נמסכו דמדומי ים־הקרח לתוך לובן־סנוורים של עולם־יער מושלג. זה הלך והפך ורוד־תכול ושב והפך כחלחל־אפור. נבלע גוון בתוך גוון, ולא נודע כי בא אל קרבו: בשורת לילה בקצוי צפון הגיעה אל המגררה הבודדת, הגולשת בתוהו קרוש, מחריש ותמה, כביכול, אל תנועה לא־צפויה זו, שפרצה את שממונו.
לפתע נתעוררו הצבאים הנהלאים, המושכים במגררה. שבו ומתחו רגליהם הדקות, שכבר התחילו מתמעדות לאחר מסע יום תמים בדרך חתחתים וטלטלה, זקפו ראשיהם וניערו ענני כפור קטנים מעל קרניהם המסועפות. היתה גם לשתי הדמויות האנושיות שבמגררה – מובלעות כמעט לגמרן בתוך פרוותיהן ודומות זו בעיני זו לאלילי־אסקימו יותר מאשר לבני־אדם, בשר ודם – הרגשה מעודדת, כאילו עלתה המגררה, שהוחשה תנועתה מעתה, לשביל סלול בתוך התוהו. ואף כי לא שככה הסערה לחלוטין, היתה משום הבטחת הפוגה במרוצתן השלוּיה, המעוינת של הבהמות התשושות.
הדמות הגבוהה מן השתים, השקועה בירכתי המגררה, ראתה סוף סוף יכולת להתיר אילו מפרוותיה ולשאוף מלוא ריאותיה מן האויר הקר, שניטל הימנו הרבה מעוקצו הקרחי. כשהיא שולחת ראשה לפניה, טרם נתמלט, כמעט, ספק שאלה, ספק קריאת־תמיהה משפתיה, עד שהופנתה למחצה הדמות השניה ממושבה הקדמי לעומתה – דומה עדיין להתגלמותו השלמה של אחד מאלילי־אסקימו – ולחשה צרודות:
– כן, אדון, פה אולי בית יש. אולי בית־ציידים יש.
האיש בירכתי המגררה הפליט אנחת־רווחה ונשתקע שוב בתוך פרוותיו. אח, אילו ניתן לו ללגום ספל קפה חם, מהביל ליד אח מבוערת, בצריף חמים, רוחש ידידות! לאחר יום שלם לשתיקה מאונס, בחברתו של לאפו עילג זה, השוטה למחצה. הנבער מכל דעת זולת ניהוג בצבאיו, מה לא יתן איש בשיחת־שעה עם נורווגי נבון, ער ובן־תרבות!
בקול חריקה נסרנית נעצרה המגררה, זו תיותה תחילה חצי־עיגול מארך על מעטה הכפור החלקלק של קרחת־יער, שנזדקרה מול הנוסעים במפתיע וגילתה צריף־עץ נמוך ורחב־ידים בקצה. נביחה רמה של כלבים מורגזים מרבצם בדיר סמוך, נשאו אל נוסעי־המגררה הגלודים למחצה את הבשורה הטובה, שלמשך לילה אחד זה, לפחות, בא קץ לנדודיהם.
“בואו, הבאים”, נשמע קול רועם בפתח הצריף, “אך מהרו, פן יבוא הכפור בעקבותיכם”. ובפנותו לאחוריו המשיך אותו קול: “הוסיפי עוד אילו גזרי־עץ לתוך האש, ברונהילד”.
מה ברכה מברכות־אנוש תרנין לב נוסע עיף,
יותר מזכר שמה של אשה? אשה שומרת על אש האח, שלא תכבה. אשה – אולי אף צעירה. אולי אף יפת־תואר. ברונהילד – שם נאה בצלצולו.
בעוד הנהג מתעסק בצבאיו, בעזרת המארח האלמוני, שיצא, ופנס מכוסה גלדי־חלב בידו, ללוותו אל הדיר, ניתנה לנוסע שהות לסקירה חטופה של הפנים.
