חמשה קנו ישיבה במכונית היורדת לתל־אביב, ומהם כבר החלו שנים־שלושה מראים אותות התמרדות ורטן, על הששי, האלמוני, החסר עוד ומעכב את הנסיעה. השתדל הנהג הגברתן, בעל העינים המזרחיות הקודרות, הערמומיות והלוהטות – שהיה מצחצח אותה שעה את הזגוגיות הקדמיות של מכוניתו באהבה רכה זו, בה מלטף הבידואי את סוסתו המיוחסת – להוכיח לקצרי־הרוח, כיד הפילוסופיה העגלונית הטובה עליו, שמידת החפזון אינה מידה של ימי מלחמה; אדרבא, מעולם עדיין לא אירעה תאונה למכונית החונה במקומה. וסיים בדברי נחמה לנוסעים, שפלישתם לתל־אביב, על כל־פנים, לא תאחר יותר מפלישת בעלי־הברית לגרמניה השדודה.
וכיון שנגע בפרשה זו של מאורעות עולם, דומה שסיתם, לפי שעה, טענותיהם של קצרי־רוח. האחד, שפניו גרומים ומכורסמים ועיניו חוסות בצל משקפים גדולות וכהות, שלף מתיקו המנופח צרור ניירות מוצהבים, דומים לתעודות של משפט ארוך וממושך, והתחיל מעיין בהן בעין אחת, כשעינו האחרת פוזלת לצד הבחורה היושבת על ידו, מכורבלת בתוך מעיל־פרוה שחור, כבד, ושקועה בדומית גאוה כבדה עוד יותר, ושתי עיניה המעוגלות מתרוצצות לכל ארכה של מדרכת הרחוב. ודאי מחכה למישהו, החליט בעל התיק מתוך אכזבת־מה.
עוד אחד, כרסתן לועס ממתקי־גומי, שצייד עצמו בעתונים מצוירים מן הביתן הסמוך, היה מדפדף בעתוניו בזהירות, כמי שמהלך עד ברכיו במים, משהה עינו על קריקטורות שאינן מבדחות ומקמט מצחו על הלצות, שנבצר ממנו לתפוס את עוקצן. שכנו על הכסא שמימינו, לבוש בגדי פועל, שלפי סימני הפיח בלחייו הנפולות יצא זה עתה מסדנתו, לא הכין מזון רוחני משלו, אלא הסתפק בעתוניו של לועס־הגומי, והיה מציץ מעל לכתפו של הלה, קורא בעת ובעונה אחת אתו ומחכה בסבלנות עד שיהפוך שכנו את הדף הבא, והחיוך הרחב שהופיע על שפתיו מפעם לפעם העיד שהוא דוקא תופס את עוקצן של הבדיחות והקריקטורות, אף על פי שלא שלם את מחירן.
המשורר הצעיר בר־אוני היה הנוסע החמישי, שמושבו, ליד הנהג, שיוה לו מעמד עצמאי יותר משל חבריו למסע: רוצה, מפנה־ראשו אחורנית ונוטל חלק בשיחה, רוצה, מביט ישר נכחו ומונה מספר לבנות־ערב, שמשוטטות בירושלים, וסלי פרחים על ראשיהן. ואילו הפעם לא ביקש בר־אוני לראות אף את אלו. המבט הנחוש בעיניו הכחולות, המחודדות, מתחת למצח הגבוה, המתקמט קודם זמנו, והפרעות בבלוריתו העבותה, המתנפנפת כדגל ברוח, העידו הפעם לא רק על מרדנות של משורר צעיר, אלא גם על אכזבה רצינית וכנה. הוא חש עוד בראשו מרוב הדברים שגיבבו סופרי עיר־הקודש באספתם אמש, בשאלה המטרידה אותו ביותר: “סיפור ארצישראלי מנין?” הוא בא לאותה אסיפה, במיוחד, מתל־אביב, מתוך תקוה לשמוע משהו חדש, מאלף, מורה דרך לעתיד, והרי הוא חוזר כעת כלעומת שבא, ריק, נבוך, מיואש. אם מחוסר יכולת, ואם מתוך התרפקות על צללי עבר רחוק, נמנו וגמרו כולם כאחד, שעדיין לא הגיעה שעתו של הסיפור הארצישראלי. הוא ועוד שנים שלושה מבני חבורתו אמנם טענו מה שטענו. הייתכן? אור לוהט ומסנוור זה של שמש הארץ, ערייתם המדכאה של הריה, ריחם המשכר של פרדסיה, ססגוניותה של ירושלים, תכלת ימה של תל־אביב, הודו הפראי של הכרמל, רינת מי תהום במושבות, הסתירה התהומית בין ישן וחדש, מחוז ונוף שלו, עדה ועדה והווי שלה ולחן שלה – המכל אלה לא יקום סיפור ארצישראלי ראוי לשמו? וכעת זכר את תשובתו העגומה, הפאטאלית, של אותו סופר זקן ומכובד, שניהל את האספה – ספק תשובה, ספק הרהורים בקול רם: “אנו הותיקים שעלינו מגלות אירופה, הרי זו מחלחלת בעצמותינו כל הימים, ואין לנו תקנה. שמא אתם ה”צברים“, עילויי הר־הצופים, הפטורים מענשו של נטל זה, תקבלו על עצמכם לצור בבואה לחיי הארץ?”
היה בר־אוני תמה לסוד כשלונותיו, שלו ושל חבריו, ביצירת סיפור, שתהא בו מן השלימות שבאמנות. כי אין להכחיש: מהם שיצירתם מגומגמת ומעומעמת, ומהם שנוקטים נעימה רמה מלכתחילה, ויוצא קולם מזויף וצורם את האוזן. מהם אהבת־יתר לנושא מעבירה אותם על ראייתם הנכונה, ומהם שפע הצבעים שמציפם מקרוב ושלא למדו עוד לרחק עצמם ממנו כדי פרספקטיבה ראויה, מטיל אותם במבוכה, לאין תקנה. על אלה האחרונים מנה בר־אוני גם את עצמו. שמא צדק מי שטען: תפסת מרובה לא תפסת? יש אולי להתחיל בקטנות. למנוע, לפי שעה צבעי־שמן ממכחולך. דייך במלאכת השרטוט. קו לקו, תו לתו. אך כאן שוב רגז לבו. והנוף הארצישראלי עתיר־הגוונים, הרקע המסתורי העתיק של העולם המתהוה כאן, מה תהא עליהם? דיברו שם על סינתיזה. סינתיזה! היכן היא לכל הרוחות?
“הנה היא!”, נשמע פתאום קול מנסר ואומר. קול אשה ספק רוגזת, ספק שמחה למראה עיניה. בר־אוני הפנה את ראשו, כאומר להסיח דעתו מן היתוש המנקר במוחו. הקול קול הנוסעת המכורבלת בפרוותה השחורה והוא מכוון לאשה קטנטונת ושמנמונת, שהופיעה ליד המכונית, אף היא עטופה פרווה, אלא שפרוותה מצבע הטבק, ופניה המשולהבים ותלתליה הנוקשים מעידים שיצאו זה עתה מתחת סוכך החשמל במכון ליופי. בבת אחת הפנו גם עורך־הדין הממושקף, גם הכרסתן לועס־הגומי והפועל המפוחם שבשכנותו את ראשיהם אל הבאה, שריח בשמיה הטובים גירה את נחיריהם ועורר את סקרנותם הגברית.
