א    🔗

ל. א. אריאלי הוא סופר וותיק, שדבריו מהווים חטיבה ספרותית הגונה, אלא שלא זכו משום־מה לכינוס ולצירוף־דמות. העובדה שסיפוריו מפוזרים בעתונים ובמאספים שונים ושהופעתם, חוץ מזה, לא היתה תכופה ומתמידה ביותר, גרמה לטשטוש הרושם, באופן שמהותו של הסופר ושיעור־קומתו לא נקבעו אצלנו בבהירות מספיקה ולא הוארו במידה הראויה.

כגורלם של רוב סופרינו היה גם גורל חייו של אריאלי שורה ארוכה של נדודים, ולא תמיד מתוך רצון, מתוך שאיפה לתור ולראות נימוסי עולם ודרכי בני־אדם. יליד אוקראינה הוא נעקר מנוף מולדתו בתוקף הלחץ הגזעי ואימי הפרעות, הגיע לארץ־ישראל עם זרם העליה החלוצית ונתגלגל סוף־סוף לאמריקה, ארץ המרחבים הגדולים והתנועה החפשית המושכת אליה את כל נודדי הרוח. שלוש תחנות ראשיות אלו השאירו רשמים עמוקים בנפש, שונים ונבדלים במהותם וצביונם, שנתגלמו בסיפוריו בזה אחר זה או בצירופם ובמזיגתם הטבעית. ואילו רשמי אוקראינה הם המכריעים. לא בכמותם אף לא בביטוים האמנותי, אלא בכובד המשמעות שבהם, בעוצם השפעתם על נפשו של הסופר ועל רוח יצירתו בכלל. הם טבועים ביודעים ובלא־יודעים כמעט בכל ספוריו. לא רשמי מולדת הם, לא זכרונות־ילדות או חוויות־נעורים, אף לא מראות סביבה וצבעי־נוף: הללו נמחו מתוך הזכרון בסופת המהפכה. נחרתו בלב רק אותן מאורעות הזעווה שעם סוף מלחמת־העולם הראשונה, שהביאו חורבן וכליון על הישוב היהודי והציפו את העולם בנחשולי שנאה ורצח ודם. הוא ראה את החיים במערומיהם האכזרים ואת האדם במפלצת־החיה שבו. הוא ראה אחים ואחיות כשהם מובלים לשחיטה או לחיי־בושה. הוא ראה עם שלם מפרפר על־פי התהום – ונאחז בקיומו העלוב ובחייו התפלים. רשמים אלה בלבד היה בכוחם ליטול את טעם החיים ולהטיל צל כבד ושחור על כל מראות עיניו. ומתוך כך ראה גם בארץ־ישראל את תעתועי הגורל – את מצוקת הישוב ואת כשלונו כשהוא מפרפר בין גדודים של מרצחים ובריוני־מדבר מזה ושלטון עויין וזדוני המסכסך גזע בגזע מזה. ועל כולם – טמטום לבם של יהודים רכושנים, בעלי פרדסים ונחלאות, שהביאו אתם את קללת הגלות – ספסרות ותגרנות ועשו את המפעל הציוני פלסתר. וגם ב“עולם החדש”, באמריקה, נראתה לו המציאות היהודית בהתנוונותה ובהתפוררותה הפנימית. הוא ראה את היהודי האמריקאי ברדיפתו אחרי הון וכינוס נכסים, בהתבטלותו בפני עם הארץ, בשקיעתו לתוך תהום של טמיעה, טמיעת תרבות ולשון ומחשבה, מאונס ומרצון. באחד מסיפוריו האמריקאיים הוא מטיח דברים קשים כלפי יהדות מעורטלת זו:

“כל מה שהיהודים בארץ זו עושים הוא רק מעין הובלת שי, ושי זול ועלוב לעבר הקרוב, זה עברה הטרחן של העיירה מעבר לים שקשה בבת־אחת להיפטר ממנו, אבל בלי שום חזון וסיכויים לעתיד. ובצדק שואלות אותנו האומות: מה לכם פה? אחרי שהשלכתם אחרי גווכם את החלום והתקוה למשיח, מה לכם עוד ומה חפצכם? ואיך עלינו לפרש את קיומכם ואת גנדרנותכם קצוצת־הכנפים? – מעולם לא התהלך ישראל כה ערירי, כה ערטילאי בין האומות כמו שהוא מתהלך היום”.

מכאן הנעימה הפסימית שביצירתו, מכאן גם המרירות והחריפות העוקצנית בכמה מציוריו.

אולם ראייה פסימית זו לא הית פרי גורמי חוץ בלבד. היה בעצם טבעו והרגשת החיים שלו דבר־מה כבד ועגום, מין הגות קשה של אדם בודד שהחיים גדרו בעדו והוא נוטה לספקנות ולרפליקטיביות. עינו נמשכה יותר אל הצד האפל והגורלי שבדברים, ואילו האור נראה לו אור מתעה ומתעתע, שניתן לבני־אדם להתענות בו – לבקשו ולהתגעגע עליו ולבלתי השיגו עולמית. יש טון ברנרי בדבריו. אותה הצלפת עצמו, אותה כפירה בערכים מקובלים וגם אותו סגנון מגוייד וגלוי ללא הסתר ועידון ספרותי, זה שהוא מציין תמיד את בעל התביעה המוסרית, שהאמת הנפשית שלו היא אצלו גם האמת האמנותית. באחד מסיפוריו הראשונים, שעדיין ניכרים בו סימני בוסר (“בימות הגשמים”) הוא שם בפי גבורו דברי לעג חריפים כלפי נביאי היופי והשירה העוטפים אותנו בשיראין של חלומות־קסם ומשלים את נפשנו שלא להסתכל במערומם של דברים. “מה הם משתטים שם בתוך ספריהם? מי מאמין עוד כיום להבלי־הזיותיהם? האדם טבול מכף רגלו ועד קדקדו במ”ט שערי טומאה וטינופת, טבול בעצם כוחות טבעו והוויתו, אין שום ספירות בעולם יכולות לשנות בקרבו אף כחוט השערה. כדי שלא תעלה באפו באשת חייו הקשה, הנוראה מהכיל, הוא סותם את נחיריו במיני כדורי מוך עגלגלים ומהודרים המכונים “דת”, “ספרות”, “אמנות” וכדומה. והוא מאמין באמונה תמימה שפעל ריאקציה כימאית על עצם מקור־הבאשה"… ויש שאנו שומעים משהו מהד־קולו של דוסטוייבסקי, גאון רוסי אכזרי זה שהשפיע בשעתו לא מעט על חלק מסופרינו: “שום אנדאנטו ריליגיוזו לא של יוהאן סיבאסטיון באך ולא של “כל נדרי” לא העלה עוד מזור אף ללב אחד שבור מאהבה אומללה או ממות ילד אהוב”.

