מַעֲשֵׂה טִיל אוּלֶנְשְפִּיגֶל וְלַמֶה גוּדְזַק לְסַפֵּר כָּל עֲלִילוֹתֵיהֶם רַבּוֹת הַשַעֲשוּעִים הָעוֹז וְהַתְּהִילָּה אֲשֶׁר עוֹלְלוּ בְּאֶרֶץ פְלַאנְדֶרְן וּשְאָר מְקוֹמוֹת

 

נאוּם הינשוף    🔗

רבותי העושים במלאכת־מַחשבת, אדונַי המו“לים, ואתה אישי המשורר! יש עמי כמה דברים שיש את־נפשי להגידם בעניין מהדורתנו הראשונה. היתכן שבמדרש־רבא זה, בהאי פּילָא אריכתא, אשר אַתם, שמניינכם ח”י, ביקשתם להעלותו על דרך התהילה, לא מצאתם אפילו קרן־זוית של מה־בכך לעוף־של־מינרוָה, הוא הינשוף גדל הבינה והתוּשיה? באַשכנז המדינה ובארץ זו, היא פלאנדרן, אשר ככה תאהבוה, הנני נישא בכל עת תמיד על כתפו של אולנשפּיגל, שלא נקרא כן אלא בזכות שמו — תרתי משמע: ינשוף ואספּקלריה, מעשי־בינה ומעשי־קונדס,.Uylen Spiegel אנשי דאַם, אשר בו הורתו־ולידתו, לפי השמועה הוֹגים ואומרים " אוֹלנשפּיגל" שכן מנהגם להבליע אותיות, וכן דרכם להגות U תחת Uy. מילא, מנהגו של אדם כבודו.

באתם אתם והעליתם בסברא גירסא אחרת: Ulieden Spiegel במקום Uien – ר"ל: אספּקלריה שלכם – דהיינו, איכרים ואצילים, אדונים ועבדים; אספּקלריה של מעשי איולת ודברי הבאי ורֶשַע־כסל אשר לדור שלם. ואף כי יש כאן פּלפול של חריפות, הרי מידה של חכמה אין כאן. שלעולם יהא אדם זהיר שלא לשנוֹת מן המסורת!

אפשר דבר־של־תימה הוא לכם, לבוא ולצייר חכמה־בינה ודעת בדמות עוף־כנף, שהוא – לפי ראוּת עיניכם – מן האֵימתנים והמַתמיהין ביותר, דקדקן ממוּשקף, בדחן של ירידין, מורד־אור, המתעופף לו בחשאי ועט וממית באֶפס־קול, כמלאך־המוות? ואף־על־פי־כן – כמוכם כמוני, אַתם המיתממים, המלעיגים עלי! ואין מִילותיכם לילוֹת אשר נחלי־דמים נשפכו בהם ממַכות־הרצח שבאו במחתרת, כגנב בלילה, בסוּליות־של־לֶבֶד, לבל ירגישו בו בבוֹאוֹ? ואין ימים בדברי־ימיכם, אשר דמדומי־השחר שלהם, העוטים חוַרון, מטילים קוי־אוֹרם העכוּרים בראשי־חוּצות שפּגרי אנשים, נשים וטף מעורמים בהם ערימות־ערימות? על מה נכוֹנוּ משפטי־המלוכה שלכם, שקוֹרין פּוליטיקה, למיוֹם שנפרשה מצודתכם על עולם ומלואו? הלוא על הרג וחנק ושפיכות־דמים!

אני, הינשוף, המוּקצה מחמת כיעוּר, איני ממית אלא כדי לפרנס עצמי ולכלכל את גוֹזלַי, ולעולם איני ממית מיתה־לשמה, ואם תוכיחוני על פּנַי, שהיה מעשה וטרפתי קן של אפרוחים – וכי אין עמדי להוכיחתם על־אחת־שבע, שאַתם קוטלים ומאַבדים כל שנשמת חיים באַפּיו? ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד־הלב על אֵבר־כיוֹנה ועל קלוּת כנפיהן של צפּרי־דרור ואהבתן הנעלסה, וחין־יוֹפיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה־חוֹשב, אך מניה־וביה הלא תכתבו על מעשה הרוֹטב, שיפה לטיגוּנם, של אותם בעלי־כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פּלוני עריבוּתם מרוּבה יותר. איני, חלילה, מתוֹפשׁי־העֵט, ואיני מחבר־ספרים; שאילולי־כן כתבתי, כי באין ידכם משׂגת לאכול צפּרים – אתם מכרסמים את הקנים, מחשש שמא, חס־ושלום, יבואו מַלתעותיכם לידי־בטלה.

ואתה, המשורר, שדעתך קלה, ולא לטוֹבת־הנאתך עשית מה שעשית, צר לי עליך, שלא ייחַדת לי מקום הראוי־לי בחיבוּרך, שעל כל פּנים כ' פּרקים שבו משוּיכים לי, וכל שאָר פרקים היית מניח לעצמך. מילא, לא זה שוֹרש הרעה, שלעצמך בלבד תבקש זכות־קניין על כל דברי־ההבאי שאתה מביא לבית־הדפוס. אתה, המשורר הצועק חמס, בסַנוורים ובלא שימת־פּדוּת אתה מַבאיש ברבים ריחם של אלה שהנך מכנם בשם עוֹכרי ארץ־אבותיך – את קארלוֹס החמישי ואת פיליפּ השני אתה מוקיע אל עמודי־הקלון של דברי־הימים. אָכן, אין בך ממידתם של ינשוּפים, ולא בחכמה אתה מכלכל מעשיך! הכבר נתחַוור לך, כי פּסוּ מקרב העולם הזה כל קארל 5 וכל פיליפּ 2, הם וכיו"ב? ואינך חושש כלל מפּני הצנזורה הדקדקנית, שתפשפּש במעֵי פִּילךָ, לבקש רמזים לבני־דוֹרך אַנשי־השם? למה תגזול מנוחת־שלומם של קיסר זה ומלך זה השוכנים כבוד בקברותיהם? למה תחרוֹץ לשונך על רמי־יחש אשר־כאלה? המבקש לספוג מַכות – סוֹפוֹ שמת בהן. יש אנשים שלא יִמחלו לך עד־עולם; וגם אני איני מוחל לך: מהומה אתה מטיל בבני־מעי, שמעכלים מזונותיהם בשוֹפי ונחת, כמעיו של כל בעל־בעמיו.

למה נתעקשת להעמיד זה מול זה כדבר־והיפּוכו את המלך השנוּא, האַכזרי משחר־ילדותו, – שהרי על־כן בשר־ודם הוא! – ואת עם־פלאנדרן זה, שאתה מבקש לציירו לפנינו נאדרי בגבוּרה, חפץ־חיים, בעל מידות טובות, שקדני ועמלָני? מניִן לך, שעם זה היה כולו־זכאי, והמלך – כולו־חייב? בראָיות המתקבלות על הדעת יכולני להוכיח היפּוכו של דבר! כל הנפשות הפּועלות בספרך, כולן עד־אחד, שוטים המה, או משוגעים: ריקא זה שלך, אולנשפּיגל, תופש נשק לקדש מלחמה לחופש הדעות והאמונות; אביו קלאס עולה על המוקד לקדש־ברבים את אמונתו באלוהים; אמו סוֹאֶטקין מתייסרת ביסורים ומתה בעינויים קשים בחפצה לשַמֵר עוֹשר לבנה; לאַמֶה גוּדזאק שלך הולך לו בדרך־הישר לפי־תוּמו; מָשָל דַיוֹ לאדם בעולם הזה שיהא כָשֵר ויָשָר… נֶלֶה הקטנה שלך אינה אוהבת כל ימי־חייה אלא איש אחד בלבד, והוא לשבחה… היכן מצית את כל אלה? הייתי מרחם עליך, אילולא הצחקתני.

אף־על־פּי־כן אוֹדה ואתוַדה שבצדן של בריוֹת מגוחכות אלו, מצויות אצלך כמה נפשות שדעתי נוֹחה מהן: הסרדיוטין־של הישפּמיא שלך, הנזירים שלך הדנים בשריפה את בני העם, ג’ילין שלך, המרגלת של האינקויזיציה, סוחר־הדגים הצייקן שלך, זה הדילָטוֹר, איש־התהפּוכות, בן־האצילים שלך המתחפּש בלילות כשד, כדי להדיח איזו פּתיה, וכנגד כולם — זה הפּיקח פיליפּ השני, שכנצרך לממון, הביא לידי שבירת הצלָמים הקדושים בבתי־היִראָה, כדי להיפּרע אחר־כך מן המורדים־במלכוּת, שהוא־גופו השכיל לשסוֹתם בערמתוֹ כי־רבה. והרי זה אפס קצה המעשים שעושה אדם אשר משמַים הועידוהו לרצוח וגם לרשת.

ואולם חוששני, כי אך משַחֵת אמָרים אני בכל הדיבור הזה שאני דובר אליך. יתכן שאינך יודע כלל טיבו של ינשוּף מהו, – הבה־נא איפוא ואסביר לך.

הינשוף הלא הוא המַבאיש בחשאי ריחם של הבריוֹת, שעומדים לשטן על דרכו, וכשאתה תוֹבעוֹ ליתן את הדין על מוצאי־פּיו, הרי הוא מערים עליך וסח: “איני חורץ משפּט, חלילה, אלא יש אומרים,” בדעתו נאמנה, שאם סָתַם ולא פּירש, ממילא פּטר עצמו מן האַחריות, שה“יש־אומרים” אוזלין ערטילאין ואין היד עשויה להשיגם.

הינשוף הרי הוא בחור שטוֹרח לדריסת־רגל במשפּחה מהוגנת, ושׁם משׂים עצמו כחתן, מטיל צל על הנערה, לוֹוה כסף, מסלק כמה פּעמים, ולבסוף מתעלם באין לו מה לקחת עוד.

הינשוף הרי זה עסקן ציבורי, שמתחפּש כשוֹחר־חירוּת ונקי־כפּים, האוהב את המין האנושי, ובשעת־הכוֹשר, בהחָבא, יקוּם ויחַנק אדם פּלוני או אוּמה שלימה.

הינשוף – הרי הוא פּרקמַטוּטי שמוהל יינוֹ במים, מזייף צרכי אוכל־נפש, והופך מזון לרזון ושׂשׂוֹן לאָסון.

הינשוף – הרי הוא הגנב העושה מלאכתו בתבונת־כפּיים, שאי אתה יכול לתפסוֹ בערפּוֹ, העומד לימין השקר ומקפּח את האמת, עושק אלמנות וחומס יתומים, ומשתכשך בנחלי־עדנים, כזוּלתוֹ – בנחלי־דמים.

והינשוּפה, – או הינשוּפית, כחפצך, בלא שום תפארת־המליצה, – הלא היא האשה העושה חמודותיה מקור של פּרנסה, מַשחיתה כל חלקה טובה בלבם של בני־הנעוּרים, ונימוקה עמה, שהיא מַרבּה להם נסיון־חיים ודעת, ובלא פּרוטה לפוֹרטה זוֹנחתם מושלכים בבוֹר־המַדמנה.

ועתים, כשהיא מתעצבת אל לבה, בזכרה כי אשה היא ויכול־יכלה להיות אֵם, הרי היא מבוטלת בעינַי כעפרא דארעא; ואִם נתעייפה מאורח־חיים זה ומטילה עצמה המַימה, – הרי זו מטורפת, שטוב לה שלא נבראָה משנבראָה.

שׂא עיניך, משורר קרתני, והבט על־סביבותיך ומנֵה, אם תוּכל, מספָּרָם של ינשופים בהאי עלמא: תן דעתך להבין, האם מחכמה אתה עושה בקדשך מלחמה על בעלי הזרוע והמזימה, אלה המלָכים שבינשופים. הסתכל בנפשך פנימה, הַכֵּה על־חטא והַפֵּל תחנוניך לבקש כפּרה ומחילה.

ואף־על־פּי־כן חוששני לך, לפי שפֶּתי־מַאמין אתה, אשר־לכן, עם כל הרגלַי הנודעים, הנני מַתרה בך בכל לשון של אַתראַה, כי בלא שום שהיוֹת כלל, אלא תיכף־ומיד אני אָץ אצל שאֵרי־בשרי אשר בקרית־ספר, המה אדירי־הנוֹצה, המַקוֹר והמשקפיים, וקושר קטרוג גדול על העזוּת והחציפוּת אשר למערכי־לשונך. נבוני־דבר הם וקפּדנים, ובכוָני־חן ושפת־רמייה ובכל דרך של גניבת־דעת מַשכילים לספּר לבני־הנעוּרים סיפּורי־עגָבים, שהורתם־ולידתם לאו־דוקא בטהרה, ובמשך שעה אחת יש בכוחם להעביר על דעתה אַגנס¹ צנועה וחסוּדה ביותר. הה, משורר עז־פּנים, האוהב כל־כך את ראבְּלֶה ואת סופרי־המופת הקדמונים, – הללו עדיפים ממך, שמרוב ליטוּש, שהם מלטשים את הלשון הצרפתית, סוֹפם שמבטלים אותה ממציאוּתה.

בּוּבּוּלוּס בּוּב

 

ספר ראשון    🔗

א.    🔗

בדאַם² של פלאנדרן שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס.

באה הסנדקית, היא קאתלינה המיילדת, וליפפתו בלפיפות שיש בהן כדי לחַמם; נסתכלה בגולגלתו, שירבבה אצבעה כלפי קודקודו, שהיה מחופה קרום דק, ואמרה בגילת־נפש:

“לֵידָה בְשִליָה – סימן למזל.” אך מיד נתאנחה וזקפה אצבעה כלפי נקודה שחורה בכתפו של הרך הנולד ואמרה:

“אוי־נא לי שסימן שחור זה — טביעת אצבעו של השטן הוא.”

אמר קלאס:

“משמע, כבר הואיל מר שטן להשכים לפתחי, שהיה סיפק בידו ליתן סימן ביוצא־חלצי.”

אמרה לו:

“אדרבא! עדיין לא עלה על משכבו כלל, השכוי מקיץ לתרנגולות.”

מיד הטילה את הרך־הנולד על זרועותיו ונסתלקה.

אותה שעה היה הילל־בן־שחר קורע קריעה בענני־הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי־קולות על פני האפרים, ובזיו הכלילי חשפה החמה קלסתר־פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו.

פתח קלאס את החלון ואמר לאולנשפיגל:

“בני־מחמדי, שנולד בסימן־טוב! מלך המאורות הנה הוא בא לשחר בברכה את פני ארץ פלאנדרן. שא עיניך והסתכל בו, אם תוכל; ולימים כשיהוּ ספקות מציקין אותך, ואתה תוהה בנפשך, איכה תכלכל מעשיך כיאות וכראוי, – יהיה לך הוא לאות ולמופת: שיש בו אור, ויש בו חום; יהי רצון שיהא לבך טהור כאורו ומיטיב כחוּמו!”

אמרה לו סואטקין לקלאס:

“אישי ואלופי, למה זה תטיף לקח על אוזן לא שומעת? בואה בר־בטני, ואשקך.”

מיד חלצה האם לרך־הנולד את שני כדיה היפים. מעשה־ידי הטבע להתפאר.

ב.    🔗

עוד אולנשפיגל יונק שדי־אמו, — וכל הצפרים שבשדה ננערו משנתן.

עמד קלאס והיה עושה אגודות של זרדים וצופה פני אשתו, שמניקה לאולנשפיגל.

אמר לה: “אשה היש בך די ספקך מחלב־המגדים הזה?”

אמרה לו: "אין מחסור בכדי, רַק שִמְחָתי חסרה.

אמר לה: “בבלי שמחה תדברי על הנַחַת הגדולה שזכינו לה.”

אמרה לו: “מהרהרת אנוכי באמתחתך שעל גבי הכותל, שימים מרובים עברו עליה, ולא ידעה צורת־מטבע בקרבה.”

נטל קלאס אמתחתו והיה נוערה ומנערה ולא הועיל כלום; שלא היה שום מטבע מקשקש בה. ואף־על־פי שנידכדכה עליו נפשו, ביקש להפיס דעת אשתו ואמר לה:

“מה כל הדאגה הזאת לך? המבלי אין רקיק־מצה בתיבת־הקמח מתנת קאתלינה ביום אתמול? או שמא נתח־של־בשר אין בו, שעשוי ליתן לילד חלב־מגָדים במכסת שלושה ימים, למיצער? או שמא, ח”ו, בשורת רעב מבַשֵר ואומֵר שק זה של קטניות שמוטל בקרן זוית? וסיר־החמאה הלז – הַרַק חזון־מדוחים הוא לי? ואלה התפוחים אשר מראיהם כמראה חיילות בסך, הערוכים תריסרין־תריסרין – כלום אינם אלא אחיזת־עיניים בלבד? והלזו מהי, – וכי לא חבית משובחת היא המלאה שיכר של בְרִיגֶה? אכן, שיקוי משיב־נפש שרוי לה בכרסה העבה!"

השיבתו סואטקין: “לטיבּוּל־הבן מצטרכים אנו לשני־פאטארדין פּדיון לכומר, ופלורין אחד דמי סעודה־של־מצוָה.”

אותה שעה חזרה מרת קאתלינה שצֶבֶת גדול של עשבין לה בידה, ואמרה: “לוולד, שבא לעולם בסימן־טוב, הנה־נא הבאתי חשישין דמלכא סגולה לפריצות, וירבוזין שמגרשין לשטן המקטרג…”

שאל קלאס: “ועשבין, שמושכין פלורינין, לא הבאת?”

אמרה קאתלינה: “לא…”

אמר קלאס: “בכן, אלכה־נא ואראה, אולי אמצאם בתוך התעלה?”

מיד נטל חַכין ומכמורת והלך לו, והיה מובטח בלבו, כי לעת כזאת לא יזדמן לו שום אדם בדרך: לפי שהיא שעה אחת קודם ל ־ oosterzoon דהיינו: שעה שישית בבוקר בשפת אנשי פלאנדרן.

ג.    🔗

בא קלאס אל תעלת בריגה, הסמוכה לים, נתן דבר־של פתיון בקצה חכתו, הטילה המימה ופירש מכמורתו. מעֵבר לתעלה משם, על גבי ערימה של קונכיות, שנתדבקו זה בזה, היה נער חמוּדוֹת רדוּם בשינה.

הקיצוֹ שאון זה, שהטיל קלאס וקפץ ועמד ביראָתו, שמא שוטר־הקהילה הוא, שניגש אצלו להקימו מעל משכבו ולהביאוֹ לפני ראש־הקהל ליתן את הדין על מעשה שוטטות, שהוא דבר האָסור.

אך כיון שנשא עיניו והכיר את קלאס, נתיישבה עליו נפשו ונסתלקה יראתו ושמע קולו של קלאס, שאומר לו:

“רצונך להשתכר ששה ליארדין? טרוד נא אלי את הדגה!”

קם הנער, – שכבר זכה לכרס של ממש, – נכנס המימה, נטל קנה שעיר של סוף והיה שוקד לטרוד את הדגה כלפי קלאס.

כילה קלאס את דיגו, אסף מכמורתו וחכתו, עבר על פני הסכר, ניגש אל הנער ושאלו?

“שמעני, נער! ולא אתה הוא שנקראת לאַמֻה בטבילה הקדושה, ונתכנית גוּדזאַק, שבעל מזג־טוב אתה, ומקום־מגוריך ברחוב האנפה אשר מאחורי בית־היראָה על שם אמא קדישתא? היתכן, שנער שכמותך, שבגדיו חמודות, יהא ישן בחוץ?”

השיב הנער ואמר:

“אח, אדוני הפחמי, אחות לי בבית־אבי… ואף־על־פי שצעירה ממני שנה אחת, מכל מקום, כשאנו באים לידי מריבה, היא מכה אותי מכות גברתניות ואיני מעז לפרוע לגַבָה מה שקיבלתי, מידה: שחוששני להכאיבה, אדוני הפחמי. אמש, בשעת אכילת פת של ערבית, הציקני הרעב, נתתי אצבעותי לתוך צלחת הבשר המבושל בקיטניות וקנחתיה קינוח של מה־בכך; נשתוקקה הנערה, שאהיה מחלק עמה חלק־כחלק, ולי גם לי, אדוני, לא די בשיור שנשתייר שם. כיון שראתה שליקקתי את שפתי, מרוב העריבות שערב לי הרוטב, כאילו הכישה נחש: פרצה עלי פרץ גדול והפליאה מכותיה, – כל עוד נשמת־חיים באפי נסתי מתוך הבית.”

ביקש קלאס לידע, מה עשו אבא ואמא כל אותה שעה של מכות גדולות, ואמר לו לאמה גודזאק:

"טפח לי אבי על כתפי אחת, וטפחה לי אמי על כתפי שנייה, ושניהם כאחד קראו ואמרו: “היפרע ממנה, פחדן!” אלא שלא נתנני לבי להכות נערה, וברחתי.

פתאום החוירו פניו של לאמה, וכל גופו הרעיד.

נטל קלאס את עיניו וראה, שאשה בעלת־אברים מתרגשת ובאה לקראתם. ועמה ילדה צנומה, שפניה זועפות.

אחז לאמה במכנסיו של קלאס וקרא בקול־נכאים:

“וי! שאמי היא זו, ואחותי היא זו, שמחפשות אותי. הצילני, אדוני הפחמי!”

אמר לו קלאס:

“לאט לך, הנער, תחילה טול שכר־טרחתך, סך ז' ליארדין, ואחר נלכה לקראתן בלא שום יראה ופחד כלל.”

ראו האם והאחות את לאמה ופרצו עליו במהלומות: אמו – מריבוי הדאגה שדאגה לו, ואחותו – מחמת הרגל.

נסתתר לאמה מאחורי גבו של קלאס והיה מצווח:

“נשתכרתי ז' ליארדין ז' ליארדין, אל נא תכוני!”

וכבר היתה האם מחבקתו ומגפפתו, והילדה טורחת לפתוח את אגרופו המקומץ וליטול המעות לעצמה, אלא שנשא לאמה את קולו בצעקה גדולה:

“שלי הן, לא אתנן לך!”

וצימצם אגרופיו בחוזק גדול.

תפס קלאס לילדה באוזנה, משכה מאצל אחיה ואמר לה:

“אם עוד פעם אחת אַת מתכתשת עם אחיך, – שטוב־לב הוא ושפל־רוח כשה תמים זה, – הריני חובשך בבור־הפחם השחור, ולא אני אהיה צורם שם את אזניך, אלא השד האדמוני משדי־החבלה אשר במדורי הגיהינום, והוא עתיד לקרעך קרעים־קרעים בצפורניו הגדולות ובשיניו הארוכות כקלשונות.”

נתבהלה הילדה מאוד, ותפג רוחה, ותירא לשאת עיניה אל קלאס, או ליקרב אל לאמה, ותסתתר בין קיפולי שמלתה של אמה. אך עם שנכנסה העירה, היתה מצוַחַת בברוכיא בכל פינה אשר פנתה:

“הפחמי הכני: שד־של־חבלה שוכן במרתפו!”

על־כל־פנים, מן־אז ואילך לא הוסיפה עוד להכות את לאמה; אלא שמהיותה צעירה ממנו לימים, אנסתו שיהא עובד במקומה. ואותו תם שאינו־יודע־להכות ציית לה בטוב־לבו כי־רב ועשה כל מלאכה בנפש חפצה.

כמנהגו הביא קלאס את צידו לאחת האחוזות, שבעליה הִתְמיד ליקח ממנו את הדגה, ובשובו לביתו סח לאשתו ואמר;

“ראי־נא, אשה מציאה שמצאתי במעיהן של ד' אַברוֹמוֹת ט' שיבוטין ומלוא הסל צלופחין.”

ובדברו, הטיל על גבי השולחן שני פלורינין ופאטארד אחד.

שאלתו סואטקין: “למה, איפוא, לא תלך לצוד דגים מדי יום ביומך?”

והשיב לה: “שלא אהיה אני גופי דג שהעלוהו שוטרי־הקהילה בחכתם.”

ד.    🔗

אנשי דאַם היו קורין לקלאס. אביו־מולידו של אולנשפיגל, Kooldraeger — רוצה לאמור: הפּחמי. והיו שערותיו שחורות; ועיניו מבהיקות; וצבע עור־בשרו כצבע מרכולתו בכל עת תמיד, פרט לשבתות וימים־טובים, שעה שהבוֹרית דבר המצוי בין כותלי ביתו. והיה קלאס שפל־קומה, מאושש וגברתן ופניו מצהילות.

פנה היום, וערב יורד על הארץ, מיד משים קלאס פעמותיו לבי־מזיגה אשר בפתח־עיניים בואכה בריגה, להדיח בשיכר משובח את גרגרתו, שנתפחמה הרבה. אותה שעה היו נשים, שיוצאות אל סף־ביתן לשאוף אויר של צחות, מקבילות פניו בלשון של ברכה ולשון של ידידות ואומרות:

“ערבא טבא ושיכר חווריון לפחמי!”

והיה קלאס משיב להן:

“ערבא טבא לכן ובעל שלא ינום ולא יישן.”

עלָמות, שהיו חוזרות אותה שעה סיעות־בסיעות מן השדות, היו עומדות בצוותא, גודרות הדרך בעדו ומבקשות כביכול שכר־פדיון, ואומרות:

“מה כופר־נפש אתה נותן לנו, שאנו מניחין לך לעבור? לשון של זהורית, או עגילין של זהב, או מוקיים של קטיפה, או פלורין לפי־ארנקי?”

מיד היה קלאס פושט זרעותיו לאחת מהן, מגפפה ומנשקה על לחיה, או על צוארה — הכל לפי שיעור קירובו של אותו אבר מרמ"ח האברים של הגוף הרונן לשפתיו־פיו אותה שעה, – ומפטיר ואומר:

“את השאר, יעלות־חן, יאותו־נא מאהביכן ליתן לכן במזומנים, לכשתבקשום.”

והיו הריבות גועות בצחוק גדול ונפוצות והולכות אשה לעֶברה.

תינוקות שבעיר היו מכירין את קלאס לפי צלצול קולו וניקוּש מגפיו, והיו רצים לקראתו ומקבלים פניו בקול צוָחה:

“ערבא טבא לפחמי!”

והיה קלאס משיב להם ואומר:

“ברכת אל־עליון עליכם, טף־של־מלאכים! ואעפי”כ טוב לכם שלא תקרבו אלי משתקרבו, שמא יתהפך עליכם עורכם ותהיו לכושים."

אלא שאותם דרדקים עזי־נפש היו ולא חששו כלל. מיד היה קלאס אוחז בכנף־בגדו של אחד המזיקים הללו, מעביר פיסת־ידו השחורה על צחוּת פרצופו ומשגרו מעל פניו – והלה הולך ומצחק לו למשוש־נפשם של כל שאר חבריו.

סואטקין, זוגתו של קלאס, אשת־חיל היתה, משכימה עם הנץ־החמה ושוקדת על עסקי ביתה, כאחת הנמלים.

כתף אחת עם בעלה נתייגעה לעבוד את חלקת השדה והיו שניהם רותמים עצמם למחרשה, כצמד שוָרים, להבדיל. כבדה עליהם המחרשה במאוד־מאוד, אך שבעתיים כבדה מהם המַשדדה, שעה שהוצרכו לתחוח בשיניים־של־עץ רגבי אדמתם הנוקשה. ואף־על־פי־כן היו שניהם עובדים בשמחה, ובשעת מלאכתם מזמרים מזמורי־שירי־הגדה, שקורין באלאדין.

ואף־על־פי שקישוי גדול קשתה האדמה לעת שידודה, והחמה קפחה על ראשם בקרניה, שהיו מלהטות באש גדולה, וחצי גופם נפרך ביגיעה אכזרית וכפיפת־ברך של־אונס, – על־כל־פנים, משעמדו לפוּש, וסואטקין נשאה פניה בענוה יתירה אל קלאס, וקלאס נשק מנשיקות־פיהו לאספקלריה מאירה זו של הנפש העדינה, – היתה עייפותם הרבה משתכחת וכלא היתה.

ה.    🔗

אמש העביררו קול בשערי בית־הקהילה, שהגבירה, אשת הקיסר קארל, כרעה ללדת, אשר על־כן מצווין הבריות להתפלל לשלומה של היולדת ירום הודה, שתלד במזל טוב.

לפתע באָה קאתלינה אל קלאס בחיל ורעדה ומרוצות גדולות.

שאל קלאס: “מה החרדה הזאת, סנדקת?”

השיבתו קאתלינה ואמרה למקוטעין:

“אהה… בזה הלילה… שתו הרפאים קציר בבני־אדם… כקציר העשב בשדה… עלמות נקברו בחיים־חיתן! והיה התליין מרקד על הקברים… האבן המפולמת שהיתה מזיעה דם ט' ירחים רצופים, נתבקעה הלילה…”

נתאנחה סואטקין:

“ישמרנו ויצילנו שוכן־מרומים! חזות קשה לארץ פלאנדרן…”

אמר קלאס לקאתלינה:

“הבחזיון־לילה או בעלילות ראיה את כל אלה?”

אמרה קאתלינה:

“בעלילות.”

מיד נתנה קולה בבכיה והוסיפה ואמרה:

“שני ילדים באו לעולם: אחד באספמיא, והוא בן הקיסר הגדול, פיליפ³ שמו: ואחד בפלאנדרן, בנו של קלאס, שלימים קורין אותו אולנשפיגל. ועתיד פיליפ להיות איספקלטור, דהיינו תליין, לפי שהוא יוצא־חלציו של קארל החמישי, איש־חמסים, משחית ארצנו. ואולנשפיגל עתיד להיות בדחן, שידיו רב לו במעשי־ליצנות ותעלולי־קונדסים, אלא שיהא בעל מזג־טוב, לפי שאביו־מולידו הוא קלאס, פועל־צדק, המתפרנס ביושר וביגיע־כפיים יביא לחמו. עתידים קארל קיסר ופיליפ המלך לעבור את נתיבת־חייהם במלחמות וזבח גדול, בנגישות וגזירות רעות וכל שאר פשעים שבעולם, ובכל אשר יפנו – יָרֵעו. וקלאס יהא עמל בלא עיפות, וכל ימיו יעשה כדין וכמשפט ולא יהא מתאונן מר על עבודתו הקשה, אלא יעלוז ויצחק בכל עת תמיד ויהא אח־ודוגמא לעמלי פלאנדרן, המתפרנסים בנקיון־כפיהם, ויהא אולנשפיגל מלא עלומים כל ימיו ויזכה לחיי־עולם ויעבור מסוף־הארץ ועד סופה ולא יישב ישיבת קבע במקום מן המקומות, ועתיד להיות איכר ושוע, צייר ופסל, הכל באשר לכל. וכך יהא משוטט בארצות־תבל ומתהלך בהן, מרומם ומפאר כל שיש בו מן היושר ומן הנוי ושם לבוזה ולקלסה כל שיש בו מן הכסל ומן הכיעור. עם־ פלאנדרן אציל־הנפש, קלאס הוא גבוּרתך; סואטקין – אמך הצדקנית; אולנשפיגל– שאר־רוחך;נלה, בריה ענוה וחסודה זו, בת־לוייתו של אולנשפיגל, וגם היא כמוהו בת־אלמוות, – לבך; ואותו תם כרסתן, לאַמה גוּדזאק שמו, – איצטומכא שלך! ויהיו למעלה טורפי העם, ולמטה – טרפם; למעלה – צרעות חמסניות, ולמטה – דבורים עמלניות; ובשמים יהיו פצעי כריסטוס שותתים דם.”

אחר הדברים האלה נפלה תרדמת־אלוהים על קאתלינה, הכשפנית טובת־הלבב.

ו.    🔗

נטלו לו לאולנשפיגל ונשאוהו לטיבול. פּתאום־לפתע ירד גשם־של־זעף והרטיבו, – וכך הוטבל טבילה ראשונה.

נכנסו לבית־היראה, מיד ניגש אליהם השַמָש – אשר הוא גם מלמד־דרדקי, שקורין school־meester — ואמר לסנדק ולסנדקית ולאביו ולאמו של הרך־הנולד, שיקרבו ויקיפו לכיור־הטבילה.

אלא שהיה שם חור בכיפה שמעל לכיור, שאותה שעה היה הבנאי קובע עששית מתחת לכוכב העשוי עץ מוזהב. כיון שראה את הבאים לטיבול־הבן, שעומדים בדחילו־ורחימו מסביב לכיור המכוסה עדיין, נטל דלי ושפך מימיו על הכיסוי וניתזו המים על הניצבים, וביתר שאת על אולנשפיגל, – וכך הוטבל טבילה שנייה.

נכנס הכומר־דמתא, והיו הכל קושרים עליו דברים של טרוניא: אך מיד ציוה עליהם שלא יתמהמהו עוד, וטענתו עמו, כי אך דבר של אקראי הוא שנשתהה לבוא. והיה אולנשפיגל מפרכס כל אותה שעה מחמת הרטיבות. נטלו הכומר והכניסו בברית של כריסטוס במים ומלח, וקרא שמו תילברט, פירושו “מרבה־הליכה”, – וכך הוטבל טבילה שלישית.

יצאו מבית־היראה והלכו ברחובא־אריכתא, שמוליכה לבית המרזח “מחרוזת הבקבוקין”. אשר קנקן של שיכר היה שם בדמות “אני מאמין”⁴. נכנסו ולגמו למעלה מי“ז לוגין פינטין בלע”ז, מן השיכר dobbel־kuyt, היינו “השיכר הכפול”, שבדוק ומנוסה הוא בפלאנדרן לייבש את הנרטבים בדרך הזה: שמדליקין הדלקה של שיכר בכרסו של הנרטב. וכך הוטבל אולנשפיגל טבילה רביעית.

בחזירתם היו חגים־ונעים, וגופם קל מראשם; וכך הגיעו עד מעברה שעל פני אמת־המים. קאתלינה שנשאתו לו, לתינוק, כמשפט הסנדקית, מעדה רגלה ונפלה עמו לתוך השלולית, – וכן הוטבל טבילה חמישית.

מיד משוּהוּ משם, וכשחזר הביתה, הרחיצוהו במים חמים, – והיתה זו טבילתו הששית.

ז.    🔗

אותו יום ביקש הוד־קדושת־רוממותו קארל קיסר לערוך משתה גדול לכבוד יום־גנוסיא של יוצא־חלציו. אף הוא כקלאס אבי־אולנשפיגל, להבדיל, ביקש להטיל חכתו, אך לא למימי התעלה, אלא לקופותיהם ופונדותיהם וארנקיהם של בני־עמו. לפי שדרכם של מלכים לשלוח את הדגה למינה, שקוֹרין זהוּבים, דוּקאטין וטאלרין, וכל אותם דגים נפלאים — סגולה להם, שמתהפכים, כחפץ הדייג, לכלי־פּלוסין וכלי־שיראין, ואבנים טובות ומרגליות, ויינות משובחים וכל מעדנים. כי נהרות שיש בהם שפעת דגים אין בהם שפעת מים.

נטל הקיסר עצה מפי יועציו וגמר בלבו לערוך את הדיג בדרך הזה:

בין השעה ט' לשעה י' ישאו את הוד־רוממתו יורש־העצר לסדר הטבילה, ולמען הוכיח את גילת־נפשם כי רבה, יכילו אנשי וואליאדוליד⁵, איש־איש בכספו שלו, ויעלזו כל אותו לילה, ישישו במשתה ויתענגו במאכל, ובפלטיא של עיר יתנו נדבת כספם לעניים.

בחמישה ראשי־חוצות יהיו חמש בארות גדולות מקלחין סילונות של יין על חשבון העיר; ובחמישה ראשי־חוצות אחרים יתלו על דוכנים של עץ מיני נקניקין וכרכשתאות, של עגלים ושל אֵילים, של בשר ושל דם, וקרבי־דגים מיובשים, ולשונות של פרים ושאר מאכלי־בשר, – וכולם על חשבון העיר.

אנשי וואליאדוליד – אף המה בממונם שלהם –יכוננו שערי־כבוד בדרך המסע, ועליהם אותות השלום והברכה, הרוחה והשובע וכל שאר חסדי־שמיא אשר ממשלת הוד־רוממותו העתירה עליהם בשפע רב.

ולבסוף לבד משערי־הכבוד הנ“ל, אשר המה שערי השלום, מצוּוים אנשי העיר לכונן כמה וכמה שערים, אשר עליהם, בצבעים בהירים כנ”ל, יש לצייר גושפנקין של מלכוּת, שאין בהם מבחינת החסד הנ"ל, – כגון: נשרים, אריות, רמחים, שקורין האַליבארדין, כידונית שקיניהם כמין להבת־אש, וקני־שריפה שקורין אַרקיבוּזין, וכלי קלע שקורין בוֹמבארדין, וכלי־תותח, ובליסטראות רחבות־לוע, ושאר כלי־משחית לרוב, למען יראו את תפארת עוז־המלחמה אשר להוד רוממתו, שאין שום כוח שבעולם עשוי להכריתו.

ולתפארת המאור בבית־היראה, הגדיל הקיסר חסדו על אגודת הסוחרים מוכרי הנרות והתיר להם ברוב טובו לנדב למעלה מכ' אלפים נרות שעוה, ששיוריהם יהיו תרומה לגבאי הכנסיה, שקורין קאפּיטוֹלוֹן.

ובעניין שאר יציאות הואיל הקיסר הגדול, בחפץ־לבו כי רב, לקבלן על עצמו ובדרך הזה להוכיח, נגדה־נא כל העממים אשר במלכותו, את כונתו הטובה לבלתי הכביד עליהם במיקח המס למעלה מן המידה.

וכבר היתה העדה נכונה לעשות מצוַת הקיסר – הנסיך לבית אוֹראן, הנסיך לבית אלנסון ופרונדשברג –עלו על הקריה הקדושה ולכדוה וגזלו וחמסו ושמו את בתי־כנסיותיה לבז ובתי־מגוריה למשיסה ועשו שם הרג רב, ולא חסו על שום אדם, כומרים עם נזירים, נשים וטף. והאב הקדוש הושלך לבור־שביה. ז' ימים רצופים מלאָה העיר חמס. הפּרשים השכירים שקורין רייטארין, והלועזים, המה החילות השכירים, שקורין לאנדשקנכטין היו מתגעשים בחוצות קריה, זוללים וסובאים, משוטטים ברחובות ומנפנפים בכלי־זינם ומחפשים את החשמנים ומלעיגים אותם, שיקצצו מבושיהם, על־מנת שלא יצלחו להגיע למעלת קדושת האפּיפיור מעתה ועד עולם⁶. ויש מהם שאמרו ועשו, והיו מהלכים בראש־חוצות נטויי־גרון, ועל צוָאריהם מחרוזות של כ' חרוזין, ואף למעלה מזה, – גדולים כאגוזים ומגואלים בדם. ויש מן הרחובות שהיו לנחלי דמים, ובהם ערימות של גוויות שנשדדו ונבוזו.

ואמרו הבריות, שהקיסר נצרך לממון הרבה וביקש לצוד דגים בדמיהם של כומרים. שמע הקיסר דבר ההסכם שכפאוהו שרי־צבאו על האפיפיור שנשבה, ונתנו אל לבו, אך הוסיף ודרש שיתן לו האב הקדוש את כל המצודות אשר בגבול ממשלתו וישלם לו סך ד' אלפים דוקאטין,ולא ייצא מבית־השביה עד שיתקיימו התנאים הנ"ל⁷.

ואף־על־פי־כן נצטער ירום־הודו צער גדול בלבו, ומיד ביטל את כל המשתאות, החינגאות והמזמוטין, וגזר על כל האלופים והמטרוניות שבפלטרין שלו, שיסירו את בגדי־החמודות וילבשו בגדי־אבילות.

ובן־המלך, שקורין אינפאַנט, הוּבא בבריתו של כריסטוס, מלופף בליפיפות של לובן, – לאות אבילות בבית המלכות, כמנהגם.

ראו האלופים והמטרוניות שכך, ונתפרש להם הדבר כמופת מבשר־רע.

ואף־על־פי־כן הביאה מעלת כבוד הגבירה המינקת את בן־המלך לפני האלופים והמטרוניות, למען יוכלו ליתן לרך־הנולד איש ברכתו ודורונו, כמנהגם מקדמונים; האדונית די־לא־סינה עָנקה לגרגרותיו אבן שחורה במשבצת של זהב, שלא יזיקהו סם־המוות, שיעורה כאגוז, ודמותה כאגוז; האדונית די־שופאד קשרה לו על בטנו חוט של זהורית ותלתה בו את הלוּז היערי, והיא סגולה למעיים; ואן־דר־סטין איש פלאנדרן הקריב לו נקניקא של גֶנְט, חמש אמות אורכו, וחצי אמה עוביו, ובדחילו־ורחימו בירכו לו, להוד־רוממותו, שיזכה וריח־הנקניק לבדו יהא מצמיאו לשיכר הגנטי המשובח, שקורין elauwaert, שאמר “מי שהוא אוהב שיכר של עיר פלונית, בידוע שאינו שונא למבשלי־השיכר של אותה עיר”; השר אשר על אוּרווֹת המלך, האדון ז’אק כריסטופור, איש קשטיליא, ביקש לו, לאדון האינפאנט, שישא על רגליו היפות־להלל ונחמדות־למראה מאבני הישפה הירוק, לפי שסגולה היא לקלות־המירוץ.

אלא שהיה באותו מעמד יאן דה־פּאפה, בדחַנו של הקיסר, ואמר לאהורייר, הוא שר־האוּרוָה:

“אדוני! מוטב שתביא לו שופרו של יהושוע בן־נון, שלקול תרועותו ינוסו מפניו כל אנשי הערים, למלט הנפש והרכוש, שלא מידה יפה היא לבנם של מלכים ללמד רגליו ריצה וניסה, אלא ראוי לו שיריץ רגלי זולתו ומניסם מפניו.”

אלמנותו השכולה של האדון פלוריס ואן־בורסל, שהיה נגיד בויירת אשר בזילאנד, הביאה להוד מלכותו אבן־חן, שסגולה בדוקה ומנוסה לה, לדברי האלמנה, להפוך גבר לחולה־אהבה ואשה לאובדת־תנחומות.

אלא שהרך־הנולד פתח פיו וגעה בבכיה כבן־בקר.

אותה שעה היה קלאס מקושש נצרים וקולע לבנו קרקש עם צלצלים והיה זורק לבנו למעלה וחוזר וקולטו ומפטיר ואומר:

“קיש־קיש־קריָא בּוֹם / שׂמַח ושיר ואַל תדוֹם / במצלתך כל היום / שָשְפַל־הרוּח / בצל שדי ינוּח”

ואולנשפיגל געה בצחוק.

ח.    🔗

יום אחד העלה קלאס בחכתו אלתית גדולה, ובאחד־בשבת היטיבו בה את לבם הוא וסואטקין וקאתלינה ואולנשפיגל הקטן. ראה קלאס, שקאתלינה ממעטת לאכול, כצפור זו, ואמר לה:

“סנדקית, וכי כל־כך משביע הוא אוירא־דפלאנדרן, שאדם שואפו וממלא בטנו, כאחד שאוכל בשר? ולואי ונזכה לכך, והיה הגשם לנזיד משובח, וגזיזי הברד לעדשים, ופתותי־השלג לבשר כָתית, תאוָה למעיים, שנותן כוח לעוברי־דרכים.”

נענתה קאתלינה והשיבתו, בקול שיש בו מן הליחוש:

“רוח המַשחית! / ליל־צלמות הנה הוא בא. / קול פּעמיו שמעתי, / קרוב ובא, קרוב ובא, / מַצריח כנשר בשמים. / בחיל ורעדה אַפיל תחנוני לפני העלמה הקדושה: / חוסי־נא! / אך לשוא. / שאין לפניו מחיצות, / ואין לפניו סייגים, / ולא דלת וחלון; / פּורץ הכל ועובר ומפלש כרוּח ואין גוּף. / הנה נאנק הסוּלם, / הנה עלה עלי, / אל עליית־הגג, מקום משכבי בלילות, / לפתני בזרועותיו, / קשות הן, קרות הן כשיִש. / פּניו כגוּש־הקרח / נוֹט־תנוּט הארץ, והבית יחוֹג־ינוּע, כאניה סוֹערת בשוֹא־גלים…”

אמר לה קלאס:

“בוקר־בוקר השכימי לבית־היראַה, הפילי תחנוניך לפני כריסטוס מושיענו, ויתן לך עוז לגרש רוח זה, שבא משאוֹל תחתיה.”

אמרה קאתלינה:

“וכל־כך יפה הוא!”

ט.    🔗

העתיקוהו לאולנשפיגל משדי־אמו והיה גדל והולך כנטע רך. שוב לא היה קלאס מעתיר עליו מנשיקות־פיהו; אדרבא, באהבתו אותו העמיד פנים זועפות, שלא יבוא הילד לידי תפנוקים.

היה אולנשפיגל חוזר הביתה ומתאונן לפני אביו, שספג מכות בתיגרה של חברים, והיה קלאס מכהו מכוֹת־מַרדוּת, שלא פּשט ידו לחַבּט את מכהו חיבוטין של ממש, עד שנבלעה הלַכה זו בדמיו של אולנשפיגל והיה לעז־נפש, כאחד מגורי־האריות.

באין אביו בבית, היה מחנן קולו ופוצר באמו, שתתן לו ליאַרד אחד לשעשועיו. היתה סואטקין באָה לכלל כעס ואומרת לו:

“מה לך ולאותם שעשועים! מוטב שתהא יושב בבית ועושה אגודות של שבבים.”

רואה אולנשפיגל, שלא יקבל כלום, מיד נושא קולו ומצעק צעקת־פראים; אך סואטקין מרעישה בסיריה ומחבתיה, שמדיחה בעריבה של עץ, ומשימה אוזנה להקשיח לבה למרבית־עין, והרי היא ניגשת אליו, מלטפתו ומפייסתו ואומרת לו:

“שמא תסתפק בדֶניֶה אחד?”

ולהוי ידוע, כי ששה ליארדין בדניה.

וכן השפיעה על בר־בטנה אהבה יתירה, וכל פעם שהיה קלאס הולך למקום שהולך, היה אולנשפיגל השורר בבית.

י.    🔗

בוקר אחד ראתה סואטקין את קלאס, שמפסיע אילך־ואילך על־פני חדר־המיבשל, וראשו מושפּל לארץ מכובד ההרהורים.

אמרה לו:

“על מה זה עגמה נפשך, אישי ואלוּפי? שפניך חוורות, ולבך רגוּז, ודעתך מסולקת.”

השיב לה קלאס, והיה קולו בדברוֹ כקול כלב שמרטן:

“מבקשים הם לחַדש עלינו את רוֹע־גזירותיו של הקיסר, ושוב יהא המוות שט בארץ פלאנדרן ומתהלך בה.”

אמרה לו:

“הלא אנשים עניים אנחנו.”

אמר לה:

“עניים, אך לא כל־צרכם. מצויים רשעים בני־עורב ובני־עיט, שמתפּרנסים מבשר טריפות־ונבלות, המוּכנים לאכול קוּרצא גם בנוּ, כדי לחלק עם הדר קדושת־רוממותו סל של פחמין מחצה־על־מחצה, משל היה זה שק של דינרים. וכי ממון־קורח היה לה, לטאנק האומללה, אלמנתו של החייט סיס, שנפטר בהייסט, שעה שדנוּה לשריפה? כתבי־הקודש בשפת רומי, שלושה זהובים ומקצת כלי־בית שעשויים בדיל של אנגלטירה, שחמדה שכנתה. את יוהאנה מארטנס שרפו בחזקת אשה כשפנית, לפי שהטילוה המימה ולא טבעה, ונחשב לה הדבר כמעשה־כישוף. היו לה שניים־שלושה כסאות נכי־רגליים ושבעה זהובים בארנקה; וחמד המלשין בלבו לקבל מחצה. הה, יכלה היום, ולא יכלו דברים כיוצא־בכך, שיש עמי לספר לך כהמה־וכהמה! עלינו לעקור מכאן, מחמל־נפשי: שלאחר כל הגזירות הרעות הללו אין החיים בפלאנדרן קרויים חיים. שבמהרה־בקרוב יהא קרון־המוות מהלך לילה־לילה על־פני־העיר, ואזנינו תשמענה קול שלדתו, משתקשק והולך בראש־חוצות.”

אמרה לו:

“אל־נא אישי ואלופי, אל תהלך עלי אֵימים! שהרי אבי פלאנדרן ובראבאנט הוא הקיסר, וכדרך האָבות בעולם חנון ורחום הוא, נוצר חסד לאלפיו, מוחל מחילה ומאריך רוח.”

אמר קלאס:

“המידות הטובות אינן שוות לו בנזקו, שהוא היורש את נכסי־החרם.”

מיד נשמעה תרועת חצוצרה, והתופים אשר לכרוז־העיר נתנו קולם. קלאס וסואטקין, שהיו נושאים חליפות את אולנשפיגל על זרועותיהם, פרצו־הלכו עם המון־העם.

הם באו עד בית פקודות־העיר וראו כרוזות רכובים על סוסים, שהיו תוקעין בחצוצרות ומכין בתופים, והשררה, ראש הקהל, שקוֹרין פּרוֹפוֹס, כשהוא רוכב על סוס ושבט־הדיינים בידו, וקטיגור העדה, שהחזיק את פקודת הקיסר בשתי ידיו והיה מתקין עצמו לקרוֹתה לפני הקהל.

וכאן נתבשר קלאס, שמעתה אסור בתכלית האיסור לכלל הכולל ולכל אדם ואדם בפרט ובפני עצמו, לדפּוֹס, לקרוא, לשמור ולהרביץ ברבים את תורותיהם, כתביהם וספריהם של מרתין לוּתר, יוהאן ויקליף, יוֹהאַניס הוּס, מארצילוּס איש פּאדוֹבה, אֶקולאמפּאַדיוּס, אוּלריכוּס צווינגליוּס,

פיליפּוּס מילאנכתוֹן, פראנציסקוס לאמבּרטוּס, יוהאנס פּומיראנוס, אוטו ברונסלסיוס, יוּסטוּס יוֹנאס, יוהאנס פּוּפֶריס,וגורציאנוס; וכן ספרי הברית־החדשה, שנדפּסו אצל אדריינוס בֶּרְגֶה, כריסטוף דה ראמונדא ויוהאנס צל, לפי שהם מלאים דברי־מינוּת של לותר ושאר דברי אפיקורסות, שנתקללו בחרמות ושמתות גם מטעם הלשכה למחקרי דעת־האלוהים אשר למדרש־החכמה דלוּבן.

“וכן אָסור באיסור חמוּר לצוּר צורה, או לעשות דיוקני של דופי, או לשכור אומן שיעשה כל פסל וכל תמונה שיש בהם צלם־דמות שמחלל שם אל־עליון או שם מרים בתולתא קדישתא, או שמותיהם של צדיקי עליון, שנתקדשו בקדושת הכנסייה.”

“כללו של דבר – כתוּב להלן באותה גזירה –: אַל יזיד שום אדם, ואפילו הוא מבעלי־היוחסין ומעתירי־הנכסין, להרהר או לחלוֹק על הכתוב בכתבי־הקודש, לרבות הסתוּמות שבהם, אלא אם כן בקי הוא בחכמת האלוֹהוּת, בר־הכי ובר־אוריין, וקיבל סמיכה לכך באחד מבתי־המדרשות אשר נודעו לשם ולתהילה.”

בין שאַר גזירות קשות, שגזר הדר קדושת־רוממתו, נתן דת, שהנחשדים בעבירה לא יהיו זכאים כל ימיהם לשמש בכהונה כשרה. המתעקשים בתרבותם־הרעה, או החוזרים לסורם, – דינם שריפה, באש גדולה או אש קטנה, חבושים בסוכה של קש, או כפוּתים לעמוּד, – הכל לפי שיקול־דעתם של הדיינים. השאַר אם מבני־האצילים הם או יקירי־קרתא, – דינם מיתה בחרב, והאיכרים – בתלייה, והנשים – בקבורה בחייהן. ויהיו ראשיהם של הרוגי־מלכות מוקעים על עמוד, כדי ליתן יראה ופחד בלב הבריות. ונכסיהם של העבריינים שיצאו להורג יירדו לטמיון להיות קניינו של הקיסר, במידה שיהיו מצויים בגלילות שהיד משיגה להחרימם.

הדר קדושת־רוממותו קוֹצב למלשינים חצי כל נכסיהם של החייבים־בדין, אם אין ערך מיקחוֹ של הרכוש מרובה מק' זהובין של פלאנדרן. את כל הרכוש, שיפול בחלקו של הקיסר, יתרום הדר קדושת־רוממותו לצרכי־צדקה, כדרך שעשה לבז אשר בזז ברומי.⁸

חזר קלאס, עם סואטקין ואולנשפיגל לביתו, ונפשו מדוכדכת עליו.

יא.    🔗

אותה שנה – של ברכה היתה. הלך קלאס וקנה חמור וט' איפות קיטניות ושילם דמיהם ז' פלורינים. בוקר אחד השכים ויצא לדרך רכוב על חמורו. ישב אולנשפיגל מאחור והיה אוחז באביו. והמה שמו פניהם לפקוד את בית דודו של אולנשפיגל, אחיו־בכורו של קלאס, הוא יוסט, שנתגורר על אדמת אשכנז בסמוך למייבורג.

בבחרותו היה יוסט מצוין במזג טוב ובאהבת הבריות. אך לימים, כיון שנתנסה בעוולות הרבה, נתמרמרה עליו נפשו, נתעכרו עליו דמיו מרוב מרורות שהשביעוהו, ומשנאתו את הבריות פרש והיה שרוי בבדידה.

מעתה חשקה נפשו להטיל מצה ומריבה בין ריעים ואהובים, כביכול, ולאותו שהפליא מכותיו יותר מחברו, הוא מנדב ג' פאטארדין.

ועוד מעשה־שעשועים היה עושה להכעיס ולתיאבון: היה מסיק חדר הסק היטב וכונס לתוכו סיעה של נשים הולכות־רכיל, מן הקשישות והמרורות שבהן, ומכבדן בפת קלוּיה ויין־הרקח.

לזקנות שבהן, מבנות ששים ומעלה, היה נותן חוטים של צמר למעשה סריגה, אלא שהיה מבקשן שיאריכו צפּרניהן הרבה ככל האפשר. אַשרי אוזן שמעה מלל־שפתותיהן של אותן תנשמות זקנות, כשהן שוזרות־מוזרות ומפרישות רעל, ומטילות דופי, ומספּרות לשון־הרע, ומלעיזות על עולם ומלואו, ומגנחות גיחוכים ומגנחות גינוחים וכָחות ורָקות, וצנוריהן מתחת לאצילי־ידיהן, ושיניהן טוחנות עד דק, כולן בבת־אחת, את שמו הטוב של פּלוני ואלמוני.

הגיע שצף־דיבוריהן לעיצוּמו, מיד בא יוסט, נוטל מגרדת־של־שער וזורקה לפי התנור; אוחזות אש התנור בזיפין של אותה מגרדת, והסרחון פּושט והולך בחללו של החדר עד בלתי־נשוא.

והיו הזקנות מרשיעות זו לזו ותולות את הסרחון אשה ברעותה, ומצווחות כולן בבת־אחת – זו אומרת: ממך הריח נודף; וזו אומרת: ממך; עד שתולשות שערות זו לזו. אותה שעה עומד יוסט ומטיל זיפין לאש שבתנור; נתגדלה התרבוכה, ונתרבה הסרחון, ונתעצם האָבק עד אין לידע ולהבין כל־מאומה – מיד קורא לשני פועליו, שלבושים כשוטרים־שבעיר, והם תוקפים לזקנות, מבעטים בהן ביעוטי־מוות ובאלות שבידיהם מגרשים אותן מן החדר, כסיעה של אוזים, שנכנסה בהם רוח־תזזית.

והיה יוסט סוקר את שדה־המערכה, שקרעי שמלות, פוזמקאות, כותנות ושיניים שהרקיבו מזוֹקן מכסין לו, ואומר לנפשו ביגון ואנחה:

וי ליום שיצא לבטלה: שאפילו אחת מהן לא השׁירה לשונה בשעת־תיגרה."

יב.    🔗

היה קלאס נוסע על־פני גלילת מייבורג והוצרך לעבור דרך חורש קטן; ובדרך החמור מפרנס עצמו בקוצים וברקנים; אולנשפיגל מטיל כובעו על פּרפּרים ולוכדם לאלתר, בלי סור ממקום־מושבו על גבי החמור; וקלאס לועס פּרוסת־לחם ומשעשע נפשו בתוחלת ממושכה לטוֹבלה טבילת־שיכר בבית־מזיגה ראשון, שיזדמן לו לטובה. פתאום הגיעוהו מרחוק קול פּעמון וקול המולה, כשאון עם רב בדברם.

אמר:

“מן־הסתם, אנשים ציילנים הם; עם עצום ורב. החזק־היטב, בני, שלא תפול ארצה. ניסע ונראה. שא רגליך, בן אתונות, הרחב צעד!”

נשא חמורו רגליו והיה דוהר והולך.

יצאו מאותו בן־חורש ונשתפלו וירדו למישור, שנחל עוטר את שוּליו מפּאת מערב. ומעֵבר לנחל משם היה בית תַרפּוּת של דרכים, שפּסל של אמא קדישתא לו בראשו, ולרגליו שני פּסילים בדמות שוָרים. והיה שם פּרוּש אחד, שעמד במעלות בית־התרפּוּת והיה מגחך ומצלצל בפעמון, ועל סביבותיו כחמישים שמשים – איש־איש ונר דלוּק לו בידו, –ואחריהם כלי־זמרים, מקישים במצילות, מתופפים בתופים, מחצצרים בחצוצרות, מכים בחליל, מנגנים באבוב, ותופשים חמת־חלילים וכיו"ב כלי־שיר, – וסיעה של חברה־ליצים, ובידיהם קלָתוֹת של פחים, ממולאות גרוטות של ברזל; אלא שעדיין כולם עומדים ומחרישים.

והיו ציילנים הולכים על פּני הדרך, הלוך ונסוע צפופים בטורים, שבעה־שבעה בטור האחד, ומניינם כמו חמישה או ששה אלפים, כולם חבושים קובעי־נחושת ובידיהם מקלות שקליפּתם ירוקה. ומחנה אחר באו מן הצד, גם הם חבושי קובע ואחוזי מקל כנ“ל, ומיד נצטרפו אל זולתם בקול שאון והמולה רבה. וכך היו עוברים, שבעה־שבעה בטור, על פּני בית־התרפּוּת, ששם היו מקריבים מקלותיהם ליטוֹל ברכה. קיבלו מידי השמשים נר לאיש, ובשכר זה שילמו לפרוּש הנ”ל סך חצי פלוֹרין.

וכל־כך נתארך מַסעם, שכבר כבו נרותיהם של ראשונים, ועדיין האחרונים מתקשים להדליק נרותיהם מרוב חלבם.

והיו קלאס, אולנשפיגל והחמור עומדים ובוהים כלפּי שפעה זו של בעלי־בשר ובעלי־אברים ובעלי־קומה, כרסנים ורחבנים, זקפנים וזחתנים, מהם בעלי גבורות, מהם נמושות, ששורכין בעצלתיים איש משענותיו שניתנו לו מידי שמים. והיו כל הצליינים חבוּשי קוֹבעים.

קצתם הוּבאו מטרוֹיאַ, ודמיונם כמין מצנפת של פריגיה; קצתם מעוטרים בזנבות־סוסים אדומים; וקצת מן הכרסנים, שפּימות להם בפרצופותיהם, היו כנפי־נשרים פּרושוֹת להם בקובעיהם; אלא שלא ניכר בהם, באותם נשרים, כי תשוקה יתירה נשתוקקו להגביה עוּף. אחריהם הלכו קצת אנשים, שנתקשטו באגודות של חסא, שמחמת מיעוט עליהם היו פּסולים, מן־הסתם, אפילו לאכילת חומטין ושבלולים.

אלא שרובם חבושים היו קובעים נושנים ומחלידים, שנתגלגלו כביכול ובאו מימי גאמבריביוס⁹ הזקן, מלך פלאנדרן ומלך שיכר, שהיה חי ט' מאות שנים קודם לידת הנוצרי ותחת קובע חבש קנקנן של שיכר, על כל צרה שלא תבוא, שמאין כלי, לא יהא, חלילה, אָנוס למנוע לגימה מפיו.

לפתע הריעו והילולו והריעו והשריקו ונצטרצרו ונתקשקשו וניתוֹפפוּ פּעמונים וחמת־חלילים, ואבובים, וטנבורין.

והיה קול התרועה הגדולה הזאת מתן־אות לצליינים: מיד החזירו פניהם, ניצבו טורים־טורים אלה כנגד אלה ונתגרו מלחמה זה בזה, מערכה מול מערכה, ותקעו איש נרו בפני רעהו. והיה עיטוש גדול מסביב וצחצוח מקלות, וביעוטי־רגל ומיגַח־ראש, ומדוּשת־עָקב וכל כיוצא־בזה העשוי לחַבּט. אלה משכו קובעיהם וחיבשום עד כתפיהם, ובלי לראוֹת כל מאומה, נשתערו בחמת־קצף, כאילי־צאן, על בני מצוּתם, שעמדו שבעה־שבעה בטור וקידמו את פניהם נכונים לקרב.

ואותם שהיו פחדנים וגנחנים, נאנקו מר מן המכות שספגו והילילו תחנונים: “אנא ה' הושיעה נא!”

כחץ מקשת התנפלו עליהם ב’־פעמים־שבעה־ציילנים, שהיו אוסרים מלחמה, מיגרום לארץ ובלא חנינה ורחמים הלכו להלן, הלוך ורמוס את הבכיינים הכפושים בעפר.

והפרוש עמד וצחק.

ועוד שבעה כנגד שבעה, שנשתרגו אלו באלו, כאשכולות הגפן, היו מתגלגלים במדרון ומידרדרים לנהר שלמטן, ושם המשיכו להתכתש בשצף־קצף, ועדיין חמתן בוערת להשחית.

והפרוש עמד וצחק.

ואותם שנשתיירו למעלן היו מנתצים שיניים אלו לאלו, מצליקים צלקות בשיפולי העיניים, תולשים שערות ומקרעים לגזרים אפודות ומכנסיים.

צחק הפרוש וקרא בקול:

“דירכו עוז, רבותי; כל שאהבתו עזה מחברו, סנוקרתו עזה מחברו! נשים – בעלי־אגרופין חביבין עליהן. אמא־קדישתא דְמִן רינדביסבל, הושיעי־נא! הנה זכרים כדבעי!”

וניכר היה, שהדברים ערבים לאוזני הציילנים.

אותה שעה קרב קלאס אל הפרוש והניח לו, לאולנשפיגל, שהיה גועה בצחוק ומוחא כף אל כף למראה התיגרה.

שאלו קלאס לאותו פרוש:

“אב צדיק, מה חטא חטאו אלו העלובים, שנאנסו לחבט חיבוטי־מוות איש לרעהו?”

לא שעה אליו הפרוש והיה מוסיף ומצווח:

“בטלנים חובקי־ידיים! אל יפול רוחכם! אם תש כוח אגרופיכם, – הגם רגליכם נתייגעו? וכי לכך ניתנו רגליים לבני־אדם, שיהיו נסות מנוסת־שפנים? מי זה שחוצב אש מאבן? הווי אומר: הברזל המכה באבן! ואין דבר שעשוי להחליף כוח־גברא של זקנים יותר מחיבוטין הרבה שמחבטין בחמת־גברים!”

הוסיפו הצליינים אנשי־החיל לדוש איש בשר רעהו. מדוּשת ידיים, רגליים וקובעים. ותהום המלחמה איש ברעהו מהומה גדולה כל־כך, שאפילו אַרגוֹס המלא־עיניים¹⁰ לא היה מבחין בה כל־מאומה, לבד מענני־אבק, או חודו של קובע.

פּתאום הקיש הפּרוש בפעמון, והמתופפים, המַכים־בחלילים, השורקים במשרוקית, בעלי־החצוצרות, תופשי חמתי־החלילים והמצלתיים הפסיקו את צלצלי תרועתם. אות הוא כי הגיעה השעה לשבור מלחמה.

אָספו הציילנים את פּצועיהם. והיו בהם שלשונם, הנפוחה מכעס, נשרבבה מפיהם, אלא שחזרה מאליה לבית־מרבעתה. וביותר נתקשו אותם שחיבשו קוֹבעם חיבוּש גדול כל־כך, שלא יכלו להמיש ראשם מתוכו. והיו הללו מטלטלים ראשם אילך ואילך, ואף על פי כן קשתה עליהם השָׂרַת הקובעים כהשרת שזיפים מענפיהם בעודם ירוקים.

פתח הפרוש את פיו ואמר:

“ועכשיו לכו נרננה לבתולה הקדושה וקרבו איש אל אשתו. ומקץ ט' ירחים ירבו בגלילנו הוולָדות כמספר גיבורי־החיִל היום הזה.”

מיד משך הפּרוש ברינת “בתולתא קדישתא, קומי רוני”, וכל הקהל מחזיקים אחריו, וקול הפעמון הולך לפניהם.

סיימו השירה, בירכם הפרוש בשם המפורש של אם־המשיח, בתולתא קדישתא דמן רינדביסבל, ואמר להם:

“לכו לשלום!”

מיד פּרצו כולם בקול־צוָחה וקול תשוּאָה וקול־רננים וחזרו למייבורג. והיו נשים צעירות ונשים זקנות מצפות להם על ספי־הבתים, והמה הרסו־פרצו פנימה, כשפעת קלגסים לעיר מבוקעה.

פעמוני מייבורג הריעו תרועה גדולה, והקונדסים השריקו, הצריחו והרעישו בתוף הקדירה שקורין rommel־ pot, והיו קיתונות וכוסות, וגביעים וקנקנים, ובקבוקין ולוגין משתקשקים בקול־נועם, וכפלגי מים נשתפּך היין לתוך בתי־הבליעה.

עוד צלצלי־התרועה מרעישים, והרוח נושא את קול מירזחם וקול רינוניהם של האנשים, נשים וטף מן העיר אל אזני קלאס. קרב קלאס אל הפרוש והיה חוקרו ושואלו, לידע ולהבין, מה חסד ביקשו האנשים למשוך עליהם משמים בזכות המַסָה הקשה הזאת שנתנסו בה.

צחק הפּרוש ואמר לו:

"שא עינך וראה את שני צלמי השורים שבראש הגג אשר לבית־התרפּוּת! אות וזכרון הוא לנס שעשה מרתין לאבותינו, שהפך שני שוָרים לפרים, לאחר שכפאם להתנגח זה בזה. אחר־כך היה שוקד שעה תמימה למרוח זרבוביהם בנר של חֵלֶב ולמרקם בשִיפָה של עץ.

מדעתי את מעשה־הנס הזה, שילמתי לכבוד מעלת קדושתו טבין־ותקילין וקיבלתי ממנו הורמנא ונשתקעתי בכאן.

מני אז מאמינים כל הישישים ובעלי־הכרסין אשר במייבורג, שבסייעתא שלי יזכו למשוך עליהם את חסדי בתולתא־קדישתא, לאחר שיתנגחו היטב זה עם זה, ובידיהם נר – זכר לחלב, ומקל – סימן לכוח־גברא. נשים משגרות לכאן את בעליהן הזקנים, ובזכות עלייה־לרגל זו הוֹוים להם בנים חסונים זחתנים ונאזרים־בגבורה, – כללו של דבר: חיילים משובחים."

פתאום זקף הפרוש עיניו בקלאס ואמר לו:

“התכירני?”

אמר לו:

“כן! הלא אחי יוֹסט אתה.”

אמר לו:

“אמת ונכון! אך מיהו קטינא זה, שמעוה עוָיות כנגדי?”

אמר לו:

“בן־אחיך הוא.”

אמר לו:

“ומהו, לפי אומד־דעתך, ההפרש ביני לבין קארל קיסר?”

אמר לו:

הפרש גדול!"

השיג עליו יוסט ואמר:

“לאו דוקא! שהוא כופה את הבריות להרוג זה לזה, ואני כופאם להכות זה לזה; והצד־השוה שבנו, ששנינו עושים כן לתועלתנו ולהנאתנו הפרטית.”

אחרי הדברים האלה הוליכם יוסט לאהלו, ושם היו נוטלים ברכת־פרידה זה מזה במאכל ומשתה י“א ימים וי”א לילות רצופים.

יג.    🔗

נטל קלאס ברכת־פרידה מאחיו, חזר ורכב על חמורו, ואת אולנשפיגל הושיב מאחוריו. עבר על פני מייבורג וראה ציילנים, שעומדים כתים־כתים, מתאנפים למראהו ומאיימים כנגדו במקלותיהם ומצווחים: “מנוּוָל!” עיין קלאס בדבר ומצא, כי בשל אולנשפיגל כל חרון־האף הזה, שהתיר הנער מכנסיו, הפשיל כותנתו וחשף שׁתו כנגדם.

ראה קלאס, שכל אותם איומים נתכוונו לבנו, עמד ושאל:

“מה זה עשית, בני, שככה נתקצפו עליך?”

אמר אולנשפיגל:

“אבי יקירי, יושב אני על גבי החמור, ואיני נוטל שיחה עם שום אדם, והם מבזים אותי וקוראים אחרי מנוול.”

נטלו קלאס והושיבו לפניו.

מכאן היה אולנשפיגל משרבב לשונו כלפי הציילנים, והם חירפוהו וגידפוהו, וניפנפו במקלותיהם ואיימו באגרופיהם, וכמעט־רגע היכו מכות־רצח את קלאס ואת חמורו.

אלא שנזדרז קלאס ודפק את חמורו והדהירו, ועוד הללו דולקים אחריהם עד כלות נשמת־אפם, פנה אל בנו ואמר לו:

“חוששני, בני, שביום־של־פגעים באת לעולם, שאתה יושב לפני בשוֹפי ונחת, ואינך מקנטר לשום ברייה כלל, והללו מבקשים לקורעך כדג.”

צחק אולנשפיגל.

עברו על פּני לייז', ונתבשר קלאס מעשה שהיה בגלילות־הנהר, שהיו האוכלסין עטופין ברעב וכפופין לבית־דין של כלי־קודש, שקורין אופיציאַלין. קמו ונתמרדו וביקשו לחם לאכול ודינא־דארעא¹¹. קצתם נתלו, קצתם נערפו, וקצתם הלכו לארץ־גזירה, מרוב חסד־ורחמים שגילגל עליהם הוד מעלת קדושתו כהן־הראש האדון דה לא מארק, הגמונם הרחום והחנון.

בדרכו ראה קלאס חייבי־גלות, שברחו מגלילות לייז' השקטה, ועל עצים שבעיבורה גוויות אנשים, שנידונו לתלייה על חטא שחטאו בחרפת־רעב.

וישא קולו ויבך עליהם בכייה גדולה.

יד.    🔗

חזר קלאס לביתו רכוב על חמורו, ועמו אמתחת מלאה כסף, שקיבל מידי אחיו יוסט, וקנקן עשוי אבץ־של־אנגלטירה¹². מכאן ואילך לא פסקו בביתו תקרובת ומשתה, ויום־יום היו אוכלים בביתו מאכלי בשר וקטניות.

פעמים הרבה מזג קלאס שיכר משובח, הוא ה kuyt־ dobbel, לתוך קנקנו הגדול העשוי אבץ־של־אנגלטירה ולגמו עד תומו.

ואולנשפיגל אכל מנה אחת אפיים והיה טורח בפינכה, כאנקור בגל של זרעונים.

אמר קלאס:

“סופו שאוכל גם את פך־המלח.”

אמר אולנשפיגל:

“אדרבא, אם עשוי פך־המלח לחם, כגון זה שלנו, דין הוא לאוכלו פעם בפעם, שאם לא כן יָרום תולעים.”

שאלתו אמוֹ:

“בני למה תקנח במכנסיך את אצבעותיך השמנוניות?”

השיב לה:

“שלא יהיו הרגליים נרטבות.”

אותה שעה גמע קלאס גמיעה גסה מן השיכר שבקנקנו.

אמר לו אולנשפיגל:

“מה טעם קנקנך־שלך גדול ורחב־ידיים, וכוסי שלי קטנה ומיצערה כך?”

והשיב קלאס:

“לפי שאביך אני ושורר בביתי.”

לא נתקררה דעתו של אולנשפיגל ואמר:

“כבר ארבעים שנה אתה שותה, ואני – תשע שנים בלבד; נמצא שעתותי שתייתך כלות והולכות, ועתותי שלי אך זה החלו. אמור מעתה, כי לי יאה לשתות מן הקנקן הגדול, ולך יאתה הכוס הקטנה.”

ביקש קלאס ללמדו בינה־ודעת ואמר לו:

“בני שלי, המוזג חבית לתוך צלוחית, שופך שכרו לתוך ביב.”

ואמר לו אולנשפיגל:

“אם־כן, מזוג צלוחיתך שלך לתוך חביתי שלי: שגדול אני מקנקנך.”

נחה דעתו של קלאס ובקורת־רוחו נתן לו לשתות את קנקנו. וכך למד אולנשפיגל שיחת־חולין של חכמי־לגימה.

טו.    🔗

לפי אזור־חלציה של סואטקין ניכר בה, ששוב עתידה היא להיות אֵם בעמיה.

ובעת ההיא נתעברה גם קאתלינה ממי שנתעברה, אלא שמרוב פחד לא עָרבָה את לבה לצאת מפתח־ביתה.

נכנסה אצלה סואטקין לראותה, מיד עמדה לפניה עגומת־נפש ומסובלת־בשר וקשרה תלונה ואמרה:

“וי, לי, שאיני יודעת מה אעשה בפרי־בטני האמֵלָל? שמא אחנקהו? אבוי כי טוב לי המוות! שאם יתגלה קלוני ברבים, שהריתי לזנונים, ואני פנויה ואין־בעל, יתפסוני השוטרים שבעיר ויעשו בי כמשפט הפרוצות: יקנסוני כ' פלורינין דמי־ענושים וילקוני בפרהסיא, בשער המרכולת.”

אמרה לה סואטקין דברים של פיוסין ודברים של תנחומין, נטלה ברכת־פרידה הימנה וחזרה לביתה, ולבה הומה עליה מהרהורים הרבה.

יום אחד שאלה לבעלה:“הגידה לי, קלאס: אם במקום ולד אחד, יהיו תאומים בבטני, הלא תכני?”

אמר לה:

“איני יודע.”

אמרה לו:

“ואם לא מיוצאי־חלציך יהא השני, אלא מזרע הפלמוני, כמעשה שאירע לקאתלינה אולי מזרע השדים?”

אמר לה:

“שדין ואוחין יפה כוחם לעשות אש, מוות, תמרות־עשן, ולא מצינו כלל שיעמידו ולדות. את פרי־בטנה של קאתלינה הנני מאַמץ לי לבן, כאילו הוא יוצא־חלצי.”

אמרה לו:

“האומנם תאמצהו?”

אמר לה:

“כבר אמרתי.”

הלכה סואטקין אצל קאתלינה ולא ידעה נפשה מרוב אושר וקראה בגיל:

“וכן אמר? הה, בעל־צדקות. שדיבורו ישועתי”

“יברכהו האלוהים ויחונהו – הוסיפה ברעדה – אם אמנם השטן הולידך, בר־בטני האמלל!”

ותלדנה סואטקין וקאתלינה – זו בן, וזו בת; ותשיאנה את השניים לטבילה בחזקת ילדי קלאס. נקרא בן סואטקין בשם האנס ומת מיתה חטופה; ובת קאתלינה נקראה בשם נֶלֶה, והיתה בריאה ושלימה.

מארבעה כדי־חלב זכתה נלה לשתות את שיקוי־החיים — שניים של סואטקין ושניים של קאתלינה. והיו שתי הנשים מדיינות בענוָה זו עם זו; מי משתיהן ישקה לה, לאותה תינוקת. אלא שלא הועיל לה, לקאתלינה, גודל חפצה ונאנסה להוֹביש את שדיה, שלא ליתן פתחון־פה לבריות לשאול שאלת תם: אם לא הרתה ולא ילדה – מנין לה מקור־החלב?"

נגמלה נלה מחלב־שדיים, ונטלתה קאתלינה לביתה, ולא הניחתה לילך אצל סואטקין אלא לאחר שהחלה לקוראה: “אמי”.

והיו השכנים מפליגים בשבחה של קאתלינה על מידה יפה שבה, שלקחה לביתה את בתם של קלאס וסואטקין, לגדלה ולחנכה: שאשה אמידה היא, וקלאס ורעייתו שרויים בדחקות, כדרך העמלים.

טז.    🔗

בוקר אחד היה אולנשפיגל שרוי בביתו, ונפשו שוממת עליו; והיה חוטט במנעלו של אבא ועושה אותו כביכול ספינה לעצמו. וכבר נעץ בסוליה את תורן־הראש ונקב חור בחרטום, לקשור בו את תורן־הפָּנים. פתאום זקף עיניו וראה בפתח דמוּת פּרש ממתניו ומעלה, וראש של סוס.

“היש מי בבית?” – שאל הפרש.

“יש,” – השיבו אולנשפיגל, – “איש ופלג־איש וראש־של־סוס.”

“הכיצד?” – שאל הפרש.

וענה אולנשפיגל:

“הנה כי כן: האיש האחד – אני הוא, פלג־איש – אתה; וראש־הסוס – של סוסך שלך.”

שאלו האיש:

“ואביך ואמך אים?”

וענה אולנשפיגל:

“אבי עוסק במלאכה: כורה בור לזולתו; ואמי שוקדת להנחילנו בושת־פנים, או היזק.”

אמר הפרש:

“האר דבריך.”

השיבו אולנשפיגל ואמר:

“אבי – בשדה, חופר שוחות עמוקות ככל האפשר, שיפלו בהן הציידים, הרומסים את מזרענו. ואמי מסבבת על פתחי שכנים לבקש גמילות־חסד, וממה נפשך: אם תמעט לסלק – והביאה עלינו חרפה; ואם תרבה לסלק –והיה לנו היזק.”

ביקש הפרש, שיורה לו הדרך יסע בו, ואמר לו אולנשפיגל:“במקום שאוָזים מצויים שם.”

נסתלק עובר־האורח, וכבר היה אולנשפיגל שוקד לעשות ספינה־של־שייטים ממנעלו השני של קלאס, והנה חזר הפרש ואמר לו:

“רימיתני, שהדרך ששלחתני לילך בה אין שם אלא רפש ואשפה, שאווזין מחטטין בו.”

השיבו אולנשפיגל ואמר לו:

“לא למקום־חיטוטם שלחתיך, למקום־הילוכם שלחתיך.”

אמר הפרש:

“שמא אתה מראני, סוף־סוף, הדרך שהולכת להייסט?”

נענה לו אולנשפיגל ואמר לו:

" בפלאנדרן בני־אדם הולכים, ולא דרכים."

יז.    🔗

יום אחד עמדה סואטקין ואמרה לקלאס:

"שמעני, אישי, כי הנה עטופה עלי נפשי מגוֹדל הדאגה והחרדה:

שכבר שלושה ימים אין טיל בבית. שמא ידעת, היכן הוא?"

השיב לה קלאס בעגמת־נפש:

“במקום שמשוטטים כלבים שאין־להם־בעלים שם הוא; נע ונד בדרך־המלך עם כל שאר הולכי־בטל ביוצא־בו. אכן, עונש אכזרי ענשנו הבורא שנתן לנו בן זה. כשבא לעולם, הייתי מתברך בלבי: לנחמה יהיה לנו לעת־זקנה ולסעד בעבודות־הבית. שהייתי משעשע נפשי בתקוה שאזכה ללמדו אומנות, ומזלנו הרע מלמדו דרכי מרמה ובטלה.”

אמרה לו סואטקין:

“חלילה לך, אישי, לקשור עליו קטרוגים קשים, שעדיין לא מלאו לו ט' שנים, ובדרך־הטבע הוא מתהולל כאחד הנערים. שאפילו אילן משיר קליפתו ארצה, בטרם יעטה מעטה ירק, שנותן לו הדרת־כבוד ונוי. ידעתי גם ידעתי, כי מעשים־תעתועים הוא עושה, אך אפשר שלא לתעלולים־של־הבל ישמשו לו תעתועיו, אלא למעשים טובים, והיו לו לברכה. תמצא לומר, אוהב הוא לשטות בזולתו? מילא, וכי מידה של פסול היא באחוזת־מרעים. תאמר: פרוץ בצחוק הוא? אדרבא, שפני נער, שנתכרכמו בטרם יגיע לפרקו, סימן רע הוא לתור־העלומים. תאמר: מרבה לרוץ? אדרבא, שהריצה יפה לגידול קומה. בטל מעבודה? והיכן מצית עול־ימים שכמותו שעשוי להבין, כי עבודה היא מצוַת־עשה שאין בני אדם פטורים הימנה. ואם אמנם יבלה חצי השבוע, השם יודע היכן, — הרי נער הוא ואינו מרגיש, כמה דאבון הוא מדאיבנו בדבר הזה. והרי טוב־לב הוא ואוהבנו באמת ובתמים.”

נענע קלאס בראשו והחריש מלהשיב. אך כשנרדם, היתה סואטקין בוכיה בחשאי.

ולפנות־בוקר היתה מדמה בנפשה, שבנה־יחידה מוטל חולה באחת הסמטאות הנידחות. מיד ניגשה אל הדלת, לראות, שמא חזר הביתה, ולא ראתה כלום; ישבה ליד החלון והשקיפה החוצה. והיה לבה מפרכס בקרבה פעם־בפעם לשמע קול פסיעות דקות של תינוק שהולך ובא. אלא שאותו תינוק חלף במרוצה על פני הבית, וראתה האם האמולה ונוכחה, כי לא אולנשפיגל הוא, – וחזרה ובכתה.

אותה שעה היו אולנשפיגל ואחוזת־מרעיו משוטטים בשוק של בריגה, שכל שבת עושין שם יום של שוק.

והיו כאן סנדלרים ואושכפים בסוכותיהם, סמרטוטרים, רַשָבים מאנטוורפן, דהיינו ציידי־עופות, שקורין מיזוַאנג’רס, וינשוּפין, שתוֹפשין יַרְגֶזים בלילות, ומוכרי־עופות, ואָרחי־פרחי, שתופסים כלבים בראש־חוצות, ושוּנראים, דהיינו שמוכרין עורות של חתולים שֶיָפים לבתי־ידיים, לבתי־החזה ולסוטות, ולקוחות מלקוחות שונים. עירוניים ועירוניות. משרתים, סוכני־בית, פועלים, נחתומים, טבחים, רקחות, — וכולם בערבוביא, אלה מוכרים ואלה קונים, אלה מקלסים לפרקמטיא שלהם בכל לשון של קילוס ושבח, ואלה פּוסלים במוּמיה ומבזין אותה בקולי־קולות ובכל לשון של ביזוּי ודופי.

והיה שם, באחת מפינות השוק, אוהל נאה של יריעת־בד, הנטוי ועומד על ששה כלונסאות. והיה איכר אחד איש אלוסט¹³, עומד בפתחו ועמו שני נזירים, שעוסקים במגבית של צדקה; אותו איכר נוטל פאטארד אחד ובשכר זה מראה לסיעה של חסידים יראי־שמים שבר מעצם־הכתף של מרים הקדושה ממצרים. בקול שברים היה הנ"ל מפליג בדברי קילוסין על חסדיה הגדולים של אותה צדקנית, ובמזמור שיר־של־הגדה, שקוֹרין באַלאַדה. מספּר בשבחה, שיום אחד, באין לה כסף, שילמה אותה צדקת בשוה־כסף, היינו בגופה, לאברך שואב־מים, מחשש שמא תחטא לרוח־הקודש, ותעבור, חלילה, על לאַו מפורש, של הלנת שכר עובד.

והיו הנזירים מנידים ראשם, לאַשר ולקיים, כי אמת־נכון הדבר. ואשה אדמונית, בעלת־אברים ובעלת־תאוה כעשתורת, עמדה על ידיה ובכל מאמצי כוחה הפיחה לתוך חמת־חלילים מוקצה מחמת מיאוס, ובסמוך לה, ככנף־רננים, ילדה זיוותנית משתפכת בשיר. אלא שלא היה איש נותן דעתו אל רינתה, והיה שם דלי תלוי מעל פתחו של אותו אוהל, ושני בתי־צביטתו על גבי שני כלונסאות, ובדלי מים טהורים, שנתקדשו ברומי אשר באיטליה. כן דיברה האדמונית בעלת־האברים, והנזירים מנידים ראשם לאשר ולקיים, כי אמת־נכון הדבר. נסתכל אולנשפיגל בדלי הנ"ל ומזימה נתקשרה לו בלבו.

היה שם חמור אחד, שאסרוהו לכלונס האוהל, וניכר בו, באותו בן־אתונות, שיותר משהרגילוהו באכילת ש"ש הרגילוהו באכילת קש. השפיל ראשו וכבש עיניו בקרקע, בלא שום סבר וסיכוי למצוא בו קוצו של דרדר.

הורה אולנשפיגל לאחוזת־מרעיו כלפי בעלת־האברים, הנזירים והחמור שעומד בפחי־נפש ואמר:

“חבריא! זמר היטב מזמרים בעלי־האוהל, ודין הוא שיקום בן־האתונות הלז וירקד לפנינו מעט־קט.”

מיד רץ אל סוכת־הרוכלים הסמוכה, קנה פלפלין בששה ליארדין וזראם מתחת לזנבו של החמור.

חש בן־האתונות צרבת באותו מקום והיה מביט אילך ואילך לראות, מהיכן באה לו אותה חמימה משוּנה. סבר, שאחד השדים צוֹרבוֹ, ומיד פרץ פרץ וצוח צוחה והיה מנהק ומייבב ומבעט ביעוטים ומושך אַפסרו בכל כוחו. נתנודד הכלונס, נהפך הדלי, והמים המקודשים שופכו על האוהל ועל הקהל שבתוכו. נתמוטט האוהל, ויריעותיו שֶמָטו ליפפו במעטה רך את כל שומעי שבחיה של מרים הצדקנית ממצרים. צפופים עמדו אולנשפיגל ואחוזת־מרעיו ליד האוהל והקשיבו לקול היללה והקללה שעלו משם, לפי שקצף גדול נתקצפו קהל היראים והשלמים שנזדמנו לשם והיו תולים את התקלה איש ברעהו ובחימה שפוכה מפליאים מכותיהם על ימין ועל שמאל. והיו היריעות מתנפּחות ורוחפות מעל לאותה מהומה ותרבוכה, וכל פעם שהיה זיזוֹ של אחד הגופים משתרבב תחתינן, היה אולנשפיגל נועץ בו חוּדוֹ של מחט, – ומיד צווחת־אימים מצטוַחַת ועולה מתחת לאוהל, וברד חדש של מהלומות־רצח ניתך והולך.

ואילמלא נתארע שם אלא הדבר הזה לבדו – דיינו; על אחת כמה וכמה שלפתע־פּתאום עקר החמור את רגליו ובמרוצתו כי רבה גרר אחריו את היריעות והדלי והכלונסאות; ובעל־האוהל, הוא וזוגתו ובתו, פּשטו ידיהם לתפוס מיטלטליהם הנפוצים. לסוף תש כוחו של אותו חמור ומעד תחתיו, זקף סנטרו כלפּי מעלה והיה נואק ונוהק בלא שום הפסק כלל, ופעם בפעם מחזיר פניו לאחוריו, לראות: אולי חדלה האש שהיתה צורבתו?

וקהל־החסידים, שבאו לשמוע אל הרינה, המשיכו במעשי תגרתם; הנזירים, שלא נתנו דעתם עליהם, זחלו על פני הארץ וליקטו את המעות שנידרדרו מן הקערות; ואולנשפּיגל מסייע בידיהם בדחילו־ורחימו ושוקד שלא לקפּח חלקו שלו.

יח.    🔗

ובעוד בנו המשחית של הפחמי מתגדל בדרך הזה ומבלה ימיו בתעלולים של דיצה ומשובה, היה החוטר העלוב מגזע הקיסר גדל־הרוממות מכלה ימיו במרה שחורה ושממון. והיו המטרוניות והאלוּפים רואים את החַלוּש, בגררוֹ על פּני חדריה ומבואותיה של הפּלטרין אשר בוואליאדוליד את גופו הכחוש על רגליו הכושלות שנתקשו לישא את נטל הראש השׂעיר, הלבקני והגדול־לזעוָה.

והיה מנהגו למצוא בפלטרין מקום של מטמוניות השרוי באפלה ושם לישב בקרן־זוית שעות הרבה בפישוט־רגליים, עד שיעבור אחד המשרתים ובהסח־הדעת יינגף ברגליו ויפּול. והיה המשרת לוֹקה על כך, והנסיך לבו עלץ בקרבו לשמע נחש, ואֵימת האיש הנבעת משמַחת את לבו, – ואף־על־פּי־כן לא צחק.

למחרת היה שׂם מכשול כנ"ל במקום אחר, בשבתו בפישוט־רגלים באחד הפרוזדורין. נערות־המלכה, שקוֹרין פריילין, ונערי־המלך, שקוֹרין פאז’ין, ושאָר אנשי החצר, שהיו עוברים על פּניו בחפּזון, היו מתנגפים, נופלים ונחבלים, והיה הדבר משוֹבב נפשו, –ואף־על־פי־כן לא צחק.

ואם נתקל בו אחד מהם ולא נפל, היתה צעקה מתמלטת מפיו, כמי שהכישו נחש, ואימת האיש הנבעת היתה משמחת את לבו, – ואף־על־פי־כן לא צחק.

סחו לו למעלת קדושתו הרוממה כל אותם מעללים רעים, וצו יצא מלפני הקיסר ירום־הודו לבלתי שים לב ליורש־העצר; שאמר הקיסר: אם אין יורש־העצר רוצה שידרכו על רגליו, אַל יהא פושטן במקום שהבריות מהלכים.

לא נשא הדבר חן בעיני פיליפ, אלא שבלם פּיו, ומכאן ואילך לא ראוהו אלא לעתים רחוקות באחד מימות הקיץ, יושב ומחַמם בשמש את גופו הרוחף מצינה.

יום אחד חזר קארל לביתו ממערכות־קרב ומצא לבנו ששרוי בעצבות, כדרכו: אמר לו:

“בני, תכלית שינוי נשתנית ממני: שאני, בעודי נער כמוך, מחבב הייתי לטפּס על עצים ולתפוס סנאים; הייתי קושר חבל לצוק־סלע זקוף ורם ומשלשל עצמי למטה לסתור קניהם של נשרים. תמצא לומר: יכולתי לרסק עצמותי בשחוק זה? ולא כן! אדרבא, דוקא בכך נתעצמו עצמותי שבעתיים. ובמערכות הציִד היו חיות־היער נָסות למַעבית, בראותן אותי ובידי קנה־שריפה משובח, שקורין מוּשקט.”

נתאנח יורש־העצר ואמר:

“וַי לי, אדוני־אבי, שמיחוש־מעיים לי!”

אמר לו קארל:

“יין פאקסארט יפה לחולי־מעיים”

אמר הבן:

“איני מחבב יין, שאני חש בראשי, אדוני־אבי.”

אמר האב:

“ראוי לך שתהא רץ, ומקפּץ, ומתפּש ככל הנערים בני־גילך.”

אמר הבן:

“לא תִכַפְנָה רגלי, אדוני־אבי.”

אמר האב:

" ואין תימַה! כי איכה תכפנה, ואתה חושש להשתמש בהן, משל היו של עץ. מיד אני נותן צו וקושרין אותך אל סוס אביר."

נשא יורש־העצר את קולו ויבך:

“אויה לי, אדוני־אבי, חלילה לך לקשרני לאחד הרמכים, שמיחוש־מתניים יש לי.”

אמר הקיסר:

“רואה אני, שאין בך מתום, וכל אבריך דוויים עליך.”

השיב יורש־העצר ואמר:

“יניחוני נא, ולא יהא שום אבר מאברי דווּי עלי.”

זקף הקיסר פּנים זועפות ואמר לו:

“כלום אמרת לבלות כל ימי מלכותך כאחד המוֹשכים בשבט־הסופרים? שלא יאוּ מנוחה, בדידה והרהורים אלא לאותם מבלי־עולם, שאין להם עיסוק של ממש אלא לטייט את יריעות הקלף טיוּטין של דיוֹ. ואתה, שלא בר־ספרא אתה, אלא בר־סייפא אתה, הלא יפים לך דמים של אש־להבה, ועיניים של חולדת־הבר, ועוֹרמה של שוּעל, וכוח־וגבורה של הרקוּלס. למה זה תצטלב? נאמנים פּצעי־ישוּ, כי לא יאה לו לגור־אריה לאחוז מעשי נשים זקנות, השטופות בתפילות.”

השיבו יורש־העצר ואמר:

“מצלצלין לתפילה־של־ערבית, אדוני־אבי!”

יט.    🔗

אותה שנה היו מאי ויוּני ירחי זיו ופריחה פּשוטו־כמשמעותו. שמעולם לא נראו בפלאנדרן עוּזרדין מבוּשמים כל־כך; ומעולם לא היו הגנים פּרוצים כל־כך בוורדים, יסמינין ועִזָניות. היתה הרוח מנשבת מאנגלטירה וצוררת בכנפיה את ריחות־הבשמים אשר לאותה ארץ פורחת ומביאתם מזרחה, מיד הבריות זוקפים חוטמיהם כלפי מעלה וקוראים בגילת־נפש:

“התחושו ריח־ניחוח זה, שבא אלינו מארץ פלאנדרן?”

והיו דבורים עמלָניות אוֹרוֹת צוּף של פּרחים ועושין דונג ומטילין ביציהן בכוָרות, שצרו מלהכיל את שפעת נחליהן. איכה פשטה רינת־העבודה מתחת לתכלת הרקיע, החובק בזיו ונוֹגה את הארץ הזאת, המשופעת בכל טוב!

והיו הבריות עושין כוָרות מקני־סוף וקני־קש, ממוּרביות של ערבה ומאגודות של עשבים. קולעי־סלים, חרשי־עצים, חַבתנים — כלי־אוּמנוּתם נתקהו בעבודה הזאת, ועושי הָרְהָטים נתבקשו ביקוש גדול, ומריבוי המלאכה קצרה ידם למלא מחסורם. והיו נחילים שמניינם כמו שלושים אלף דבורים־עמלניות וב' אלפים ז' מאות זכרים־בטלנים. ויערות־הדבש נשתבח טעמן כל־כך, שי"א מהן שלח הקאנוֹניקס של העיר דורון לקיסר קארל, שׁלמי־תוֹדה על שהואיל ברוב־חסדו לגזור גזירות חדשות ולהחזיר את כוח האינקביזיציה הקדושה ליושנו.

אכל פיליפּ את יערות־הדבש, ולא היו לו לברכה.

קבצנים וּדלפנים וסתם אָרחי־פּרחי, וכל אותו עֵרֶבְרב של בטלנים, המשוטטים בדרכים, וטוב להם הגרדום מעיסוק של מלאכה, תהיה אשר תהיה, — משחשוּ ריחו המתוק של הדבש, באו לקבל חלקם, ועצלוּתם כרוכה להם בעקביהם, ובלילות היו משוטטים המוניות־המוניות סחור־סחור.

עשה גם קלאס עשר כוָרות לקבץ בהן נחילים. והיו קצתן מאוכלסות, קצתן פנויות ומייחלת לקהל של דבורים שיעלה ויבוא. לילות רצופים היה קלאס שוקד לשמור את אוצרו המתוק, וכשנתעייף, היה מפקיד על השמירה את אולנשפיגל, שניאות לכך במשוֹש־לב.

לילה אחד אחזתוֹ הצינה, קם ותקע עצמו בכוורת פּנויה, נצטמצם בתוכה והציץ מן הנקבים, שניים מספרם.

וכבר ביקש להתנמנם, אלא שפתאום שמע קול רשרושן של זמורות שבגדר, וקול אנשים שניים, –מן הסתם, גנבים. הציץ אולנשפיגל וראה, ששניהם בעלי־שער ובעלי־זקן, אף־על־פי שבאותם הימים לא היו מגדלי זקן אלא האצילים לבדם.

והיו השניים הולכים מכוורת לכוורת, עד שניגשו לכוורתו שלו, הרימוה ואמרו:

“נקח את זו: שהיא הכבדה שבכולן.”

מיד עִיילוּ מקלותיהם בחוֹריה ונשאוּה.

לא זכה אולנשפּיגל ליהנות הנאָה כלשהי ממסע זה בכוורת. אותו לילה משּוּפע באור היה, והיו הגנבים הולכים ומחרישים. פעם־בפעם, מקץ ג' פסיעות שפסעו, עמדו לפוּש וחזרו והמשיכו דרכם. והיה האחד מצווח קללות נמרצות על המשא, שהוא כבד למעלה מן המידה, והשני גונח נכאים. כי שני מיני בטלנים מצוּיים בעולם: אלה שהמלאכה מביאתם לידי צוחה, ואלה שמסתפּקים באנחה.

ולא היה אולנשפיגל יודע לָשית עצה בלבו. מה יעשה? תפסו לו לגנב שמפָּנים בשערותיו ולגנב שמאחור בזקנו והיה מורט לזה ולזה, עד שנתכעס הצווחן וגער בו בגנחן ואמר:

“אַל תהא מורט שערותי, שאני תוקע לגולגלתך תקיעה גדולה כל־כך, שהיא שוקעת לך לתוך בית־החָזה פּנימה, וסופך שאתה משקיף שם מבין הצלָעות, כגנב מבין מוטות־הסבכה של בית־האסורים.”

השיב הגנחן:

“ידידי, איכה ימלאני לבי למרוט שערותיך? אדרבא אתה הוא שמשכתני בזקני.”

אמר הצווחן:

“מילא, כדאי לי לצוּד כנים בסבכי זקנך.”

ביקש הגנחן רחמים ואמר:

“וַי לי, אַל תטלטל ככה את הכוורת, שתש כוחי!”

צוח הצווחן:

“הנני וסייעתיך!”

מיד התיר רצועותו, הציג את הכוורת על הארץ והשתער על בן־לוייתו.

ועוד הם דשים איש בשר רעהו, זה בצוָחות וזה באנחות, כנ"ל, ואולנשפּיגל יצא מן הכוורת, גררה לתוך היער הטמינה במקום נאמן, שיוּכל לשוב ולמוֹצאָה, וחזר לבית אביו.

ואשרי הפִּקְחים שנִשׂכָרים ממחלוקת זולתם.

כ.    🔗

יום אחד קם אולנשפיגל, והוא בן ט"ו, ונטה בדאם יריעות של אוהל קטן על ארבעה כלונסאות. עמד בפתחו והיה מכריז ואומר, שכל אדם יכול לראות בכאן, בתוך מסגרת של קש, את דמותו וצלמו, כפי שהוא היום וכפי שהוא עתיד להיות.

בגבהוּת־לב ומרוֹם־עין בא אצלו פּלוני יודע־דת־ודין, שדעתו זחוּחה עליו. שירבב אולנשפיגל את ראשו מתוך המסגרת, עיוָה את פּרצופו עוָיות של קוף ואמר לו:

“אִי־לך, פּרצוף בלוּי ומצומק! לא עוד פּריחה וצמיחה נכונו לך, אלא קְמִילה ונְבִילה! ולא בבוּאָתך אני, כמים הפָנים לפָנים, אדוני עוקר־הרים?”

אחר כך נכנס אצלו סרדיוט גברתן, מיד נחבא ובמקום פּרצוף־פּנים של עצמו. העלה באותה מסגרת פּינכה ממולאָה בשר ולחם ואמר:

“כי יִקְרוּ מלחמה וזֶבַח, יובילוך כשׂה־לטֶבַח! מה שכר אתה נותן לי על דברי־הנבואָה, בְשַר־טִבְחָה?”

אח“כ בא זקן אחד, קֵרֵח לשמצה, והביא לפניו את אשתו הצעירה־לימים, חזר אולנשפּיגל וטימן עצמו כטמינתו בבוא הסרדיוט הנ”ל, נטל שיח קטן, שתלוּאין עליו כלי־קרן למיניהם, כגון מסרקות, וקלָתות, וקתות של סכיניו, וקסתות של סופרים, הציגו לראוָה באותה מסגרת ואמר:

“ממה נעשו כל השׂכּיות הללו, אדוני? וכי לא מעץ הקרן, הגדל בכרמי הבעלים הזקנים! מי, איפוא, ימצא את לבו לומר, כי אין לרָשות כל טובת־הנאה מבעלים מקרינים?”

מיד היה קלסתר פניו הצעירות של אולנשפיגל מופיע במסגרת בצדו של אותו שיח.

מריבוי החימה על דברי־העזוּת היה שיעוּל תוקף לו לאותו זקן, אלא שאשתו יפת־התואר היתה מפייסתו ומשכּכתו בחלקת ידה החמודה ובפנים שוחקות מגלגלת שיחה עם אולנשפיגל.

גם בבוּאָתי שלי אתה מראה לי?"

אמר לה:

“הקריבי נא וגוֹשי!”

וצייתה לו, מיד העתיר עליה מנשיקוֹת פּיהו ככל אשר יכול ואמר לה:

“בבוּאָתך – עלומים, במוֹסֵרוֹת הבעל.”

והיתה יפת־התואר מסתלקת ונותנת לו מנחת־פּרידה פלורין אחד, או שניים.

וכשבא אצלו נזיר בעל־בשרים ועב־שפתוֹתיים וביקש גם הוא לראות בעליל דמות־דיוקנו לאלתר ולעתיד־לבוא, ענהו אולנשפּיגל ואמר לו:

“הָשַתָא הנך צַנָא מלא קתלי־חזיר, לעתיד־לבוא – מרתף של שיכר; שהמלוח נצרך ללגימה. הלא כן, בעל כרס? הב לי פאטארד אחד, – שהרי אמת הגדתי לך.”

אמר הנזיר:

“בני, אין דרכם של נזירים לישא כסף.”

אמר אולנשפּיגל:

“אם כן, הכסף נושא אתכם; שיודע אני, כי כספּך גנוּז בסוליות־סנדליך. הבה לי הסנדלים!”

אמר הנזיר:

“בני, קנינו של בית־הנזירים הוא.. אך מילא, אין ברירה. אני מוציא משם שני פאטארדין ונותנים לך שכר־טירחה.”

נתן הנזיר המעות הנ"ל, וקיבלן אולנשפּיגל במאור־פּנים.

וכך היה מַראה לאנשי בריגה, בלאנקנברגה, אוֹסטנדה, את צלמם־ודמותם.

ותחת שיאמר להם בשפת בני פלאנדרן:" Ik ben u lieden spiegel…. ר"ל: “אני הוא ספקלריה שלכם,” היה תופס לשון־קיצור ואומר: "Ik ben ulen spiegel… כדרך שהוגים גם בימינו במזרחה ומערבה של פלאנדרן. ומכאן כינוי־שמו: אולנשפּיגל.

כא.    🔗

לימים כשגדל, לא היה בעולם דבר חביב עליו יותר מן המהומה שבשוָקים וירידין. ראָה פּלוני בעל־אבוּב, או מנגן־בכינור, או תופש חמת־חלילים, ונתן לו פאטארד אחד, שילמדהו לנגן. וביותר היטיב לנגן בכלי־השיר שקוֹרין רוֹמל־פּוֹט — והוא כלי שעשוי קדירה, שלפּוּחית של חזיר ואגמון נוקשה. וכך היה עושה: היה שוֹרה שלפּוחית במים ומותחה על פּי קדירה, קושר אמצעיתה של השלפּוחית במשיחה אל פּרקוֹ של קנה, הסמוך על קרקרתה של קדירה, שאֶל שוּליה נקשרה השלפּוחית במתיחה יתירה עד שחישבה לפקוע.

לפנות בוקר מתייבשת השלפּוחית כל־צרכה, שאתה מקיש עליה, והיא הומה כטנבור; והאַגמון, כשאתה מוליך עליו אצבעותיך, הוא מנגן כעוּגב. ובקדירתו זו, הנותנת קול המיה, ולעתים קול רטינה כקולו של כלב אָסור בשלשלת, יצא אולנשפיגל לסבב על הפּתחים ולזמר את שירי־הניטל, ועמו סיעה של תינוקות, שנשאו כוכב גדול של נייר, המפיק זיו.

בא צייר־אמן לדאַם, לצוּר על יריעת־הבד צורות חבריה הכבוּדים של אחת מאגודות הסוחרים או האוּמנים, שקוֹרין גילדא, כשהם עומדים בכריעת־ברך, מיד נטפּל אליו אולנשפיגל לפתך את צבעיו, כדי להסתכל במלאכתו של זה; לפיכך לא ביקש שכר אלא פּרוסת־לחם, ג' ליארדין וקנקן של שיכר בלבד.

והיה אולנשפיגל טורח בפיתוך־הצבעים ואגב־כך מתבונן בדרכי ציורו של אותו צייר. ואחר־כך, משנסתלק הלה, היה שוקד לחַקותו, אלא שהקדיח תשמישו בשָשַר. וכך ביקש לצייר דיוקנותיהם של קלאס וסואטקין, קאתלינה ונלה, וכן צורות של סירים ופירות וכלי־צעצועין למינהם. הסתכל קלאס בתמונותיו ואמר לו, שעתיד הוא להשתכר ממון הרבה, אם יצייר את הכתובות על גבי הקרונות speel־wagen, דהיינו: עגלותיהם של לוליינים, שנודדים בזילאנד ופלאנדרן ועושים מעשי שעשועים.

וכן למד לגלף גילופי כלים מאבן ומעץ אצל אחד הגלָפים, שקיבל על עצמו לעשות מושב מיוחד, על במת הכנסייה של אמא קדישתא, בשביל הקאנוניקוס, שכבר הגיע לזיקנה מופלגת, שיוכל לישב, לכשירצה, ואף־על־פּי־כן יראוהו הבריות מעוּמד.

והיה אולנשפיגל ראשון שעיטר יד של סכין בפיתוחים, אשר מהלכים להם בזילאנד עד עצם היום הזה. עשה בה צורה של סוּגר, ובו גולגולת, וכלב רבוץ עליה, שפירושם של אותם סמלים: “מַאכלת, נאמנה עד מוות.”

וכך החלה נבואתה של קאתלינה להתקיים: אולנשפיגל היה צייר, ופסל, איכר, ואציל, לפי שמקדמונים היתה זו גושפּנקא של בית־קלאס: ג' קנקנים של כסף על גבי רקע של שיכר.

אלא ששום אומנות לא עשה אולנשפיגל קֶבַע, שאם לא יחזור למוטב, ישליכהו מביתו.

כב.    🔗

יום אחד חזר הקיסר ממסע של קרב לפלטרין שלו ושאל, מה־טעם לא יצא בנו פיליפ לשַחֵר פניו בברכה בראוי וכיאות.

נענה לו ההגמון, שהיה אוֹמֵן את יורש העצר, ואמר, כי סירב פיליפ לעשות כן, ונימוקו עמו, שאין שום דבר חביב עליו, חוץ מן ההגיון בספרים וההתבודדות.

שאל הקיסר, היכן הוא שרוי בזה הרגע, וסבר האוֹמן, כי יש לבקשו באחת הפינות האפלות; וכן עשו.

עברו על פּני חדרים הרבה, עד שהגיעו למַטמורה שאין בה רצפּה, והאשנב בגג הוא לבדו המפרנסוֹ באוֹר. וראו שם כלונס תקוע בארץ, וקוֹף קטן קשור במתניו ותלוי עליו, והוא דורון ששיגרוּ להוד־רוממתו מהודו, לשמח לבבו בעוָיות של חיה דקה זו, שיש בהן כדי לבדח את הדעת. גזרי עצים שאִשם עוממת עדיין היו מעלים עשן לרגלי הכלונס, וריח־פּיגולים של שׂער שנחרך היה מנסר־בחללה של אותה מטמורה.

והיו יסוריה של החיה הקטנה בשעת גוויעתה קשים גל־כך, שגופה הקטון לא נשתייר בו זכר של צלם בעל־חי. אלא נמשל כמין שורש מעוּוָת ומסוֹקס. הפּה, הפּתוח בהרחבה כבצעקת־גסיסה אחרונה, הי מלא קצף־דמים, וכל הזרבובית נשטפה בדמעות.

“מי עשה זאת?”

לא הרהיב האוֹמן עוז בנפשו להשיב תשובה, והיו שניהם עומדים בשתיקה עגומה וזעפה. לפתע, בתוך הדומיה הזאת, עלה מקרן־זוית חשיכה מאחוֹריהם קול חרישי, כמין שיעול.

החזיר הדר־כבוד־רוממתו את פניו לאחוריו וראָה את יורש העצר פיליפ הלבוש שחורים ומוצץ לימוֹן.

אמר לו:

“דון פיליפּ, קרב אלי ושחר פּנַי בברכה.”

לא זע יורש־העצר ולא נע ותלה באביו עיניים פּחדניות, שלא היתה בהן אהבה.

שאל הקיסר:

“אתה הוא ששרפת באש את החיה?”

שמע יורש־העצר והשפּיל ראשו.

אמר הקיסר:

“אם היתה בך מידה של אַכזריוּת לעשות כן, תהא בך גם מידה של גבוּרה להתוַדוֹת.”

החריש יורש־העצר ולא השיב דבר.

הוציא הקיסר את הלימון מידו, חבטוֹ בקרקע ונתכוון להלקות את בנו, שנשפּכו מים על שוֹקיו מריבוי האֵימה, אלא שעיכב ההגמון את הדר כבוד רוממותו ולחש לו על אוזנו:

“עתיד הוד־רוממותו לעשות לו שם־עולם בשריפת הכופרים.”

חייך הקיסר.

מיד יצאו שניהם והניחו את יורש־העצר עם קופו.

אך היו אחרים – שאינם קוֹפים – ואף־על־פּי־כן גם נשמתם יצאָה על המוקד.

כג.    🔗

נכנס נובמבר, ועמו צינה וכפור, ימים שהמין האנושי המשתעל מתענג על מיטב השיר של מיני כעחין וניעין וכעכועין; הוא חודש, שבו תינוקות פּושטים כתים־כתים בשדות הסלָקים וחומסים מכל הבא ליד, לגודל חמתם של האיכרים, הרודפים אחריהם רדיפה־לבטלה, ובידיהם מקלות וקלשונות.

ערב אחד חזר אולנשפיגל מאחת הפשיטות הנ"ל ושמע יבבה של תחנונים שעלתה מאחרי אחת הגדרות. נרכן וראָה כלב שרובץ על גבי אבנים.

“אִי לך, עלוב, שאתה מאַחֵר רִבְצְך במקום הזה!”

החליקו בפיסת־היד, וכיוָן שחש את גבו שכולו רטוב, סבר בלבו, שמן הסתם ביקשו להטביעו. מיד נטלו על זרועותיו לחַממו.

בא הביתה ושאל:

“הבאתי פּצוע, מה אעשה בו?”

אמר קלאס:

“חבשהו!”

הניח אולנשפיגל את הכלב על גבי השולחן, ומיד, לאור העששית, ראו – הוא, סואטקין וקלאס, – כּוּפרי אַדמוני מגזע כלבי־לוקסמבורג, שנפצע בגבו. הדיחה סואטקין את הפצע במים, משחתו במישחה וחבשתו במטלית. אחר־כך השכיבו אולנשפּיגל במיטתו, אף־על־פּי שביקשה האם לקחתו למיטתה שלה, – ונימוקה עמה: שדרכו של אולנשפיגל להיות מתהפּך על משכבו בלילות, כאחד השֵדים, להבדיל, בִמְזָרק של מי־חטאת, וסופו שמחַנק, חס־ושלום, לכלבלב זה.

אלא שנתעקש אולנשפּיגל ולא זז מדעתו וכל־כך שקד לטפּל בגור־כלבים זה, שבטרם יעברו ימים ששה, נתרוצץ הלה בעזות־פנים ובחציפות, כאחד מכלבי החצר הוָתיקין.

ומורה־הדרדקים שבבי־אולפנא, שקוֹרין שוֹל־מייסטר, כינהו בשם טיטוּס ביבוּלוּס שנופיוּס. טיטוס על שום מה? – זכר לטיטוּס קיסר רומי, שנשתבח בטוב־לבו והיה שׂשׂ על כל כלב שאין לו בעלים, לאספו לפרלטרין שלו; ביבולוס – דהיינו: שיכור. – על שום מה? לפי שחיבה יתירה היה הכלב מחבב שיכר חרדלי; ושנופיוס — דהיינו: בעל־נחיריים – על שום מה? לפי שדרכו לרחרח תמיד ולתקוע חוטמו בכל חור של עכבר או כל מחילה של חפרפרת.

כד.    🔗

בקצה רחוב בית־היראה, בשוּלי בריכה שמימיה עמוקים, היו שני ערבי־נחל עומדים זה כנגד זה.

פעם אחת, באחד־בשבת לאחר תפילת־מנחה, בא אולנשפיגל ומתח חבל ביניהם וכל־כך היטיב לרקד עליו, שעם רב של בטלנים נתקהלו שם והיו מריעים לו תרועות של יישר־כוח בקול צהלה ומחיאות־כפּיים הרבה.

אחר־כך ירד למַטן והיה מחזר על הבריות, ובידו קערה, שנתמלאה חיש־מהרה, והלך לביתו, ושפך את כל המעות כולן אל סינרה של אמו, ולא שייר לעצמו אלא י"א ליארדין בלבד.

באחד־בשבת שבא לאחר־מכן ביקש לשוב ולרקד על גבי החבל, אלא שנמצאו זאטוטים משחיתים שנתקנאו בו, שבחור זריז וממולח הוא, וקיפדוּ לו לאותו חבל; ולא קפץ אולנשפיגל קפיצות מועטות, והחבל פּקע תחתיו, והוא נפל המימה.

והיה שוחה וקרב לחוף, והזאטוטים קוראים לעומתו?

“השלום לך, תכשיט גדול, רקדננוּ המופלג אוּלנשפיגל? שמא גם לשיבוּטין שבבריכה אמרת ללמד חכמת הלוליינים, שמרקדין על חבל?”

יצא אולנשפיגל מן הבריכה, ניער המים מעליו, וכיון שראָה את מבקשי־רעתו נרתעין לצדדין מיִראָתם שמא ישתער עליהם, צוַח אחריהם ואמר:

“רבותי, אין לכם לחשוש כלל! אדרבא, היקבצו באחד־בשבת הבא עלינו לטובה: שלהטים חדשים אני עושה על גבי החבל, ואת כסף־הפּדיון אחלק עמכם חלק כחלק.”

אותו אחד־בשבת לא שבו הבחורים־דנן לקפד את החבל; אדרבא, היו משיטים עיניהם ומשגיחים היטב, שלא יבואו אחרים להשחיתו, חלילה לפי שֶעָם עצום ורב נקבצו ובאו.

פנה אליהם אולנשפיגל ואמר:

“תנו לי איש אחת מנעליו, ובתקיעת־כף נוטלני על עצמי שאהא מרקד עם כל אחת ואחת מהן, תהיה אשר תהיה, אם קטנה ואם גדולה.”

“ומה קנס אתה קונס על עצמך, אם תיכשל בכך?”

אמר להם אולנשפיגל:

“קוֹנֵסְני עלי ליתן לכם עשרים לוגין של שיכר משובח; ואם אזכה, תשקלו על כפי ג' פאטארדין.”

“יהי כן!” – השיבו הזאטוטים, ואיש־איש חלץ אחת מנעליו ונתנה לו. הטיל אולנשפיגל את כולן לתוך סינר, שהיה מלובש בו, עלה על גבי החבל, ואף־על־פי שנתקשה בדבר, היה מרקד והולך, ובידו כל הכבודה הרבה הזאת.

עמדו הפרחחים למטן וקראו אליו:

“הלא אמרת, שתרקד עם כל אחת ואחת מנעלינו! נַעֲלֵן, איפוא, אחת לאחת לפנינו ורקוד, או שַלֵם לנו שלמי־כשלון.”

השיב אולנשפיגל ואמר:

“והרי אני מרקד עמהן! וכי אמרתי שאני נועלן? ראוּני שאני מרקד, וכל מה שיש בסינרי מרקד עמי. מה לכם לוטשים עיניכם כנגדי, צאצאי־צפרדעים? שקלו על ידי את ג' הפאטארדין.”

והיו הבחורים מצווחים כנגדו, שיחזיר להם נעליהם; לקח וזרק את הנעליים אחת לאחת לתוך הקהל. מיד פרצו כולם בבת־אחת פרץ גדול לבור וליטול איש את נעליו, ותהי תיגרה, – כי נלאו הזאטוטין למצוא איש מנעלו בתוך הערימה הגדולה, שֶעָרַם כנגדם.

ירד אולנשפיגל מעל העץ וזרק על הניצים סילון של מים, – אלא שאותם המים לא מים טהורים היו…

כה.    🔗

בן ט"ו היה יורש־העצר; ובלא תכלית, כדרכוֹ בשממון, היה משוטט על פני הפרוזדורין, המעלות והטרקלינין שבפלטרין. אלא שלרוב ראוּהו אנשי־החצר בסמיכות לחדרי־הנשים, עומד ומקנטר לנערי־הפלטרין, שקורין פאז’ין. לפי שבכל עת תמיד היו אותם בני־הפרתמים שרויים שם, כחתולים שאורבים לעכברים. מהם שהיו ניצבים בחצר, זוקפים חוטם כלפי מעלָה ושָׁרים שירי־דוֹדים.

היה יורש־העצר שומע אותם שירים ולפתע־פתאום משרבב פניו בחלון, והפּאזין העלובים מתפּחדים פחד גדול למראה פרצוף כפוּש ומכורכם זה שנתגלה להם במקום עיניהן היפות של יעלות־החן.

והיתה בין נשי החצר מטרונית אחת, אשה פלאמית יפת־תואר מדודציילה הסמוכה לדאם, הדורָה כפְרִי שהבשיל, וגדולה בנוֹי: שעיניה ירוקות, ושערותיה תלתלין של זהב.

והיתה האשה פרוצה־בחדוָה ויוקדת־בתאוָתה ולא הצניעה מן הבריות חסד שמשכה על פלוני ואלמוני מאלופי־החצר, אשר שפר עליהם חלקם וזכות נעימה ניתנה להם הימנה להתענג על נטיית־רצונה בת־השמים. בימים ההם בחר לבבה בפלוני איש־חמודות מרמי־היחש.

יום־יום בשעה מסוימת היתה מזדמנת עמו, והדבר נודע לפיליפּ.

ישב לו פיליפּ על דרגש ליד חלונה וארב לה; בברק־עין, בפתחון־פה כל־שהו, ברישרוש כלי־מילת מרוקמים ריקמת־זהב, חלפה־ניצנצה על פניו אותה מטרונית שעלתה מן הרחצה, כלולה בהדרה תאוה־לעיניים. עצרה יורש־העצר ולא קם מעל דרגשו:

“סיניורה, היש לך שהות של כלום?”

והיתה המטרונית מרתתת מחמת רוחה שנתקצרה עליה, – משל סוסה נאה שעצרוה בשטף־מרוצתה אל סוס־אביר שצוהל באחו, – אך השיבתו לאמור:

“הוד רוממתו, כל אשה שבפלטין עושה רצון מלכותו.”

אמר לה:

“שבי על ידי.”

מיד זקף בה עין ערמומית, נוקבת, חמדנית, והוסיף ואמר:

“קראי לפנַי תפילת אבינו־שבשמים בלשון עם־פלאנדרן; ידעתי לפנים את לשון התפילה, אלא שנשתכחה הימני.”

והיתה העלובה קוראה לפניו תפילת אבינו־שבשמים, והוא מפגיע בה שתָאט קריאתה, אט־אט ככל האפשר.

וכך קראה לפניו את התפילה י' פעמים רצופות, ולא פסקה מלהרהר בלבה על שעה של תפילות אחרות, שסבורה היתה שהיא קרובה ביותר…

לאחר מכן היה משבח בעשרה לשונות של שבח את שערותיה הנכפלות ביופי ואת צחות פניה שמגַנות את החמה בזיוָן, ואת עיניה המפיקות נוגה. ורק על חמוקי כתפיה המלאות ושדיה המגביהים לשבת ושאר כל חמוּדיה – לא ערב את לבו לומר אמירה כלשהי!

וכבר היתה המטרונית סבורה, שפטורה היא לילך, ופעם בפעם השקיפה לחצר, שבה היה אלוּפה ממתין לה, אלא שאותה שעה פנה אליה יורש־העצר ושאלה, אם יודעת היא, איזוהי מידה טובה שבאשה.

וכיון שמגודל המבוכה לא ידעה מה שתשיב, –קפץ והשיב הוא תחתיה, כמטיף־מוסר:

“איזוהי מידה טובה שבאשה? הווי אומר: עניווּת, כשרות וצניעות.” והשיא לה עצה טובה, שתהא נוהגת צניעות במלבושין ותדקדק להסתיר חמודותיה. ענתה המטרונית אמן אחריו ברכינת־ראש ואמרה לו, כי לפני הוד־רוממתו ההיפרבוריאית¹⁴ ניחא לה להתעטף בעשר אדרות־שער של דובים, ולא במטלית של מלמלה.

בילבלה האשה את דעתו במענה הזה ונשאה רגליה בגילה ודיצה.

ואף־על־פי־כן היתה אש־הנעורים מלהטת בלבו של יורש־העצר. אלא שלא היה זה אותו להט־איתנים המעורר את בעלי הנפש החזקה לעלילות גדולות, ולא אותה אש רכה, שמביאה את בעלי הנפש העדינה לידי דמעות. אלא היתה זו אותה אש זרה, אשה של גיהנום, שהשטן לבדו עלול להבעירה. והיה אותו להט מבהיק בעיניו האפורות, כאור הירח בליל חורף מעל לבית־עלמין. האכזריות־חימה אכלתו האש.

מאין לו, לאתו רשע עלוב, אהבה לשום ברייה שבעולם, לא מלאו לבו ליתן עצמו לנשים; והיה פורש לקרן־זוית חשיכה ודחויה, אל אחת המטמורות שקירותיה מטויחים וחלונותיה צרים, ששם היה נוהג לכרסם את עוגת־המגדים שלו, ושפעי זבובים מתקבצים ועטים אל פתותי המתיקה. שם היה טרוד ביצרו, אגב מעיכת זבובים באצבעותיו על גבי הזגוגית, מעוך וקטול מאות הרבה, עד שנתרעדו אצבעותיו רעדה גדולה, ושוב לא היה בהן כוח להמשיך במלאכת־הדמים. ותענוג של פיגול היה חש מיגיעת־בשרים אכזרית זו, – לפי שהתאוה והאכזריות אחיות של נַבְלות הן. אחרי־כן היה מסתלק מאותה קרן־זוית סר וזעף שבעתיים; והיה כל אדם בורח, ככל האפשר, מפניו של בן־מלך זה שנתכרכמו פניו כשל מי שמפרנס ביַלֶפֶת.

והיה הנסיך מתייסר הרבה: שלב רע מביא יסורים על בעליו.

כו.    🔗

יצתה המטרונית יפת־התואר מוואליאדוליד והלכה לבירנית שלה דודציילה אשר בפלאנדרן.

