דמותו של ח. א. פרידלאנד, שנקטף באביב ימיו, עדיין מתלווה לה בעיני חבריו ובני לוויתו מעין נוגה של מסתורין, איזה יופי לא־מכאן הכרוך בזכר ימיו האחרונים ומיתתו הטראגית. אור של חסד היה נסוך על פניו המעונים עד רגעו האחרון, וכולו היה כסנה בוער – שריפת גוף ועליית־נשמה. פעולתו האינטנסיבית, הציבורית והספרותית גם יחד, התלהטה באותם הימים במין זוהר עליון כהתלהט צבעי השקיעה עם הערב־יום. איזה מעין נסתר נפתח בנפשו, ויצירתו התחילה שופעת באין־מעצור, מתוך מתיחות ומהירות קדחתנית של אדם היודע כי ימיו ספורים. הופיעו הסוניטות שלו כבדות הניב ועמוסות־ההגות; יצאו ספוריו הקלים ומרפרפים, שלא הספיקו להתגבש גיבוש אמנותי, אבל הספוגים חכמת חיים ובינת לב ואהבת אדם עמוקה וסלחנית.

הוא היה הראשון בין המספרים־המהגרים שלנו ששחרר עצמו מן הזיקה המשעבדת וכובלת לעבר ולרחוק ונזדקק אל חיי סביבתו החדשה מתוך הסתכלות שקטה ונבונה. הוא היה מטבעו ער־נפש ודרוך־תנועה, איש־חברה ופעולה, שעסקנותו הציבורית, עם שקיפחה במדת־מה את היוצר שבו וצמצמה את תנובתו הספרותית, העשירה אותו בנסיונות־נפש, ברשמים ומראות, מתוך שהביאתו במגע ישר עם גילוי־חיים שונים של יחד ושל כלל. מהיר קליטה ותגובה הוא ספג לתוכו את תרבות הארץ, את היפה והמעולה שבה, מבלי שתטשטש זו את עצמותו ואת פרצופו הרוחני שנתגבשו בכוחה של מסורת־אבות. הוא ינק מכמה מקורות, שלנו ושל אחרים, מה שהשפיע על רוח יצירתו המצטיינת ברב־גווניות ובחירות התנועה. בקובץ הספורים, שיצא זמן־מה לפני מותו, אתה מוצא שורה מנומרה של תמונות מלבבות מן המולדת הישנה והחדשה כאחת, טיפוסים ומצבים וגילויי־נפש שונים ומשונים, ומהם גם כאלה שהצבע המקומי אינו ניכר בהם כלל. כי פרידלאנד, קודם־כל ובעיקר, היה רואה בכל ריבוי הפנים והמראות שבארץ מקובצת זו – את האדם, את נפש היחיד על זעזועיה ולבטיה הקטנים עם הגדולים וראייתו – ראיית חסד, חנונה ונבונה.

ספוריו של פרידלאנד הם בעצם רשימות קטנות, מהן – פיליטוניות, תפישת רגעים ומצבים בודדים, לפעמים ארעיים מצד עצמם, אבל מוארים באור מרכזי ונראים כנקודות־שריפה הללו הקולטות לתוכן את תמצית העיקר. מדרכו לערב את הקל עם הכבד ולרכך את הטראגי במין רפרוף גראציוזי מתוך נצנוצי־הומר, – משהו משל מופאסאן, אם כי, כמובן, בלי מדת העמקות והחריפות של זה האחרון. פעמים שהוא מותח ארג של עצבות שקופה על־פני חוויה תהומית או על־פני מצב קאטאסטרופי, מה שמזכיר את המאניירה של טשיחוב. אגב, השפעתו של זה על פרידלאנד ניכרת בכמה מספוריו.

