חמשה קנו ישיבה במכונית היורדת לתל־אביב, ומהם כבר החלו שנים־שלושה מראים אותות התמרדות ורטן, על הששי, האלמוני, החסר עוד ומעכב את הנסיעה. השתדל הנהג הגברתן, בעל העינים המזרחיות הקודרות, הערמומיות והלוהטות – שהיה מצחצח אותה שעה את הזגוגיות הקדמיות של מכוניתו באהבה רכה זו, בה מלטף הבידואי את סוסתו המיוחסת – להוכיח לקצרי־הרוח, כיד הפילוסופיה העגלונית הטובה עליו, שמידת החפזון אינה מידה של ימי מלחמה; אדרבא, מעולם עדיין לא אירעה תאונה למכונית החונה במקומה. וסיים בדברי נחמה לנוסעים, שפלישתם לתל־אביב, על כל־פנים, לא תאחר יותר מפלישת בעלי־הברית לגרמניה השדודה.
וכיון שנגע בפרשה זו של מאורעות עולם, דומה שסיתם, לפי שעה, טענותיהם של קצרי־רוח. האחד, שפניו גרומים ומכורסמים ועיניו חוסות בצל משקפים גדולות וכהות, שלף מתיקו המנופח צרור ניירות מוצהבים, דומים לתעודות של משפט ארוך וממושך, והתחיל מעיין בהן בעין אחת, כשעינו האחרת פוזלת לצד הבחורה היושבת על ידו, מכורבלת בתוך מעיל־פרוה שחור, כבד, ושקועה בדומית גאוה כבדה עוד יותר, ושתי עיניה המעוגלות מתרוצצות לכל ארכה של מדרכת הרחוב. ודאי מחכה למישהו, החליט בעל התיק מתוך אכזבת־מה.
עוד אחד, כרסתן לועס ממתקי־גומי, שצייד עצמו בעתונים מצוירים מן הביתן הסמוך, היה מדפדף בעתוניו בזהירות, כמי שמהלך עד ברכיו במים, משהה עינו על קריקטורות שאינן מבדחות ומקמט מצחו על הלצות, שנבצר ממנו לתפוס את עוקצן. שכנו על הכסא שמימינו, לבוש בגדי פועל, שלפי סימני הפיח בלחייו הנפולות יצא זה עתה מסדנתו, לא הכין מזון רוחני משלו, אלא הסתפק בעתוניו של לועס־הגומי, והיה מציץ מעל לכתפו של הלה, קורא בעת ובעונה אחת אתו ומחכה בסבלנות עד שיהפוך שכנו את הדף הבא, והחיוך הרחב שהופיע על שפתיו מפעם לפעם העיד שהוא דוקא תופס את עוקצן של הבדיחות והקריקטורות, אף על פי שלא שלם את מחירן.
המשורר הצעיר בר־אוני היה הנוסע החמישי, שמושבו, ליד הנהג, שיוה לו מעמד עצמאי יותר משל חבריו למסע: רוצה, מפנה־ראשו אחורנית ונוטל חלק בשיחה, רוצה, מביט ישר נכחו ומונה מספר לבנות־ערב, שמשוטטות בירושלים, וסלי פרחים על ראשיהן. ואילו הפעם לא ביקש בר־אוני לראות אף את אלו. המבט הנחוש בעיניו הכחולות, המחודדות, מתחת למצח הגבוה, המתקמט קודם זמנו, והפרעות בבלוריתו העבותה, המתנפנפת כדגל ברוח, העידו הפעם לא רק על מרדנות של משורר צעיר, אלא גם על אכזבה רצינית וכנה. הוא חש עוד בראשו מרוב הדברים שגיבבו סופרי עיר־הקודש באספתם אמש, בשאלה המטרידה אותו ביותר: “סיפור ארצישראלי מנין?” הוא בא לאותה אסיפה, במיוחד, מתל־אביב, מתוך תקוה לשמוע משהו חדש, מאלף, מורה דרך לעתיד, והרי הוא חוזר כעת כלעומת שבא, ריק, נבוך, מיואש. אם מחוסר יכולת, ואם מתוך התרפקות על צללי עבר רחוק, נמנו וגמרו כולם כאחד, שעדיין לא הגיעה שעתו של הסיפור הארצישראלי. הוא ועוד שנים שלושה מבני חבורתו אמנם טענו מה שטענו. הייתכן? אור לוהט ומסנוור זה של שמש הארץ, ערייתם המדכאה של הריה, ריחם המשכר של פרדסיה, ססגוניותה של ירושלים, תכלת ימה של תל־אביב, הודו הפראי של הכרמל, רינת מי תהום במושבות, הסתירה התהומית בין ישן וחדש, מחוז ונוף שלו, עדה ועדה והווי שלה ולחן שלה – המכל אלה לא יקום סיפור ארצישראלי ראוי לשמו? וכעת זכר את תשובתו העגומה, הפאטאלית, של אותו סופר זקן ומכובד, שניהל את האספה – ספק תשובה, ספק הרהורים בקול רם: “אנו הותיקים שעלינו מגלות אירופה, הרי זו מחלחלת בעצמותינו כל הימים, ואין לנו תקנה. שמא אתם ה”צברים“, עילויי הר־הצופים, הפטורים מענשו של נטל זה, תקבלו על עצמכם לצור בבואה לחיי הארץ?”
היה בר־אוני תמה לסוד כשלונותיו, שלו ושל חבריו, ביצירת סיפור, שתהא בו מן השלימות שבאמנות. כי אין להכחיש: מהם שיצירתם מגומגמת ומעומעמת, ומהם שנוקטים נעימה רמה מלכתחילה, ויוצא קולם מזויף וצורם את האוזן. מהם אהבת־יתר לנושא מעבירה אותם על ראייתם הנכונה, ומהם שפע הצבעים שמציפם מקרוב ושלא למדו עוד לרחק עצמם ממנו כדי פרספקטיבה ראויה, מטיל אותם במבוכה, לאין תקנה. על אלה האחרונים מנה בר־אוני גם את עצמו. שמא צדק מי שטען: תפסת מרובה לא תפסת? יש אולי להתחיל בקטנות. למנוע, לפי שעה צבעי־שמן ממכחולך. דייך במלאכת השרטוט. קו לקו, תו לתו. אך כאן שוב רגז לבו. והנוף הארצישראלי עתיר־הגוונים, הרקע המסתורי העתיק של העולם המתהוה כאן, מה תהא עליהם? דיברו שם על סינתיזה. סינתיזה! היכן היא לכל הרוחות?
“הנה היא!”, נשמע פתאום קול מנסר ואומר. קול אשה ספק רוגזת, ספק שמחה למראה עיניה. בר־אוני הפנה את ראשו, כאומר להסיח דעתו מן היתוש המנקר במוחו. הקול קול הנוסעת המכורבלת בפרוותה השחורה והוא מכוון לאשה קטנטונת ושמנמונת, שהופיעה ליד המכונית, אף היא עטופה פרווה, אלא שפרוותה מצבע הטבק, ופניה המשולהבים ותלתליה הנוקשים מעידים שיצאו זה עתה מתחת סוכך החשמל במכון ליופי. בבת אחת הפנו גם עורך־הדין הממושקף, גם הכרסתן לועס־הגומי והפועל המפוחם שבשכנותו את ראשיהם אל הבאה, שריח בשמיה הטובים גירה את נחיריהם ועורר את סקרנותם הגברית.
“חוששת הייתי, שלעולם לא אגיע עוד לכאן”, אמרה פרוות הטבק כמתנצלת. “חיכיתי בתור, ושוי בנפשך – קדמו לי שתי תימניות. ודאי משרתות או מלצריות. חשבתי שאתפקע!”,
“הללו מרויחות הון, בימי־מלחמה אלה”, השיבה הפרווה השחורה בנעימה עגומה. “אין תקנה לדבר. אך את עלי למכונית, ונזוזה”.
“הריני משגיחה על המזוודה שלי, שיקשרנה הנהג כהלכה. יש בה דברים העלולים להשבר.”
“את, הרי הלכת לאותה מכירה פומבית,” אמרה הפרווה השחורה, בעוד שפרוות־הטבק עולה וצונחת סוף סוף על ידה. “מצאת מציאות הרבה?”
פרוות־הטבק שוב העיפה עינה לאחורי המכונית, שם עוד היה הנהג עוסק בקשירת המזודות, ולא פתחה פיה עד שזזה המכונית. “כעת אספר לך מעשה נורא, חביבתי, חייך, נורא ואיום.”
“הלכה חמורך!”, אמר בר־אוני בלבו, כשמח לאיד עצמו. “בעוד שתי נשים מפורכסות אלה מספרות זו עם זו, שוב לא תוכל להתרכז בשום מחשבה. שכח את סיפורך הארצישראלי!” ובעוד הוא מקבל עליו מאונס דין של בטול מחשבה למשך כל שעת הנסיעה, קיבלו עליהם שאר הנוסעים מרצון. עורך־הדין הממושקף שכנראה היה מקוה עוד לפתח של היכרות עם הפרוה השחורה הסמוכה על ידו, דלה נרתיק־כסף מכיס עמוק במעילו והציע בפנים מחייכות סיגריות לה ולחברתה, שסירבו שתיהן לקבלן, ובכל זאת השיבו לו חיוך מנומס. בעל העתונים סגרם וקיפלם והניחם על ברכיו, מוכן מכאן ולהבא להפיג את שעמום הנסיעה בדברי רכילות של נשים נאות והפועל שנתבטל מקריאתו, בעל כרחו, היה מגנב מבטים חטופים וזעומים לצד שתי הפרוות היקרות ומנסה כוחו באומד מחירן.
“עד היכן הגיעו הדברים!”, נתמשך קול צלול ובוטח בעצמו מקפלי פרוות הטבק. “קבצנית כמותה, שאין לה אסימון מחוק משלה, מעיזה לבוא אף היא למכירה כזו, שמשכה סלתה ושמנה של תל־אביב כולה לבוא לירושלים! אגרטלים עתיקים דרושים לה, ליאקית זו! יכול לומר, בלא אגרטל עתיק אין חייה חיים!”
“יקירתי”, הפסיקה אותה הפרווה השחורה, “במי את מדברת?”
“הא כיצד?”, נתנה בה פרוות־הטבק זוג עינים תמהות. “אין את מכירה גזוזת־שער זו, שמתגוררת בדירת הגג של ביתי?”
“זו!”, קראה – צעקה, כמעט – חברתה, שהכניסה במלה אחת זו משמעות כפולה ומכופלת, שלא ניתנה כביכול לגלות אלא לצנועים.
“זו”, השיבה המספרת באותה נעימה עצמה. “שוי בנפשך, נוסעת אני בטאקסי מתל־אביב ועוברת על פני מכונית־משא, מלאה תפוחי־זהב, ועל הערימה יושבת היא, בשמלת־החאקי הנצחית שלה, יושבת ומצפצפת.”
“מצפצפת! – באמצע הכביש?”
“הרי היא מצפצפת תמיד – בבית וברחוב. סגולה בדוקה לקיבה ריקה, חביבתי. אלא שהוסיפה עוד עזות על חוצפה ונופפה ידה אלי, בעברי. בחיי, פני הסמיקו מבושה בפני הנוסעים. ולהיכן היתה נוסעת על גבי תפוחי־הזהב, לדעתך? ישר למכירה הפומבית בביתו של הקולונל האנגלי!”
“ודאי להוטה אחרי מציאות?”
“טעות היא בידך, חביבתי. אין מציאות במכירות הללו, ואשמות אנו עצמנו, מין הנשים שלנו, שמתחרות זו בזו בהעלאת המחירים, עד שכל הענין כמעט שאינו כדאי. שוי בנפשך, אותו אגרטל, שאמרתי לספר לך עליו, נקבו מחירו בקאטאלוג בשלוש לירות ונמכר בשתים־עשרה!”
“אח – את רכשת אותו?”.
“סבלנות, חביבתי,” השיבה פרוות־הטבק, שלא היתה מוכנה להקדים אחרונות לראשונות, בשום פנים. היא הרגישה בסקרנות הגוברת של הנוסעים, שעשו אזניהם כאפרכסת, וקרצה בעינה לחברתה מתוך קורת־רוח יתרה. “ובכן, מתברר שלא באה צפצפנית זו אלא לשם אותו אגרטל מן המאה השמונה־עשרה.”
“ומה צורך ראתה באגרטל דוקא?”
“הרי זו טענתי שלי – מה צורך ראתה באגרטל דוקא! הגיעי בעצמך: מתגוררת בדירה בת חדר אחד: שימשה פעם חדר־כביסה על הגג, אלא שבעלי ביקש להגדיל את הכנסות הבית, והוסיף מקלחת, ומקבל שכר־דירה. ובחדר אין לה אלא ספה רעועה, מכוסה מרבד ערבי, נוקשה ומחוספס, ארון צולע למעט הסמרטוטים שלה, עם מדף מיוחד מבחוץ – לסירים וצלחות מספר, שולחן קטן ונמוך, כמו בגן ילדים, עם שני שרפרפי־קש – והרי לך כל הדירה שלה. אח, שכחתי את המרדעת על הקיר”.
“מרדעת?”, תמהה הפרווה השחורה, שנדמה לה, כי לא שמעה נכונה.
“מרדעת”, אישרה המספרת. “מרדעת שפורשים על גבי סוס. מוצאת נוי מיוחד בצירוף־צבעים גס זה. דוקר את עיניך, ממש, בכניסתך. והרי בעלת־בית אני, ומצווה לבקר לפעמים אצל הדיירים, אף מחוץ לגביית שכר־דירה. גם אני אינני רוצה, שיהא בעלי הולך אצלה –”.
“כל כך מסוכנת?”, קרצה חברתה בעינה.
“מה את מעלה בדעתך! בעלי נשימתו מתקצרת כשהוא עולה במדרגות, מפני שמנו. ובכלל אין סכנה מצד זה. יותר מדי היא עסוקה באותו נהג, שמחזר אחריה –”
“חה־חה, הרי זה מתאים בהחלט למרדעת שעל גבי הכותל?”
כאן נעצרה המכונית בתנועת־בילום פתאומית, שהקפיצה את הנוסעים כולם ממקומותיהם, ומעבר ההגה נשמע קול גרוני, ספק זועם, ספק מלגלג:
“ואם בחורה אוהבת נהג, מה יש, גברת? נהגים לא מוצאים חן בעיניך?”
שתי הנשים הציצו זו בזו, נבוכות לרגע. נזכרו שהחיים והמות בידי נהג עלי כביש, ופרוות הטבק מיהרה להרגיעו.
“אילו חשקה נפשה בך, חביבי, לא הייתי אומרת כלום. אתה נהג כהלכה – תענוג לנסוע אתך. אבל הלה, נהג של שעת ־חירום. איזה סטודנט מחוסר־ עבודה, שמשרד טאכסי עירוני מעסיקו בנהגות־לילה.”
“כך, סטודנט!”, אמר הנהג, כשהוא רוקק לצד הכביש, וחמתו שככה באותה המהירות, שבה התלקחה לפני רגע. המכונית שבה להתגלגל קדימה, לרווחת הנוסעים, שחששו להפרעת סיפורה של פרוות־הטבק. אולם חששותיהם נתבדו, כשהעירה הפרווה השחורה:
“הרי סיפרת לי פעם על איזה סוחר –”
“כוונתך לאדון ברקאי? לא יצא מזה כלום, אף כי אני טרחתי באותו שידוך, בלי סוף טרחתי. אמרתי לה למטורפת זו: עד מתי תהי שוטפת רצפות בבתי־אחרים ויושבת בקבצנותך? הרי אדון ברקאי אדם טוב והוגן, ולו בית־חרושת לכפתורים, והוא חופן זהב ממש. וגם רוצה לקבל עליו חינוך הילד שלך. אך היא מנענעת ראשה ואומרת: מוטב לי לשטוף רצפות מלהשתעבד לבית־חרושת לכפתורים. ומוטב לילד שלי, שתהא אמו בת־חורין. איזה שגעון לדבר אחד: חירות! איזה פחד־תמיד, שמא יבוא מאן־דהוא ויגזלנה ממנה –”
“אולי מפחדת עוד מפני היטלר?”
“פחד, את אומרת? אימת מות! היית צריכה לראות אותה בזמן שעמדו הגרמנים בשערי מצרים. היו ימים ונדמה לי, שהיא טורפת נפשה בכפה. אי־ אפשר היה לדבר אליה. נטשה את כל עבודתה, והיתה מתרוצצת כמעט יום־יום בין תל־אביב לבן־שמן.”
“בן־שמן?”
“לא סיפרתי לך, שילדה מתחנך בבן־שמן? ילד זה הרי הוא פרק לעצמו. עינים כחולות, שער בהיר, לבן כמעט, אף מחודד, מטפס למרום – ודאי דומה כשתי טפות מים לאביו הנאצי, שברחו שניהם ממנו. ילד קשה –”
“מן הסתם, זוכר עוד את אביו?”
“אינני יודעת. מעולם לא שמעתי ילד זה מזכיר את אביו. כנראה, אף הוא לא היה מלקק דבש אצל אותו נאצי”. היא פרצה פתאום בצחוק. “אך זו היתה קומדיה! באה אצלי יאקית זו יום אחד, קודרת כענן, שואלת לכתבתה של הרבנות. למה לך הרבנות? שואלת אני. הלא אין רצונך בחופה? לא, כי אין רצונה בחופה, אלא בברית מילה. חשבתי שיצאה מדעתה. איזו ברית־מילה? אומרת אני, לא הרית ולא ילדת, ומה לך ולברית־מילה? מתברר שהילד שלה בא מבן־שמן, בעצם היום, לדרוש שתכניסהו בבריתו של אברהם אבינו. מבינה את, בגרמניה לא דאג אביו הנאצי לעשותו יהודי, וגם היא עצמה היתה רחוקה מכל הענינים האלה, גויה למחצה. וכעת בא הילד וטוען שתעשהו יהודי! כל הילדים בבן־שמן יהודים הם, ואין ביכלתו להכנס למקלחת אתם יחד.”
“חה חה!”, מילאה הפרווה השחורה צחוק פיה. “הרי לך חירות! והיתה ברית־מילה?”
“לכל פרטיה ודקדוקיה! בעלי היה הסנדק. והילד נשך שפתיו בשיניו ולא הפליט אפילו אנקה אחת. גבורה של גוי! המוהל והרופא והאחיות – כולם התפעלו. ורק היא, אמא שלו, התיפחה בקול. בקושי השתיקוה. שבוע ימים היה חבוש, עד שחזר, מלא גאוה, אל חבריו בבן־שמן.”
“חה–חה!”
“הכנסתי את בני בבריתה של ארץ־ישראל, ברית דמים כרתי עם הארץ, כך היתה מקוננת במשך ימים. ומאז עוד גבר פחדה מפני הגרמנים. שמא יבוא בעלה הנאצי עם חיל רומל ויתבע את הילד. יבוא ויחטוף את המציאה מידיה. לא ראיתי מימי היסטאריה כזו. וגם אחר כך, כשהוכו הגרמנים במדבר, לא הרפה ממנה הפחד, שמא מתנקשים בחירותה. כל מיני שידוכים ששידכתי לה, והיא באחת: עצמאות! זו יקרה לה מכל חיי רווחה מידי אחרים.”
“הרי אמרת, שיש דברים בינה לבין אותו נהג?”
“השד יודע, מה דברים יש בינו לבינה. התחיל, כנראה, הענין באותם הימים של אל־עלמיין. היתה פלוגה אחת מתאמנת להגנה אזרחית על גג הבית שלנו, והוא בראש הפלוגה. בחור גבוה, חסון, בעל שרירים. היה מלוה אותה בנסיעותיה לבן שמן. יתכן שראתה בו מגן לעצמה ולילד, מפני הבעל הנאצי. מילא, מגן – יהי מגן. אך למה דוקא קבצן כמוהו? כך שאלתי אותה, בפשטות. השיבה אף היא בפשטות, שבין כך ובין כך אינה נישאת אף לו. יחסים חפשיים, בנת? הוא מתפקע, רוצה להתחתן, והיא – מצפצפת”.