“חוששת הייתי, שלעולם לא אגיע עוד לכאן”, אמרה פרוות הטבק כמתנצלת. “חיכיתי בתור, ושוי בנפשך – קדמו לי שתי תימניות. ודאי משרתות או מלצריות. חשבתי שאתפקע!”,
“הללו מרויחות הון, בימי־מלחמה אלה”, השיבה הפרווה השחורה בנעימה עגומה. “אין תקנה לדבר. אך את עלי למכונית, ונזוזה”.
“הריני משגיחה על המזוודה שלי, שיקשרנה הנהג כהלכה. יש בה דברים העלולים להשבר.”
“את, הרי הלכת לאותה מכירה פומבית,” אמרה הפרווה השחורה, בעוד שפרוות־הטבק עולה וצונחת סוף סוף על ידה. “מצאת מציאות הרבה?”
פרוות־הטבק שוב העיפה עינה לאחורי המכונית, שם עוד היה הנהג עוסק בקשירת המזודות, ולא פתחה פיה עד שזזה המכונית. “כעת אספר לך מעשה נורא, חביבתי, חייך, נורא ואיום.”
“הלכה חמורך!”, אמר בר־אוני בלבו, כשמח לאיד עצמו. “בעוד שתי נשים מפורכסות אלה מספרות זו עם זו, שוב לא תוכל להתרכז בשום מחשבה. שכח את סיפורך הארצישראלי!” ובעוד הוא מקבל עליו מאונס דין של בטול מחשבה למשך כל שעת הנסיעה, קיבלו עליהם שאר הנוסעים מרצון. עורך־הדין הממושקף שכנראה היה מקוה עוד לפתח של היכרות עם הפרוה השחורה הסמוכה על ידו, דלה נרתיק־כסף מכיס עמוק במעילו והציע בפנים מחייכות סיגריות לה ולחברתה, שסירבו שתיהן לקבלן, ובכל זאת השיבו לו חיוך מנומס. בעל העתונים סגרם וקיפלם והניחם על ברכיו, מוכן מכאן ולהבא להפיג את שעמום הנסיעה בדברי רכילות של נשים נאות והפועל שנתבטל מקריאתו, בעל כרחו, היה מגנב מבטים חטופים וזעומים לצד שתי הפרוות היקרות ומנסה כוחו באומד מחירן.
“עד היכן הגיעו הדברים!”, נתמשך קול צלול ובוטח בעצמו מקפלי פרוות הטבק. “קבצנית כמותה, שאין לה אסימון מחוק משלה, מעיזה לבוא אף היא למכירה כזו, שמשכה סלתה ושמנה של תל־אביב כולה לבוא לירושלים! אגרטלים עתיקים דרושים לה, ליאקית זו! יכול לומר, בלא אגרטל עתיק אין חייה חיים!”
“יקירתי”, הפסיקה אותה הפרווה השחורה, “במי את מדברת?”
“הא כיצד?”, נתנה בה פרוות־הטבק זוג עינים תמהות. “אין את מכירה גזוזת־שער זו, שמתגוררת בדירת הגג של ביתי?”
“זו!”, קראה – צעקה, כמעט – חברתה, שהכניסה במלה אחת זו משמעות כפולה ומכופלת, שלא ניתנה כביכול לגלות אלא לצנועים.
“זו”, השיבה המספרת באותה נעימה עצמה. “שוי בנפשך, נוסעת אני בטאקסי מתל־אביב ועוברת על פני מכונית־משא, מלאה תפוחי־זהב, ועל הערימה יושבת היא, בשמלת־החאקי הנצחית שלה, יושבת ומצפצפת.”
“מצפצפת! – באמצע הכביש?”
“הרי היא מצפצפת תמיד – בבית וברחוב. סגולה בדוקה לקיבה ריקה, חביבתי. אלא שהוסיפה עוד עזות על חוצפה ונופפה ידה אלי, בעברי. בחיי, פני הסמיקו מבושה בפני הנוסעים. ולהיכן היתה נוסעת על גבי תפוחי־הזהב, לדעתך? ישר למכירה הפומבית בביתו של הקולונל האנגלי!”
“ודאי להוטה אחרי מציאות?”
“טעות היא בידך, חביבתי. אין מציאות במכירות הללו, ואשמות אנו עצמנו, מין הנשים שלנו, שמתחרות זו בזו בהעלאת המחירים, עד שכל הענין כמעט שאינו כדאי. שוי בנפשך, אותו אגרטל, שאמרתי לספר לך עליו, נקבו מחירו בקאטאלוג בשלוש לירות ונמכר בשתים־עשרה!”
“אח – את רכשת אותו?”.
“סבלנות, חביבתי,” השיבה פרוות־הטבק, שלא היתה מוכנה להקדים אחרונות לראשונות, בשום פנים. היא הרגישה בסקרנות הגוברת של הנוסעים, שעשו אזניהם כאפרכסת, וקרצה בעינה לחברתה מתוך קורת־רוח יתרה. “ובכן, מתברר שלא באה צפצפנית זו אלא לשם אותו אגרטל מן המאה השמונה־עשרה.”
“ומה צורך ראתה באגרטל דוקא?”
“הרי זו טענתי שלי – מה צורך ראתה באגרטל דוקא! הגיעי בעצמך: מתגוררת בדירה בת חדר אחד: שימשה פעם חדר־כביסה על הגג, אלא שבעלי ביקש להגדיל את הכנסות הבית, והוסיף מקלחת, ומקבל שכר־דירה. ובחדר אין לה אלא ספה רעועה, מכוסה מרבד ערבי, נוקשה ומחוספס, ארון צולע למעט הסמרטוטים שלה, עם מדף מיוחד מבחוץ – לסירים וצלחות מספר, שולחן קטן ונמוך, כמו בגן ילדים, עם שני שרפרפי־קש – והרי לך כל הדירה שלה. אח, שכחתי את המרדעת על הקיר”.
“מרדעת?”, תמהה הפרווה השחורה, שנדמה לה, כי לא שמעה נכונה.
“מרדעת”, אישרה המספרת. “מרדעת שפורשים על גבי סוס. מוצאת נוי מיוחד בצירוף־צבעים גס זה. דוקר את עיניך, ממש, בכניסתך. והרי בעלת־בית אני, ומצווה לבקר לפעמים אצל הדיירים, אף מחוץ לגביית שכר־דירה. גם אני אינני רוצה, שיהא בעלי הולך אצלה –”.
“כל כך מסוכנת?”, קרצה חברתה בעינה.
“מה את מעלה בדעתך! בעלי נשימתו מתקצרת כשהוא עולה במדרגות, מפני שמנו. ובכלל אין סכנה מצד זה. יותר מדי היא עסוקה באותו נהג, שמחזר אחריה –”
“חה־חה, הרי זה מתאים בהחלט למרדעת שעל גבי הכותל?”
כאן נעצרה המכונית בתנועת־בילום פתאומית, שהקפיצה את הנוסעים כולם ממקומותיהם, ומעבר ההגה נשמע קול גרוני, ספק זועם, ספק מלגלג:
“ואם בחורה אוהבת נהג, מה יש, גברת? נהגים לא מוצאים חן בעיניך?”