אצל פרידלאנד אין דברים מתהווים – הם ניתנים במוגמר כפרקי זכרונות או כמסופרים מפי השמועה. הרב הריפורמי בלום (בספור “מכתבים”) חוזר וחי בזכרונו את אהבתו הגנובה לתלמידתו רוזה לוי כשהגיעה אליו השמועה על מותה מחמת מחלת לב ממושכה. בספור “המשורר ומאת הסוניטות” מתפרשת טראגידית חייו של המשורר הצעיר ריבקין בו ברגע שחוגגים את יובל העשר להופעת סוניטת־המאה “שלו”, – אותן הסוניטות הנפלאות שהיו פרי עטו של אחר ושעל ידי גלגולי מצב ומתוך קלות דעת פרסמן על שמו. וב“אחותי כלה” שוב זכרונות עבר שקמו לתחיה למראה פני האשה הזקנה, גבורת המאורע לשעבר. ויש שהספור תלוי בנס – אגב אפיזודה קטנה או אניקדוטה והיא העוקץ שבספור. אך מסביב לעוקץ זה מתרקמת פרשת־חיים, טראגידיה של בדידות ונכר או קאפריסה עוורת של גורל. ר' מרדכי סופר סת“ם, נפש תמימה וזכה, היה אוהב בעלי־חיים. במולדתו הישנה היה רגיל להזין את עיניו, אגב חזרה על העיירות, במראה הפרות הרועות באחו, מדגדג לפעמים בגופו של עגל רך ונהנה הנאת־ילדים כשזה היה מקרטע ומקפץ מתוך בעיטת רגלים. אך הנה נתגלגל לאמריקה ונעשה מלצר ב”שאפ". נזדקן ונתכופפה קומתו באוירה זו של חולין והלצות גסות. וכשמתה עליו אשתו עזב את עבודתו התפלה וחזר למלאכתו, מלאכת הקודש. חזרה התמימות ושלוות הנפש. חזרה גם אהבתו ליצורים התמימים. בין כתיבה וליטוש של התפילין היה משתעשע בחתולו – עד שנתפש בקלקלתו (“סופר סתם בנכר”). שוב מעשה ברווק בודד ללא יורש וגואל, שהשקיע את חייו ברכישת בתים. וכשנודע לו מפי הרופא שהוא חולה מסוכן וימיו ספורים, היה תוהה ומיצר, בתוך טירוף־הדעת ואימת המות שתקפוהו, למי ינחיל את בתיו הרבים ואת עשרות האלפים המונחים לו בבאנק. רגע עלה בדעתו להורישם למזכירה שלו, נערה נעימה זו המבלה את מיטב ימיה ללא אור ושמחה בלשכתו האפלה. נתעוררה בו גם איזו הרגשת אשמה כלפי זו ונצנצה הכרה עמומה שלא הכל היה כשורה בסדר חייו. אך מיד חזר בו. נתלהטה בו שנאה עזה כלפי הצעירים, הבריאים, שנאת הולך למות כלפי החיים. לא, איש לא יהנה מרכושו! הוא יצווה לבנות בכספו בנין שחם על קברו, היכל תפארה עם עמודי שיש וגולות של זהב. יראו הבריות וישתוממו ושמו יהיה נישא על כל פה. ועד שהספיק לסדר את צוואתו קדמהו המות (“שם ושארית”).

אניקדוטות לכאורה. אך בידי המחבר הן מתעלות לסמלי חיים ומתמלאות משמעות אנושים ואמת פסיכולוגית.

