בין טובי הסופרים העברים באמריקה קובע סקלר לעצמו מקום מיוחד, נבדל מן השאר. הוא בא בקב שלו ובדרכי יצירה משלו. עולם יצירתו הוא עולם האגדה, יותר נכון – עולם המסורת־ההיסטורית־מדרשית־עממית. האגדה יש לה ריאליות משלה במידהשהיא נתונה בתוך אוירה שלה; יש לה גם אמת משלה – אמת חזון ואמנות. ולא עוד, אלא שביסודה תמיד עובדה; היא – פרשת־חיים שנתערטלה מן הזמני והפכה לאור המרחק להיות סמל. דמויות היסטוריות־אגדיות הן ממילא גם דמויות סמליות, לפי שהן מרוחקות והן פרי יצירה של דורות. סקלר מטפל בסמלים היסטוריים כאלה. זהו חומר גמיש לפי עצם טבעו ויש בו מחירות הדמיון והתנועה. אולם סקלר יודע לשלוט בדמיון. הוא מחזיר את עולם האגדה ליסודו הריאלי וממלא את הסמלים שלו תוכן ממשי. הוא מותח גשר בין עבר והווה, בין אגדה ומציאות, והדמויות הרחוקות שלו חוזרות ומאירות באור אנושי קרוב ומובן.

זה כוחו של סקלר וזו גם חולשתו. דרכו תמיד על גבול שני עולמות, והכרעה יתירה לצד אחד או למשנהו סכנה בה, משל למי שמהלך על גבי קו נטוי. מה שהוא טבעי ומחוייב־המציאות באגדה נעשה זר ובלתי־טבעי כשהוא ניתן בסביבה ריאלית. הסמל כוחו דוקא במעורפל ובסתום שבו, בזה שאין הוא בא לפרש, אלא לרמז. ואילו סקלר יש שהוא מפשיט מן הסמל את סמליותו והוא – הסמל – נעשה “בשר־ודם” פשוט, שותף לעלילה, אחד הכוחות הריאליים בדראמה. וזה עלול לפעמים לפגום בשלמות הרושם (“בר־תמליון” – בספרו האנגלי “ההילולא במירון”, השטן – ב“קטורת באף השטן” ועוד).

סקלר הוא דראמאטורגן בעיקר. הדראמה היא לו לא צורה ספרותית בלבד, אלא עיקר ויסוד ביצירתו. היא כלי־הביטוי שלו, והוא כפוף לטבע הכלי הזה – לתנאי הבימה והדיאלוג. הוא כותב לשם הבימה והוא רואה לפניו את ההצגה החיה ואת הקהל המתרשם. ועובדה זו (שהכריחה אותו ליזקק לאידית) יש בה כדי לבאר במקצת כמה קוים ביצירתו שנראים לפעמים כסטיה אמנותית.

מכאן גם הדרך המיוחדת לו בעיצוב דמויותיו – דרך העלילה הדראמאטית. אין מדרכו לעמוד בפרטות על תכונות נפשם של גבוריו, אלא הוא מעמיד אותם במצבים של התנגשות עם כוחות שכנגדם. ואילו הכוחות הנאבקים האלה אינם, בעצם, אלא אובייקטיביזאציות של ניגודי הנפש של הגבורים עצמם. גבוריו של סקלר הם אנשים מפולגים ונפשם – שדה מלחמה ליצרים חזקים ונמרצים.