עברה על פּני העיר דאַם, ועמה סוכן־ביתה בעל־הבשרים, וראתה עלם כבן ט"ו שיושב ליד קירו של בית קטן ומנגן בחמת־חלילים, שקורין סומפוֹניה. והיה שם כלב אדמוני עומד על ידו ומיילל תמרורים, לפי שאותה נגינה לא ערבה, מן הסתם, לאוזנו. והיתה החמה מאירה בגבורות; ונערה שעמדה ליד העלם, היתה גועה בצחוק גדול עם כל יבבה של נכאים, שיצאה מפיו של אותו כלב.

עברה המטרונית הנאוה, ועמה סוכן־ביתה בעל־הבשרים, על פני אותו בית קטן ונסתכלה באולנשפיגל המנגן בסומפוניה, ובנלה הגועה בצחוק, ובטיטוס ביבולוס שנופיוס, המייבב תמרורים.

אמרה המטרונית:

“נער רשע, למה תביא את הכלב לידי יללה?”

שמע אולנשפיגל וניהם ביתר עוז, מיד יבב ביבולוס ביתר אבלות, ונלה צחקה ביתר עליצות.

נתכעס הסוֹכן והצביע כלפי אולנשפיגל ואמר לה למטרונית:

“שמא אני מחבט לו, למנוול זה, בנדן חרבי שלי, והוא מפסיק יללתו המגונה?”

זקף אולנשפיגל עיניו באותו סוכן והטיח בפניו:

“שתוֹק, בעל־כרס!” – והוסיף לנגן.

ניגש אליו הסוכן ואיים עליו באגרופו; מיד התנפל עליו ביבולוס שנופיוס ותפסוֹ ברגלו; נפל הסוכן על פּניו והיה מצעק בקול גדול:

“הצילו!”

צחקה המטרונית ושאלה לאולנשפיגל:

“הגד נא, בעל־החלילין, אם ידעת: הדרך מדאַם בוֹאכה דוּדציילה ־ עודנה כשהיתה?”

הניד אולנשפיגל בראשו מנוד שמרמז רמיזה של הן, אלא שהוסיף לנגן ולא סילק עין מאותה מטרונית.

שאלתו המטרונית:

“מה זה תלית עיניך בי?”

אלא שלא השיבה אולנשפיגל מטוב ועד רע והיה מרווח עיניו רוָחה יתירה מריבוי הפליאה וההתפעלות.

שאלתו המטרונית:

“ולא בושה היא לנער שכמותך להיות מסתכל ככה באשה?”

האדים אולנשפיגל אודם פוּרתא, אך לא פסק פיו מנגן ועיניו מהבט בה.

חזרה ואמרה לו:

הלא שאלתיך: אם לא נשתנה הדרך מדאַם לדוּדציילה?"

אמר לה:

“מיום שמנעת ממנו את הכבוד לשאתך על גבו, ניטלה ירקוּתו הימנו.”

אמרה לו:

“התלווני?”

אלא שעמד אולנשפיגל ולא זז ממקומו ולא המיש עיניו מן המטרונית; והיא ראתה כל גודל הערמומית, שנתמשכה לו ממקור העלומים, וסלחתה לו בנפש חפצה.

קם אולנשפיגל ושם פניו אל פתח הבית.

אמרה לו:

“אם־כן, להיכן אתה הולך?”

“להתקשט בבגדים נאים.”

אמרה לו:

“לך!”

ישבה המטרונית על גבי הספסל אשר עם מבוא־הבית, והסוכן בצדה. ביקשה לגלגל שיחה עם נלה, ולא עלתה בידה: שקפצה נלה פיה מלהשיב לה, מחמת הקנאה שנתקשרה בלבה.

חזר אולנשפיגל, מרוחץ למשעי ומלובש לתפארה במקטורן של פלוסין, והיה מראהו בבגדי יום־טוב אלה יפה־להלל, – פוחז שכמותו!

שאלתוֹ נלה:

“הבאמת תלך עם מטרונית נאה זו?”

אמר לה:

“הריני חוזר במהרה.”

אמרה לו:

“לא, שהדרך משובשת בבוץ הרבה.”

שאלה המטרונית בחרי־ אף, לפי שגם בלבה היתה קנאה, ואמרה:

מדוע, נערה, תְנִיאיהו מִלֵילך עמי?"

החרישה נלה מלהשיב לה תשובה כלשהי, אלא שהיו דמעות גדולות מתקשרות בעיניה, וזקפה במטרונית מבט של עגמה וכעס.

יצאו ארבעתם: המטרונית, שישבה לה, כמלכה־לכל־דבר, רכובה על גבי רֶכֶשׁ לבן, שטפיטן של קטיפה שחורה עטוי עליו; הסוכן, שכרסו העבה נתפּרכסה לו עם כל פּסיעה ופסיעה; אולנשפיגל, שהנהיג את הסוס באַפסר; ובצדו – ביבולוס שנופיוס, שזקף זנבו מעשה־גאוָה.

וכך היו צועדים שעה מסוימת, אלא שלא ניחא לו לאולנשפיגל. בשתיקה, כשתיקת הדג, היה שואף לקרבו את ריח־העדנים של לובֶן דְיַאוָה שקורין בנזואין, שהיה נודף מן המטרונית, ובהתגנב הציץ פּעם בפעם בכלי־הריתמה, המקושטים בעדיים של מתכת, ובתכשיטיה היקרים; ולאו־דוקא בהם, אלא גם בקלסתר פניה העדינות, בחזה המגולה, בעיניה הנוצצות ובשערותיה, המבהיקות בחמה כמין שביס של זהב.

שאלתו המטרונית:

“למה תחריש כל העת, הנער?”

ולא השיב כלום.

אמרה לו:

“הרי לא ערל־שפתיים אתה, שייקצר ממך לעשות שליחותי?”

אמר לה:

“הכל לפי השליחות.”

אמרה לו:

“מכאן ולהלן אסע לי לבדי, ואתה חזור, אם ידעת, ולך לקילקרקה, ושם תהיה לי לפֶה להגיד לאדון פּלוני אשר בגדוֹ שחור־אדום, שלא ימתין לי היום, אלא יבוא לבירנית שלי באחד־בשבת בשעה העשירית בערב וייכנס במבוי של סתרים.”

אמר לה:

“לא אלך!”

אמרה לו:

“מדוע?”

חזר ואמר:

“לא אלך!”

אמרה לו:

“מה החימה הזאת לך, בר־שֶׂכוי כַעסָן שכמותך!”

אלא שהיה אולנשפיגל חוזר ופוסק את פסוקו:

“לא אלך!”

“ואם אתן לך שכר־טירחה פלוֹרין אחד?”

“לא!”

“דוקאט?”

“לא!”

“וזהוב?”

עמד אולנשפיגל בסירובו ואמר:

“לא! אף־על־פּי שאלה הדברים חביבין עלי יותר מקוֹנכיות בארנקה של אמי.”

צחקה המטרונית, ולפתע נתמלטה מפּיה צעקה גדולה ומרה:

“וי לי! שפונדה של משי, מרוקמה בפנינים, אבדה ממני, והיא דבר־של־חפץ, לא יישקל כסף מחירה! והרי בדאם עדיין קשורה היתה בחגורתי.”

לא זע אולנשפיגל ולא נע, והסוכן נחרד חרדה גדולה:

“שָרָתי, חלילה לך לשלוח פּוחח זה, שלעולם לא תזכי לראות פונדתך.”

שאלה המטרונית:

“ומי ילך לחפשה?”

השיב הסוכן:

“מילא, באין ברירה, לא אחוס על זקנותי.”

ונשא רגליו והלך.

אותה שעה היה שרב של צהריים קוֹפח בעוז עד אין־נשוא, והבדידוּת מופלגת. בשתיקה פּשט אולנשפיגל מקטורן של יום־טוב שנתלבש בו ושטחו בצל תרזה אחת, שתשב עליו המטרונית ולא תהא חוששת מפני לחלוחית העשב, והיה עומד בקירבתה ומתאנח.

תלתה המטרונית עיניה בנער זה הרך־בשנים, ומרוב רחמיה שנתמלאה עליו, שאלתו, שמא נתעייף, בעמדוֹ על רגליו, שרגלי נער הן? לא אמר אולנשפיגל אמירה כלשהי, אלא צנח לישב בקירבתה, והיא תמכתו בצניחתו ומשכתו אל חזה המגולה, ושם נשתהה שהייה יתירה בשמחה רבה כל־כך, שעל־כורחה עלה הרהור בלבה, כי אך מידה אכזרית היא לצוותו, שיואיל בטובו לבקש לו כּר אחר לראשו.

תוך כך חזר הסוכן והודיע, כי יגע ולא מצא אותה פוּנדה.

אמרה המטרונית:

“הנה היא! מצאתיה, שעה שצנחתי מעל סוסי, שבשמיטתה נאחזה בארכוף.”

והחזירה פניה לאולנשיפגל, ואמרה:

“ועכשיו הובילנו מישרים לדודציילה והגד לי, מה שמך.”

אמר לה:

“פּטרוני העליון הוא תילברט הקדוש, ופירוש שמו: אָץ ליטול דברים של חפץ. שם אבי קלאס, ושם־כינויי אולנשפיגל, רוצה לומר: ספקלריה שלך. אם תסתכל מעלת־כבוד תפארתה בספּקלריה זו, וראתה בעלילוּת, כי מקצה ארץ פלאנדרן ועד קצה אין בה פרח שיִשוה בהדר־יפעתו לחין־יופיה, הנותן ריח־ניחוח.”

עלה סומק בפניה של המטרונית מגודל ההנייה, ולא חרה אפה באולנשפיגל.

וסואטקין ונלה היו יושבות ובוכיות כל אותה שעה ארוכה שנשתהה בדרך.

כז.    🔗

חזר אולנשפיגל מדודציילה ועם שנכנס העירה ראה את נלה, ששעוּנה אל כותל, וידיה מגרגרות אשכול של גפן כוּשית; והשכל מחייב, שאותן ענבים השביעו נפשה מעדנים ושוֹבבוּה, אלא שכל אותו תענוג לא היה נותן בה סימנים כלל. אדרבא, ניכר בה, שרגוּזה היא ופורטת בכעס ענבה אחרי ענבה. ראה אולנשפיגל, שצערה מרובה, ופניה מפיקות עצבות ויסורים קשים, – ורחשי חיבוב וחמלה נתקשרו בלבו. מיד קרב אליה מאחוריה ונשק לה על צוָארה נשיקה של ליבוב וחיבוב.

אך בשכר זה נתכבד בסטירת־לחי של זעף. אמר לה:

“ואף־על־פי־כן, איני מבין כלום.”

והיו עיניה משגרות דמעות הרבה.

אמר:

“שמא תבקשי, נלה, להיות כמזרק המים הזה אשר במבוא הכפר?”

נתנה עליו קולה ואמרה:

“לך לך!”

אמר לה:

“לא אוּכל לילך, ילדה, כל זמן שאַת בוכיה!”

“לא ילדה אני, ולא בוכיה אני.”

“חס ושלום! וכי בוֹכיה אַת? הלא אַך מי מנוּחות הם, שהולכים לאט מעיניך.”

“לך־לך מעל פּני!”

“לא אלך!”

ובידיים רועדות היתה נלה ממוללת את סינרה, שפלגי דמעות ירדו עליו וליחלחוהו.

שאל אולנשפיגל:

“נלה, הבקרוב ישתנה מזג האויר?”

והיה צופה בה ומחייך חיוך של חיבוב.

אמרה לו:

“וכי מה הבדל לך בדבר הזה?”

“משמע, יש הבדל: שבאויר של יבוֹשת, אין גשמים יורדים.”

“כלך־לך למטרונית שלך, שכלי־שיראין עליה, כבר שיעשעת אותה כל־צרכה.”

עמד אולנשפיגל וידבר שיר:

עֵינֵי עָפְרָה מְקוֹר דִּמְעָה,

וְכִי תִּדְאַב, אֶדְאַב עִמָּהּ.

שִׂמְחָה בַּלֵּב שׁוֹקֶקֶת

לְעֵת עָפְרָה שׂוֹחֶקֶת,

וְכִי תְמָרֵר בַּבֶּכִי,

יִזְלוּ פְּנִינִים עַל לֶחִי.

אַךְ בְּגִילָהּ וְאַף בִּכְאֵב

מִיֵּין־לוּבֶן מְלוֹא הַכּוֹס

אַקְרִיבָה לָהּ בְּחֵפֶץ־לֵב

לְבַעֲבוּר תָּשִׂישׂ מָשׂוֹשׂ,

הַיַּיִן יֶחְמַר בַּגָבִיעַ,

וּפִי נֶלֶה שְׂחוֹק יַבִּיעַ.

אמרה לו:

“אי־לך, בן־בלילעל, העוד תערוב לבך להלעיג עלי?”

אמר לה:

נלה, בן אני, אך לא של בליעל: שחוֹטר אני מגזע ישישים, ונצר משרשי פּרנסים, שגושפנקא שלהם ג' קיתונות של כסף ברקע של שיכר. ועתה אמרי לי, נלה, האמנם מנהג הוא בארץ פלאנדרן, שיהא אדם זורע נשיקות־פּה וקוצר מכות־יד?"

“אי־אפשי לדבר עמך!”

“ואף־על־פּי־כן, פּצית פּיך לומר לי דבר זה.”

“אני כועסת, כועסת, כועסת עליך!”

תקע לה אולנשפּיגל תקיעת־אגרוף קלה בגבה ואמר לה:

“נשקת למרשַעת, – היא פּוֹגעת; הכית, היא נכנעת.” הכנעי, איפוא, ילדה, שהרי הכיתיך…"

החזירה נלה פּניה.

מיד פּשט ידיו, ותיפּול על צוָאריו ותבך:

“ולא תוסיף ללכת לשם, טיל?”

אלא שהחריש אולנשפּיגל מלהשיב לה, מחמת ריבוי הטירדה שהיה טרוד אותה שעה; שלחץ אצבעותיה החוורות והרועדות, ובשפתי פּיו טרח לייבש דמעותיה הלוהטות, שהיו נושרות מעיניה, כאגָלים גדולים של מטרות־עוז.

כח    🔗

בימים ההם סירבה גֶנְט היחסנית לפרוע את המס הקצוב, שהטיל עליה בנה קארל קיסר¹⁵. לא השיגה יד האוכלוסין לשלם, לפי שכבר הֵשַם קארל את העיר שממה גדולה¹⁶. ולפי שהיתה זו חטאָה כבדה, סבר קארל בלבו, כי ראוי לו, שהוא גופו יעשה שפָטים בגֶנט: כי שוֹט בנים יכאיב שבעתיים לגו אֵם. הציע לו ידידו וריעוֹ פראנציסקוס¹⁷ אֶרך־השער, שישׂים פעמי־מרכבותיו דרך צרפת, ונאות לו קארל. ושם שיחרוּ פּניו בברכה והשפּיעו עליו כבוד־מלכים, תחת לקחתו בשביה¹⁸ – שדרכם של מלכים לעשות יד־אחת, כל אימת שנצרכים לסייע זה לזה כנגד עמיהם.

ימים רבים עשה קארל בוואלאנסיין והסתיר את חרון־אַפּו הסתר־היטב, והיתה העיר גנט יושבת בשלוָה, בסבר וסיכוי, שהקיסר בנה לא יפקוד על מכורתו מעשה שעשתה כדין וכמשפּט.

יצא קארל בראש ד' אלפים פּרשים והגיע אל חומות העיר, ועמו אַלבאַ והנסיך דְמִן אוֹראן. ביקשו דלת־העם ובעלי־המלאכה שבעיר להתנגד לבקרת־בן זו, ולתכלית הזאת קיבצו פ' אלפים עירוניים וכפריים. אלא שהסוחרים הגבירים אשר העלו פּימה עלי כסל,אותם שמתקראים hoogh־ poorters התנגדו לכך, מיִראָתם, שעל ידי הצלחת העניין תָרוּם, חלילה, קרנה של דַלַת־העם תרומה יתירה! והרי בדרך הזה היה לאֵל־ידה של גנט להכות ולמַגר את בנה, על ד' אלפים פּרשיו; אלא שהיתה העיר מחבבתו, ואפילו בלבם של בעלי־המלאכה נתחדשו הסיכוּיין.

השיב קארל אהבה לאוהביו, אבל רק בממון שקיבל מגנט וגנז בארגזאות, ולא אמר די.

לכד קארל את העיר, מיד הפקיד עליה שומרים, – שיוֹמם ולילה היו משמרות יוצאין לסייר את גנט. לבסוף פּירסם גזר־דינו ברוב טקס והדרה.

חשובי־העיר נתחייבו לבוא בחבל על צוָארם לפני כיסא־מלכותו ולשלם מס־ענושים סך כך־וכך. העיר גנט הוּרשעה בעווֹנוֹת שאין כמוֹתם יפים להרשעה: בגידה, ומרידה, ומעל, וכחש, והפרת־ברית, ובזיונה של מלכות. וגָזר הקיסר, שמעתה יהיו כל הזכיונים והחירותים, וכל המשפּטים והמנהגות המיוחדים בטלים ומבוטלים, והתקין תקנה – כמי שמשׂים עצמו אל־שדי, כביכול, – שמכאן ואילך יהיו המִתְקַסרים נשבעים בשעת נטילת־הכתר, שלא יוַתרו לעיר שום ויתוּר כלל, חוץ לאותם שנתוַתרו לה

ב־Concessio Carolina¹⁹.

הוא ניתץ את בית־הנזירים של סן באווֹן, לבנות תחתיו מצודה, אשר ממנה יוּכל, לכשיִרצה, לרטש את בטן אמו רטש־היטב בבליסטראות.

כבן נאמן, האָץ לכבוש את הירושה, החרים את כל נכסיה וכל תבוּאַת־כספּה של גנט, ואת כל הבתים אשר בה, וכלי המלחמה ועתוּדותיה. כיוָן שמצא את העיר בצורה ומבוצרת למעלה מן המידה, קם וקירקר כל מעוּזיה: המגדל האדום, חוֹר־הצפרדע, שערי בראמפואורט, סטינפואורט, ואַאַלפואורט, קטל־פואורט ורבים אחרים, שנתעטרו בעיטורי־גילופין ופיתוחי־חותם דקים מן הדקים משל היו תכשיטין ושכיוֹת של חפץ.

לימים היו נכרים מזדמנים לעיר והיו תוהים ושואלים זה לזה:

“ואיה הנסים והנפלאות, שסיפּרו בשבחה של עיר זו? הרי היא קריה מצוּיה ושוכנת למעצבה.”

והיו אנשי גנט משיבים:

“קארל קיסר נטל הימנה את אַבנטה היקר.”

ובדברם, היו ככלי מלא חימה וכלימה. מהריסותיהן של חומות העיר נטל הקיסר אבנים לבניין מצודתו.

ביקש המלך לירד לחייהם של בני־העיר, כדי שיגיע־הכפּיים וחרושת־המעשה וכל העשירוּת שנתברכה בה לא יהיו עוד פּוּקה ומכשול למזימות־הרהב אשר רחש לבו. קם וקנס לה, לעיר, שתסלק לו כל אותם מסים וארנוניות שנתחייבה ולא שילמה, סך ד' מאות אלפים פלורינים זהב, וכן שתשלם סך ק“ס אלפים, ולבד מאלה מס קצוב סך ו' אלפים לשנה עד סוף כל הדורות. בשעתו קיבל הקיסר גמ”ח מן העיר ונתחייב לשלם לה בכל שנה ק“נ ליטראות־כסף; קם ונטל בזרוע את שטרי הגמ”ח הנ"ל, ובדרך הזה הֶעשיר.

העיר גנט קשרה לו אהבה והיתה מסייעתו כמה וכמה פּעמים, אלא שנעץ בלבה חרב ומחמת מיעוט החלָב שמשכה לו, שתה דָמֶיה.

אחר־כך נתן דעתו על רולאנד, הוא הפּעמון היפה־להלל; וגזירה גזר לתלות בלשונו של אותו פּעמון את האיש, אשר היכה בו להזעיק את בני־העיר, שיתקבצו לעמוד על זכוּתם. ולא חסה עינו על רוֹלאנד, לשון אמו־הורתו, הלשון שזעקה אל ארץ פלאנדרן, על רולאנד, זה הפּעמון הגא, שהיה אומר על עצמו:

Als men my slaet. dan is’t brandt,

Als men my luyt, dan is’t storm in Vlaenderlandt

פּירוש:

מצלצלים בי – נפלה דליקה בשער.

מריעים בי – קם בפלאנדרן סער.

כיוָן שסבר קארל, כי בקול גדול יתר על המידה מדבר לשון זה, קם וסילק לו לאותו פּעמון. והיו האנשים שבגלילות־העיר אומרים, כי לא מתה גנט אלא מחמת בנה, שעקר לשונה בצבת של ברזל²⁰.

כט.    🔗

היו ימי אביב נוקפים בצחותם, והאדמה רבצה מקוטרת אהבה. עמדה סואטקין ליד החלון הפּתוח והסיחה עם פּלוֹני; עמד קלאס ופיזם איזה ניגון; ואולנשפּיגל עשה כיפּה־של־דיינים וחבשה לראש טיטוס. והיה הכלב מגביה כפּיו, כפוסק כביכול פסק־דין, ואליבא דאמת לא עשה כן אלא לחלץ ראשו מן הכיפּה.

לפתע קם אולנשפּיגל והגיף את החלון, והיה מתרוצץ על פני החדר, מקפּץ על שולחנות, מדלג על כסאות ומגביה ידיו כלפי הסיפּון. ראוהו סואטקין וקלאס, שהוא מקפּץ ומדלג בחפצו לתפוש צפּור־חמודות קטנה, שהיתה מצומדת למריש אשר בפינת התקרה, מטפּחת בכנפיה ומצייצת מפּחד.

וכבר ביקש אולנשפּיגל לתֹופשה בידיו, אלא שהקדימו קלאס ואמר לו:

“מה לך מקפּץ ככה?”

אמר לו:

“שמבקש אני לתופשה, לשימה בכלוב, לפרנסה בזרעונים ולאָנסה שתאמר שירה לפני.”

חזרה הצפּור ונתפּרחה בציוץ־תמרוּרים והיתה מעופפת מקרן־זוית לקרן־זוית, וראשה מתחבט בזגוגיות.

והיה אולנשפּיגל מקפּץ אחריה, עד שנטפּל אליו קלאס, השים כפּו על כתפו ואמר לו:

“מה אַתה תופסה ומשׂימה בכלוב, כדי שתאמר שירה לפניך, אף אני כן: שאני משימך בכלוּב, המסוּגר בסבכה של ברזל, ואונסך לומר שירה לפני. אלא שחביבה עליך הריצה, ולא תוכל; ואתה עתיד לישב בצל בְקַר־לך, ובשמש בחם־לך. ויום אחד, באחד־בשבת, נלך מן הבית ונשכח ליתן לך מזונותיך ולא נחזור אלא בחמישה־בשבת, ואנו באים ומוצאים אותך מת מיתת־רעב, קופא כאבן, בלא ניד וניע.”

נתנה סואטקין קולה בבכיה, ואולנשפּיגל ניתר ממקומו.

שאלוֹ קלאס:

מה אתה עושה?"

ואמר לו אולנשפּיגל:

“את החלון אני פּותח לפניה.”

מיד פּרחה החוֹחית ויצאָה דרך החלון בקול דיצה וצויצה, המריאָה אל־על, כחץ מוּעף, ואחר ישבה על בד של עץ־התפּוח הסמוך והיתה מצחצחת נוצותיה ובלשון של עופות מגדפת לו לאולנשפּיגל גידוף גדול.

פתח קלאס ואמר:

“בני, לעולם אַל תהא נוטל חירוּת מאדם וחיה, שאין כמותה ברכה לבעליה. ויהא כל אחד מתחמם בשמש בקר־לו, ומַצֵן עצמו בצל בחם־לו. ישפּוט רבון־העולמים את קארל קיסר, ירום־הודו, וכגמולו ישלם לו על שאָסר בשלשלאות של ברזל את חופש האמונות והדעות בארץ פלאנדרן ונתן בכלוב של שעבוד את גנט רבת־היחש.”

ל.    🔗

ויקח פיליפּ את מאריה מפּורטוגאל²¹ לו לאשה ויספּח כל נחלאותיה אל ממלכת אספּמיא, היא ספרד. ותהר ותלד את דוֹן קארלוֹס הרשע והמטורף; אך אהוֹב לא אֲהֵבָה.

קָשו חבלי־הלידה על המלכה ותפּול למשכב ותֵאָנש; והיו מטרוניות שבפּלטין מקיפין אותה, והדוכסית אלבא בתוכן.

פּעמים הרבה היה פיליפּ נוֹטשה לאנחות והולך לראות בשריפת המינים. וכן עשו כל בני היכלו, האלופים והמטרוניות, לרבות הדוכסית אלבא, סועדת־החולה היחסנית.

בימים ההם הרשיעה האינקוויציה יוצר־פּסילים פּלוני מבני פלאנדרן שדתו קתולית, שהיה מעשה ובא אצלו נזיר פּלוני וביקשוֹ לגלף בעץ פּסל של אמא קדישתא, ולסוף לא שילם לו שכר־מלאכתו, כפי אשר באו על המוסכם. קם הפַּסָל והטיל מום בקלסתר־הפּנים של אותו פּסל, שאמר: “לעולם ישמיד אדם את מלאכתו אשר עשה, ואַל יקבל שכר של בזיון.”

קשר עליו הנזיר קטרוג גדול, שחילל שם־שמַים, תפסוהו ועינוהו עינויים קשים ודנוהו לשריפה.

בשעת העינויים נכווּ פּסות־רגליו, ובלכתו מבית התפיסה למקום המוֹקד, עוטה בגד של קנוּסי־מיתה, שקוֹרין סאנבניטו²², היה מצעק מצפּרני רגליו:

“כרתוּ רגלי! כרתו רגלי!”

והיה פיליפּ עומד מרחוק ונהנה לשמע זעקות־האימים, אך צחוֹק לא צחק.

קמו כל המטרוניות שבפלטרין ונטשו את המלכה והלכו לחזוֹת בשריפת הכופר. מיד קפצה והלכה גם הדוכסית אלבא, שנשתוקקה להתענג בנעימים על אותו מראה, והניחה את המלכה לבדה.

עמד פיליפּ, ועמו כל הפּמליא שלו, הדוכסים והסרנים, הפּרתמים והמטרוניות, וכולם כאחד נטלו עיניהם לראות, היאך כוֹפתים את חרש־הפּסילים איש־פלאנדרן בשלשלת של ברזל ארוכה אל עמוד, המוּקף חבילין של קש וצרורות של זרדים; ארוכה למה? שאם ירצה הנשרף, יוכל להתרחק קמעא מן האש העזה ולהיות נצלה באש שאינה־עזה.

בנפש שוקקה זקפו עיניהם לראותו, היאך הוא מתייגע, עירום כולו או למחצה, להחליף כוח לנפשו, להיאָבק עם האש.

אותה שעה נתאַוותה המלכה לפשר צמאונה. והיה שם פּלח של אבטיח צהוב, מילוֹן בלע"ז, מוטל על גבי טס גדול. קמה היולדת ממיטתה, גיררה עצמה על פּני החדר, לקחה את פּלח האבטיח ואכלתוֹ, כולו בלא שיוּר. ולפי שאותו אבטיח צונן היה, אחזתה. צינה; מיד שטפתה הזיעה, וצנחה תחתיה והיתה מוטלת על הרצפּה בלא ניד־וניע.

נתאנחה ואמרה:

“וַי לי, אילו הביאוּני אל מיטתי והוּחַם לי.”

אותה שעה קלטה אָזנה צעקתו של חרש־הפּסילים האומלל שזעק:

“כרתו את רגלי!”

נתאנחה המלכה ואמרה:

“וַי לי, שמא כלב הוא, שנובח תמרוּרים ומבשרני את מותי?”

אותה שעה לא ראה חרש־הפּסילים כנגד עיניו אלא פּרצופותיהם של בני־הישפּמיא, שהיו מזָרים איבה ומשטמה. הירהר בלבו על ארץ פלאנדרן, שהיא ארץ גיבורי־הכוח, מיד זקף קומתו, קיפּל ידיו, בגררוֹ אחריו את שרשרת הברזל, עמד על חבילי הקשין והזרדין הבוערים באש וקרא בקול:

“כך מיתתן של בני פלאנדרן לעיני תלייניהם ההישפּאמים, לא רגלי שלי כירתו, הכוֹרתים, אלא רגליהם שלהם, שיבקשו לעסוק ברציחה ולא יוכלו. יהי שם ארץ פלאנדרן מבוֹרך מעתה ועד עולם!”

והיו מטרוניות מוחאות לו כפּיים וכיוָן שראוהו שהוא עוטה גאון והוד, ביקשו לגלגל עליו חנינה.

עד שיצתה נשמתו.

והיתה המלכה מאריה מרעידה בכל יצוּרי־גוָה ומתייפּחת בבכיות גדולות. זו לזו נקשו שיניה מצמרמורין־של־גויעה, והיתה פּושטת רגליה וידיה ומצוַחַת:

“השכיבוני במיטה, חַממוּני!”

עד שיצתה נשמתה.

וכך נתקיימה נבוּאתה של קאתלינה, הכשפנית טובת־הלב, שעתיד פיליפּ לזרוע דמים ומוות ודמעות בכל אשר יִפנה.

לא.    🔗

ואולנשפיגל ונלה היו קושרים זה לזה אהבה של נוֹעם. בא סיוּמוֹ של אַפּריל, וכל האילנות עומדים בניצתם, וכל הצמחים שמלאים לחלוחית מייחלים לירח מאי, הבא לעולם שׂשׂ־בגוָניו כטוָס זה, ומפיק בשׂמים, כאגודה של פּרחים, וזמירים אומרים שירה ומשתפּכים בסלסולים בין ענפי אילנות.

עתים הרבה היה אולנשפּיגל ונלה משוטטים טנדוּ בשבילים שאין בהם רגל אנוש. והיתה נלה מתרפּקת עליו, וידיהם משולבות. נתבסם אולנשפּיגל מגילת־נפשוֹ, והיתה ימינוֹ מחבקתה, ונימוקו עמו: “על־מנת לסמכה.” והיא גם היא שׂבעה תענוגים, אלא שבלמה פּיה ולא הגידה כלום.

בשוֹפי ונחת היה הרוח מוליך על פּני השבילים בשׂמים של שדות. והיה הים הוֹמה מרחוק, כמתוֹך עצלוּת, מחמת קרני־החמה. והיה אולנשפּיגל מתמלא גאוָה, כאחד מפּרחי השטן; שלא כנלה, שנתענגה על אוֹשרה במידת הענוָה והצניעוּת, כאחת הקדושות הקטנות אשר בגן־העדן.

היתה נלה משימה ראשה על כתפו של אולנשפּיגל, והוא נוטל ידיה ואגב הילוּך מנַשקה על מצחה, על לחייה, על פּיה הקטוֹן. והיא בולמת שפתיה מלדבר.

וכך חלפו־הלכו עליהם השעות. אחזם החום והציקם הצמאון, מיד נכנסו אצל פּלוני איכר ושתו מחלבו, אלא שחוּמם לא נתפּוגג בכך.

ישבו על הדשא על עברי פּי מדרון.

היתה נלה חוורת ותפושה בהרהורים; ואולנשפּיגל תלה בה עין נכלמה.

אמרה לו:

“עצוב אתה?”

אמר לה:

,כן."

אמרה לו

“מדוע?”

אמר לה:

“אינני יודע; אך אֵלו התפּוחים, ואלו הדובדבנים, שעומדים בניצתם, וזה האויר השפוי, שחזיזי־ברק יִפלחוּהוּ, כביכול, ואלו המרגניות המוורידות, שמתפּתחות באפרים, וזה החוֹח המלבין, הנה כאן, על־ידינו, על גבי משׂוּכות.. מי יגידני, מה זה נפעמתי ככה מכל אלה, ועל מה זה נכון אני ספק־לגווֹע, ספק־להרדם? ולבי – הנה הוא דופק בי בחוֹזקה, לשמע רינוּנן של צפּרים, שננערו בין העפאים, למראה הסנוניות שחזרו ביעף. יש את נפשי להתנשא אי־שמה, הרחק־הרחק מן השמש ומן הירח. הנה חַמוֹתי, והנה אחזתני צינה, אח, נלה! חפצתי, כי אֵנתק מן הארץ הזאת… או לא: חפצתי לתת אלפי חיים לזו שתאהבני…”

ונלה מנעה פיה מלדבר, ורק צחקה צחוק של גיל ונסתכלה באולנשפיגל.

לב.    🔗

ביום הזכרת־הנשמות יצא אולנשפיגל, ועמו כנופיה של עַזי־פּנים, מבית־היראָה של אמא קדישתא; והיה בקהלם גם לַאמֶה גוּדזאַק.

משל למה הדבר דומה? לכבשה שנקלעה לתוך עדה של זאבים.

בעין יפה כיבד לאמה את כל בני־החבורה בלגימה של ממש, לפי שבכל אחד־בשבת ובכל חג ומועד היתה אמו נותנת לו ג' פאטארדין.

בצוותא שמו פּעמותיהם ל“שלט האדום”, אל יאַן וַאן־ליבְּקֶה, ושם מצאו שיכר משובח של קורטריאה, המתקרא “knollaert־dobbele”.

נתבדחה עליהם דעתם בלגימה, והיו מסיחין בעבודת אלוהים, עד שקם אולנשפּיגל והכריז בקול גדול, שהזכרת־הנשמות אין בה מועיל אלא לכומרים בלבד.

והיה בתוכם אחד דילטור, שהלך ואָכל קוּרצא באולנשפּיגל. לא הועילו דמעותיה של סואטקין, ולא צלחו תחנוניו של קלאס: אולנשפּיגל נתפס למלכוּת, על שכפר בעיקר, ונחבש בבית־התפישה. חודש אחד וג' ימים ישב מאחורי סורג־של־כלא ולא ראה צורת אדם. והיה שומר בית־ הסוהר אוכל ג' רבעים מן המזונות שקצבו לו לאסיר, ובינתיים היו החוקרים חוקרים ודורשים לדעת שמע תהילתו ברבים, אם לשבח ואם לגנוּת. נמצא שאין בו פּסוּל, אלא שבעל־תעלוּלים הוא, המשטה באחוזת מרעיו, ומעודו לא הוציא מפּיו דיבור של דוֹפי, שיש בו לחרף מערכות אלוהים חיים, או להבאיש ריחה של הבתולה מרים, או שאָר צדיקים קדושי־עליון. לפיכך המתיקו את דינו: שהרי יכלו להטיל במצחו מכוַת־אש בברזל מלובן, או להלקותו עד זוב דמו.

נתנו הדיינים אל לבם, שרך־בשנים הוא, ולא פסקו לו אלא את הפּסק הזה: שבתהלוכת־הצלָמים הראשונה, אשר תצא מבית־היראָה, יהא מהלך אחרי הכומר, בגילוי־ראש ויחוף רגליים, רק הכותונת לעורו, ובידו נר דלוק.

והמעשה שהיה, ביום חג־ההסתלקות היה.

חזרה תהלוכת־הצלָמים אל בית־היראָה, ואולנשפּיגל נתחייב לעמוד בשעריו ולקרוא בקול גדול:

“מודה אני לפניך, כריסטוס אלוהינו! מודה אני למשרתים־בקודש, שתפילותיהם עריבות בכל עת תמיד, ויש מהן שמשיבות נפש כל אדם, שמתייסר באִשָה של גיהינום. לפי שכל Ave שלהם נמשל לדלי־מים, שמשתפּך על גבו, וכל Pater כמוהו כגיגית שלימה!”

וכל העם מקשיבים בחרדת־קודש, עם נדנוד של שחוק.

גם בחג השבועות, שקוֹרין יום־טוב של רוח־הקודש, הוצרך אולנשפּיגל לילך אחרי תהלוכת־הצלָמים, בכותונת לעורו, ביִחוּף־רגליים ובגילוי־ראש, ונר דלוּק בידו כנ"ל. חזרה התהלוכה לבית היִראָה, עמד בעֲזָרָה, וביראת־הכבוד החזיק בידו נר דלוּק, אלא שאותה שעה היה מעוה פּניו עוָיות משונות, – ובקול גדול־ומצלצל הכריז ואמר:

“אם כל תפילה, שמתפּללין־שלומי־אמוני הנוצרים, הרוָחה גדולה בה לנפש כל אדם, שמתייסר באשה של גיהינום; קל וחומר – תפילותיו של הקאנוניקוס בבית־היראָה של אמא קדישתא, צדיק תמים וגומל חסדים, שנתפּרסם במעשיו הטובים, אשר תעצומות להן לכבות אש של גיהינום, ביתר עוז ויתר שאֵת, עד שכל שלהבתה נהפכת מיד לצוף־נופת שקורין לימוֹנאדה. אלא שאותם מלאכי־חבלה, הממוּנים על עינוייהם של יורשי גיהינום, אינם זוכים ללקק מאותה לימונאדה אפילו כדי לכלוך הפּה.”

וכל העם מקשיבין בדחילו־ורחימו, אך שוֹחקין בנפשם, והקאנוניקוס מחייך כרוֹעֶה נאמן לפני צאן מרעיתו.

אחרי הדברים האלה הוּגלה אולנשפּיגל מארץ פלאנדרן ונתחייב להיות נע־ונד ג' שנים, על מנת שילך למקום קדוש, לרומי, ויביא משם מחילת־עווֹנוֹת מטעם האפּיפיור.

בשכר פּסק הדין הנ"ל נתן קלאס סך נ' פלורינין; ועוד פלורין אחד נתן לבנוֹ ליציאות־הדרך וכן מלבוש של צליינים.

בשעת הפּרידה היה אולנשפּיגל מחבק לקלאס ולסואטקין, זו אמו המדוקדקת ביסורים, הבוֹכיה במֶרֶר, ונפשו מעוגמת עליו. ליווּהוּ אביו ואמו הרחק מן העיר, ועמהם רבים מבני דאַם ובנותיה. חזר קלאס לביתו ואמר לאשתו:

“שמעיני, רעיתי! סבורני, שמידה של אכזריות היא להחמיר כל־כך בדינו של נער שכמותו על כמה דיבורים של הבאי.”

אמרה לו:

“אתה בוכה, אישי… אָכן, עזה אהבתך אשר אהבת את בנך, אלא שאתה מסתירה; שבכייתם של גיבורים – שאגת־אריה.”

החריש קלאס ולא השיב לה כלום.

נסתתרה נלה בעליית־הגג, שלא יראנה איש בבכייתה על אולנשפּיגל; הלכה מרחוק אחרי סואטקין וקלאס ובני־לוייתם. כיוָן שראתה שנסתלקו כולם ולא נשתייר אלא אולנשפּיגל לבדו, מיד רצה אחריו, הדביקתו, נפלה על צוָאריו ואמרה לו:

“עתיד אתה למצוא שם מטרוניות יפות־תואר לרוב…”

אמר לה:

“יפות־תואר – אפשר שכן; רעננות כמוֹתך – בשום עניין ואופן, שכולן צלָאתן החמה.”

שעה ארוכה היו מהלכים יחדיו; והיה אולנשפּיגל מעמיק בהרהורי לב ופעם־בפעם מפטיר ואומר:

“דמי כל אַזכרותיהם עתידים הם לשלם לי!”

שאלתו נלה:

“מהן אותן אַזכרות, ומי הוא שעתיד לשלם דמיהן?”

והשיב אולנשפּיגל:

“כל כוהני־הראש, כל הכומרים והגבאים, הגלחים הכרסתנים, הגדולים עם הקטנים, שמפטמים אותנו פּיטומי תככים ונכלים. אילו הייתי אחד הפּועלים השוקדים על המלאכה, כי עתה קיפּחתני הגלוּת הזאת שכר ג' שנות־יגיעה שלי. ועכשיו נפרעים מקלאס המיסכן. תשלומי־כפל ישלמו לי בעבור ג' השנים הללו, ובדמיהם שלהם אני עורך להם הזכרת־נשמותיהם.”

התרתה בו נלה ואמרה:

וַי לי, טיל, הווי זהיר וזהיר: הם ישרפוך חי."

והשיב לה אולנשפּיגל:

“אין האוּר שולט בי!”

ונפרשו זה מזה: היא בוֹכיה, והוא – סר וזעף.

לג.    🔗

עבר אולנשפיגל על פני בריגה, – אותו יום רביעי־בשבת היה, ויומא דשוקא היה, – וראָה בשוק אשה, שקולסטור, היינו תליין ימח־שמו, ומשמשיו אָחזו בה ומשכוה אחריהם. והיו נשים הרבה צוֹבאוֹת עליהם ומחרפות ומגדפות לאותה אשה.

ראה אולנשפּיגל את שמלתה, שסמרטוטין אדומים מדולדלים עליה, ואת “אבן המשפּט”, שקשורה בשרשרת של ברזל ותלויה לה על צוָארה, – ונתחוור לו, שעווֹנה של אותה אשה, שעשתה מימכר בצחוּת בשרן של בנותיה התמימות. ואמרו הבריות, כי אותה אשה בּרבּרה שמה, ושם בעלה ז’אסון דאריו, ונתחייבה להלך בלבוש זה מפלטיא לפלטיא, עד שתחזור לשוק הגדול, ושם תעלה לגרדום, שכבר הוּכן לה כולו כמות שהוא. והיה אולנשפּיגל מהלך אחריה בתוך הקהל ההומה־ומהמה. חזרו לפלטיא של שוק, מיד קשרוה אל עמוד, ובא הקולסטור הנ"ל ושפך לפניה תלולית של עפר וצרורין של עשבין, זכר לתל־קבר.

ועוד שמע אולנשפּיגל, שכבר הלקוה בבית התפישה.

במרוצת־הדרך נזדמן לו הנרי מארישאל, איש דלפון, שכבר תלאוהו פּעם אחת באיפרכיה של אֵיפרן המערבית, ועדיין סימני החבל ניכרין בצוָארו. והיה הלה אומר, שכבר תלאוהו פעם אחת, אלא שזכה וניצל ממוות, בתכלית הפּשטות, בכוח התפילה שהיה מתפּלל אותה שעה לאמא קדישתא דמן־גאליה. כשנסתלקו הדיינים ובעלי־הפּקידות, נתרחש לו נס: החבל, שהיה כרוך לו על צוָארו ומחנקו, נתקרע לפתע, עד שנפל ארצה וניצול.

אלא שלא עברה שעה מועטת ונתגלתה לו, לאולנשפיגל, אמיתותם של דברים, שאותו דלפון שניצול, כביכול, מן התלייה, לא הנרי הוא ולא בן הנרי; ולא הניחוהו לשוטט כה וכה ולפרסם ברבים בדותא זו, אלא מכוח מגילת־הקלף שיש עמו מטעם הגבאי של בית־היראָה הגאלי, שאותו סיפּור־המעשה, שמספּר דלפון זה לעם־ועדה, הביא אנשים, שריח של תלייה עלה באַפּם, שיהיו נוהרים המוניות־המוניות אל אמא קדישתא של גאליה ומנדבים נדבות הרבה. ואָכן, ימים רבים נתקראה אמא־קדישתא־דגליא בשם: המאדונית של חייבי־תלייה.

לד.    🔗

בימים ההם חזרו האינקוויזיטורין והתיאולוגין ונתייצבו בשנית לפני קארל קיסר ואמרו לו:

"וַי לכנסייה ששמשה שוקעת, וקרנה יורדת; והרי אם זכה ירוּם־הודו לנחול נצחונות הרבה שנתפּרסמו־לתהילה, וכי לא תפילותיה של דת הקתוליים עמדו לו, שבכוחן בלבד נכון הדר קיסרותו במרומי כס־המלכוּת.²³

עמד הגמון ספרדי אחד ואמר לקיסר, שיתיז ששה אלפים ראשים, או ישרוף ששה אלפים גוויות־אנוש, שעל ידי כך הוא עוקר מארץ פלאנדרן את כת המינים מבית־מדרשו של לוּתר ימ"ש. אלא שלא אמר הדר־קדושתו די בכך.

ובכל מקום שבא לשם, היה אולנשפּיגל העלוב רואה, בלב נבעת ונבהל, ראשים תקועים על מוֹטוֹת; נערות שׂוּמות בתוך שקים, שמטילין אותן לנהר; אנשים מאוּפּנים, היינו שמוּמתים בגלגל, ומוּכים בפוּלסין של ברזל; ונשים מושלכות לתוך בורות, שנתמלאו בעפר, והתליינים מרקדים עליהם ומדשדשים שדיהן.

והכומרים, שהחוזרים־בתשובה היו באים אצלם בעוד מועד ומתוַדים לפניהם כדי שיסתלחו עווֹנוֹתיהם, היו מקבלים פּדיון, סך י"ב סוּ מכל בעל־תשובה.

בא אולנשפּיגל ללוּבן וראָה תליינים ששורפים שלושה חסידים אנשי־מעשה מכת לוּתר, אשר מוֹקדם הובער באבק־שריפה, ובא ללימבורג וראה משפּחה שלימה, – אנשים ונשים, וכלות־חתנים שעולים למוקד, ופיהם מרנן פּסוקי תהלים; והיה שם זקן אחד, שאחזתוֹ האש וצעק צעקה גדולה ומרה.

ובלב מלא דאבה וזעוָה היה אולנשפּיגל מהלך להלן־להלן על פּני הארץ הדווּיה והשכּּוּלה הזאת.

לה.    🔗

יצא אולנשפּיגל מתחומיה של עיר ונכנס לפאתי־שדה, מיד ננער, כאחד מבעלי הכנף, או ככלב זה שהותר משרשרתו, ולמראה אילנות ואפרים וזיוָה של חמה נתחדשה עליו נפשו ונתעצמה מאוד. הלך אולנשפּיגל ג' ימים וג' לילות, עד שהגיע למחוז בריסל, למקום של־יישוב, שיש בו מידה של אמידוּת, ואוקלֶה שמו. עבר על פּני מלון־אורחים שנתקרא “השופר הגדול”, וריח של צלי־קדירה עלה באַפּו. ראָה לפניו עני מדוקדק, שזקף חוטמו ונהנה מריח־ניחוח זה, ושאלוֹ: לכבודו של מי מוּקטרת ועוֹלה השמימה לבוֹנה זו של יום־טוב גדול?

אמר לו, שהאחים מכת “פּעמי נדיב”²⁴ מתכנסים בכאן לסעודה של ערבית, לחוג בצוותא את גאולת הקהילה בזכותן של נשים ועלמות בימים מקדם.

ראָה אולנשפּיגל מרחוק כלונס, שמטרה של עץ נתנוססה בראשו, ומסביב לאותו כלונס – נשים, וקשתות בידיהן.

שאל לו אולנשפּיגל לאותו עני: מאימתי החלו נשים להיות קַשָתין? חזר העני ושאף לקרבו ריחו של הרוטב ואמר לו, כי בדורות קדמונים צלחו הקשתוֹת הללו שבידי הנשים אשר בקהילת אוקלה וקיפּחו חייהם של מאָה ליסטים ולמעלה ממאָה.

ביקש אולנשפיגל לידע דקדוקיהם של דברים, אלא שאָמר לו אותו עני שרעב הוא, ולא ישיבנו דבר וחצי־דבר, עד שיקבל פאטארד אחד לאכילה ושתייה. נתמלא אולנשפּיגל רחמים ונתן לו.

קיבל העני פאטארד אחד וחמק־קפץ לבית־המרזח, כשוּעל זה שחומק ללול של תרנגולין, יצא משם, ובידיו חצי גליל של נקניק ופת־לחם.

לפתע נשמע קול צלצלים וכינוֹרים; וקהל של נשים יצאו במחולות, – ובתוכן אחת, יפת־מראה, ושֵׁרָה של זהב לה על צוָארה.

אכל העני די־שָׂבעוֹ והיה מחייך עתה חיוך של קורת־רוח, והסביר לו, לאולנשפּיגל, כי אותה אשה צעירה ויפת־מראה מלכת הקשתין היא, ושמה מִיאֶטְיֶה, והיא אשת־חיקו של מר רינוֹנְקֶל, ראש־הקהל. וככלותו לדבר, ביקש מאולנשפּיגל ששה ליארדין דמי־לגימה. קיבל המעות, ואכל ושתה, וישב לו בחַמה והיה חוטט באצבעותיו בין שיניו.

ראו הנשים־הקשתין את אולנשפּיגל, שהוא עוֹטה מעטה של צליינים, מיד הקיפוהו בצוָחות כולן בבת־אחת ואמרו:

“שלום לך, צליין יפה־תואר! המארץ־מרחק באת לכאן, צליין רך־בשנים?”

אמר להן אולנשפּיגל:

“מארץ פלאנדרן באתי, שהיא ארץ־חמדה, המלאָה עלמוֹת, שחוֹלוֹת־אהבה הן.”

ובעגמת־נפש היה מהרהר אותה שעה בנלה.

“ומה חטאך?” – שאלוהו הנשים וחדלו לכרכר על סביבותיו.

אמר להן:

“הה, גדול עווֹני מלכנוֹתוֹ בשם. אלא שיש לי עוד דבר של־חפץ, וגם שיעור־גודלו אינו מבוטל כלל.”

געו הנשים בצחוק והקיפוהו בשאלות: על מה ולמה מהלך הוא, באמת, במעטה של צליינים ותרמיל של קבצנים?

השיב להן אולנשפּיגל ועשה מקצת שקר בנפשו:

,אמרתי בפרהסיא, שהזכרת־נשמות אינה מועילה אלא לכלי־קודש בלבד."

אמרו הנשים:

“אמת־נכון הדבר! שהם נוטלים טבין־ותקילין בשכר התפילות; אלא שאותן תפילות עשויות להושיע לנפש החטאָה שירדה לגיהינום.”

אמר אולנשפּיגל: “לא הייתי שם.”

אמרה לו היפה שבכוּלן:

“רצונך לסעוד לבך עמנו סעודה כלשהי?”

“וַדאי שרצוני לסעוד לבי עמכן, ואחר־כך לסעוד גופי בכן, בך ובכל השאָר בזו אחר זו, לפי שמַעדני־מלכים אַתן, וטוב טעמכן מטעם הגבתוֹנים, הקיכלים והחַרטומונים.”

“יְזִינן האלוהים: שעופות כאלה מיקחם מרובה.”

“כמותכן?”

“הכל לפי הלוֹקח; והרי אותנו לא תקח בכסף.”

“אם כן, אקח בחנם?”

“מכות תקח בשל החציפות! רצונך, – אנו דשות גוון כקציר־שדה.”

“וַי לי… קוּנם עלי!…”

“בכן, בוא עמנו וסעד לבך.”

הביאוהו הנשים לחצר בית־המרזח, ועד־מאוד נעם לו מראה הפּנים הרעננות הללו שמקיפין אותו. לפתע־פּתאום, בחצוצרות וחלילים, במצלתיים ודגלים מתנוססים פּרצה לה בהמון חוגג לתוך החצר תהלוכת האחים אשר לאגודת “פעמי נדיב”, לפאר ולרומם שם־אגודתם הצנוּע והמשעשע. זקפו בו האחים עין־של תימה, ופירשו להם הנשים שאיש צליין הוא, שאַספוהו ברחוב, ולפי שגם הוא נראה להן מצוין במידת הנדיבוּת, ממש כבעליהן וחתניהן, לפּיכך הזמינוהו ליקח חבל בחגם זה.

סברו האנשים נימוקיהן של הנשים, ואמר אחד מהם:

“צליין נע־ונד, שמא תואיל לנוע־ולנוד על פני הרוטבין וצליי־הקדירות?”

וענה אולנשפיגל: אָחוּשה כעל כנפי־נשרים!"

הלכו לחדר הגדול, שבו התקינו להם סעודה של יום־טוב. ובלכתם שלח אולנשפּיגל אצבעו והורה כלפי תריסר סוּמין, שנשתרכו בדרך והיו קושרים דברי־תחנונים ודברי־קובלנא על רעבונם וצמאונם.

גמר אולנשפּיגל בלבו, שהיום הוא מאכיל לאותם עניים מאכלי־מלכים על חשבונו של הקאנוניקוס אוֹקלה לכבוד הזכרת־הנשמות.

אמר להם:

“הרי לכם סך ט' פלורינין, נלכה־נא ונסעד לבנו. החָשים אַתם ריחו של צלי?”

השיבוהו:

“וַי לָן, שממרחק חצי־מיל חַשנוּ ריחו של זה! אלא שאין לנו שום סבר וסיכוי כלל.”

אמר להם:

“עתה, שיש לכם ט' פלורינין, מובטח לכם שתאכלו.”

אלא שלתוך ידיהם ממש לא נתן ולא כלום.

אמרו הקבצנים:

“ברכת אלוהי־צבאות עליך, איש פּלוני.”

הושיבם אולנשפּיגל אל שולחן קטן, ואותה שעה היו האחים אשר לאגודת “פּעמי־נדיב”, הם, נשותיהם, ובנותיהם, מסובים אל השולחן הגדול.

זחה דעתם של הסוּמין בתשעת הפלוֹרינין שלהם ואמרו לפוּנדקי:

“הב לן ממיטב מאכליך ושֶפֶר משקאותיך.”

שמע הפּונדקי, שקוֹרין Baes, בלשון פלמית, דבריהם של אותם קבצנים, כשהיו מסיחין בתשעת הפלורינין, והיה סבור, שהמעות בכיסם, ושאלם, מה מבוקשם.

ענו ואמרו כולם בבת־אחת:

“הב לָן קיטניוֹת וקוֹתל של חזיר. הב לן בשר כתִית – של שוֹר־פּר, של עגל בן־בקר, של כבש ושל תרנגולת. והנקניקין למי, – שמא לכלבים הם?”

“וכי מצאת אדם שמהלך וחש ריח נקניקין של דם ונקניקין של לוּבן, ואין מחזיק בעורפם? ואני ראיתים פּעמים הרבה, ראה־ראיתים, ביש־גדא שכמוני, בעוד עיני מאירות לי.”

ואֵלו הפשטידות, בטיגוּן של חמאָה שעושים באנדרלחט הסמוכה לבריסל, הלא הן פּוצחות זמר בתנור ונוטפות עסיס ומפרכסות בקול ומבקשות לשתות, לשתות, לשתות. חביתין עם קותלי־חזיר הבה לי, או קותלי־חזיר עם חביתין – הנה־הנם מעדני־מלכים תאוָה לחֵך!"

“ואתם, choessels*²⁵ בני השמים, נתָחים טָבין ותבילין, ענקי־בשר גאֵיונים, השוכנים כבוד בתוך מיני כליות, כרבוֹלין של תרנגולין, לוּזים של עגלים, זנבות של שוָרים, כרעיים של כבשים; והתבלין, והתבלין: בצלצלין, ופלפּלין, ושרגוזין, זעתר־הגנים, – ושלושה קיתונות של יין חוַריין לרוטב.”

“הה, צמאָה לך נפשי, כמה לך גרוני, אתה נקניק־החזירים בן־השמים! וכל כך איסתניס אתה, שאינך פּוצה פּה ומצפצף שעה שזוללים אותך! מתרוֹנן בא אתה ממלכוּת הזוללים והסובאים, מירכתי ארצם הברוכה של בטלנים חובקי־ידיים, וכולך מחמדים! אַיכם, טרפי השלכת של סתיו־דאשתקד?”

“לי בשר־כבש עם קטניות!”

“לי אָזני חזירים!”

“לי מחרוזת של גבתונים, של־Pater ישמשו בה החרטמונים, ול־Credo – תרנגול כרוּת־שָפכָה ובעל־שוּמן.”

עמד הפּונדקי ולא זע, ואַחַר אמר להם:

“הנה תעלה־ותבוא לפניכם חביתה בת ס' ביצים; תמרורי־דרך לכפּותיכם יהיו חמישים נקניקין שחורים, שבהעלותם עשן יעטרו לו להוֹר־ההָר של אותם מאכלות. ללגימה יותן לכם משנה־שיכר דפיטרמן, שהוא נחל איתן של שיכר משובח.”

שמעו הקבצנים דברי הפּונדקי והיה הריר שותת מפּיותיהם, וכולם כאחד צווחו ככרוכיא:

“חושה־נא, הבה־נא את הוֹר־ההר, ואת התמרוּרים, ואת נחל־איתן, הבה־נא!”

והאחים אנשי כת “פּעמי־נדיב”, שכבר היו מסובים עם אולנשפּיגל אל השולחן, אמרו זה לזה, שהיום יש להם, לסוּמין, משתה, עין־לא־ראתה, אשר על כן ייגרע מהם חצי־תענוגם.

נכנס הפּונדקי, ועמו ד' טבחים, והביאו לחדר־האוכלים את החביתה, מיוּפּה במקלעות של שמיר וכרפס־הנהרות שקורין פטרוסילין. מיד עטו אליה הסומין, וכבר היו נוברים במַחבת, אלא שטרח הפונדקי וחילק את כל המאכלות ונתן לכל אחד מהם מנתו על צלחתו.

ראו הנשים את האביונים, שאוכלים בשקיקה של בולמוס ומצמוץ־שפתיים, ונתמלאו רחמים; רעב גדול נתרעבו האביונים והיו בולעים נקניקים, כבלוֹע צדפות, והשיכר הכפול שקורין משנה שיכר דפיטרמַן, היה ניגר לתוך מעיהם, כמפל־מים זה, המזנק ויורד מרומו של הר.

ליחכו פנכותיהם וחזרו וביקשו מיני־מאפה, בשר־קיכלין ובשר קציץ, מורבך ומטוגן, שקוֹרין פריקאסֶה; אלא שהלך הפּוּנדקי והביא להם סיר גדול מלא עצמות של שוורים, עגלים וכבשים, שהיו צפות ברוטב משובח, ושוב לא חילק מנות־מנות.

נתנו הקבצנים ידיהם עד מרפּקיהם בתוך אותו רוטב והטבילו בו את פּתם ולא שָלו מתוכו אלא צלעות גרומות ועצמות־כתפיים מכורסמות, וקצתם גם לסתות של שוורין, – והיה כל אחד מהם סבור, ששכנוֹ הוא שנטל לעצמו את כל הבשר, מיד נתמלאו חימה והיו רוגמים זה את זה בעצמות.

נסתכלו האחים אנשי הכת “פעמי־נדיב” באותה מרגמה והיו גרעין בצחוק גדול, עד ששבעה לה נפשם, ולקחו חלק ממטעמיהם ונתנוהו לתוך סיר הקבצנים, שהיו משקיעים בו ידיהם ומפשפּשים בו למצוא עצם לצורך הרגימה, ובהיסח־הדעת שולים אחד קיכלי, ואחד פרגיה, ואחד זכה ונתגלגל צמד עפרונים לידו. והיו הנשים מפשילות ראשיהם של הקבצנים לאחוריהם ומעָרים לתוך בית־בליעתם קיתונים מלאים יין־בריסל. והיו הסומין ממשמשין על סביבותיהם לידע, מנין משתפך ובא טל־מגדים זה לתוך פיותיהם, והיו תופסין לפתע בשמלות הנשים, ובכל יגיעת־כוחם מושכין אותן אליהם. אלא שפתאום־לפתע היתה האשה חומקת ומשמטת עצמה.

והיו הסומין שטופים בצחוק, זוללים וסובאים ומושכים בזמר. קצתם, כיון שהריחו ריח של נשים, היו רצין אחריהן בתשוקת־עגבים על פני חדר־האוכל, והעלָמות מתגרות בהם, מסתתרות מאחורי גבם של גברים וקוראות לסוּמין:

“ישקני!”

והיו הסומין מבקשים לנשק מנשיקות־פיהם, אך במקום פנים של אשה נתקלים בזקָן של גבר ולא עוד אלא שסופגין מכת־יד.

והיו האחים אנשי כת “פעמי־נדיב” פוצחים שיר, והסומין מחרים־מחזיקים אחריהם, והנשים גועות בצחוק למראה דיצתם ורינתם.

תמו שעות־התענוגים, ונכנס הפונדקי.

אמר להם:

“בכן, אכלתם, שתיתם, ועתה פשטו ידיכם לסלק המגיע מכם, סך ז' פלורינין.”

והיה כל אחד מהם נשבע, שהמעות אינן בכיסו ומַשׂיא את הפּונדקי לחברו. ושוב הגיעו הדברים לידי קטטה, והיה כל אחד מהם שוקד לחלוק לרעהו תקיעת אגרוף ובעיטת רגל ונגיחת ראש, אלא שהיו מחטיאים המטרה וכותשים את חלל־האויר, מחמת הבריות שמסביב שהיו מעכבים בידם. והיו המכות ניתכות בתוהו, פרט לסטירה אחת שסטר בשוגג אחד הסומים על לחיו של הפונדקי. נתכעס הלה כעס גדול והחל לפשפש בכליהם של הקבצנים ולא מצא אלא אפוֹד בלוי מיושן, ז' ליארדין, ג' כפתורין של מכנסיים, ומחרוזת־לתפילה אצל כל אחד מהם.

וכבר ביקש לחובשם בדיר־של־חזירים על לחם־צר ומים־לחץ ולא להוציאם לחופשה, עד אם יסלקו לו כל המגיע מהם.

אמר לו אולנשפיגל:

“רצונך, שאהא אני עָרֵב להם?”

אמר הפונדקי:

“אדרבא, אלא שערבותך צריכה ערבות.”

קיבלו עליהם כמה מן האחים לערוב אותו, וסירב אולנשפיגל ואמר:

“הקאנוניקוס יערבני, אלך אצלו.”

זכר אולנשפיגל את עניין הזכרת־הנשמות והלך אצל הכומר של אותו מקום, ואמר לו שרוח רעה אחזתו לו ל־ Baes, היינו הפּונדקי בעל “השופר הגדול”, ואינו פוסק מלדבר על סומין וחזירים; שעתים החזירים אכלו לסומין, ועתים הסומין לחזירים, באופנים שונים ובתבשילים שונים, שהצד־השוה שבהם שכולם יש בהם חילול־השם. ופעם אחת נכנסה בו רוח־שטות, קם והפך את פונדקו לגל של מפולת; אשר על כן מתבקש קדושת־כבוד הכומר, שיבוא ויגרש את הדיבוק, שנכנס בעלוב זה, הרחמן יצילנו!

נתרצה הכומר לבוא, אלא שעכשיו אין סיפק בידו, לפי ששקוד הוא על עשיית חשבונם של חבר הכוהנים אנשי־השרת שבבית־היראה ומבקש להפיק מכך לעצמו טובת־הנאה כלשהי.

כיוָן שראה, שאולנשפיגל תולה בו עיניו, ורוחו קצרה עליו, אמר, שמבקש היה לראות את הפונדקית, – שעמה יגלגל בדברים.

אמר הכומר:

“בואו שניכם.”

חזר אולנשפיגל מאצל הכומר ואמר לו לפונדקי:

“לקחתי דברים עם הקאנוניקוס, והוא מוכן ומזומן לערוב לסוּמין. אתה תן דעתך עליהם בכאן, והפּונדקית תקום־נא ותלך עמדי אצל הכומר, ויעיד בי, שכן דיברתי.”

אמר הפונדקי לרעיתו:

“לכי, רעיתי.”

הלכה הפונדקית עם אולנשפיגל אצל הכומר, שעדיין מטופל היה בחשבונות הרבה, היאך להפיק טובת־הנאה לעצמו. כיוָן שראה את הפונדקית ואת אולנשפיגל שקרבים־ובאים אצלו, הניד ידו כמי שנתקצרה רוחו, לרמזם שיסתלקו, ופסק פסוקו ולא הוסיף:

“אל תחששי, מקץ שניים־שלושה ימים אני עוזר לאישך.”

חזר אולנשפיגל לפונדק ואמר בלבו:

“שלם ישלם הלז את ז' הפלורינין, ותהא זו הזכרת־נשמות ראשונה שלי.”

מיד נשא רגליו ויברח, והסומין עמו.

לו.    🔗

למחר נזדמנו לו, לאולנשפּיגל, עם רב שהלכו בדרך־המלך; נתלוָה להם ונתבשר מפיהם, כי יום־תפילה היום באלזנברג.

נטל עיניו וראה זקנות קבצניות, שמהלכות על פני הדרך אחורנית, ורגליהן יחפות, וכך מרתיעות לאחור והולכות, – לפי שקיבלו על עצמן בשכר פלורין אחד למרק עוונותיהן של כמה מטרוניות מיוחסות. ובצדי הדרך היו צליינים חונים ומיטיבים לבם במיני מטעמים ובלגימת שיכר, שקורין bruinbier, לקול אבובין, כינורות וחמת־חלילים. והיה ריחם של התרביכים, תאוָה־לנחיריים מקטר ועולה השמימה כקטורת הלבונה, להבדיל.

אך לעומתם היו צליינים אחרים: צוֹאים, מזי־רעב, בעלי־מוּמין; ואף הם היו מהלכים אחורנית, ובשכר זה קצבה להם הכנסייה ששה־סוּ, ששה־סוּ לנפש.

ברנש בעל־קרחה, שעיניו משורבבות, ופניו זועפות, היה מדדה אחריהם לאחור, ופיו משנן בלא הפסק: אבינו־מלכנו" וגו'…

ביקש אולנשפיגל לידע, מה טעם עושה הלה מעשה סרטנים, – עמד לפני בעל־הקרחה והיה מדדה כמותו. אבובין, כינורות, חמת־חלילים, גינוחין של קהל צליינים ושאר מיני זמר נתלוו לו לאותו ריקוד.

אמר לו אולנשפיגל:

“פלפלו של מלאך־המוות! מה לך מתרוצץ בזה האופן? שמא כדי שתיטיב ליפול?”

חשך פיו מלהשיבו והיה מוסיף וממלמל את פסוקי התפילה “אבינו־מלכנו” וגו'.

“או שמא מבקש אתה לידע, כמה אילנות יש בדרך? או למנות מספר לעלים שבהם?”

וברנש זה, שהיה ממלמל אותה שעה פסוקים של ה“אני מאמין” וגו', הניד ידו כנגדו, לרמוז לו, שיבלום פיו.

הוסיף אולנשפיגל לרקד לפניו ואמר:

“או שמא נסתלקה דעתך לפתע, שאתה הולך אחורנית? אך כל המייחל למַענֶה של חכמה מפּיו של שוטה – הוא גופו שוטה! הלא כן, שוטה בעל־קָרחָה?”

הִתְמיד בעל־הקרחה בשתיקתו, והתמיד אולנשפיגל ברקידתו והיה מדשדש בסוליותיו בקול דפיקה גדולה, עד שהיתה הדרך הומיה כתיבה של עץ.

אמר לו:

“שמא אילם אתה, אדוני הנכבד?”

אמר לו:

“!Ave, Maria, gratia plena et benedictus fructus ventris tui, Jesu!”

פירוש: “קוּמי רוֹני, מרים ברוכת־האלוהים, יבורך פּרי־בטנך, ישו!”

חזר אולנשפיגל ואמר:

או שמא נתחרשת? הבה־נא ונראה קושט־דברי־אמת, שאומרים הבריות, כי החרשים עשויים לשמוע שמע כלשהו, אם לשבחם ואם לגנוּתם. הבה־נא איפוא, ונראה, מהו עור־התוף אשר באָזניך, – אם של עור הוא, ואם של ברזל? אי־לך, פנס בלא נר, אורח־פורח בתוהו־לא־דרך, וכי סבור אתה, שצלם־דמות אדם לך? הרי אין בך צלם אנוש כלל, פרט אם יחלו לעשות בני־אדם מבלאי־סחבות! וכי היכן מצינו בעולם מפלצת ירקרקת שכזאת, גולגולת קרחת שכזאת?! הלא אך בעץ־התלייה! אין זאת, כי אם כבר תלאוך תלייה אחת."

והיה אולנשפיגל מרקד לפניו והולך, ואותו ברנש מדדה בחימה שפוכה ונסוג לאָחור בשקידה יתירה ומרטן ריטונים ופוסק פסוקי־תפילותיו.

“או שמא אי אתה שומע לשון של רמי־המעלה; הבה, איפוא, ואגלגל עמך דברים בלשון עם־פלאנדרן בתכלית־הפשטות. אם לא זולל אתה, הלא סובא אתה; אם לא סוֹבא אתה, הלא עצירוּת־מעיים לך; ואם לא עצירוּת, הלא שלשול. אם לא בעל־זנונים אתה, הלא מרוח־אשך אתה; ואם יש בעולם מידה של הסתפקות־במועט, לא בחבית כרסך תשכון; ואם יש למצוא בעל־קרניים אחד באַלפי־רבבה ילוּדי־אשה, אתה הוא!”

אותה שעה נפל אולנשפיגל על אחוריו וזיקר רגליו כלפי מעלה: מחמת תקיעה גדולה, שתקע לו אותו ברנש באגרופו מתחת לחוטמו, עד שנתמלטו גיצין מבבוֹת עיניו. ולאחר־מכן, אף־על־פּי שכרסתן היה, התנפּל על אולנשפיגל והיה חובטו ומחבטו כה־וכה, והיו החבטות מידרדרות כגזיזי־ברד על רזון גופו של אולנשפיגל, שאפילו המקל נשמט מידו.

אמר לו אותו ברנש:

“לקח טוב נתתי לך, שלא תהא מטריח על אנשים מהוגנים בשעת־מערכי־התפילה! ודע, שהולך אני לאלזנברג, כמקובל, להפיל תחנוני לפני אמא קדישתא, שתזכה אשתי המעוברת להפיל את הזרע שקלטה שלא־בפני, ומקובלנו, שכל המבקש לזכות זכייה גדולה כזאת, יפסע כ' פסיעות מפתח־ביתו, ומשם ואילך ירקד אחורנית עד המעלה הראשונה ממעלות בית־היראה, ועד בכלל, וכל אותה שעה ינצור פּיו מלהוציא הגה. ועכשיו, בשבילך, אנוס אני להתחיל הכל מחדש.”

הרים אולנשפיגל את מקלו ואמר לו:

הנה, מנוול שכמותך, אני מלמדך דעת היטב, היאך לסכון בחסדי אמא־קדישתא, להמית עוּברים בבטן הורתם."

והיה מחבט לו, לאותו בעל־קרניים, עד שהיה מתגולל על אם־הדרך, כל עוד הנשמה בקרבו.

לז.    🔗

היו קלאס, סואטקין ונלה מסובין ליד האח המבוערת ומספּרים בצליין זה שעורך גלות.

אמרה סואטקין:

“הנערה, מדוע לא עשית בקסמי־עלוּמיך שיהא מצוּמד אלינו עוֹלמית?”

אמרה נלה:

“וַי לי, כי לא יכולתי.”

אמר קלאס:

“לפי שיש בעולם שאר קסמים, שאונסים אותו להיטלטל כל ימיו ממקום למקום, שעה שגרונו פנוי מעיסוק.”

נתאנחה נלה ואמרה:

“רשע, מוקצה מחמת מיאוס!”

אמרה סואטקין:

“מילא רשע, נעניתי לך. – ואלו מיאוס – לאו־דוקא. אפשר אין בני אולנשפיגל מן הזיוותנים יפי־המראה, כאחד הרומאים או היוָנים בשעתם, אך אין זו צרה גדולה – שרגליו רגלי איש־פלאנדרן, וְעֵיניו חוּמות ושחונות, כעיני פראנק איש־בריגה, וחוטמו ופיו – משל בראוּם שני שוּעלים שהשכילו להבין את חכמת חרשי־הפסלים ובעלי העורמה גם יחד.”

שאל קלאס:

“ומי ברא את ידיו ורגליו, שעצלניות הן, ששוקקות לרדוף אחרי תענוגים?”

והשיבה סואטקין:

“לבו, השופע עלומים למעלה מן המידה, הוא שברָאָן.”

לח.    🔗

בעשבים פשוטים הצליחה קאתלינה לרפא לפרוֹ, חזירו ושלושת איליו של ספילמן. ואלו לפרתו של יאן בלון נלאתה להמציא ארוכה. קם ותבעה לדין על מעשה־כשפים. עמד יאן בלון וטען, שהטילה כישוף בפרתו, לפי שהחליקתה בפיסת־ידה, שעה שנתנה לה את הסגולה, וּמן־הסתם הסיחה עמה בלשון שדין ורוחין, לפי שהכשרים שבנוצרים אינם יודעים שיחתוֹ של החַי שאינו־מדבּר.

ועוד הוסיף יאן בלון הנ"ל ואמר, ששכנו של ספילמן הוא, ושאצלו, היינו אצל ספילמן, הצליחה קאתלינה לרפּא פּר, חזיר ואילים. ואין צורך לומר, שספילמן זה הוא שהסיתה לקטול את פרתו, לפי שנתקנא בו, היינו בבלון, ששדותיו עבוּדוֹת יותר, ויבולן מרובה יותר.

על סמך עדותם של פיטר מלימיסטר, שאיש מכובד הוא ונודע־בשער, ויאן בלון הנ"ל, שטענו כנגד קאתלינה, הידועה בדאם כאשה כשפנית, ובלא ספק היא שקטלה את הפרה, – הושמה קאתלינה בתפיסה ונידונה לחקירה בעינויים קשים, עד שתתודה בעלילוּת על רשעותה וחטאיה.

יהיה חוֹקרה דיין פּלוני, המרוגז כל ימיו, לפי שאינו פוסק מלגימת יין־רתמים. במעמדו ובמעמד בית־הדין של ד' ספסלים שקורין Vierschare,²⁶ נחקרה קאתלינה חקירה ראשונה בעינויים קשים.

הפשיטה התליין עירומה, גילח כל שׂער שבגופה ובדקה מכף־רגל ועד ראש, שמא הצניעה דבר־של־כישוף במקום מן המקומות.

כיון שפישפש ולא מצא כלום, הטילה על גבי ספסל ואסרה בחבלים.

אמרה קאתלינה:

“בושתי ונכלמתי לשכב עירומה לעיני זכרים. מי יתנני המוות… הה, מאריה בתולתא קדישתא!”

לקח התליין יריעת־בד, הטפיחה וכיסה שדיה ובטנה ורגליה, והרים את הספסל ושפך רותחין לתוך קרביה, – והיה הולך־ושופך, עד שצבתה כביכול ונתבטבטה; ולאחר מכן הפכה על פניה, אותה ואת הספסל עמה.

שאל הדיין, שמא מודה היא בפישעה, ורמזתו שאין היא מודה. חזרו ושפכו רותחין לתוכה, חזרה ופלטתם עד בלי שיור.

אחר הדברים האלה, גזר הרופא והתירוה. לא דיברה קאתלינה דבר וחצי דבר, ורק טרפה על לבה, לאות שנכוותה ברותחין. ראָה הדיין, שחזרה אליה נפשה מעינויה הראשון, ואמר לה:

“תני תודה, שכַשְפָנית אַת והטלת כשפים באותה פרה.”

השיבה קאתלינה:

“אי אפשר לי ליתן תודה על כך; שאוהבת אני את כל בעלי־ החיים, ככל אשר ישיג לבי הרפה, ונוח לי להרע לנפשי מלהרע להם, שאין להם מושיע. בסגולות בדוקות ומנוסות עשיתי למרפּא.”

קרא הדיין ואמר:

“סם־המוות נתת, והראיה, שאכן מתה הפרה.”

ענתה קתלינה ואמרה:

“כבוד מעלת הדיין, הנני עומדת לפניך, וחיי בידך לשבט ולחסד, ואף־על־פּי־כן ארהיב עוֹז בנפשי לומר לך, שכל בעל־חי, יהיה אשר יהיה, עשוי למות מחמת מחלה, ממש ככל אדם, ושוא ייגעוּ מַחליצי־העצמות ורופאי־החולים למיניהם. ובשם אלוהינו, כריסטוס המשיח, שאת חטאינו נשא על צלוּבו, נשבעתי, כי לא נתכוַנתי להזיק את הפרה היזק כלשהו, רק ריפאתיה ריפוי של סגולות.”

נתמלא הדיין חימה גדולה:

“הנה אני מלמדה, למפלצת־השדים הלזו, היאך מכחשין בדין! עַנוה בשנית!”

ומיד לָגם לגימה גסה של יי"ש.

הושיב התליין את קאתלינה על מכסהו של ארון מתים עשוי אלון, שעמד על־גבי חמור של עץ. והיה ראש המִכְסֶה מִגבָלָה מחודדה כלהב של חרב. והיתה אש מרובה מלהטת אותה שעה בתנור, מחמת קרירָה גדולה של נובמבר שעמדה בחוץ.

ישבה קאתלינה על אותה מיגבלה מחודדה של ארון־המתים, נעלו לרגליה מגפיים צרים מעור חדש וקירבוה אל האש שבתנור. והיה חודה של המיגבלה ננעץ והולך בגופה, ואש התנור מחממת וצופדת את עור המגפיים שכיווצו לרגליה, מיד נתמלטה זעקה גדולה ומרה מפיה ואמרה:

“וי לי, שגדולים יסורי! הבו לי סם־המוות!”

אמר הדיין:

“הקריבוה אל האש!”

והחל לחקור את קאתלינה:

“פעמים הרבה היית רכובה על גבי המגרפה ועפת אל וִיעוד־חצות של שדין ורוחין? פּעמים הרבה הכית בשדפון ובחדלון תבואָה בעודה אביב, פירות בעודם על ענפי אילנות, עוּברים בעודם במעי אמם? פעמים הרבה הטלת מצה ומריבה בין אחים שניים, מחלוקת ותחרות בין אחיות שתיים?”

ביקשה קאתלינה להשיב אמריה ולא יכלה, ורק הנידה בידה ניד כלשהו, כמי שמתכוון לומר: לאו!

אמר הדיין:

“הנה תחוש בהימס שומן־השטנים שבגופה, והיא פותחת פיה! הקריבוה אל האש!”

זעקה קאתלינה.

אמר הדיין:

“בקשי את השטן, והוא מצננך!”

הניעה קאתלינה ברגליה ניע על־מנת לחלוץ המגפיים, שהעלו עשן מאש התנור המהבהבת בהם.

“בקשי את השטן, והוא חולצם.”

אותה שעה הכה האורלוגין י' פעמים: אות וסימן, שהגיע זמנו של הרשע לאכול פּת־שחרית. מיד יצאו הדיין ועמו רב־הטבחים וסופר הדיינים, וקאתלינה הוסיפה לשבת כנגד האש. בתוך הצינוק.

הגיעה השעה הי“א, וחזרו הנ”ל ומצאו את קאתלינה שהיא כנציב אבן בלא זיז וניע.

אמר סופר־הדיינים:

“דומני, שפרחה נשמתה.”

ציוה הדיין להורידה מעל ארון־המתים ולחלוץ מגפיה; כיון שלא יכלו לחולצם, נאנסו לגוזרם. והיו רגליה של קאתלינה חכלילות ועקובות מדם.

ישב הדיין והיה מהרהר בסעודת־הצהריים ומסתכל בקאתלינה בלא שום אמירה כלל. אלא שלא ארכה השעה וחזרה נפשה אליה, ומיד נפלה ארצה, ואף־על־פי שנתאמצה הרבה, נלאתה לקום ואמרה לדיין:

“ביקשת לשאתי לאשה לך; עכשיו לא תזכה לכך. ד' כפול ג' – מניין של קדושה היא, י”ג – מניין של פורענות."

ביקש הדיין לומר משהו, אלא שהוסיפה ואמרה:

“השקט, השקט; שטביעת־קול יש לו והיא מופלגת משל מלאך־הפָנים, המונה בשמים פּעימוֹת לבם של צדיקים. למה אחרו פּעמיך? ד' כפול ג' – מניין של קדושה היא, י”ג – מניינוֹ של השטן, וסופו שממית לכל מי שחמדני בלבו."

אמר הדיין:

“היא זנתה אחרי השטן”

אמר הסופר:

“דעתה נטרפה עליה מחמת העינויים.”

החזירוה לקאתלינה לבית־התפיסה. מקץ ג' ימים נתוָעד בית־דין של זקני־העדה, חקרו בעניינה ויצא דינה לשריפה.

בא התליין, ועמו העוזר על ידו, והוליכוה לשוק הגדול שבדאם, אשר שם כבר נערך המוקד, ונתנו מקום לשר־השוטרים, שקורין פרופוס, לכרוז ולדיינים.

תקע הכרוז ג' תקיעות ופנה אל הקהל ואמר:

“נטלו ראשי העיר בדאם עצה ביניהם וגילגלו רחמיהם על קאתלינה, שנתחייבה מיתה, ופטרוה מעונש זה, שראוי לעונשה על־פי שורת־הדין כמשפטי העיר. אך למען יידעו כי אכן אשה כשפנית היתה, יישרפו שערות ראשה. וכן יושת עליה סך עשרים זהובין דמי־ענושים ויחייבוה חובת גלות מדאם וגלילותיה, ג' שנים, שאם תפירנה, יקצצו את כפה.”

וכל העם מריעים לשמע הרחמים האכזריים.

אחר הדברים האלה, כפת התליין את קאתלינה לעמוד, נתן אניצי פשתן על ראשה המגולח והעלם באש. והיתה הנעוֹרת בוערת לאטה, וקאתלינה בוכיה ומצוחת בקול גדול.

אחר כך התירוה והסיעוה בעגלה אל מחוץ לתחומה של קהילת דאם, לפי שרגליה חרוכות היו.

לט.    🔗

וכבר הגיע אולנשפיגל עד הרצוֹגנבּוּש אשר בבראבנט. ביקשו אבות־העיר לעשותו בדחָנָא־דְאַתְרָא, היינו שוטה־העיר, אלא שסירב הבחור לקבל עליו כהונה רמה זו, וטענתו עמו:

“צליין, שהוא נע ונד, אי־אפשר לו שיהא שוטה של־קבע, חוץ מפונדקאות ונתיבות־דרכים.”

ובימים ההם בא לאותם מקומות פיליפּ, שמלך גם על אנגלטירה, לסייר את נחלת־ממשלתו לעתיד לבוא – ארץ פלאנדרן, בראבאנט, הנגאו, הולאנד וזילאנד. כבר יצאו כ"ח שנות חייו; בעיניו, שאפרוריות היו, נחבאו מרירות של עצבות, זדון מתחפש וקשיחות־לב אכזרית. והיו פניו מפיקות קרירות; ראשו, שהעלה שׂער דהוּי בלא גוון, נתארך, וגופו הכחוש ורגליו הדקות עשויים היו לבלי־נוע. והיה דיבורו מרושל ומבולע, משל נתמלא פיו צמר.

בין הטורנירין, שׁעשׁועי־העם וההילולים למיניהם מסייר היה את האיפּרכיה שלו בראבאנט, את הדוּכסוּת דפלאנדרן וכן כל שאָר גבולות ממשלתו. ובכל אתר ואתר היה נשבע שבועת־אמונים, שיקיים זכויותיהן וחירויותיהן של אותן ארצות. והיה מעשה שעמד בבריסל ונשבע, בנקיטת ספר הברית החדשה, שלא יחלל, חס־ושלום, את מגילת הזהב²⁷ של בראבאנט, ונתכווצה ידו כויצה של עוית, עד שנאנס להסירה מעל הספר הקדוש.

אחר־כך שם פניו לאנטוורפן, שלכבוד ביאתו נכונו שם כ“ג שערי־כבוד. פּ”א אלפים פלורינין הוציאה העיר על אותם שערים־של־כבוד ועל תלבושתם של אלף ותתע“ט סוחרים, שנתלבשו בקטיפה של ארגמן, ועל בגדי־שרד לתט”ז מלצרים, ועל כלי־שיראין מבהיקין לד' אלפים אזרחי־העיר, שהיו דומים זה לזה בלבושם. והיו כל התלמידים שבערי נידרלאנד, כולם או כמו כולם, לוקחים חבל במערכות־החזיון שנערכו לכבוד החג.

ובתוך קהל הליצנים והליצניות התנכרו בכאן “אלוּף האהבה” מטוּרנה הרכוּב על גבי חזיר, שנתקרא עשתורת; “מלך השוֹטים” מליל, שהלך מאחורי סוסו ונהגוֹ בזנבוֹ; “אלוּף האִיטלולא” מוואלאנסיין, שהיה מבדח את דעת הקהל במניין הפּיחוֹת של חמורו; “רבן של כל התענוגים” מאראס, שהיה מושך יין־בריסל מתוך בקבוק שצורתו צורת ספר־תפילות, להבדיל, והיה זה מקרא־עוֹנג! “רבן של כל הזהירים” מאטא, שלא נתלבש אלא בסדין, שכולו נקבים־נקבים, ומגפיים שכולם חלולים־חלולים, תחת זאת היה לו נקניקא, מבטח־עוז לכרסו; וכן – “אלוף המופקרים”: בחור רך בשנים שהיה מפרפּר על גבי עז פּחדנית, ברכבוֹ מתוך הקהל, רכוֹב וקפוֹץ מרוב דילוגים ומַדחפוֹת; וכן “רבן של צלחת הכסף” מקינוּא, שהיה רכוב על סוסו ושקוד על צלחת ופוסק את פסוקו: “אין בהמה גסה בעולם, שלא תהא נצלית באש.”

והיתה כל החבורה הזאת מבדחת דעתם של הבריות במיני דברים בטלים, ואף־על־פי־כן לא יצא הקיסר מכלל עצבות ומרה שחורה.

בערב ההוא נתוַעדו המארקגראוו דאנטוורפן, הבורגמיסטרין, דהיינו שרי הערים, ראשי הממשל וראשי הדת, לטכס עצה ותחבולה, היאך להמציא דבר של שעשוע, שעשוי להביא את פיליפּ לידי צחוק.

אמר המארקגראוו:

“השמעתם על אודות פיירקין יעקובסן, בדחנה של העיר הרצוֹגנבוּש, שנתפרסם פרסום גדול במעשי ליצנותו?”

אמרו לו:

“שמענו.”

אמר להם:

“נביאהוּ ויראה במה כוחו גדול, שליצננו רגליים של עופרת לו.”

נמנו וגמרו ביניהם:

“מילא, נביאהו.”

בא השליח של אנטוורפן להרצוגנבוש, ואמרו לו, שהלץ פיירקין נתפּקע מריבוי הצחוק, אלא שמצוי אצלם ליצן עובר־אורח, אולנשפיגל שמו. ביקשוֹ הרץ ומצאוֹ בפונדק פּלוני, יושב ואוכל תרביך של חלזונות שקוֹרין ראגוּ, ובשבלולים שנאכל תוֹכם מעטר חזיה של נערה היושבת על ידו.

זחה דעתו של אולנשפיגל, ששלוּחה של אנטוורפּן בא להזמינו, ושלא לבדו בא בדהרה על גבי סוס קל־רגליים, אלא הוליך עמו עוד אחד באַפסר.

לא ירד השליח מעל סוסו ושאל לו לאולנשפיגל, אם יש עמו דבר של ליצנות, העשוי להביא את קיסר פיליפ לידי צחוק.

השיבו אולנשפיגל ואמר:

“תלי־תלים יש עמי מכל כיוצא בזה מתחת לשערות ראשי.”

מיד יצאו שניהם בדהרה. והיו הסוסים טשים כחץ מקשת, רסנם בפיהם, ועל גבם – השליח ואולנשפיגל, שמדהירים אותם לאנטוורפן.

בא אולנשפיגל ועמד לפני המארקגראוו, שני הבורגמיסטרין וזקני־העדה.

שאלו המארקגראוו:

“מה דבר של לצון אתה מתעתד לעשות?”

אמר לו:

“להמריא אל על.”

שאלו המארקגראוו:

“ואיך אתה עושה דבר זה?”

אמר לו:

“והידעתם מה יזוּב משלפוחית שפקעה?”אמר המארקגראוו:

“לא, איני יודע.”

אמר אולנשפיגל:

“סוד שגילוהו בוֹגדים.”

וכבר היו אראלים של יום־טוב מתנוססים לתפארה איש על סוסו הכלול־בהדרו, בכלי ־רתמה של קטיפה אדמונית, ורוכבים בחוצות־קריה, באסטרטיות ובכל פרשה של דרכים. והיו תוקעים בחצוצרות ומכים בתופים ומכריזים לכל העלמות והמטרוניות, שקוֹרין signorkes ו־ signorkinnesכי אולנשפיגל הבדחן מעיר דאם אשר בארץ פלאנדרן עתיד להתעופף באויר על שפת הנהר, ואותה שעה יהא פיליפּ המלך יושב על דוכן, ועמוֹ הפּמליא שלו, מנכבדי־העם רמי־היחש, אשר להם נאוָה תהילה.

לפני הדוכן התנוסס בית נוסח איטליה, ולאורך גגו מתמשך מרזב. ואל אותו מרזב פנה חלון מעליית־הגג.

ביום מערכת־החזיון עבר אולנשפיגל בראש־קריה רכוב על חמור; והרץ רץ על ידו.

והיה אולנשפיגל לבוש כלי־שיראין של אודם, שקיבל מידי פרנסי־העיר. וכיסוי־ראשו אף הוא אדום, והוא כמין ברדס, ובו שתי אָזניים של חמור, שצלצלים היו מטולטלים להן בקצותיהן. על צוָארו שרשרת עשויה מטבעות של נחושת שהוטבעה בהן גושפּנקא של קריית אנטוורפּן. על שרווּלי מעילו סמוך למרפּקו קישקשו מצלתיים מוזהבות. גם סוליות נעליו מוזהבות היו וגם בחרטומיהן נקבע צלצל.

חמורו עטה טפיטן של משי אדום, שבכנפותיו נתנוססה לתפארה גושפנקא של קריית אנטוורפּן מרוקמת זהב.

והיה השַמָש מנופף ביד אחת ראשו של חמור ובידו השנייה – שוט, שבקצהו נתלבט זוֹג של־פּרות.

הניח אולנשפיגל את שמשו וסוסו בחוץ וטיפּס ועלה במרזב הגשם.

מיד קירקש במצלתיו, פישק ידיו בהרחבה, כזה שמבקש לעוף, השתחוָה כלפי פיליפ המלך ואמר:

“סבור הייתי, כי שוטה יחידי אני באנטוורפן, והנה עיני הרואות שהעיר הוֹמיה משוֹטים. אילו אַתם באים ואומרים לי: הננו מתעתדים לעוּף, אינני מאמין לכם. והנה בא אחד שוטה, ומכריז ומודיע שיעוף, – ומיד כולכם מאמינים לו. היאך אוכל לעוף, וכנפיים אין לי?”

והיו אלה מצחקים ואלה מגדפים, ואלה ואלה מסכימים ואומרים:

“על־כל־פנים, דבר של אמת מדבר השוטה.”

ורק המלך פיליפ לא נע ולא זע, משל היה כותל של אבן.

ופרנסי־העיר מסיחין ואומרים זל“ז:”באמת, לא היה כדאי לעשות הילולא בשביל פנים חרופות כאלו."

נטל אולנשפיגל שכרו מידיהם, סך ג' פלורינין, ויצא לדרך, לאחר שביקש לשייר לעצמו את כלי השיראין שנתנו לו, ולא עלתה בידו.

ג' פלורינין בכיסו של בחור – משל למה הדבר דומה? לפתותי שלג בשלהבת אש, לבקבוק שאינו מלא לפני פתחי פּיו הרחב של שיכור. ג' פלורינין! עלים נובלים ונושרים בשלכת וחוזרים ונוצצים; – ואלו פלורינין כיון שיצאו מכיסו של אדם, שוב אינם חוזרים לשכון בו; מה פרפרים פורחים ומסתלקים ככלות הקיץ, אף הפלורינין כך, ואפילו משקלם ב' אשטרלינגין וט' אסין²⁸."

כך היה אולנשפיגל ממלמל לנפשו, ומעיין עיין היטב בג' הפלורינין שקיבל. כמה גאוָה בקלסתר־פניו של קיסר קארל זה, בשריונו וקובעו, בחרב זו שבידוֹ ובשרביט־מלכוּת זה שבידוֹ השנייה, – הנהו צלם־הדמוּת אשר לארצנו הדוויה. בחסדי עליון הוא קיסר רומי, והוא מלך ספרד וכו' וכו', ואמנם ובאמת בשפע רחמים מושל הוא בארצנו, זה הקיסר העוטה שריון לתפארה. ומעבר מזה – גושפנקאות בנקיבת כל שמות תואריו ונחלאותיו למיניהן, איפרכיות וכיו“ב, ופסוק של סיסמא יפה להלל: “תמצא ידך לכל אויביך”, ואמנם חזק ותקיף היה כלפי הרפוֹרמַטין, שהחרים נכסיהם וכבשם לו לנחלה. הו, אילמלי אני קיסר קארל, הייתי טובע פלורינין שהיו מספיקין לכל דרי עולם, והיו הכל מופלגים בעשירות, ולא היה איש עובד בזיעת אפיו.”

ואף־על־פּי שהירבה אולנשפיגל להתענג על מראה מעותיו, שיפות הן, מכל מקום לא הועיל כלום, לפי שכוּלן הלכו־נסעו לארץ הפּזרוֹנים לקול ניקושם של בקבוקין וקשקושן של כוסות.

מ.    🔗

כשעלה אולנשפּיגל אל מרזב הגשם והיה עומד שם בכלי־שיראין של אודם, לא ראה את נלה, שנסתכלה בו מתוך הקהל וצחקה. בימים ההם נתגוררה בבורגירגאוט הסמוכה לאנטוורפן ואמרה בלבבה: “אין לך ליצן, שיהא מבקש להתעופף לעיני המלך פיליפ, אלא ידידה ורֵעה אולנשפיגל בלבד.”

והיה אולנשפיגל מהלך בדרך ומהרהר בלבו, ואוזניו לא שמעו קול פעמות רהוטות שהפסיעו מאחוריו, ולפתע חש שתי־פּיסות ידיים שנחו על עיניו, ושיער בלבו, כי זאת נלה, ואמר לה:

“האת היא?”

“אני, שכרוכה אני אחריך למן השעה שיצאת מן העיר. בוא עמדי.”

“והיכן קאתלינה?”

“וי לי! הלא ידעת, שעינוה בעינויים קשים, לפי שטפלו עליה עלילות־דברים, שאשה כשפנית היא, כביכול, ולמשך ג' שנים גרשוה מדאם, והיו צולין פיסות־רגליה באש ושורפין אניצי פשתן על ראשה. ולמה אמרתי לך אלו הדברים? שלא תבוא לידי בהלה למראיה, שדעתה ניטלטלה מאותן היסורים. עתים הרבה מסתכלת היא ברגליה ואומרת: האנס יקירי, בכוֹר־שטני הענוג, הביטה נא וראה, מה עוללו לשאהבה־נפשך. שרגלי הדוויות – כשניים פצעים.” אחר־כך משגרת דמעות מעיניה ואומרת: “שאר נשים בעל יש להן, או מאהב, ואני כאלמנה עוטיה בעולם הזה.” ואני טוענת כנגדה ומשדלתה בדברים, ומפייסתה ואומרת, שעתיד האנס שלה למאוס בה, אם תדבר עליו מטוב ועד רע באוזני הבריות זולתי. והיא מצייתת לי כתינוק זה; אך למראה שור או פרה נושאת רגליה ובורחת ביגיעת־כוח הרבה: שזֵכר עינוייה מבָעֵת את לבה. אותה שעה אין דבר בעולם שיעצרנה – לא גדר, ולא נחל, ולא תעלה, – וכך היא רצה, עד שנופלת בצומת של־דרכים, או בסמוך לכותל של בית. שם אני מרימה אותה וחובשת רגליה, הפצועות והזבות דם מחמת כל המרוצה הזאת. חוששת אני, כי שעה ששרפו את אניצי הפשתן על ראשה, היו גם המוחין שלה למאכולת־אש."

נידכדכה נפשם בהרהורים על קאתלינה וכך היו הולכים עד שהגיעו לבית וראוה יושבת בחמה על גבי ספסל שליד הכותל. אמר לה אולנשפיגל:

”התכיריני?"

והשיבה:

“ד' פּעמים ג' – מניין של קדושה הוא, ואלו י”ג – הריהו תריסרו של השטן. מי אתה, בן עמק־הבכא הזה?"

“אני אולנשפיגל בן קלאס וסואטקין.”

מיד הגביהה ראשה והכירתו: רמזתו באצבעה ונרכנה אל אָזנו ואָמרה לו:

“אם תראה, אולנשפיגל, פלוני שנשיקותיו קרות כשלג, ואמרת לו, שיבוא אצלי.”

מיד הצביעה כלפי שערותיה שעלו באש ואמרה:

“וי לי! הם נטלו את המוחין שלי; אך לכשישוב, ימלא את ראשי, שעכשיו נתרוקן מכל וָכל. השומע אתה קול־צלצול כקולו של פעמון, – נפשי היא שמתדפקת על דלת, מתלבטת לצאת, והאש אוחזת בה. אם יבוא האַנס ולא ימלא את ראשי אומַר לו, שיקח סכין ויעשה חור. שנפשי מתדפקת בלי הפסק, מתלבטת לצאת, וגדול הכאב, וי לי, וַי! ניכר הדבר שאָמות, כן. ושנתי נדודה ממני, שמצפה אני שיבוא וימלא את ראשי. כן!”

נפוגה קאתלינה ונתאנחה.

איכרים שחזרו מן השדות, לקול פעמון־של־ערבית שקראָם לשוב לביתם, עברו על פניה ואמרו:

“מטורפת!”

ונצטלבו.

נתנו נלה ואולנשפיגל קולם בבכיה, ואולנשפיגל נצרך לקום ולאחוז דרכו הלאה.

מא.    🔗

בימי נדודיו נשׂכר אולנשפּיגל ועבד אצל פּלוני שנתקרא יוסט ונתכנה קוַאבאקר (דהיינו: נחתום כעסן), – משום פּניו שכעוסות היו. ז' ימים היה אולנשפּיגל מקבל מבעליו ג' ככרות לחם־נקוּדים ולמעון ניתנה לו עליית־גג קטנה, מופקרת לרוחות ופרוצה לגשם.

והיה אולנשפּיגל נוטל נקמה ממנו, על מידה זו של רשעות שנהג בו, ומקנטרוֹ ומַזיקוֹ בכל דרך של קנטור והיזק. דרך־משל: המבקש לאפות לחם עם השכמת הבוקר, דין הוא שיהא מנפה את הקמח בלילה. פעם אחת בליל־ירח ביקשוֹ אולנשפיגל, שיתן לו נר, שייטיב לראות בשעת הניפוי. אמר לו בעליו:

“יכול אתה לנפות לאור הירח.”

הלך אולנשפיגל ועשה כמצוָתוֹ פּשוטו־כמשמעו: שהיה שופך את הקמח על הארץ אשר הוּארה באורו של הירח.

בבוקר בא הנחתום לבדוק מלאכתו של אולנשפּיגל וראָה שעדיין הוא עומד ומנפה. גער בו:

“מה זאת! וכי קמח־של־חינם הוא, שאַתה שופכו לארץ?”

אמר לו:

“מנפה הייתי לאור הירח, כאשר ציויתני.”

“חמור בן־בנו של חמור, והיכן נפתך?”

“כסבור הייתי, שחידוש הוא שחידשת, להיות הירח משמש נפה. אך אין הצרה גדולה כל־כך, – אלך ואאסוף את הקמח.”

“והרי כבר נתאחר מועד הלישה.”

אמר אולנשפּיגל:

“אישי הנחתום, – בבית־הריחיים של השכן יש בצק מן המוכן: אעלה־נא אליו ואביא.”

“לגרדום עלֵה, ומשם תביא לי מה שתביא.”

אמר אולנשפיגל:

“הנני והלכתי.”

מיד רץ לשער־השפַטים, מצא שם יד יבשה של אחד מהרוגי־מלכות והביא לנחתום ואמר לו:

“הרי לך יד של כשפים, שכל מי שנותנה בכיסו נעשה רואה־ואינו־נראה. תננה בכיסך, ואתה מסתיר רשעוּתך מעין־רואה.”

“אלך וארשיעך לפני ראש העיר, למען תדע היאך להמרות את פי.”

ניצבו שניהם לפני ראש־העיר, שקוֹרין בורגומיסטר, וכבר ביקש הנחתום לפרט אחד־לאחד כל פּרשת מעלליו הרעים של אולנשפּיגל זה, אך נסתכל בו וראָה, שהוא פּוקח עיניו בהרחבה יתירה.

נתמלא הנחתום כעס־להשחית, עד שהפסיק קובלנותיו וצוַח כנגדו:

“מה לך?!”

והשיבו:

“הרי אמרת לי, שאתה מַראני, היאך להמרות פּיך. והריני עומד ומבקש לראות.”

נתן הנחתום קול צוָחה וקרא:

“כלך־לך ואַל תהא לצנינים בעיני!”

“אילמלי בעיניך הייתי, ואתה עוֹצמן, לא היתה לי ברירה לצאת מהן אלא דרך נחיריך בלבד.”

ראה ראש־העיר, שקוֹרין בורגומיסטר, שהטוען והנטען עומדים לפניו ומלהגים מיני להגים של הבל, וסירב לשמוע עוד.

יצאו שניהם החוּצה. הרים הנחתום מקלו, שימט אולנשפּיגל את עצמו ואמר:

“אישי הנחתום! במהלומות מבקש אתה לנפות את קמחי; טוֹל את הסוּבין, שהיא רשעוּתך; ואני נוטל את הקמח, שהוא שמחתי.”

ובדברו, הפך אליו אָחור־ולא־פּנים ואמר:

“והרי גם תנור לפניך, קום, אפה בו כאוַת־נפשך!”

מב.    🔗

והיה אולנשפּיגל נע־ונד בארץ וכבר היה מוכן להיות ליסטים של דרכים, אלא שכבדוֹת היו אבניהן במאוד־מאוד – ולשאתן עמוֹ לא יוכל!

ביקש לנסות מזלו ושׂם פעמיו לאוֹדינאארדה, שחיל־מצב של ריטארין, היינו פרשים אנשי פלאנדרן, חנה בה להיותם משמר ומגן לעיר בפני שפעת קלגסים של צרפתים, שהיו פּושטים בארץ ומשימים אותה שממה, כארבה זה.

סַרדיוטם של אותם ריטארין היה שׂר־מאות אחד שנתקרא קורניואין, והוא איש פריזלאנד. והיו גם הללו פּושטים במסיבי־העיר וחומסים האוכלוסין, שכנוהג שבעולם היו לבז בידי אלה ואלה גם יחד.

והיה הכל כשר־וישר בעיניהם, כל הבא ביד, – תרנגולין, ופרגיות, ואוָזים ויוֹנים, ועגלים, וחזירים. יום אחד, כשחזרו טעונים ביזה רבה, ראו שר־המאות והקלגסין שלו את אולנשפּיגל שישן בצל של אילן בדרך. אותה שעה ראָה אולנשפּיגל בחלומו בשר מעושן. שאלוהו:

“מהי פּרנסתך?”

והשיב:

“גוֹוע ברעב!”

“ומשלח־ידך?”

“צליין על עבירות שעברתי, צופה מלאכתם של אחרים, מרקד על חבל, גלָף של קתות סכינים, מנגן בתוף של קדירה, שקוֹרין רוֹמל־פּוֹט, ותוקע־בחצוצרה.”

ומה־טעם ערב אולנשפּיגל את לבו והשים עצמו בעל־תוקע? לפי ששמועה שמע, כי בפטירת השומר, שהגיע לזקנה־ושיבה במקום הזה, נתפּנתה כהונת התוקע בטירת אוֹדינאארדה.

קם שר־המאות ואמר לו:

“אתה תשמש לנו בעל תוקע.”

הלך עמו אולנשפּיגל ונתנו לו דירה בעליונים, בראש המגדל הגבוה של מצודות העיר, והיה מעונו פּרוץ לרוחות מד' עבריו; ורק הרוח הדרומית מרחפת היתה בכנף אחת בלבד.

נצטוָה אולנשפּיגל, שיהא מזדרז ותוקע בחצוצרה שעה שיראה אויב שמתקרב־ובא. וכיוָן שלעניין הזה ראוי לו לעומד על המצפּה שיהא מוחו צלול ועיניו פּקוחות, נזהרו ולא קצבו לו אכילה־ושתייה למעלה מן המידה.

ישב לו שר־המאות, ועמו שכיריו, בתוך המגדל, והיו זוללים וסובאים על חשבון האיפּרכיא. קטלו ואָכלו תרנגול כרות־שפכה, שלא נמצא בו עוון־אשר־חטא, אלא שומנו בלבד. ובכל עת תמיד היה אולנשפּיגל משתכח מלבם, ומזונותיו – נזיד־של־כלום; וריח המטעמים, שהיה עולה ובא אל מצפּהו, לא היה משביעו נעימוֹת כל־עיקר. באו הצרפתים וחמסו בקר הרבה, ישב אולנשפּיגל ולא תקע.

נכנס אצלו שרי המאות ושאל:

“למה לא תקעת בחצוצרה?”

והשיב לו:

“לפי שלא היה עמי ליתן תודה על פּתבגכם.”

למחר עשו שר־המאות ושכיריו כּרה גדולה, ולא זכר איש את אולנשפּיגל, גם הפּעם. וכשהיתה זלילתם בעיצוּמה, קם אולנשפּיגל ותקע תקיעה גדולה בחצוצרה.

סברו שר־המאות ושכיריו, שצרפתים באים עליהם, וזנחו מאכלם ויינם; קפצו ורכבו על סוסיהם ויצאו בדהרה אל מחוּצה לעיר, ולא מצאו כלום, חוץ משור אחד, שהיה מוטל בחמה ומעלה גירתו, – ולקחוהו עמהם.

עד כה ועד כה בא אולנשפּיגל ומילא כרסו בשר ויין. חזר שר המאות ומצאוֹ בפתחו של חדר־האוכל, מתנודד על רגליו וזוקף בקצין עין של לגלוג.

גער בו שר־המאות:

“בגד־בוגדים הוא לך, שאתה תוקע ומתריע על סכנה כשאין אויב בא, ושובת מלתקוע כשעיניך רואות אותו!”

השיבו אולנשפּיגל ואמר:

“אדוני שר־המאות, רוח עזה מנשבת במגדל, שאילמלא הוצאתי רוח בטני בתקיעה גדולה, היתה אותה רוח־פּרצים מפריחתני משם כשלפּוחית זו. ואם יש את נפשך, קום תלני בזוֹ השעה, או לשעה אחרת, שתהא מצטרך לעורו של חמור לעשות בו תוף.”

יצא שר־המאות ולא אמר לו כלום.

בינתיים באָה הבשורה, שהקיסר קארל רב־החסד־והרחמים, הוא והפּמליא שלו רמת־היחשׂ, מתעתדין לבוא לאוֹדינאארדה. לכבוד המאורע קיבל אולנשפּיגל מידי הרשוּת בתי־עיניים, על מנת שיהא צופה למרחקים ורואה בהתקרב הדר כבוד מלכותו. והוסכם ביניהם, כי לכשיראה אולנשפּיגל, שהקיסר משים פּניו ללוּפהֶם, כמו רביעית המיל משערי בוּרגפוֹאוֹרט, מיד יקום ויתקע ג' תקיעות בחצוצרתו, שעל ידי כך יהא סיפק בידי האוכלוסין לפעֵם בפּעמונים למועד הנכון, ולהעלות זיקוקין, ולשפוֹת את הבשר על האש ולפתוח את חביות השיכר.

סמוך לחצות־היום היתה הרוח נושבת מבראבאנט, השמים היו צחים. ואולנשפּיגל ראָה על פּני הדרך בואכה לוּפהם קהל גדול של פּרשים רכובים על סוסים שצוֹעדים מעדנות. והיו נוצותיהם של אותם פּרשים מתנפנפות באויר; וקצתם החזיקו דגלים בידיהם. והיה שם פּרש אחד, שרכב בראש והיה חובש מגבעת כעין הזהב, ונוצותיה ארוכות. והיה לבושו מעשה־קטיפה כעין הקנמון ושוּליו מרוקמים זהב וכסף.

נתן אולנשפּיגל בתי־עיניים על חוטמו וראָה, שהוא קיסר קארל ה־5, שהניח ברוב חסדו לאנשי אודינאארדה להשקותו יינות משובחים ולהאכילו מאכלות משובחים.

והיו הפּרשים נוסעים לאטם, נסוע ושאוף אויר של צחוּת, שעשוי לעורר את תאוַת־האכילה בלבו של אדם. כיון שראָה אולנשפּיגל כך, אמר בנפשו, גם בלאו־הכי זוללים הם למכביר, ולא ימותו, חלילה, אם יצומו פעם אחת. והיה עומד ומביט בנפש שוֹקטה וראָה אותם שקרבים־ובאים, ולא תקע.

היו הפּרשים מדהרים, דהר וצחק, דהר ופטפּט, והרהורי־לבו של הוד מלכותו מוּסבים על עסקי איצטומכא שלו, בדאגתו כי רבה: אם־אמנם נשתייר בה מקום פּנוי לכרה זו שמזומנת לו באודינאַארדה. נשתומם הקיסר ולא נחה דעתו, שהפעמונים מחרישים מלבשר ביאָתו.

לפתע־פּתאום התפּרץ איכר פּלוני בשערי־העיר והיה מצווח ומכריז, שראָה גונדא של צרפתים, שבוזזים בסביבות־העיר, קרבים־ובאים העירה לבוז בז גם בין חומותיה.

מיד סגר השומר את השערים ושיגר את שמש־הקהילה להודיע, שימהרו לסגור כל שאָר שערים. והיו הריטארין מקטרים מקטרותיהם ולא ידעו כלום.

והיה הקיסר מתקרב ובא, וככל שמתקרב חמתו בוערת בו, שהפּעמונים אינם מצלצלים, והבליסטראות אינן מקלעות, והאַרקיבוזין אינם מקדמים פּניו ברעם גדול. בכדִי שׂם אָזנו כאַפרכסת! שלא שמעה אָזנו כלום, זולת קול האורלוגין של המגדל. וכך הגיע עד שערי־העיר, והנה הם סגורים לפניו, דפק באגרופו, שיפתחוּם ולא פּתחו. הסרנים והפּרתמים, שבפמליא שלו, אף המה לא נחה דעתם, כמלכם ירום הודו, והיו מרטנים ריטון של כעס גדול.

צוח כנגדם הצופה שעל הדָיק והתרה בהם, שאם אינם חדלים מלהטיל מהומה, הוא מצנן בטוָח גדול את להט רוחם שנתקצרה עליהם.

יצא הקיסר מכליו וצוַח:

“חזיר סגי־נהור, ולא הכרת את הקיסר שלך?”

השיב הצופה ואָמר:

,חזירים קטנים לא הם היקרים ביותר. על־כל־פּנים, גלוי ומפורסם, שהאדונים הצרפתים ליצנים גדולים הם: שהכל יודעים, כי הקיסר קארל אוסר מלחמה באיטליה, ואי אפשר לו שיהא עומד בשערי אוֹדינאארדה."

שמעו קארל ופמליא שלו דבריו של זה וצווחו ביתר שאת:

“אם אִי אתה פּותח את השער לאלתר, סוֹפך ששוֹפדין אותך בכידון וצוֹלין אותך כצלי־שיפוד, ולפני כן כופין אותך שתבלע את מפתחותיך!”

שמע חייל זקן מבית־הנשק את קול הרעש הגדול ובא לשם במרוצות גדולות. שירבב חוטמו מאחורי הכותל ונשא קול בצוָחה:

“אי לך, הצופה, שטעית! הלוֹא הוא הקיסר שלנו, ירום הודו, הכרתיו היטב, אף־על־פּי שהזקין מיום שהוליך מכאן את מאריה וואן־דר־גיינסט והביאָה לטירת לַאלֶן.”

נתפּחד השוער פּחד גדול ונפל ארצה ומת. נטל החייל מפתחותיו ואָץ לפתוח את השערים.

שאל הקיסר: מדוע אנסוהו להמתין שעה ארוכה כל כך? שמע הדר־כבודי־מלכותו טעמו של דבר מפי אותו חייל, וציוָה לשוב ולסגור את השער ולקרוא לגייסותיו של קורניואין. מיד פּקד עליהם שיתחילו בתהלוכה בתופים וחצוצרות.

עד־מהרה ננערו גם הפּעמונים בזה אחר זה והיו מריעים תרועה גדולה.

וכך הגיע הוד־רוממותו בקול־תרועה וקול־שברים של מלכות לשוק הגדול. כאן נתכנסו ראשי הערים, שקורין בורגומיסטרין, וראשי הקהל; וראש הקהל יאן היגלאר יצא במרוצה לשמע הרעש הגדול וחזר לישיבה בקריאָה גדולה:

“Keyser Karel is alhier” פּירוש: קיסר קארל שרוי בכאן!

נתפּחדו הבורגומיסטרין והיועצים וראשי הקהל פּחד גדול לשמע הבשורה, ורצו החוצה, להקביל פּני הקיסר כולם יחדיו, ומשרתים יצאו דחופים והיו רצים בראש־חוצות ומבשרים ומצוים להכין זיקוקין של שעשועים, ולירות מקני־קלע, ולצלות עופות, ולפתוח חביות של שיכר.

והיו אנשים ונשים וטף מתרוצצים בכל פּינה וקוראים בקול: “קיסר קארל בשוק הגדול!”

חיש־מהרה נתלקטו שם עם רב.

הקיסר י"ה, שנתגעש בחרון־אַפּו, שאל את שני הבורגומיסטרין, שמא, לאמיתו של דבר, ראויים הם לתלייה, על זילוּתא דמלכותא, היינו, שזילזלו ככה בכבוד נגידם ושליטם?

נענו הבורגומיסטרין ואמרו לו, כי למען־האמת ראויים וראויים הם, אלא שבעל־התוקע שבמגדל ראוי לכך כפל־כפליים, לפי שעם שפּשטה השמועה, שהדר־כבוד־מלכותו עתיד לבוא לכאן, נתנו לו, לאולנשפּיגל, בתי־עיניים והושיבוהו בראש המגדל וסיברו את אָזניו סַבּר היטב, שעליו לתקוע ג' תקיעות, אלא שסרח ולא עשה כמצווה.

לא נתקררה דעתו של הקיסר וגזר להביא את אולנשפּיגל לפניו. אמר לו:

“מדוע לא תקעת בחצוצרה, שעה שראיתני שאני מתקרב, אף־על־פּי שהיו בתי־עיניים רכובים על חוטמך?”

ובדברו האהיל בפיסת־ידו על עיניו מפני החמה והיה מסתכל באולנשפּיגל מבין האצבעות.

האהיל גם אולנשפיגל על עיניו בפיסת ידו והשיבו, שכיוָן שראָה את הדר־כבוד־מלכותו משקיף מבין האצבעות, ממילא בטל רצונו להשקיף בבתי עיניים.

שמע הקיסר תשובתו ואמר לו, שאחת דתו למות בתלייה, ואמר שומר העיר, כי אָכן כך יאה לו וכך נאה לו. וכל־כך נזדעזעו הבורגומיסטרין לשמע גזר־הדין, שבלמו פּיהם ולא אמרו דיבור כלשהו, לא לשבט ולא לחסד.

מיד באו התליין ומשמשיו והביאו סולם וחבל חדש, תפסו לו לאולנשפּיגל בעורפָו וכך הוליכוהו על פני מאות הריטארין של קורניואין, והוא קיבל עליו את הדין, ושפתיו רחשו פסוקים של תפילה. והיה התליין ומשמשיו מתקלסים בו קלסה של אכזריות.

נתלקטו ובאו עם רב והיו מסיחים ביניהם ואומרים:

“צאו וראו, כמה אכזר הוא זה שדן למיתה בחור עני על עבירה קלה שבקלוֹת!”

היו באותו מעמד כת של אורגים, שעמדו חמוּשים וצווחו בקול:

“לא נניח לתלות לו לאולנשפיגל: כי לא ייעשה כן לפי משפטי אוֹדינאארדה!”

וכך היו הולכים, עד שהגיעו לשדה־הגרדומין, העלוהו לאולנשפּיגל בסולם וכרך התליין חבל על צוָארו. נתקבצו האורגים ועמדו ליד עץ־התלייה. רכוּב על סוסו התנשא הפּרופוס, ושרביט הדיינים שבידוֹ סומך על כתפו של הסוס, שבאותו שרביט נצטוָה מטעם הקיסר י"ה ליתן אות־וסימן, שהגיעה השעה להורידו בדם שאולה.

והיו העם קוראים בקול:

“רחמים, חנינה ורחמים לאולנשפיגל!”

עמד אולנשפיגל על הסולם וקרא:

“חנני־נא, הוֹד מלכוּתך!”

הרים הקיסר ידו ואמר:

“אם יבקשני מנוּוָל זה דבר שנבצר ממני לעשותו, אני חוֹננו!”

קראו העם בקול גדול ואמרו:

“יאירו דבריך, אולנשפּיגל!”

והיו הנשים בוכיות ואומרות:

“וכי מה דבר נבצר יוכל לבקש, עני שכמותו, והקיסר כל־יכול הוא.”

והיו הכל מצווחים ואומרים:

“דבּר, אולנשפּיגל!”

פּתח אולנשפּיגל ואמר:

“הדר כבוד מלכותך, איני מבקש ממך לא זהב ולא כסף, ולא אחוזה ונחלה, ולא כרם ושדה, ולא חיים, רק דבר אחד אני מבקש ממך, שאם אכנהוּ גלוי־ומפורש, אנא הבטיחה לי, שלא תאַפְּנֵני לפַצֵח עצמותי בגלגל ולא תדושני בשוטים ועקרבים, עד שיבוא יומי להסתלק מעולם זה לעולם שכולו טוב.”

אמר הקיסר:

“ראֵה, כי הבטחתיך.”

אמר אולנשפּיגל:

“אבקש נא את הדר כבוד מלכותו, שלפני צאתי לתלייה, יקרב אלי וישקני מנשיקות פּיהוּ על שפתי־פּי שאינן דוברות פלמית!”

שמע המלך, וכל העם געו בצחוק.

“בקשה זו שביקשתני אי־אפשר לי לעשותה, אשר על־כן לא יתלוּך, אולנשפּיגל.”

ואלו הבורגומיסטרין וראשי־הקהל נתחייבו בדינה של מלכות ליתן בתי־עיניים על עורפּם ששה ירחים תמימים, שאמר הקיסר: כיוָן שאין לאנשי אוֹדינאארדה עיניים בראשם להביט ולראות, יהיו מביטין ורואים באחוריהם."

ועד עצם היום הזה מתנוססים, בגזירת המלכוּת, בתי־עיניים בגושפּנקא של העיר.

קם אולנשפּיגל ונסתלק בצנעא, ובידו אמתחת מלאָה זהב, שטרחו הנשים ואָספו בעבורו.

מג.    🔗

בא אולנשפיגל לשער־הדגים שבלייז' וראה בחור גדול, ששני צקלונות לו: אחד בימינו, ואחד בשמאלו; שבשמאלו מלא עוף למינהו, ושבימינוֹ מלא אלתיות, צלופחין ואברוֹמות. הכיר אולנשפּיגל שלאַמה גוּדזאַק הוא, ואמר לו:

“מה מעשיך בכאן, לאמה?”

אמר לו:

“הלא ידעת את החיבה היתירה, שמחבבין בכאן, בלייז' המעטירה, את אנשי פלאנדרן, ובעקבי שאהבה־נפשי יצאתי. ואתה?”

“את אדוני אני מבקש, שהיה זן ומפרנס אותי על שהייתי משמשו.”

אמר לאמה:

“מזונות של סרק. מוטב לך שתהא משלשל לגרגרותיך מחרוזות של חוּגוֹת וגבתונים בחזקת “אני מאמין”.”

שאלוֹ אולנשפּיגל:

“וכי גביר אתה?”

“נתייתמתי מאבי ואמי ושכלתי את אחותי הצעירה, שכל־כך שקדה להכותני, – השיב לאמה אמריו – הנני יוֹרשם, ושרוי עם זקנה שתוּמת־עין והיא גדולה בחכמת הטבחוֹת־והרקחוֹת.”

“הניחני לישא את ציד־הדגים־והעופות אשר עמדך.”

“קחהו נא.”

קמו והלכו שניהם השוּקה.

בפתע־פּתאום שאלוֹ לאמה ואמר:

“הידעת, מה טעם שוֹטה גמוּר אתה?”

“מה טעם?”

“שלא כרסך טוענת את הדגים והעופות, אלא ידיך.”

אמר לו:

“יפה דרשת, לאמה. אך מיום שנכרת לחם מפּי, אפילו גבתונים מסרבין ליתן דעתם עלי.”

“גבתונים תאכל די־שׂבעך, אולנשפיגל, ותהיה משמשני, אם תאוֹת לכך הטבחית שלי.”

לפי־דרכם נזדמנה להם נערה יפת־תואר ויפת־מראה בשׂלמה של שיראין, שׁנתנה עיניה הכשרות בלאמה. הורה לאמה עליה לאולנשפּיגל.

והיה איש זקן הולך מאחוריה, והוא אביה, ובידיו שני סלים, אחד מלא עופות־ציד, ואחד מלא דגה.

אמר לאמה:

“את זאת הנה בחרתי לי לאשה.”

השיבו אולנשפּיגל:

“אָכן, הכרתיה: פלאמית היא מצוטיהיים, השוכנת ברחוב וינאווֹ ד’אִיל; השכנים אומרים, שאִמה־הורתה מכבדת במקומה את הרחוב בסמוך לביתם, ואביה מגהץ כותנות.”

“הנה נתנה עיניה בי,” – אמר לאמה לפתע־פּתאום בגילת־נפש והסיח דעתו מדברי אולנשפיגל.

המה קרבו אל בית לאמה שעל גשר־הקמרונות ודפקו על הדלת, ומשרתת שתומת־עין פּתחה להם. הציץ בה אולנשפּיגל וראָה, שזקנה היא, אַרכנית בגוף ודלה בבשר וקנטרנית מאוד.

אמר לה לאמה:

“לא־סאנז’ין, הלא תשׂכרי בחור זה להיותו עוזר על ידך?”

“שכוֹר־אשכרהוּ לנסיון.”

“נַסי־נא; אדרבא, יטעם הבחור משֶפֶר תבשיליך.”

מיד הקריבה לפניהם ג' נקניקין שחורים, קיתון של שיכר וככר־לחם גדול.

והיה אולנשפּיגל שקוּד על האכילה, ולאמה גם הוא טרח טירחה יתירה לכרסם חתיכה של נקניק.

אמר לו:

“הידעת, איה מקום־משכנה של הנשמה?”

“לא, לאמה.”

“באיצטומכא שלנו. בלי־הפוגות אנו שוקדים לרוקנה, על מנת שתשוב ותשכן בגופנו את כוח־החיות. והטובים שבבני־לוָיה לחיי־אנוש – מי הם? הלוא המה המזונות המשובחים; על אחת כמה וכמה שיצוּק עליהם יין־מאַאַס, שהוא המשובח שביינות.”

אמר אולנשפיגל:

“אמנם כן, שצוותא עריבה הנקניק לנפש הגלמודה.”

אמר לאמה:

“תוספות הוא מבקש, הבי לו תוספות, לא־סאנז’ין.”

מיד הקריבה לפניו נקניק חווריין.

והיה לאמה בולעו בתיאָבון, נתפּס להרהורים ואמר:

“לכשאָמוּת, האיצטומכה שלי גם היא תמות עמי; ושם, בתָפְתֶה העָרוּך, שהוא הכוּר הַמצָרֵף, שממרקין בו עוונותיהם של רשעים, יאַנסוני לצוּם צומות ולגרור כרש זו כשהיא ריקנית ונפולה.”

