הספרות העברית באמריקה לא נתייחדה עדיין יחוד צבע ואופי כדרך כל ספרות ארצית או תחומית שחן המקום עליה ומשהו מרוחה של הסביבה מוטבע בה שלא בידיעת בעלים. מבחינה זו אין אמריקה לגבי הספרות העברית כאן אלא מושג גיאוגראפי לפי־שעה: כך וכך יצירות ספרותיות נכתבו או הופיעו בתחומה של זו. ואילו הסופרים כמעט כולם באו מעבר לים כשחומר יצירתם – סכום של קניני תרבות ומושגי יופי ואמנות – שמור להם בנפשם. ואף כי כמה מהם באו בעודם צעירים וצורתם הספרותית נסתמנה בעיקר כאן, הרי העלו אתם רכוש של חוויות וזכרונות, נסיונות ילדות ונעורים, שהם מקור ראשון להתהוות האישיות היוצרת. לא הספיקה להם, לסופרים הללו, השעה להתערות בארץ זו ולהתקשר עמה קשר נפשי, עד כדי להתמלא מאוירה ולינוק מקרקעה. ומן הצד השני היתה אמריקה העברית דלה ורופפה ואוירתה קלושה ביותר ולא היה בה כדי אחיזה לרוח היוצר. העברית באמריקה היתה – ובמידה ידועה היא גם עכשיו – מעין נטע אכסוטי שלא נתאקלם כראוי והוא זקוק למזג־אויר של חממה. עם כל כבושיה הרבים בעת האחרונה עדיין לא יצאה מכלל תנועה; וככל תנועה בראשיתה היא אידיאליסטית, פרושה, וטרם הפכה להיות מציאות, כלומר – פרוצס אורגאני של קליטה וצירוף הניזון מכוחה ומכוח־כוחה של הסביבה. והיה, איפוא, מטבע הדברים שהספרות העברית באמריקה תהא ממשיכה את המסורת הישנה שנארגה בעיירת התחום. והיה גם כן מטבע הדברים שניצניה הראשונים יהיו מעטים ודלים, נעדרי לשד וחיות– דברי השתפכות וגעגועים, אידיאליזאציה של “שם” ויחס של ביטול כלפי “כאן”, פרי נכאי־נפש והרגשת תלישות של מהגרים.

אמנם, השירה נקלטה כאן לאחר תקופה של חבלי הסתגלות. מעט־מעט השתחררה משעבודה של זיקת־עיגון זו למכורה הישנה. השירה בכלל היא יותר חפשית; היא – אינדיבידואלית־אנושית, ויותר נוח לה להאחז בנוף תרבותי חדש במידה שהאנושי הוא עיקר תמציתה של כל תרבות ושל כל שירה. השירה העברית נאחזה כאן באפוס האגדי של ההודים (ומקצב – בזה של הכושים), שהתוגה האנושית שבו – יגון הכמישה וצער העלבון והכיסופים לפדות – היא כל כך קרובה לרוחנו. היא קלטה הדים וצלילים חדשים, נתגוונה בתוכן ובצורות־ביטוי ונתפשה לנשימת המרחב של הנוף האמריקאי. ואף כי בכללה היא שומרת אמונים למסורת הקלאסית ומתנועעת בהיקפם של שלשת המאורות הגדולים: ביאליק־טשרניחובסקי־שניאור, הרי אף בתחומה של מסורת זו גדלה, נתענפה ונתמלאה צבע משלה עד כדי קביעת דמות לעצמה. חותם של תרבות אמנותית טבוע בה.