נשתתקה פרוות הטבק לשעה, כמי שעיפה נפשה מטורחה של בריה משונה, כפוית טובה לאין תקנה. ידעה, כנראה, הפרווה השחורה נפש חברתה, ולא הציקה לה בשאלות – מתוך בטחון, ששתיקתה לא תארך הרבה. בינתים השתקעה בהרהורים, ודאי הרהורי בתולה בת־טובים, שהגיעה לפרקה, ולא יאתה לה לדחוק את הקץ, ועשתה עצמה כלא רואה את פזילותיו של עורך־הדין הממושקף, שהוסיף לעיין בניירות שבתיקו, בעין אחת. הכרסתן לועס־ הגומי שב להפוך בעתוניו המצוירים, ושכנו הפועל חידש את שותפותו האילמת לעיונו. מן הדומיה השלמה שהשתררה בתוך המכונית, הסיק בר־אוני, שהולכת רכיל קטנטונת זו כבשה את תשומת־לבם של כל חבריו למסע, ואף כי החליט, מלכתחילה, שאין היא נמנית על טיפוסי־הנשים החביבים עליו כל עיקר ראה להודות שאף אזנו נמשכת אחר שיחתה, ולא בלי ענין. לפיכך שמח, כשהתעוררה – לאחר שעה קלה של הרהורים נעלמים – וקולה שב למלא את חלל המכונית.
"רואה אני אותה נכנסת לאולם־המכירה, בהולה ושטופת־זיעה, רצה ישר אלי. הלא תביני, כמה נדהמתי. שוי בנפשך: כל הגבירות ההדורות והמצוחצחות של תל־אביב וירושלים, מכאן, וגזוזת־שער זו בשמלת־החאקי המקומטת שלה – מכאן. עודני אומרת להוכיחה על זלזול זה שהיא נוהגת במקום – סוף סוף, מעונו של קולונל אנגלי, ולא דירתה שלה על הגג – והרי היא תופסת ידי ושואלת בקוצר נשימה: האגרטל עוד לא הוצא למכירה? דומה, שאילו נמכר בהעדרה, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. רציתי לפחות, שתתפקע מעט קט, ואני אומרת: איזה אגרטל? אף כי ידעתי, שאין ברשימה אלא אגרטל אחד זה מן המאה השמונה־עשרה, וגם נתתי עיני בו, אף כי נקבע מחירו בשלוש לירות, וזה יותר מדי לכד־חרס סדוק ומסודק – עד כדי כך, שראו לחזקו בחוטי־ברזל.
“מתפלאת אני עליך, באמת, שאמרת לרכוש שבר־כלי כזה”, אמרה הפרווה השחורה.
"דבר שבאופנה הוא, יקירתי. לכל בית שאת מוזמנה בתל־אביב – ואני מוזמנת להרבה בתים, בגלל עסקי בעלי, שמתרחבים והולכים – בעלת־הבית מתפארת בעתיקות שלה, זו בארון־ספרים מחוטב ומרבה־אבק, שהביאה מפאריס, זו במיחם־נחושת, מורשת סבתא שלה, וזו בתמונת באלארינה חושפת רגליה הארוכות בתוך מסגרת מוזהבת על הכותל. וכשהן באות אלי ורואות את הרהיטים שלי המצופים לכה, וכל כלי־השולחן שלי – כסף טהור – בארון־הזכוכית, ודאי שהקנאה אוכלת אותן, אך מעמידות פנים תמימות ומתחילות תיכף לחפש – עתיקות. “אנטיקים” הבי להן! “הכל אצלך כה חדש ונוצץ!”, אומרות הן בנעימה חמוצה כל כך, שיצרי מגרה אותי לסטור להן על לחין. עד שאמרתי לבעלי: “מילא, יהיה עלינו לרכוש איזה כלי עתיק, לשימו בארון־הזכוכית – לסתום את פיהן של הגנדרניות הללו. אמר לי בעלי: לכי ורכשי משהו – בשתים־שלוש לירות. ומכיון שראיתי בקאטאלוג את האגרטל הזה, וקולונל אנגלי מעיד עליו שהוא מן המאה השמונה־עשרה, אמרתי: סוף־סוף מצאתי את מבוקשי. כלום יכולתי להעלות בדעתי שגעון כזה? שדיירת שלי עצמי תהא מתחרית בי להעלות את מחיר האגרטל עד אין סוף?”.
“ולא ניסית להשפיע עליה, שתסתלק מן מהתחרות? הרי יודעת היא, שעשירה את ממנה”.
“דברי אל העצים ואל האבנים. הרי אינה שפויה בדעתה. אותו אגרטל, אומרת היא לי, יש לו “היסטוריה”. מה ענין היסטוריה אצל אגרטל סדוק? שואלת אני. יש ויש, אומרת היא לי. איזה סבא של סבא של סבא שלה נתגלגל לעיר מאיסן שבגרמניה. וזכה לרכוש אחד האגרטלים הראשונים מבית־מלאכה זה, ששמו חתום באותיות חרוכות על הכלי העומד למכירה כאן. כך, אומרת אני, אגרטל זה הוא מין נכד או נין לאגרטל של סבא של סבא שלך? וכל הגברות שמסביב צוחקות, אך היא אינה מבחינה בלעג שבדברי, ומתחילה להסביר לי, במין רצינות מצחיקה, כמה חשוב לה הדבר. אגרטל כזה, בדיוק, היה לה בביתה – כמובן, מורשת אותו סבא של סבא של סבא שלה – ואילו בברחה מפני בעלה, לא הספיקה לצררו בצרורותיה. האמת אגיד לך, חשדתי שהיא משקרת, אמרתי ודאי היא יודעת שויו של האגרטל שעולה על שלוש לירות. אילמלא כן, לא היתה קבצנית שכמותה מתירה לעצמה להוציא סכום כזה, בעוד היא מהלכת תמיד בלי גרבים, מפני יוקרם. וכשהכריז סוף־סוף הכרוז: אגרטל תוצרת מאיסן מן המאה השמונה־עשרה, עם דמויות רועים, במצב מתוקן, נפלט מפי תיכף ומיד: שתי לירות. ומה את סבורה? אותה מטורפת אינה מהססת להוסיף תיכף ומיד לירה שלימה: שלוש! היא אומרת, ומנופפת את ארנקה הבלוי אל על. באין ברירה אני מחליטה להוסיף רבע לירה. הן לא אתן לדיירת שלי לנצח את בעלת־הבית שלה! שלוש ורבע, אומרת אני. שלוש וחצי, עונה היא אחרי. שלוש ושלושת רבעים, אומרת אני. ארבע, עונה היא תוך כדי דיבור! וכל הקהל הרב שבאולם עומדים ופוערים פיותיהם – מתפלאים לחוצפתה. ואני רותחת. בטוחה אני, שלא תעצור כוח להתמודד אתי, ובכל זאת אינני רוצה לבזבז את ממוני בגלל סבא שלה –”.
בר־אוני הסב פניו אל הדוברת. פניה נתכסו אודם טבעי סמיך ולוהט, שהעיד כי החוויה שנתנסתה בה באותה מכירה פומבית, היתה עמוקה וכנה. ולא בר־אוני לבדו, אלא כל שאר הנוסעים אתו, פנו מעכשיו בגלוי אל הדוברת ושיתפו עצמם, כביכול, בהתחרות־מרוץ זו בין שתי נשים עקשניות, כשהם מחכים להשתלשלות הדרמתית של המאורעות. אפילו הנהג, שלא ניתן לו להסב ראשו אחורנית, נתן את חלקו במתיחות הכללית, בשריקות תמהון ועידוד, חליפות.
“ומה היה בסופו של דבר?” שאלה הפרווה השחורה בקוצר־רוח.
“תשמעי ותתמהי!” השיבה פרוות הטבק. “הריני מסתכלת בארנק הבלוי שלה ושתה עצות בנפשי. כמה לירות בערך, יכלה לתחוב לארנק זה? לא הרבה על כל פנים. לכל היותר, חמש או שש, אומרת אני בלבי. ובינתיים אין אותו כרוז פיקח טומן ידו בצלחת. הבחין בי, שהענין מחשיב והולך בשבילי, – כמובן, ענין של נצחון, ואינו נותן לי לנשום, אלא מכה בפטישו על השולחן ומכריז במהירות משונה: ארבע לירות – אחת! ארבע לירות– שתים! אגרטל חרסינה, חרסינה של מאיסן, מן המאה השמונה־עשרה! – ונראה שנתבלבלתי לרגע, כי הוספתי תיכף לירה שלימה. חמש! קראתי. אך השתגעה יריבתי לחלוטין. שש! קוראת היא. שבע! אומרת אני. שמונה! עונה היא, תוך כדי דיבור, כאילו הלירות צומחות לה על הגג. כאן התחלתי אני מהססת. שמונה לירות באגרטל סדוק – ומה יאמר בעלי? – שמא אתן לה לזכות במציאה זו? והכרוז, ערום כנחש, שוב אינו נותן לי לחשוב הרבה, מבלבל את רעיוני. שמונה לירות – אחת! שמונה לירות – שתים! אגרטל של חרסינה, חרסינה של מאיסן מן המאה השבע־עשרה –”
“או – הו!”, הפטיר אחריה הנהג בשריקה ממושכת, “תמניא ליראת –!”
הדוברת העיפה לעומתו מבט קטלני ונשתתקה. דומה היה, שהפרעה זו העמידה אותה מחדש על כל שיעור איוולתה, בהתחרותה עם אותה קבצנית מטורפת, ונטלה ממנה את כוח דיבורה. אולם חברתה לא חסה עליה, אלא נטלה ידה בידה והעירה בערמומיות: “כמובן, ידעתי מראש, שאת מובילה את האגרטל אתך במזודתך –”
פרוות הטבק לא השיבה תיכף, והיה דמיונה כאוספת רעיוניה הפזורים.
“בכל הענין הזה, משמחני דבר אחד”, אמרה לבסוף, אם כי רחקה כל שמחה מנעימת קולה. “שתהא מטורפת זו רעבה ללחם שבועות מספר. וכך נאה לה, בעצם. פשיטא, שתים־עשרה לירות בשבר־כלי אחד!”
“היא זכתה איפוא באגרטל?”
“היא הוציאה כל ממונה, ובלבד שתהיה לה מזכרת סדוקה מחרסינה של מאיסן. מגרמניה שלה. והיא שכרתה ברית עם ארץ־ישראל, ברית־דמים, היא אומרת. שמא תדעי את להסביר לי, מה מתרחש בנפשה של יאקית מעין זו?”
“מה יש להסביר כאן? הרי אמרת מלכתחילה, מטורפת!”
ושתי הפרוות נסמכו זו לזו, מתוך שתיקה של הסכמה הדדית. צמרות הפרדסים של פרברי תל־אביב נצנצו לעיני הנוסעים, שהתנערו פתאום וזכרו, שהם מתקרבים למחוז־חפצם. רק בר־אוני היה שקוע עדיין בהרהוריו, רק הוא רחק עדיין ממחוז חפצו. בעצם, היה מאזין שוב לדברי הויכוח באותה אסיפה של סופרי ירושלים – על הסיפור המתחמק והולך מידי הסופר בארץ… הוא נענע ידו, כמבקש לטרד את היתוש המנקר במוחו, מנקר והולך בלי רחמים: סיפור ארצישראלי מנין?
חומת אבנים, אבני־ירושלים. בתוך החומה, מן השער ועד מרפסת הבית, החבוי בירכתי הגן, כמשמר־כבוד שני טורי־ברושים התיצבו. האילנות הבודדים בין ערוגות הפרחים, אילו זיתים עתיקי־יומין, נדמו כנודדים מארץ רחוקה, שעמדו לפוש כאן, עם התרמיל המאובק על השכם. עוד רגע יפושו, אחר יעקרו רגליהם ואינם.
גן זה איותה מרגלית לשבתה, אף כי הבית החבוי בקצהו דיכא את רוחה בכבדו. טורי הברושים האלה מזכירים לה את המושבה – מושבתה, את הפרדס – פרדסו של אבא. זכר עגום, אבל זכר, המקשר אותה אל עברה. תודה לאל, עוד לא כל החוטים נותקו…
על מרפסת זו היא מבלה את כל שעות הבוקר. הספר האחרון שהובא לה בידי בעלה, צונח מידה במהרה. גם רקמתה שלא נשלמה, מתגוללת על הרצפה, ואין היא מקשיבה אלא לתנועות המוזרות של היצור הקטן, המפרכס בתוך כרסה. היא עוצמת עיניה ומאזינה, מאזינה. חסילים מנתרים בעצי־ הזית. זבובים מזמזמים בין ערוגות הפרחים. ריחות עדינים זולפים לאפיה, ורחוקה העיר עם שאונה והמונה. וכשהיא עוצמת עיניה, יש ותדמה, כי לא בקצה ירושלים המעטירה, כי אם בתוך המושבה היא יושבת.
היצור הקטן, המפרכס בתוך כרסה, חתם את גורלה. היא, בת הזקונים לאביה ואמה, בכרה קלה, שעשתה תמיד ככל העולה על לבבה, שלא נשאה בכל אחריות מעולם, עתה הרגישה באחריות ליצור קטן זה, שעוד לא בא לעולם. קלות־דעתה, בלכתה אחרי אדם רחוק ממנה ומסביבתה, בלכתה אחרי רגש בן־חלוף, עתה נשאה פרי: עתה נחתם גורלה. לא עוד תעלה בדעתה לברוח, לשוב למושבה. לא, כי עתה רותקה לאדם זה, לגבר יפה־תואר וזר זה, לעולם…
ואולי עתה זה יתקרב אליה? הלא אבי־ילדה הוא? האמנם רק נדמה לה, כי מעת ששמע את הבשורה, בשורת היצור הקטן, אשר היא נושאת אליו, נתעדן הגבר החסון; כי הנשיקה, שהוא טובע על מצחה טרם צאתו לעבודת־משרדו בבוקר, נעשתה לחה יותר ויוצאת עתה מלבו?
ומה מוזר גורלה! אחותה הבכירה נישאה למורה המושבה, והם חשוכי־בנים. אחותה השניה אשת אכר ומטופלת בילדים הרבה. אך שתיהן יחד שמרו על עליצות־הנעורים, וביתן בית־ועד לכל הער והרענן שבמושבה. והיא, שקנאו בה כל הבנות על אשרה, שאולי עוד מקנאות בה עד היום הזה, מי לה, מה לה פה, בתוך החומה הזאת, בשכונה זרה זו שבירושלים הבירה?
בפעם המאה ואחת היא הופכת בשאלה: למה דוקא היא חשוכת־אושר? אהבתה לאיזי היתה נאמנה וכנה. לא רק לירושלים, – עד קצה העולם היתה הולכת אחריו בימים הטובים ההם! ונדמה לה, כאילו גם הוא אהבה. הוא, הקצין התקיף, הממעט בדיבור, השוקל כל תנועותיו בפלס, הלך שבי אחר פראותה, משובתה, פטפטנותה. אכן ימי כהונתו במושבה היו ימי אושר! אחר כך התחילו החולין. משנתקרבו זו לזו, התחיל הנכר…
והיא שואלת לעצמה: האמנם יהודי הוא? יודעת היא גם יודעת, שמשפחתו שם ויחש לה בקהלה יהודית גדולה שבגולה. ובכל זאת… מה יש בו מן היהדות? עד עתה לא הרבתה חשוב בשאלות מופשטות כאלו. ואולם כעת היא מרגישה, כי בנפשה היא, לדעת פשר דבר. מה מרחיק את איזי מכלל היהודים פה בארץ, ומה מקרב אותו ל“גויים” לבני־שער ותכולי־עינים אלה, הפוקדים את מעונם בערבים, לוגמים בשלוה יהירה את הויסקי והסודה ומשחקים בברידג׳ ברצינות של מישבי עולם? וכה מוזר הדבר, שאיזי אינו רואה את החיוך הערמומי, הלגלגני, האורג בזויות פיהם, מדי הזכירם דבר יהודי. איך איננו מרגיש, שהיא מתהלכת כמנודה ביניהם, בתוך כתלי ביתה היא, ועל אחת כמה וכמה, מחוצה להם; כי אין ביכלתה להתחבר אליהם, ולא אל נשיהם, הסובלות אותה בחברתן, רק מפני משרתו הגבוהה של בעלה? איך איננו מרגיש: האמנם גם טפש הוא כגוי?
קול המשרת הערבי הזקן מעורר אותה מהזייתה:
– אחד חוג׳ה רוצה לראותך, יא סית.
היא פוקחת עיניה, ממצמצת בהן ופוקחתן שוב.
היאמן? מרחוק היא מבחינה את פני הבא בשדרת הברושים. עמינדב הוא, בן שכניה ורע־נעוריה במושבה. בפעם אחרת היתה רצה לקראתו כאילו שלוחה. היתה נופלת על צווארו. הלא עמינדב הוא, והלא את ריח המושבה הוא נושא אתו! עתה היא מניעה רק בראשה. בבת־צחוק עגומה היא מקדמת את פניו, מושיטה לו יד רפה:
– השלום, עמינדב?
עיני עמינדב מבריקות כקדם. עיני עמינדב מלטפות את פניה כקדם. הוא יושב על השרפרף שעל ידה, אבל כולו תנועה, ופיו כמעין המתגבר. כן, לאביה ולאמה שלום. והם מתגעגעים אליה. ומתגעגעת כל המושבה אתם. כן, והוא משתקע בירושלים. רק יסע למושבה ויחזור בשבוע הבא. משרת־גנן נמצאה לו. אצל השופט. בית – ארמון! והגן – תאוה לעינים! פקידי הממשלה הללו יודעים להסתדר…
– כן, – הוא מסב פתאום את פני השיחה, – ומה שלומך את, מרגלית? בחיי, אני התגעגעתי אליך כל הימים האלה, ושמח אני, כי…
תקיעת שופרו של אוטומוביל, שהתקרב אל השער, מפסיקה את השתפכות־הנפש של בן־המושבה. דבר־מה, שזע בפני בת־שיחתו מפליא אותו. הבעה זו של ליאות ודכאון בפניה של מרגלית, דומה לו – תרתי דסתרי…
– זה האבטומוביל של בעלי.
עמינדב קם ונוטל ברכת־הפרידה. מרגלית אינה משדלת לעכב אותו. נתקיימה הבנה ביניהם, בלי אומר ובלי דברים.
– ובכן, תמסור להורי, שמצאתני בכל טוב…
– בודאי, בודאי אמסור!
היא מלוה אותו בעיניה. בשדרת הברושים נפגשו בעלה ורע־נעוריה, עברו זה על יד זה בקידה קלה. כזרים. כזרים? אמנם זרים הם. לא זה מעולמו של זה.
ובהעלם עמינדב מאחורי השער מבחוץ, זע בפניה שוב אותו הדבר, שהפליא את רע־נעוריה. זע ועבר חיש קל. ובעלות בעלה על המרפסת, היתה השלוה נסוכה על פניה כקדם, ורק אי־שם במעמקים, פרכס יצור קטן, פרכסה בשורת־הגורל.
נמסכו דמדומי ים־הקרח לתוך לובן־סנוורים של עולם־יער מושלג. זה הלך והפך ורוד־תכול ושב והפך כחלחל־אפור. נבלע גוון בתוך גוון, ולא נודע כי בא אל קרבו: בשורת לילה בקצוי צפון הגיעה אל המגררה הבודדת, הגולשת בתוהו קרוש, מחריש ותמה, כביכול, אל תנועה לא־צפויה זו, שפרצה את שממונו.
לפתע נתעוררו הצבאים הנהלאים, המושכים במגררה. שבו ומתחו רגליהם הדקות, שכבר התחילו מתמעדות לאחר מסע יום תמים בדרך חתחתים וטלטלה, זקפו ראשיהם וניערו ענני כפור קטנים מעל קרניהם המסועפות. היתה גם לשתי הדמויות האנושיות שבמגררה – מובלעות כמעט לגמרן בתוך פרוותיהן ודומות זו בעיני זו לאלילי־אסקימו יותר מאשר לבני־אדם, בשר ודם – הרגשה מעודדת, כאילו עלתה המגררה, שהוחשה תנועתה מעתה, לשביל סלול בתוך התוהו. ואף כי לא שככה הסערה לחלוטין, היתה משום הבטחת הפוגה במרוצתן השלוּיה, המעוינת של הבהמות התשושות.