שתי הנשים הציצו זו בזו, נבוכות לרגע. נזכרו שהחיים והמות בידי נהג עלי כביש, ופרוות הטבק מיהרה להרגיעו.
“אילו חשקה נפשה בך, חביבי, לא הייתי אומרת כלום. אתה נהג כהלכה – תענוג לנסוע אתך. אבל הלה, נהג של שעת ־חירום. איזה סטודנט מחוסר־ עבודה, שמשרד טאכסי עירוני מעסיקו בנהגות־לילה.”
“כך, סטודנט!”, אמר הנהג, כשהוא רוקק לצד הכביש, וחמתו שככה באותה המהירות, שבה התלקחה לפני רגע. המכונית שבה להתגלגל קדימה, לרווחת הנוסעים, שחששו להפרעת סיפורה של פרוות־הטבק. אולם חששותיהם נתבדו, כשהעירה הפרווה השחורה:
“הרי סיפרת לי פעם על איזה סוחר –”
“כוונתך לאדון ברקאי? לא יצא מזה כלום, אף כי אני טרחתי באותו שידוך, בלי סוף טרחתי. אמרתי לה למטורפת זו: עד מתי תהי שוטפת רצפות בבתי־אחרים ויושבת בקבצנותך? הרי אדון ברקאי אדם טוב והוגן, ולו בית־חרושת לכפתורים, והוא חופן זהב ממש. וגם רוצה לקבל עליו חינוך הילד שלך. אך היא מנענעת ראשה ואומרת: מוטב לי לשטוף רצפות מלהשתעבד לבית־חרושת לכפתורים. ומוטב לילד שלי, שתהא אמו בת־חורין. איזה שגעון לדבר אחד: חירות! איזה פחד־תמיד, שמא יבוא מאן־דהוא ויגזלנה ממנה –”
“אולי מפחדת עוד מפני היטלר?”
“פחד, את אומרת? אימת מות! היית צריכה לראות אותה בזמן שעמדו הגרמנים בשערי מצרים. היו ימים ונדמה לי, שהיא טורפת נפשה בכפה. אי־ אפשר היה לדבר אליה. נטשה את כל עבודתה, והיתה מתרוצצת כמעט יום־יום בין תל־אביב לבן־שמן.”
“בן־שמן?”
“לא סיפרתי לך, שילדה מתחנך בבן־שמן? ילד זה הרי הוא פרק לעצמו. עינים כחולות, שער בהיר, לבן כמעט, אף מחודד, מטפס למרום – ודאי דומה כשתי טפות מים לאביו הנאצי, שברחו שניהם ממנו. ילד קשה –”
“מן הסתם, זוכר עוד את אביו?”
“אינני יודעת. מעולם לא שמעתי ילד זה מזכיר את אביו. כנראה, אף הוא לא היה מלקק דבש אצל אותו נאצי”. היא פרצה פתאום בצחוק. “אך זו היתה קומדיה! באה אצלי יאקית זו יום אחד, קודרת כענן, שואלת לכתבתה של הרבנות. למה לך הרבנות? שואלת אני. הלא אין רצונך בחופה? לא, כי אין רצונה בחופה, אלא בברית מילה. חשבתי שיצאה מדעתה. איזו ברית־מילה? אומרת אני, לא הרית ולא ילדת, ומה לך ולברית־מילה? מתברר שהילד שלה בא מבן־שמן, בעצם היום, לדרוש שתכניסהו בבריתו של אברהם אבינו. מבינה את, בגרמניה לא דאג אביו הנאצי לעשותו יהודי, וגם היא עצמה היתה רחוקה מכל הענינים האלה, גויה למחצה. וכעת בא הילד וטוען שתעשהו יהודי! כל הילדים בבן־שמן יהודים הם, ואין ביכלתו להכנס למקלחת אתם יחד.”
“חה חה!”, מילאה הפרווה השחורה צחוק פיה. “הרי לך חירות! והיתה ברית־מילה?”
“לכל פרטיה ודקדוקיה! בעלי היה הסנדק. והילד נשך שפתיו בשיניו ולא הפליט אפילו אנקה אחת. גבורה של גוי! המוהל והרופא והאחיות – כולם התפעלו. ורק היא, אמא שלו, התיפחה בקול. בקושי השתיקוה. שבוע ימים היה חבוש, עד שחזר, מלא גאוה, אל חבריו בבן־שמן.”
“חה–חה!”
“הכנסתי את בני בבריתה של ארץ־ישראל, ברית דמים כרתי עם הארץ, כך היתה מקוננת במשך ימים. ומאז עוד גבר פחדה מפני הגרמנים. שמא יבוא בעלה הנאצי עם חיל רומל ויתבע את הילד. יבוא ויחטוף את המציאה מידיה. לא ראיתי מימי היסטאריה כזו. וגם אחר כך, כשהוכו הגרמנים במדבר, לא הרפה ממנה הפחד, שמא מתנקשים בחירותה. כל מיני שידוכים ששידכתי לה, והיא באחת: עצמאות! זו יקרה לה מכל חיי רווחה מידי אחרים.”
“הרי אמרת, שיש דברים בינה לבין אותו נהג?”
“השד יודע, מה דברים יש בינו לבינה. התחיל, כנראה, הענין באותם הימים של אל־עלמיין. היתה פלוגה אחת מתאמנת להגנה אזרחית על גג הבית שלנו, והוא בראש הפלוגה. בחור גבוה, חסון, בעל שרירים. היה מלוה אותה בנסיעותיה לבן שמן. יתכן שראתה בו מגן לעצמה ולילד, מפני הבעל הנאצי. מילא, מגן – יהי מגן. אך למה דוקא קבצן כמוהו? כך שאלתי אותה, בפשטות. השיבה אף היא בפשטות, שבין כך ובין כך אינה נישאת אף לו. יחסים חפשיים, בנת? הוא מתפקע, רוצה להתחתן, והיא – מצפצפת”.
נשתתקה פרוות הטבק לשעה, כמי שעיפה נפשה מטורחה של בריה משונה, כפוית טובה לאין תקנה. ידעה, כנראה, הפרווה השחורה נפש חברתה, ולא הציקה לה בשאלות – מתוך בטחון, ששתיקתה לא תארך הרבה. בינתים השתקעה בהרהורים, ודאי הרהורי בתולה בת־טובים, שהגיעה לפרקה, ולא יאתה לה לדחוק את הקץ, ועשתה עצמה כלא רואה את פזילותיו של עורך־הדין הממושקף, שהוסיף לעיין בניירות שבתיקו, בעין אחת. הכרסתן לועס־ הגומי שב להפוך בעתוניו המצוירים, ושכנו הפועל חידש את שותפותו האילמת לעיונו. מן הדומיה השלמה שהשתררה בתוך המכונית, הסיק בר־אוני, שהולכת רכיל קטנטונת זו כבשה את תשומת־לבם של כל חבריו למסע, ואף כי החליט, מלכתחילה, שאין היא נמנית על טיפוסי־הנשים החביבים עליו כל עיקר ראה להודות שאף אזנו נמשכת אחר שיחתה, ולא בלי ענין. לפיכך שמח, כשהתעוררה – לאחר שעה קלה של הרהורים נעלמים – וקולה שב למלא את חלל המכונית.