לא מקרה הוא איפוא, שאריאלי נזקק בעיקר לחזיונות חיים המבליטים את כשלונו של האדם ואת חוסר ישעו לעומת גורלו. הוא התחיל ב“אגדת המות” וכמעט כל סיפוריו מסתיימים בקאטאסטרופה. החלוץ בן־שהם (“בן־עזאי התימני”) נרצח בידי ערבים בליל כלולותיו עם נדרה אהובתו. דבורה’לי, הילדה הקטנה שבסיפור “אמגראנטים” מטביעה את עצמה בים ביום הגיע האניה לשערי אמריקה. ב“סעודת הבראה” נרצחים כל בני המשפחה היהודית על־ידי גדודי מאכנו; אהובתו של גבור הספור “רייזלה” נתפש למלכות בו ביום שכל גורל חייה עלול היה להשתנות על־ידי פגישתה עמו. וב“בימות הגשמים” הכל שרוי בצלה של הילדה החולה הגוועת עם סוף הסיפור. ואפילו ב“כיצד נעשיתי אנטישמי”, שאין בו מיסוד האימה, מתערב הגורל בין שני הנאהבים ומפריד בין הדבקים. וכך גם בשאר סיפוריו (“אללה כרים”, “הצייר ואשתו” ועוד). הגורל בתפישתו של אריאלי איננו, איפוא, כוח עוור סתם, ללא רצון ומגמה, כפי שרגילים לציירו, כי אם כוח־שטני זדוני הלועג לחולשתן של הבריות ומשחק בהן לרצונו במין הנאה סאדיסטית.

ואף־על־פי־כן עולם כמנהגו נוהג. גם הלב אכול־היאוש ונגוע־הספקות יש שיערוג ליופי, לאהבה, למלוא־חיים. ומקור כל אלה – היא האשה, שבתפישתו של אריאלי הריהי התגשמותו הנעלה ביותר של חזון התפארת שאנו נושאים בנפשנו – “חסד אלהים” שנתגלם בבשר־ודם להודיע על פלא היצירה של הבורא, כביכול. מתוך יחס־הערצה כזה כלפי האשה, שהיא לו חזות הכל עד כדי לחסום בפניו את שאר גילויי היופי, נעשית גם האהבה סמלית־אידיאלית ובלתי־תלויה בדמות מסויימה, מין רעב ליפי האשה בכלל. כל נערה יפה העוברת ברחוב מעוררת בלב גבוריו של אריאלי רטט כמיהה וכאב געגועים יחד עם צערה שבהכרה, שהקסם המסתורי הזה, הגנוז בגופה, אין להם חלק בו והוא תמיד נחלת מישהו אחר. כי הללו על־פי רוב נטולי־רצון הם ונגועי־רגש של פחיתות והם חוששים לגשת אל משאת נפשם. אך יש שהם יוצאים ממידה למידה ונמשכים לקיצוניות אחרת. מתוך עלבון וחולשה מתגלגלת האהבה בשנאה או – בתאוות־בשרים ערומה ושחצנית. נטיות מתנגדות כאלו מצויות למדי, אלא שאצל אריאלי הן מקבלות לפעמים צורה מופלגת ביותר והאמת האמנותית נעדרת. ב“הרפתקאות של אהבה”, למשל, מתפאר הגבור ב“נצחונותיו” המרובים ובין השאר הוא מספר מקרה־אהבים מיוחד במינו: היה מתגנב מדי לילה אל בת־אכרים צעירה כשהיא ישנה את שנתה העמוקה לאחר עבודת־יומה, והיה עושה בה כרצונו, והיא לא ידעה בשכבו ובקומו. וכך במשך שבועות אחדים! זהו דמיון נפסד של בטלנות סכסואלית. בכלל, לא תמיד נזהר אריאלי מהבלטת צבעים יתירה, מעודף פרטים ומוראים וסובייקטיביות מודגשה. יש שהטראגי אצלו מתווסף לו נופך מילו־דראמתי (“רייזלה”) או סנסאציוני (“אמיגראנטים”) והקומי נהפך לסאטירה או לפארס (“ניו־יורק”, “המשפט”).

אולם סטיות אלו אינן מרובות אצלו. הרצאתו בדרך כלל היא פשוטה וגלויה ללא מעלות ומורדות, אם כי היא מתנהלת קצת בכבדות ואין בה חירות של תנועה. סגנונו מדוייק, בלי להטי־לשון וקישוטי־נוי. לרוב הוא מתרכז בגבול החומר הסיפורי, בעצם העובדות והמעשים, ואין מדרכו להפליג לצדדים, לשרבב תיאורי־נוף רחבים או עיונים פסיכולוגיים דקים ומסובכים. סיפור המעשה נעשה על־ידי כך בולט ביותר, אך הסיפור בכללו נמצא חסר משהו – זה המוסיף צבע וברק ויחוד אינדיווידואלי והמהווה ברגיל את האווירה הסיפורית.

