חומת אבנים, אבני־ירושלים. בתוך החומה, מן השער ועד מרפסת הבית, החבוי בירכתי הגן, כמשמר־כבוד שני טורי־ברושים התיצבו. האילנות הבודדים בין ערוגות הפרחים, אילו זיתים עתיקי־יומין, נדמו כנודדים מארץ רחוקה, שעמדו לפוש כאן, עם התרמיל המאובק על השכם. עוד רגע יפושו, אחר יעקרו רגליהם ואינם.
גן זה איותה מרגלית לשבתה, אף כי הבית החבוי בקצהו דיכא את רוחה בכבדו. טורי הברושים האלה מזכירים לה את המושבה – מושבתה, את הפרדס – פרדסו של אבא. זכר עגום, אבל זכר, המקשר אותה אל עברה. תודה לאל, עוד לא כל החוטים נותקו…
על מרפסת זו היא מבלה את כל שעות הבוקר. הספר האחרון שהובא לה בידי בעלה, צונח מידה במהרה. גם רקמתה שלא נשלמה, מתגוללת על הרצפה, ואין היא מקשיבה אלא לתנועות המוזרות של היצור הקטן, המפרכס בתוך כרסה. היא עוצמת עיניה ומאזינה, מאזינה. חסילים מנתרים בעצי־ הזית. זבובים מזמזמים בין ערוגות הפרחים. ריחות עדינים זולפים לאפיה, ורחוקה העיר עם שאונה והמונה. וכשהיא עוצמת עיניה, יש ותדמה, כי לא בקצה ירושלים המעטירה, כי אם בתוך המושבה היא יושבת.
היצור הקטן, המפרכס בתוך כרסה, חתם את גורלה. היא, בת הזקונים לאביה ואמה, בכרה קלה, שעשתה תמיד ככל העולה על לבבה, שלא נשאה בכל אחריות מעולם, עתה הרגישה באחריות ליצור קטן זה, שעוד לא בא לעולם. קלות־דעתה, בלכתה אחרי אדם רחוק ממנה ומסביבתה, בלכתה אחרי רגש בן־חלוף, עתה נשאה פרי: עתה נחתם גורלה. לא עוד תעלה בדעתה לברוח, לשוב למושבה. לא, כי עתה רותקה לאדם זה, לגבר יפה־תואר וזר זה, לעולם…
ואולי עתה זה יתקרב אליה? הלא אבי־ילדה הוא? האמנם רק נדמה לה, כי מעת ששמע את הבשורה, בשורת היצור הקטן, אשר היא נושאת אליו, נתעדן הגבר החסון; כי הנשיקה, שהוא טובע על מצחה טרם צאתו לעבודת־משרדו בבוקר, נעשתה לחה יותר ויוצאת עתה מלבו?
ומה מוזר גורלה! אחותה הבכירה נישאה למורה המושבה, והם חשוכי־בנים. אחותה השניה אשת אכר ומטופלת בילדים הרבה. אך שתיהן יחד שמרו על עליצות־הנעורים, וביתן בית־ועד לכל הער והרענן שבמושבה. והיא, שקנאו בה כל הבנות על אשרה, שאולי עוד מקנאות בה עד היום הזה, מי לה, מה לה פה, בתוך החומה הזאת, בשכונה זרה זו שבירושלים הבירה?