"רואה אני אותה נכנסת לאולם־המכירה, בהולה ושטופת־זיעה, רצה ישר אלי. הלא תביני, כמה נדהמתי. שוי בנפשך: כל הגבירות ההדורות והמצוחצחות של תל־אביב וירושלים, מכאן, וגזוזת־שער זו בשמלת־החאקי המקומטת שלה – מכאן. עודני אומרת להוכיחה על זלזול זה שהיא נוהגת במקום – סוף סוף, מעונו של קולונל אנגלי, ולא דירתה שלה על הגג – והרי היא תופסת ידי ושואלת בקוצר נשימה: האגרטל עוד לא הוצא למכירה? דומה, שאילו נמכר בהעדרה, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. רציתי לפחות, שתתפקע מעט קט, ואני אומרת: איזה אגרטל? אף כי ידעתי, שאין ברשימה אלא אגרטל אחד זה מן המאה השמונה־עשרה, וגם נתתי עיני בו, אף כי נקבע מחירו בשלוש לירות, וזה יותר מדי לכד־חרס סדוק ומסודק – עד כדי כך, שראו לחזקו בחוטי־ברזל.
“מתפלאת אני עליך, באמת, שאמרת לרכוש שבר־כלי כזה”, אמרה הפרווה השחורה.
"דבר שבאופנה הוא, יקירתי. לכל בית שאת מוזמנה בתל־אביב – ואני מוזמנת להרבה בתים, בגלל עסקי בעלי, שמתרחבים והולכים – בעלת־הבית מתפארת בעתיקות שלה, זו בארון־ספרים מחוטב ומרבה־אבק, שהביאה מפאריס, זו במיחם־נחושת, מורשת סבתא שלה, וזו בתמונת באלארינה חושפת רגליה הארוכות בתוך מסגרת מוזהבת על הכותל. וכשהן באות אלי ורואות את הרהיטים שלי המצופים לכה, וכל כלי־השולחן שלי – כסף טהור – בארון־הזכוכית, ודאי שהקנאה אוכלת אותן, אך מעמידות פנים תמימות ומתחילות תיכף לחפש – עתיקות. “אנטיקים” הבי להן! “הכל אצלך כה חדש ונוצץ!”, אומרות הן בנעימה חמוצה כל כך, שיצרי מגרה אותי לסטור להן על לחין. עד שאמרתי לבעלי: “מילא, יהיה עלינו לרכוש איזה כלי עתיק, לשימו בארון־הזכוכית – לסתום את פיהן של הגנדרניות הללו. אמר לי בעלי: לכי ורכשי משהו – בשתים־שלוש לירות. ומכיון שראיתי בקאטאלוג את האגרטל הזה, וקולונל אנגלי מעיד עליו שהוא מן המאה השמונה־עשרה, אמרתי: סוף־סוף מצאתי את מבוקשי. כלום יכולתי להעלות בדעתי שגעון כזה? שדיירת שלי עצמי תהא מתחרית בי להעלות את מחיר האגרטל עד אין סוף?”.
“ולא ניסית להשפיע עליה, שתסתלק מן מהתחרות? הרי יודעת היא, שעשירה את ממנה”.
“דברי אל העצים ואל האבנים. הרי אינה שפויה בדעתה. אותו אגרטל, אומרת היא לי, יש לו “היסטוריה”. מה ענין היסטוריה אצל אגרטל סדוק? שואלת אני. יש ויש, אומרת היא לי. איזה סבא של סבא של סבא שלה נתגלגל לעיר מאיסן שבגרמניה. וזכה לרכוש אחד האגרטלים הראשונים מבית־מלאכה זה, ששמו חתום באותיות חרוכות על הכלי העומד למכירה כאן. כך, אומרת אני, אגרטל זה הוא מין נכד או נין לאגרטל של סבא של סבא שלך? וכל הגברות שמסביב צוחקות, אך היא אינה מבחינה בלעג שבדברי, ומתחילה להסביר לי, במין רצינות מצחיקה, כמה חשוב לה הדבר. אגרטל כזה, בדיוק, היה לה בביתה – כמובן, מורשת אותו סבא של סבא של סבא שלה – ואילו בברחה מפני בעלה, לא הספיקה לצררו בצרורותיה. האמת אגיד לך, חשדתי שהיא משקרת, אמרתי ודאי היא יודעת שויו של האגרטל שעולה על שלוש לירות. אילמלא כן, לא היתה קבצנית שכמותה מתירה לעצמה להוציא סכום כזה, בעוד היא מהלכת תמיד בלי גרבים, מפני יוקרם. וכשהכריז סוף־סוף הכרוז: אגרטל תוצרת מאיסן מן המאה השמונה־עשרה, עם דמויות רועים, במצב מתוקן, נפלט מפי תיכף ומיד: שתי לירות. ומה את סבורה? אותה מטורפת אינה מהססת להוסיף תיכף ומיד לירה שלימה: שלוש! היא אומרת, ומנופפת את ארנקה הבלוי אל על. באין ברירה אני מחליטה להוסיף רבע לירה. הן לא אתן לדיירת שלי לנצח את בעלת־הבית שלה! שלוש ורבע, אומרת אני. שלוש וחצי, עונה היא אחרי. שלוש ושלושת רבעים, אומרת אני. ארבע, עונה היא תוך כדי דיבור! וכל הקהל הרב שבאולם עומדים ופוערים פיותיהם – מתפלאים לחוצפתה. ואני רותחת. בטוחה אני, שלא תעצור כוח להתמודד אתי, ובכל זאת אינני רוצה לבזבז את ממוני בגלל סבא שלה –”.
בר־אוני הסב פניו אל הדוברת. פניה נתכסו אודם טבעי סמיך ולוהט, שהעיד כי החוויה שנתנסתה בה באותה מכירה פומבית, היתה עמוקה וכנה. ולא בר־אוני לבדו, אלא כל שאר הנוסעים אתו, פנו מעכשיו בגלוי אל הדוברת ושיתפו עצמם, כביכול, בהתחרות־מרוץ זו בין שתי נשים עקשניות, כשהם מחכים להשתלשלות הדרמתית של המאורעות. אפילו הנהג, שלא ניתן לו להסב ראשו אחורנית, נתן את חלקו במתיחות הכללית, בשריקות תמהון ועידוד, חליפות.
“ומה היה בסופו של דבר?” שאלה הפרווה השחורה בקוצר־רוח.
“תשמעי ותתמהי!” השיבה פרוות הטבק. “הריני מסתכלת בארנק הבלוי שלה ושתה עצות בנפשי. כמה לירות בערך, יכלה לתחוב לארנק זה? לא הרבה על כל פנים. לכל היותר, חמש או שש, אומרת אני בלבי. ובינתיים אין אותו כרוז פיקח טומן ידו בצלחת. הבחין בי, שהענין מחשיב והולך בשבילי, – כמובן, ענין של נצחון, ואינו נותן לי לנשום, אלא מכה בפטישו על השולחן ומכריז במהירות משונה: ארבע לירות – אחת! ארבע לירות– שתים! אגרטל חרסינה, חרסינה של מאיסן, מן המאה השמונה־עשרה! – ונראה שנתבלבלתי לרגע, כי הוספתי תיכף לירה שלימה. חמש! קראתי. אך השתגעה יריבתי לחלוטין. שש! קוראת היא. שבע! אומרת אני. שמונה! עונה היא, תוך כדי דיבור, כאילו הלירות צומחות לה על הגג. כאן התחלתי אני מהססת. שמונה לירות באגרטל סדוק – ומה יאמר בעלי? – שמא אתן לה לזכות במציאה זו? והכרוז, ערום כנחש, שוב אינו נותן לי לחשוב הרבה, מבלבל את רעיוני. שמונה לירות – אחת! שמונה לירות – שתים! אגרטל של חרסינה, חרסינה של מאיסן מן המאה השבע־עשרה –”
“או – הו!”, הפטיר אחריה הנהג בשריקה ממושכת, “תמניא ליראת –!”