אמר אולנשפּיגל:

“טעמו של הנקניק השחור היה משובח יותר.”

אמרה לא־סאנז’ין:

ו' חתיכות אכלת, דייך!"

אמר לאמה:

“להוי ידוע לך, שיזינוך בכאן הזן היטב, אם תהיה כמוני.”

אמר אולנשפּיגל:

“נעשה ונשמע.”

צלחו כל הדברים הנ"ל להיטיב לבו עליו. הנקניקין, שנבלעו בבני־מעיו, נוססו בו רוח־גבורה, עד שביום ההוא מירק את כל הדוָדים, המחבתים והסירים, עד היוֹת להם ברק כזיוָה של חמה.

והיה אולנשפּיגל שוכן באותו בית משוּפּע ברוָחה, מרבה לפקוד את חדר־המיבשל ואת המרתף, ואלו את עליית־הגג הניח לחתולים. יום אחד היתה לא־סאנז’ין שקודה לצלוֹת שתי פּרגיות והעמידתוֹ להפּך את השפּוד עד שתחזור מן השוק ותביא עיקרין לתבל בהן את הצלי.

משניצלו הפרגיות כל־צרכן, קם אולנשפּיגל ואכל אחת מהן.

נכנסה לא־סאנז’ין לחדר־המיבשל ונתנה קולה בצוָחה:

“הרי היו כאן פּרגיות שתיים, והיכן השנייה?”

אמר אולנשפּיגל

“הסתכלי בעינך השנייה, ואת רואָה את השתיים.”

נתמלאָה לא־סאנז’ין חימה וקשרה עליו קטרוג גדול באָזני לאמה, עד שירד לחדר־המיבשל ופנה לאולנשפּיגל ואמר לו:

“מה לך שבאת בתעלוּלים על הטבּחית שבביתי? שהרי שתיים היו הפּרגיות!”

אמר לו:

“אמנם כן, וכי לא כך אמרת לי, שעה שנשכרתי לעבוד בביתך, שאהיה אוכל כמאכליך אתה? והנה היו כאן פּרגיות שתיים: אחת אכלתי אני, ואחת תאכל אתה. תענוגי היה ואיננו עוד, ואלו תענוגך עודו לפניך. וכי לא שפר חלקן מחלקי?”

השיבוֹ לאמה והיה מצחק כנגדו:

“אמנם כן, אלא שדין הוא שתעשה כל דבר כמצוָתה של לא־סאנז’ין, שעל ידי כך אי אתה אָנוס לעשות אלא חצי המלאכה בלבד.”

וכל אימת שהיתה לא־סאנז’ין מצַוָה לוֹ מצוָה כלשהי, לא היה מקיים אלא חציה בלבד. שיגרתוֹ להביא שני דליים מים, – והביא אחד. שלחתו לירד למרתף ליטול קיתון של שיכר מחבית,– עירה לפי דרכו את החצי לתוך גרגרתו; וכן כל כיוצא־בזה.

עד שיום אחד נתמאס כל אותו עניין על לא־סאנז’ין ואָמרה ללאמה, שאם יוסיף חובק־ידיים זה להיות שרוי בביתו, מיד היא זונחת עבודתה.

ירד לאמה ובא אצל אולנשפיגל ואמר לו:

“אין ברירה, אחי, שעל־כרחך אתה מסתלק והולך, אף־על־פּי שזכית כאן לזון ולפרנס עצמך כדבעי. השמעת את קריאת הגבר; ב' שעות הן לאחר חצות־היום, – סימן לגשם שמתרגש לירד. לא יתנני לבי לגרשן מביתי באויר אשר כזה. אך, אנא, רע־כאח לי, תן דעתך להבין, שבזכות צלי־קדירה שלה – פּיקוח־נפש היא לי, לא־סאנז’ין זו; שאם אסלקנה, הריני מתחייב בנפשי. למען־השם, קוּמה, אחי, ולך־לך מזה; קח־נא את ג' הפלורינין הללו ואת צרור הנקניקין הזה, ויהא לך לרוָחה בדרכך הקשה.”

קם אולנשפיגל ובנפש עגומה יצא לדרך, והיה נוֹחם בלבו, בהגותו בלאמה ובחדר־מיבשלו הזכוּר לטוב.

מד.    🔗

היה חודש נובמבר עומד בדאַם, כבשאר מקומות, ועדיין אין החורף בא: לא שלג, לא גשם, ולא כפור. חמה, שלא עממוּה דברים שעשויים לעמם, זרחה מבוקר עד ערב. תינוקות נתפּלשו בעפר חוצות וסמטאות. לאחר פּת־ערבית היו חנוָנים, תגרים, טרסיים, חרשי־ברזל ושאָר אוּמנים יוצאים אל סף־הבית וצופים אל שיפּולי הרקיע, הכחולים בכל עת תמיד, אל האילנות, שעודם עוטים ירק, אל החסידות שבראשי־הגגות ואל הסנוניות ששהו לצאת למסעיהם. הוורדין צצו ונבלו ג' פּעמים, וכבר נראו פּיטורי־ציציהם בפעם הרביעית. והיו הלילות שחוּנים, והזמירים לא נתעייפו מלסלסל ברמה.

קמו אנשי דאַם ואמרו:

“החורף מת, נקוּם ונשרוף את החורף.”

מיד עשו דחליל כביר־מידות, שפּרצופו פּרצוף של דוב, זקנו האָרוך עשוי גרוֹדת, וקווּצוֹת־רעמתו פּשתן, הלבישוהו לבנים ושרפוהו בהמון חוגג.

והיתה נפשו של קלאס מרוּרה עליו ולא שמַח אלי גיל – לא על תכלתו של רקיע השמים, ולא על סיעת הסנוניות, ששהו לצאת למסעיהם. וכל כך למה? לפי ששום אדם בדאַם לא נצרך לפחם לביתו, – פרט לחדר־המיבשל, שהכל עיתדו להם מלאַי לצרכיהם, ולא קנה איש מקנת־כסף אצל קלאס, שהוציא כל חסכונותיו לקניית הפּחם.

וכך היה עומד על סף־ביתו, וכשרוח צחה נושבת ומצננת קצה חוטמו, אומר לנפשו:

“הנה באָה פּרנסתי.”

אלא שנשבה רוח צחה ופסקה, וחזרו השמים לעמוד בתכלתם, והעלים מיאנו לנשור. ביקש פּרנסם של מוכרי־הדגים, הוא גרייפסטיבר הקמצן, ליטול את פּחמוֹ של קלאס בחצי־חינם, ולא נאוֹת לו קלאס. ולא יצאו ימים מועטים, והלחם נכרת מביתו.

מה.    🔗

והיפוכו במלך פיליפּ, שלא ידע, חלילה, רעבון²⁹; אלא, אדרבא, היה יושב עם רעייתו מאריה המכוֹערת לבית טוּדוֹר³⁰ וממלא כרסו מיני תוּפינין. לא אהבה פיליפּ, אלא שתקוָה נתקשרה בלבו, שאם יתן זרעו ברחמה של אשה חלוּשה זו, יִזכה להעמיד מלך של אספּמיא לארץ אנגלטירה.

אלא שלפצעו־ולחבורתו עשה את השידוך הזה, שהוא שידוך של אבן־החצץ עם האוּד הבוער באש. ורק בדבר אחד הסכימו שניהם – בהשמדת אנשי כת הרפורמַטין: לאלפים הורידום בדם שאוֹלה.

ואם לא נסע פיליפּ מלונדון, או אם לא יצא בתחפּושת מפּלטרין שלו, לפקוד אחת הקוּבוֹת שבעיר, – היתה שעה של מנוחת־לילה מזוַגתם.

בחלוּק של לילה, העשוּי בד של פלאנדרן עם סלסלות של אירלאנד, היתה המלכה מאריה עומדת ליד מיטת בעלה, ופיליפּ, זקוף כמקל, ללא ניד וניע, ממוּתח כנגדה ומעיין עיין היטב, אם אין בגופה סימנים של עיבוּר; כיוָן שמפשפּש ואינו מוצא כלום, מיד מתמלא חימה, מתעקש בשתיקתו וסוקר צפּורני ידיו.

והיתה אותה אַילוֹנית³¹, היוקדת בתאוָתה, מעתירה עליו דיבורים של חשק, שוקדת ליתן לעיניה ארשת של עדנה וארשת של רוֹך ותובעת אהבתו של פיליפּ ערל־הלב. והיתה משגרת דמעות, ומצוַחת צוָחות, ומפּילה תחנונים, – לא הניחה שום תחבולה שלא עשתה בה לקבל דוֹדים של אדם שלא אהֵבה.

בכדי פּכרה אצבעותיה, בכדי נשתטחה לרגליו, להעירו ולעוררו, וצחקה ובכתה חליפות, כמי שנסתלקה דעתה, – שלא הועילו הצחוק ולא צלחו הדמעות לרכך קשיוּתו של לב־חלמיש זה.

לשוא ליפפתו וגיפפתו בזרועותיה הצנומות כשפיפונית שנתאהבה, לשוא הצמידה אל חזיה המרודד את הסגוֹר הצר, ששכן בו לבו המרושע של שליט בנם של מלכים. פיליפּ לא זע ולא נע כאבן־השדה.

והיתה לכלוכית זו שוקדת להגדיל את חינה וליקח את לבו. והיתה מסלסלתוֹ בלשונות של חיבה, שנשים שכוּרוֹת מתאוָה מכנות בהן את מאהביהן, – פיליפּ היה בודק צפּורני ידיו.

עתים היה משיב לה ואומר:

“ובכן, לעולם לא תזכי להעמיד ולָד?”

והיה ראשה שוֹמט על חזיה, ופיה מפטיר ואומר:

וכי אַשמתי היא שאַילוֹנית אני? תן רחמיך עלי, שהייתי כאַלמנה ואין בעל."

והיה פיליפּ שואלה:

“מדוע אין לך פּרי־בטן?”

מיד היתה המלכה נופלת על המרבד ומסתרחת עליו כבר־מינן. אותה שעה לא היו עיניה של אשה עלובה ותאוותנית זו משגרות אלא דמעות בלבד, אך אילו יכלה היו עיניה זולגות דם.

כך נקם האלהים ברבּי־הטבחים את נקמת הדם הנקי אשר שפכו על פּני אנגלטירה.

מו.    🔗

פּשטה הברה בעם, כי עתיד קיסר קארל ליטול מידי הנזירים זכוּתם, שעמדה להם עד כה לרשת נכסיהם של אנשים, שמתו בבית־מקלט־הנזירים, אלא שאין דעת האפיפיור נוחה מכך.

בימים ההם היה אולנשפיגל שרוי בחבל־מאַאַס, והיה מהרהר בקיסר, שמפיק טובת־הנאָה לעצמו מכל דבר, לפי שבאֵין יורשים זולתו, לו משפּט הירושה. ישב אולנשפּיגל על שפת־הנהר, השליך חכוֹתיו, שפּתיון משובח נתון להן בקרסיהן, והיה קוֹסס קרוּם של פּת־חריבה ומיצר בלבו, שאין עמו יין בוּרגוּנד ללחלח מאכל־יבוֹשת זה. אלא שאין אדם זוכה שיהוּ כל תאווֹתיו מתקיימות בידו!

ואף־על־פּי־כן היה משלח פּתותי־לחמו על פּני המים, לפי שסבר, כי אדם שאינו נותן מפּתו לזולתו אינו ראוּי למזונות.

קרב בר־שיבוטה אל פתותי הלחם, תחילה הריחן, אחר נגע בהן בקצה זרבוביתו, לסוף פתח לרוָחה את פיו הכשר, כמצפה, כביכול, שהפתותין ייכנסו לשם מאליהן; אך עודו צופה ומביט כלפי מעלה, וזאב־מים בליעל עט כחץ מקשת ובלעו כהרף־פה.

וכן עשה לשיבוטא אחת שהסיחה דעתה מן הסכנה והיתה צדה יתושין, שחולפין ביעף. אכל זאב־המים די שבעו ונשתהה בשבולת־המים ולא זע ולא נע ולא נתן דעתו על דגי־הרקק, שנתרוצצו בחפזון אילך ואילך. אך לא לעולם שלוַת־רשעים: פּתאום־לפתע פּרץ עליו בפעירת־לוֹע זאב־מים אחר, רעבתן וגרגרן. מיד נתרתחה מלחמה בחמת־קצף, פצעי־אימים נפצעו השניים, והמים על סביבותיהם האדימו מדם. נלאָה זאב־המים השבע לָעוֹז על אחיו הרעב, שהיה ניתר פעם בפעם לאחוריו, פורץ במרוצה וככדור־נפץ מקנה־קלע מתנפל על יריבו. פער הלה את לועו ותפס חצי ראשו של בן־מַצוּתו וביקש להחלץ – ולא יכול: ששיניו עקושות היו; והיו השניים מתחבטים באין־אונים להחָלץ זה מזה.

בנפתוליהם הסיחו דעתם מן הקרס, שהיה מחובר למשיחה של משי וננעץ בסנפירו של זאב־המים השבע; תפסו אותו קרס ושלהו מן המים, אותו ואת יריבו גם יחד, ובלא שום משוא־פנים הטילם אל הדשא.

שקד אולנשפיגל להוציא מעיהם של השניים ואמר:

“אהובי ויקירי, זאבי־המים! משל למי אתם דומים? לקיסר ולאפיפיור, שמתנכלים לבלוֹע זה את זה. ואנוכי למי נמשלתי? לעם, אשר לעת מַצוּתם, בשעה שיעלה הרצון מלפני רבון־העולם, יזכה להעלות בחכתו את שניהם גם יחד.”

מז.    🔗

וקאתלינה עודנה מתגוררת בבורגירהוט ומשוטטת בסביבותיה וממללת, לאמור:

“האנסקי, אישי ואלופי, הם הבעירו אש על ראשי; הבקיע בי חור, שתוכל נשמתי לפרוח החוּצה; וי לי, שמתדפּקת היא שם, וכל דפיקה ודפיקה כמַדקרת שׂכין.”

והיתה נלה סועדת את אמה, שקודה עליה ודואגת לה; יושבת על ידה והוגה לה בידידה־וריעה אולנשפיגל, ונפשה עגומה עליה.

וקלאס התמיד לישב בדאם והוסיף לקושש חבילין של זרדים ולמכור פחם, ועתים הרבה היתה עצבות אוחזתו, בזכרו את אולנשפיגל, העורך גלות ועוד ימים רבים לא ישוב לביתו.

סואטקין לא זזה מאצל החלון והיתה צופיה ומייחלת: אולי ייראה בנה.

והוא גופו, ששרוּי היה בעת ההיא בסביבות קלן, סבר לפתע, כי חשקה נפשו באומנות הגננים.

הלך ונשכר ליאן דה צוּאוּרסמוּל, שהיה בשעתו סרדיוט של לאנדסקנכטין, ורק זכותם של דמי־כופר־נפש עמדה לו למלט עצמו מן התלייה, ומטעם זה היה לובש חרדות מחמת הקנבוס, שבפלאנדרן קראוהו בעת ההיא בשם קניפּ.

פעם אחת ביקש יאן צואורסמול להורות לאולנשפיגל את מלאכתו אשר יעשה והוליכו לשדהו, ושם ראה חלקה אחת, שעלתה קנבוס ירוק.

אמר יאן דה צואורסמול לאולנשפיגל:

“כל מקום שתראה צמח־פיגולים זה, קום וטנפהו, לפי שמשמש למיתה־בגלגל ומיתה־בתלייה.”

השיב לו אולנשפיגל:

“טנף־אטנפהו, ויהי מה!”

פעם אחת, ישב יאן דה צואורסמול אל השולחן, ועמו צוותא של בני־לגימה, אמר הטבח לאולנשפיגל:

“רד למרתף והבא לי זְנִיפּ³².”

מחמת פּחזוּת נתחלף לו כביכול זניפּ בקניפּ והטיל רעי לתוך סיר החרדל שבמרתף והעלהו בצחוק לשולחן בעליו.

שאלו יאן דה צואורסמול:

“למה תצחק? כסבור אתה, שחוטמנו של ברזל? אכול זניפּ זה, אם אתה הוא שעשיתו.”

אמר אולנשפּיגל:

“טוב לי צלי בקנמון.”

קפץ יאן דה צואורסמול ממקומו וביקש להכותו. עמד וקרא:

“מישהו הטיל רעי לתוך סיר החרדל!”

השיבו אולנשפיגל ואמר:

“אדוני, השכחת שירדתי עמך לשדך, שמגדל זניפּ? שם הראית לי את הקנבוס ובפירוש אמרת לי: “כל מקום שתראה קנבוס – טנפהו, לפי שמשמש למיתה־בגלגל ומיתה־בתלייה.” והנה, אדוני, הטלתי בו רעי והבאשתיו; למה איפוא תכני על מידת הצייתנות שיש בי?”

“קניפּ אמרתי, ולא זניפּ!” – צוַח יאן דה צואורסמול בחרי־אף.

“לא אדוני, כי זניפּ אמרת, ולא קניפּ,” – טען אולנשפיגל כנגדו.

וכך היו מתנצחים שעה ארוכה; אולנשפיגל טוען ברוח נמוכה ובשפל־ברך, ויאן דה צואורסמול נואק כחמור ומטרף בלשונו: זניפּ, קניפּ, קניפּ, זניפּ, זניפּ, משל לפקעת של חוטי־משי שנסתכסכו.

וחבריו־ללגימה גועים בצחוק, ככת של שדים, שזוללים קציצות מבשר דומיניקנים וכליותיהם של אינקוויזיטורים.

ואולנשפּיגל גורש מבית יאן צוּאורסמוּל.

מח.    🔗

הוסיפה נלה להצטער על מנת־חלקה שלא שפרה בחיים ועל אמה־הורתה שנטרפה עליה דעתה.

בימים ההם נשכר אולנשפיגל לפלוני חייט, שהיה משנן לו השכם־ושנן:

“כשאתה עושה תֶפֶר, אל תהא כמַכליב, אלא תהא תפירתך צפופה, שלא יהא נראה כלום.”

ישב אולנשפיגל בתוך חבית והיה עוסק במלאכת התפירה.

גער בו החייט:

“מה זה ועל מה זה?! וכי לכך נתכונתי?”

“אדם, כשהוא תופר בתוך חבית, מובטח לו, שלא יהא נראה כלום.”

“שב אל השולחן ותפור תפרים דקים, שיהיו סמוכים זה לזה. ועתה מוסבר לך? ועשה “זאב” מאריג זה.”

שבאותן המקומות היו קורין לכפתן של כפריים “זאב”.

לקח אולנשפיגל אותו אריג, גזרו גזרים־גזרים ועשה מהם צורת זאב.

ראה החייט וצוַח:

“מה זה, תפח רוחך, עשית כאן?”

“זאב עשיתי,” – השיבו אולנשפיגל.

“מנוּוָל שכמוך! אמנם ציויתיך לעשות “זאב”, אך שמא לא ידעת, כי “זאב” – פּירושו כפתן של כפריים?”

לימים בא בעליו ואמר לו:

“לפני השינה קום והטל שרווּלים במקטורן זה.”

תלה אולנשפיגל את המקטורן על־גבי הכותל, וכל אותו לילה היה מטיל בו שרוולים.

שמע החייט את קול הרעש ובא:

“מנוּוָל, מה התעתועים החדשים שאתה מתעתע בכאן?”

“וכי תעתועים הם? הריני מטיל שרוולים, כמצוָתך עלי, אלא שבשום עניין ואופן אינם דבקים במקטורן.”

“ואין תימה! אשר־על־כן: שא רגליך והטל עצמך מביתי בזה הרגע, ונראה־נא אם אמנם ייטב לך בחוץ.”

מט.    🔗

לפרקים היתה נלה מפקידה את קתלינה בידי שכנים רחמנים ומפליגה־והולכת עד אנטוורפן. והיתה משוטטת על שפת השֶלְדָה ומחפשת באסדות שבנהר ובדרכים שהעלו אבק: אולי תמצא באחד המקומות את שאהבה־נפשה.

והבחור דנן עמד יום אחד בשוקה של האמבורג וראה כמה יהודים זקנים בתוך קהל של סוחרים; והיו הללו מַלוים ברבית ומוכרים סמרטוטין, ועל כך פרנסתם.

ביקש גם אולנשפיגל לעסוק בפרקמטיא; ראה גללי־סוסים שמתגוללים על הארץ, אספם והביאָם למעונו (שנתגורר בתא־הצריח שבחומות־המבצר) – ויִבְשָם. הלך וקנה שיראין, אדומים וירוקים, ועשה מהם כיסים קטנים, שפך הגללים לתוכם וקשרם בפתילים, – משל נצרר בהם מוסקוס, להבדיל.

נטל כמה טבלאות של עץ, עשה מהן קופת־רוכלים, תלאָה על צוארו, נתן בה פרקמטיא שלו ויצא השוקה כמוכר בתי־נפש לבשמים. בערבים היה מאיר את רכוּלָתו הנ"ל בנר דולק, שנקבע באמצעיתה של אותה קופה.

שאלוהו הבריות, מה סחורתו, ואמר להם בסודי־סודות:

“אגיד לכם, אך מפה לאוזן.”

שאלו הלקוחות:

“אדרבא?”

אמר להם:

“גרגרים של נַחַש הם, שמנחשים בהם עתידות, מארץ עֲרָב הוּבאוּ לארץ פלאנדרן, מעשה ידיו של חכם־החרשים עבדוּל־מדיל, מצאצאיו של מוחמד הגדול.”

והיו מן הלקוחות שאמרו:

“ישמעלי הוא.”

והיו שאמרו:

“לא, ציילן איש־פלאנדרן הוא; וכי לא שמעתם את חיתוך־הדיבור שלו?”

והיו דלפונים באים אצל אולנשפיגל ואומרים לו:

“הבה לנו מגרגירי־הנחש.”

“לעתיד לבוא, כשיהוּ פלורינין מצויים בכיסכם.”

והיו העניים, הצוֹאים והבלוּאים, פורשים איש לעברו ואומרים בפחי־נפש:

“הגבירים לבדם רוֹאים חיים בעולם הזה.”

הלכה השמועה על גרגירי־הנחש מסוף השוק ועד סופו, ואנשי־העיר אומרים זל"ז:

“איש פלאנדרן בא לעיר, ועמו גרגירי־הנחש, שנתקדשו בירושלים עיה”ק על קברו של כריסטוס־המושיע. אלא שאומרים הבריות, כי אין הוא מוכרם לשום אדם."

והיו האנשים מכתרים לו לאולנשפיגל ומסרהבים בו, שימכור להם מגרגירי־הנחש.

אלא שביקש אולנשפיגל להפקיע את שערם ולהגדיל מיקחם ואמר, שעדיין לא הבשילו כל־צרכם, וכל אותה שעה לא הפליג עיניו משני היהודים הגבירים, שהיו מהלכים בשוק.

שאלו אחד הסוחרים:

“מתאוה אני לידע, אם תגיע בשלום ספינתי, שמהלכת עתה בים?”

ואמר לו:

“עד שחקים תגביה, אם יהיה הנחשול גדול.”

הצביע השני כלפי בתו יפת־התואר, שפניה הסמיקו, ושאל:

“ודאי תזכה זו למזל טוב?”

ראה אולנשפיגל, שאותה נערה תוקעת מפתח לידו של בחור אחד, והשיב:

“כל אדם זוכה למצוא מזלו במקום שהועיד לו טבעו.”

זחה דעתו של אותו בחור, והיו פניו מצהילות, ניגש אל אולנשפיגל ואמר לו:

“אישי התַּגָר, אנא בטובך, תן גם לי כיס אחד של קסמים, שמבקש אני לידע אם אשכב הלילה בגפי.”

אמר לו אולנשפיגל:

“פסוק מפורש הוא: זורע רוח, יקצור סופה.”

נתכעס הבחור ואמר:

“למי רמזת?”

“הגרגרים מגידים, שעתיד אתה לראות נַחַת בנישואיך, ואשתך לא תעטרך עטרת־תפארת של תובל־קין³³. הידעת עטרה זו מהי?” – והיה אולנשפיגל מוסיף ואומר כדרך המטיפים: – “אשה שנותנת גמילות־חסד של כלוּלות עַד־לחֶשבון, סופה שנותנת בחינם.”

ביקשה הנערה להוכיח, שמידה של זהירות יש בה, ושאלתו:

“ואת כל אלה מַראים לך גרגירי־הנחש ברוח־הקודש?”

ואמר לה אולנשפיגל מפה לאוזן:

“גם את המַפתח מראים הם.”

אלא שאותו בחור, שהמפתח בכיסו, כבר שימט עצמו ונתעלם מן העין.

פתאום ראה אולנשפיגל גנב, שחטף נקניק גדול מעל דוכן של תגר פלוני והסתירו תחת גלימתו. לא השגיח בכך בעל־הנקניק, והגנב ניגש אל אולנשפיגל ושאלו בזחיחות־דעת:

“מה הסחורה הזאת לך, נביא־התוכחה!”

השיבו אולנשפיגל ואמר:

“כיסים קטנים, שיגידו לך, כי סופך לתלייה מחמת תאות הנקניקים שבך.”

מיד פיזר הגנב רגליו, ובעל־הנקניקים הנגנב נשא קולו בצוָחה: “תפסו לגנב!” – אלא שנתאחר לו המועד.

כל אותה שעה היו שני היהודים הגבירים הנ"ל נותנים אוזן קשבת לדברי אולנשפיגל, לסוף קרבו אליו ואמרו:

“מה מֶכֶר אתה מוכר, איש־פלאנדרן?”

“כיסים קטנים.”

“ומה אפשר לידע בכוח גרגירי־הנחש שלך?”

“עתידות, אם אתם מוצצם מציצה של־ממש.”

נתלחשו היהודים בינם־לבין־עצמם, והזקן שבהם אמר:

“נשאלהו־נא ונדע, מתי יבוא משיח־צדקנו? ונתנחם נחמה גדולה. ומה מיקחו של כיס אחד?”

אמר אולנשפּיגל:

“חמישים פלורינין, ואם יקר הוא מכם, סורו מפה. אשר לא יקנה שדה, מה חפץ לו בזבל?”

ראו השניים, שלא יפחית אולנשפיגל מן המיקח, נתנו לו את דמיו, לקחו כיס אחד ומיהרו לשכונתם, ושם נתלקטו על סביבותיהם קהל גדול של יהודים; שכבר הגיעתם השמועה, כי אחד משני הזקנים קנה סגוּלה של יודעי־חן, שנתגלה בה הקץ, היום והשעה של ביאַת הגואל.

והיו הכל מתאוים לזכות במציצה חינם־אין־כסף, אלא שאותו זקן, בעל־הסגולה, יהוּא שמו, הכריז והודיע, כי הוא־גופו מבקש לקיים מצוַת־מציצה.

פתח ואמר, וכיס־הנחש בידו:

“אחינו בני ישראל! וַי לנו שאוּמות־העולם ישימונו לבוּזה ועל צואר ירדפונו ויקראו אחרינו מלא, משל נבזים היינו וחדלי־אישים. וַי לנו שהגויים מבקשים להשפּילנו עד עפר ומפּנינו לא חשׂכוּ רוֹק. כי שבר אלוהים את קשת ישראל ומוסרותיו ניתק. אהה, אלוקי אברהם, יצחק ויעקב! הלנצח תנאף בנו, אשר נײַחֵל לטובה – ותבואנו רעה, ונְקַו לאוֹרה – ומחשכים ישוּפוּנוּ? הבמהרה־בימינו תבוא אלינו, אתה משיח־צדקנו? מתי יבואו הגויים במערות־צורים ובמחילות־עפר מפּני פּחד השם ומהדר גאונו, בקומו לערוֹץ הארץ?”

והיו היהודים קוראים בקול:

“יעלה ויבוא, משיח־צדקנו!”

“מצוֹץ, יהוּא!”

מצץ יהוא מציצה אחת, רקק רקיקה וזעק תמרורים:

“באמנה, אני אומר לכם: גללי צאן המה… הצליין איש־פלאנדרן נוֹכל וכזבן הוא.”

מיד עטו היהודים אל הכיס, קרעוהו, נסתכלו במה שיש בו ורצו השוקה לתפוס לו לאולנשפיגל.

אלא שהבחור דנן לא נשתהה להמתין להם עד שיבואו.

נ.    🔗

מעשה ואחד מאנשי דאם קצרה ידו לשלם לקלאס דמי פחם שקנה הימנו ונתן לו מיטלטלין למשכון; והיתה שם קשתנית אחת, ועמה י"ב חצים שהוקצעו למשעי, שלא יחטיאו המטרה.

לעתות־הפנאי היה קלאס יוצא בקשתו, ולא ארנבת אחת בלבד נקטלה בחציו ונתגלגלה בצלי־קדירה, מחמת חשיקה יתירה שחשקה בכרוב.

והיה קלאס אוכל מאכל זה בתאוָה יתירה, ואותה שעה סואטקין נושאת עיניה אל הרחוב, שאין בו נפש חיה, ואומרת:

“טיל בני, השואף גם אתה אל קרבך ריח־ניחוח של רוטב? מן־הסתם רעב הוא באחד המקומות.”

ותפוסה בהרהוריה, נכונה היתה לשַייר לו חתיכה עריבה.

והיה קלאס משיב לה ואומר:

“אם רעב הוא, הרי בצוָארו הקולר התלוי; יחזור, ויאכל כמונו.”

היה קלאס מגדל יונים. לבד מהן מחבב היה חוֹחיות וזרזירים וקנבונים ושאָר צייצנים וצפצפנים, אותם ואת צויצתם ותשוּאָתם כי־רבה, ובחפץ־לב היה יורה בבני העיט, התחמס והנץ, שהיו טורפים את עדת כנפי־הרננים הזאת.

פעם אחת היה עומד בחצר ומוכר פחם במידה, פתאום באה סואטקין במרוצה גדולה והצביעה כלפי עוף גדול, שהיה חג מעל לשובך.

תפש קלאס את קשתו ואמר:

“אדרבא, יבוא עכשיו השד ויצילהו למר טרפון זה!”

מיד כונן אל הנץ והיה עוקב בקשתו אחר כל זיע וניע שלו. אותה שעה היו דמדומים יורדים אָרצה ולא הבחין קלאס בשמים אלא נקודה משחירה בלבד. לבסוף ירה; ולחצר נפלה חסידה.

חלשה דעתו של קלאס, וסואטקין נצטערה בלבה וקראה אליו:

“רשע, עוף תמים קטלת!”

הרימה את החסידה וראתה, שרק כנפה פצועה; מיד משחה לפצעה וחבשתו ואמרה לה:

“חסידה נאה וחסוּדה, שאהבה־נפשנו, איככה הסכלת הפעם להרקיע שחקים, כנץ זה שאויבנו־בנפש הוא; הלא בדרך הזה נכשל העם ויורה חציו למטרה של טעות; הכואבת עליך כנפך, חסידה נאה וחסודה? באורך־רוח אַת נושאת סבל זה של דאגה שאני דואגת לך! מן־הסתם יודעת את, שידינו ידיים של חיבה הן.”

חזרה החסידה לאיתנה הראשון והיתה מקבלת מזונות כאוַת־נפשה; חיבה יתירה נתחבבה עליה הדגה, שהיה קלאס צד בשבילה במי־התעלה. וכל אימת שהיה עוף־שמים זה רואה את קלאס בחזירתו מן הדיג, היה עומד ופוער מַקורו בהרחבה יתירה.

והיתה החסידה כרוכה אחרי קלאס, כגור־כלבים שכרוך אחרי בעליו. אך שבעתיים חמדה בלבה לשהות בחדר־המיבשל; ושם היתה מתחממת כנגד האוּר ומקישה על כרסה של סואטקין, שהיתה שקודה על מלאכתה ליד הכיריים, כשואלת: “שמא יש כלום בשבילי?”

ושעשועים־לעיניים היה מראהו של עוף זה, שליח־המזל הצנוע כשהוא הולך ומהלך על פני הבית הקטן ברגליו הגדולות.

נא.    🔗

אך ימים של דחקות נתחדשו ובאו עליהם. מַשְמִים ובודד היה קלאס עובד בשדה, לפי שמעטה שם המלאכה, ולא הספיקה לשניים יחדיו. והיתה סואטקין יושבת יחידה בבית ובוכיה, וכדי שלא יהיו המזונות לזָרָא לבעלה, שקודה היתה לבשל באופנים שונים את הקטניות, שנאנסו לאכלן יום־יום. לעיני בעלה היתה פוצחת שיר ושטופה בצחוק, שלא לצערו בעגמת נפשה. והחסידה אינה זזה מאצלה, מעוּמדת על רגל אחת, וראשה מתחת לכנפה.

סוס ורוכבו עמדו ליד הבית: והיה הרוכב לבוש שחורים, כחוש ביותר, ופניו אומרות קדרוּת.

שאל הרוכב:

“היש מי בבית הזה?”

השיבה סואטקין:

“ברכת אלוהים על מאור־פניך שהועב: וכי צל אני בעיניך, שאתה רואני עומדת לפניך ושואל, אם יש מי בבית?”

שאל הפּרש:

“איה אביך?”

והשיבה לו:

“אם־אמנם קלאס הוא אבי, הרי הוא שם, זורע דגן בשדה. רד שמה ומצאת אותו.”

נסתלק הפרש. וסואטקין הלכה בנפש עגומה לקנות לחם, שכבר הפעם הששית היא לוקחת אצל הנחתום בהקפה. הלכה וחזרה ריקם ונשתוממה מאוד, שראתה את קלאס בא מן השדה, ופניו מפיקות זיו וחדוַת־נצחון, והוא רכוב על סוסו של האדם השחור הנ"ל, והלז הולך בצדו ומוליך את הסוס באַפסר. ברוב־גאוָה לחץ קלאס בידו אל ירכו אמתחת של עור, שניכר היה שהיא מלאה וגדושה.

ירד מעל הסוס והיה מחבק לו, לאדם השחור, וטופח לו על שכמו ומנער את האמתחת שבידו וקורא:

“יישר כחו של אחי יוסט, נזיר־האלוהים הטוב והמיטיב! יתן לו אלוהים חיים של שמחה ושובע, של גילת־נפש ובַריות־גוף! יוסט המבורך, יוסט הגומל חסדים טובים, יוסט המשׂביע רעבים! אכן, לא בּדאית היא החסידה.”

והניח את האַמתחת על גבי השולחן

אמרה סואטקין בקול־נכאים:

אין לנו לחם לאכול היום: שסירב הנחתום להקיף."

“לחם?” – קרא קלאס, בפתחו את האמתחת, שמטבעות של זהב נידרדרו מתוכה, – “לחם?” הרי לחם, והרי חמאה, והרי בשר, והרי יין ושיכר! והנה קותלי־חזיר, ועצמות ממוּחָיוֹת וגבתונים ותתרנגולים כרוּתי־שפכה, ופשטידה ממולאה בבשר אנפה, ומיני מטעמים ומנעמים וכל טוב, שאי את מוצאָה כיוצא־בהם אלא על שולחנם של נגידים בלבד. הנה חביות של שיכר, והנה חביונות של יין! איה נחתום, שיכרית לחמו מפינו? שוטה! הרי לא נקנה אצלו ולא כלום…"

והיה הדבר מוקשה בעיני סואטקין:

“אך, אישי ואלופי…”

המשיך קלאס ואמר:

“שמעי איפוא ותגיל נפשך: לא שהתה קאתלינה באנטוורפּן עד תום מועד־גלותה ועקרה למייבורג ועמה נלה. כל אותה הדרך הלכו ברגל. וכשהגיעה להתם, סיפרה נלה לאחי יוסט, כי אף־על־פי שיגיעות קשות אנו מתייגעים, מכל מקום פעמים הרבה הננו שרויים בדחקות. וסח לי שליח מכובד זה,” – כאן הורה קלאס על הפָרָש השחור, – “שיוסט פָרַש מן הכנסייה הרומית הקדושה ונתפס למינוּת של לוּתר.”

השיב הפרש השחור ואמר:

“אין מינים וכופרים אלא אותם שמשרתים את היצאָנית הגדולה, שהאפיפיור שברומי מוֹעֵל מַעל וסוחר בדברים של קדוּשה.”

קראה סואטקין:

“וַי לי, אדוני, חלילה לך להגביה קולך: שבגללך קונסין אותנו בשריפה.”

המשיך קלאס ואמר:

“ובכן, מילא יוסט את ידיו של השליח הנכבד הזה להודיענו, שהוא נספח לחיילותיו של פרידריק הזאכסי³⁴, אחרי שגייס וזיין בעבורו חמישים חיילים. כיוון שהוא יוצא למלחמה, שוב אינו נצרך לממון הרבה, שבשעת מפלתם, סופו שיורשו אחד הלאנדסקנכטין המנוולים. אשר על כן ציוָהו: לך והבאת לאחי קלאס את ז' מאות הזהובים הללו עם דרישת־שלומי־הטוב; לך ואמרת לו, שתהא הברכה שרויה במעשי ידיו ויתן דעתו על ישועת־הנפש.”

אמר שלוחו של יוסט:

“אכן הגיעה השעה, לפי שעתיד מלכוֹ של עולם לשפוט כל אדם ולשלם לו כפעלו.”

אמר קלאס:

“ודאי שכן, אדוני, אלא שלפי שעה יכולני לשמוח בשמחת הבשורה שנתעשרתי. אנא, שב עמדי כמה ימים; לכבוד הבשורה נערוך שמחה־של מצוָה בבליעת קרביים משובחים צלויי־קדירה, שוקיים של חזיר שהיו מוצגים לראוָה חמדה־לעיניים ותשוקה־למעיים, – אגב־אורחא ראיתים אצל בעל־האיטליז, עד שמרוב בולמוס נשתרבבו מלתעותי.”

קרא האורח השחור:

“הה, הנבערים מדעת! שטופים המה בתענוגי עולם־הזה, ועין אלוהים צופיה עליהם!”

“שמעני, השליח! התרצה או תמאן לשתות ולאכול עמנו?”

אמר השליח:

“בנפול בבל הרשעה, תגיע שעתם של שלומי־האמונה להתעלס בתענוגי עולם־הזה.”

נצטלבו קלאס וסואטקין לשמע הדברים, והאורח השחור הפך פניו וביקש להסתלק. קם קלאס ואמר לו:

“אם אמנם נתעקשת בדעתך, ואחת אמרת להיפּטר מעלי בפנים זועפות, נשק־נא לאחי נשיקה של אחוָה־וריעות ושמרהו במערכות המלחמה.”

“כן אעשה,” – השיב השליח השחור.

ויסע.

מיד שמה סואטקין פעמיה לקנות צרכי־ביתם, להתקין כראוי סעודה־של־מצוה, לשמוח במזל־ברכה שבא להם בהסח־הדעת. וביום ההוא קיבלה החסידה לפת־ערבית שני בני־שיבוטין וראש של אלתית.

עד־מהרה פשטה השמועה בדאם, שבזכות מתנת־כסף שקיבל מאחיו יוסט, היה קלאס העני לקלאס העשיר. וכוהן העיר סבר ואמר, כי אך כישוף הוא שכישפה קאתלינה ליוסט, שהרי בפירוש קיבל יוסט ממון הרבה, ואפילו שמלה של כלום לא נדב לבתולה הקדושה.

והיו קלאס וסואטקין שמחים במזלם; הוא עובד בשדה, או מוכר פחם, והיא שקודה לכלכל בתבונה הליכות ביתם.

ועדיין עיניה משוטטטות לחפש את בנה בדרך.

והכל נהנים ממזל־הברכה, שבא להם בחסדי הבורא ומחכים למתנת בשר־ודם.

נב.    🔗

אותו יום קיבל קיסר קארל אגרת בזה הלשון מבנו שבאנגלטירה:

“אדוני אבי! אך לתועבה לי חיי בארץ הזאת, אשר המינים והאפיקורסים, ימ”ש, שורצים בה כפשפשים, וכגזם וכאַרבה לרוב. חרב משכלת ואש אוכלת אין די בהן לטהר מטומאתם את גזע עץ־החיים החסון, שמאז ועד עולם היא אמנו, הכנסייה הקדושה. והמעט ממני הצער הזה, שאני אָנוס לשאת את העם, הממאנים להאמירני למלך להם, ואינני חשוב בעיניהם אלא כבעל מלכתם, שאין נוהגים בו שום כבוד כלל, עוד הם שמים אותי לקלסה ולשמצה, מחברים כתבי־פלסתר ופתקי־אוילים, שחמת־פתנים בהם ומרורת־צפעונים, ואת מחבריהם ודופסיהם אין היד משגת לתפוס. מספרים הם בשער, שהאפיפיור־דרומא היטני בשוחד ושלמונים להרבות בעצי־תלייה ובמוקדי־אש, עד שאביא את זאת הממלכה לידי מהומה ואָבדן. וכשאני מבקש לגבות את המס – לפי שפּעמים הרבה המה מניחים אותי בזדון ריקם אין־כסף, – הרי הם משיאים לי במגילותיהם העפות, שחמת־נחשים מפעפעת בהן, עצה של לעג וקלס, כי כדאי וראוי לי שאזדקק לשטן, אשר אותו אני משמש. אמנם האמרכלים מצטדקים לפני ומתרפסים ביראתם, שגם אני אוכל להזיקם, לכשארצה, אך כסף אין נותנים.

"וקירות הבתים שבלונדון המעטירה כסויים פתקי־אוילים, שמבאישים ריחי בראש חוצות, בהם יתארוני בדמות רוצח הורג־אביו, שמתנכל לחיי הוד־רוממותך, כדי לרשת כסאך. אך אתה, אבי־מלכי, היודע וָעֵד, אשר בכל רחשי־הגאוָה ואהבת־הכבוד, הכשרים לכל הדעות, אייחל להדר כבוד רוממותך מלכות לאורך־ימים ושנים ברוב כבוד ותהילה.

"ועוד יפיצו ברבים תבנית־פיתוחים בנחושת מעשה־חושב, ובו צלם־דמותי, שאני אונס חתולים לפרוט על פּסנתרין. אותם חתולים כלוּאים בארון־המנענעים, וזנבותיהם משורבבים בנקבים העגולים ומכווָצים בְבַדים של ברזל. בן־אדם – דהיינו: אני עבדך – עומד שם וצורב זנבותיהם בברזל מלוהט; מיד הם ממוֹללים בכפּות־רגליהם, מקישים על המנענעים, ויללָתם אימה. וכל־כך מנוולת תבנית דמותי, שאין בי כוח להסתכלת בעצמי. ולא עוד אלא שתיארוני מצחק. והלא אתה, אבי־מלכי, יודע ועד, שמעודי לא נתמכרתי לתענוגי־נבלות אשר כאלה. אמנם פעם בפעם ביקשתי לשעשע נפשי בחתולים, שאנסתים לילל, אך מעודי לא צחקתי. בשפת־מַרדוּתם יכנו את הדבר הזה בשם “פּסנתרין־הבלהות החדש” ויאמרו, כי עווֹן פּלילי הוא. והרי בידוע שבעלי־חיים אין להם הנפש־המַרגשת, וכל אדם, קל וחומר חוטר מגזע מלכים, זכאי להשתמש בהם להנאתו, ואפילו הם פוגרים מחמת־כך. אלא שאנשי המקום, בני אנגלטירה, מחבבים לבהמה חיבה יתירה, עד שמיטיבים להתהלך עמה יותר מהתהלכם את העבדים והשפחות. אוּרווֹת־הסוסים ומאוּרות־הכלבים שבכאן – ממש פלטרין של מלכים הן; ויש מן הפריצים, שיצוע אחד להם ולסוסם.

"לבד מזאת, המלכה, אשתי בת־הנדיבים, אַילונית היא. ובעזות־מצח של נוולוּת טוענים הם, כי בצוארי הקולר תלוי, ולא בצוָארה שלה, אשר למַרבה־התלאה קנאתנית היא, כעסנית ותאוותנית עד אין קץ ושיעור. אבי־מלכי, בכל עת ובכל שעה אפיל תחינתי לפני בורא־עולם, שיהא בעזרי; ונפשי נשואה לכס־מלכות במקום אחר, ואפילו היא ארץ התוּגר, –

“והריני מצפה ומיחל לכס־מלכות, אשר לשבת עליו יקראני הכבוד הגדול להיות הבן להדר רוממותך, הנאזרה בגבורה והמהוללה לעדי עד.”

ועל החתום: “פיל”.

וזאת התשובה אשר השיב קארל קיסר על האגרת הנ"ל:

“מלכי ובני!”

"אמנם צדקת: רבו גם־רבו אויבינו; אך התאַזר עוֹז ואַל תבוא לידי רוגזה יתירה והארך רוח בצפייתך לכתר רם ונישא מזה. לפי שפעמים הרבה גליתי אוזנם של רואי־פני המקורבים אלי על אודות מחשבתי להסתלק מכס־המלכות של ארצות השפלה, שקוֹרין נידרלאנדן, וכו'; לפי שזקן אני ותש־כוח ויודע, כי לא אוכל לעמוד ימים הרבה בפני הנרי ה־2, מלך צרפת; שהמזל מאיר פנים לצעירים. ועוד זאת תן לבך להבין, אשר מהיותך מושל באנגלטירה אך־לרועץ אתה לצרפת, אשר היא אויבתנו.

"ליד מץ ניגפתי נגף של כלימה גדולה, וג' אלפים מאנשי צבאי ניספו במערכות־הקרב: שאנוסים היינו לנוס מפני אנשי זאכסן. אם לא יהי רצון לפני ההשגחה העליונה להושיעני כהרף־עין ולהחזיר לי את כוחי ועוזי כקדמתם, הלא כן אדמה, כי אך מחכמה אעשה, אם אצא בדימוס ואתן את כתר־מלכותי בראשך.

"אשר על כן הארך־נא רוחך, ועד בוא המועד הנכון עשה חובתך לעיניים. אל תחוס עינך על איש ואשה, על עלמות וטף, לפי שלמגינת־לבי ראיתי וגם נוכחתי שהמלכה, היא רעיתך, נהגה עמהם פעמים הרבה לפנים משורת־הדין.

אביך אוהבך."

ועל החתום: “קארל”.

נג.    🔗

ארכה דרכו של אולנשפּיגל, ונתכתתו רגליו, והיו שותתות דם. שיחק לו מזלו ובהגיעו לאיפרכיה של מיינץ, נזדמנה לו עגלה של ציילנים, ובה נסע עד שבא לרומי.

נכנס לקרית רומי וירד מן העגלה ובא עד פתחה של פונדקא וראה אשה יפת־תואר ויפת־מראה, שנתן בה עינו וחייכה כנגדו.

שׂם אולנשפיגל סִבְרוֹ במאור־פּניה ואמר לה:

“עקרת־הבית, שמא אַת נותנת אכסניה לאיש ציילן? במועד הנכון הגעתי לכאן, שבאו יָמַי לפרוק מעלי עול של עבירות שעברתי.”

“נותנים אנו אכסניה לכל אדם שמשַלם דָמיה.”

“מאָה דוּקאטין יש בארנקי,” – השיב אולנשפיגל (אף־על־פּי שלא היה לו בסך־הכל אלא דוקאט אחד בלבד), – “ואת הראשון אני נותן במחיר בקבוק של יין רומי עתיק, שאנו שותים בצוותא.”

השיבתו אותה אשה:

“לא יקר היין בארץ־הקודש הזאת; בוא, וגם בסוֹלדוֹ אחד אתה שותה לרוָיה.”

וכל־כך האריכו בלגימה, וכל־כך הירבו בהרקת בקבוקין של יין בלא יגיעה יתירה, שלסוף נאנסה הפונדקית למלא ידי משרתת שלה, שתהא משמשת את שאר האושפיזין, והיא גופא פרשה עם אולנשפיגל לחדר הסמוך, שקירותיו היו מצופים שיש, וחלל־אוירו מלא צינה כבימות החורף.

הרכינה ראשה על כתפו ושאלתו, מי הוא.

אמר לה אולנשפיגל:

“הנני אלוף הפקרוּתא, הדוכס דמן נַוולוּתא, הרוזן דלפנוּתא, ובארץ מכורתי דאם יש לי כ”ה אחוזות־נחלה על פני ירח של־מעלה."

“וכי איזו ארץ היא זו?” – שאלתו הפונדקית וגמעה מגביעו.

“היא הארץ, אשר באוירה שלה זורעים מזרע של תקוות, נדרים וחלומות. אבל אַת, עקרת־הבית החמודה, שעורך מבושם, ועיניך מפיקות נוגה כאבני־חן, לא בירח הורתך ולידתך, לפי שברק הזהב אשר לשערותיך – זיוָה של חמה הוא, ורק ונוס, אשר אין קנאה בלבה, היא לבדה יכלה לברוא את חמוקי הכתפיים האלה, את שני השדיים האלה העוטים הוד־וגאון, את חמוקי הצוָאר הזה, ואת הידיים הקטנות האלה! שמא אנו סועדים הערב בצוותא?”

“הגידה נא, ציילן איש־פלאנדרן, הבחור הזיוותני, על מה ולמה באת לרומי?”

“לקחת דברים עם האפיפיור באתי,” – השיב אולנשפיגל.

“הו!” – קראה הפונדקית ושיכלה ידיה – “לקחת דברים עם האפיפיור?!” גיוֹרת ותושבית אני בארץ הזאת, ועדיין לא זכיתי לחסד הגדול הזה."

“ואני אזכה!” – השיב אולנשפיגל.

“ויודע אתה, איה משכן־כבודו, מיהו ואיזהו, ומהם טעמיו וגינויו?”

“לפי־דרכי סחו לי, ששמו יוליוס השלישי³⁵, שהוא מבלה ימיו בנעימים ושטוף בזימה, שזריז וממולח הוא בשיחת־חולין, סיפרו לי שלהיטות יתירה להוט הוא אחרי פּלוני נע ונד, שניגש אצלו במקום מן המקומות עם קופו שלו, בלוי וממורט, וביקש נדבה. לימים, כשעלה לכס־האפיפיורין, עשאו חשמן וגבאי, הממונה על קופות־הצדקה, אם אינו רואה אותו יום אחד, מיד נופל למשכב.”

“שתה, דודי, ואַל תהא מגביה קולך כל־כך!”

"ועוד סחין עליו, שפעם אחת, לעת־ערב, כשלא הקריבו לפניו בשר־טוָסין קר, שציוָה לשַייר לו, היה מחרף ומגדף כאחד הסרדיוטין, והוסיף ואמר: “הלא תחת אלוהים אנוכי, ולי הצדקה לתפוס לשון של חרוף וגידוף בשל בשר של טוָס, – שמָצינו כתוב ברִבוני שנתאַנף באדם הראשון על חֵטא שחָטא בעץ־הדעת. הנה כי־כן ראית, יעלת־אהבים, וגם נוכחת, שמכיר אני את האפיפיור ויודע טיבו.”

“אך חלילה לך לדבר על כך עם זולתך! ואף־על־פי־כן אי אתה זוכה לראותו פנים.”

“פנים אל־פנים אדבר עמו.”

“מאה פלורינין, אם תזכה לכך!”

“כבר זה הכסף כמונח בקופסה!”

ולמחרת, אף־על־פי שנתייגע הרבה, היה שט ומהלך בעיר ושמע, שהיום עתיד האפיפיור לסדר את עבודת־הקודש בכנסיית יוהאן דְמִן־לאטיראן. הלך אולנשפיגל לאותו מקום והשתדל לעמוד אצל האפיפיור בקירוב גדול ככל האפשר ובפתח־עיניים. וכל פעם שהיה האפיפיור מניף את צפּחת־הקודש ואת מנחת־הקודש, היה אולנשפיגל פונה לאלמימר עורף ולא פנים.

בסמוך לאפיפיור עמד החשמן העוזר על ידו, שפניו שזופות, בלומות וזועפות, ובשימו קוף על כתפו, הִבְרָה את הקהל אות ברית־הקודש, הַבְרות והנד את גופו מנוד מגונה. הסב החשמן דעתו של האפיפיור על הליכותיו של אולנשפיגל, וכתום סדר עבודת־הקודש, נשתלחו בו ארבעה סרדיוטין, שארץ זו השואפת קרבות משתבחת בהם.

שאלו האפיפיור:

“מהי דתך?”

ואמר לו:

“הוד מעלת־קדושתו, דתי כדת הפּונדקית שלי.”

הביאו את הפונדקית לפני האפיפיור ואמר לה:

“מה דתך?”

אמרה האשה:

“כדת הוד מעלת כבודו.”

שאלו האפיפיור, מה טעם איפוא פנה עורף ולא פנים למנחת־הקודש, – ואמר לו:

“לפי שסבור הייתי, כי איני ראוי להסתכל בה.”

“ציילן אתה?”

“מפלאנדרן באתי לבקש מכבוד מעלת־קדושתו סליחה־ומחילה על עוונותי.” ויברכהו האפיפיור.

מיד הלך אולנשפיגל אצל הפונדקית שלו, וסילקה לו דמי ההימור שהמרו זה עם זו.

נָטל אולנשפיגל נֵטל זה שמנעים לבעליו ויצא מרומי. אלא שבמחיר מגילת־הקלף למחילת־עוונותיו הוצרך לשלם ז' דוקטין.

נד.    🔗

בימים ההם באו לדאַם נזירים פרימונסטראנטין³⁶ למכור פתקי־מחילה.

מעל לבגדי הנזירים שלהם עוטים היו חלוקים של תחֵרים. שעה שהאויר יפה עוסקים היו בפרקמטיא שלהם בעזָרָה, וכשירדו גשמים, עקרו לסף ההיכל. קבעו את השער והיו מוכרים מחילות־עווֹנוֹת בו' ליארדין, ובפאטארד אחד, ובחצי הליברה־דפאריז, ובז' פלורינין, ובדוקאט אחד: למועדי־מועדים, למאה ולמאתיים ולשלוש מאות ולארבע מאות שנה; וכן מנוחה שלימה תחת כנפי השכינה ומנוחה לשליש ולרביע, – הכל לפי הדמים וכפרת העבירות, קלה או חמורה.

ללקוחות, שסילקו כל דמיהם, היו נותנים פתקין של קלף, שנרשם בהם מניין השנים שניתן כסף מחירן. ומתחת למניין השנים נכתבו פסוקי הפתגם:

כָּל הָרוֹצֶה לְהִנָּצֵל

מִדִּין הַגֵּיהִנּוֹם,

אֶת שְׁטַר־הַכִּפּוּרִים יִקְנֶה

בְּכֶסֶף הַפִּדְיוֹם.

קוּם, קְנֵה אִגֶּרֶת־מְחִילָה

בְּשֵׁם הָאַפִּיפְיוֹר,

וְכָל פְּרוּטָה אֲשֶׁר תִּתֵּן

תִּקְרָא לַנֶּפֶשׁ דְּרוֹר.

והיו הלקוחות באים מארץ־מרחק, מכל צד ועבר, יו“ד על יו”ד פּרסה.

ונזיר אחד היה שם, שהירבה לדרוש בפני הקהל דרשות של תוֹכחה, והיו פּניו מדוּשנים, ג' פּימות בסנטרו, וכרסו כרס של ממש, ואף־על־פּי־כן לא חלשה עליו דעתו. והיה זוקף מבטו בפלוני מן הקהל ואומר:

“אִי לך, בר עלובתא! שא עיניך וראה, שבאִשה של גיהינום אַתה נצלה! באכזריות־חימה תלהטך שלהבת־האש. שולקין אותך ביוֹרה של שמן רותח, המשמש למיבשל הפּשטידא אשר לעשתורת. כרכשתא אתה על גבי מחבת של לוּציפר, בשר־עכוּזין אתה בקלחתו של מלך־בלהות ג’לג’רוט, ולתכלית זו אָץ־קוֹצץ יקוֹצצך עד דק! הביטו־נא, רבותי, וראו את בעל־העבירות הלז, שנתן עורף ולא פּנים למחילת־העוונות; ראו־נא ראו את הקלחת הרותחת הזאת, המלאָה בתרי בשר, – הלא זה הוא, זה הוא, זהו גופו הטמא, הגוף הנגוּף שנתנַתח כאן נתחים־נתחים! והתבלין?! וזני־המרקחים?! אש וגפרית וזפת בוֹערה! ובדרך הזה עתידין כל הרשעים להיות למאכוֹלת אש־תמיד, שהם מתאַכּלים וחוזרים וחיים, להתייסר ביסורים חדשים שאין להם שיעור ותִכְלָה. הנֵה־הנָה שאוֹל־תחתיה, אשר שם הילָלה וחירוק־השיניים! אל־אלוהים, הושיעה נא! אל־אלוהים, הצילה נא! אָכן, אתה הוא זה, אשמאי עלוב, שיורש גיהינום ומתייסר בכל היסורים הקשים הללו! וראֵה גם־ראֵה! פּרוטה אחת בלבד הנה שילמת לישועת־נפשך, – ומיד נתרווחה הרוָחה לידך הימנית; ועוד רבע הַגֵרָה, – וכבר שתי ידיך מוּצלות מאש! וכל שאָר אברים? בסך־הכל פלוֹרין אחד, – ומחילה וסליחה וכפּרה יורדים עליך כגשם־נדבות. הו, צינת־מַחמדים, קרירה משיבת־נפש! ובכן – י' ימים, ק' ימים, אלף ימי־שנים, הכל לפי שיעור התרומה: שוב לא בשר־כתית אתה, ולא צלי־קדירה, וצלי־שפוד, מאפה־תנור, או מעשה־מרחשת בשמן! ואם לא למענך, בעל־העבירות, וכי מעטות הן שאָר נשמות ידועות־העינויים בשאול־תחתיה, בשפוּני־טמוּני האש האוכלת הזאת: שאֵרי־בשרך, אשתך אשר אהבת, יפת־התואר אשר עגבת וקילקלת עמה בנעימים.”

כאן דחף הנזיר בידו של חברו, שעמד בסמוך לו, ובידו קערה של כסף; השפּיל הלה את עיניו והיה מנענע הקערה שבידו ובדחילו־ורחימו מעורר את הלבבות לנדב נדבות.

והאריך הנזיר למעניתוֹ:

"ובאֵש־התפתה הנוראָה הזאת כלום אין לך בן, או בת, יוצא־חלָציך שאהבה נפשך? בוכים הם, מצעקים הם, משוועים הם אליך בקול גדול! הערלו אזניך משמוֹע את אנקות־התחנונים הללו! חלילה! לבך, שלב־כפור הוא, הולך תֶמֶס, – וכל כך כמה? פּרוטה אחת בלבד! ואתה צא ותן דעתך: לקול הפּרוטה הזאת, הנופלת על המתכת הבזויה (כאן חזר שותפו של הנזיר וניענע ב“קערה” שבידו), רואות עיניך לפתע מקום פּנוי בשלהבת־האש: נשמה עלובה עלתה עוד פּתחו של איזה הר־שריפה, והנה קוֹרָא לה דרור, הנה היא שרויה באויר צח ומצוחצח! אַיה יסוריה? ים גדול, שמימיו צוננים, הנה הוא לפניה; והנה הטילה עצמה לתוכו, הנה היא מפרכסת בו, שטה, מתהפּכת, מצטוללת. הסכת ושמע: קריאות־של־גיל מתמלטות מפּיה! הבט וראה: הנה היא משתכשכת בגלי־הים. מלאכי־רוֹם מסתכלים בה ונהנים מזיו תפארתה. שוֹהים וצופים לה, אלא שאינה יכולה להתיק עצמה מתענוגיה. מתאוָה היא להיות אחד הדגים ואינה יודעת, כי שם, לעילא ולעילא, נכונו לה מקוָאות של צינה משיבת־נפש, המלאים מֵימֵי עדָנים ונעימוֹת, שנותנים ריח־ניחוֹח, כי הרים רמים ונישאים של צוקר דקאנדילין, שקוֹרין קאנדיל־צוּקר, צפים בהם, כגוּשי הקרח. הנה תנין שט וקרב אליה; אך היא לא חָתָה מפּני בן־השַחַץ, אלא יושבת רכובה על גבו, ואינו חָל ואינו מרגיש כלל. והיא צוללת עמו אל מצולות־ים, משחרת בברכה למלאכי־הים, שאוכלים מאכל־דגים שקוֹרין וַאטרצוֹלי בספלים של אלמוגים, וצדפות רעננות בקערות של דַר. והיאך מקדמים כאן את פּניה! היאך קושרים לה חיבוב וליבוב ודאגה יתירה! המלאכים מלמעלה קוראים אליה לבוא השמימה. והנה, –מחודשת, מאושרת היא עולה לבסוף השמימה, ובקול־רננים, כעפרוני זה, מַמריאָה לזבוּל, שאלוהים־צבאות בהדר־זיווֹ העליון יושב בו על כיסא־כבודו. שם היא זוכה להזדמן עם כל קרוביה וריעיה, אהובי־נפשה שהיו לה בעוֹדה עלי אדמות, פּרט לאותם שחטאו ולא קנו בעוד מועד את מחילת־העווֹנוֹת, היא האינדוּלגנֶציה, לפי שבָזוּ בנפשם לכתב־הכיפּורים, שנותנת אמנו הקדושה, הכנסייה הקתולית, ועתה הם נצלים באש צלי־תחתיות בירכתי גיהינום. וכך, לנצח־נצחים ולעדי־עד, ועד סוף כל הדורות, באש היסורים לבלי קץ. והנשמה, שנתכפּרו עוונותיה, בצל שדי תתלונן ותתענג על המים הנותנים ריח־ניחוח ומתיקות של צוקר דקאנדילין שקוֹרין קאנדיל־צוקר.

“אֵתָיוּ, אחים, מַהרו קנו כפּרת־עוונות, שקורין אינדולגנציות! שמיקחיהן שונים: בקרוזאט אחד, ובזהוב אחד, ובסוּבֶרֶן של אנגלטירה. גם מעות־קטנות אנו לוקחים. קנו! קנו! הנה היא פּרקמטיא־דקדוּשה; יש כאן סחורה שוָה לכל נפש, – לעשיר ורָש יחדיו! שֶלְהָקיף, למגינת־לבנו, לא נוּכל, לפי שהקונה מחילות־עווֹנוֹת ואינו נותן דמיה במזומנים, מעלה עליו רבון־העולמים כאילו עבר עבירה.”

עמד הנזיר, הממונה על מִגְבַת המעות, והיה מנענע דוּמם הקערה שבידו, וכגזיזי־ברד נידרדרו לתוכה פלורינין, קרוזאטין, פאטארדין, דוקאטין, דניה וסוּ.

כיוָן שזכה קלאס ונעשה גביר גדול, נתן פלורין אחד וקיבל במחירו מחילת־עווֹנוֹת לרבוֹא שנים, ולעדוּת נתנו לו הנזירים פּתק של קלָף.

ראו השניים, שלא נותרו בדאַם אלא מתי־מעט, עניים מדוקדקים, שלא קנו שטר־מחילה, – מיד קמו והלכו להייסט.

נה.    🔗

בלבוש של ציילנים ובגמר־חתימה למחילת־עוונות שלימה יצא אולנשפּיגל מרומי. בזחיחות־הדעת הלך יחף לפניו, עד שהגיע לבאמברג, שנתפּרסמה בירקותיה, שהם משובחים שבעולם.

מיד הלך לפונדק אחד, ויצתה הפּונדקית והאירה לו פּנים ואמרה לו:

“בחור, שמא רצונך לאכול בדמים?”

אמר לה:

“וַדאי! ובכמה דמים אוכלים אצלכם?”

“בששה פלורינין על שולחן האצילים, בארבעה על שולחן הסוחרים, בשניים על השולחן הכללי.”

אמר לה:

“היקר שבכולם טוב לי מכולם,” – והלך וישב אל שולחן־האצילים.

כיוָן שאָכל לשׂוֹבע וקינח סעודתו ביין הרינוס, פּנה לפונדקית ואמר לה:

“ובכן, עקרת־הבית, הנה אָכלתי בששה פלורינין: קומי תני לי שכרי.”

אמרה לו:

“אתה משטה בי? שלם לי דמי הסעודה.”

קם אולנשפּיגל ואמר:

“פּונדקית נאָה וחסוּדה, מזיו פּניך ניכר, שאין אַת חלילה בעל־חוב שאין לו תקנה עולמית, אדרבא, רואה אני, שמידת־היושר שבך גדולה כל־כך, ואהבת־הבריות שבך מופלגת כל־כך, ומזומנה אַת לשלם לי י”ח פלורינין, ולאו־דוקא ו' פלורינין שמגיעים לי בשכר האכילה שאָכלתי. העיניים הזיוותניות הללו דיין להעיד: כחצים מקשת הן יורות בי קרני־חמה, ולאוֹרן יִרבו גם יפרצו מזמוטי־האהבים, כקוץ ודרדר במקום של שממה."

“אין לי חפץ במזמוטיך ובדרדריך, כַלֵה תשלומיך ולֵך!”

“מה?! ללכת, – ולא לראות פּניך?! הלא טוב לי המוות לאלתר! עקרת־הבית, פונדקית יפת־מראה, לא הסכנתי לאכול בששה פלורינין, הֵלֶך עני־ואביון אני, שעבר ברגליו הרים וגיאָיות. זללתי ושבעתי, שכמעט־רגע אני פּושט לשוני מפּי, ככלב זה שאָכל לשובע; תני לי איפוא שכר־טרחה שהטרחתי והוֹגעתי את מלתעותי; ביגיע־שיניים נשתכרתי את ששת הפלורינין, הואילי־נא, עקרת־הבית, ותני שכרי, – ואני מחבקך ומנשקך ברוב עדנה, כאשר לא יוּכלו לחבקך כ”ז מאהבים גם יחד."

“מה זה לך, באמת, – אך כסף וכסף!”

“שמא רצונך, שאוֹכלך בחינם?!”

“חלילה!” – אמרה לו ודחפתו מעל פּניה.

“אח!” נאנח אולנשפּיגל ואמר והיה כורך עצמו אחריה ואומר:

“עור־בשרך כמשמני החלב, שׂערך כפסיוֹן של זהב־פּרוָים צלוּי על שפוד, שפתותיך דובדבנים! העוד בעולם אחת, שטעמה ערב משלך?”

“מנוּוָל!” – הטיחה כנגדו וצחקה, – “ועוד לך צדקה לבקש כסף? בוא והחזק לי טובה, שאָכלת בחינם.”

“אח,” – השיב אולנשפּיגל, – “אילו ידעת, כמה מקום פּנוי עוד נשתייר לי שם.”

“כלך מפּה, כל עוד לא חזר בעלי!”

אמר לה אולנשפּיגל:

“לא אהיה כבעלי־החוב האַכזרים! תני לי, על כל פּנים, עד־לחשבון, פלורין אחד, שאוּכל לרווֹת צמאוני.”

השיבתו הפּונדקית:

“קח, מנוּוָל!”

“ומוּתר לי לבוא עוד פּעם?”

“כלך־לך, למען־השם!”

“למען־השם, משמע אליך, יונתי, לפי שלילך מכאן ולא להוסיף עוד לראות את מראיך, הרי זה חילול־השם. אילו נתת לי רשות להשתקע בכאן, הייתי אוכל לך יום־יום בפלורין אחד, למיצער.”

קראָה הפּונדקית בקול ואָמרה:

“הוי, הבו לי מקל!”

השיב לה אולנשפּיגל:

“קחי את שלי!”

געתה הפּונדקית בצחוק גדול, ואף־על־פּי־כן לא היתה לו, לאולנשפיגל, ברירה, וסילק עצמו.

נו.    🔗

בימים ההם חזר לאַמה גוּדזאק ובא להשתקע בדאַם, מחמת השלוָה שנטרדה מלייז' בעווֹנוֹתיהם של המינים. והיתה אשתו שמחה על־כך שמחה גדולה, שמקדמונים הוחזקו אנשי לייז' הַתְלָנים רשעים, והיו מלגלגים על בעלה, שטוב־לב הוא.

והיה לאמה מרבה לפקוד את קלאס, שמיום שזכה לקבל ירושה ונעשה גביר, מחבב היה לבלות את עתותיו בפונדק “המגדל הכחול”, שהיה שולחן מיוחד מוכן שם בכל עת ובכל שעה בשבילו ובשביל בני־לגימה שלו. ואל השולחן הסמוך הסב, על פּי הרוב, פּרנסם של סוחרי־הדגים, שמוקצה מחמת מיאוס היה, יוסט גרייפסטיבר שמו, עכבר השוכב על דינריו ונהרג על שוה־פּרוטה, שלא שתה מעודו אלא חצי קיתון בלבד, ולא אכל מעודו אלא מליח אחד, ויותר משהיה חרד לאיבוד ימיו היה חרד לאיבוד דמיו. ואלו בארנקו של קלאס מונח היה פּתק של קלָף, שנחתמו שם בגמר־חתימה י' אלפים שנות מחילה וכפּרה.

יום אחד היו קלאס ולאמה, ויאַן וַאַן־רוֹאוֹזבקה, ומאטייס וַאן אַסחה מסובים באותו פּונדק; נכנס גם יוסט גרייפסטיבר. שתה קלאס קיתון אחרי קיתון, ואמר לו יאן רואוזבקה:

“קיתון זה יתר על המידה הוא! עבירה היא!”

“מילא,” השיבוֹ קלאס, – “על קיתון אחד למעלה מן המידה אין קונסים לשריפה באִשה של גיהינום אלא לחצי־יום בלבד, ובארנקי שלי יש עמדי מחילת־עווֹנוֹת לי' אלפים שנה. מי מבקש ליטול מהן מאה אחת: יכול יוכל לשתות בלא חשבון, עד שתיבּקע כרסוֹ!”

קראו בני־המסיבה פּה אחד:

“מה יקר?”

והשיבם קלאס:

“קיתון שיכר, ובשׂכַר תַרביך של שפנים – מאה וחצי המאה!”

קמו קצת מבני־הלגימה והביאו לקלאס איש־איש קיתון של שיכר, וקמו קצתם והביאו איש־איש נתח של קותל־חזיר, ועמד קלאס וגזר לכל אחד מהם רצועה מן הקלף. ואין צורך לומר, שלא קלאס לבדו שילשל לתוך מעיו אותו מתּן־שכר־בשוה־כסף: עזר על ידו ועל פּיו לאמה גוּדזאק, שמילא כרסו בלי הפוגות, עד שתָפַח, פּשוטו כמשמעו. והיה קלאס מהלך על פּני הפּונדק ומציע לכל אחד סחורתו שלו.

זקף כנגדו פּרנסם של סוחרי־הדגים את פּניו הכפושים ושאל:

“וגם עשרה ימים תמכור?”

והשיבוֹ קלאס:

“לא! שקשה לחתוך חתיכה קטנה כל־כך!”

געו המסובים בצחוק וסוחר־הדגים בלע, על־כרחו, מרור זה שהאכילוֹ קלאס.

מיד שמו לאמה וקלאס פּניהם לחזור לביתם, אלא שהילוּכם היה אט־אט, משל רגליהם עשויים צמר.

נז.    🔗

יצאו ג' שנות גלותה של קאתלינה, וחזרה לביתה שבדאַם: באין הפוגות, השכם־ודבר, מילמלה ואמרה:

“וַי לראשי שבוער באש, שנשמתי מתדפּקת! הבקיעו חור! הניחו לה, לנשמה, ותצא!”

וכל אימת שראתה עדר של פּרות או צאן של כבשים, נשאָה רגליה במנוסה מבוהלת. והיתה יושבת על ספסל בצל אחת התרזות שמאחורי ביתה, מנענעת ראשה אילך ואילך, תולה עיניה בעוברי־דרכים ואינה מכירה איש. והיו בני־דאַם רואים אותה ואומרים: “הנה המשוגעת!”

ואולנשפּיגל היה נודד והולך בנתיבות דרכים. יום אחד היה מהלך בדרך־המלך וראָה חמור בריתמה של נוֹי, ועדייה של נחושת; ראשו מצויץ בעיטורי ציציות ונטיפות של צמר אדום.

והיו שם מניין של נשים זקנות, שסובבוהו לו לאותו חמוֹר ודיברו כולן בבת־אחת ושיסעו זו לזו.

“אַל תגעו בו, אַל תפגעו, שפּגיעתוֹ רעה! אַל תקרבו אליו! הרי זה חמורו של המכשף בארוֹן דה רֶה³⁷, שדנוּהוּ לשריפה לפי שהקריב לשטן את שמוֹנת בניו. / והיה חמורו רץ מרוצה נמהרת כל־כך, שלא היו הבריות יכולים לתוֹפסוֹ, – שהשטן עצמו נכנס בו ושומרו. / וזאת לדעת, כי שעה שתשוּ כוחותיו ועמד תחתיו, ובאו הנוטרים וניגשו אליו “כדי לשימו במשמר”, החל לבעט ביעוטי־מוות ולנהק נהקת־אימים, עד שפּיזרו רגליהם. / ולא נהקה של בן־אתונות היתה זו, אלא יבבה של שדים, פּשוטו כמשמעו, וכך הניחוהו ללחוך קוצים, תחת להביאוֹ בפלילים ולדון גם אותו לשריפה. / פּחדנים גדולים הם הגברים.” –

ואף־על־פּי שתפסו הנשים לשון של עזוּת, ולשון של גבורה, מכל מקום היו נפוצות במרוצה נמהרת, כל אימת שזקף החמור קצות אָזניו, או הצליף בזנבו על ירכיו. מיד היו שבות ומתלקטות, ומצווחות ומטרטרות, וחוזרות חלילה, עם כל ניעו וזיעו של אותו חמור.

עמד אולנשפיגל שעה של־כלום, נסתכל בהן והיה מהרהר בלבו:

“כמה קבין סקרנות, כמה קבין להג ניתזים מפיפיותיהן של נשים, כל שכן של זקנות שבהן; שמכל מקום אצל צעירות נפסק סילון זה על ידי מעשה האהבים…”

תלה עיניו בחמור והרהר בלבו:

“הבּעל־מכשף הלָז, – מן־הסתם, בהמת־עבודה משובחת היא, ושמא אין דהרתו טלטלנית, ואוּכל לרכב עליו, או שמא אמכרנו.”

מיד פּרש הצדה, קטף שבולת־שועל מלוא זרועותיו ונתן לחמור, ובפתע־פּתאום קפץ ורכב עליו, תפס האפסר בידו והיה דוהר ומברך במועל־יד לאותן זקנות נרעשות ונפחדות, שמגוֹדל הפּחד שנפל עליהן חישבו להתעלף וכהרף־עין צנחו על ברכיהן.

ובמוצאי היום ההוא, בשעת אכילת פּת־ערבית, היו הזקנות מספּרות זו לזו על מלאך, שירד משמַים במגבעת של לֶבֶד עם נוצה של פַּסיוֹן, ובירך לכולן, ובחסדי־עליון כי רַבו נסתלק ונטל עמו את החמור המכושף.

ואולנשפּיגל המשיך דרכו רכוב על פּני שדות משופעים, שסייחים היו מקפּצים בהם לחפשי, ופרות ועגלים רועים בעצלתיים ורובצים בחמה. ויקרא לו שם: יִיֶף.

עמד החמור והיה מהנה עצמו באכילת הדרדר; ורק לפרקים היה כל גופו מתחלחל, וזנבו מצליף על ירכותיו, להניס את זבובי־הבקר צמאי־הדם, שגם הם, ממש כמוהו, ביקשו לסעוד לבם, – אך בבשרוֹ…

והיו מעיו של אולנשפיגל הומים מרעב, ונפשו עגומה עליו. אמר:

“מה טוב היה חלקך, בן־אתוֹנוֹת, אילולא שום ברייה בעולם מפריעתך ליהנות מאכילת קוצים ודרדרים ובאָה להזכירך, כי בן־תמותה אתה, רוצה לומר שנולדת לשׂבוֹע מַמרוֹרים למיניהם.”

כאן לחץ אולנשפּיגל את החמור בברכיו והמשיך ואמר:

“בעל הסנדל הקדוש³⁸ – כמוהו־כמוך, שגם הוא זבוב־מוות לו משלו, הוא לוּתר. והדר כבוד מלכותו – קארל קיסר, – לוֹ גם־לוֹ זבוב־מוות משלוֹ, – הוא פראנסוּאַ הראשון הנדיב, מלך צרפת, שחוטמו ארוך, וחרבו ארוכה שבעתיים. וגם אני, המסכן, הנע־ונד, כיהודי הנצחי, נפל בחלקי זבוב־מוות משלי. זהו, חמוֹרי מחמדי. וַי לי, שכיסַי נקובים כולם, ומנקביהם פּרחו־ברחו כל הדוּקאטין, הפלוֹרינין והטאלרין שלי, כסיעה של עכברים, שנפוצו במרוצה מלפני לועו של חתול. תם אני ולא אָבין, מה להן למעוֹת עלי, שהן בוסרות בי ומואסות בי, ואני אוהבן אהבה יתירה. אָכן, אין פוֹרטוּנה בחזקת אשה מכל־וכל, – שאינה אוהבת אלא את הקמצנים והצייקנים, שכל ימיהם צוברים וקובצים על יד וגונזים בגניזה וסוגרים על מסגר ושוכבים על דינריהם, ואין מניחים להם לשרבב החוּצה אפילו קצה חוטמם הזהוֹב: הנה הוא זבוב־המוות שלי, שבכל עת תמיד הוא עוקצני ונושכני ומדגדגני, אך אינו מביאני לידי צחוק. רואה אני, שאינך שומע דברי, חמורי ואלופי, וכל־עיקרך מטכס עצה, איך להוסיף ולרעות להנאתך; אִי לך, כרסתן, ששעה שאתה ממלא כרסך, אָזניך הארוכות ערלות משמוֹע קולה של בטן ריקנית. שמעני, כי ציויתיך!”

ומיד דָשָהוּ בזמוֹרה שבידו מדוּשה, שיש בה כדי להכאיב. נהק החמור בקול גדול.

אמר לו אולנשפּיגל:

“ובכן, אכלת דייך, עכשיו שא רגליך!”

אלא שעמד החמור ולא זע ולא נע, כנציב־אבן, וניכר בו, שנתכוון לכלוֹת את כל הקוצים שבצדי־הדרך, שמרובים היו.

ראה אולנשפּיגל שכך, מיד ירד מעל החמור, כיסח אגודה של דרדרין, קפץ ורכב על האוּכף והושיט את הקוצים לפניו, ונמשך אחריהם החמור. וכך היו נוסעים, עד שהגיעו לאיפרכיה של הלאנדגראוו דְהֶסֶן.

והיה אולנשפּיגל רוכב על חמורו וסח לו:

“אִי לך, בן־אתונות, שאתה רץ אחרי ריחם של קוצים, ואינך זוכה לקבלם, ומאחוריך הנה הנחת דרך משובחת ביותר המגדלת אלה המגָדים בשפע רב. ומה אתה כך, אף בני־אדם כך. פּלוני רודף אחרי ריחם של עלי־הדפנה, שההשגחה הפּרטית נושאת אותם כביכול סמוך לחוטמו; אלמוני – אחרי ריח הבצע; פּלמוני – אחרי ריח הניחוח של האהבה. ושעה שמגיעים עד קצה הדרך, רואים ממש כמוך, שרדוּפים היו אחרי דברים בטלים והניחו אחרי גוום כל דבר־של־ערך, רוצה לאמור: בריאות־הגוף, ועבודה, ומנוחה, ונוֹעם של בית.”

ועם שמסיח שיחת־חולין בינו לבין חמורו, הגיע עד הפּלטרין של הלאנדגראוו הנ"ל.

במעלות מבוא־הפּתחים של אותה פּלטרין היו שני סרדיוטין של חיל־הקלָעים יושבין ומשחקין בקוביא.

ראָה אחד מהם, והוא כיפּח ואדמוני, את אולנשפּיגל שבא רכוּב על ייף, נשתהה בהדרת־פּנים ותלה בהם עיניו; אמר לו אותו סרדיוט:

“מה לך, צדיק מזה־רעב?”

השיב אולנשפּיגל ואמר:

“אמנם כן, גם רעֵב אנוכי, וגם מקיים מצוַת־צליינים שלא בטובתי.”

“רעב אתה? אדרבא, צא והשׂבּיע צוָארך בחבל: הנה הוא תלוי שם על עץ, שעשוי לתלייתם של ארחי־פּרחי.”

אמר לו אולנשפּיגל:

“אדוני הקצין, אם אתה נותן לי את פּתיל־הזהב של מגבעתך, אפשר אני תולה עצמי… בשינַי – בקוֹתל־החזיר, התלוי שם על דוכנו של מוכר־הנקניקין.”

שאלוֹ הסרדיוט:

“מנַין אתה?”

וענה לו:

“מפלאנדרן.”

שאל הסרדיוט:

“ומה מבוקשך?”

וענה לו:

מבקש אני להביא לפני הוד־רוממותו, האדון הרוזן, תמונה שציירתי."

אמר הסרדיוט:

“אם־אמנם צייר אתה, ומפלאנדרן אתה, היכנס, איפוא, לפלטרין, ואני מביאך לפני הרוזן.”

נתייצב אוּלנשפּיגל לפני הלאנדגראוו ונשתחוָה לפניו ג' השתחוָיות, ועוד כמה וכמה קידות וכריעות, ואמר:

“אבקש סליחה ומחילה מרוד־רוממותו, שהחצפתי פּנים כנגדו. ארהיבה־נא עוז נפשי לשים לרגליו רמוֹת־היחש תמונה שציירתי בעבורו, שזכות גדולה זכיתי לצייר איקונין של האם הקדושה בתכלית השלימות אשר לתפארת־מלכותה. אם־נא תמצא התמונה חן וחסד מלפני הוד־רוממותו,” – המשיך ואמר, – איכה אעצור ברוחי מלהפליג בערך מלאכת־מחשבתי לבלתי ערוֹב לבי לייחל ולשַׂבֵּר לאחד הימים אשר אוּכל גם אני לישב על כיסא־החמוּדוֹת העשוי קטיפה, אשר לפנים ישב עליו, – רזי לי! – הצייר של הוד נדיבותו רבת־החסד, אשר שמוֹ ינוֹן לעדי־עד."

הסתכל הלנדגראוו באותה תמונה, וסבר אותה, שהיא יפה־להלל, ואמר: “אתה תהיה ציירנו; היכבד, איפוא, ושב על הכיסא ההוא.”

ובגילת־נפש נשק לו, לאולנשפיגל, בשתי לחָייו.

ישב אולנשפּיגל על אותו כיסא, ואמר לו הלאנדגראוו:

“שוּלח רזוֹן בפניך?”

אמר לו אולנשפּיגל:

“אמנם רזון הוא, אדוני הרוזן! שייף, רוצה לומר חמורי שלי, זכה לסעוד לבוֹ בקוצים וברקנים, ואלו אני – זה לי שלושה ימים לא חזיתי אלא פּניו של מר כָפָן לבדו, ולא נזוּנוֹתי אלא בעתר־עשן התוחלת לבדה.”

השיב הלאנדגראוו ואמר לו:

“מיד אתה מקבל בשׂר־פּרים, הזן ומשׂביע יותר מאלה. ואיה חמורך?”

אמר אולנשפּיגל:

“הנחתיו בפלטיה שלפני הפּלטרין אשר לאדוני רב־החסד. מה מאוד תגיל נפשי, אם אמנם יוּתן לייף חמורי מלוֹן, מרפּד ומספּוא!”

מיד ציוָה הלאנדגראוו לאחד הנערים מבני־הפּרתמים, שקורין פּאז’ין, לילך ולכלכל את חמורו של אולנשפיגל כחמוריו שלו.

הגיעה שעתה של פּת־ערבית, שהיתה משוּפּעת בכל טוּב, במשתה־הילולים. והיו הבשר המפיק הבלא והיין המבושם משתלשלים ויורדים למעיהם.

עד שהיו פּניהם לֶהָבים. והיה אולנשפּיגל עליז ושמח, והרוזן תפוש בהרהוריו.

אמר הרוזן:

“שמעני, אישי הצייר, רצוני, שתצייר איקונין שלי, שניחומים המה ללבו של שליט בן־תמותה להניח לבאים אחריו זכרון מצלם־דמותו!”

“הוד־רוממותו! רצונו – חוק הוא ולא יעבור, אלא שאַדמה בנפשי, אני הקטן באלפי עבדיו, שלא ינעם לאדוני רב־החסד לעמוד בגפּו נחלה לדורות הבאים. יאה לו שיהא מתנוסס לתפארהּ על גבי התמונה, והגבירה הלאנדגראווית, רעייתו רמת־היחש, לימינו, היא ומטרוניותיה ואלופיה וכל חשובי הפמליא שלו, שרי־הצבא ושרי־המאתיים גיבורי־המלחמה. ובתוך כל הזיו־וההדר הזה, כשתי שמשות־של־מַעלַה לעומת פּנסים־של־מַטה, – אדוני רב־החסד ורעייתו הכבוּדה.”

אמר הלנדגראוו:

“יפה דרשת, אדוני הצייר. ומה יהא שכרך בכל העבודה הגדולה הזאת?”

אומר אולנשפּיגל:

“מאָה פלורינין, אם לאַלתר, ואם כתוֹם המלאכה.”

אמר הלאנדגראוו:

“טול שכרך לאלתר!”

קרא אולנשפּיגל:

“אדוני רב־החסד! שמן המאוֹר יוצק אדוני לתוך העששית שלי, והיא עתידה להפיץ נוֹגה ולרומם ולפאר את תהילת־כבודו!”

למחר ביקש את הלאנדגראוו, שיביא לפניו את כל האנשים, שיזכו להתכבד בציוּר צלמם־ודמותם בתמונה.

ראשון בא הדוכס מלונבורג, שהיה שר הגייסות השכירים המשמשים את הרוזן, שקוֹרין לאנדסקנכטין. והיה הדוכס גבר בעל־בשרים, שטען בקושי את כרסו המלאָה. קרב אל אולנשפּיגל ולחש לו על אָזנו ואמר:

“אם אִי אַתה מחסר ממני בתמונתך חצי השוּמן שבי, תולין אותך על עץ.”

שנייה באָה מַטרונית אחת גבהת־קומה, שחטוטרת לה על גבה, וחזיה כמישטח־גבה של חרב־המשפּט.

אמרה לו:

“אדוני הצייר, אם אִי אַתה מסלק בתמונתך זיז זה שעל גבי, ובמקומו אִי אתה נותן שני זיזים על חזי, ממיתים אותך בגלגל, כמשפּטם של מוֹסכי־הרעל.”

אחריה בָאה נערה מנערות־המלכה, והיא זיוותנית ורעננה ויפת־קומה ויפת־מראה, אלא שהיו ג' שיניים חסרות בקדמת פּיה.

אמרה לו:

“אדוני הצייר, אם אִי אתה מציירני בבת־צחוק, שחושפת כל ל”ב השיניים שכולן מתאימות ושכּוּלה אין בהן, קם עליך בחיר־לבי ומבתרך לגזרים," – ומיד הצביעה כלפּי סרדיוטם של חיל המוּשקטרין, ששיחק בקוביא על מעלות הארמון, ונסתלקה.

וכיוצא בזה – עד תום כל הפמליא. עד שלבסוף היה אולנשפּיגל שרוי ביחידוּת עם הלאנדגראוו.

אמר הלאנדגראוו:

“אם, להוָתך, אתה אומר לעשות במרמה, ולצייר אפילו תג אחד בפרצופו של פּלוני ואלמוני שלא כהוָיתו, הריני מצוה למלוֹק ראשך, כראשו של אפרוח.”

הרהר אולנשפּיגל בינו לבין עצמו ואמר:

“גרדום או קרדום, גלגל, או על צד היותר טוב, עץ־התלייה, הרי מוטב לי, בתכלית הפּשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם, והריני פּטור בלא־כלום! מילא, נראה.”

שאל את הלאנדגראוו:

“איה הטרקלין, שעלי לפארו בכל מלאכת־הציור הזאת?”

אמר לו:

“בוא אחרי!”

והלך עמו עד שהביאוֹ לחדר גדול, שקירותיו חשוּפים ורחבי־ידיים.

אמר אולנשפּיגל:

“בדין היה לכסוֹת את כל הקירות בפרגודין גדולים, לשמור את מלאכתי מזבובים ואָבק.”

הביאו פּרגודין ותלָאוּם. ביקש אולנשפּיגל, שיעמידו לו ג' משמשים, ואמר: “לפיתוּך־הצבעים.”

שלושים יום היו אולנשפּיגל ומשמשיו שטופים בזלילה וסביאָה, והלאנדגראוו גופו שוקד להספּיק להם ממיטב המאכל והמשקה.

ביום השלושים־ואחד שירבב חוטמו בסדק הדלת: שבאיסור חמוּר אָסר אולנשפּיגל על כל אדם, יהיה אשר יהיה, להכנס לחדר.

“ובכן, טיל, היכן אתה עומד במלאכת הציור?”

“עדיין רחוק מגְמָר.”

“מוּתר להסתכל?”

“עדיין לא.”

ביום השלושים־וששה חזר הלאנדגראוו ותקע חוטמו בסדק אמר:

“ובכן,טיל?”

“קרוב לגמר, אדוני הרוזן.”

ביום הששים נתמלא הלאנדגראוו חימה ופרץ לתוך הטרקלין בקול גערה:

“הַתַראֵני, סוף־סוף, את התמונה, עז־פּנים?”

“מיד, מיד, שליטי הזוֹעף, אך יואיל־נא ברוב חסדו וירשני שלא להרים את המסך, עד שיתכנסו כל הפּמליא.”

“נעניתי לך.”

מיד ציוָה השליט, וכולם נתכנסו בטרקלין.

עמד אולנשפּיגל לפני המסך התלוי ואמר:

“אדוני הלאנדגראוו רם־היחש, והאדונית הלאנדגראווית, והדוכס רם־היחש מלונבורג, ושאָר מטרוניות יפות־תואר ואלופים הנודעים־לתהילה! הנה־נא ציירתי את פּרצופותיכם רבי־התפארת, או רבי־הגבורה, ככל אשר השיגה ידי, ועתיד כל אחד ואחד מכם להכיר בנקל את קלסתר־פּניו. אדיר חפצכם לראות חיש־מהרה את עצמכם, והנקל להבין את קוצר־רוּחכם, אך אנא בחסדכם, האריכו רוחכם עוד מעט־קט, ושמעוּ תחילה דיבור אחד, או חצי תריסר דיבורים. מטרוניות רבות־התפארת, אנשי־מלחמה המהוללים בגבורה, אַתם כולכם, אשר דם של אצילים ובני־טובים נוזל בעורקיכם, יכול תוכלו לראות את התמונה אשר ציירתי. אך אם, חלילה, יימצא בכם אחד משפלי־היחש, וטחוּ עיניו מראות דבר זולת קיר חָלק. ועתה הואילו נא, ברוב חסדכם עלי, לפקוח עיניכם רמות־היחש.”

גולל אולנשפּיגל את המסך והמשיך ואמר:

“רק רמי־היחש רואים, רק המטרוניות והאלופים האצילים! ומעתה ייאָמר: סומא הוא, כאיכר הדיוט, מלראוֹת ציור מעשה־חושב; או: הנה זה מבין בתמונות, כאציל אמיתי.”

והיו כולם מביטים ומעמידים פּנים שרוֹאים, ומראים כביכול דיוקנאות זה לזה, ומכירים, ופוסקים דעה…

והיה באותו מעמד שוֹטה־הפלטרין, קפץ פּתאום ממקומו כאַמה־ומחצה לגובה, קירקש במצלתיים וקרא בקול:

“ואפילו אני נחוּת־שבנחוּתים, איכר־הדיוֹט שמשפּיל את שפל־המַדרגה, מכל מקום הנני מצווח בקול גדול ובתופים ובחצוצרות ומכריז ומודיע: – אינני רואה כאן ולא־כלום, חוץ מסתם קירות חשוּפים, לבנים, שוממים, חלָקים! – ואל עליון וכל קדוֹשיו עמוֹ יהיו בעזרי!”

אמר אולנשפּיגל:

“מקום ששוֹטים תוקעים עצמם, חכמים גמורים יסתלקו ממנו!”

וכבר ביקש לצאת משער הפלטרין, אלא שעכבוֹ הלאנדגראוו בעצמו ובכבודו ואמר לו:

“אִי, פּתי, פּתי! משוֹטט אתה בעולם, מפאר ומהלל בקולי־קולות את הנעלה, מתקלס בסכלוּת. לפני מטרוניות כבוּדות ואלופים רמי־מעלה אשר כאלה הרהבת עוז בנפשך, כמנהג העם, לעשות חוכא ואיטלולא ממידת היוהרה והגאוָה שבאצילים: סופך שתוֹלין אותך מחמת לשונך הארוכה.”

השיב אולנשפּיגל ואמר:

“אם יהא החבל של זהב, ממבט־עין שלי הוא מתפּרק, ונושר חתיכות־חתיכות מריבוי הפּחד.”

“הרי לך חתיכה ראשונה,” – השיבו הלאנדגראוו והושיט לו ט"ו פלורינין.

אמר אולנשפּיגל:

“חן־חן מעומקא דלבא על גודל חסדו. כל פּונדק שבדרך יקבל חוט אחד, – חוט של זהב טהור, שיעשה את הפּונדקים הללו עשירים כקורח.”

מיד לקח מגבעתו הקטנה בעלת הנוצה המזוקרת וחבשה במצודד מעשה־גאוָה, קפץ־ורכב על חמורו בלב שמח ונסתלק בדהירה.

נח.    🔗

היו עלים מתכרכמים בראשי אילנות, ופעם בפעם רוח סתונית נושבת ומסתלקת. לעתים היתה דעתה של קאתלינה משתַפָּה עליה לחלוטין והיא עומדת בשפיוֹנה משך כמה שעות. והיה קלאס אומר, שרוּח־אלוהים הוא הפּוֹקדה ברחמיו הגדולים. לעתות כאלה יכלה קאתלינה לעשות, בכוח הדיבור ובכוח תנועת־הגוף, מעשה מיקסם, שנותן בנלה מסגולותם של גלויי־העיניים, שסוֹכין ברוח־הקודש, והיא רואָה ת“ק על ת”ק מילין דברים שמתארעים בפלטיות, בחוצות־ערים ואפילו בחדרי־חדרים.

גם בזה היום היתה דעתה של קאתלינה צלוּלה עליה וסעדה עם קלאס, סואטקין ונלה; אָכלה לביבות ולגמה מן השיכר לגימה הראויה להתכבד.

אמר קלאס:

“היום הזה יוצא בדימוס הוד־רוממותו קארל החמישי: נלה, יקירתי, שמא אַת יכולה לראות, מה הוֹוה עכשיו בבריסל?”

השיבה נלה:

“יכולני, לכשתרצה קאתלינה.”

אמרה לה קאתלינה, שתשב על ספסל, ובכוח דיבורה ותנועות־גופה, שפּעלו פּעולה של קסמים, נפלה על נלה תרדמת־אלוהים.

פּקדה עליה קאתלינה:

“הכנסי לבית הקטון שבגן־הביתן, אשר הוא משכנוֹ האהוב של קארל ה־5.”

ונלה דיברה בקול חרישי וכמו חנוּק ואמרה:

“שרויה אני בטרקלין קטן, שקירותיו מצוירים בירוק. כאן יושב איש כבן נ”ד, בעל קרחה ובעל־שׂיבוֹת, שפּאַת זקנו זהבונית, וסנטרו סולד לפניו. עיניו האפורות מפיקות עוֹרמה, אכזריות ונדיבוּת מתחפּשת. והאיש מתקרא הוד קדושת רוממותו³⁹. צינה שלטה בו, והוא משתעל הרבה. ועליו ניצב איש אחר, והוא עוּל־ימים, מכוֹער כקוף, ראשו גדול יתר על המידה, ראיתיו באנטוורפּן, – הלא הוא המלך פיליפּ. הוד קדושת רוממותו נוזף בו, שבלילה האחרון היה שרוי מחוץ לכותלי־הבית. “מן־הסתם, – אומר הוא, – למצוא איזו נפקנית באחת הקוּבּוֹת הנידחות.” אומר הוא לבנוֹ, כי ריח של בית־מרזח נודף משערות־ראשו, שתענוגיו אינם לפי כבודם של מלכים; כי מזומנים לו גופות של קטיפה, שעוֹרם הענוג רוחץ באמבט מבושם, כתפיהן של מטרוניות חולות־אהבה; ואלו הוא להוט אחרי נבלה זו, שמן הסתם לא נתרחצה כלל מגיפּופיהם של סרדיוטין שיכורים, שפּרשה מהם לפני שעה קלה. אין עלמה ואין אשת־איש ואין אלמנה, שימנעו דוֹדיהן ממנו: אף לא אחת, – לרבות הנאוָה שבכל הנשים, שלתענוגי־אהביהן תאירינה במנורות מבושמות, ולא בנרות של־חלב שמעלים סרחון."

ומשיב המלך להוד רוממותו, כי נכון הוא לסור למשמעתו בכל.

“ועכשיו,” – אומר הוא לפיליפּ, – “בוא ואַראך את כּנסת־הגדוֹלה⁴⁰ – הגמונים, ואצילים ועירונים: את ויליאם השתקן ד’אוֹראַן, את אגמוֹנט הרברבן, את הוֹרן השנוּא על הבריות, את בֶּרְדֶרוֹדה הגיבוֹר כארי; וכן את כל האבירים של “גִזַת הזהב”⁴¹, שאני עתיד להאמירך להם לראש; ועתיד אתה לראות שם מאָה סכלים, המוכנים לקץ חוטמם, ובלבד שיזכו לקבל שרשרת־זהב על חזיהם, שהיא סימן למרוֹמי היחש”

כאן משנה הוד רוממותו את טעמו ואומר למלך פיליפּ בקול של נכאים:

“דע, בני, שהנני יוצא בדימוּס, כדי שתמלוך אתה תחתי, והנה אערוך נגדה־נא כל העולם חזיון שיש בו מן הרוממות, ואשא דברי בפני עם רב, אף־על־פּי שמשתעל אני ומשהק, – לפי שהפלגתי באכילה כל ימי, בני. לב־ברזל לבך, אם אִי אתה מזיל כמה דמעות מעיניך לשמע המשא שאני מתעתד לישא שם.”

“בכה אבכה, אבי,” – משיב לו המלך פיליפּ.

כאן אומר הוד קדושת רוממותו לאחד המשרתים, דיוּבוּאַ שמו:

“דיובוּאַ, הרעֵף לי מן המאדיירה על חתיכה של סוּכר, שאחזני השיהוּק. יהי רצון שלא יתקפני שיהוק, דוקא בבוא שעתי לדבר בפני הקהל. סבורני, שהאוָז של יום־אתמול מסרב, בתכלית הפּשטות, ליצא מתוך מעי. שמא ראוי לי שאשתה כוס יין אורליאן? לא! חלילה, – שטעמוֹ יש בו מן החמיצוּת היתירה. או שמא אוֹכל לסתנית? לא, חלילה, שהסלתניות שמנות הן מטבע ברייתן. דיוּבוּאַ, הבה לי יין בוּרגוּנדי.”

דיובוא מקריב לפני הוד קדושת רוממותו את היין, אחר־כך מלבישו קטיפה של ארגמן, נותן על כתפיו את אדרת־הזהב, חוגר חרב למתניו, נותן לו שרביט וגוּלת־המלכות ושם הכתר על ראשו.

עתה רוכב הוד־קדושת־רוממותו על פּרד קטן ויוֹצא מן הביתן; המלך פיליפּ ורבים מרמי־המעלה הולכים אחריו. וכך שמים פּניהם אל בית־מידות, שקרוי בפיהם הפּלטרין, ובאחד מחדריו מזדמן להם איש רם ויפה־קומה, הלבוש בגדי־פאֵר, ופונים אליו בכינוי־שם – האוֹראני⁴².

פּותח הוד־קדושת־רוממותו ואומר לו:

“הטוב מראה פּנַי, בן־דוֹדי?”

והאיש מחריש מלהשיב.

חוזר הוד־קדושת־רוממותו ואומר לו, ספק בחוכא, ספק ברוגזה:

“וכי לעולם־וָעד, בן־דודי, תהיה אילם־לא־יפתח־פּיו, ואפילו שעה שמן המידה לומר דברים של אמת לעצמותי היבשות? האוסיף למלוך, או אצא בדימוּס, אישי השתקן?”

“הוד־קדושת־רוממותו,” – אומר רם־הקומה – “אפילו חסוּן שבאלונים מַשיר עליו לעת סתיו.”

האורלוגין מכין ג' שעות.

“השתקן,” – אומר הוד־קדושת־רוממותו, – “הקרב כתפך אלי ואשען עליה.”

עתה הוא נכנס, עם כל הפמליא שלו, לטרקלין גדול ויושב בצל חוּפּה של כיסא־הכבוד, על גבי במה המכוּסה משי ומרבדים של ארגמן. ג' כורסין עומדות כאן: האמצעית להוד קדושת־רוממותו, קישוטה מפואָר יותר משאָר כורסין ועטרת־הקיסר מתנוססת מעליה; המלך פיליפּ יושב על השנייה; והשלישית, שמצד שמאל, נועדה לאשה, שמן הסתם היא מלכה⁴³.

מימין ומשמאל, על גבי דרגשין, שמרבדים פּרוסים עליהם, יושבים אדונים שלבוּשם אדוֹם; ועל צוָארו של כל אחד מהם – טלֶה של זהב. מאחוריהם ניצבים אדונים הרבה, שיש לשעֵר, כי נסיכים המה ואנשי־מעלה. מנגד, למרגלות הבימה, על גבי דרגשין שאין עליהם שום כיסוי כלל, יושבים אנשים בכלי־צמר. שומעת אני טענתם, שמצניעים הם בהידור־לבוש, לפי שכל היציאוֹת עליהם. נכנס הוד־קדושת־רוממותו, וכולם קמים ממקומותיהם; אך הקיסר יושב על כסאו ובדרך־רמז מצוה לשאר שיעשו אף הם כמוהו.

אחר־כך מרחיב את הדיבור זקן אחד⁴⁴. אחר־כך קמה מטרונית אחת שכל הסימנים מעידים עליה, שמלכה היא ונותנת להוד־קדושת־רוממותו מגילת־קלף, שכתוּבים בה דברים הרבה, והקיסר משתעל וקוראָם בקול עמום וחרישי, ולסוף מייחד את הדיבור על עצמו ואומר:

“מסעות הרבה נסעתי על פּני ספרד, איטליה, נידרלאנדן, אנגלטירה ואפריקי. וכל אותם מסעות שלי נתנו תהילה ושבח לאלוהים, ברכה והצלחה לעמי, ותעצומות עוז לכלי־זיננו!”

ומוסיף ומאריך בדיבור, כי הנה תשו כוחותיו ונתעייף מאוד, ועלה הרצון מלפניו ליתן לבנו את כתר הישפּמיא, וכן את כל ארצות הדוכסים והאיפרכיות של הרוזנים והמארקגראווין אשר תחת ממשלתו.

והוא בוכה, וכולם בוכים עמו.

המלך פיליפּ קם ממקומו, כורע על ברכיו ואומר:

“הוד רוממותו, איכה אערוב את לבי ליטול כתר זה מידך, ועוד כוחך עמך לשאתו?”

כאן מלחש הקיסר על אָזנו ומצוהו, שישא דברי־חן־וחסד אל האדונים היושבים על הדרגשין, ששטיחים פּרוסים עליהם.

פיליפּ מוסיף לישב על מקומו ופונה אליה ואומר בפנים חרופות:

"שומע אני צרפתית די־ספקי להבינה, אך לא די צרכי לדבר בה. אשר על כן הַקשיבו נא לדברים שיאמר במקומי ההגמון של אַראַס החשמן גראנווילה⁴⁵.

“הריעוֹת לדבּר, בני,” – אומר לו הוד קדושת־רוממותו.

ואמנם הברה של ריטוּן פּושטת בקרב הנאספים שרוֹאים בעליל, כמה יהיר ובעל־גאוָה הוא המלך הצעיר.

אחר־כך מדברת המלכה וגומרת את ההלל על הקיסר. אחריה נוטל את רשות הדיבור מאגיסטרוֹן אחד, זקן מופלג⁴⁶, וככלותו לדבר, נותן לו הוד־קדושת־רוממותו תודה בתנופת־יד. עתה, כתום כל דקדוקי הטכסין ועתרת־תפארת הדיבורים, מתיר הוד־קדושת־רוממותו את נתיניו משבועת־האמוּנים אשר נשבעו לו בשעתם, חותם על מגילת־עֵדוּת לאַשר ולקיים את הדבר הזה, קם מעל כיסא־מלכותו ומפנה מקום לבנו. כל המצויים בטרקלין בוכים; והקיסר ומקורביו פּורשים לבית הקטון הנ"ל שבגן־הביתן.

כאן, בהיותם לבדם, סוגרים בעדם את דלת הטרקלין הירוק, והקיסר, הגוֹעה בצחוק ומשהק שיהוקים, פּונה לבנו, שאינו צוחק, ואומר לו:

"עיניך הרואות, בני, שמלאכה קלה היא לרַגֵש לבם של בני־איש אשר כאלה? הרי נחלי דמעות שפכו! ומאַאַס שמן זה, שגעה בבכי כעגל־בן־בקר, שעה שסיים את להגו הארוך. ואתה גם־אתה נכמר לבבך, לכאורה, אך לא במידה מספּקת. הנהו החזיון האמיתי שיש לערכו לראוָה קבל־עם.

“בני, כשיעור הממון שאדם נותן לפלגשיו, כן שיעור אהבתו אותן. והוא הדין בגוֹיי־הארצות. ככל שירבו לשלם לנו, כן ירבו לאהבנו. באשכנז נהגתי עם כת הרפורמטין לפנים משורת־הדין, בנידרלאנדן מתחתי דין ורדפתי בחימה. אילו היו שליטי אשכנז מקיימים את דת רוֹמי בידיהם, הייתי מקבל עלי את דת לוּתר, כדי להחרים את נחלאותיהם. מאמינים הם במסירות־נפשי לדת הרומית־הקתולית ומצטערים שאני נוטשם. בזכותי ירדו בנידרלאנדן נ' אלפים נפש בדם שאוֹלה, – אנשים מהוגנים ביותר ונשים הדוּרות־להלל, – וכולם מחמת מינוּת. עכשיו נוטש אני את כיסא־המלוכה, – והם מתייפּחים בבכייה. לבד מחֵרֶם הרכוש, עשיתי לי שָם ממון הרבה במסים וארנוניות, יותר משיכלוּ ליתן הוֹדוּ או פּירוּ, – והם מצטערים על הפּרישה שאני פּורש מהם. הפירותי את ברית־השלום הראשונה של קאדזאן⁴⁷, שׂמתי מַחנק לגנט, והשמדתי ואיבדתי כל דבר שעמד למכשול על דרכי. חירותים, זכויות, יתרונים, – הכל כפוף למרותם של פּקידי־ממשלתי; ועדיין האנשים הללו בני־חורין בעיניהם, לפני שהתרתי להם לירות בקשתות ולישא בתהלוכות את דגלי־אגודותיהם. חשים הם בנחת־זרועו של השליט. כלוּאים בתוך כלוב וחיים בו בנעימים ואומרים שירה, – ועכשיו בוכים לי. בנִי, הוֵי נוהג עמהם כמנהגי: בעל־חסדים בדיבור ואכזר במעשים. אנוס אדם לנשוק, עד שתגיע שעתו לנשוך. אַל תחסוך פּיך מלהישבע להם לקיים חירותיהם, זכויותיהם ויתרוני־זכויותיהם. אך משתראה שבחזקת־סכנה הם, דוּשֵם בעקבך. אַל תהא נוגע בהם ביד חלוּשה: שהם נעשים קשים כברזל; אלא הכם לרסיסים ביד חזקה ומיד הם נעשים משוּלים לזכוכית. השמד את המינים, לא לפי שכפרו בדת רומי, אלא לפי שעלולים להביאנו לידי מַיִט בארץ־השפלה. הללו, שמתמרדים על האפיפיור ועל כתרוֹ המשולש, על אחת כמה וכמה יוכלו למושלים שמשמשים בכתר אחד בלבד. יהא חופש־האמונות־והדעות מוחזק אצלך, כאשר הוחזק אצלי, חילוּל שמה של המלכוּת, שאחת דתו חרם הרכוש, – וכל ימיך אתה יורד כמוני לנכסי הבריוֹת. ולימים, כשמגיעה שעתך להסתלק מן המלוכה או מזה העולם, אומרים עליך הבריות: “אח, מושל חסד היה, זכרונו לברכה!” – ונותנים קולם בבכיה.”

“מכאן ואילך איני שומעת כלום,” – אמרה נלה, – “לפי שהוד־קדושת־רוממותו עלה למשכב ונתנמנם, והמלך פיליפּ נותן בו עין של יוהרא ומביט אליו בלא אהבה.”

אחרי הדברים האלה הקיצתה קאתלינה, ותיקץ.

והיה קלאס משוּקע בהרהורים ומסתכל באש, שבערה בירכתי האָח.

נט.    🔗

יצא אולנשפּיגל מאצל הלאנדגראוו דהסן, רכב על חמורו נסע על פּני הפּלטיה שכנגד הפּלטרין; ראָה שם פּנים כעוסות של כמה אלופים ומטרוניות מן הפמליא של הרוזן, ולא היה איכפת לו כלום. עד מהרה הגיע לאיפרכיה של הדוכס דלוֹנבורג⁴⁸; נזדמנה לו כנופיה של חברה־לצים, שקוֹרין ⁴⁹ smaedelyke broeders, בני־פלאנדרן עליזים מסְלֵייס, שהיו מפרישים בכל שבת קצת מעות, לנסוע לאשכנז אחת לשנה.

והיו עושים דרכם בעגלה מסולמת בלא כילה, שסוס אביר משכה בלא יגיעה על פני דרכים ויתדות־דרכים אשר באיפרכיה לונבורג. והיו מהם פורטים בכינור, מכים בחלילים ומנגנים בנבל־עשוֹר או בחמת־חלילים ומרעישים רעש גדול. ליד העגלה היה מפסיע אחד dikzak, ר"ל בעל־כרס, שהיה מתופף בתוף־הסיר, שקורין רומל־פוט, והולך ברגל: שמן־הסתם סבור היה שמתוך כך יזכה לגרוע קצת ממִשְמַניו.

וכבר היה זהובם האחרון כָלֶה מכיסם, ואולנשפיגל בא לקראתם, מטופל במצלצלין. משכוהו לפונדק ושם כיבדוהו בלגימה, ולא סירב להם אולנשפיגל. כיוָן שראה שקורצים עין זל"ז ומגחכים, שעה שמוזגים לו, מיד נתחוור לו, שחורשים עליו רע; יצא אל מעבר לדלת והשים אוזנו לשמוע שיחתם בסתר.

אמר הכרסתן:

“ציירו של הלאנדגראוו הוא, שקיבל ממנו סך אלף זהובים שכר תמונה אחת. נכבדהו נא כבד היטב, ולסוף הוא משלם לנו תשלומי־כפל.”

“אָמן!” – קראו השאר.

לקח אולנשפיגל את חמורו החבוש והוליכו מהלך אלף פסיעות אל הבית הסמוך ושם נתן לנערה ב' פאטארדין, שתתן דעתה על החמור. חזר לפונדק והסב בשתיקה אל שולחנם של החברה־לצים, כנ“ל. והיו הללו מוזגים לו תוספות מזיגה וחוזרים חלילה ומשלמים כל דמי־לגימתו. קישקש אולנשפיגל בתוך כיסו במטבעות־הזהב, שקיבל מידי הרוזן, ואמר להם, כי בזה הרגע מכר את חמורו לאיכר פלוני וקיבל דמיו סך י”ז טאלרין של כסף.

וכך, באכילה ושתייה כדת, היו הולכים הלוך ונסוע לקול חלילים וכינורים, ולפי דרכם נוטלים לעצמם כל אשה שראויה להתכבד לפי שיקול־דעתם. ולימים היו ממזרים באים לעולם במקום שעברו בו, וגם רעותו הארעית של אולנשפיגל ילדה בן וקראתו בשם “איילנשפיגלכן”, שבשפת אשכנז שניים ענייניו: ראי קטן וינשוף; – משום שמהיותה בת־אשכנז לא נסתבר לה כינוי־שמו של בן־זוגה שנזדמן לה באקראי; ואולי משום זכר לאותה שעה, שבזכותה בא בר־בטנה לעולם, הלא הוא אולנשפיגל שהטעות אומרים עליו, שהורתו ולידתו בקנטלינגן אשר בזאכסן⁵⁰.

והיה רמכם האביר של החברה־לצים מדהיר עגלתם על פני הדרך לקראת כפרים ופונדקאות, עד שהגיע לפונדק ועליו שלט “In den Ketele” פּירושו: “אל הדוּד” – ועמדו: שתאוָה־לנחיריים היה הריח שנדף משם!

ניגש אותו כרסתן, בעל הרומל־פוט, הוא תוף־הסיר, אל הפונדקי, הצביע כלפּי אולנשפיגל ואמר:

“צַיירו של הגראוו הוא: כל מִקָחֵנו ישלם!”

נתן הפונדקי עיניו באולנשפיגל, ונחה דעתו ממראה עיניו; וכיון ששמע קול קשקושם של פלורינין וטאלרין, הלך וערך את השולחן בכל מיני מאכל ומשקה. ולא סילק אולנשפיגל ידו ופיו משום דבר מן הדברים, והמעות שבכיסו קיש־קיש קוראות כל אותה שעה. ולא עוד, אלא שהיה טופח לו על כובעו ומפטיר ואומר, שעיקר מטמונו גנוז שם. וכך היו אוכלים ושותים שני ימים ולילה אחד, עד שלסוף פנו החברה־לצים אל אולנשפיגל ואמרו לו:

“הגיעה השעה לשלם וליסע.”

“וכי מצית עכבר שרוּי בתוך גבינה ומבקש לילך?”

“לא!”

“ואדם שאוכל מגדים ושותה עדָנים, אפשר הוא משתוקק לאבק־דרכים ולמים של שלולית, השורצים עלוקות?”

“לא.”

“אם כן, לא נזוז מכאן, כל זמן שיהו הפלורינין והטאלרין שלי בחינת משפך, שבו משתפך לגרגרותיכם המשקה המשמח לבבות.”

ומיד ציוה לפונדקי, שיביא לפניהם עוד יין וכרכשאות.

אכל אולנשפיגל ואמר:

“משלם אני, לפי שעכשיו הנני לאנדגראוו; אך לכשיתרוקנו כיסי, מה תעשו, ריעי וידידי? תשלחו ידיכם אל מגבעתי, שבכל מקום שבה, למן ראשה ועד התיתורה שלה, תפוּרה זהובים.”

מיד קראו כולם:

“הבה נמששנה!”

והיו ממַששים באצבעותיהם וחשים מטבעות כזהוּב לגוֹדל ומתמוגגים מריבוי התענוג. אלא שהיה שם אחד, שהפליג במישושו הפלגה יתירה; הוציא אולנשפיגל מידו את המגבעת ואמר:

“לאט לך, החולב חמום־הידיים, שעוד לא הגיעה שעת החליבה.”

“תן לי חצי מגבעתך,” – ביקש הלה.

“חלילה! אי אפשי שיהא ראשך ראש שוטה: חציו בחמה, וחציו בצל.”

מיד נתן את המגבעת לפונדקי ואמר לו:

“תהא זו שמורה אצלך, כל עוד החום הגדול. ואני אצא לי לחצר.”

לקח הפּונדקי את המגבעת, ואולנשפּיגל, כיוָן שעמדו רגליו בחוץ, שם פניו למקום שעמד בו חמורו, קפץ עליו ודהר דהור היטב בדרך העולה לאמדן.

ראו בני־לגימה שלו ששוהה לחזור ונשאו קולם:

“הילד איננו, ומי ישלם?”

נפלה אימה על הפּונדקי ולקח סכין ופרם את המגבעת, שנשתיירה עמו. אלא שתחת זהובים מצא שם, בין הלבד והרפידה, מעות של נחושת.

קפץ ושפך כל חמתו על חבריו של אולנשפיגל והיה מצווח כנגדם:

“רמאים, אחרי־פרחי, התפשטו מלבושיכם, שאם לא כן, איני מניחכם לצאת, – הכל־בכל, פרט לכותונת!”

וכך סילקו דמיהם במלבושיהם והיו נוסעים בהרים ובגיאיות, ערומים בלא כסות, רק הכותונת לעורם: שאת סוסם ועגלתם מיאנו למכור.

ועוברי־אורח, שהיו רואים אותם בדרך עלובים כל־כך, היו נותנים להם לחם לאכול ושיכר לשתות, ופעם בפעם גם נתח של בשר, לפי שבכל מקום שבאו מספרים היו, שאורבי־דרך ליסטמו אותם.

ולכולם יחד לא היה אלא זוג מכנסיים אחד.

וכיציאָתם כן חזירתם לסלייס: אמנם ערוּמים בלא כסוּת, רק הכותונת לעורם, – אך בשירים ומחולות בתוך עגלתם המסולמת, ובקול רומל־פּוֹט, הוא תוף־הסיר, המכה לפניהם.

ס.    🔗

בינתיים היה אולנשפּיגל רכוב על גבי ייף ומיטלטל על פּני השדות והבצות של הדוכס דלונבורג. אנשי פלאנדרן היו קוראים לאותו דוכס signorke־Water כלומר, שַׂר של מים – מחמת הטחב המרובה בארצו בכל עת תמיד.

והיה ייף מציית לאולנשפיגל, ככלב המציית לבעליו: שותה שיכר, מרקד לקול נגינה, – והפליא לעשות כל אלה יותר מן הבדחנים מאוּנגארן – והיה משים עצמו כמת ומתפרקד על־פי רמיזא שמרמזו אדוניו.

ידוֹע־ידע אולנשפיגל, שהדוכס מלונבורג כעוּס עליו, מחמת קלסה אכזרית שנתקלס בו בדארמשטאדט לעיני הלאנדגראוו דהסן, ואם ימצאהו באיפּרכיה שלו, יורידהו בדם שאולה.

בין כך לכך נשא עיניו וראָה, שהדרת־רוממותו הדוכס בעצמו ובכבודו הולך ובא כנגד פניו. ידע אולנשפיגל, שרשע הוא הדוכס ואיש־חמסים, נתפחד מאוד.

מגודל הפחד פתח פיו וסח לחמורו:

“ראה־נא, ייף, הנה הדוכס דלונבורג רם־היחש מתקרב ובא; וכבר משהו מדגדג לי בצוָארי, – ממש כחבל. אקוה־נא, שלא תליין יגרדנו; שהגירוד – מילא… והתלייה – שאני. תן דעתך, ייף: הלא כשני אחים אנחנו, אני ואתה, – ששנינו מתייסרים ברעב, ואָזנינו ארוכות. ועתה שקוֹל־נא בדעתך להבין, איזה ידי נאמן אתה שׁוֹכל במיתתי.”

מחה אולנשפּיגל דמעה מעיניו, וייף נתייפּח בנעירה.

“שרויים היינו יחדיו, ובאַחוָה־וריעוּת חילקנו בינינו השמחה והצער, התזכוֹר, ייף?” – המשיך אולנשפיגל, והחמור הוסיף לנהוק, לפי שהציקוֹ הרעב. – “ולעולם לא תשכח את בעליך, הלא כן? לפי שאין לך דבר המחזק את הידידות יותר מן השמחה והצער המשותפים. ייף, התפרקד!”

עשה החמור הצייתן כפי שנצטוָה, והדוכס ראה ארבעה טלפים של חמור, שנזדקרו כלפי־מעלה; ואולנשפיגל ישוב על בטנו.

נתקרב הדוכס וגער בו:

“מה אתה עושה כאן? ולא ידעת גזירה שגזרתי עליך לבלתי דרוך כף־רגלך הטמאה על אדמת־ארצי, שאם אתה עובר על לאו מפורש זה, דינך לתלייה?”

קרא אולנשפיגל:

“חנני, אדוני. חוסה נא עלי!”

והורה כלפי החמור ואמר:

“הלא ידוע לפניו, כי חוק ומשפט הוא, שכל השרוי בין עמודים שהם קניינו, בן־חורין הוא.”

השיב הדוכס:

“עקור רגליך מאיפרכיא שלי, שאם לא כן, תולין אותך על עץ.”

“הו, שליט רם־יחש, חיש־מהרה הייתי פּורח וטש מן הארץ הזאת, אילו ניתנו לי כנפיים לעוף בזהוב אחד או שניים.”

קרא הדוכס:

“מנוול שכמוך! לא סוף־דבר שאתה מעז להמרות את גזירתי, אלא אפילו מבקש כסף?!”

אמר אולנשפּיגל:

“שאין ברירה, אדוני רב־החסד, אין לי ברירה, ועל־כרחי אני מבקש.”

זרק לו הדוכס פלורין אחד, והוא פנה אל חמורו ואמר לו:

“קומה, ייף, ושַחֵר בברכה את פני אדוננו הדוכס.”

קפץ החמור ועמד על רגליו ונתן קולו בנהיקה גדולה, ומיד פירשו שניהם והלכו.

סא.    🔗

ישבו סואטקין ונלה ליד חלון הבקתה והיו צופיות החוצה.

שאלה סואטקין:

“ובכן, יקירתי, העוד לא נראו פעמי בני אולנשפיגל?”

והשיבה נלה:

לא, עוד לא נזכה לראות פניו של ארחי־פרחי זה."

אמרה סואטקין:

“אַל־נא, נלה, אַל תרגזי עליו. אדרבא, גלגלי רחמים עליו, שהוא משוטט לו אי־בזה באין מחסה, נער עלוב שכמותו!”

אמרה נלה:

“מן הסתם, יגע הבחור ומצא לו מחסה באחד הבתים, המופלגים בעשירות יותר מבית אביו, אצל אחת הגבירות בעלות־הנוֹי.”

אמרה סואטקין:

“אילו כך, הייתי שמחה בחלקו: אפשר יושב ואוכל גבתונים צלויים.”

נצטווחה נלה ואמרה:

“אבני־חצץ דין היה להאכילו לגרגרן הזה, כי עתה חזר לביתו!”

וסואטקין נתנה קולה בצחוק ואמרה:

“מנין חרון־האף הגדול הזה, בתי?”

קלאס, שעמד כל אותה שעה בקרן־זוית והיה אוגד חבילין של זרדים ומשוקע בהרהורים, נענה ואמר:

“ולא עיניך הרואות, שנתאהבה בו הנערה עד לצפּורני־רגליה?”

קראה סואטקין בקול:

“אי לך, ילדה רעה וערמומית! אף לא רמיזה של כלום! הגידי, הנערה, האמת־נכון הדבר, שקשרת לו אהבה בלבך?”

והשיבה נלה:

“אל תאמיני לבריות, שאומרים לך כך.”

אמר קלאס:

“אָכן, תזכי לבעל משובח, שגרגרתו רחבה כפתחוֹ של אולם, בטנו ריקה, ולשונו ארוכה; וחכם־חרשים מופלג: שהופך פלורינין למעות של כלום, מעודו לא נשתכר אפילו פרוטה אחת בעבודה כשרה, משוטט בדרכים, כאחד הריקים.”

אך פּתאום בא סומק בפניה של נלה וענתה בכעס:

“ומדוע לא הרגלתו במעשים טובים מאלה?”

אמרה סואטקין:

“בוא וראה שהבאת את הנערה לידי דמעות! נוח לך שתשתוק, אישי ואלופי!”