ב    🔗

לפני כשלושים שנה בערך נתפרסמה ב“השלוח”¹ דראמה בשם “אללה כרים” מאת ל. א. ארלוף, סופר צעיר ולא ידוע. הדראמה עשתה בשעתה רושם עז על הקוראים הצעירים. נושא הדראמה וטיפוסי הגבורים המתוארים בה לא היו אמנם חדשים כל עיקרם, אך המאניירה של הסופר, הטון החותך של הדיאלוג, הקוים הנועזים בעיצובה של הדמות המרכזית והרקע האכזוטי במקצת – היה בהם דבר־מה צעיר ומלבב שמשך את הלב. הקוראים קיוו להמשך, אך ההמשך לא בא: שמו של הסופר נעלם מעל האופק הספרותי. ואפילו כשנתגלה לאחר זמן שאותו ארלוף נתגלגל באריאלי קשה היה למצוא את ההמשך. היה כאן לא שינוי שם בלבד, אלא שינוי פרצוף ואופי, יציאה מספירה תרבותית אחת לאחרת. אריאלי הוא כבד ביותר, רציני וקשה־רוח, כשם שרציניים וקשים הם החיים הישראליים שממקורם הוא יונק בעיקר. ואילו ארלוף – חן נוער לו ואותה העזה תמימה הנאחזת בסיסמות פסקניות של הדור. שרוי היה בתחום השפעתה של המסורת הספרותית הרוסית שלפני המהפכה, שהמוטיבים היסודיים שבה – יגון שקיעה, האבקות איתנים עם הגורל וצבעוניות רומאנטית עם פולחן הגבורה שביסודה – מיוחדים היו לאותה תקופת מעבר. כמה מן הדמויות שהעלתה ספרות זו היה בהן הרבה מן הנוסחאי־ריטורי, דיוקנאות ספרותיים יותר מנפשות חיות (גבוריו של אנדריוב, למשל, או של גורקי בתקופתו הראשונה). ודיוקנאות כאלה ניתנו גם ב“אללה כרים”. הדראמה מיוסדת על צירופם של אותם שלושת המוטיבים המסומלים בשלושת גבוריה הראשיים. העובדה שמקום המעשה הוא בארץ ישראל אינה משנה מצביונה ומרוחה הכללי. בדמותו של הפועל הזקן קלמן וויינשיינקר (אגב, הדמות הסימפתית ביותר בדראמה) משתקפת אותה תוגה שקטה שבהכנעה שאינה קובלת ואינה תובעת, אדם הנושא את סבלו בדומיה ומקבל את עול החיים בלי תלונה. לכאורה הוא מרושל וציניקון במקצת ונוטה לשיכרות. החיים ותנאי העבודה בארץ והיחס הציני והמעליב אל הפועל ואל חלומותיו מצד נותני העבודה מחקו קצת את צורתו ופגעו בשדרתו המצוקה. אולם מתחת למסווה זה של רשלנות ושיכרות מסתתר לב מלא אהבה והבנה. למראה אדישותו של העם אל מפעל התחיה “מנקרת במוחו כיתושו של טיטוס השאלה: למה זה אנכי?” אך הוא יודע גם כן, “שלעבוד צריך בלי לשאול שאלות ובלי להתנות תנאים”.

אחר לגמרי הוא השומר הצעיר שמריה פוגל, מין טיפוס של ניהיליסטן רוסי, שבגלגולו העברי נסתבכה דמותו ביותר. אף זה נפגע מסבל הישוב, אלא שהוא נפתל עם גורלו, נאבק עם נפשו ועם הסביבה במין התמרמרות סוערת ועקשנית. לא האבקות של כוח מתוך רצון להתגבר על המכשולים, אלא מיני פרפורי התלבטות וקפיצות יאוש לקראת התהום. בנעוריו היה אנארכיסטן ושאף לתיקון העולם על־ידי… “אכספּרופּריאציות”. וכשנתגלגל לארץ־ישראל נעשה על־פי צחוק המקרה שומר באחד הפרדסים, מגן על רכושו הפרטי של איזה יהודי בורגני מפני הערבים החמסנים, שאף הם “אנארכיסטים” הם לפי דרכם. מה שהגדיל את האבסורדיות שבמצבו הוא – שנאתו העצומה כלפי ערבים אלו, המחבלים את הכרמים, כאילו הם הם המכריחים אותו לעשות שקר בנפשו. הוא מבקש כל מיני הזדמנות להתקוטט עמהם ולרדת לחייהם ואינו נמנע מפגוע גם ברגשי דתם ובכבוד אבותיהם, כאילו מתוך כוונה תחילה להעלות עליו את חמתם עד כדי התנקשות בנפשו. הוא תמיד נרגז, מיואש, מתאכזר לעצמו ולצפורה אהובתו, האוהבת וסובלת ללא־סיכוי וללא־תלונה, ומשקיע את מרירות נפשו ביין־שכרון. לבסוף הוא נרצח על־ידי דרוויש צעיר, נרצח סתם, מתוך התגרות ריקה, מבלי הגן על עצמו. מיתה תפלה שאינה מכפרת. אומלל היה בחייו ועלוב במותו.

כנגד שנים אלה מופיעה נעמי שץ כסמל העלומים ותשוקת החיים. כולה שופעת יופי וחמדה ועוז נעורים. היא צריכה לסמל את האשה החדשה, החפשית, המרגישה בכוחה והמעריצה את הכוח. כל הגברים מתבטלים בפני יפיה ועזותה, והיא מתעמרת בהם ולועגת לחולשתם. עלי, הערבי הצעיר, אמנם מושך את לבה לזמן־מה בפראיות ובאכזוטיות המזרחית שבו. אך מיד בחלה בו כשזה נכנע לה מתוך תשוקה עוורת. היא מחכה לגבר שיכניע אותה וישעבדה לרצונו. “אני מחכה לאיש שלא אני אהיה הדורשת ממנו, אלא שהוא יצווה עלי, שהוא ידרוש ממני וויתורים, ואז אוותר על הכל, על הכל”.

הפליג המחבר בסגולותיה של נעמי – וקיפח את דמותה. גבורת־נפש ועוז־העפלה, שהן הן התכונות שהסופר רצה להבליט בה, אינן מתבטאות בסתם לגלוג ובאכזריות קהה כלפי החלשים. תעלולי ה“פלירט” שלה עם הערבי הצעיר לכל הפחות היה בהם משום סקרנות רומאנטית וגירוי של סכנה. אך התעללותה ביונטר המסכן היא של אשה סאדיסטית המוצאת הנאה בעינויי הזולת. והלא לא לכך נתכוון הסופר. הרושם הכללי הוא של נערה הרפתקנית מפונקה ומקולקלה, העושה את מעשיה מתוך קלות־דעת וחוסר־אחריות, אף כי הטון שלה הוא של “אשת איתנים”, והיא פוסקת את פסוקיה מתוך הכרת גאון וחשיבות. גם דבריה האחרונים, שהם העוקץ שבדראמה, מצלצלים בפיה כקריאה ריטורית: “ארץ שיכולה לגדל חזקי־רוח ואוהבי־חיים כגבורינו הקדמונים, ואפילו כערבי פרא זה, יש מקום בה לחיות, לחיות ולהלחם. ואני בדרך החיים והמלחמה בחרתי!”