הדוברת העיפה לעומתו מבט קטלני ונשתתקה. דומה היה, שהפרעה זו העמידה אותה מחדש על כל שיעור איוולתה, בהתחרותה עם אותה קבצנית מטורפת, ונטלה ממנה את כוח דיבורה. אולם חברתה לא חסה עליה, אלא נטלה ידה בידה והעירה בערמומיות: “כמובן, ידעתי מראש, שאת מובילה את האגרטל אתך במזודתך –”
פרוות הטבק לא השיבה תיכף, והיה דמיונה כאוספת רעיוניה הפזורים.
“בכל הענין הזה, משמחני דבר אחד”, אמרה לבסוף, אם כי רחקה כל שמחה מנעימת קולה. “שתהא מטורפת זו רעבה ללחם שבועות מספר. וכך נאה לה, בעצם. פשיטא, שתים־עשרה לירות בשבר־כלי אחד!”
“היא זכתה איפוא באגרטל?”
“היא הוציאה כל ממונה, ובלבד שתהיה לה מזכרת סדוקה מחרסינה של מאיסן. מגרמניה שלה. והיא שכרתה ברית עם ארץ־ישראל, ברית־דמים, היא אומרת. שמא תדעי את להסביר לי, מה מתרחש בנפשה של יאקית מעין זו?”
“מה יש להסביר כאן? הרי אמרת מלכתחילה, מטורפת!”
ושתי הפרוות נסמכו זו לזו, מתוך שתיקה של הסכמה הדדית. צמרות הפרדסים של פרברי תל־אביב נצנצו לעיני הנוסעים, שהתנערו פתאום וזכרו, שהם מתקרבים למחוז־חפצם. רק בר־אוני היה שקוע עדיין בהרהוריו, רק הוא רחק עדיין ממחוז חפצו. בעצם, היה מאזין שוב לדברי הויכוח באותה אסיפה של סופרי ירושלים – על הסיפור המתחמק והולך מידי הסופר בארץ… הוא נענע ידו, כמבקש לטרד את היתוש המנקר במוחו, מנקר והולך בלי רחמים: סיפור ארצישראלי מנין?
חומת אבנים, אבני־ירושלים. בתוך החומה, מן השער ועד מרפסת הבית, החבוי בירכתי הגן, כמשמר־כבוד שני טורי־ברושים התיצבו. האילנות הבודדים בין ערוגות הפרחים, אילו זיתים עתיקי־יומין, נדמו כנודדים מארץ רחוקה, שעמדו לפוש כאן, עם התרמיל המאובק על השכם. עוד רגע יפושו, אחר יעקרו רגליהם ואינם.
גן זה איותה מרגלית לשבתה, אף כי הבית החבוי בקצהו דיכא את רוחה בכבדו. טורי הברושים האלה מזכירים לה את המושבה – מושבתה, את הפרדס – פרדסו של אבא. זכר עגום, אבל זכר, המקשר אותה אל עברה. תודה לאל, עוד לא כל החוטים נותקו…
על מרפסת זו היא מבלה את כל שעות הבוקר. הספר האחרון שהובא לה בידי בעלה, צונח מידה במהרה. גם רקמתה שלא נשלמה, מתגוללת על הרצפה, ואין היא מקשיבה אלא לתנועות המוזרות של היצור הקטן, המפרכס בתוך כרסה. היא עוצמת עיניה ומאזינה, מאזינה. חסילים מנתרים בעצי־ הזית. זבובים מזמזמים בין ערוגות הפרחים. ריחות עדינים זולפים לאפיה, ורחוקה העיר עם שאונה והמונה. וכשהיא עוצמת עיניה, יש ותדמה, כי לא בקצה ירושלים המעטירה, כי אם בתוך המושבה היא יושבת.
היצור הקטן, המפרכס בתוך כרסה, חתם את גורלה. היא, בת הזקונים לאביה ואמה, בכרה קלה, שעשתה תמיד ככל העולה על לבבה, שלא נשאה בכל אחריות מעולם, עתה הרגישה באחריות ליצור קטן זה, שעוד לא בא לעולם. קלות־דעתה, בלכתה אחרי אדם רחוק ממנה ומסביבתה, בלכתה אחרי רגש בן־חלוף, עתה נשאה פרי: עתה נחתם גורלה. לא עוד תעלה בדעתה לברוח, לשוב למושבה. לא, כי עתה רותקה לאדם זה, לגבר יפה־תואר וזר זה, לעולם…
ואולי עתה זה יתקרב אליה? הלא אבי־ילדה הוא? האמנם רק נדמה לה, כי מעת ששמע את הבשורה, בשורת היצור הקטן, אשר היא נושאת אליו, נתעדן הגבר החסון; כי הנשיקה, שהוא טובע על מצחה טרם צאתו לעבודת־משרדו בבוקר, נעשתה לחה יותר ויוצאת עתה מלבו?
ומה מוזר גורלה! אחותה הבכירה נישאה למורה המושבה, והם חשוכי־בנים. אחותה השניה אשת אכר ומטופלת בילדים הרבה. אך שתיהן יחד שמרו על עליצות־הנעורים, וביתן בית־ועד לכל הער והרענן שבמושבה. והיא, שקנאו בה כל הבנות על אשרה, שאולי עוד מקנאות בה עד היום הזה, מי לה, מה לה פה, בתוך החומה הזאת, בשכונה זרה זו שבירושלים הבירה?
בפעם המאה ואחת היא הופכת בשאלה: למה דוקא היא חשוכת־אושר? אהבתה לאיזי היתה נאמנה וכנה. לא רק לירושלים, – עד קצה העולם היתה הולכת אחריו בימים הטובים ההם! ונדמה לה, כאילו גם הוא אהבה. הוא, הקצין התקיף, הממעט בדיבור, השוקל כל תנועותיו בפלס, הלך שבי אחר פראותה, משובתה, פטפטנותה. אכן ימי כהונתו במושבה היו ימי אושר! אחר כך התחילו החולין. משנתקרבו זו לזו, התחיל הנכר…
והיא שואלת לעצמה: האמנם יהודי הוא? יודעת היא גם יודעת, שמשפחתו שם ויחש לה בקהלה יהודית גדולה שבגולה. ובכל זאת… מה יש בו מן היהדות? עד עתה לא הרבתה חשוב בשאלות מופשטות כאלו. ואולם כעת היא מרגישה, כי בנפשה היא, לדעת פשר דבר. מה מרחיק את איזי מכלל היהודים פה בארץ, ומה מקרב אותו ל“גויים” לבני־שער ותכולי־עינים אלה, הפוקדים את מעונם בערבים, לוגמים בשלוה יהירה את הויסקי והסודה ומשחקים בברידג׳ ברצינות של מישבי עולם? וכה מוזר הדבר, שאיזי אינו רואה את החיוך הערמומי, הלגלגני, האורג בזויות פיהם, מדי הזכירם דבר יהודי. איך איננו מרגיש, שהיא מתהלכת כמנודה ביניהם, בתוך כתלי ביתה היא, ועל אחת כמה וכמה, מחוצה להם; כי אין ביכלתה להתחבר אליהם, ולא אל נשיהם, הסובלות אותה בחברתן, רק מפני משרתו הגבוהה של בעלה? איך איננו מרגיש: האמנם גם טפש הוא כגוי?