כאמור לא היה מסגולות כשרונו של פרידלאנד לצייר תמונות רחבות־בד ומרובות־צבעים. מדרכו לתפוש את הקו הבודד ולהצטמצם באיזו נקודה מכריעה. אך ספוריו בכללם מצטרפים ליריעת חיים רחבה ומנומרה למדי. גבוריו הם על־פי רוב רגילים שהיקף־עולמם אינו גדול ביותר והרכב־נפשם אינו מסובך ביותר; מורים ומלמדים, משכילים ועסקני צבור, סוחרים ובעלי־בתים סתם, בתולות שהגיעו לפרקן, נשים שנתאלמנו ומבקשות לשוב לנעוריהן, מהגרים שנטשטשה דמותם בנכר וסתם אנשים עלובי גורל ומצב, – כלומר, כל אלה שהם מהווים כרגיל רוב־מנין ורוב־בנין של ציבור יהודי. אך יש ביניהם גם דמויות יפות יוצאות מן הכלל, כזו של שרה־פיגה האלמנה (“פטישו של המן”) שחייה ומיתתה הם דוגמה נפלאה של מסירות וגבורת־נפש בלתי־מצויות, או זו של ר' תנחום (“מוסדו של ר' מלך”), שאצילותו הרוחנית מבהיקה מבין גלי הסמרטוטים והסחבות שהוא עובד בהם בימי זקנתו, או כזו של אליהו השמש, שלא יכול לחיות אחרי מות רבו וחברו, הרב של העיירה (“בצל הקבר”) ועוד כאלה, טיפוסים מופלאים שביפי־נפשם ומהותם האצילית הם נוסכים אור עילאי על חיי סביבתם. וכנגדם – דמויות חולניות, משונות־אופי, או כאלה שנושאות אתן את סוד הנעלם (“חרג ממסגרותיו”, “הדלקת הנרות” ועוד) – המזדקרות מתוך הסביבה בזרותן. אף על־פי כן, בתוקף הרצאתו הפשוטה והגלויה, הכל מתמזג אצלו לצביון יסודי אחד שחותמו – עירוב של רפרוף הומרי עם תוגה עצורה. ורק בקצת מספוריו מתעלית ההרצאה לכדי מדרגת אמנות גבוהה, כשעצם הנושא הוא מעולמו העצמי שלו – עולם החזון והשירה וספירת המסתורין, שאת בבואתן השירית נתן בסוניטות שלו.

ב    🔗

ספוריו המנומרים של פרידלאנד מצטרפים לפי מהות נושאיהם לחטיבות מסויימות, המעמידות אותנו על טיבם של החזיונות שמשכו את לבו ביותר. זיקה ערה וחמה היתה לו ביחוד למהגרים הזקנים שבשעתם ובמקומם היו אנשים מן הישוב, בעלי־צורה ובעלי־ישות, ונתמעטה כאן דמותם וניטל טעם קיומם. ר' שלמה זלמן, מי שהיה ש“ץ מנעים זמירות בעיירתו, נשתקע כאן בחולין ונטרד מעולם נפשו. שלשים שנה לא מצא לו שעת־כושר לעבור לפני התיבה. ורק לעת זקנתו אינה לו המקרה להתפלל “ימים נוראים” באיזה “מנין” נידח ועזוב בשכונה שנתרוקנה מיהודיה ועברה לידי “שחורים”. נתלהטה נפשו בשירת פרידה וקולו הצרוד מחמת חולשה שבזקנה נישא מתוך כלות־נפש והיה בוקע את החולין שאפפו את הבנין הישן והרעוע כמוהו אף הוא. וב”שמחת־תורה“בא לידי גילוי שלם. פתח בתפילה ובזמרה וסיים בריקוד וכל הקהל, יהודים־נימושיות, שרידי הפליטה של הישוב, נמשך אחריו: “רקדו הבונים! בניתם שכונה והיא נחרבת ואתם בונים שוב ורוח ישאנה – כך בונים בגלות! רקדו, איפוא את מחול ה”להכעיס” – אויף צולאחעס, אויף צולאחעס! – להכעיס טלטלה זו שאנו הולכים ומיטלטלים על־פני כל כדור האדמה; להכעיס חיינו ההולכים ומתנוונים ומתרוקנים מיום אל יום; להכעיס בנינו ובנותינו שנהפכו לנו לזרים; להכעיס את הגורל, את השטן, את שופט הצדק עצמו, כביכול – אך להכעיס, רק להכעיס!" – ונפל באין־רוח על הקרקע.