הדמות הגבוהה מן השתים, השקועה בירכתי המגררה, ראתה סוף סוף יכולת להתיר אילו מפרוותיה ולשאוף מלוא ריאותיה מן האויר הקר, שניטל הימנו הרבה מעוקצו הקרחי. כשהיא שולחת ראשה לפניה, טרם נתמלט, כמעט, ספק שאלה, ספק קריאת־תמיהה משפתיה, עד שהופנתה למחצה הדמות השניה ממושבה הקדמי לעומתה – דומה עדיין להתגלמותו השלמה של אחד מאלילי־אסקימו – ולחשה צרודות:
– כן, אדון, פה אולי בית יש. אולי בית־ציידים יש.
האיש בירכתי המגררה הפליט אנחת־רווחה ונשתקע שוב בתוך פרוותיו. אח, אילו ניתן לו ללגום ספל קפה חם, מהביל ליד אח מבוערת, בצריף חמים, רוחש ידידות! לאחר יום שלם לשתיקה מאונס, בחברתו של לאפו עילג זה, השוטה למחצה. הנבער מכל דעת זולת ניהוג בצבאיו, מה לא יתן איש בשיחת־שעה עם נורווגי נבון, ער ובן־תרבות!
בקול חריקה נסרנית נעצרה המגררה, זו תיותה תחילה חצי־עיגול מארך על מעטה הכפור החלקלק של קרחת־יער, שנזדקרה מול הנוסעים במפתיע וגילתה צריף־עץ נמוך ורחב־ידים בקצה. נביחה רמה של כלבים מורגזים מרבצם בדיר סמוך, נשאו אל נוסעי־המגררה הגלודים למחצה את הבשורה הטובה, שלמשך לילה אחד זה, לפחות, בא קץ לנדודיהם.
“בואו, הבאים”, נשמע קול רועם בפתח הצריף, “אך מהרו, פן יבוא הכפור בעקבותיכם”. ובפנותו לאחוריו המשיך אותו קול: “הוסיפי עוד אילו גזרי־עץ לתוך האש, ברונהילד”.
מה ברכה מברכות־אנוש תרנין לב נוסע עיף,
יותר מזכר שמה של אשה? אשה שומרת על אש האח, שלא תכבה. אשה – אולי אף צעירה. אולי אף יפת־תואר. ברונהילד – שם נאה בצלצולו.
בעוד הנהג מתעסק בצבאיו, בעזרת המארח האלמוני, שיצא, ופנס מכוסה גלדי־חלב בידו, ללוותו אל הדיר, ניתנה לנוסע שהות לסקירה חטופה של הפנים.
ודאי אין בעלי הצריף, יהיו מי שיהיו, יכולים להתפאר בעשירות יתרה – אמר האורח בלבו. השולחן המרובע, המואר בקושי באור עששית־נפט מפויחה זו, התלויה באמצע התיקרה; שני הספסלים הארוכים משני צדי השולחן, הכסא היחיד בראשו; המעלה הרחב, בחינת דוכן, בפינה, שנערמו עליו עורות לרוב ושימש, כנראה, במקום מטה – כולם עשויים קרשים, לא מהוקצעים ולא מלוטשים, שחוברו במסמרים כלאחר יד, באיזו נגריה או מפחיה כפרית. שורות מספר של כופיות מיובשות, שנחרזו בחוטים, היו הקישוט היחיד על גבי הכותל, מעל לאח. אולם עדות נאמנה מכל אלה לטיב חייהם של יושבי צריף־העץ במדבר לבן זה, ניתנה בארשת פניה הסגופים של האשה הגבוהה, הצנומה והמגוידת, זו הקרויה, כנראה, ברונהילד. האורח השגיח בידיה הקטנות, הנפוחות, אכולות־הכפור, ורגע קל דימה לראות מעין מבטה הנפחד של אילת מרודפת בעיניה האפורות, הטובות. אולם קול חרישי, מתרונן הרגיע אותו, כהד צלילי־תרבות רחוקים, כשאמרה האשה, בעודה מזיזה אחד משני הספסלים לצד האח:
“בבקשה לשבת, ואני אכין ספל עולש. אל אלהים, ודאי קפא אדוני מקור בנסיעה ממושכת זו בסופת־השלג”.
“חן חן”, אמר האורח, “ודאי לא הוגן הדבר לנצל מידת הכנסת־אורחים שלכם בצורה כזו, אך דומה, שלא היתה ברירה אחרת. הנהג תעה בדרך ושיחק לנו מזלנו, כי הגענו למקום ישוב כל שהוא הלילה”.
“באמונה, שיחק לכם מזלכם”, השיבה האשה, “צריף זה שלנו הריהו הנקודה היחידה לישובו של אדם בסביבה, מרחק שלושים מיל משכניו הקרובים ביותר”. נעימת יגון לאה בקולה הפתיעה את האורח, שנשא עיניו מאש האח, ומבטן נתקל בעיניה האפורות, שהזכירו לו שוב את דמיונה לאילת מרודפת.
“דומה, אין כמקום הזה לבדידות”, העיר, כמשיח אל נפשו, יותר משנתכוון להשיב על דברי האשה. אולם ברונהילד, שנתעורר בה, בלי ספק, יצר השיחה, נאחזה בחוט דבורו מיד.
“בודדות אנו באמת, במידת מה, כשבעלי יוצא לצוד ציד, או לראות במטמונותיו, ביחוד בשעות הלילה, כשזאבים משוטטים בשדות השלג, ויללתם בוקעת ועולה מתוך הסופה. ולא שאנו מפחדות, אלא כורעות שעה ארוכה יותר ומרבות תפילה יותר בלילות כאלה, באין גבר בבית”.
היא דיברה בלשון רבות. יש איפוא עוד אשה בצריף. רק עתה השגיח האורח בדלת עוד אחת, משמאל לאח, הנפתחת כנראה לחדר סמוך. מבטו הנמהר ודאי לא נעלם מעיניה הערות של ברונהילד.
“כן, זהו המחסן וחדר־השינה של בתנו כאחד. ילדה מסכנה! שלחתי אותה למטתה עם שקיעה לאחר עמל היום. עבודת־פרך עבדנו כולנו, עם שוב בעלי מן ההרים אמש”.
כניסתו של הצייד, גבה־קומה, רחב־כתף, עב־זקן, והלאפו נהג־הצבאים אחריו, שמה קץ לשיחה. ניצוץ־הסקרנות הנמהר, שהאיר את פני האשה לפני רגע אחד, כבה באותה המהירות עצמה, כאילו נשפה בו רוח מים־הקרח, זו פרצה מחדש לתוך החדר.
מכאן ואילך השתלט בעל־הבית על השיחה, בעוד אשתו עושה בין הכלים שבפינה, מתקינה בחפזון סעודת־בשר קרה בשביל האורחים, וסיר העולש המבורך מפעפע ומהביל ליד האח. אגב סעודה השפיע הצייד על אורחו רוב שאלות, שהתשובות עליהן הופרעו מתוך רצון עז עוד יותר להשמיע דברי עצמו, לספר על שבוע רב־הרפתקאות עם רובהו במדבר הלבן.
אח, מה טוב ומה נעים שבת גברים גם יחד! לבו עלץ לביקור בלתי־צפוי זה של אדם מן העולם הגדול, שנקלע במגררת־צבאיו לירכתי־צפון אלה, האכזבה הקלה, שהרגיש בשמעו, כי אין האורח סוחר־עורות, אלא פקיד שנשלח להצטרף לאיזו משלחת בשפיצברגן, פגה במהרה, ובאה במקומה הרגשת גאוה יתרה על העובדה, שאדם כה חשוב מוצא ענין של ממש בהרפתקאותיו של צייד ותעלוליהם של בעלי־חיים בין שלגי־מגור. אמנם כן, אין אתה רואה אלא חיות־הבר, ובני לאפו נבערים מדעת, כל חדשי־החורף הארוכים הללו.
כאן ראה האורח להפליט הערה זהירה על מציאותן המבורכת של נשים בתוך הצריף. לא רבות מצאת בין הנשים הלבנות, אמיצות־לב, שמוכנות ללכת אחרי בעליהן לקצוי צפון. נסתבר מתוך דבריו, שנסיונו שלו בענין זה לא היה מעודד ביותר.
הצייד השיב לכך במשיכת כתפיו הרחבות. נשים לאו גברים הן. על כל פנים, אין זו ממידת גבר להרבות שיחה עם האשה. ואמנם ממעט הוא בדיבורים אל ברונהילד, אמר האורח בלבו. ברונהילד, ששטפה בינתים את הסירים והספלים, קנתה להן ישיבה על הספסל, מצדו השני של השולחן, ועיניה האפורות, הפקוחות לרווחה, הביטו בעגמה אל הגחלים הלוחשות. נחרתו של הלאפו הסרוח על הרצפה, ליד האח, הזכירה להם, כמה מאוחרת השעה.
“דומה, שהגיעה שעת שינה גם לנו”, אמר הצייד. “עוד לפניך דרך ארוכה וקשה מחר, וטוב שתנוח כל צרכך הלילה”.
הוא קם ממקומו, תוך פיהוק ממושך.
“ברונהילד, העלי נר והוליכי את מר למחסן”.
כאן פנה לאורח ואמר כמתנצל:
“אין לנו מטות הרבה, ולא נוכל איפוא לכבדך בנוחיות יתר. יהיה עליך לישון עם בתנו במטתה”.
האורח נתן בו עיניו בדהימה.
“אח, אל דאגה”, אמר בעל־הבית בבדיחות־הדעת, “אותה מטה גדולה ורחבה די הכיל שלושה. והילדונת כמוה כאם, דקה וצנומה, ואינה תופסת מקום הרבה. הלאפו ילון אתנו כאן, בטרקלין”.
שוב לא נמצאה בפי האורח תשובה לדיבורים אלה, ובדומיה הלך אחרי ברונהילד, שהאירה בנר־החלב שבידה את הדרך לתוך המחסן.
“שמור רגליך”, אמרה, משנסגרה הדלת אחריהם. רואה אתה, כאן כל צרכינו לימות החורף, והרצפה כולה ערימה אחת של שקים וארגזים. אחוז בידי. נר זה אינו שופע אורה יתרה".
נבוך ונדהם לנוכח נסיון נדיר, שהוכח בגורלו, נתקל במכשולים מסתוריים מדי התנשב אור־הנר הקלוש לצד שכנגד, היו השניות המועטות של גישושיו באפלולית החדר כנצחים בעיני האורח. והנה נעצרה ברונהילד בפינת החדר בקצהו השני, לפני דוכן נמוך, דומה לזה שראה האורח בטרקלין, הרכינה עצמה אל ערמת עורות באמצע הדוכן, והוא דימה להבחין בצליל חרישי של נשיקה אמהית.
“הילדה שקועה בשינה עמוקה”, אמרה ברונהילד באנחה. “ידעתי שתירדם תיכף. מעתה מקומך גלוי לפניך. ליל מנוחה”.
היא פסעה חזרה אל הדלת, בעוד פתילת־החלב שבידה מתווה תוים פתלתולים, מסונסנים בדרך יציאתה מן המבוך הזעיר, שבקצהו השני נשאר הנוסע באפלה גמורה.
הוא ישב על קצה המטה, נתון להרגשה מוזרה, שעדיין יושב בתוך המגררה וצבאים מוכי־סנוורים מוסיפים לשאתה לאין מטרה בסופת־שלג אין־סופית.
הפריעה את הזיותיו יד ארוכה ודקה שנגעה בידו בעוד קול חרישי דובב ואומר:
“תקפא מקור, אם תוסיף לשבת ככה. מדוע אינך שוכב?”
“אין את מכירה אותי, גברתי הצעירה”, אמר האורח בנעימה קפדנית. “אינך יודעת אפילו, מי אני”.
“יודעת אני. אתה האיש היוצא מחר בבוקר למסע ארוך, עד שפיצברגן”.
“לכל הרוחות –”
הנערה השיבה בצחוק עצור:
“הדבר פשוט בתכלית. האזנתי לשיחה שהתנהלה בטרקלין. שמעתי כל דיבור ודיבור שלך. בעוד אמא מדמה, שאני ישנה. אין אתה דן אותי לכף חובה, לא כן?”
“לא, אין אני דן דינך כל עיקר”, סינן האורח, מתוך הרהורים.
“כה נדירים האורחים במקומנו. חוץ מבני לאפו, כמובן, שבאים אצל אבא, להחליף סחורות. ושנים חלפו מאז לקחוני דרומה – כשהייתי לבת־מצוה”.
“אח, צר לי עליך מאד”.
“באמת? ואני לא כן עמדי. על כל פנים, לא הלילה. אתה באת הלילה, ומעתה אהא מהרהרת בך בלילות החורף הארוכים”.
“את אפילו פני לא ראית”.
“אח, מה איכפת? דימיתיך גבה־קומה ובהיר־שער. ודאי כאחד הוויקינגים”.
הוא צחק, צחוקו הראשון בתוך החשכה. שוב הרגיש במגע ידה הארוכה והדקה של הנערה, והפעם לא שמט ידו משלה.
“ניחא”, אמרה הנערה, “הנה פיניתי לך מקום. בוא שכב”.
הוא נשמע לה – כסהרורי, כמי שנאחז בציצית ראשו והוצא מחוץ למקומו, זמנו, דורו, והוטל חזרה לעולם קדמון, דור־ראשונים. דור, לא היו בו אלא חוה הקטנה ואדם, בגן. במצב קרוב לחוסר הכרה, בו שקע במהירות, היו המחשבות הופכות חלומות, החלומות הופכים מציאות, המציאות מרחפת באוירן של ספירות רחוקות. בחלומו ראה אבק־פרחים נישא ברוח, מרחף מגביע לגביע, ושלל פרחים חדשים עולים כשלהבות קטנות מתחת מעטה השלג בכל רחבי המדבר הלבן.
הוא נתעורר עם דמדומים ראשונים לבוקר בראשי ההרים הקרחיים, המשקיפים אל צריפו של הצייד. דומה היה, שהחשכה השוררת במחסן נקלשה קמעא, בעודו משפשף את עיניו. הוא הבחין בראש קטן, עטור רעמה אדמדמה, נוגע כמעט בראשו. דומה לגורת־אריות, אמר בלבו. אזנו קלטה הדי תנועות ודיבורים מן החדר הסמוך. לא ארכה השעה עד שנפתחה דלת המחסן ושוב הגיע אליו קול פסיעותיה הזהירות של ברונהילד, המגששת דרכה בתוך המבוך הזעיר, הפעם בלא נר. משנתקרבה אל המטה, ראה בידה טס טעון כד עולש, ספלים ופרוסות לחם עם נתחי בשר מעושן.
“בוקר טוב”, אמרה ברונהילד בנעימתה החרישית. “הנה ספל עולש לך ולילדה”.
“חן, חן”, אמר האורח, מבויש במקצת, “אבל נדמה לי, שבתך ישנה עדיין”.
“תישן איפוא עוד מעט קט. נראה שהמסכנה זקוקה לכך. אך אתה שתה מיד. בטרם תצא לדרך”. שוב גלשה כצל מתוך החדר.
משגמר את פת השחרית, מיהר להתלבש, חתם נשיקה חטופה בראשה הקטן של גורת־האריות הנמה, ומצא את דרכו אל הטרקלין, מקום שם קידמו הצייד בחיוך רחב וטפח לו בידידות על כתפו.
“כך, כך, אתה יוצא שוב בדרך הארוכה, הלבנה”
“כן, דומה, שגזירה עלי לצאת”, השיב האורח. הלאפו עמד לפניו, עטוף כל פרוותיו, חוץ מהברדס שנתלה עדיין דרך חרות על שכמו. בעוד הלאפו מסייע לו להתעטף בפרוותיו שלו, נדדה עין האורח לצד המחסן. אין קול ואין קשב. הצייד ואשתו היו מתעסקים ליד המגררה, שמילאו את ירכותיה צידה לדרך, ולא שעו לכל טענותיו שאיננו ראוי למידת הכנסת־אורחים כזו – לאמיתו של דבר, לא ידע מעין זו מעולם. פיהם מלא ברכות לדרך צלחה ואולי, אמרה ברונהילד, עוד ישובו ויזדמנו יחד יום אחד, מי יודע!
כך היו עומדים ליד המגררה עד שנשאו הצבאים ראשיהם וסחפוה אחריהם בדהרה עליזה. רק אז העלה הנוסע בדעתו, שמארחיו בליל אמש לא שאלו אפילו לשמו. מוזר! ומוזרה עוד יותר היתה המחשבה, שתכפה לזו: הרי אף הוא אינו יודע את שם הנערה, גורת־אריות אדומת־רעמה זו, הנמה עדיין בשלווה כזו בצריף־העץ הנמוג והולך, ואינה יודעת שיצא לדרך, ודאי לא תדע עוד לעולם את אשר ימצאנו בדרך.
הוא שיקע עצמו בתוך המגררה ועצם את עיניו. פרשה קצרה זו בחייו, שהגיעה עתה לסיומה, נשארה סתומה לפניו. פרשה בלי שם.
א.
כלום אמר לנסות את כחי בדברי־ספרות, ואני איני אלא תייר משוטט בארץ? כלום יש בידי ליצור יופי חדש שלא ראתה עוד עין העולם? רעי הסופר אומר, שאין יוצרים אלא אם כן חיים מראש ועוברים מרחק ידוע מאותם החיים. מאותם החיים! כאילו אין החיים דבר אחד שנמשך מיום הלידה ועד יום המות, וכאילו אפשר לעמוד מעבר לחיים או להתרומם מעל להם ולהשקיף עליהם בעין הנשר… אינני מבין את רעי הסופר. אני הנני אדם פשוט ומהלך בשתי רגלי בתוך החיים והנני רושם את אשר אני חי בה בשעה שאני חי, בלי פרספקטיבה. ואם יופי הארמוני אין כאן, אמת הארמונית תהיה כאן בלי ספק. כי בהוה הזה אני חי את עברי והורה את עתידי ואין הבדל בין שלשתם כי כולם מתרחשים עתה, לפני עיני.
לא, אין אני משתדל ליצור. אני בא רק לרשום דברים קטנים וגדולים שיש בהם חשיבות בשבילי ובשביל אחים־תירים כמוני, שפגשתי בדרכי ושאני מרגיש עונג מיוחד לשתפם בחיי. כי אמנם שותפים הם לחיי, ואלמלא הם דוקא שפגשתי בדרכי, מי יודע אם לא היו חיי מקבלים צורה אחרת לגמרי משקבלו עד כה. ואני אומר כי יהיו דברי חשובים גם בשביל אחי־התירים משום שהנני בטוח שיש לי גם לי חלק בחייהם הם. אנשים אחים אנחנו.
ויהי מי שיקרא את הדברים ואנחנו לא ידענו איש את אחיהו, ואף על פי כן יפרכס לבו לקריאת הדברים, הלא רק במקרה לא נפגשנו ולא הכרנו איש את אחיו עד היום הזה. הלא הוא אחד מאלה שהמה לבי אליהם בלילות אשר ומכאוב ולא ידעתי הנתיב אל אהלם.
ב.
בשעה שהנני כותב את הדברים הללו הנני נמצא על אחד האיים היותר גדולים ומיושבים שבעולם. בני האי מתיחסים אלי בנמוס אף כי בחשד. יהודי אנכי, ואף על פי שלא כולם יודעים להכיר את תוי־הפנים מיד, הנה מרגישים הם בלבם, שהנני זר להם ועולמם לא עולמי – ובני האי לא למדו עוד להכיר את אחיהם בזר. תיתי להם על שהם סובלים אותי, אדם בן בלי ארץ.
ואולם בנות האי טובות הן בכללן מאבותיהן הערלים. חברי הסופר אומר שהאשה מחבבת את הזר דוקא. אולי בלבה, ברגשה, אבל לא במחשבתה. מקרה קטן שאירע לי בראשית בואי אל האי ישמש לי הוכחה על כך.