קול המשרת הערבי הזקן מעורר אותה מהזייתה:
– אחד חוג׳ה רוצה לראותך, יא סית.
היא פוקחת עיניה, ממצמצת בהן ופוקחתן שוב.
היאמן? מרחוק היא מבחינה את פני הבא בשדרת הברושים. עמינדב הוא, בן שכניה ורע־נעוריה במושבה. בפעם אחרת היתה רצה לקראתו כאילו שלוחה. היתה נופלת על צווארו. הלא עמינדב הוא, והלא את ריח המושבה הוא נושא אתו! עתה היא מניעה רק בראשה. בבת־צחוק עגומה היא מקדמת את פניו, מושיטה לו יד רפה:
– השלום, עמינדב?
עיני עמינדב מבריקות כקדם. עיני עמינדב מלטפות את פניה כקדם. הוא יושב על השרפרף שעל ידה, אבל כולו תנועה, ופיו כמעין המתגבר. כן, לאביה ולאמה שלום. והם מתגעגעים אליה. ומתגעגעת כל המושבה אתם. כן, והוא משתקע בירושלים. רק יסע למושבה ויחזור בשבוע הבא. משרת־גנן נמצאה לו. אצל השופט. בית – ארמון! והגן – תאוה לעינים! פקידי הממשלה הללו יודעים להסתדר…
– כן, – הוא מסב פתאום את פני השיחה, – ומה שלומך את, מרגלית? בחיי, אני התגעגעתי אליך כל הימים האלה, ושמח אני, כי…
תקיעת שופרו של אוטומוביל, שהתקרב אל השער, מפסיקה את השתפכות־הנפש של בן־המושבה. דבר־מה, שזע בפני בת־שיחתו מפליא אותו. הבעה זו של ליאות ודכאון בפניה של מרגלית, דומה לו – תרתי דסתרי…
– זה האבטומוביל של בעלי.
עמינדב קם ונוטל ברכת־הפרידה. מרגלית אינה משדלת לעכב אותו. נתקיימה הבנה ביניהם, בלי אומר ובלי דברים.
– ובכן, תמסור להורי, שמצאתני בכל טוב…
– בודאי, בודאי אמסור!
היא מלוה אותו בעיניה. בשדרת הברושים נפגשו בעלה ורע־נעוריה, עברו זה על יד זה בקידה קלה. כזרים. כזרים? אמנם זרים הם. לא זה מעולמו של זה.
ובהעלם עמינדב מאחורי השער מבחוץ, זע בפניה שוב אותו הדבר, שהפליא את רע־נעוריה. זע ועבר חיש קל. ובעלות בעלה על המרפסת, היתה השלוה נסוכה על פניה כקדם, ורק אי־שם במעמקים, פרכס יצור קטן, פרכסה בשורת־הגורל.
נמסכו דמדומי ים־הקרח לתוך לובן־סנוורים של עולם־יער מושלג. זה הלך והפך ורוד־תכול ושב והפך כחלחל־אפור. נבלע גוון בתוך גוון, ולא נודע כי בא אל קרבו: בשורת לילה בקצוי צפון הגיעה אל המגררה הבודדת, הגולשת בתוהו קרוש, מחריש ותמה, כביכול, אל תנועה לא־צפויה זו, שפרצה את שממונו.
לפתע נתעוררו הצבאים הנהלאים, המושכים במגררה. שבו ומתחו רגליהם הדקות, שכבר התחילו מתמעדות לאחר מסע יום תמים בדרך חתחתים וטלטלה, זקפו ראשיהם וניערו ענני כפור קטנים מעל קרניהם המסועפות. היתה גם לשתי הדמויות האנושיות שבמגררה – מובלעות כמעט לגמרן בתוך פרוותיהן ודומות זו בעיני זו לאלילי־אסקימו יותר מאשר לבני־אדם, בשר ודם – הרגשה מעודדת, כאילו עלתה המגררה, שהוחשה תנועתה מעתה, לשביל סלול בתוך התוהו. ואף כי לא שככה הסערה לחלוטין, היתה משום הבטחת הפוגה במרוצתן השלוּיה, המעוינת של הבהמות התשושות.
הדמות הגבוהה מן השתים, השקועה בירכתי המגררה, ראתה סוף סוף יכולת להתיר אילו מפרוותיה ולשאוף מלוא ריאותיה מן האויר הקר, שניטל הימנו הרבה מעוקצו הקרחי. כשהיא שולחת ראשה לפניה, טרם נתמלט, כמעט, ספק שאלה, ספק קריאת־תמיהה משפתיה, עד שהופנתה למחצה הדמות השניה ממושבה הקדמי לעומתה – דומה עדיין להתגלמותו השלמה של אחד מאלילי־אסקימו – ולחשה צרודות:
– כן, אדון, פה אולי בית יש. אולי בית־ציידים יש.
האיש בירכתי המגררה הפליט אנחת־רווחה ונשתקע שוב בתוך פרוותיו. אח, אילו ניתן לו ללגום ספל קפה חם, מהביל ליד אח מבוערת, בצריף חמים, רוחש ידידות! לאחר יום שלם לשתיקה מאונס, בחברתו של לאפו עילג זה, השוטה למחצה. הנבער מכל דעת זולת ניהוג בצבאיו, מה לא יתן איש בשיחת־שעה עם נורווגי נבון, ער ובן־תרבות!
בקול חריקה נסרנית נעצרה המגררה, זו תיותה תחילה חצי־עיגול מארך על מעטה הכפור החלקלק של קרחת־יער, שנזדקרה מול הנוסעים במפתיע וגילתה צריף־עץ נמוך ורחב־ידים בקצה. נביחה רמה של כלבים מורגזים מרבצם בדיר סמוך, נשאו אל נוסעי־המגררה הגלודים למחצה את הבשורה הטובה, שלמשך לילה אחד זה, לפחות, בא קץ לנדודיהם.
“בואו, הבאים”, נשמע קול רועם בפתח הצריף, “אך מהרו, פן יבוא הכפור בעקבותיכם”. ובפנותו לאחוריו המשיך אותו קול: “הוסיפי עוד אילו גזרי־עץ לתוך האש, ברונהילד”.
מה ברכה מברכות־אנוש תרנין לב נוסע עיף,
יותר מזכר שמה של אשה? אשה שומרת על אש האח, שלא תכבה. אשה – אולי אף צעירה. אולי אף יפת־תואר. ברונהילד – שם נאה בצלצולו.
בעוד הנהג מתעסק בצבאיו, בעזרת המארח האלמוני, שיצא, ופנס מכוסה גלדי־חלב בידו, ללוותו אל הדיר, ניתנה לנוסע שהות לסקירה חטופה של הפנים.