ודאי אין בעלי הצריף, יהיו מי שיהיו, יכולים להתפאר בעשירות יתרה – אמר האורח בלבו. השולחן המרובע, המואר בקושי באור עששית־נפט מפויחה זו, התלויה באמצע התיקרה; שני הספסלים הארוכים משני צדי השולחן, הכסא היחיד בראשו; המעלה הרחב, בחינת דוכן, בפינה, שנערמו עליו עורות לרוב ושימש, כנראה, במקום מטה – כולם עשויים קרשים, לא מהוקצעים ולא מלוטשים, שחוברו במסמרים כלאחר יד, באיזו נגריה או מפחיה כפרית. שורות מספר של כופיות מיובשות, שנחרזו בחוטים, היו הקישוט היחיד על גבי הכותל, מעל לאח. אולם עדות נאמנה מכל אלה לטיב חייהם של יושבי צריף־העץ במדבר לבן זה, ניתנה בארשת פניה הסגופים של האשה הגבוהה, הצנומה והמגוידת, זו הקרויה, כנראה, ברונהילד. האורח השגיח בידיה הקטנות, הנפוחות, אכולות־הכפור, ורגע קל דימה לראות מעין מבטה הנפחד של אילת מרודפת בעיניה האפורות, הטובות. אולם קול חרישי, מתרונן הרגיע אותו, כהד צלילי־תרבות רחוקים, כשאמרה האשה, בעודה מזיזה אחד משני הספסלים לצד האח:
“בבקשה לשבת, ואני אכין ספל עולש. אל אלהים, ודאי קפא אדוני מקור בנסיעה ממושכת זו בסופת־השלג”.
“חן חן”, אמר האורח, “ודאי לא הוגן הדבר לנצל מידת הכנסת־אורחים שלכם בצורה כזו, אך דומה, שלא היתה ברירה אחרת. הנהג תעה בדרך ושיחק לנו מזלנו, כי הגענו למקום ישוב כל שהוא הלילה”.
“באמונה, שיחק לכם מזלכם”, השיבה האשה, “צריף זה שלנו הריהו הנקודה היחידה לישובו של אדם בסביבה, מרחק שלושים מיל משכניו הקרובים ביותר”. נעימת יגון לאה בקולה הפתיעה את האורח, שנשא עיניו מאש האח, ומבטן נתקל בעיניה האפורות, שהזכירו לו שוב את דמיונה לאילת מרודפת.
“דומה, אין כמקום הזה לבדידות”, העיר, כמשיח אל נפשו, יותר משנתכוון להשיב על דברי האשה. אולם ברונהילד, שנתעורר בה, בלי ספק, יצר השיחה, נאחזה בחוט דבורו מיד.
“בודדות אנו באמת, במידת מה, כשבעלי יוצא לצוד ציד, או לראות במטמונותיו, ביחוד בשעות הלילה, כשזאבים משוטטים בשדות השלג, ויללתם בוקעת ועולה מתוך הסופה. ולא שאנו מפחדות, אלא כורעות שעה ארוכה יותר ומרבות תפילה יותר בלילות כאלה, באין גבר בבית”.
היא דיברה בלשון רבות. יש איפוא עוד אשה בצריף. רק עתה השגיח האורח בדלת עוד אחת, משמאל לאח, הנפתחת כנראה לחדר סמוך. מבטו הנמהר ודאי לא נעלם מעיניה הערות של ברונהילד.
“כן, זהו המחסן וחדר־השינה של בתנו כאחד. ילדה מסכנה! שלחתי אותה למטתה עם שקיעה לאחר עמל היום. עבודת־פרך עבדנו כולנו, עם שוב בעלי מן ההרים אמש”.
כניסתו של הצייד, גבה־קומה, רחב־כתף, עב־זקן, והלאפו נהג־הצבאים אחריו, שמה קץ לשיחה. ניצוץ־הסקרנות הנמהר, שהאיר את פני האשה לפני רגע אחד, כבה באותה המהירות עצמה, כאילו נשפה בו רוח מים־הקרח, זו פרצה מחדש לתוך החדר.
מכאן ואילך השתלט בעל־הבית על השיחה, בעוד אשתו עושה בין הכלים שבפינה, מתקינה בחפזון סעודת־בשר קרה בשביל האורחים, וסיר העולש המבורך מפעפע ומהביל ליד האח. אגב סעודה השפיע הצייד על אורחו רוב שאלות, שהתשובות עליהן הופרעו מתוך רצון עז עוד יותר להשמיע דברי עצמו, לספר על שבוע רב־הרפתקאות עם רובהו במדבר הלבן.
אח, מה טוב ומה נעים שבת גברים גם יחד! לבו עלץ לביקור בלתי־צפוי זה של אדם מן העולם הגדול, שנקלע במגררת־צבאיו לירכתי־צפון אלה, האכזבה הקלה, שהרגיש בשמעו, כי אין האורח סוחר־עורות, אלא פקיד שנשלח להצטרף לאיזו משלחת בשפיצברגן, פגה במהרה, ובאה במקומה הרגשת גאוה יתרה על העובדה, שאדם כה חשוב מוצא ענין של ממש בהרפתקאותיו של צייד ותעלוליהם של בעלי־חיים בין שלגי־מגור. אמנם כן, אין אתה רואה אלא חיות־הבר, ובני לאפו נבערים מדעת, כל חדשי־החורף הארוכים הללו.