בבית־קפה גדול בקשתי לי מקום לשבת. השעה היתה שעת ערב, עת הסגר בתי־המסחר, ובית־הקפה היה מלא מפה לפה. לסוף מצאתי לי כסא אחד סמוך לכסאה של נערה צעירה מבנות הארץ. בקשתי רשות ממנה לשבה על ידה וקבלתי, בצירוף בת־צחוק והערה אינטימית:
– אילו בא לפני רגע כי אז היה רואה סרוח על כסא זה בר־נש שגמר את ארוחתו עוד לפני חצי שעה; והלז ראה שעשרות אנשים אחרים מבקשים להם כסאות!
היא עקמה את שפתיה והוסיפה:
– הלא יבין שהלז היה יהודי.
השיבותי לה שלא הבינותי זאת, אלא שבמקרה הייתי אני עצמי יהודי. היא התאדמה ונבוכה קצת והתחילה מגמגמת דבר מה בבקשת סליחה.
גמרתי שתית הקפה שלי ויצאנו יחד. שוחחנו שעה קלה ואחר כך הזמנתיה לביתי. היא תמהה רגע, אבל נשמעה לי והלכה, וצלב זהבה לא חצץ בינינו. שמה היה אולינה. היא היתה צנועה ורכה, אף כי לא נבונה ביותר, ולמחרת הבקר החליטה, שהיהודים הם באמת העם הנבחר.
בנות האי טובות הן ונותנות ענין לימים הארוכים שעוד עלי לשהות כאן,
ג.
חברי הסופר איננו מחבב אותי, ועוד לי אחד, המנגן ישראלי, שאף שונא אותי תכלית שנאה. אכן חטאתי מאד כי הרגזתי את מנוחתם הצינית והכבדה בהופעתי קלת הדעת. אוהבים הם לנקר ולחטט באצבע רשלנית בנגעי העולם ולאמר: כי זה כל העולם ואינו כדאי לתשומת־לבנו. ואני אומר: אם אין העולם כדאי, קנו חבל ותלו בו את עצמכם, ואם חיים אתם – חיו. שניהם גדולים ממני לימים ובעלי־עצבים ושנוא עליהם כל אדם בריא וצעיר. רבונו של עולם, לי נדמה, שכשאבוא בימים, אהיה מודה לך על כל הטוב שנתת לי בעולמי, על עלומי עצמם שהם האושר היותר גדול, כשם שאני מודה לך עתה בעלומי על ילדותי הרחוקה. הן לא אשנא ילדים מעתה, שנתרחקתי מגבול ילדותי – ולמה אין חברי יכולים להתיחס ברגש אבהי אלי? יש לי רגעים שהייתי יכול להתרפק עליהם כבן ולספר להם את ספקותי ולשאול עצה מפיהם, ואולם מדרכם של רוקים זקנים שהם רוצים להראות צעירים משהנם, ותפקידו של אב עלבון הוא בשבילם.
חברי הסופר, המנגן ישראלי – כמה היו שונים שניהם ממה שהנם, אילו נשאו להם נשים והולידו בנים!
לשאת אשה… כלום לא הגיעה אף שעתי לבנות בית בישראל?
הגברת שטרויס איננה נותנת לי מנוחה. מה יהא בסופו של בחור כמותך? הנה אתה נותן חילך לבנות הערלים ומתי תעשה לביתך? או שמא אתה רוצה לדמות לישראלי המנגן?
הגברת שטרויס היא אשה גלוית־לב ודורשת טובתי. מכירה בחולשותי ואולם היא מוצאת בי אף מעלות טובות, כנראה. היא יודעת שהנני יהודי לאומי וכלום אין אף היא משלמת את השקל הציוני מדי שנה? בנותיה מתחנכות בבית־ספר עברי ויודעות נגן על הפסנתר. בעלה הוא יהודי סוחר וטרוד בעסקיו, ועל כן היא משגחת על חנוך הבנות. הכל הגברת שטרויס מספרת לי בערבוביא.
אינני יודע בדיוק מספרן של הבנות המשכילות. ואולם הגברת שטרויס אשה פקחית היא בלי ספק, וכדאי לעמוד על המשמר.
ד.
בסאלון של ה“חותנת” אני רואה את רובי מכרי. חברי הסופר, המנגן ישראלי, הגברת שטרויס ובנותיה, המורה כהן ועוד בחורים ובתולות, שבאין פרוטה בכיסם או בהיות בתי האוכל סגורים בסבת חג, הרי הם עושים חסד עם ה“חותנת” ובאים לטעום מפתה. ולא הרי הפת כהרי הספות הרכות והשלחנות הקטנים והמחוטבים, שאם תרצה, הנך מתפרקד על הספה ומעלה רגליך על השלחן ואין מוחה בידך. החותנת, אלמנה עשירה וצעירה, שכלום אין לה בעולמה אלא עשות טוב, מי שם לב אליה? היא שמחה לפעמים – ברבות מספר האורחים – אם נותנים אף לה מקום לשבת, וכוס תה.
הארי שבחבורה הוא, כמובן, חברי הסופר, או כמו שאסתר שטרויס קוראה לו: המשורר. רוצה היא, כנראה, להזכיר לנאספים את השיר הקלוש שכתב הלז לשמה באחד הימים. הגברת שטרויס, חובבת הספרות העברית, צפתה אותו שיר מסגרת אמנותית באמת ותלתהו על כותל המזרח של ביתה לכבוד ולתפארת. העבודה, שראויה היתה אסתר החביבה לשיר יפה מזה: אחת צמותיה הרי היא ראויה לכך! אולם חברי הסופר סח לי פעם, ששירו זה היחיד נכתב ברגע של חולשה על כוס תה ועל פי הזמנתה של הגברת שטרויס. “ומה שצפתה אותו כמסגרת הן לא לכבודי עשתה זאת – הוסיף בציניות המיוחדת לו – מעלה היא לגבי שידוך לעתיד לבוא”.
ואולם משהוא שומע את קולה הצלול של אסתר שטרויס: “דעתו של המשורר מה היא?” – ה“משורר” מחליק את שערותיו הארוכות, מחבק את צוארה של השואלת שאינה רואה בהנהגתו כל עון, ומחוה את דעתו על הענין הנידון בנעימה של מומחה, היודע כי אין מה לדעת בעולם זה.
– וכלנו נמות, רבותי, ואין הצלה. ועד יום מותנו נשאר שוטים ולבנו טפש מהבין חידת החיים. הוי, אסתר! הנה אני מחבק עתה את צוארך וקור עובר בבשרי. (ברגע זה יש לראות את כתפיו של חברי הסופר מרעידות). שלדך אני מחבק, כלום לא כן? אל תביטי בי באותה בת הצחוק הילדותית. עליך לזכור, שאני כבר הייתי צעיר בימי, ואני יודע ערכן של בנות הצחוק הללו לאחר… אלא מאי? פחדנים אנו מהודות! ופתאם חברי קופץ ממקומו ומפרש בידיו – הלא ברגע זה שאני מדבר, המות בא וקרב אלי!
בני החבורה רואים חובה לעצמם לקבל פנים קודרים בשעה שהמשורר רואה את המות בעיני רוחו. הגברת שטרויס נאנחת מקרב לבה:
– אהה, כי נכונים הדברים. נכונים עד תמם.
ואולם אסתר אינה שמה לבה לדברים. יודעת היא, שתהיה שלד קר באחד הימים ואף על פי כן, –
היא גוחנת אלי ולוחשת:
– הנצא אל הגנה לרגע? בואה ותספר לי על דבר ה“גויה” האחרונה שלך, משומד שכמותך!
ה.
מה שאסתר מתענינת לשמוע דבר ה“גויה” האחרונה שלי מהנה אותי ביותר. ואולם משאנו יוצאים אל הגנה נשכח נצחוני החדש עם התענינותה של אסתר. אויר הגנה החריף מוציא אותי מן האי הזה ומעבירני לארץ רחוקה, מקום שם יעמדו אותם הריחות החריפים מדי קיץ, מספרים על אשה צעירה שעברה בשבילי פרדס עם מזרקה של בשמים בידה, ותזה על ימי הקיץ ותפריחם בלבבי. באותה ארץ עדיין יעמדו ריחות חריפים ומתוקים. כאדי־שמש יעמדו, שקופים ורכים.
אסתר החביבה, תני ואקרא לך רגינה הערב הזה: רגינה אשכנזי. עצמי את עיני, רגינה: עתה אנחנו שטים ומעופפים – טוס–ס–ס! רק רגע אחד של הזיה והרי אנחנו שוב אצל השלחן הקטן, שאצלו ישבנו שעות ארוכות עמך, רגינה, עת אחר בעלך שבת על הקלפים המבהיקים. רק רגע אחד של מעוף הדמיון – ואז נרד לעולם המציאות ההוא, שאין בחלומות כמוהו למשוש גונים. והארץ חורת, ונגהות הצפון משכימים לפתחה, ומשקים אותה גונים. בארץ ההיא הלא נולדת, רגינה, בת מזרח בירכתי צפון, לשם נדח אביך היהודי הגולה, ושם הולידך. ביום חבלתך אמך נשבר הקרח בארץ גלותך ומתוכו צצה על פניך מזיגת פלאים של שמש רחוקה ויוקדת ונגהות הציר העגומים. ולבך, זה הלב הקטן כמדת אגרופך הקמוץ והנחמד, מכיל שני עולמות ולא צר להם. קו המשוה והציר שניהם שוכנים בשלוה עליך וקרבך.
ואולם כי יבוא יום פקודה, חביבה, וכי ישאלו בעלי הרשימות מחר: הלצפון את או למזרח? אז יקפא לבך על נקודה אחת, מיראה לזוז הנה או הנה, ולא תדעי לבחור – כי לשניהם את, יהודיה צפונית, לעולם!
למה באתי, הצועני, אל ארצך הקטנה, ולמה דפקתי באשנבי ממלכתך המוגפים? מנוחתך היתה כה שלמה ושני היסודות הזרים התמזגו כה יפה בנפשך כבפניך?
אין זאת כי התקנא שר של מזרח בשר הצפון על קרבתך, וישלחני במזל מאדים לקרוא לך, להתוות לך את הדרך אליו ולהשיב לו את הגזלה, גזלת מאות בשנים.
הלא ידע שר של מזרח, כי שמרו נגהות הצפון את עריסת ילדותך, רגינה? על כן רק עוררתיך – ואת שליחותי לא מלאתי.
ו.
משאני חוזר עם אסתר אל הסאלון, ה“חותנת” הטובה מאימת על שנינו באצבע, הגברת שטרויס מתבוננת באסתר בשים לב ויתר הנאספים מחיכים בנחת פקחית, כאומרים: ידענו, ידענו את הטיולים הללו! חברי הסופר מוצא לו כאן מקום לחזור על “הבל הבלים” שלו ולהעיר על העלומים התמימים שמוצאים את כל העורבים ורודי־גפים. כמעט שהייתי יכול להשבע שישראלי היושב זעום־גבות בזוית שואל את המורה הכחוש כהן, אם לא החצופים הם שכובשים את העולם? ואולי איננו שואל כזאת במקרה. אסתר לוחשת לי בצחוק:
– הלואי שהיתה מחצית אמת בחשדים אלה שהם חושדים אותנו. הא?
לי אחת היא, אם יש אמת בחשדי מכרינו ואם מוגזמים הם. עדיין לא בררתי לי כמו כן אם כדאי שיהיו החשדים נכונים. אותי מענין הדבר לראות כיצד בנינים הגיוניים של בני אדם נבנים. פעמים הייתי נוטה לחשב כי בכונה הם טועים, כדי להטעות את בעלי־הדברים; אלא שאינני מאמין כי באו מכרי – כלם, מלבד הגברת שטרויס – לידי מדרגה כזו בתורת־הנפש. רובם הם חושבים באמת ובתמים, שהננו זווג מתאים – אסתר ואנכי. בחיי, שאילו שאלוני בתור עומד מן הצד את דעתי בענין זה הייתי אף אני מוצאו מתאים מאד. אולם מכיון שאין אני עומד מן הצד, הנני נותן להם לבנות בכח ההגיון ואנכי מחריש, ואם אני מתרחק לפעמים מאסתר הנעימה באמת, הריני מתכון להתעות בזה את אמה הפקחית דוקא ולהכריחה לבנות את קורי־העכביש שלה מחדש.
אולם, כעכביש הזה, הגברת שטרויס בטוחה, שסופה לנצח. ואני מהרהר: ניחא! אף אילו תנצח, לא אראה בזה את מפלתי: סוף סוף אשא לי אשה – ורגינה היא אשת איש! מאידך גיסא אסתר היא נערה יפה וטובה, וזרועותיה חמות בלי ספק. והיא שומעת בשים לב כל כך מה שאני מספר לה על ארץ הצפון הרחוקה ועל רגינה.
ישראלי מתחיל לפרוט כלאחר יד דבר חשאי ועגום על הפסנתר. “לשם עליזה” של ביטהובן. אילו ידע אדם זה השונא אותי כמה הוא מהנני במזמור קטן זה, בודאי שהיה מחליפו באחר. – הלא הוא המזמור, שנסתה רגינה לשוא ללמדני את פרוטו על פסנתרה העגום־עגום תמיד! בשבילו פסלה את שתי אזני, “שלא תצלחנה למאום”…
אותו המזמור, ורק לא אותן האצבעות הארוכות והדקות, אצבעותיה הורודות של רגינה.
– אסתר! התלמדיני לפרוט נעימה זו על הפסנתר?
– בעונג רב תעשה אסתר זאת! – עונה הגברת שטרויס.
אסתר סוקרת את אמה בתוכחה קלה, אולם היא מניעה בראשה לאות הסכמה.
ז.
הנני מתבונן אל הלוח היומי התלוי על הכותל ומשתדל לזכור דבר מה. אחד הימים הקרובים מצוין אצלי בעפרון אדם. על שם מה?
אסתר מזכירתני בזהירות רצינית:
– יום הולדתו של הילד – ילדה של רגינה?
– ילדו של האדון אשכנזי, מתכונת את לאמר! – עונה אני לה בחום עד ארגיעה. – כן, ילדה של רגינה, פעוט זה שבא לרשת את מקומי!
– ולמי הוא דומה בתוי־פניו? – שואלה אסתר למען נחמני.
– הן קראתי לך דברי רגינה במכתבה, שהוא דומה אלי. אולם זה מוזר בעיני מאד.
אסתר מסבה עיניה לעבר אחר ושואלה:
– כלום הנך בטוח שהילד – המ – לא ילדך? סליחה, אני מתכונת לאמר…
יצורים מוזרים הם בני־האדם. מעולם לא יאמינו בטוב! אפילו אסתר זו הנבונה אינה יכולה לתפוס איך זה אדם אוהב אשת־איש שאוהבת אותו אף היא, ואיננו חוטא עמה. וראו אף ראו: הילד דומה אלי בתוי פניו, כלום אין זה סימן מובהק?
אני מחליט לשאול מאת המורה כהן את דעתו בענין זה. הוא בקי בתלמוד ויש אומרים שקבל אף סמיכה להוראה באחת הישיבות שבפולין, אלא שהוא מכחיש את הדבר בכל תוקף. מתבייש כנראה בשם “בחור־ישיבה” שקשור באצטלא זו. מילא, יהי אלהים עמו; העיקר הוא שיפתור את שאלתי מנקודת השקפתו של תלמודי.
– הולד כלום בהכרח שתהיה צורתו זו של אביו או של אמו, אדוני כהן? אני מתכון לדעתו של התלמוד?
מר כהן נרתע מתחלה מפני שאלתי המוזרה ופניו הרזים מתאדמים לרגע, אולם מה שאינני דורש את דעתו הפרטית מרגיע אותו מיד והוא נהנה על שבאתי אליו בתור מומחה. הוא אוחז קצה סנטרו בידו, ומצחו מתקמט; נראה שהוא גולל ומדפדף במחו את המסכתות העבות, ומתקשה למצוא את מבוקשו.
– תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם. הקב"ה ואביו ואמו… ועוד שנינו במקום אחר: ברא כרעיה דאבוהו – פירושו בלי ספק, שהבן דומה לאביו… כן. ועוד בנוגע למעשה אבימלך ושרה, נאמר, להסיר לעז האפיקורסים: דומה קלסתר פניו של יצחק לזה של אברהם. משמע מכל אלה, שהבן צריך לדמות לאביו או לאמו!
מצחו של מר כהן מתבהר, אולם בעוד רגע הוא מתקדר שוב:
– אכן יש יוצאים מן הכלל – אגדתא…
– כן, בבקשה, מר כהן, ספר!
– מעשה במלך הערביים ששאל את ר' עקיבא: אני שחור ואשתי שחורה וילדה בן לבן – אהרגנה, שזנתה תחתי? אמר לו: צורות ביתך שחורות או לבנות? אמר לו: לבנות. אמר לו: נתנה עיניה בצורות הלבנות וילדה כמותן…אולם זוהי רק אגדה, כמובן.
מעשה זה מניח את דעתי יותר, ואני מוסיף:
– מי הוא איפוא אביהו של הולד הלבן? מלך הערביים או אותן הצורות?
מר כהן נבהל שוב:
– מה שייך? כלום צורות יכולות להוליד? מובן, שהבעל…
אני אוחז בדשי מעילו של המורה העלוב:
– רק עוד שאלה אחת, מר כהן. כלום אפשר עוד, שהולד תהיינה לו שתי דמויות, האחת שהאב הבעל ואנשים מן החוץ רואים, והיא דמות דיוקנו הנכונה של הבעל או אשתו; והשנית, זו שהאם עצמה רואה ואין אחרים אתה – יען כי היא רוצה לראותה כך?
מר כהן אינו יודע איך להתיחס אל השאלה האחרונה והוא מחליט לבסוף שיש בה כונת עלבון בשבילו. הוא מקבל פתאום פני קפוד המתכנס למחטיו וקוטע את השיחה במימרא קצרה:
– התלמוד אינו עוסק בכגון דא.
ח.
אסתר פגשתני ברחוב עם אולינה. התנגשות כזאת מעולם לא עלתה על דעתי! שתיהן נבוכו, ואולם אולינה היתה הראשונה שהושיטה יד לאסתר ובאמון המיוחד לה מדי פגשה אנשים חדשים הביעה את שמחתה לדעת ידידה שלי ועבריה ביחוד! אסתר הפתיעתני בהנהגתה הקרירה. היא סקרה את אולינה העלובה מכף רגל ועד ראש באחת מאותן הסקירות, שמעולם לא תדע הלשבט או לחסד הן, ולא אמרה דבר במשך רגעים אחדים, שבהם היתה אולינה מצפצפת באזני כצפור על כל דבר שבא לקראתה. לסוף הפסיקתה אסתר בתנועה רגזנית, ובשאלה פתאמית למולי:
– אינך יודע, מה ישראלי רוצה ממני?
– אותו המנגן? כלום מה הוא עושה לך?
– זו הפעם השניה, ששלח לי פרחים. פעמים במשך שני שבועות.
אולינה תופשת ידיה בגיל ואומרת שלא מחכמה:
– זכריות בודאי?
– שושנים, – עונה אסתר בקרירות הקודמת ופונה מיד אלי – למה הוא שולחן?
אני רוצה להגיד לה, שישראלי אולי שולח אותן השושנים בשבילי אנכי, כדי להרגיזני. ואולם היא הן לא תבין זאת. מוטב שאתראה עם ישראלי בעצמו ואמר לו, שהדבר איננו ממרר אותי.
– אל נא, אסתר! כלום סבורה את, שזקן זה עוד יש בו אהבה?
אסתר אינה עונה במשך רגעים אחדים. לאחר איזו פסיעות היא סוקרת שוב את אולינה ופולטת בדרך כלל:
– אף על פי כן מעלה יתירה להם לבחורים ה– הבלתי־צעירים, ששקולים הם בדעתם יותר מרעיהם הצעירים. אינם רצים אחרי כל… כל…
מה זה היה לנערה החביבה? אולינה מתבוננת בי גם בה חליפות ואינה יודעת איך שתתיחס אל מכרתה החדשה. הנני מנסה להסב את השיחה לענין אחר ואולם מכיון שהנערות גם שתיהן נשתתקו נסיוני עולה בתהו.