ודאי אין בעלי הצריף, יהיו מי שיהיו, יכולים להתפאר בעשירות יתרה – אמר האורח בלבו. השולחן המרובע, המואר בקושי באור עששית־נפט מפויחה זו, התלויה באמצע התיקרה; שני הספסלים הארוכים משני צדי השולחן, הכסא היחיד בראשו; המעלה הרחב, בחינת דוכן, בפינה, שנערמו עליו עורות לרוב ושימש, כנראה, במקום מטה – כולם עשויים קרשים, לא מהוקצעים ולא מלוטשים, שחוברו במסמרים כלאחר יד, באיזו נגריה או מפחיה כפרית. שורות מספר של כופיות מיובשות, שנחרזו בחוטים, היו הקישוט היחיד על גבי הכותל, מעל לאח. אולם עדות נאמנה מכל אלה לטיב חייהם של יושבי צריף־העץ במדבר לבן זה, ניתנה בארשת פניה הסגופים של האשה הגבוהה, הצנומה והמגוידת, זו הקרויה, כנראה, ברונהילד. האורח השגיח בידיה הקטנות, הנפוחות, אכולות־הכפור, ורגע קל דימה לראות מעין מבטה הנפחד של אילת מרודפת בעיניה האפורות, הטובות. אולם קול חרישי, מתרונן הרגיע אותו, כהד צלילי־תרבות רחוקים, כשאמרה האשה, בעודה מזיזה אחד משני הספסלים לצד האח:
“בבקשה לשבת, ואני אכין ספל עולש. אל אלהים, ודאי קפא אדוני מקור בנסיעה ממושכת זו בסופת־השלג”.
“חן חן”, אמר האורח, “ודאי לא הוגן הדבר לנצל מידת הכנסת־אורחים שלכם בצורה כזו, אך דומה, שלא היתה ברירה אחרת. הנהג תעה בדרך ושיחק לנו מזלנו, כי הגענו למקום ישוב כל שהוא הלילה”.
“באמונה, שיחק לכם מזלכם”, השיבה האשה, “צריף זה שלנו הריהו הנקודה היחידה לישובו של אדם בסביבה, מרחק שלושים מיל משכניו הקרובים ביותר”. נעימת יגון לאה בקולה הפתיעה את האורח, שנשא עיניו מאש האח, ומבטן נתקל בעיניה האפורות, שהזכירו לו שוב את דמיונה לאילת מרודפת.
“דומה, אין כמקום הזה לבדידות”, העיר, כמשיח אל נפשו, יותר משנתכוון להשיב על דברי האשה. אולם ברונהילד, שנתעורר בה, בלי ספק, יצר השיחה, נאחזה בחוט דבורו מיד.
“בודדות אנו באמת, במידת מה, כשבעלי יוצא לצוד ציד, או לראות במטמונותיו, ביחוד בשעות הלילה, כשזאבים משוטטים בשדות השלג, ויללתם בוקעת ועולה מתוך הסופה. ולא שאנו מפחדות, אלא כורעות שעה ארוכה יותר ומרבות תפילה יותר בלילות כאלה, באין גבר בבית”.
היא דיברה בלשון רבות. יש איפוא עוד אשה בצריף. רק עתה השגיח האורח בדלת עוד אחת, משמאל לאח, הנפתחת כנראה לחדר סמוך. מבטו הנמהר ודאי לא נעלם מעיניה הערות של ברונהילד.
“כן, זהו המחסן וחדר־השינה של בתנו כאחד. ילדה מסכנה! שלחתי אותה למטתה עם שקיעה לאחר עמל היום. עבודת־פרך עבדנו כולנו, עם שוב בעלי מן ההרים אמש”.
כניסתו של הצייד, גבה־קומה, רחב־כתף, עב־זקן, והלאפו נהג־הצבאים אחריו, שמה קץ לשיחה. ניצוץ־הסקרנות הנמהר, שהאיר את פני האשה לפני רגע אחד, כבה באותה המהירות עצמה, כאילו נשפה בו רוח מים־הקרח, זו פרצה מחדש לתוך החדר.
מכאן ואילך השתלט בעל־הבית על השיחה, בעוד אשתו עושה בין הכלים שבפינה, מתקינה בחפזון סעודת־בשר קרה בשביל האורחים, וסיר העולש המבורך מפעפע ומהביל ליד האח. אגב סעודה השפיע הצייד על אורחו רוב שאלות, שהתשובות עליהן הופרעו מתוך רצון עז עוד יותר להשמיע דברי עצמו, לספר על שבוע רב־הרפתקאות עם רובהו במדבר הלבן.
אח, מה טוב ומה נעים שבת גברים גם יחד! לבו עלץ לביקור בלתי־צפוי זה של אדם מן העולם הגדול, שנקלע במגררת־צבאיו לירכתי־צפון אלה, האכזבה הקלה, שהרגיש בשמעו, כי אין האורח סוחר־עורות, אלא פקיד שנשלח להצטרף לאיזו משלחת בשפיצברגן, פגה במהרה, ובאה במקומה הרגשת גאוה יתרה על העובדה, שאדם כה חשוב מוצא ענין של ממש בהרפתקאותיו של צייד ותעלוליהם של בעלי־חיים בין שלגי־מגור. אמנם כן, אין אתה רואה אלא חיות־הבר, ובני לאפו נבערים מדעת, כל חדשי־החורף הארוכים הללו.
כאן ראה האורח להפליט הערה זהירה על מציאותן המבורכת של נשים בתוך הצריף. לא רבות מצאת בין הנשים הלבנות, אמיצות־לב, שמוכנות ללכת אחרי בעליהן לקצוי צפון. נסתבר מתוך דבריו, שנסיונו שלו בענין זה לא היה מעודד ביותר.
הצייד השיב לכך במשיכת כתפיו הרחבות. נשים לאו גברים הן. על כל פנים, אין זו ממידת גבר להרבות שיחה עם האשה. ואמנם ממעט הוא בדיבורים אל ברונהילד, אמר האורח בלבו. ברונהילד, ששטפה בינתים את הסירים והספלים, קנתה להן ישיבה על הספסל, מצדו השני של השולחן, ועיניה האפורות, הפקוחות לרווחה, הביטו בעגמה אל הגחלים הלוחשות. נחרתו של הלאפו הסרוח על הרצפה, ליד האח, הזכירה להם, כמה מאוחרת השעה.
“דומה, שהגיעה שעת שינה גם לנו”, אמר הצייד. “עוד לפניך דרך ארוכה וקשה מחר, וטוב שתנוח כל צרכך הלילה”.
הוא קם ממקומו, תוך פיהוק ממושך.
“ברונהילד, העלי נר והוליכי את מר למחסן”.
כאן פנה לאורח ואמר כמתנצל:
“אין לנו מטות הרבה, ולא נוכל איפוא לכבדך בנוחיות יתר. יהיה עליך לישון עם בתנו במטתה”.
האורח נתן בו עיניו בדהימה.
“אח, אל דאגה”, אמר בעל־הבית בבדיחות־הדעת, “אותה מטה גדולה ורחבה די הכיל שלושה. והילדונת כמוה כאם, דקה וצנומה, ואינה תופסת מקום הרבה. הלאפו ילון אתנו כאן, בטרקלין”.
שוב לא נמצאה בפי האורח תשובה לדיבורים אלה, ובדומיה הלך אחרי ברונהילד, שהאירה בנר־החלב שבידה את הדרך לתוך המחסן.