סב.    🔗

הגיע אולנשפּיגל לנירנברג והשים עצמו רופא מושלם בכל הסגולות, המעלה ארוכה לכל התחלואים, הַמֵריץ־למֵעַיים המהולל, חוֹלץ הקדחת המפורסם, מדביר הדֶבֶר הנודע־בשערים, המכה אָחור כל שחין רע.

והיו החולים שבעיר מרוּבים, עד אפס־מקום בבית־המרפּא. שמע האמרכל של בית־המרפּא, שאולנשפיגל בא לעיר ומיהר ובא אצלו לידע, אם אמת־נכון הדבר, שהוא ממציא ארוכה ומחיש מרפּא לכל החלאים שבעולם.

והשיבו אולנשפיגל:

“לכולם, חוץ לאחרון שבהם. ואם אתה קוצב לי סך מאתיים פלורינין שכר ריפּוּין של כל שאָר מחלות, – איני נוטל ממך אפילו פּרוטה אחת, עד שיודיעו כל חוליכם, כי אכן נרפאו רפואה שלימה ויקומו וילכו מבית־החולים איש לביתו.”

למחר בא אולנשפּיגל לבית־המרפּא, – צלם דמותו כשל תלמיד־חכם שיש בו ממידת הגאוָה, ומבט עינו אומר בטחון. נכנס מחדר לחדר, סיבב על החולים וליד כל מיטה ומיטה היה מרכין עצמו אל החולה ולוחש לו על אוזנו:

“השבע לי, שאי אתה מגלה לשום אדם דברים שתשמע מפּי. מה חולייך?”

משיב החולה מה שמשיב, נשבע שלא יגלה את הסוד, ואולנשפיגל אומר לו:

"העניין הוא, שעלי לשרוף אחד מכם, לרקוח מאפרו סם־רפואה עושה־פלא ולתתו לכל שאָר החולים. למחר אני בא עם האמרכל, עומד בחוץ כנגד בית־המרפּא וקורא לכולכם בקול גדול: “כל הבריא בכם, יצרור את צרורו וייצא החוצה!”

וכך עשה למחר בבוקר.

כל החולים, – בהם פסחים וחולי־שגרון, בעלי־שחפת ובעלי־קדחת, – פרצו החוצה, כולם בבת־אחת, ואפילו אותם שעשר שנים לא משו ממיטתם.

שאלם האמרכל, אם אמת־נכון הדבר, שחזרו לאיתנם הראשון ויכולים לרוץ.

“אמת! אמת ונכון!” – קראו כולם, ומובטחים היו, שאחד נשתייר שם וכבר שורפים אותו בחצר.

אמר אולנשפיגל לאמרכל:

“תן לי שכרי, שכולם בחוץ ומכריזים שבריאים הם.”

מיד קיבל מאתיים פלורינין ונזדרז לסלק עצמו.

אלא שלמחר באו כל החולים, שנאנשו בינתיים ביתר־שאת וחזרו לבית־המרפא, חוץ לאחד, שהחלים בכוח האויר הצח. מה עשה? נתבסם והיה מתרוצץ בגילופין בראש חוצות־קריה ומכריז בקול:

“יישר כוחו של הרופא הגדול אולנשפיגל!”

סג.    🔗

לימים, כשגם ב' מאות הפלורינין הנ"ל נמוגו כעשן, הגיע אולנשפיגל לווינא, ושם נשתכר לקָרָר אחד, שדרכו לזרוק מרה בפועליו, שלא מצאו ידיהם לעשות חיל במפּוּחים שבבית־הפּחמי שלו, והיה מאיצם בכל עת תמיד:

“הזדרז, הזדרז! מהרה־נא והשׂיגני במפּוח!”

פעם אחת היה בעל־הבית שרוי בגן; הסיר אולנשפיגל מפוח אחד, כיתפו על גבו, וכך היה טוענו ומהלך אחרי בעליו. ראהו הקרר ונשתומם למשא המשונה שעל גבו; עמד אולנשפיגל וביקש לתרץ:

“לא ציויתני להשיגך במפוח? רצונך, אני פורק את זה ומביא אחר?”

“לא, רחימאי, לא כך אמרתי; לך והחזר המפּוח למקומו.”

ביקש הקרר להיפרע ממנו על מעשה הקנטור, מה עשה? היה קם בחצי־הלילה ומקיץ להם לשוליות שיעמדו לעבודה.

שאלוהו:

“למה זה תקיצנו בלילה, בעל־הבית?”

ואמר להם:

“שכך מנהגי: שבוע ראשון אין פועלי צריכים לשכב במיטתם אלא חצי הלילה בלבד.”

והיה אולנשפיגל ישן בעליית־הגג, ובא בעל־הבית להקיצו; כיתף את המזרן על גבו ובא לבית־המפּוח.

צוח בעל־הבית:

“יצאת מדעתך? למה זה תמשוך את משכבך אחריך?”

השיבו אולנשפיגל:

“שכך מנהגי: שבוע ראשון אני ישן על משכבי, שבוע שני – תחת משכבי.”

אמר בעל־הבית:

“ניחא… אלא שעוד מנהג יש לי: פועלים שמחצפים פניהם אני משליכם אל מעבר לדלת־ולמזוזה, שישכבו שבוע אחד על האדמה, ושבוע שני מתחת לאדמה.”

אמר אולנשפּיגל:

“אדרבא, בעל־הבית! דהיינו: במרתפך, סמוך־סמוך לחביות השיכר?”

סד.    🔗

נטש אולנשפּיגל את הקרר שבווינא וחזר לפלאנדרן, ושם ביקש ללמוד אוּמנוּת אצל סנדלר אחד, שיותר משאהב לתפוש מרצע בין כותלי בית־מלאכתו, אהב לפזר רגליו מחוצה לו. ראה אולנשפיגל שכבר פעם שנייה מבקש הלה לילך מן הבית, וביקש שיורהו, היאך עליו לגזור פּנתא של נעל.

אמר לו הסנדלר:

“גזור לרגל גסה ולרגל דקה, שיהו המנעלים יפים לכל מי שצאן ובקר מהלכים אחריו.”

אמר אולנשפּיגל:

“טוב, בעל־הבית.”

יצא הסנדלר, ואולנשפיגל גזר תבנית של תנעולת, שאינה יפה אלא לעָגְלה, אָתון, חזירה, או כבשה בלבד.

חזר הסנדלר לבית־מלאכתו וראָה עור, שנגזר גזרים קטנים־שבקטנים, וצוַח כנגד אולנשפיגל:

“מה זה עשית, קלוֹקלן מנוול?”

והשיבו אולנשפיגל:

“כמצוָתך.”

“הלא ציויתיך לגזור תבנית נעליים, שיהיו יפות לכל מי שצאן ובקר מהלכים אחריו – פרים, חזירים, אילים, – ואתה עשית מנעלים לרגלי בהמות!”

אמר אולנשפיגל:

“אישי בעל־הבית! וכי אחרי מי מהלך החזיר, בעת־יַחֵם כל בהמה, אם לא אחרי החזירה? והחמור אחרי האתון, והפר אחרי העגלה, והאיל אחרי הכבשה. – לא כן דיברתי?”

מיד נסתלק והיה שרוי בלא קורת־גג.

סה.    🔗

נכנס אַפּריל. תחילה היה האויר מתון, לבסוף תקף הכפור. והיו השמים אפורים, כשמי נובמבר. זה כבר יצאה השנה השלישית לגלותו של אולנשפיגל, ובכל יום היתה נלה מצפה לדוד־לבבה שיבוא.

אמרה:

"וי לי! הנה יכו צינות ראשונות את האגס הפורח ואת היסמין, את כל הצמחים האמֵלָלִים, שסמכו על חומו של אביב ובא קודם זמנו, והוציאו ניצניהם. כבר פתותי־שלג יורדים על פני הדרך; ולבי גם הוא כסהו השלג.

אַיֵהן קרני החמה הברה, שהפיצו נוגה על פנים שוחקות, שהאדימו ביתר־שאת את הגגות האדומים, ואת זגוגויות החלונות הבהיקו בזיו מסמא עיניים ביתר עוז? אַיה־אַיָן אותן שנתנו מחומן לשמים ולארץ, לצפרים ולחיפושיות. וי לי! שיומם ולילה רוחפות עצמותי מעוצר יגון ותוחלת ממושכת. אַיֶך, רעי אולנשפיגל?"

סו.    🔗

ואולנשפיגל, שהיה עטוף ברעב ובצמא, כבר הגיע לרנה⁵¹ אשר בפלאנדרן, לא הירבה קינים והי, אלא שקד לבדח דעתן של הבריות, שיאכילוהו בעבור זה, ולא עלתה בידו, – שבני אדם עוברים על פניו ואין נותנים לו כלום.

והיתה קרירה גדולה בעת ההיא: ושלג וגשם וברד ירדו לסירוגין על גבו של הַהֵלֶך. עבר אולנשפיגל על פני כפר פלוני, – והיה ריר שותת מפיו למראה כלב, שעומד בקרן־זוית ומגרם עצם. בנפש חפצה היה משתכר פלורין אחד, אלא שלא ידע מה יעשה שיהו פלורינין יורדים כגשם־נדבות לתוך ארנקו.

חיפּש למעלָן וראָה יונים, שיושבות על דף של שוֹבך ומטילות למטן עגילים לבנים, – אלא שלא פלורינין היו.

וחיפש ברחוב ולא מצא כלום, – שאין דרכן של מרצפות לגדל פלורינין.

חיפּש מימינוֹ – וראָה עננה מנוּולת, שנישאת על פּני השמים, כמשפּך גדול, אלא שהיה יודע בבירור, כי אפילו ישתפך כלשהו מאותה עננה, מכל־מקום לא יהא אותו שפך – גשם של פלורינין.

חיפש משמאלו – וראה ערמון־של־בר, כביר־מידות ועומד לבטלה, שאין לשום בריה טובת־הנאה ממנו. ואמר:

“אח, מדוע נטע הקב”ה בעולמו אילנות שמגדלים ערמונים, ואילנות שמגדלים פלורינין לא נטע? הרי עצי־עדנים היו…"

פתאום נתבקע ענן גדול, וגזיזי־ברד קשים כאבן נידרדרו הימנו על גבו של אולנשפיגל.

אמר:

“וַי לי! שאין זורקים אבנים אלא בכלבים של הפקר.”

מיד נשא רגליו והיה רץ ומסיח עם נפשו:

“וכי פשעי הוא שאין לי לא היכל־עונג, ולא יריעת־אוהל, ליתן בו מחסה לגופי הדל? הו, גזיזי־ברק אכזריים, – קשים הם כאבני־קלע! לא, לא פשעי הוא, שאני מטלטל בעולמו של הקב”ה בלאים וקרעים! למה איני קיסר? כדברים של רשעות נכנסים גזיזי־הברד האלה לתוך אוזני!"

והיה רץ וממשיך ומדבר:

“חוטמי העלוב, עוד כמעט־קט עושין אותך ככברה, שתהא כשר לשמש בי־פילפלין בסעודותיהם של עתודי עולם הזה, שהברד אינו מכה אותם.”

ומשש את לחייו ואמר:

“הללו עשויות להועיל לטבחים, שחמימא להם בסמוך לתנוריהם, ולשמש להם תרוָד. הה, זכרונות מימים עברו, על מיני הרוטב שהיו ואינם עוד! רעב אני! אַל תתלונני, בטן ריקנית! אַל תשאוּ נהי, מעיים הומיות! אָנה סַרתָ, אנה פָּניתָ, מזלי הטוב? נַהלני לנאוֹת־דשא.”

תוך שהוא מרבה שיחה עם נפשו, נצטללו השמים לאטם, והבהיק זיוָה של חמה, ופסק הברד.

פתח אולנשפיגל ואמר:

“שלום לך, שמשי שלי, רעוּתי היחידה, שלייבשני באת.”

אלא שהיה הקוֹר דוֹפקוֹ, והוא מוסיף ורץ. פּתאום ראָה על פּני הדרך כלב לבן ושחור, שהיה מקפּץ קפיצות גסות ומַישיר לרוץ כנגדו; לשונו פּשוטה, ועיניו בולטות.

“מן־הסתם, כלב שוטה הוא,” – אמר אולנשפיגל בלבו, ונטל אבן גדולה, שהיתה מושלכת בדרך, וטיפּס ועלה על עץ; עם שהגיע לענף הראשון, היה הכלב עומד למַטן. הטיל בו אולנשפיגל את האבן שבידוֹ, ונָרוֹצָה גולגלתו. עמד הכלב עמידה של עגמימוּת, ובעוית שאָחזתוֹ ביקש לקפוץ אל העץ ולנשוך לו לאולנשפיגל, אלא שצנח פּתאום ונפח נפשו.

לא עלץ לבו של אולנשפיגל, כל־שכן שירד מן העץ וראָה, שפּיו של הכלב לא לקה ביבוֹשת, שלא כדרכם של כּלבים שוטים.

נסתכל בעורו של הכלב, ויישר בעיניו. ואמר בלבו, שכשר למכירה הוא. מיד הפשיט את הכלב, הרחיץ את עורו, ייבשוֹ בחמה, תלאוֹ בראש מטהו ולסוף נתנוֹ בתרמילו.

והיה הרעב והצמא מוסיפים להציקו. והיה עובר על פּני חצרים הרבה, אלא שחשש להציע את העור למימכר: שיתכן והוא כלבו של אותו כפרי. וביקש לחם, ולא ניתן לו. עד שירד עליו הלילה, ורגליו כשלו, ונכנס לפונדק קטן. וראָה שם baesinne, היינו פּונדקית, זקנה, שהיתה מלטפת כלב זקן, שהיה מכעכע הרבה, ועורו כעור הכלב ההרוג.

שאלתוֹ הפּונדקית:

“מאַין באת, עובר־אורח?”

והשיב לה:

“מרוֹמי עיר־הקודש, שריפּאתי שם את כלבו של האפיפיור מן הכּיחַ, שציערוֹ הרבה.”

“משמע, זכית לחזות זיו־פּניו של האָב הקדוש?” – שאלתוֹ הפּונדקית ומזגה לו קנקן מלא שיכר.

והיה אולנשפיגל גומע ומשיב:

“הו, כי לא הניחני אלא לנשק קצה רגלו הברוכה וסנדלו הקדוש.”

וכל אותה שעה התמיד כלבה של הפּונדקית לכעכע, אך בלא כיח וניע.

שאלה הזקנה:

“ומתי היה המעשה?”

ואמר לה:

“לפני שני ירחים באתי לשם (שכבר היו מצפּים לי) ודפקתי על הדלת. “מי שם?” שאל הארכיחשמן של הדר־זיו־קדושתו, שר הפּלטרין האַרכיגדול והאַרכינוֹרא. אמרתי לו: “אני הוא, רוּם־הדרת־קוֹדשוֹ, בחפּזון באתי מארץ פלאנדרן, לנשק את רגל האפיפיור ולרפא את כלבו מן הצינה.” – “הו, אתה הוא אולנשפיגל!” קרא האפיפיור מעֵבר לדלת צִדִית קטנה. – “בגילת־נפש הייתי מקביל פּניך, אלא שלפי־שעה אי אפשר לי בשום עניין ואופן. כי לפי דיני הדיקרטאלין אָסור לי באיסור חמוּר להראות לזר את פּנַי, שעה שתער־בגלָבים הקדושה מהלכת עליהן.” אמרתי לו: “אוי לאותה צרה! שהרי ממרחקים באתי לכאן לנשק לרגל הדרת־קדושתו ולרפּא לכלבו שיחיה. האומנם גזירה היא, ח”ו, שאַשוב כלעומת־שבאתי ולא אעשה כלום?” – “חלילה!” – השיב האָב הקדוש, ומיד שמעתי את קולו הקורא: “הי, גלָב, הקרב נא את כסאי אל הפּשפּש התחתי ופתחהו!” נפתח הפּשפּש לרוָחה, ובפתחוֹ ראיתי רגל מסונדלת סנדל של זהב ושמעתי קול כקול רעם־בגלגל, שקרא ואמר: “הנה הרגל איומת־ההוד אשר למלך־המלכים, שר־השרים, קיסר־הקיסרים! נשקנה, איש נוצרי, נשק לסנדל הקדוש!” מיד נשקתי לו לסנדל הקדוש, וריח האַפרסמוֹן השמַימי, שהיה נודף מאותה רגל דקדוּשה, מילא את נחירי־אַפּי. מיד הוגף הפּשפּש התחתון, וקול הרעם הנ"ל גזר עלי שאַמתין. שוב נפתח הפּשפּש לרוָחה, ומפּתחו הגיחה בהמה, במחילה מכבודך, בצורת כלב מוּכה־שחין, נפוח־בטן, טרוט־עיניים ומכעכע; מחמת כרסו שנתבטבטה, לא היה ביכולתו להלך אלא בפישוּק רגליו המעוקשות.

כאן הואיל האב הקדוש לדבר אלי בשנית ואמר לי: “אולנשפיגל, הנה זה כלבי. מיוּסר הוא בחוֹלי־השיעוּל ושאָר תחלוּאים, מאחר שכירסם עצמותיהם של המינים, שנידונו לריסוק־אברים. רפאהו, בני, ואִי אַתה מיצר על כך.”

“שתה נא,” – שיסעתו הזקנה.

“מזגי!” – אמר אולנשפיגל והמשיך סיפורו, – נתתי לו אפיקטוּזין, והוא סם־של־פּלאים הַמֵריץ למעיים, שרקחתיו במוֹ ידי. שלושה ימים ושלושה לילות היו מעיו משלשלים בלא הפסק, עד שקם מחוֹליוֹ."

“כריסטוּס ומאַריה!” – קראה הזקנה – הבה אנשקך, צליין גדול־התוּשיה, שזכית לחזוֹת פּני אבא קדישא! שמא תסכוֹן ידך לרפּא גם את כלבי שלי?"

אלא שלבו של אולנשפיגל לא נמשך הרבה אחרי נשיקות־פּיה של אותה זקנה ואמר לה:

“מי שזכה להשיק שפתי־פּיו אל הסנדל הקדוש, אסור לו באיסור חמוּר שתי שנים להשיקן אל שפתי פּיהן של נשים. תני לי לפת־ערבית כמה נתחים שמנים של צלי־בשר, כרכשתא של דמים, אחת או שתיים, וכד שיכר, – וקול כלבך יצטלל בתכלית הצלילוּת, שיוכל לשיר במקהלת הכנסייה הגדולה את מזמורי “שלום עליך, מאריה” בצחוּת והתעוררות שקוֹרין מאַז’וֹר.”

גנחה הזקנה מעומקא דלבא ואמרה:

“אם כנים דבריך, אני נותנת לך פלורין אחד.”

“וַדאי שאני עושה כן, אך לאחר אכילת פּת־ערבית.”

מיד הקריבה לפניו כל מבוקשו, ואָכל ושָבע בתכלית השׂביעה, וכל כך נתמלא לבו רחשי־תודה שהיה מוכן אפילו לנשק לה, לזקנה זו, אילמלא כזבוֹ הנ"ל בעניין איסור הנשיקה.

בשעת אכילתו ניגש אליו כלבה של אותה זקנה, הניח הלה כפּותיו על ברכיו וביקש נדבת־עצם. נתן לו אולנשפיגל כמה עצמות ושאל את עקרת־הבית:

“אם נכנס אצלך פּלוני ואוֹכל לשוֹבע ואינו משלם, מה אַת עושה לו?”

“את הטוב במַלבושיו של אותו מנוּוָל אני מפשיטה מעליו ונוטלת לעצמי לסילוק החוב.”

“ניחא!” – השיב אולנשפיגל, לקח את הכלב תחת בית־שחיוֹ והלך לדיר. סגר את הדיר, נתן עצם לכלב, הוציא מתרמילו עורו של הכלב ההרוג וחזר אל הזקנה.

סח לה:

“ולא אָמרת כי מי שאינו משלם דמי־סעודתו, מפשיטין אותו?”

“כן אמרתי.”

“טוב ויפה, כי הנה אָכל כלבך משֶלי ולא שילם שכר אכילה, ועשיתי בו כמאמרך; את לבושו הטוב והיחידי הפשטתי מעליו.”

והראה לזקנה עורו של הכלב.

נתנה הזקנה קולה ביללה:

“וַי לי! מעשה אַכזר עשית, אדוני הרופא! הרי כבן היה לי הכלב, שאַלמנה עלובה אני. לא כלב היה לי, אלא בן יקיר! למה קיפּחתני את ידידי היחיד, שהיה לי בעולמי! עכשיו טוב לי המוות!”

אמר לה:

“אני אחַייהו.”

“תחַייהוּ?” – קראָה הזקנה – “ושוב יהא מתרפּק עלי ומסתכל בי ומתרוצץ ומלקק ידי ומכשכש לקראתי בבדל־זנבו הזקן? חייהו נא, אישי הרופא, וכל אכילה שתאכל תהיה בחינם, ולא עוד אלא שאני נותנת לך שכרך סך פלורין אחד.”

“אני אחַייהו. אלא שלתכלית זו נצרך אני לכמה דברים: מים חמים, נוֹפֶת לטוּח בו את התפרים, מחטין וחוטים ורוטב של צלי־קדירה; ובשעת מעשה־הניתוח דין הוא שאהא ביחידוּת.”

נתנה לו הזקנה כל צרכיו, ולקח את עור הכלב ונכנס לדיר.

מרח את פּי הכלב ברוֹטב של צלי, והיה מהנהו הנאָה יתירה, משח בנוֹפת רצועה של כרסו, כיו"ב את כפּות רגליו, ואת הזנב משח ברוטב.

וכתום המשיחה והמריחה נתן קולו בצווחת־אימים ג' פּעמים וקרא:

“Staet op, Staet op! ik’t bevel’ vuilen hond!”

פּירוש: “קוּמה, קוּמה! שמע הצו! כלב חַי היה!”

חיש־מהרה הטמין בתרמילו את עורו של הכלב המת, ובבעיטת־רגל הטיל את הכלב החי מן הדיר לתוך הפּונדק.

והיה הכלב מכשכש בזנבו ומתלקק. ראתהו הזקנה חי לפניה וביקשה ליפּול על צוָאריו ולנשקו, אלא שלא הניחה אולנשפיגל לעשות כן, ואמר לה:

“אִי אַת רשאית לנשק לכלבך, עד אם יִכְלֶה ללקק בלשונו את כל הנופת שנתמרח בה, שבכך יתאַחוּ התפרים שבעור, עד בלתי הכירם. הבי לי שכרי סך עשרה פלורינין!”

אמרה הזקנה:

“והלא אמרתי אחד!”

והשיב לה:

“אחד בשכר הניתוח, ותשעה בשכר התחייה.”

מיד נתנה לו שכרו ונסתלק, לאחר שזרק לתוך הפּונדק את עור הכלב והפטיר ואמר:

“הרי לך, אשה, עורוֹ הישן, שתוכלי להטליא בו את החדש, לכשיתקרע.”

סז.    🔗

אותו אחד־בשבת היתה בבריגה תהלוכת־הצלמים של יו"ט הַדָם הקדוש. אמר קלאס לרעייתו ולנלה, שילכו להָתָם לראות בתהלוכה ואולי ייקרה לפניהם אולנשפיגל בעיר; והוא גופו, אמר, יישב בבית לשמרו ויחכה, אולי יחזור ציילנם.

קמו שתי הנשים והלכו לבריגה. וקלאס, שנשתייר לבדו בדאם, ישב על סף־ביתו וראה שהעיר חשובה כמתה: לא שום קול, זולת הלמות הבדולח אשר לפעמון הכפרי, ועל כנפי־הרוח הגיעו אליו למקוטעין מעיר בריגה צלצלי־השמע של פּעמוני הכנסייה ונפץ־הרעמים של המון כלי־הקלע, שקוֹרין פאלקוניטין⁵², וקול זיקוקי השעשועים, לכבוד יום־טוב של הדם־הקדוש.

ישב קלאס משוקע בהרהוריו, ועיניו משוטטות ושוחרות את בנו, אלא שלא ראה כלום, זולת רקיע של תכלת כלול־בהדרו, בלא סימן של עב קטנה, כמה כלבים, שהיו רבוצים בחמה בפישוט־לשון, אנקורים, המשכשכים בחול ומצייצים בקול, וחתול האורב להם, וקרני־חמה, שהציצו בריצוי ואהבה לתוך חלונות הבתים והבהיקו באילפסים של נחושת ובספלים של בדיל, הערוכים על גבי האיצטבא.

אך כל החדוָה הזאת לא צלחה להסיר יגון מלבוֹ של קלאס, שלא הפליג עיניו מן הדוק התַכלילי אשר לערפילי האחו, בתשוקתו לראות בעדם את בנו, או לשמוע את קולו באוושת־העלים השמחה, ברינת־הצפּרים הנעלָסה. פּתאום ראָה קלאס דמות אדם, שביצבצה בדרך העולה ממאלדגהיים. ולפי שהיתה קומתו של זה גבוהה, נתחוור לו לקלאס, כי לא אולנשפיגל הוא. והיה אותו אדם מהלך בשוּלי שדה־של־גזר ותולש ואוכל בבולמוס.

חשב קלאס בלבו: “אכן רעב גדול נתרעב האיש.”

כמעט־רגע נתעלם וחזר ונתגלה בקרן רחוב־האנפה, – מיד הכיר בו קלאס, שהוא שלוחו של אחיו יוסט, שהביא לו ז' מאות זהובים. רץ לקראתו והקביל פניו ואמר לו:

“ברוך בואך!”

והשיב הבא:

“ברוכים המביאים בצל־קורתם עוברי־אורח שאין להם מחסה.”

מבחוץ, על גבי דף שלפני החלון, זרויים היו פּתותי־לחם, שהיתה סואטקין משליכה לצפרים, הבאות לכאן לעת־החורף לבקש מזונן. ליקט האיש כמה פתותים ואכלן ברעבון.

שאלו קלאס:

“אתה רעב?”

והשיב לו:

“לפני ח' ימים ליסטמוני בדרך, ומן אז ואילך הנני זן עצמי בגזר שבשדה ובעיקרין שביער.”

“משמע, הגיעה השעה שתסעד לבך. והרי לפניך,” – אמר קלאס ופתח את הארון, – “ביצים, כרכשאות של דמים, קותלי־חזיר, קערה מלאה קיטניות, נקניקין של גֶנט, דג מעושן, ובמרתף מתחת רוֹדֵם לו יין לוּבֶן, שדריכתו כיין בורגונד, סָכוּי וסמוֹק כאבן־חן שקורין אוֹדם, ואינו מצפה אלא למזיגתו לתוך הכוסות: הנה נטיל זרדים באש, השומע אתה, היאך כרכשאות־הדמים בפצח מפצחים בתוך המחבת? למנצח על המזונות מזמור שיר!”

והיה קלאס טורח ומהַמֶה ושאל לו לאורח:

“ואת בני, את אולנשפיגל, לא ראית באחד המקומות?”

אמר לו:

“לא.”

“ויש עמך בשורות מאחי יוסט?” – שאל קלאס והקריב על גבי השולחן כרכשאות מטוגנות, חביתה עם קותלי־חזיר, חריץ של גבינה, כוסות ויין לוּבן, ונתנוצץ בתוך הבקבוקים בזיו אדום־חווריין.

אמר האורח:

“בזיפנאקן, הסמוכה לאַאַכן, המיתוהו בגלגל. לפי שהיה מן המינים ועשה מלחמה על הקיסר.”

והיה קלאס כאחד שנטרפה עליו דעתו, מגודל החימה אחזוהו צמרמורין, והיה מפטיר ואומר:

“תליינים, ימח שמם! הה, יוסט אחי העלוב!”

שמע האורח ואמר בפנים זוֹעפוֹת:

“שמחת אנוש וצערו לא מזה העולם הם!”

ופתח פיו להיות שוקד על האכילה. והמשיך ואמר:

"פּקדתי על אחיך בבית־התפיסה, והתנכרתי כאחד הכפריים מניסוויילר⁵³, והייתי משים עצמי שאר־בשרו, והכניסוני אצלו. ולא באתי לכאן, אלא מפני מצוָתו שתקפה עלי, שאמר לי: “אם לא תמות כמוני על קדושת אמונת־האמת, והלכת אל אחי, אל קלאס, ואמרת לו, שיחיה בשלום ויעשה חסד וצדקה ובסתר ירגיל את בנו בתורת ישו! הממון, שנתתי לו, לוּקח מדַלַת־העָם ההולכים בחושך, ישתמש בו לגדל את טיל בדעת אלוהים ודברו.”

אחרי הדברים האלה גיפף השליח את קלאס ונישקו. וקלאס לא פסק פיו מאנחה:

“המיתוהו בגלגל! אחי האמלל!”

ולא יכול להתאושש משברון־לבו כי עז.

ואף־על־פּי־כן, כיוָן שראָה שהאורח צמא ונוטל כוסו, לקח בקבוק ומזג לו יין; והוא גופו היה אוכל ושותה, ולבו בל עמו.

ז' ימים עשו סואטקין ונלה בבריגה. וכל אותם הימים היה שלוחו של יוסט שרוי בביתו של קלאס.

ובכל לילה היו שניהם שומעים קול זעקותיה של קאתלינה, שמנסר בחלל הבית וקורא:

“אש, אש! הבקיעו חור! שהנשמה מבקשת ליצא!”

והיה קלאס הולך אצלה, מדבר אליה דברי־ניחומים וחוזר לחדרו.

כתום שבעת הימים קם האורח והלך לו וסירב לקבל מידי קלאס יותר מב' קארולוס לאכילה־שתייה־ולינה בדרך.

סח.    🔗

נלה וסואטקין חזרו מבריגה.

ויהי היום וקלאס יושב על הרצפּה בחדר־המיבשל כדרך החייטים ותופר כפתורים למכנסיים ישנים; נלה שעומדת על ידו, משסה בחסידה את טיטוס ביבולוס שנופיוס; והלה מקפּץ כנגד העוף וחוזר ומרתיע לאחוריו ומנבח בקול גדול. עמדה החסידה על רגל אחת, הביטה אל הכלב בכובד־ראש וברב חשיבות ובעקימת צוארה הארוך ניקתה במקורה נוצות בטנה. ראָה טיטוס ביבולוס שנופיוס שהיא באָה עליו בדרכי־שלום, נשא קולו ונבח כנגדה ביתר שאת. אלא שלפתע קָצָה, מן הסתם, החסידה בצלצלי־השֵמַע הללו וכתקיעת חץ מקשת תקעה מקורה בגבו של הכלב, שנשא רגליו ונשא קולו והיה מילל לעזרה.

צחק קלאס, וצחקה נלה עמו, סואטקין לבדה לא המישה עיניה מן הרחוב: אולי ייראו פעמי אולנשפיגל בנה. פתאום אמרה:

“הנה ראש־הקהל הולך ובא, ועמו ארבעה שוטרי בית־דין; מן־הסתם לא אלינו מגמת־פניהם. שניים מהם הולכים אל מאחורי ביתנו…”

קלאס הגביה ראשו.

“…ושניים עומדים כנגדו.”

קלאס קם.

“וכי אֶת מי זה משוכני רחובנו נוטלים לתפיסה?”

“כריסטוס אדוננו! קלאס, הם הולכים אלינו!”

קפץ קלאס ויצא מחדר־המיבשל הגנה, ונלה אחריו. אמר לה:

“הטמיני הזהובים, הם גנוּזים מאחורי כיסוי הארובה של התנור.”

סברה נלה את דבריו, אך כיון שראתהו שקפץ ועבר את הגדר, והשוטרים תפסוהו בעורפו, והוא מתגושש עמהם לחלץ עצמו מידיהם, נתנה קולה וקראה:

“הוא נקי מעווֹן, הוא נקי ועווֹן! אַל־נא תָרֵעו לאבי, לקלאס! אולנשפיגל, אייך? את שניהם כאחד היית קוטל!”

מיד התנפלה על אחד השוטרים וטרפה פניו בצפורניה. אחר־כך זעקה “הם יהרגוהו!”, התנפלה על הדשא שבגן והיתה מתגלגלת ומתכדרת עליו, משל נכנסה בה רוח תזזית.

שמעה קאתלינה את הרעש ובאה במרוצה, ודמומה כנציב־אבן הביטה אל המתחולל לעיניה ואחר הֵמִיכה ראשה ואמרה:

“אש, אש! הבקיעו חור! שהנשמה מבקשת ליצא!”

כל אותה שעה היתה סואטקין צופיה לצד אחר, וכיון שלא ראתה את כל הנ"ל, פנתה אל שאר השוטרים, שנכנסו לביתה:

“מה זה, רבותי, תבקשו כאן, במעוננו הדל? שמא את בני? הרי במרחקים הוא! ולא קצרו רגליכם מלהשיגו?”

וזחה דעתה, שטחנה פניהם בדברי־סילוקים.

אותה שעה קלטה אוזנה קול של נלה, שמצעקת לעזרה, מיד פרצה הגנה וראתה את בעלה, שתפסוהו שוטרים, והוא נאחז בגדר ונפתל עמהם לחלץ עצמו מהם.

“הך בהם! קטול בהם!” – קראה בקול – “אולנשפיגל, אייך?”

ביקשה סואטקין לחוש לעזרת בעלה, אלא שאחד השוטרים אָחז בה בחוזקה, אף־על־פי שנסתכן בכך.

והיה קלאס מתכתש עמהם בהצלחה יתירה, ובודאי היה מחלץ עצמו מידיהם, אילמלא אותם השוטרים, שנתעשׂקו עם סואטקין, וחשו לשם.

בידיים אסורות הביאוהו לחדר־המיבשל, ששם היו סואטקין ונלה ממררות בבכי.

“אדוני ראש־הקהל,” – טענה סואטקין – “וכי מה עשה בעלי העלוב, שתאסרוהו בחבלים?”

“מין הוא,” – השיב אחד השוטרים.

“מין!” – הטיחה סואטקין כנגדו – “אתה מין, אתה! משַקר זֶרַע־השדים הזה!”

אמר קלאס:

“יהי חסד אלוהים עלי!”

יצא קלאס, והיו נלה וסואטקין הולכות אחריו בבכיה גדולה וסוברות בלבן, כי גם אותן יביאו לפני השופט. מיד נתקבצו ובאו שכנים וידידים. אך כיון ששמעו, שקלאס נחשד במינות ומזה הטעם מוליכין אותו אסור בחבל, נפלו עליהם אימה ופחד ונפוצו איש לביתו והיטב סגרו הדלת בעדם. ורק כמה נערות רכות־בשנים הרהיבו עוז וקרבו אל קלאס ושאלוהו:

“הפחמי, אמא תלך וידיך אסורות?”

והשיב להן:

“על חסדי יה אשליך יהבי.”

הם חבשוהו בבית־התפיסה של הקהילה, וסואטקין ונלה ישבו על ספּו וכשהקיצם היום, אמרה לו סואטקין לנלה, שתלך לביתם ותראה, שמא כבר חזר אולנשפיגל מגלותו.

סט.    🔗

חיש־מהרה פּשטה השמועה בכל הכפרים הסמוכים, כי בעיר דאם הושלך איש לבור־כלא מחמת מינות, וכי האינקוויזיטור טיטלמאן⁵⁴, הקאנוניקוס של רֶנֶה, המכונה “האינקוויזיטור האכזר”, נתמנה לערוך את החקירה.

בימים ההם נתגורר אולנשפיגל בקילקֶרקֶה, בביתה של בעלת־אחוזה אחת, אלמנה טובת־מראה, שקירבתו בכל לבה ולא מנעה ממנו כל דבר שהוא שלה. והיה אולנשפיגל שרוי בנעימים ואהבים ושפע טובה ומזמוטים, עד שבוקר אחד אָרב לו בן־תחרותו המנוּול, זקן העדה, שעה שיצא מבית־המרזח, וביקש לחבטו במקל חובטים, אלא שנזדרז אולנשפיגל וכדי להפיג חמתו, הטילו לתוך שלולית של מים, ובדי־עמל יצא משם זקן־העדה ירקרק כקרפוד ורטוב כספוג.

מפּני מעללו זה נאנס אולנשפיגל לנטוש את קילקרקה, ומפּחד נקמתו של זקן־העדה נשא רגליו ושם פניו לדאם.

היה ערב צח יורד ובא, ואולנשפיגל רץ מרוצה נמהרת, שכבר נכסף לביתו; וכבר ראה בעיני־רוחו את נלה שיושבת ותופרת, את סואטקין שמתקינה פת־ערבית, את קלאס שאוגד חבילי־עצים, את טיטוס שמגרם עצם, ואת החסידה שחובטת בחרטומה על בטנה של עקרת־הבית, לבקש דבר של מאכל.

נזדמן לו רוכל בדרך ושאלוֹ:

“לאן החפזון הזה?”

ואמר לו:

“לדאם, לבית אבי.”

אמר הרוכל:

“מקום מוכן לפורענויות היא דאם עירך, מחמת אנשי כת־לותר שנאסרים שם.”

והלך לו.

הגיע אולנשפיגל לפתחו של פונדק המכונה Roode Schildt, פירושו: “השלט האדום”, – ונכנס לשתות כוס שיכר, שקורין שיכר־כפול.

אמר לו המוזג:

“לא בנו של קלאס אתה?”

אמר לו:

“הן.”

אמר לו:

“ובכן, חושה לביתך, שצרה גדולה באה על אביך.”

ביקש אולנשפיגל לידע טיבה של אותה צרה, והשיב לו המוזג, כי דיה לצרה בשעתה.

ואולנשפיגל המשיך במרוצתו.

נכנס לעיבורה של דאם, מיד עטו אליו כלבים, שהיו רבוצים על ספי־הבתים, ועתה ניבחו עליו והיו תופסים לו ברגליו. שמעו הנשים אותו רעש ופרצו החוצה וקראו אליו כולן בבת־אחת ואמרו:

“מנין באת? השלום לאביך? היכן אמך? הגם היא חבושה עמו? אללי! לוַאי ולא יהא סופו לשריפה!”

ואולנשפיגל החיש מרוצתו.

יצאה נלה לקראתו ואמרה לו:

“טיל, אל תלך לביתך: שומרים הופקדו עליו מטעם הָרָשות בשם הוד־רוממותו.”

עמד אולנשפיגל ושאל:

“נלה,האמת־נכון הדבר, שאבי חבוש בבית־התפיסה?”

אמרה נלה:

“אמת. וסואטקין יושבת על ספּוֹ ובוכיה.”

נכנס צער גדול בלבו של הבן־האובד ואמר לנלה:

“אלך לראותם.”

“חס־ושלום! אל תעשה כן. מוטב שתקיים מצות אביך, שאמר לי קודם תפיסתו: “הצילי את הזהובים. הם מאחורי כיסוי הארובה של התנור.” ועתה לך והצילה, לפי שהם קניינה של אמא, סואטקין האמולה.”

לא שמע אולנשפיגל דבריה, ואָץ לבית־התפיסה. ושם ראה את סואטקין שיושבת על הסף; בבכיות גדולות חיבקתוֹ אמוֹ, וכך בכו שניהם יחדיו.

נתקבצו על סביבותיהם עָם רב והיו עומדים ליד בית־התפיסה. מיד באו שוטרים וגזרו על אולנשפיגל וסואטקין, שיסלקו עצמם כהרף־עין.

הלכו האם ובנה לבית נלה, שהיה סמוך לביתם. נטלו עיניהם וראו לפני ביתם אחד החיילים הלאנדסקנכטין, שהובהלו מבריגה מפחד המהומות שעלולות להתרגש בעיר בעֵת המשפּט ובשעת ההריגה, שאהבה רבה אהבו תושבי דאם את האיש קלאס.

והיה אותו לאנדסקנכט יושב על המרצפת כנגד הדלת וטורח למשוך טיפת יין־שרוף אחרונה מפי צלוחית שנתרוקנה, כיון שראה שלא נשתייר בה כלום, השליכה מעל פניו, שלף חרב־פיפיות והיה מנקר לתלוש את המרצפות להנאתו.

בבכייה מרה נכנסה סואטקין אל קאתלינה.

הנידה קאתלינה ראשה ואמרה:

“אש! אש! הבקיעו חור, שהנשמה מבקשת ליצא!”

ע.    🔗

הפּעמון הגדול המכוּנה Borgstorm (פּירושו: “סער העיר”), השמיע קולו ברָמָה לקרוא לדיינים שיבואו לשבת כסאות־למשפט, והם נתכנסו בד' שעות אחרי חצות היום ב“Vierschare” בצל התרזה שהוא עץ המשפט.

הביאו לפניהם את קלאס וראה את הסַנְטָר שבדאם, והוא סוכן המדינה שקוֹרין באַלי, יושב פּאֵר מתחת לחופּה, ומימינו ומשמאלו ומפּניו – שר העיר שקוֹרין בורגומיסטר, ראש־הקהל וסופר הדיינים.

לקול הפעמון ברֵעוֹ נתקבצו ובאו עם רב והיו אומרים זל"ז:

“לא לעשות משפּט נתוַעדוּ רוב הדיינים, אלא להתרפּס לפני הקיסר.”

קם הסופר ומסר מודעה, על דעת הדיינים, שכבר נוסדו יחדיו בעצם המקום הזה ב Vierschare, בצל התרזה, שמעו את דברי הדילטוריא ואת דברי העדות על אודות קלאס הפחמי,שנולד בכאן בדאם, והוא בעלה של סואטקין בת יוסטנס, ונמנו וגמרו, שבדין הוא לאָסרוֹ ולהביאו אל החקירה והדרישה… ועתה, – הוסיף ואמר, – “הנה באים הדיינים להזמין עדים ולגבות עדוּתם.”

ראשון העיד הגַלָב הַאנס, שכֵנוֹ של קלאס. נשבע הגלב שבועת הן־צדק ואמר:

“בתשועת נפשי נשבעתי, ואני מעיד נאמנה, כי את האיש קלאס, הניצב בזה לפני כבוד מעלת הדיינים, הנני מכיר ויודע כמו י”ז שנה, שהיה חי במישרים, על פי משפטי אמנו הכנסייה הקדושה, וכי מעודו לא דיבר בה סרה, ולא חרף מערכותיה ולא נתן מחסה ומסתור למינים, ולא הכמין בביתו ספרים של כת לותר, ולא דיבר בהם, ולא עשה מעשה וחצי מעשה שיש בהם כדי להחשידו ולהעיד בו, שהוא עובר על דיני המלכות או על תקנות הרָשוּת. כן יתן וכן יוסיף לי האלוהים ועדת קדושיו עמו."

גמר הגלב, ולדוכן־העדים עלה יאן ואן רוזבקה, שהעיד ואמר, כי בימי היעדרה של סואטקין, היא אשת קלאס, שמע כמה פעמים שני קולות, שהגיעו מביתו של בעל־הדין, ולא פעם אחת בלבד ראה שם לאחר תפילת־הערב שני אנשים בקיטון שבעליית־הגג שמסיחין זע“ז לאור הנר, והאחד מהם האיש קלאס. אם אמנם ובאמת היה השני מין ואפיקורס, אין הוא יודע, לפי שמרחוק הביט שמה.”

והוסיף ואמר:

“על־כל־פּנים, בעניין קלאס ניתנה אמת להאָמר, כי מיום שהכרתיו היה צם צומות כסדרם וכהלכתם, ובכל חג־ומועד היה מַבְרַה אות ברית־קודש כדת וכדין, ובכל אחד־בשבת היה בא לתפילת־מנחה, כל־שכן ביום־טוב של הדם־הקדוש וחג השבועות שלאחריו. ויתר מכן אין עמי להגיד דבר. כן יתן וכן יוסיף לי האלוהים ועדת קדושיו עמו.”

שאלוהו, אם לא היה בבית־המרזח “Blauwe־Torre” היינו “מגדל־התכלת”, שעה שהיה קלאס מוכר שם את שטר־המחילה ומתקלס בעניין הגיהינום, והשיב, שאמנם מכר קלאס את מחילת־העוונות, אך בלא שום דיבור של קלסה חלילה, וכי גם הוא, יאַן ואן־רוזבקה, קנה הימנו חתיכה של מחילה, וכן ביקש לקנות יוס גרייפסטיבר, פּרנסם של מוכרי־הדגים, הנה זה שעומד שם בתוך הקהל.

אחרי הדברים האלה הודיע סוכן־המדינה, כי יש עמו לפרסם עכשיו את פּרשת מעשיו ומַעלליו של קלאס, אשר עליהם נתבע לבית־דין ה־Vierschare.

וכה אמר: המרשיע, שמסר לבית־הדין מה שמסר, נשתייר בדרך מקרה בדאם, לפי שלא נתנו לבו לבזבז ממונו על שיכרות והוללות בבריגה, כנוהג שבכל חגיגה של דת אשר כזאת. וכך היה יושב בפתח ביתו מנוקה משיכרות ונהנה מצחות האויר. עִם שהוא יושב, נשא עיניו וראה אדם הולך ובא, ופניו למעונו של קלאס; ראָה גם קלאס לאותו אדם ויצא להקביל פּניו ולשַחרוֹ בברכת שלום. והיה האיש לבוּש שחורים, וכשנכנס לביתו של קלאס, לא נסגרה הדלת בעדוֹ כל צרכה ונשתייר בה פּתחון כלשהו. ביקש המרשיע לידע, מי הוא זה ואיזהו האיש, נכנס לאכסדרה בהתגנב והשים אוזנו והקשיב, מה שיחה מסיחין קלאס ואורחו בחדר־המיבשל; שמע שמסיחין על אחיו של קלאס, הוא יוסט, שנִשְבָּה עם חיילותיהם של אנשי כת לותר ונידון למיתה־בגלגל סמוך לאאכן. ואמר לו האורח לקלאס, שהכסף, שקיבל מידי אחיו, לוּקח מדַלַת ההמון הנבערים־מדעת, אשר על כן בדין הוא, שיהא קודש לגידול בנו אולנשפיגל באמונת לותר. והיה האורח משדל את קלאס בדברים הרבה, שיעזוב חיק אמנו, הכנסייה הקדושה, ובתוך כך אמר שאר דברים שיש בהם חילול שם שמים. ולא כיהה בו קלאס, אלא היה משיבו פסוק אחד בלבד: “תליינים רשעים! אחי האומלל!” נמצא שחירף מערכות אבינו הקדוש האפיפיור דרומי, וגידף שם כבוד־הדר רוממותו הקיסר, שאמר עליהם שרשעים גמורים הם, והרי להם הצדקה לעקור את המינות, שהיא בזיון הרוממות של אלוהים ואדם גם יחד. גמר האורח אכילתו, והמרשיע שמע דברי קלאס שאָמר “יוס האומלל, שזכית למצוא מנוחה שלימה בצל שדי, איכה התאכזרו לך!” נמצא, שקשר קטרוג על אלוהים עצמו וחילל את השם, שאמר, שהוא מקבל כביכול מינים ואפיקורסים תחת כנפי שכינתו. והיה קלאס חוזר ואומר: “אחי האומלל!” קם הנכרי והיה דורש לפניו דרשות של דופי, כאַרכי־כוֹפֵר גמוּר, לאמור: “מוט־תתמוטט בִבֶל הבלולה, זונה של רומי, והיתה מירבץ לכל השדים ומשכן לכל שרץ־העוף.” אמר קלאס: “תליינים רשעים! אחי האומלל!” והנכרי המשיך תוכחתו ואמר: "כי הנה יקח המלאך אבן גדולה כאבני הריחיים ויטילנה למצולות־ים ויאמר: “כן תאבד בבל הבלולה וימח זכרה מעל פני הארץ.”

אמר לו קלאס: “אדוני, קצף גדול תַבַענה שפתותיך; אך אנא הגידה לי: מתי קץ הַיָמין, שֶיִכּוֹן בארץ השלטון אשר יוכלו צדיקים לישב בשלוָה.” והשיבו הנכרי: “לא יכון השלטון הזה, עד אם תעבור מן הארץ מלכותו של האנטיכריסטוס, הוא האפיפיור־דרומי, עוכר האמת.” – אמר לו קלאס: “אח! בלא יראת הכבוד אתה מדבר באבינו הקדוש. מן הסתם, אינו יודע דבר מכל המשפטים האכזריים, שעושים משמשיו ברפורמאטין העלובים.” השיבוֹ הנכרי ואָמר: “אדרבא, יודע ויודע, לפי שעל פיו ישק כל פסק־דין, – שהוא גוזר, והקיסר, ועכשיו המלך, מקיים, ומתוך כך נהנה מן החרמות, ברשתו נכסיהם של הרוגי־מלכות. וזהו הטעם שֶיָשׂישׂ כל־כך לרדוף עד־חרמה את המינים ובעלי־הנכסים.” ענה קלאס ואמר: “זהו שאומרים הבריות בפלאנדרן, ועל־כרחך אתה סובר את הדברים; שֶרִפֶהַ בשרו של בשר־ודם, ואפילו הוא קיסר. וַי לי, יוס אחי העלוב!” נמצא שאמר קלאס, שאך מחמת תאות־ממון מגונה עונש הוד־רוממותו את המינים. ביקש הנכרי להאריך למעניתו ואמר לו קלאס: “אנא, אדוני, חס ושלום שאתה מדבר בפני דברים אשר כאלה, ישמעם איש, והבאת עלי רעה גדולה.”

אחרי הדברים האלה קם קלאס והלך למרתפו והביא משם קנקן מלא שיכר ואמר: “אנעל את הדלת,” ומכאן ואילך לא הוסיף המרשיע לשמוע כלום, לפי שאנוס היה לשמט עצמו מן הבית. משהחשיך היום, חזרה הדלת ונפתחה. מיד יצא בה הנכרי, אך עד־מהרה חזר ודפק עליה ואמר: “קר לי, קלאס, ואין מקום ללון, אנא אספני לביתך; איש לא ראַני אצלך: שֶכָלתה רגל מחוצות־קריה.” הכניסו קלאס והדליק פנסו, והיה המביט רואה אותו, שהוא מעלה את הכופר בגרם־המעלות אל הקיטון שהעליית־הגג, שחלונו צופה פני השדה."

קפץ קלאס וקרא:

“מי זה יכול להלשין עלי כל אלה, אם לא אתה, מוכר־דגים מנוול – שראיתיך באחד־בשבת תקוע כמסמר מול ביתך ומשים עצמך צופה, כביכול, מעוּפן של סנוניות.”

והצביע כלפי יוס גרייפסטיבר, פרנסם של מוכרי־הדגים, שפרצופו, המוקצה מחמת מיאוס, נשתרבב מתוך הקהל.

ראה מוכר־הדגים, שנוקַש קלאס בלשונו, ונצטחק צחוק גדול של זדון, וכל הקהל, – אנשים נשים וטף – אמרו זה לזה:

“אומלל, שדיבור זה קבע את נפשו.”

אך סופר־הדיינים המשיך ואמר:

"בלילה ההוא האריכו הכופר וקלאס בשיחה זה עם זה, וכן בשאר ששת הלילות, והביט המביט וראָה, שבשעת שיחה עושה הנכרי מיני עוָיות משונות, עתים כמאיים ועתים כמברך, לכאורה. ופעם בפעם עומד במועל־ידיים, כמנהגם של המינים, וניכר היה שקלאס עונה אחריו אָמן.

השכל מחייב שמשך הימים, הערָבים והלילות הללו שָמוּ לשמצה את עבודת־הקודש, שקורין מסה, ואת אמירת הוידוּי, ואת מחילת־העווֹנוֹת, שקורין אינדולגנציה ואת המלך ירום־הודו."

אמר קלאס:

“איש לא שמע את הדברים האלה, ואי־אפשר להרשיעני בלא עדות וראיה!”

המשיך הסופר ואמר:

“ועוד זאת שמענו: ביום השביעי, בשעה העשירית, כשהחשיך היום, והנכרי יצא מפתח ביתך, יצאת ללוותו עד גבול שָדָה של קאתלינה; עמד הכופר ושאלך – “מה עשית לגילוליך,” (כאן נצטלב סוכן־המדינה) – “לאיקונין של אמא קדישתא, לניקולאי הקדוש ולמארתין הקדוש?” וענית לו, שניתצת אותם והשלכת לבאר. ואכן, בדקו אמש בבארך ומצאום שם, ושבריהם הלא הם שמורים בלשכת־העינויים.”

כיון ששמע קלאס את הדברים האלה, כמעט פרחה נשמתו. שאל לו סוכן־המדינה לקלאס, אם יש בפיו טענות־לסתור, והניד ראשו כאומר לאו.

שאלו סוכן־המדינה, אם הוא חוזר בתשובה מן הדעה הנפסדת, שהשיאתו להשחית את הצלמים הקדושים, וממדוחי האפיקורסות, שהביאוהו לדבר עתק ולחלל שם שמים ושמה של מלכות.

והשיב קלאס, שהגוף בידי הוד־מלכותו, אך הנפש מסורה לכריסטוס, שאת תורתו הוא מבקש.

שאלו סוכן־המדינה, שמא היא תורת אמנו הכנסייה הקדושה. והשיבו קלאס:

“תורת האוונגליון הקדוש היא.”

שאלוהו, אם מאמין הוא, שהאפיפיור הוא נציב האלוהים עלי אדמות, ואמר:

“לאו!”

שאלוהו: הכופר הוא בעבודת האיקונין של הבתולה הקדושה וצורותיהם של הצדיקים קדושי־עליון, וענה, כי עבודה זרה היא בעיניו.

ועוד שאלוהו בענין הוידוי, אם הוא מקור הברכה והישועה, והשיב:

"כבר אמרו השליחים: “התוַדוּ איש לרעהו.”

והיו תשובותיו ברוח אומץ ורוח גבורה, אף־על־פי שניכר בו ובנפשו פנימה הוא נרעש ונבהל.

הכה האורלוגין ח' פעמים וירד הערב, מיד נסתלקו הדיינים ואת פסק־דינם דחו ליום המחרת.

עא.    🔗

בבקתתה של קאתלינה היתה סואטקין בוכיה מעוֹצמת צערה ובלא הפוגות קראה לאמור:

“אישי! אישי האומלל!”

והיו אולנשפּיגל ונלה מחבקים ומנחמים אותה בשפעת אהבה ורוֹך. והיא מאמצת שניהם אל לבה ובוכה בחשאי.

לסוף רמזה להם, שיעזבוה ביחידות.

נרמזה נלה ואמרה לאולשפּיגל:

“נעזבנה לנפשה, שזה חפצה; בוא ונמַלט את צרור הזהובים.”

המה יצאו, וקאתלינה קרבה בהתגנב אל סואטקין והיתה עומדת ופוסקת את פסוקה בלי הרף:

“הבקיעו חוֹר! שהנשמה מבקשת ליצא!”

תלתה בה סואטקין עין קפויה ולא ראתה כלום.

והיו בית קלאס ובית סואטקין סמוכים זל"ז, אלא שביתו של קלאס היה מופרש קמעא לאָחור, ולפניו גינה גדורה ברפפות, ולפני ביתה של קאתלינה – גינת־ירק זרועה קיטניות וגדורה במשוכה, שעוד בילדותם פּרצו בה אולנשפּיגל ונלה פּירצה, שיוכלו לילך ולבוא זה אצל זה.

נכנסו שניהם לגינת־הירק וראו משם חייל, העומד למשמר על סף־הבית, מנדנד בראשו ורוקק לחללו־של־אויר, אלא שרוּקוֹ יורד לו על אפודת־חזהו. ועל הדרך לפניו מוטלת לה צלוחית בתכריך־של־נצרים.

“נלה! – אמר אולנשפיגל בחשאי – חייל מבוסם זה עדיין כוחו עמו להוסיף וללגום לגימה אחת, ואם יוסיף לגימה, נהיה אנו השׂוררים בכאן. הבה־נא נקח את הצלוחית.”

שמע הלאנדסקנכט לחישתם והחזיר אליהם את ראשו הכבד, והיה משיט עיניו כה וכה, ומחפּש את הצלוחית; כיוָן שלא מצאָה, הוסיף להתיז את רוּקוֹ ומשתדל לראות צנורו לאור הלבנה.

אמר אולנשפיגל:

“שיכוֹר כלוֹט! השומעת אַת, היאך הוא טורח לפלוט רוּקוֹ מפּיו?”

כיוָן שריקק דֵי־שִׂפְקוֹ ונסתכל ברוּקוֹ דֵי חפצוֹ, חזר ופשט ידו אל הצלוחית. מצא את הצלוחית, והצמיד פּיו לפיה, הפשיל ראשו לאחוריו, עִירָה כל תוכָה לגרגרתו, טפח באצבעותיו על קרקעיתה, כדי שתתן לו כל מה שיש בה, עד השיוּר האחרון, ונצמד אליה, כיונק אל שדי־אמו. כיוָן שלא מצא בה כלום, השלים על־כרחו, הציג את הצלוחית על ידו, הפטיר בקול רם דבר של גידוף בלשון אשכנז־עלית, שקוֹרין הוֹכדוֹיטש, חזר ורקק, הניד ראשו אילך ואילך, ועם שהוא ממלמל תפילת “אבינו־מלכנו”, חטפתוֹ נוּמה.

אלא שידע אולנשפיגל, כי נמנום זה נמנום־של־ארעי הוא, ויש לעשותו קבע, נכנס בפירצה שבמשוּכה, לקח את הצלוחית ונתנה לנלה, והיא מלאתה יי"ש.

לא פסק החייל מנחרה; חזר אולנשפּיגל ונכנס בפירצה שבמשוכה, הציג את הצלוחית המלאָה בין רגליו של זה, חזר לגינת־הירק של קאתלינה, ושם נתייצב עם נלה ליד המשוּכה, לראות איך יפּול דבר.

מחמת צינת המַשקה שנוֹצק מקרוב, ננער החייל מנמנומו, וראשית־חכמה פּשט ידו למשש ולידע, מהו שמצן את רגליו מבעד למכנסיו.

ברוח־הקוֹדש של שיכור־מופלג השכיל לשעֵר, כי הצלוחית המלאָה היא שנותנת בו צינה. מיד פּשט ידו אליה. נסתכלו בו אולנשפּיגל ונלה, ולאור הירח ראוהו, שהוא מנער את הצלוחית, לשמוע קול המשקה שבה, שהוא מגחך, מיתמה שמלאה כל־כך, טועם תחילה טעימה דקה וחוזר וגומע גמיעה גסה, מציג את הצלוֹחית, וחוזר ונוטלה ולוגם לגימה אריכתא.

אחר־כך פּתח פּיו בזמר:

כִּנְטוֹת הַיוֹם יָבוֹא Herr Mann

לַאֲהוּבָתוֹ Frau Zee

(בשפת אשכנז־עלית Frau Zee פּירוּשה: ים; ו Mann ־Herr – ירח ואדון־הנשים). והחייל שר:

כּנְטוֹת הַיוֹם יָבוֹא Herr Mann

לַאֲהוּבָתוֹ Frau Zee,

הִיא בְּגָבִיעַ לְפָנָיו

תַּקְרִיב יֵין רֶקַח, יֵין עֵנָב,

לִכְשֶיָבוֹא Herr Mann.

תִּסְעַד עַרְבִּית עִמּוֹ Frau Zee,

תִּשַּׁק לוֹ, תְּחַבֵּק לוֹ,

תַּאֲכִילֶנוּ דֵי שָׂבְעֵהוּ,

עִמָּהּ בָּעֵּרֶשׂ תַּשְׁכִּיבֵהוּ,

לִכְשֶיָבוֹא Herr Mann.

הִנֵּה כִּי כֵן אֲהוּבָתִי,

תִּתְּנִי מַאֲכָלַיִךְ,

יֵינֵךְ וְגַם דוֹדַיִךְ

לִכְשֶיָבוֹא Herr Mann.

וכך, בין פסוק־דזמרא לפסוק־דזמרא היה מושך מן הצלוחית, משיכה ופזימה, וחוזר חלילה, עד שהחלה התנומה חוטפתו, ושוב לא היה מסוגל לשמוע את דברי נלה, שאָמרה: “הם בתוך קדירה מאחורי מיכסה ארובת־התנור,” או לראות, איך נכנס אולנשפיגל דרך הדיר לחדר־המיבשל, הסיט לאותו מיכסה, מצא את הקדירה, ובה הקארולין, היינו הזהובים, חזר לחצרה של קאתלינה ושם גנז את הזהובים בדופנה של הבאר, בדעתו בבירור, כי אם יבואו לחפּשם, הרי יחפּשום בבית פּנימה ולא מחוּצה לכתליו.

לאחר מכן חזרו אל סואטקין ומצאוה משגרת דמעות ונאנחת:

“אישי! אישי העלוב!”

וכל הלילה עד אור־הבוקר היו נלה ואולנשפּיגל שרויים עמה בלא שינה.

עב.    🔗

למחרת הבוקר נתן ה־Borgstorm, הוא פּעמון־הסער, קול גדול לקרוא לדיינים שיבואו לשבת כסאות למשפּט ב־Vierschare.

ישבו הדיינים על ד' ספסלים מסביב לעץ־המשפּט וחזרו לחקור את קלאס ושאלוהו, אם הוא חוזר למוטב?

הגביה קלאס את ידו השמַימה ואמר:

“כריסטוס אלוהי משקיף אלי ממרום, אורוֹ נגלָה אלי, שעה שבני אולנשפּיגל בא לעולם. אַיהוּ עכשיו, הנע־ונד? סואטקין, רעייתי הנלבבה, התאזרי עוֹז לעמוד ברוֹע מזלך?”

נשא עיניו אל התרזה, ופתח פּיו באָלה וקללה אמר:

“שמש־בגבורתה, רוח עז! למה לא הוֹבשתם כל עץ רענן בארץ אבותינו, ולא היו עינינו רואות, איך ממותתים בצלָם את חופש־הדעת־והאמונה. אַיך, אולנשפּיגל בני? בקפדה יתירה נהגתי עמך. רבותי הדיינים, חָנוּני, שפטוּני לפנים משורת הדין, כמשפּט האלוהים בגודל רחמיו.”

והיו כל העם שומעים ובוכים, חוץ מן הדיינים.

חזר קלאס ושאל, אם אין שום מידת חנינה לגלגל עליו, ואמר:

“כל ימי היתה מלאכתי מרוּבה, ופרנסתי מועטת, גומל־חסד הייתי לעניים וטוב ומיטיב עם כל אדם. פּרשתי מדת רוֹמי, לפי שהלכתי אחרי רוּח האלוהים אשר דיבר אלי. ורק את החסד הזה עשוּ עמדי: אל תדינוני לשריפה, דינוּני לכָרֵת, להיותי גולה מארץ פלאנדרן עד סוף ימי, שגם זה העונש כבד ממני.”

וכל העם קוראים בקול:

“חוּסוּ נא, אדונים דיינים! חנוהו!”

יוס גרייפסטיבר לבדו עמד בתוך הקהל והחריש.

רמז סוכן־המדינה לשתּק את הקהל והודיע, כי איסור מפורש הוא לבקש רחמים על המינים, ואם מסכים קלאס לעשות תשובה, יהא באפשרי להמתיק דינו ולהמיר שריפה בחנק.

אך העם אמרו:

“כמוֹקד כחבל, שניהם כאחד בחזקת מיתה.”

והיו הנשים בוכות, והגברים רוטנים.

אמר קלאס:

“לא אחזור בי מכל־וכל. עשוּ בגופי ככל אשר יוֹרוּכם רחמיכם לעשות.”

וטיטלמאן, הוא הקאנוניקוס של העיר רנה, נשא קולו וקרא:

“נלאיתי לראות החוצפּה הזאת, אשר יקום כופר ריקא ויחזק פּניו כלפּי הדיינים! שריפת־גופם של כופרים־בעיקר – הלא אך עונש של־מה־בכך הוא; תשועת־נשמתם – היא תכליתו של דבר. ובעינויים קשים ראוי להחזירם בתשובה מדרכם החטאָה, ולא יהיו העם רואים, חלילה, בחזיון שסכנתו מרובה. אשר ימותו מינים בלא תשובה.”

לשמע הדברים הנ"ל היו הנשים בוכות בכייה יתירה, והאנשים אמרו:

“הוֹדאת בעל־דין אינה פּוטרתו מעונש, אך פּוטרתו מעינויים!”

נטלו הדיינים עצה ופסקו: כיוָן שעל פּי חוקות־העונשין אין בעל הוֹדאָה חייב עינויים קשים, לפיכך פּטור קלאס מלקבל דינו בעונש הזה. חזרו ואמרו לו שיפשפּש במעשיו ויחזור בתשובה, ואמר להם:

“איני יכול!”

בדקו בספר־הדינים ומצאוהו חייב במעילה־בקדשים, שקוֹרין סימוניה, לפי שמכר את שטר־המחילה; וכן במינוּת ובהסתרת־המינים, – אשר על כן נחרץ משפּטו לשריפה על המוקד, עד שתצא נשמתו, ומקום המוקד – לפני שער בית־הקהילה.

שני ימים תהא גופתו מוּקעת על עמוד־הקלון, כדי ליתן פּחד בלב הבריות, וביום השלישי תיקבר במקום המוּקצה לקבורתם של הרוגי־מלכות.

ולבעל־המסירה יוס גרייפסטיבר, אף־על־פּי שלא נתפּרש בשמו, קצבו חמישים פלורינין ממאַת הפלורינין הראשונה של הירושה, ועשרה־עשרה מכל שאָר המאות.

שמע קלאס את פסק הדין ואמר לו, לפרנסם של מוכרי־הדגים:

“אִי לך, רשע, שסוֹפך מיתה משוּנה, שבעבור מעות־של־כלום אתה הופך אשת־איש שׂמחה־בחלקה לאלמנה דווּיה ובן עליז ליתום מדוכדך!”

ולא הפריעוהו הדיינים מלדבּר, לפי שבעומקא דלבא היו כולם, חוץ מטיטלמאן, מבזים תכלית הביזוי לדילטוריא של מוכר־הדגים.

והיו פּניו של אותו דילטור מתכרכמות ומוריקות חליפות מגודל החרפּה והמשטמה.

וקלאס הוּבל לבית־התפיסה.

עג.    🔗

למחרת־היום, הוא יום אחד קודם לשריפת קלאס, נתבשרו נלה, אולנשפּיגל וסואטקין על גזר־הדין.

ביקשו מן הדיינים רשיון לבוא לתפיסה, ומבוקשם ניתן להם, להוציא את נלה.

נכנסו וראו את קלאס, שהוא מרותק לקיר בשרשרת ארוכה. וכיוָן שהטחַב מרובה שם, היתה אש קטנה מבוֹערת באָח, לפי שהדין הוא בפלאנדרן להתהלך בטוב עם קנוּסי־המיתה, ליתן להם לחם ובשר, או גבינה ויין. אלא ששומרי בית־הכלא צרי־עין הם ומוֹעלים בשליחותם, ורבים מהם זוללים את מַרבית הנתחים ומיטב המאכלות, אשר הוקצו לאסירים העלובים.

והיה קלאס בוכה ומחבק לאשתו ובנו, אלא שהיה ראשון שהוביש עיניו, כי לו יאה, שבעל־אשה הוא וראש בית־אב.

בכתה סואטקין, ואולנשפּיגל קרא ואמר:

“נַתץ־אנתץ את הנחוּשתיים הארוּרים הללו!”

וסואטקין הוסיפה לבכות ואמרה לקלאס:

“הנה אלך אל המלך פיליפּ, והוא יחוּנךָ.”

השיב קלאס:

“המלך יוֹרש נכסיהם של הרוּגי־מלכוּת.”

והוסיף:

“אשתי ובני אשר אָהבתי! בעצבון ובעינויים קשים אסתלק מן העולם. לבד מן היראָה, שמתיירא אני מפּני עינויי־הגוף, הלא תהמה עלי נפשי, בחשבי, כי במותי אַתם באים לידי עוני ומחסור, שכל מה שיש לכם נוטל המלך לעצמו!”

המיך אולנשפּיגל קולו ואמר לו:

“אתמול הסתרנו את הכל, אני ונלה.”

אמר קלאס:

“הנחת את דעתי, בני, ולא יזכה הדילָטור להתקלס בעפרי.”

“תפּח נפשו!” – אמרה סואטקין, ועיניה היבשות נתמלאו שנאָה.

אך לא הפליג קלאס את דעתו מעניין הזהובים ואמר:

“בן־חיל אַתה, טיל יקירי; אם כן, לא תבוא אלמנתי סואטקין לעת־זקנה לידי רעב.”

ויחבקנה קלאס ויאַמצנה אל לוח לבו וינשק לה מנשיקות פּיהו, והיא שיגרה דמעות הרבה וחשבה בלבה, כי במהרה־בקרוב תהא חסרה את סעדו, שהיה סוֹעדה באהבתו.

פּנה קלאס אל אולנשפּיגל ואמר לו:

“בני, חטאים הרבה חטאת, כשהיית משוטט בדרכים כאחד הפּוחזים. חס־ושלום, בני, שאתה מוסיף ועושה כן ועוזב לאנחות את האלמנה הדווּיה. שגבר אתה, ועליך להיות לה למגן ולמשענה.”

“וכן אעשה, אבי,” – השיב אולנשפיגל.

חיבקה סואטקין לקלאס ואמרה:

“הה, בעלי האמלל, מה חטאנו ומה פּשענו? הלא חיים של שלום וענוָה היו חיינו, חיים שיש בהם יושר וריעוּת, ואתה, אלוהים, עַדנו במרומים, שמשכימים היינו לעבודה בטרם יעלה השחר, ולעת־ערב אכלנו את לחם־חוקנו ובירכנו את שמך הגדול. הנה אלך אל המלך ובצפּורני ידי אטרפנו. אהה, אלוהים, הלא באמת אין בנו עווֹן!”

ביקשתוֹ סואטקין, שיניחנה להשתהות, והיה קלאס חש פּניה שלוהטות סמוך לפניו, דמעותיה שנושרות על לחייה, גופה העלוב שרועד ומפרכס בין זרועותיו, וביקש גם הוא רשות להשהותה עמו.

חזר שומר בית־הכלא וגזר עליהם שילכו ועקר את סואטקין מבין זרועותיו של קלאס.

אמר לו קלאס לאולנשפּיגל:

“שמרנה!”

ונָדר לו.

יצאו סואטקין ואולנשפיגל, והבן סומך את אמו.

עד.    🔗

למחרת היום, הוא יום שריפת קלאס, באו שכנים ומהמון רחמים סגרו את אולנשפּיגל, סואטקין ונלה בבית קאתלינה.

אלא שלא עלתה על דעתם, שיכולים הם לשמוע מרחוק את זעקות המעוּנה ולראות בחלון את שלהבת אש־המוקד.

והיתה קאתלינה מסַבבת בעיר, מטלטלת ראשה אילך ואילך ואומרת:

“הבקיעו חוֹר, שהנשמה מבקשת ליצא.”

בשעה ט' בבוקר הוציאו מבית־התפיסה את קלאס, בכותונת לעורו, וידיו אסורות לו מאחורי גבו. לפי פסק־הדין, נערך המוקד ברחוב בית־היראָה, ליד עמוד, ממש כנגד שער בית־הקהילה, אלא שהתליין ומשמשיו לא סיימו עדיין את סידור המערכה של גזרי־העצים.

עמד קלאס, והמשמר סביב לו, והמתין באורך־רוח, עד שיסיימו מלאכתם. וראש־הקהל הרכוב על סוסו ועמו שוטרי הקהילה וט' לאנדסקנכטין, שהוזעקו מבריגה, היו מתייגעים לעצור את ההמון הרוֹגש.

והיו הכל מצווחים ואומרים, כי מידת אכזריות היא ועווֹן גדול הוא להרוג לעת־זקנה איש נקי־דעת ונקי־כפּיים, תמים־דרך ועובד באמונה כמוהו.

פּתאום כרעו כל הקהל על ברכיהם בתפילה: הפּעמונים של בית־היראָה צילצלו את צלצלי־השֵמַע אשר למוות.

גם קאתלינה עמדה בתוך המון־העם בטוּר הראשון, מטורפת לחלוטין, והיתה צוֹפיה בקלאס ומצעקת פּעם בפעם:

“אש! אש! הבקיעו חוֹר: שהנשמה מבקשת ליצא!”

שמעו סואטקין ונלה את קול הפּעמון ונצטלבו שתיהן, שלא כאולנשפּיגל שמשך ידו, שאמר, כי לא יוסיף עוד לעבוד את האלוהים כדרך התליינים. והיה מתרוצץ על פּני הבית, ביקש לשבור את הדלת, או לקפוץ בעד החלון, ולא עלתה בידו, שהכל סוֹגר ומסוגר.

פּתאום צווחה סואטקין צוָחה גדולה וכבשה את פּניה בסינרה:

“עשן!”

ואמנם, ראו שלושת הדווּיים משׂאת עשן שחור וגדול. והיה אותו עשן עולה מן המדורה, שעליה עמד קלאס הכפוּת לעמוּד, ושהתליין הבעירה מג' רוחותיה בשם האָב, הבן ורוח־הקודש.

הביט קלאס על סביבותיו, וכיוָן שלא ראָה בקהל לא את אוּלנשפּיגל ולא את סואטקין, נחה עליו נפשו, בידיעתו, כי עיניהם לא יראוהו ביסוריו הקשים. ולא קול ולא שֵמַע, לבד מקולו של קלאס בתפילתו, וקול רציצתם של עצים בבעירתם, וקול ריטון של גברים ובכי נשים. ופעם בפעם צעקת קאתלינה: “הסירו האש, הבקיעו חור: שהנשמה מבקשת ליצא.”

וממגדל הפּעמונים היו מלמלי־הקבורה מנסרים ובאים.

פּתאום־לפתע הלבינו פּני סואטקין כשלג, צמרמורין אחזוה, ושוב לא היתה בוכיה, אלא זקפה אצבעה השמַימה: לשון־של־אש ארוכה נשתרבבה פּעם־בפעם מן המוקד והיתה מתגבהת והולכת מעל לגגותיהם של הבתים שפלי־הקומה. והיה קלאס מתענה בעינויים קשים ואכזריים, לפי שמחמת תהפּוכות הרוח הנושבת היתה אותה לשון דקה של אש מטולטלת אילך ואילך, נכרכת מסביב לרגליו, או מהבהבת את זקנו המעלה־עשן, או חורכת שערות־ראשו.

לָפת אולנשפּיגל את אמו בזרועותיו וביקש להתיקה מאצל החלון. פּתאום שמעו זעקת־אימים שזעק קלאס, שגופו בער מצדו האחד בלבד. אחר־כך נשתתק, והיו דמעות נושרות מעיניו ושוטפות את חזהו.

לאחר־מכן שמעו סואטקין ואולנשפּיגל קול המון ברֵעוֹ: אנשי העיר, אנשים, נשים וטף קראו בקול גדול:

“לא נידון קלאס לשריפה באש קטנה, אלא באש גדולה. תליין, הפיח את האש!”

ציית להם התליין, אלא ששהתה האש ולא נתלקחה חיש־מהרה.

“חַנקהו!” – קראו ההמון ורגמו את ראש־הקהל באבנים.

“אש, אש גדולה!” – צעקה סואטקין.

ואמנם, שלהבת־אש גדולה ואדומה עלתה בתוך העשן השמימה.

“עכשיו יוצאת נשמתוֹ,” – אמרה האלמנה, – “אל־הרחמים, המצא מנוחה לנשמה אשר לא חָטאָה. אַיה המלך, שאני טורפת את לבו בצפּרני ידי!”

וממגדל־הפּעמונים היה צלצול־הקבורה מנסר ובא.

לקחה אָזנה של סואטקין זעקת־אימים שזעק קלאס, אך עיניה לא ראו את גופו שמתפתל מעוצמת היסורים, את פּניו שמתעוותות, את ראשו שנלבט אילך ואילך ונחבט בעמוד. והיו המון־העם צורחים ושורקים, ונשים וטף זורקים אבנים, ולפתע נתלקחה המדורה, כולה בבת־אחת, ומבעד לשלהבת האש ומשאת־העשן שמעו כולם את קולו של קלאס:

“סואטקין! טיל!”

וראשו צנח על חזהו, משל היה כדור של עופרת.

וצעקת־תמרורים עזה ונוקבת הגיעה מבקתתה של קאתלינה, – ותהי דממה, ורק המטורפת העלובה היתה מטלטלת ראשה אילך ואילך ומפטירה:

“הנשמה מבקשת ליצא!”

וימת קלאס.

נפוּלה ועוֹממת עמדה המדורה לרגלי העמוד, שעליו נתעוות גוף מפוחם התלוי בצוָארו.

וממגדל בית־היראָה היו הפּעמונים מצלצלים את צלצול־המוות.

עה.    🔗

זקופה וקפואה כנציב־אבן עמדה סואטקין ליד הכותל בבית קאתלינה ובלי אומר ובכייה לָפתה בזרועותיה את אולנשפּיגל.

עמד גם אולנשפּיגל והחריש. באימה־ופחד חש את אש־הקדחת, שאחזה את גוף אמו.

חזרו השכנים ממקום־ההריגה והודיעו, שתּמוּ יסוריו של קלאס.

“בצל שדי יתלוֹנן,” – אמרה האַלמנה.

“התפּלל!” – אמרה נלה לאולנשפּיגל ונתנה לו את מחרוזת־הספירה; אך הוא מאַס לקחתה, שאָמר עליה, שנתקדשה על ידי האפיפיור.

ויהי לילה.

אמר אולנשפּיגל לאלמנה:

“אמי, קומי־לכי ועלי על משכבך, ואני אשב על ידך.”

אמרה לו:

“איני צריכה לכך; יפה שינה לבני הנעורים.”

הציעה נלה מַצעות לשניהם בחדר־המיבשל ופרשה.

המה נותרו לבדם; ובאָח היו שורשי עצים בוערים את שארית הבעירה.

שכבה סואטקין; שכב גם אולנשפּיגל; אך בשכבוֹ, לקחה אָזנו את קול בכייתה מתחת לשמיכה.

בחוץ היו אילנות ליד התעלה נותנים קול הֶמְיָה כגלי־הים, ומבַשׂר־הסתיו, רוח שבא בתעצומות, התדפּק בחלון.

הרגיש אולנשפּיגל, כי מאן־דהוא הולך ומהלך, כביכול; שמע קול־צעדים בחדר־המיבשל והציץ, אלא שכבר נסתלק אותו איש. הרכין אָזנו ולא שמע קול הברה, לבד מהמיית־רוח בארובה, ובכי סואטקין מתחת לשמיכה.

ושוב לקחה אָזנו קול־צעדים על סביבותיו וקול אנחה למראשותיו, ושאל:

“מי שם?”

ולא היה קול־תשובה, חוץ מג' נקישות על גבי השולחן. נפלה עליו אימה וחזר ושאל ברעדה:

“מי שם?”

ושוב לא ענהו קול־מדבר, ושוב נשתמעו ג' נקישות על גבי השולחן; ומיד חש שתי זרועות שלוֹפתות אותו וגוף שגוחן אליו. עוֹר־בשר שנחרך נגע בו, וחור גדול בחזהו של הגוף הגחוּן, וריח עז של חריכה נודף הימנו.

קרא אולנשפּיגל ואמר:

“אבא! וכי לא גופך העלוב הוא שנח עלי?”

ולא נענה. ואף־על־פּי שהיה הצל עומד בקרבתו, שמע קול קורא מעֵבר לחלון:

“טיל! טיל!”

פּתאום קמה סואטקין, ניגשה אל אולנשפּיגל ושאלתו:

“אינך שומע כלום?”

ענה לה:

“שומע אני, – אבי קורא אלי.”

אמרה סואטקין:

“גוף קר חשתי בקירוּבי, בתוך מיטתי, ונעו הסדינים, וזעה היריעה, ואָזני לקחה קול־קורא: “סואטקין!” אלא שאותו קול קול־לחשים היה, כקול יתוש במעופו.”

פּנתה אל צלוֹ של קלאס ואמרה:

“אישי! שמא מצטרף אתה לדבר מן הדברים בשמי־מרוֹם, אשר שם עלית עכשיו להתלוֹנן בצל־שדי, אנא הגידה לנו ונעשה רצונך.”

פתאום רגש הרוח. פּתח את הדלת בפרץ גדול ומילא את החדר אָבק; ואולנשפיגל וסואטקין שמעו צריחת עורבים ממרחקים.

יצאו שניהם החוּצה ובאו עד המוקד.

והיה הלילה שחור, והעננים, שרוח צפונית, פּסקנית, מרדפתם על פּני השמים בשטף־מרוצה, כאַיילות־השדה, מגלים לפרקים רחוקים כוכב שמבהיק כהרף־עין.

ליד המדורה היה שוטר־הקהילה מהלך לשוֹמרה, ואולנשפיגל וסואטקין שמעו הלמוּת פּעמותיו על האדמה הנוקשה, וצריחתו של עורב, שמן־הסתם נתכוון להזעיק את בני־מינו, לפי שממרחק נענו לו בני־עורב בקול־צריחה על־פּי דרכם.

ניגשו אולנשפיגל וסואטקין אל המוקד וראו לו, לאותו עורב, שהוא יורד ועומד על כתפו של קלאס, ושמעו קול מַקורו, שמַקיש על גופת המת. מיד באו ביעף גם שאָר בני־עורב.

ביקש אולנשפיגל לרוץ אל המוקד ולהניס את העורבים; ואמר לו השוטר: “אִי לךָ, בעל־מכשף, ידיו של המוּמת אתה מבקש ליטול? דע, שידיהם של שרוּפי־מלכוּת אין בהן כוח שמשׂים אדם רואה־ואינו־נראה; סגולה זו אין מצויה אלא בידיהם של תלוּיי־מלכוּת, אשר זה סופך להיות כאחד מהם.”

אמר לו אולנשפיגל:

“אדוני שוטר! לא מכשף אני ולא בן מכשף, אלא בנו־יתומו של זה התלוי על העץ, וזאת האשה – אלמנתו היא. מבקשים אנו לנַשק גופו וליקח לזכרון מעט מאפרוֹ. אנא אדוני, הרשני את הדבר הזה, שלא מן הלוֹעזים שׂכירי־החרב אתה, אלא אָחי בן עמי.”

“מילא,” נענה לו השוטר.

עלו היתום והאלמנה על גזרי־העֵצים שנתפָחמו, והגביהו עצמם אל גופת המת והיו מנשקים לפניו של קלאס ובוכים.

פּשט אולנשפיגל ידו למקום שהיה בו הלב, והאש צרבה בו חור גדול, ולקח משם מלוא קומצו אֵפר. אחר־כך כרעו שניהם על ברכיהם ואמרו תפילה. וכבר היה עמוד־השחר עולה בחוורונו והוֹוֶה ברקיע השמים, והמה עוֹדם שרוּיים ליד המוקד; אלא שעכשיו נזדרז השוטר לגרשם, ביִראָתוֹ, שמא, חס ושלום, לא יינקה מעוֹנשין על החסד אשר עשה.

חזרו הביתה, מיד לקחה סואטקין שתי פיסות־משי, אחת שחורה ואחת אדומה, תפרה בית־נפש קטן ונתנה בו את האפר, ותפרה לו שני פּתילים,שיוכל אולנשפיגל לשאתו על צוָארו. ענדתו לו סואטקין ואמרה:

“טוֹל אפר זה, שהיה לבו של בעלי, אָדום כדמו, זכרו־לברכה, ושחור כמכאובנו, שאין לו שיעור, ושימֵהו כחותם על לבך בכך עֵת תמיד, כאֵש הנקם בתליינים.”

אמר אולנשפיגל:

“כן יהי!”

והאלמנה נשקה ליתום, והשמש זרחה.

עו.    🔗

למחר באו שוטרי־הקהילה וכרוֹזוֹת העיר למעונו של קלאס להוציא מטלטליו ולמוכרם באַכְרַזִתָא. עמדה סואטקין בבית קאתלינה וראתה שמוציאים את עריסת־הברזל המקושטת קישוטין של נחושת, שהיא מוֹרשה בבית מאָבות לבנים, ובה נולד בשעתו המעוּנה, עליו השלום, וברבוֹת הימים – אולנשפּיגל, ייבדל לחיים. אחר־כך הוציאו את המיטה, אשר בה הרתה את בנה ולילות הרבה עברו עליה בנעימים על כתפו של בעלה. ואחרי המיטה – תיבת־הלחם, והסיר, אשר בימים של רוָחה היו נתחי־בשר שרויים בו, ואחר־כך המַחבתים והאילפסין ושאָר כלי־בית. ושוב לא הבהיקו אותם כלים כבימי הטובה, אלא קיבצו פּארור והעלו אָבק ומחמת העזוּבה. וזכרה סואטקין את זבחי המשפחה, אשר לריחם כי־טוב היו השכנים מתלקטים ובאים.

אחר־כך באו החבית והחביוֹנה של “השיכר הפשוט” ו“השיכר הכפול”, וצנא מלא כל שלושים בקבוקי־יין.

כל אלה הוּצאו החוּצה, – לרבות המַסמר האחרון, ששלפוהו מן הקיר ברעש גדול (במוֹ־אָזניה שמה האלמנה את קול שליפתו.)

בלא דמעה ובלא צעקה ישבה לה סואטקין ובאפס־תקוָה הביטה, איך מנַטלים מביתה את דל־רכושה. הדליק הכרוֹז נר ופתח במימכר הרהיטים. ובטרם יבער הנר עד תומו, קנה פּרנסם של מוכרי־הדגים את כל הכבוּדה בחצי־חינם, כדי לשוב ולמָכרָה, בריוַח. ניכר בו שלבו נָפוֹג בקרבו מכל אלה, ככַרכוּשְתָא זו כשהיא מוצצת מוחה אל תרנגולת.

עמד אולנשפּיגל ואמר בלבו:

“לא לעולם תוקף, רוצח!”

כלה המימכר, ושוטרי־הקהילה פּישפּשו בכל פינות־הבית, ואת הזהובים לא מצאו.

נתן עליהם מוכר־הדגים קולו ואמר:

“אינכם מחפּשים כיאות! בבירור גמור יודע אני, כי לפני ו' ירחים היו לקלאס ז' מאות.”

אמר אולנשפּיגל בלבו:

“לא תזכה לרשת, רוצח!”

פתאום החזירה סואטקין פּניה אליו ואמרה לו:

“המלשין!”

והצביעה כלפּי מוכר־הדגים.

אמר לה:

“יודע אני.”

אמרה לו:

“התניחהו לרשת את דמי אביך?”

אמר לה:

“מוטב שאהא מתענה בצינוק יום תמים.”

“גם אני. אך חס־וחלילה שאתה מתוַדה על האמת מגוֹדל רחמיך עלי, ואפילו תראני מתענה בעינויים קשים.”

אמר לה:

“אשה אַת!”

אמרה לו:

“פתי! הרי חִבָּלתיך גם יְלִדתיך, ויודעת אני צירים וחֲבָלים. אך אם אראה את עינוייך…” כאן החוירו פניה כסיד, – “אתפלל לבתולה הקדושה, שראתה את בנה על צלוּבוֹ.”

ותבך סואטקין, בכה ולטף את אולנשפיגל.

וכך כרתו את ברית השנאָה והכוח.

עז    🔗

לא הוצרך מוכר־הדגים לשלם אלא חצי־המיקח, לפי שהחצי השני היה בחזקת דמי־יֶחְרָץ, שניתנו לו מטעם הרָשות – עד שיימצאו ז' מאות הזהובים, שהדיחוהו לעשות את הנבָלָה.

והיתה סואטקין בוכה בלילות, ובימים נתפּרנסה כסוֹכנת־בית. ופעמים הרבה שמע אולנשפיגל, שהיא מסיחה עם נפשה ואומרת:

“אם יירש, חלילה, את הכסף, אני טורפת נפשי בכפּי.”

וידעו אולנשפיגל ונלה, שעשויה היא, ח"ו, לעמוד בדיבורה, לפיכך ביקשו לָכוֹף אותה עד שתעקור לוואלחֶרְן⁵⁵, שקרובי־משפחה היו לה באותו מקום. אלא שטענה סואטקין כנגדם, כי מה בצע לה שתקום ותברח מפּני הרימה והתולעה, שעתידות לאכול במהרה־בקרוב את עצמות אַלמנוּתה.

בין כה לכה הלך מוכר־הדגים שנית אצל סוכן־המדינה, שקוֹרין בּאַלי, ואמר לו, כי אך לפני כמה ירחים קיבל המנוֹח ז' מאות זהובים, וכי לא היה וַתרן בממוֹנוֹ והיה ממעֵט בהוצאות, ולא יתכן, איפוא, שהוציא דמים מרוּבים כל־כך, ואין ספק שהטמין את הכסף במקום מן המקומות.

שאלוֹ סוכן־המדינה, שקורין באלי: מה זה עוֹללוּ לו אולנשפּיגל וסואטקין, שיִתֵם בן ואִלמֵן אשה, ועכשיו מתעקש כל־כך לירד עמהם לחייהם.

השיבו מוכר־הדגים, שמהיותו מנכבדי העיר דאַם, מבקש הוא לאנוֹס את הבריות שיהיו מוקירין את דתי המדינה, ובדרך הזה יזכה לישא חן וחסד מלפני הוד־רוממותו.

אחרי הדברים האלה נתן לסוכן־המדינה כתב־מלשינוּת, שבו פּירש בשמותיהם של עדים, אשר למען האמת, הגם שלא בטובתם, יעידו בו, שאין מרמה תחת לשונו.

שמע הבית־דין של פּרנסי־העיר את דברי העדים הנ“ל ומצא, כי אכן יש ראָיות מספּיקות הנותנות ידיים נאמנות לחקירה־בעינויים. אשר על כן נתנו צו לשוב ולחפּש בבית הנאשמים חֵפֶש מחוּפּש, ואת הנ”ל לחבוש בתפיסה של העיר, שם יישבו האם ובנה, עד שיבוא רב־הטבחים, שקוֹרין אספקלטור, שהוּבהל מבריגה.

כשהלכו אולנשפיגל וסואטקין על פּני העיר, וידיהם אסורות להם מאחוריהם, עמד מוכר־הדגים על סף ביתו ונסתכל בהם.

והיו גם תושבי דאם, אנשים ונשים, עומדים בפתחי־בתיהם, ומאטיס, שכנו של מוכר־הדגים הנ"ל, ראָה את אולנשפיגל, שעבר על פּני הדילטור ואמר לו:

“ישלח האלוהים בך את המאֵרה, עושק־אלמנות!”

וסואטקין הוסיפה ואמרה:

“מיתה משוּנה עלי, חוֹמס־דלים!”

ראו תושבי־העיר, שהאלמנה ובנה מוּבלים לבית־התפיסה מחמת קורצא חדשה שאָכל בהם גרייפסטיבר, והתנפלו עליו בצעקות־חימה, ולעת ערב ניפּצו את הזגוגיות בחלונותיו ואת דלת ביתו מרחו בגלָלים.

ונתפחד מוכר־הדגים לצאת מפּתח־ביתו.

עח    🔗

סמוך לשעה העשירית בבוקר הובאו אולנשפיגל וסואטקין ללשכת־העינויים. היו שם סוכן־המדינה, סופר־הדיינים, פּרנסי־העיר, האספקלטור מבריגה עם עוזרו, ואחד רופא.

שאל סוכן־המדינה את סואטקין, אם לא הטמינה רכוש מסוים, קניינו של הקיסר, וענתה, כי אין לה כלום, וממילא לא יכלה להטמין כלום.

“ואתה?” – שאל סוכן־המדינה את אולנשפיגל.

“לפני ו' ירחים,” – השיב אולנשפיגל – “קיבלנו ז' מאות זהובים. קצתם הוצאנו; ואַיה מקום השאָר – איני יודע. חוֹששני, שאותו עובר־אורח, אשר פּקד את בית אבי, לגודל הוָתנו, נטל עמו את השאָר; מני אז לא ראיתי את הכסף.”

שאל סוכן־המדינה, אם אינם זזים מטענתם שאין בהם עווֹן.

וענו, שלא הטמינו שום ממון שהוא קניינו של הקיסר.

אמר סוכן־המדינה בעגמת־נפש ובכובד־ראש:

“כיוָן שהראָיות שהביאו המרשיעים ראָיות של־ממש הן, וניכר הדבר שיש רגליים להרשעה, לפיכך אם לא תתוַדוּ על האמת, לא תהא ברירה אלא לחקרכם בעינויים קשים.”

קפץ אולנשפיגל וצוַח:

“אל תָרֵעו לאלמנה! מוכר־הדגים קנה כל מה שהיה לנו.”

אמרה לו סואטקין:

" פתי! חבלים ויסורים שנשים עומדות בהם, אין הגבר יכול לעמוד בהם."

וכיוָן שראתה בו, שמגוֹדל יראתו וחרדתו לה, החוירו פּניו כפּני בר־מינן, לחשה לו:

“יש בי כוח ויש בי שנאָה!”

חזר אולנשפיגל ואמר:

“אַל תגעו באלמנה!”

קראה סואטקין:

“קחוני במקומו!”

שאַל לו סוכן־המדינה לאספלקטור, אם הביא עמו התשמישים המסייעים להוציא את האמת מפי הנחקרים?

והשיבוֹ רב־הטבחים:

“הכל מוכן ומזומן.”

נועצו הדיינים ובאו על המוּסכם, שלמען גילוי־האמת יש להתחיל באֵם.

אמר אחד מהם:

“כל כך למה? לפי שאין בעוֹלם בן אכזר, שיוכל לראות בעינויי אמו ולא יתוַדה על פשעוֹ למען יושיענה; וכן תעשה כל אם ואפילו לב־נמרים לבה, למען פּרי־בטנה.”

עמד סוכן־המדינה וציוה לו לאספלקטור:

“הוֹשב את האשה ושים ידיה ורגליה במלחציים.”

ועשה התליין מצוָתו.

קפץ אולנשפיגל וקרא תחנונים:

“הה, אל נא תעשו את הדבר הזה, רבותי הדיינים! קחוני במקומה ורסקו עצמות ידי ורגלי, וממנה הרפּוּ!”

אמרה סואטקין:

“זכור את מוכר־הדגים! לא סרו ממני הכוח והשנאָה!”

החויר אולנשפיגל ונשתתק. וכל גופו מרעיד מגודל הריגוש.

וזה מעשה המלחציים: לוקחים כפיסים קטנים של עץ ונותנים אותם בין האצבעות, ואותם כפיסים קשורים זה לזה במשיחות הרבה מעשה מרכבה ותחבולה, על דרך שיוּכל התליין, כמצוַת הדיינים, לסַנֵק את כל האצבעות בבת־אחת, לתלוש את הבשר מעל העצמות ולרסקן, או להסב לזה שחוקרים אותו כאֵב של מה־בכך.

נטל האספקלטור את המלחציים ונתן בהם ידיה ורגליה של סואטקין.

אמר הדיין:

“לחַץ”

ולָחץ האספקלטור בחוזקה.

פנה הדיין לסואטקין ואמר לה:

“הגידי אשה, היכן הוטמנו הזהובים?”

נתאנחה סואטקין ואמרה:

“איני יודעת.”

גזר הדיין:

“לחַץ ביתר חוֹזק!”

והיה אולנשפיגל מטרף בידיו, הכפותות לו מאחוריו, נתאמץ לקרוע את החבל ולחוּש לעזרת אמו, וקרא:

“אל־נא תכווצו, רבותי הדיינים, שעצמות־אשה הן. רכות וענוגות ונוחות־להישבר. עוֹף מעוֹפף יכול לשברן בנקישת מקוֹר. אַל־נא תכווצו! מַר תליין, לא אליך אני מכוון, שכּן חובתך לעשות מצוָתם של דיינים; ואלו אַתם, הדיינים, חוּסוּ־נא, אל תלחצו!”

אמרה סואטקין:

“מוכר־הדגים!”

ונסתתמו טענותיו של אולנשפיגל.

אך כיון שראה, שהתליין מהדק את המלחציים ביתר חיזוּק והידוּק, לא נתאַפּק עוד וקרא:

“חוּסוּ־נא, חוסו־נא, אדונים־דיינים! הלא תמעכו, חלילה, אצבעותיה של אלמנה, שביגיע־כפיה תביא לַחמָה. אויה, הרגליים! הרי גם להַלֵך עלי אדמות לא תוכל. חוסו־נא, אדונים־דיינים!”

“מיתה־משונה עלי, מוכר־הדגים!” – נצטעקה סואטקין, והיו אצבעותיה מתרצצות, והדם שותת מרגליה אָרצה.

ראה אולנשפיגל, נתחלחל מריבוּי היסורים והחימה, ואמר:

“עצמות־אשה הן, אדונים־דיינים, אל־נא תשברוּן!”

“מוכר־הדגים!” – נתאנחה סואטקין.

והיה קולה רפוּי ומעומעם, כקוֹלם של רפָאים, ואולנשפיגל הרעיד וצעק:

“מה זאת, אדונים־דיינים! הלא דם שותת מידיה ורגליה. אויה, כי נתרסקו עצמותיה של האלמנה!”

השיק הרופא אצבעו למקום הכּויצה וצעקה סואטקין צעקה גדולה.

אמר הדיין לאולנשפיגל:

“התוַדה אתה תחתיה!”

מיד תלתה בו סואטקין עיניה, הפּקוחות לרוָחה, כעיניו של בר־מינן, ונרמז על השתיקה, והיה שותק ובוכה בחשאי.

אמר הדיין:

“כיוָן שיש בה, באשה זו, מקשיוּת־עוֹרפּם של גברים, דין הוא שננסה קשיוּתה ביסוּרי בנה.”

אלא שלא שמעה סואטקין דבריו שאמר, שמעוֹצמת־הכאב נתעלפה.

הביאו חוֹמץ והשיבו רוחה.

מיד הפשיטוהו לו לאולנשפיגל, וכך היה עומד לפני אמו, ערום כביום היוָלדוֹ. גילח התליין שערות ראשו ושערות גופו, לראות שמא דבר של כישוּף כמוּס עמו. בדק וראה שוּמָא שחורה על כתפו. פּעמים הרבה נעץ בה מחט ארוכה, ולפי שראה שהמַדְקְרוֹת מזיבות דם, נתחוור לו, שאין בה מכוח־הכישוף ונינוֹחה דעתו.

גזר הדיין וקשרו ידיו של אולנשפיגל בחבלים, שהוטלו על גלגל־התנופה התלוי בסיפּון. והיה האספקלטור יכול, בכוחו של אותו גלגל, לנופף את הנחקר, לנערו ולטלטלו, למַעלָן ולמַטן, הכל לפי מצוַת הדיינים. ט' פּעמים עשה כן, ולכל אחת מרגליו של אולנשפיגל נקשרה אבן־משקל כשיעור כ"ה ליטרא.

בטלטלה התשיעית נתבקע עור קרסוליו ופיסות־ידיו, והיו השוקיים נוֹקעים מפּרקיהם.

אמר הדיין:

“התוַדה!”

אמר אולנשפיגל:

“לא!”

וסואטקין הביטה אל בנה, אך לצעוק, או לדבר, לא היה בה כוח. פּשטה ידיה לפניה והנידה אצבעותיה השותתות דם, כמבקשת לומר, כי מידת־הרחמים נותנת שימנעו ממנה את העינוי הזה.

עוד תנופה אחת הניף התליין את אולנשפיגל למעלן וחזר והטילו למטן, ועור הקרסוליים ופיסות־הידיים נתקרע קריעה יתירה, ועצמות הרגליים נשתלפו מפּרקיהן ביתר שאת; – אך הוא לא צעק.

געתה סואטקין בבכייה וניענעה ידיה השותתות דם.

אמר הדיין:

“הגד, היכן טמנת הכסף, ועווֹנך מחוּל לך.”

והשיבו אולנשפיגל:

“יבוא מוכר־הדגים ויבקש מחילות.”

קם אחד מפּרנסי־הקהל ושאלו:

“הצחוק אתה עושה לדיינים?”

ואמר לו:

“העֵת צחוק היא לי, אַללי! אינך אלא טועה, על־דִברָתי.”

ראתה סואטקין, שבמצוַת הדיינים הבעיר האספקלטור גחלים במחתה, והלך משמשו והביא שני נרות.

ביקשה לקום על רגליה הרטושות, אך מיד חזרה וצנחה אל הספסל, ולא היה בה כוח אלא לצעוק את הצעקה הזאת:

“סַלקוּ הגחלים! אדונים־דיינים, חוּסוּ־נא על הנער האֲמֵלָל, סַלקוּ הגחלים!”

ראה אולנשפיגל את אמו שבאָה לידי חלישות וקרא:

“מוכר־הדגים!”

אמר הדיין:

“כשיעור אַמה אחת הניפוהו מן הרצפּה ותנו המַחתה מתחת לפיסו־רגליו, ונרות דולקים מתחת לאצילי־ידיו.”

ועשה התליין מצוָתו. והיו שיוּרי־השערות שתחת בית־שחיו של אולנשפּיגל נותנים קול של הבהוב וריח של חריכה מחמת האש.

זעק הבן, ובכתה אמו:

“סַלקוּ האש!”

ואמר הדיין:

“הגד, היכן הכסף, ודרוֹר ייקרא לך. אמא, התוַדי אַת תחתיו!”

קרא אולנשפיגל:

“ומי יעמיק גיהינום למוכר־הדגים?”

ניענעה סואטקין ראשה לרמז, כי אין עמה דבר להגיד לדיינים. חרק אולנשפּיגל בשיניו, וסואטקין תלתה בו עיניים נבוכות ודמוּעות. אך הנה כיבה רב־הטבחים את הנרות וקירב את המחתה אל מתחת לרגלי אולנשפיגל. והיא צעקה בקול:

“אדונים־דיינים, חוסו נא עליו, שאינו יודע מהו סח.”

“ומדוע ולמה אינו יודע, מה הוא סח?” – שאל הדיין שאלה של ערמומית.

אמר אולנשפיגל:

“אל תוסיפו לחוקרה, אדונים־דיינים, הלא עיניכם הרואות, שנסתלקה דעתה מעוֹצמת־הכאב! שקר ענה בנו מוכר־הדגים!”

“וגם טענתך כך, אשה?”

רמזה סואטקין בניד־ראשה רמיזה שפּירושה “הן”.

“העלו על המוקד את מוכר־הדגים!” – צעק אולנשפּיגל.

נשאָה סואטקין בשתיקה אגרוף מקומץ כלפּי שמיא – משל קיללה איש פּלוני.

אך אותה שעה נתלקחה האש בגחלים שבמחתה מתחת לרגלי בנה, והיא צעקה צעקה מרה:

“אל־אלוהים! הבתולה הקדושה שבשמַים, שימי קץ לעינויים! חוסו־נא! סלקו את המחתה!”

“מוכר־הדגים!” – קרא אולנשפּיגל בקול ניחר.

מיד פּרץ דם מפּיו ומנחיריו, ושמט ראשו, – וכך היה תלוי מעל למחתה בלא ניד וניע.

וסואטקין צעקה:

“מת! מת יתומי העלוב! רצחוהו נפש! אותו, גם־אותו! סלקו את המַחתה. אדונים־דיינים! הניחוני ואחבקהו! הניחוני ואמוּת עמו יחדיו! הרי ידעתים, שאִי אני יכולה לברוח ברגלי הרצוצות!”

אמר הדיין:

“תנו את הבן לאלמנה!”

ומועצת הדיינים החלה.

התיר האספקלטור את אולנשפיגל והניחו על ברכי סואטקין, עירום וזב־דם. והיה הרופא מתקין את מִפְרָקיו שֶנָקעוּ.

והאם מנשקת לבנה וממללת:

“בני העלוב, בר־בטני המעוּנה והאמלל! אם יניחוני האדונים־הדיינים, ורפאתיך… אך אנא הקיצה נא, בני, קומה־נא, הקיצה, בר־בטני. אם אמנם רצחתם אותו נפש, אדונים־דיינים, אל הוד־רוממותו אלך, שלא כדין הוא; וידעתם גוֹדל כוחה של אשה אמוּלה ושכוּלה להיפרע מרשעים. אנא, אדונים־דיינים, שלחוּני־נא, כי לא איש לנו ולא דבר לנו בחלל העולם כולו, שאנשים־אביונים אנחנו, שיד אלוהים כבדה עלינו במאוד־מאוד.”

נטלו הדיינים עצה ותירצו משפּטם בזה הלשון:

"לפי שאַת, מרת סואטקין, אלמנת קלאס, ואתה טיל, בן קלאס, המכוּנה אולנשפּיגל, הוּרשעתם בהַכְמָנת רכוש, שעל־פי כל משפטי הקניין ודָתֵי הירושה, נשתייך, בתוקף ההחרמה, למלכנו ירום־הודו, אלא שנתייסרתם בכל היסוּרים הקשים ונתנסיתם בכל הנסיונות הראויים והנכוֹנים, ולא התוַדיתם על החטאָה, – אי־לזאת סובר בית־הדין, שהראָיות אינן מספּיקות להרשיע; ולָך, אשה, מחמת אברי־גופך שֶדַלו מאוד, ולךָ, גבר, מחמת העינויים הקשים שעמדת בהם, קוֹרָא דרור ושרוי לכם ומותר לכם לדוּר בכל אתר כרצונכם, הכא והתם, בעיר ובכפר. אצל כל תושב, יהיה אשר יהיה, שאף־על־פּי שעניים אַתם, ידבנו לבו לאספכם לביתו לשכון בתוכו.

“נחרץ ונחתם בעיר דאם בירח אוקטובר, בי”ג בו, בשנת 1558 להולדת אלוהינו כריסטוס."

אמרה סואטקין:

“ישלם לכם האלוהים גמול חסדכם, אדונים־דיינים.”

נאנק אולנשפּיגל:

“מוכר־הדגים!”

והאם ובנה הובלו בעגלה לבית קאתלינה.

עט    🔗

אותה שנה, – היא שנת 58 לאותה מאה, – נכנסה קאתלינה יום אחד אצל סואטקין ואמרה לה:

“אמש סכתי גופי במישחת־הקסמים ועפתי אל מגדל־הפּעמונים של בית־היראָה; שם ראיתי את רוחות־האיתנים, שהיו מביאים תפילותיהם של בני־אדם אל מלאָכי־השרת, ומלאכי־השרת הוליכון השמַימה אל הדוֹם כיסא־הכבוד. והיו השמים מרוּבצים בכוכבים מבהיקים. פּתאום־לפתע פּרח צל שחור מאחד המוֹקדוֹת, נתעופף אל־על וישב על ידי בראש המגדל. נסתכלתי בו והכרתיו – היה זה קלאס, בבגדי־פּחמי, ממש כהיותו בחייו. אמר לי: “מה לך בראש המגדל?” אמרתי לו:”ואתה למה־זה תתעופף כאחד מבעלי־הכנף? אנה תעוף?" אמר לי: “לבית־דין־של־מעלה. וכי לא שמעת שוֹפרו של מלאך־הַפָּנים?” עמדתי על ידו וחשתי, שגופו אינו גשמי כגופו של חי, אלא אוורירי ורוחני, וכשקרבתי אליו, נכנסתי בו, כמי שנכנס לתוך עננה של אד העולה מן הארץ. לרגלי היו אורות מנצנצים על פני פלאנדרן, ואמרתי לנפשי: אנשים שככה משכימים לעבודת יומם ומאחַרים לעבוד. ברוכי־אלוהים המה.

אבל הלילה שמעתי קול שופרו של מלאַך־הַפּנים. לאחר־מכן הופיע לפנַי עוד צל אחד, שנישא ובא מאספּמיא. והיה אותו צל ישיש ותשיש, סנטרו סולד כמין סנדל, ושפתיו ממורחות במרקחת חבוּשין. והיה עוטה אִצטלית של קטיפת־ארגמן ואדרת של חוֹלד־הרים, לראשו כתר של קיסר, בידו האחת – סלתנית, בשנייה – כוס שיכר.

כיון שקרב ונתעייף, מן־הסתם, ירד גם הוא ועמד לפוּש בראש המגדל. מיד כרעתי לפניו ואמרתי לו: “הוד־קדושתו המעטירה, הנה נא אשתחווה לפניו, אך לא אדע, מי הוא, מנַין הוא, ומה מעשהו בארץ?” אמר לי "מבית־הנזירים על שם יוסט הקדוש אשר באסטרימאדורה⁵⁶ אני בא, הייתי “קיסר קארל החמישי”. אמרתי לו: “ואָנה מגמת־פניו בלילה הזה בין עבי־הענן?” אמר לי: “לבית־דין־של־מעלה.” ביקש הקיסר לאכול את הסלתנית שבידו ולקנחה בשיכר, אלא שאותה שעה נשמע קול שופרו של מלאַך־הפּנים; מיד המריא והיה מפליג ומרטן במורת־רוחו, שלא הניחוהו לאכול פּת־ערבית. אצתי בעקבי הוד־קדושת־רוממותו. והיה הקיסר טס ומנשף בכבדוּת, משהק ומגהק, ופעם בפעם גם פּולט קיאוֹ מחמת עייפות ויוֹקר־הלב, שקוֹרין איסתומכא: לפי שבבוֹא מלאך־המוות ליטול נשמתו, היה חש במעיו. כחצים מקשת נישאים היינו בחללו של אויר ואין מעצור. והיו הכוכבים רוֹשפים על פּנינו ומשרטטים קוים של בוֹהק על פני הרקיע, וראינוּ שהם נתלשים ונופלים. ושופרו של מלאַך־הפּנים תוקע והולך, כקול רעם בגלגל, שמחריד ובוקע כל! ועם כל תקיעה ותקיעה, שפּולחת את מַעבֵה האויר, היה אוירוֹ של עולם מתָקֵרע, משל עברָתוֹ סוּפה – וכך היה דרכנו נגול לפנינו והולך. עשינו אלפי מילין ביעף, ולעינינו נגלה כריסטוס המשיח בכל הדרתו יושב על כיסא־הכבוד של כוכבים. מימינוֹ מלאך שכותב על לוח של נחושת כל מעשיהם של בני־אדם, ומשמאלו אמו, בתולתא קדישתא, שמבקשת רחמים על החוטאים.

מיד כרעו קלאס והקיסר קארל ונשתחווּ לפני כיסא־הכבוד.

שמט המלאך את הכתר מעל ראשו של קארל ואמר:

“אין כאן מלך אלא ישוּ לבדו!”

מן־הסתם חרה לו להוד־קדושת־רוממותו חרון גדול, אלא שהמיך רוחו ואמר בענוָה:

“אבקש רשות לכלוֹת אכילתה של סלתנית זו ושתייתו של שיכר זה, שנתרעבתי הרבה בדרך הארוכה.”

אמר המלאך:

“כרעבונך הגדול כל ימי חייך⁵⁷… אך, מילא, אכול ושתה.”

לעס הקיסר את הסלתנית וקינחה בשיכר.

מיד פּתח ישו ואמר:

“הבנקיון־כפּיים ובוֹר־לבב אתה עומד לפני בית־דין־של־מעלה?”

“אקווה, כי כן, אלוהי הרחום והחנון, לפי שאמרתי וידוּי בשעתו.”

אמר ישו:

“ואתה, קלאס, הלא תירא ולא תחרד, כקיסר זה?”

אמר קלאס:

“אֵלי ומושיעי, אין נפש אשר לא חטאָה לפניך, אין פּחד בלבי. כי אתה החסד והרחמים, ואתה הצדק והמשפּט, ואף־על־פּי־כן אַסַלדה בחילָה, לפי שרבו עווֹנוֹתי.”

אמר המלאך לקיסר:

“פְּתַח פּיך, נְבלָה!”

חָלשה דעתו של הקיסר ואמר:

“אלוהי, משָרתיך־בקודש משחוני למלכוּת, בברכותיהם ותפילותיהם הוקדשתי למלך קאשטיליה ורומי וקיסר אשכנז. שקידה שאין עמה ליאוּת שקדתי לשמור ולקיים את השלטון אשר ניתן לי מידיך, ובסקילה ושריפה בהרג וחנק דנתי את הרפורמאטין, שהתנכלו לו.”

שיתקוֹ המלאך ואמר:

“לרמותנו אתה בא, שַקרֶן מְזֵה־מֵעַיים; בארץ אשכנז נשאת להם לרפורמאטין מגוֹדל היראָה שיָרֵאת מפּניהם. ואלו בנידרלאנדן דנַת אותם בחנק, בשריפה, בקבורה־בחיים, בעריפת־ראש, שלא היתה לך כאן אלא יגיעה אחת בלבד: לחמוֹס חמסים הרבה ככל האפשר מן הדבורים העמלָניות הללו, שנתברכו ביערות־הדבש. ק' אלפים נפש הורדת בדם־שאוֹלה, לא מאהבת ישוּ, אלוהי, אלא מהיותך עריץ אכזר, רשע מרושע, ואיש־מעשקות, שלא אהבת מימיך אלא את עצמך, לבד מן הדגה והבשר, היין והשיכר, לפי שזולל היית כאחד הכלבים, וסובא כאחד הספוגין.”

אמר ישו:

“ועכשיו דבּר אתה, קלאס.”

קם המלאך ואמר:

“זה אין לו מה לדבר. שהיה טוב ומיטיב ועובד באמונה, ככל עניי עם פלאנדרן, שעמל באהבה וצחק ברצון, ושמר למלכיו אמונים שהיה חייב להם, וסבר לתומו, שהמלכים גם המה שומרים אמונים שחייבים לו. צרור־כסף היה לו, והרשיעוהו, וכיון שנתן אכסניא לאיש מכת הרפורמאטין, דנוהו לשריפה!”

אמרה העלמה הקדושה:

“הה, בעל־יסורים וידוע־מכאוֹבוֹת! בשכר זה יש לך חלק בעולם שכולו טוב, שמושכים בו יוּבלי־מים זכים ומַבּוּעים זבים חלב ויין! בואָה, הפּחמי, ואביאך שמה, ואתה משוֹבב נפשך.”

ושוב תקע שופרו של מַלאך־הפּנים, והיו עינַי רואות אדם שעולה מעמקי שאוֹל, ערום ועריה ויפה־להלל וכתר של ברזל לראשו, ועל הכתר כתוב לאמור: “ביגון עד יום הדין.”

ניגש את כיסא־הכבוד ואמר לישו:

“אני עבדך, כל זמן שאֵיני אדוניך.”

אמרה לו העלמה הקדושה:

“השטן, באחרית־הימים לא יהיו עבדים ולא יהיו אדונים, ועל ישו שהוא האהבה, והשטן שהוא הגאוָה, ייאמר: הכוח והחכמה.”

אמר לה השטן:

“אשה, טובה אַת ונאוָה.”

ומיד פּנה אל ישו, הצביע כלפּי הקיסר ואמר:

“מה תצווני לעשות להלז?”

“הביאהו לו, לאלוּף־תוֹלָע זה, אל אחד המדוֹרים אשר שמה תכנוֹס את כל כלי־העינויים שהיו משתמשים בהם בימי־מלכותו. וכל אימת שיהוּ מענים איש אמלָל נקי־מעווֹן בעינוּי המַים שמַצבּים בני־אדם כשלפּוּחית, או בעינוּי האֵש, שצורבת פּיסות־רגליהם או בית־שחיים, או בעינוי המלחציים, שמרצצים אצבעות, או במיתת ד' הבּתרים, כל אימת שנשמה בת־חורין תצא על המוקד – יהא גם הוא מתענה בכל העינויים הנ”ל לפרטיהם ולדקדוקיהם, למען יידע, כמה יסורים יכול להביא רשע, המושל ברבּוֹאוֹת אנשים זולתו; ויהא נמק בבתי־האסורים, ומת על גרדוֹם, ומתנוון בגלוּת ובכיסופין לארץ־מכורתו; ויהא נענש בעונשין של בושת וקלון ומכוֹת־מַרדוּת; ויהא עשיר, והטמיון עושקהו; ויאכלו בו קורצא וירשיעוהו, וחרם־נכסיו ירוֹששהו. הפכהו לחמור־גָרם, שתהא רוחו נמוכה, וגבו סופג מכות, ומזונותיו לרזון; עשהו עני־ואביון, שיהא פושט יד לבקש נדבה ומקבל בזיונות וגידופוֹת; ועשהו פּועל שׂכיר, שיהא עובד הרבה ואוכל מעט. וכשיתייסר כל־צרכו, יסורי־גוף ויסורי־נפש, בצוּרת אדם, הפכהו לכלב, שתחת מסירוּתוֹ משלמים לו מהלומות; ועשהו עבד הינדי, שימכרוהו בשוּק; ועשהו חייל, שיצא למלחמה בגזירת זולתו ויהא נהרג, בבלי דעת על מה ולמה. ולאחר שיתנסה בדרך הזה בכל העינויים והמצוקות משך ג' מאות שנה, עשהו בן־חורין, ואם ידמה בטוּבוֹ לקלאס, תן לגופו ד' אמות אדמה בצל אילן נאה, אדמה מרובדת מרבד של ירק, שביום יסוּכּהוּ הצל, ובבוקר יאירהו השמש. ד' אמות למנוחת־עולמים. ויבואו ריעיו אל קברו לשפּוך דמעות ולנטוע עליו סגליוֹת, פרחי־יִזכּוֹר."

קראָה העלמה הקדושה ואמרה:

“רחם עליו, בני! כי עשה ולא ידע מה עשה, ומַרבּה שׂררה מרבה אַכזריוּת.”

אמר ישו:

“אין רחמים בדינו של זה!”

נשא הקיסר קולו וקרא:

“הה, מי יתנני, למיצער, כוס יין אנדאלוזיה.”

אמר לו השטן:

“בואָה! שחלפוּ ימי היין הבשר והפּסיוֹנים.”

ומיד משך למחשכי שאול־תחתיה את נשמתו העלובה של הוד־רוממותו, שעדיין שקוּדה היתה בלעיסת חתיכה של סלתנית.

נתמלא השטן רחמים והניחוֹ לכלוֹת לעיסתו.

לאחר־מכן ראיתי את אמא קדישתא, שמנַשאָה את נשמת קלאס השמימה, ואשכולות־אשכולות של כוכבים יורדים ומשתלשלים מהם. ושם לקחוהו המלאָכים, רחצוהוּ וסכוהוּ, והיה מלא עלוּמים ויפה־למראה. והקריבו לפניו רביכה של קמח בדבש, שקוֹרין rystpap, והיו מאכילין אותו בכפּות של כסף, ושערי שמים ננעלו. – –

אמרה האלמנה:

“בגן־עדן מנוחתו.”

אמר אולנשפיגל:

“האֵפר מתדפּק על לבי.”

פ.    🔗

במשך כ"ג הימים שלאחר־מכן היתה קאתלינה מרבה רזון וחוָרון ונכמשת והולכת, משל אש פנּימית אוכלתה באכזריות, יותר מאש השגעון.

לא עוד צעקה פּעם בפעם: “אש! הבקיעו חוֹר: שהנשמה מבקשת ליצא!”

אלה תולה בנלה עיניים דביקות ואומרת לה:

“בעל יש לי, וראוי שתהיי בעוּלת־בעל גם אַת. שערותיו רעמה, יופיו מרובה, אהבתו רשפי־אש. ידיו קרות. ברכיו קרות.”

והיתה סואטקין מצטערת צער גדול, שסברה, כי טירופה הוא שנתחדש עליה.

המשיכה קאתלינה ואמרה:

ג' כפול ג' עולה תשע, והוא מניין־דקדושה. מי שעיניו מאירות בלילות כעיניו של חתול, הוא לבדו רואה התעלומה."

ערב אחד היתה סואטקין שומעת סיפּורי־מעשיות מפּיה של קאתלינה והנידה בראשה מנוד של ספק, ריטנה קאתלינה ואמרה:

ג' וד' במזל שבתאי – סימן לצרה; במזל נוֹגה – נישוּאין. ידיים של כפור! ברכיים של כפור! לב של אש־להבה."

אמרה לה סואטקין:

“אָסור לספּר במעשה־כשפים!”

שמעה קאתלינה, נצטלבה ואמרה לה:

“ברוך האַבּיר האָפוֹר. הנה הוא הבעל המזוּמן לנלה; ויהא בעלה חוגר־חרב, בעל תשחוֹרת, ופניו בהירות.”

אמר אולנשפיגל:

“אָכן, נזיד של בעלים הוא. אך הרוטב לנזיד זה אני עושה בסכיני שלי.”

ראתה נלה קנאָתו, תלתה בו עיניים של אושר ואמרה:

“אין לי חפץ בבעלים.”

אמרה קאתלינה:

“הנה יבוא אפור־בגדים, וכל פעם מגפיו חדשים ודרבנותיו חדשים.”

אמרה סואטקין:

“התפּללו עליה לאלוהים, שנסתלקה בינתה.”

שמעה קאתלינה והפטירה:

“אולנשפּיגל, לך והבא לנו ארבעה לוגין של “דוֹבל־קוּט”, ובינתיים אני מטגנת חלוֹת־מַשׂרת, שקורין הֵייטֶה־קֶקֶן.”

שאלתה סואטקין, מה טעם היא שומרת את יום־השבת לקדשו, כדרך היהודים, – וענתה קאתלינה:

“לפי שתָפְחָה העיסה.”

עמד אולנשפיגל, ובידו קנקן של בַעַץ מאנגלטירה, שמידתו כמידה שנתבקשה להם, ושאל:

“מה לעשות, אמי?”

אמרה קאתלינה:

“לך!”

נתאפּקה סוֹאטקין מלחלוֹק עליה, לפי שלא היא עקרת־הבית, ואמרה:

“לך, בני!”

הלך אולנשפיגל לבי־מזיגה והביא דק לוגין “דובל־קוּט.”

היה ריחן של חלות־המַשרת מנסר והולך בחללו של חדר־המיבשל, וכולם חשים רעבון, לרבות האלמנה השפוּפה ביגונה.

היה אולנשפיגל אוכל אכילה גסה. העמידה לו קאתלינה כוס גדולה ואמרה:

כיון שזָכָר יחידי הוא בבית הזה, וממילא ראש־הבית, לפיכך דין הוא שישתה יותר מכולם ואחר־כך יאמר זמירות. ובדברה, קרצה בעיניה קריצה של לגלוג; ואולנשפּיגל שקד על השתייה, אך זמירות לא אָמר. ראתה נלה את סואטקין, שפּניה חוורות, ונפשה דווּיה עליה, ושיגרה דמעות מעיניה. קאתלינה לבדה היה לבה עלז עליה.

לאחר אכילת פּת־ערבית פּרשו סואטקין ואולנשפּיגל לעליית־הגג לשינה; וקאתלינה ונלה הציעו מצעותיהן בחדר־המיבשל.

וכשיצאָה השעה השנייה שלאחר־חצוֹת, כבר היה אולנשפיגל רדוּם בשינה, מחמת ראשו שכבד עליו מן השיכר. וסואטקין, כבכל הלילות, שכבה פּקוחת־עיניים וביקשה רחמים מן העלמה הקדושה, שתתן שינה לעפעפיה, ולא נתקבלה תפילתה.

פּתאום שמעה צריחת־נשרים שבאָה מן החוץ, ומחדר־המיבשל נענתה לה צריחה כיוצאת־בה. אחר־כך באו מן השדה עוד צוָחות, ונדמה לה, שמחדר־המיבשל נענים להן בכיוצאות־בהן.

סברה בלבה, כי עופות־הליל הם, והסיחה דעתה. אך מיד הגיע מן השדה קול סוסים צונפים וקול פּרסות שועטות על מרצפת; שירבבה פּניה מן האשנב וראתה שני סוסים מאוּכפים, הקשורים לפני הבית ולוחכים עשב בצדי הדרך.