אישיות מפולגת כזו היא ר' יוסי מן יוקרת בדראמה הנושאת שם זה. על סוד שבר אגדה שנשתייר בתלמוד רקם סקלר מחזה־עלילה, שרוחשים בה הדי עולמות מתנגשים. ר' יוסי, גבור הדראמה, הוא דמות טראגית של אדם קנאי כביר־רצון שכולו מתוח כחוט של ברזל, וכינויו בפי העם – “צור הגליל”. את העולם הוא מעמיד על האמת ועל הדין – בחינת “יקוב הדין את ההר”. וקנאות זו נהפכה לו לרועץ. בתוקף הדין גזר מיתה על בנו שנטה אחרי תלמידיו של ישו ועל בתו שנתפשה לתרבות יוון. בתו זו נתחנכה על ידי אמה (מתוך נקמה בעד רצח בנה) ברוח של עכו"מיות עליזה והיא גמלה לנערת־חן מצודדת נפשות. היא הכניסה אל מבצר התורה של אביה זרם של תסיסה, חשק וחמדה. כל תלמידיו נכוו מיפיה ונמשכו אל הקוסמת הקטנה כפרפרי קיץ אל הלהבה. הדבר מסתיים בקאטאסטרופה: אחד התלמידים רוצח את נפש חברו מחמת קנאת־גבר. ואף הוא, האב, “צור הגליל” עצמו, כמעט שנלכד ברשת כשפיה הרבים. רצח וזימה! אין לה תקנה אלא מיתה. אחיה נפתה אחרי ישו והיא – אחרי הבעל והעשתורת! היא – כלי מפואר מלא רעל; ריחות־תאווה עולים מנשימתה ומגע בשרה הרך בכוחו להחריב עולמות. מות תמות! עשתורת צריכה לנפול לפני אלהי ישראל. והוא מיישן אותה בזרועותיו – שנת עולמים.

לא קשה לראות שהבת אינה אלא בבואתו של האב – של יצריו הכבושים, שנתגלגלו אצלו בהיפוכם – בצורה של קנאות זועמת שאין לפניה חנינה. ואילו כשהוא מקריב את בתו, הריהו מתגלה לפנינו ביופי טראגי ודומה הוא עלינו כאילו את נפשו הוא מקריב. התמונה מרעידה את הלב והיא ניתנה בצבעים רכים, כמעט ליריים.

הטראגדיה, כאמור, היא סמלית, היא מקפלת עולמות שלמים. מתנגשות כאן אידיאות ותפישות־עולם: יהדות, נצרות והיליניות. ואילו העלילה ופרטי הדברים נתונים במסגרת ריאלית – קצת יותר מדי. ר' יוסי ובתו הם בעצם דמויות אגדיות, מופלגות והיו נראות יותר טבעיות בתוך אוירה יותר אגדית ופחות ריאלית. מבחינה זו הרי הסאטירה שלו “העיר הנצחית” (שהיא גם כן מיוסדת על אגדה) היא יותר שלמה: הכל – העלילה, הנפשות והאוירה הכללית – נתון בה באור פאנטאסטי של דמדומי צבע וצליל. אמנם יש בה מיסוד המשל והיא ניתנת לפירושים. אך צביונה האגדי בעינו עומד, והרי זה כוחה של אגדה שנרמז בה תמיד יותר ממה שניתן בעין, ואשר על כן היא עלולה להתרחב, לצמוח מתוכה ולקלוט תוכן חדש לפי רוח הדור.

רושם יותר שלם עושה עלינו הדראמה היפה שלו “רחב”. כאן עמד סקלר על בסיס יותר מוצק – על קרקע התנ"ך. אף כאן הרקע הוא התנגשות תרבויות – התרבות הזעומה של בני המדבר ההולכים וכובשים את הארץ בכוח אמונתם הצעירה, ותרבות יריחו המפונקת, פולחן התענוגים של עשתורת. יריחו הולכת וגוועת אכולת מחלה פנימית כאותם פרחי־השלכת היפים שתוכם רקבון. אתי המלך המפונק תש כוחו מהלחם. כלי־נשקו היחיד – הזימה: הוא מפקיר את גוויותיהן הרכות והרעננות של בנות־יריחו דוגמת המואבים בבעל־פעור. גם את אהבתו הראשונה והיחידה – את רחב, הקריב לזרועותיו של מלך העי הזקן בעד שלומה של יריחו ובעד שלום כסאו. וזוהי הטראגדיה שלו המוסיפה לו חן מיוחד של חולשה גוועת. רחב עצמה היא סמל תרבות עשתורת – יפה, חשוקה מקור החמדה. אבל אהבתה, אהבת הנעורים, שחוללה באופן כה מחפיר, העמידוה על הרקבון הפנימי שבתרבות עשתורת ופולחן הזימה שלה. “האלה הגדולה אשר מרחמה יצאו נגואלה בתאווה ובנאפופים. אין מזור לצרעת ממארת זו”. אף היא, רחב, הזונה הקדושה לעשתורת, נהפכה ממקור אושר ושמחה למקור תאווה ונאפופים. וזוהי הטראגדיה שלה. ומתוך רגש זה של שפלות ועלבון נתעוררו בה געגועים לטוהר, לזוך־נפש, להתעלות מוסרית. ואת אלו מצאה באידיאה של אל נסתר ונעלם, אל רוחני אשר את שמו לא תדע, אבל את נשימת רוחו המצרפת היא מרגישה בתוכה. היא חשה במשק כנפיו הנעלמות המגיעות מן המדבר: איום הוא, קנאי הוא; קרבתו מבשרת את חורבן מולדתה – את חורבן עשתורת ורחב גם יחד. אך טוב לחסות תחת כנפיו החזקות. ומה שמעורר פחד בלב בני־יריחו – קרבת מחנהו של האל הזועם – מעורר תקוה סתומה בלבה של רחב, תקוה לפדות מעלבונה ומטומאתה.