“שמור רגליך”, אמרה, משנסגרה הדלת אחריהם. רואה אתה, כאן כל צרכינו לימות החורף, והרצפה כולה ערימה אחת של שקים וארגזים. אחוז בידי. נר זה אינו שופע אורה יתרה".
נבוך ונדהם לנוכח נסיון נדיר, שהוכח בגורלו, נתקל במכשולים מסתוריים מדי התנשב אור־הנר הקלוש לצד שכנגד, היו השניות המועטות של גישושיו באפלולית החדר כנצחים בעיני האורח. והנה נעצרה ברונהילד בפינת החדר בקצהו השני, לפני דוכן נמוך, דומה לזה שראה האורח בטרקלין, הרכינה עצמה אל ערמת עורות באמצע הדוכן, והוא דימה להבחין בצליל חרישי של נשיקה אמהית.
“הילדה שקועה בשינה עמוקה”, אמרה ברונהילד באנחה. “ידעתי שתירדם תיכף. מעתה מקומך גלוי לפניך. ליל מנוחה”.
היא פסעה חזרה אל הדלת, בעוד פתילת־החלב שבידה מתווה תוים פתלתולים, מסונסנים בדרך יציאתה מן המבוך הזעיר, שבקצהו השני נשאר הנוסע באפלה גמורה.
הוא ישב על קצה המטה, נתון להרגשה מוזרה, שעדיין יושב בתוך המגררה וצבאים מוכי־סנוורים מוסיפים לשאתה לאין מטרה בסופת־שלג אין־סופית.
הפריעה את הזיותיו יד ארוכה ודקה שנגעה בידו בעוד קול חרישי דובב ואומר:
“תקפא מקור, אם תוסיף לשבת ככה. מדוע אינך שוכב?”
“אין את מכירה אותי, גברתי הצעירה”, אמר האורח בנעימה קפדנית. “אינך יודעת אפילו, מי אני”.
“יודעת אני. אתה האיש היוצא מחר בבוקר למסע ארוך, עד שפיצברגן”.
“לכל הרוחות –”
הנערה השיבה בצחוק עצור:
“הדבר פשוט בתכלית. האזנתי לשיחה שהתנהלה בטרקלין. שמעתי כל דיבור ודיבור שלך. בעוד אמא מדמה, שאני ישנה. אין אתה דן אותי לכף חובה, לא כן?”
“לא, אין אני דן דינך כל עיקר”, סינן האורח, מתוך הרהורים.
“כה נדירים האורחים במקומנו. חוץ מבני לאפו, כמובן, שבאים אצל אבא, להחליף סחורות. ושנים חלפו מאז לקחוני דרומה – כשהייתי לבת־מצוה”.
“אח, צר לי עליך מאד”.
“באמת? ואני לא כן עמדי. על כל פנים, לא הלילה. אתה באת הלילה, ומעתה אהא מהרהרת בך בלילות החורף הארוכים”.
“את אפילו פני לא ראית”.
“אח, מה איכפת? דימיתיך גבה־קומה ובהיר־שער. ודאי כאחד הוויקינגים”.
הוא צחק, צחוקו הראשון בתוך החשכה. שוב הרגיש במגע ידה הארוכה והדקה של הנערה, והפעם לא שמט ידו משלה.
“ניחא”, אמרה הנערה, “הנה פיניתי לך מקום. בוא שכב”.
הוא נשמע לה – כסהרורי, כמי שנאחז בציצית ראשו והוצא מחוץ למקומו, זמנו, דורו, והוטל חזרה לעולם קדמון, דור־ראשונים. דור, לא היו בו אלא חוה הקטנה ואדם, בגן. במצב קרוב לחוסר הכרה, בו שקע במהירות, היו המחשבות הופכות חלומות, החלומות הופכים מציאות, המציאות מרחפת באוירן של ספירות רחוקות. בחלומו ראה אבק־פרחים נישא ברוח, מרחף מגביע לגביע, ושלל פרחים חדשים עולים כשלהבות קטנות מתחת מעטה השלג בכל רחבי המדבר הלבן.
הוא נתעורר עם דמדומים ראשונים לבוקר בראשי ההרים הקרחיים, המשקיפים אל צריפו של הצייד. דומה היה, שהחשכה השוררת במחסן נקלשה קמעא, בעודו משפשף את עיניו. הוא הבחין בראש קטן, עטור רעמה אדמדמה, נוגע כמעט בראשו. דומה לגורת־אריות, אמר בלבו. אזנו קלטה הדי תנועות ודיבורים מן החדר הסמוך. לא ארכה השעה עד שנפתחה דלת המחסן ושוב הגיע אליו קול פסיעותיה הזהירות של ברונהילד, המגששת דרכה בתוך המבוך הזעיר, הפעם בלא נר. משנתקרבה אל המטה, ראה בידה טס טעון כד עולש, ספלים ופרוסות לחם עם נתחי בשר מעושן.
“בוקר טוב”, אמרה ברונהילד בנעימתה החרישית. “הנה ספל עולש לך ולילדה”.
“חן, חן”, אמר האורח, מבויש במקצת, “אבל נדמה לי, שבתך ישנה עדיין”.
“תישן איפוא עוד מעט קט. נראה שהמסכנה זקוקה לכך. אך אתה שתה מיד. בטרם תצא לדרך”. שוב גלשה כצל מתוך החדר.
משגמר את פת השחרית, מיהר להתלבש, חתם נשיקה חטופה בראשה הקטן של גורת־האריות הנמה, ומצא את דרכו אל הטרקלין, מקום שם קידמו הצייד בחיוך רחב וטפח לו בידידות על כתפו.
“כך, כך, אתה יוצא שוב בדרך הארוכה, הלבנה”
“כן, דומה, שגזירה עלי לצאת”, השיב האורח. הלאפו עמד לפניו, עטוף כל פרוותיו, חוץ מהברדס שנתלה עדיין דרך חרות על שכמו. בעוד הלאפו מסייע לו להתעטף בפרוותיו שלו, נדדה עין האורח לצד המחסן. אין קול ואין קשב. הצייד ואשתו היו מתעסקים ליד המגררה, שמילאו את ירכותיה צידה לדרך, ולא שעו לכל טענותיו שאיננו ראוי למידת הכנסת־אורחים כזו – לאמיתו של דבר, לא ידע מעין זו מעולם. פיהם מלא ברכות לדרך צלחה ואולי, אמרה ברונהילד, עוד ישובו ויזדמנו יחד יום אחד, מי יודע!
כך היו עומדים ליד המגררה עד שנשאו הצבאים ראשיהם וסחפוה אחריהם בדהרה עליזה. רק אז העלה הנוסע בדעתו, שמארחיו בליל אמש לא שאלו אפילו לשמו. מוזר! ומוזרה עוד יותר היתה המחשבה, שתכפה לזו: הרי אף הוא אינו יודע את שם הנערה, גורת־אריות אדומת־רעמה זו, הנמה עדיין בשלווה כזו בצריף־העץ הנמוג והולך, ואינה יודעת שיצא לדרך, ודאי לא תדע עוד לעולם את אשר ימצאנו בדרך.
הוא שיקע עצמו בתוך המגררה ועצם את עיניו. פרשה קצרה זו בחייו, שהגיעה עתה לסיומה, נשארה סתומה לפניו. פרשה בלי שם.