יש גם דמויות בינים: ברונסקול, משורר צעיר הכותב הימנונים לשמש בסגנון סלסולי־מליצי, ויונטר המסכן, מין בריה עלובה וממוסמסה, שהכל מתקלסים בה. שניהם אינם אלא קאריקאטורות. לא אופי להם ולא תפקיד, וכנראה לא באו אלא כדי להבליט יותר בדרך־ניגוד את חשיבות עצמיותה של נעמי.

יש בדראמה פועלים ושומרים, התנגשות עם ערבים ותהלוכה של דרווישים, אך אין בכל אלה כדי להוות רושם של סביבה. אין אוירה מקומית מורגשת, כשם שאין היא מורגשת גם בשאר סיפוריו הארץ־ישראליים. הסיפור “בימות הגשמים”² (כנראה אחד מן הראשונים שלו) כתוב אף הוא ברוח הדכאון ובנוסח החטטנות של האינטליגנטים הרוסים, עם שהוא קבוע במסגרת של עיירה ערבית. תכנו – שורה של מצבי נפש אפורים ושוממים של צעיר מזועזע־עצבים בעונת הגשמים. יש כאן גיבוב ציורים מתוך שפע לשוני ותמונות צדדיות ללא קשר אורגאני עם גוף הדברים. מנחם, גבור הסיפור, אפור אף הוא. יגונו ודכאון נפשו לא טעם להם ולא נימוק ברור. התפלספותו על החיים והמות היא זו של טירון שנתפש לבירוניזם בגלגולו הרוסי. אף הציטאטים הרוסיים הם נאדסוניים־בכייניים ביותר. בתוך האפרורית הזאת יש רק נקודה מאירה אחת, התיאור הקצר של שני הנאהבים, טשרנה אחותו של נחמן, והחלוץ אשקלוני, כשהם מטיילים חבוקים תחת שפעת הגשם, צעירים וצוהלים, שופעים בריאות וחדוות חיים.

סיפור “אריאליי” הוא “הצייר ואשתו”³, שאף הוא קבוע בסביבה ארץ־ישראלית. הוא שונה בהרבה מאלה הקודמים ועולה עליהם גם מבחינת ענינו וגם בצורת ביטויו. אולם חיים ארץ־ישראליים אין גם כאן, כשם שאין רמז לנוף הטבעי שלהם, אם לא שנראה את אכזוטיותה של אשתו של הצייר, כ“פרי הארץ”.

הצייר גולד היה מלא תמיד געגועים על האשה ומאוויים ליפיה “הכולל הכל, המקיף הכל, הנותן לבדו אור וחום ומובן לכל החיים”. מקור געגועיו אלה, געגועי צייר־יוצר, היה – “הנהיה העזה לשפוך את ממשלתו על היופי”. את היופי הזה מצא בעת הראשונה במרים אשתו, בחן המזרחי שלה. זה היה יופי טהור, אלמנטארי, בלי תערובת של גיהוץ תרבותי וברק של השכלה. אדרבה, חוסר השכלתה וצמצום עולמה שיוו לה בעיניו קסם של עצמיות טבעית. “נפשו של האמן מוצאת לפעמים חן מיוחד גם באמונת־שוא אם רק מקור־מוצאן הוא ראש נחמד הראוי לעטר את כתפיה של ווינוס ממילוס”. אולם “הראש הנחמד” הזה היה שייך לאשה נרגנית וצרחנית שמררה את חייו בתביעותיה ובחשדותיה המרובים, ואדיר כל חפצה היה לדכא את האמן שבו. מתוך קנאה וצרות־עין פגעה פגיעה קשה וגסה בנערה העדינה ששימשה לו “דוגמה” לתמונתו “בירניקה” שבה ראה את שיא הישגו האמנותי, והשחיתה גם את התמונה עצמה. הוא עזב אותה ואת שני ילדיה עמה.

מרים נתפשה כאן כטיפוס של “ארורה”, מה שמטשטש את הכוונה האמנותית ומחליש את הרושם. המחבר לא הבליט את הפרובלימה האמתית של גולד, שהוא מסוג הנודדים הנצחיים המבקשים תמיד מזון חדש לגעגועיהם שאינם מתרווים לעולם. הוא היה הולך לו באשר הלך גם אלמלא מזג־טבעה הקשה של אשתו. כי כל הישג מעורר בכגון אלו רעב חדש וכל קרוב ניטל ממנו הקסם של הטמיר והמופלא.

הסיפור היחיד שנוסד על רקע הווי ארץ־ישראל הוא – “בן־עזאי התימני”⁴. לפנינו יריעת חיים מנומרת המקפלת בתוכה את חלקי הישוב השונים לפלגות דעותיהם ונימוסי חייהם המיוחדים. יסודות זרים ורחוקים נפגשו בפינת־מולדת עתיקה ומתחדשת: האכרים ה“קולוניסטים”, יוצאי רוסיה ורומניה, המיושבים והתקיפים, שזכות “ראשונים” מסייעתם ושעם האחזם בארץ נשארו נאמנים להרגלי החיים שהביאו אותם מ“שם”, מעיירת המולדת הישנה; החלוצים הצעירים, שיחד עם שלילת הנכר גם כן הפקיעו את עצמם ממרותה של הפסיכולוגיה הגלותית עם תורת הלאוין שלה, וכנגדם – התימנים, למודי סבל והכנעה, שאמונתם התמימה והמעורפלת הקיפה אותם בענני הזיה והגדות עם. יסודות אלה עוד טרם יתמזגו לגוש חברתי ויחסם ההדדי היה טעון זיקי איבה והתנגשות. על רקע זה בנוי הסיפור.