בפעם המאה ואחת היא הופכת בשאלה: למה דוקא היא חשוכת־אושר? אהבתה לאיזי היתה נאמנה וכנה. לא רק לירושלים, – עד קצה העולם היתה הולכת אחריו בימים הטובים ההם! ונדמה לה, כאילו גם הוא אהבה. הוא, הקצין התקיף, הממעט בדיבור, השוקל כל תנועותיו בפלס, הלך שבי אחר פראותה, משובתה, פטפטנותה. אכן ימי כהונתו במושבה היו ימי אושר! אחר כך התחילו החולין. משנתקרבו זו לזו, התחיל הנכר…
והיא שואלת לעצמה: האמנם יהודי הוא? יודעת היא גם יודעת, שמשפחתו שם ויחש לה בקהלה יהודית גדולה שבגולה. ובכל זאת… מה יש בו מן היהדות? עד עתה לא הרבתה חשוב בשאלות מופשטות כאלו. ואולם כעת היא מרגישה, כי בנפשה היא, לדעת פשר דבר. מה מרחיק את איזי מכלל היהודים פה בארץ, ומה מקרב אותו ל“גויים” לבני־שער ותכולי־עינים אלה, הפוקדים את מעונם בערבים, לוגמים בשלוה יהירה את הויסקי והסודה ומשחקים בברידג׳ ברצינות של מישבי עולם? וכה מוזר הדבר, שאיזי אינו רואה את החיוך הערמומי, הלגלגני, האורג בזויות פיהם, מדי הזכירם דבר יהודי. איך איננו מרגיש, שהיא מתהלכת כמנודה ביניהם, בתוך כתלי ביתה היא, ועל אחת כמה וכמה, מחוצה להם; כי אין ביכלתה להתחבר אליהם, ולא אל נשיהם, הסובלות אותה בחברתן, רק מפני משרתו הגבוהה של בעלה? איך איננו מרגיש: האמנם גם טפש הוא כגוי?
קול המשרת הערבי הזקן מעורר אותה מהזייתה:
– אחד חוג׳ה רוצה לראותך, יא סית.
היא פוקחת עיניה, ממצמצת בהן ופוקחתן שוב.
היאמן? מרחוק היא מבחינה את פני הבא בשדרת הברושים. עמינדב הוא, בן שכניה ורע־נעוריה במושבה. בפעם אחרת היתה רצה לקראתו כאילו שלוחה. היתה נופלת על צווארו. הלא עמינדב הוא, והלא את ריח המושבה הוא נושא אתו! עתה היא מניעה רק בראשה. בבת־צחוק עגומה היא מקדמת את פניו, מושיטה לו יד רפה:
– השלום, עמינדב?
עיני עמינדב מבריקות כקדם. עיני עמינדב מלטפות את פניה כקדם. הוא יושב על השרפרף שעל ידה, אבל כולו תנועה, ופיו כמעין המתגבר. כן, לאביה ולאמה שלום. והם מתגעגעים אליה. ומתגעגעת כל המושבה אתם. כן, והוא משתקע בירושלים. רק יסע למושבה ויחזור בשבוע הבא. משרת־גנן נמצאה לו. אצל השופט. בית – ארמון! והגן – תאוה לעינים! פקידי הממשלה הללו יודעים להסתדר…
– כן, – הוא מסב פתאום את פני השיחה, – ומה שלומך את, מרגלית? בחיי, אני התגעגעתי אליך כל הימים האלה, ושמח אני, כי…
תקיעת שופרו של אוטומוביל, שהתקרב אל השער, מפסיקה את השתפכות־הנפש של בן־המושבה. דבר־מה, שזע בפני בת־שיחתו מפליא אותו. הבעה זו של ליאות ודכאון בפניה של מרגלית, דומה לו – תרתי דסתרי…
– זה האבטומוביל של בעלי.
עמינדב קם ונוטל ברכת־הפרידה. מרגלית אינה משדלת לעכב אותו. נתקיימה הבנה ביניהם, בלי אומר ובלי דברים.
– ובכן, תמסור להורי, שמצאתני בכל טוב…
– בודאי, בודאי אמסור!
היא מלוה אותו בעיניה. בשדרת הברושים נפגשו בעלה ורע־נעוריה, עברו זה על יד זה בקידה קלה. כזרים. כזרים? אמנם זרים הם. לא זה מעולמו של זה.
ובהעלם עמינדב מאחורי השער מבחוץ, זע בפניה שוב אותו הדבר, שהפליא את רע־נעוריה. זע ועבר חיש קל. ובעלות בעלה על המרפסת, היתה השלוה נסוכה על פניה כקדם, ורק אי־שם במעמקים, פרכס יצור קטן, פרכסה בשורת־הגורל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.