אביה של רחב, הקוסם הזקן, הנותן את גוו למכים לשם אלהי ישראל, אינו מחויב־המציאות מבחינה פסיכולוגית. אבל מבחינה בימתית הריהו דמות צבעונית ואפקטיבית למדי.

יפה היא התמונה האחרונה – מיתתו של אתי. לאור המות הקרוב נתגלתה דמותו של מלך טראגי זה ברפיונו ובסבלו. הוא מכפר על חטא חייו בכוס רעל. אף הוא רואה ברגעיו האחרונים את האור אשר “יזרח מחר על הרי גלעד – בגלל רחב”. היא לא תמות; אתי ויריחו כיפרו בעדה. היא, האשה הנצחית, תקום לחיים חדשים בדמותה של האשה העבריה.

משהו מרוח התנ"ך, מחזון הגאולה שבו, יש גם במחזה “משיח נוסח אמריקה”. בעצם היא קומדיה או טראגי־קומדיה. הטון הוא של בדיחה. אך דמותו של מרדכי עמנואל נוח משגשגת ועולה מעט־מעט ומתעטפת הוד נעלה. התמימות והפשטות שבו מתרוממות לאידיאליות נשגבה ולדמיון של חוזה. הדבר מתחיל באניקדוטה (כי על כן הוא “נוסח אמריקה”): חבריו של נוח חמדו להם לצון והמציאו לו לחולם זה תעודה מזויפת המכריזה אותו למשיח. אך הוא ידע להפוך את האניקדוטה לאמת נצחית ואת הלצון לחזון־גאולה. החיים הם תמיד עירוב אניקדוטה ורצינות, צירוף של אפיזודות ומקרים ארעיים. וסימנו של אדם גדול, של משורר וחוזה, שהוא רואה את הנצחי שבארעי, את היופי הגלום אפילו במקסם כזב. ככל “משיחי השקר” השאיר אף הוא אחריו קו־זוהר של חלום־גאולה, אף אם תעה בדרכי הגשמתו. הרעיון של יסוד מקלט בעיר היהודית “אררט” היה הזיה. ואילו מתוך הזיות כאלו נצרף הרעיון הלאומי של תחית ישראל בארצו.

הרוח החיה במהלך הדברים היא (כמו בכל יצירותיו) אשה, אסתר, יעודתו של נוח, היא נערה אמריקאית, חפשית, פקחית ומעשית, אך גם בעלת־נפש. היא מבינה ללבו של בעל־החלום ונכנעת לפני הוד חזונו. בתחבולותיה הערומות היא מצילה את עמנואל נוח מחרפת מפלה, אך היא עושה את מעשיה בזהירות ובחן של נערה אוהבת. לבסוף היא מציעה את עצמה להיות לו “למשא ולעוגן” כדי לעצור בעד “מרוצת אניית דמיונו” – והכל על מקומו בא בשלום כבכל הקומדיות נוסח אמריקה. אך זוהר החלום שנפל עלינו מדמותו של עמנואל נוח אינו חולף גם ברגע שהטראגי נהפך לקומי.