טראגידיה זו של תלישות וחולשה מחמת זקנה ונכר נעשית חריפה ובולטת במסגרת תנאי העבודה של הסדר הרכושני. בספור “מוסדו של ר' מלך” ניתנת תמונה מזעזעת של זקנה הנאחזת בשארית כוחה באיזו עבודה שהיא, בכמו־עבודה, ובלבד שלא תראה עצמה מיותרת בעולם, מתנוונת והולכת מתוך אכילת לחם־חסד. כעין מחאה חרישית נגד הסדר הסוציאלי עולה מתוך הספור. לפנינו פינת חיים קטנה אפלה ורוחשת אי־שם על קרקעה של החברה, והיא אחת החוליות שבמכונת הניצול הענקית של ניו־יורק. אך גם בפינה זו של פליטי־חיים ונחותי־חברה יש שתבהיק נשמת אדם ביופי נאצל. בבית־מחסנו הגדול של ר' מלך, סוחר הסמרטוטים היה מדור מיוחד להתרת תפרים ובו היו יושבים על מלאכתם זקנים תשושים מגודלי זקן ופאות, מאלה שהיו לפנים רוכלי סמרטוטים בשביל מחסנו של ר' מלך ולא היה עוד בכוח רגליהם לחזור על הפתחים, – יושבים בין שקים וערמות של סמרטוטים ובלויי־סחבות וגוזרים בסכינים ומתירים את התפרים מן הבוקר עד הערב בתוך האפלולית ששררה תמיד בחדר. משכורתם היתה דלה ועלובה אך בצירוף הוספה של שלשה דולרים לכל חג וחג עם “פריוויליגיה” מיוחדת להתפלל מנחה בצבור בין שעות העבודה, ואחרון, אחרון – הזכות ללכת להלוויה, כשאחד מבני המדור באה שעת פקודתו, ולגמול לו את החסד האחרון, “בחינת שמור לי ואשמור לך”. מין “מושב זקנים”פאטריארכאלי נוסח אמריקה.

בין הנימושיות האלה נמצא גם ר' תנחום, יהודי בן־טובים בעל שאר־רוח ובעל מידות תרומיות שהבדילוהו מן השאר, אף כי היה צנוע ביותר וראה את עצמו כאחד מהם. שיחתו היתה פשוטה ולבבית ותפילתו, כשהיה עובר לפני התיבה, היתה שופעת רחמים ותחנונים והיתה לוקחת לבבות. אך ביחוד נתחבב על זקני המדור בספורי החסידים שלו שהיה מרצה אותם בשובה ובנחת ובכשרון ספרני טבעי. ודומה היה כאילו האציל מרוחו ומנדבת־נפשו על “המדור” עצמו. כך עברו עליו יותר מעשרים שנה, זקן נכנס וזקן יוצא לבית־עולמו, והוא על משמרתו עומד, יושב בתוך עמו ורואה את עצמו כבתוך משפחה. והנה קרה המקרה שר' תנחום זה נעשה מחותן לר' מלך בכבודו ובעצמו! בת־בנו היפה והמשכלת נישאה לבנו הצעיר של ר' מלך, בחור גוץ ושמן ומתקשה בדבורו. האין זו הצלחה יוצאת מן הכלל? ומיד יצאה הגזירה על ר' תנחום לעזוב את המדור ולקבל את משכורתו בביתו בדרך־כבוד. הוא סרב לכתחילה והיה מוסיף לבוא אל מקומו הקבוע כדרכו יום־יום, עד שחזקו עליו דברי ר' מלך ובניו שראו בזה עלבון לכבודם, והוא נפטר בעל־כרחו ומתוך דמעות מן המדור האפל שראה בו את מקום־חיותו. ואילו הזקנים חבריו קשתה עליהם פרידתו שבעתים – פנה זיוו, פנה הודו של המדור! ואחד מהם, הזקן שבכולם, נפל על צוארו וגעה בבכי: “שנינו היינו מן הראשונים כאן – ועכשיו”…