פתאום הגיעה מלמטה צעקת אשה, וקול גבר דיבר, ואחרי הצעקות מהלומות, ושוב צעקות, וקול דלת דופקת בחוזקה, וקול פסיעות רהוטות בגרם־המעלות.

היה אולנשפיגל משוקע בשינה ולא שמע כלום. לפתע נפתחה הדלת בעליית־הגג, ונלה נכנסה במרוצה, כמעט ערומה, והיתה מתנשמת ומתייפּחת בבכייה, וגודרת את הדלת הסגורה בכל אשר יכלה; קירבה אליה שולחן וכיסאות, וכיור־של־אש ישן וכל רהיט שבא לידה. אותה שעה כבר היו כוכבים אחרונים כבים והולכים, וקרא הגבר.

מגוֹדל הרעש שהטילה נלה בחדר נתהפּך אולנשפיגל מצד אל צד וחזר ונרדם. נפלה נלה על צוָארה של סואטקין ונתנה קולה בבכייה:

“סואטקין, יראָה אני, הדליקי נר!”

הדליקה סואטקין את הנר ולאורו ראתה את כותנתה של נלה שקרועה על כתפה ואת מצחה ולחייה וצוָארה שמשוֹרטים הם, כאילו סרקוה צפּורניים.

שאלה סואטקין את הנערה:

“נלה, היכן שירטוּך ככה?”

והיו צמרמורין אוחזין לנערה ונתפּייחה מאוד:

“אַל־נא תעלינו על המוקד, סואטקין!”

בין כה לכה הקיץ אולנשפיגל והיה מצמצם עיניו מחמת אור הנר.

שאלה סואטקין:

“מי זה שם, למטה?”

השיבה נלה:

“החרישי! הלא הוא האיש, שעמוֹ מבקשת היא לשדכני.”

שוב עלה מלמטה קול צעקתה של קאתלינה, וסואטקין ונלה נתחלחלו.

נצטעקה נלה:

“הוא מכה אותה, הוא מכה אותה בעבורי!”

“מי כאן?” – קרא אולנשפיגל בקול גדול וקפץ מעל מיטתו.

שפשפף עיניו והיה מתרוצץ על פני החדר אנה־ואנה, עד שתפס את היָתוּך שעמד בקרן־זוית.

ביקשה נלה לעכבו:

“אין איש, אין איש! אַל תלך לשם, אולנשפּיגל!”

לא ציית לה אולנשפיגל קפץ אל הדלת, טילטל לצדדין את השולחנות, הכיסאות והכיור, ואף־על־פי שהיתה קאתלינה מצעקת צעקות־אימים, החזיקו בו נלה וסואטקין על הסף, זו בכתפו וזו ברגלו, וקראו בקול:

“אַל תלך לשם, שם שדים!”

אמר אולנשפּיגל:

“אמנם כן: בעלה של נלה מזרע השדים; הנה אסדר לו חוּפה וקידושין ביתוֹך הזה, שידוך של ברזל ובשר. הרפּו ממני!”

אך הן לא הירפו, והיה כוחן גדול מכוחו, לפי שנאחזו במעקה, ואף־על־פּי־כן גררן שתיים־שלוש מדרגות; מריבוי האימה שנפלה עליהן מפּני קרבת השדים, הירפּו ממנו, וכגוש שלג שנופל מראש הר, קפץ קפיצות גסות וירד למטה, פּרץ לחדר־המיבשל וראָה שם את קאתלינה לבדה: חוורת־פּנים ותשושת־כוח שכבה בדמדומי־השחר ומילמלה:

“האַנס יקירי, למה נטשתני? הרי לא בי האָשם, שנלה מרשעת היא.”

לא הוסיף אולנשפּיגל לשמוע דבריה ופתח לרוָחה את דלת המַטמוֹרֶת. כיוָן שלא מצא בה איש, רץ משם לגינת־הירק, ומשם החוּצה. ולא ראָה אלא שני סוסים שדהרו בתוך ענן של אָבק. ביקש לרדוף אחריהם, אלא שאותם סוסים נישאו ביעף חיש־מהר, כטרפּי שלכת ברוח־קדים.

בחרי־אַף ופחי־נפש חזר והיה חורק בשיניו:

“אנסוּה! אנסוּה!”

והיו עיניו מזרות אש־של־זעף ומביטות אל נלה, שעמדה בחיל־ורעדה ליד סואטקין וקאתלינה ואמרה:

“לא, טיל! לא, יקירי, לא!”

ובדַבּרה, הביטה אליו מֵישרים, ועיניה הפיקו עָגמה רבה כל־כך, שהרגיש אולנשפּיגל, כי כנים דבריה, ושאל:

“מה הצוָחות שהיו? אָנה ברחו האנשים ההם? מדוע קרועה כותנתך? מדוע שרוטים מצחך ולחייך?”

אמרה לו:

“שמעֵני, אולנשפיגל, אך אַל־נא תביאנו אל המוקד. זה לה עשרים־ושלושה ימים לקאתלינה – ישמרנה האֵל מאִשה של גיהנום! – קושרת אהבה עם פּלוני־שד, שבגדיו שחורים, מגפיו רמים ומדורבנים. פניו מפיקות זיו לבן, כזיו שמבהיק בחרבוני־קיץ מעל לגלי־הים.”

נתאנחה קאתלינה:

“הַאנסקי, יקירי, למה הלכת ממני? נלה מרשעת היא.”

אך נלה המשיכה לספּר:

“והיה נותן לה סימן לבואו בקול צוָחה של נשר. בכל שבת הוא בא אצל אמי לחדר־המיבשל. אומרת היא, שנשיקותיו וגופו שלג. והוא מכה אותה, אם אינה עושה כל מצוָתו. פעם אחת הביא לה כמה פלורינים, ואלו כל שאָר פעמים היה לוקח ממנה.”

כל אותה שעה היתה סואטקין עומדת משוכּלת־ידיים ומתפּללת לשלומה של קאתלינה, והיתה זו ממלמלת בריגוש גדול:

"לא עוד שלי הוא גופי, לא עוד שלי הוא שִׂכְלִי: שהכל שלו, האנסקי, משוֹש לבי, הנעוף עוד לְוִיעוּד־חצוֹת של כַּשְפָנִים? אך נלה ממאנת תמיד. נלה מרשעת.

והנערה המשיכה:

"עם שחר היה הולך, ולמחר אמי מספּרת לי מיני דברים של פּליאָה…אך למה זקפת בי עיניים של רִשעוּת, אולנשפיגל? אמש סחה לי, שאדון אחד, יפה־תואר ואפוֹר־בגדים, הילבֶרט שמו, מבקש לשאתי לו לאשה, והוא עתיד לבוא לביתי להירָאות לפני. אמרתי לה, שאי־אֶפשי בשום בעל, אם יָפֶה, ואם כָעוֹר. אלא שכפאתני אמי שלא אשכב לישון ואמתין לו עד שיבוא, שבעסקי־אהָבים דעתה מיושבת עליה. כמעט נתפשטנו וביקשנו לשכב לישון; ישבתי על הכיסא ההוא ונתנמנמתי, וכשנכנסו, נשתהיתי ביקיצה. פתאום חשתי, שמישהו מחבקני ומנשקני על צוָארי. לאור הלבנה ראיתי פּרצוף־פּנים, שמבהיק כחמוקי הגלים בטרם־סער, ושמעתי קול לחשים: “אני – הילברט, אִישך, היי שלי, ואני מעשירך עושר מופלג.” ריח דגים, כביכול, נתנו פני הדוֹבר אלי. הדפתיו מעל פּני וביקש להכריעני בכוח, אלא שאותה שעה נתעצם כוחי מכוחו כפל־כפליים, ואף־על־פּי־כן קרע את כותונתי, שרט את פּני, ולא פּסק פיו מלחָשים: “היי שלי, ואני מעשירך”. אמרתי לו: “כן, כמו את אמי, שאתה נוטל הימנה מעותיה האחרונות,” מיד הגדיל מאמצי כוח, אך להכריעני לא השיגה ידו. וכיון שמאוּס הוא כשרץ, נעצתי צפּורני בעיניו והייתי מנקרתן בחוזקה עד שהיה מילל מעוצמת הכאב; מיד נחלצתי ונסתי למעלה אל סואטקין.:

וקאתלינה הוסיפה למַלל:

“נלה מרשעת. מדוע מיהרת להסתלק, האנסקי, יקירי?”

אמרה סואטקין:

“אמא מרשעת, היכן היית שעה שביקשו להמיט חרפה על בתך?”

השיבה קאתלינה:

"נלה מרשעת. שרויה הייתי עם אדוני השחור, שעה ששד אפור זה בא אלינו במרוצה, שפּניו זבות דם ואומר: “נלך, ידידי, שהבית הזה מוכן לפורענויות, שהגברים שבכאן עשויים לרצוח נפש, והנשים איזמלין להן באצבעותיהן.”

מיד אָצו אל סוסיהם ונתעלמו בערפל, נלה מרשעת."

פא.    🔗

למחר, בשעת שתיית חלב שהוּחם, אמרה סואטקין לקאתלינה:

“הלא עיניך הרואות, שדַיוֹ לצערי, שעשוי להורידני שאולה במהרה, ולמה תוסיפי עוד לדכאני עד־עפר גם בכשפייך הארורים.”

והיתה קאתלינה חוזרת וממללת:

“נלה מרשעת היא, האנסקי, יקירי, בואָה אלי!”

אור ליום ד' שלאחר־מכן חזרו ובאו שני השדים. מיום השבת הנ"ל היתה נלה לנה בבית האלמנה וַאן־דן־הוּטֶה, וטַעמה ואמתלָתָה עמה, כי לא יָאה לבחורה להיות שרויה בבית קאתלינה בלילה. לפי שדָר שם הבחור אולנשפּיגל.

קיבלה קאתלינה את האָדון השחור ואת חברו ב־Keet, היינו: דיר שיש בו בי־כביסה ותנור גדול. כאן שתו יין עתיק וקינחו בלשון עשוּנה, והיא תקרובת המזומנת כאן בכל עת תמיד.

אמר השחור לקאתלינה:

“לעניין חשוב אחד מצטרכים אנו לממון הרבה, הבי לי כל מה שתשיג ידך.”

ביקשה קאתלינה ליתן לו פלורין אחד, ואיים עליה שירצחנה נפש, ולא הרפּו ממנה, עד שנתנה ב' קארולין של זהב וז' דנייה.

אמרה להם:

“אל תוסיפו עוד לבוא ביום השבת, שיום זה גלוי וידוע לאולנשפיגל, והוא יארוב לכם בכלי־זין ויהרגכם. ובמוֹתכם אָמוּת גם אני.”

אמרו לה:

“נבוא אור ליום ד'.”

אותו לילה היה אולנשפיגל ונֵלה ישנים בשלוָה, ולא נתייראו מפני השדים הנ"ל, שאָמרו, כי אין הללו באים אלא בשבתות בלבד.

קמה קאתלינה והציצה לדיר, אם לא באו ידידיה. והיתה נפשה שוקקת עליה מקוצר־רוח. מיום שראתה את האנסקי שלה, נשתכך טירופה שכִיכָה ניכרת. שטירופה, – כמאמר הבריות, – טירוף של אהבה היה.

כיוָן שחיכתה להם ולא באו, נשתוֹחחה עליה נפשה. פתאום הגיעה אליה מצד סלייס צווחת־נשרים בשדה, מיד שמה פּניה לשם והלכה באָחוּ לאורך סכר של זמוֹרות המכוּסה עפר, נשתהתה מעֵבר לסכר ושמעה דברי אורחיה, שהיו מסיחין זה עם זה.

אמר האחד:

“לי החצי!”

אמר השני:

“אִי אַתה מקבל ולא־כלום; כל השייך לקאתלינה כולו שלי!”

והיו השניים מתקוטטים ומתגדפים ומתנצחים, למי האהבה, ולמי הכסף, ומי קאתלינה ונלה גם יחד. נתפּחדה קאתלינה וחששה להניד אבר, ושמעה, היאך באו לידי תיגרה ואחד אמר:

“קר הוא להב החרב.”

ומיד – קול ניחר, וקול חיבּוּט של גוף כבד שנופל ארצה.

באימה ופחד נשאָה רגליה הביתה. בשעה השנייה לאחר־חצות חזרה ושמעה צווחת־נשר, יצאָה לפתוח וראתה את ידידה השד, שיחידי הוא.

אמרה לו:

“ומה עשית לריעך?”

אמר לה:

“לא יוסיף עוד לבוא!”

והיה מחבקה ומגפפה, וגופו קר רב־יתר מתמיד. והיתה דעתה משוּככת עליה. עמד לילך ותבע ממנה סך כ' פלורינין, – והוא כל רכושה, – ונתנה לו י"ז.

למחר הלכה אל הסכר, אך לא מצאָה שם דבר, ורק במקום אחד המיכה האדמה תחת רגליה, כשיעור של קבר איש, והיו שם סימנים של דם. אלא שירד הגשם לעת־ערב, וגם עקבות הדם נמחו וכלא־היו.

אור ליום ד' שלאחר־מכן נשמעה שוב צווחת־נשר בגינתה.

פב.    🔗

כל פעם שהוצרכו סואטקין ואולנשפיגל לסלק לקאתלינה חלקם ביציאוֹת־הבית, היה אולנשפיגל שולף את האבן שסתמה לחור, הסמוך לבאר, ונוטל זהוב אחד.

ערב אחד ישבו שלוש הנשים והיו עוסקות במלאכת הטוייה; ישב גם אולנשפּיגל עמהן והיה מגלף בשׂכין תיבה, שנתבקש לעשות לשר־הפלך, והפליא לעשות בה פּיתוחים מעשה־חושב, מראה ציִד גדול: להקת כלבי הינאַוּ, כלבי הרועים של קנדיא, שמפורסמים בעזוּתם, כלבי הציד של בראבאנט שדרכם לילך צמדים, ונתקראו אוכלי־אָזניים, ושאָר כלבים שמשמשים לקניגיון, למיניהם ולגזעים, גדולים עם קטנים, עבי־חרטום עם זרזירי־מתניים וכיו"ב.

שמעה קאתלינה דברי נלה, ששאלה לסואטקין, אם היטב מטומן ממונם, ודברי סואטקין, אשר אין בה ממידת החשדנים ולפיכך השיבה לה: וכי יש לממון מקום־טמינה יפה מאצל הבאר?

במוצאי חמישה־בשבת, לאחר חצות־לילה, נתעוררה סואטקין לקול נביחות־חימה שנבח ביבוּלוּס ונשתתק עד־מהרה. סברה סואטקין, כי נביחה של טעות היא, וחזרה ונרדמה.

למחר, ביום הששי, השכימו סואטקין ואולנשפיגל לקום בבוקר, אך לא מצאו את קאתלינה בחדר־המיבשל כבכל יום תמיד. ולא היתה האש מבוערת בכיריים, ולא היה סיר החלב שפוּת עליהם. והיה להם הדבר לפליאָה. יצאו לראות, שמא בגינה היא, וראוה, שעומדת שם בגשם; כותונתה קרועה עליה, והיא קפואָה מקור ורטובה מכף רגל ועד ראש, ואין בה עוז ליכנס הביתה.

ניגש אליה אולנשפיגל ושאל:

“מה לך עומדת בגשם כמעט עירומה?”

אמרה לו:

“הוֹ, נס, נס גדול היה שם…”

והצביעה כלפּי נבלה קוֹפאת של כלבלב, שמאן־דהוא חנקוֹ.

כהרף־עין הרהר אולנשפיגל במטמון; אָץ אל הבאר – והחור ריק, ועפר־האדמה מפוזר סביב.

התנפּל על קאתלינה והיה מכה אותה ואומר:

“איה הכסף?”

השיבה קאתלינה:

“אָכן, נס, נס גדול היה שם!”

קפצה נלה וחשה לעזרת אמה:

“חוסה, אולנשפּיגל, חוס ורחם!”

וחדל אולנשפיגל.

באָה סואטקין במרוצה גדולה והיתה שואלת לידע, מה אירע. הראָה לה אולנשפיגל הכלב החנוּק והחוֹר הריק, שהיה ממונם מטומן בו. החוירה סואטקין ואמרה:

“קשה תגרת־ידך, אלוהים! הה, רגלי הדווּיות!”

ולא אמרה את הדברים האלה אלא לפי שזכרה את היסורים והעינויים שעמדה בהם לבטלה בעבור הזהובים הללו. ראתה נלה את סואטקין, שמקבלת בשלוָה את הבשורה הרעה, וגעתה בבכייה במרי־יאוּשה. וקאתלינה נפנפה בפיסת־קלף שבידה ואמרה:

“אָכן, נס גדול! בחצי־הלילה בא אלי, נלבב ויפה־להלל. שוב לא היו לו אותן פּנים מאירות באור חווריין, שהיה מבעיתני תמיד. והיה מדבר אלי דברים של חיבוּב ודברים של ריצוּי. נתפּעם עלי רוחי, נתמוגג עלי לבי. אמר לי: “עתה העשרתי, ובמהרה־בקרוב אני מביא לך אלף פלורינין של זהב.” אמרתי לו: – “כן, לא למזלי שלי, כי אם למזלך שלך אָגיל ואשמח, האנסקי, מחמל־נפשי.” – “והאין בביתך עוד אחד, שחביב עליך ויש את נפשך להעשירו?” אמרתי לו: – “לא אין נצרך בבית הזה.” אמר לי: – “כמה גאוה יש בך! וסואטקין ואולנשפּיגל – וכי עשירים מופלגים הם?” אמרתי לו: “חיים־וקיימים ואינם יודעים רזון ומחסור.” – “אף־על־פּי שהוחרמו נכסיהם?” אמרתי לו, שגמרתם בלבכם לעמוד בכל היסורים ולקיים ממונכם בידכם. אמר לי: “זהו שחשבתי.” והיה מלעיג על הדיינים, שלא צלחו להוציא הודאַת־בעל־דין מפיכם. וצחקתי עמו הרבה. “וכי שוטים הם שיטמינו ממונם כאן, בבית הזה?” צחקתי. “או, דרך־משל, במרתף?” “קל־וחומר שלא.” – “או, דרך־משל, בגן הירק?” לא עניתי כלום. אמר לי: “אילו עשו כן, כי עתה נסכלו מאוד.” אמרתי לו: “פּשיטא! המַיַםַ וַקַירָם רק המה יחרישו.” והוסיף לצחוק. בלילה הזה הקדים לילך שלא כדרכו ובשעת נטילת ברכה־של־פּרידה נתן לי אבקת־רוֹכל, שתישאני, כמאמרו, לוויעוּד־חצות של מכשפים אשר אין כמוהו לטוב. ליויתיו ע”פ הגינה בכותונת לעורי והייתי רדומה תרדמה גדולה. וכאשר אמר כן היה, שזכיתי לעוף לוויעוּד־חצוֹת של מכשפים ולא חזרתי משם אלא עם הנץ־החמה ונמצאתי בכאן. רואה אני, שהכלב חנוק, והחור ריק. והיא מכה אנושה שהוּכיתי: שאהבה עזה אהבתיו, – כל נפשי נתתי לו. אך מעתה כל מה שיש לי יהא שלכם, ובלא הפוגה יהיו ידי ורגלי עמלות לפרנסכם."

אמרה סואטקין:

“כגרגיר הייתי בין אבני־הריחיים. אלוהים ושד־גנב מחצוני יחדיו.”

אמרה קאתלינה:

“גנב? חלילה! שד הוא, שד. ולראָיה – הרי לך קלף שהניח בחצר. קראי: “אל תשכחי לעָבְדֵנִי, ה' ימים וג' פּעמים ב' שבועות יעברו, ואַת מקבלת תשלומי־כפל, כפליים כשיעור אוצרך. ואל יעלה הרהור של ספק בלבך, שאם לא כן אחת דתך למוּת.” והוא יעמוד בדיבורו, מובטחני בכך.”

אמרה סואטקין:

“פתָיָה עלובה!”

והיתה זו תוכחתה האחרונה.

פג.    🔗

ג' פעמים עברו ב' השבועות הנ“ל וכן חמשת הימים הנ”ל: וידידה השֵד לא בא. ואף־על־פּי־כן לא נתיאשה מאמונתה.

סואטקין לא הוסיפה עוד לעבוד; שחוֹחה וגונחת מלבה ישבה לפני האח המבוערת, ונלה נותנת לה מעשבי־המרפא המשובחים והמבושמים ביותר.

אך כל צרי ומזור לא הועילו לה והיה אולנשפיגל מַתמיד לישב בין כותלי־הבית, ביראָתו פּן תמות אמו שלא בפניו.

קמעא־קמעא הגיעו הדברים לידי כך, שכל מאכל שאָכלה וכל משתה ששתתה היתה פּולטת בקיא. בא רופא־חולים והקיז לה דם, אלא שמריבוי הדמים שניטלו הימנה, תשו כוחותיה, ולא יכלה עוד קום. ערב אחד תששה ביסוריה ואמרה:

"קלאס אישי! טיל בני! אוֹדך, אלוהים שאַתה נוטלני אליך.

ויצאה נשמתה באנחה.

נתייראה קאתלינה להיות שרויה עמה בלילה. והיו אולנשפיגל ונלה שרויים אותו לילה יחדיו ליד גויית הנפטרה ומתפּללים לעילוי נשמתה.

בבוקר נכנסה סנונית בחלון הפּתוח.

אמרה נלה:

“צפּור נפשה של המנוחה, – אות לטובה. כבר סואטקין שרויה בשמים.”

ג' פּעמים הקיפה הסנונית את החדר ביעף ופרחה החוּצה בקול צויצה.

אחר־כך נתפּרחה ובאה סנונית אחרת, גדולה מן הראשונה ושחורה הימנה, והיתה חגה סחור־סחור לאולנשפּיגל. אמר:

“אבי ואמי! האֵפר מתדפּק על לבי! קוֹנם עלי שאני עושה מצוַתכם.”

והסנונית השנייה, ממש כראשונה, פּרחה החוצה בקול צויצה. וכבר האיר היום, ועיני אולנשפיגל רואות סנוניות לאלפים על פּני האפרים, והשמש זרחה.

ותיקבר סואטקין בבית־העלמין לעניי העיר.

פד.    🔗

אחרי מות סואטקין היו הרהורים ועַצבוּת ורוגז גדול תוקפים לו לאולנשפיגל והיה מתרוצץ על פני חדר־המיבשל אילך־ואילך, מסיחין אליו – ואינו שומע, אוכל ושותה – ואינו רואה כלל מה הקריבו לפניו.

ופעמים הרבה היה קם באישוֹן־לילה.

לחינם היתה נלה משדלתו בענוָה יתירה, שלא תפּול עליו רוחו, לחינם היתה קאתלינה אומרת לו, כי אל־נכון היא יודעת, שסואטקין שרויה בגן־עדן. תשובה אחת היתה בפיו של אולנשפיגל:

“האֵפר מתדפּק על לבי.”

כביכול נסתלקה דעתו, והיתה נלה בוכייה למראהו.

בין כה לכה היה סוחר־הדגים ספון בין כותלו ביתו, שרוי בבדידוּת, כמי שרצח את אביו, ורק בערבים היה מעז לצאת מפּתח־ביתו; לפי שאנשים ונשים היו מבזין אותו בכל לשון של בזיון וקוראין אחריו רוצח, ותינוקות נסים מפּניו, לפי שהקשישים כינוהו תליין. וכך היה נע־ונד, מסולק ומנודה מן הבריות, ולא ערב לבו להכנס לשום פּונדק מג' הפּונדקאות שבדאַם, לפי ששם היו הבריות מורין עליו באצבע, וכמה פּעמים קמו כל המסובין ונסתלקו למראהו.

לפיכך לא היו הפּונדקים מרוצים שיבוא אצלם אושפּיז שכמותו והיו נועלים דלת לפניו. היה סוחר־הדגים מתבזה לפניהם בכל לשון של תחנוּנים, ולא נתרצו לו, שהיו טוענים: אין המימכר דבר של חובה, אלא הוא דבר של זכוּת.

נלאָה סוחר־הדגים לעמוד במריבה והיה מכתת רגליו ללגימה של ערבית לבי־המזיגה “העיִט האַדמוני”, והוא פונדק עלוב בעיבוּרה של העיר, סמוך לתעלת סלייס, על מנת שישתה שם את קנקן השיכר שלו, ואפילו בבדידה. עונש קשה!

חזר אולנשפיגל ואמר:

“האֵפר מתדפּק על לבי!”

בערב ההוא, לעת הכות הפּעמונים ט' פעמים, קם אולנשפיגל ושׂם פּעמותיו אל “העיט האדמוני”. כיוָן שנכנס וראָה שסוחר־הדגים איננו שם, יצא והיה מהלך על שפת התעלה תחת ענפי האילנות. והיה הירח מאיר באור גדול.

פּתאום תלה עיניו וראה לו לאותו רשע. בבירור גמור ראוהו עיניו, שעה שעבר על פּניו, ושמע שמדבר בקול רם עם נפשו, כדרכם של אנשים ששרויים בבדידה.

“היכן הטמינו את הזהובים?”

“במקום שמצאָם השד!” – השיבו אולנשפיגל בקול צעקה והכה באגרוף על פניו.

צוַח סוחר־הדגים:

“וַי! הכרתיך! אתה – בנוֹ. חוסה עלי, שאני זקן ותש־כוח. מה שעשיתי לא מחמת רשעוּת עשיתי, אלא כדי לעבוד את הוד־רוממותו באמת ואמונה. חוּסה־נא ברוב חסדך. כל רכושכם שקניתי אני מחזיר לך, מחוט ועד שרוך נעל, ואיני מבקש ממך אפילו פּרוטה אחת. המעט לך? קניתי את הכל בז' פלורינין. ואת הכל אני מחזיר לך, ומוסיף סך מחצית הפלורינין, לפי שאיני גביר, ואַל תקבל לשון הרע.”

וכבר היה נופל על ברכיו ומשתחוה לפי אולנשפיגל.

ראָהו אולנשפּיגל שהיה בזוּי ומתועב ופחדן, תפסו והטילוֹ לתוך התעלה.

והלך לביתו.

פה.    🔗

על המוקדות היה אֶפְרָם של הרוגי־מלכות מעלה עשן. והיה אולנשפּיגל הוגה בקלאס ובסואטקין ובוכה ביתמותו.

ערב אחד בא אצל קאתלינה וביקש ממנה עצה ותושייה בעניין נקמתו. ישבה קאתלינה עם נלה לאור העששית ועסקה במלאכת התפירה. שמעה קול פּסיעותיו והגביהה ראשה לאט, כמי שמקיץ משנתו.

אמר לה:

“אֶפרו של קלאס מתדפק על לבי. רוצה אני לגאול את ארץ פלאנדרן. ואני נושא תפילה על כך לשוכן־מרומים, קונה שמים וארץ, ואין תפילתי נשמעת.”

אמרה קאתלינה:

“כי לא יִשעֶה אליך האלוהים; וראוי לך שתפן לרוחות־האיתנים, והמה יושיעוך. בכפילות טבעם, הטבע השמימי מזה והטבע הארצי מזה, מקבלים הם עתירותיהם של בשר־ודם ומוסרים לידי מלאכים, והללו מביאים אותן לפני כיסא־הכבוד.”

“סייעיני במחשבתי, שלעת הצורך נכון אני לשלם מחירה בנפשי ודמי.”

אמרה קאתלינה:

“אני מסייעתך, על מנת שהנערה שאהבתך נפשה תיאות לקחתך עמה לויעודם של רוחות־האביב, לראש־השנה של פריונים.”

אמרה נלה:

“אני אקחנו עמדי.”

יצקה קאתלינה מִמְסָך אפרורי לתוך גביע של בדולח והשקתה לשניהם. נטלה מאותו ממסך ומרחה צדעיהם, נחיריהם, אליוניהם ופרקי־ידיהם, ולאחר המריחה נתנה קמצוץ של אבקה לבנה שיבלעו ואמרה להם שיסתכלו זב"ז בחוזקה למען יהיו נשמותיהם לאחדים.

נסתכל אולנשפיגל בנלה, וענוַת־החן אשר לעיני הנערה הציתה בו רשפי אש.

מיד חש, שמאה סרטנים צובטים כביכול לגופו מכוח הממסך הנ“ל, אחר־כך נתפשטו, – והיו השניים יפים להפליא לאור העששית: הוא בגאון־כוחו והיא בעדנת־חינה. אך שוב לא ראו זא”ז, – שכביכול רדומים בשינה היו. אחר־כך שמה קאתלינה ראשה של נלה על כתפו של אולנשפיגל ואת ידו על לב הנערה. וכך היו שניהם שכובים ערומים זה בצד זה.

והיו מדמים בנפשם, כי בהשיקם זה לזה, שופעים גופותיהם חמימות רכה, כשמש בירח־זיו.

מיד נתרוממו – כן סיפרו אחר־כך – הגביהו עד אדן־החלון, ומשם הטילו עצמם לתוך חלל־האויר והרגישו שהאויר נושאם, כמים שנושאים לספינות.

מיד נתבטלו ממציאותם – הארץ, בה נימנמו אנשים אֶביונים, והשמים, שענניהם כבר התרפסו לרגליהם. והנה דרכה רגלם על אַבְרק, הקַר שבכוכבים. ומכאן – הוטלו אל הקוטב.

בחיל ורעדה היו עיניהם רואות כאן ענק ערטילאי, ענק־החורף, והוא שעיר כולו, מיושב על גוש קרח. במחשופי המים היו דובים לבנים וכלבי־הים שטים ומנהמים על סביבותיו. מיד נשא קולו הניחר והזעיק את הברד והשלג, הסגריר, וענני־העופרת, ערפילי־המחנק הצהובים, והרוחות הסוֹעוֹת, שמביאות את הסופה. במצוָתו נשתוללו כל אלה והיו גועשים והולכים במקום הזה שפניו זועפות.

צחק הענק לכל אותן זועות, ושכב על פרחים, שהיו קמלים ממגע ידו, ועל עלים, שהובישו כהרף־עין מהבל־פּיו. אחר־כך גחן והיה מגרד בצפּורניו את הארץ ומכרסמה בשיניו וקודד בה חור עמוק, להגיע עד לב הארץ ולזללו: להפוך חורש־מצל לפחם שחור, ושדות־בר לקש, ואדמת תנובות לחול־ישימון. אלא שלב הארץ אש־להבה היה, ולא העז הענק לגעת בו ונרתע לאחוריו באימה ופחד.

כמלך במסיבוֹ היה מושל כאן בכיפה, וגומע שמן־דגים גביעים־גביעים, ועל סביבותיו הדובים וכלבי־המים ושלדיהם של כל אותם ברואים שקיפח וקִיטל, בים וביבשה ובמשכנות־העוני. בגילת־נפש הקשיב לשקיקת הדוב, ולניהום כלב־המים, ולניקוש עצמותיהם של אדם וחיה, אשר צפּורני העזָנְיִה והעורב חיטטו בהן, בשחרם לשיור של בשר; וכן עלץ לבו לשמע רעמיהם של גושי הקרח, המתגעשים במים השחורים.

והיה קולו של הענק כקול ניהום של סוּפה, כקול סגריר של חורף, כקול הרוח המייבבת בארובה.

אמר אולנשפיגל:

“קר לי, והאימה בלבי.”

אמרה נלה:

“אין לו שליטה על הרוחות שאוזלות ערטילאיות.”

פתאום נהיתה מהומה גדולה בין כלבי־המים, שקפצו המימה בחפזה; עמדו הדובים וצימצמו אוזניהם ביראה גדולה ונהמו תמרורים, והעורבי נתקרקרו באימה ופחד ונתעלמו בעננים.

מיד שמעו אולנשפיגל ונלה קול הלמות חלושה של איל־ברזל שמקרקר את קיר הקרח, אשר היא משענת הענק. נתבקע הקיר ורגזו מוסדיו.

אלא שלא שמע ענק־החורף כל מאומה והיה נוהם ומנהם בגילה וחדוה, ממלא את מזרקי השמן ומריקם, ומעמיק וחותר להגיע עד לב הארץ ולהקפּיאו, אלא שלגעת בו לא הרהיב עוז.

והיו המַהלומות גוברות והולכות, והקיר מתבקע רגבים־רגבים, ומטר־עוז של גזיזי קרח ניתז בלי הפסק והבהיק על סביבותיו. בלי הפוגות יבבו הדובים תמרורים, ומן המים השחורים עלתה יללת־נכאים של כלבי־המים.

מוּט המתמוטט הקיר. ויום של זיו האיר בשמים: בן־אדם ירד ממרומים, ערום־גו ויפה־תואר, וידו האחת שעונה על קרדום של זהב.

היה זה לוציפר, מלך־האביב.

ראהו הענק, השליך את גביע־השמן ממנו והלאה והפיל תחנונים לפניו, שיגלגל עליו רחמים ולא יהרגנו נפש.

נָשַף מלך אביב, ומהבל־פיו ניטל כל כוחו של ענק־החורף. מיד לקח המלך שלשלאות של יהלומים ואסרו אל הקוטב.

עמד וקרא מה שקרא בקול רם, אך מלא חן וחסד, ומן השמים ירדה אשה אדמונית, ערומה ויפה־להלל. קרבה האשה אל המלך ואמרה לו:

“אתה נגידי ומצַוִי, איש כביר כוח.”

אמר לה:

“רעבה את – קומי אכלי; צמאה את – קומי שתי; יראָה את – קרבי אלי שאני הוא הגבר שלך.”

אמרה לו:

“לך בלבד צמאתי.”

חזר המלך וקרא ז' קריאות בקול גדול ונורא. מיד נתרעֵם רעם בגלגל, והמה ישבו על כסאות המלכות בצל אפיריון של כוכבים ומזלות.

ובלא שום תמורה ושינוי בקלסתר פניהם, שאמרו הדר־מלכות, ובלא שום תנופת־יד או ניד־ראש, שיש בהם לפגום בשלות רוממותם, קראו המלך והאשה.

וכנוע הגלים בים, הגו־נעו לקול הקריאה הזאת הארץ, גושי־האבן וסלעי־הקרח.

מיד שמעו נלה ואולנשפיגל קול נפץ אדיר, משל עוף־ענקים מבקע בהלמות מקורו קליפתן של ביצי־אדירים.

ובתעצומות התנועה הזאת אשר נעה הארץ, עלה ורדת, כמשברי הים, קמו ונהיו דמויות, שמראיהן כתבנית הביצה.

לפתע ביצבצה כה־וכה שפעת אילנות, שענפיהם היבשים סבוכים, ושורשיהם חגים־נעים כאנשים שנתבסמו. אחר נתפרדו האילנות וניזוזו לצדדין, וכר רחבת־ידיים נתמצעה ביניהם. מן האדמה המתנועעת יצאו רוחות־הארץ, מירכתי היער – שְעִירים, מן הים הסמוך – רְהָבים ושָׂרֵי־המים.

בזה־אחר זה הופיעו לנגד עיניהם של נלה ואולנשפיגל גמדים שומרי המטמונים – בעלי חטוטרות וטלפיים, משופעים בשער הרבה, צוֹאים וכעוּרים למראה – אלופי־האבנים, שדי היער, אדני־השדה, שחיים כאילנות ובמקום פֶּה ואיצטומכא יש להם בתחתית הפרצוּף פקעיות־של־שורשים, המשמשים להם ליניקת מזונם ממעֵי האדמה: אחריהם באו שָרֵי הבצֶר, שאינם יודעים לדבר ואין להם לא לב ולא קרביים, והמה נעים כאבטומטין מבהיקים. היו כאן ננסים, בשר ועצמות, שזנבותיהם זנבות של לטאות, ראשיהם ראשי צפרדעים, ופנס להם בקודקודם, ובלילות קופצים הם על כתפו של עובר־אורח שיכור, או כתפו של הלך פחדן, מושכים אותם ליוון־מצולה או לירכתי־יער, באור פנסם המבליח, שנדמה עליהם, על אותם עלובים, כנר הדולק במעונם.

היו כאן גם פייות־של־פּרחים – פּרחי החן והכוח אשר לנשים, ערומות ובלא סומקא של בושה מחמת מערומיהן, שגאותן על יופין, ואין להם שום כסות כלל, פרט לשערותיהן.

עיניהן הבהיקו בזיו לחלוחי, משל לצדף במים; בשר־גופן צח ומוּצק, לבן ומופז באור; הבל פיהן, אדום־השפתיים והפתוח קמעא, היה מבושם בריח ניחוח, שנוסך שכרון רב יתר מפרחי היסמין.

הלא הן הפייות, הנישאות בערבים על פני חורשות וגנים, או במעביות של יער חולות־אהבה ושוחרות, במשעולים השרויים בצלם של אילנות, נפש אנושית, כדי להתענג עליה. עלם ועלמה כי יעברו על פניהם – וביקשו ליטול נשמתה של הנערה, ואם לא תעלה בידן – ונטעו בלבה של הנערה, שעדיין סרבנית היא, תאוה עזה, עד שמיד מתמכרת לאהוב־לבה, וכל כך למה? לפי שחצי מניינן של הנשיקות מקבלת אותה פייה־של־פּרחים.

וראו אולנשפיגל ונלה גם את הרוחין הממונים על הכוכבים, ואת המלאכים הממונים על הרוחות הקרות והחמות. בזה־אחר־זה ירדו ממרומי־השמים אלה העלָמים קלי־הכנפיים המַפרים את האדמה.

אחריהן הופיעו בשמים צפּרים־נשמות, סנוניות חינניות, ובהופעתן – הצהיל האור, וכל הננסים והגמדים, פייות־הפרחים ואלופי האבנים, נגידי הבצר ואדני השדה, שרי המים, האש והארץ קראו פה אחד:

“אור! לְשָד! תנו כבוד למלך האביב!”

ואף־על־פי שקראו פה־אחד, והיה קולם רם הרבה מקול נהמתו של הים הסוער, יבבותיה של הסופה ושריקותיו של הרוח המשתולל, מכל מקום נתרונן כמנגינה שיש בה מן ההוד באוזניהם של נלה ואולנשפיגל, שצימצמו עצמם ועמדו בלא אומר ובלא ניע מאחורי גזע של אלון מסוקס.

אך ביותר גבר עליהם פחדם, כשכל הרוחין לאלפים פשטו לישב על גבי שרצי־שחץ עצומים לגודל: עכבישים וקרפודים שיש להם חדק של פיל, נחשים שנשתרגו צנפה אחת, תנינים הזקופים על זנבותיהם וכת של רוחין בלועותיהם הפעורים, נחשים, שלמעלה משלושים ננסים וננסות רכובים בפישוק־רגליים על גופם המרתיע, ורבואות שרצים, כבירי־מידות יותר מגליית הפלשתי, מזוינים בסייפין, כידונות, חרמשים ומַגָלים משוננים, מלגזים בעלי ז' קלשונים, ושאר כלי־מוות וכלי־משחית למיניהם. והיו מתלַחמים ומתכַתשים בפרץ וצוָחה, וכל דאלים זולל את החלש ממנו, ומיד משמין והולך, מתעבה והולך, ללמדך, כי המוות עושה את החיים, והחיים עושים את המוות.

ומכל המַרגשה הזאת של המון רוחין הומים ובלולים וגועשים עלה קול רעש גדול ונורא, כקול שאונו של רעם־בגלגל והמונם של מאה בתי־מלאכה של גַרְדיים, בַּטָשים וחרשי־ברזל, שעובדים כולם בבת אחת.

פתאום הופיעו שרי לשד־האדמה, גוצים ומסורבלים, שמתניהם עבות כפיטס של היידלברג⁵⁸ ושוקיהם גדולים כחביונות של יין; ושריריהם חזקים וחסונים כל־כך, שאפשר היה לשער שכל גופם עשוי אשכולות־אשכולות של ביצים גדולות וקטנות, שנצמדו והיו לאחדים, וכל השרירים נחפּו עור אדמומי ושמנוּני, המתנוצץ כזקנקניהם הקלושים ושערותיהם האדמוניות, ובידיהם ספלי־אדירים, הממולאים מין משקה־משוּנה.

משראום הרוחין, מיד מלאה עדתם המולה וריגוש מגודל השמחה; אילנות ושאר צמחים נעו אילך־ואילך, והאדמה נתבקעה לפצות פיותיהם ולשתות.

ושרי־הלשד הריקו גביעיהם: מיד הכל עטה ירק, חנט פגיו, נתן ציץ. עשב־השדה הרחיש רמשים מצרצרים, והשמים נמלאו צפרים ופרפרים. ושרי הלשד מזגו והלכו, וכל אחד ואחד לפי כוחו שלו שתוּ לרוָיה משיקוּי־המגָדים. פייוֹת־הפּרחים פּתחו פִּיותיהן הקטנים, וקצתן חגוֹת מסביב לשׂרי־מַשקיהם האַדמונים ומנשקות אותם מנשיקות פּיהן, לקבל מהם בעבור זה תוספות משקה; והיו שעמדו בפישוט־יד של בקשה; והיו שעמדו מאושרים והניחו שיזליפו עליהם. אך אלה ואלה, מי בריצה ומי בטיסה, מי בניע ומי במפוּגה, מי בצמאון ומי ברעבון, כולם כאחד נתאווּ לשיקוּי־המגדים, ועם כל טיפּה וטיפּה שזכו לקבל גָדלה חיוּתם. ושוב לא היו בכאן זקנים, אלא כולם, כיפים ככעוּרים, נתמלאו כוח־עלומים ונעוּרים ושפעת חיים.

והיו צוחקים וצועקים ופוצחים שיר ורצים כסנאים על בדי העצים להשיג איש את רעהו, וכל זכר מבקש את נקבתו ותחת כיפת־השמים עושה את מלאכת־הקודש של התולדה.

מיד קרבו שרי לשד־האדמה, אל המלך והמלכה ונתנו להם קובעת גדולה מלאָה משיקוּי־המגָדים. שתו המלך והמלכה ונשקו זל"ז. וחיבק המלך למלכה ואת השיוּר שבגביע שפך על האילנות והפרחים, והרוחין ושרי־הלשד קראו ואמרו:

"הַלְלו לחיים! הַלְלו לאויר הצח! הַלְלו לכוח!

וכולם כאחד ענו:

“הַלְלו לתולדה! הַלְלו לכוחה!”

חיבק אולנשפיגל לנלה, ועם שהוא מחזיקה בין זרועותיו, החל המחול; והוא סחרחר כסחרחרת העלים בסערת הרוח, והוא כנחשול שבְּיָם, שהכל נע והולך, – אילנות ודשאים, הרַחַש למינהו, צפרות־הכרמים, ארץ ושמים, מלך ומלכה, פייות־הפּרחים, שרי־הבצר, שׁדי־המים ושׂעירי־היער, ושׂרי־האבן, וגמדים בעלי טלפיים, ואַדני־השדה, וננסי־הפּנסים, והרוחין הממונים על הכוכבים, ועשרת רבוא שרצי־השחץ, המשרגים חַרבותיהם. חרמשיהם המשוּננים בחלָלו של עולם, ז' הקלשונים – מחוֹלַת־מחניים של עַרבּוֹלת, המתחוללת בחלָלו של עולם. מחול שלקחו בו חבל שמש וירח, וכוכבים ומזלות, רוח וענני־שמיא.

והאילן, שאולנשפיגל ונלה נשענו אליו, נישא במערבולת, ואולנשפיגל לחש לנלה:

“אבדנו, יקירתי.”

שמעם אחד הרוחות, ראה שבשר ודם הם, וצעקה נתמלטה מפיו:

“בני־אדם כאן! בני־אדם כאן!”

מיד התיקם מן האילן והטילם לתוך ההמון.

ונלה ואולנשפיגל נפלו מעדנות על הרוחין, והיו הרוחין מטילים אותם אלו באלו וקוראים:

“שלום עליכם, בני־אדם! ברוך בואכם, תולעי־ארץ! למי חפץ כאן בנער ונערה? לפקדנו באו, החלושים!”

והיו נלה ואולנשפיגל מועפים מיד ליד ומצעקים תחנונים:

“חוסו־נא!”

אך לא שעוּ אליהם הרוחין, והם נצנפו צנפה כדוּר בחלל האויר, ורגליהם למעלה וראשם למטה, נישאים כמוֹץ ברוח־סערה, והרוחין מוסיפים וקוראים:

“הַללו לזכרים וּנקבות! ירַקדו־נא כּמונוּ!”

ביקשו פייות־הפּרחים להפריד את נלה מאולנשפיגל, והכוּה מכות נמרצות, ומן הסתם היו קוטלים אותה, אילולא מלך־האביב שהפסיק המחוֹל ברמיזת־יד.

“הביאו לפני את שני הפשפשים הללו!”

מיד התיקום זה מזה, וכל אחת מפייות־הפרחים ניסתה ליטול את אולנשפיגל מצרתה ולחשה לו על אוזנו:

“טיל, וכי לא מוכן אתה למות למעני?”

והשיב אולנשפיגל:

“לאלתר!”

והננסים, אדני־השדה, שנשאו את נלה, אמרו:

“מדוע אינך רוח, כמונו, כי־עתה יכולנו לקחתך.”

והיתה נלה משיבה:

“האריכו אפיכם.”

עד שקרבו אל כיסא ־המלכות, ולמראה קרדום־הזהב וכתר־הברזל אחזום חיל ורעדה.

אמר להם המלך:

“למה באתם לכאן, בני רזוֹן?”

ולא ענוהו דבר.

אמר המלך:

“ידעתיך, זרע המכשפה! ידעתיך, צפיע הפּחמי! אך כיון שבכוח הכישוף חדרתם לבית־היוצר הזה של התולדה, מדוע בלומים חרטומיכם, כתרנגולים סרוּסים ואבוּסים?”

נתחלחלה נלה למַראה הבלָהה, ואלו בלבו של אולנשפיגל נתחדש הבטחון הגברי ויען:

“אֶפרוֹ של קלאס מתרפק על לבי, הדר־כבוד־רוממותך האלוהית! מלאך־המוות משוטט על פני ארץ פלאנדרן וקוצר בשם האפיפיור כל חזק שבגברים וכל יפה שבנשים; זכויותיה חוּללו, בריתה הופרה, הרעב ישכּלנה, אורגיה וסוחרי־אריגיה עזבוה ומבקשים פעולת־שכיר בארץ נכר. אם לא יחישו לה עזרה, אבוד־תאבד. הוד רוממותו, הנני הקטון באלפי פלאנדרן, שבא לעולם זה, ככל בשר־ודם. חייתי כאשר יכולתי, חיים שאין בהם שלימוּת ויש בהם בערות, בלא תורה ובלא דרך־ארץ, ואיני ראוי לשום חסד, לא מידי שמים ולא מידי בשר־ודם. ואלו סואטקין אמי, מתה מצער ועינויים קשים; וקלאס אבי נשרף באש איומה, חפצתי לנקום את נקמתם, ופעם אחת כבר נסיתי להפיק את חפצי; וכן חפצתי שאת הארץ הענייה הזאת, אשר עצמותיהם זרוּעות עליה, תחזינה עינַי מאושרת נפשי לנכאים ותרעומת וקראתי אליך ונזקקתי לכוח־קסמיה של קאתלינה, והנה באנו, אני ובת־לוייתי הנחרדת, להפיל תחנונינו לפניך, הדר־כבוד־רוממותך האלוהית, שתצמיח ישועה לארץ האמולה הזאת.”

פתחו המלך והמלכה ואמרו יחדיו:

בָּאֵשׁ וּבַחֶרֶב בַּקְּרָב וּבַמָּוֶת

חַפֵּשׂ אֶת הַשִּׁבְעָה.

בְּטֶבַח וָהֶרֶג בְּדָם וּבְדֶמַע

מְצָא אֶת הַשִּׁבְעָה! –

אֵימִים וְזֵדִים וּכְעוּרִים פִּגְעֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, – 

שְׂרֹף אֶת הַשִּׁבְעָה!

חַכֵּה הַסְכֵּת וּרְאֵה, הַגִּידָה, עָלוּב, הֵן תִּשְׂמַח?

מְצָא אֶת הַשִּׁבְעָה!

וכל הרוחין החרו־ריננו אחריהם בצוותא:

בְּטֶבַח וָהֶרֶג בְּדָם וּבְדֶמַע

מְצָא אֶת הַשִּׁבְעָה!

חַכֵּה, הַסְכֵּת וּרְאֵה, הַגִּידָה עָלוּב, הֵן תִּשְׂמַח?

מְצָא אֶת הַשִּׁבְעָה!

אמר אולנשפיגל:

“הדר־כבוד־רוממותך, ואתם, רבותי הרוחין, הרי איני שומע לשונכם, וַדאי אתם משטים בי.”

ולא הקשיבו לו וענו ואמרו:

וְהָיָה כִּי יִשַּׁק הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם, – 

וְחָדְלוּ הַדְּמָעוֹת וְהַמָּוֶת. מְצָא אֶת הַשִּׁבְעָה

וְהָאֵזוֹר!

וכך היו שרים במקהלה עצומה ובעוז־רננים אדיר מאוד, עד שנחרדה הארץ ויילפתו השמים לקול שירתם.

והיו הציפרים מצפצפות, הינשופים מצווחים, האנקורים מצייצים מפחד, ונשרים חגים־וטסים אילך ואילך בקול צריחה. וחית־הארץ – האריות, הנחשים, הדובים, האיילים, הצביות, הזאבים, הכלבים והחתולים – שאגו, ושרקו ונאקו, ויבבו, ונבחו ויללו בקולות־אימים.

והרוחין שרו:

חַכֵּה, הַסְכֵּת וּרְאֵה,

אֱהַב אֶת הַשִּׁבְעָה

וְהָאֵזוֹר!

פתאום קרא השכוי, וכל השדין והרוחין נמוגו בערפל, פרט לגמד רע־הלב, השד הממונה על הבצר אשר במעי־האדמה, שתפס לנלה ולאולנשפיגל ובלא רחמים הטילם לתוך התהום.

ויקיצו, והמה שכובים זה ליד זה, כאחרי שינה והיו רועדים מצינתו של רוח־שחרית.

ואולנשפיגל ראה את גופה של נלה מוּפז בזיוָה של חמה בזריחתה.

חסל ספר ראשון

 

ספר שני    🔗

א.    🔗

בבוקר ההוא, שבוקרו של יום אלול היה, נטל אולנשפיגל את מקלו, ג' פולרינין, שנתנה לו קאתלינה ליציאות־הדרך, אוּמצה מכּבדו של חזיר וככר של לחם, ויצא מדאם לילך לאנטוורפן לבקש את השִבעָה. ונלה רדומה בשינה.

נטפל אליו כלב אחד, שריח הכבד עלה באַפּו, והיה כרוך בעקבותיו. ביקש אולנשפיגל לטורדו, אך כיוָן שראה שנתעקש לרוץ אחריו, פנה ואמר לו בזה הלשון:

“כלבי מחמדי, לא מחכמה אתה עוזב בית־אדוניך, שמַעדני־מלך מעותדים לך שם, שיירים מבוסמים ועצמות ממוּחָיוֹת, ומתלַוֶה לדרך של הרפּתקין עם נע־ונד פּלמוני, שאפשר לא יהיו לו לפרנסתך אלא עשבין ועיקרין בלבד. ואתה, כלב סכל, לו שמעֵני: סוב, שוב לך אל אדוניך, ומנע עצמך מגשם ושלג וגזיזי־ברד ועֲרִיפי־אבק וחשרת ערפילים וחלקלקות, וכיו”ב מנעמים, שמזומנים לארחי־פרחי מששת ימי בראשית.

היכבד ושב לך בקרן־זוית של אָח מבוערת, צנוּף כמין צרור, והתחמם באש־נעימות; ואני אלכה לי לבדי בטיט ורפש ובאבק־דרכים, בקרירה וחמימה גדולה, היום יאכלני החורב, ומחר יאכלי הכפור, ואני שׂבע בערב־שבת, ורעב באחד־בשבת. אכן, בחכמה אתה מכלכל מעשיך בשובך למקום שבאת הימנו, הו כלבלב שלאו בעל־נסיון אתה!"

אלא שניכר בו, בהאי כלבא חציפא, שלא הֵשים כלל אוזן שומעת לדברי־סילוקין של אולנשפיגל והיה מכשכש לו בזנבו ומכרכר לו בחוזק ונובח בקול, מגוֹדל תאַות־אכילה. סבר אולנשפיגל, שמחמת חיבה וריעות עושה הכלב מה שעושה. אלא שנשתכח הימנו נתח הכבד שמונח באמתחתו.

הלך אולנשפיגל, והכלב אחריו. כיוָן שעשו בדרך הזה כשיעור פּרסא אחת, ראו עגלה רתומה לחמור, שעומד וממיך ראשו לארץ. במדרון שבצדה של אותה דרך היה פלוני בעל־בשר יושב בין ב' שיחים של דרדרים מזה ומזה, בידו אחת שוק של אַיִל, שהוא מגרמו בכל פה, ובידו השניה צלוחית, שמפיה הוא מושך לפיו; ולסירוגין, בין זלילה לסביאה, נותן לקולו בהִי ואנחה.

עמד אולנשפיגל, – עמד הכלב כיוצא־בו. כיון שנתבסם מריחו של שוק וריחו של כבד, ניתר ממקומו והיה רץ ועולה במעלה־המדרון, עד שישב לו על עכוזו בצדו של אותו בעל־בשרים והיה טורדו בשולי מקטורנו ותובע בפה חלקו בסעודה. הדפו הלה במרפקו וגנח תחנונים ונאנח תמרורים והגביה השוק שבידו. אותה שעה אחז הבולמוס לכלב, ונשא אף הוא קולו על פי דרכו, והחמור שהיטב חרה לו בַּאֲסִירָה זו שהיה אסור לעגלה, שמחמת כך מתייגע ואינו משיג הדרדרין, פתח פיו ונאנק נאיקה גדולה ומרה.

אמר בעל־הבשרים לחמורו:

“מה זאת היתה לך, יאן?”

נענה לו אולנשפיגל ואמר:

“לא כלום… שכל עיקרו מבקש לסעוד לבו בקוץ ודרדר, שפשטו על סביבותיך, כאותם שפשטו מסביב לאדוננו כריסטוס על מעלות העזָרָה של להקת המשוררים אשר בטסנדרלוֹאוֹ. הדעת נותנת שלא היה הכלב דנן משמט עצמו מלקנות לו בנשיכה שוק־של־איל זה שבידי מר; אלא שלפי שעה אני מפרנסו מכבדו של חזיר שיש עמדי בזה.”

עם שהכלב זולל את נתח הכבד, דיקדק בעל־הבשרים לבדוק את העצם שבידו שחזר לכרסמה, עד שנתכַּלֶה הבשר שנשתייר בה, והטילה לכלב גרומה ומגוּרמת. עט אליה הכלב והיה שוקד לגורסה על גבי הדשא.

אותה שעה הגביה בעל־הבשרים ראשו, ואולנשפיגל הכיר את לאמה גודזאק איש דאם.

אמר לו:

“לאמה, מה לך כאן שטוף בזלילה, סביאה וגניחה? שמא סרדיוט פלוני צרם אוזנך בלא שום דרך־ארץ כלל?”

נתאנח לאמה ואמר: “וי לי, אשתי שלי! אבוי לי, זוגתי שלי!”

וכבר ביקש לגרגר לתוך פיו את היין מן הצלוחית שבידו, אלא שהקדימו אולנשפיגל, עיכב בידו ואמר לו: “אל תהא בהול לשתות, שאין שתייה מבוהלת יפה אלא לכליות בלבד. ומוטב שתהַנה זו למי שאין לו בקבוק בסלו.”

אמר לו לאמה: " נאה דרשת, הגם נאה תשתה?"

והושיט לו הצלוחית שבידו.

לקח אולנשפיגל הצלוחית, הגביה מרפקו כדרך המגרגרים, החזיר הצלוחית ללאמה ואמר:

“אהיה אספָּמי בעיניך כל ימַי, אם נשתייר בה כדי לכלוך פיו של אנקור.”

נסתכל לאמה בקנקן ובמה שאין בו, נתאנח תמרורים פשפש באמתחתו, שלף מתוכה בקבוק שני וחתיכה של נקניק, פרס לאותה חתיכה פרוסות־פרוסות והיה לועסן בפנים אבלות.

שאלו אולנשפיגל: “הזה דרכך בכל עת לאכול בלא שום הפסק?”

השיבוֹ לאמה: “לעתים מזומנות, אלא שכל עיקר אכילתי המרובה לא באָה אלא לעקור מלבי הרהורים של עַצבות. אַיךְ, אשתי?” – נתאנח מעומקא דליבא, מחה דמעות־עיניו ופרס לעצמו מן הנקניק פרוסות טבין ותקילין.

אמר לו אולנשפיגל: “לאמה, חס ושלום שאתה אָץ לאכול בחפיזה יתירה, ואין בלבך רחמים על הֵלך אביון?”

והיה לאמה בוכה ומושיט לו ד' פרוסות, ואולנשפיגל אוכלן, ונפשו מתפוגגת עליו מגודל העריבוּת שערבו לו.

ולאמה, שלא פסק פיו מלעיסה וגניחה, נשא קולו ואמר:

“אהה רעייתי, זוגתי הכשרה! ברה כחמה היתה ויפת־קומה, קלה כצפּורת־כרמים, מהירה כקוי־הבזק, וקולה כקול החוּגא ברינתה. תמצא לומר שאהבה יתירה אוהבת היתה להתקשט בבגדי־חמודות, שהיא יאה להם, והם יאים לה? צא וראה שאפילו פרחים שבגן לובשי בגדי־תפארת! אילו ראית, בני, חמדת ידיה, שקטנות הן וזריזות באהבים כי עתה מנעתן מליגע בסיר־המבשלים וכלי־מרחשת כאחת הטבחות והרקחות, שאש הכיריים עשויה להשחיר עור־בשרה כשולי קדירה, והוא צח מחלב. ועיניה! הלא ממַבטן בלבד נתמוגגה עלי נפשי מריבוי התענוג… – לגום־נא לגימה אחת מן היין, ואני שותה אחריך. – הה! מדוע לא יצאה נשמתה! טיל, את כל הליכות־הבית נטלתי על עצמי, למונעה מטירחה של כלום; אני הוא שכיבדתי הבית והצעתי ערשנו, אשר עליה נסתרחה לה לעת־ערב. מדושנת מרוב עוֹנג ונלאית מרוב טוֹבה; אני שהדחתי הכלים; ואפילו התכבוסת מעשה־ידי שלי היתה… – אכוֹל, טיל, שנקניק זה מעשה גנט הוא! – עתים הרבה היתה יוצאת לשוּח ומאחרת לבוא לסעודת־הצהריים, אלא שמרוב עליצות שעלץ לבבי למראיה, לא נתנני להוכיחה על פניה. לפי ששמח־בחלקי הייתי, כשעל משכבנו בלילות לא אָנפה בי להפוך לי עורף־ולא פנים. ועתה וי לי שכל משושי גלה ממני… – שתה מן היין הזה, שֶמִגִתָּה של בריסל הוא, ומעשהו כמעשה הבורגונדי.”

שאלו אולנשפיגל: “ולמה נסתלקה?”

והשיב: “כלום יודע אני? אַיה־אים אותם ימים שעדיין הייתי מסובב אותה ומייחל בלבי לשאתה לי לאשה, והיא מתחמקת מפנַי מעוצם האהבה והיראה? נחשפו זרועותיה העגולות והלבנות, וחשה שאני צופה בהן, מיד, בהסח־הדעת, כביכול משלשלת עליהן השרווּלין לכסותן. ופעם־בפעם מתרַצָה לקבל אהבתי; אותה שעה שרוי לי לנשק עיניה היפות, שהיא עוצמתן, ועורפה הרחב והמוצק; מדי חלחלה אוֹחזתה, וצעקה קלה מתעקרת מפיה, והיא מחזירה פּניה אלי ושולחת הסנוקרת באפּי, וכשצוַחתי “וַי” וטפחתי לה טפיחה של חיבה, היתה מצחקת כנגדי, שלא היו בינינו אלא מזמוטין ושחוק. – טיל, הנשתייר שיוּר כלשהו בצלוחית?”

ענה אולנשפיגל: “הן.”

ולגם לאמה והאריך למעניתו:

“… ופעמים, בשעת רצון, כורכת שתי זרועותיה על צוָארי, ואומרת: “יפה אתה!” ומעתירה עלי מנשיקות־פיה, משל רוח תזזית נכנסה בה, ק' פעמים רצופות, ודוקא על מצחי ועל לחיי, ובשום עניין ואופן לא על שפתי־פי. עד שיום אחד שאלתיה לטעמו של דבר, היאך צניעות גדולה זו וחירות מרובה כל־כך עולות לה בקָנֶה אחד ומשמשות בערבוביא? מיד נטלה קֶלֶת שלה, שמוצבת על הארון, הוציאָה משם בובה של תינוקת, מקושטת בכלי שיראין ואבני־חן הרבה, ואמרה לי: “אי אפשי בכיוֹצאת־בזו” והדעת נותנת, שמחמת חשש שחששה אמה־יולדתה, שמא תצא, חלילה, לתרבות רעה, סחה לה, שמנשיקות פה־אל־פה ולדות באים לעולם. הו, שעות של גילת־נפש! הו, אהבה־בתענוגים! – טיל, הסתכל נא באמתחתי וראה, אם יש בה קותל של חזיר?”

“חצי קותל!” – אמר אולנשפיגל ונתנוֹ ללאמה, שבלעו כולו כמות שהוא. נסתכל בו אולנשפיגל ואמר: " קותל זה אין כמוהו יפה לאיצטומכא שלי!"

“גם לשלי,” – השיבו לאמה והיה חוטט בצפּורניו בינות לשיניו, – וַי לי, שלא תחזינה עוד עיני את שאהבה נפשי, שעקרה רגליה מדאם. רצונך שנצא בעגלתי ונחפשנה יחדיו?"

אמר אולנשפיגל: “מסכים!”

אמר לאמה: “ויש עוד שיור של כלום בתוך הצלוחית?”

אמר אולנשפיגל: “לא שיור ולא כלום.”

מיד ישבו בעגלה, ובן־האתונות הפטיר נהיקה של תמרורים לברך את ברכת־הפּרידה ומשך העגלה והלך.

והכלב, כיוָן שאָכל לשוֹבע, נשא רגליו ויברח בחשאי, בלא שום פּתחון־פה כלל.

ב.    🔗

היתה העגלה מיטלטלת והולכת על גבי הסכר, שמפסיק בין התעלה מזה והאגם מזה, ואולנשפיגל, שנשתקע בהרהורים, שׁיעע בפיסת־ידו את בית־הנפש התלוי לו על חזהו, ובו אפר־הקודש אשר לקלאס, והיה תוהה בלבו לידע, אם אמת־נכון הוא חזיון־הלילה אשר חָזָה, או כל־עיקרו דברים בטלים? ההיו רוּחין ושֵדין משַטין בו כל אותו הלילה, או על דרך־הסוד נתכוונו לרמזו פשר הדבר אשר עליו לבקשו באמת ואמונה, כדי להצמיח ישועה לארץ־אבותיו?

על־חינם נתחבט להבין את סוד השבעה והאזור. עמד וצירף למניין את הקיסר שהלך לבית־עולמו ואת המלך החי עדֶנָה. ואת הגבירה מארגריטה, ואת האפיפיור שברומי, ואת האינקוויזיטור הגדול, ואת כוהן־הראש אשר למיסדר־הישועים⁵⁹ – ומצא את ששת אנשי־החמס רשעי ארצו ומולדתו, שהיה מוכן לשרפם חיים לאלתר, אלא שהדעת נותנת, כי לא אליהם כוָנת המכוון, שאין כאן רבותא, ומלאכה קלה היא לשרפם, אמור מעתה: לא בכאן, אלא במקום אחר יש לבקש את השבעה.

והיה חוזר ומשנן בנפשו:

וְהָיָה כִּי יִשַּׁק

הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם,

– וְחָדְלוּ הַדְּמָעוֹת וְהַמָּוֶת.

אֱהַב אֶת הַשִּׁבְעָה

וְהָאֵזוֹר!

ואמר:

“הה, באש ובחרב, בדם ובדמע לחפש את השבעה, לשרוף את השבעה, לאהוב את השבעה! מי הם ואיזה הם? אך לריק ייגע מוחי להבין: היכן מָציתָ שיהא אדם שורף את אשר יאהב?!”

כבר גימאה העגלה כברת־ארץ רבה, והמה שמעו פתאום קול צעדים וקול מזמר־זמר ואומר:

הַלֹּא רְאִיתֶם, הָהּ, עוֹבְרֵי־אֳרָחוֹת,

רֵעִי, עֲזָבַנִי אֱלֵי אֲנָחוֹת.

כְּחֵפֶץ־לִבּוֹ יְשׁוֹטֵט בִּבְלִי־הֶרֶף;

הֲלֹא רְאִיתֶם אֶת אֲהוּב־לְבָבִי?

כִּתְפֹשׂ לוֹ הַנֶּשֶׁר מֵעֵדֶר רָחֵל,

תָּפַשׂ אֶת לִבִּי, שֶׁהָיָה לוֹ לְטֶרֶף.

נָאֶה הוּא פִּרְקוֹ, אַךְ זָקָן לֹא גִּדֵּל;

הַלֹּא רְאִיתֶם אֶת אֲהוּב־לְבָבִי?

אִמְרוּ לוֹ, הַגִּידוּ: כָּלּוּ מִיַּחֵל

עֵינֶיהָ שֶׁל נֶלֶה בַּיּוֹם וּבָעֶרֶב.

הָהּ טִיל שֶׁאָהַבְתִּי, אַיֶךָּ, הוֹלֵל?

הַלֹּא רְאִיתֶם אֶת אֲהוּב־לְבָבִי?

עֵת כִּי יֹאבַד בֶּן־זוּגָהּ שֶׁל יוֹנָה,

הֵן תֶּהְגֶּה נְכָאִים וְלֹא תֶּרֶף.

כֹּה יִשָּׁבֵר גַּם לְבַב עֲגוּנָה…

הַלֹּא רְאִיתֶם אֶת אֲהוּב־לְבָבִי?

טפח אולנשפיגל על כרסו של לאמה ואמר לו:

“בלוֹם בּי־מַפוּח שלך, הבַטנוּני!”

השיבו לאמה: “וי לי! שלא קלה היא לבעל־בשרים אשר כמוני!”

אלא שאולנשפיגל כבר סילק דעתו הימנו, טימן ראשו מאחורי וילון אחד מוילוני העגלה, העמיד קול ניחר, כקולו של שיכור שמסלסל בזמר ושר לאמור:

רָאִיתִי הֵיטֵב אֶת דּוֹדֵךְ הַפָּרוּעַ:

יוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן, הַבָּלוּי וְרָעוּעַ,

עִמּוֹ בַּעַל־כֶּרֶס

עִמּוֹ בַּעַל־כֶּרֶס זוֹלֵל וְחָבִיב. ־

הֵיטֵב רְאִיתִיו.

אמר לאמה:

“טיל, חרב חדה תחת לשונך היום.”

אלא שלא שעה אליו אולנשפיגל, שירבב ראשו בין הוילונים ואמר:

“נלה, התכיריני?”

נתחלחלה נלה, והיתה צוחקת ובוכיה חליפוֹת, ובעיניים שנתלחלחו מדמעות קראה ואמרה:

“אני רואה אותך, בוגד בליעל?”

אמר לה אולנשפיגל: “אם רצונך להכותני, הנה יש עמדי מקל־חובלים, שכובדו יאה להפליא מכות, וסיקוסו נאה ליתן סימנים בגוף.”

אמרה לו: “טיל, ההלכת לחפש את השבעה?”

אמר לה: “כן.”

היתה בידי נלה אמתחת מלאה וגדושה, הושיטתה לאולנשפיגל ואמרה:

“טיל! אמרתי בלבי: לא טוב היות האדם מהלך בדרכים בלא אוָז משובח, שמופלג בשומן הרבה, וקותלו של חזיר, ונקניקין של גנט, וכיו”ב דברים של אוכל־נפש; אָכלם־נא וזכרני לטובה."

ראה לאמה את אולנשפיגל, שתולה עיניו בנלה ואינו מתכוון כלל ליטול האמתחת מידה, שירבב ראשו במיפלש אחר שבין הוילונותיים ואמר:

“עלמה־הרואה־את־הנולד! אם לא יקח, ח”ו, הלא מחמת היסח־הדעת בלבד. אדרבא, תני לי האוָז הזה, הבי לי הקותל הזה, פּשטי לי נקניקין אלה, ואני משמרם לו!"

אמרה נלה: “מיהו בעל פּרצוף־פנים נחמד זה?”

אמר אולנשפיגל: טַרְפָּם של חיי־נישואין, שיסורים רבים היו ממרקין אותו עד שנמשל כתפּוח המשולק, אילמלא שקידה יתירה ששקד לסעוד כוחו במיני מזונות."

נתאנח לאמה ואמר: “כן דיברת, בני.”

היתה החמה קופחת ראשה של נלה; עמדה וכיסתו בסינרה. נתאוה אולנשפיגל להתייחד עמה ואמר ללאמה:

“רואה אתה אשה זו, שמהלכת על פני האפָר?”

אמר לאמה: “כן, רואה אני.”

אמר אולנשפיגל: ואינךָ מכירה?"

אמר לאמה: “וי! וכי שלי היא? גם לבושה אינו כדרך בנות־הכרך.”

אמר אולנשפיגל: ועדיין מסופק אתה, חולד סגי־נהור שכמוך!"

אמר לאמה: “ואם לא היא זאת?”

והשיבוֹ אולנשפיגל: “אם לא יועיל לא יזיק; ששם, מצד שמאל, כלפּי צפון, יש בי־משקאות ושם מזומן לך “ברוֹינביר” משובח. שם נזדמן עמך, והרי לך הקותל להקדיח צמאונך הטבעי.”

ירד לאמה מן העגלה ובמרוצה נמהרת שם פעמיו אל האשה שבאפר.

אמר אולנשפיגל לנלה:

“למה לא תקרבי אלי?”

אחר־כך היה מסייעה לעלות לעגלה, הושיבה על ידו, הסיר את סינרה מעל ראשה ואת רדידה מעל כתפיה; נשקה ק' נשיקות ואמר:

“אנה הלכת, שאהבה נפשי?”

החרישה נלה מלהשיב, אך כמעט פג רוחה מריבוי השמחה; ואולנשפיגל, שנפוג גם הוא בגילת־נפשו כי רבה, אמר לה:

“ובכן, הנך עמדי! ורדי־הבר אשר במשוכות־הגנים אין בהם מנועם האודם אשר לבשרך הצח. לא מלכה את ולא בת־מלכה, ואף־על־פי־כן מבקש אני לעטר ראשך בעטרת הנשיקות מנשיקות פּי. זרועות־ידיך החמודות, המצוינות ברוֹך ובוַרדיוּת, הלא רק לחיבוקים בראן אלוהי־האהבה! הו! יעלת־החן, שאהבה נפשי, האם לא תבולנה כתפיים אלו ממגע ידי, שידי גבר גסות הן? פרפר קל־כנפיים נח על קרפול אשר עינוֹ עין הארגמן, ואני, גולם ולא איש, איכה אוכל ואנוח על לבנוּת עורך הזורחת, ולא תיקמל? האלוהים שוכן בזבולו, המלך יושב על כיסא־מלכותו, והשמש לובש גאות בגובהי שחקים; ואני – האלוהים אני, או מלך על כס־המלוכה, או המאור הגדול, שזכיתי לעמוד קרוב־קרוב אליך?! הו, שערותיך הרכוֹת ממשי! נלה, הנה אני קורע, הנה אני טורף אותך טרף! אך אַל תיראי, איילת־לבבי! רגלך החמודה – מנין לה צחוּת הלובן הזה? הרחצוה בחלב?”

ביקשה נלה לקום, ואמר לה אולנשפיגל:

“למה תירָאי? האם לא השמש היא הזורחת עלינו ועוטה זהב? אל נא תוסיפי להשפיל עיניך. הסתכלי בעיני וראי רשפי אש־הפלאות שאת רושפת בהן. שמעיני אהובה, האזיני יקירה: הנה שעת המרגוע אשר לצהריים; העובד שרוי בביתו ומחיה נפשו בנזידו; מדוע לא נחַיה נפשותינו באהבה? הו, מי יתנני שנות־אֶלף לדלוֹת פּניני־הוֹדוּ על ברכיך!”

אמרה נלה: “גונב לבבות!”

והמאור הגדול היה נותן זיוו בעד וילונה הלבן של העגלה, והחוגא אומרת שירה על פני שדה התלתן, ונלה הניחה ראשה על כתפו של אולנשפיגל.

ג.    🔗

בין כה וכה חזר לאמה, והוא מתנשף ומתייזע וצונף צניפות, כדולפין זה.

קרא ואמר:

“וי, לי, למזל ביש ילדתני אמי. מרוצות גדולות רצתי בכל מאמצי־כוחי, עד שלבסוף הדבקתי לה, לאותה אשה, וראיתי בעליל, כי לא זוּגתי היא, שפרצוף־פניה ענה בה, שכבת מ”ה היא, ושביסה מעיד עליה, שמעודה לא היתה בעולת־בעל. בקצף גדול שאלתני: מה לכרסי בתוך התלתן הזה?

סחתי לה ברוח נמוכה:

“אֶת אשתי שעזבתני אני מבקש, וכיון שסברתי כי את היא, נשאוני רגלי לרוץ אליך.”

"שמעה אותה בתולה־קשישה והפטירה לי דברים של סילוקין, שאעקור רגלי מכאן חיש־מהרה ככל־האפשר, ושאם אמת־נכון הדבר שאשתי עזבתני, הרי מחכמה עשתה מה שעשתה, לפי שכל הזכרים רמאים הם ובני־בליעל, פוקרים ופוחחים, זַנָאים ואשמאים, שלוכדים ברשתוֹתם אפילו בתולות זקנות, ושאם איני מפזר רגלי מכאן לאלתר, פּשוטו כמשמעו, הרי היא משסה בי את כלבה!

“וכן עשית, ולבי אינו מנוּקה מיִראָה, לפי שראיתי כלב גדול שמוטל לרגליה ומרטן ריטונים, עברתי את מצר השדה של אותה אשה, ישבתי לפוש קמעא, והייתי סועד לבי בנתח הקותל שלך. נתמצעתי בין שתי חלקות של תלתן, מזה ומזה, לפתע־פתאום הגעני קול של אוושה מאחורי; החזרתי פני והנה זה כלבה של אותה בתולה זקנה, אלא שזאת הפּעם לא הוסיף לרטון ריטונים כנ”ל, אדרבא, היה מכשכש לי בזנבוֹ ותולה בי עיניים של חיבה יתירה וחימוּד גדול: שחשקה נפשו בקותל־החזיר שלי. זרקתי לו אומצה, אחת, אחת ואחת… ולפתע באה האדונית במרוצה ונתנה קול־צוָחה:

“נשוך לו, לזָכָר זה? נשכהו מנשיכות־פיך, בני!”

"מיד נשאתי רגלי, והכלב דבק לו במכנסי ותלש מהם מטלית של ממש עם נתח־בשרי שלי! אלא שמעוצמת הכאב בערה חמתי להשחית, החזרתי פני לאחורי וחבטתיו במקלי חבטה גדולה על רגליו, שעל כל פנים אחת מהן נשברה. מיד קרס־נפל וצוַח בלשון של כלבים: “רחמים!” – וגילגלתי עליו רחמי. והאדונית שלו, כיוָן שלא מצאה חלוקי־אבנים לסקילה, רגמתני ברגבי־עפר, עד שהוצרכתי לישא רגלי במרוצות גדולות. אוי לי! ולא עוולה היא זו, ולא נבָלה היא זו, שבתוּלה, שלא צלחה דרכה למצוא בעל, מחמת מוּם יפה שבה, תהא שופכת חמתה על איש עלוב ותמים־דרך אשר כמוני?

“מכל מקום, במר עלי נפשי, שמתי פעמותי לבי־משקאות אשר הורית לי, בתקוָתי לקיים שם את הכתוב: “תנו שיכר למרי נפש.” אלא שיצאתי בשן־ועין, לפי שעם שנכנסתי לשם, ראיתי איש ואשה שמתכתשים. שאלתי: שמא יואילו להפסיק מַכתשָה זו ויתנו לי, על כל פנים, קנקן של שיכר כושי, כשיעור חצי לוג, או ג' לוגין? אלא שאותה אשה, שמראיה כמראה דג מיובש שקוֹרין שטוֹקפיש, פצתה פיה והשיבתני אמריה בחמת־קצף, שאם איני מסלק מכאן את רמ”ח אברי כהרף־עין הרי היא כופה אותי עד שאבלע מגף־של־עץ זה, שבו היא כותשת את קדקוד בעלה. הנה כי־כן, ידידי, חזרתי ריקם, מיוגע ומיוזע בתכלית היֶגע והיֶזע; האין עמך דבר של מאכל?"

אמר אולנשפיגל: “יש!”

נאנח לאמה ואמר: “סוף־סוף!”

ד.    🔗

וכך עשו אגודה אחת, והיו נוסעים בצוותא. והיה החמור מפשיל אָזניו ומושך בקרון.

אמר אולנשפיגל:

“ראה, לאמה, שלוָיה טובה אנו, ארבעתנו: החמור, בהמה כשרה זו, לוחכת לה קוצים ודרדרים שמזדמנים לה לפי דרכה. אתה, שבעל־כרס אתה ובעל מזג טוב, ומחפש את אשר עזבתך לאנחות; וזאת העלמה הצנועה, שלבה מלא חנינה ואהבה, והנה מצאה את שאהבה נפשה, שאינו כדאי והגון לה, רוצה לומר: אני, הרביעי שבחבורה. עוז־רוח, בני. אומץ־רוח! הנה עלים מתכרכמים והולכים, והשמים מפיקים זיו שבעתיים, עוד מעט־קט והשמש ירבץ בין כרים וכסתות של ענני־סתיו, ואָתא חורף, צלם־דמות המוות, ויסתום את גולל־השלג על הנחים־על־משכבוֹתם מתחת לרגלינו, ואני אָשִׂים לדרך פעמי לבקש ישועה לארץ־אבותינו. נוחי־נפש יקרים, סואטקין שהלכה לבית־עולמה מעוצר־יגון; קלאס, שיצתה נשמתו באש־המוקד! אלון־החסדים, קיסוס האהבה, אני, החוטר מגזעכם, הנצר משרשכם גדול כים שברי; אך עוד אקום נקמתך, האֵפר המתדפק על לבי!”

אמר לאמה:

“אל תבכה למקַדשים במותם את שם הצדק ברבים.”

נשתקע אולנשפיגל בהרהורים, עד שנתנער פתאום ואמר:

“זאת השעה, נלה, שעה של פּרידה היא לאורך־ימים, ואפשר איני זוכה לעולם לראות קלסתר פניך הזיוותניות.”

תלתה בו נלה שתי עיניה, שהיה בהן מזיוָם של כוכבים, ואמרה לו:

“למה לא תעזוב קרון זה ולא תלך עמי היערה, אשר שם נכונו לנו מזונות משובחים, שבקיאה אני בצמחים ויודעת לשון של עופות לפתותם.”

אמר לאמה:

“הנערה, לא מידה היא שתהיי שוקדת להניא את אולנשפיגל מדרכו, ששוּמה היא עליו לחפש את השבעה ולסייע בידי למצוא את אשתי.”

קראה נלה: “עדיין לא.”

והיתה בוכיה ומחייכת בחיבה יתירה אל דוד־לבבה אולנשפיגל.

ראה אולנשפיגל שכך, ואמר: “את אשתך אַתה מוצא, כל עת שתיאוֹת לשוב ולהצטער בצער חדש.”

אמר לאמה:

“טיל, הבעבור הנערה הזאת תעזבני ליסע לבדד בקרוני? מחריש אתה מלהשיבני ומהרהר בלבך על היער שאין השבעה שרויים בו, ואשתי – היא גם היא אינה מצויה שם. מוטב שנחפשם בדרך הזה, שרצוף אבנים הוא והקרון מתגלגל והולך על פניו מישרים.”

אמר אולנשפיגל:

“לאמה, אמתחת מלאה לך בקרונך, ואי־אתה מתעטף חלילה ברעב, גם אם בלעדי תגיע עד קילקרקה, ושם אני משיגך. נוח לך שתבוא לשם ביחידות, שבדרך הזה יתוַדע לך בנקל, להיכן תכונן צעדיך לחפש את אשתך, שמע ותן דעתך להבין, לאטך תסע בקרונך מהלך ג' מילין בוֹאכה קילקרקה, רוצה לומר: “הכנסייה הקרה” – שקרויה כך לפי שמארבע רוחותיה מפלשין אותה הרוחות. ממש ככל שאר כנסיות. בראש מגדל־פעמונים שלה מתנוסס לו נס־הרוח בדמות תרנגול, הסובב לכל עבר על ציריו אשר העלו חלודה. קול חריקו של אותו תרנגול מבשר ואומר לעלובים, אלה העגונים שאהובת־נפשם עזבתם, איזה הדרך ילכו בו למוצאה. אלא שהמנהג הוא, לחבוט תחילה חיבוטי זמורה של לוּז על כל כותל וכותל. חורקין הצירים, ואותה שעה רוח צפונית נושבת, – סימנך שיש להצפין, אלא שדין הוא שתהא מהלך זהיר־וזהיר, לפי שרוח צפונית רוח מלחמה היא; רוח דרומית נושבת, – סימנך שיש להדרים, וחיש־קל, על כנפי־נשרים, לפי שהיא רוח־אהבה; רוח מזרחית נושבת, – דהר, דודי וסע חיש־מהרה, לפי ששם האורה והשמחה; רוח מערבית נושבת – הַערֵב ולך לאטך: לפי שהיא רוח של מטר ודמעות. סע, לאמה, סע לקילקרקה, ושם תמתין לי.”

אמר לאמה: “אני נוסע.”

קם ונסע בקרונו.

כל אותן שעות שהיה לאמה מקריב ובא לקילקרקה, היתה רוח חמה ועזה כונסת עננים אפורים שנתקשרו ובאו סיעות־סיעות על פני השמים, כבני צאן. והאילנות שואנים בחימה, כנחשול שֶביָם.

שעה ארוכה היו אולנשפיגל ונלה שרויים ביער. נתרעב אולנשפיגל, והלכה נלה לחפש עיקרים עריבים־לחך ולא מצאָה אלא נשיקות־פּיהוּ של אהוב־נפשה ובלוּטין של אלונים.

יָקַש אולנשפיגל פחים והיה שורק משריקות־פיהו לקרוא לעופות, שיבואו להיות לו לצלי. בא זמיר וישב על בד בסמוך לנלה; אלא שלא זעה ללכדוֹ, מחמת לבה שהלך אחרי רינתו; באה עֵשבּוֹנית, – ונכמרו רחמיה על צפּור נעלסה וגאיוֹנה זו; לאחר מכן באה חוּגָא – אך עצה טובה השיאה לה נלה, שתגביה עוף, ושם, ממרומי־שחקים, תאמר שיר־הלל לתוֹלדה, ולא תהא מגוּלגלת למַעצבה על גבי שיפוד קטלני. ואכן ניבא לבה וידע מה ניבא, לפי שבינתיים ערך אולנשפיגל מדורה גדולה של אש והתקין שפוד מלוטש שבעתיים, שהיה מוכן ומזומן לקבל זבחי־צדק שלו. אלא ששוב לא היו צפּרים באות ביעף, פרט לקצת עורבים רשעים, שהיו מקרקרים מעל לראשם.

ואולנשפיגל הציקהו רעבונו.

בין־כך הגיעה שעתה של נלה לחזור אל קאתלינה. קמה והלכה, הלוך ובכה, ואולנשפיגל מביט אחריה.

מיד חזרה על עקביה, נפלה על צוָאריו ואמרה:

“אני הולכת!”

פסעה כמה פסיעות וחזרה ואמרה:

“אני הולכת!”

וחזר חלילה כ' פעמים. אם כי לא למעלה מזה.

עד שלבסוף הלכה לה באמת, ואולנשפיגל, כיוָן שנוֹתר בגפּוֹ, שם פּעמותיו למצוא את לאמה.

לסוף מצאו, שהוא יושב למרגלותיו של מגדל־פּעמונים, קנקן גדול השל ‘ברונביר’ בין רגליו המפושקות, שיניו כוססות זמורה של לוז, ונפשו שוממת עליו. אמר לו:

“טיל, סבורני, כי לא שילחתני לכאן אלא לשם ייחוּד שנתכוַנת להתייחד עם אותה ריבה; ז' חבטות חבטתי, כמצוָתך, על כל כותל וכותל, ואף־על־פּי שהרוח היתה שורקת ומשריקה כשדי־חַבּלָה, מכל מקום לא היו הצירים חורקים כלל.”

אמר לו אולנשפיגל: “מן הסתם, משחוּם בשמן…”

קמו והלכו לאיפרכיא של הדוכס לבית בראבאנט.

ה.    🔗

בפנים כעוסות ובלא הפסק היה פיליפּ המלך מכַתב כתבי־עדוּת ומטייט מגילות־קלף כל הימים, לרבות הלילות. באותם כתבים צרר כל הרהורי לבו האכזר. כיוָן שלא אהב שום אדם בעולם וידע שאין שום אדם שאוהב אותו, היה מבקש לישא לבדו בעול ממשלתו שאין לה שיעור, עד שכרע־נפל, עֲנַקְמוֹן עלוב זה, מכוֹבד המעמסה. רפוּי וזָעֵף היה, וכל אותה יגיעה, שאינה לפי כוחו, התישה את גופו החלוּש גם בלאו הכי. בשנאתו כל מאור של פנים, שנא תכלית שנאָה את ארצנו, שהשמחה במעונה. והיה עוֹין את סוחרינו על הפלגת עשירותם ויקר־תפאַרתם; ושונא את מרומי־היחשׂ שלנו, שרוּחם רוח של חירוּת ובני־חורין הם בכל מאודם, ואש־להבה של חיי גבוּרוֹת עצורה בעצמותיהם. ידוֹע־ידע, – שכן הגידו לו, – כי ימים רבים לפני שבא החשמן דה קוזא, בשנת 1380, לפי הערך, והוכיח את הכנסייה על פשעיה והטיף לתקנות הדת שהזמן גרמן, – נתמרדה ארצנו על האפיפיור ועל הכנסייה הרומית מַרדוּת גדולה בכיתות מכיתות שונות, ותהי הריתחא בכל לב, כמִרְתַח מים ביוֹרה מכוּסה.

מהיותו עקשן כפרד זה, סבר שכל רצון שעולה מלפניו – חוק הוא ולא יעבור בקצווי עולם, כצביונו של הקב"ה, כביכול. היה זה חפצוֹ, שארצנו, אשר העבדוּת נשתכחה הימנה, תתן צוָארה בעוֹל ישן־נושן, בלא שום תיקון ושינוי כלל; היה זה חפצו, שאמוֹ הקדושה, היא כנסיית האפּוסטולין הרומית־קתולית, תהא יחידה ומיוחדת בעולם כולו, בלא מצָרים ובלא חליפות ותקנות. היה זה חפצוֹ, ללא שום טעם בצדו, זולת הטעם האחד, שזה חפצוֹ; ונתעקש בכך, כאשה סְכָלה, ומעקת הרהוריו שאין להם שחר היה מתייסר בלילות, כמי שריפּדוהו בחוֹחים.

“אכן פיליפ הקדוש, אכן אדון־עולם, אפילו אני אנוס להפוך את נידרלאנדן לבור־קבר ולהשליך לתוכו את כל האוכלוסין כולם, סופם שחוזרים אליך, פטרוני רב־החסדים, ואליך, מרים, בתולתא קדישתא, ואליכם, קדושי־עליון!”

והיה שוקד להיות נאה דורש ונאה מקיים, עד היותו חסידה של רומי יותר מן האפיפיור, וקתולי – יותר מן הסנהדרין הגדולה של דת רומי.

ואולנשפיגל ולאמה וכל עם פלאנדרן ונידרלאנדן היו מדמים בנפשם באימה ופחד את המִשכָּן האָפל של אֶסקוּריאַל, היאך עכביש נושא־כתר זה יושב שם, ארך־רגליים ופעוּר־פּה, ואורג את קוּריו, כדי ללפּפם בהם ולמוֹץ את דמם.

אף־על־פּי שבימי מלכוּתו של קארל הורידה האינקוויזיציה בדם שאוֹלה מאָה אלף אנשים נוצרים, מי שבשריפה, מי בחנק, ומי בהרג, אף־על־פי שנכסיהם של הרוגי־מלכוּת עלובים אלה היו יורדים לטמיוֹנוֹ של הקיסר והמלך, כמי־גשמים לתעלות־השופכין, – מכל מקום לא נתקררה דעתו של אותו רשע פיליפּ, עד שהעמיד על המדינה הגמונים חדשים ונתכוון לכונן בה אינקוויזיציה של אַספמיא.

והיו הכרוֹזות שבערים קורין בשער, לקול תופים וקול חצוצרות, את פתשגן כתב הגזירות שגוזרין מיתה־בשריפה על כל הכופרים, אנשים, נשים ובתולות, שמתעקשים במשוּגותיהם ואינם חוזרים למוטב; ומַמתיקים דינם של חוזרים־בתשובה, שלא יהיו חייבים אלא מיתה בחנק בלבד; נשים ובתולות תיקברנה חיוֹת, והאספקלטור, הוא התליין, ירקד על גופותיהן.

ושלהבת אש המרד פשטה מקצה האָרץ ועד קציה.

ו.    🔗

בה"א באפריל, בפרוֹס הפּסחא, באו האדונים האצילים לוּאי לבית נאסאוּ⁶⁰, הדוכס לבית קילמבורג והדוכס לבית בֶרְדֶרוֹדֶה, זה הרקוּלס המתהולל, ועמהם עוד ג' מאות אצילים, לפלרטין של בריסל, אל האדונית הגבירה, הדוכסית מפּאַרמה. היו מפסיעים ארבעה־ארבעה בטוּר ועולים במעלות הפלטרין, נכנסו לטרקלין ומסרו לגבירה כתב־בקשה, לעורר לבו של פיליפּ, שיעביר את רוע הגזירות בעסקי דת ואמונה, לרבות עניין האינקוויזיציה של אספּמיא; ומסרו מודעה שאם לא כן, פּורענות קשה ותלאָה רבה עלולות לבוא אל ארצנו מחמת מורת־הרוח כי־רבה.

ואותו כתב־בקשה נתקרא בשם “קוֹמפרוֹמיס”⁶¹ בֶּרְלֶמוֹן⁶², שליָמים הפך עורו ועשה בארץ אבותיו מעשה בוגד ואכזר, עמד ליד הדר כבוד רוממותה, תפס לשון של קלסה בעניין רישָם של קצת מן האצילים מבני החבוּרה, ואמר לגבירה בזה הלשון:

“אל תחַת גבירתי, ואל תירָא, שהרי קבצנים המה!”

ונתכוון לומר, שאותם אצילים ירדו מנכסיהם בשמשם את המלך, ושבעתיים – בשקידתם להידמות ביקר־תפארתם לאנשי החצר של מלכות אספּמיא.

ביקשו האצילים לבטל כעפרא דארעא את דברי האָדון דה ברלמון והכריזו באותו מעמד, כי לכבוד גדול ייחשב להם הדבר, שבזכות העבודה שעבדו את המלך ובזכות השקידה ששקדו לטובת אבותיהם, הוחזקו ונתקראו קבצנים (גיזים) והיו עונקים לגרגרותיהם מוניטין של זהב, שמחד גיסא חקוק עליהן דיוקן של מלך, ומאידך גיסא – שתי ידיים משוכלות מעל לתרמיל של קבצנים. ובתיתוֹרא – כתובת בזה הלשון: “שומרי־אמונים למלך עד תרמיל־הקבצנים”.

וגם בקסדותיהם ומגבעותיהם קבעו משכיות של זהב בדמות תמחוּי של קבצנים ומגבעות של קבצנים.

אותה שעה היה לאמה מטלטל כרסוֹ בקצוי־העיר ומחפש את אשתו, – יגע ואינו מוצא.

ז.    🔗

בוקר אחד אמר לו אולנשפיגל: “בוֹאַה עמי לשַחֵר בברכה אדם אחד של צוּרה, רם ונישא, עזוּז ונורא.”

שאל לאמה:

“והוא יגיד לי, אַיה אשתי?”

אמר אולנשפיגל:

את אשר יידע יגיד."

מיד שמוּ פּעמותיהם לברדרודה, הוא הרקוּלס המתהולל.

אותה שעה היה הדוכס שרוי בחצרה של פּלטין שלו.

ראה את אולנשפיגל ואמר לו:

“מה לך שבאת אלי?”

אמר אולנשפיגל:

“ליקח דברים עם אדוני רב־החסד.”

אמר ברדרודה: “דבּר!”

פּתח אולנשפיגל ואמר:

"אביר גדול וחזק ומפואָר אתה. יום אחד מיעכת איש צרפתי נושא־צינה, כמעֵך חילָזוֹן בתוך קונכייה שלו. אך לא בלבד כביר־כוח ובעל־גבורות אתה, אלא גם פּיקח גדול, – מה טעם איפוא עָנַקת לצוָארך מוניטין אלו, ועליה הכתובת “שומר אמוּנים למלך עד תרמיל־הקבצנים”?

החרה אחריו לאמה ושאל גם הוא:

“באמת, מה טעם, אדוני רב־החסד?”

החריש ברדרודה מלהשיב ונסתכל באולנשפיגל. המשיך הלה ואמר:

“מה טעם מבקשים אתם, אדונים רמים, לשמור אמונים למלך עד תרמיל־הקבצנים? אפשר בשביל רוב־טובה שהשפּיע עליכם? אפשר בשביל חסדו שהגדיל עליכם? ושמא תחת לשמור לו אמונים עד תרמיל־הקבצנים, דין הוא שתפקיעו הימנו כל נחלאותיו, כדי שהוא גופו ישמור אמונים לתרמיל־הקבצנים?”

והיה לאמה מניד ראשו מנוד של הסכמה.

זקף ברדרודה עיניו באולנשפיגל ונצטחק לסבר פּניו היפות.

אמר לו:

“אם לא ממרגליו של פיליפּ המלך אתה, הרי איש־פלאנדרן כשר־וישר אתה; על־על־פּנים, אני נותן שכרך בעבור זה ובעבור זה.”

מיד הוֹליכוֹ אל מזָוֵהוּ, אותו ואת לאמה הכרוּך אחריו, ושם צרם אָזנוֹ עד זוֹב דם ואמר לו:

“זה – לַמרַגל!”

ולא הוציא אולנשפיגל קול צוָחה מפּיו.

אמר ברדרודה למשמשו:

“ועתה הביאָה־נא קלחת יין־הרתַח.”

הביא המשמש את הקלחת ומזג לו ספל־אדירים מן הרוֹתח־הרוֹתח הזה, עד שנתבסם האויר מריחוֹ.

אמר ברדרודה לאולנשפיגל:

“שתה, זה – לאיש פלאנדרן הכשר־והישר!”

קרא אולנשפיגל ואמר:

“האָח, “איש פלאנדרן כשר־וישר”, לשון־לימודים צחה ועריבה, שאפילו קדושי־עליון אינם נזקקים לה!”

שתה אולנשפיגל עד החצי ונתן החצי ללאמה.

אמר לו ברדרודה:

“ומי הוא סיר נפוח זה, ששותה שתייה ואינו עושה עשייה?”

אמר אולנשפיגל:

"ידידי לאמה הוא זה, שכל אימַת ששותה יין־הרתח מדמה בנפשו, שיזכה למצוא את אשתו במהרה־בקרוב.

“הן,” – אמר לאמה והיה מעלע את היין בשקיקה יתירה.

שאל ברדרודה: “ואָנה מגמת־פּניכם עכשיו?”

אמר אולנשפיגל:

“הולכים אנו לחפש את השבעה, שעתידים לגאול את ארץ פלאנדרן.”

שאל ברדרודה: “מי הם ואיזה הם השבעה?”

אמר אולנשפיגל: “לכשאמצא, אגיד לך, מי הם ואיזה הם.”

עלץ לבו של לאמה מכוֹח הלגימה ואמר לאולנשפיגל:

“טיל, אפשר אנו מחפּשים את אשתי על הירח?”

אמר לו אולנשפיגל: “אדרבא, צַו ויציבו הסולם.”

והימים ימי ירח מאַי, ירח הירק. אמר אולנשפיגל ללאמה:

“הנהו ירח זיו! הו, שמים של תכלת, כנפי סנוניות נעלסות; ראֵה ענפי אילנות שהסמיקו מלחלוחית, ראֵה האדמה השופעת אהבה! שעה כשרה היא לדון אנשים בשריפה ובחנק על אמונתם. הנה־הנם האינקוויזיטורין הנחמדים שלי! מה הדוּר נראה זיו פּניהם. להם השלטון לתקן את המידות, לענוש עונשין, להרוג ולאַבד, לדון דיני נפשות בבית־דין־של־מטה, – הוא ירח־חמוּדות, ירח מאַי! – לכלוא בצינוק, להוריד בדם שאוֹלה, לחרוץ משפט בלא דין ובלא דיין, לשרוף, לתלות, לערוף, לקבור בטרם־עת נשים ובתולות בעודן בחיים־חייתן. החוחיות אומרות שירה בין העפאים. האינקוויזיטורין הנלבים – כל עיקר־דעתם לגבירים היא נתונה. והמלך יורש! צאינה, הבנות, צאינה אל אפרים במחולות־המחניים לקול אבוב וקול משרוקית וקול חמת־חלילים. הן, ירח־חמודות, ירח מאי!”

והיה אפרוֹ של קלאס מתדפק על לבו של אולנשפיגל.

אמר ללאמה:

“נלך! אשרֵי שישא ברָמָה את רוחו ואת חרבו בימי חושך וצלמוות הבאים עלינו למעצבה.”

ח.    🔗

יום אחד מימוֹת אוגוסט עבר אולנשפיגל ברחוב פלאנדרן שבבריסל על פני ביתו של יאן סאפֶרמילמֶנט, שנתקרא כך על שום אבי־אביו, שבשעת כעסו היה מגדף בזה הלשון, שהיא לשון נקייה, שלא לנבל פּיו בחילול־השם⁶³. והיה סאפרמילמנט הנ"ל אוּמן טַרסי, אלא שנתחרש ונסתמא מחמת שיכרוּת, והיתה אשתו הזקנה, שפּרצוף של מרשעת לה, טוֹרסת במקומו ומעטרת במעשי־ידיה בגדיהם, גלימותיהם, נעליהם ואפודותיהם של מרומי־העם. ובתה יפת־התואר מסייעתה במלאכת־מחשבת זו, ששׂכרה מרוּבה.

ויהי ערב, ואולנשפיגל עבר על פני ביתו של הטרסי וראָה לאותה נערה, שעומדת בחלון ומריעה ואומרת:

אוֹגוּסט, אוּגוּסט,

ירח חמד,

מי, הגידה, הוא בן־זוג לי?

אמר אולנשפיגל: “אני הוא, אם אמנם תתרצי לכך.”

אמרה לו: “אתה? קרב־נא ואראך.”

אמר לה:

“היתכן שבירח אוגוסט אַת דוברת דברים שעלָמות שבבראבאנט דוברות בפרוֹס של מארס?”

אמרה לו:

“שהללו אין להן אלא ירח אחד בשנה שמזווג זיווגיהן; ואני – י”ב ירחים. ובערב ראש־חודש, ולאו־דוקא בחצות־לילה, אלא ו' שעות קודם לכן, אני קופצת מעל מיטתי, פּוסעת ג' פסיעות אחורנית לעבר החלון ופוסקת פסוקים ששמעת. לאחר –מכן אני הופכת פני, חוזרת ופוסעת ג' פסיעות אחורנית, כנ“ל, לעבר מיטתי, ובחצות־הלילה שוכבת ונרדמת ורואָה בחלומי את בן־זוגי. אך זה דרכם של ירחי־השנה שקנטרנים הם, ולא חתן אחד בלבד, אלא י”ב חתנים אני רואה בחלומי. לכשתרצה, תהיה אַתה הי“ג.”

אמר לה:

“והשאָר יהיו מקנאים, משמע גם סיסמתך שלך היא חירוּת?”

הסמיקה הנערה ואָמרה:

“סיסמתי שלי גם היא “חירות”. וידעתי את חפצי על־בוריו.”

אמר לה: “גם אני! והנני מוכן ומזומן לעשותו לאלתר!”

“לאט־לך, הבחור, כי יש להמתין,” – השיבה הנערה וחשפה שיניה הלבנות.

אמר אולנשפיגל

“להמתין? חס ושלום! שמא בית נמוֹט בינתיים ונופל על ראשי. שמא רוח־סופה משליכתני לירכתי בוֹר, או כלב רשע ישוּפני עקב, – לא! אי־אפשי להמתין!”

אמרה לו:

“רכה־בשנים אני, ולא קראתי קריאתי אלא מפּני המנהג.”

נכנס חשד בלבו של אולנשפיגל וחזר והרהר בבנות בראבאנט, שקוראות לחתנים בראש־חודש מארס בלבד, ולא לעת־קציר.

חייכה הריבה כנגדו וחזרה ופסקה את פּסוקה:

“רכה־בשנים אני, ולא קראתי קריאתי אלא מפני המנהג.”

אמר לה:

“שמא אַת ממתינה עד שזיקנה קופצת עליך? חלילה לך! מעודי לא ראו עיני צוָאר עגול אשר כזה, שדיים לבנים אשר כאלה, שדי פלאנדרן המלאים אותו חלב צח, שמיניקים לגיבורי־החַיִל.”

אמרה לו: “מלאים? עדיין לא, אוּשפּיזא פּזיזא!”

חזר אולנשפיגל ואמר:

“להמתין?! שמא אני ממתין עד שכל שיני נושרות מפּי, ואיני יכול לאוכלך לתיאָבון, יעלת־החן? למה תחרישי? עיניך החוּמות, המפיקות זיו, שוחקות, שפתותיך, האדומות כדובדבנים, מחייכות.”

זקפה בו הנערה עין של ערמוּמית ואמרה לו:

“למה אַצת ככה לאהבני? מי אתה? ומה מלאכתך? העשיר אתה, או רש?”

“רש אנוכי וגם עשיר, אם אַת נותנת לי מחמדי־גופך.”

אמרה לו:

“לא לכך נתכוַנתי. ההולך אתה אל המיסה⁶⁴ כדת רומי והאפּיפיור? הקתולי אתה מן המהַדרין במצווֹת? ואיה מגוריך? שמא מן הקבצנים אתה, שמתקראין גיזים, המורדים במלכוּת ומַמרים את פּי האינקוויזיציה?”

עפרו של קלאס נתדפק על לבו של אולנשפיגל.

אמר לה:

“כן, גיז אנוכי, ולוַאי והיו עיני רואות בשָרָם של רשעים, נוגשי נידרלאנדן, שרימה אוֹכלתו, והמוות מבלעהו. באימה ופחד אַת צוֹפיה בי. אש־האהבה, שנתלהטה בקרבי, יפתי, הלא אש־העלומים היא. האלוהים הבעירה, והיא מלהטת גחלים, כחמה ברגיע, עד שתכבה. אך גם אש הנקמה עודנה בוערת ברבי להשחית, ואותה גם־אותה הבעיר האלוהים. עתידה היא שתהיה חרב ושריפה, חנק וחורבן מלחמה ואָבדן לתליינים!”

“הנך יפה,” – אמרה לו ונשקתוֹ על שתי לחייו, – “אך שתוֹק, שתוֹק!”

אמר לה: “למה תבכי?”

אמרה לו: “בכל פינה שאתה פונה יהיו עיניך פּקוחות, שמוֹר פּיך!”

שאל אולנשפיגל: “היש אזניים לאלה כתלים?”

אמרה לו: “לאו, פרט לאָזני שלי.”

“אלוהי־האהבה עֲשָאַן, ואני אוֹטמן בנשיקות־פי.”

“פתי, שמעֵני, כי דבר לי אליך.”

“ומהו? מה תגידי לי?”

נתקצרה רוח הנערה, שיסעתו ואמרה לו:

“שמעֵני! אמי הולכת ובאָה. הַחרֵש מלדבר, מכל־שכן בפניה…”

נכנסה מרת סאפרמילמנט הזקנה. נסתכל בה אולנשפיגל וחשב בלבו:

“אִי, פּרצוף של נכלים, שכולו נקבים־נקבים, כפומפּיה זו, אִי, עיניים כזבניות ופה גחכני ועקמני…”

אמרה הזקנה:

“ישמרך אלוהים מעתה ועד עולם, מר! טבין־ותקילין קיבלתי, בתי, מאת האָדון הרוזן אגמוֹנט, שהבאתי לו את גלימתו, אשר רקמתי עליה כיפּה של שוטים… כן, מר, כיפּה של שוטים, על אַפּו ועל חמתו של אותו כלב אָדום.”

“של החַשמן גראנווילה?” – שאל אולנשפיגל.

“כן,” – השיבתוֹ הזקנה, – “הכלב האָדוֹם! אומרים עליו, שאוֹכל בהם קורצא ומגלה למלך כל סתרי מזימותיהם, ואָכן מבקשים הם לעקרוֹ מן החיים. ועמהם הצדקה, הלא כן, מר?”

אולנשפיגל החריש מלהשיב.

“מן־הסתם, ראֵה מר: הם משוטטים עכשיו בחוצות באפודות של הדיוטות ובגלימות ששרווּליהן ארוכים, חובשים ברדסים של נזירים; ועל אותן גלימות ואפודות שלהם רקומות כיפּות של שוֹטים. כבר רקמתי, למיצער, כ”ז כיפּות מזה המין, ובתי, לפי הערך, ט“ו. הכלב האָדום חמתו בוערת בו להשחית למראה הכיפּות הללו.”

מיד החלה ללחש לו, לאולנשפיגל, על אָזנו, לאמור:

“יודעת אני: הוסכם אצלם להמיר את הכיפה באלוּמת־שבלים, והוא סימן לאַחדות. אָכן, נתעוררו הבריות לקדש מלחמה על המלך והאינקוויזיציה. מצוָה גדולה היא, הלא כן, מר?”

אולנשפיגל החריש מלדבר.

אמרה הזקנה:

“ניכר בו, במר אורח, שנפשו עגומה עליו, וכמו נתמלא פיו מַים.”

החריש אולנשפיגל מלדבר ויצא מפּתח־הבית.

לפי דרכו נזדמן לו פונדקא, ובו כלי־זמר. נכנס לשם, שלא תשתכח חכמת הלגימה מפּיו. והיה אותו בית־משקאות מלא מקצה אל קצה אושפיזין, שלא המיכו קולם מחמת יראָה, אלא קשרו בפרהסיא דברים של קטרוג על המלך, על הגזירות הקשות והאכזריות על האינקוויזיציה והכלב האָדום שדין הוא להשליכם מגבולי־הארץ. גם בכאן ראה אולנשפיגל לאותה זקנה: בבלואי־סחבות ישבה זו על כוס של יי"ש והשימה עצמה רדומה בשינה. וכך האריכה בישיבה. לסוף הוציאה קערה קטנה מתוך כיסה והיתה מחזרת על האושפיזין ומבקשת נדבות, וביותר – אצל אותם שלא נזהרו בלשונם.

ואנשים רחמנים לא קפצו ידיהם וזרקו לה מעות קטנות וגדולות, פלורינין ודנייה ופאטארדין.

ביקש אולנשפיגל להציל מפי הנערה דברים, שהעלימה ממנו מר סאעפרמילמנט הזקנה, חזר ושׂם פעמותיו לביתה. ושוב לא היתה הנערה שקודה לקרוא לחתן שיבוא אצלה, אלא נצטחקה כנגדו ושיקרה לו בעיניה, כמי שמרמז על מתן־בסתר שיש בו נעימות.

לפתח ראה שאותה זקנה כרוכה לו בעקביו.

נתכעס אולנשפיגל כעס גדול ונשא רגליו במרוצות גדולות, כצבי שמדלג בסימטה, רוץ וצווח:

“T brandt! T brandt!”, – פירושו: שריפה! שריפה!

וכך היה רץ כנגד פניו, עד שהגיע לבית הנחתום יעקב פיטרסן. והיו באותו בית חלונות מזוגגין נוסח אשכנז, ובבואה של חמה מעריבה נותנת בהם אדמימות. מפתחו של תנור היה עשן מעובה מיתמר ועולה מחמת זרדין שבוערים בו, והיה אולנשפיגל רץ על פני ביתו של יעקב פיטרסן ומצעק: “שריפה!שריפה!” – מיד נתלקטו עם רב, וכיון שראו זיו חכלילי שמבליח בזגוגיות, ועשן מעובה שמיתמר ועולה, החרו־הצויחו אחריו:"שריפה! שריפה! – מיד תקע השומר בשופר גדול מעל למגדל הכנסייה, ואשר־על־הפעמונים היה הולם בהם הלמות נמרצת להתריע על הסכנה. בקול שריקה וזמר נתקבצו תינוקות ובאו המוניות־המוניות.

תקיעת־שופר, תרועת פעמונים.

כהרף־עין פרצה מרת סאפרמילנמנט ויצאה במרוצה מפתח ביתה.

והיה אולנשפיגל עוקב אחריה; כיון שהרחיקה במרוצתה, נכנס לביתה.

ניתמהה הנערה “כאן אתה? והרי דליקה נפלה שם, למטה.”

אמר אולנשפיגל:

“למטה? לאו!”

ומה קול הפּעמון הזה, המכה תמרורים?"

אמר אולנשפיגל:

“עושה ואינו יודע מה עושה.”

“ומה קול היבבה הזאת, שמייבב השופר, וקול המון העם שנתקבצו סביב?”

“שוטים אין להם שיעור.”

אמרה לו:

“ומה איפוא כל השריפה הזאת?”

“השריפה – בשתי עיניך היא ובלבבי פּנימה.”

מיד הצמיד שפתותיו אל שפתותיה.

אמרה לו:

“אתה אוכלני בכל פה.”

אמר לה:

“אָהבתי דובדבנים.”

תלתה בו הריבה עין, ספק ערמומית ספק עגמומית, ולפתע געתה בבכייה ואמרה:

“אַל־נא תחזור לכאן, שאתה גיז, שונא האַפּיפיור, אַל־נא תחזור לכאן…”

“אִמךְ…”

“כן,” – אמרה אותה ריבה והסמיקה. – “התדע, היכן היא עכשיו? משוטטת לה במקום הדליקה ומשימה אָזנה לגנוב שיחתם של הבריות. והתדע, להיכן תלך לאחר־מכן? אל הכלב האדום! כל שמועותיה תספּר לו ותכשיר דרכוֹ של הדוכס הנוסע ובא לכאן. ברח, אולנשפיגל, ברח, דוֹדי, אני אוֹשיעך, קום ברח! נשקני־נא אך זאת הפּעם וסוֹב, לך־לך לבלי שוּב! עוד אחת, מחמדי שלי; ברח, דוֹדי, ואַל תראני שאני בוֹכייה!”

“ריבה חמוּדה וחסוּדה!” – קרא אולנשפיגל והיה מחבקה ומגפּפה.

“לא תמיד כך… גם אני כמוה.”

אמר לה:

“וזהו טעם הרינה והקריאָה לחתן כי יבוא?”

אמרה לו:

“שכך ציוַתני אמי. אותך, מחמדי, אחַלץ מצרה, גם את זולתך אושיע, בזכרי אותך, שאָהבה נפשי. וכשתרחַק נדוֹד, התזכור את הנערה שחזרה בתשובה? נשקני־נא, דוֹד־לבבי. מעתה לא אוסיף להעלות אנשים למוקד בעבור שלמוֹנים. סוֹב, דודי, ולך־לך מפּה! לא, כי עמדי תשב! מה ענוגה ידך! ראֵני שאני מנשקת לידך, סימן לעבדוּת: שאתַה אדוני, ואני אָמָתך. שמעני נא, הקַרֵב, הָקרֵב אלי: הַחרֵש ושמע! הלילה נתקבצה בבית הזה כנופיא של חַמסנים וריקנים, ובתוכם איטלקי אחד, במַטמוֹניוֹת באו, בזה אחר זה. אמי – היא שֶוִיעדה אותם בחדר הזה, גירשתני ממנו וסגרה הדלת בעדי. אך זאת שמעתי: “צלוּב של אבן… שער בורגרהוט… תהלוּכת צלמים… אַנוורפן… נוטרדאם…”, קול חוּכא משוּנק, קיש־קיש של פלורינין, שהיו מונים אותם אחד־לאחד על גבי השולחן… ברח, דודי, שאנשים באים לכאן, ברח. זכרני לטובה. ברח…”

קם אולנשפיגל וברח כמצוָתה, עד שהגיע ל “In dem ouden Haen”, דהיינו: “השׂכוי הזקן”, והוא בי־מזיגה אשר שם מצא את לאמה, שלועס נקניקין ביגוֹן ואנחה ומסיים כוֹס שביעית של “פטרמן” דלוּבן.

ואף־על־פי שבעל־כרס היה אנסוֹ אולנשפיגל לרוץ אחריו מרוצות גדולות.

ט.    🔗

היו השניים רצים מרוצות גדולות, עד שהגיעו לרחוב אייקנסטראט. כאן מצא אולנשפיגל כתב־פּלסתר, שתוֹכוֹ רצוּף שׂטנה על ברדרוֹדה. מיד שם פּניו אליו להביא לו אותו פּתק־אויל. אמר לו: “אדוני הרוזן, אני הוא אותו איש פלאנדרן כשר־וישר ומרגלו ואיש־סודו של המלך, שהפלאת לקטוף אָזניו מזה ולהשקותו יין מזה. הרי לפניך פּתק־אויל כהלכה, שבתוך שאָר הדברים שבו, מקטרגין אותך, שאתה מתדמה למלך ומשים עצמך דוכס של הולאנד. והמגילה חדשה היא, מקרוב נדפסה בְבֵי־דְפיסה של יאן אוֹכל־קורצא, השוכן בסמטת שבע־התועבות שברחוב ארחי פּרחי.”

צחק ברדרודה ואמר לו:

“ב' שעות תמימות אני מכה אותך מכות־מרדוּת, אם אינך מפרש בשמו האמיתי של הבעל־מחבר.”

אמר אולנשפיגל:

“אדוני הגראוו, ואפילו אתה מלקני ב' שנים תמימות, אי־אתה כוֹפה את גבי לומר דבר שאין פּי יודעו.”

לסוף נסתלק משם, ובכיסו פלורין אחד, שכר־טרחה.

י.    🔗

משנכנס יוני, ירח־הוורדים, היו מרבין בדרשות בארץ פלאנדרן. והיו השליחים של תחיית האמונה הנוצרית האמיתית דורשים ברבים בכל אתר ואתר, בשדות ובגנים, על כל גבעה המשמשת בעת שטפוֹנים למִרבַץ הצאן והבקר, ובספינות שבנהרות. והיו הדַרשָנים מעָזקין עצמם ביבשה, כדרך הגייסות בשדה־מלחמה, וחוֹנים כמין קָמפּוֹן של בִצָרוֹן, ורִכבָּם מקיף לו. על מימי נהרות ובנמלים היתה שיירה של כלי־שיִט, טעונים אנשים נוֹשקי־נשק, שומרת עליהם.

ובמחנות היו תופשי מוּשקטין וארקיבוזין עומדים על המצפּה וצופים לאויב שיבוא.

הנה־כי־כן היה דבר החירוּת נשמע כל מקום בארץ־אבותינו.

יא.    🔗

באו אולנשפיגל ולאמה לבְרֵיגה, העמידו עגלתם באחת החצרות שבקצוי העיר ושׂמוּ פַּעמותיהם לבי־כּנישתא של הגוֹאל, ולא דוקא לבי־מזיגה, כהרגלם וכל כך למה? שלא היה ארנקם קורא קיש־קיש בקול־מעוֹת, העָרֵב לאוזן שומעת.

אותו יום היה אבא קוֹרנליס אדריאנסן – איש נזיר ממיסדר המינוריטין⁶⁵, והוא בעל־דרשן מנוּוָל ומחוצף וצרחן גדול, פּה מפיק חירופים וגידופים – מוכיח תוכחה רבה בחמת־קצף ומבשר את דבר האמת.

נשים צדקניות, צעירות לימים ויפות־למראה, עמדו צפופות והקיפו לדוכן.

והיה אבא קורנליס דורש בעניין עינוּייו של כריסטוס. משהגיע למקום שמסופר בו על המון־העם שקרא לפּוֹנטיוּס־פּילאטוּס: “שָׂאֵהוּ שָׂאֵהוּ הַצלֵב אותו!” הגביה אבא קורנליס קולו ואמר:

“הנה שמעתם, רבותי, אם לא ידעתם, עניין העינויים שנתענה בהם אדוננו המושיע במיתה של בזיון. וכל כך למה? ללמדך, שבכל אתר ואתר ובכל עידן ועידן היו חוקים ומשפטים, שעונשין את המינין והאפּיקורסים והכופרים־בעיקר. משמע, – בדין שפטוהו, לפי שעבר חוק! והללו ממאנים עתה לקבל עליהם עול ציווּיים וגזרות ואֶדיקטין אהה, כריסטוס, – מאֵרות גדולות אתה מביא על הארץ הזאת! בתולתא קדישתא מאריה! הה, קיסר קארל, זכר צדיק לברכה, מי יגלה עפר מעיניך וראית תועבותיהם של אלו האצילים, שהעזו פּניהם ליתן לגבירה המלכה אגרת־תרעומת על האינקוויזציה ועל הגזירות שנגזרו לשם שמים בהשכל ודעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה, להגדיל טובה ולהאדיר, לעקור כל עבודה זרה וכל כת של מינוּת, רחמנא יצילנו! כי מה כָרֵת מבקשים האדונים הללו להכרית מקרב הארץ? הלא הוא הדבר שהנפש האנושית נצרכת לו יותר מצריכוּת הלחם והגבינה! לאיזה יוון־מצוּלה ובוֹר־שחת, אשר שם הסחי והצחנה, יתנכלו להשליכנו?! לוּתר זה, לותר המזוהם, זה השור המתגעש, מצודתו פּרושה על סאכסן, בראנשווייג, לונבורק, מאקלנבורק; בְרֶנציוּס⁶⁶, זה האיש ברנציוס, שׁבע תועבות בלבו, אשר בשבתוֹ בארץ אשכנז היה זן ומפנס עצמו בבלוּטין של אלוֹן, שאינם יפים אפילו לאכילת חזיר, ברנציוס זה מושל בכּיפה בווירטמברג! סֶרוֶדוֹ⁶⁷ המוּכה־ירח, שאגן־הסהר תקוע לו בקודקדו, סרוודוֹ מכת הטרניטארין, מושל בפּוֹמרן, דנמארק ושוויידן, מחרף את מערכות השילוּש הקדוש, העזוז והנורא! אָמן אני אומר לכם! אך שמועה שמעתי, שנשרף חי בידי קאלווין, שלא איכשר אלא לכך בלבד, אָכן, זה האיש קאלווין, זה השיקוּץ המשוֹמם, ימ”ש, שריח של נבילה נודף הימנו. אכן, זה שזרבוביתו משוכה לו כזרבובית של כלב־מים, ופרצופו כעין חָריץ של גבינה, ושיניים גמלוניות, כמיני קלשונות של גננים, משתרבבין להן מפתחי־פּיו! אָכן, איש בשׂר רעהוּ יאכלו, אלה זאבי־הטרף! אָכן, שור־הפּר, הוא לוּתר, זה שור־הבּר המשתולל, נתן כלי־זין בידי מלכי אשכנז, לעשות מלחמה באנאבאפּטיסט מינצר⁶⁸ שאומרים עליו שהיה מן הצנוּעין, המהדרין במצווֹת. ומסוף ארץ אשכנז ועד סופה מנסר והולך קול־נהמוֹ של שור־הפּר הלז, אמן אני אומר לכם.

"ומה תחזינה עינינו בארץ פלאנדרן, בגילדרן, בפריזלאנד, בהולאנד, בזילאנד? חסידי כת אדם־הראשון⁶⁹ שמתקראים אדמיטין, משוטטים להם חשופי־שת בראש חוצות, כן, כן,רבותי עירום ועריה כביוֹם היוָלדם, רחמנא יצילנו, ומחַשפים בשרם הכחוּש לעיני הבריות, בלא שום בושה וכלימה כלל! תמצא לומר: מילא, אין כאן אלא אחד בלבד; אמנם כן, אפשר שאינו אלא אחד בלבד; אלא שאחד שקוּל כנגד מאָה, ומאָה שקולים כנגד אחד! תאמרו: שרפוהו חי? וכן ביקשו לעשות אנשי כת לותר לאנשי כת קאלווין? ואני אומר לכם: זאבים טורפים זה לזה!

“אכן! שאו עיניכם וראו מעשים שנעשים בלפאנדרן, בגילדרן, בפריזלאנד, בהולאנד, בזילאנד? בכל פינה שאתה פונה – אספסוף של פּוֹקרים מופקרים, הטוענים, שכל קבלת־עול היא חילול־השם. שקר בפיהם, כופרים מבאישים! דין הוא לקבל עול אמנוּ הקדושה, הכנסייה של רומי. ושם, באנטוורפּן, שקללת אלוהים רובצת עליה, זה בית־עֵקד הנַוולוּת אשר לכל האפּיקורסים שבעולם, היו הללו מספּרים בעזוּת־מצח, שאנו אוֹפים את לחם־הפָּנים בחֵלב של כלבים. ואַחֵר, ריקא זה שיושב לו על גרף־של־רעי בקרן־של־רחוב, מכריז ומודיע, כי “אין אלוהים, ואין חיי־עולם,ולא תחיית־הבשר, ולא יסוּרי־עַד.” ואחר מחַנן קולו ואומר: “מוּתר לטַבֵּל את הבריוֹת בלא מלח, בלא שמן, בלא רקיקה, בלא השבעת השטן ובלא הדלקת־הנרות.” ובא שלישי ואומר: " לית גיהינום, ולית דינה של גיהינום.” אין דינה של גיהינום, אנשים טובים! אהה! מוטב שתגלו איש ערות אמו ואחותו ובתו, ולא תהיו, ח"ו, בספק בעניין דינה של גיהינום!

"ולא עוד אלא שמעוותים פּניהם כלפּי האינקוויזיטור, זה הצדיק הקדוש… אָמן אני אומר לכם! הם באו לבלם, הסמוכה לכאן, ד' אלפים קאלוויניסטין, בכלי־זין, בדגל ותוף. אָכן! הנה בא אל אַפּכם ריח תבשיליהם. הם כבשו את בית־היראָה של קאתלין הקדושה, כדי לחללוֹ, לטנפו ולטמאו בדרשות של דופי.

“איזו מידה מגוּנה של סבלנות בת־הבליעל! ששים רבוא מלאכי־חבלה! הו, קתולים נרפים! למה איפוא תתבוששו ולא תתפשו נשק גם אַתם? הלא גם לכם, כלקאלוויניסטין הללו, ימ”ש, יש שריון ושֶלַח, הַלֶבַארדין וחרבות, קשת ורומח, כידון וסַיִף, מקל־חובלים ומאכלת, קני־קלע שקוֹרין פאלקונטין, וכלי־תותח, שקורין קולוורינין!