ברוח הומורי כזה כתובה גם הקומדיה “אורות מאפל”, אף כי נושא ענינה הוא רגע מכריע בחיי עדה שלמה והיא ספוגה דראמאטיות ומלאה תמונות מחרידות ומזעזעות (יהודי פראנקפורט בבית־הקברות לפני עזבם את העיר). אף כאן נושאת הדראמה היא אשה – הנערה גליקל, שביפיה ותומתה ובפקחות האשה שבה היא מכניעה את הפורע פטימלך צורר היהודים, והוא נהפך בידיה לכבשה רכה.

ההומור הרך שב“קומדיה נוסח אמריקה” מתחדד ב“קטורת באף השטן” לסאטירה חריפה כלפי המשיחים והגואלים שלנו למיניהם, שעיקר משיחיותם בצירוף אחרון אינו אלא שאיפה לגילוי כוחם ולהבלטת עצמיותם. הם מפליגים בדמיונם ובלשונם ואילו כל נצחון קל עלול לסחרר את ראשם, וסופם שהם נכשלים באבק־חנופה.

יוסף דילה־ריינה נאחז במזימות השטן ולילית – ונכשל. הדיאלוג שבינו ובין יריביו הוא חריף וחותך ומבליט את חולשתו וחוסר־ישעו לעומת הסארקאזם הדק של ה“סיטרא־אחרא”. השטן כאן איננו סתם מתנגד וחכם להרע – יש לו שיטה והשקפת־עולם. סוציאליסטן הוא, כביכול. אין הוא גורס את גאולת ישראל בארצו. “קשה לישראל בגלות – וגורל כל העמים האחרים מהו – שרויים הם בשלווה, בנחת וברעות? – מתלוננים אתם על הגלות. אוי ואבוי, פזורים אתם בין האומות, ברם, עקה זו שכרה בצדה. מוטב לעם מיוחד בדרכיו וכביר־רצון כעמך שלא להתכווץ בפינה אחת, ששונאיו לא יעשו בו כליה. יש לחשוש, כי בלא־יודעים גלות מקובלת עליכם – העולם חטיבה אחת הוא, ואין לך גאולה כי אם לכולו. סוף לחרמות ולאיסורים… השלמת הניגודים והקרעים שנולדו מטמטום המוח; ועל כולם – השלטת התחתונים בעולמם הם”…

השטן והלילית הם דמויות קלאסיות שופעות חיות וחכמה. השטן נתפש כאן כסמל הספקנות האינטלקטואלית ברוחו של מפיסטו. ולילית מכניעה ביפיה בגאון הכנעתה ובהכרת כוחה הכובש. ואילו דילה־ריינה יצא מתחת ידי הסופר מטושטש ועלוב ביותר. גם מרדכי עמנואל נוח, המשיח האמריקאי, נראה לנו מגוחך במקצת בהתלהבותו ובאמונתו התמימה בכל הזיה רחוקה. אך הוא קונה את לבנו בפשטותו, ביושר־לבו ובכוונתו הטהורה. ואילו דילה־ריינה נתפש תפישה סאטירית זעומה, והסופר מכריחו להודות לאחר מפלתו כי בחביון נשמתו ערג להיתפש ולהתחבר לסיטרא־אחרא: “אוי לכם ואבוי לכם, כי אני ושכמותי, חסרי־תום ונטולי־קדושה, מטפלים בגאולתכם!”…

אותה התגוששות נצחית שבין השאיפה האידיאלית והכוחות האפלים שבנפש (שאצל סקלר היא מתגלית תמיד בצורה של התפלגות האישיות להוויות אובייקטיביות) היא גם הנושא של “נסיעת הצדיק” – מין מעשיה עממית־חסידית, שחזון ומציאות מעורבים בה כאחד. בניגוד לחריפות האינטלקטואליות שב“קטורת באף השטן” באה כאן אמונת־עם תמימה, אף כי מתוך הדברים יזדהר גם חיוך הומורי צנוע – “חיוך של סבא בשעה שהוא מספר לנכדיו ולניניו את המעשיה על־דבר ז' הגזלנים” (מדברי ההקדמה). הצדיק הקארליני, “בעל קנה־המקטורת” והצועני הזקן, “בעל השלחופית” (השטן) – שניהם נאבקים על נפשו של הישל, צעיר נלבב בעל נשמה יתירה ונעדר־מנוחה, שצר לו בעולמו המסוגר העומד “על ערוב שנפזל ועל כף וקדירה”, והוא שואף למרחב. הצדיק רואה בו את יורשו לעתיד והשטן זומם להכשילו על־ידי קסם יפיה של לילית, המופיעה כאן בדמותה של לילא בתו של הצועני, שהישל נמשך אחריה בכוח־פלאים. גבר קנה־המקטורת על הסיטרא־אחרא – והכל נגמר בכי־טוב.

