַשׂאת נפשנוּ”, שבו הוכיח כי כל התורה הסוציאליסטית החדשה שאוּבה ממקור תורת ישראל, ובו תיאר את התפּתחוּתה עד לַסַל וּמַרכּס. הנה כי כן לא נגרר ליבּרמַן אחרי חבריו, שהקימוּ מחיצה בינם לבין עמם. עמוּס מסוֹרת תרבוּתית עברית, סלל – אם כי בלי-הצלחה – דרך עצמית לסוציאליזם. דרך זו היתה רחוקה מסוֹציאַליזם עברי, מקוֹרי, מוּתאם לתנאי-חייו-וצרכיו של העובד היהוּדי, אוּלם לא פּחות מזה היתה זו רחוקה מדרכם של חבריו, המַהפּכנים היהוּדים בשנות השבעים, ששאפוּ לטשטש פּרצוּפם היהוּדי ולזהוֹת גוֹרלם ודרכי-פּעוּלתם עם אלה של הרוּסים. מפעלוֹ לא היה מפעל-שוא: עוד בימיו המשיכוּ את דרכו וינצ’בסקי, עורך “מועצת החכמים”, אליעזר צוקרמן ואחרים, וכעבור עשרים שנה התלקח שביבוֹ הדוֹעך באותה עיר, בה הוּקמה האגוּדה הסוציאליסטית הראשוֹנה, ונוסד ה”בּוּנד", שירש את נחלת ליבּרמן כמוֹת שהיא, על כל אוֹרוֹתיה וצלליה הקוֹסמוֹפּוֹליטיים; ובעיר שניה, בברלין, בה שקע אורו של ליבּרמן קם הגוֹאל לרעיוֹן הסינתיזה הלאוּמית-סוֹציאליסטית, הלא הוּא נחמן סירקין, שקרא לכלי-מבטאו בשם סמלי, שם יריבוֹ של “האמת” – “השחר”.