"תאמרו: רודפי־שלום הם, וכל עיקר־חפצם לשמוע דברי אלוהים חיים בשלוָה ובאין מפריע? אין נפקא מינה בדבר! צאוּ לכם חמוּשים מבריגה! רדפו עד חרמה! הכוּ עד מוות! גרשו מבית־האלוהים את כל הקאלוויניסטין הללו! מה? עדיין שוהים אַתם מלילך? אוי לעיניים שכך רואות! כתרנגולות נמשלתם, שצמודות אל תל־אשפותיהן בחיל ורעדה. רואה אני, היאך עתידין הקאלוויניסטין להכות בתופים על בטני נשותיכם ובנותיכם, ואַתם תניחום לעשות כן, הו פּחדנים נרפּים! אָכן, אל תלכו לשם, אַל תלכו! שמא ירדו מים על שוקיכם בשעת קרב. בוֹשוּ, אנשי בריגה! הכלמוּ, אנשים קתוֹלים! אִי אתם ראויים לשם זה! הבוז והכלימה לכם, אוָזים וברוָזים, קאקי חיוורי שכמותכם!

“המִבְלִי אין לכם דרשנים מצוינים, אַתם נוהרים לשמוע ברב־עם כזביהם ודברי־בלע שלהם, ובנותיכם רצות בלילות אל דרשניהם, ומקץ ט' ירחים נמלא חלָלָה של העיר ממזרים. ארבעה היה מניינם – ארבעה בני־בליעל שדרשו דרשותיהם בשדה־הקברות של בית היראָה. אחד מאלה המנוּוָלים, מצומק כגרוגרת וחיוור כסיד, חבש מגבעת מזוהמת לראשו. מחמת חבישת המגבעת לא נראו אָזניו. הגידו־נא: היש בכם איש שראָה בדל אוזן של אחד הדרשנים הללו? לא היתה כותונת לעורו, שכן זרועותיו החשופות נשתרבבו מתוך האפוד בלא שום סימן של כלי־לוֹבן. היטב ראיתיו בכך, אף־על־פי שביקש להתכרבל במעילוֹ הקטון והמסוֹאָב, ובעד מכנסיו, העשויים אטוּן שחור, והֵמָה סְכויים ומפולשים, כמגדל הפּעמונים של נוטר־דאם באנטוורפּן, ראיתי את דלדוּל פּעמוניו וענבלוֹ הטבעיים. מנוּול אחר דרש דרשותיו במקטורן ובלא מנעלים. איש לא ראה את אָזניו. בעיצוּמה של הדרשה נשתתק לפתע והיו תינוקות סונטים בו ומבאישים דברים כנגדו: “א! יא! לא למדת את שיעורך על בוּריו!” השלישי שבאָרחי־פּרחי אלה חבש לראשו מגבעת־קבצנים מזוהמת ומנוּולת, ונוצה קטנה תקועה לה בצדה. גם את אָזניו של זה לא ראָה איש. הנבל הרביעי, הרמאנוס שמו, אמנם לבושו נאה משל חבריו, אלא שומרים עליו, כי בי”ת פּעמים עשה התליין מכוָה על כתפו. אָמן אני אומר לכם! כולם־כאחד כומתה של משי להם מתחת למגבעתם, והיא מכסה אָזניהם. מי איש בכם וראָה מעודו אָזניו של אחד המטיפים הללו? מי מאָרחי־פרחי אלה ימלאנו לבו לגלות אָזניו בהפרהסיא? האָזניים! הא! הא! אֵיכה יגלה את אָזניו, והן כרוּתות! אָכן, כרת התליין את אָזני כולם. ואף־על־פּי־כן שוקק המון־העם וצובא על ארכיליסטים אלה, מגַנבי־כיסים אלה, מבלי עולם אלה, שברחו מבית מלאכתם, אָרחי־פּרחי אלה שנטלו תשעה קבין של להג, שוקק ורץ אחריהם וקורא “יישר כוחכם, הגיזים!” – כאילו עברם היין, או ניטלטלה דעתם עליהם בפתח! וַי לנו! אנו, הקתולים העלובים, שלוֹמי אמוּני רומי, אין לנו ברירה אלא לנטוש את נידרלאנדן, שאָדם יכול לקרוא בה "יישר כוח לגיזים! יישר כוח לגיזים! ואין דין, ואין דיין. איזו אבן־ריחיים ארורה נפלה על ראש העם הזה, עדת פּתאים ובוֹערים, הא, כריסטוס, עשיר ורשע, שוֹע והדיוט, זקן ונער, איש ואשה, – כולם־כאחד בצוַח מצווחים: “יישר כוח לגיזים!”

"ומי הם ואיזה הם כל האדונים הכבוּדים הללו, שבאו אלינו מאשכנז, אלה בעלי מכנסי העול המבוּרסק – כל ממונם נתכָּלֶה במעשי־זימה ושחוק־של־קוביוסטין, לא נשתייר להם אפילו חרס להתגרד צרעתם. ועכשיו נצטרכו לנכסי בתי־הכנסיות ובתי־הכמרים.

ושם באַריסטון שלהם, בביתו של המנוּוָל לבית קילמבורג, בצוותא עם רעוֹ־כאָח־לוֹ המנוּוָל לבית ברדרוֹדה, היו שותים מפּנכות של עץ, כדי לזלזל בכבודם של האָדון האציל ברלמון והגבירה רבת־החסד. אָכן! והיו קוראים בקול גדול: “יישר כוח לגיזים!” הו! אילו הייתי, כביכול, רבונו־של־עולם, כי עתה הפכתי את סבאָם, אם שיכר הוא, ואם יין במחילה מכבודכם, לחֵמֶת מלא צוֹאָה. כן! למי־שופכין מסואבים, מטונפים, קבסתניים, שבהם נתכבסו כותנותיהם וסדיניהם הצואים.

“אָכן, שאו קולכם, בני אתונות שכמותכם, ונערוּ בגרון: “יישר כוח לגיזים!” אָכן! ואני מגיד עתידותיכם! כל מרעין בישין, יוֹרה של פּורעניות ופגעים רעים ותחלוּאים, וחרחור, וקדחת, בוּקה ומבוקה, ושַמָה ושאִיה, והילֶפת וקדחת־היזע והמגיפה השחורה בוא־יבואו על נידרלאנדן. אָכן! יפקוד עליכם האלוהים עוון יללתכם המנוולת: “יישר כוח לגיזים!” לבינה על גבי אָריח לא תשתייר עוד מכל נדבכי בתיכם, עצם אחת שלימה לא תשתייר עוד מכל עצמות רגליכם הארורות, שרצו אחרי דרשות של דופי של מגידים־בעלטה מכת קאלווין, ימ”ש. כן יהי רצון, כן יהי רצון, כן יהי רצון מכאן ועד עולם! אמן."

אמר אולנשפיגל ללאמה: “נלך מכאן, בני!”

אמר לאמה: “ותיכף ומיד!”

והיה מחפש את אשתו בין הנשים הצדקניות, הצעירות־לימים והיפות־למראה, שהקשיבו בדחילו ורחימו לדברי הדרשה, – יגע ולא מצא.

יב.    🔗

הלכו אולנשפיגל ולאמה והגיעו למקום שמתקראwater־Minnc, רוצה לומר: מים־של־אהבה; אלא שהדוקטורין, אלופי־החכמה ושאָר למדנים אנשי־האשכולות, אומרים: אַל תקרי מינה־וַאטר, אלא מינרה־וַאטר, דהיינו: מימיהם של מינוֹריטין. נתיישבו אולנשפיגל ולאמה על שפת־התעלה, שירק צמרותיהם נטוי עליהם כמין שפריר, והיו מסתכלים בהמון העובר על פּניהם, אנשים ונשים, בחורים ובתולות, שמשוטטים להנאָתם משולבי־ידיים וסמוכי־ירכיים מקושטים בפרחים ומציצים איש בעיני רעהו ברב עדנה, משל אין שום בריה מצויה בעולם אלא המה לבדם.

ראָה אותם אולנשפיגל ונזכר את נלה. נתקשרו הרהורים של עצבוּת בלבו ואמר:

“בוא, לאמה, ונלגום לגימה.”

אלא שלאמה השיא דעתו מאולנשפיגל, שנסתכל גם הוא בזוגות אלה של נאהבים־ונעימים. אמר:

“לפנים היינו גם אנו, אני ורעייתי, מטיילים ככה שיכורי אהבה סמוך לחוטמם של הבריות, שישבו בגפּם כמונו וכמוך עתה, בלא אשה על שפת התעלה.”

אמר אולנשפיגל: “נלך ונלגום לגימה, ובקרקעיתו של קנקן אנו מוצאים את השבעה.”

אמר לאמה:

“עצה של שיכור! והרי ידעת, כי ענקים המה השבעה, שקומתם גבוהה מלעמוד אפילו תחת רוּם כיפּתו של בית־היראה של כריסטוס המושיע!”

בנפש עגומה היה אולנשפיגל מהרהר בנלה ובאחת האכסניות אשר בצל קורתה אפשר מזומנים לו גם משכב נאה, גם סעודה נאה, וגם עקרת־בית שפּניה מסבירות, ואמר:

“בוא ונלגום לגימה.”

אלא שלא היה לאמה מקשיב לו; תלה עיניו במגדל־הפּעמונים של בית היראָה ואמר:

בתולתא קדישתא מאריה, מַטרוניתא של אהבה כשרה, חניני נא ואראה עוד פעם את חזה הלבן, כר־מראשותי הנעים."

אמר לו אולנשפיגל:

“בוֹאָה ונלגוֹם! ושם, בבי־מזיגה, אתה מוֹצאָה, שעומדת ומראָה חמודותיה לשיכורים.”

אמר לו לאמה:

“איך מלאך לבך לחשוד בכשרה שכמותה ולהרהר בה הרהורים של גנוּת?”

אמר אולנשפיגל: “בוֹאָה ונלגום! מן־הסתם, פּונדקית היא באחד המקומות.”

אמר לאמה: “הצמאון הוא המדבר מגרונך.”

הוסיף אולנשפיגל ואמר לו:

“אפשר יש עמה בשביל נעים־ונדים עלובים פּנכה נאָה של צלי־קדירה, שהאויר נתבסם מריח תבלין שלו, שאינו שמנוּני יתר על המידה, אלא ענוֹג ועסיסי, כעליהם של ורדים, וכדגים ביום צום־הבשר, צף לו אותו נתח בינות לקרנפולים, שרגוזים, כרבולות של תרנגולים, כבדים ושאָר מטעמי גן־עדן.”

אמר לו לאמה: “רשע! ניכר בך שלירד לחַיי אתה מבקש. השכחת, כי כבר שני ימים אנו מחַיים נפשותינו בלחם־נקוּדים ושיכר הקלוֹקל.”

הוסיף " אולנשפיגל ואמר: “הרעבון הוא המדבר מגרונך! מחמת תאוַת־האכילה אתה גועה בבכייה, בוֹאָה ואנו אוכלים ושותים. יש בכיסי חצי פלורין עובר לסוחר ויש בו כדי דמים של זלילה וסביאה.”

צחק לאמה. מיד הלכו ונטלו עגלתם והיו מסיירים בה מסוף העיר ועד סופה למצוא המשובח שבפונדקאות. אלא שלמראה פּרצופותיהם של פּונדקים שקפּדנים הם ושל פּונדקיות שזועפות הן הרחיקו משום, לפי שאָמרו בלבבם: פּנים קדורניות סימן רע לשולחן האכסניה."

כך הגיעו עד שוּקא־דשַבָת ונכנסו לאכסניא הקרויה Blauwe Lanteern, דהיינו: “הפּנס הכחול”; שבעל האכסניה פּניו מסבירות היו.

מיד העמידו עגלתם והכניסו את חמורם לאוּרוָה, ואֵיפה אחת שבולת־שועל נתנו לו לשם צוותא עריבה; ביקשו לערוך להם שולחן, אָכלו לשוֹבע וישנוּ כל־צרכם, וקמו לאכול בשנית, והיה לאמה נבקע ממש מריבוי התענוג, פּתח ואמר:

“שירת שרפים ומלאכים אני שומע בתוך מעי!”

הגיעה השעה לשלם, ניגש הפּונדקי אל לאמה ואמר לו:

“סך עשרה פאטארדין אַתם חָבים לי.”

"מידו תבקשנו,: – אמר לאמה והצביע כנגד אולנשפיגל

אמר אולנשפיגל: “אין לי.”

שאלו לאמה: “וחצי־הפלורין שלך?”

השיב לו: “אין לי!”

“מילא!” – אמר הפּונדקי, – “אם כן, אני מפשיט מקטורניכם וכותנותיכם מעליכם.”

פתאום נתאזר לאמה עזוּת של בר־גילופין וקרא בקול גדול:

“ואם אֶתאַוֶה לאכול ולשתות, ואפילו בכ”ז פלורינין וביותר מזה, – הריני קם ואוכל! היודע אתה, כי כרס זה אפילו פּרוטה אין בו לפוֹרטה? חי אלוהים, כי עד היום לא ניזון זה אלא בתרנגולים מסורסים. לעולם לא תזכה לשאת משא כיו“ב מתחת לאזור העור החגור לך על מתניך, לפי שאת משאת שוּמנך אתה נושא על צוארון בגדך, כדרך הרשעים, ולא כמוני, שטוֹען את משמניו, כשיעור טפח לעובי, תאוָה לעיניים, על כרסו.”

יצא הפּונדקי מכליו, מגוֹדל החימה שבערה בו להשחית. ועם שהיה גמגמן מטבע ברייתו, ביקש לדבר לשון רהוטה, וככל שאָץ לדבר, הפליא עטישותיו, ככלב זה שמשוּהוּ מן המים. היה אולנשפיגל רוגם את חוטמו בפתותים של לחם, ולאמה, שנתרתח ביתר שאת, המשיך ואמר:

“כן, יש עמדי לשלם לך גם דמיהן של ג' תרנגולותיך הפּגורות וד' פּרגיותיך המצורעות, לרבות טוָס הדיוט זה, שגוֹרר את זנבו המטונף על פּני חצר־העופות שלך. ואילמלא עור־בשרך המרופט, שצפד עליך יותר מעורו של תרנגול בלה מזוֹקן, וצלעותיך, שנשתחקו והיו לאָבק בחזיך, היו מעותי מספּיקות לאכול גם אותך ואת משרתך הזבלגָני ושפחתך הטרוטה וטבּחך הגוּץ, שאילו הכהוּ השחין, לא היו ידיו משיגות להתגרד מחמת קצרוּתן.”

והמשיך ואמר:

“הביטו־נא, הביטו וראו את העיט הלז, שבעבור חצי־פלורין מבקש לפשוט מעלינו את המקטורן והכותונת! הגידה נא, בּר־פַּחין מחוצף שכמותך, – כל מלבושיך כולם מה שווים? ג' פּרוטות אני נותן לך במחירם!”

עלה עשן באַפּו של הפּונדקי והיה נושף ומנשף ביתר עוז.

ואולנשפיגל רוגמו בפתותין של לחם.

שאג לאמה שאגת־אריה ואמר:

“כמה, סבור אתה, דבילה־נבילה שכמותך, שוויוֹ של חמור נאה, שזרבוביתו יפת־מראה, אָזניו אַרכניות, חזהוּ רווח, וערקוֹביו – גידי־ברזל? י”ג פלורינין, למיצער! הלא כן, אכסנאי עלוב שכמותך? וכמה אסימונות צבוּרים לך בפונדה שלך לשלם דמיה של ברייה נאָה כזו?"

והיה הפּונדקי נושף ומנשף ביתר שאת, אלא שלא הרהיב עוז לפצות פה.

“וכמה, סבור אתה, שוויה של מרכבה נאָה, העשויה עץ־מילָה, ומשוּחה בשָשַר, וממעל לה אַפריון העשוי אטון של קורטרֶס, מַחסה משמש ומגשם? כ”ד פלורינין, למיצער, הא? וכמה הם, בסך־הכולל, כ“ד פלורינין וי”ח פלורינין? ענֵה, בעל־חשבון בוּר ועם־הארץ! וכיוָן שיוֹמא דשוקא היום, וכפריים מצויים בפונדקא עלובתא זו, אָקום הא וכהרף־עין אני מוכר להם כל אלה!"

וכך עשה, שהכל הכירו את לאמה. ובאמת קיבל במחיר חמורו ועגלתו סך מ“ד פלורינין וי”ט פאטארדין והיה מקשקש במעותיו בסמוך לחוטמו של הפּונדקי וסח לו:

“התחוּש ריחן של זלילות־וסביאות שעתידות לבוא?”

אמר לו: “הן.”

המיך קולו והוסיף:

“כשתבוא למכור את עורך, אני קונו במעות קטנות, ועושה אותו קמיע, סגולה לפזרנות.”

כל אותה שעה היתה ריבה נאָה עומדת בחצר השרויה באפלה, מציצה פּעם בפעם בחלון אל לאמה, וכל אימַת שמחזיר פּניו לאחוריו לראות זיו־פּניה, מסתתרת והולכת.

ולעת־ערב, והוא עולה בלא נר בגרם־המעלות, מתנודד מגוֹדל הלגימה, חש לפתע אשה שמגפּפתו ומנשקתו בחשִיקה וחפִיצה יתירה על לחָייו, על שפתיו, לרבות קצה חוטמו, ודמעות של אהבה נושרות מעיניך על פּניו; ופתאום חמקה־הלכה לה.

ולאמה, שחפץ־התנומה אחזהו מריבוי היין ששתה, שכב, נרדם ולמחר קם והלך עם אולנשפיגל לגנט.

יג.    🔗

כאן היה שקוד לחפש את אשתו בכל בתי־המזיגה, בתי־המשחק, בתי־הנגינה, בתי־המזמוטין והמרזחין למיניהם. ולעת ערב נזדמן עם אולנשפיגל בבי־מזיגה המתקרא “In den Zingende Zwaan”, דהיינו: “הברבור הַשָׁר”. היה אולנשפיגל משוטט בכל פּינות העיר ומפיח קריה ומעורר את לב העם שיקומו על עוכרי ארץ־אבותיהם.

בשוק של ששה־בשבת סמוך ל־Dulle griet, דהיינו: “התותח הגדול”, צנח לפתח ונשתטח אַפּים על גבי המרצפת. עבר על פּניו איש פּחמי ושאלוֹ:

“מה אתה עושה בכאן?”

והשיב לו: “מלחלח אני את חוטמי, לָחוּש, מהיכן הרוח נושבת.”

בא חרש־עצים ושאלו: “היתה לך המרצפת תחת כסת?”

והשיב לו: “בקרוב־בימינו עתידה זו להיות כיסוי לרבים.”

עמד נזיר ושאלוֹ: “מה עושה כאן בן־בקר זה?”

והשיבו אולנשפיגל: “רובץ על גחונו ומתפּלל לשלומך, אבי.”

ברכו הנזיר ברכת הכוהנים ונסתלק.

השיק אולנשפיגל אָזנו לקרקע, ועבר כפרי ושאלו: “השומע אתה קול רחַש?”

“הן, – השיבו אולנשפיגל – שומע אני קול גידוּלם של אילָנות, שזרדיהם עתידים לשמש לשריפת המינים האמללים.”

“ולבד מזה אינך שומע כלום?” – שאלוֹ שוטר־הקהילה.

“שומע אני, – השיבוֹ אולנשפיגל – קול סרדיוטין, שבאים מהישפּמיא; ואם יש עמך דבר שאתה מבקש לשמרו עמך, טמנהו באדמה טמוֹן היטב; לפי שבמהרה־בקרוב לא יהא בערים מנוֹס מפני החַמסנים.”

“הוא מטורף!” – אמר שוטר־הקהילה.

“הוא מטורף!” – חזרו ואמרו אנשי־העיר.

יד.    🔗

בינתיים לא נתן לאמה דבר־מאכל לפיו, שכל אותה שעה היה שוֹגה באותו חלום של מתיקוּת שבא לו בהסח־הדעת בגרם־המעלות של “הפנס הכחול”, והיה לבו מושכו לבריגה, אלא שתקף עליו אולנשפיגל וכפאוֹ לילך עמו לאנטוורפּן, ושם הוסיף לחפּש חיפּושיו ויצא בפחי־נפש.

היה אולנשפיגל בא לבתי־משקאות ויושב במושב אנשי־פלאנדרן משלומי־אמוני הרפורמאטין והקטולין שוחרי החירוּת, ובזה־הלשון דוֹבר אליהם בעניין הגזירות שקורין אדיקטין:

“לכאורה, לא נגזרה עלינו האינקוויזיציה אלא כמין סם־של־שלשלול להקיא מקרבנו את המינוּת – ובאמת לא באָה רוּבֵיָה זו אלא לשלשל את ארנקינו. אך מואסים אנו בסמי־מרפא שאינם בטובתנו, שאם לא כן, נתכעס ונתמרד ונתפוֹש נשק. והדבר גלוי וידוע לפני המלך. ואם יראה שמאַסנו בסם־השלשול, יביא את כלי־החוקן המה כלי־התותח, הגדולים עם הקטנים, וקני־השריפה וקני־הרובה וקני־הקלע רחבי־הפּימה. הו, חוקן של מלכוּת! אנשי פלאנדרן, לכשיָריצו למעיהם בדרך הזה, אפילו גיבור־כוח אחד לא ישתייר מהם. אשרי ארצנו שיש לה רופא־חולים מלכוּתי שכמוהו!”

ואנשי־העיר צחקו.

אמר להם"

“צחקו לכם היום, אך נוּסוּ מנוס, או קומו ותפשו נשק ומגן ביום שינוּפץ בו דבר מן הדברים בבית־יראתנו.”

טו.    🔗

בט"ו באוגוסט, ביוֹמה של מאריה, הוא ראש־השנה לעשבים, כשהתרנגולות, שנתפּטמו בזרעונים, מקשיחות לבן משמוֹע קריאת גבר, שתוֹבע בפה ובקול תרועה, נוּפץ באחד משערי אנטוורפן, צלם גדול של צלוּב העשוי אבן. בא איטלקי פּלוני, שהיה ממשמשיו של החשמן גראנווילה, אל אחד משערי אנטוורפּן, וניפץ את צלוב־האבן הגדול, שעמד באותו מקום, ואולם מסע־הצלמים לכבוד הבתולה הקדושה יצוא־יצא לדרכו מבית־היראה של מאריה, ובראשו עדת שוטים ירוקים, כתומים ואדומים.

אלא שבדרך באו אנשים אַלמונים זידונים וחיללו את פּסל העלמה הקדושה, שהוֹעלה חיש־מהרה אל העַזָרָה שבבית היראה אשר שִבֵכְתוֹ ננעלה. על העַזָרָה שבבית־היִראָה.

נכנסו אולנשפיגל ולאמה לבית־היראָה. אנשים פוחזים וסחופי־רעב, קרועים ובלואים, ובתוכם כמה־וכמה אלמונים, עמדו ליד הבימה והיו מרמזים זה לזה מיני רמזים ועויות, ומרעישים רעש גדול בפשיקת־שפתיים ורקיעת־רגליים. איש לא ראָם באנטוורפּן קודם־לכן, ולא חזר לראותם לאחר־מכן. יצא אחד מהם, שפּרצופו כמין בצלצל מטוגן, ושאל, אם לא אָחזה הבהלה ליעלת־החן, שכל־כך נזדרזו להחזירה לבית־היראָה? – ונתכוון לעלמה הקדושה.

אמר לו אולנשפיגל:

“לא מפניך נתבהלה, פּרצוף־כושים מזוהם!”

מיד פּרץ עליו הבחור פּרץ גדול להכותו, אלא שהקדימוֹ אולנשפּיגל תפסו בצוארוניו ואמר לו:

“אם אתה נוקף באצבעך, אני עוקר לשונך מפּיך!”

מיד פּנה אל אנשי אנוורפן המעטים, שעמדו מסביב, ואמר להם, ואצבעו שלוחה כלפּי הזאטוטים הקרועים־והבלואים:

“אדונים־עירונים, הזהרו לכם, שהללו לא מאנשי־פלאנדרן הם, אלא אנשי לעז ומעל, שנשׂכרו להביא עלינו צרה ותלאָה וחורבן.”

ואל האַלמוֹנים פנה ואמר: “הא! חמורים, בני־אתונות, סחוּפי־עוני ומזי־רעב! מהיכן ממון זה, שקורא עכשיו קיש־קיש בכיסיכם? שמא איש את עוֹרוֹ מכרתם, לעשות בו תופים?”

“ראו־נא, ראו את הבעל־דרשן הזה!” – התריסו כנגדו האלמונים.

ומיד נשאו קולם וקראו פה אחד על אודות העלמה הקדושה, לאמור:

“בגדי מלכות לה ליעלת־החן! עטרת־תפארת לראש יעלת_החן! מי יתנני כיוצא בהם לאיילת־אהבים שלי!”

וכבר ביקשו לפרוֹש משם, אלא שפתאום־לפתע עלה אחד מהם אל האלמימר, לדרוש דרשות של בלע, ומיד חזרו כולם, והלה דיבר דברים הרבה של שטוּת וגנות. אחר־כך פּצחו כולם:

“רדי יעלת־החן, רדי ממקום עוֹמדך, בטרם נקום ושמַטנוּך משם! עשי נס ונראה, שיש בכוחך גם להלך, ולאו־דוקא לרכב על גבי זולתך, יעלת־חן בטלנית שכמותך!”

והיה אולנשפיגל מצעד בקול גדול:

“בנים משחיתים! חדלו לכם לנבל פיכם! כל ביזה ומשיסה עווֹן פּלילי הוא!”

אלא שאָטמו הללו אָזניהם משמוע לו, ולא עוד אלא שהיו מהם שהסיתו לשבור הבמה ולאנוס את יעלת־החן שתרד ממכון־עוֹמדה.

זקנה אחת, שהיתה מוכרת נרות בבית היראָה, כיוָן ששמעה אותם דברים של דוֹפי, הטיחה בפניהם מן הרמץ של כיוֹר־האש אשר למרגלותיה; אך המה הכוּה הכוֹת והפּל אָרצה ותהי מהומה.

בא המארקגראוו לבית־היראָה, ועמו סרדיוטין שלו. כיוָן שראָה המון־עם שנתקבץ שם, ציוָה עליהם שייצאו, אלא שהיה ציווּיוֹ בשפה רפה כל־כך, שלא יצאו משם אלא מעטים בלבד, והשאָר צרחו בקול:

”תחילה רוצים אנו לשמוע, היאך הפּרתמים שרים מזמור־שיר של מנחה לכבוד יעלת־החן."

אמר להם המארקגראוו:

“לא יושר הערב.”

“אם כן, נשיר בעצמנו!” – השיבו הפּוֹחחים האַלמונים.

ומיד פּצו פּיהם ואמרו דברי זמן בין הדוכן וסף בית־היראָה. והיו בהם שהיו משחקין בגלעינין של דובדבנים, וקוראים: “יעלת־החן! הרי בגן־העדן אִי אַת זוכה לשחק שחוק כלשהו, ורוחך שוממת עליך, – בואי, איפוא, ושחקי עמנו!”

והיו מחללים את השם ומנבלים בלי הפסק את הצלם ומצווחים צוָחה וצוהלים ושורקים.

השׂים המארקגראוו עצמו כמי שנכנסה היִראָה בלבו – ונסתלק ובמצוָתוֹ ננעלו כל שערי בית־התפילה, חוץ מאחד.

כיוָן שהיו בני־העיר עומדים מנגד, ואין איש נוקף אצבע, העזו אותם ארחי־פּרחי פניהם ביתר עוז ונצטווחו בקול ענות חוצפּה. והיה הד קולם תחת כיפת בית־היראה כקול מאָה תותחים יחדיו.

עד שקם אחד מהם, שפּרצוף־פניו כבָצָל המטוגן, ונראה כראש וראשון בחבורה, עלה לבימה, נתן אות בידו ודרש דרשה בזה־הלשון:

“על דעת האָב, הבן ורוח־הקודש, שלושה שהם אחד ואחד שהם שלושה, בגן־העדן יצילנו האלוהים מחכמת־השיעורין הזאת. היום, כ’ט באוגוסט, יצתה יעלת־החן בבגדי־תפארתה להראות זיו פּניה העשויים־עץ לעירונים ולעירוניות של אנטוורפּן; אלא שבדרך מסעה נזדמן לה, ליעלת־החן, השטן המשחית; נתקלס בה השטן ואמר לה: “ברוּם־עינים הופעת, מקושטת בבגדי־מלכוּת, יעלת־החן, ונשואָה בידי ארבעה נשואי־פנים, ושוב אין זה לפי כבודך הרם להביט אל אַשמדוֹן הקלוקל, הוא השטן שמשרך דרכו ברגליו.” השיבתו יעלת־החן: “לך־לך, השטן, שאם לא כן, אָשוּף ראשך בשנית וביתר חוֹזק, אתה הנחש בעל הזוהמא!” אמר לה השטן: “יעלת־החן, כבר אלף שנה ות”ק שנים הנך שקודה על העסק הזה, אך רוח האָדון, הוא רבוֹנך, חילצני. ועתה גדול כוחי מכוחך, ולא עוד תשוּפיני ראש, אלא תשאי רגליך ותרקדי לפני!” מיד לקח שוט גדול, שפּגיעתו קשה, והיה חובט ביעלת־החן, שלא העיזה לפצות פּה ולצעוק, פּן יתגלה פּחדה ברבים, אלא נשאָה רגליה במרוצות גדולות ואָנסה גם את נשואי הפּנים, שנשאוה על כפיים, לרוץ על־כרחם, שלא תפּול, ח"ו, לתוך דלת־העם בכתר־זהבה ובבגדי־תפארתה. עכשיו עומדת לה יעלת־החן בשופי ובלי נוע בתוך הכוך שלה ועיניה תלויות בשטן, שיושב לו בראש־עמוד מתחת לכיפה הקטנה, השוֹט בידו, ופיו מצחק וסונט בה, סונט ואומר: “את כל הדם וכל הדמעות הנשפּכים בשמך שלם־תשלמי לי! אִי, יעלת־החן, השלום לך בבתוליך? הגיעה שעתך לעקור מפה. לרסיסים ינפּצוּך, בוּביה של עץ מִרשַעת, בגלל כל בוביות של בשר־ודם אשר בשמך נשרפו, נתלו ונקברו־חיים בלא חנינה ורחמים.” כה דיבר השטן, ודברים של טעם דיבר.

“צאי, צאי לך מתוך הכוּך, יעלת־החן מרשעת, אַכזרית, שאין בך שום דמיון כלל לבנך כריסטוס.”

והיה כל אספסוף האלמונים מצווח בצוָחה ומצהיל בצהלה ומנאק וקורא:

“יעלת־חן, הגיעה שעת עקירתך! מַים ירדו על שוֹקיִך מגוֹדל הפּחד? קדימה, הבראבאנטין, בשם הדוכס הטוב! הסירו את פּסילי העץ! מי מהם מבקש לטבול טבילה במי השֶלְדָה? יפה כוחו של עץ מכוחם של דגים לצוּף על פּני המים!”

והיה העם שומע ומחריש.

קפץ אולנשפיגל ועלה לבימה והדף את הדוֹבר מעל דוכנו וקרא:

“שוטים! שוטים שנסרחה בינתם! שוטים נבערים־מדעת! הַטַחו עיניכם מראות הרחק מקצה אַפּכם? הקצרה דעתכם להבין, כי אך מעשה_מדַוחּים הוא? מבקשים הללו לעשותכם מבַזי הקודש ושוֹסיו, כדי לחמוס אחר־כך ממונכם, להעלותכם על המוקד ולשרפכם חיים. והמלך יירש! אדונים־עירונים, אַל תאמינו לדבריהם של חורשי־הרעה הללו! הניחו את העלמה הקדושה בכוּך שלה, חֲיוּ בעוֹז, עבדוּ בגילָה ובלוּ איש משכורתו בנעימים. השטן־המשחית נתן בכם את עינו, בליסטוּת ומשיסה מתנכל הוא להביא עליכם את גייסות השונא, כדי לפקוד עליכם עוון מרדוּת. או־אז ימשול בכם אַלבּא בכוח הדיקטאטוּר, האינקוויזיציוֹן, הקוֹנפליסקאציוֹן וכל מיתוֹת בית־דין, – והוא יירש.”

“אהה! – קרא לַאמה – אַל־נא אדונים־עירונים, אַל תשלחו ידיכם בביזה, שגם בלעדי זאת קוצף המלך קצף גדול. בתה של הטַרְסית סיפּרה דבר זה לידידי אולנשפיגל. אל תבוֹזוּ בז, רבותי!”

אלא שלא יכלו העם לשמעם.

בקול גדול קראו האַלמוֹנים:

“מַהרוּ שלָל! שמטוּה, עקרוּה מכאן! שלָל וביזה, הבראבאנטין! בשם הדוכס הטוב! הטיל המימה את צלמי־העץ! יפֶה שֵיטָם מִשֵיט הדגים!”

בכדִי עמד אולנשפיגל על הבימה וקרא בחָזקה:

“אדונים־עירוניים, אל תניחו לבוֹזזים לבוֹז! אל תמיטו שוֹאָה על העיר!” גררוהו מעל הבימה, ואף־על־פּי שנתגונן בידיו וברגליו מפּני התוקפים אותו, מכל מקום נתקרע עור־פּניו, וכן מקטורנו ומכנסיו. ועם שהיה שותת דם, לא פסק פיו מלקרוא בקול:

“אל תניחו לָבוֹז בז!”

אלא שהיתה זו קריאָה־לבטלה.

שהאלמונים, ועמהם הריקים והפּוחזים מבני העיר, עטו אל שבכת־העזרה ושיברוה שבר וצווח:

“יישר כוחם של גיזים!”

והיו הכל משברים וחומסים ומנתצים. ועם חצות נתרוקן מכל־וכל אותו היכל גדול שהיו בו שבעים מזבחות וצורות נאות וכלי־חמדה יקרי־המציאוּת. והיו הבמות מנותצות, האיקונין מושלכות, המנעוּלים משוּברים.

כתוֹם המשיסה, פּרצו האלמונים

לחוצות קריה, לעשות, כאשר עשו לבית היראָה של אמא קדישתא, לבתי כנסיותיהם של כת המינוריטין, וכת הפראנציסקנין, ובתי־היראָה של פטרוּס הקדוש ואנדריאס הקדוש, ומיכאל הקדוש, והבוּרג, והפאווקינס, והאחיות הלבנות, והאחיות האפורות, והמיסדר השלישי, והדרשנים וכל שאָר בתי־יראָה ובתי־תפילה שמצויים בעיר. נטלו משם כל הנרות והלפּידים, והיו מתרוצצים בראש־חוצות.⁷⁰

ולא היתה מַצה ומריבה בינם לבין עצמם. ובכל המַפּץ הגדול הזה לא נפצע איש מהם בפגיעת אבן, או עץ, או דבר מן הדברים.

המה באו להאַג, וגם שם היו בוזזים הצְלָמים והמזבחות, ולא בכאן ולא בשום מקום אחר לא נשתתף עמהם איש מן הרפורמאטין.

בהאַג שאָלָם ראש־הקהל: “מי ייפּה את כוחכם לעשות כן?”

“הוא!” – השיב אחד וטפח על לבו.

כיון שהגיעה השמועה אל אולנשפיגל, קרא ואמר:

“מי ייפה את כוחכם,” השמעתם, אדונים־עירונים? משמע, יש מאן־דהוא שעל דעתו שרוּי להם, מותר להם לחלל את הקודש! אילמלי נכנס לביתי אחד ליסטים כיו“ב, מן הסתם נוהג הייתי בו כמנהגם של ראשי־הקהל בהאַג: עומד לפניו בגילוי־ראש, בדחילו ורחימו, ואומר לו: “גנב נכבד, נבל רב־החסד, רמאי רם־היחש, אנא בטובך, הראֵני־נא ואֶראה פּתשגן כתב־ההרשאָה שלך.” והוא משיבני ואומר, כי בלבו הוא, החומד את רכושי; ומיד אני נותן לו כל מפתחותי. תנו דעתכם, רבותי, והבינו, למי תועיל כל המַכשלה והמבוסה הזאת? הזהרו לכם מפני הכּלב האָדום! הפּשע נעשׂה, וסופו שייפקד שבעתיים! הזהרו לכם מפּני הכלב האָדום! צלוּב־האבן הגדול מוּגר לארץ. הזהרו לכם מפּני הכלב האָדום!”

נתכנס בית־ועד המדינה במֵהלין ועמד נשיאוֹ, הוא ויגליוּס⁷¹ ומסר מודע, שאין לעכב בידיהם של משברי־הצלמים.

אמר אולנשפיגל:

“וַי לָן, הקיץ הקץ והבשילה התבוּאָה למַגל הקוצרים אשר מהישפּמיא. הדוכס! הדוכס בא עלינו למעצבה! אנשי פלאנדרן, הים לובש גאוּת, הה, ים הנקמות! נשים ועלמות עלובות, קומנה־ברחנה מפני בוֹר־שחת! אנשים עלובים, קומו־ברחוּ מפּני ההרג והחנק והשריפה! מזימה זומם פיליפּ בלבו לגמור את מלאכת הדמים אשר החל קארל. שהאָב גזר מוות וגלוּת מרה, והבן גמר בלבו, כי נוח לו שימלוך על שדה־קברות ולא שימלוך על עם של מינים וכופרים. קומו־נוּסוּ לכם, כי קרוב־קרוב זה הקטלן, רב־הטבחים!”

שמע העם את דברי אולנשפיגל ובתי־אב למאות קמו ונטשו את העיר בבהלה, והיו הדרכים משובשות בעגלות טעונות מיטלטליהם של יוצאים לגולה.

והי אולנשפיגל הולך ממקום למקום, ועמו לאמה, המחפּש את אשתו, ונפשו עגומה עליו.

ובדאם היתה נלה שטופה בדמעות ליד קאתלינה, שדעתה מטולטלת עליה.

טז.    🔗

בירח השׂעורים, הוא אוקטובר, היה אולנשפיגל שרוי בגנט. יום אחד ראָה את אגמונט, החוזר ממשתה־הילוּלים בצוותא כבוּדה עם האב סנט־באווֹ. בזחיחוּת־דעתו הניח הרוזן את המושכות מידיו ונשתקע בהרהורים, והסוס מפסיע והולך לאטו. פּתאום נשא עיניו וראָה אדם שמהלך בצדו, ופנס דלוּק בידו.

שאל אגמונט: “מה לך פּה?”

השיב אולנשפיגל “לטובתך אני מתכוון, להאיר דרכך בפנס זה.”

אמר הרוזן" “לך־לך והרף ממני!”

אמר אולנשפיגל: “לא אלך.”

אמר הרוזן: “החָשק גווך בשוֹט?”

“ואפילו בשוטים ועקרבים, ובלבד שאצליח להדליק בקדקודך פּנס כזה, שיאיר עיניך לראות נכוחה למכאן ועד אֶסקוּריאל.”⁷²

אמר הרוזן: “אי־אפשי בפנס שלך, ואי־אפשי באסקוּריאל שלך.”

אמר אולנשפיגל: “לא אָזוז מכאן, עד שאני מַשׂיאך עצה טובה.”

מיד אָחז באַפסרו של סוס הרוזן, שהיה מבעֵט ברגליו ועומד קוממיות.

אמר אולנשפיגל: “אדוני הרוזן, תן דעתך וראה שעדיין אתה מרצד לך על גבי סוסך, וכיוצא־בכך מרצד ראשך על כתפיך; אלא שהשמועה אומרת, כי מבקש המלך לשוּם קץ לאלה הריצודים, להניח לך את גופך, ואת ראשך ליטוֹל ולשלחוֹ לרצד ריצודים בארצות־מרחק, שמגוֹדל ריחוקן לא תשיג ידך לעולם להחזירו משם. תן לי פלורין אחד, שאני כדאי לכך.”

“צליפת־שוט אני נותן לך, אם אי אַתה מסתלק מכאן, יועץ רע!”

“אישי רוזן גדול! הנני אולנשפיגל, בנו של קלאס, שנשרף חי על אמונתו, ובנה של סואטקין, שמתה משברון־לב; אפרם מתדפּק על לבי ואומר לי, שאגמונט, איש־הצבא בעל־הגבורות, יש לאל ידו, בכוח הסרדיוטין שכפופים למרותו, להעמיד כנגד הדוכס אלבה גייסות המוכתרים בג' נצחונות.”

אמר הרוזן: “כלֵך לך, אינני בוֹגד בגד!”

אמר אולנשפיגל: “הושע־נא את ארץ־אבותינו, שלךָ לבדך הישוּעה.”

ביקש הרוזן להצליף, בשוטו על אולנשפיגל, אלא שהקדימוֹ הלה, ניתר הצדה וקרא בקוֹל:

“אכוֹל את הפּנס המאיר, אכול את הפּנס, אישי הרוזן! הושע־נא לארץ־אבותינו!”

לימים יצא אגמונט לדרך, והיה הצמא מציקוֹ; נשתהה ליד בית־המשקאות “In’t Bondt Verken”, דהיינו: “החזיר המנומר” – של פּונדקית אחת מקורטריי, והיא אשה יפת־תואר ומכוּנה מוסקין. פּירושו: עכבר, בלשון סגי־נהור של חיבה.

עמד הרוזן עמידה של זקיפה בארכופיו וקרא: “משקה!”

אולנשפיגל, שנשׂכר למוּסקין לשׁרתה, יצא אל הרוזן, בידו אחת גביע של אָבץ, ובידו שנייה צלוחית מלאָה יין אָדום.

ראהו הרוזן ואמר: “ולא אתה הוא, עורב שחור, מבשׂר־רע!”

השיבו אולנשפיגל: “אדוני הרוזן, לא השחירה נבואָתי אלא משום שלא רוּחצה למשעי. וילמדני אדוני: מה סוֹמק טפי: היין היורד לבית־הבליעה, או הדם הניתז מתוכו? זאת השאלה שאַל פּנסי.”

לא השיבוֹ הרוזן דבר וחצי־דבר, שילם דמי היין ונסע משם.

יז.    🔗

היו אולנשפיגל ולאמה רכובים איש על חמורו, שקיבלו מידי סימון סימונסן, אחד מאנשי־שלומו של הנסיך לבית אוֹראן, ונוסעים ממקום למקום להזהיר את הבריות מפּני רוֹע מזימותיו של מלך־הדמים ולחקור לדעת הבשורות שבאות מהישפּמיא, והיו מתחפּשים ככפריים ומוכרים מיני ירקות ובאים לכל השוָקים.

יום אחד, כשחזרו משוּקה של בריסל, ראו בחלונו של בית־אבן אחד אשה נאָה חכלילת־פּנים, לבושה בגדי אַטלס, רמת־חזה, יפת־צוָאר ועליזת־עיניים. אמרה האשה לטבחית הצעירה־לימים ויָפָה־למראה:

“סוּכי לי בשמן מרחשת זו סיכה של ממש, שאיני אוהבת רוֹטב המצוּמק.”

פּיחס אולנשפיגל חוטמו בזגוגית החלון ואמר:

“ואני כל רוטב שבעולם אני אוהב, שבטן ריקנית איה בַדְקָנית.”

החזירה האשה פּניה לאחוריה ושאלה:

“מי הוא ברנש זה, שתוקע חוטמו לתוך קדירה שלי?”

אמר לה אולנשפיגל:

“אהה, גבירה נאָה, אילו נתרצית לי שאבשל בקדירתך, כי עתה הטעמתיך מיני מטעמים שעושה עובר־אורח, ונשים יפות־מראה מן העירוניות לא זכו להם.”

הקיש בלשונו והוסיף ואמר: “אני צמא!”

אמרה לו: “לְמְָה?”

אמר לה: “לך.”

אמרה הטבחית לגבירתה" “בחוּר נאה וממולח הוא, נכניסהו נא ויספּר לנו תוקף עלילותיו.”"

אמרה הגבירה: “והרי שניים הם.”

אמרה הטבחית: “על אחד מהם אשקוד אני.”

אמר אולנשפיגל:

“אדוֹנית! אמת־נכון הדבר, שניים אנחנו, אני וידידי העלוב לאמה, שאין בכוחו לטעון על גבו אפילו משא של ק' ליטרא, ואלו כרסוֹ מוכן ומזומן לטעון משא ת”ק ליטרא בשר ושיכר."

אמר לו לאמה: “בני, למה תלעיג עלי, שביש־גדא אני, המבזבז ממון הרבה לפרנס את כרסו.”

אמרה הגבירה: “היום אין הדבר עולך לך אפילו פּרוטה אחת. בואו שניכם!”

אמר לאמה: “והרי יש עמנו גם שני חמורים, שאנו רכובים עליהם.”

אמרה הגבירה: "לא יחסר המספּוא באוּרווֹתיו של האדון הגראוו דְמֶגְהֶם.⁷³

הניחה הטבחית כלי־מרחשת שלה והכניסה לחצר את אולנשפיגל ולאמה, רכוּבים איש על חמורו; מיד נשאו בני־האתונות קולם ונהקו נהיקה גדולה.

“קול־תרועה הוא לכבוד הסעודה שבאַה עלינו לטובה. מגוֹדל השמחה יריעו החמורים העלובים.”

ירדו השניים מעל החמורים, ואולנשפיגל אמר, ראשית־חכמה, לטבחית: אילמלי אני אַתוֹן, היתה נפשך חושקת בחמור שכמוני?"

“אילמלי אני אשה, היתה נפשי חושקת בבחור נאה, שפּניו מצהילות.”

אמר לה לאמה: “אם לא אָתון אַת, ולא אשה אַת, מה אַת?”

אמרה לו: “עלמה אני. ואין עלמה בחזקת אשה, כל שכן בחזקת אתון. סָבַרת, בעל־כרס?”

אמר אולנשפיגל ללאמה: “אַל תאמין לה, שחציה יצאָנית, ורביע שבה – שתי לִילִיות. שזכוּת תאוָתה ופריצוּתה עמדו לה, וכבר נתייחד לה מקום בגיהנום על גבי כר וכסת, להתעלס באהבים עם בעל־זבוב.”

אמרה הטבחית: “קנטרן רשע! אילו היו שערותיך של סוס, הייתי מואסת בהם לדריסת רגל שלי.”

אמר לה אולנשפיגל: “ואני מוכן ומזומן לאכול כל שערותיך.”

אמרה הגבירה: “איש־חנוּפוֹת, גונב־לבבות! כל נשים שבעולם אתה חומד?”

אמר לה אולנשפיגל: “לאו דוקא! דיִי באלף, שנתכללו באחת שכמותך!”

אמרה לו הגבירה: “שתה איפוא לוֹג של שיכר, אכול חתיכה של קותל־חזיר, טוֹל לך כאוָתך נתח משוֹק של אַיִל, וזלוֹל את זאת הפּרפּרת.”

שיכל אולנשפיגל שתי ידיו על חזהו ואמר: “קוֹתל־של־חזיר – בשר משובח הוא; הלוֹג הזה שיכר דשמַיא הוא; שוֹק האַיִל – צלי של שרפים ומלאכים הוא; אכילת פּשטידה יפה היא, שמגוֹדל ההתפּעלות מביאָה את הלשון לידי פּרכוס בחלל־הפּה; והפּרפּרת המדושנת – מעדני־מלך! ואף־על־פּי־כן לא די בכל אלה. אַשרי שיקבל חמודותיך לקינוח־הסעודה!” אמרה הגבירה: "ראוּ־נא, ראוּ היאך זה מרחיב פּה ומכביר מלים! ראשית־חכמה – אכול ושתה, בטלן!

אמר לה אולנשפיגל: “שמא אנו מקדימים קריאת־שמע־של־מיטה לברכת־המזון?”

אמרה הגבירה: “לאו!”

נאנח לאמה ואמר: “אני רעב!”

אמרה הגבירה: “אכוֹל־תאכל, שאין בך תאוַת־בשרים, אלא תאוַת הבשר הצלוּי בלבד.”

אמר לאמה: “ואף צח ורענן, כבשרה של אשתי.”

שמעה הטבחית, וחַלשה דעתה.

על־כל־פּנים, מילאו כרסם מאכלות בשפע ובלעו משקאות כספוֹגין. ובלילה ההוא נתנה הגבירה לאולנשפיגל גם פּת־ערבית, וכן בלילה שלמחר ושאָר לילות.

והיו החמורים מקבלים אֵיפה אחת אַפּיים, ולאמה – מנה אחת אפּיים. שבוע ימים לא יצא לאמה מחדר־המבשלים, אלא שנסתפּק בתענוג הקדירות והפּנכות, ומן הטבחית הסיח דעתו מחמת הרהורים שהרהר באשתו כל אותן שעות. היטב חרה לה לנערה ואמרה, שאדם שאינו שקוד בעולם עלוב זה אלא על כרסו בלבד, טוב לו שלא נברא משנברא.

לא־כן אולנשפיגל ועקרת־הבית, ששרויים היו טנדוּ ברוב נועם וידידות.

יום אחד אמרה לו: “טיל, אין בך כלל מידות של דרך־ארץ. מי אתה?”

אמר לו: “הנני הבן שבא לעולם מזיווּגם של מזל טוב והרפּתקה נעימה.”

אמרה לו: “ניכר בך, שאִי אַתה מזלזל בעצמך.”

אמר לה: “לפי שחוששני שמא יהללני זר.”

אמרה הגבירה: “התעמוד לימין אחיך הנרדפים?”

אמר אולנשפיגל: “אפרוֹ של קלאס מתדפּק על לבי.”

אמרה לו: “מה יפית עכשיו! מי הוא ואיזהו קלאס זה?”

אמר אולנשפיגל: “אבי הוא, שנידון לשריפה על אמונתו.”

אמרה לו: “לא כמותך הגראוו דמגהם, המבקש להציף בדם את ארצי־ומולדתי אשר אָהבתי; שהורתי־ולידתי באנטוורפּן המעטירה. דע לך, שעשה יד אחת עם היועץ של בראבאנט האדון שייף, להכניס לאנטוורפּן את עשרת גדודי הרגלים שלו.”

אמר אולנשפיגל: “אלכה־נא ואודיע את הדבר לאנשי־העיר, וללא שהיוֹת ופהיוֹת!”

מיד אָץ לאנטוורפּן, ולמחר היו אנשי העיר אחוּזי נשק כולם.

ואולנשפיגל ולאמה, שהניחו חמוריהם אצל אחד מאריסיו של סימון סימונסן, נאנסו לטמן עצמם מפּחד הגראוו דמגהם, ששיגר אנשים לחפּשם בכל אתר ואתר, למצאָם ולתלותם על עץ; לפי שאָמרו לו, כי שני כופרים שתו מיינוֹ ואָכלוּ מבשרו. והיה הגראוו קנאתן גדול והוכיח את הגבירה הנאָה על פּניה, עד שנתכעסה מאוד ומגודל הכעס חרקה שן, מררה בבכי ונתעלפה י“ז פעמים. כיו”ב עשתה גם הטבחית, אך לא בריבוי גדול כנ"ל, ונשבעה, בחלקה בעולם הבא ובישועת־נפשה, כי לא היא ולא גבירתה לא עשו קטנה וגדולה, חוץ ממעט שיריים של סעודה, שנתנו יום אחד לשני ציילנים עוברי־אורח, שהיו רכובים על גבי שני חמורים עלובים, ונשתהוו ליד החלון של חדר־המבשלים.

וכל־כך הירבו השתיים ביום ההוא לשפוך דמעות כמים, עד שהטפיחה הרצפּה ונתחלחלה תכלית הלחוּת. ראָה הגראוו שכך, ונוכח בעליל, שאמת בפיהן ולא כיזבו לו כלל.

ושוב לא היה לאמה מרהיב עוז בנפשו לבוא לבית הגראוו דמגהם, מחמת הטבחית שהיתה מכנה אותו בשם “זוּגָתי.”

והיתה נפשו עגומה עליו, כל אימת שהרהר בעסקי אכילה; אלא שאולנשפיגל היה שוקד להביא לו יום־יום מיני מטעמים, לפי שהיה עוקף עקיפין והולך מרחוב קאתרין הקדושה לבית הגראוו ושם מסתתר בעליית־הגג.

יום אחד, לאחר נפילת־ערבית, סח הגראוו דמגהם לרעייתו יפת־התואר, שמחר לפני הנץ החמה הוא נכנס להרצוֹגנבוּש בראש גדוד־פּרשים. לסוף נרדם. חשה זוגתו יפת־התואר לעליית־הגג וסחה לאולנשפיגל כל אותו עניין.

יח.    🔗

נתלבש אולנשפיגל כאחד הצליינים, ובלא צידה־לדרך ובלא פרוּטה לפוֹרטה, נזדרז להתריע על הסכנה. בדרכו נתכוון ליקח סוס צל הירונימוס פראַאַט, אחיו של סימון, שהיו עמו אגרות אליו מאת הנסיך. מכאן ביקש ליסע בדרך הקצרה ויש־מהרה להגיע להרצונבוש.

עבר את דרך־המלך לרוחבה וראָה גוֹנדה של חיילים, שבאים לקראתו. והיה פּחד גדול בלבו מחמת האגרו­ֹת. אך כיוָן שגמר בלבו להחפּש ולהעמיד פּנים יפות על לב רע, נשתהה עד שיקריבו החילוֹת, ושפתיו נעות במלמול פּסוקי התפילה “אָבינו־שבשמים” שקוֹרין “פּאטר נוֹסטר”. כשעברו על פּניו, נתלוָה אליהם ושמע מפּיהם, כי מגמת־פּניהם להרצוגנבוש.

ראשונה למסע היתה פּלוגה של וואלוֹנים, ובראשה הקצין לאמוּט רכוב על סוס, ועמו ששה נושאי־רומח ומשמר־ראשו; אחריהם, איש־איש לפי תור־המעלה, סרדיוט נושא־דקל עם משמר־ראשו, פּחות מן הנ"ל, אחריהם, ראש־הקהל, שקורין פּרופוס, ועמו נושאי־רומח שלו ושני בלשין, ראש־המשמר, ראש האפסניא, ורב־הטבחים, הוא התליין; ובאחרונה – בעלי החלילין והתופים, שעשו רעש גדול.

אחריהם הלכה גונדה של בני פלאנדרן, מאתיים איש מספּרם, ובראשם סרדיוט ונושא־דגל. המה נחלקו לשתי כיתות, מאה מאה בכל כיתה, בראשם סרג’אנטין, וָתיקין־ורגילין, והמאות נחלקו לפלַגות ורוֹטמיסטרין בראשון. גם לפני ראש־הקהל, שקוֹרין פּרופוס, ושמשיו “בעלי האַלוֹת”, שקוֹרין

knechten־stocks הלכו כל־זמר שהיו מכין בתופים וחלילין.

אחריהם, בשתי עגלות מגוּלות, באו בנות־לוָיה שלהם, נַפקניות יעלות־חן, שהיו פּרוצות בצחוק, מצייצות כעשבוניות, מסלסלות ברננים כזמירים, זוללות וסובאות ומרקדות, מהן מעוּמדות, מהן שכוּבות, מהן רכובות. קצתן לבושות כלאנדסקנכטין, אלא שלבוּשן עשוי אטון לבן ודק, בגלאַי גדול על חזיהן, במחשוף הזרועות והמתניים, שמתוך כך נתגלה עור־בשרן תאוָה לעיניים; בראשן כומתות של פּשתה דקה, מרוקמות זהב, מצויצות בנוצות־טוָסים נאות למראה, שהיו מפרפּרות באויר; על אזוריהן, העשויים אטון ברקמת־זהב עם לשונות של זהוֹרית, יורדים תערי פּגיוניהן, העשויים בד של זהב. ומנעליהן, פּוזמקיהן, סַרבליהן, אפוּדותיהן, שרוכיהן, אבזמיהן,– כולם מעשה זהב ושיראין של לוֹבן.

גם השאָר לבושות היו כדרך הלאנדקניכטין, אלא בכלי לָבן וירוֹק, שָני ואַרגמן, וכל אחת כאוַת־נפשה בחֵפֶת מחוּפּת ובמעשי־רקמה ועיטורים. וכולן עיגול צבעוני להן על שרווּלן – אות וסימן למשלח־ידן. ביקש הַקלוֹני, הוא שׂר הנפקניות, – להַסוֹתן, אל בכוָני־חִנָן ובמַערכי־לשונן הביאוהו לידי צחוק, ולא צייתו לו.

בבגדי צליין הלך אולנשפיגל בצדן של פּלוגות־הצבא, משל לדוּגית קטנה שמהלכת בצדה של ספינה גדולה, הלוֹך ומלמל פּסוקים של “אבינו־שבשמים.”

פתאום שאלוֹ לאַמוּט:

“לאָן אתה הולך, ציילן?”

“אח, אדוני השר!” – אמר לו אולנשפיגל שנתרעב הרבה, – “חטאָה גדולה חטאתי ביום מן הימים, וגבאֵי בית־היראָה של אמא קדישתא גזרו עלי ליקח כלי גולה ולילך ברגל, לרומי, ושם בכריעה והשתחוָיה, לבקש מחילה מהאב הקדוש, והוא רחום יכפּר עווֹן. עכשיו חוזר אני לארצי מנוּקה מחטא, על מנת שאדרוש בקדושת הבורא בפני הגייסות שיזדמנו לי בדרכי. ובשכר זה יתנו לי לחם ויין. וכך, בדרשות, הללו, מכלכל אני את חי במסכנות. הרשני נא בטובך לקיים את נדרי בחניה הבאָה.”

“מילא!” – אמר לו דה לאמוט.

מיד נתערב אולנשפיגל ברב אַחוָה־וריעוּת עם הוואלונים ואנשי־פלאנדרן ופעם בפעם היה ממַשמש את האגרות שמתחת למקטורנו.

קראו אליו הבתולות:

“צליין, צליין נאה, הראנו ונראה את כוח קשקשיך.”

ניגש אליהן אולנשפיגל ואמר להן בדרך־ארץ:

“אחיותי־בכריסטוס, חלילה לכן להלעיג על צליין עלוב, הנודד בהרים ובגיאָיות לדרוש לפני הגייסות ולעורר את לבם לאהבת הבורא.” והיו עיניו זוללות את חמודותיהן.

שירבבו הפּרוּצות פּרצופותיהן המצהילים מבינוֹת לוילונות העגלה ואמרו לו:

“רך־בשנים אַתה מלהטיף מוּסר לחיילים. עלה לעגלתנו, ואנו נותנות לך אמרי־שפר עריבים מאלה.”

בחפץ־לב היה אולנשפיגל מתרצה להן, אלא שלא יכול לעשות כן מחמת האגרות; וכבר פּישטו שתיים־שלוש מהן את זרועותיהן, העגולות והלבנות, אל מחוץ לעגלתן וביקשו למושכו ולקרבו אליהן, אך אותו קלוֹני, הוא שׂר הנַפקניות, נתמלא קנאָה עזה כשאול ואמר לאולנשפיגל:

“אם אינך עוקר רגליך מכאן, אני קורעך כדג!”

נזדרז אולנשפיגל וריחק עצמו משם ובהתגנב היה סוקר את הבתולות הרעננות, שהחמה המאירה בגבוּרתה הפזה את קלסתר־פניהן.

הגיעו עד ברהם⁷⁴, ופיליפּ דה־לאנוֹי, אלוף בוֹבוּאַר, שהיה מפקדם של אנשי פלאנדרן, ציוָה לחנוֹת.

עמד שם אלון בעל קומה ממוצעת, שכל ענפיו נגדעו, חוץ מן החזק שבהם, ששוּבר עד החצי; לפני ירח אחד תלוי עליו אנאבאפטיסט פּלוני.

וַיחנוּ החיילוֹת. באו הקפילים ומכרו להם יין, שיכר ומאכלי בשר למינהו. ולנַפקניוֹת מכרו צוּקר־של קנדילין, צפּיחיות, שקדים ומיני מאפה של מתיקה. ראָה אולנשפיגל כל אותם המעדנים, ואחזו הבולמוס.

פתאום קפץ וטיפּס על העץ, חיש־קל כאחד הקופים, ישב בפישוק־רגליים על אותו ענף חזק, שהיה גבוה ז' רגל מן האדמה, ושם היה מַלקה עצמו לעיני החיילים והנפקניות שנתקהלו מסביבו. וכה אמר:

“בשם האָב, הבן ורוח־הקודש, אָמן! הכתוב אומר: ותן לעניים ויהיה לך אוצר בשמַים. אַתם אנשי־החַיִל, ואתן נשים זיוותניות, יעלות־האהבים של אנשי־החיל בעלי־הגבורות, גמלו חסד לשוֹכן־מרומים, דהיינו: הבו לי לחם, בשר, יין, שיכר, כל מה שלבכם חפץ, לרבות תופינים ומַלכו של עולם, שאין קֵצֶה לעשירותו, ישלם לכם כגמולכם –ערימות־ערימות של גבתונים, נהרי־נחלי יין מלוַזיה, תלי־תלים של צוּקר־קנדילין, וריסטפּאפ שאַתם עתידים לאכול בגן־עדן בכּפות של כסף.”

מיד נשא קולו וקרא תמרורים:

“ואִי אַתם רואים את גודל היסורים שאני מתייסר בהם למָרֵק עוונותי? ואי אַתם מגלגלים רחמיכם עלי למַראה המלקות הללו, שפּוצעות את גבי עד זוב דם?”

אמרו החיילים: “מי הוא שוטה זה?”

אמר להם אולנשפיגל:

“אחי ורעי! לא שוטה אני ולא בן שוטה, אלא חוזר בתשובה וגוֹוע ברעב; כי כדאבון־לבי על ריבוי העווֹנוֹת, דאבון בטני על חסרון הבשר. אַתם, אנשי־חיל, ברוכי עליון, ואַתן, עלמות זיוותניות, עינַי הרואות שיש לכם קותלי־חזירים בשר־אוָזים, נקניקין, יין, שיכר, האומנם תמנעו חסדכם מצליין עלוב ואביון?”

“הן, הן,” – קראו החיילים אנשי־פלאנדרן, – “פּרצוף טוב יש לו לדרשן זה!”

וכמִזְרַק כדורים זרקו אליו נתחי מאכלות למיניהם. והיה אולנשפיגל רכוב על הענף, טוחן בפיו ומפטיר:

“הרעב מקצר דעתו של אדם ומסירוֹ מן התפילה, וחתיכה של קותלי־חזירים מרחיבה דעתו כהרף־עין.”

“הזהר לך, פן תֵרוֹץ גולגלתך!” – קרא אחד משרי־המאָה והטיל בו בקבוק, שנשתייר בו שיור של יין.

קלטוֹ אולנשפיגל לאותו בקבוק והיה לוגם הימנו קמעה־קמעה ומדבר לאמור:

“הכל יודעים, שהרעב הכבד והנורא –היזקוֹ מרובה לגופו של אדם, אלא שיש בעולם דבר שהיזקו אינו פּחות הימנו, הלא הוא פּחדו של הצליין העלוב, שאדונים החיילים נדיבי־הלב נתנו לו נתח של קדל ובקבוק של שיכר. לפי שאין צליין שיכור; אלא שאם הוא שותה, והמזונות במעיו מועטין, סופו שמשתכר על־כורחו.”

תוך כדי דיבור קלט אוָז, שהוטל אליו, והוסיף ואמר:

“מלאכת־מחשבת היא לצוּד את דגת השדה בחללו של אויר. אלא שכבר נתעלם הלז על בשרו ועצמותיו. ואיזהו שוקק וחוֹמד יותר מן החוּל היוֹבשני? הווי אומר: אישה אַילוֹנית ובטן רעבה.”

פּתאום חש באחוריו מַדקרה מחוּדו של רוֹמח ושמע קולו של נושא־דגל שאומר:

“מאימתי סולדת נפשם של צליינים משוֹק של איל?”

מיד ראָה אולנשפיגל שוק גדול של איל שפוּד בחוּדוֹ של רומח. נטל השוק ואמר:

“שוֹק תחת שוֹק! ניחא לי שיהיו עיני נעוצות בשוֹק זה, ולא יהיו שיני זולתי נעוצות בשוקי־שלי. חָליל אני עושה מעצם זו לקלס לך בשיר־של־הלל, אתה בעל הרוֹמח והרחמים!”

ובגרמו את השוֹק, הוסיף ואמר:

“ואף־על־פי־כן, מהי סעודה, שאין עמה קינוח סעודה? מהו שוק, ואפילו הוא מדושן מכל השוקיים והירכיים שבעולם, אם לאחריו אין הצליין זוכה לראות סבר פּנים יפות של גלוסקא עריבה, או עוגת־ממתקים?”

ובדברו, כבש פּניו בכפּיו, כי מיד נתעופפו מתוך קהל הנפקניות שתי עוגות, שנתפּחסו, אחת על עינו ואחת על לחיוֹ. והיו הבתולות מצחקות. ואולנשפיגל משיב אמריו להן:

“חן־ חן לכן, יעלות־החן־והחסד, שזיכיתן אותי בנשיקות של מתיקה!”

אלא שהעוגות שָמְטו ארצה.

פּתאום היכו התופים, שרקו החלילים, והחילות נסעו להלן. בא האדון דה־בוֹבוּאַר וציוָה לו לאולנשפיגל, שיירד מן העץ וילך בקרבת הגיִס, שבוחר היה לירחַק ממנו ת"ק פּרסא. לפי שמדבריהם של כמה חיילים, שלא האירו לו פּנים, נתחוור לו, כי חשוד הוא בעיניהם, ועד־מהרה יתפסוהו בחזקת מרגל, יפשפשו בכליו, וכשימצאו את האגרות, יתלוהו על עץ. מה עשה? הפּיל עצמו לתוך בור ונשא קולו וקרא תחנונים:

“רחמו נא, רבותי החיילים, שנשברה רגלי, ולא אוּכל לילך עוד. הניחוני נא לישב בעגלת הנשים.”

אלא שהיטב ידע שאותו קלוֹני, הוא שר־הנפקניות, שעזה כשאול קנאַתו, לא יתרצה לו בדבר הזה בשום עניין ואופן.

קראו אליו הנוסעות בעגלה:

:אדרבא, בוֹאָה נא, צליין נאה, בואה! ואנו נאהבך, נרחָמך, נסביר פּנים לך, וסופך שאנו מרפּאין אותך רפואָה שלימה."

אמר להן: “יודע אני – ידה של אשה צרי־גלעד היא לכל הפּצעים שבעולם.”

אך הקלוֹני פּנה אל האדון דה לאמוט ואמר לו:

“אדוני רב־החסד, סבוּרני, שצליין זה מגַנֵב דעתנו ברגלו השבוּרה, כביכול, כדי ליכנס לעגלת־הנשים. יצו נא אדוני להניחו בדרך.”

“כיוַנת לדעתי,” מר האדון דה לאמוט.

ואולנשפיגל נעזב בתעלה.

וכמה מן החיילים, שהאמינו לפי־תוּמם, כי באמת נשברה רגלו, גילגלו רחמיהם עליו, לפי שבחוּר עליז היה, והניחו לו יין ובשר, די ספקו משך שני ימים.

והיו הנערות נכונות לשמשו בחפץ־לב, אך כיוָן שהניאוּן מכך, קמו וזרקו לו משיירי דברי־המתיקה שלהן.

משנתבשרה העיר, כי בובואר ולאמוט עולים עליה, עמדו ח' מאות איש מאנשי המקום, תפשו נשק, העמידו עליהם אסטרטקין, ושיגרו לאנטוורפן את אולנשפיגל שנתחפש כפּחמי, לבקש עזר מאת השַתְיין בן־הענקים בֶרדֶרוֹדֶה.

וצבאותיהם של האדונים לאמוט ובובאר לא זכו להכנס בשערי הרצוגנבוש, מחמת אנשי העיר שעמדו בשער והתקינו עצמם למלחמת־מגן בגבורה וחיל.

יט.    🔗

לאחר חודש־ימים נתן איש אחד, דוקטור אגיליאוס שמו, כ' פלורינין לאולנשפיגל ואגרות להביא לסימון פראאט, והוא יוֹרהו מה יעשה.

בביתו של פראאט נתכבד אולנשפיגל באכילה, שתייה ולינה. והיתה שנתו טובה עלו, וכן טוֹבוּ פּניו הצחות שמפיקות עלוּמים. והיפּוכו – פראאט, שהיה חלוּש ודל־מראה וכמו תפוּש תמיד בהרהורים של עצבוּת.

לעתים בלילות היה אולנשפיגל ננער משנתו לשֵמַע הַלמוּת של פּטיש – ומיתַמה בלבו, וככל ששקד להשכים קוּם, מצאוֹ לסימון פראאט שכבר הקדימו בהשכמה, פּניו רעות משהיו, ועיניו עצבות משהיו, מחמת ההתנוצצות שבהן, – מָשָל לעיני אדם שמתעתד למיתה, או למלחמה.

והיה פראאט מתאנח אנחות הרבה, וידיו משוכלות לו על חזהו, כדרך המתפללים, ובכל עת נראָה כמי שכעוּס כעס גדול. אצבעותיו שחורות ודהוּנות, וכן ידיו וכותנתו.

גמר או בלבו להתחקוֹת על שורשם של דברים ולידע, מה טעמה של הלמוּת הפטישים, ומה פּשר זוהמת ידיו של פראאט ותוגת־פּניו.

ערב אחד נטפל אל סימון וכפאוֹ עד שניאוֹת להתלווֹת אליו וילך לבי־המזיגה “האוז הכחול” – ושם השׂים עצמו כמי שהפליג בלגימה ונשׁתכר כלוֹט, שהכרח הוא להביאוֹ הביתה לישון, ויפה שעה אחת קודם. קם פראאט והובילוֹ הביתה בפנים אבלות.

שכב אולנשפיגל בעליית־הגג, והחתולים שכניו. ומשכבוֹ של סימון היה למַטה, בסמוך למרתף.

הוסיף אולנשפיגל להשׂים עצמו שיכור וברגליים כושלות עלה בגרם המעלות וכדי שלא יפּול, כביכול, היה עולה מדרגא לדרגא ואוחז בחבל שמשמש תחת מעקה. והיה סימון סועדוֹ ברוֹב דאגה, כאָח לו. השכיבו סימון על המיטה והיה מיצר על שיכרוּתו המופלגת, גם והעתיר עתירה לאלוהים שיכפּר עווֹנוֹ של בחור זה, וירד למטה; ולא עברה שעה מועטת ואולנשפיל שמע אותה הלמות של פּטיש, שהיתה מנערתו פּעם בפעם משנתו. מיד גם קימה של חשאין וברגליים יחפות היה יורד בסולם הצר. משירד בדרך הזה ע"ב מדרגות, ראָה דלת שפלת קומה, שלא נסגרה כל־צרכה, ובמיפלָש היה אור קלוּש מסתנן והולך. סימון היה דוֹפס שם מגילות־עפות בכתב ישן מימי לוֹרנץ קוסטר⁷⁵, שהיה בשעתו גדול במלאכת הדפיסה, שהיא מלאכת־מחשבת.

שאל אולנשפיגל: “מה אתה עושה בכאן?”

נתבהל סימון וענה: “אם לשטן אתה, אכוֹל בי קורצא והורידני בדם שאוֹלה. אך אם לאלוהים אתה, יהא פיך כֶלֶא ללשונך.”

אמר לו אולנשפיגל: “לאלוהים אני. ולא אעשה לך, חלילה, כל רע. מה אתה עושה בכאן?”

אמר לו סימון: " את כתבי־הקודש אני מדפּיס, שאם ביוֹם דוֹפס אני את גזירותיו הקשות של הוד־רוממותו, לפרנס את אשתי ובנַי, הרי בלילה מפיץ אני דברי אלוהים חיים ומתקן בכך את הרעה שעשיתי ביום."

“איש אמיץ אתה,” – אמר אולנשפיגל.

“איש מאמין אני” – השיבוֹ סימון.

ובאמת, מבית־הדפוס התרוּמי הזה יצאו לאור עולם כתבי־הקודש בלשון פלאנדרן ונתפּשטו בגבולי בראבאנט, פלאנדרן, הולאנד, זילאנד, אוּטרכט, בראבאנט הצפונית, איסל עלית וגלדרן, עד שיום אחד עלה סימון פראאט לגרדום וקידש ברבים את שם כריסטוס והאמת.

כ.    🔗

יום אחד אמר סימון לאולנשפיגל: "שמעני, אחי, היש בך מידה של גבורה?"

אמר אולנשפיגל: “יש בי, די צרכי להכות את האַספּמי, עד שתפּח נפשו, לרצוח רוצח וליטול נפשו של הורג־נפש.”

שאל המדפיס: “התוכל להחָבא בארובה של תנור, לישב שם באורך־רוח וליתן אוזן קשבת לשיחה שמסיחין בחדר?”

השיב אולנשפיגל: “כיון שבחסדי הבורא, כוחי במתני וברכי מזורזות, יכולני לישב כחתול זה שעה ארוכה, בכל מקום שאֶרצה.”

שאלוֹ סימון: “ויש בך אורך־רוח וכוח־הזכרון?”

השיבוֹ אולנשפיגל: “אָפרוֹ של קלאס מתדפּק על לבי!”

אמר המדפיס: “שמעני איפוא: טוֹל קלָף־שעשועים מקוּפל זה, ולך לדֶנדֶרמוֹנדֶה ודפוֹק, ב' פּעמים בחוֹזק ופעם אחת ברפיון, על דלתו של בית שמצוּיר בזה. איש פּלוני יפתח לך הדלת וישאלך, אם לא מנקה־ארובות אתה; וענית ואמרת לו, שֶמִן־הָרָזים אתה, והקלף לא אָבד ממך. ותראהו לו. מכאן ואילך, טיל, אתה עושה כל אשר יוּשם עליך לעשות. פּורענות קשה מתרגשת ובאָה על ארץ־פלאנדרן. יראוּך קמין, שיהא מותקן ומנוקה מראש, ומצאת שם קרסים להציג עליהם רגליך, ומדף קטן של עץ קבוע היטב לישב עליו. אם יאמר לך פּותח־הדלת, שעליך ליכנס לתוך הקמין פּנימה, עשה כמצוָתוֹ ושב שם בלא ניד וניע. אדוֹנים־של־צוּרה יתוַעדוּ בחדר ליד הקמין, שבו תהא שרוּי במטמוניות. ויליאַם השתקן הנסיך לבית אוֹרן, הגראווין לבית אגמונט, לבית הוֹרן⁷⁶ ולבית הוֹאוֹגסטראטן, ולוּאי לבית נאסאוּ, אחיו האמיץ של השתקן. אנו, הרפורמאטין, מבקשים לידע, מה מעשים מתעתדים האדונים הללו לעשות כהישג ידם לישועת ארץ־אבותינו.”

ויהי בראש־חודש אַפּריל, ואולנשפיגל עשה ככל שנצטוָה לעשות והשים עצו בחללוֹ של הקמין. ראה אולנשפיגל שאין האח מבוערת ונתיישבה עליו דעתו שסבר בלבו, שבאֵין פּיח תהא אָזנו קשובה יותר. אותה שעה נפתחה דלת הטרקלין לרוָחה, ורוח־פּרצים אפפתוֹ מכף־רגל ועד ראש; אף־על־פּי־כן קיבל את היסורים באהבה, שסבר, כי בזכותה של אותה רוח פּסקונית עשויה שימת־לבו להתעצם עליו.

לאחר מכן שמע, היאך נכנסו החדרה הנסיך לבית אוראן, והנסיך לבית אגמונט ושאָר אדונים. והיו משיחין דאגותיהם, ועל חמת המלך כי־רבה, ועל עסקי ממוֹנוֹת ומסים וארנוניות, שלקויים הם. והיה שם אחד, שדיבר דברים של עזוּת בחום־לבב ובשפה ברורה, – הוא אגמונט. בחנתו אָזנו של אולנשפיגל, כשם שבחנה את הוֹאוֹגסטראטן לפי צרידותו, ואת דה הורן לפי רוּם קולו, ואת הגראוו לואי לבית נאסאו לפי מערכי לשונו הגסה והקנטרנית, ואת השתקן לפי דיבורו המיוחד, שהיה מוציא מליו מפיו מתון־מתון, משל היה שוקל תחילה כל אחת מהן בפלס.

שאל הגראוו אגמונט, מה טעם וִיעדוּם בשנית, לאחר שבהלגאט היה סיפּק בידיהם לגמור אומר בעניין הפּעולה, שמבקשים לעשות.

והשיבוֹ דה הורן:

“השעה דוחקת, שהמלך קוצף, וחלילה לנו להתמהמה.”

רָגַש אגמונט ריגוש גדול והשיב, כי אָכן פּליאָה היא בעיניו, שאדונו המלך רואה אונס לעצמו, לשגר שפעת קלגסים, שעה שבזכוּת שקידתם של האצילים, כל שכן בזכות שקידתו שלו, אין פּרץ ואין צוָחה בארץ.

השיבו השתקן:

“בנידרלאנדן יש לו,לפיליפּ, י”ד גדודים, שחייליהם כולם שומרים אמונים למי שפּקד עליהם ליד גראוולין וסנט־קנטן."⁷⁷

אמר אגמונט:“אינני מבין.”

אמר הנסיך:

“עד כאן! והמבין יבין. אך תחלה יקראו לפניך אישי הגראוו, ולפניכם, האדונים, אגרות מסוימות, שכתב מונטיניי⁷⁸ האומלל שנפל בשביה.”

וכה כתב האדון דה מונטיניי באגרות הנ"ל:

חמת המלך בוערת להשחית מפּני המאורע שנתארע בנידרלאנדן, ובבוא השעה ייפּרע מעוֹשי המהומה."

כאן אמר הגראוּו אגמונט, שהוא חש צינה, ושמן־הראוי להבעיר אש בקמין.

וכן עשו, בעוד שני האדונים מסיחים בענין האגרוֹת. אלא שמחמת המגופה, שסתמה את הארובה, מרוב גודלה יתר על המידה, מיאנה האש לבעור, והחדר נתמלא עשן.

לאחר מכן היה הגראוּו לבית הואוגסטראטן קורא, קרוֹא וכעכע, את אגרות השגריר של אספמיה, הוא אַלאַוָא⁷⁹, שנתייחדו לגבירה המושלת, ונתפּסו.

וכה אמר:

“השגריר כותב, כי כל אותה פּורענות, שנתחוללה בנידרלאנדן, אינה אלא מעשה־ידיהם של שלושה אנשים, והם: הנסיך לבית אוראן, אגמונט, ודה־הוֹרן, – ודין הוא – כותב השגריר הנ”ל – לסביר פּנים לשלושה האדונים הנ“ל, ולומר להם, כי אָכן מכיר המלך ויודע, שבזכותם וסיועם בלבד סרה הארץ למשמעתו. ואשר לשאָר השניים, היינו מונטיניי וברגס, הרי הם שוכנים כבר במשכנם הראוי להם וכבודם במקומם מונח…”

“הו, – אמר אולנשפיגל, – חביב עלי קמין מלא־עשן בארץ פלאנדרן יותר מבית־כלא צח ומצוחצח בארץ אספּמיא, לפי שקוֹלָרין גדלים שם בין החומות שהעלו אזוב.”

“להלן מוסיף השגריר באגרתו, כי במאדריד המעטירה דיבר המלך לאמור: בכל המהומה שנתחוללה בנידרלאנדן נתערער תוקף מלכותנו ונתחללה קדושתה של עבודת־האלוהים, ומוטב שנביא את כל שאַר מדינותינו לידי חשש־היזק וסכנה, ובלבד שלא תהא מַרדוּת כזו פּטורה בלא עונש. אשר על־כן גזרנו אומר לבוא בכבודנו ובעצמנו לנידרלאנדן ולקרוא לעזרה את האפיפיור והקיסר. משוֹרש הרעה דהאַי־עידנא תצמח טובה לעתיד־לבוא. אנו נביא את נידרלאנדן בעוֹל מלכותנו, עד שתיכנע לנו כניעה שלימה, ונשַנה על פּי דרכנו את הממלכה והאמונה והממשל.”

אמר אולנשפיגל בלבו:

“הו, פיליפ המלך! אילו השיגה ידי לשנותך על פּי דרכי שלי, כי אתה חלו תמורות של־ממש בירכיך, ידיך ורגליך מנַחת מקל־החובלים הפלמי שלי. בשנַיים מַשׂמרוֹת הייתי מסַמר פּניך אל גבך ומתבונן לראות, אם יכול תוכל במצב אשר כזה, למראה שדה־הקברות שהנחת אחריך, להוסיף ולומר פּרק־שירה על הרשעוּת שבתמוּרות!”

הקריבו יין למסובין, והואוגסטראטן קם וקרא:

“כוס־של־ברכה אשא לשלום ארץ אבותינו!”

עשו כל השאָר כמותו, והוא הציג את גביעו על השולחן והוסיף:

“שעה של פּורענות מתרגשת לבוא על מרומי עם בלגיה, ועלינו לבקש תחבולה לישועתנו.”

כאן נשתהה לשמוע מַענוֹת ותשובות ותלה עיניו באגמונט, שלא פּצה פּיו לדבר. והשתקן פתח ואמר:

“עמוֹד־נעמוֹד וגם נוּכל, אם יהא בעזרנו אגמונט, שבי”ת פּעמים, אחת בסנט־קנטן ואחת בגראוולין, רעשה צרפת לפניו, ודעתו נשמעת בקרב חיילי פלאנדרן, ולא יניח לבני אספּמיא לפלוש לארץ אבותינו!"

השיב הגראוו לבית אגמונט ואמר:

“גדול בעיני כבוד המלך, מכדי שאסכים בדעתי, שעלינו להתמרד עליו. כל הירא מפּני שוט־עברתו, יקום ויסתלק לו; ואני לא אָזוז מכאן, מאין לי יכולת לחיות בלא עזרתו.”

אמר השתקן: “עתיד פיליפ ליקח נקם באכזריות־חימה.”

אמר אגמונט: “אני סומך עליו בכל!”

שאל לואי דה־נאסאו: “לרבות הראש?”

“לרבות הראש, הגוף והאמוּנים, שכולם שלו.”

אמר דה־הורן: “ידידי ואיש־בריתי, כמוך־כמוני!”

אמר השתקן: “אַשרי הרוֹאה מראש אחרית, ויפה שעה אחת קודם!”

נתרגש אגמונט ריגוש גדול ואמר:

“כ”ב רפורמאטין תליתי בגראמון⁸⁰. אם ייפסקו דרשותיהם, ומחללי־הצלָמים יבואו על עונשם, ושככה חמת המלך."

השיב השתקן: “תוחלת־שוא!”

אמר אגמונט: “נתאזר אמונה!”

השיב הואוגסטראטן ואמר: “ראוי לנו שנאזור חַיִל, ולא אמונה.”

כאן נתן השתקן אות שהוא מבקש לילך.

אמר אגמונט: “היה שלום, נסיך בלא ארץ.”

השיב השתקן: “היה שלום, רוֹזן בלא ראש.”⁸¹

קם לואי לבית נסאוּ ואמר:

“יפה מַקולּין לבן־בקר, ותהילוֹת לאיש מלחמה פוֹדה ארץ־אבותיו.”

אמר אגמונט: " איני יכול ואיני רוצה בכך."

אמר אולנשפיגל: על ראשו של העבד־החצרוני יחוּל הדם שיישפך."

והאדונים פנו־הלכו להם.

מיד יצא אולנשפיגל מן הקמין ובלא שהיות הרבה אָץ לספּר לסימון פראאט דברים כהוָיתם.

אמר הלה:

“אגמונט בוֹגד בגד! האלוהים הוא עם הנסיך.”

והדוכס? הדוכס בבריסל! אַיה קופּות־הברזל אשר כנפיים להן!

חסל ספר שני

 

ספר שלישי    🔗

א.    🔗

הוא הולך, השתקן, יצליח אלוהים את דרכו.⁸²

שני גראווין כבר נפלו בשִבְיָה, וד’אלבא הבטיח מחילה וחנינה לשתקן, אם יאוֹת להתייצב לפניו.

שמע אולנשפיגל ואמר ללאמה:

“צינים ופחים! בעצת הקטיגור דיבוּאַ, מזמין הדוכס את הנסיך לבית אוראן, ואת לואי אחיו, ואת דה הואוגסטראטן, ואת וַאן דן ברג, ואת לימבורג, ואת דה ברדרוֹדה, ומבטיח להם דין־צדק ומידת הרחמים. משל למה הדבר דומה? לאותו יהודי איש־אמשטרדאם, שבא אחד משונאיו־בנפש וקראוֹ שיירד אליו החוּצה. עמד הקוֹרא על המרצפת, והקרוּא נשקף בחלון. אמר הקורא: “רד־נא, ואני תוקע לך בגולגלתך תקיעה גדולה כל־כך, שהיא נתקעת לך בחזך, ואתה צופה פּני עולמו של הקב”ה מבין הצלעות, כגנב מבין בדי השׂבכה של בית־הכלא.” אמר הקרוּא: “מוחל טובותיך! שאפילו אתה מבטיח לי תקיעות ושברים כפל־כפליים, איני יורד!” זאת התשובה בדין הוא שישיב לדוכס גם הנסיך לבית אוראן, ועמוֹ שאָר אדונים."

ואמנם כך עשו בסירובם שסירבו להתייצב; חוץ מאגמונט ודה הורן. והאלוהים ייפּרע מהם על מורך־לבב זה, מַעל זה שמעלו בשליחותם.

ב.    🔗

בימים ההם הועלו לגרדום בשוק־הסוּסים אשר בבריסל האדונים ד’נדלו, בני באטנבורג, ושאָר אצילים אנשי־צורה ואנשי־חיִל, שביקשו לבוא כחתף על אנטוורפן ולכבשה.

כל אותה דרך שהלכו למקום־ההריגה, והמה י"ח במניין, היו מרננים פּרקי־תהילים במסירות־נפש, ולפניהם ומאחוריהם – המתופפים, שמכים בתופים⁸³. והסרדיוטין בני־אספּמיא, שהוליכוּם לבמת־המַטבח, ובידיהם לפּידים, היו צורבין אותם מזה ומזה. וכשהיו הנכוים מתעוותים מגוֹדל המכאוֹבוֹת, היו החיילים מקנטרים אותם בדברים ואומרים:

“אִי לכם, אנשי בית לוּתר, נמצא שצר לכם להישרף שעה אחת קודם?”

המָסוֹר, שאָכל בהם קורצא, דיריק סלוֹסֶה⁸⁴ היה שמו, הביאָם לאנקהייזה הקתולית, כדי להסגירם אל הבלָשים של הדוכס.

ויצתה נשמתם בגבורה.

והמלך ירש נכסיהם.

ג.    🔗

“הראית אותו בעוֹברוֹ” – שאל אולנשפיגל, שנתלבש כחוטב־עצים, את לאמה, שנתחפּש אף הוא כמותו, – “הראית את הדוכס המזוהם, שמצחוֹ רדוּד ונזקר למַעלָן, כמצחו של נשר, וזקנוֹ האָרוך דומה לאֶפֶס־קצהוּ של חבר המדוּלדל מעץ־התלייה? יחַנקו אלוהים בו! הראית את זה העכביש ארך הרגליים השעירות שהשטן הקיאוֹ לארצנו? בואָה, לאמה, ונרגמהו באבנים בתוך קוריו.”

נאנח לאמה ואמר:

“וַי לָן, שחַיים ישרפונו!”

“נלך לגרוננדאל, ריעי־מַחמדי; נלך לגרוננדאל. יש שם בית־כמרים נאֶה, שהוֹד עכבישוּתוֹ הדוכסית מתפּלל שם לאלוהי־הרחמים, שיסייעהו להפיק את זממו, היינו, שיִזכו הרהורי־לבו החשכים להתעלס בפגרים מתים. ימי צוֹם גדול הימים, ורק מן הדם אין הוֹד־מעלת דוכסותו יכול להדיר עצמו בתעניתו כי־רבה. נלך, לאמה; ת”ק פּרשים תופשי־נשק מקיפים את בית־העֵצה של אוֹהֶן; ש' רַגְלִים נפלגו גונדות־גונדות ונכנסו ליער סוֹאן. משיעמוֹד אַלבאַ להתפּלל, מיד אנו מסתערים עליו, תופסים לו, חובשים אותו בכלוב ברזל נאה ומשגרים אל הנסיך."

הרעיד לאמה מיִראָה ופחד ואמר לאולנשפּיגל:

“סכנה גדולה היא, בני, סכנה גדולה! הייתי מסייע לך בעניין הזה, אילמלא רגלי שתש כוֹחן, וכרסי שנתבטבט מחמת השיכר החמוּץ, שהם סובאים כאן בבריסל זו.”

והיו השניים מסיחין בתוך שׁוּחָה, שכרוּיה בטבורה של מַעבית. השקיפו בעד העלים, כברדלסים מתוך מאוּרתם, וראו מַדיהם האדומים והכתומים של גייסות הדוכס, שהיו מהלכים בתוך היער, וכלי־זינם מבהיקים בחמה.

“הסגירונו” – אמר אולנשפיגל.

כיוָן שנתעלמו החיילים מעיניו, נשא רגליו ורץ מרוּצות גדולות, עד שבא לאוֹהן. הניחוהו החיילים לעבור ולא נתנו דעתם עליו, מחמת לבושו, שנתדמה עליהם כחוטב ביער, ועל גבו אגודה של גזרי־עצים. כאן מצא את הפּרשים, שציפּו לו: סח להם דברים שראָה ביער, ומיד נפוצו בכה־ובכה ונתעלמו כולם, חוץ מהאָדון דה בוזאר ד’ארמאנטייר, שנשבָּה. ומן הרַגלים, שבאו מבריסל, לא נתפס איש.

וכל זה מחמת בוגד פּחדן מגדודו של האדון דה־לוקס, שהסגיר את כולם.

עונש אכזרי נענש האדון דה בוֹזאר על כל השאָר שהיה כפּרתם.

בלב דופק מרב אימה הלך אולנשפיגל לבריסל אל שוק־הבהמות לראות את מיתתו שהיתה ביסורים גדולים. נֶאֱפָּן ד’ארמאנטייר האומלל וספג ל"ז מכות במוט־ברזל על שוקיו וזרועותיו, על ידיו ורגליו, שנתרוצצו בזו אחר זו, לפי שביקשו התליינים להביא עליו יסורים קשים ונוראים.

ואת המַכה הל"ז היכוהו על חזהו, ובה מת.

ד.    🔗

יום אחד מימי יוני, שמפיץ זיו ומפיק נועם, כוננו בבריסל, בפלטיא אשר כנגד בית־העֵצה של העיר, גרדום מעוטף אריג שחור; ובצדיו שני עמודים רמים שחוּדיהם ברזל. על במת־המַטבח היו שני כרים שחורים ודלפק קטן, ועליו פסל הצלוּב עשוי כסף.

וזהו הגרדום, שעליו נערפו בסַיִף הגראווין רמי־היחש, ד’אגמונט ודה הורן.

והמלך ירש.

דיבר שגרירו של פראַנסוּאּ הראשון על אגמונט, ובתוך שאָר דבריו אמר:

“במו־עיני ראיתי, איך התיזו ראשו של איש, אשר שתי פּעמים רגשה לפניו ארץ צרפת.”

וראשי הגראווין נתקעו על חודי הברזל.

אמר אולנשפיגל ללאמה:

“הגוויות והדם מכוּסים אריג שחור. אַשרי שתיכוֹן רוחו, וחרבוֹ לא תשוב אָחור בימי הרעה המתרגשים לבוא.”

ה.    🔗

בעת ההיא העמיד השתקן חיל גדול ופרץ לנידרלאנדן מג' רוחותיה.

נשא אולנשפיגל את משלוֹ באסיפת “הגיזים הפּראים” של מארינהאַוּט, וכה אמר:

"בעצת האדונים האינקוויזיטורין הכריז פיליפּ המלך והודיע, שמכאן ואילך יחול דין המורד־במלכות על כל פּלוני־ואלמוני בנידרלאנדן, שייתפס למינוּת, אחד שנצמד אליה בפוֹעל־ממש, ואחד שמונע עצמו מליתן לפניה מכשול. וכיוָן שעווֹן־תוֹעבה הוא בעיניו, יהיו כולם, בלא שום יוצא מן הכלל, איש ואשה, זקן ונער, חוץ מן הנקוּבים בשמותיהם, נענשים בעונשין הראויים לחטאָה אשר כזו.

"והמלך יורש.

“המוות שָׁת קצירוֹ בארץ זו, המשתרעת לה רחבת־ידיים ומשופעת בכל טוב, בין ים הצפון, האיפרכיא של אֶמדן, הנהר אֶמס, מדינות ווסטפאלן, איליך־קלוזה ולייז', ההגמוניות של קלן וטרייר, לותרינגן וצרפת; המוות שָׁת קציר בשדה של ש”מ מילין, בר' ערי־מבצר, בק“ן עיירות שמשפּט־הערים להן, בכפרים ובירניות וחצֵרים.”

והמלך יורש.

“י”א אלפים תליינים, שאַלבא מכַנָם בשם המפוֹרש חיילים, אינם מספּיקים לעשות המלאכה; וארץ אבותינו היתה לבית־עלמין, שהשכינה מסולקת הימנו, האוּמנוּת נוֹטשתה, וחרושת־המעשה זונחתה, כדי להעשיר ארץ נכריה, המניחה לכל אדם שיהא עובד את אלוהיו כלבבו. מוות והרס שׁתוּ קציר."

והמלך יורש.

“בדמים מרוּבים קנו הארצות כתב־חירוּת לעצמן מידי נסיכים נִצְרָכים. ואותם כתבי־החירוּת בטלים־ומבוטלים. קיווּ הארצות, שבכוח ברית־האמנה שכרתו עם המושלים יוכלו ליהנות מן השפע אשר הוא פּרי־עמלן, ובטל סיכוּין. הבנאי בונה למאכולת־אש, האוּמן שוקד על כלי־אומנותו למען הגנב כי־יגנוב.”

והמלך יורש.

“דמים ודמעות! המוות שׁת קציר – על גבי המוקד, על העצים, המשמשים לתלייה לאורך דרך־המלך ובבורות־שחַת, שעלָמוֹת עלובות מושלכות בהם בחיים־חייתן, ובבארות שבחצר־המטרה, ועל גבי חבילין־חבילין של זרדים מבוֹערים, אשר באֵש דקה נצלים שם הרוגי־מלכות, ובבקתות־הקש הדולקות, אשר בדם ואש ותמרות־עשן נספים שם האומללים”.

והמלך יורש.

“כן היה רצונו של האפיפיור שברומי. הערים שוקקות מרב סוכני־חרש, שעֵינם לבִצְעָם בנכסיהם של קנוּסי־מיתה. וכל העשיר מחברוֹ – נִפְשָע מחברו.”

והמלך יורש.

“אלא שלא פסוּ בעלי־גבוּרות מקרב הארץ, ולבם לא נתנם להיות כצאן לטבחה. ובין האנשים אשר נמלטו על נפשם ישנם תוֹפשי־נשק, המיטמנים ביערות. באו הנזירים ואכלו בהם קורצא, כדי שידינוּם למיתה ויפקיעום נכסיהם, אשר על כן יתנפּלו האנשים על בתי־הכמרים, יומם ולילה, כנופיות־כנופיות, כחַיתוֹ־יער, ויטלוּ משם את הכסף הגנוב מידי דלת־העם, פּמוטין, קלָתות של כסף וזהב לתשמישי־קדושה, קערות של לחם־הפּנים, וכלי־יְקָר. הלא־כן, אַתם הנלבבים? ושותים שם מן היין, המשומר עם הנזירים לעצמם. והכלים למיניהם, שהוּטלו לכוּר־ההיתוך, או ניתנו לבית־העבוֹט, ישמשו למלחמת־הקודש, – יישר כוחם של הגיזים!”

“המה שׂמים מַארב לגייסות המלך, הורגים בהם, בוזזים אותם וחוזרים ומסתתרים במאוּרותיהם. יומם ולילה נדלקים וכבים אוּרים ביערות ומשנים מקום פעם בפעם. הלא הן המַשוּאות שמַשיאין בכֵרוֹתינו. כל חַיתוֹ־יער – לנו הן, חַית־האדרת ועוף־הנוצה. אנו המושלים! הכפריים מַשבירים לנו לחם ושוּמן, כל־אימת שאנו מצטרכים לכך. הסתכל בהם, לאמה: קרועים ופרועים ועזי־נפש, עיניהם שחַץ, ובידיהם כשיל ורומח, סַיף ופגיון, כידון ושלח, וקשתניות וארקיבוזין, לפי שכל כלי־מלחמה יוצלח להם, ואין הם מבקשים כלל להלך כנדגָלוֹת בסך. יישר כוחם של הגיזים!”

אז ישיר אולנשפיגל:

Slaet op den trommele van dirre dom deyne,

Slaet op den trommele van dirre dom dom.

הַכּוּ בַחוֹף, Van dirre dom deyne,

הַזְעִקוּ בְּתֹף־הַקְּרָבוֹת.

עִקְרוּ אֶת מֵעָיו שֶל דֻּכַּס־הַדָּמִים!

וְטַפְּחוּ עַל פָּנָיו!

Slaet op den trommele – הַזְעִיקוּ בְּתֹף־הַקְּרָבוֹת!

אָרוּר הַֻּדֻּכָּס! מָוֶת לָרוֹצֵחַ!

לַכְּלָבִים הַשְלִיכוּהוּ! מָוֶת לַתַּלְיָן! יְחִי הַגִּיז!

תְּלוּהוּ בְּיָדוֹ, תְּלוּהוּ בִּלְשוֹנוֹ,

בִּלְשוֹנוֹ שֶחָרְצָה הַגְּזָר־דִּין שֶׁלַּמָּוֶת,

וּבְיָדוֹ שֶׁאִשְּׁרָה וְקִיְּמָה אֶת הַגְּזָר!

Slaet op den trommele

הַזְעִקוּ בְּתֹף־הַקְרָבוֹת. יְחִי הַגִּיז!

כָּלְאוּ לַדֻּכָּס בְּחַיָּיו עִם גְּוִיּוֹת הֲרוּגָיו עַל לֹא־אָוֶן!

עַד יִפַּח אֶת נַפְשׁוֹ הַטְּמֵאָה

בְּסִרְחוֹן מַגֵּפַת הַפְּגָרִים!

הַזְעִיקוּ בְּתֹף הַקְּרָבוֹת. יְחִי הַגִּיז!

יֵשׁוּ, הַשְׁקִיפָה אֶל צְבָא אֱמוּנֶיךָ,

הַמְחָרְפִים אֶת נַפְשָׁם לִשְׂרֵפָה וּלְחֶנֶק,

לְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

לָתֵת גְּאֻלָּה לְאַרְצָם יְבַקֵּשׁוּ.

Slaet op den trommele van dirre dom deyne,

הַזְעִיקוּ בְּתֹף־הַקְּרָבוֹת. יְחִי הַגִּיז!

והיו כולם שותים וקוראים בקול:

“יחי הגיז!”

שתה אולנשפיגל מגביע־הזהב אשר לנזירים והיה תולה עיניים־של־גאוָה בקלסתר־פּניהם האמיצוֹת של הגיזים הפּראים. אמר להם:

“אנשים פראִים! זאבי־טרף אַתם, אריות ונמרים, קומו, טרפו את כלביו של מלך־הדמים!”

“יחי הגיז!” – קראו המסוּבים ודיברו שיר:

Slaet op den trommele van dirre dom deyne,

Slaet op den trommele van dirre dom dom.

הַזְעִיקוּ בְּתֹף־הַקְּרָבוֹת. יְחִי הַגִּיז!

ו.    🔗

באיפּרן⁸⁵ היה אולנשפיגל שוקד לעשות נפשות לחיל הנסיך; כדי למַלֵט עצמו מידיהם של בלָשי הדוכס, נשכר להיות שַמָשוֹ של הגבאי בבית־היראָה של מארתין הקדוש… ואָח לו לאותה כהונה היה הפַּעמוֹנָר, פּומפּיליוּס ניומאן שמו, בחור גַבהָן, אך פּחדן שאין כמותו, שבלילות היה רואה את צל־עצמו כצלוֹ של שד, ואת כותנתו – כצל של רפאים.

והיה אותו גבאי בעל־אברים ומדושן־עונג כתרנגולת זו שאבסוּה לצלי־שפוד. עד־מהרה נתנהרו לו, לאולנשפיגל, שביליהם של שדות־המרעה אשר בהם נתפּטם הלז לדַשֵן עצמותיו ולעשות פּימה עלי כסל. מדבָרים שסח לו הפּעמונר וממראות שראָה במו־עיניו ידע, שהגבאי אוכל פּת־שחרית בשעה התשיעית בבוקר, ופת־ערבית – בשעה הרביעית לאחר חצות־היום. עד שמונה־ומחצה סרוח הלה על מיטתו; ולאחר מכן, לפני אכילת פּת־שחרית, הולך לשוּח לבית־היראָה שלו, לראות, אם נתמלאו כראוי קופּות־הצדקה; ואת החצי ממעות־הצדקה היה משלשל לתוך פונדתו. בשעה התשיעית היה אוכל פּת־שחרית, זולל וסובא קערה של מרק־חלב, חצי שוק של אַיל, פּשטידה מבשר האַנפה, וחמישה קנקנים של יין־בריסל. בשעה העשירית היה מוצץ כמה שזיפים ומלחלחם בטפין של יין אורליאן, ועם שעושה כך, מתפּלל לבורא־עולם, שישמרהו מלבוא לידי גרגרנות. בחצות־יום, כדי לבלות את הזמן בנעימים, היה מגָרם כנף של עוף, שנצטרף לה גם עכוזו. בשעה אחת שלאחר הצהריים היה מתחיל להרהר בפת־ערבית שלו, שעתידה לבוא אליו לשוֹבע ולא לרזוֹן, וביני־לביני מעָרֶה לתוך בית־בליעתו כוס הגונה של יין־אספּמיא. לאחר מכן מסתרח לו במיטתו ומשובב נפשו בשינה של־ארעי.

ביקיצתו פּותח באלתית מלוחה, סגולה לתאוַת־האכילה, ובלגימת קנקן גדול של dobbel־knol ד’אנטוורפּן. לאחר מכן יורד לחדר־המבַשלים ושם יושב לפני האָח ונהנה מזיו האֵש שמפיקין העצים הבוערים בה.

בשימת־לב מרובה נסתכל הגבאי בנתח גדול של בשר־עגל, או חזיר זוּטא מטוגן היטב, מאותם שמיטגנים שם בשביל נזירי המקום; שחביבה עליו אכילת שור אָבוּס יותר מאכילת פּת־שחרית חרבה; אלא שהרעבון לא הגיע עדיין לפרקו השלם, והיתה דעתו פּנויה לסקור בשימת־עין את השפוד, שהיה מתהפּך כביכול מאליו, דרך־נס. היה זה מעשה־ידיו להתפּאר של פיטר ואן שטיינקיסטה חרש־הברזל, שנתגורר באיפרכיא של קורטריי. במחיר השפוד הזה שילם לו הגבאי סך ט"ו ליברין של פּאריש.

לאחר מכן היה חוזר ועולה ומתנמנם מריבוי העייפות; בסמוך לשעה השנייה שלאחר חצות־היום, היה מקיץ מנמנומו, גוֹמא מעט מקְּפָּה של חזיר, מלחלחוֹ ביין־רומאנה, שמיקחוֹ ר“מ פלורינין החבית. בשלוש שעות שלאחר־הצהריים היה אוכל פרגייה בנוֹפת־של־מאדירה וסובא שתי כוסות יין־מאלוַאזיה, שמיקחוֹ י”ח פלוֹרינין החביוֹנה. בשלוש־ומחצה סועד לבו בחצי צנצנת מרקחת ומזווג לה לגימת מי־דבש.

וכך היתה דעתו מתבשמת עליו, והוא נוטל בידיו אחת מרגליו ובשעה הרביעית יושב לפוּש ברחשושי־לב.

ובהגיע שעת אכילת פּת־של־ערבית, היה כוהן־הראש של בית־היראָה דיוחנן הקדוש בא אצלו פּעם בפעם לפוֹקדו בעת זו של דֶשֶן. מעניין לעניין היו מהַמרין זה עם זה, מי משניהם ירבה באכילת בשר ודגים, ציר ועופות, ואשר ישׂבע ראשון יתן לחברו צלי־אש עם ג' מיני יין, ד' מיני תבלין וז' מיני ירקות.

וכך היו זוללים וסובאים ומסיחין זע“ז בעניין הכוֹפרים והמינים, ובאים על המוסכם, שקטילתם אין להם שיעור, וכל המרבה הרי זה משובח. לפיכך לא באו מעולם לידי מחלוקת, ח”ו, חוץ משעה שהיו מתנצחים בעניין מ"ט דרכים שבהם נִבְשָל מרק־השיכר המשובח.

לאחר מכן היו מניחים איש־איש את מעלת כבוד ראשו על רוּם מעלת כרסוֹ ונוחרים בקול גדול; לפרקים היה אחד מהם מקיץ יקיצה של־ארעי כהרף־עין ואומר, שהחיים בהַאי עלְמָא כְבֵי־תענוגים דַמיָא, ואין לעניים צדקה להתלונן.

הנה כי־כן הוא צדיק זה, שאולנשפיגל נשכר לו להיות שמשוֹ, והיה משמשו באמונה בשעת “העבודה”, אלא שאת ספל־הקודש היה ממלא ג' פּעמים: ב' פּעמים לעצמו, ואחת לגבאי. והפּעמונר פומפיליוס ניומאן שוקד לסייעוֹ באותו עניין.

ראָה אולנשפיגל את פומפיליוס, שנתברך בבריוּת־גופא, שלחייו חכליליות, וכרסוֹ בין ברכיו, ושאלוֹ, אם לא בכאן, בשמשו את הגבאי, זכה שיוּצברוּ לו שפעים אלו של בריאוּת הגוף, הראויה להתקנא בה.

“אָכן, בני – השיבוֹ פומפיליוס – אך הָגֵף נא הדלת הגֵף היטב, שאַזניים לכותל.”

וסח לו בלחישה:

“הלא ידעת, שחיבה יתירה מחבב הגבאי שלנו יין ושיכר ובשר ודגים וכל עוף למינהו. לפיכך גונז הוא את הבשר במטמורה ומטמן את היין במרתף, והמפתחות שמורים עמו תמיד בפונדתו, ושעה שמתנמנם, משׂים ידו עליה. ובלילה־בלילה, כשהוא רדוּם בשינה, אני בא אצלו ונטל המפתחות מעל כרסו וחוזר ומניחן עליו, ולבי מפרכס מיִראָה, לפי שאם, ח”ו, ייוָדע לו פּשעי, הרי הוא צולה אותי צלי־קדירה."

אמר לו אולנשפיגל:

“פומפיליוס, אִי אתה צריך לטרוח טרחות הרבה, אלא פּעם אחת בלבד אתה נותן לי אותם המפתחות, ואני עושה לך כתבניתם, והללו יהיו מוּנחים על כרסו של הגבאי שלנו הטוב והמיטיב.”

אמר פומפיליוס:

“אדרבא, בני!”

הלך אולנשפיגל ועשה המפתחות. וערב־ערב, בסמוך לשעה השמינית, מששיערו לפי אוֹמד־דעתם, שהגבאי הטוב והמיטיב כבר רדוּם מן הסתם בשינה, היו יורדים לתחתיות ליטול בשר ויין כאוַת־נפשם. והיה אולנשפיגל נושא את המשקאות, ופומפיליוס את המאכלוֹת. וכל כך למה? שמגוֹדל הפּחד היה פּומפיליוס מרעיד כעָלֶה של אילן, וקותל־של־חזיר ושוֹק־של־אַיל אין דרכם להישבר מחמת נפילה. עתים הרבה נטלו גם עופות שלא ניצלו עדיין, והורשעו בכך חתוּלים רבים שבשכנוּת, שנידונו למיתה על לא־עוול בכפּותיהם.

לאחר־מכן היו הולכים ל־ Ketel־Straat־– דהיינו: רחוב הנַפקניות. כאן לא היתה ידם קמוצה, והיו נותנים ליעלות־אהביהם בעין יפה בשר־שוָרים מעוּשן וקותלי־חזירים ונקניקים ממוּחָיים, ובשר־של־עוף ומשקים אותן יין־אורליאן, ויין־רומאנה, ושיכר של אנגלטירה שמתקרא מעֵבר לים בשם ale, והיו מזלפין מהם סילונות־סילונות לתוך גרגרותיהן הרעננות של אותן צביות. והיוּ דוֹדיהן של הללו שְכָרָם.

בוקר אחד, לאחר אכילת פּת־של־שחרית, נתבקשו שניהם לבוא אצל הגבאי, והיו פּניו אימתניות, ופיו מוצץ בחמת־זעם עצם ממוּחָיה, משוּיה מן המרק.

והיה פּומפּיליוס מרעיד במכנסיו, וכרסו מפרכס מגוֹדל הפּחד. ואולנשפיגל שעמד בשוּפי, היה ממַשמש בגילת־נפש את מפתחות המרתף שבכיסו.

נפנה הגבאי ואמר לו:

“יש מי ששותה את ייני ואוכל את עופותי; ולא אתה הוא, בני?”

אמר אולנשפיגל:

“חלילה!”

“והפּעמונר הלז, – אמר הגבאי, והצביע כלפּי פּומפיליוס, – שמא ידו במַעל הזה, לפי שחיור הוא כבר־מינן, מן הסתם, מחמת היין הגנוב, שמחלחל במעיו כארס זה.”

אמר אולנשפיגל:

“אהה, אדוני! בכשרים אתה חושד! ונהפוך הוא: שאם חוורות פּניו, הרי לא מחמת ששתה יין, אלא, אדרבא, מחמת מיעוט השתייה, שעל ידי כך תש כוחו, ואם לא יאַמצוּ את נפשו בקרבו, סופה שתרד מַיִם מבעד למכנסיו.”

“אָכן, יש מסכנים בעולם הזה, – נתאנח הגבאי ולגם לגימה גסה מקנקן היין, שעמד לפניו. – אך הגידה נא לי, בני, אתה, שעיני־שוּנרא עיניך, – ולא ראית כלל גנבים שבאים לכאן?”

אמר לו אולנשפיגל: “בשבע עיניים אשגיח מעתה, אדוני הגבאי.”

אמר הגבאי: “יָחְנכם אלוהים ברחמיו הרבים, בָנַי, והווּ מן המסתפּקים במועט. שלא באו עלינו תלאות רעות בעמק הבכא הזה אלא מחמת אי־ההסתפּקות. לכו לשלום, בני!”

מיד פּתח פּיו לברך ברכת הכוהנים.

וחזר ופתחוֹ לָמוֹץ עוד עצם ממוּחָיה מן המרק וללגום עוד לגימה גסה מן היין.

קמו אולנשפיגל ופומפיליוס ויצאו מעל פּניו.

אמר אולנשפיגל:

“אפילו טיפּה אחת לא נתן לך צייקן זה מיינוֹ! ברוך הלחם שעתיד להיגנב הימנו. אך מה לך, שאתה מרעיד ככה?”

אמר פּומפּיליוס: “שמכנסַי רטובים תכלית הרטיבוּת.”

אמר אולנשפיגל: “דרכם של מַים שמתייבשים חיש־מהרה. אך תגיל נפשך ותעלוז מאוד, שהלילה עתידים בקבוקים לומר שיר, ובקטל־סטראַאַט אנו מַשקים עד־שׁכרה את כל שלושת השומרים־בלילות, למען ישמרו את העיר בקול נחרה.”

וכן עשו.

בין כה לכה היה יום מַרתין הקדוש ממשמש ובא, ובית־היראָה נתקשט לכבוד יום־טוב. אָתא לילה, ואולנשפיגל ופוֹמפּיליוס נכנסו לשם, הגיפו הדלת בעדם, על כל צרה שלא תבוא, והדליקו הנרות כולם עד אחד, ולקחו נבל־עשוֹר וחמת־חלילים והיו מנגנים בתעצומות־עוז. והיו הנרות מפיצים נוֹגה כחַמה, אלא שלא נסתפּקו בכך. כיוָן שכילו את מלאכתם, הלכו אל הגבאי, שאַף־על־פּי שהשעה מאוחרת היתה, עדיין לא שכב לישון, אלא שקד לכרסם במו פּיו גבתון צלוי, והיה לוגם מיין הרינוס ומרווח את עיניו למראה האור הגדול בחלונות בית היראָה.

אמר אולנשפיגל: “כבוד מעלת קדושתך! היש את נפשך לדעת, מי הוא ששותה את יינך ואוכל את בשרך?”

הצביע הגבאי כלפּי בית־היראָה וקרא: “מה המאור הגדול הזה? הה! רבון־העולמים, האמנם שרוי לו למרתין הקדוש להשחית ככה, לילה־לילה, חינם־אין־כסף, נרותיהם של הנזירים העניים?”

אמר אולנשפיגל: “מעשים גדולים ונוראים מאלה עושה הוא, אדוני הגבאי, יקום אדוני ונלך לשם!”

נטל הגבאי את מַטהו והלך עמהם; והמה נכנסו לבית־היראה.

וכאן, בטבורו של ההיכל, ראָה הגבאי את כל עדת־הקדושים, שיצאו מכוּכיהם ונתקבצו ועמדו בצוותא. והיה מַרתין הקדוש מתראֶה כארי־שבחבורה, לפי שמשכמו ומעלה היה גבוה מכוּלם; בידו, הפּשוטה לברכה, החזיק תרנגול־הודו צלוּי, ושאָר כל הקדושים החזיקו, אחד בכפּיו ואחד בפיו, בשר של אוָז או של תרנגולת ונקניקים, וקותלי־חזירים, ודגים חיים, ודגים מבושלים, לרבות אברומה אחת, שמשקלה י"ד ליטראות טבין־ותקילין, ולמַרגלות כל אחד ואחד מהם – צלוחיות של יין.

נתכעס הגבאי למראה עיניו ויצא מכליו; וכל־כך הסמיק, וכל־כך נתנפּחו פּניו, שממילא סברו פּומפיליוס ואולנשפיגל כי הוא מחַשב להתפּקע לעיניהם, פּשוטו כמשמעו. אֶלא שהפליג הגבאי דעתו מהם, ניגש אל מרתין הקדוש, שחשבוֹ כריש־בריוני, ועליו ליתן את הדין, על מעלליהם של שאָר קדושים, הוציא מבין אצבעותיו את התרנגול ההודי והכהוּ מכות נמרצות, עד ששיבר זרועו, חוטמו, מַטהו וצניפו.

וכן כל שאָר קדושים, שלא חשׂך שבטוֹ מהם, ולא אחד מהם בלבד נתקפּח מחיבוטיו ויצא בשן ובעין, בריסוק יד וריצוץ אבר, ובשברון מטה וצלב, וסיקוּרָה וחרמש, ושיפוֹד ומַסוֹר, וכל כיוצא בהם סימנים של מַעלָתו וגדולתו בקידוש־השם. לאחר מכן היה הגבאי בכבודו ובעצמו הולך ומכבה את כל הנרות בחמת־זעף וחפיזה גדולה, וכרסוֹ מפרכס.

את כל קותלי החזירים, העופות והנקניקין, שהשיגה ידו לאסוף, נטל עמו ובכפיפת־קומה מכובד המשׂאוֹי חזר לחדרו. אלא שמריבוי הכעס ועגמת־הנפש נאנס לשתות שלושה בקבוקים גדולים של יין בזה אחר זה.

משנתחוור לו, לאולנשפיגל, בבירור גמור, שכבר נרדם הגבאי, קם ונשא לרחוב הנפקניות שקוֹרין Ketel־Straat את כל הפּליטה אשר זכה הנ"ל להציל מידי הקדושים, וכן כל השארית שנשתיירה בבית־היראָה, אלא שקודם לכן סעד את לבו במיטב הנתחים. ואת השיריים הניחו לרגלי הקדושים.

למחרת בבוקר היה פומפיליוס מכה בפעמון לתפילת־שחרית. נכנס אולנשפיגל לחדר־משכבוֹ של הגבאי וקראוֹ לילך לבית־היראָה. הורה אולנשפיגל באצבעו על שיירים של עופות ושברים של קדושים ואמר לו, לגבאי:

“אישי הגבאי, יגעת ולא הוֹעלת כלום, שאף־על־פּי־כן אכלו את הכל.”

אמר הגבאי: ולא זו בלבד, אלא שעד חדר־משכבי הגיעו, כגנבים בלילה, ליטול את שארית־הפּליטה אשר הצלתי. גוּרוּ לכם, רבותי הקדושים, שקטרוג גדול אני קושר עליכם לפני אבינו שברוֹמי!"

השיבוֹ אולנשפיגל: “טוב ויפה, אדוני, אלא שמחרתיים עתידה להיות תהלוכה־של־צלָמים, ועוד מעט יבואו פּועלים שכירים לבית־היראָה, ואִי־אתה חושש שלמראה הקדושים הללו בשברוֹנם, יפקדו עליך עווֹן של מנַתצי־פּסילים?”

אמר הגבאי: “וַי לי, מרתין הקדוש! הצילני מאִשוֹ של מוֹקד, כי לא ידעתי נפשי בעשותי.”

והיה הפּעמונר הפּחדן מיטלטל על גבי פּעמונו אילך ואילך, והגבאי פּנה אל אולנשפיגל ואמר לו:

“אין זה ביכולת כלל לתקן את מרתין הקדוש עד אחד־בשבת. מה אעשה, איפוא, ומה יאמרו הבריות?”

אמר לו אולנשפיגל:

“אישי הגבאי, אין לנו ברירה אלא לעשות בעורמה הכּשרה למהדרין, שנדביק פּאת־זקן לפרצוף פּניו של פּומפּיליוס, שהדרת־כבוד להן מחמת המרה־שחורה, שאינה מסתלקת הימנו לעולם. נצנפהו צניף, נלבישהו בגדי־כהונה, נעטהו איצטלא של זהב כדרך הקדושים, נצווהו לעמוד על הדוֹמוֹ כיאוֹת, ויראהו העם ויחשבהו פסל־עץ של מרתין הקדוש.”

עלה הגבאי אל פּומפּיליוס שהיה מיטלטל אילך ואילך בעבותות הפּעמונים, ואמר לו:

“הרף נא מפּעמוניך ושמעֵני! רצונך להשתכר ט”ו דוקאטין? באחד־בשבת, הוא יום תהלוכת־הצלמים, תהיה אתה מארתין הקדוש. אולנשפיגל ילבישך כראוי וכיאות; אך אם, חלילה, אתה נע ניע כלשהו, או מוציא הגה מפּיך, שעה שארבעת כַתָּפיך נושאים אותך בתהלוכה, הריני מצוה להטילך חי לתוך היוֹרה הרותחת, ששקדו לעשותה בפלטיה של שוּק בפקודת התליין."

אמר פּומפּיליוס: “אישי הגבאי, עבדך בן אמתך אנוכי, אך אתה היודע, כמה מתקשה אני בעצירת מי־הרגליים.”

“גוזרני עליך לעשות כמצוָתי!”

“וגם אעשה, אדוני הגבאי,” – השיבו פּומפּיליוס ברוח נשברה.

ז.    🔗

למחר, עם זיוה של חמה, יצאה תהלוכת־הצלמים מבית היראה.

שקד אולנשפיגל שקידה יתירה לתקן ככל אשר השיגה ידו את י"ב הקדושים, שנתנודדו איש על כנוֹ בין דגלי האגודות. אחריהם נסע פּסלה של הבתולה הקדושה, ואחריה העלמות של אמא קדישתא, כולן בכלי לוֹבן, ואחריהן, הלוך־וזמר פּרקי־תהילים, הקַלָעים והקַשָתים, ואחרון־אחרון חביב, בקירוב לאפריון יותר מכוּלם, ובהתנודד על כנוֹ יותר מכולם, פּומפּיליוס, שנכפפה קומתו מכוֹבד מַדיו של מרתין הקדוש.

ביקש אולנשפיגל ומצא אבקת גֶרֶד ובמו־ידיו הלביש את פּומפּיליוס בגדי־הגמון, נתן לו בתי־ידיים ומַטה ולימדהו הלכוֹת ברכת־הקהל כמנהג רומי. וכן שקד לסייע לכוהנים בתלבושתם: לפלוני העטה איצטלא, לאלמוני נתן מעיל־כהונה, לסגנים הלביש חלוק של פּרחי־כהונה; וכך היה מתרוצץ אילך ואילך על פּני בית־היראה, ומיישר הדורים של מקטורן וקפלים של מכנסיים; והיה משתאה ומקלס לנשקם הממוֹרט ולקשתותיהם האימתניות של אנשי אגודת־הקלעים; ולכל אחד ואחד ביזק בינתיים מאבקת־הגרד לתוך צוארונו, או שרווּלוֹ.

מנה אחת אפּיים מאותה אבקה קיבלו הקאנוֹניקוס וארבעת נושאי כנוֹ של מרתין הקדוש; ורק בעלמות של בתולתא־קדישתא חסה עינו, שזכוּת עלומיהן עמדה להן.

יאָה בסדריה ונאָה בטקסיה יצאָה התהלוכה בנפנוף־דגלים ורפרוף־נסים ברוח; והיו אנשים ונשים עוברים על פּניה ומצטלבים כדת. והשמש מאירה בגבורתה.

ראשון חש בפעולת האבקה הקאנוניקוס ונתגרד גירוד של־מה־בכך מאחורי אָזנו. הכוהנים, הקלעים והקשתים נתגרדו בצנעא, אחד בצואר, אחד ברגל ואחד ביד: גם ארבעת נושאי מרתין הקדוש שקוּדים היו על הגרידה, ורק הפּעמונר, שיסוריו רבו מיסורי זולתו, מחמת קרני החמה שצרבוהו שבעתיים, לא העיז להניד אבר, מפּחד שמא יטילוהו חי לתוך יוֹרה רותחת, והיה מצמת חוטמו ומעוה פּניו עוָיות משונות, ומרעיד רגליו הפּקוֹת, לפי שכל פּעם שאחד מנושאי־כנוֹ היה מתגרד, כמעט והיה נופל אָרצה.

אף־על־פּי־כן לא העז לנוע ניע כלשהו, ומפּחדוֹ כי רב נשפּכו מים על שוֹקיו, ונושאיו שאלו זה לזה:

“מרתין הקדוש, האמנם גשם הוא שיורד?”

והיו הכוהנים מקלסים ומפארים לבתולתא קדישתא בזה הלשון:

Si de coe… coe… lo descenderes,

O sanc… ta… ta… Ma… ma… ria"⁸⁶

לפי שמחמת הגרידה, שתקפה עליהם עד בלתי־נשוא, היו קולותיהם מרתיתים, ואף־על־פּי־כן לא נתגרדו אלא בהסתר ובצנעא, ורק הקאנוניקוס וארבעת נושאי מרתין הקדוש קירצפו את צוָארם וזרועותיהם בפרהסיא, בחוזק גדול עד זוב דם. עמד פּומפּיליוס קוממיות והיה מרעיד ברגליו, שיסוריהן גברו ביותר.

אך אוי לעיניים שכך רואות!

פּתאום־לפתע עמדו כולם כאחד, – על הקַלָעים, הקַשָתים, השַמָשים, הכוהנים, זקני־הכנסייה ונושאי מרתין הקדוש, וכך היו עומדים ובגרד מתגרדים.