לא כן הסיפורת. זו לא הגיעה לידי חשיבות מכריעה כאחותה השירה. הסיפורת לפי טבע מהותה היא יותר קונסרבאטיבית. היא קשורה בסביבה מסויימה, בצורות־הווי, בנוסחאות חיים, פרי ארג של דורות. ואף כשהיא מפליגה לעולמות אחרים, למרחבי זמנים וארצות, הריהי נושאת אתה על כנפי דמיונה אבק־מולדת, צבעים וסממנים מבית־האוצר של ירושת הדור. ואילו בעיקרה היא נזקקת למציאות הקרובה, הידועה, זו שצמחה מתוך קרקע מולדת ונארגה שכבות־שכבות בכוחם של תנאים מסויימים. ומציאות כזו אינה נקנית בראייה בלבד. הסתכלות חיצונית בחיים ללא חייה אותם וללא עשייה בהם – אינה קונה בהם קנין ממשי, קנין יצירה. ולא יפלא איפוא אם במשך התקופה הארוכה של שנות־ההגירה הראשונות לא הופיעה בספרות הספורים שלנו כאן אף יצירה אחת חשובה שתהא ראויה להצטרף לחשבון. אם המשוררים, “אזרחי־עולם” הללו, לא מצאו בעת הראשונה את דרכם בארץ זו, שנראתה להם כ“עמק־רפאים” או כבית־חרושת לחמרנות גסה¹, המספרים הראשונים שניתקו ממקום חיותם והועמדו בפני מציאות זרה, בלתי־מובנה, אטומה ומבהילה – לא כל שכן. ואף זאת, בין המשוררים הראשונים היו בעלי אישיות ובעלי קומה ספרותית, כמו דוליצקי ואימבר, ואילו מתוך המספרים לא נזדקרה אף דמות מבהיקה אחת. אפשר לציין שורת־שמות של כותבי ספורים: פיליפס, וורניקובסקי, חן, תשר"ק ועוד אך הופעתם היתה ארעית ומה שנתנו אין בו כדי ישות ספרותית. אף אלו מהם שידעו לספר דברים בלשון נקיה (הימן־חרל"פ, הלל מלאכובסקי ועוד) לא היו אלא רושמי זכרונות, כותבי כרוניקה, ובמידה שנזקקו אל החיים לא ראו בהם אלא אפיזודות תלושות, אניקדוטות בנות־רגע – רשמים, פיליטונים, ציורי־הזדמנות. והטון על־פי רוב הוא של פובליציסטיקה מוכיחה – עירוב סאטירה שטחית והשתפכות־לב.

תקופה חדשה מתחילה עם הופעתם של הקבצים “סנונית” ו“לוח אחיעבר” והעתונים “התורן” ו“מקלט” שבהם התרכזה קבוצה של סופרים שבאו עם זרם ההגירה האחרון, רובם צעירים ומהם ברוכי־כשרון שנתחממו לאורם של מרכזי הספרות ברוסיה ובפולין והביאו אתם מסורת של תרבות ספרותית. הללו עקרו את ספרותנו כאן מתחומה של אותה קרתנות תמימה והצעידוה לקראת אפקים חדשים. השירה חגגה את נצחונותיה הראשונים מתוך כיבוש הנוף האמריקאי, ועם שגשוגה של זו באה גאולה גם לפרוזה: נשתפר הטעם, נשתכללה ההרצאה הספרותית. התפתחה פובליציסטיקה הראויה לשמה ונוצרה המסה הבקרתית. נתגלה גם הספור האמנותי. עם הופעת “הדואר” וספרי השנה של ה“הסתדרות העברית” נתרחב חוג השפעתה של האכסניה הספרותית: נתגלו כוחות חדשים מילידי הארץ או מטיפוחי תרבותה; נתרבו חוטי הקשר עם הסביבה.

גורם חשוב להתפתחות הטעם הספרותי והטכניקה הספורית שימשה כאן פעולתו הספרותית של י. ד. ברקוביץ כעורך השבועון “התורן” (תרע“ו – תרע”ט) ואחר־כך, כשעבר זה לרשותו של בריינין – כעורכו של הירחון “מקלט” (תר“ף – תרפ”א). ברקוביץ היה עורך בחסד, בעל תרבות ספרותית גבוהה, זהיר ונושא באחריות. הוא היה בעל תביעה חמורה מעצמו ומאחרים וידע לעצור בעד שטף רוחם של הסופרים הצעירים שעבדו עמו במחיצתו². הוא תבע קודם כל יחס של רצינות וכובד־ראש; דרש בהירות ודיוק במחשבה וצמצום בלשון – מלה שתוכה כברה. לא גרס רגשנות נפרזה, שפת־יתר וצעצועי־ביטוי – “פרחי־לשון” הללו שהם שמורים לרעתנו כסבל־ירושה. בנידון זה היה תלמיד מובהק לאחד־העם, זה שהעלה את מלאכת העריכה למדרגה של אמנות, יותר נכון – למלאכת הקודש. ברקוביץ עצמו כסופר יפה־טעם וכאחד ממספרי־המופת שלנו היה מקור של השפעה מדריכה ומאלפת. סגולות כשרונו הספורי, שכבר נתגבשו לפני בואו לכאן – הסתכלות בהירה ומעמיקה, תיאור דק ועדין־צבעים השופע ליריות עצורה – היה בהן משום חידוש וציינו התקדמות מרובה בטכניקה של הספור. הצמצום הברקוביצי שנעשה למופת העיד גם על מידה של השתחררות מכובד השפעתו של מנדלי שהיה בה משום “רוב טובה”: סרבולת־לשון, עודף של רגשנות ודברנות מוכיחה. כל זה שימש דוגמה – ודוגמה יפה – למספרים הצעירים שלנו.