אולינה זוכרת פתאם, שיש לה לראות את אחת מחברותיה, והדבר תכוף מאד. היא נפרדת משנינו והולכת לה, – המעשה המחוכם הראשון שעשתה הנערה הטובה מיום הכרתיה בבית־הקפה. אז הנני שואל את אסתר אם לא ידעה מקודם, שהיו לי מכרות מלבדה, ולמה כל הרוגז.
– אבל אני חשבתי – בטוחה הייתי! – שאותן המכרות שלך מכוערות הן – ופרוצות. וזו היא כה נעימה! –
אל אלהים, במה אברכך על שלא עשיתני אשה?
ט.
הטוב לגבר מן האשה?
בחדר אורחים גדול בבית אדם עשיר, ששמו אשכנזי, האשה יושבת על פסנתרה העגום־עגום תמיד ומנגנת. מחלפות ראשה השחורות נעות־זעות לפי נעימת המנגינה הקודרת. היא מסבה את ראשה רגע מן הפסנתר לצד הדלת.
– השעה עברה, והוא איננו!
כשהיא מחזירה את ראשה אל הפסנתר, האדון אשכנזי נכנס ואומר בקול רם:
– הנה באתי, יונתי! – וכשהוא רואה אותה מרעדת, הוא מוסיף:
– כלום הפתעתיך, יקירה? הקדמתי לסגור את בית־המסחר היום.
הוא מנשק לה על מצחה:
– כאילו אמר לי לבי, שאת מתגעגעה עלי!
האשה אינה משיבה דבר, הוא הופך את תוי הנגינה המונחים לפניה ואומר בפהוק:
– מתנה חדשה מאת מורה הנגינה? כן, ועם כתובת טפשית, כנהוג. מה ברצונו עוד?
– הן יודע אתה, מה ברצונו של מנגן, – עונה האשה בבת־צחוק קפואה, – אהבה ברצונו.
– הה – הה! אכן כל המנגנים דרכם לההרג על אשה חמודה… אולם אל נא באפך,– הוא ממהר להרגיע את אשתו המזדקפת,– כלום מה?
– אתה שוכח, שהוא אוהב אותי, את אשתך!
– ומה בכך? כלום איכפת לי, אם צפורי מוצאת חן אף בעיני גברים אחרים?
– ואם גברים אחרים מוצאים חן אף בעיני “צפורך”?
הבעל מושך בכתפיו:
– המ… מוצאים חן? אינני חושב שיכולים הם להחסיר לי מה ממך?
האשת הודקת שפתיה והיא נרגזת מאד על שאין בעלה חושש לה. הוא רוצה לחבקה אבל היא משתמטת בחרון.
– גש הלאה, ביש־מזל!
הוא מוריד את ידיו ואומר בטוב־לב:
– אכן חרה אפך באמת! מילא, אני אלך אל חדרי להחליף בגדי – עד שתשובי למנוחתך.
הוא יוצא. אשתו נופלת על כסא וסופקה כפיה:
– אל אלהים! כמה נשתנה! – או נשתניתי אני?
נשמע צלצול הפעמון. היא קמה במהירות ורצה אל המראה הגדולה. עתה הוא בא בודאי! היא ממהרת ויושבת על יד הפסנתר ומתחילה לנגן את המנגינה הקודמת מאמצעיתה. היא אינה מפסיקה אותה אף בשעה שהשפחה מכניסה את המנגן אל החדר. על ברכתו היא עונה בבת־צחוק נכלמת:
– כפי שהוא רואה, הריני מנגנת שוב על פי מחברתו… אולם ישב נא! פה, על ידי.
המנגן יושב, כשפניו מזהירים משמחה, והוא מודה לה על דבריה הטובים ועל שהמחברת מוצאת חן בעיניה.
– הוא מודה לי? כלום למה יודה לי, אדוני? – שואלת היא כמתפלאה; ואולם היא משנה קולה מיד והיא אומרת ברוך, ועיניה מתעננות:
– הבאמת הוא נהנה על שתוי־נגינתו מוצאים חן בעיני?
הוא סוקרה בתמהון. הלא היא יודעת, שחבר את התוים האלה לשמה? היא מביטה אל אצבעותיה:
– כן, הוא מורה טוב מאד והוא מכין בשביל תלמידותיו מן המובחר… יודע הוא, אני מתגאה כל כך בזה שהנני נמנית בין תלמידותיו… השמח הוא לפחות עד כדי כך – היא מראה על קצה אצבעה – בלמדו אותי?
פניו של מורה־הנגינה מתקדרים:
– למה היא שואלת כזאת, גברתי?
– הלא צריכה תלמידה להתענין בדעתו של מורה על אדותיה! – עונה היא בחיוך,
– גברתי, למה אינה יכולה להיות ישרה?
– כלום אינני ישרה? אדם רע! הלא זה עתה אמרתי לו, כמה אני מתענינת בדעתו… מה עוד הוא רוצה, אדוני המורה?
מורה הנגינה מניע בידו כמתיאש:
– לא כלום… בשקר נולדות…
האשה מזדעזעת וסוקרת אותו בעיניה הגדולות:
– כלום מה הוא מתכון לאמר?
המנגן קם ממקומו.
– אני מתכון לאמר… אני חושב… אבל אינך בטוח מעולם במה שאתה חושב על דבר אשה. – כנחש־שדה זה, שמחליף את עורו מדי אביב…
האשה מתאדמת מאד. היא נגשת אליו ותופשת את ידו.
– יסלח נא לי, אדוני המורה. אני יודעת מאד, שאיני אלא אשה. הוא גבר, וחזק כל כך – כלום אוכל אחרת?
– לא. היא אינה יכולה אחרת. האשה החלשה! כן, יש להביא את המשחק לידי גמר.
– לא! – אומרת האשה בהחלט וקרבה אליו עד כדי נגיעת ראשיהם זה בזה. צלצל הפעמון מרחיקם שוב, ושניהם מביטים אל הדלת במבט תועה. היא מתנערת ורצה לפתוח.
– ידידכם הבטלן! – אומר האדם השמן והעליז שמופיע בפתח כשהוא מנענע בראשו לכל העברים. – שלום, הגברת! שלום, אדוני המנגן! אני כה שמח לראות את שניכם… הם! והאדון אשכנזי היכן הוא?
– אדוני יסלח לי, – אומרת הגברת – הנה בעלי מחליף בגדיו, ואולי נפלה עליו תרדמה בשעת מעשה.
היא יוצאת לקרוא לו, כי באו אורחים. הבטלן השמן מחיך:
– כך כך, אדוני המנגן! כמו שנאמר: ונפשו גחלים תלהט?
מורה הנגינה מתעורר:
– כלום מי אמר לו… רצוני לאמר, מה אמר מר?
– לא כלום. דגים מפרפרים במכמרות.
– אינני מבין, – אומר המנגן בפזור הנפש.
– יראה נא בראי את עיניו שעזבתן הבינה – אז יבין.
הבטלן היה בא אל הבית הזה מדי יום ומתבונן בחולשותיהם של בני אדם.
י.
בעוד אני הוזה בארץ אחת שבצפון ורואה את נגהות הציר בחלומות נשף, ישראלי עושה את בקוריו בבית שטרויס מנהג יום־יומי ומוציא את רבי משכרתו על פרחים ושוקולדה. עניבתו הגדולה והשחורה, זו שהעידה, ביחד עם מעיל הקטיפה צבוע הטבק, על שיכותו לסוג האמנים, הקרבה על מזבח טעמה של הגברת שטרויס והוא עונד עתה לצוארו עניבה ששגונית עם פריפה של זהב כזו של האדון שטרויס. הגברת שטרויס מוצאת אותו עתה ג׳נטלמן גמור והיא מקוה עוד רק שיום יבא והחליף אף את מעיל הקטיפה שלו באחר. מי יתן והיה! אף בעיני אין מעילו זה מוצא חן.
ואסתר? אין ספק שהיא נוטלת את חלקה בכל התמורות הללו. ישראלי שונא אותי וידידתי רוצה ליסרני – כלום ישמשו שני גורמים אלו בשליחות שדכנית? אילו היה ישראלי אוהב את אסתר באמת ובן גילה יותר, כי אז שמחתי על שהוא מחזר אחריה, ואולם אני נכון כמעט להשבע, שלא אסתר מטרתו, אלא דוקא אנכי, שהוא רוצה להקניטני, לרדת לחיי. הוא רוצה לנחל נצחון חשוב אחד עלי, הצעיר והעז ממנו, אז ירוח לו. האתן לו נצחון זה בלי האבק עמו?
נשק אחד חזק יש לו לישראלי – והוא כח נגינתו, שאין לה דמיון ושרקם בה כל מרי חייו, עלבון שנים ארכות: כשהוא יושב על יד הפסנתר כל העינים פונות לאותה זוית וכל האזנים קשובות רק לו, רק לו. בבית שטרויס יש פסנתר יקר ומובחר, שרק פסנתרה של ה“חותנת” העשירה שלנו יכול להדמות אליו ביפי צליליו, וישראלי מחולל נפלאות בשניהם ומוליך אותי שבי בקסמיו כמו שהוא מוליך את כל השאר.
הכנופיא שבבית ה“חותנת” כבר עמדה על מצב הענינים החדש ומתענינת כמובן לראות איך יפול דבר. מעוטם, וחברי הסופר בכלל זה, היו שמחים לראות במפלתי והם מכונים עקיצות שונות על חשבוני למפרע, ואולם הרוב הוא על צדי והם מכונים עקיצותיהם כלפי הצד שכנגד – הכל ברמזים ורמזי רמזים, “כדי שלא להתערב בענינים פרטיים”. האחת שנסתה דבר אלי בענין זה בגלוי היתה ה“חותנת” החנוּנה. היא דחקתני לקרן זוית ואמרה ברצינות של סבתא קפדנית:
– שמע נא, בחור, הידעת שאסתר היא נערה מצוינה ואין רבות כמותה?
– בודאי ידעתי, יקירה. ברחוב היהודים היא כמעט היחידה.
– כן. ואולם עד שאתה מהלך וצד זבובים, היא נשמטת והולכת מידיך!
– “מהר, מהר, אל תאחר, שמא יקדמך אחר” – כאמור בשיר העם, יקירה!
ה“חותנת” בוחנה אותי בעיניה:
– ולא איכפת לך אם תבחר אסתר בישראלי?
– אם כה תעשה, משמע שטוב הוא לה ממני.
– הנני יודעת שעצביך הם כעבותות העגלה, – מנסה ה“חותנת” עוד דבר אחרון אלי, – אולם בחייך, כלום אינך אוהב את הנערה?
– לא, חביבה, כי אהבתי אחרת.
יא.
מאימתי היה הדבר? מן הרגע הראשון בו ראיתיה? לא. כשראיתיה בפעם הראשונה בבית בעלה כמעט שלא שמתי לבי אליה, שתי עינים סקרניות היו לה ובהן התגנבה אל לבי לרגעים; אולם לבי היה שוקט, והייתי נושא ונותן עם האדון אשכנזי במנוחה שלמה בדבר העבודה הנדרשת מאתו לעורר את היהדות הנרדמת בארץ. אני רק עובר אורח הייתי ואולם הוא, ראש הקהלה המקומית, היה יכול לפעול הרבה, הוא הקשיב בשים לב והערותיו הראו הבנה בענין ופקחות מסחרית של יהודי: מחו הסדרני כבר היה עסוק בהכנת תכניות שונות, עד שנמצאתי למד ממנו.
– אולם אתה, אדוני, צריך לעמוד לימיננו בדברים שבעיון… אתה מבין, אנחנו פה הננו “גויים” גמורים!
אשתו הביטה אליו בתוכחה ותבעה:
– “גויים”! כלום לא הכל כשר בביתנו?
ואז עמדתי בפעם הראשונה על הכשרות שבבית, שהושרתה מעיניה הרכות.
היא קראה את בעלה הצדה ולחשה דבר מה באזנו. הוא חכך ידיו מרוב הנאה ופנה אלי:
– הנה מחשבה נפלאה עלתה בלב אשתי. ה“ימים הנוראים” ממשמשים ובאים – ובתי אוכל כשרים אין בעירנו; הלא תסעד אתנו ארוחות הצהרים במשך ימי החג?
* * *
כן. הימים היו לי ימי חג, שלא ידעתי כמותם מאז עזבתי את בית־הורי. ואחרי כל ארוחה היו אורחים באים לבלות שעה קלה בשיחה בטלה ולשון הרע. אולם האדון אשכנזי היה עוזב את אוצרו היקר למאכל לעיניהם התאותניות והולך לחדרו לנום שנת הצהרים. הוא היה כה בטוח באהבת אשתו הנחמדה.
– יספר נא מר מן הארצות הגדולות שעבר בהן!
ואני מספר מכל אשר ראיתי ושמעתי. האורחים והאורחות שומעים ומתפלאים בקול, ורק רגינה תאזין אלמת ועיניה קבועות בנקודה אחת שבזוית.
אז ראיתי שהיא אינה דומה לכלם, שהיא אחרת. כלום אפשר שתהיינה עינים כשרות כאלו לאחת מאותן הגבירות הרגשניות, המבקשות להן תמיד ענינים חדשים לשמח את נפשותיהן עיפות־העושר? – ובעלה היה נוהג להרדם מדי צהרים, ואינו חושש למאומה; הוא היה אדם ישר ובוטח.
ערב היה במוצאי החגים, ואני יושב באכסניה שלי פזור נפש ומשורר בערבוביא קטעי שירים של כל העמים שבעולם ומהרהר לסירוגין בדבר הכשרות והטהרה בביתו של אשכנזי.
מי זה מנקש בדלת? – המשרת מושיט לי פתקא בעד הסדק שבפתח; רשימה בעט עופרת: “היא ואחותה הבכירה לבדן בבית. בעליהן הלכו לאספת הקהלה, ואחותה שזה רק עתה באה מן העיר הסמוכה אף היא מתענינת לשמוע מספורי מסעותי ועל דבר העם העברי…” פזור האותיות ושלש הנקודות הן שלה, של רגינה אשכנזי, החתומה באותיות זעירות בקצה הפתקא.
כלום היא מתכונת ללגלג עלי? רוצה היא בודאי להראות לאחותה את טפוס האדם המשונה שנתגלגל ובא למדינתם – אדם שרוצה לעקור את כל היהודים העשירים מארץ טובה זו ולהעבירם אל בין אַסיתים…
– בבקשה, בן אדם, אכלת ושבעת בביתי הכשר, תהיה נא לנו טובת הנאה אף ממך עתה. בוא ודרש לפנינו…
החלטתי שלא ללכת, ושמחתי על שעברו החגים. עתה אני פטור מאכול עוד בבית אותם העשירים הגנדרנים! לתת יתר תקף להחלטתי פשטתי את מעילי והתפרקדתי על הספה המעוכה. לאחר שעה קלה התלבשתי שוב והלכתי לבית האדון אשכנזי, נאמן להפילוסופיה העתיקה של “כאשר אבדתי אבדתי”.
יב.
וילונות של קטיפה שחורה מתבדרים. מבין קפלי הקטיפה עולות עינים טלולות של בת ישראל, נרות שבת מברכים אח העולם בשלום. הוילונות שבים למקומם ברעד קפלים.
רנינה אשכנזי קראה לי; אשת האיש שרע לי ועשה אך חסד עמדי, בקשה שאבוא לפזר את יגון בדידותה עם הערב, – כלום אשיב את פני אשת ידידי ריקם?
הרחובות ריקים מאדם, רוח קרה שנשבה מאוצר הסתיו הבריחה את הטילים כלם. אחד הוא מלבדי בחוץ, זקן כרסתני וקטן־קומה שנטפל ונגרר אחרי מאיזו זוית, כשהוא מלחש באזני כאח וכרע מימים רבים; ואמנם נדמה לי, שראיתיהו בזמן מן הזמנים קודם. קולו הצרוד מנסר:
– האדון אשכנזי הוא עשיר מאד, ואולם הוא אוהב תנומות בצהרים; וכאשר תפול עליו תרדמה, אשתו הצעירה והשבעה מבקשת לה ענין לענות בו, מעין תבלין לחייה העשירים –
– כלך לך, זקן! היא אינה שבעה כלל. בעלה אמנם עשיר הוא, אולם אשה טובה וצנועה היא, ונרות שבת דולקים בעיניה.
– ותבלין זה, – מוסיף הזקן האשמאי, מבלי שים לב לדברי, – הוא להתגרות בגברים צעירים, המרומים שבעתים ולא יחכמו. עד יקום בעלה משנתו, – כי אז הלא אין לה צורך עוד במשחק.
– אם לי אתה מתכון, זקן, רק לחנם טרחת, אכן צדקת באמרך, שרומיתי שבעתים, – ואני מתופף פתאם על כתפו של הזקן בשמחה, – סוף סוף הלא טוב לאדם שירמוהו, – שבעים ושבע פעמים, לכשתרצה. אכן אני כבר חכמתי, לצערי!
הזקן האשמאי קורץ בעיניו; הוא מסופק בנסיוני מאד, ואולם אין אני רוצה להתקוטט עמו. בקרן הרחוב, שבו דרה רגינה, הוא עומד פתאם ואומר:
– אתה עולה באותן המדרגות, שהייתי אני עולה בהן לפני ימים רבים־רבים מאד. מוטב, הנך אדם צעיר, עלה והצלח. אני אחכה בקרן זוית זו עד צאתך.
אנכי מצטער על הזקן העלוב, ואולם משנפתחה דלת הבית ביד רגינה, פורחת דמותו הכפופה ומסתלקת. רגינה נוטלת את ידי ומציגתני לפני אחותה הבכירה. אף זו כנראה היתה יפה בנערותה, טרם ששמנה ועבתה. ואולם רגינה עד אין ערוך יפה היא ממנה. רגינה אינה יודעת זאת ומתחטאת לפני אחותה כילדה לפני אמה, וברגע הראשון אני מדמה לראות במבטה של האחות הבכירה אהבת אם ורחמים רבים לילדתה הקטנה. היא בוחנת אותי בעיניה ואומרת בהטעמה קלה:
– אחותי אינה פוסקת מדבר אדותיך; אני יודעת אותה: היא אשה קלת־דעת מאין כמותה ואינה נשמעת לא לבעלה ולא לאחותה היחידה. אולם לך אולי תשמע, לכשתורנה את הדרך הטובה.
הגברת החביבה צדקה מאד: רגינה צריכה ללכת בדרך הטוב. ואולם הגברת לא בררה, כיצד הבינה היא מושג ישן זה של הטוב?
לכשיצאתי באותו הערב מאת פני הגבירות ובעליהן, שהספיקו לשוב בין כך מן האספה, עדיין היה ידידי הזקן מחכה לי בקרן הרחוב. התפלאתי על סבלנותו, כי היתה השעה מאוחרת מאד, ואולם הוא הניע בידו ואמר:
– בין כך ובין כך שנתי נודדת בלילות, וטוב לי לראות כיצר אנשים אחרים עולים ויורדים באותן המדרגות.
יג.
מיום שעמדתי על דעתי, הייתי מבקש לעשות טוב לבני אדם; משום חשבון פשוט שעשיתי ומצאתי: יפגש איזה הלך, שנושע על ידי, את אחי הסובל, והושיעו אף הוא. ואולם יש תנאים שבהם איני יודע לאן אפנה ואם לא ירבה הרע שאני מביא מן הטוב שאעשה.
הנה חוג קטן של בני אדם: חברי הסופר, המנגן ישראלי, אסתר ואולינה. והרי אני רוצה בטובת כלם ואיני יכול להוציא רצוני לפעולות. כדי לשמח נפש חברי הסופר עלי לפנות את הדרך לפני ישראלי, וישראלי לא יהנה מחייו עד שלא “יגזול” ממני את אסתר הטובה. ואולם אסתר אינה אוהבת את ישראלי ומתנפחת עלי על שאני מטייל עם אולינה, קטנה זו שאין לה בעולמה לא מנגנים ולא סלונים, אלא עבודה בלתי פוסקת, יום־יומית ונשיקות תייר שהיום הוא כאן ומחר באספמיא… בארץ צפון רחוקה הרבה זוג צעיר לעשות טוב וחסד עם אותו התייר – הגמלם כמעשיהם? עד היום הזה אני מתחבט בשאלה זו. ואולם נפשי יודעת מאד, שלאדם אחד לא גמלתי טובה, ואני האיש.