והיתה האַבקה מדגדגת פּיסות רגליו של פּוֹמפּיליוס, אף־על־פּי כן לא נע ולא זע, מחשש נפילה.

והמִתַמְהִין שבקהל אמרו, שמרתין הקדוש מגלגל עיניו גלגולים של אימה ומֵשׂים בדַלַת העם פּנים של זעף.

לאחר מכן נתן זקן־הכנסייה אות, ותהלוכת הצלמים חידשה את מסעה.

החַמה בגבורתה, שהיתה קוֹפחת כל אותם גַבּוֹת וכרֵסים שבתהלוכה, הֶעצימה את פּעולת האבקה בחוזק גדול עד בלתי־נשוא. מיד נעצרו כל הכוהנים, הקלעים, הקשתים, השמשים וזקן־הכנסייה, משל לסיעה של קוֹפים, והיו מגרדים ומקרצפים בלא שום בושה כלל בכל מקום של חוֹךְ וגרד שבגוּפם.

פּתאום קרא העם קריאָה גדולה:

“הנה השַמָש!”

מיד בא אולנשפיגל, לָפת את פּומפּיליוס, כיתפוֹ על גבוֹ ונשאוֹ, ואחריו – עם רב של יראי־שמים.

והיו העלמות של בתולתא קדישתא מתנות את פּרקי־ההלל, וקולותיהן הזכים שעלו למרומים נדמו כמקהלה של מלאכים.

לפתע נשאו כולם רגליהם, ויפוצו לכל רוח. זקן־הכנסייה, שלא פּסקו ידיו מגרידה וחוּכא, הציל את לחם־הקודש; קהל שלומי־האמונים נשא את הצלמים הקדושים לבית־היראָה; ארבעת נושאי כנוֹ של מרתין הקדוש שמטוּ את פּומפּיליוס ארצה בתכלית הפּשטוּת; וכאן היה הפעמונר העלוב מוּטל, וכיוָן שלא העז לא להתגרד, ולא להניד אבר, אף לא להוציא הגה מפּיו, עיצם את עיניו ברב חסידוּת ודבקוּת.

ביקשו שני נערים לשאתו, אלא שמצאוהו כבד ביותר, – נטלוהו והשעינוהו אל קיר. וכך היה עומד ועיניו משגרות דמעות כנחל.

נתקבצו סביביו הבריות. נטלו הנשים מטפּחות־בד דקות ולבנות והיו מנגבות את פּניו, לאסוף דמעותיו כדבר־של־קדוּשה; וכך היו אומרות:

“מעלת קדושתך, זיעה מרובה אתה פּולט!”

והיה הפּעמונר תולה בהן עיניים של צער ומעוה פּניו על־כרחוֹ. ראו הנשים את הדמעות שפּרצו מעיניו כנחל איתן, ואמרו:

“מרתין הקדוש והנורא, שמא על פּשעי העיר איפּר אתה בוֹכה? האין חוֹטמך רב־החסד מפרכס? ואף־על־פּי־כן קיימנו את מצווֹתיו של לוּּדוֹביקו ויווס⁸⁷, ועניי אִיפּר יש להם עבודה לעבוד ולחם לאכול. הו, אילו דמעות גדולות! פּנינים הן! הנה־הנה ישועתנו!”

“מרתין הקדוש, הבדין הוא להרוֹס את קטל־סטראַאַט שבעירנוּ? אם כן, ילמדנו אדוננו, איזו הדרך נשׂכיל להניאָן לבתולות העלובות מלשרך דרכיהן בלילות ולשחר אלפי הרפּתקאות באורח הזה.”

פּת נשמע קול ברמה: “כומר מן־הפּמליא הולך ובא!”

ניגש אולנשפיגל, לָפת לו לפומפיליוס והטילו אֶל גבוֹ וכך נסתלק עמו. וקהל המאמינים הלכו אחריהם ברב דביקוּת.

לָחַש לו הפּעמונר העלוב על אָזנו: “וַי לי, בני, שנפשי מפרכסת לצאת מגוֹדל הדגדוג.”

אמר לו אולנשפיגל: הַישֵר גווך! וכי שכחת שקדוֹש של עֵץ אתה?"

הפסיע אולנשפיגל פּסיעות גסות והביא את פּומפּיליוס אל הגבאי, שהיה גורד ומגרד עצמו בצפּרניו עד זוב דם.

אמר הגבאי: “הפּעמונר, ולא התגרדת גם אתה כמונו?”

אמר פומפיליוס: “חלילה, אדוני הגבאי.”

“ולא הוצאת מפּיך דיבור של־כלום, ולא נעת ניע כלשהו?”

אמר פּומפּיליוס:,חלילה, אדוני הגבאי."

אמר הגבאי: “אם כן, הרי ט”ו הדוקאטין שלך לפניך, ולך התגרד!"

ח.    🔗

למחר שמעו הבריות מפּי אולנשפיגל דברים כהויתם באותו עניין, ואמרו, שקלסה של נוולוּת נתקלסו בהם, שכפאוּם לסגוֹד לא לאחד קדוש מקדושי עליון, אלא לסתם הדיוט בעל־בכי, שמימיו משתפּכין לו על שוקיו.

נתפּקרו רבים ויצאו למינוּת. מיד נטלו מטלטליהם ונטשו העיר ונספחוּ אל חילות הנסיך.

קם אולנשפיגל ושׂם פּעמותיו לחזור ללייז'.

כיוָן שהיה יחידי ביער, ישב לפוש קמעא והיה קושר בלבו הרהורים בינו לבין עצמו. נשא עיניו לשמַים שצחים היו ואמר לנפשו:

“מלחמות, מלחמות עד אין קצה, למען יהיה הצורר האַספּמי קוֹטל דַלי עמנו, חומס רכושנו, אוֹנס נשותינו ובנותינו; והרי ממוננו נעשק, ודמנו נשפּך כמים ואינו מועיל לשום אדם, חוץ ממנוּוָל זה מזרע המלוכה, שמתאוה לעטר את כתרוֹ בפיטורי־ציצים של שׂררה יתירה, פּיטורי־ציצים אשר המה לכבוד ולתהילה בעיניו, פּיטורי־ציצים של דם, פּיטורי־ציצים של אש. אהה, אילו השיגה ידי לצייצך ציצים ופרחים כחפצי, כי עתה לא אָרחוּ עמך לחברה אלא הזבובים לבדם.”

עִם שהוא מהרהר כך, רָאה עדר של איילים שעובר על פּניו, והיו שם זכרים גדולים וזקנים שהיו נושאים בגאון את קרניהם המפצילות; בצדם רצו נושאי־כליהם, עופרים נחמדים, הנראים כמוכנים ומזומנים לסייעם בקרניהם החדות על כל צרה שלא תבוא. לא ידע אולנשפּיגל מגמת־פּניהם במרוצתם מהי, אך שיער בנפשו, כי מן הסתם למִרְבָּץ המה הולכים.

אמר בלבו: “הו, אַתם איילים באים־בימים ועופרים נחמדים־למראה, עליזים וגאיוֹנים הולכים אַתם בעבי־היער למקום רבצכם, מתפּרנסים מנצרים רכים ומתבשמים מריחות־ניחוח, שׂשׂים אתם ושמחים בחלקכם, – עד שבא הצייד רב־הטבּחים. גם אנו כך, איילים ועופרים!”

ואפרוֹ של קלאס התדפּק על לבו של אולנשפּיגל.

ט.    🔗

באלול, הוא ספּטמבר, בימים שפּוסקת עקיצתם של יתושים, קם השתקן, ועמו שש בליסטראות וארבעה כלי־תותח גדולים, שהיו מדברים בעדו, וי"ד אלפים אנשי פלאנדרן, וַאלוֹנים ואשכנזים, ועבר את הרינוס סמוך לסנקט־ווייט.

בצל דגליו הכתומים והאדומים של “המקל הבורגונדי” המסוּקס⁸⁸, – זה מקל־החובלים שהיה רוֹדה שנים רבות בארצנו, זה המקל שבידי אַלבא דוּכס־הדמים היה לראשית עבדוּתנו, – הלכו כ“ז אלפים ה' מאות איש, ונתגלגלו י”ז בליסטראות וט' כלי־תותח גדולים.

אלא שלא זכה השתקן לנחוֹל במערכה הזאת נצחון כלשהו, מחמת ההשתמטות שנשתמט אַ‏לבא מלהתראוֹת פּנים.

ואלו אחיו לדוביג, הבאיארד⁸⁹ של פלאנדרן, לאחר שלָכד כמה ערים ונטל דמים־של־כוֹפר מאניות שמהלכות על פּני הרינוס, נתנגש עם בן הדוכס בקרב על יד אֶמינגן שבפריזלאנד, וכאן אָבדו לו ט“ז כלי־תותח, ג' פּעמים ת”ק סוסים ועשרים דגל, בעטיים של שׂכירים רודפי־בצע, שנתעקשו ותבעו שׂכרם שעה שהוצרכו לצאת לקרב.

ואך לשוא ביקש אולנשפיגל ישועה לארצו בחורבן, בדם ובדמעות הללו.

והתליינים, על פּני כל הארץ כולה, היו תולים וחונקים, עורפים ושורפים אנשים אמללים על לא עוול בכפּם.

והמלך ירש.

י.    🔗

היה אולנשפיגל שט בארץ הואַלוֹנים ומתהלך בה עד שנתחוור לו, שאין כאן לנסיך שום סבר למצוא סעד ועזר כלשהו. וכך הגיע לעיבוּרה של בּוּליוֹן.⁹⁰

בדרך נזדמנו לו אנשים גבנים, זקן וטף, איש ואשה, עשיר ורש, והיו כולם אוחזין מחרוזות גדולות בידיהם ומפרטים בהן בחסידוּת יתירה.

והיתה תפילתם משתמעת כקולן של צפרדעים שמקרקרות באגם כחוֹם הערב.

היו כאן אמהות גבנוּניות, שתינוקות גבנים על זרועותיהן, ושאָר צאצאיהן כיוצאים בהם מחזיקים בכנפי שמלותיהן. והיו גבנים בראשי הגבעות, וגבנים על פּני השדות. ובכל פּינה שפּנה אולנשפיגל ראָה את שרטוטי צלליהם הכחושים מצטיירים כנגד הרקיע הצח.

קרב אולנשפיגל אל אחד מהם ושאלוֹ: “אנה הולכים כל האמללים הללו, אנשים, נשים וטף?”

אמר לו: “הולכים אנו להשתטח על קברו של רימאקליוס הקדוש, להפּיל תחנונינו לפניו, שימלא משאלות לבנו ויסיר מעל גבנוּ משאוֹי זה של בושה וכלימה.”

שאלו אולנשפיגל: “שמא יואיל רימאקליוס הקדוש דנן למלא גם את משאלות־לבי שלי, היינו: לפרוק מעל גבּן של הקהילות המדוקדקות בעניוּת את דוּכס־הדמים, המעיק עליהן כחטוטרת של עופרת?”

השיבוֹ הצליין ואמר לו: “אין זה מעניינו של רימאקליוס הקדוש להסיר חטוטרות, שבאו על בעליהן כעונש מידי שמים.”

שאלוֹ אולנשפיגל: “ושאָר חטוטרות כבר זכו שיסירן?”

“כן, בעודן רכוֹת־בשנים! וכל פּעם שמתרחש נס הרפואה השלימה, אנו עושים משתה גדול וסעודות של מצוָה בכל העיר. וכל צליין מנדב מטבע של כסף, ופעמים הרבה אפילו פלורין של זהב, לבעל־הנס, שזכה לרפואה, שבעבור זה נעשה קדוש ותפילתו שהוא מתפּלל על זולתו עושה פּעולה גדולה בשמים.”

אמר אולנשפיגל: “אתמהא: זה האדון רימאקליוס, שקדוש הוא וגביר הוא, מה טעם הוא נוטל דמים בשכר רפואותיו, כאחד הרוֹקחים העניים?”

“כופר־בעיקר! עוֹנֶש גדול עוֹנֵש הוא את מנאצי הקודש!” – השיב הצליין ובחמת־זעם טילטל את חטוטרו.

“וַי לי!” – נאנח אולנשפיגל לפתע, נתכווץ וצנח למרגלותיו של אילן.

נסתכל בו הצליין ואמר לו: “נאמנוֹת מכותיו של רימאקליוס הקדוש!”

עיקם אולנשפיגל את גבו והיה מגרדוֹ ומתאנח: “הקדוש המהולל בתשבחות, חוּסה נא עלי! הנה זה עונשי! מיחוש גדול אני חש בין כתפי. וַי לי! אוי לי! מחל לי, כפּר לי, רימאקליוס הקדוש! לך־לך, הצליין, כלך לך! הניחני כאן לבדד ואבכה מר לעשות תשובה ולמרק עווֹני.”

עקר הצליין רגליו והיה רץ מרוצות גדולות עד שבא לפלטיה הגדולה של בוליון, אשר שם נתקבצו כל הגבּנים.

עמד תחתיו בזיע ופחד והיה מטרף בלשונו ואומר למקוטעין:

“נזדמן לי צליין זקוּף כמקל… צליין שחילל את השם… ומיד חטוטרת על גבו… חטוטרת ודלקת…”

שמעו הגבנים, הריעו תרועי־תרועות של התפּעלות ואמרו:

“רימאקליוס הקדוש! אם אתה משׂים חטוטרות על גבותיהם של בני־אדם, משמע יש לאל־ידך גם להסירן. הסירה־נא איפוא חטוטרותינו, רימאקליוס הקדוש!”

בינתיים פּנה אולנשפיגל מאצל אילנוֹ והלך לו. עבר על פּני פּרבר שנתרוקן מאוכלוסיו, ובפתחוֹ הנמוֹך של בי־מזיגה אחד ראָה שתי שלחופּיות של חזירים, שמידלדלות על מקל. והיו אותן שלחופּיות תלויות שם לכבוד יום־טוב הנקניקין־של־דם, שקורין Pans kermis בארץ בראבאנט.

נטל אולנשפיגל אחת מהן, לקח חוט־שדרה של דג־הסנדל, שהיה מושלך על הארץ, הקיז את דמו והזילו לתוך השלחופית, ניפּחה, קשרה, נתנה על גבו ושם עליה את חוט־השדרה של דג הסנדל ובקמירת־גב, בזיע־ראש ופיק־ברכיים, כגבן מופלג, בא בעיטורו זה לפלטיה הנ"ל.

הכירוֹ הצליין, שראהו בקלקלתוֹ, הוֹרה עליו באצבע וקרא בקול גדול:

“הנהו מחלל־השם!”

מיד נתקבצו כולם במרוצה גדולה לראות אנוֹש ענוּש זה.

ניענע אולנשפּיגל ראשו בעליבוּת יתירה וסח להם:

“וַי לי שאיני ראוי לחסד ולרחמים; הרגוּני נא כהרוֹג כלב שוֹטה…”

שיפשפו הגבנים ידיהם בגילת־נפש וקראו: “עוד אחד נסתפּח אל קהלנו.”

מילמל אולנשפיגל בין שיניו: “עוד אָשיב לכם כגמולכם, רשעים!” אך השים עצמו כמי שמקבל עליו את היסורים ברוח נמוכה ואמר בקול:

“קונם עלי שאיני אוכל ואיני שותה, ואפילו חטוטרתי מתקשה על ידי כך יתר קישוּי, – עד שיואיל רימאקליוס הקדוש להפליא תרופתו לי, כדרך שהפליא מכתו.”

הגיע שמע הנס שנתרחש אל ראש־הכנסת ויצא מבית־יראתו. ויהי האיש בעל־קומה ובעל בשרים ובעל הדרת־פּנים, זקף חוטמו וחצה את קהל הגבנים, כספינה זו שמהלכת בים. הראוהו את אולנשפיגל ואמר לו:

“ובכן, רחימאי, אתה הגבר שראָה עוֹני בשבט־עברתוֹ של רימאקליוס הקדוש?”

השיב אולנשפיגל:

“אמנם כן, אדוני ראש־הכנסת, אני הוא עבדוֹ הנאמן, המייחל לחסדוֹ שירפאֵהו מחטוטרתו החדשה.”

ראָה ראש־הכנסת, שמזימת־אָוון יצוקה בדבריו, ואמר לו:

“הניחני נא ואָמוּשה את חטוטרתך.”

אמר אולנשפּיגל: “מוּשה נא, אדוני!”

מישש ראש־הכנסת ואמר: “חדשה היא ועודנה לחה; ואף־על־פּי־כן אקוה, שיואיל רימאקליוס הקדוש להטוֹת עליך חסדוֹ, בוֹאָה עמדי!”

הלך אולנשפיגל אחרי ראש־הכנסת ונכנס עמו לבית־היראָה, והיו הגבנים רצים אחריהם וקוראים:

“הנה הוא, ימַח־שמו! הנה הוא הכופר־בעיקר! מה משקל חטוטרתך החדשה? עתיד אתה לעשותה תרמיל, לקבץ בו נדבות? כל ימיך הלעגת עלינו, לפי שזקוּף היית, עכשיו הגיעה שעתנו! הבו גוֹדל לרימאקליוס הקדוש!”

החריש אולנשפיגל ובשפל־ראש הלך אחרי ראש־הכנסת ונכנס לבית־יראָה קטן שעמד בו קבר של שיִש, מכוּסה טבלא גדולה, אף היא של שיש. והיה הרוַח בין הקבר והכותל כשיעור של פּישוט יד גדולה; וקהל גדול של צליינים גבנים עוברים בזה־אחר־זה בין הקבר והכותל, ואיש־איש מחכך דוּמם את חטוטרתו באותה טבלא של שיש, והיו הגבנים מאמינים באמונה שלימה, שבדרך הזה תבוא ישועתם. ואותם שזכו לחכך חטוטרתם בשיש נשתהוּ בכך ומֵאנוּ לפנות מקומם לזולתם, שעדיין לא נתחככו, והיו נצים ומתכתשים אלו עם אלו בצנעא, בקול דממה דקה, שמפּני קדושת המקום לא העיזו אלא לכבד איש את רעהו במדחפות בסתר, כדרך הגבנים.

אמר ראש־הכנסת לאולנשפיגל, שיעלה ויעמוד על טבלת־השיש של הקבר, למען יראוהו כל הצליינים.

אמר אולנשפיגל: “בכוח עצמי לא אוּכל.”

סייעוֹ ראש־הכנסת, עד שעלה ועמד בצדוֹ, ואמר לו, שיכרע על ברכיו. עשה אולנשיפגל כמצוָתו של זה והאריך בכריעה והשתחוָיה ורכינת־ראש.

כיוון ראש־הכנסת את לבו ופתח פּיו לדרוש דרשה בקול גדול ובכוָנה־יתירה: “בנים ואחים בכריסטוס! עיניכם הרואות למרגלותי את גדול הפּושעים, הכופרים־בני־הבליעל, אשר רימאקליוס הקדוש יִסרהו בעֶברתו.”

הכה אולנשפיגל על לוח לבו ואמר: “Confiteor!”⁹¹

המשיך ראש־הכנסת ואמר: “לפנים היה זקוף כמקל של רוֹמַח ונתייהר בכך. עכשיו ראוּאוּ שהוא כפוּף ושפוּף מקללת אלוהים שבאָה עליו.”

אמר אולנשפיגל: “Confiteor!” הָסֵר חטורטי מעלי!"

המשיך ראש־הכנסת ואמר: “אכן, רימאקליוס הקדוש, בעל־המופת הגדול והנורא, אתה, שעשית ל”ט נסים מיום פטירתך רבת־התהילה, הסר נא מעל כתפיים אלו את העוֹל המעיק עליהן. ולוַאי יכולים היינו לפאר שמך על הנס הזה בהלל ותודה עד סוף כל הדורות.

In saecula saeculorum

ושים שלום לגבנים ישרי־הלב!"

נשאו הגבנים קולם וענו אחריו במקהלה:

“אמן! שים שלום לגבנים ישרי־הלב! שלום לגבנים, שלום לבעלי־המוּמין, והקץ לבזיונות! הסר גבנונינו מעלינו, רימאקליוס הקדוש !”

ציוה ראש־הכנסת לאולנשפיגל, שירד מעל לקבר ויחכך חטורטו בתיתורא של הטבלא, עשה אולנשפיגל כמצוּוה ולעיני כל הקהל היה מחכך בגבנונו, חַכֵך והַפְטֵר:

Confiteor! Mea culpa הסר חטורטי!"

וכל הגבנים נשאו קולם וקראו יחדיו:

“הביטו אל חטוטרתו שהיא נכפפת! הביטו שהיא נזוֹחה! שעתידה היא להתמסמס מימין! – / לא, שעתידה היא להיסוג אָחור לתוך החזה פּנימה; שכך דרכן של חטוטרות שאינן מתמסמסות אלא חוזרות ויורדות לקרביים אשר משם יצאו! – / לא, שחוזרות הן לאיצטומכא ושם משמשות למזון בעליהן פ' ימים רצופים… מתנת־חסד היא שנותן הקדוֹש לגאוּליו… – / והחטוטרות הזקנות להיכן באות?”

לפתע קראו כל הגבנים קריאָה גדולה למראה אולנשפיגל שפּקעה חטוטרתו בלחיצה נמרצת, שלחצה אל קצה טבלת השיש של הקבר, והיה כל הדם שבתוכה שותת אגָלים אגָלים גדולים ויורד בעד חולצתוֹ אָרצה. מיד נזדקף, פּשט ידיו וקרא בקול:

“נושעתי!”

וכל הגבנים קראו קול אחד:

“אדוננו רימאקליוס הקדוֹש ברכוֹ! שדן אותו במידת הרחמים, ואותנו במידת הדין. / – הקדוש, הסר גבנוּנינו מעלינו… / עֵגל אני מקריב לך! / ואני ז' כבשים… / ואני ציד שנה תמימה!– / ואני ו' קוֹתלי־חזירים… / – את בקתתי אני מנדב לכנסייה… / – הסר גבנונינו מעלינו, אדוננו רימאקליוס הקדוש!”

והיו תולים באולנשפיגל עיניים של קנאָה ויראת־הכבוד. והיה שם אחד שביקש למשש מתחת לחולצתו, אלא שלא הניחוֹ ראש־הכנסת ואמר לו:

“פּצע יש שם, שאָסור לחשפוֹ באוֹר.”

אמר אולנשפיגל:

“אני אתפּלל בעדכם.”

נענו הגבנים ואמרו פּה אחד:

“אכן צליין, אכן המזדקף, בחסד הזוקף כפופים, קלסה רבה נתקלסנו בך: סלח לנו, שעשינו ולא ידענו מה עשינו; אדוננו כריסטוס מחל מעל צלוּבוֹ, מחל לנו גם אתה!”

נתלבש אולנשפיגל במידת הרחמים ואמר להם:

“מחלתי!”

אמרו לו:

“אם כן, טול פאטארד זה, קח פלורין זה! הרשינו, כבוד מעלת זקיפותך, ליתן לך ריאָל זה, לתרום לך דוקאט זה, לנדב לך קארולין אלה!”

נענה אולנשפיגל ואמר להם בקול חשאים:

“הטמינו הקארולין שלכם, ולא תדע שמאלכם מה שנותנת ימינכם.”

ולא אמר כן אלא מחמת ראש־הכנסת, שנעץ עיניים חמדניות בממונם של הגבנים ולא הכיר בין כסף לזהב.

קראו הגבנים ואמרו לאולנשפיגל:

“חן־חן לך, ברוּך האלוהים!”

והיה מקבל מהם מתנות בגאוָה, מעשה בעל־מופת, ואלו הקמצנים שבהם הוסיפו לחכך חטוטרותיהם בטבלת הקבר ולא הוציאו דיבור מפּיהם.

בערב הלך אולנשפיגל לבי־מזיגה ועשה שם הילולא וחינגא.

בטרם ישכב לישון היה מחשב בלבו, שמן־הסתם יבוא אצלו ראש־הכנסת ליטול חלקו בשלל, ואפשר לא קצתו אלא כולו, בלא שיוּר, לפיכך מנה את מעות התרומה ונמצא שהזהב מרוּבה על הכסף, לפי שהיו לערך ש' קארולין, אם לא למעלה מזה. ראָה הרדוֹף שנתייבש בעציצוֹ, אחזוֹ בציצית ראשו, עקרוֹ על שורשיו ועפרוֹ ונתן בקרקעית העציץ את מטבעות־הזהב, ואת חצאי הפלורינין, הפאטארדין ושאָר מעות של כלום פּיזר על גבי השולחן לפניו.

בא ראש־הכנסת לפונדק ונכנס אצל אולנשפיגל. ראהוּ אולנשפיגל וקרא:

“אדוני, מה לכוהן גודל אצל קטני ארץ?”

אמר לו: “בני, איני מתכוון אלא לטובתך בלבד.”

נאנח אולנשפיגל ואמר: “וַי לי! ולא לטובה זו שעל גבי השולחן אתה מתכוון?”

אמר ראש־הכנסת: “הן.”

מיד פּשט ידו וגרף מעל השולחן את כל המעות שהיו שם לתוך השק, שהביא עמו לתכלית זו.

ופלורין אחד נתן לאולנשפיגל, שהיה מתאנח למראית־עין.

ביקש ראש־הכנסת לראות את שלחופית החזיר ואת חוט־השדרה של דג הסנדל.

לקח הלה את השלחופית לעיני אולנשפיגל, שלא פסק פּיו מלהתאנח תמרורים ולבקש תחנונים, שיואיל־נא ברב חסדו ליתן לו עוד מעט מעות, מפּני אריכות הדרך מבוליון ועד דאם, שהיא קשה להלך עלוב שכמותו, שחס ושלום ימות ברעב.

נסתלק ראש־הכנסת ולא אמר לו כלום.

ואולנשפיגל, שנשתייר לבדו, תלה עיניו בהרדוף ונרדם.

למחר, עם עלוֹת השחר, לקח את שללוֹ ויצא מבוליון ושם פּעמיו למחנהו של השתקן. נתן לו את כל המעות, סח לו כל אותו מעשה ואמר לו, כי זה הדרך הנכון ליטול מס־ענוּשים מן האויב.

ונתן לו הנסיך י' פלורינין.

וחוט־השדרה של דג־הסנדל הוּשם בקלת הבדוֹלח אשר לתשמישי־הקדוּשה ונקבע בין זרועותיו של הצלוּב מעל למזבח שבבית־היראָה הגדול שבבוליון.

וכל אדם בעיר יודע, שהגנוז בצלוּב זה הוא חטוטרתו של מחלל־השם, אשר זכה לחסדוֹ של הזוקף־כפוּפים.

יא.    🔗

היה השתקן חונה בסביבות לייז', וכיון שנתעתד לעבור את המאאס, היה מסיע פּלוגותיו הסע וָשוֹב, לגנוב דעתו של הדוכס, שעינו פּקוחה עליו.

והיה אולנשפיגל מהדר במצווֹת החיילים, תופש ביד־חרוּצים את קנה־השריפה, שקוֹרין ארקיבוז, ועיניו צופיות, ואוזניו קשובות.

בימים ההם באו למחנה אצילים מארץ פלאנדרן ובראבאנט, שהיו שרויים בשלום ורעוּת עם האלוּפים, שרי האלף והסרדיוטין מן הפּמליא של השתקן.

מיד נפלגו במחנה שתי פּלגות, שהיו צהובות זו לזו ומתנצחות זו עם זו, שהללו אומרים: “הנסיך הוא בוגד”, והללו טוענים, כי לעז הוא שמלעיזין עליו המקטרגים, ועוד ייסכר פּיהם הכוֹזב! והיתה החשדנוּת פּוֹשׁה והולכת, כרבב זה של שמנוּנית; והיו הדברים מגיעים לתגרות־ידיים בין כתים־כתים של ששה ושמונה וי"ב אנשים; ובמלחמת־מחניים זו היו מתכתשים בכל מיני כלי־זין, לרבות קני־השריפה, שקורין ארקיבוזין.

יום אחד נתרגש ריגוש גדול, ובא הנסיך ועבר בין המחניים של בעלי־המחלוקת. פּגע כדור־שריפה בחרבוֹ ותלָשה מעל מתנוֹ. מיד ציוה להפסיק המלחמה ועבר על פּני כל המחנה, כדי שיראוהו במו־עיניהם, ולא יהא לשום איש פּתחון־פּה לומר: “מת השתקן, מתה המלחמה.”

למחר, בחצי הלילה, בתוך הערפל, ביקש אולנשפיגל לצאת מפּתחו של בית, אשר בצל־קורתו זכה לשיר שיר־דוֹדים מארץ פלאנדרן לריבה אחת מבנוֹת וַאלון. פּתאום־לפתע, ליד פּתחה של בקתה הסמוכה לבית, שמע קול של עורב שקירקר ג' קרקורים רצופים. נענה לו פּלוני ממרחק וקירקר גם הוא כיו"ב ג' פּעמים. מיד יצא איש כפרי אל סף הבקתה, ואולנשפיגל שמע קול רגליים בדרך.

שני אנשים שהיו דוברים אספּמית, ניגשו לאותו כפרי, שאמר להם בלשונם:

“מה עשיתם?”

אמרוּ לו:

“מעשים טובים עשינו, שטפלנו שקר לשם המלך. בזכותנו קושרים עכשיו הסרדיוטין והחיילים קטרוגים של חשד, לאמור: “לא נתמרד הנסיך על המלך אלא מחמת תאוַת־הכבוד המגוּנה שבוֹ! שבדרך הזה מבקש הוא להפּיל חתיתוֹ בארץ חיים ולקיים בידיו ערי־מושב ואיפרכיות בחזקת תערוּבוֹת; בשכר ת”ק אלפים פלורינין עתיד הוא לנטוש את האצילים גיבורי־החיִל, המקדשים מלחמה לגאולת ארצם ומולדתם. הדוכס הבטיח לדוּנוֹ במידת הרחמים ובחנינה גמורה ונשבע להחזיר, לוֹ ולכל שרי צבאו רמי־המעלה, את נחלאותיהם, אם ישובו לסור למשמעת המלך. האוראני עצמו ישא ויתן עמו.”

"השיבוּנוּ חסידי השתקן ואָמרו:

“פּח יקוּש הוא הצעת הדוּכס, ולא ילך הנסיך שוֹלָל ליפּול בו, בזכרוֹ את האדונים ד’אגמונט ודה־הוֹרן.” דעת־היטב יודעים הם, כי בשעת לכידתם של הרוזנים אמר החשמן גראנווילה שהיה בעת ההיא ברומא: “שני דגי־רקק העלו בחכה, וללויתן הניחו; כל זמן שלא נלכד השתקן – לא העלינו כלום.”

שאל הכפרי: “וגדוֹלה המחלוקת במחנה?”

אמרו לו: “גדולה המחלוקת ומתגדלת מיום־ליום. ואַיה האגרות?”

מיד נכנסו לבקתה, ופנס נדלק בה. הציץ אולנשפיגל בצוהר הקטן וראָה, היאך הסירו את חומר־החותם מעל שתי אגרות, קראו בהנאָה יתירה את הכתוּב ושתו תֶמֶד; לסוף יצאו, אחרי אשר אמרו לכפרי בשפת הישפּמיא:

“אם יתפּלג המחנה, יהא הנסיך בידינו. נסך⁹² גדול יהיה זה!”

“הלָלוּ, – אמר אולנשפיגל בלבו, – מיתה יפה להם!”

הם יצאו בחשרת הערפל, ואולנשפיגל ראָה, שהכפרי הוציא אליהם פּנס, והללו לקחוהו עמהם.

ראָה אולנשפיגל שאוֹרוֹ של אותו פּנס מתעלם פּעם־בפעם מחמת איזו דמות שחורה, ונסתבר לו שבזה אחר זה הולכים הללו, פּנים מול עורף. טען את קנה־השריפה וירה אל הדמות השחורה, וראָה שהפּנס עולה ויורד וחוזר חלילה. הרהר בדבר ובא לכלל סברה, שהאחד מן השניים נפל, והשני מבקש, מן־הסתם, לתהוֹת על פּצעוֹ. חזר וטען את קנה־השריפה וכשהיה הפּנס מיטלטל ומפליג חיש־מהרה בדרך העולה למחנה, חזר אולנשפיגל וירה בשנית. נתנודד הפּנס, נפל וכבה, ויהי חושך.

רץ אולנשפיגל אל המחנה וראָה את ראש הקהל הולך בראש כת גדולה של חיילים, שננערו מקול קנה־השריפה. נזדמן עמהם ואמר להם:

“צייד אני, לכוּ הביאוּ את הציִד.”

אמר לו ראש הקהל:

“איש־פלאַנדרן עליז, לא בפיך בלבד אתה מדבר.”

“הדיבור היוצא מן הפּה אך הבל הוא; ואלו דיבור של עופרת נתקע בגופם של בוגדים. לכו ונלכה!”

לאור פּנסיהם הביאָם אולנשפיגל למקום שנפלו השניים. באו וראו, שהם מוטלים על הארץ – האחד מת, והשני גוסס וידו על חזהו; וכאן מצאו מכתב שהלה קימטוֹ בשארית כוח חייו.

נשאו החיילים את הגוויות, שמבּגדיהן ניכר כי מן האצילים הם, ולאור פּנסיהם שמוּ פּניהם אל הנסיך, שנתוַעד אותה שעה לעצה עם פרידריך הולנהאוזן, מארגראוו של הסן, ושאָר אדונים.

בלויית לאנדסקנכטין וריטארין בסגוּסין ירוקים ואדומים באו בהמון עד אהלו של השתקן ותבעו בפה גדול שישמע דבריהם.

הוא יצא, ואולנשפיגל שיסע את ראש־הקהל, שכבר נשתעל והתקין עצמו לקשור קטרוג עליו, ואמר:

“הוד מעלתך, במקום עורבים הרגתי שני אצילים בוגדים מן הפּמליא שלך.”

וסח לו כל מה שראו עיניו ושמעו אָזניו ועשו ידיו.

החריש הנסיך ולא הוציא דיבור מפּיו. הביאו את שתי הגוויות ובדקון. והיו באותו מעמד ויליאַם לבית אוֹראן, המכוּנה השתקן, פרידריך לבית הוֹלנהאַוּזן, המארגראוו של הסן, דיטריך לבית שויננברג, הגראוו אלברט לבית נאסאו, הגראוו לבית הוֹאוֹגסטראטן, אנטוני דה לאלנג, מושל מאלין; ולבד מאלה קהל של חיילים ולאמה גודזאק, שמעיו מפרכסים בקרבו מגוֹדל הפּחד. בדקו את הגוויות ומצאו שני כתבים מאת גראנווילה ונוּאַרקאַרם, שציווּם לחרחר ריב ולהטיל מחלוקת בין המקורבים לנסיך, כדי להתיש בדרך הזה את כוחו במלחמה, לאָנסוֹ לוַתר ולהסגירוֹ אל הדוכס, שיתיז את ראשו לפי רוב זכויותיו. והעצה היעוּצה באגרות, שיכלכלו מעשיהם בזהירות ובדברים סתוּמים, כדי שיתרווחו בקרב אנשי הצבא שמועה וסברא, שלתועלתו הפּרטית כבר עשה השתקן הסכם מיוחד עם הדוכס, ויתכעסו שריו וחייליו, יקומו עליו ויאסרוהו. בשכר זה שיגרוּ לכל אחד מהם סך ת“ק דוקאטין על ידי בית פוּגר⁹³ שבאנטוורפּן; האלף השני יוּתן להם מיד לאחר שיתקבלו לזילאנד ת' אלפים שעתידים לבוא מספרד.”

"כיוָן שנתגלתה המזימה, הפך הנסיך את פּניו בשתיקה אל האצילים, האבירים והחיילים, שרבים מהם חשדוהו; דוּמם הצביע על שתי הגוויות ונתכוון בכך להוכיחם על שחושדין אותו. נענו הניצבים עליו והריעו תרועה גדולה:

“חיים ארוכים לנסיך! שומר אמונים הנסיך לארץ אבותינו!”

בגוֹדל בוּזם ביקשו להשליך את הפּגרים אל הכלבים, ואמר השתקן:

“לא את פּגרי המתים ראוי לכם שתשליכו אל הכלבים, אלא את חולשת־הדעת המביאָה לידי חשידה בכשרים.”

הריעו השרים והחיילים ואָמרו:

“יחי הנסיך! יחי האוראני, הדורש טוב לארץ אבותינו!”

והיה קולם כקול הרעם, המפּיל חתיתו על בני־עוולה.

הצביע הנסיך על הגוויות ואמר: “הביאוּם לקבוּרת הנוצרים.”

אמר אולנשפיגל: “ואני? מה יעשו לעצמותי הכשרוֹת? אִם עברתי עבירה, ילקוּני; ואם עשיתי מצוָה, יתנו לי שכרי.” אמר השתקן: “תוֹפש־רובה זה יספוג במעמדי נ' מלקות בזמורות ירוקות, על שעבר עבירה ועל דעת עצמו, בלא שום צו, הרג את שני האצילים; כנגד זה יקבל ל' פלורינין בעבור שעיניו היטיבו לראות ואָזניו היטיבו לשמוע.”

אמר לו אולנשפיגל: “הוד מעלתו, אם מקדימין ונותנים לי את שלושים הפלורינין, הריני סופג את המלקות באורך־רוח.”

נאנח לאמה גודזאק ואמר: “אָכן אין צורך למרק את אולנשפיגל ולטהרוֹ. ואת השאָר הוא נושא באורך־רוח.”

אמר אולנשפיגל: “וכיוָן שלבי טהור בקרבי, ממילא אין שום צורך למרקוֹ ולטהרו בזמורות של תדהר.”

נאנח לאמה גודזאק ואמר: “אָכן, אין צורך למרק את אולנשפיגל ולטהרוֹ. שלב טהור לו! אַל תרחצוהו, אדונים שׂרים, אל תרחצוהו, שבּר־לבב הוא.”

קיבל אולנשפיגל את שכרוֹ, סך שלושים פלורינין, וראש־הקהל ציוָה ל־ stock־meester, הוא בעל־הזמורות, שיזדקק אליו.

היה לאמה קורא בקול: “הביטו, רבותי, וראו כמה עלוב הוא זה! ידידי אולנשפיגל אינו אוהב שום עץ.”

נענה אולנשפּיגל ואמר: “אדרבא, אוהב אני מראהו של אורן המשופּע בעלים ופושט אל החמה את ירקוּתוֹ הרעננה. אך תכלית־שנאָה שונא אני את הזמורות הנתעבות הללו, שעוֹדן שוֹתתוֹת את ליחן והן קרחות מעלים וענפים. אָיוֹם מראיהן, ודרכן אכזרי.”

שאלוֹ ראש־הקהל: “אתה מוכן?”

אמר לו: “מוכן? למה? למלקות? לא, איני מוכן ואי אפשי להיות מוכן. אדוני בעל־הזמורות! זקנך אדמוני, ופרצופך אימתני, ואף־על־פּי־כן מובטחני, שלבך רחום וחנון ואינו מתאוה כלל לשבר צלעותיו של איש מסכן כמוני. לא אכחד ממך, שאיני מחבב מלאכה זו, לא לעשותה ולא לראותה בלבד. לפי שגבּו של איש נוצרי הוא היכל הקודש הסוֹפן בקרבו, כמוהו כחזה, את הריאות, שבהן אנו שואפים לקרבנו את אוירו היפה של הקדוש־ברוך־הוא. אילו יסורים קשים ייסרוּך כליותיך, אם מַלקה גסה אחת תרסק, חס־ושלום, את אברי.”

“הזדרז!” – אמר בעל־הזמורות.

פּנה אולנשפיגל אל הנסיך ואמר: “מה החפּזון הזה, הוֹד מעלתך? תחילה יש לייבש את הזמורה הזאת, לפי שאומרים, כי זמורה לחה, כשהיא נתקעת בבשר החי, הרי היא מחַלחלת בו אֶרס הממאיר. וכי מבקש הוד מעלתך לראותני מת מיתה משוּנה? אדוני, זה גבי מוכן ומזומן לשרתך באמונה שלימה. הכהוּ בשוטים, יסרהו בעקרבים, אך, בי אדוני, אם אין את נפשך לראותני מת, אנא חשוֹך ממני את הזמורות הירוקות.”

“חוּסה עליו, הנסיך!” – קראו בבת־אחת האָדון לבית הוֹאוֹגסטראטן ודיטריך לבית שוננברג. והשאָר היו עומדים ומחייכים חיוך של רחמים.

נענה גם לאמה ואמר: “הוד מעלתך, הוד מעלתך, חוּסה עליו; שהעץ הירוק – סם־מוות הוא!”

לסוף אמר הנסיך: “אני מוחל.”

והיה אולנשפיגל מכרכר ומפזז, טופח על כרסו של לאמה, אוֹנסוֹ לרקד ומפטיר ואומר:

“הלל עמדי לנסיך רב־החסד, שפּטרני מעונש המקל הירוק.”

ביקש לאמה לרקד, ולא יכול, מחמת כרסו.

ואולנשפיגל כיבדו במאכל ובמשקה.

יב.    🔗

נשתמט הדוכס מלאסור מלחמה ושקד להטריח על השתקן, שערך את מסעיו בין אליר ומאאס. בכל אתר ואתר, ליד הוֹנדט, מֶכֶלן, אלסן ומיירסן, היו מסיירים, במצוַת הנסיך, את מעברות הנהר, אך בכל אשר בדקו – מצאו, שקרקע הנהר משובש ביתדות־ברזל שהיו פּוצעות בשעת המעבר רגליהם של אנשים וסוסים. בדקו הסיירים סמוך לשטוֹקם ולא מצאו כלום. וציוָה הנסיך לעבור את הנהר. הפּרשים, שקוֹרין ריטארין, צלחו את המאאס ומעֵבר משם נערכו לקרב להיותם מגן לעוברי הנהר, הבאים מעֵבר האיפרכיה של לייז‘. אחריהם נכנסו לנהר י’ טורים של נוֹשקי־קשת ותוֹפשי־רובה ועמדו צפופים מחוף עד חוף, ובדרך הזה בלמוּ את זרמת המים, – ובתוכם אולנשפיגל.

הגיעו מים עד שוֹקיו, ולא פּעם אחת בלבד היה בא גל בוגד־בגד ומגביה לסוס ולרוכבו יחד.

עברו על פּניו חילות רגלים, איש צרוֹר אבק־השריפה צרוּר לו על מגבעתו, וידיהם מגביהות באויר את קני־השריפה שקוֹרין ארקיבוזין. אחריהם באו כלי־הרכב, חיל המשמר אוֹזרי זיקי־הנפץ, וחופרי מחילות־המְצד, ותותחִים של עכנאי, שקוֹרין קולוורינין, המצויים והכפולים, וקני־קלע, שקוֹרין פאלקינטין, גדולים עם קטנים, ומרגמות־הנחש, שקורין סרפּנטין, גסות ודקות, וכלי רעם, שקוֹרין בומבארדין, מהם מצויים מהם כפולים, ובליסטראות וכלי־מפּץ וכלי־תותח קלים, שאתה רותמם לצמד סוסים ומטלטלם חיש־מהרה לכל מקום של צורך, ובכך תכלית דמיונם לאותם שקוֹרין “אקדחים של קיסר”; ואחריהם בחזקת צבא מאַסף, באו הלאנדסקנכטין והריטארין אנשי־פלאנדרן.

ביקש אולנשפיגל למצוא מַשקה, שיש בו כדי לחמם. עמד בקרבתו אחד הקלעים, ריזנקראפט שמו, והוא מאנשי אשכנז־עילית, ברנש צנום־גו, אכזר ובעל־קומה, רכוב על רכשוֹ ונוחר נחרת־אימים, וריח של יי"ש נודף הימנו למרחוק. חיפּש אולנשפיגל את הצלוחית על גב סוסו של זה ומצאָה קשורה בפתיל אל החגורה. קיפּד את הפּתיל, נטל את הצלוחית וגמע הימנה בזחיחות־דעת. ראו שכניו הקלעים וקראו: “הבה־נא גם לנו!”

ונתן להם.

נגמע היי"ש ונתכּלה, וביקש אולנשפיגל לשוב ולתלות את הצלוחית על חזהו של החייל; אך עם שהגביה ידו לעשות כן, ננער ריזנקראפט משנתו, לקח את הצלוחית וביקש, כביכול, “לחלוב את פּרתו”, כדרכו בגוֹדש. כיוָן שראָה שפּסק חלבה של זו, נתקצף קצף גדול וקרא:

“חומץ בן יין, מה עשית ליין־השרף שלי?”

אמר לו אולנשפיגל: “שתיתיו במוֹ פי, שכך מנהגם של פּרשים שנתרטבו, שהיי”ש המצוי־בעיִן יוצא מרשות־היחיד ונכנס לרשות־הרבים. ואיזהו רשע? שקומֵץ ידו ועושה מעשה כילי."

אמר לו ריזנקראפט: “למחר, במלחמת־הביניים שאנו מתלחמים זה עם זה, הנני קוצץ את בשרך קציצין־קציצין.”

השיבוֹ אולנשפיגל: “למחר הננו קוצצים זה־לזה ראש ויד ורגל ושאָר אברים. ניכר אתה, אָץ קוֹצץ, שהנך לוֹקה בעצירוּת, שפּרצופך נתכרכם ביותר.”

אמר לו ריזנקראפט: “אָכן, לקיתי בעצירוּת!”

“אם כן, לאפיקתוזין אתה נצרך, לסַמים שמריצין למעיים, ולא למלחמת־ביניים.”

מעניין לעניין באו על המוּסכם להתראות פּנים למחר, רכובים על רכשים וחגוּרים כלי־מלחמה, איש כעוֹלה על רוחו, ובסַיִף קצר ומוצק לקצץ איש לרעהו ממשמני הכְסָלים.

ביקש אולנשפיגל זכוּת לעצמו להמיר את הסיף במקל־חובלין, ונתרצה לו איש־מַצוּתוֹ.

בין כה עברו כל החיילים את הנהר ונערכו סדרים בפקודת שרי־האלף ושרי־המאָה, וכיוצא בזה כל עשרת טורי הקלעים.

אמר השתקן: “קוּמוּ ונעלה על לייז'!”

אלא שבאו הלועזים, המה הלאנדסקנכטין, וביותר אנשי אשכנז־עילית, וטענו, כי מרוטבים הם מכדי שיִכשרו למסע. לשוא שקד הנסיך לשדלם בדברים, שהולכים הם בדרך שהנצחון מובטח להם, לתוֹככי עיר שתושביה אנשי־שלומם הם; נתעקשו הללו ואָטמו אָזניהם, וערכו מדורות גדולות והיו מתחממים כנגדן, המה וסוסיהם, שהוּתרה ריתמתם.

הנה־כי־כן נדחתה למחר הפּשיטה שביקשו לפשוט על העיר, ואַלבא, שנתפּחד מפּני העוֹז שבמַעבר הנהר, נתבשר מפּי מרגליו, שחיילי השתקן אינם מוּכנים עדיין לאותה הסתערות.

לפיכך הפּיל חתּיתוֹ על לייז' ובנוֹתיה, שיהרוג ויאַבד באש ובחרב הכל־בכל, אם ירהיבו חסידיו של הנסיך מאנשי־המקום עוז בנפשם לעשות גדולה או קטנה. וגרארד לבית גרסבקה, בלָשוֹ של ההגמון, נתן כלי־זין בידי חייליו נגד הנסיך, שהחמיץ את השעה, בעטיים של האשכנזים, אשר חששו מפּני מעט מים במכנסיהם.

יג.    🔗

בררו אונשפיגל וריזנקראפט שושבינין לעצמם ובאו על המוסכם, שמתלחמים זה עם זה עד כדי להמית, ועד־בכלל, אם ירצה בכך המנצח, שכך בפירוש התנה ריזנקראפט.

עמדו ובחרו קרחת־יער קטנה, ושם ערכו המלחמה.

מבעוד־בוקר לבש ריזנקראפט את בגדי־הקלָעים שלו, חבש קובע, שיש לו בית־צוָאר, ואין לו מצחה, ועטה שריון־קשקשים, שאין לו בתי־ידיים. לקח כותונת קרועה לגזרים, ועל כל צרה שלא תבוא נתנה לתוך קובעו, שתשמש לו לרטיה. נטל את קשתו, העשויה עץ משובח מעצי האוֹרן, ואשפּה, ובה ל' חיצים, ופגיונא אריכא, ואת חרבו בעלת־הידוֹתיים, שהיא חרב הקשָתים, לא לקח. בא לשדה־הקרב רכוב על רכשוֹ, החבוש אוּכף של־מלחמה, מעוטר בנוצות ועוֹטה שריוֹן.

לא כן כלי־מלחמתו של אולנשפיגל, שהיו כליל־תפארת, כשל אחד האצילים: שרכשוֹ – עיִר בן־אתונות, שמרדעתו – שמלותיה של יוֹצאָנית, ועדי־ראשו, המעוטר בנוצות, היה עשוי ערבות־ערבות, וגרוֹדת מרפרפת מעליהן. שריוֹן חזהוּ של בן־האתונות היה עשוי שוּמן של־חזירים, – וכל־כך למה? לפי שהברזל מיקחוֹ מרוּבה, והפּלדה ביקרוּת גדולה, והנחושת בעת האחרונה נתבקשה למעשה תותחים ביקוש גדול כל־כך, שאפילו בשביל ציד ארנבת אי אתה משיג קנה־רובה. תחת קובע, כדת וכמשפּט, נתן על ראשו עלה־תפארת של חסא, שהחלזונות עדיין לא זכו לכרסמו. ומעל לאותו עלה נתנוססה נוצת הברבור, שאִם, ח"ו, יגיע קצוֹ, יוּכל לומר שיר־של־וידוּי.

תחת סיף מדוקדק ומוצק, היה לו מקל ארוך ועבה מעץ אורן, ובקצהו – אגודה של זמורות מן העץ הנ"ל. בשמאלו של אוּכפוֹ היתה תלויה סכינו, אף היא עשויה עץ; ובימינו ניטלטל כּילפו, והוא: מקל־חובלים מעץ הסַמבוּק, מוכתר בלפת, ושריונו – טלאי על גבי טלאי.

ראוהו שושביני ריזנקראפט, שהוא מופיע ככה בשדה־הקרב וגעו בצחוק גדול. והעמיד כנגדם פּנים חרוּפות.

באו שושביניו של אולנשפיגל אצל שושביניו של ריזנקראפט ודרשו מן האשכנזי, שיסיר מעליו את שריוני הקשקשים, והברזל, מאחר שכל עיקר שריונו של אולנשפיגל אינו אלא בלָאים וטלאים בלבד. ונתרצה ריזנקראפט. ובאו שושביניו של ריזנקראפט אצל שושביניו של אולנשפיגל ושאלו, מה טעם נזדיין אולנשפיגל במטאטא?

אמר להם: “הרי הוסכם בינינו, שמוּתר לי להזדיין במקל, ממילא שרוי לי לקשטוֹ בעלים.”

אמרו השושבינין: “רצונו של אדם כבודו!”

עמד ריזנקראפט מחריש ובמכוֹת סיפוֹ הרהוטות היה מקצץ והולך בנטיעותיו הצנומות של הערער.

דרשו ממנו השושבינין, שימיר חרבו במטאטא, כזה של אולנשפיגל.

ענה להם: “אם בא ריקא, ועל דעת עצמו, באין אוֹנס, ברר לו כלי־זין משוּנה זה, – משמע שמובטח לו, כי יש לאל ידו לגוֹנן בו על נפשו.”

חזר אולנשפיגל ואמר, כי אדיר־חפצוֹ להזדקק למטאטא דוקא; סברו ארבעת השושבינין וקיבלו, שהכל כשר וישר.

עמדו השניים זה מול זה מוכנים ומזומנים לקרב; מכאן – ריזנקראפט רכוב על סוסו, עוטה שריון של ברזל, ומכאן – אולנשפיגל על חמורו, עוֹטה שריון של שוּמן־חזירים.

ניזוֹז אולנשפיגל והגיע עד טבוּרה של אותה קרחת־יער, הושיט את מטאטאוֹ כמין סיף ואמר:

מוּקצה מחמת־מיאוס הוא בעינַי, יותר מן השחין והצרעת והמיתה המשוּנה, משְרָץ זה של רשעים גמורים, ששרויים בתוך מחנה של חיילים ידידים, ואין בלבם כל חשש ודאגה אלא לטלטל אילך ואילך פּרצופותיהם הזעומים ופיפיותיהם, השוצפים שצף־קצף. כל מקום שהללו באים, – שם הצחוק שוֹבת שֶבֶת, השיר נאלם־דוֹם. ובכל עת תמיד המה קוראים תגר, או נצים ומתכתשים, ובדרך הזה עורכים, בצד מלחמת־מצוָה למען ארץ־האָבות, מלחמות־ביניים, שהן צרה צרוּרה לנו ושׂשׂוֹן־ושמחה למבקשי רעתנו. זה האיש ריזנקראפט, הניצב בכאן, רצח בשל דברים בטלים כ“א נפשות; ואלו בעת קרב, או תגרה בשדה־המערכה, לא עשה מעודו שום מעשה של אומץ, שהוא תפארת לבעליו, ולא זכה לקבל שום פּרס על כוחו וגבורתו. לפיכך – נוֹעם גדול ינעם לי היום לסרוק במסרקות־של־ברזל עור־בשרוֹ הקרח של כלב נַשכּני זה.” שמע ריזנקראפט והשיב לחוֹרפוֹ, לאמור:

“בגילופין נצטיירה לוֹ לשיכור זה מלחמת־הביניים כמין שעשוע־של־כלום, ונוֹעם גדול ינעם לי היום לרוֹצץ את גולגלתו, ויהיו עיני הבריות רואות בעליל, שאין בקודקדו אלא קש־וגבבא בלבד.”

עמדו השושבינין ופסקו, שיירדו איש מעל בהמתו. וכן עשו. מיד שמט אולנשפיגל מעל ראשו את עלה־החסא, והיה החמור קוססו בשוּפי ונחת; אלא שמיד בעט בו אחד השושבינין בעיטת־רגל, כדי לסלקוֹ מתחומו של שדה־הקרב, וכן עשה גם לסוס, ואותן שתי בהמות כשרות הלכו בצוותא לרעוֹת במקום אחר.

מיד עמדו השושבינין תופשי־המטאטאים – המה שושביני אולנשפיגל – והשושבינין תופשי־החרבוֹת – המה שושביני ריזנקראפט – וציפצפו לאות קרב.

והיו ריזנקראפט ואולנשפיגל מתכתשים בחמת־קצף. ריזנקראפט מכה בסיפו, ואולנשפיגל משמט עצמו ממנו, מתרוצץ על פּני השדה לאורכה ולרוחבה, אנה ואנה, עקלקלות וחמַקמקות, משרבב לשון ועושה אלפי עוָיות משונות לריזנקראפט, המתנשף ומנפנף אִבחַת סיפוֹ בחלל האויר, כסרדיוט זה שנשתבשה עליו דעתו. הרגיש אולנשפיגל, שהקריב אליו מבקש־נפשו, ובפתע הפך אליו פּנים ותקע לו במטאטאו תקיעה גדולה תחת חָטמוֹ. נפל ריזנקראפט ארצה בפישוט ידיים ורגליים, כצפרדע זו בשעת פּגירה.

עט אליו אולנשפיגל ובלא שום חמלה ורחמים היה מטאטא את פּרצופו רצוֹא ושוֹב, טאטא והפטר:

“בקש רחמים, שאם לא כן, אתה בולע את כל המטאטא הזה מתחילתו ועד סופו!”

והיה שף ומשפשף את פּרצופו בלא הפסק וחדילה, לגודל תענוגם של הניצבים, וחוזר ואומר:

“בקש רחמים, שאם לא כן, אתה בולע את המטאטא הזה!”

אלא שאותה שעה לא היה ריזנקראפט ביכוֹלת לבקש רחמים, מחמת שנטרף עליו לבו ומת בינתיים מיתה משוּנה.

אמר אולנשפיגל:

“האלוהים ירחם עליך, רשע עלוב!”

נסתלק ונפשו עגומה עליו.

יד.    🔗

ירח אוקטובר הגיע לקצו; ממונו של הנסיך אזל והלך; והיה צבאו עטוף ברעב. באו עליו החיילים בטרוניא ותרעומת, עד שקם ונסע לצרפת, בבקשוֹ להתראות פּנים את הדוכס, ולערוך קרב, אלא שהוסיף הדוכס ונשתמט ממנו.

יצא הדוכס מקינואה־לה־קוֹנט לעלות על קאמברזי⁹⁴, ובדרך נזדמנו לו י' לגיונות של אשכנזים, ח' גדודים של הישפּמים, וג' פּלוגות של חיל־פּרשים, שמפקדם היה דון רופֶלֶה הנריציס, בנו של הדוכס, שהיה בתוך־תוכה של המלחמה וקרא הישפּמית:

“הכוּ! הכוּ! בלא חַיִס ורחמים! יחי האפּיפיור!”

עמד דון הנריציס פּנים אל פּנים כנגד גדוד תופשי־הארקיבוזין, שאולנשפיגל היה בו שר־עשרה, ונשתער עליהם בראש חילותיו. אמר אולנשפיגל לשר הגדוד:

“רוצה אני לקצוץ לשונו של תליין זה!”

אמר לו: “קצוֹץ!”

ובכדור־שריפה, שלא החטיא המטרה, ריטש אולנשפיגל את לשונו ולסתוֹ של דון רופלה הנריציס בן הדוכס.

מיד ירה גם בבנו של המארקיז דֶלמארֶס והפּילו מעל סוסו.

ח' הגדודים וג' הפּלוגות הוכו מכה ניצחת.

אחרי הנצחון הזה, היה אולנשפיגל מחפּש את ידידוֹ לאמה; יגע ולא מצא.

“וַי! – אמר אולנשפיגל לנפשו, – וַי על הַאי שַמְנוּני שמַרקיב בארץ, כי ידידי לאמה שכח את כובד כרסוֹ ולבש גבורה ונשא רגליו לרדוף את ההישפּמים במנוסתם, וכמעט רוחו בו נפל, מן־הסתם, בדרך, כנאד זה. והמה תפשוהו, לקבל כופר נפשו, פּדיון משמניו של איש נוצרי. ידידי לאמה, איךָ, איךָ, ידידי השָמֵן?”

והיה אולנשפיגל מבקשוֹ בכל מקום ולא מצאוֹ, ונתעצב אל לבו.

טו.    🔗

בנובמבר, הוא ירח סופות־השלג, נתבקש אולנשפיגל לבוא אצל השתקן. ישב הנסיך והיה מקוסס את שרוֹך שִרְיָתוֹ.

אמר הנסיך: “שמעני ותן לבך להבין!”

אמר אולנשפיגל: “אָזני כשערי בית־כלא, שהכּניסה בהם קלה, והיציאָה מהם קשה.”

אמר השתקן: “לך ועברת על פּני נאמור, פלאנדרן, הניגאו, בראבאנט דרומית, אנטוורפּן, בראבאנט צפונית, גלדרן, איסל עלית, הולאנד צפונית, ובכל מקום תהא מבשר, מבשר ואומר: אם ביבשה לא יאיר המזל פּנים לנו במלאכת הנוצרים הקדושה שהננו עושים, הרי בים תימשך מלחמה זו אשר קידשנו על כל חמס ועוולה; יד האלוהים במעשה הזה, בתוּשיה ובמַכשלה. באמשטרדם עליך ליתן דין־וחשבון על כל מעשיך לפני פּאול בּייס, שמאנשי־סודי הוא. הרי ג' רשיוני־מַעבר, חתומים בידי אלבא עצמו, שנמצאו בכליהם של החללים אשר נפלוּ ליד קינואה־לה־קונט. ומזכירי כתב בהם את השמות. אפשר יזדמן לך בדרך בן־לוָיה נאמן, שתוּכל לסמוך עליו. איזהו בן־לויה נאמן? השומע רינתה של החוּגא ונענה בתרועת־מלחמה של קריאת הגבר.”

השיבוֹ אולנשפיגל ואמר: “אֵפֶר מתדפּק על לבי!”

והלך לו.

טז.    🔗

היתה בידו הורמנא מטעם המלך והדוכס לחפּש מיני כלי־זין, כחפצו. לקח קנה־שריפה שלו, כדורי־שריפה ועפר־שריפה, לבש גלימה קרועה, אפודה בלוּאָה ואברקיים נוסח־ספרד, חבש כומתה, שנוצה מתנפנפת לה בראשה, חגר חרב למותניו, – וכך נטש את המחנה אשר בגבול צרפת ושׂם פּעמותיו אל מאסטריכט.

היו הגדרוֹנים, מבשרי־הכפור, מתעופפים מסביב לבתים ומבקשים צל־קורת־גג. שלושה ימים רצופים ירד השלג.

פּעם־בפעם הוצרך אולנשפיגל בדרכו להראות פּתשגן רשיון־המעבר שבידו. הניחוהו לעבור, והלך ללייז'.

הגיע לבקעה: רוח עזה הטיחה בפניו פּתותי־שלג ששימשו בערבוביא, מישור נשתרע לפניו; וסוּפת־שלג שרוח רוֹדפתה נישאָה על פּניה. שלושה זאבים הלכו בעקבותיו, הרג אחד מהם בקנה־שריפה שבידו, עטו שאָר השניים אל הפּצוע וברחו היערה, ובפיהם נתח מאותה נבלה.

נחלץ מסיעה זו, ונסתכל כה־וכה, אם אין סיעה אחרת משוטטת בשדה, וראָה בירכתי המישור נקודות־נקודות, שזעוֹת והולכות כמין אנדרטות אפורות, ומאחוריהן צלָמים שחורים של חיילים רוכבי־סוסים. מיד טיפּס על עץ. נשבה הרוח והביאָה אליו מרחוק קולות של נכאים. אמר בלבו: “אפשר צליינים הם, הלבושים בגדי־לוֹבן, בקושי אני מכיר בינם לבין השלג.” לאחר מכן הכיר אנשים, שרצים ערטילאים, וראָה שני פּרשים בכלי־מלחמה שחורים, רכובים על סוסים גבוהים, המריצים עדה עלובה זו בצליפוֹת־מגלבים נמרצות. קם וטען את קנה־השריפה שלו. היו בין אותם חלכאים בחורים וזקנים ערומים, מפרכסים מקוֹר, קפואים וכפוּנים ורצים אל מול פּניהם למַלט מַערומיהם מצליפות המגלבים של שני הפּרשים. והללו, המלובשים היטב, השׂבעים והחכלילים מיין־השריפה, מתענגים על המדוּשה שהיו דשים את בשר האנשים הערומים, לזרזם במרוצתם.

אמר אולנשפיגל:

“אֶקוֹם נא את נקמתך, אֶפרוֹ של קלאס!” – והרג את אחד הפּרשים בכדור־שריפה, שירה בפניו.

נפל הפּרש מעל סוסו. והיה חברוֹ תוהה מהיכן בא לפתע כדור־שריפה זה, ונתפּחד מאד. סבר בלבו, שהאויב אורב ביער, וביקש לנוס וליטול עמו סוסו של בן־לוייתו. אָחז ברסנוֹ של זה וירד מעל סוסו שלו לנצל את המת; אותה שעה פּגע בעורפּוֹ כדור־שריפה, ונפל גם הוא.

סברו הערטילאים, כי מלאך־אלוהים בדמות קלָע אשר לא יחטיא המטרה ירד משמַים להיות להם למושיע, וכרעו על ברכיהם. מיד ירד אולנשפיגל מעל העץ, והיו באותה עדה אנשים המשמשים, כמוהו, בחילותיו של הנסיך, והכירוהו. אמרו לו:

“אולנשפיגל, מארץ־צרפת נשתלחנו בדמוּת עלובה זו למאסטריכט, שהדוכס שרוי שם, כדי שינהגו בנו כדין המורדים־במלכות וכמשפּט הנופלים־בשבי, שאין ידם משגת לשלם פּדיון נפשם. ומלכתחילה נשפּטנו לעינויים קשים ולעריפת־ראש, או ליגיעת־פּרך בספינות־המשוטים של המלך, כדין הריקים והפּוחזים.”

נתן אולנשפיגל לזקן־שבחבוּרה את גלימתו, שקוֹרין kleed־opperst, דהיינו כסות עליון, ואמר:

“בואו עמי, ואני מביאכם עד מזייר, אלא שתחילה ראוי לנו שננצל את שני החיילים הללו ונתפוש את סוסיהם.”

האפודות, האברקיים, המגפיים, הקוֹבעים והשריונים של החיילים חוּלקוּ בין החולים ותשושי־הכוח שבחבורה, ואולנשפיגל אמר:

“נלך היערה, שהאויר שם דחוּס ורך יותר. נרוצה, אחי!”

פּתאום צנח אחד וקרא:

“רעב אני והצנה אחזתני, אלכה־נא ואעידה לפני האלוהים, שהאפיפיור הוא האנטי־כריסטוס עלי אדמות!”

ויצתה נשמתו. וביקשו השאָר לשאתו, כדי להביאוֹ לקבורת הנוצרים.

בדרך־המלך נזדמן להם כפרי אחד, שנסע בקרון־של־כילה. ראָה הכפרי אנשים ערטילאין, נתגלגלו רחמיו והכניסם לקרונו. מצאו שם שחת לשכב ושקים ריקים להתכסות. משהוּחם להם, נתנו שבח והוֹדיה לשוכן־מרומים. ואולנשפיגל רכב בצד הקרון על אחד מסוסי הפּרשים הנ"ל, ואת השני נהג באפסר.

הגיעו למזייר וחנו; נתנו להם מרק משובח, שיכר, לחם וגבינה; ואת הנשים והזקנים שבהם האכילו מאכלי־בשר, ונתנו להם אכסניא ובגדים ללבוש וכלי־זין על חשבון הקהילה. והיו כולם מגפּפים ומחבקים לו לאולנשפיגל ומעתירים עליו ברכות מאליפות, ונהנה הנאָה יתירה.

מכר את סוסיהם של שני הפּרשים, קיבל במחירם מ"ח פלורינין, ושלושה מהם נתן לצרפתים.

לסוף, כשנשתייר יחידי, היה מהלך בדרך ואמר לנפשו:

“הנה מהלך אני בין תלי־חרבות, בנחלי דם ודמע, – ואיני מוצא כלום. אין זאת כי אם רימוּני השדים. איה לאמה? איה נלה? איה השׁבְעָה?”

ושוב היה אפרו של קלאס מתדפּק על לבו.

שמע אולנשפיגל בת־קול חרישית כהבל נידף, שאומרת:

“במוות, בהרס, בדמעות חפּש את השׁבעה.”

והלך.

יז.    🔗

באדר, הוא ירח מארס, בא אולנשפיגל לנאמור. כאן ראה את לאמה, שמגוֹדל האהבה, שאהב את הדגה אשר במאאס, כל שכן את השמך, חכר לו דוּגית וברשוּת ועד־הקהל היה מדייג במימי הנהר. ובעבור זה נתן נ' פלורינין לאגודת הדייגים.

והיה מוכר את דגיו לבריות ואוֹכלם בעצמו, ובעסק הזה זכה להאדיר את כרסו ולצור צרור של כך וכך קארוֹלין.

ראָה לאמה את ידידו ובן־לוייתו, שמשוֹטט על שפת המאאס ומבקש ליכנס העירה, ועלץ לבו. קירב סירתו אל החוף, עלה במעלהו, עלה והתנשף, וניגש אל אולנשפיגל, גימגם לפניו מריבוי השמחה ואמר לו:

“הנה־כי־כן, סוף־סוף, אַתה לפנַי, בני, בני באלוהים, לפי שתיבת־נוח אשר לכרשי יש בה בית־קיבול לשניים כיוצא בך. להיכן רגליך? מה ביקשת? הבאמת אתה חי וקיים? ושמא ראית את אשתי? עתיד אתה לאכול בכאן דגים של המאאס, משוּפרא דשופרא שיש בעולם שפל זה. בארץ הזאת עושים מיני רוֹטב, תאוָה לחך, שמגוֹדל הערֵיבוּת והבְּשׂימוּת אתה מוכן לאכול אצבעותיך עד הכתף. יש בך הוד, ויש בך הדר מים ששזפתך שמש־המלחמות. והרי אתה עמדי, בני, הו ידידי ורעי אולנשפיגל, הנודד העליז!”

והמיך קולו והוסיף:

“כמה הישפּמים קיפּחת? שמא ראית את אשתי באחד מקרונותיהם, המלאים יוצאָניות? וגם יין מאאס תשתה בכאן, שאין כמוהו סגולה לעצירות. ולא נפצעת, בני, ח”ו? משמע, אתה משתהה בכאן, בריא־אוּלם, רץ כצבי וקל כנשר. והצלוֹפחין – מאכל־של־תאוָה! בלא שום טעם־לפגם שנותן בהם הטיט. נשקני־נא, בעל כרס שלי! יהיה שם האלוהים מבורך, שאין קץ לשמחתי!"

והיה לאמה מפזז ומכרכר נושף ומנשף ואונס את אולנשפיגל לרקד עמו.

לאחר מכן שמוּ פּניהם לנאמוּר. בשערי־העיר הראָה אולנשפיגל את פּתשגן רשיון־המעבר, החתוּם בידי הדוכס. ולאמה הוליכו לביתו.

היה לאמה מתקין את הסעודה, שומע מפּי אולנשפיגל את כל ההרפּתקאות שעדו עליו, ומספּר לו את המוֹצאוֹת אותו. כי הנה נטש את הצבא, לפי שהלך אחרי ריבה אחת, שנדמתה עליו כאשתו; וכך היה כרוך אחריה, עד שהגיע לנאמוּר.

והיה שואל לו לאולנשפיגל פּעם בפעם:

“ולא ראית אותה?”

אמר לו: “ראיתי אחרות, יפות־להלל, כל־שכן – בעיר זו, שכוּלן חולות־אהבה.”

אמר לו: “אמנם כן, פּעמים מאליפות פּיתוּני ולא נפתיתי, ששמרתי אמונים, מכוֹח לבי המתעטף ביגונו, שכל חלָלוֹ מלא זכרון יחיד ומיוחד.”

אמר לו: “ככרשך, המלא מיני מטעמים.”

אמר לו: “כשלבי דואב עלי, על־כורחי אני אוכל.”

שאלוֹ אולנשפיגל: “ואין קץ לדאבון־לבך?”

אמר לו: “הה, אַין.”

מיד נטל שֶמֶך ואמר: “ראֵה, מה נאה ושמנה דגה זו שבשרה וָרוֹד, כבשר אשתי שתחיה. מחר, לעת בוקר, אנו יוצאים מנאמור, יש לי ילקוט מלא שמכים, נקנה בני־אתונות, חמוֹר לאיש, וכך ניסע רכובים עד שנבוא לפלאנדרן.”

אמר אולנשפיגל: “הפסד מרוּבה אתה מפסיד בכך.”

“לבי הוא המוֹשכני לדאַם, שהוא המקום אשר בו אהבתני בכל מאודה. אפשר חזרה לשם?”

אמר אולנשפיגל: “מילא, מחר ניסע, אם רצונך בכך.”

וכך הוה.

רכובים איש על חמורו, יצאו למחר איש בצד רעהו.

יח.    🔗

רוח עזה נשבה. החמה, שמבעוד יום היה זיוה מבהיק כזיו העלוּמים, שׂיבה זוֹרקה בה כמי שקפצה עליו זקנה. וגשם וברד היו יורדים בערבוביא.

פּסק הגשם, ננער אולנשפיגל ואמר:

“שמַים אלו, ששותים אדים מרובים כל־כך, בדין הוא שיתרווחו, סוף־סוף.”

חזר הגשם ופָרַץ על שני בני הלוָיה פֶּרֶץ חדש בברד מרוּבה יותר מן הראשון.

גנח לאמה ואמר: “כבר רחצוּנוּ כדבעי, ומה הצורך בתוֹספוֹת־רחצה?”

חזרה חמה ויצאָה מנרתיקה, והמה רכבו בלב שמח.

והיה הגשם יורד בשלישית, בגזיזי ברד קטלניים כל־כך, שהיה אָץ וקוצץ ענפיהם היבשים של אילנות, כבשפעת סכינים.

אמר לאמה: “הו, מי יתנני קורת־גג! אשתי העלובה! אַיכם, אָח מבוערת, נשיקות ערבות ונזידי משמַנים?”

והיה הכרסתן גוֹעה בבכיה.

אמר לו אולנשפיגל:

“אנו בוכים מר, – ולא בעֶטיינוּ כל הפּורעניות שבאות עלינו? גשם מטיח על כתפינו, – אך גשם־של־דצמבר זה סופו שנותן תלתן של מאי; ויהיו הפּרות גוֹעוֹת מגוֹדל השמחה. לא בית לנו ולא קורת־גג; – אך למה זה ישבנו ריקם ולא נשאנו נשים? דהיינו, לעצמי נתכוַנתי ולנלה הקטנה, הנאָה והחסוּדה, שמן הסתם היתה מתקינה לי עכשיו תבשיל משובח של בשר בקטניות. צמאים אנו, אף־על־פּי שמַים רבים יורדים עלינו; – אך מדוע ולמה לא היינו שוּליות, שקיימו אוּמנוּת בידיהם? אותם שהתמידו והגיעו לחזקת אוּמנים – חביות של ברוינביר משומרות להם במרתפיהם.”

ואפרו של קלאס התדפּק על לבו.

הבהירו השמים, הבהיקה החמה, ואולנשפיגל אמר:

“המאוֹר הגדול! תוֹדוֹת מאליפות לך, שאתה מחמם עצמותינו. אפרוֹ של קלאס, את לבנו אתה מחמם ומגיד לנו: אַשרי הנודדים למען גאולת ארץ־אבותיהם!”

אמר לאמה:

“אני רעב.”

יט.    🔗

נכנסו למלון־אורחים והקריבו להם פת־ערבית בחדר גבוה. פּתח אולנשפיגל את החלון וראָה גן, שנערה חמוּדה־למראה משוטטת בו, בשרה מדושן, שׁדיה נכוֹנוּ, שערותיה כעין הזהב, וכל לבוּשה שמלה, לסוּטה של אטון לבן וסינר חוֹרי של בד שחור.

והיו כותנות ושאָר כלי־לוֹבן של נשים תלויים שם על גבי חבלים ומשפּיעים זיו צחוֹר. והנערה מסירה הכבסים ותולה אותם ופעם בפעם משגרת עיניה אל אולנשפּיגל, עד שלסוף ישבה על גבי אחד החבלים והיתה מתנודדת עליו אילך ואילך כמי שיושב בערסל.

מקירוב־מקום שמע אולנשפיגל קול תרנגול וראה מינקת, שמצחקת עם תינוק ומכוונת פּניו כלפּי איש, שעמד כנגדה, ואומרת לו:

“בולקין, הסבר פּנים לאבא.”

פּעה התינוק.

ואותה ריבה נאָה וחמוּדה הוסיפה לשוטט בגן והיתה מסירה את הכבסים וחוזרת ותולה.

אמר לאמה:

“מרגלת היא!”

כבשה הנערה את פּניה, חייכה בין אצבעותיה המפוּשקות והציצה באולנשפיגל.

לאחר מכן הגביהה בשתי ידיה את שני שדיה והניחתם שיירדו מאליהם וחזרה להתנדנד, ורגליה אינן נוגעות בקרקע. והיתה מתערסלת ומיטלטלת על גבי החבלים, ככרכָר זה, ושמלותיה מתנפנפות, ואולנשפיגל ראָה את זרועותיה הדשנות, החשופות עד כתפיה, שלבנוּניתן מבהיקה באוֹר חמה חוַריין. והיתה הנערה מסתובבת ומחייכת ומציצה בו פעם בפעם. קם ויצא להזדמן עמה. הלך גם לאמה אחריו. ביקש פּרצה בגדר־הגן לעבור בה, יגע ולא מצא.

ראתה הנערה שהוא חובל תחבולות וחזרה להביט בו מבעד לאצבעות־ידיה, הבט וחייך.

ביקש אולנשפיגל לדחוק עצמו ולעבור דרך גדר־הנצרים; עיכבוֹ לאמה ואמר לו:

“אַל תלך לשם! שמרגלת היא, וח”ו דנים אותנו בשריפה."

והיתה הנערה משוטטת בגינה, מליטה פּניה בסינרה ומציצה בעד החוֹרים, לראות אולי מתקרב ובא דוֹד־לבבה, שנזדמן לה בהסח הדעת.

ביקש אולנשפיגל לעבור את הגדר בקפיצה, ועיכבוֹ לאמה, תפסוֹ ברגלו ומשכוֹ ארצה ואמר לו:

“הרג וחנק ושריפה! מרגלת היא! חלילה לך לילך לשם.”

היה אולנשפיגל ישוּב על הארץ ונאבק עמו, והנערה שירבבה ראשה מעל לגדר וקראָה:

“לכתך לשלום, אדוני! ובעזרת אלוהי האהבה תהא מעלת אריכוּת־אפּיך תלויה באויר.”

שמע אולנשפיגל קול צחוק של לגלוג ואמר:

“וַי לי! שצחוק זה לצנינים הוא באָזני.”

אותה שעה נסגרה דלת בקול דפיקה.

והיתה נפשוֹ שוֹממת עליו.

לא הרפּה ממנו לאמה וסח לו:

“אתה מוֹנה אחת־לאחת את סגוּלוֹת־החמדה אשר החמצת לבוֹשתךָ. והרי מרגלת היא! וכל מה שמתארע ובא עליך, סופו שלטובה הוא. עוד תיבקע כרסי מרוב הצחוק.”

לא הוציא אולנשפיגל הברה מפּיו, והשניים חזרו לרכב איש על חמורו.

כ.    🔗

כך היו נוסעים בצוותא איש על חמורו, רגל מכאן ורגל מכאן. היו מעיו של לאמה שקוּדות לעכּל את סעודתו האחרונה, ונפשו מתענגת על צחוּת האויר. פּתאום הצליף אולנשפיגל בשוטו צליפה של ממש על שֵׁתוֹ, שדמיונו ככסת על גבי המרדעת.

נצטעק לאמה וקרא תחנונים: “מה זאת עשית?”

ושאָלוֹ אולנשפיגל: “דהיינו?”

אמר לאמה: “מה הצליפה הזאת?”

ושאלוֹ אולנשפיגל: “משׂמאל?”

“כן, משמאל, על שׁתי שלי. על שום מה אתה עושה כן, ריקא שכמותך?”

והשיבוֹ אולנשפיגל: “על שוּם בוּרוּתי, שיודע אני מהו שוֹט, ויודע אני מהו שת, שת גדול על גבי מרדעת קטנה; אך למראה שתךָ המרוּוָח והמסורבל, המשורבב והמבורץ מעל גדוֹת המרדעת, אמרתי בלבי: כיוָן שאי אפשר לצבטוֹ באצבעות, משמע שגם צליפת שוט אינה עשוי להכאיבו. וטעיתי בסברא.”

ראָה אולנשפיגל שהוא גועה בצחוק למשמע־הדברים, והמשיך ואמר:

“אלא שלא יחידי אני בעולמו של הקב”ה, שעובר עבירות מחמת בוּרוּת. ויכולני להביא ראָיה לא משוֹטה אחד בלבד, שמציג לראוָה את משמַניו על גבי מרדעת של חמור. ואם חָטא שוֹטי לשתך, הרי שבעתיים חטאת אתה לרגלי, שמנעתן מלרוץ אחרי הנערה אשר עגבה עלי בגינתה."

אמר לאמה: “ריקא! ובכן נקמה נקמת בי?”

אמר אולנשפיגל: “נקמה פּורתא”

כא.    🔗

בדאם היתה נלה שרויה, עגונה ועגומה, עם קאתלינה, שלא פּסקה מלהיכסף כיסופין של אהבה לאותו שׁד קר, שיבוא, ולא בא.

אמרה:

“הה! הלא גביר אתה, האנסקי, מחמל־נפשי, וידך מַשׂגת לסלק לי את ז' מאות הקארולין. שעל ידי כך סואטקין חוזרת מפּתחוֹ של גיהינום לארץ החיים, וקלאס שׂוֹחק בגן־עדן; הרי יכול אתה לעשות כן; סלקוּ האש, עשוּ חוֹר, שהנפש מבקשת לצאת!”

ובלא הפסק הוֹרתה באצבע כלפּי אותו מקום בראשה, אשר שם היתה בשעתה נעוֹרת־הפּשתים הבוֹערת.

והיתה קאתלינה ענייה מדוקדקת; אלא שסעדוה השכנים בקיטניות ובלחם ובשר, ככל אשר השיגה ידם. וַעד־הקהל קצב לה מעות של־צדקה, ונלה היתה תופרת בגדים למַטרוניות שבעיר ובאָה אצלן לגהץ את כלי־הלוֹבן, ובדרך הזה נשׂתכרה פלורין אחד בשבוע.

וקאתלינה קוראת בלא הפסק:

“עשוּ חוֹר, קראוּ דרור לנשמתי, שמתדפּקת היא ומבקשת לצאת. הוא יסלק את ז' מאות הקארולין!”

ונלה שומעת ובוכיה.

כב.    🔗

בתוך כך נכנסו אולנשפּיגל ולאמה, בתעודות־המסע שבידיהם, לפונדק אחד קטן, הסמוך לסלעי הסאמברה, שאילנות מכסין אותם זעיר־שם זעיר־שם. והיה שלט לאותו פּונדק, ועליו כתוֹבת, לאמור: “Chez Marlaire”.

שתו כמה בקבוקין של יין־מאאס, שמעשהו כמעשה היין הבורגונדי, אכלו כמה וכמה מליחים, וגילגלו בדברים עם הפּונדקי, שהיה מחסידיו המופלגים של האַפּיפיור, אַך פּטפּטָני כעוֹרב הַלִבני, מריבוי הלגימה שהיה לוגם. והיה הפּונדקי קורץ בלא הפסק מיני קריצות של־זדוֹן. נכנס חשש בלבו של אולנשפיגל, שדברים בגו, והוסיף להשקותו מן היין, עד שעמד הפּונדקי והיה מרקד ומצחק לפניהם.

חזר הפּונדקי וישב אל השולחן ואמר:

“שלוֹמי־אמוּני דת רוֹמי, לחייכם!”

“לחייך!” – השיבוהו אולנשפיגל ולאמה.

“וּלואי תיעקר כל מַרדוּת וכל עבודה זרה מן העולם!”

“לוַאי והלוַאי!” – השיבוהו אולנשפיגל ולאמה, והיו מוזגים בלא הפסק כוסו של הפּונדקי, שלא נתקררה עליו דעתו עד שראָה אותה ריקנית.

אמר הפּונדקי:

“אנשים מהוגנים אַתם, והריני שותה לכבוד נדיבות־לבכם, שאני נשׂכּר ונשׁכּר ביין זה, אשר אני ואתם שותים בצוותא, איה פּתשגן רשיון־המסע שלכם?”

אמר אולנשפיגל: “הרי הוא לפניך.”

אמר הפּונדקי: “בחתימת ידו של הדוכס?! הנני שותה לחיי הדוכס!”

נענו אולנשפיגל ולאמה ואמרו: “אנו שותים לחיי הדוכס!”

האריך הפּונדקי למעניתו ואמר:

“במה צדין עכברים וחוּלדות ועברי־יער? הוה אומר: במלכודות העכברים, מלכודות החולדות ומלכודות עכברי־היער. ומי הוא עכבר־היער? הוה אומר: הכופר־בעיקר האוֹראני… ולוַאי תשלוֹט בו אִשה של גיהינום! האלוהים עמנו! המה יעלו ויבואו. חה־חה! הבו לגימה! מזוֹג! שאש־להבה אני, מַאכוֹלת־אש אני! לגימה הבו לי! שלושה מטיפים רפוֹרמַטין, נאים, קטנים… אני אומר קטנים… חיילים נאים, קטנים, אמיצים, חסוֹנים, בחורים כאלונים… הבו לגימה! היש את נפשכם לילך עמהם למחנהו של הכופר הגדול? יש תחת ידי תעודות־מַעבר חתומות בעצם ידו… שמה תחזינה עיניכם מעשים שייעשוּ!…”

“הלוך נלך למחנה,” – השיב אולנשפיגל.

הוסיף הפּונדקי ואמר:

“עתידים הם לכלכל מעשיהם כיאוּת, ולעת־לילה, בשעת הכושר – (כאן נתן הפּונדקי קול של שְרֵקָה וחִיקָה מעשה אדם שחוֹנק את זולתו), – יבוא רוח־הפּלָדוֹת ויִסְכּוֹר את פּיו של זה הקיכלי מנאסאַוּ⁹⁵, שלא יוכל לפצוֹתוֹ ולצפצף בו. הבה־נא נשתה, הבה נא!”

אמר לו אולנשפיגל:

“עליז אתה ושמח, אף־על־פּי שנשאת אשה?”

אמר הפּונדקי:

“לא נשאתי אשה, ונשוֹא לא אשא, לפי ששומר סוֹדוֹתיהם של נסיכים אני! לגימה! אשתי היתה גוֹנבתם מתחת למראשותי, כדי להעלותני לגרדום ולהתאַלמן קודם הזמן שבגדר־הטבע. חי אלוהים! הם יעלו ויבואו… היכן תעודות־המסע החדשות? על לוח לבי הנוצרי! נשתה לחיים! הם כאן, כאן, בריחוק ש' פסיעות מזה, בדרך־המלך, בסמוך למאַרש־לה־דאַם. הרואות אותם עיניכם? נשתה לחיים!”

אמר לו אולנשפיגל:

“שתה, דוֹדי, שתה! הנני שותה לחיי המלך, והדוכס, והמטיפים, ו”רוח־הפּלָדוֹת“. הנני שותה לחייך ולחיי שלי, הנני שותה לחיי הבקבוק ומה שיש בו! והרי אינך שותה כלל…”

ועם כל לגימה היה אולנשפיגל חוזר וממלא כוסו של הפּונדקי, והלה נוֹטלה ומריקה.

זקף בו אולנשפיגל את עיניו והיה תוהה עליו שעה של כלום. קם ואמר:

“הוא ישן! נישא רגלינו מכאן, לאמה!”

וכשעמדו בחוץ, אמר:

“אין לו אשה, שתוּכל להסגירנו… הלילה ממשמש ובא… שמעת היטב דברים שאמר מנוּוָל זה? ויודע אתה, מי הם שלושת המטיפים?”

אמר לאמה: “הן.”

“ויודע אתה, שהם הולכים ממארש־לה־דאַם לאורך חוף המאאס, וראוי לנו שנארוב להם ונפסיק דרכם בטרם תנשב רוח־הפּלָדוֹת?”

אמר לאמה: “הן.”

אמר אולנשפיגל: “קח, איפוא, את קנה־השריפה שלי ולך הִסָתֵר בסבך שבין הסלעים; תן בקנה שני כדורי־שריפה, וכשאקרקר כעוֹרב, קוּם, ירה!”

אמר לאמה: “כן אעשה.”

ונתעלם בסבך. מיד שמע אולנשפיגל קול ניקוש הבּריח אשר לקנה־השריפה.

אמר: “הרואה אתה, שהם באים?”

אמר לו: “רואה אני! שלושה הם, מפסיעים והולכים כדרך החיילים, והאחד כיפּח, משכמוֹ ומעלה גבוה מחבריו.”

ישב אולנשפיגל בצדה של הדרך, פּשט רגליו, והיה ממלמל דברי־תפילה ומפרט את חרוּזי המחרוזת, כמעשה הקבצנים, ומגבעתו בין רגליו.

עברו על פניו שלושת המטיפים, והושיט מגבעתו כנגדם, אך היה קפצו ידם ולא הטילו בה לא מעה ולא חצי־מעה.

קם אולנשפיגל על רגליו ואמר תחנונים:

“אדונים רחמנים, זְכו עמי, נדבה לחוצב־אבנים עלוב, שמקרוֹב נפל לבור המחצב, ונשתברו מתניו. רשעים הם בני הארץ הזאת ולא אָבוּ ליתן לי כל־מאומה להמתיק עלי מסכּנוּתי. אַללי, תנו לי אגורה, ואני מתפּלל לשלומכם. ובעבור שנדבתם בחסדכם הגדול, יאריך אלוהים ימיכם בנעימים.”

אמר אחד המטיפים, הגברתן שבהם:

“בני, איש אמיץ־רוח. לא תהא לנו שמחה בעולם הזה כל זמן שהאפּיפיור והאינקוויזיציה מושלים בו.”

נאנח אולנשפיגל ואמר:

“וַי! מה אַתם סחים, אדונים נדיבים? הגדילו חסדכם עלי, ואנא דברוּ בלחש. אך זכוּ עמי, תנו לי נדבה!”

נענה המטיף הקטן, שפּניו אומרים שׂשׂוֹן אלי־קרב, ואמר:

“בני, שלוּחי־מצוָה אנו, אנשים דלים ועניים, ואין לנו מעוֹת אלא די־צרכנו לפרנס עצמנו בדרך.”

כרע אולנשפיגל על ברכיו ואמר: “ברכוּני!”

שמוּ שלושת המטיפים איש ידו על ראשו של אולנשפיגל, אך לא היתה שום הדרת־קודש כלל באתה תשומת־יד.

כיוָן שראָה, שדקים הם, ואף־על־פּי־כן כרשיהם בין שיניהם, קם, השׂים עצמו נכשל, נגח בראשו את כרסו של המטיף הכיפּח ושמע קול מטבעות שקוראות קיש־קיש, והוא ערב לאוזן שומעת.

מיד נזדקף, שלף את פּגיונו, ואמר:

“כמרים נלבבים, גדוֹלה הצינה; בגדי קלוֹקלים, ואַתם מלובשים במידה יתירה. הבו לי מגיזת צמרכם ואני עושה לי אדרת. גיז אני, יחי הגיז!”

אמר לו המטיף הגבוה:

“אִי לך, גיז מכורבל, קוממיות אתה נושא את כרבולתך! מיד אנו מוֹלקין אותה!”

“מוֹלקין! – קרא אולנשפיגל והרתיע לאחוריו – אך בטרם תנשב רוח־הפּלָדוֹת על הנסיך, תנַשב עליכם! גיז אני, יחי הגיז!”

נתפּחדו המטיפים ואמרו זה לזה:

“סוֹד זה מניִן לו? בגד בגדוּ בנו! הכוהו נפש! יחי האפּיפיור!”

מיד שלפו מתחת למדיהם את חרבותיהם הנאות, המרוטות מרוֹט היטב.

אך לא שהה אולנשפיגל ולא המתין להם, אלא נזדרז ונשא רגליו אל הסבך, אשר שם ישב לאמה בסתר. וכשקרבו אליהם המטיפים כמטחוי קנה־קלע, פּתח ואמר:

“עורבים, עורבים שחורים, רוח־הפּלָדות מתרגשת לבוא! אָשירה־נא לכם שיר־של־אַשכבה.”

קול־ירייה של קנה־שריפה נשמע מן הסבך, והמטיף הגבוה נפל אפּיים ארצה; אחריה באָה ירייה שנייה והפּילה על אם־הדרך את המטיף השני.

ובין השיחים ראָה אולנשפיגל את פּני לאמה, המסבירות והעגלגלות כלבנה במילוּאָה ואת ידו, שהוגבהה לשוב ולטעון חיש־מהר את קנה־השריפה. ועשן כעין התכלת עלה מן הסבך השחור.

בחמת־גבורה השתער המטיף השלישי וביקש להוציא את אולנשפיגל בכוח מתוך הסבך. אך אולנשפיגל אמר לו:

“אם רוח של פּלדות ואם רוח של עופרת, מכל מקום אתה מסתלק מן העולם הזה והולך לעולם הבא, רב־טבחים מזוהם!”

מיד התנפּל עליו, והיה מתגונן בגבורה.

איתנים עמדו השניים זה מול זה בדרך־המלך והיו מכים ומוּכים.

והיה אולנשפּיגל שותת דם, לפי שאיש־מַצוּתוֹ מלומד־מלחמה היה, בקי ורגיל, ופצעוֹ ברגליו ובראשו. אף־על־פּי־כן נלחם אולנשפיגל כארי מלחמת תנופה ומגן. כיוָן שהיה הדם שותת מראשו ומסמא עיניו, פּסע פּסיעה גסה אחורנית, מחה את הדם בידו השמאלית וחש אפיסת־כוח. ומן הסתם, היה נופל שדוּד, אלולא לאמה, שירה אל המטיף והפּילו.

ראָה אולנשפיגל ושמע, שפּיו מפיק דברים של־גידוף וסילוֹן־של־דם וקצף־של־גסיסה.

ועשן של תכלת עלה מן הסבך, שמתוכו חזרו ונשקפו פּני לאמה, המסבירות, העגולות כלבנה במילוּאָה.

שאל לאמה: “חסל?”

השיב אולנשפיגל: “הן, בני… אך קְרַב נא…”

יצא לאמה ממקום אָרבוֹ וראה את אולנשפיגל שמכוּסה דם כולו. ואף־על־פּי שבעל־כרס היה, רץ כצבי וניגש אל אולנשפיגל, שישב על הארץ סמוך להרוגים.

אמר לאמה:

“הוא נפצע, ידידי־מחמדי, נפצע בידי קטלן מנוּול זה. – ובבעיטת־עקב ריסק עצמותו של המטיף הסמוך אליו. – אתה מחריש, אולנשפיגל? אתה נוטה למוּת, בני? איה הצרי? הו, בירכתי ילקוטי, מתחת לצרוֹר הנקניקין! אולנשפיגל, האינך שומע אותי? וַי לי! אין עמדי מעט מים חמים לרחוץ פּצעיך, ולא יכוֹלת להשיגם. אך מי הסאמברה יפים הם. דבּר אלי, ידידי. הלא אין פּצעיך אנושים. מעט מַים, מים קרים, הלא כן? הנה הוא מקיץ. אני הוא, בני, ידידך ורעך. כולם מתו, כולם עד אחד. אֶרג־פּשתים! פּיסת־בד לעשות רטיה לפצעיו! אָין… ובכן, כותונתי!…” – (כאן נתפּשט והמשיך לדבר) – “לגזרים! אָכן פּסק שטף־הדם. לא תמות, ידידי.”

“הא! – קרא לאמה – קר לו, לגב ערום באויר צח זה. נשובה־נא ונתלבש. לא ימות, ידידי, כי יחיה! אני הוא, אולנשפּיגל, אני, ידידך לאמה. הוא מחייך. אלכה־נא ואנצל את הרוצחים. שכּרסם מלא פלורינין! פלורינין! מעיים של זהב! קארולין, פלורינין, טאלרין, פאטארדין, ואגרות! למעלה מג' מאות קארולין יש כאן לחלק בינינו. נקח את הכסף וכלי־הזין. לא עוד תנשב רוח הפּלדות כנגד פּניו של הוד־מעלתו!”

הקיץ אולנשפיגל, ושיניו זו לזו נוקשות מגוֹדל הצינה.

אמר לאמה: “שוב אתה עומד על רגליך!”

אמר אולנשפיגל: “כוחו של אפרסמון.”

אמר לאמה: “אפרסמון של גבוּרה.”

לאחר מכן לקח את נבלותיהם של שלושת המטיפים ובזו אחר זו הטילן לתוך שוּחה אחת שבין הסלעים, על כלי־זינם ובגדיהם, חוץ מן הגלימות.

ובשמַים היו עורבים מתעופפים מעליהם במחוגה ומקרקרים בשחרם לטרף.

ונחל סאמברה שטף־הלך לו כזרם של ברזל מתחת לשמים האפורים.

והשלג ירד ירוֹד ורחוֹץ את הדם.

מיד נכנסה דאגה בלבם, ולאמה אמר:

“ניחא לי לשחוֹט תרנגולת מלהרוג אדם.”

וחזרו לרכב איש על חמורו.

המה הגיעו עד שערי הוּאי, ועדיין היה דמוֹ של אולנשפיגל שותת. מה עשו? השׂימו עצמם נצים, ירדו מעל חמוריהם והיו מנפנפים סיפותיהם כביכול באכזריות־חימה. וכתוֹם הנַפתוּלים, חזרו ורכבו, ולאחר שבדקוּ בשערי העיר את פתשגן תעודות־מסעיהם, נכנסו להוּאי.

ראו הנשים את אולנשפיגל, שפּצוע הוא וזב־דם, ואת לאמה, המשים עצמו נוֹצח ורוכב על חמור, נתגלגלו רחמיהם על אולנשפיגל, הצביעו כלפּי לאמה ואמרו:

“ריקא זה פּצע את חברו!”

נתקשרה חרדה בלבו של לאמה והיה מחפּש בתוכן את אשתו.

אלא שהיתה זו יגיעה לבטלה, ונפשו נידכדכה עליו.

כג.    🔗

“אנה נלך?” – שאל לאמה.

“למאסטריכט” – השיב אולנשפיגל.

“היתכן, בני? הרי השמועה אומרת, כי גייסותיו של הדוכס חוֹנים במסיבי העיר, והוא עצמו שרוּי בתוכה. תעודות־המסע אשר בידינו לא יעמדו לנו; שאפילו כשרוֹת הן בעיני החיילים מהישפּמיא, מכל מקום יעצרונו בעיר ויחקרוּנוּ. בינתיים תגיע השמועה על הריגתם של שלושת המטיפים, ואנו שובקים חיים לכל חי.”

השיבוֹ אולנשפּיגל:

“חיש־מהרה יכַלוּ העורב, הינשוף והעיִט את בשר נבלותיהם. פּניהם כבר נאכלו, מן־הסתם, עד אין להכיר. ותעודות־המסע אשר עמנוּ, אפשר וכשרות הן, מכל מקום לכשיתפּרסם עניין הרצוּחים, יחבשוּנוּ, כאשר אמרת, בתפיסה. אף־על־פּי־כן, אין לנו ברירה אלא לילך למאסטריכט דרך לאנדן.”

אמר לאמה: “הם יתלוּנוּ על עץ.”

אמר אולנשפיגל: “נצא בשלום.”

כך היו מסיחים זע"ז, עד שהגיעו לפונדק שקרוּי “הזרזיר”, ושם מצאו אכילה נאָה ושתייה נאָה ולינה נאָה ומספּוא לחמוריהם.

למחר בבוקר יצאו בדרך העולה ללאנדן.

קרבו לאחוזה גדולה בעיבּוּרה של העיר, ואולנשפיגל צייץ כחוּגָא, ומיד נענה לו משם קול תרנגול בתרועת־מלחמה. בעל־אחוזה, שפּניו מסבירות, יצא אל הסף ואמר:

“ידידי, לפי שבני־חורין אַתם, יחי הגיז! היכנסו נא.”

שאל לאמה: “מי הוא זה?”

והשיבוֹ אולנשפיגל:

“תוֹמאס אוּטנהוֹבה, רפורמאט אמיץ־לב; עבדיו ושפחותיו באחוזה עמלים כמוהו למען חופש האמונות והדעות.”

נענה אוטנהובה ואמר:

“שלוחיו של הנסיך אַתם. אכלו ושתוּ!”

מיד היה קותל־חזיר מרחיש בתוך המרחשת, וכיו"ב נקניקין־של־דמים, והיין נמזג, והכוסות מתמלאות. ולאמה סוֹבא, כַחוֹל היוֹבשני, וזולל זלילה של ממש.

בזה־אחר־זה באו העבדים והשפחות של האחוזה ותקעו איש חוטמו במיפתח הדלת, שלא ננעלה כל־צרכה, להסתכל בלסתותיו השקדניות: והאנשים, שנתקנאו בו, טענו: “אילו הניחוּם, היו גם הם מצליחים לעשות כמותו!”

תַמָה הסעודה, ואוּטנהוֹבה פּתח ואמר:

“מאָה כפריים ילכו מכאן שבוע זה, ואמתלא בפיהם, שהולכים כביכול לעבוד בסכר אשר בבריגה ובנותיה, כתים־כתים יסעוּ, חמישה־ששה אנשים הכת, בדרכים שונות, ובבריגה יהיו סירות, שיוֹליכוּם לאֶמדן⁹⁶ בנתיבת־הים.”

שאל אולנשפיגל: “ויש להם ממון וכלי זיִן?”

“כל אחד ואחד מהם עתיד לקבל עשרה פלורינין וסַיף גדול של מלחים.”

אמר אולנשפיגל: “האלוהים והנסיך ישלמו גמוּלך.”

אמר לו תומאס אוטנהובה: “שלא על מנת לקבל פּרס אני עמל.”

“היאך אתה עושה כן? – שאל לאמה, בלעסוֹ את נקניק־הדם, השחור והמעוּבה, – היאך אתה עושה, בעל־הבית, מאכל־תאוָה כזה, שהוא מבוּשם ומדוּשן ומעודן בשמנוּנית מאין כמוהו?”

אמר בעל־הבית: “בכוח הקנמון וחסַת־השׂדה שהם מתוּבלין בהם.”

ונפנה אל אולנשפיגל ואמר לו:

“ואֶדזארד, גראוו של פריזלאנד, העודנו שומר אמוּנים לנסיך?”

אמר לו אולנשפיגל: “אין לעמוד על כוָנותיו לאמיתן, אף על פּי שנותן באֶמדן מַעגָן לאניות הנסיך.”

והוסיף ואמר: “עלינו ללכת למאסטריכט.”

אמר בעל־הבית: “אי אפשר! שגייסותיו של הדוכס חוֹנים בקרבת העיר ובמסיבּיה.”

מיד הולכם לעליית־הגג והראָה להם נסים ודגלים של חיל־הרגלים וחיל־הרכב, שמהלכים ורוכבים על פּני השדה.

אמר אולנשפיגל: “הנני עובר בשלום, אם אתה, אשר לך העוז והמשרה במקום הזה, נותן לי היתר לישא אשה. ובעניין האשה גופא, הריני מבקש שתהא יעלת־חן, כלָה נאָה וחסוּדה, ומתאוָה להנשא לי, אם לא לעולם־וָעד, מכל־מקום לשבוע ימים בלבד.”

נאנח לאמה ואמר לו: “חלילה לך, בני, לעשות כן, שלסוף היא עוֹזבתך לאנחוֹת. ואתה נכְוָה באש האהבה. יצוּעך, שאתה ישן עליו בשלוָה, יהא לך מצע של קוצים ועקרבים, שֶיַדִיד נוּמָה ערֵבה מעפעפּיך.”

השיב אלנשפיגל: “אני אשא לי אשה!”

ולאמה, שלא מצא עוד כל מאוּמה על גבי השולחן, נעכרה עליו רוחו. אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתו עד שיגע ומצא מאכל־של־תאוָה באחת הפּנכות, ומיד נזקק אליו והיה לועסו בנפש עגומה.

אמר אולנשפיגל לתומאס אוּטנהוֹבה:

“הבה נא! לכבוד זה אני שוֹתה כוס־של־ברכה! מצא לי אשה, אם עשירה, ואם ענייה, ואני הולך עמה לבית־היראָה, אל כוהן־הכנסת, שיסדר את הקידושין. הוא יתן לנו כתוּבּה, שמעיקרה היא בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא, מהיותה חתוּמה בידי רשע, אינקוויזיטור מטעם האַפּיפיור. ותהא זו לנו לעדוּת, כי הננו נוצרים כשרים, שקיימנו מצוַת וידוּי־עווֹנוֹת וברינוּ את לחם־הקודש והידרנו בכל שאָר דינים ומנהגות, שהעמידו עלינו האַפּוֹסטוֹלין, כדת אמנוּ הקדושה הכנסייה של רומי, השורפת את בניה חיים, ובעבור זה מהוגנים אנו לברכת אבינו הקדוש, האפיפיור של רומי, צבא השמים והארץ, קדושי־עליון, כלי־קודש ונזירים, סרדיוטין ודילטורין ושאָר קלי־עולם. בכוח פּתשגן כתב התעודה הנ”ל נתקין עצמנו למסע כלולותינו."

אמר לו תומאס אוטנהובה: “והאשה?”

אמר אולנשפּיגל:

“אתה תמצאנה לי. הנה אני לוקח שתי עגלות ומקשטן במקלעות של ענפי אשוּח ואדר וציצים של נייר, ואוֹשיב בהן מניין של בחורים, שיש ברצונך לשגרם אל הנסיך.”

אמר תומאס אוטנהובה:,והאשה?"

אמר אולנשפיגל: “מן־הסתם, היא כאן.”

וחזר לעניינו ואמר:

“עגלה אחת אני רותם לשניים מסוּסיך, והשנייה – לשני חמורינו. בראשונה אני מושיב את כלָתי, את עצמי, את ידידי לאמה והשושבינין; ובשנייה – את הכלי־זמרים, בעלי הטנבורין, המשרוקיות וחמת־החלילים. לאחר מכן, בצל דגלי הכלוּלות, המתנפנפים בששון ושמחה, בקול תופים וזמירות, בלגימה ובסימה, נעבור בדהרת סוסינו על פּני דרך־המלך, שתוליכנו או לשׂדה המַערפה, שקוֹרין Galgen Veld, או מעבדוּת לחירוּת.”

אמר תומאס אוטנהובה:

“רצוני להיות בעזרך. אך הנשים והנערות יבקשו להתלווֹת אל הגברים.”

שירבבה נערה זיוותנית את ראשה במיפתח־הדלת ואמרה:

“הלוֹך־נלך בעזרת אל־עליון!”

אמר תומאס אוטנהובה:

“אם יש צורך בכך, שמא אנו רותמים ארבעה קרונות, שבדרך הזה נוּכל להעביר כ”ה אנשים."

אמר אולנשפיגל: “נַערים על הדוּכס ונעשה אותו לצחוק ולקלס!”

“בציוֹ של הנסיך, – השיבוֹ תומאס אוטנהובה, – ישמשו כמה חיילים משובחים.”

מיד הזעיק בקול־פּעמון את עבדיו ושפחותיו ואמר להם:

אַתם כולכם, שבני זילאנד אַתם, אנשים ונשים, האזינוּ! אולנשפיגל, איש פלאנדרן, הניצב בזה, מבקש מכם שתעברו את מחנה הדוּכס מלוּבשים בגדי־כלוּלוֹת."

נענו בני־זילאנד, אנשים ונשים, וקראו פּה אחד:

“בחירוּף־נפש! נכונים אנו!”

אמרו הגברים זה לזה:

“קוֹרת־רוח היא לנו לנטוש את היבשה הזאת שכּוּלה עבדוּת ולילך לים שכוּלוֹ חירוּת. אם האלוהים בעזרנו, מי יוּכל לנו!”

והנשים והנערות אמרו:

“רצוננו לילך אשה אחרי בעלה ונערה אחרי דוֹד־לבבה. בנות־זילאנד אנחנו, ושם נמצא מקלט.”

ראָה אולנשפיגל נערה צעירה־לימים ויעלת־חן ואמר לה בבדיחוּת־הדעת:

“רצוני לשאתך לי לאשה.”

הסמיקה הנערה ואמרה:

“חשקה בך נפשי, אבל בבית־היראָה בלבד.”

שחקו הנשים ואמרו זו לזו: “חשקה נפשה בהאנס אוטנהובה, בנו של בעל־האחוזה. שמן־הסתם נוסע גם־הוא עמה.”

נענה האנס ואמר:

“הן.”

אמר לו אביו:

“אדרבא!”

לבשו האנשים בגדי יום־טוב, מקטורן ואברקיים של קטיפה, ועליהם סוּת עליון, חבשו לראשם מגבעות רחבות־שוליים, מחסה מפּני החמה והגשם; הנשים בפוזמקין שחורים ונעלי חוֹרי, ענדו למצחן טוטפת גדולה של זהב, פּנויות שבהן מצד שמאל, נשואות שבהן מצד ימין; ענקוּ צוארונים לבנים, חוֹשן ברקמת תכלת וזהב וזהוֹרית ושמלת־בד שחורה בפסי־קטיפה רחבים, שצבעה כנ"ל, ופוזמקין שחורים, ונעלו נעליים של קטיפה, שאַבזמיהם כסף.

קם תומאס אוטנהובה והלך לבית־היראָה אל הכומר וביקשו, שיסדר מיד קידושין לטילברט בן קלאס, הוא אולנשפיגל, וטאנקין פיטרס, בשכר ב' רייכס־טאלרין שנתן לו במזומנים, – ןנִתְרַצָה הכומר.

וכך הלך אולנשפיגל לבית־היראָה בראש מסע־הכלוּלות, ושם, במעמד הכומר, נשא לו לאשה את טאנקין, שהיתה בעלת־נוי ובעלת־חן, ודשנה ורעננה כל־כך, שהיה מוכן לנעוץ שיניו בלחייה, כמי שנועץ שיניו בדוּדאים. ואמר לה, שאין עוז בנפשו לעשות כן, מיראת־הכבוד שיש בלבו מפני חין־יוֹפיה כי רב. שמעה ואמרה לו אמירה של תרעומת:

“הרף ממני! כאן האנס, שצופה ומביט בך, כמוכן לקרעך כדג!”

ונערה אחת, שקנאתנית היתה, אמרה לו:

“בוא ונסה מזלך במקום אחר; ואינך רואה, שמתייראָה היא מפני בן־זוגה?”

שיפשף לאמה כפות ידיו זו בזו וקרא:

“הרי לא את כולן אתה מקדש לך, אשמַאי!”

ולבו עלץ בקרבו.

סבר אולנשפיגל את כשלונו וקיבלוֹ בענוָה וברוח נמוכה וחזר עם אורחי־הכלוּלות לאחוּזה. ושם היה לוגם לגימות ושר שירים ומשמח את לבו ושותה לחיים־ולשלום עם הנערה הקנאתנית, וגרם הדבר קורת־רוח להאנס, ומורת־רוח לטאנקין, קל־וחומר לחתנה של אותה נערה קנאתנית.

בחצות־היום, כשהחמה בעיצומה ורוח בצחוּתה, יצאו מהקרונות, מעוטרים עיטורי־ירק ומצוּיצים ציצים ופרחים, בצל דגלים מתנופפים ולקול דיצה וששון של טנבור וחמת־חלילים ומשרוקית.

במחנהו של אלבא היתה הילוּלא אחרת: הסיירים והצופים תקעו בשופרותיהם להתריע על הסכנה, ובאו במרוּצות גדולות, בזה אחר זה, לבשׂרו:

"האויב קרב ובא! שמענו קול טנבורין ומשרוקיות וראינו דגלים מתנוססים.

גדוד־פּרשים הוא, שבא להערים עלינו ולמשכנוּ אל פּח יקוּש. מסתבר, שעיקרם ועיצומם של הגייסות ערוכים הרחק מזה."

מיד שיגר הדוכס פּרוַנקא שלו אל רבּי־המערכה, שרי־האלף ושרי־המאָה, וציוָה להם לערוך את הגייסות לקרב ולשלוח סיירים לקראת האויב. פּתאום־לפתע הופיעו בדרך ארבעה קרונות שנסעו לקראת תופשי־הארקיבוזין. ובאותם קרונות – אנשים ונשים מרקדין, ובקבוקים מוּעפים באויר, ומַשרוקיות מצפצפות בדיצה וחדוָה, הסוֹמפוניות הוגות נכאים, הטנבוריות מכות והולכות, חמתי־החלילים מנהמים נהמים.

חָנה מסע־הכלולות ועמד, ואַלבא בכבודו ועצמו יצא לקול השאוֹן ובאחד מארבעת הקרונות ראָה את הכלה; על ידה חתנה, אולנשפיגל, מצוּיץ בציצים ומעוטר בפרחים; וכל הכפריים והכפריות ירדו ורקדו ונתנו לחיילים מאכל ומשקה.

נשתוממו אלבא ופמליא שלו לגוֹדל סכלוּתם של כפריים אלו, שמזמרים ומרקדים, שעה שעל סביבותם עומדים תופשי נשק ערוכים לקרב.

ואותם שישבו בקרונות נתנו כל יינם לחיילים.

והיו החיילים מקלסים ומפארים אותם.

כיוָן שאָזל היין בקרונות, חזרו הכפריים והכפריות ובלא שום שהייה יצאו לדרך לקול טנבורין, משרוקיות וחמתי־חלילים.

והחיילים ברכוּם ברכת־הדרך בגילה ורינה ונתנו כבוד לחתן־וכלה בקול נפץ גדול מקני־שריפה שקוֹרין ארקיבוזין.

וכך הגיעו למאסטריכט, אשר שם בא אולנשפיגל לידי הסכם עם סוכנים משלומי־אמוני הרפורמַטין שיהיו מביאים כלי־זין וכלי־תותח לציוֹ של השתקן.

וכן עשו גם בלאנדן.

וכך היו נוסעים ממקום למקום בבגדי כפריים.

נתגלתה לו, לדוכס, תחבולת־העורמה, ושיר מיוחד נתחבר בעניין זה, וזה לשון פּזמונו:

דֻּכָּס שֶׁל דָּמִים, דֻּכָּס אֱוִילִי,

הֲזָכִיתָ לִרְאוֹת הַכַּלָּה?

וכל פעם שהיה הדוכס נכשל בטכסיסי־מלחמה, היו החיילים שרים לאמור:

טָחוּ עֵינֵי הַדֻּכָּס מִלִּרְאוֹת

מִיּוֹם שֶׁרָאָה הַכַּלָּה.

כד.    🔗

אותם ימים היה פיליפּ המלך שרוי במרה שחורה, ובגבהות לבו, הסַר והזָעֵף, היה מתפּלל לשוכן־מרומים, שיתן לו עוז לנצח את אנגלטירה, להדביר את צרפת, ללכוד את מילאן וגינוּאָה וּויניציה, ולהיות מושל בגאוּת־הים, ובכוח הזה להתמַשל על כל אירופּה כולה.

ואפילו ראָה מהרהורי לבו הדרת־נצחון זו, לא שׁחַק. ובכל עת תמיד היה חש צינה; ולא הוּחם לו לא ביין ולא באש העצים, הנותנים ריח־ניחוח, שהיו דולקים בלי הפוגה באח שבטרקלין, אשר בין כתליו היה שרוי. כאן היה יושב ומרבה בכתיבה ושפעת אגרותיו גדולה כל־כך, שאתה ממלא בהן ק' חביות. ואין בנפשו אלא הרהור אחד, שהוא שליטו של עולם, כאותם קיסרים של רומי; והיה לבו רוחש שנאָה וקנאָה אל בנו דון־קארלוס, שנשתוקק לילך לארץ השפלה, שקוֹרין נידרלאנדן, ולמלא את מקומו של הדוכס אַלבא, מן־הסתם – סבר המלך בלבו – על מנת ליטול את השררה בידו. והיה רואה את בנו מאוּס וכעוּר, משתולל בטירוּפו ומתגעש ברשעוּתו, ושנאָתו בערה בקרבו להשחית. אך מעולם לא הגיד דבר וחצי־דבר לשום אדם.

והיו הקרובים־למלכוּת, שמשמשים את המלך פיליפּ ואת בנו דון־קארלוס, נבוכים בלי דעת, מפּני מי יתייראו יותר, – מפּני הבן, המלא רציחה, הקורע בצפּורניו עור־פּניהם של משרתיו, – או מפּני האב, הפּחדן והחורש־מזימות, שרשעוּתו נעשית על ידי אחרים, והרי הוא כצבוֹע זה, שמתפּרנס מן הפּגרים.

היו המשרתים מרעידים מפּחד ובהלוֹת למראה האב והבן, שעוקבים ועוקפין זל"ז. ואמרו, שבקרוב עתיד מלאך־המוות לבוא לאסקוריאל…

ואָכן לא עברו ימים מועטים, והמה נתבשרו, כי דון־קארלוס הושלך לבור־כלא כדין מורד־במלכות. וכן נתבשרו, כי מרה שחורה אוכלת את לבו, וכי השחית את תואר־פּניו, שעה שדיחק עצמו לעבור בין מוֹטוֹת השבכה, בבקשוֹ לברוח מצינוקו, והמלכה איזבל הצרפתיה⁹⁷, אמו־הורתו, בוכיה בלא הפסק.

והמלך פיליפּ לא בכה.

אמרה השמועה, שנתנו לו, לדון־קארלוס, גרוגרות ופַגין, ומת למחר, כאחד שנתנמנם ולא הקיץ. בדקו הרופאים ומצאו, כי לאחר שאָכל אותן גרוגרות של בוֹסר, עמד לבו מדפוק, ופעולותיו הטבעיות חדֵלו. שלא כָח ולא נָע ולא הקיא ולא הוציא רְעִי ולא הפריש פֶּרש מקרבו, עד שנתבטבטה כרסו.

שמע המלך פיליפּ את תפילת־האַשכבה לנשמת דון קארלוס וציוָה לקברוֹ בבית־הצלָמים של פּלטרין שלו ולקבוע לוח־זכרון על קברו. ובכה לא בכה.

עשו המשרתים מעשה־של־חוכא וסירסו את לשון הכתוּב על מצבת קברו של דון קארלוס, וכך אמרו:

A qui jaze qui en para desit vertad,

Morio s’in infirmidad.

פֹּה נִטְמַן מִי שֶׁמָּצָא פַּגָּה וַאֲכָלָהּ,

שָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי וְחָלֹה לֹא חָלָה.

נתן המלך פיליפּ עיניים חשקניות בנסיכה לבית אֶבּולי, שהיתה אשת־איש⁹⁸, והמלכה איזבל בת צרפת, שאָמרו עליה, שדעתה נוחה ממחשבתו של דון־קארלוס בעניין ארץ־השפלה, כחש בשרה, ונידכדכה נפשה, ושערותיה נשרו קווּצות־קווּצות. ותרבה להקיא, וצפּורני ידיה ורגליה נשרו, – עד שמתה.

ופיליפּ לא בכה.

כיו"ב נשרו שערותיו של הנסיך לבית אֶבּוֹלי, ורוחו נעכרה מאוד, ובכל עת תמיד נתלונן תלונה גדולה. לסוף נשרו גם צפּורני ידיו ורגליו.

והמלך פיליפּ ציוָה לקברו.

וינחם את האלמנה באֶבלה, ובכה לא בכה.

כה.    🔗

באו נשים ובתולות שבדאם אל נלה ושאלוה: אפשר מִתְרַצָה היא להיות “כלה של מאי”, דהיינו: להיטמן בשיחים עם החתן שיזווגו לה; שאָמרו הנשים, והקנאָה בלבן, שבכל העיר דאם ומסיביה אין בחוּר שלא יאוֹת לשאתה לו לאשה, כל־כך יפת־תואר היא, וחכמת־לב, דשנה ורעננה, אשר אין שוּם ספק כלל, שאך מידי הכשפנית באו לה כל אלה.

אמרה נלה: “צאינה, הנשים, ואמוֹרנה לבחורים, המדברים בי נכבדות, שלא בכאן לבה של נלה, אלא במרחקים, עם הנע־ונד למען גאולתה של ארץ־אבותינו. ואם אמת דברתם, שדשנה אני ורעננה אני, הרי לא בכוח הכישוף, אלא בכוח בריוּת־הגוף.”

נענו הנשים ואמרו: “על־כל־פּנים, חושדים בה, בקאתלינה.”

אמרה נלה: “אל תתנו אוזן ללשון־הרע של רשעים! לא אשה כשפנית היא קאתלינה. נעוֹרת בוערת נתנו האדונים הדיינים על ראשה, ויכּנה האלוהים בשגעון.”

ישבה קאתלינה שפוּפה בקרן־זוית, נענעה בראשה ואמרה: “הסירו האש, הוא יחזור, האנסקי, מחמל־נפשי.”

שאלו הנשים, מי הוא זה ואיזהו האנסקי זה, – וענתה נלה:

“בנו של קלאס הוא, יונק שדי־אמי, שמיום שהכה אותה האלוהים, סוברת היא, שאָבד הימנה לבלי שוב.”

והנשים, שרחמניות הן, נתנו מעות של צדקה לקאתלינה. ואם היו בהן חדשות, היתה מראָה אותן למאן־דהוא, שעין לא ראתהו, ואמרה:

“עשירה אני, עשירה בכסף מתנוצץ. בואָה, האנסקי, מחמל־נפשי, ואני משלמת לך מחיר האהבים.”

נסתלקו הנשים, והיתה נלה בוכייה בין כותלי הבקתה המַשמימה ומהרהרת באולנשפיגל, הנע ונד בארץ רחוקה ואין לאל ידה להתלווֹת עמוֹ, ובקאתלינה שלא פסקה מלהתאנח: “הסירו האש!” ומלאַמץ פּעם־בפעם שתי ידיה אל חזיה, אות וסימן לגודל הגעש, שמתגעש הטירוף בלבה ובכל גופה.

בינו־לבינו נסתתרו החתן והכלה של מאי בין השיחים; ואשר מצא, או מצאָה את האחד מן השניים, היה, או היתה, – הכל לפי מינו של המוצא והנמצא, – למלכו של אותו יום־טוב, או למלכתו.

שמעה נלה קול ששון וקול צהלה של בחורים ובחורות, שעה שנמצאָה כלה־של־מאי בירכתי שוּחה אחת מסוּתרת בין דשאים גבהי־קומה.

ותבך, בזכרה את ימי הטובה, כשחיפּשוה, על דרך הזה, אותה ואת דוד־לבבה, אולנשפיגל.

כו.    🔗

בינתיים היו לאמה ואולנשפיגל רוכבים איש על חמורו, רגל מכאן ורגל מכאן.

אמר אולנשפיגל: “שמעני לאמה: מגוֹדל קנאָתם ב”שתקן“, בגדו אצילי ארץ־השפלה בבעלי־בריתם, זו הברית הקדושה, זו האמנה שנעשתה למען ארץ־אבותינו. גם ד’אגמונט וגם דה הורן בגדוּ בגד, אך לא נשׂכרוּ בכך; ברדרוֹדה מת, ושוב אין לנו על מי לסמוך במלחמה זו, אלא על דלי־העם של בראבאנט ופלאנדרן, שמייחלים לרועים נאמנים, כדי לצאת לקרב; וכן, בְני, האיים, איי זילאנד, והולאנד הצפונית, שהנסיך הוא מוֹשלה. ולהלָן מכאן, בַיָם, אדזארד, גראוו של אֶמדן ושל פריזלאנד המזרחית.”

אמר לאמה: “וַי לָן! רואה אני בבירור, שאנו נלבטים בין ג' מיתות בית־דין, – הרג וחנק ושריפה; שמתעטפים אנו ברעב ומתעלפים בצמא, ללא שום סבר וסיכוי לזכוֹת לקצת מנוחה.”

אמר לו אולנשפיגל: “ועדיין בתחילת־הדברים אנו עומדים. והרי תתן דעתך ותבין, כי אך תענוג הוא לנו, שאנו קוטלים את הצר הצורר ומתעלסים ומתקלסים בו וממלאים ארנקינו פלורינין; משופּעים אנו בבשר ושיכר, ביין־גפן ויין־שרף. המעט לך כל אלה, כסת של נוֹצוֹת שכמותך? ואפשר אנו מוכרים חמורינו וקונים סוסים?”

אמר לאמה: “בני, קשה דהרתם של סוסים לבעלי־בשרים שכמוני…”

אמר אולנשפיגל: “אם־כן, רכב לך על גבי חמורך, כדרך הכפריים, ואַל יהא אדם מלעיג עליך, שבגדיך בגדי כפרי, ואינך אוחז חרב, כמוני, אלא פּגיון בלבד.”

אמר לאמה: “בני, וברי לך שפּתשגן כתב הרשיונים אשר עמנו כוחו יפה בעיירות קטנות?”