ואולם, כל פעולתו הספרותית של ברקוביץ – הכיוון בעריכה וטיב החומר שטיפל בו בספוריו ה“אמריקאיים” – היתה טבועה ברוחה של המסורת שהביא אתו מעבר לים. אופי יצירתו לא נשתנה עם שינוי המקום והיקף ראייתו לא נתרחב עם פגישתו בעולם חדש זה של הסביבה האמריקאית. וכיוון זה הוא טיפוסי לא רק בשביל ברקוביץ לבד (שבעצם לא היה כאן אלא אורח). רוב סופרינו כאן עדיין קשורים בטבורם לנוף המולדת הישנה. יש גם שמפליגים לעולם האגדה והסמל (סקלר) או שהם נישאים במרחקי עבר וצדים משם דמויות רחוקות (טברסקי) ואילו החיים האמריקאיים, במידה שמצאו להם הד בספור העברי (שוער, בלאנק, אריאלי), נתפשים מתוך אספקלריה בלתי־מאירה. ורק בעת האחרונה התחילו מבצבצים סימנים של תפישת הווי יהודי־אמריקאי ושל עיצוב דמויות פחות או יותר ריאליות הנושאות עליהן את חותם המקום (האלקין, וואלינרוד, פרידלאנד).

בכלל, הספור העברי האמריקאי, עם כל כיבושיו והישגיו האמנותיים, נשאר בעצם מבודד ותלוש ללא אווירה כללית וללא שרשים במציאות הקרובה. נזדמנה לכאן שורה של מספרים חשובים שיצירתם – רובה או מקצתה – נתרקמה באמריקה. כל אחד – דמות מסויימה לעצמה ובעלת־ערך לעצמה. אך כלל יצירתם טרם יצטרף ל“סיפורת”, זאת אומרת – לדמות קיבוצית, לחטיבה אמריקאית, דוגמת זו שהיתה לפנים ברוסיה ובפולין או זו שנוצרה בארץ־ישראל. כמובן, שאין לראות בדברים האמורים משום קטיגוריה. אין כאן אלא קביעת עובדה והארת המצב. התנאים המיוחדים של העברית באמריקה חייבו את המצב למפרע.

הספרות האידית, שלפי טבע הכלי הלשוני שלה היא יותר חפשית ואין היא כפופה למסורת ספרותית עתיקה, הרחיקה ללכת מבחינה זו מאחותה העברית. חבלי־ההגירה אמנם צמצמו את דמותה אף היא בעת הראשונה, אך היא מצאה לה אחיזה בחיי המהגרים עצמם. קוברין וליבין, ראשוני המספרים האידיים, כבר ידעו לעצב מתוך חומר תחוח זה דמויות חיות מלאות תוך אנושי. אופאטושו שניחן בעין חדה ומזנקת, כבר תפש ניצוצות בודדים שנבזקו אליו מן הסביבה החדשה. ואילו ראבאי, איש־האדמה, כבר נזדווג זיווג־נפש עם נוף הארץ ונעשה משוררן של הפריריות האמריקאיות. וכך אפשר לומר גם על י. י. שווארץ, משוררה של “קנטוקי”. אך חירות התנועה הזאת וכשרון ההסתגלות של הספרות האידית לא תמיד מקור ברכה הם לה. מחמת חוסר מסורת עתיקה שתשמש לה כוח מעכב היא עלולה לפעמים לגלוש כלפי טמיעה לשונית ורוחנית. היא נתונה יותר להשפעות־חוץ וביתר קלות היא נתלשת מעל מקורה העממי ונאחזת בכל מיני חידושים מודרניסטיים וזרמי מהפכה במחשבה ובביטוי, שלגבי ספרויות אחרות, שהן מעורות במקום־גידולן הטבעי, אין הללו אלא בועות קצף על פני שטח המעמקים; ואילו לגבי ספרות צעירה כזו האידית הרי הם עלולים לטשטש את צורתה העצמית וליטול את טעם קיומה. מבחינה זו יפה כוחה של העברית, שהיא יותר שמרנית וקשורה לדוגמה קלאסית. גידולה יותר אטי, ויותר ממושך – גידול מלגו. ואיטיות זו הריהי ערובה נאמנה שהיסוד האמריקאי, שסופו לכבוש לו מקום בספרותנו העברית, לא ייבנה מחורבנו של המקור.