האדון אשכנזי משכים לקום כדי לפתוח את בית מסחרו ועל כן הוא הולך לישון בשעה מוקדמת – אלא אם כן באים חבריו לשחק אתו בקלפים, ואז אינו ישן כלל. רגינה ואנכי מאחרים שבת בין כך ובין כך מדי ערב וערב. מאימתי התחלתי לבקר בית זה מדי יום? – האדון אשכנזי אומר בגלוי־לבו הרגיל, שאם במקרה אינני בא באיזה יום, אנכי חסר לו. כי מעת שבאתי, אשתו מתירה לו גם לישון בשעה מוקדמת, גם לשחק באוקי עד אור הבוקר… ישרנותו מאלצת אותו להוסיף:
– אכן לא נאה לנצל אותך באופן כזה, ואולם הרי שכרך בצדך, שאתה מאבד את עתותיך על אשה נחמדה ומלומדת כאשתי?
מרוב אהבה לאשתו, האדון אשכנזי מוכן לעזוב את שלחן הקלפים לרגע על מנת לעבור אל שלחננו ולנשק לרגינה המתאדמת. אולם בני החבורה מוחים בקול רם:
– תן לילדים לשחק שם, אין לאבד זמן!
והאדון אשכנזי מוחה פיו באי־רצון. שטרות הניר מרשרשים שוב על השלחן, ואנו השנים שבים לשיחתנו השקטה. זה מזמן, שחדלתי אני מספר לרגינה בדבר מסעותי ואני בוחר לשמוע אה ספוריה, זכרונות מימי ילדותה.
הימים האלה אינם רחוקים עוד ממנה, והיא זוכרת עוד את כל הזיותיה ו“שטויותיה”, כל אשר השתובבה בבית הספר עם הנערים בני גילה והתעתועים שהיתה עורכת בשביל מוריה. איך שהיתה עוברת לפני החלונות המלוטשים של בית מסחר בעלה, והוא עוד זר לה אז לגמרי, ואיך שנכנסה פעם לקנות שם חריט כסף ואשכנזי הצעיר השהה אותה כשעה שלמה לפני קמטרו. אז באה אל מטת אחותה הבכירה והתלחשה אתה שעה ארוכה על ההוד וההדר בבית־מסחרם של אשכנזי ושותפו.
– שטיה קטנה הייתי כל ימי. הן מעת שנשאתי לבעלי, לא באתי עוד אל בית־מסחרו! אולי נבקר מחר את אשכנזי יחד בבית־המסחר? נערוך לו הפתעה קטנה!
והיא מוחאה כף בעליצות.
יד.
ימי החרף חולפים כסדרם, ואולם את בית־מסחרו של האדון אשכנזי עוד לא בקרנו. רגינה עסוקה כל כך בנעלי־שלגה הארוכות שהיא מחליקה בהם בהרים שמחוץ לעיר, ואני מוכרח ללוותה שמה יום יום. אני מוכרח לנעול זוג נעלי שלג כאלה גם לרגלי העלובות, שלא הורגלו בהן – והרי הן נמעדות וכושלות לרגעים. ואולם אני מתנחם בזה, שאף בני הצפון עצמם אינם יכולים להתחרות עם רגינה במרוצת נעלי שלג. את כלם היא משאירה מאחריה כבכרה פראית, ומה אני, גר וזר בארץ, כי אחזיק אחריה? אני נותן לה לטוס ככל אות נפשה – יודע אני שתשוב אלי סוף סוף, כשהיא מנדנדה את כל גופי מתוך משובה ילדותית ועיניה מתיזות רסיסי שלג – ואני עומד ותוהה: הזאת היא בת ישראל, הדוהרת בשלגי הצפון כבת ויקינגים מאז ומעולם – או ראה החרמון דוגמתה בימים מקדם? רגינה דוחפת אותי בידה הרכה וצוחקת צחוק מאושר, כשאני נופל מנגיעה זו ומתגלגל בשלג הטהור, טהור – כמעט כמוה.
– ראה נא ראה את נעלי שלגך מפרכסות באויר! מיד אפשר להכיר שהנך זר לשלגינו. מילא, קום על רגליך, יהודי, ועזור לי לחלוץ את נעלי שלי!
לחלוץ את נעלי השלג מרגליה הזעירות של רגינה – כלום יש מי שיודע דבר נעים מזה?
אכן אני יודע.
זוג נעלי מחול יש לה לרגינה, קטנות בלי ספק מנעלי רמוצה שבאגדה, ולהן כפתורי מרגליות, כפתור כפתור לנעל. ותחול הברכה על ראשי האמהות היהודיות שבעיר, רחמניות בנות רחמניות, שעורכות כמעט בכל שבועים נשף־מחולות לטובת עניי העיר!
ברוך יהיה אף מנהג נאה זה שבארץ, שעל הקולרים להנעיל את הגבירות נעלי מחולן!
פעמי רגינה כה יפו בנעלי מחולה, וכשהיא מחוללת, דומני שכל הזוגות רואים בה, ואינם נראים; אינם במציאות כלל…
היודע האדון אשכנזי העשיר, כמה הוא עשיר?
הנה הוא יושב באחת הזויות עם עוד סוחרים ומסיח בשוק־הכספים האמריקאי. בשוק־הכספים האמריקאי! אדוני הסוחר אשכנזי, כמדומני שלמרות עשרך ויושר לבך ואפילו למרות היותך ציוני טוב ונאמן, אין אתה שוה באשתך הכשרה והסוערת מבלי דעת שהיא סוערת. –
מחול רודף מחול בנשף צועד לאט. ככל אשר יקרב הנשף אל קצו, כן יגדל הסער בנפש הזוגות ובמעגלות. זקנים וצעירים התלכדו יחד בעגול קסמים אחד, עגול עלומים מלא נגינה וגונים. משי שמלותיהן של העלמות רועש־רועש ועיניהן לוהטות ומפתות, ומבטיחות עולמות אושר. יש בהן יפות, יש בהן צעירות ורכות, ואולם רק אחת היא באולם שנושאת את האשר בחבה, אבל עיניה שלוות בתוך הסערה הזאת, ואינן משיבות על השאלה המתלבטת וחרדה בקצה שפתותי. כבת המלך היא מרחפת בין שרותיה; השרות יפות הן, ואולם אין הן משמשות אלא מסגרת לדמותה של בת המלך המרקדת!
הנשף מגיע אל קצו ואנו הולכים הביתה שלשתנו: האדון אשכנזי ואשתו ואנכי. אני מלום עד שער ביתם, כשאני מתפלא על שויון נפשו הגמור של האדון אשכנזי אל אשתו. רגינה לוחצת את ידי ומודה לי “בעד הערב”: כך הוא מנהג המקום. עתה שניהם הולכים לישון, ואני חוזר על עקבי בדרך העולה אל ביתי. בקרן הרחוב אני נתקל בידידי הזקן. הוא אומר חרש:
– הם שכבו עתה לישון. המקנא אתה לה לאשת האיש?
כל דמי מרתיח.
– אם אינך יכול לדבר בסגנון אחר, אדוני, מוטב לך שלא תבוא בדרכי עוד!
הזקן האשמאי מחיך.
טו.
האדון אשכנזי שמח מאד – אם כי תמה לא פחות – כשבאתי בבקר קר אחד אל לשכתו בבית־המסחר.
– כבוד כזה, כבוד כזה! ועתה אוכל להראות לך, מה שפעלו יהודים כאן. תראה בית־מסחר שנפתח בחדר קטן אחד לפני איזו שנים, ושהתפשט עתה על פני שלשה בתי־חומה גדולים!
אינני זוכר מה שדבר האדון אשכנזי באזני כל אותו הזמן שהיה מוליכני על פני המחלקות השונות של בית־מסחרו. דבר היה לי אליו וכה קשה היה לפתוח בו.
– בבקשה ממך, מר אשכנזי… הדבר חשוב לי מאד… – התחלתי מגמגם לסוף.
– מה היא? – ענה האדון אשכנזי בתמהון. רק עתה שם לבו לזה, שלא הייתי מקשיב להרצאתו.
– בבקשה… אסר עלי את הכניסה אל ביתך! – מחיך אני, כאילו אין בקשתי מוזרה כלל.
עיניו נפקחו לרוחה – עד כדי צאת מחוריהן.
– אתה יצאת מדעתך, ידידי!
ופתאם פרץ בצחוק אדיר שכמוהו לא שמעתי עוד מאתו. האמנם היתה בקשתי משונה כל כך, – או טחו עיני הסוחר הפקח הזה מראות נכוחה?
הוא שאף רוח אחרי צחקו והניח את ידו על שכמי.
– יקירי, לצון כזה לא חמד עמי איש זה מזמן! אכן עלי להודות, שלא חשבתיך ללץ כזה עד היום, ואני השוטה דמיתי מתחלה, שאַתה מדבר ברצינות… משמע, שאתה יודע את הבקשה שיש לי מאתך?
– אתה יש לך בקשה ממני?
– כן, חביבי, והבקשה היא נמרצה, ואסור לך להשיב פנינו ריקם. כי זה הוא אף רצונה של אשתי בלי ספק.
האדון אשכנזי משלב ידו בידי ומוליכני מזוית אחת אל השנית, כשהוא מפרש את דבריו. הוא מתכונן לנסיעתו השנתית לאמריקה שהוא עומד עמה בקשרי מסחר אמיצים ועושה שם שלשה חדשים מימים ימימה… נסיעה רחוקה ומסוכנה בימים אלה ביחוד, ואשתו אינה פוסקת מדאג לו מדי נסעו לשם, געגועיה עוברים כל גבול והיא נעשית בעלת מרה שחורה, עד שאינו יכול להכירה, כשהוא חוזר. ועתה כלום אין הבקשה ברורה; כיון שנמצא לו ידיד נאמן כמוני, החליט להפקיד בידי את שלום אשתו הצעירה, – עלי לדאג לכך, שלא תשתעמם ושלא תבוא לידי יאוש.
אני מתבונן אל פני הדובר בי: אם לא דבר בליעל יצוק בו? כלום אין ברצונו לנסותני ואת רגינה גם יחד? אולם פניו ישרים ועיניו טובות ולאות כמו תמיד. רבונו של עולם, היכן הנני? בעלה של רגינה מוסר אותה לי לפקדון – למשך שלשה חדשים תמימים! לי, השומר את צעדיה, המנעילה וחולץ מרגליה הזעירות נעלי שלגה ומחולה! לי, לאיש שאני בעצמי אינני מאמין לו, והמסמיק מדי עזבי את שניהם לבדם! לי –
אני מרגיש בגל אדום שפורץ ושוטף את פני.
– מר אשכנזי, כלום אי אפשר לך בשום אופן לדחות את דבר נסיעתך?… אתה בעצמך אמרת, שהדבר יפעל לרעה על אשתך.
האדון אשכנזי מניע בידו באי־רצון.
– לדחות אי אפשר, קיומו של בית־מסחרי תלוי בנסיעותי הללו, והלא אתה יודע את מאמר האמריקני: “עבודה קודמת לתענוג”! לא, ידידי, כל טענותיך לא תועלנה לך כמלוא נימא.
– אבל, מר אשכנזי…
– אותי לא תדחה בקש, יקירי; אני נוסע בשבוע הבא ואתה מבטיחני לעשות ככל אשר בקשתי מאתך. שאם לא –
– אם לא?
האדון אשכנזי סוקרני בערמה:
– אז אשלח בך את רגינה. עוד לא היה איש בעולם הזה, שהשיב פניה ריקם.
רגינה… תהי נפשי כפרתה של אחת מעיני רגינה!
טז.
רגינה קוראת לי בערבים את מכתבי בעלה הכותב אליה בכל יום בעת הראשונה. ספינתו עדין אינה רחוקה מחפי הארץ וכשהיא נפגשת עם ספינות אחרות השטות אל מולדתן – הרי יש הזדמנות לשלח ברכת־שלום אל אשתו האהובה. כך האדון אשכנזי כותב בפירוש, והוא דורש בשלומי בחבה ומבקש מאתי שוב ושוב לשים עין על אשתו הגלמודה. אחר כך, משאין עוד אפשרות לשלוח מכתבים, הוא משתמש בכבל־ים.
ערב אחד ורגינה קוראת את כבל־הים האחרון של בעלה, אזני נאטמות, עיני מתעננות, ואני נושק לה.
היא מזדקפת מלוא קומתה – בת המלך הגאה! – ומודדת אותי במבט מלא חרון. אז היא צונחת אל הכסא ונמשכת אלי ברטט חם ותובע:
– אתה… גם אתה?
נשיקתה היתה ארוכה וסובאת כעלוקה. עיני חשכו משכרון־עדנים. אז עלו אלי תמונות אמי ואחותי הצעירה מן הערפל.
– רגינה, לי יש אם, שאין דמיון לאהבתה בארץ, ואחות, אותה אהבתי מכל העלמות שבארץ… אולם, רגינה החמודה, תני ואשיר לך שיר הדירה. אותו שמעתי מפי העם בעירה יהודית שברוסיה,
רגינה מקשיבה רב קשב, היא מתענינת כל כך בשירי־עם יהודיים! –
* * *
הַךְ וָהָךְ! הַךְ וָהָךְ!
צְלִיל פַּטִּיש־זָהָב.
אֲחוֹתִּי הִיא שֶׁדָּפְקָה
בְחַדְרֵי לֵבָב.
הַךְ וָהָךְ! דֶּלֶת פְּתַח, –
דִּירָתִי הֵן זוֹ!
מִי שָׁם? – בִּתְמִיָּה תִקְרָא –
מִי הֵעִיז כַּאן בּוֹא!
דֶּלֶת־לֵב תִּפְתַּח אֲזַי,
עַל הַסַּף תִּקְפָּא:
תּוֹךְ הַחֶדֶר תֵּרֶא הִיא
פְּנֵי יַלְדָּה זָרָה.
שְׁתֵּי עֵינַיִם תֵּרֶא הִיא,
לָה מִתְחַנְּנוֹתּ,
שְׁתֵּי זְרֹעוֹתּ בְּרֶטֶט־חֵן
לִקְרָאתָהּ שְׁלוּחוֹתּ,
רְאֵה, שְׁכֵנָה נוֹסָפָה – דְּבַר־
סֵתֶר לַאֲחוֹתִּי
בְחֶדֶר־לֵב עִמִּי, תֵּדַע
שׁוּב לֹא בוֹדֶדֶת הִיא –
אָז תְּאַיֵּם עָלַי בְּאֶצְבַּע
וּבִּשְׂחוֹק תָּגִיל:
הוֹ, גַנָּב, אַף שְׁתַּיִם כֵּן
הַדִּירָה תָּכִיל!
* * *
– האחות שבשיר זה היא טובת לב מאין כמוה, – אומרת רגינה מתוך הרהורים. – אנכי אולי לא הייתי סובלת עוד אחת באותה דירה.
יז.
– אדוני הצעיר נחפז מאד. כל כך למה?
שוב אותו הזקן! כלום אין להפטר ממשלחת זו? אני הולך הלאה מבלי שים לב אליו ועושה את עצמי כאילו לא שמעתי את דבריו כלל.
הוא משיגני בפסיעותיו הקטנות והמהירות ומוסיף לזמזם באזני:
– אל בית אשכנזי, כמובן. כלום יש מי שאיננו יודע זאת? כל בני העיר יודעים!
– מה הם יודעים?
– שאתה מבקר את רגינה מדי ערב, ושאין בעלה בבית: הוא נסע לאמריקה.
– כן, ולפני נסיעתו בקש מאתי לבקרה בתכיפות.
– ואף על פי כן… בני העיר מוצאים טעם אחר לבקוריך שאלמלא כן לא הוקירו כל מלחכי הפנכא את רגליהם מבית מלא כל טוב.
אכן צדק הזקן הפעם! בימים האחרונים כמעט שלא ראיתי ידיד או ידידה בבית רגינה. היא בעצמה לא עמדה עוד על הופעה מוזרה זו, – האעיר אני את אזנה על כך?
– לא כדאי, – הוא אומר, כקורא את מחשבותי, – לך בכל אופן, לא יצא כל הפסד מן המצב כמו שהוא. והיא לא תראה זאת מעצמה, אף אילו תגיע הזוהמא עד כתלי ביתה.
– כי טהורה היא! – קורא אני בגאון.
הזקן מעקם שפתיו.
– כלום תוכל לבאר לי מה זאת טהרה, אדוני הצעיר? או שמא סובר אתה, שהיא טהורה יותר ברשות בעלה עת אותך היא אוהבת? ומאידך גיסא, – הוא משפיל את קולו, – בינינו לבין עצמנו, הן נטלת רשות לעצמך ללטף את לחיה, לנשק לה לפרקים?
אני שותק, ואולם הוא ממשיך בודאות:
– ובכן, מוכרח אתה להודות שעלית במסלת עקלתון זו של… נא, מה שבני אדם קוראים חטא. והלך תלך כה הלאה עד אשר… – כאן הוא שם ידו הרועדת על שכמי ולוחש באזני: – אני מקנא בך, מקנא מאד. אף אני הייתי עולה באותן המדרגות – ואולם לא איסתעיא מילתא. אתה יש לך הזדמנות נפלאה כזאת. היא אוהבת אותך. – לא, אך לחנם תשתדל להוכיח אחרת, אני יודע אותה. היא לבדה, אוהבת וסוערה, ובעלה רחוק. בחיי, אני מקנא בך!
אני מרגיש כאילו הזקן יורק בפני בכל מלה שהוא אומר. אני רוצה לתפשו בערפו ולהשליכו כנצר נתעב מעבר לגדר שבקרן הסימטא. ואולם משאני מתבונן בו קצפי עובר ונשאר רק גועל הנפש עם רגש חמלה. הוא אדם זקן ועלוב, ואמלל מאין כמוהו. כלום אין לו בעולמו אלא נבול פיהו והרהוריו הרעים. המות יטול אותו בקרוב, – ואני למה תהא ידי בו?…
הזקן משנה טעמו ומתחיל לדבר רכות, הוא יודע, שאני חושב אותו לאדם רע, ואולם אני טועה. מוזר יהיה הדבר בעיני, ואולם הוא רוצה בטובת רגינה ועל כן הוא מדבר את כל הדברים האלה אלי. הוא ראה הרבה בחייו והוא מעיד בי, שלא איטיב לרגינה בצדקתי המופרזה. היא אשה צעירה ובעלת הזיות, ובעלה – סוחר ביום ואוהב תנומות בין הערבים. אשה כזאת עלובה היא וחסרה דבר מה, חסרה…
– שמע נא, זקן, – אני מפסיקו פתאם – כלום יהודי אתה?
– זוהי שאלה מוזרה מאד ושלא מן הענין, – מתעלב הזקן.
– כי אילו היית יהודי, כי אז ידעת מה היא בת ישראל ואשת איש… אשת רע!
הזקן סוקרני סקירה חדה ומהירה:
– ובת ישראל זו, ואשת איש זו, נותנת לך לנשקה, משיבה לך נשיקות, אה? זה מותר, זה יפה, אה! אי לך, יוסף הצדיק, חה־חה!
הוא מפגר מלכת ונשאר מאחרי כשהוא מוסיף לצחוק. צחוקו כה נורא בסימטא האפלה.
יח.
יוסף הצדיק, – חה־חה!
שעת חצות עברה זה כבר והעששית עודנה זולפת את אורה הירוק על השלחן הקטן. מחוץ נשמעים בהכאות הפטיש צעדיו הכבדים של השומר,– כי מי אחר יהיה מהלך בשעה מאוחרת כזו ברחוב? כל העיר נרדמה, ורק אנו שנינו ערים – איש ואשה שזרקתם יד הגורל איש לקראת רעותו. רגינה חציה שוכבת וחציה יושבת על הספה הרכה ואני חציי מיושב וחציי מעומד על הכסא הסמוך.