שני הספורים שהובאו למעלה כתובים בחום כבוש ומתוך השתתפות ערה בגורלם של האובדים והנידחים שנפלו לתוך היורה הרותחת של ניו־יורק. אך לא כל המהגרים הם אובדי־דרך וחדלי־ישע. יש מהם גם זריזים וגמישים כדגי־רקק הללו, שמים עכורים יפים להם, והרי פרנסתם מצויה להם בכל מקום ובכל מצב. מסוג זה הוא ישעיה בצלאל טייטלבוים (“לכבוד התורה”), טיפוס של “כלי־קודש” זריז וערמומי, שידע להרכיב את עצמו על יהודי שכונתו התמימים, לנצל את חולשותיהם ואת צרכי דתם ולעשות “ביזנעס” תחת מסוה של יראת־שמים וטובת־הציבור, כביכול. הספור כתוב בחריפות לשון ובטון של לגלגו סארקאסטי, שלא כדרכו של הסופר. נגע זה של רוורנדים", שמשים, חזנים וכל מיני “משרתים בקודש”, שפשה בחיינו כאן באמריקה, העביר אותו הפעם על מדת הסתכלותו השקטה והנבונה.

ג    🔗

פרידלאנד היה היחיד בין המספרים העברים, שנזקק בהתמדה יתירה לנושא ממין מיוחד, שאפשר לציינו כ“תסבוכת נשואין”, נושא שעל־פי רוב הוא משמש רק חומר להיתול ולליצנות פיליטונית, ואילו ענינו – צער ועלבון כמוס, טראגידיה חשאית של בדידות ובלייה. בתולה בוגרת או מכוערה השואפת להינשא, או אשה בחצי ימיה הרוצה לחדש ימיה כקדם – הרי זה נראה כדבר־מה זר ומגוחך ביותר, ושומר נפשו ירחק מהן. ואילו פרידלאנד ניגש אל הנושא גישה אנושית מתוך השתתפות והבנה דקה בסבל נפשן של עלובות הללו שלא מצאו את תיקונן בחיי משפחה, אם משום שאלהי האהבה לא פקדן בשעתן, והן נבלו וקמלו ונעשו “יוצאות־דופן” בחברה (“מיס ראוז”, “רוחמה סיגל”, “בין חברות נשואות”), ואם משום שלא הצליחו בחיי הנשואין הראשונים והן עורגות לקצת אושר ואהבה (“אכזבה”, “בעזוב בעלה” ועוד). כאלו כן אלו צפויות לעלבון ולמפח־נפש עם כל נסיון לשנות את מצבן.

אופיי בנידון זה הוא ביחוד הספור “אכזבה”. אשה שנתאלמנה מבעלה העשיר לאחר עבור עליהם עשרים ושש שנים של חיי־נישואין, ושחייה אלה לא היו אלא שורה ארוכה של עלבונות ויסורי נפש, נפגשה שוב במכירה משכבר הימים, עת שניהם היו עוד “ירוקים”, צעירים־אינטליגנטים ואידיאליסטים נלהבים, והיו מזדמנים באספות ציוניות ומדברים עברית או רוסית. מאז נפרדו דרכי חייהם: היא “הירוקה” נישאה בלחץ קרוביה ה“אמריקאיים” לסוחר עשיר – “בור של שומן”; והוא, מכירה הצעיר, נעשה ברבות הימים עורך־דין מפורסם, עם שלא נשתנה ברוחו ונשאר נאמן לאידיאלי נעוריו. עם מיתתו של בעלה פסק כוח ההרגל שהקהה את הצער שבלב ושוב נתעוררו אצלה געגועי העלומים. ומתוך משא־נפש לא ברור הזמינה את מכרה לסעודת ליל־שבת. הסעודה הפאטריארכאלית הביאה את זה לידי מצב נפש מרומם. אך כעבור הסעודה נטפל אל בנותיה הצעירות ולא זז מהן כל הערב. וכשנסתלקו הבנות והיא נשארה לבדה אתו בחדר מתוך דפיקת לב וצפיה חשאית, ראתה את פניו והנה הם קרים ומאובנים, עונה על דבריה בלי חמדה ומביט בשעונו בקוצר־רוח. הוציאה אותו ממבוכתו ופטרה אותו לביתו. ספרו של טולסטוי שהיה צריך לעורר זכרונות ולשמש גשר בו ישובו לימי העלומים, נשאר מוטל על השלחן כנזוף והבליט ביתר חריפות את עלבון האכזבה.