פרטי העלילה באים כאן ברוב ענין וברוח ריאליסטי, ולפעמים נאטוראליסטי: שזיפיה, צוענים, חסידים, דברים שבינו לבינה. אמנם הדברים דו־משמעות להם, ופעמים יש לנו רושם של משחק במסוות, או – של ארג־חלום. אם יש בכוח הבימה להשרות רוח כזה של חלום – דבר זה מוטל בספק. מה שפוגם כאן באחדות הרושם הוא זה שקוטב הדראמה – הקרע בנפשו של הישל – כאילו נמצא מחוץ לעלילה הדראמתית, שהיא מורכבת מיסודות שונים הקובעים ענין לעצמם (יריעת־הווי, התנגשות של חסידות ומתנגדות ודראמה של נישואין בלתי־מוצלחים).

כדאי גם לציין את הדראמה היפה “החוזה רואה את כלתו” ואת הרשימה הקטנה “כלפי מזרח”. הטראגידיה של החוזה היא ראייתו הנפלאה החודרת לתוכם של דברים וצופה לעתידם. אציל־נפש וצמא־אהבה הוא גורם בכוח סגולתו זו, שאין בשר־ודם יכול לעמוד בה, תקלה לעצמו וחורבן־משפחה לאחרים, והוא מקבל בהכנעה את גזירתו של הרבי מליזאנסק, שמתתזו תגווע עמו יחד. וכנגדו הר"ן מברצלב (“כלפי מזרח”) – כותל אטום לפניו והוא חותר אל האור מתוך עקשנות נואשה. הוא מתחטא לפני קונו כבן־יחיד, דורש ותובע: “רבונו של עולם – לראות אני רוצה, לראות את הנעשה ולהסכים עליו. בפחות מזה אי־אפשר”. וכאישיות מרוכזת בתוך עצמה אין הוא מרגיש ביסורים שהוא גורם לאחרים: הללו בטלים ומבוטלים בצערו שלו.

סקלר הראה את כוחו גם באמנות הספור. ודרך הספור שלו היא זו של הרומאן: השתלשלות דברים ומעשים על פני רקע רחב של תקופה מסביב לאישיות מרכזית שהתגלמותה היא עקבית והכרחית. כך הוא ספורו הגדול באנגלית וכך הוא ספורו “חזות על ראש צוק”, שהופיעו ממנו רק פרקי מספר¹. בפרקים מועטים אלו כבר נרקם הנוף הרוחני־תרבותי של התקופה ונסתמנו קוי־האופי של הנפשות הפועלות בספור. הגבור הראשי, אברהם אבולעפיא, כבר נראה לנו מראשית צעדיו כאדם שונה מן הרגיל, הנושא אתו רמז־סוד, משהו מסתרי הבאות. הוא נבדל מן השאר בתכונות נפשו הגלויה, הערה, בדמיונו הנלהב ובחוש־הצדק שלו שהביאו בהתנגשות עם הסביבה הנוצרית השוטמת. הוא נמשך אחרי רגש לבו מבלי להביא בחשבון את התוצאות. התפרצותו בשעת המחזה הקדוש ליד הקתדרלה בטולידה נראית כקלות־דעת של צעיר מחוסר־אחריות. אך הוא נעשה קרוב ומובן בשעת סבלו לאחר שהתעלל בו ההמון מתוך משחק־זדון. זה היה הנסיון הטראגי הראשון שלו בדרך חייו החתומים באות הטראגיות. יפיו מתבלט ביחוד בשעת מחלתו – מתוך יחסה של המשרתת הנוצרית הצעירה, הרואה בפנים הנענים את דמות דיוקנו של ישו, שאף הוא ספג יסורים מידי מעניו. היא נלחצה אל גופו הצעיר מתוך איזה רגש דתי עמוק ודחיפה אמהית־סכסואלית שנתמזגו בה לרחמי אשה. סמל רב־משמעות לחזונו הדתי־משיחי של אברהם אבולעפיא בעתיד.