– השעה מאוחרת כל כך, עלי ללכת! – קם אנכי לבסוף ושולח ידי אל מגבעתי שבזוית.
היא קופצת במהירות ותופשת את המגבעת, אז היא שבה אל הספה ומחביאה את המגבעת תחתיה.
– לא!
אני נוטל את ידה:
– רגינה, עתה היא השעה השניה, ומה יאמרו לך השכנים?
– כלום מה יש להם לשכנים לאמר? שב נא פה עוד, שנתי תדד כל הלילה.
– את אינך מבינה, רגינה. אינך מבינה כלום. אני… אני עובר אורח, ובקרוב אסע מפה, ואולם את –
היא מתנערה:
– מי זה אמר, שאתה נוסע מפה? מי נועז לאמר זאת מבלי שאל את פי תחלה?
– ואולם, רגינה!…
היא מצביעה בצווי אל קצה הספה:
– שב על ידי, כרגע!
אני יושב, כשאינני מעלים את רגשי תמהוני, אז היא צוחקת ומחבקת את שתי ידי:
– ראה, עד כמה הנך נשמע לי – ועל כן אהבתיך. ועתה יש לי חשבון גדול לברר אתך: ההנך מבטיח שלא תפריע?
– כלום ברירה אחרת יש בידי? כמובן אני נכנע לפקודתה של רגינה.
– אם כן, שמע. בארץ קטנה זו שלנו היתה נערה אחת גדלה בלא חשבונות ובלא דרישות יתרות, – עד שנשאה לאיש גם כן בלא חשבונות ובלא דרישות יתרות. כך חיתה מספר שנים וכך בודאי שהיתה מזדקנת ונאספת אל עמיה בלי חשבונות ובלי דרישות יתרות. ואולם גרם מזלה, שיבוא אדם מארצות רחוקות במסלתה השלוה וילחש באזנה על הדר אותן הארצות שלא ראתה מעולם וימשוך את לבה למרחקים ההם. אולם משכלה האיש את מלאכתו זו וראה את מנוחת האשה גזולה ומסלתה השלוה עולה עשבים, אז שם את ילקוטו על שכמו ויצא לדרכו – ואת האשה עזב לבדה, עם בעלה הטוב לבדה. דינו של אדם כזה מה הוא: חירות או התלות? אתה, שהנך אדם ישר ושופט צדק, עתה אמור!
אני צוחק ואולם בטיחותי עזבתני.
– רגינה היקרה, הן תודי שאי אפשר לו לדבר להמשך עת רבה עוד. כבר עתה הרחקנו ללכת, וישמור אלהים את שנינו ממה שעוד אפשר בעתיד… אסור לי להשאר כאן. אסור…
– אין דבר שאסור למי שאוהב!– קוראת רגינה בעינים מבשרות־סער ונמשכת אלי בכל גופה המרתת והתובע – אני אוהבת, אוהבת… הכל מותר!
ידי המחבקות את זרועותיה רועדות, ואולם אני אוזר שארית כחותי לשמור על המחיצה הדקה הקימת עוד בינינו.
– רגינה! זאת היא תרמית – את אשת איש אחר – איש שאוהב אותך ומידו לך כל התפארת הזאת, העושר הזה, כל…
היא נלחצת אלי יותר ויותר:
– אינני רוצה לדעת כלום. אינני יודעת כלום, יקיר, חנון, א–הוב–!
עיניה נסגרות. בשרה המתפתל לפני כה חם ומגרה… קול צחוק שטני עולה באזני: “יוסף הצדיק – חה־חה!” – ערפל מציף את החדר כלו, ואני קם ומתנודד כלי מחמדת־עולם איומה…
אז נשמע כקול נפץ סמוך לנו ושנינו קופצים בבהלה מן הספה. בעלטה השוררת אין לראות כלום מלבד עיני רגינה הבוערות כגחלים.
– מה זאת? הדפק מי שהוא בדלת?
עיני נפקחות לרוחה ואני מביט לעבר הדלת. אז אני תופש את יד רנינה ברעדה.
– מה לך, יקירי?
– רגינה, שם אמי עומדת מעבר לדלת. – היא אשר דפקה עתה!
– מה אתה סח? הלא אמך בקצה הארץ! – מזכירתני רגינה ויושבת על הספה. רגלה נתקלת בדבר מה, וקול נפץ חדש נשמע. אז צוחקת רגינה מתוך עצבנות: – חה־חה! הלא זאת העששית הירוקה שנשברה. נבהלנו על לא דבר!
היא תרה בעלטה אחרי ידי שוב, ואולם אני קם בהחלט.
– לאן? – היא שואלת כתמהון ורגז גם יחד.
– אמי קראה לי, רגינה. – אני נושק לה ויוצא את הבית.
יט.
זה היום הרביעי, שלא ראיתי את רגינה, ולבי נתון בצבת־היגון. האשה העדינה היא לבדה ואין איש שישמרנה ממרה־שחורה, אולם אין בי כח ללכת אליה, הנני ירא להרגיז את מנוחתה הנפשית, ואני רומס באכזריות את רגשי לבבי אנכי, המתכוצים רגע ועולים שוב ביתר עוז וכאב – אליה, אל רגינה החלשה והסוערת. וכל השומע יצחק לי: הן כרי רטוב בבקר מדמע הלילה; אולם אני עומד על דם נעורי כאדם זר, כמי שאין הדבר נוגע לו כלל. ובבית אחד ברחוב שהנני יודע את צבעי כל גדרותיו, אשת ידידי לבדה יושבת – ומהרהרת בדברים מוזרים כל היום הארוך וכל הלילה האין־סופי. רגינה היקרה!
עוד יום אחד עובר, גם משנהו, כמה ארוכים נעשו הימים בארץ הצפון! אני כותב מכתבים – לאבותי, לאחותי ולנערה אחת שהקימותי לה מצבת בלבבי זה כבר. ולכלם אני כותב על דבר אדי־השמש הרובצים לפתחה של ארץ הצפון, ולא ידע איש אם היה היגון אביהם או הולידם ששון עולם… ולכלם אני כותב על דבר שני מכרים טובים שיש לי בארץ זו, איש ואשתו, ציונים נאמנים, והאשה היא בת ישראל כשרה, ויודעת להכין מטעמים ערבים, שעל כן נעשיתי אחד מבאי ביתם התכופים. ונסיעתי מכאן? זו הרי היא נדחית מפני סבות בלתי צפויות פעם אחרי פעם.
כתיבת המכתבים מיגעה אותי מיד. אני מרגיש צורך הולך וגדול לדבר אל מי שהוא, פה אל פה, בדבר רגינה. החוצה! כי אל חדרי אין איש בא, ואינני מזמין איש.
קומה כפופה זו למי היא? אכן זה מכרי הזקן, חי נפשי! הוא צועד לפני ואינו רואה אותי, ואולם אני ממהר להשיגו ומניח ידי על שכמו בשמחה מקרב לב.
– שלום עליך, מתושלח! כה נעים לי לראותך. מה חדש יש בעולמך?
הזקן נפתע. הוא סוקר אותי ומניד בראשו:
– בעולמנו אין כל חדש. ואולם בעולמו של אדוני הצעיר יש רב, בלי ספק. – הראית את הגברת אשכנזי אתמול?
אני נכון לחבק את הזקן המנוּול ולנשק לו על לחייו הנובלות. ואולם אני מתבייש להגיד, שלא ראיתיה זה מזמן. – מזמן כה ארוך!
– הגברת אשכנזי – אתמול לא ראיתיה, במקרה. הראית אתה אותה – אולי ברחוב?
– כן, זה הבקר ראיתיה. האין אתה סובר, שפניה נשתנו הרבה בעת האחרונה? יפיה אינו לה עוד… אתה בודאי שכבר עמדת על כך.
– אנכי? לא! האמנם נשתנתה?
– הכל אומרים, שנשתנתה, ואולם דאגה כזאת שראיתי הבקר לא שכנה על פניה מעולם!
– דאגה? כך־כך… ובכן אין אצלך כל חדש? תסלח לי, זקן, עלי למהר.
– כה פתאם…
– אל בית הגברת אשכנזי, כמובן,– עונה אני לו כמחקה את האמרה התלויה לו על שפתותיו. ואולם אמת בפי: אני ממהר אל השער הידוע לי כל כך, ומושך בחוט הפעמון.
רגינה אינה בביתה. היא יצאה בבוקר, ולשפחה לא הגידה דבר.
שדות השלג שמחוץ לעיר היו מלאים אדם, ואולם רגינה לא היתה אף שם. את נעלי־שלגה הארוכות זנחה זה מזמן ותשכחם.
כ.
יום ויום, ערב וערב אני בא כקדם לבית רגינה: בשעה השמינית אני בא ואחרי חצות אני יוצא. למה אנו מתקוטטים כמעט מדי ערב ומתעלבים על לא סבה, ולמה אנו מפייסים זה את זו לבסוף, – על מנת לריב ולעלוב זה את זו גם למחר? פני רגינה חורים מאד, ואולם את קלסתר פני אינני רואה אלא בעיניה המועבות ובהן אין להכיר את צבעם. בודאי שאף פני נפלו, כי סובל אני לא פחות מרגינה, – בעדי ובעדה גם יחד.
כא.
מהאדון אשכנזי נתקבל לבסוף כבל־ים המבשר את בואו. רגינה מתכוננת לקבל את פניו בבשורה איומה. אחרי כמה לילות נדודים החליטה בדבר. אדם עלוב! היעמד לבו בו לשמעה?
בלילות הנדודים האלה אני מתהפך על משכבי ורואה ספינה מתקרבת אל חפי הארץ. בספינה זו אדם טוב ומיטיב עף אל אשת נעוריו והוא מחרף את המלחים בלבו על הרשלנות, שבה הם מטפסים על סולמי־היתרים. ואולי הוא מתנמנם על המכסה ואינו רואה את החוף המתגלה מבעד הערפל?
כב.
מכתבי ימצא את השלגים נמסים בארץ ששם אחותי הצעירה מטילת עם כתר החלומות על ראשה, כי הנה האביב בא בצעדים מתונים ובטוחים, ומרכך את הארץ בלטיפות רוחות.
אחותי היקרה!
התזכרי? בימי ילדותנו הרחוקה היינו רצים שנינו יחפי רגל וכתנות הפסים לבשרנו, בשלוליות הרבות שנקוו וחנו בשדרות כפרנו. היינו רצים ומקשיבים לשכשוך המים הקל מתחת לרגלינו, מביטים זה בעיני זו וצוחקים חרש צחוק נהרה. כי אז הבינונו שפת הבעבועים הקטנים והיינו חרדים לגורלם, שמא יכם השרב וחרבו ואינם. והימים החמים היו רבים והשלוליות חרבו זו אחר זו, עד בוא גשם נדבות שנית וצצו הבעבועים חברינו כמו מן האדמה ונשקו את רגלינו היחפות באהבה בלתי־נשכחה, וחדשנו את בריתנו אתם – ויהי לנו צחוק נהרה ימים רבים.
הגורל הפרידנו, אחותי, ואולם שפת השלוליות החרישית לא שכחתי במשך כל ימי נדודי ועל מרצפות האבן של הכרכים הגדולים, החרבים תמיד כמדבר, בקשתי אותן לשוא. עד שאהבתי את הנערה הראשונה שאהבתי… אז קמה שפת הבעבועים לתחיה במרומי קרת ועל כל מדרך כף רגל רקדו פזיזים לפני עיני. ואתך יחד הייתי מרקד בשלוליות קלות.
וכאשר בא הקץ לאשרי והנערה הנחמדה מתה לי, באה תקופת בצרת בחיי. ואלהים מנה לי נערה שניה, ושלישית אחריה – אלהינו רב החסד יודע, כי את כלן אהבתי באמת ובלב תמים! – ושוב קמה שפת השלוליות לתחיה, ושוב היינו מרקדים בהן, את ואני, כי אותך, אחותי, הייתי מבקש בעיני כל נערה שאהבתי באשר אהבתיה. וכקדם היה לבי חרד בכל שעת בצרת על בעבועיו הקלים והנדפים כחלום בקר.
אהה! תקופת בצרת ארוכה היתה לי בחמש השנים האחרונות, יקירה, וכמעט שאמרתי, הנה חרב מעיני ולא יקר אהבה עוד לעולם. רעיון זה היה כה נורא ומחריד את לבבי: כי מה הם החיים בלי מקור החיים! – ויאוש אכזרי היה אוכלני… אחות יקרה, גשם נדבות לבסוף הנה נשלח לי שוב, – אולי בפעם האחרונה. כן, אני בטוח שלא יבוא עוד אחרי הפעם הזאת. ואמצא את אשרי – מצאתיו בידי אחר שקדמני בתוקף הגורל: והנה אשרי הכסוף לפני עיני, אך מרום הוא מנגדי; ובאויר שטות מלים אכזריות ונצחיות, אשר נאמרו למשה על גבול ארצו הקדושה: כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא… – לא תבוא אל הארץ שנתת את חייך בעבור מצאה!
רגינה – הלא כתבתי לך על אודותה בכל אחד ממכתבי הקודמים – נתונה לאחר בתוקף הגורל. אכן בעבותות האהבה לא היתה קשורה לו לאדם ישר זה מעולם, ואף לא ידעה מה הן עבותות אלה. אני רק הרגזתי את מנוחתה הפטלית במה שבאתי בדרכה; אך באהבתי אליך, אחות, נשבעתי כי לא בזדון עשיתי זאת: לא הרגשתי בסוף מתחלת יחוסינו הידידותיים. ואולם כל הימים – מעת שנודעו לי הרהורי לבי – התאמצתי לשמור עליה כשמור על אחות, עד כי עשיתי את חיי אני לגיהנם. כי הנה עתה גדלת, ואהבת גם את בחייך, ותוכלי לשוות בנפשך את מצוקות נפשי – בשבת שלשה ירחים תמימים, כמעט מדי ערב, עד האשמורה השלישית, עם אשה אהובה ואוהבה, אשה יפה ופורחת, וסוערה ותובעת במבט אלם שאחטא, אחטא ואשלחנה אחר כך שאולה! ישנם גברים החושבים את עצמם לחכמים ונבונים, שהיו חושבים אותי לשוטה ולמשוגע, או שלא היו מאמינים לי כלל – ואולם אני לא יכולתי – לא יכולתי לשלח נפש אהובה לגיהנם עולמי בגלל שעה אחת בגן עדן! ואם היו לי שעות חולשה כי אז נראיתן אתן לי, אמא ואת, מבעד הערפל, ואשוך בשרי בשני עד זוב דם, ואולם פקודתכן שמרה רוחי.
וכי תשאלי: אם כה אהבתם זה את זו, למה לא נתפרדה מאישה ולא נשאה לך? כי בעלה הלא הוא אדם ישר, והיה מסכים לשניכם אילו ידע הכל? כן, שאלות אלו צודקות מאד. לא אנסה לאמר, שהיה זה רגש היושר שהתקומם בי נגד העול שהייתי עושה לידידי הטוב והמיטיב, כי סוף סוף היה הרגש האחר אליה חזק בי הרבה מכל רגשות היושר שבעולם. לא אמר גם כן, ששאלת העתיד, שאלת העושר וקניניו מאין ימצא עמדי לאשה מפונקה זאת, שלא ידעה מחסור בחייה אף פעם – ששאלות כאלו השפיעו על החלטתי, אף על פי שהטרידוני מנוחה. כשאני משקיף עתה, אחרי שעברו ימי המצוקות ההם ואחרי ששב בעלה של רגינה מנסיעתו המסוכנה, – כפי שהגדתי לך במכתבי הקודם היתה זו מסוכנה בכל המובנים – על העבר הקרוב הזה, הריני רואה שתי חומות ברזל שנצבו נגדי כצר. האחת היתה הטהרה, טהרתה של בת ישראל, שנרעפה ללבבי מדי ברך אמנו על נרות השבת, ושנינו, ילדי שדה אדמונים, שומרים את ניד שפתיה הקדוש. טהרה זו היא ששמרה אותי מן התרמית הנוראה, שהיו אלפי שטנים לוחשים באזני בכל יום ובכל שעה מעת שהכרתי באהבת רגינה האהובה והיקרה. – אילו ראית, אחות, את רגינה בברכה על נרות השבת, כי אז ידעת מה אצילי וצנוע הוא יפיה, כי אז ידעת עד כמה אהבתיה!
והמחיצה השניה…
את הראשונה עוד אפשר היה להרוס, אם כי במחיר קרבנות רבים ועצומים. באחד הימים החליטה רגינה לגלות לפני בעלה הכל כשיחזור לביתו. ואולם שבוע אחר שבוע עבר מעת שחזר בעלה, ואת סודה לא גלתה לו. לא היה בה העוז! עד בוא אותו היום המר ונתגלתה לה המחיצה השניה – ואז ידעה שנקבר סוד־אהבתה עמוק בלבה ולא יגולה עוד לעולם.
דבר מה פרכס פתאם תחת בשרה הצעיר והפחידה. ואז ספרה לי בפנים מסמיקות על רגש נפלא, הראשון לה בחייה, רגש עונג אין קץ מהול במורא מסתורי וצפיה לעתיד. ואז נשקה לי – בפעם האחרונה – ותפרוץ בבכי מוכנעת, לאמר: אבדה כל תקוה…
אחותי היקרה! ומה עוד אכתוב לך?
כג.
ה“חותנת” הרחמניה שלחה שליח מיוחד לקרא לי, כי זאת היתה הפעם הראשונה שמנעתי רגלי מביתה במשך זמן רב כל כך, ולבה האמהי התחיל לדאג לשלומי. כשבאתי לסלון המואר שלה נתקבלתי בתרועות צוהלות מאת כל בני החבורה, וידידים כשונאים הברידו עלי שאלות מכל העברים.
– מה היה לך? איפה היית? אן נעלמת כל העת, תכשיט שכמותך? – וחברי הסופר מוסיף כיד הבדיחות הטובה עליו: אנחנו כלנו פה חשבנו, שברחת עם בתו של איזה מיליונר והרי אתם חיים בעושר ובכבוד באחד מבתי־האסורים…
– אנחנו דאגנו לך מאד, – אומרת לי אסתר בלשון רבים – ולולא חשדנו שמאסת בנו ובחברתנו, כי אז באנו זה כבר לבקרך במעונך. או שבאמת לא היית בעיר כל הזמן הזה?
אני מעלה בדעתי לגלות לפניהם שזה עתה חזרתי ממדינה רחוקה מאד, שהלכתי לשם לבקר זוג צעיר אחד, מידידי היותר יקרים – ואולם בו ברגע אני שם לבי להנהגתה המוזרה של אסתר ביחסה אל ישראלי. היא שולחת אליו מבטים שואלים מדי רגע – ואם אינני טועה, – לא, אינני טועה! – הרי הוא משקיף עלי מגבוה וכאילו הוא חומל עלי! ה“חותנת” הרואה הכל ממהרת להוציאני מן המצר:
– אכן יש איזו חדשות בעולמנו, שלא עוד הודענוך. – והיא נוטלת את זרועי ויוצאת אתי בנחת אל גנת הבית, שם היא קוטפת פרח מאחת הערוגות ותוחבת בדש מעילי: – זה נתון לך על כי אורח אתה. המ – הן באמת דמינו, שהלכה אחרי אותה… אולינה. – כך שמה, כמדומני?
–?!
– כן, אל תתמה שאני יודעת הכל. ובכן, כך דמינו כלנו; אסתר העלובה – היא היתה בטוחה בכך. וישראלי…
– שלח שדכן אל הגברת שטרויס?
– ובכן, אתה יודע את החדשה? – תמהה ה“חותנת” התמימה. – אכן שדכן לא שלח, כי בעצמו הציע ישראלי… כך מוסרים בלחישה.
– ומה אמרה הנערה, אסתר בעצמה?
– עד כמה שידוע לי, הדבר אינו רשמי עוד; ואולי דרשה אסתר ארכא זאת מאבותיה. ואולם הגברת שטרויס מספרת לכל בסוד שכבר הזמינה מגדנות מאת האופה וכרטיסים מאת המדפיס. בודאי תקבל הזמנה אף אתה.
– תודה רבה! – אני אומר ונגש אל חלון הבית הפתוח: – אסתר, צאי נא הנה!