פרידלאנד, כאמור, היה עסקן חינוכי חרוץ ומורה בחסד, שהעלה את מלאכת ההוראה למדרגה של יצירה ושירת נפש. ותוצאות נסיונו והסתכלותו שמשו לו חומר לכמה מספוריו. ביחוד הוא מגלה בהם את שרירות הלב ואת חוסר־האחריות מצד עסקני החינוך ביחס למורה העברי שהשכלתו וידיעותיו הן בעיניהם בחינת “חכמת המסכן”. הרשימה “ברבבות עם” היא סאטירה קטלנית כלפי הזרם “האמריקאי” בחינוך העברי, המעמיד את הכל על מחקר מדעי, על מספרים ואחוזים וצירופי חשבונות דקים עד כדי סחרחורת הראש. ובספור “מומחה מן החוץ” הוא מתאר עלבונו של מורה וותיק – שהקים בית־ספר למופת והשקיע בו את מיטב שנותיו – כשהוא “עומד לבחינה” לפני צעיר מגוהץ, מי שהיה תלמידו לפנים, ותלמיד גרוע, ועכשיו “מומחה” לעניני חינוך, שנשלח מטעם הועד המרכזי לתהות על קנקנו של זה ולהוציא משפט אם ראוי הוא לאיצטלה שלו ואם כדאי לתמוך בבית־ספרו. המומחה מעמיד פנים רציניים, בודק במחלקות ורושם בפנקסו, והמנהל עמידתו דלה ועלובה מתוך הרגשה שגורלו וגורל בית־ספרו הולך ונחתך על־ידי בן־אדם צעיר זה שאינו מגיע לקרסוליו לא בידיעות ולא בנסיון. לאחר הבדיקה הכל מוזמנים לסעודת ערב אל ביתו היפה של נשיא בית־הספר (סוחר עשיר שעסקיו המרובים אינם מרשים לו לטפל בעניני בית־הספר ומלאכתו נעשית על ידי אחרים). האורח מסתגל בנקל אל טעמם של בני הבית ומראה את מומחיותו גם בעניני אספורט ובכל מיני ריקודים מודרניים. והמורה העלוב שישב בעת הארוחה בקצה השולחן, מצא את עצמו בודד ושומם ורע־רע לו. ולמחרת קבל פקודה נמרצה מאת המומחה, שעזב בינים את העיר, להכין למועד שובו את כל החומר הדרוש: מספרים, תאריכים, ממוצעים וכו' וכו'.

ואולם חיבתו היתרה של פרידלאנד היתה נודעת לילדים, לגורלם ולסבל־נפשם בתנאים המיוחדים של החיים היהודיים באמריקה. תיאורי הילדים שלו בכלל מצטיינים בחיוניות רבה והם מלאים שפע רוך ואהבה והבנה עמוקה (“מומחה מן החוץ”, “ממלאת מקום”, “בפרץ”). בספור “בפרץ” משתקף הקרע הטראגי שבין הבעל ואשתו בנפש בתם הקטנה. תיאור סבלה של הילדה ותחבולותיה התמימות לעמוד בפרץ ולהשיב לב האב אל אמה – נוגע עד הלב. טראגידיה של ילד, קרבן חינוך קפדני ונפסד ניתנה בספור “אב”. נער רך ומחונן לא יכול, עם כל כשרונותיו המצויינים ושקידתו העצומה, להשביע רצון את אביו המלמד הקפדן שהעבידו יותר מכפי כוחו ולא הראה לו מימיו פנים מסבירות – גזירה שמא תזוח עליו דעתו. עד שחלה מחמת מתיחות ודכאון. ועד שהספיק האב המתחרט לגלות לו את האמת ולהשפיע עליו את המון אהבתו שבלבו, גווע זה בחום הקדחת וישא אתו את עלבונו אל קברו.