צלה המאיים של הנצרות מתוח על פני הדברים גם בספור “מריה נונס בשביה”. סיעה קטנה של אנוסים נמלטה מפח־הדמים של האינקביזיציה והם יצאו בספינה קטנה לבקש מפלט באחת הארצות אשר תואיל לפתוח להם ולשאר אחיהם את שעריה כדי שיוכלו לשוב לדת אבותיהם. ברוח סערה הוטלה ה“בארקה” לחוף אנגליה, זו שמאות בשנים לא דרכה בה כף רגל יהודי. מאות בשנים… אולי “במשך הזמן נשתנו היחסים”? אולי אצבע אלוהים היא שהביאתם עד הלום? כך מהרהרת מריה נונס, הצעירה שבעדת האנוסים והרוח החיה שבהם, נערה מופלאה, נסוכת הוד אגדי. בקסם יפיה וחכמתה הצליחה להגיע עד חצר המלכות בלונדון וכמעט שהשפיעה על המלכה אליזבט להתיר להם את הכניסה, אלמלא צלה השחור של הקתוליות.

כל קרני־האור נתרכזו בספור על דמותה של נערה פלאית זו. שאר הנפשות: יעקב טיראדו, שקספיר, ביקון, ראלי ועוד יצאו מטושטשים ללא צבע ואופי וללא תפקיד בספור – סימנים כהים לשם ציון התקופה (פרט לדמותה של אליזבט שנתפשה בקוים נאמנים על עריצותה, תאות־שלטונה ופקחותה המדינית). ושוב אנו רואים אותה תכונה שכבר צוינה בסקלר – לערב את המופלא בריאלי. פרצופה של התקופה, השיחות והדיאלוגים המצטיינים בשנינותם ניתנו מתוך ידיעת המקורות ומתוך חדירה לרוחה של אותה תקופה תוססת ויוצרת, שגסות הוללה וגבורת־נפש, תאוות סוערות ופקחות־חיים, אמונות טפלות ושירת חזון שמשו בה בערבוביה. ואולם הכל שרוי כאן באיזו אוירה מופלגה, אולי משום שהדברים קבועים בתקופת־זמן מרוחקה. ביחוד מופלגת דמותה של מריה נונס. היא כולה דרוכה כאילו היא שואפת לצאת ממסגרות הזמן וממיצר הוויתה הריאלית וכאילו קלטה לתוכה את כל המשמעות הטראגית שבהתנגשות זו של הסבל היהודי עם הבטחה היהירה של העולם הנוצרי. לכאורה היא מקובלת על ההמון הלונדוני אך לא כיהודיה כי אם כ“בת־נביאים”, נינה ונכדה של “האדון”. הוד האצילות העתיקה השפוך על חזותה ושמה רב־המשמעות – “מריה” מעוררים רגשות טמירים והדים מסתוריים בלב האנשים הפשוטים האלה שזה אך ניתקו את מוסרות הכנסיה הקתולית וכתבי הקודש נעשו לחם חוקם. איזו אשה עוורת רואה אותה בעיני רוחה כשהיא, מריה, מהלכת ברחובות נצרת וכדה על שכמה – “הולכת לשאוב מים כדי לרחוץ את רגלי האדון בשובו הביתה”. פרסום זה הביא אותה עד לפני המלכה, אך גם הועיל להוותה. בעברה עם המלכה ברחובות לונדון וההמון הריע לקראתה מתוך קילוסין למלכה על תתה כבוד לבת־ישראל, – “בכבדך את בת־ישראל את אלהי ישראל את מכבדת”, – התרחש דבר־מה בלתי־צפוי ששם לאל את תקותה. שתי נשים (שנשלחו בכוונת־זדון על־ידי יהודי מומר, רופא החצר לופז, שאפשרות התישבותם של הפליטים, קרוביו מלפנים, עלולה היתה לגלות את מוצאו היהודי) נגשו אל מרכבת המלכה בבקשה, שזו, מריה, נערת־הפלאים, תגע בידה המרפאה בילד החולה שהיה מוטל אין־אונים ונטול־חושים בזרועות האם. מתוך תמהון וסקרנות פנתה המלכה אל הנערה הנבהלה והמבולבלה למלא את בקשת האם. נטלה את הילד ושאלה לשמו. שמו היה ישוע… וראה זה פלא: הילד פקח את עיניו ונמשך אליה בזרועותיו… “ישוע הכיר את מריה! יהי שם ד' מבורך!” –כך קראו הנשים מתוך התפעלות דתית. תמונת הנשים הכורעות ברך לפני מריה בשיר־המנון קתולי עוררה חשד וההמון רעם פנים: “קשר קתולי!” גורל הפליטים נסתבך ברשת היחסים שבין אליזבט ופיליפ הספרדי, בין הפרוטסטנטיות והקתוליות, ותקותם להיאחז באנגליה נכרתה בבת־אחת. הם הוחזרו לספינתם הקטנה, וגלי הזעף שוב טלטלו אותם אל חוף לא־ידוע.