– בשם אלהים, ידידי, למה קראת לאסתר! הן ישראלי שם – אתה גורם לה אי־נעימות…
– אסתר! – קורא אני עוד פעם במלוא גרוני.
ה“חותנת” הנפחדה אוספת את קפלי שמלתה:
– כמדומני, שמוטב לי יותר להיות בבית – להשגיח על אורחי שם. והנה גם אסתר!
פני אסתר, שהוארו רגע באור הנברשות השופע בעד החלון, היו אדומים כדם. מן הבית עלו צלילי הפסנתר: המצאתה של ה“חותנת”, כנראה – להעסיק את ישראלי בנגינה… אכן שלא בטובתי עשתה זאת הפעם. אנו מקשיבים רגעים אחדים לצלילים הכבירים הנגרים מתחת אצבעות המנגן ופיותינו פעורים מבלי דבר דבר. אז אני תופש את יד אסתר ולוחצה בחזקה:
– איך העזת את, איך העזת להסכים לנבלה כזאת? הלא הוא זקן מאביך!
ישראלי איננו זקן מאביה של אסתר, ואולם המטרה מכשירה בעיני את האמצעים, ואני מוסיף לצעוק:
– והלא הוא אינו אוהב אותך, שטיה שכמותך! כלום אינך רואה, שבגללי הוא מכרכר סביבך כל העת!
– אבל אף אתה אינך אוהבני, – מתחננת אסתר, – אתה יוצא תמיד עם אותה – אולינה! ואמא אינה נותנת לי מנוח בדאגתה התדירה לתכליתי, והיא סוברת שזהו שדוך הגון מאד.
– אמך סוברת כך? ישראלי מוצא חן בעיניה – לפתע פתאם?
ברגע זה מתבררים לי הדברים שאמרה ה“חותנת” זה עתה בדבר הארכא וההזמנות הנדפסות ואי־הרשמיות שבכל הענין.
– חה־חה! אמך ערומה כנחש, אסתר! הלא היא ולא את, שדוחה אה דבר התשובה הרשמית לישראלי?
– כן, – עונה אסתר בתמהון. – ואולם מה בכך?
– היא רצתה לעוררני – ועוררתני! היכן היא הזקנה עתה, אסתר, היכן אפשר למצאה?
– בביתה, – עונה אסתר בתמהון גדל והולך. – למה לך?
– תני לי ידך, אנו הולכים לבית אמך תכף ומיד!
מן הסלון של החותנת הוסיפו להנשא צלילי נגינתו המקסימה של ישראלי.
כד.
הנצחון עלה לי בנקל, ואחרת לא יכלה היות, מכיון שלא שמש ישראלי מעולם מטרה אלא אמצעי בידי הגברת שטרויס – אמצעי שהיה נעשה מטרה אילו הוחטאה המטרה עצמה. ואולם המטרה הושגה, ובנצחוני על ישראלי נוצחתי בידי הגברת שטרויס.
ישראלי נסע לאחת מערי החף – להתרחץ, וחברי הסופר נלוה לו. בחבורה הקטנה שנשארה לנו אין איפוא כל מקום לחכוכים וכולם מקבלים תענוג מארוסתי הפורחת וממני, ועושים את שנינו מרכו הסלון ומרכז לתשומת לבם השלמה והגמורה. אני מלא את אהבתי לאסתר ושומר את כל צעדיה, ואפילו הגברת שטרויס נתחבבה עלי מעתה בשביל בתה, ואני מבקש מאתה ללמד לאסתר את ברכת הנרות. כי בית יהודי אבנה לי, במלוא מובן המלים, והילדים בהם יברכנו האל (אסתר מסמיקה כולה לדברי, ככלה ממש) יזכרו את יום השבת לקדשו באהבה כמוני היום ולהנחילו לבניהם אחריהם כאוצר משפחתי יקר, מורשת אבות מדור דור. לבי אף בו שבת שוררת – לנדודי בא הקץ ואנכי בא לאט לאט אל המנוחה.
בערבים אני מספר לאסתר את כל אשר עבר עלי בעולם – דמיון נפלא שהחזיר לי מציאות של ימים עברו, והיא מזכירה לי מעשה ששמעה בילדותה בדבר עולם הדמיון.
–… והוא בא אל האשף הזקן שבמערה מחוץ לעיר ומתחנן לפניו שירשה לו להיות תלמידו. האשף מחייך ואומר שיבחנהו יום אחד, ואם יעמוד בבחינה, יתקבל בתור תלמיד. אך הבחינה היא תעיה במשך חצי שעה בעולם הדמיון. ובמחצית השעה הזאת האיש חי את כל חייו… וכשהאשף משיב אותו לעולם המציאות, אין האיש רוצה בקסמיו עוד…
– כן, ואולם אין ההשואה נכונה, אסתר יקירה. אַת היודעת, עד כמה עולם דמיון זה שלי עדיין הוא מציאות בשבילי, כמה קרוב הוא עוד ומכאיב …
אסתר מלטפת את שערי ברחמי אשה הבאים מתוך הבנת אהבה. וככה נגרים ימים שקטים ורוויי נחמה כגלי נחל, נושאים ברכת אתמול לזרע מחר אדמוני … אהבתי לאסתר מזדככה והולכת מיום ליום כיין המשומר והנאמן. אהבתי אינה עולה בלשונות אש מלחכות, ואולם היא כנר התמיד המהבהב צנוע ולא יכבה. ואני רואה לפני ימים באים, אביבים ובצירים, קיצים וחרפים ללא סער וללא סופה – כימים הרכים בגני ה“פריץ” הזקן בנגב רוסיה – עם צליל פעמונים קטנים ומשק משוטים מחוץ לאחוזה החולמת מדי בוא הנכדים והנכדות מן הערים הקרובות. ובבית המוקף תרזות כל הכתלים מכוסים תמונות אנשים וציורי נוף, שה“פריץ” הזקן מראה לאורחיו מדי בואם; את האנשים האלה כולם פגש ואת המקומות האלה כולם עבר בשכבר הימים, ובאחד המקומות האלה פגש את חברת חייו, העומדת על ידו מעוטרת שיבה ובולעת בצמא את דבריו, אף כי נושנים הם מאד, והיא שומעתם מדי בוא האורחים…
אסתר מבקרה אותי עתה בכל יום בביתי ועושה סדרים בכל חפצי, שלא היה להם מעולם ברק כזה שהיא נותנת להם במגע ידה. היא מסדרת מחדש נם את התמונות באלבומי, מכניסה בו מדי בואה תמונות נוף חדשות שקנתה לי למתנה, ומוזר איך שכל התמונות מארץ הצפון נעלמות זו אחר זו מעליו בתת מקום לאחרות. אני איני מוחה בידה ובלבי הריני מברך אותה על שהיא רוצה להשכיחני את העבר – ואני מצטער רק על שהיא עמלה לשוא: כי בלבי נקבע עוד אלבום אחד ותמונותיו החיות של זה לא בנקל תנתקנה מעליו. אסתר מבערת את ה“חמץ” מעט מעט ואולם בהתמדה וזהירות דקה, שלא להעליב את זכרונות עברי – ואני מוקירה עוד יותר על כך. היא תהיה רעיה טובה ונאמנה. – וסער לא יבוא עוד בחיי. נוגים־שקטים יהיו ימי חיי, נוגים־ענוגים יהיו…
כה.
בתיאטרון העירוני הגדול משחקת זה מזמן להקה נודדת של מנגנים מפורסמים. במאטיני של יום השבת היה התיאטרון מלא מפה לפה אנשים ונשים שבאו לשמוע את “כרמן” והגברת שטרויס ואסתר מחאו כף בלי הרף מרוב התפעלות ומהנאה יתרה. אינני יודע מדוע: אם מפני שבכלל אינני מבין הרבה בנגינה (כך שמעתי פעם מישראלי – ויש יסוד להאמין לו בכך) ואם משום פזור הנפש, – אני לא נטלתי חלק כל שהוא במצהלות הגבירות והייתי מוחא כף רק לאחר נגיעת יד אסתר במרפקי, ואף זו שלא בזמנה, לאחר שפסקו מחיאות הכפים האחרות באולם. אסתר גוחנת אלי באנטראקט האחרון ושואלת בהשתתפות של חבה:
– מהרהר ברגינה?
אני לוחץ ידה בתודה.
– כן. אני מתחיל לדאוג לשלומה, אסתר. היא לא כתבה זה מזמן, ובמכתבה האחרון נשמעה נעימה קובלת… והמכתב שכתבתי לה לפני חודש ימים – היא לא השיבה עוד עליו!
– אמנם כן, אתה ספרת לה בדבר ארושינו? אני חוששת שלא תשיב כלל… – הלא אף היא אינה אלא אשה!
עם גמר החזיון אני מלוה את אסתר ואמה לביתן. אנו שותים תה של בין ערבים עם אבותיה ואי אלה אורחים, שבאו לפנינו. כעבור שעה קלה אני מבקש סליחת כולם והולך לביתי. אסתר מלותני.
– אני לא אתן לך לשקוע בהרהורים, ואף לא על דבר רגינה! כל הערב תשהה אתי, אם תרצה ואם לא תרצה.
– ברוכה תהיי לי, אסתר, על חסדך; אני הייתי סובל הרבה הערב, אילו לא באת עמדי.
אני פותח אה דלת חדרי לפני אסתר ועוזב אותה לרגע; צריך להגיד לבעלת הבית, שתכין סעודה קלה בשבילנו. אולם עוד טרם אני יורד במעלות, אני שומע קול צעדים קלים ממהרים אחרי, וקולה המצלצל של אסתר מבשר ברעד ששון:
– עמוד! חכה! כאן מכתב על השלחן – מארץ הצפון…
אני עולה אליה במרוצה ובדלוג שלבים:
– היכן?
היא מוסרת לי את האגרת במעטפה קטנה ולבנה, שאני קורעה במהירות קדחתנית. שריד ריחות ניחוח רחוקים מכה על נחירי וצובת את לבי. אני פותח את המכתב וממהר לקראו – ואני שם לב אל התמונה הפוטוגרפית הנשמטת ונופלת מתוכו על השטיח, רק אחרי שאסתר מרימה אותה ומתבוננת בה, ובפני חליפות. אולם המכתב ארוך ומלא ענין ועדין אין לי פנאי לראות את הפוטוגרפיה. רגינה מברכת אותי לארושי ומקוה שארושתי טובה ממנה ותהיה נאמנה לי כל ימי חיי, וששנינו נהיה מאושרים באמת באהבתנו איש את רעותו…
אני שוכח שאסתר בחדר עמי ואני מגיש את המכתב אל שפתי. אז אני זוכר את ארושתי ומביט אליה בבקשת מחילה. אסתר לא ראתה כלום.
עיניה לטושות אל התמונה שהיא מוסיפה להחזיק בידה, ותמהונה גדל מרגע לרגע.
– רבונו של עולם! – היא פונה אלי פתאם בעינים לא טובות. – כלום לא אמרת לי אתה, שלא הצטלמת בילדותך אף פעם?
– לא, בכפר מולדתי אין ילדי האכרים נוהגים להצטלם הרבה; ובילדותי אני כמעט שלא הצטלמו כלל.
– האמנם כן? ומי הוא איפוא זה המצולם בתמונה הנוכחית?
היא תוחבת את הפוטוגרפיה ישר אל אפי:
– הן לא תוסיף להפיח כזבים מעתה ולאמר שאין אלה תוי פניך?
– אולם, אסתר היקרה שלי, – אני אומר וצוחק לאחר שאני מעיף עיני על התמונה, תמונת ילד כרסתני ואדמוני – איך זה יעלה בדעתך שתמונה מימי ילדותי תגיע אלי מארץ הצפון?… ואולם חכי רגע… – ואני שב ומוסיף לקרא במכתבה של רגינה:
– בודאי, הלא זו היא תמונתו של הילד! חה־חה…
– ילדו של האדון אשכנזי, כלום לא כן? – אומרת אסתר באי־אמון גלוי ועיניה רבות ברקים: – ילדו של האדון אשכנזי ודומה בכל תוי פניו לאדון אחר, העומד ומתמם כאן לפני… לחבר חיי העתידים, שאני מאמינה לו בכל! דייני!
והיא רצה מן החדר בקצפה; דלת חדרי נסגרת אחריה ברעש. בחדר משתררת דממה כה כבדה, בדממת חרבוני קיץ טרם סער. אני נוטל את תמונתו של הילד אשכנזי בידי ונגש אל הראי, שעל ידו הנני שוהה שעה ארוכה ומשתדל לפתור שאלה מסובכה וטורדת:
מלך הערביאים או הצורות הלבנות שבביתו?
כו.
אסתר בקשה סליחתי על העלבון שעלבתני. ואולם לא באשר השיבה את חשדה; היא בטוחה עוד כיום הזה, ששקרתי לה כדבר הילד. ואולם הגברת שטרויס בררה לה כנראה, שחזיונות כאלה אינם יקרים בעולם ושאין להזכיר לבחורים את חטאות נעוריהם מכיון שהם חוזרים בתשובה. אותם הדברים הגידה הגברת שטרויס אף לי – בדרך כלל – והדגישה ביחוד את המלים האחרונות, בדבר החזרה בתשובה. אף היא מאמינה שיש לי ילד בארץ הצפון…
ולמה לא יאמינו בני אדם בכך? התמונה הקטנה מרחיקה את כל הספקות. אינה דומה שמיעה לראיה,– ואסתר, שהיתה שמחה תמיד להזכירני דברי רגינה על דמיון הילד אלי, התחילה אויבת אותו הילד מכיון שראתה את תמונתו ואת הדמיון עצמו. השמועה עוררה את מחה ואולם הראיה זעזעה את לבה, שאינו יודע רסן בכאבו. אכן אני סלחתי לאסתר, אם כי לא היה צורך בכך: כי לא נעלבתי כלל ולבי מלא המון רגשות אחרים עד אפס מקום לקטנות כמו התמרמרות על נערה צעירה – וטובה לי כל כך.
למה לא יאמינו בני אדם בכך, אם אני בעצמי מתחיל להאמין שהילד הוא ילדי? מי יודע, אולי באמת צריך היה מלך הערביאים להרוג את מלכתו, כי נולד לה בן מן הצורות הלבנות שבארמונו? מי הוא שאומר, כי המלך הוא האב – כלום רבי עקיבא? מי יודע, אולי חמל רבי עקיבא על המלכה העלובה, ששנאה את מלכה ולא יכלה להוליד כמותו – כמו שהיה חומל על רגינה הצנועה, אילו הכירה… רבי עקיבא היה בעל זקן ארוך ומתולתל ומבטו מלא רחמים וסליחה לעולם כלו, וגם למעניו!
הילד הוא יוצא חלציו של איזה אדון אשכנזי, ואולם כל זה הוא רק מקרה, מקרה לא טהור, ואני הוא שהולדתיהו – את בני הרתה רגינה באהבה! הלחנם טבע אלהים את תוי־פני בדמות הזעירה הזאת?
ראשי עלי כגלגל. צרופי מחשבות משונים מוליכים אותי שולל, מקוממים אותי נגד העולם כלו ונדריו המקובלים, נוסכים בי רוח מרד אף נגד חקי הטבע העולמיים, שקשה לי לישבם עתה בפני העובדא המוזרה; כי לפי חקי הטבע האדון אשכנזי הוא אבי הילד ולא אנכי… לא אנכי! לפי חקי הטבע רק הגוף יכול להפרות דור חדש ולא הרוח… לא הרוח, שמתקים לעולם בעוד הגוף נאכל רמה!
אולם מי גדר את חקי הטבע האלה? הטבע אינה מדברת בשפת בני אדם ואינה מגלה מרזיה לבני האדם אלא טפח, בעוד היא מכסה שבעה טפחים. בני אדם גאיוניים, כמה בטוחים אתם בגדרים שגדרתם! אכן פלא הוא, תאמרו בראותכם דבר יוצא מן הכלל. ואולם אותו יוצא מן הכלל, הלא יש לו חוק מיוחד שלו?
על טענותי אין מי שישיב בחדרי הריק. כתליו־כתמיו השחורים צופים בי דומם, עד תסגור תרדמה את שמורות עיני הלאות ואז אראה חלומות מוזרים וילד קטן, כרסתני ושמן, מתרפק עלי ומושכני בקצה מעילי:
– אבא.
כז. בספינת הקיטור “גליצר”.
כי ישבתי לכתוב לך עתה, אסתר, לאחר ה“בריחה” – בודאי כך אתם כלכם שם קוראים למעשה הנמהר שעשיתי בלכת אחרי לבי – אין אני כותב כדי להצטדק, או כדי לגול איזו אשמה מעלי. כי לא אשמתי ואין לי על מה להצטדק לפניך, ביחוד לפניך, היודעת כל מה שעבר עלי מעת הכרתיך ומעת ארשתיך לי ועד השבוע האחרון. אכן ישנם דברים יסודיים, דברים פשוטים כל כך ומנקרים את העין, ואף על פי כן אין בני אדם רואים אותם או שהם עוצמים עיניהם מראותם, עד בוא קטסטרופה, וקול הנפץ מעירם. הלא כל כך פשוט היה הדבר, שלעולם לא יכולנו להדבק יחדו, כי לאחרת הייתי כל ימי וכל שעותי וכל רגעי, לאחרת, לרגינה, זו שאני נשא אליה בארחות ימים למרות עיני העולם הפקח ולמרות ההגיון הישר, הצוחק ולועג לי בקול רם. הגברת אשכנזי לא תהיה לי עוד לעולם, ואולם אני מוכרח לשוב ולראותה – אותה ואת ילדה, שבארח פלא קרא גם לו השם אשכנזי תחת השם שלי. כאן נפלה טעות גדולה ונוראה, אסתר, כי הילד גזול הוא מעמדי. שנה אחר שנה שהתה רגינה עם בעלה ולא היה לה ולד, ולאחר שבאתי…!
אולם ככל מה שתוסיפי לעין במכתבי תחשבי יותר ויותר שצדקת בחשדך בי – תאמרי שוב, שחטאתי ושחטאה רגינה. אני מבטיחך איפוא באמונתי – האמיני לי זאת הפעם האחרונה, אסתר, שטהורה היא רגינה מכל הנשים והנערות שפגשתי בימי, ואמי היחידה היא מבאי ביתה!…
ואולם הילד הוא ילדי! ואליו ואל הורתו הנני נשא על כנפי קיטור, ודבר לא יעצרני בדרכי.
אסתר היקרה, אנא הביני את הדברים, שאם לא את, איך יבינו האחרים, אמך, אביך וכל הידידים שרכשתי לי באי מגוריכם, והם היו כה רחוקים ממני? אני כה דואג לשלומך, עד כי הייתי נכון לקצץ אחת מאצבעותי, לחלות לימים רבים, אילו יכולתי להיטיב לך בזאת, לעשות אותך מאושרה. האושר שבקשת באהבתי היה מקסם שוא, כי לא יכולתי לתתו לך, לא יכולתי להשכינך במקום שהאחרת היתה שוכנת בכל עת ובכל שעה, ביודעים ובלי יודעים. ועתה אב הנני ואשרי הפרטי כה מיותר הוא בעיני, ואילו יכולת להיות בתי, אחות בנה של רגינה, כי אז אמצתיך לי כבת והייתי מבקש את בן זוגך, את נושא אשרך האמתי, יחד עמך. הלא תסלחי לי: כה קטנה את בעיני, מעת שנעשיתי בעל משפחה, ואולם לא פחות חביבה את לי על כן…
* * * *
אני קורא את הדברים שכתבתי אל אסתר – והנה היא לא תבין אותם! היא תראה את המכתב לגברת שטרויס, אמה הפקחית, ולאדון שטרויס עם שרשרת הזהב הכבדה על חזהו. שניהם יחליפו מבטים וינידו במו ראשם:
– שר–ל–טן!
אני קורע את המכתב לגזרים קטנים ומשליכם הימה. בני־שחף לבנים טסים אל השלל, אולם הם שבים ועולים השמימה בצריחה של תקוה נכזבה: גזרי לב אדם אלה לא נתנו לאכלה.
לונדון, תרע"ט.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.