בן־עזאי, תימני מסכן ועלוב, שמש בית־הכנסת אשר למושבה, נתאלמן מאשתו כשהוא מטופל בשלושה תינוקות. ולפני מותה הטילה עליו האשה בגזירת שכיב מרע וב“קונם חמור” לפרוש את כנפיו על נדרה קרובתה היתומה, נערה כבת שבע־עשרה שתירש את מקומה ותהיה אם לילדיה. אולם החיים החפשיים שבקבוצה הסמוכה משכו את לב הנערה, ואהבתה אל החלוץ חיים בן־שהם, מנהיגה של הקבוצה, גברה של פחדה מפני איסור השבועה של המתה, ששעבדה לחיי עבדות בצל בעל זקן ושדוף. היא נטפלת אל הקבוצה והחיים החברתיים ושמחת העבודה היוצרת נראו בעיניה “כגן־עדן”. אך לפתח גן־העדן חטאת רובץ: הדודה המתה פוקדת אותה מדי לילה בשנתה ומאיימת עליה ב“קונם החמור”. היא נאבקת עם נפשה, מפרפרת בין אהבה ואימה, בין צו הגורל והזכות לקורטוב של אושר. היא יודעת שיום בואה בברית עם בן־שהם יהיה יומה האחרון – הדודה תחנק אותה בשנתה. היא השלימה גם עם זה ובהתרפקותה האחרונה על אהובה כבר היה מן ההתמסרות הגמורה – יבוא מה שיבוא! אך באותו הלילה היתה התנפלות על הקבוצה ובן־שהם נפצע פצע־מות. נדרה מהרה אליו – ונרתעה בבהלה. חוורון המות שהשתפך בפניו, כתמי הדם ומבט העינים הנטוי אל מעבר מכאן הטילו בה הרגשת זוועה. פתאום נעשה זר לה, מאויים – סמל המות! צמרמורת חלפה את גופה בזכרה שלפני שעה קלה שכבה בזרועותיו. הנה היא נקמת הדודה! ה“קונם” עשה את שלו… במהירות של קדחת, רדופה על־ידי צו המתה, אספה את חפציה והלכה אחרי התימני מבלי הבט אל גוף אהובה שנשאר מאחור. ניצח המות את החיים!

היקף רחב של יחסי יחיד וציבור המצטלבים ומתנגשים זה בזה ומהווים כעין אוירה ספציפית, ניתן בסיפור זה בהרצאה שקטה ובטוחה. הדברים משתלשלים באורח טבעי והנפשות נתפשו בקוים ברורים ובולטים. נדרה היא דמות פאתיטית. כולה רגישה וחרדה כפרח צנוע זה העולה על אדמת חררים. אהבתה הטראגית את בן־שהם היתה לא לפי כוחה של נפש פשוטה זו של בת־מזרח למודת שעבוד וחניכת דתיות נפרזה, שהיתה חיה בעולם של צללים ואמונות מסתורין. דמותו של בן־שהם היא אידיאלית נוסחאית במקצת, בטעם הרומאנטיקה החלוצית, אך יש בה גם קוים חיוניים. הוא מתון ושוקט, ואילו בשקטו מורגש כוח רצון כבוש, כזה של אדם שתכלית חייו ברורה לפניו. גם אהבתו לנדרה שקטה היא ובטוחה, על אף רגשיותה וחרדתה של זו. הוא כובש את פחדה, כשם שהוא כובש את רוחה של הקבוצה ואת כברת האדמה הנוקשה שניתנה להם לעבדה. אך ביתר יחוד מתבלטת דמותו של התימני, שתמימות וערמה, התרפסות ועקשנות נתמזגו בו כאחד. את פקידי המושבה, נותני לחמו, הוא ירא יראת מות, ואילו החלוצים הם בעיניו עם־לא־היה, מפירי תורה – “לא יש יושר בהם!” בתמימות ערמה בא אל הקבוצה לבקש, כביכול, את העגל הבכור בשביל הכהן יחייא, כחוק התורה, מתוך כוונה להפגש עם “הבתולה המרדנית” ולאיים עליה. בשעת ההתנגשות עם הערבים התכווץ באחת הפינות על הרצפה כשהוא רועד מתוך ניקוש שינים והיה נואק וגונח וממלמל מיני לחשים ופזמונות. אך ברגע האחרון, כשגוויתו של חיים נשארה לבדה בחדר, נתגלה בו משהו מן האצילות ומכובד הראש שיהודי מאמין חש בקרבת המות: נגש אל המת ועצם את עיניו והתחיל מטפל בו כדת וכמנהג מתוך אמירת תפילת ההשכבה, והיה בו אז מן השקט ומן ההכנעה של אדם הממלא את חובתו ומקבל את גזירת ההשגחה העליונה המסבבת את פני הדברים לשם התכלית הרצויה.

בין שאר הדברים, שאפשר לצרפם אל מחזור ארץ־ישראלי זה, יש לציין את “ישימון”⁵, סיפור תיאורי מימי המלחמה, המגלה את כשרונו של אריאלי מצד חדש – כצייר נוף. הצבעים כאן עזים וגדושים שלא כדרכו. עלה בידו לתפוש את רוח המדבר, את נשמת הנוף המדמדם ומתערפל על חולותיו וחרבוניו – רוח דומם וזומם בשתיקתו הכבדה, המטיל כובד יגון בלב והרגשה של חוסר־מוצא.