כאן ראה האורח להפליט הערה זהירה על מציאותן המבורכת של נשים בתוך הצריף. לא רבות מצאת בין הנשים הלבנות, אמיצות־לב, שמוכנות ללכת אחרי בעליהן לקצוי צפון. נסתבר מתוך דבריו, שנסיונו שלו בענין זה לא היה מעודד ביותר.
הצייד השיב לכך במשיכת כתפיו הרחבות. נשים לאו גברים הן. על כל פנים, אין זו ממידת גבר להרבות שיחה עם האשה. ואמנם ממעט הוא בדיבורים אל ברונהילד, אמר האורח בלבו. ברונהילד, ששטפה בינתים את הסירים והספלים, קנתה להן ישיבה על הספסל, מצדו השני של השולחן, ועיניה האפורות, הפקוחות לרווחה, הביטו בעגמה אל הגחלים הלוחשות. נחרתו של הלאפו הסרוח על הרצפה, ליד האח, הזכירה להם, כמה מאוחרת השעה.
“דומה, שהגיעה שעת שינה גם לנו”, אמר הצייד. “עוד לפניך דרך ארוכה וקשה מחר, וטוב שתנוח כל צרכך הלילה”.
הוא קם ממקומו, תוך פיהוק ממושך.
“ברונהילד, העלי נר והוליכי את מר למחסן”.
כאן פנה לאורח ואמר כמתנצל:
“אין לנו מטות הרבה, ולא נוכל איפוא לכבדך בנוחיות יתר. יהיה עליך לישון עם בתנו במטתה”.
האורח נתן בו עיניו בדהימה.
“אח, אל דאגה”, אמר בעל־הבית בבדיחות־הדעת, “אותה מטה גדולה ורחבה די הכיל שלושה. והילדונת כמוה כאם, דקה וצנומה, ואינה תופסת מקום הרבה. הלאפו ילון אתנו כאן, בטרקלין”.
שוב לא נמצאה בפי האורח תשובה לדיבורים אלה, ובדומיה הלך אחרי ברונהילד, שהאירה בנר־החלב שבידה את הדרך לתוך המחסן.
“שמור רגליך”, אמרה, משנסגרה הדלת אחריהם. רואה אתה, כאן כל צרכינו לימות החורף, והרצפה כולה ערימה אחת של שקים וארגזים. אחוז בידי. נר זה אינו שופע אורה יתרה".
נבוך ונדהם לנוכח נסיון נדיר, שהוכח בגורלו, נתקל במכשולים מסתוריים מדי התנשב אור־הנר הקלוש לצד שכנגד, היו השניות המועטות של גישושיו באפלולית החדר כנצחים בעיני האורח. והנה נעצרה ברונהילד בפינת החדר בקצהו השני, לפני דוכן נמוך, דומה לזה שראה האורח בטרקלין, הרכינה עצמה אל ערמת עורות באמצע הדוכן, והוא דימה להבחין בצליל חרישי של נשיקה אמהית.
“הילדה שקועה בשינה עמוקה”, אמרה ברונהילד באנחה. “ידעתי שתירדם תיכף. מעתה מקומך גלוי לפניך. ליל מנוחה”.
היא פסעה חזרה אל הדלת, בעוד פתילת־החלב שבידה מתווה תוים פתלתולים, מסונסנים בדרך יציאתה מן המבוך הזעיר, שבקצהו השני נשאר הנוסע באפלה גמורה.
הוא ישב על קצה המטה, נתון להרגשה מוזרה, שעדיין יושב בתוך המגררה וצבאים מוכי־סנוורים מוסיפים לשאתה לאין מטרה בסופת־שלג אין־סופית.
הפריעה את הזיותיו יד ארוכה ודקה שנגעה בידו בעוד קול חרישי דובב ואומר:
“תקפא מקור, אם תוסיף לשבת ככה. מדוע אינך שוכב?”
“אין את מכירה אותי, גברתי הצעירה”, אמר האורח בנעימה קפדנית. “אינך יודעת אפילו, מי אני”.
“יודעת אני. אתה האיש היוצא מחר בבוקר למסע ארוך, עד שפיצברגן”.
“לכל הרוחות –”
הנערה השיבה בצחוק עצור:
“הדבר פשוט בתכלית. האזנתי לשיחה שהתנהלה בטרקלין. שמעתי כל דיבור ודיבור שלך. בעוד אמא מדמה, שאני ישנה. אין אתה דן אותי לכף חובה, לא כן?”
“לא, אין אני דן דינך כל עיקר”, סינן האורח, מתוך הרהורים.
“כה נדירים האורחים במקומנו. חוץ מבני לאפו, כמובן, שבאים אצל אבא, להחליף סחורות. ושנים חלפו מאז לקחוני דרומה – כשהייתי לבת־מצוה”.