ד    🔗

פרידלאנד היה שרוי זמן רב בצל המות. הוא ידע את סוד היסורים הכמוסים, יסורי הגוף והנפש, של החולה האנוש, את תהום־יאושו ואת תקותו הרופפה, את פחדו מפני החדלון ואת התלהטות דמו מתוך צמאון אהבה ויצירה אחרון. ואת כל זה נתן בשורה של ספורים המרעידים את לבנו ביגון החרישי שבהם, יגון ללא תלונה. לא מקרה הוא שרבים מספוריו מסתיימים במותו של הגבור (“המאדונה”, “שם־ושארית”, “מחול הפרידה”, “בצל הקבר” ועוד). מנגינת תוגה רכה עולה מתוך הספור על שלש האחיות הענוגות שמחלת המות שקננה בחזן אצלה להן יופי טראגי נפלא, כזה של פרחי שלכת, והן גוועות דומם זו אחרי זו (בליל החתונה"). נורמן לרנר, צעיר מוכה־שחפת, שמדרגת חומו הגיעה למאה ושתים, עוזב בלילה את מטתו בבית־החולים על־מנת להילוות לטיול לדזשין, הנערה החמודה החולה אף היא. וביומנו הוא כותב את השורות האלו: “אדוני הרופא, בגזירתך צמצמת את חיי זה כשנתיים ומחצה. מעולם לא הבטחת לי, כי אם אמלא אחרי כל גזירותיך אשוב לבריאותי – – ואף־על־פי־כן אתה גוזר עלי שאקדים את מותי מרצון בבית בין חוליך, בין כרים וכסתות, בשעה שצמאון החיים גדול פי שבעה עם התקרב החיים אל קצם, ולהט החשקים פי שבעים ושבעה בקרב זה העומד על סף החדלון”… (“נתפשו”). ואילו ב“הדלקת הנרות” כבר יש מן הסמליות המחרידה. הספור כתוב בכוח ציורי רב והוא טעון מתיחות ואימת גורל. בתיה הזקנה נתעמעם עליה עולמה זה מכבר. כל חושיה לקו והיתה חיה־לא־חיה בעולם של דמדומים. אך יש שבמוחה המעורפל היה מתהבהב ניצוץ של הכרה והיתה מתמיהה את קרוביה באיזו אמרה ברורה ומכוונת. ביחוד היו חושיה מתחדדים בערבי שבתות עם שקיעת החמה, כשהגיעה שעת הדלקת הנרות. היתה מתעוררת בבהלה מתוך הרגשה עמומה שחייה וחיי בני ביתה תלויים ברגע זה, יורדת מתוך התעצמות מופלגה ממטתה, נגשת בעזרה כל־שהיא אל השולחן ומברכת על הנרות. ומיד היתה חוזרת שוב למצבה הקודם ושוכבת בלי־נוע כל השבוע. ופעם באמצע השבוע נתעוררה מפחד־פתאום: באפלת דמיונה המעורפל נראתה לה השמש כשהיא עומדת בשפולי הרקיע אדומה־איומה ועוד מעט תשקע אל התהום! היא תאחר להדליק את הנרות… חיי בניה בסכנה! היא קראה לעזרה ולא נענתה – לא היה איש בבית. נעקרה ממקומה, נדחפת על־ידי כוח נעלם, נופלת וקמה, זוחלת ונסחבת במאמץ־יאוש אחרון. מתוך קרעי זכרונה צף ועלה מקומו של הארון שבו מונחים הנרות. בפרפור כל הוויתה סדרה אותם על השולחן – “צריך לגמור, השמש עוד לא שקעה כליל. השבת מחכה לה. עוד מעט ויודלקו הנרות והיא תעמוד לפניהם כמו שעמדה בכל ערב שבת, אלו תחנות הזוהר שבחייה, כמו שעמדה תיכף לאחר חתונתה לבושת משי לבן, עם מטפחת צבעונין לראשה, והוא, גדליה, התהלך סביבה כמלאך אלהים”…