ג    🔗

אימי הפרעות שעברו באוקראינה עם סוף המלחמה העולמית הראשונה עדיין שמורים בזכרוננו גם בימים אלה של תמוטת עולם; הם גנוזים וחתומים בתעודות ומגילות – משמרת לדור יבוא. בין אלה מצטיינים סיפוריו של אריאלי ברטט הנפשי־סובייקטיבי המפעם בהם. לא תיאור מעשים ועובדות בלבד; מצטרפות להם כניגון־לוואי המית־כאב וסערת־מחאה של הסופר עצמו. סיפוריו מזעזעים ומעוררים בנעימה התוכחית־נבואית המפעמת בהם. סיפור מזעזע כזה הוא “רייזלה”⁶, מזכרונותיו של חלוץ. פרק־חיים ספוג בלהות ויסורי־נפש אין־קץ. רדוף אימי המהפכה וזוועות הפרעות שחוללו שמות במשפחתו, לאחר שראה את אביו עולה לגרדום ה“טשיקה” ואת אחותו כשהיא מובלה אל בית האופיצר של ההיידאמאדקים – עזב את ארץ הדמים על מנת להגיע לארץ־ישראל. לאחר גלגולים והרפתקאות הגיע סוף־סוף לווינה, בירת אוסטריה היפה, ששמרה עדיין על חינה וטעמה המעודן ועל אורח חייה האצילי־דיקאדנטי. ועל אף מוסר הכליות ומצוקות הנפש שנטלו את טעם החיים ומילאו את ימיו ולילותיו מחזות־סיוטים, היה הלב הצעיר חומד ומתגעגע ליופי ולאהבת אשה טהורה. עדיין לא עופלה בו הנפש ולא פגה האמונה באפשרות של תחית עם והעפלה חלוצית. במצב נפש כזה נפגש עם רייזלה, נערה חננית שנמלטה מן הפרעות ונתגלגלה לווינה לבית דודה העוסק בחשאי בוואליוטה ובאבנים יקרות אסורות מטעם הממשלה. היא שימשה לו מעין תערוכה חיה, גולם לתלות עליו כל מיני תכשיטי זהב לראווה. וכך היתה כלואה בחדר מסותר, כולה מקושטה כאלילה, מעולפת שרשרות־זהב, אצעדות ועגילים ואבני־ברקת. והיו באים לקוחות, מתגנבים אל החדר המסותר והיו ממשמשים בגופה ובזרועותיה ובצוארה, כביכול, מתוך כוונה לבדוק בערכה של הסחורה. לב הצעיר התחמץ בקרבו למראה; שוב אותו ניוול ואותו מסחר־חשאין על עברי פי פחת! הנערה הזאת החשופה למחצה והנתונה למשמוש ידים טמאות הזכירה משום־מה את אחותו שהובלה בידי ההיידאמאקים בחולצתה הדקה לעורה ביום חורף קר. בנות ישראל העדינות, סמל התום והצניעות, איכה נעשו מדרס לכל אנס ושודד וכל דוד העוסק בסחורה אסורה! “עם שקצרה ידו להגן על עלומי בנותיו הוא עם שפל, עם אשם ולא רק עם אומלל”…

ספק מתוך רחמים גדולים, ספק מתוך בדידות וגעגועים נתקשרה נפשו בנפש רייזלה. הוא משפיע עליה ללכת אחריו לארץ־ישראל יחד עם גדוד החלוצים העומד לצאת את ווינה. אך גורלה וגורל דודה תלויים בידיו של איזה גרישקה, מין בריה גסה ושפלה שנדגרה בזוהמת המהפכה, בחור יהודי שהיה מנהיג של חבר פורעים ואחר כך נהפך לקומונאי, השופך בוז ולעג על היהודים ועל “הציונים הבורגנים, סרסורי־אירופה, המשעבדים את הערבים לעבדים”. הלה מכריח את רייזלה להעניק לו מתכשיטי דודה, שכר “לא יחרץ”. וכשתביעותיו גדלו מיום ליום והיא סרבה לתת לו כחפץ לבו, קיים את איומו ומסרה, אותה ואת דודה, לבולשת.

חזות קשה חזה לנו הסופר. חורבן עם שלם לחלקיו ולמעמדיו. התפוררות המשפחה והתנוונות גמורה של צעירי הדור הפורשים, מחמת אונס או מתוך רשע־זדון, לקלון ולמעשי תועבה. הצבעים כאן קודרים ומבהילים: שוד ושבר מזה וניוול ורקב מזה – תמוטה וכליון לאין מוצא. הסופר אינו יכול להשתחרר ממפלצת הפוגרומים, והוא חוזר אליהם בכמה מסיפוריו. הוא הופך בפרטים מזעזעים אלה כמי שמחטט בפצעיו האנושים מבלי שיראה טעם ומובן לאסון, ואין צורך לומר – זיק־חזון של פדות. ויש שהמצבים נראים לנו מוגזמים ביותר, ופעמים – גם בלתי־טבעיים, לכל הפחות, בלתי־מוכרחים מבחינה פסיכולוגית.

פרטים מוגזמים כאלה אנו מוצאים ביחוד בשני הסיפורים “שיר ערש” ו“אמיגראנטים”. הראשון, המטפל בהתקפות הערבים על הישוב, מלא רעל תוסס כלפי האנגלים, “אלה בעלי ההלמטים הגאים המשסים לאום בלאום למען הגדול השלטון”. הוא נותן טיפוס של קצין אנגלי יבש וחסר־לב, שמתוך פורמאליות קהה ומטומטמת הוא אוסר את בעלה של האשה, שנרצחה בשעת הפרעות, על שנמצא ברחוב בשעת העצרת, ונותן לילדם הקטן שנשאר עזוב בבית ללא השגחה – למות ברעב.