“אח, צר לי עליך מאד”.
“באמת? ואני לא כן עמדי. על כל פנים, לא הלילה. אתה באת הלילה, ומעתה אהא מהרהרת בך בלילות החורף הארוכים”.
“את אפילו פני לא ראית”.
“אח, מה איכפת? דימיתיך גבה־קומה ובהיר־שער. ודאי כאחד הוויקינגים”.
הוא צחק, צחוקו הראשון בתוך החשכה. שוב הרגיש במגע ידה הארוכה והדקה של הנערה, והפעם לא שמט ידו משלה.
“ניחא”, אמרה הנערה, “הנה פיניתי לך מקום. בוא שכב”.
הוא נשמע לה – כסהרורי, כמי שנאחז בציצית ראשו והוצא מחוץ למקומו, זמנו, דורו, והוטל חזרה לעולם קדמון, דור־ראשונים. דור, לא היו בו אלא חוה הקטנה ואדם, בגן. במצב קרוב לחוסר הכרה, בו שקע במהירות, היו המחשבות הופכות חלומות, החלומות הופכים מציאות, המציאות מרחפת באוירן של ספירות רחוקות. בחלומו ראה אבק־פרחים נישא ברוח, מרחף מגביע לגביע, ושלל פרחים חדשים עולים כשלהבות קטנות מתחת מעטה השלג בכל רחבי המדבר הלבן.
הוא נתעורר עם דמדומים ראשונים לבוקר בראשי ההרים הקרחיים, המשקיפים אל צריפו של הצייד. דומה היה, שהחשכה השוררת במחסן נקלשה קמעא, בעודו משפשף את עיניו. הוא הבחין בראש קטן, עטור רעמה אדמדמה, נוגע כמעט בראשו. דומה לגורת־אריות, אמר בלבו. אזנו קלטה הדי תנועות ודיבורים מן החדר הסמוך. לא ארכה השעה עד שנפתחה דלת המחסן ושוב הגיע אליו קול פסיעותיה הזהירות של ברונהילד, המגששת דרכה בתוך המבוך הזעיר, הפעם בלא נר. משנתקרבה אל המטה, ראה בידה טס טעון כד עולש, ספלים ופרוסות לחם עם נתחי בשר מעושן.
“בוקר טוב”, אמרה ברונהילד בנעימתה החרישית. “הנה ספל עולש לך ולילדה”.
“חן, חן”, אמר האורח, מבויש במקצת, “אבל נדמה לי, שבתך ישנה עדיין”.
“תישן איפוא עוד מעט קט. נראה שהמסכנה זקוקה לכך. אך אתה שתה מיד. בטרם תצא לדרך”. שוב גלשה כצל מתוך החדר.
משגמר את פת השחרית, מיהר להתלבש, חתם נשיקה חטופה בראשה הקטן של גורת־האריות הנמה, ומצא את דרכו אל הטרקלין, מקום שם קידמו הצייד בחיוך רחב וטפח לו בידידות על כתפו.
“כך, כך, אתה יוצא שוב בדרך הארוכה, הלבנה”
“כן, דומה, שגזירה עלי לצאת”, השיב האורח. הלאפו עמד לפניו, עטוף כל פרוותיו, חוץ מהברדס שנתלה עדיין דרך חרות על שכמו. בעוד הלאפו מסייע לו להתעטף בפרוותיו שלו, נדדה עין האורח לצד המחסן. אין קול ואין קשב. הצייד ואשתו היו מתעסקים ליד המגררה, שמילאו את ירכותיה צידה לדרך, ולא שעו לכל טענותיו שאיננו ראוי למידת הכנסת־אורחים כזו – לאמיתו של דבר, לא ידע מעין זו מעולם. פיהם מלא ברכות לדרך צלחה ואולי, אמרה ברונהילד, עוד ישובו ויזדמנו יחד יום אחד, מי יודע!
כך היו עומדים ליד המגררה עד שנשאו הצבאים ראשיהם וסחפוה אחריהם בדהרה עליזה. רק אז העלה הנוסע בדעתו, שמארחיו בליל אמש לא שאלו אפילו לשמו. מוזר! ומוזרה עוד יותר היתה המחשבה, שתכפה לזו: הרי אף הוא אינו יודע את שם הנערה, גורת־אריות אדומת־רעמה זו, הנמה עדיין בשלווה כזו בצריף־העץ הנמוג והולך, ואינה יודעת שיצא לדרך, ודאי לא תדע עוד לעולם את אשר ימצאנו בדרך.
הוא שיקע עצמו בתוך המגררה ועצם את עיניו. פרשה קצרה זו בחייו, שהגיעה עתה לסיומה, נשארה סתומה לפניו. פרשה בלי שם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.