סקלר חוזר על נושא זה ברשימה “אורחת פרשים עוברת דרך טרויש”. זהו ספור קטן, אבל רב־מתיחות, והוא מצטיין בהרצאה שקטה ובהירה, שיש בה מרוח החכמה והאצילות השופעת מאישיותו של גבור הספור – רש“י. מקורו של ספור זה הוא באגדה העממית הידועה, הזוקפת על זכותו של רש”י את נס־ההצלה של עיר־מולדתו טרויש מידי הצלבנים. סקלר, כדרכו, מכניס לתוך המסגרת האגדית המון פרטים ריאליים וציורי־הווי ומעלה מתוכה פרשת חיים יהודיים על חולם ועל קדשם, על חרדת־האימה שבהם ועל אור האמונה והחסד השופע מתוכם. האגדה מתמלאת חיות ממשית, ואילו הפרטים הריאליים נוגה מופלא ורחוק נופל עליהם. פני־החסד של רש"י מאירים מתוך מעשיו ועיסוקיו החולוניים לא פחות מאשר מתוך תורתו וחכמתו ועבודתו לשם־שמים. ואילו שיחתו עם האביר גוטפריד, מפקד גדוד הצלבנים, מתגלה בה כל הוד נפשו של אדם נפלא זה. היהודי הרך והענוותן, העוסק בעשיית יין לצרכי מזונותיו ומרביץ תורה לבני־עדתו לצרכי נשמתו, מופיע כדבּר, כשליחו של עם עולם. ודבריו אל האביר, שחייו וחיי כל עדתו תלויים ברצונו של זה לשבט או לחסד, מלאים עוז רוח וגאון לאומי. – אחד מספוריו של סקלר המוצלחים ביותר.

סקלר בעצם אינו בעל־אגדה, אף כי הוא מטפל בחומר אגדי. הוא – סופר אינטלקטואלי ודמיונו – דמיון המחשבה. הוא נתפש בעיקר לפרובלימות – פרובלימות של דת וחברה, פרובלימות שבנפש – של גוי ואדם יחד. כוחו יותר בהפרדה, בניתוח דק. הוא תופש מצבים והתנגשויות. ואילו הדמויות שלו, עם כל מלאכת־המחשבה שבעיצובן, הן בעצם יותר סמלים, נושאי אידיאות מאשר אנשים חיים. אולם סמלים אלה, כשהם לעצמם, טעונים משמעות אנושית מרובה והם תמיד אקטואליים, לפי שגלומה בהם אותה היאבקות נצחית של טוב ורע, קדושה וטומאה, אהבה ותאווה – המהוות מהותו של אדם, באשר הוא אדם, בכל הדורות והזמנים.