ב“אמיגראנטים”⁷ יש אמנם גם נקודות אור והבהובי הומור, המפיגים את מרירות הזכרונות של הנוסעים באניה, רובם פליטי פוגרומים. אך עצם הסיפור הוא שוב פרי דמיון סכסואלי נפרז. בתוך חבורת הנוסעים המנומרה ישנה גם ילדה קטנה כבת עשר, היא ואמה השנואה עליה. יד הגורל נגעה בשתיהן והפכה את חייהן למפלצת. האם נאנסה לעיני הילדה כשהגינה על זו מפני אחד הבריונים שעמד עליה בחרבו ומסרה לו את גופה כופר נפש בתה. “הפרפורים המכוערים” של האם תחת גופו של המרצח עוררו בה בילדה תמהון ופלצות. היא הרגישה, כי דבר־מה מזוהם וטמא נעשה באמה, ומיד נעשתה לה זרה ורחוקה – היא איננה עוד אמה“. היא נתמלאה רגש של תיעוב ובחילה כלפי האם ואהבתה נהפכה לשנאה. “מי ביקש מידה להגן עלי? ואחר כך ל… ל… מי ביקש את רחמיה ואהבתה?… אינו רוצה ברחמיה, אני שונאת את אהבתה”… ומאז התרחקה מעליה, לא דיברה אתה ולא נשמעה לתחנוניה. כל ימי הנסיעה היתה הילדה מתייחדת עם נפשה בפינה רחוקה על מכסה האניה, מציצה בפחד ובגעגועים אל חשרת המים מלמטה והיא מהרהרת “כמה שחור שם בתהום, כמה נורא לנפול שמה, נורא, איום כמו שם בעיירה”… וכשהגיעו לשערי אמריקה ונאסרה עליהן הכניסה בשל גזירת ה”קוואטא" ועמדו בפני סכנת חזרה לארצן, כשל כוח סבלה של הילדה: “לשוב, הרהרה בלבה, לשוב עוד פעם אל אותו הספסל שתחתיו התחבאה! לשוב ולחיות עוד הרבה־הרבה שנים עם אמה, זו השנואה, שאינה יכולה להציץ בעיניה!… הוי, לא! לא! לא!”… ופתאום גמלה בלבה ההחלטה: היא תילווה אל אביה ואחיה שנרצחו באותו היום המר והנמהר. החליקה מעל סיפון האניה ונבלעה במצולה באין־רואים.

פרשת סבלה של הילדה באה ברוב ענין. אך אין היא מוכחת ומוצדקת לא מבחינת המצב ולא מפאת הכשרתה הנפשית. מאין השנאה הזאת? מפני מה עוררו “פרפוריה המכוערים” של האם בלב הילדה “הרך והתמים” לא רגשי אימה וחרדה לחייה ולשלומה של אמה, כי אם רגש של בוז ובחילה? כלום יכולה ילדה בת עשר לשאת בלבה עלבון יוקד כזה עד מעבר לים, עד כדי לשכוח צחוק ילדים ועד כדי לאבד עצמה לדעת? תיאור נאטוראליסטי ביותר ענשו תמיד בצדו: האמת האמנותית נפגמת על־ידי תוספת גוון סנסאציוני.

דוגמת רוב סופרינו המהגרים, שמתוך נסיונות קשים של הסתגלות נראו להם החיים היהודיים אמריקה בגילוייהם השליליים בעיקר, נוטה גם אריאלי לראות במציאות היהודית־אמריקאית את הרע והנפסד שבה, את העקמומיות שעל גבי השטח – את היהדות המקוצצה של “סנטרים” והפטרה ו“יאר־צייט” ושל ציונות פורמאלית, ריטורית־באנקיטית ופילאנטרופית־דולארית. יהדות ערטילאית זו, שנתרוקנה מכל ערכיה החיוניים והיא נתונה בתוך סביבה נכרית עשירה ומלאה – מה כחה כי תייחל ומה קיום לה בעתיד? נעימה פסימית זו עוברת כחוט השני בכל סיפוריו האמריקאיים, לא רבים הם במספר, אך ברוח השלילה ובחריפות הביטוי הסאטירי שבהם הם מהווים חטיבה מובהקה בסיפורת העברית־אמריקאית. כש. האלקין הוא מתאר את הצעיר היהודי שבא מעבר לים, את הקרע שבנפשו, את יסורי ההסתגלות שלו. אך הצעיר של אריאלי אחר הוא. אין לו אותה שדרה רוחנית מוצקה ואשר על כן גם יסוריו הם ממין אחר. בדרך נדודיו ניטשטשה קצת עצמיותו היהודית ואבד לו הרבה מירושת עברו. לא איש מלחמה הוא וצרת היהדות היא צרתו רק במידה שרגש הנכר הכרוך בה מעיק עליו ביותר ואין לו במה למלא את נפשו. איך יסתום את החלל שבין עולמו היהודי ובין העולם הגדול? איך ישתחרר מן השניות הזאת ומרגש הנכר? ואיך לא יקנא בצעירים האמריקאים שאין להם לא פרובלימות וסתירות ולא תסביכי ירושה ונחיתות? שלמים הם עם עצמם ומקבלים את החיים בפשטות ומתוך קלות יתרה. מעט־מעט וכמעט בלא־יודעים הוא נמשך לתוך פרוצס זה של מימיקריות כלפי הסביבה הנכרית. הוא מתחיל מוותר על כמה דברים שהיו לו לפנים עיקרי יהדות ועכשיו הם נראים לו תפלים. הוא נמנע מהבליט את יהדותו ולא תמיד יעמוד בו לבו לגלות את צור מחצבתו, לא מתוך התכחשות בכוונה, חלילה, אלא מתוך אי־רצון להסב אליו תשומת־לב, לעורר סקרנות בזרותו, ב“יוצא דופן” שבו. ומתוך כך הוא מסתבך, לפעמים, ברשת יחסים מוזרים, בלתי טבעיים, המשמשים מקור לעינויי־נפש קשים.