פשפשה בעוורונה ומצאה גפרור והדליקתו. אחזה האש בגלימתה. התפשטה הלהבה לאורך כל גופה ואפפה אותה מסביב. ואילו השפתים החרוכות עוד לחשו לחש אחרון: נרות של ש… היא עלתה בלהבה יחד עם נרות השבת, שהיו נרות־ההכרה היחידים שהבהבו בנפשה.

ואולם המרעיד ביותר הוא ספורו הקטן “בצל המות” שבו הוא משיב עלינו מאימת המסתורין ומנשימת הנעלם. כאן התחומים נפגשים ומות וחיים נמזגים זה לתוך זה בתוך אוירה ספוגת חרדה. הרב הזקן של העיירה נפטר לעולמו, וכאילו נפסק בה חוט החיים. צל הקבר נמתח על־פני הרחובות ועל הבתים האפורים ועורר המולת נכאים בסבכי היער הקרוב. רבץ הצל על נפשו של השמש הזקן, חברו ומשמשו של הרב הזקן מאז באו שניהם לעיירה זו. הנה הוא עומד בככר השוק ומכריז כדרכו מדי שבוע על קבלת שבת – וקולו אין עמו. נתייתם עליו עולמו, פנה הודה של העיירה ונתרוקן בית־המדרש מן הדמות הנאצלה שליד ארון־הקודש." “אל מי יתכנסו יהודיו הפעם בשבת יתומה זו?”… העיירה נבלעת בחשכה, ורק מעל לבית־הקברות עדיין רועדת כנף־זוהר כרמז מעולם אחר. ופתאום – דמותו של הרב לפניו, והיא מרמזת וקוראת: ר' אליהו! ר' אליהו! ו“הקול נישא אליו מארבע פינות העולם, מתגלגל מן ההרים וחוזר ממעמקי היער”. הוא נמשך אחרי הקול, אחרי הדמות הקוראת… ולמחרת מצאוהו מוטל מת על קברו של הרב. הלך השמש אחרי רבו.

פרידלאנד שמע את “הקול” זה מכבר. על זה מעידות השורות האלו שבספו “המאדונה” (שבלי ספק אופי אבטוביאוגראפי לו): “הרעיון לצייר תמונה בשם “המאדונה האלמותית” נולד, כנראה, בלבו עוד קודם לכן. אולם בבוקר אחד, לאחר שהתחיל חושד בטיב מחלתו – הוא מת ממחלת הסרטן – הכריז פתאום כמו לנפשו: מי יודע מתי אתבקש לפמליה של מעלה, הבה אציל לפחות את המאדונה מכליון; והוא ניגש תיכף לעבודה. מעולם לא הראה כל־כך הרבה מסירות, שקידה וסבלנות”… ואמנם רק לאור המות נזדהר כשרונו של פרידלאנד, ובמין התאמצות־גבורה יוצאת מן הכלל ובמרץ־יאוש של מי שימיו ספורים נאבק עם החדלון וחצב בהוויה דמויות וצורות שיחיה בהן גם לאחר שקעו אל התהום. דוגמת הצייר שבספור יצר את הסוניטות המרוכזות שלו ואת ספוריו הרהוטים מתוך הרגשת הקץ הקרוב. הרגשת הקץ? מי יודע, אולי הרגשת ראשית, צפייה לתוך עולם טמיר, אין־סופי, שהוויתנו הזעירה אינה אלא נקודת־אפס המנצנצת בו לרגע וחוזרת ונבלעה במקורה. ואולי מכאן אותו האור המופלא הנופל על אישיותם ויצירתם של חתומי־הגורל – זה על גבול שני עולמות.