כזה הוא אקון, גבור הסיפור “כיצד נעשיתי אנטישמי”⁸. אותו אקון בא לניו־יורק לאחר כמה נסיונות וגלגולים, סיים מכללה וקבל משרת מזכיר במשרד בית־הכנסת הגדול “לישרים תהילה”, והיה גם עורך העילון של ה“סנטר” וכותב מאמרי תהילה באנגלית נמלצה על נודבי הנדבות ותורמי התרומות, בחייהם, קל־וחומר במיתתם. על־ידי כך הוא בא במגע ומשא עם כמה משפחות מן הבורגנות היהודית, שזיקתה ליהדות נצטמצמה בשמירת יום הזכרון לנפטרים ובתרומות לדברים שבצדקה. האדישות והפורמאליות השוררות בחוג צר זה ממלאות אותו מרירות ובחילה – כלפי סביבתו וכלפי עצמו. וכאדם מרושל באפיו ומיואש עד כדי מדרגת “לא איכפת” הריהו נישא עם הזרם, מתנוון והולך תוך כדי התרגזות וכאב. ואין הוא יודע אם מקנא הוא בחבר סולובייצ’יק, המורה העברי בבית־הספר שעל־יד משרדו, שאף הוא מלא מרירות ויאוש, אלא שהוא נלחם לדעותיו ומגן על כבוד המורה והאדם שבו ואידיאליותו לא נפגמה על־ידי המציאות הנוקשה, או שהוא מבטל אותו בלבו על קנאותו ונאמנותו לדברים “בטלים” שנידונו לכתחילה לכליה. סבלו של סולובייצ’יק הוא של אדם הרואה את קדשיו מחוללים לעיניו, ואילו הוא, אקון, סובל מחמת ריקנות ובדידות. הוא עורג לקצת אושר, לחיים יותר מלאים, הוא צמא לאהבת אשה. ובמצב נפש כזה נפגש עם פלורנס. זו לקחה את לבו בפניה הגלויים וביחסה הפשוט והחפשי. משום מה היה בטוח שהיא נוצרית. היעזבנה משום כך? הנסיון הוא לא לפי כחו. אגב, גירה גם הקסם של זרות וחידוש. וכששאלה אותו לתומה לעמו ולמולדתו, ענה, כמי שצולל לתוך התהום, ששמו Koon־O (אקון) מעיד עליו שהוא מן האירים. והיא אף היא מהרה להודיעו שנולדה באלאבאמה להורים סקוטיים. וכך נמשכו הפגישות והלבבות נתקשרו יותר ויותר – עד שבא האסון. באחד מטיוליהם נזדמן לפניהם אחד מחברי הועד של בית־הכנסת, ובראותו אותם יחד צהל לעומתם ואישר את הזיווג, שהרי זה מכבר היה בדעתו לשדך את שניהם, את מזכיר בית־הכנסת “לישרים תהלה” עם פריידלה גרין, בתו של קרובו ומיודעו… הזיוף הכפול הזה המם את שני הנאהבים והפריד ביניהם לנצח.

העוקץ שבסיפור הוא בעצם אניקדוטה. תיאור הסביבה הוא גוזמאי. גוזמאי הוא גם שמו של הספור. אף־על־פי־כן נהג כאן הסופר במידת החסד. עם כל בקרתו הקשה כלפי הצעירים הוא מתח עליהם חוט של חן. אקון ופלורנס הם צעירים חביבים, נבונים וישרים על אף כשלונם המוסרי. האהבה מכפרת. ואהבתם נאמנה וצערם נוגע עד הלב. לא כן בספרו “ניו־יורק”⁹. כאן אין הסופר יודע רחמים והוא שופך קיתון של רותחין על כל היהדות הנו־יורקית. זוהי סאטירה מרה וקשה. הצבעים כל־כך מגובבים עד שחריפותם ניטלת והסיפור הופך פיליטון מלא סנסאציות. כל הזוהמה של הגיטו היהודית, הריקנות המתהדרת של סוחריה, משכיליה וציוניה, הטפשות וקלות־הדעת של צעיריה וצעירותיה המתאמרקים – הכל נתרכז כאן בדפים מספר. מי לא נפקד כאן? איזו מיסיס פינקוס, “פלאפר” בת ששים, המשתתפת מתוך איזו קאפריסה באספות ציוניות; איזה מיסטר קינג, בעל בית־חרושת ל“אוועראלס”, שאשתו הצעירה זנתה מתחתיו והוא מתענה בשממון בדידותו; מי שהיה ס. ר. לפנים ועכשיו הוא חובש כיפה “ואפילו תוקע בשופר”; גברת יפה וצעירה, קלה ופטפטנית המוצצת תמיד ממתק בפיה והיא נחנקת בו באחד הלילות; איזה צעיר מגוהץ המחכה למיתת דודו העשיר, ויהודי נוכל ורמאי שעיגן שתי נשים וגנב את כספן והוא מתבקש לבולשת; מיני באנקירים ועורכי־דין, בעלי צילינדרים ובעלי כרסין, שזכות השתתפותם פעם בחייהם באחד הקונגרסים הציוניים מסייעתם להיות מראשי הנואמים בכל אספה או משתה; בעלים, שבדרך פקדם את נשותיהם שחרפו במצרים, ביקרו גם את “פאלסטיין” מספר ימים ומתוך כך נעשו מומחים במצב הענינים בארץ וכו' וכו'. איזה מין אוסף של בריות משונות! ואת כולם כינס בבית אחד ובישיבה אחת כאילו בכוונה תחילה להציגם לראווה בבת־אחת. ולא די לו למחבר בתיאור דמותם הגרוטסקית ובהשמעת נאומיהם ההדיוטיים, אלא שהוא בורר להם גם מיתה משונה: אותו יהודי נוכל, שעיגן את שתי נשיו, בראותו כי מרגלי חרש סביב שתו על הבית קפץ פתאום וקרא בקול פחדים: שריפה! ומיד היה כל הבית לחרדת אלהים. מהומה ומבוסה. אנשים ונשים היו למדרס לרגלי אלה שדחפום מאחריהם, אחדים הפילו את עצמם מבעד החלונות ורוטשו על מרצפת הרחוב ואחדים הומתו ביריות המרגלים. פאנטאסמאגוריה!

וזוהי ניו־יורק!…

אכן אין אריאלי אוהב את אמריקה היהודית, ושנאה מקלקלת את השורה. הבריות הגרוטקיות הללו שהציגן לפנינו לראווה אינן מהוות את פרצופה של ניו־יורק היהודית, כשם שלא כל הצעירים הם אקונים ולא כל הסוציאליסטים הם “בוטלגרס” (“המשפט”)¹⁰ ולא כל הסופרים העברים הם אנשים שלא מן הישוב (“הפסיכולוג”)¹¹. בשל יחס קדום זה אין הוא מרגיש במה שמתהווה מתחת לשטח העקמומי. אין הוא מעמיק לראות באותו פרוצס איטי אבל מתמיד של ליכוד חדש מתוך התפוררות, של גיבוש רצון לאומי המתגלה בכמה הישגי־תרבות, בין שהם פרי התעוררות־פנים ובין שהם באים על־ידי לחץ מן החוץ. את פניה האמתיים של יהדות אמריקה לא גילה לנו אריאלי, אך את פרכוסיה הראשונים ואת פרפורי־העוויותיה מתוך חבלי קליטה והסתגלות תפש תפישה חדה ותיאר ברטט־לב ובכאב נאמן.