אמר לו: “וכי אין עמדי, על כל צרה שלא תבוא, הכתוּבּה, ועליה חותמת גדולה של שעוָה אדומה אשר לבית־היראָה, התלוּי בשני זנבות של קלף, וכתבי־עדוּת שאָמרנו על־חטא? תקצר ידם של חיילי הדוכס והבלשין שלו מלהרע לשני גיבורי־כוח נוֹשקי־נשק אשר כמונו! והמחרוזות השחורות, שיש עמנו לממכר? שנינו אנשים ריטארין אנחנו, אתה איש־פלאנדרן, ואני איש־אשכנז, – והננו נוסעים במצוַת הדוּכס על פּני הארץ למכור תשמישי־קדושה, ובזה האופן לעשות נפשות לדת רומי בקרב הכופרים. וכך תהא לנו דריסת־רגל בכל אתר ואתר: בחצרותיהם של האדונים רמי־המעלה, וגם במשכנותיהם של הכמרים בעלי־הבשרים, ובכל מקום יתנו לנו אכסניא בסבר פּנים יפות. וכך נתהה על תעלומותיהם. לקק שפתותיך, רעי מחמדי!”

אמר לאמה: “בני, אוּמנוּת של מרגלים היא בידינו?”

אמר אולנשפיגל: “כמשפּטי המלחמה ודתיה.”

אמר לאמה: “אם, חלילה, יתגלה כאן המעשה בג' המטיפים, הרינו מתחייבים בנפשנו.”

פּתח אולנשפיגל וידבר שיר:

עַל בַּד־דִּגְלִי כָּתַבְתִּי: “חַיִּים”,

וְסָמוּךְ וּבָטוּחַ לִבִּי בַּחֶלֶד,

עוֹרִי הָרִאשוֹן עָשׂוּי בָּשָׂר,

עוֹרִי הַשֵּׁנִי – שֶׁל פֶּלֶד.

ואף־על־פי־כן, היה לאמה גונח ואומר: “וַי לי שעוֹר־בשרי דק מן הדק, וכל פּגיון של כלוּם עשוי לקרעוֹ. מוטב שנבוֹר לנו אוּמנוּת אחרת, שתהא ברכה לבעליה, ולא נוסיף להיטלטל על פּני הרים וגבעות ולשמש את הנסיכים והדוכסים, שלוֹבשים אברקיים של קטיפה ואוכלים גבתוֹנים שמנוּניים בקערות של זהב. לנו – מהלומות, וסכנת־נפשות וקטל וגשם וברד ושלג ולחם־עוֹני של ארחי־פּרחי; ולהם – קותל־חזירים תאוָה למעיים ותרנגולים מסורסים בעלי שומן וגבתונים מבוּשׂמים ופרגיות נוֹטפוֹת־עסיס.”

אמר לו אולנשפיגל: “ריר שוֹתת מפּיך, רעי מחמדי?”

“אַיכם פּת של סוֹלת, גלוסקאות כעין הזהב, תופינים בשמנונית הערבים לחך? ואַיך, אַיך אשתי שלי?”

אמר לו אולנשפיגל: “האֵפר מתדפּק על לבי ומעוררני אלי קרב. ואתה, שׂה תמים, אי אַתה חייב לנקום לא את נקמת מותם של אביך ואמך, ולא את נקמת צערם של אהובי־נפשך, ולא את נקמת עניוּתך שלך; אם הבעיתוּך אֵימי־המלחמה, הניחני ואלך לבדי למקום שאני צריך לילך.”

שאל לאמה: “לבדך?”

ולפתע עצר את חמורו, שהחל לכרסם צרוֹר של דרדרים מאותם שפּשטו בדרך. עמד גם חמורו של אולנשפיגל ואכל, כנ"ל.

שאל לאמה: “לבדך? ואֵיכה תניחני, בגפּי, והוא מעשה אכזרי, שאין לו אח ודוגמא?! עתה, שאָבדה ממני אשתי, איכה אוּכל ואשא באבדן ידידי ממני? לא אוסיף עוד לגנוֹח, בהן־צדקי נשבעתי לך; ואם הכרח הוא, – (כאן זקף ראשו מעשה־גאוָה), – אלך גם אני במטרות־האש, כן. וגם אל יער־החרבות אלך, כן! פּנים־אל־פּנים, נגדה־נא כל הסרדיוטין המנוּוָלים הללו, שמעלעים דם אנוש כזאבי־טרף. ואם באחד הימים אפּול לרגליך פּצוע וזב־דם, קומה נא וקברני; וכשתזדמן לך רעייתי, בדרכך, הגד לה, כי מַתּי, לפי שלא יכולתי לחיוֹת בלעדי שיאהבני מישהו בעולם הזה. לא, אי אפשי כך, בני אולנשפיגל…”

והיה לאמה בוכה, ואולנשפיגל נרעש למראה תוּמַת גבורתו כי רבה.

כז.    🔗

בימים ההם חילק הדוכס את צבאו לשני ראשים, ועלה האחד על הדוכסות של לוכסמבורג, והשני – על האיפּרכיה של נאמוּר.

אמר אולנשפיגל: “מן־הסתם, טכסיסי־מלחמה הם, שנבצרו מבינתי; אף־על־פי־כן נלך לבטח למאסטריכט.”

עם שקרבוּ לעיר לאורך שפת הנהר מאאס, ראָה לאמה את אולנשפיגל, שהוא מתבונן היטב בכל כלי־השיִט, שמהלכים על פּני הנהר, לסוף עמד כנגד ספינה אחת, שבחרטוּמה מצוירת דמות של סירוֹנית. ואותה סירוֹנית – צנה של גושפּנקא לה בידה ועליה זהב על גבי שחור, ראשי־תיבות J–H–S, שהוא נוֹטריקון מסימניו של אדוננו כריסטוס. רמז לו אולנשפיגל ללאמה, שיעמוד, והיה מצייץ צויצה של חדוָה, כחוּגא זו.

מיד הופיע איש אחד על סיפּונה של הספינה וקרא כתרנגול. נתן לו אולנשפיגל סימן. צנף לו כחמור והראָה לו עם רב, שנתקהל ועמד על שפת הנהר. נענה הלה ונער גם הוא נערת־אימים כחמור זה. עמדו חמוריהם של אולנשפיגל ולאמה וזקפו אָזניהם ונתנו קולם בשיר־מזמור כדרך אבותיהם ואבות־אבותיהם מששת ימי בראשית.

עברו על פּניהם נשים, וכן אנשים רכובים על סוסים, שהיו גוררים את הספינות; אמר אולנשפיגל ללאמה: “ספּן זה מלעיג עלינו ועל בהמותינו, ולא דין הוא שנרד לספינתו, ושם נקפּח את שוֹקיו?”

אמר לאמה: “אף־על־פּי־כן, מוטב שיבוא הוא לכאן.”

שמעה אשה אחת דברי־שיחתם ואמרה: “אם אין את נפשכם לצאת מכאן בשן ובעין, בריסוּק־אברים ובחיבוּט־הפּרצוף, הניחו לו לשְטֶרקָה־פִּיר⁹⁹ זה, שיִנער לו כאוַת־נפשו.”

“אי־אה, אי־אה, אי־אה!” – נער הספּן בקל.

אמרה האשה: “הניחוהו וידבר שיר! תמול־שלשום ראינוהו מכַתף על גבו עגלה טעונה חביות־שיכר גדולות ועוצר עגלה שרתומה לסוס אביר. ושם (כאן הורתה באצבע על הפּונדק ששמוֹ “הפּונדק הכחול”) הטיל פּעם אחת את סכינוֹ בקרש של אלוֹן, י”ב אצבע עוביו, ופלָחוֹ, עם שהיה בריחוק הימנו עשרים פּסיעות."

והיה הסַפּן צונף ומצנף: “אי־אה, אי־אה, אי־אה!” ונַער כבן י"ב, שעלה לסיפּון, החרה־החזיק אחריו.

אמר לה אולנשפיגל: “אין אנו מתייראים מפּני פּייר הגיבור שלָך! ואפילו הוא פייר הגיבור, אנו גיבורים שבעתיים, והרי לפניך ידידי לאמה, היכול לבלוע שניים כמוהו בלֹא שום שיהוּק וגיהוּק כלל.”

אמר לאמה: “מה אתה סח, בני?”

“דברים כהוָייתם אני סח; ואַל תצדק הרבה לסתור דברי מחמת צניעות. אָכן, רבותי, נשוֹת־חַיִל ובעלי־מלאכה, מיד אתם רואים בעליל, היאך הוא חורץ חריצוּת־כפּיים בפייר הגיבור שלכם ומשימוֹ כעפר לדוּש.”

אמר לאמה: “שתוֹק!”

אמר אולנשפיגל: “גלוּי ומפורסם הוא כוח־זרועך, ואִי אתה יכול להסתירו.”

“אי־אה!” – נָעַר הספּן.

“אי־אה, אי־אה!” – צנף אחריו הנַער.

פּתאום חזר אולנשפיגל וצייץ צויצה של רננים כחוּגא זו, והאנשים, הנשים והפּועלים נתפּעלו מאוד ושאלו היכן למד שירת שרפים ומלאכים זו.

אמר אולנשפיגל: “בגן־עדן התחתון אשר זה בוֹאי משם.”

מיד החזיר פּניו וקרא אל הספּן, שלא פּסק פּיו מנעירה ולעיגה והוֹרה באצבע כנגדו.

“מה לך יושב בחיבוק־ידיים בחיק ספינתך, ביש־גדא! מן־הסתם חושש אתה לירד ליבשה להלעיג עלינו ועל בהמותינו?”

שאל לאמה: “חושש אתה?”

והספּן נער בקול גדול: “אי־אה! אי־אה! אִי, חמורותיים. היכבדו נא ובואו לספינתי.”

לחש אולנשפיגל ללאמה:

“עשה כמוני!”

ואל הספּן אמר:

“אם אתה הנך פּייר הגיבור, הרי אני הוא טיל אולנשפיגל, ואלה השניים חמורינו הם, ייף ויאן, שנעירתם צחה מנעירתך, לפי שזה דרך־דיבורם מטבע־ברייתם. ואל ספינתך שנתפּוקקו דפנותיה לא נרד, שמשוּלה היא לגיגית זו, שכל גל מרתיעה לאחוריה, ואין בכוחה להלך אלא אחורנית, כדרך סרטני־הים.”

אמר לאמה: “אמנם כן, כדרך סרטני־הים.”

נענה הספּן ואמר ללאמה: “מה לך מרטן שם ריטונים מבעד לשיניך, גיגית של שוּמן שכמותך!”

נתכעס לאמה וענה בחמת־זעם: “נוֹצרי אַשמאי שכמוֹתך, שאתה פּוֹסל במוּמי; להוי ידוע לך, ששוּמן זה – שלי הוא, ולא בא לי אלא בכוח מזונותי המשובחים; ואלו אתה, בדל־מַסמר שהעלה חלוּדה ונשׁתחק מזוֹקן, לא זכית לזוּן עצמך כל ימי חייך אלא במליחים באוּשים, בפתילות של נרות ובעורו של חמוֹר־ים יוֹבשני, וסימנך: רזוֹן בשרך הכחוּש, המבצבץ בעד קרעי מכנסיך.”

עמדו אנשים, נשים וספּנים וסחו בגילת־נפש של סקרנים:

“ביעוּטי־מוות יבעטו זה לזה!”

“אי־אה, אי־אה!” – נהק הספּן מעל ספינתו.

ביקש לאמה לירד מעל חמורו, ליטול צרוֹרי אבנים וליידותן בספּן.

אמר לו אולנשפיגל: “אַל תרגמהו באבנים!”

לחש הספּן מה שלחש אל אָזנו של הנער, שעמד בצדו על הספינה והיה נוהק עמו יחדיו. מיד התיר הלה דוּגית, שהיתה קשורה לספינה, ובכוח וָו־החובלים, שהיטיב לחתור בו, שט אל החוף. משהקריב אליו, זקף קומתו דרך־גאוָה וקרא:

“אדוני מבקש לידע, אם תרהיבו עוז בנפשכם לירד לספינתו ולהתכתש עמו בתגרת ידיים ורגליים. אלה האנשים והנשים יהיו לכם לעדים.”

עמד אולנשפיגל והשיב בכבוד גדול: “אדרבא!”

עמד לאמה ואמר בגאוָה רבה: “אדרבא ואדרבא!”

אותה שעה שעת־צהריים היתה. הסכּרים, הרצפים, חרשי הספינות, הנשים שהביאו מזונות לבעליהן, התינוקות שבאו לראות את אבותיהם, שסועדים לבם בתבשיל של בשר וקיטניות, – כולם כאחד הצהילו בצחוק ומחאו כף אל כף והיו מוכנים ומזומנים לחזוֹת בתגרה, שמזדמנת להם בהיסח־הדעת, והיו מייחלים בגילת־נפש לרציצת גולגלתו של אחד מהם, אם זה ואם זה, או לשמיטתו המימה לגודל שמחתם.

המיך לאמה את קולו ואמר בחשאי: “בני, עתיד זה להטילנו המימה.”

אמר לו אולנשפיגל: “ואתה קום ועמוֹד על נפשך!”

שמעוּ הבריוֹת ואמרו זל"ז: “נתפּחד הבטנוּני!”

אותה שעה עדיין היה לאמה רכוב על חמורו; כיוָן ששמעם מדברים כך, החזיר פּניו אליהם וזקף בהם עין של זעף, אך המה הלעיגו עליו.

אמר לאמה: “נרד לספינה, ויִראוּ הללו, אם יש פּחד בלבי.”

אך לשמע הדברים חזרו הבריות והגדילו לעגם. אמר לו אולנשפיגל:

“נרד לספינה.”

מיד ירדו איש מעל חמורו, זרקו אפסריהם לנער, שטפח להם, לבני־האתונות, טפיחה של חיבה, והובילם למקום שראָה שם דרדרים.

נטל אולנשפיגל את וָו־החובלים, הניח ללאמה לירד לדוּגית, השיטה אל הספינה וטיפּס ועלה אליה בחבל אחרי לאמה, שהיה שטוף בזיעה ומנשף נישופים.

משעלוּ לספינה, נרכן אולנשפיגל לקשוֹר כביכול שרוֹך־נעליו שהוּתר, ותוך כך לחש לספּן מה שלחש; נתחייך הלה ונסתכל בלאמה ומיד שָפַת לו יוֹרה של גידוּפוֹת והיה טוחן פּניו במיני דיבורים של דופי, בַּר־פַּחין הוא אשר טפש עליו בשרוֹ ממשמנים של פּיגוּל, ומן הוָתיקין שבחובשי בית־התפיסה, גרגרן ולקקן.

לסוף אמר לו: “אִי אתה, לויתן שכמוך! כמה גרבי שמן אתה פּולט, כשמקיזין אותך הקז היטב?”

בבת־ראש, בלי פּציית־פּה להשיב לחוֹרפוֹ דבר, נשתער עליו לאמה, כשוֹר שנשתולל, הפּילו ארצה והיה חוֹבטוֹ ומחַבטוֹ בכל כוחו, אלא שלא הכאיבו הרבה מחמת רכרוכית כפּיו השמנות. השׂים הספּן את עצמו מתכתש עמו ועומד כביכול על נפשו והניחוֹ שיהא מכה כחפצו. אמר אולנשפיגל:

“מנוּול זה – סופו שמשלם לנו דמי־ענוּשים – לגימה כהלָכה!”

והאנשים, הנשים והתינוקות, שעמדו כל אותה שעה על שפת הנהר והיו צופים בתגרה זו, קראו דרך תמיהה ופליאָה: “מי פּילל ומי מילל, שכרסתן זה ידיו חמוּמוֹת כל־כך!”

והיו מוחאים כפּיים למראה לאמה, שמעתיר מכותיו, כמי שנכנסה בו רוח תזזית. והספּן לא טרח אלא לגוֹנן על פּניו.

פּתאום־לפתע ראו הבריות, שלאמה נותן ברכוֹ על חזהו של פּייר הגברתן, ידו אחת תופסת בגרגרתו של זה, וידו שנייה מוּרמה להכות מכה ניצחת.

קרא לאמה בחמת־קצף ואמר:

“בַקֵש רחמים, שאם לא כן אני מסנק אותך בין דפנותיה של גיגית זו!”

כיעכע הספּן, כמי שמרמז, שאי בו כוח־הדיבור, והיה מבקש רחמים במנוד־יד.

ראו הבריות, שנתגלגלו רחמיו של לאמה, והוא לובש את מידת החסד ומרים את איש־ריבוֹ ומקימוֹ.

מיד חזר הלה לאיתנו, פּנה עורף לקהל, ושירבב לשון לאולנשפיגל, – והיה אולנשפיגל גועה בצחוק גדול למראה לאמה, המהלך על גבי הסיפּון כבעל־גבוּרות, הלוך והנד את נוצת כיפּתו דרך יוהרה.

והאנשים והנשים, הנערים והנערות, שעמדו על שפת הנהר, מחאו כף אל כף בחוזק גדול והריעו בקול: “יישר־כוח למנצח את שטרקה פּייר! אדם של ברזל הוא זה! הראיתם, היאך דישדשוֹ באגרופיו, והיאך פּירקדוֹ בחיבוט־ראש? עתה יילגמו יחדיו לגימה של פּיוסין. ראוּ־נא את שטרקה פייר, שעולה מירכתי הספינה, ובידיו משקאות וכרכשאות.”

וכך הוה.

הביא פּייר הגברתן שני גביעים וקנקן גדול מלא יין־מאאס חווריין, ולאמה נתפּייס עמו בלגימה מקרבת.

זחה דעתו של לאמה מכוח נצחונו ומכוח היין והנקניקין, וכיוָן שראָה ארובה של ברזל, שעשן שחור ומעוּבה מיתמר ועולה הימנה, הצביע כנגדה ושאל לו לפּייר הגברתן: “מַהם התבשילים, שאתה מבשל שם בירכתי הספינה?”

נצטחק פּייר הגברתן ואמר לו: “תבשילין של מלחמה.”

אותה שעה נפנו קהל הספּנים, הנשים והתינוקות איש לעברו, זה למלאכתו וזה לביתו, וחיש־מהרה פּשטה הברה מפּה אל פּה, כי אחד שמן ורוכב על חמור, – ועמו אחד ציילן דק, אף הוא רכוב על חמור, – בא לעיר, והוא כשמשון הגיבור בשעתו, וכל שומר־נפשו ימנע עצמו מנַחַת־זרועו.

והיה לאמה שותה מגביעוֹ ובהדרת־נצחון צופה פּני הספּן.

פּתאום אמר הלה: “צר לי על חמוריכם, שנפשם שוֹממה עליהם שם למַטן.”

מיד השיט את הדוגית כלפּי שפת הנהר, עלה לחוף, נטל לו לאחד החמורים ברגליו שמִפָּנים וברגליו שמאָחוֹר, ובשאתו אותו, כאשר נשא כריסטוס את הגדי בשעתו, הציגוֹ על גבי סיפּוּנה של הספינה. ולאחר שעשה כיו"ב לחמור השני, בּלא שום נישוף שביגיעה כלל, פּתח פּיו ואמר:

“הבה ונשתה!”

היה הנער מפזז על גבי הסיפּון.

לגמו לגימה. והיה לאמה תוהה ונלאָה להאמין, כי אָכן הוא הגבר, לאמה איש דאם, זכה להכריע לו לגברתן זה, ושוב לא הרהיב עוז בנפשו להביט אליו אלא בהתגנב, בלא אבק גאוָה־שבנצחון, מחשש שמא יעלה לפניו הרצון לקום ולישא גם אותו, כדרך שנשא את החמורים, ולהטילו חי אל מימי המאאס, כדי לנקום בו את נקמת מפלתו.

אלא שהספּן הוסיף להצטחק ובפנים מסבירות היה מכבד לו ללאמה בתוספות לגימה, עד שנסתלקה יראָתו של זה וחזר להסתכל בו בבטחה יתירה של גברא רבא.

והיו הספּן ואולנשפיגל רואים ומצחקים.

נשתאו החמורים, שראו עצמם עומדים על גבי קרקע משונה אשר אינה קרקעו של דיר. מיד הרכינו ראשם ושילשלו אָזניהם ומגוֹדל הפּחד לא היה להם פּתחון־פּה לשתות. הלך הספּן והביא להם איפה אחת משבולת־השועל, שנתייחדה לסוסי־הגרר שגוררים את ספינתו, והיא מקנת־כספּו, שקנה כדי שלא יצטרך למַשׂכירי סוסים המפקיעים את השער.

כיוָן שראו החמורים את שבולת־השועל, פּתחו פּיהם ומילמלו את ברכת “המוציא” על פּי דרכם, תלו עיניים של עצבוּת בסיפּון ומפּחד ליפּול לא העזו להניד רגל.

נפנה הספּן אל לאמה ואולנשפיגל ואמר להם: “לכו ונלכה לחדר־המיבשל.”

נחרד לאמה ואמר: “אל תבשילי המלחמה?”

“אכן, מיבשל של מלחמה הוא, אלא אתה, שנצחתני, הלא ימלאך לבך לירד לשם בלא שום יִראָה.”

אמר לאמה: “איני מתיירא כלל והריני הולך אחריך.”

הלך הנער ועמד ליד משוֹט־ההגה.

המה ירדו למטה ובכל פּינה שפּנו ראו שקים של תבואָה ושל מיני קיטניות וגזר ולפת ושאָר ירקות.

פּתח הספּן דלתו של בי־מפּוח קטן ואמר להם: “כיוָן שעזי־נפש אַתם, היודעים את שירת החוּגא, שצפּור־דרור היא, ואת תרועת המלחמה אשר לשכוי, ואת ניהוקו של חמור־גָרם, שעַמלָן שפַל־רוח הוא, לפיכך יש את נפשי להראותכם את בית מיבשל־המלחמה שלי. בי־מפּוח קטן כיוצא בזה אַתם מוצאים בכל כלי־השיִט שמהלכים על פּני המאאס, לרבות הקטנים שבהם. איש לא יחשדנו בדבר־עבירה, לפי שמשמש הוא להתקנת מַעטה הברזל של הספינה, אלא שלא בכל ספינה אתה מוצא ירקות משובחים כאותם שגנוזים במזוה הזה.”

מיד הסיט כמה אבנים, שהיו מכסות לרצפּה אשר בירכתי הספינה, הגביה כמה דפנות ונטל משם אגודה ניכרת של קני־רובים שקורין ארקיבוּזין, הרימה בקַל, משל היתה זו נוצה, להבדיל, וחזר והניחה במקומה. לאחר מכן הראָה להם חַדוּדין של כידונים ורמחים, להבים של חרבות, אשפּות של כדורי־מוות ועפר־שריפה וקרא:

“יחי הגיז! הנה הקיטניות, והנה הרוֹטב! קתוֹת־הרובים הלא הם שוֹקי האילים, הפּרפּראות – הלא הן חדוּדי־הרמחים, וקני־רובים אלה – הלא צלעותיו של שור־הבר הן לָזוּד בהן הנזיד לסעודת הגאוּלה! יחי הגיז!”

נפנה אל אולנשפיגל ושאלו: “אנה אביא את כל הצידה הזאת?”

אמר לו אולנשפיגל: “לנימווגן; שם תעגון ספינתך, ואתה טוענה טעינה רבה בירקות של ממש, שיביאו לך הכפריים באטסן, שטיפאנסוורט ורורמונד. גם הם ירננו לפניך כרנן החוגא, שצפּור־דרור היא; ואתה תענה להם בתרועת־מלחמה של שכוי. לאחר מכן אתה הולך אצל דוקטור פוֹנטוּס, השוכן בוואאל־חדש, ואומר לו, שהבאת ירקות לעיר, אלא שחושש אתה מפּני היבוֹשת. ובעוד הכפריים הולכים לשוק למכור הירקות במיקח גדול עד בלתי יכולת לקנות, יאמַר לך, מה תעשה בכלי־זינך. ואף־על־פּי שיש סכנה בדבר, מכל־מקום סבורני, שיצוה לך להפליג במוֹרד הוואאל, המאאס או הרינוס, ולהחליף ירקותיך במכמורין, כדי למוכרן, שבדרך הזה אתה נושא־ונותן עם ספינות־הדיִג של הארלינג, שמצויים בהן ספּנים רבים היודעים את שירת החוגא. משם ואילך תהא מפליג ויורד לאורך החוף על פּני וואטן, עד שתגיע ללאוור־זאה, ושם תחליף המכמורין בברזל ועופרת, ותלביש לכפריים שלך בגדים אחרים כמנהג אנשי מארקן, וילאנד ואמילאנד. מכאן תהא מקריב מעט אל החוף, תצוד דגים ותמליחם, לשימוּרם ולא למימכרם, שכבר אמרו קדמונים: יפה לגימה מתוקה ומלחמה ממולחה.”

“בכן, נלגום נא!” – אמר הספּן ועלה לסיפּון.

אותה שעה חלשה דעתו של לאמה ואמר בפתע: “אדוני הספּן, הנה יש לך בבי־מפּוּחך אש משובחת, שעשויה בלא שום ספק, לשמש למיבשל תרביך של בשר, המלוּפת בלפת ומתבל בשאָר תבלין, אשר אין כמותם לעריבוּת. ניחרה גרגרתי והריהי שוקקת למרק שימרקנה.”

אמר לו: “מיד אני משיב נפשך.”

עמד והקריב לו נזיד שמנוּני, שנתבשל בו נתח דמינכר של קותל־חזיר מלוּח. לעט לאמה כמה לעיטות מאותו נזיד ואמר לספּן: “גרגרתי ניחרת ולשוני נרפטת; לא הרי זה כהרי תרביך הבשר בלפת.”

אמר לו אולנשפיגל: “אמר הכתוב: לגימה ממותקה ומלחמה ממולחה.”

מזג הספּן את הכוסות ואמר: “אני שותה לחיי החוּגא שצפּור־דרור היא!”

אמר אולנשפיגל: “אני שותה לחיי התרנגול הקורא לקרב!”

אמר לאמה: “אני שותה לחיי זוּגתי שתחיה; יהי רצון שלא תדע צמא כל ימי־חייה, אהובת־נפשי.”

אמר אולנשפיגל לספּן: “אתה תפליג לאֶמדן דרך ים־הצפון; שאמדן היא עיר־המקלט לנו.”

אמר הספּן: “גדול הוא הים.”

אמר אולנשפיגל: “גדול למלחמה.”

אמר הספּן: “האלוהים עמנו!”

אמר אולנשפיגל: “מי יוכל לנו?”

שאל הספּן: “מתי תסעו?”

השיב אולנשפיגל: “מיד!”

אמר הספּן: “דרך צלחה ורוח יפה! הרי לכם עפר־שריפה וכדורי־מוות.”

נשא הספּן את שני החמורים על כתפיו ועל צוארו, כשׂאת הרוֹעה את גדי־העזים, הורידם לתוך הנהר וחזר לספינה ונשק ללאמה ולאולנשפיגל ונתלוָה אליהם ברדתם.

רכבו אולנשפיגל ולאמה איש על חמורו, ופניהם ללייז'.

אמר לאמה: “בני, היתכן שאדם זה, שכביר־כוֹח הוא, הניחני לדוש בשרוֹ מדוּשת־רצח אשר כזאת?”

אמר לו אולנשפיגל: “וכל כך למה? שיהא מוֹראך מהלך לפניך בכל מקום שנבוא. שעתיד הוא לשמור נפשותינו יותר מעשרים לועזים שכירי־חרב, שקוֹרין לאנדסקנכטין. כי מי איש ירהיב עוז בנפשו מכאן ואילך להתגרוֹת מלחמה עם לאמה העזוּז והגיבור, זה האיש לאמה, אשר הוא שוֹר־פּר שאין לו אח ודוגמא, אשר במחי ראש אחד הפּיל ארצה, נגדה־נא כל הקהל, את שטרקה פייר, זה פייר הגברתן, המנטל חמורים כגדי־עזים ובכתפוֹ אחת מגביה עגלה טעונה חביות של שיכר? מעתה נתפּרסם טיבך ברבים, והכל יודעין, שאתה לאמה האָיום והנורא, שאת כל קָמָיו הוא מדביר תחתיו, ואין שום בריה יכולה לעמוד בפניו, – ואני חוֹסה בצלך. שמעַתָה הכל מכירין אותך בדרך הזה שאָנו עתידים להלך בו, ולא יעיז איש ליתן בך עין רעה, ובזכות אומץ־רוחם של בני־האדם יקבילו פּניך בדחילו־ורחימו, בקידה והשתחוָיה, בברכות מאליפות ותשואות־חן, קרבן־מנחה לכוח אגרופך האָיום והנורא.”

נזדקף לאמה על גבי מַרדעתו ואמר: “יפה דיברת, בני!”

אמר לו אולנשפיגל: “ואמת דיברתי! הרואה אתה פָרצופות אלו, שמשגרים עיניים סקרניות מבתים ראשונים שבכפר זה? שהכל מוֹרין באצבע על לאמה הנוֹצֵח האימתני! שא עיניך וראה גברים אלה, שמסתכלים בך מתוך קנאָה, ואלה הפּחדנים העלובים, שמַחוים קידה לפניך בגילוי־ראש. החזר להם שלום, לאמה מחמדי, ואַל תבוּז לקטני־ארץ. ראֵה שתינוקות יודעין את שמך המפורש והוֹגים אותו ביראָה ופחד.”

והיה לאמה עוֹטה גאון ורוכב על פּניהם רכוֹב והחזר ברכות לבריות, אחת ימינה ואחת שמאלה, כדרך המלָכים. ושֵמַע גבוּרתוֹ מהלך לפניו מכפר לכפר ומעיר לעיר, עד שהגיע ללייז‘, לשוֹקייה, לנויוויל, לווזלין ולנאמוּר, שעקפוּה ולא באו בשעריה מחמת המעשה בג’ המטיפים כנ"ל.

וכך היו נוסעים עת רבה לאורך תעלות וערוצי נחלים; ובכל מקום היתה קריאת הגבר נענית לשירת החוּגא; ובכל מקום היו יוצקים ונוֹגדים ולוֹטשים כלי מלחמה למען הגאולה, וכלי שיט שמהלכים לאורך החוף היו באים וטוענים אותם.

והיו מבריחין את המכס בחביות, בתיבות ובסַלים.

ובכל מקום נמצאו אנשי־לבב, שהיו מקבלים פּניהם ומטמנים אותם ואת עפר־השריפה וכדורי־המוות עמהם במקום של בטחון, עד בוא המועד שיעד האלוהים.

וכיוָן שנתלוָה לאמה לאולנשפיגל בכל דרכיו, ושֵם נצחונו לפניו יהלך בכל אתר ואתר, היה גם הוא מאמין, סו"ס, לפי תומו בכוחו וגבורתו, וכיוָן שזחה עליו דעתו, שׂשׂ אלי קרב וגידל לו זקן. ויכנהו אולנשפיגל בשם “לאמה כפיר־אריות.”

אלא שלא עברו ד' ימים, וחלשה דעתו של לאמה מחמת חתימת־הזקן שהיתה מדגדגת לו דגדוג גדול, ובא אצל הגלָב, שהעביר את התער על פּניו, ואולנשפיגל חזר לראותן כקדמותן, שופעות ועגולות ומפיקות־זיו, כגלגל של חמה, שנתפּטמה פּיטום של אש.

וכך באו לשטוֹקם.

כח.    🔗

בשטוקם הניחו איש את חמורו ועם חשיכה הגיעו לאנטוורפּן.

אמר אולנשפיגל ללאמה:

“הרי לפניך כרך גדול, שהעולם נתן בו את כל שפעת־טובו: זהב וכסף, ומיני מגדים, ועורות מוזהבים, ומרבדים של גוֹבּלין, ואריגים, ופלוּסין ופשתה ושיראין; מיני קיטניות ואפונה, דגן ותירוש, בשר וקמח, ועורות ממולחים, ויין לוּבן ונאמוּר ולוקסמבורג, ולייז', ולאנדטוויין של בריסל וארשוט, ומיני יין של בוליי, שכרמיה מגיעים עד שער דה לּא פּלאַנט אשר עם נאמור; ומיני יין של ארץ הרינוס ואספּמיא ופורטוגאל, ויין־צימוקים של ארשוט, שקוֹרין לאנדוֹליום, ומיני יין של בורגונד ומאלואזיה, ושאָר מיני יין לרוב. ורחובות־החוף מלאים פּרקמטיא מכל טוּב. עשירוּת מופלגת זו, מברכת־הארץ ויגיעת־האדם, – היא שמושכת לכאן את כל תפארת היוֹצאָניות מן המסוּלָתות שבעולם.”

אמר לו לאמה: “רואה אני שאתה שרוי בעולם הדמיון.”

אמר אולנשפיגל:

"במחיצתן של הללו אני עתיד למצוא את השבעה. שנאמר לי:

בדמע ודם ואבדן חַפּש את השבעה! –

ומי עוד מקור דמעה ואָבדן כריבות יוֹצאָניות אלו? וכי לא אצלן מאַבדים הגברים הסכלים והאמללים את יקר זהוביהם המתנוצצים כעין הקָלָל והמצלצלים בצללי שמע, ואת תכשיטיהם ושרשרותיהם, וטבעותיהם, וחוֹזרים ריקים ואין־לבוש, קרועים וערטילאים, כמעט בלא כותונת לעורם; ואותה שעה יושבות הללו ומחלקות ביניהן את שללן! אַיה דמם הסמוֹק והזך, שהיה נוזל בעורקיהם? עתה הנה היה לנזיד של כּרתי! וכי אינם מתנצחים ומתרצחים, בסַיִף ובסכין ובפגיון, כדי ליהנות מגוּפן הנחמד והנעים של הללו? הגוויות העקובות־מדם שמוציאין מכאן – הלא הן גוויותיהם של עלובים, שנשתבשה עליהם דעתם מריבוי האהבה. ראית אב, שיושב סר־וזעף על כסאו, ופיו נמלא גערה, ששערות־שׂיבתו מלבינות ומקשיחות שבעתיים, שעיניו שהוֹבישוּ, המפיקות צער של שכוֹל, מוֹנעות דמעותיהן; ראית אֵם אילמת־מלדַבֵר וחיוורת כבר־מינן, בוכייה רב בֶכֶה, משל כל יסורין שבעולם דבוּקין בה, – תדע לך מי גרם להם את כל אלה? היוצאָניות הללו, שאין להם בעולמן אלא המַרהֵבה והמַדהֵבה, אהבת־עצמן, ואהבת־הממון, ובגימוניות של זהב אשר למותניהן אוסרות הן את כל המין האנושי, ההוגה והעמל והמתפּלסף. אכן, שם מסתתרים השבעה, ואנו הולכים, לאמה, אל היוצאָניות. אפשר גם אשתך שם; אם כן, יהא זה לנו משנה־ציִד!"

אמר לאמה: “נעניתי לך.”

והימים ימי יולי, ימי שלהי־דקייטא, שעה שחמה מסמיקה עליהם של עצי הערמונים, צפּרים אומרות זמר בראשי אילנות, ואין לך יתוש, ואפילו הוא קטן שבקטנים, שאינו מזמזם מרב תענוג בתוך הדשא השחוּן.

ברכינת־ראש הלך לאמה בצדו של אולנשפיגל על פּני חוצות אנטוורפּן והיה טוען גופו לעיפה, משל היה זה בית־מידות.

אמר לו אולנשפיגל: "לאמה, ניכר אתה שהנך שרוּי בעצבוּת; ואינך יודע, שאין בעולם דבר שמשחית עור־בשרו של אדם יותר מן העצבוּת? אם תתמיד בה, סופך שעוֹרך מתקלף ומתנשל עליך רצועות־רצועות. ויהא זה דיבור נאה שידברוּ הבריוֹת: “לאמה המקולף.”

אמר לאמה: “אני רעב.”

אמר אולנשפיגל: “בוא ונאכל.”

מיד הלכו שניהם לבי־מזיגה שב“מורד ישן” ושם אכלו לביבות מטוגנות ושתו שיכר משובח כאוַת כרשׂם. ולאמה לא גנח עוד.

אמר לו אולנשפיגל: “ברוך השיכר הטוב, הנותן בנפשך מזיוָה של חמה, שפּניך שׂוחקות, וכרשך מפרכס. חביבין עלי בני־מעיך כשהם שׂשׂים ומרצדים מריבוי התענוג.”

אמר לאמה: “בני, משׁנה־משׂוֹשׂ היו שׂשׂים בני־מעי, אילו מצאתי את אשתי.”

אמר אולנשפיגל: “אם־כן, נלך ונחפּשנה.”

קמו והלכו לשכוּנה אחת שבשלדה התחתית.

אמר אולנשפיגל: “ראֵה־נא בית זוּטא זה שכוּלוֹ עץ, שחרכּי חלונותיו נאים, זגוגיותיהם קטנות; הסתכל בוילונות צהובים אלה ובפנס אדום זה. כאן, בני, מאחרי ארבע חביות, – אחת של ברוינביר, אחת של אוּטצט, אחת של דובל־קוט ואחת של אַמבּוּאַז – מושלת בכיפּה הפּונדקית יפת־התואר, והיא בת חמשים אם לא למעלה מזה. כל שנה שמתוֹספת לה מעלה פּימה אחת על כסליה. נר דלוּק שם על גבי אחת החביות, ומקוֹרת־הגג משתלשלת עששית, ואור וחושך משמשים לסירוגין: החושך – לאהבים, והאור – לאֶתנן.”

אמר לאמה: “משמע, בית־מנזר הוא לנזירוֹת השטן, וקלוֹנית זו – מטרוניתא שלו.”

אמר אולנשפיגל: “אמנם כן, בשם האָדון הגדול בעל־זבוב מוליכה היא בדרך החטא ט”ו עלמות זיוותניות ואהבתניות. כאן נותנים להן מחסה ומזונות, אלא שהשינה אסורה עליהן שם."

אמר לאמה: “הידעת את בית־המנזר הזה?”

“רוצה אני לבקש שם את אשתך. נלך!”

אמר לאמה: “לאו! שחזרתי בי ואיני הולך לשם.”

“האמנם תעזוב את רעך, שיהא שרוּי ביחידוּת בקרב בנות־עשתורת אלו?”

אמר לאמה: “ובכן, אל ילך לשם.”

“ואם אף־על־פּי־כן אנוס הוא לילך לשם, על מנת שימצא את השבעה ואת זוּגתך שלך?”

אמר לאמה: “מוטב שאשכב לישון.”

“ואף־על־פּי־כן, בוא!” – אמר אולנשפיגל, פּתח את הדלת ודחף לו ללאמה שילך לפניו. – הבט וראֵה פּונדקית זו, שיושבת מאחרי חביותיה בין שני נרות דלוּקים מזה ומזה. החדר גדול ורחב־ידיים; ותקרתו עשויה עץ אלון שהשחיר ומרישים שנתפּייחו; מסביב – ספסלים חיגרים ושולחנות נכי־רגליים, ועליהם – כוסות, לגינין, גביעים, כוּזים, קנקנים, צלוחיות, בקבוקים, קיתוֹנוֹת ושאָר כלי־משקה. גם באמצעיתו של החדר – שולחנות וכיסאות, ועליהם – שביסי־נשים, גימוֹניות, מנעלים של קטיפה, חמתי־חלילים, אבוּבין ומצלתיים. בקרן־זוית – סולם לעלות בו לדיוטא העליונה. אחד גיבן, גוּץ וקרח, פּורט על מַכּושית, שכרעיה של זכוכית, העשויה לפוֹזֵז קולו של כלי־השיר. שלח רגליך במחוֹל, בטנוּני שלי! הרי לפניך ט“ו יוֹצאָניות יפות־מראה. אלו ישוּבות על גבי השולחנות, ואלו רכובות על גבי כיסאות, ברך מכאן וברך מכאן, קצתן זקופות, קצתן כפופות, קצתן שעוּנות על מרפּק, מהן שנתפּרקדו, מהן שנצטודדו, אשה כחפצה, ולבושן אדום, או לבן, זרועותיהן חשופות, וכיו”ב – כתפיהן ושדיהן עד טבורן. תמצא כאן מכל המינים, ואין אתה צריך אלא לָבוֹר אחת מהן! יש מהן, שאוֹר־הנרות, המלטף שערותיהן הזהבוניות, משרה בצל את עיניהן הכחולות, שאִי אתה רואה בהן אלא נצנוצים של זיו לחלוּחי ויש מהן שתולות עיניהן בתקרה ולקול נבל מזמרות באַלאַדין בלשון אשכנז; ויש מהן בעלות אברים ובעלות בשרים, שחַמתיות, הומיות וסוררות, בלא שום בוּשה כלל, מגיחות לקרבן כוסי־כוסות של יין־אַמבוּאַז, פּושטות לראוָה את חמוקי זרועותיהן, החשופות עד כתפיהן, ואת שמלותיהן, שהמגוּלה מרוּבה בהן על המכוּסה, שתפּוחי שׁדיהן מבצבצים משם, ובמצח נחושה מצווחות בקול גדול, בזו אחר זו, או כולן בבת־אחת. הסכת ושמע!"

“הבוּז לכסף היום! כי אהבה חפצנו, אהבה כבחירת לבנו,” – קראו היוֹצאניות הנאות – “אהבת נער ואהבת בחור, ככל אשר נחמוד בלבנו, חינם אין כסף.” / “אשר חנָנוֹ הטבע אוֹנים של גַברוּת ועשאו זָכָר הראוי־לשמו, יקום נא ויבוא אצלנו היום, למען אהבת הבורא ואהבתנו אנו.” / “אתמול יום של אֶתנן, היום יום־של־אהבה!” / “מי מבקש לשתות צוּף משׂפתי־פּינו? עדיין רטוּבוֹת הן מלחלוחיותו של קנקן! יין ודוֹדים, – היש לך יום־טוב גדול מזה!” / “הבוז לאלמנות השוכבות בגפּן, שאָנו נַפקניות אנו! יום של צדקה לנו היום! לבעלי־העלוּמים, הגברתנים והזיוותנים אנו פּושטות זרועותינו! הבו משקה!” / “יקירתי, ולא לקראת נפתולי־האהבה הולם לבבך את הלמוּת התוֹף המעורר לקרב? איזה ריגוּש! שעת־הדוֹדים הנה היא באָה! מתי יבואו אלינו אותם שלבם מלא וכיסם ריק?” / “ואינכן חשות מראש את עלילוֹת־התענוגים שנכונו לכן? מה בין בחור גיז לבין האדון המארק־גראוו? שרוּם־מעלתו המארקגראוו משלם בפלורינין, והבחור הגיז – בנשיקות פּיהו. יחי הגיז! מי יקים מעפר מת, מקבר ירים ברמינן?”

כה דיברו הצעירות, החַשׁקניות והנעלסות שביוצאָניות.

אך היו בהן אחרות, שפּניהן צנומות, וכתפיהן גרומות, שעשו גופן כמין פּרקמטיא של קמעוני ומצרפות פּרוטה לפרוטה ממימכר בשרן המצומק. והיו הללו מרטנות בינן לבין עצמן:

“וכי משוּם שמצויות זונות חמדניות, שהולכות אחרי שרירות לבן במיני חֶפציוֹת משונות, נסכיל אנחנו לוַתר על מחיר ואֶתנן באומנותנו זו שמפרכת את בעליה? אם נכנסה בהן רוח־שטוּת, יבוּשׂם להן! אנו – דעתנו מיושבת עלינו. מוחלות אנו על הכבוד להתפּלש, כמוֹתן, לעת זקנה קרועות ובלואות בשער האַשפּוֹת! מיקח אנו לוקחות, לפי שמימכר אנו מוכרות. ונפקא דְמַגָן מַגָן שַוויא! כל הזכרים שבעולם, כולם עד אחד, מוּקצים מחמת מיאוּס ומחמת עיפּוש, זוללים וסובאים, חזירים מגושמים, שיכוֹרים מטונפים! בשלהם כל המאֵרה והפּורעניות שבאו על הנשים, בשלהם בלבד!”

אך הצעירות והנאות שבהן אָטמו אזניהן משמוע דבריהן של הללו והיו אוכלות ושותות ומַגביהות קולן: “התשמעו קול פּעמוני־המוות, המנסר ובא מראש בית־היראָה! אש־להבה אנו! מי יקים מעפר מת, מקבר ירים ברמינן!”

כיוָן שראָה לאמה בבת־אחת שפעת נשים מרובה כל־כך, מהן שחַמתיות, מהן זהבוֹניות, מהן נוצצות ורעננות, מהן נוֹבלות ומצומקות, נתבייש, המיך עיניו וקרא בקול:

“אולנשפיגל אַייך?”

“נפטר, מחמל־נפשי!” – נענתה ריבה אחת שמנוּנית ותפשתוֹ בידו.

“נפטר?” – קרא לאמה.

“נפטר לבית־עולמו, – אמרה זו, – לפני ג' מאות שנים, בצוותא עם יעקובוס דה קוֹסטר ואן מאארלאנד.¹⁰⁰”

אמר לאמה: “הרפּי ממני ואַל תמשכיני! אולנשפיגל אייך? חוּשה־נא לעזרת רעך! אם אִי אַת מרפּה ממני, הריני קם והולך מכאן תיכף ומיד!”

אמרו הבתולות: “לא תלך!”

חזר לאמה וקרא תמרורים:

“אולנשפיגל! אייך, בני?… אשה, אַל תמשכיני ככה בציצית־ראשי; בנאמנות אני אומר לך, כי לא פּאָה נכרית היא. הצילו! וכי לא אדומה אוזני כל־צרכה, שאַת מורטת אותה שתהא סומקים טְפֵי? והרי לך עוד אחת שנטפּלה אלי להציקני! יסורים אַתן גורמות לי. אוי לי, מה הַטִיחָה הזאת שֶטָחין עכשיו את פּנַי? והאספּקלריה? אָכן, נתפּחמו פּנַי כשוּלי־קדירה! כעס גדול אני מתכעס, אם אינכן חדלוֹת! מידה מגוּנה היא בכן התעללות זו שאַתן מתעללות באיש עלוּב. הרפּו ממני! וכי עתיד דשן לבוא בעצמותיכן, אם תמשכוני במכנסי ותטלטלוני רצוֹא ושוֹב כְבַכְיָר זה שבנוּל. העבודה, שסוף־סוף אני מתכעס!”

והיו הריבות מקנטרות אותו וסונטות בו:

“הוא יתכעס, צדיק תמים זה! מוטב שתמלא צחוק פּיך ותשיר לנו שירי־דוֹדים.”

“מילא, אָשירה לכן מיד שיר־דודים אחד, אם רצונכן בכך. אך אנא, הרפּו ממני.”

“את מי תאהב מכולנו?”

“אף לא אחת מכן. לא אותך, ולא שום אחת מן השאָר. הנה אני בא בקובלנא עליכן לפני הרָשוּת, ואַתן סופגות מלקות.”

“הו, הו! – קראו הבתולות, – מלקות? ואם אף־על־פּי־כן אנו מקדימות ומנשקות לך על־כורחך?”

“אותי?” – קרא לאמה.

“אותך!” – ענו כולן בבת־אחת.

ומיד עטו אליו כולן, היפות והכעורות, הנוצצות והנובלות, השחַמתיות והזהבוניות, תלשו מגבעתו מעל ראשו והשליכוּה אל־על, הפשיטוהו את מעילו והטילוהו הצדה, ובכל מאמצי־כוחן היו מחבקות ומגפפות אותו ומעתירות נשיקותיהן על לחייו, על כרסו, על גבו.

ישבה הקלוֹנית בין שני נרותיה הדלוּקים מזה ומזה וגעתה בצחוק.

“הצילו! – צעק לאמה, – הצילו! אולנשפיגל, בואָה־נא והָנֵס מעלי את כל משלחת הפּרוצות הנוראות הללו! הרפּו ממני! אי אפשי בנשיקותיהן! שבעל־אשה אני, השבח לאלוהים, וכל חֵילי משוּמר לאשתי.”

קראו הבתולות ואמרו:

בעל אשה! אתה, שמשוּפּע בבשרים הרבה, כלום לא יימצא בך לאשתך די שִׂפְקָה? הבה־נא גם לנו חתיכה! אשה נאמנה – אַשרֵי בעלה; בעל נאמן – תרנגול מסוֹרס טוב הימנו! ישמרך האלוהים! קום ובחַר, שאם לא כן אָנו מַלקין אותך לאלתר!"

אמר לאמה: “לא אבחר!”

אמרו לו: “בחר!”

אמר להן: “לאו!”

יצאָה ריבה אחת, זהבונית ובעלת־נוֹי, ואמרה: “שמא בי חשקת? שא עיניך וראה, שטובת־חן אני ואוהבת את אוֹהבי.”

אמר לאמה: “הרפּי ממני!”

יצאָה ריבה חננית, ששערותיה שחורות, והיא שזופת־עור וחוּמת־עיניים, וכל כולה כאילו שקדו מלאכי־עליון לחטוֹב גזרתה, ואמרה: “שמא בי חשקת?”

אמר לאמה: “איני אוהב דובשניות.”

“ושמא בי? הלא חשקת בי?” – שאלה ריבה שוֹפעת־בשרים, שמצחה מכוּסה שער כולו, גביניה עבוּתים ומצומדים, עיניה גדולות ועמוקות, ושפתיה בלומות כצלופחין ואדומות כאש־להבה, וכן פּניה, צוארה וכתפיה.

אמר לאמה: “איני אוהב גבינים שנתלהטו באוּר!”

קפצה כנגדו נערה כבת ט"ז, שפּניה כפני סנאי, ואמרה: “קחני נא!”

אמר לאמה: “איני אוהב מפצחי־אגוזים.”

קראו הריבות ואמרו: “בדין הוא להלקותו! בשוֹטים משוּבחים, שרצועותיהם עוֹר מיובש. הלקאָה הראויה לשמה! הגס שבעורות־אנוֹש אינו עשוי לעמוד בפניהן. צאינה, הבנות, וקחנה עשרה שוטים של בעלי־עגלות וחמרים!”

“הצילני, אולנשפיגל!” – זעק לאמה.

אך אולנשפיגל לא נענה.

“רשע!” – אמר לאמה והיה משיט עיניו אילך ואילך ומבקש את ידידו.

הביאו שוֹטים, ושתי ריבות החלו לפשוט מעל לאמה את מקטורנו.

אמר לאמה: “צר לי עליך, שוּמני העלוּב! כמה יגיעות יגעתי עד שאגרתיך פּימה על כסל, ועכשיו, מן־הסתם, יסירוך במדוּשות שוטיהן. אך אִי לכן, נשים אכזריות, ששוּם טובת־הנאָה לא תהא לכן מִמִשְמַנַי שלי, שאפילו למעשה־רוטב לא יִכשרו!”

“נרות של חלב אנו עושות ממשמני בשרך. ולא כדאי לו לאדם שיהא לו מאֹור בחינם? ולימים, כשאָנו אומרות לבריות, שהנרות הללו שוֹטים עשאום, והיינו לשוֹטוֹת בעיניהם. ואנו נתעקש בדעתנו ונהַמֵר עמהם, וגם זכה נזכה. הטבילוּ השוֹטים בחוֹמץ! הנה הופשט המקטורן מעליך, והאורלוגין של יעקוב הקדוש משמיע קולו. השעה התשיעית ממשמשת ובאָה. ועכשיו אם יהלום מורה־השעות הולם־פּעם אחרון, ואתה מוֹנע עצמך מן הבחירה, מיד אנו מלקות אותך!”

אמר לאמה ולבו כמעט שָמַט מגוֹדל הפּחד: “חוּסוּ־נא, רחמו עלי, שנדרתי אמונים לאשתי האומללה, ואני מקיימוֹ, אף־על־פּי שפּשעה בי ועזבתני למעצבה. אולנשפיגל, מחמל־נפשי, הצילני־נא!”

אך אולנשפיגל לא בא.

אמר לאמה לנפקניות: “ראוּני שאני מתאבק בעפר רגליכן; היש נמיכות־רוח גדולה מזו? ולא עדוּת מובהקת היא, שאני מעריץ את יקר חין תפארתכן, כירא־שמים שמעריץ קדושי־עליון? אשרי הרוָקים שיכולים להתענג על חמודותיכן! זהו גן־עדן בלא שום ספק; אך במטותא מכן, אַל־נא תכוּני.”

פּתאום נשמע קולה הרם והאימתני של המַטרונית, שנתמצעה לה בין שני נרותיה הדלוּקים מזה ומזה, לאמור:

“עלמוֹת! בשם אדוני ואלוּפי השטן הגדול השבעתיכן, שאם רגע כמימרא אִי אַתן מצליחות, בדרכי־נועם ופנים שוֹחקות, להביא האי גברא למקום של טובה, דהיינו לערש־דוֹדים שלכן, הרי מיד אני קוראָה לכאן את שומרי־הלילה, וכולכן כאחת סופגות מידיהם מלקות, במקומו. אִי אַתן ראויות לשם יעלות־האהבים, אם כברכה־לבטלה ניתנו לכן שפתיים חמדניות, ידיים תאוותניות ועיניים להטניות, שכל עיקרן לא נבראו אלא לגרוֹת יצרם של גברים, כאוֹתן גוּמרוֹת־לילה שמושכות לזכרים שלהן, אף־על־פּי שאין להן לתכלית זו אלא גחַלתן היוקדת בלבד. בלא שום רחמים יהיו מלקין אתכן ורוֹדים בכן על שום איוַלתכן!”

נתחלחלו הבתולות, ולבו של לאמה עלץ בקרבו.

אמר להן: “כך יאה לכן וכך נאה לכן, בנות־חַיִל! ועכשיו מה זמירות אַתן מנעימות על שוטים ועקרבים כל כיו”ב? בעצמי אלך ואקרא לשומרי־הלילה! המה יקיימו את המצוָה ויהיו רוצעין אתכן, ואני אסייעם, ותגיל עלי נפשי."

מיד כרעה לפניו נערה זיוותנית כבת ט"ו וקראָה: “אדוני, ראֵני שאני מתאבקת בעפר רגליך בנמיכות־רוח! אם תקשיח את לבך, ולא תבחר אחת מאתנו, הריני סופגת מלקות בעבורך, ועתידה המטרונית להשליכני לצינוק מתחת לשלדה, שקירותיו דוֹלפים, ופת קיבר יהיו מזונותי.”

אמר לאמה: “המטרונית! ואמת הדבר שעתידים להלקותה בעבורי?”

אמרה לו:

“עד זוב דם!”

נסתכל לאמה באותה נערה ואמר: “רואה אני, שרעננה אַת וריחנית; חמוקי כתפיך עולים מתוך שמלתך כעלי־החבצלת, ואיני רוצה שעוֹר־חמוּדוֹת זה, אשר דם עלומים זורם מתחתיו, יִכאב עליך מצליפות־השוט; שעיניך, הרושפות רשפי אש־הנעורים, יהיו זולגות דמעות ממכות שיש בהן כדי להכאיב, וגופך, שגוף של אַילת־אהבים הוא, יאחזוהו צמרמורין מחמת הצינה שבבוֹר־כלא. אשר על־כן מוטב שאבחר בך, ולא אביאך, חלילה, לידי ספיגת מלקות.”

עמדה הנערה והוליכתו עמה.

וכך, מפּאת טוב־לבו והמון־רחמיו, בא גם הפּעם לידי עבירה, כמשפּטו כל הימים.

אותה שעה היו אולנשפיגל וריבה אחת בעלת־נוֹי, ששערותיה השחורות סדורות לה תלתלים, ניצבים זה מול זה. היתה הנערה עומדת דמומה, תולה פּעם בפעם עיניים גנדרניות באולנשפיגל ומשׂימה עצמה כאילו דעתה מסולקת הימנו.

אמר לה: “אהביני!”

אמרה לו: “אותך, ידידי המופקר, שאינך הולך אלא אחרי יצרך שבאותה שעה?”

אמר לה: “משל לצפּור שחולפת ביעף מעל לראשך, שרה את שירה ופורחת לה. כמוני כמוה, יקירתי! רצונך שנשיר יחדיו?”

אמרה לו: “הן, שירים שיש בהם שחוק, ויש בהם דמעה.”

ותפּול על צוארו.

עוד שני הידידים מתפּוגגים מריבוי התענוג איש איש בחיק חשוּקתו, ולפתע־פּתאום, בשאוֹן־עליזים, באִיצה ודחיקה, בקול זמר וקול שרקה וקול מִרְזָח ונַבלוּת־הפּה דיחקה עצמה לתוך הבית פּנימה חבורה של ציידי־ירגזין, שבני אנטוורפּן קורין להם messevanger, ובידיהם אבובין וטנבורין. והיו עמהם שׂקים וכלובים מלאים מאותן צפּרים דקות שניצודו, וינשופים, שהיו מסייעים אותם במלאכתם, ריווחו מחמת האור את עיניהם הצהבהבות.

והיה מניינם של אותם ציידים כמו עשרה איש, כולם חכלילים ונפוחים מיין ומשיכר, ראשיהם מיטלטלים, ורגליהם כושלות. וכל־כך הגדילו לצרוח בקולותיהם הגסים והניחרים, שמרוב בהלה היו הבתולות מדמות בנפשו, כי חיתוֹ־טרף הן הגועשות ביער, ולא אנשים מן היישוב השרויים בין כותלי־בית.

והיו הריבות מוסיפות לדבר כקודם, בזו אחר זו וכולן יחדיו, ואמרו:

“אי אפשי אלא במי שחמדתיו בלבי… / אשר נאהבנו – לו ניתן את דודינו. מחר – לבעלי־דַהֲבָא, היום – לבעלי־אהבה.”

וציידי־הירגזים קראו כנגדן ואמרו: “לנו דהבא, ולנו אהבה, – לנו בנות־העגבים! וכל אשר יירתע לאחוריו, תרנגול כרוּת־שפכה טוב הימנו! הנה הנן כנפי־הרננים, ואנו הציידים! צוּדוּ ציִד! האח, בראבאנט, ארץ הדוּכס הטוב!”

עמדו הנשים והתריסו כנגדם דברים של קלסה: “אִי, כמה מכוערים זרבוּבין אלו, שסוֹברים לבלעֵנו! היכן ראיתם שיהו נותנים צפּיחית־בדבש לדבר־אחר? את אשר יבחר לבנו – עמו נתעלס, ובכם מאַסנו! אתם, סירי־הבשר, גרבי־השוּמן, מַשׂמרות שניטל עוּקצם, יתדות שהעלו חלודה, ריח של זיעה וזוהמא עולה מכם. עקרוּ רגליכם מפּה! לפתחוֹ של גיהינום תזכוּ להגיע גם בלעדינו!”

שמעו הללו והשיבו אמריהם: “בנות־צרפת הללו – כמה בררניות הן היום! אִי לכן מטרוניות אנינות הדעת! ואִי אתן יכולות ליתן לנו את אשר למוּדות הנכן למכור לכל דכפין?”

ענו הריבוֹת: “לאו! מחר אנו כשפחות חרופות לשמשמכם כבנות־הכלבים; היום – נשים בנות־חורין אנו; וצאוּ־צאוּ מפּה!”

הגביהו הציידים קולם ואמרו: “הקץ לדיבורים! מי בכם צמא, יקום ויקטוף התפּוחים!”

ומיד עטו אל הנשים, ולא הפרישו בין צעירה לזקנה, בין נאָה לכעורה. היפות שבנשים, שדעתניות היו, נטלו מכל הבא ביד והיו מטילות בציידים כסאות, קנקנים, לגינין, כוסות, קיתונות, צלוחיות ובקבוקין, שניתכו על ראשיהם של הללו כברד זה, עד שנחבלו ונפצעו ויצאו בשן ועין.

שמעו אולנשפיגל ולאמה את קול המהומה, נטשו את חשוּקותיהן המפרכסות ובאו במרוצה. ראה אולנשפיגל שהאנשים מתכתשים עם הנשים, תפש מטאטא שעמד בחצר, תלש את שבטיו, נתן מטאטא גם ללאמה, ובלא שום חנינה אלא באכזריות־חימה היו השניים חובטים וחובלים בציידי־הירגזים.

ראו השיכורים המוּכים, שכָבד מהם שעשוע זה, ושָבתו ממלאכתם שעה קלה, והמצומקות שבנשים, שגם ביום־טוב זה של אהבה־לשמה, כמצוַת הטבע, לא העבירו על מידותיהן וביקשו למכור במחיר, ולא ליתן בחינם, לא החמיצו שעה זו, וכשפיפונים אלו היו מרתיעות בין המוּכים, מגפפות אותם ומנשקות להם, חובשות לפצעיהם, שותות במקומם יין אַמבואַז, עד שלסוף נתרוקנו ארנקיהם של הללו תכלית הריקנוּת, ומכל הפלורינין ושאָר מעות לא נשתיירה בהם פּרוּטה לפוֹרטה. וכשנשמע קול פּעמון־של־לילה, קמו והשליכוּם אל מעֵבר לדלת־ולמזוזה החוּצה, מקום שאולנשפיגל ולאמה כבר נזדרזו ויצאו אליו.

כט.    🔗

היו אולנשפיגל ולאמה הולכים בדרך העולה לגנט ועם שחר באו עד לוֹקרן. היתה האדמה מסביב מרוּבּצת בטללים, וערפילי־צחר צוננים מרפרפים בחלָלָן של שדות. עבר אולנשפיגל על פּתחו של בי־נפחא ואמר שירה כחוּגא, שהיא צפּור־דרור. מיד נשתרבב בפתח בית־הנפּח ראש־של־שׂיבה מדובלל, וקול ענוֹת חלושה הריע תרועת מלחמה של תרנגול.

אמר אולנשפּיגל ללאמה: “הרי זה Smitte (הנַפּח) וואסטלה, שבימים הוא עושה אתים ומעדרים ולהבי מחרשות, לרבות שׂבכות נאות לחלונותיהם של בתי־היראָה, ובלילות – לוטש כלי־זין לחיילים, שמקדשים מלחמת־מצוָה למען חופש הדעות והאמונות. ניכר בו שמריבוי השקידה לא זכה להתברך בטוּב־מראה ובריוּת־הגוף, שפּניו חיוורות כפניו של בר־מינן ועצבוֹת כשל קנוּסי־מיתה, ורזונו מרובה כל־כך, שעצמותיו מקרעות את עור־בשרו. עדיין לא שכב לישון, מן־הסתם שקד על מלאכתו כל הלילה בלא הפסק.”

אמר להם וואסטלה נפּחא: “בואו בצל קורתי, ואת החמורים הוליכו אל כרי־הדשא אשר מאחורי־הבית.”

עשו אולנשפיגל ולאמה כמאמרו, נכנסו לבית־המפּוח, והנפּח וואסטלה הביא למרתף־ביתו את כל מלאכת לילו, כל החרבות שלטש וכל הכידונים שיצק, ולאחר מכן תיכן לשוליותיו את מַתכוּנתם לעבודת היום.

נתן הנפּח עיניים כהוּיות באולנשפיגל ושאלוֹ: “מה בשורות בפיך על אודות השתקן?”

אמר לו אולנשפיגל: “הנסיך וחילותיו נדחקו מארץ־השפלה מחמת מורך־לבם של שכיריו רודפי־הבצע, שמצווחים ככרוכיא: “Geld! Geld!” – דהיינו: כסף! כסף! – כל אימת שבאָה שעת התקדש־הקרב. קם הנסיך, ועמו אנשי־צבאו המהימנים ואחיו הגראוו לודביג והדוכס לבית צווייבריקן, ואָץ צרפתה להיות לעזר להוגנוטים ולמלך נאווארה¹⁰¹. משם הלך לאשכנז, ובדילנבורג נצטרפו אל חילותיו פּליטי ארץ־השפלה. אתה תהיה משגר את כלי־הזין ואת הממון שאָספת, ואנו נאסור בים מלחמת־מצוָה ליתן חירות לבן־האדם.”

אמר וואסטלה הנפּח: “אני אעשה את השוּמה עלי: יש עמי כלי־זין, וט' אלפים פלורינין. ואַתם, וכי לא רכוּבים על חמורים באתם?”

אמרו לו: “הן!”

אמר להם: “וכי לא שמעתם בדרך שמועה כלשהי בעניין שלושת המטיפים, שנהרגו, נבוֹזוּ, והוטלו אל בין סלעי המאאס?”

“נכונה השמועה! – אמר אולנשפיגל בבטחה יתירה, – אותם שלושת המטיפים שאמרת, מרגליו של הדוכס היו, רוצחים שנשׂכרוּ לו להרוג את הנסיך שוחר־החירוּת. ואנו השניים, אני ולאמה, פּטרנוּם מן העולם. צרוֹר־כספּם הריהו בידינו, וכן כתבי־התעוּדה. ממוֹן זה – אין אנו נוטלים הימנו אלא ליציאותינו בלבד, והשאָר – קודש לנסיך.”

מיד פּיתח אולנשפיגל בהרחבה את מקטורנו ואת מקטורן לאמה ידידו ושלף משם את כתבי־התעודות ומגילות־הקלף. עיין בהם וואסטלה נפּחא ואמר:

נִתְכְּנוּ בהם כל מערכי המלחמה ותחבולות הקושרים. אני משגרם אל הנסיך, ויהיו לי לעדוּת, כי טיל אולנשפיגל ולאמה גודזאק, שני נודדיו המהימנים, הצילו ממוות את נפשו הרוממה. ואת חמוריכם אני מוכר, כדי שלא תתנכרו בהם."

שאל אולנשפיגל את וואסטלה נפּחא: אם לא שלח כבר הבית־דין של זקני־העדה בנאמור מרגלים וגששים להתחקוֹת על עקביהם? והשיבו וואסטלה: “אשר ידעתי אספּר לכם. יום אחד איקלע לכאן נפּח פּלוני מנאמור משלוֹמי־אמוּני הרפוֹרמַטין, לבקשני כביכול שאסייעוֹ במעשה שׂבכוֹת, שַבְשְבוֹת ושאָר תשמישי ברזל של בירה אחת, שעוסקים בבניינה בעיבוּרה של דה־לא־פלאנט. סח לו, לאותו נפּח, שַמָש הבית־דין של זקני־העדה, שכבר נתוַעדוּ אדוניו פּעם אחת ובדקו בחקירה ודרישה פּונדקי אחד, לפי שפּונדקא שלו רחוק ממקום־הרצח כך וכך מאות אמות בלבד. שאלוהו הדיינים, שמא ראה את הרוצחים, או איזה אנשים שנחשדו בעיניו. והשיב: “ראיתי כפריים וכפריות רכובים על חמורים, שנשתהו ליד פּתחה של פּונדקא שלי וביקשו משקה ומעל חמוריהם לא ירדו; והיו מהם שירדו ונכנסו פּנימה, ושם היו שותים, גברים שבהם – שיכר, נשים ונערות שבהם – תֶמֶד; ראיתי שני כפריים, יראים ושלמים, שהיו מסיחין בעניין האוֹראני, ואומרים שדין הוא לקצץ קומתו לערך אמה אחת.” – כאן שרק הפּונדקי ועשה תנועה בידו כאדם שנועֵץ סכין בצואר זולתו, והוסיף ואמר: “לכשתגיע שעתה של רוח־הפּלָדוֹת, אני מסייעכם בחשאי, שיש עמדי לעשות כן.” נסתיימה עדוּתו, ופטרוהו לביתו. ומן־הסתם לא שהתה הרָשוּת, אלא נזדרזה ושיגרה הוראות מסוימות אל הסרים־למשמעתה; ומאחר שאמר הפּונדקי, כי לא ראָה אלא כפריים וכפריות רכובים על חמורים, הרי הדעה נותנת שמעתה יהיו תופסים לכל רוכבי־חמורים. והנסיך נצרך לכם, בנַי.”

אמר אולנשפיגל: “קום מכוֹר את החמורים ואת כסף־מחירם גנוֹז לטמיונו של הנסיך.”

והחמורים נמכרו.

אמר וואסטלה: “עכשיו ראוי לכם שתהיו תופסים אומנות חָפשית ולא תשתעבדו לשום אגודה של אומנים. היודע אתה לעשות כלובים לצפּרים ומלכודות לעכברים?”

אמר אולנשפיגל: “לשעבר עסקתי במלאכה זו.”

“ואתה?” – פּנה וואסטלה אל לאמה.

אמר לו: “אני אמכור חליטות ולביבות של סוֹלת בשמן.”

אמר וואסטלה: “בואו עמי! הנה כלובים ומלכודות שנשלמה מלאכתם, והנה כלי־אומנוּת וחוּטין של נחושת, לתקן בהם ישנים ולעשות חדשים. את כל אלה הביא אלי אחד ממרגלי, והרי הם שלך, אוּלנשפיגל. ואתה, לאמה, הנה לפניך כירה קטנה ומפּוּח, והריני נותן לך קמח־סולת וחמאָה ושמן, ואתה מלבב לביבותיך וחולט חליטותיך ומוֹכר בשוּק.”

אמר אולנשפיגל: “בעצמו יאכלן.”

שאל לאמה: “מתי אנו מתחילים?”

והשיבוֹ וואסטלה: “תחִילה תסייעוּני לילה אחד, או שניים, במלאכתי, שהיא מרובה ביותר ולבצענה יחידי לא אוּכל.”

אמר לאמה: “אני רעב! יש כאן דבר־של־מאכל?”

אמר וואסטלה: “יש לחם וגבינה.”

שאל לאמה: “וחמאָה אָין?”

אמר וואסטלה: “חמאָה אָין.”

שאָלוֹ אולנשפיגל: “ויש עמך שיכר או יין?”

והשיב לו: “איני מצוּי אצל מַשקאות, אך אם רצונכם בכך, אני הולך לפונדקא “אל הקאָת” הסמוך לביתי, ומביא לכם.”

אמר לאמה: “אדרבא! גם קותלי־חזיר תביא לנו.”

הציץ וואסטלה בלאמה הצצה שבשאָט־נפש ואמר לו: “אעשה כרצונכם.”

מכל מקום הלך והביא שיכר וקותלי־חזיר. שׂשׂוּ בני־מעיו של לאמה והיה זולל זלילה כפולת־שמונה. שאַל: “ומתי אנו מתחילים במלאכה?” והשיבוֹ וואסטלה: “הלילה הזה. אך שב־לך כאן בבי־המפּוח, ואַל תתיירא מפּני השוויליות שלי, שכוּלם רפורמַטין מהימנים כמוך.”

אמר לאמה: “תנוח דעתך שהנחת את דעתי.”

עם חשיכה, אחרי שנשמע קול פּעמון־של־לילה, והדלתות הוגפו, ירד וואסטלה, ועמו אולנשפיגל ולאמה, למרתף ביתו, העלה משם לבי־מפּוּחוֹ צרוֹרי־צרורות של כלי־זין, ואמר: “הנה עשרים ארקיבוזין שצריכים תיקון, שלושים חדוּדי־כידונים שצריכים לטישה, ועופרת לאלף כדורי־שריפה שצריכים יציקה, ועכשיו בואו והיו בעזרי.”

אמר אולנשפיגל: “בשתי ידי, וחבל שאין לי ארבע!”

“וגם לאמה יסייענו?” – שאל וואסטלה.

“הן,” השיב לאמה בקול יגון־ואנחה וכמעט צנח ונתנמנם, מחמת ההפלגה שהפליג במאכל ומשתה.

אמר לו אולנשפיגל: אתה תתּיך את העופרת."

היה לאמה מַתּיך את העופרת ויוצק כדורי־שריפה ומשגר עיניים של זעף אל וואסטלה נפּחא, שאנסוֹ להיות עֵר, שעה שברכיו נתרשלו ושינה חוטפתו. בכעס שתקני היה יוצק את כדורי העופרת, ומתאַוה בלבו לקום ולשפּוך עופרת רותחת על ראשו של וואסטלה זה – אלא שכבש את כעסו. וכשהגיע חצי־הלילה, ואולנשפיגל וּואסטלה עדיין היו לוטשים באורך־רוח את קני־הרובים וקני־השריפה וחדוּדי־הכידונים, הכריעתוֹ עייפותו ויצא מן הכלים; מיד פּצה פּיו ובקול מצפצף נשא מדברותיו, וכה אמר:

“הנה כחַש בשרך ופניך מוֹריקוֹת, וכל־עצמך תָשיש ורָשיש; וכל־כך למה? לפי שפּתי אתה, המאמין בכוָנותיהם הטובות של נסיכים ונגידים, שוֹעים וקוֹעים, שכל מה שעושים עושים, כביכול, לשמה, ובמסירות־נפשך להם אתה נוהג זלזול בגופך, שהוא נאה ואצילי, אלא שהדחקוּת מנַוולתוֹ. לא לכך בראוֹ אדון עולם בזיווּג עם האדונית התוֹלדה! תדע לך, כי כדי שלא תפּח נשמתנו, אשר היא הרוח החיה, הריהי צריכה לשיכר, ליין, לקותלי־חזיר, לקיטניות, לשוֹר אָבוּס, לנקניקין ולמנוּחה, ואתה, אתה מקיים את נפשך בלחם הקלוקל, במַים־לחץ, ובאֶפֶס־שינה…”

נשתומם אולנשפיגל ואמר בעגמת־נפש: “אינוֹ יודע מהו סח!”

נתרתח לאמה וקרא: "יודע אני גם יודע! והריני אומר לך, כי משוגעים אנו וחסרי־דעה, – אני ואתה ואולנשפיגל, כולנו כאחד, – שאנו מַכהים עינינו לטובת־הנאָתם של כל אותם נסיכים ושלטונים, שהיו מלעיגים עלינו, אילו ראוּנוּ, היאך אנו נימוֹקים מריבוי היגיעה שיגענו ללטוֹש להם קני־שריפה ולצקת כדורי־מוות. ואתה שעה המה סוֹבאים יין של צרפת בגביעי־זהב של אשכנז, וזוללים תרנגולים מסוֹרסים בקערות של אָבץ מאנגלטירה, ולא איכפּת להם כלל שמשׂנאיהם קוצצים רגלינו בחרמשיהם ומשליכים אותנו לבוֹר־המוות, בעוד עינינו מפלבלות בחלל־האויר ומבקשות את האלוהים, אשר הגדיל חסדוֹ עליהם ליתן להם עוז ומשרה. והלָלוּ, שלא משלומי אמוני הריפוֹרמַציוֹן הם, ולא מבית־מדרשו של קאלווין, לא מאנשי כת לותר, ולא מחסידי דת רומי, אלא סתם סַפקנים ופקפקנים להנאָתם, שקוּדים בינתיים לקנות לעצמם גלילות ואיפּרכיות מקנת־כסף, או ללָכדן בזרוע; אוכלים בכל פּה מטוּבם של נזירים וכוהנים ובתי־כמרים; ואין דבר שמתאַוים ואין להם: גם עלמות, גם נשים, גם יוצאות־חוץ. מגביעי־זהב שותים הם לשכרה, לבדיחוּת דעתם שאין לה שיעור, לאיוַלתנו, סכלוּתנו ופתיוּתנוּ שאין להן קץ, ולכל שׁבע התועבות שבלבם, הו וואסטלה נפחא, שהם מַתעיבים בסמוך לחוטמך, אשר מידת רזונו כמידת דבקוּתך. שׂא עיניך וראֵה שדוֹת־בר וכרי־דשא, שפע תנובות ופרי מגדים, ובהמה וצאן, וחיתוֹ־יער ועוף השמים, קיכלים ענוגים וגבתוֹני־גנים נחמדים־למראה, וראשים של חזירי־יער ושוֹקיים של יחמוּר, – הכל להם: הציִד והדגָה, היבשה והים, – הכל־בכל־מכל־כל! ואתה מכלכל נפשך בלחם ומים, ואנו מתייגעים כאן בשבילם – בלא שינה, בלא מאכל ובלא משתה. וכשנמות, יבעטו בפגרינו ויאמרו ליוֹלדותינו: “צאינה והעמדנה לנו אחרים, שהללו לא יצלחו עוד לשמשנו.”

והיה אולנשפיגל מחריש מלדבר וגוֹעה בצחוק, ולאמה נושף ומנשף בגוֹדל חרונו, ורק וואסטלה תפס לשון של נוֹעם ואמר לו בנחת:

“דברים של קלוּת־ראש דיברת. לא בשביל קותלי־חזירים וגביעי שיכר וגבתוני־גנים אני חי, אלא בשביל רעבוני וצמאוני לחופש הדעות והאמונות; והלא היא גם תכלית־חייו של הנסיך; שויתר על שפעת נכסים ועל שלוַת השקט ואושר פּרטי, כדי להעביר מארץ־השפלה את ממשלת הזדון ותלייניה. מה הוא עושה כך, אף אתה עשה כך, ותן דעתך להסיר משמַניך מעליך. לא בפימה עלי כסל יִוָשע עם, אלא בגאון וגבורה ואורך־רוח, שאדם מקבל באהבה תלאות ופגעים עד יום מותו. ועתה, אם חפצת לישון, לך־לךָ ושכב.”

נתבייש לאמה ולא הלך.

עמדו שלשתם והוסיפו ללטוש כלי־זין ולצקת כדורי־שריפה, עד שעלה עמוד־השחר. וכך עשו שלושה ימים.

לאחר מכאן, לעת לילה, הלכו לגנט ושם היו מוכרים כלובים לעופות ומלכודות לעכברים ולביבות שקוֹרין koekjes־ olie

נשתהו במֶלְסְטָאה, היא “עירת הריחיים”, שמארבע רוחותיה נראים למרחוק גגותיה האדומים, והסכימו ביניהם, שבימים יהא כל אחד מהם עוסק בפרנסתו, ובערבים, בטרם יישמע קול פּעמון־של־לילה, יזדמנו לפונדק אחד שקרוּי “הברבור”.

לאמה, שמצא קורת־רוח בעיסוּקוֹ, היה מהלך בחוצות גנט ומוכר לביבותיו וחליטותיו. ואגב־כך מחפּש את אשתו, מפליג בלגימה ואוכל אכילה גסה.

הלך אולנשפיגל והביא את אגרות הנסיך ליעקוב סקולאפּ, שהוסמך לחכמת הרפוּאָה, לְלִיוֶן סמיט, שנתמַחַה באומנות החייטים, ליאן ווּלפשאגר, לג’יליס קורן הצוֹבע וליאן דה רואיזה עושה־הרעפים. נתנו לו את מגבּת הכסף אשר קיבצו בשביל הנסיך וביקשוהו, שיאריך שִבְתוֹ בגנט ובנותיה עוד כמה ימים, ויוסיפו על הסכום.

ולימים, כשנתפּסו כולם ונתלו על מינוּתם במקום שקרוי “ט' צלוּבים”, – נקברו גוויותיהם בשדה־הדמים אשר עם שערי העיר בריגה.

ל.    🔗

בין כה היה ראש־הקהל סְפֶּלָה האדמוני נוסע מעיר לעיר, והוא רכוב על סוסו, ובידו שבט־הדיינים האָדום.

ובכל מקום שבא היה בונה במות־מַטבּח ועורך מוֹקדי־אש, וכוֹרה בורות, שבהם היו קוברים נשים ונערות בחַייהן.

והמלך יורש.

יום אחד היה אולנשפיגל יושב עם לאמה בצל אילן אחד שבמלסטאה, ונפשו אבלה עליו. והיתה הצינה מרובה, אף־על־פּי שהימים ימי יוּני היו, ומן השמים, שנתקשרו בעבים של קדרוּת, ירדו גזיזי־ברד דקים.

אמר לו לאמה: “בני, זה לך ד' לילות רצופים שפּחז עליך יִצרך, ואתה כעַוָל לא יידע בוֹשת, רודף זנוּנים, הולך ללוּן בפונדקא שקרוי “הנפילה המתוקה”, וסוֹפך שמתקיים בך מעשה ברנש זה, אשר דמותו מצוירת כאן על גבי השלט, שהוא נופל אַפּיים לתוך כורת של דבורים, רגליו למעלה וראשו למטה. לשוא אני יושב ומצפּה לך בפונדקא “הברבור” ורואה בעליל, שהפקרוּת זו סופה כלָיה. למה לא תישא לך אשה כדת?”

אמר אולנשפיגל: “לא! אדם אשר בנפתולי־התענוגים, שקרויים אהבה, אחת שקוּלה בעיניו כנגד כולן, וכולן כנגד אחת, – חלילה לו להקל ראש בבחירתו!”

“ובנלה אִי אתה מהרהר כלל?”

אמר אולנשפיגל: “רחוקה מכאן נלה, בדאם.”

ועם שהיו יושבים כך, והברד מתעצם עליהם, חלפה על פּניהם במרוצה אשה אחת, צעירה־לימים וחמודה־למראה, שכיסתה ראשה בשוּלי שמלתה.

קראָה האשה:

“הייא, בעל־החלומות! מה אתה עושה שם בצלוֹ של אילן?”

אמר אולנשפיגל: “רואה בחלומי אשה, ששמלתה עתידה לשמש לי מחסה מן הברד.”

אמרה לו: “הרי היא לפניך! קוּמה!”

קם אולנשפיגל והקריב אליה. אמר לאמה:

“שוב אתה עוזבני לבדד?”

אמר לו: “הן! אלא שיכוֹל אתה לילך אל “הברבור”, ושם תאכל שוֹק של אַיִל, אחד או שניים, תשתה י”ב ספלים של שיכר, עד שתתנמנם ותפטור עצמך מן השעמום."

אמר לאמה: “כן אעשה.”

קרב אולנשפיגל אל האשה, ואמרה לו: “הרם את שוּלי שמלתי מזה, ואני ארימם מזה. ונרוצה.”

שאל אולנשפיגל: “ריצה זו מה טעמה?”

ואמרה לו: “הטעם הוא שאני רוצה לעקור ממלסטאה, כי הנה בא לשם ראש־הקהל ספלָה, ועמו שני בלָשין, וגזר על כל הזוֹנוֹת ליתן לו שלמוֹנים סך ה' פלורינין כל אחת, ואשר תסרב – יקנסנה לספוג מַלקות. וזהו הטעם שאני רצה; רוּצה גם אתה אחרי ושהה עמדי להיות לי למגן.”

עמד אולנשפיגל וקרא: “לאמה! ספלָה בא למלסטאה! פּזר רגליך ולך מיד לדסטלברג, ל”כוֹכבם של ג' האַמגוּשים."

קפץ לאמה באימה ופחד, סמך כרסו בשתי ידיו ונשא את רגליו.

שאלה הבתולה: “להיכן בורח שָפָן כרסני זה?”

וענה לה: “לתוך מאוּרה אחת, אשר שם אמצאנו.”

“נרוּצה!” – קראָה הבתולה ורקעה ברגלה, כסוּסה זו שנתקצרה עליה רוּחה.

אמר לה: “רצוני להיות כשר וישר בלא מרוּצה.”

אמרה לו: “מאי משמע?”

אמר לה: “שפן שמנוּני זה דוחק עלי, שאַדיר עצמי הנאָה מן היין הטוב, ומן השיכר ומעור בשרן הרענן של הנשים.”

זקפה בו הבתולה עין של תרעומת ואמרה: “רוח קַצְרית אחזתך, וראוי לך שתפוּש מעט.”

אמר לה: “לָפוּש? וכי יש כאן מקום־מַחסה?”

אמרה לו: “תהיה כשׁרוּתך לך למַחסה.”

אמר לה: “ניחא לי שאהא חוֹסה בצל שמלתך.”

אמרה לו: “חלילה לי! שאין שמלתי ראויה לשמש כסוּת לצדיק גמור שאתה סוֹבר להיותו. כלךְ־לךָ, ואני רצה לבדי.”

אמר לה: “ואינך יודעת, שכלב בארבע ממהר לרוץ יותר מאדם בשתיים? אָכן, בארבע רגלינו תהא ריצתנו מזורזת יותר.”

אמרה לו: “לשון מפולפּלת אתה תופס, שלא כפי שיעור צדיקוּתך.”

אמר לה: “הן.”

אמרה לו: “והרי ממַראה־עיני למדה הייתי כל ימַי, שלא ניתנה צדיקוּת אלא לשאננים, נַמנמנים, כרסתנים וקרי־המזג, ונמשלה למַסוה שעשוי להסתיר פּנים מגושמות, או לאִצטלות של שיראין על גבי אדם של אֶבן. ואני – חביבין עלי אותם שבלבם יוקדים רשפים של אֵש הגברוּת, המעוררת אותנו להרפּתקאות, שיש בהן עוֹז, ויש בהן תענוג.”

אמר לה: “אָכן, לשון זה דיברה לילית יפת־התואר אל אנטוניוס הקדוש.”

בריחוק עשרים פּסיעות מהם היה בית־מזיגה עומד על אם־הדרך.

אמר אולנשפיגל: “נאה דרשת; עכשיו, מן הסתם, רצונך נאה לשתות?”

אמרה לו: “לאו דוקא, שעדיין לא נָשְתָה לשוני.”

נכנסו לפונדק. היה כד גדול רודם שם על גבי תיבה, וכינוהו הבריוֹת “הבטנוּני” – על שום כרסו המופלגת במידות. אמר אולנשפיגל לפונדקי:

“רואה אתה פלורין זה?”

אמר הפּונדקי: “רואה אני.”

אמר לו אולנשפיגל: “וכמה פאטארדין אתה סוחט הימנו, כדי למַלא כרסוֹ של “הבטנוני”?”

אמר לו: “ט' מעות קטנות, – והרי חשבונותינו מסוּלקים.”

אמר לו: “הן שש “זוּטוֹת” של פלאנדרן? משמע, שתיים יתירות… מילא, מזוֹג!”

זילף אולנשפיגל לאותה ריבה כוס מלאָה, קם קימה של גאוָה, נתן בפיו את “מַקוֹרוֹ” של הבטנוּני וגירגר כל מה שיש בו לתוך בית־בליעתו, והיה קול גרגרתו בגמיעתה כקול מפּל של מים.

ניתמהה אותה ריבה ושאלה:

“היאך אתה מכניס לבני־מעיך שדקים הם “כרס” זו שהיא גדולה כל־כך?”

לא השיב לה אולנשפיגל החזיר פּניו לפונדקי ואמר לו:

“הבה־נא מעט קותלי־חזיר וככר לחם ועוד “בטנוני” אחד, ואנו אוכלים ושותים.”

וכך עשו.

היתה אותה ריבה שקוּדה על כרסום קרוּמוֹ של קוֹתל, וכיוָן שגיפפה אולנשפיגל לפתע, גיפוף דק מן הדק, מיד נתרגשה ונתפּעלה ושיעבדה לו את לבה.

לאחר מכן שאלתוֹ: “מהיכן לו, לצדיק גמוּר שכמוך, צמאון זה של ספוֹג, רעבון זה של זאֵב ועזוּת זו אל אהבים?”

אמר לה: “ולא ידעת, כי מאחַר שעברתי כל עבירות שבעולם, נדרתי נדר להיות חוזר בתשובה, ושעה תמימה עמדתי בנדרי זה. כל אותה שעה הייתי משעֵר לפי אוֹמד־הדעת את אורחות־חיי למכאן ואילך וצופה ברוח־הקודש, שאני עתיד לָזוּן עצמי בפת חרבה ולשוֹבב נפשי במים חיים; ואני מתנזר מן האהבה עד דכדוּכה של נפש; ומחשש, שמא אֶכּשל ואָבוא לידי חטא, אני מדקדק עמי דקדוקי חוּמרות, שלא לנקוף, חלילה, אצבע קטנה, ולא לזוֹרר, ח”ו, בקצה האַף; ועתידין הכל לנהוג בי כבוד גדול – ולהִיות בדֵלים ממני; וסוֹפי שאני בודד כמצוֹרע ועצב ככלב שנתייתם מבעליו; ולאחר חמשים שנה של יסורים, אני מוּשכב על ערש־דוָי ונוֹפח נפשי ביגון ואנחה. עכשיו, שאָרכו עלי הרהורי־תשובה – נשקיני, יעלת־חן, ואנו יוצאים מפּתחוֹ של גיהינום."

צייתה לו הבתולה בנפש חפצה ואמרה: “אָכן, נס נאה הוא מידתם של צדיקים וצנוּעים להתנוסס לראוָה בראש תורן!”

וכך היתה השעה חולפת עליהם במזמוטין של אהבה; אלא שלסוף הוצרכו לקום ולילך על־כורחם, מפּחד שפּחדה הבתולה, שמא בעיצוּמם של התענוגים, תחזינה עיניה את ראש־הקהל ספלה והבלָשין שלו, שמזדמנים לשם לפתע־פּתאום.

“ובכן, הפשילי שוּלי שמלתך!”

וחיש־קל, כשני עוֹפרים, רצו בדרך העולה לדסטלברג, ושם, ב“כוכבם של ג' האַמגוּשים”, מצאוהו ללאמה שהוא שטוף באכילה.

לא.    🔗

בגנט היה אולנשפיגל מזדמן לעתים קרובות עם יעקוב סקולאפ, ליוון סמיט ויאן דה ווּלפשאגר, ושומע מפּיהם טובות ורעות מכל המוֹצאוֹת את השתקן.

וכל פּעם שהיה אולנשפיגל חוזר לדסטלברג, היה לאמה שוֹאלוֹ: “מה בפיך, שמועה של טובה או בשוֹרה של פּורענות?”

יום אחד אמר לו אולנשפיגל: "אהה! בהסכמה אחת קיבלו עליהם השתקן, ולודביג אחיו ושאָר שׂרים והצרפתים לילך לעוּמקה של צרפת, ושם להתחבר עם הנסיך לבית קונדה.¹⁰² בדרך הזה עתידים היו לגאול ארץ בלגיה הדווּיה ואת חופש הדעות והאמונות. אך לא נסתייע הדבר. עמדו הריטארין של אשכנז והלועזים שכירי־החרב, שקוֹרין לאנדסקנכטין, והכריזו, שמסרבים הם לילך להלָן, וטעמם ונימוקם הוא, שנשׂכרוּ בשבועה לאסור מלחמה על הדוכס אַלבא, ולהלחם בצרפת לא נשׂכרו. סירהב בהם השתקן, ולא עלתה בידו. על־כורחו הוליכם על פּני שאמפּאניה ולוריין עד שטראסבורג, ומשם חזרו לאשכנז.¹⁰³ אחרי אותו מעשה של סרבנוּת, שבא בפתע ובקשיוּת־עורף, איתרע מזלו של הנסיך ונתהפּך הגלגל: מלך צרפת, שעשה בשעתו חוזה עם הנסיך ונתחייב לשגר לו ממון, חזר בו ולא עמד בדיבורו; ומַלכּת אנגלטירה, שביקשה לסעדוֹ בממוֹנה, על־מנת שישוּב ויכבוש את קאלֶה וגלילותיה, אגרותיה נתפּסו בדרך ונמסרו לידי החשמן של לוריין, שעשה מעשה־רמיה והשיב את פּניה ריקם באגרת מזויפת.

“הנה כי כן, כהמוֹג צל־רפאים עם קריאת־הגבר, נמוֹג צבא־הסגוּלה, אשר עליו השלכנו יהבנו; אלא שהאלוהים הוא צוּר־יִשעֵנוּ, ואִם היבשה היתה לנו לפחי־נפש, יבואו המים ויעשו שליחוּתוֹ. יחי הגיז!”

לב.    🔗

יום אחד באה במרוצה אותה ריבה והיתה משגרת דמעות הרבה וסחה ללאמה ולאולנשיפגל:

“במיקח־שוחד מניח ספּלה לרוצחים ולליסטים שבמלסטאה למַלט נפשם, ואת החפים מפּשע מוֹריד בדם שאוֹלה, ובתוכם אחי מיכאלקין. אויה לי! הניחוני ואדבר. אַתם, שגברים אַתם, הנקמוּ את נקמתו. מנוּוָל אחד, השטוּף בזימה ופרוּץ בנַוולוּת, פיטר דה־רוֹאוֹזֶה שמו, פַּתַאי מוּעד, שעושה מעשי סדוֹם בילדים וילדוֹת, הוא שהביא את כל הפּורענות הזאת. אהה! ערב אחד נזדמנו אחי האומלל מיכאלקין וזה האיש פיטר דה־רואוֹזה לבי־מזיגה אחד המכוּנה “הנץ”, ואף־על־פּי שלא ישבו אל שולחן אחד, הרי כל מקום שפּיטר דה־רואוזה שרוּי בו, הבריות בורחים מפּניו כמפּני המגיפה. לא רצה אחי לישב עמו בכפיפה אחת, קם והטיח בפניו דברים של דוֹפי, שהוא זד מזוֹהם, וגזר עליו, שיקום תיכף־ומיד ויטהר את האויר מטומאָתו. נענה פיטר דה־רואוזה ואמר לו: “פּלוני, שאָחיה של יוצאת־חוץ הוא, לא מידה היא שיהא מייקר ראשו כל־כך…” ושקר בפיו! לא, איני יוצאת־חוץ, שאיני נזקקת אלא למי שחמדתיו בלבי.”

"תפס מיכאלקין את לוֹג השיכר שעל שולחנו והטילו בפרצופו של זה ואמר לו, שהוא משקר כאַרכיזַנַאי בן־בנם של זַנָאים. ואִיים עליו, שאם לא ישא רגליו תיכף־ומיד, הרי הוא תוקע לו לתוך לועו את אגרופו עד המרפּק. ביקש הלה להוסיף ולדבר, ולא עלתה בידו, מחמת מיכאלקין שעמד בדיבורו: שקם ותקע לו בלוֹעוֹ של זה שתי תקיעות גדולות וגררוֹ החוּצה במלתעות פּיו, שביקש הלה לנשכו בהן, ושם השליכוֹ מוּכה ופצוּע, ועינו לא חסה עליו.

“בין כה חזר פיטר דה־רואוזה לאיתנו, ומאחר שלא יכול לישב בבדידות, קם והלך ל”תָפתֶה עָרוּך", אשר כשמו כן הוא: מָדוֹר משבעת מדורי גיהינום, ובית־מרזח משפל־המדרגה, שאין מצויים בו אלא חלכאים עלובים ביותר. וגם שם היו הבריות משמטים עצמם הימנו, לרבוֹת הפּחוּתים שבהם. ולא היה איש מסיח עמו מטוב ועד רע, חוץ מכפריים שלא הכירוהו וכמה אָרחי־פּרחי עוברי־דרכים וחיילים בַּרְחָנים. ולא פּעם אחת בלבד הכוּהוּ שם מכות־רצח, לפי שקנטרן ואיש־מדנים הוא מטבע ברייתו.

"משבא ראש־הקהל ספּלה למלסטאה, ועמו שני בלָשיו, נטפּל אליהם פּיטר דה־רואוזה והיה כרוך בעקביהם ככלב זה; והיה מכבדם כל אוַת־נפשם, כיבודי יין וכיבודי בשר ושאָר תענוגים שנקנים בכסף. וכך נתחבר עמהם והיה להם איש־רעים להתרועע ולהָרַע, שכּן החל להפיק מזימותיו ולעשות כרִשְעָתו, לירד לחייהם של שנואי־נפשו, שהם כל מניינם של אנשי־מלסטאה, וביותר – לאחי האומלל.

"ואָכן תחילת־הדבר נטפּל למיכאלקין. נמצאו עֵדי־שקר, בני־עוולה, רודפי פלורינין, שהעידו בו, במיכאלקין אחי, שנתפּקר כביכול וניאץ שמה של הבתולה הקדושה ובבי־המזיגה “הנץ” חירף כמה פּעמים מערכות אלוהים והטיל שיקוצים בקדושי־עליון, ולבד מזאת מונחים אצלו בקופסה לערך ג' מאות פלורינין.

“ואף־על־פּי שאותם עדים נתפּרסמו לגנאי במידותיהם והליכותיהם, מכל מקום נחבש מיכאלקין בצינוֹק, ומאחר שפּסקוּ ספּלה והבלשין שלו, שהעדויות הנ”ל דיין להרשיע ולבוא על בעל־הדין בעינויים של חקירה־ודרישה, אָסרו ידיו של מיכאלקין וקשרוּן לגלגל שקבוּע בתקרה ולכל רגל קשרו אבני־משקל, חמישים ליטרא האחת. לא הוֹדה אחי בעווֹנוֹת שֶתָלוּ בו, ואמר, שאם יש במלסטאה אחד נוכל ובן־בליעל, פּוקר ופוחז ומנאץ כל קודש, – הרי זה דוקא פיטר דה־רואוזה, ולא הוא. אלא שספּלה אָטם את אוזנו מטענותיו של מיכאלקין וציוָה לבלשין למושכו בחבל עד התקרה ובבת־אחת להרפּוֹת כדי שיוטל אָרצה, ואבני־המשקל לרגליו.

"וכן עשו, ובאכזריות גדולה כל־כך, שעוֹר קרסוליו ושריריהם נתקרעו, ורגליו כשלוּ לשאתו.

"כיוָן שלא זז מטענתו שאין בו עווֹן, חזר ספּלה וציוָה לענותו, אלא שבדרך־אגב רמָזוֹ, שבמאָה פלוֹרינין הוא מזכּהוּ ופוֹטרוֹ לחָפשי.

"סירב מיכאלקין ואמר כי טוב לו המוות.

“שמעו אנשי מלסטאה עניין מאסרו ועינוייו ובאו המוניות־המוניות להעיד בו, שהוא חף מפּשע, כדין הנתבע שטוּבי־העיר הם פּרקליטיו ומלמדים עליו זכות. באו והעידוּ פּה אחד, שאפילו אבק־מינוּת אין בו, במיכאלקין אחי, שכל אחד־בשבת הוא בא אל עבודת־הקודש, ובכל חג ומוֹעד הוא מתקדש בלחם־הפּנים, שמיום שעמד על דעתו לא דיבר בה, בבתולתא קדישתא, אלא דברים של חנינה ורחמים בעת צוקה ורעה שבאו עליו; ואם הקפּיד כל ימיו לתפוס לשון נקייה כל אימת שדיבר בסתם נשים, מכל שכן שלא העז, ח”ו, לחלל שמה של אם־המשיח. וכל אותו עניין של הטחת דברים כלפּי מעלה, שעדי־שקר שמעו כביכול מפּיו בבי־המזיגה “הנץ”, לא היה ולא נברא אלא הוא שקר וכזב ועלילות־שוא.

"לאחר שיצא מיכאלקין זכאי בדינו, הורשעו עדי־השקר, וספּלה תבע את פיטר דה־רואוזה לבית־משפּטו, אך בעבור מאָה פלורינין, שלקח ממנו מיקח שוחד, פּטרוֹ בלא חקירה־ודרישה, כל־שכן בלא עינויים. חָשש פּיטר דה־רואוזה, שמא עתיד שיוּר הכסף שנשתייר אצלו לשוב ולהסב אליו דעתו של ספּלה, קם ועָָקַר ממלסטאה. ואחי האומלל נפטר בינתיים מחמת רגליו שנעשו נמָקים־נמקים.

"אף־על־פּי שקודם לכן מאַס בי לראותני, מכל מקום לפני פּטירתו קראני אליו ואמר לי, שאזהר מפּני האֵש הזרה הבוערת בגופי, לפי שעתידה זו להפּילני באשה של גיהינום. נסתתמו טענותי ובכיתי בכייה גדולה, לפי שבאמת אש זו עצורה בעצמותי. ומיכאלקין הוציא את נשמתו בין זרועותי.

“אהה, – קראָה הריבה – מי אשר יִקוֹם בספּלה את דם אחי הנאהב הנעים, הוא יהיה אדוני לצמיתוּת, ואני משמשתו ככלבה נאמנה.”

כל אותה שעה שדיברה היה אפרוֹ של קלאס מתדפּק על לבו של אולנשפיגל וגמר אומר לתלוֹת את ספּלה הרוצח.

קמה אותה ריבה, בולקין שמה, וחזרה למלסטאה; שמעַתה, בשבתה בביתה, לא נתייראה עוד מפּני נקמתו של פיטר דה־רואוזה, מאחר שדרך הילוכו על פני דסטלברג, סח לה בֶּהָם אחד דברים שאמרו כוהן־הקהילה ואנשי־העיר, שאם יעיז ספּלה להרע לאחותו של מיכאלקין, מיד הם תופסין אותו ומוסרים לדוכס.

נתלוָה אליה אולנשפיגל והלך עמה למלסטאה. באו לביתו של מיכאלקין, נכנסו לחדר אחד שבדיוטה התחתונה וראָה שם איקונין של אוּמן עושה־תופינים, וסבר על פּי אומד־הדעת כי מן־הסתם דמות־דיוקנו של המנוח האומלל הוא.

אמרה לו בולקין: “איקונין של אחי הוא!”

לקח אולנשפיגל אותה איקונין ואמר: “סוף ספּלה לתלייה!”

אמרה לו: “והיאך אתה עושה כן?”

אמר לה: “אפשר שאם אַת יודעת אין לך קורת־רוח יתירה לעמוד בשעת מעשה.”

הנידה בולקין ראשה ואמרה אמירה של עצבוּת: “אי אַתה מאמין לי כלל.”

אמר לה: “אדרבא! ולא אמוּנה יתירה היא שאני מאמין לך, שלא חששתי כלל לומר לך “סוף ספּלה לתלייה”, והרי בדיבור זה בלבד אַת יכולה להקדים תלייתי לתלייתו.”

אמרה לו: “יפה אמרת.”

אמר לה: “לכי איפוא והביאי לי חומר־יוצרים משובח, שני לוגין של שיכר שקוֹרין ברונביר, מים זכים וכמה נתחים של בשר־שוֹר. כל דבר בפני עצמו: שנתחי הבשר בשבילי, השיכר בשביל נתחי הבשר, המים בשביל חומר־היוצרים, והחומר בשביל מעשה־הפּסל.”

היה אולנשפיגל אוכל ושותה וכל אותה שעה לָש ומגבל את החומר ופעם בפעם בולע גבלוּלים הימנוּ בהסח־הדעת, לפי שכיוון את לבו והיה מסתכל באיקונין של מיכאלקין. לאחר שנתגבל החומר כל־צרכו, קם ועשה מסיכה, שבכל תג ותג שבה, – בפיה, באָזניה, בחוטמה, בעיניה, – דמתה לדיוקנו של מיכאלקין, עד שמגוֹדל הדמיון נרעשה בולקין ונשתוממה מאוד.

נתן אולנשפיגל את המסיכה בפי התנור, וכשנתייבשה כל־צרכה, צבעָה בצבעי המוות, שיוָה לעיניים ארשת של בְעָתָה, וקלסתר־הפּנים – ארשת של קדרוּת, וכיוצא־בזה עיווּתים של מַראה בר־מינן. מיד נסתלקה השתוממותה של אותה ריבה, והיתה מסתכלת במסיכה בבלי יכולת להמיש עיניה הימנה; החוירה והלבינה כסיד, הליטה פּניה בכפּיה וקראה בקול־פּחדים:

“הרי זה הוא, מיכאלקין אחי האומלל!”

קם אולנשפיגל ועשה גם שתי רגליים עקובות־מדם.

ובולקין, שנתאוששה בינתיים מפּחדה, אמרה לו:

“יבוֹרך האיש אשר ירצח את הרוצח!”

לקח אולנשפיגל את המסיכה ואת הרגליים ואמר:

“נצרך אני לאדם שיסייענו בדבר.”

אמרה לו בולקין: “לך ל”אַוָז הכחוֹל" – ופנֵה אל י’וס לאנסם, איש אִיפּרן, שהוא בעל־הפּונדק, – ידיד־נפש ורע־כאח היה לו למיכאלקין, – ואמור לו, כי על דעת בולקין באת אצלו."

קם אולנשפיגל ועשה כעצתה.

השלים ראש־הקהל ספּלה את מלאכת־יומו, אשר עשה בחזקת שותפו של מלאך־המוות, והלך לבי־המזיגה “הנץ” ושם שתה יין־רתח בקנמון וצוקר של מאדיירא. מפּחד עץ־התלייה לא העיז איש בפונדקא זו להשיב פּניו ריקם בדבר מן הדברים.

פּיטר דה־רואוזה, שנתאוששה עליו דעתו, הרהיב עוז וחזר למלסטאה, והיה כרוך אחרי ספלה ובלשיו ומתלווה אליהם בכל אשר ילכו, על מנת שיהיו לו לסתרה; לפרקים היה ספּלה משלם את יציאוֹת־הסעודה; וכך, בצוותא ובלב שמח, נתנו ביין את כסף־רצוּחיהם.

נשתנו העתים, ושוב לא היה בי־המזיגה “הנץ” הומה מרוב אדם, כבימי הטובה, בעוד אנשי העיירה שמחים בחלקם, עובדים את האלוהים כדתי רומי ודיניה, ולא עמדו עליהם רשעים לענוֹתם על עסקי יראָה ואמונה.

עכשיו היו שרויים באבלוּת, והעידו על כך הבתים הרבים, שנתרוקנו או ננעלו, והרחובות השוממים שלא שוטטו בהם אלא כלבים כחושים שהיו מפשפּשים בתלי־האַשפּות למצוא את מזונם שנתעפּש.

ולא היה במלסטאה מקום הנחה והרוָחה אלא לאותם שני רשעים בלבד. יום־יום היו בני־העיירה המפוחדים רואים את המנוּוָלים מהלכים לעין השמש ומסַמנים בית פּלוני ואלמוני, שדיוֹרין שלהם עתידים להיות להם לטרף, ועורכים את ספר־הפּקוּדים של מלאך־המוות, ולעת־ערב, בחזירתם מן “הנץ”, היו מנַבּלים את פּיהם בפזמונים של זימה, ושני הבלָשין, שתויים כמוֹתם ומסוּבלים בכלי־זין, כרוכים אחריהם להיות להם למשמר.

נכנס אולנשפיגל ל“אוָז הכחול”, אל יו’ס לאנסם, שישב ליד הדוכן, הוציא מכיסוֹ צלוחית קטנה של יין־שרוף ואמר לו: “בולקין יש עמה שתי חביות כיו”ב לממכר."

אמר לו הפּונדקי: “נלך לחדר־המבשלים.”

וכשסגר בעדו את הדלת זקף באולנשפיגל עין בדקנית, תהה על קנקנו ואמר לו: “הרי אינך סוחר ביי”ש, אם כן, קריצת־עין זו, שאתה קורץ לי, – מה פּירושה? מי אתה?"

אמר לו אולנשפיגל: “הנני בנו של קלאס שנשרף בדאם, אפרוֹ של המת מתדפּק על לבי, רוצה אני לרצוח את הרוצח ספּלה.”

שאל הפּונדקי: “בולקין שלָחַתך?”

אמר לו אולנשפיגל: “בולקין שלַחתני; אני אהרוג את ספלה, ואתה תעזרני.”

אמר הפּונדקי: “הנני מוכן ומזומן. ומה המעשה שאתה מבקש ממני לעשותו?”

אמר אולנשפיגל: “לך אצל כוהן־העדה, זה הרועה הנאמן, השונא את ספלה תכלית־שנאָה, וכנוֹס את רעיך, ומחר, לאחר הלמוּת פּעמון־של־לילה, צאו לדרך העולה לאורגהם, עד שתגיעו להלן מביתו של ספּלה, למקום שמתמַצע בין “הנץ” וביתו של זה. ושם תסתתרו; אך אל יהא בכם איש שלוֹבש בגדים־של־לוֹבן. בשעה העשירית אתם רואים את ספּלה, שיוֹצא מבית־המרזח, ועגלה אחת שנוסעת ובאָה מנגד. הערב כבוֹש דבריך ואַל תגיד לרעיך מאומה, שבקריבוּת יתירה ישנים הם איש פּיו לאוזן אשתו. ולמחר אתה מזדמן עמהם, ואתם באים לאותו מקום, שומעים הכל וזוכרים הכל.”

אמר י’וס: “נשמע ונזכור!” – ונשא כוסו ואמר: “אני שותה לכבוד החבל, הנכרך על צוארו של ספלה!”

אמר אולנשפיגל: “לכבוד החבל!”

מיד חזר עם הפּונדקי אל חדר־האורחים של בי־המזיגה וראָה שם חבורה שיושבים ועוסקים בלגימה יתירה: והיו הללו סמרטוטרין אנשי־גנט, שזה־שוּבם מבריגה, מן השוּק של אחד־בשבת, אשר שם מכרו ביקרוּת גדולה אפודות ואצטליות ברקמי־זהב־וכסף, שקנו בחצי־חינם מידי אצילים שירדו מנכסיהם מרוב תשוקתם להידמות לאצילי הישפּמיא ולהפליג במידות ההידור; כיוָן שיצאו ברכוש גדול, עשו משתה וחינגא.

ישבו אולנשפיגל וי’וס לאנסם בקרן־זוית ואגב לגימה הסכימו בחשאי, כי תחילת־הדברים ילך י’וס אל כוהן־העדה, זה הרועה הנאמן, ששוֹנא שנאת־מוות את מרצחם של חפּים־מפּשע, זה ספּלה, ולאחר־מכן ילך אל רעיו.

למחר, עם חשכה, כשנשמע קול פּעמון של לילה, יצאו י’וס וידידי מיכאלקין מן “האַוָז הכחול”, אשר שם לגמו לגימתם כמנהגם, והלכו זה בכה וזה בכה, שלא יתגלוּ כוָנותיהם, וחזרו ונזדמנו בדרך העולה לאֶורגהם, והיה מניינם י"ז איש.

בשעה העשירית יצא ספּלה מן “הנץ”, ואחריו – שני הבלשין ופיטר דה־רואוזה. היו לאנסם וחבריו מוצנעים באַמבר של שמשון בינֶה, והוא מידידיו של מיכאלקין; ואף־על־פּי ששעריו של אותו אַמבר פּתוחים היו, מכל־מקום לא השגיח בהם ספּלה; ובעוברו על פּניהם, מתנודד ושיכור כלוֹט, וכמוהו פּיטר דה־רואוזה ושני הבלשין, שמעו היושבים־בסתר את קול צעדיו ואת קולו הרופס בדבּרוֹ, דבּר ושהק:

“ראשי־הקהל! שרי־השוטרים! אשריכם, מה טוב חלקכם עלי אדמות סמכוּני, חייבי־תלייה, שבזכוּת שיירים שלי אַתם חיים!”

פּתאום־לפתע שמעו קול נעירה של חמור וקול צליפה של שוט שבאים מדרך־המלך. אמר ספּלה:

“כמה עיקש חמור זה, שבאים עליו בלשון של שידולים ומבקשים אותו שיזוז ממקומו, – ומסרב.”

מיד נשמע קול שאוֹן של גלגלים וקול משק של עגלה מרקדה ויורדת ממעלה־הדרך.

אמר ספּלה: “עצרוּה!”

קרבה העגלה למקום עמידתם של ספּלה ושני משמשיו, מיד קפצו אל החמור ואחזוהו בראשו.

אמר אחד הבלשין: “ריקנית היא העגלה.”

אמר לו ספּלה: “שוטה! היכן ראית עגלות ריקניות, שמתרוצצות מאליהן על פּני דרכים בלילות? מן־הסתם מצוּי באותה עגלה אחד, שטימן עצמו בחיקה. הַדליקוּ הפּנסים והַגביהוּם, ואני מציץ פּנימה!”

מיד הדליקו הפּנסים, וספּלה עלה אל העגלה, ובידו פּנסו שלו; אך הציץ ונפגע, שצעקת־אימים נתמלטה מפּיו, ובצנחוֹ לאחוריו, קרא ואמר:

“מיכאלקין! מיכאלקין! כריסטוס המושיע, רחם עלי!”

ומתוך העגלה קם אחד לבוּש לבנים, כדרכם של עוֹשי־תוּפינים, ובידו שתי רגליים עקובות מדם.

ראָה פּיטר דה־רואוזה לאור הפּנס את האיש שקם ממקומו, וצוַח גם הוא, ועמו שני הבלשין: “מיכאלקין! מיכאלקין המנוח! רבון־העולמים, רחם עלינו!”

לקול הצוחה באו י"ז היושבים־בסתר וביקשו לראות במחזה, אך כיון שראו לאור הלבנה את גודל הדמיון שדומה צלמוֹ של זה לצלם־דמותו של המנוח האמלל נתחלחלו גם הם.

והיה הברמינן מטרף ברגליו העקובות־מדם, ופניו – ממש כשהיו: עגולות ומלאות, אלא שבסמוך לסנטר כבר אכלתן הרימה.

הוסיף הבר־מינן לטרף ברגליו העקובות־מדם, ופתאום פּנה אל ספּלה, שהיה מוטל אפרקדן וגונח ואמר לו:

“ספּלה, ראש־הקהל ספּלה, עוּרה־נא!”

אך ספּלה לא נע ולא זע.

חזר הבר־מינן ואמר: “ספלה, ראש־הקהל ספלה. הקיצה־נא, שאם לא כן אני גוררך עמי לשאול־תחתיות!”

מיד קם ספלה, ושערותיו עומדות לו מגודל הפּחד, ופיו מצעק תמרורים: “מיכאלקין! מיכאלקין! חוּסה עלי!”

בינתיים נזעקו אנשי־העיר ובאו לאותו מקום, וספּלה מביט בהם ואינו רואה אלא פּנסים בלבד, שנדמו עליו כעיניים של שדי־שחת, כפי שהעיד בעצמו לאחר־זמן.

אמר צלו של מיכאלקין: “ספלה? התקנת עצמך למיתה?”

ענה ראש־הקהל ואמר: “לא! לא, אדוני מיכאלקין, עדיין איני מוכן למיתה כל־עיקר, שאני בא, חס־ושלום, לפני האלוהים בעוד נפשי מלוכלכת בעווֹנוֹת.”

שאל צל־הרפאים: “התכירני?”

אמר ספּלה: “סעדני, אלוהים… הן! מכיר אני את מר, שהוא רוחו של מיכאלקין עושה־התופינים, שמת במיטתו מחמת עינויים קשים על לא־חטא, ואילו שתי הרגליים עקובות מדם – הלא הן רגליו, אשר בקציה של כל אחת מהן ציויתי לקשור אבן, חמישים ליטרא משקלה. הה, מיכאלקין, סלח לי, כפּר לי! פּיתני פּיטר דה־רואוזה ונתפּתיתי בחמישים פלורין, שהציע לי וקיבלתים מידו, על מנת שאכתוב את שמך בדפתראות המוות.”

שאל צל־הרפאים: “ויש ברצונך לעשות תשובה?”

“כן, אדוני! יש ברצוני לחזור בתשובה שלימה, להתוַדוֹת על כל עוונותי ולכפּרם… אך בי, אדוני, סלק־נא את השדים הללו, המבקשים לבלעני חיים. את הכל אספּר ודבר לא אכחיד; אך אנא, הסר ממני את העיניים הללו שמזרוֹת אש. כיו”ב עשיתי לחמישה אנשים בטורנה, וממש כך – לארבעה אנשים בבריגה. נשתכחו ממני שמותיהם, אלא שאם תעמוד על־כך, אני מפרשם לפניך. וגם בשאָר מקומות אָשמתי, עויתי, פּשעתי, ובעֶטיי ירדו בדם שאוֹלה ס“ט אנשים שלא פּעלו אָון. אדוני מיכאלקין, המלך, ירום הודו, נצרך לממון, – בפירוש כך הודיעוני; אלא שכמוהו – כמוני. ובעיר גנט, במרתפה של הזקנה גרוֹבלס, אמי־הורתי, מתחת לאבן מאבני־הרצפּה, גנוז ממוני שלי. את הכל הגדתי, את הכל! חוסה־נא! רחם־נא! סלק מכאן את שדי־החַבלה! שוֹכן־מרומים, בתולתא קדישתא מאריה, כריסטוס המושיע, בקשו רחמים עלי! סלקו מפּה אש זו של גיהינום! כל מה שיש לי אני מוכר, כל נכסי אני נותן צדקה לעניים – וחוזר בתשובה שלימה.”

ראה אולנשפיגל, שאנשי־העיר שנתקבצו־ובאו מוכנים לסייעו, מיד קפץ מתוך העגלה, אחז לו לספּלה בגרונו וביקש לחַנקו.

אלא שאותה שעה בא כוהן־העדה ואמר: “הניחהו ויחיה! מוטב שימוּת בידי תליין, ולא ימות בידי צל־רפאים.”

שאל אולנשפיגל: “ומה אתה עתיד לעשות בו?”

אמר הכוהן: “להרשיעו לפני הדוכס ולחייבו מיתה בחנק. ואתה מי?”

אמר אולנשפיגל: “הנני המסכה הנסוכה של מיכאלקין ופלוני־אלמוני משוּעלי־פלאנדרן העלובים, שישוב ויסתתר במאוּרתו מפּחד הציידים מהישפּמיא.”

בינתיים נשא פיטר דה־רואוזה את רגליו ויברח.

ואת ספלה תלו על עץ, וכל נכסיו ירדו לטמיון.¹⁰⁴

והמלך ירש.

לג.    🔗

למחר היה אולנשפיגל מהלך לאורך הליי ¹⁰⁵ , שמימיו זכים, בדרך העולה לקורטרייק. והיה לאמה כרוך אחריו, ודעתו חלוּשה עליו.

אמר לו אולנשפיגל: “גנחָן שכמותך, עד מתי אתה מוריד דמעות על אשתך, שנתנה לך בראשך כליל־תפארת של בעל־קרניים?”

אמר לו לאמה: "בני, כל ימיה נֶאמנָה עלי ואהבתני במידה הנכונה, כשם שאני אהבתיה במידה יתירה, הו אדוני כריסטוס הנלבב! יום אחד הלכה לבריגה, וכשחזרה משם, שינתה את טעמה. מכאן ולהלן כל פּעם שביקשתי ממנה אהבה, אמרה לי: “דין הוא, שלא אהיה שרוּיה עמך אלא על דרך הידידוּת בלבד.” עגמה עלי נפשי, ואמרתי לה: “מחמל לבבי, הרי לפני האלוהים באנו בברית־הנישואין! ולא נתתי לך כל מבוקשך? ולא עברתי פּעם־בפעם על מצוַת־המלך, ולבשתי אפודה של הדיוטות וחמילה של גלופקרין, ובלבד שתשיג ידי להלבישך כלי־שיראין וכלי־מילָת? יקירתי, ולא תאהביני עוד?” אמרה לי: “אהבתיך כמצוַת האלוהים ותורתו הקדושה, וכמשפּט כל חוזרת־בתשובה, המקבלת עליה עוֹל־שמים. עתידה אני להיות עזר־כנגדך, שזה דרכן של נשים צדקניוֹת וחסוּדוֹת.” אמרתי לה: “מה לי צדקוֹתיך, ומה לי חסדיך, – בך חפצתי, בך אשת־חיקי!” "הנידה ראשה ואמרה: “ידעתי, כי טוב־מזג אתה, ששקידה יתירה שקדת עד כה על עסקי־מיבשל בביתנו, למנעני ממלאכתן של רקחות וטבּחות; אתה גיהצת את סדינינו, צוארונינו וכותנותינו, לפי שכָבדוּ ממני המגהצים; אתה כבסת את כבסינו; אתה כיבדת כל חדרי־ביתנו, לרבות חלקת־הרחוב אשר עם פּתְחֵנו, כדי למנעני מכל יגיעת־גוף; מכאן ואילך אני עושה במקומך כל אותן מלאכות. אך זאת, אך זאת ולא עוד, אישי היקר.” אמרתי לה: “והרי לא איכפּת לי כלל! אדרבא, כאז כן עתה הנני מוכן ומזומן להיות משרתֵך, טבּחֵך, גהצֵך וכַבָּסֵך, עבדך הנאמן והנרצע; אך חלילה לך, אשה, להפריד בין הדברים, בין צמד הגופות והנשמות שהיו לאחדים! חלילה לך להתיר את מוסרות האהבה, שקשרונו ברב חן וחסד.” אמרה לי: “הכרח הוא!” אמרתי לה: “וַי לי! ולא בבריגה גמרת אוֹמר אכזרי זה?” אמרה לי: “לפני האלוהים וקדוֹשיו נשבעתי!” אמרתי לה: “ומי הוא שכפאֵך להישבע שבוע זו, לבלתי קיים עוד מצווֹת שבינו־לבינה, שנצטוית עליהן?” אמרה לי: “אשר רוח אלוהים נוֹססה בו, והוא שהביאני למקום שבעלי־תשובה עומדים.”

“מכאן ואילך חדלה להיות אשת־חיקי, וכמו נהיתה אשת־אמוּנים לאחר. שידלתיה בדברים, ייסרתיה ביסורים, באתי עליה בדברי־פּיוסים ובדברי־איומים, בכיתי לפניה, הפצרתי בה בכל לשון של הפצרה, – ולא הועלתי כלום. יום אחד הלכתי לבלאנקנברגה ליטול דמי חכירוּת של אחת מחווֹתי, ולעת־ערב חזרתי לביתי, – והוא ריק. מן־הסתם קצה נפשה בתחנוּני, ולמראה יסורי נתמלאָה כעס ועצבות, עד שקמה וברחה לה. והיכן היא עכשיו?”

הלך לאמה וישב על שפת הליי, השפּיל ראשו והיה מסתכל במימי הנחל. אמר: “אהה, שאהבה נפשי, מה דשנה היית, מה ענוּגה וחמוּדה! האֶזכה עוד ביום מן הימים למצוא פּרגייה שכמותך ולטעום ממאכלי־התאוָה אשר האכלתיני בביתי? אַיה נשיקותיך המבושמות כשמן־אפרסמון, שפתותיך, שאָריתי מהן גילת־נפש, כדבורה זו שאוֹרָה דבש משוֹשנה, וצחר זרועותיך, שגפפוני ברב אהבה? אַיה לבך הפּוֹעם, שׁדיך העגולים, ורתת־העדנים אשר לגופך, אשר תשוקת האהבה מלהֶטת בו גחלים? אכן, אַיה גליך מימים־עברוּ, הה, אתה, נחל המים הקרים, המריץ עכשיו את גליו החדשים, שׂשׂים ושמחים בזיוָה של חמה?”

לד.    🔗

הגיעו עד יער פטגהם, ואמר לאמה לאולנשפיגל: “החמה קוֹפחת על ראשי, הבה נבקש מקום של־צל.”

אמר לו אולנשפיגל: “אדרבא.”

נכנסו ליער וישבו על גבי הדשא וראו סיעה של אילים שעוברים על פּניהם. נתן אולנשפיגל אבק־שריפה בקנה־רובהוּ נוסח אשכנז ואמר: “עיין היטב, לאמה! הנה הזכרים הזקנים, שעדיין לא נס ליחם ולא ירדה קרנם, ובגאון המה נושאים את חָזוּתם המַפצילה בתשעה קצווֹת; והנה עפרים חמוּדים־למראה, נושאי־כליהם, שרצים בצדם, על כל צרה שלא תבוא, להחיש להם עזר בעוקציהם. למקום רבצם הולכים הם. ובכן, משוֹך־נא את הבריח אשר לקנה־השריפה שבידך. יְרֵה! זקן האילים נפצע. אחד העפרים נתקפּחה שוֹקוֹ. הוא נס. נרוצה אחריו, עד שיִכשל כוחו ויפּול. עשה כמוני, רוץ וקפוץ ודַלֵג!”

אמר לאמה: “שוב נכנסה בידידי רוח של שטוּת: שמבקש לרדוף אחרי אילים במרוצתם… לעולם אַל יהא אדם טורח לעוֹפף בלא כנפיים, – שטירחה־לבטלה היא! הרי לא תזכה להשיגם! וַי לי, שחָבר של פּגעים נזדווג לי! וכי מה סברת, שקל־רגליים אני כמוך? זיעה שוטפתני, בני, זיעה שוטפתני, וסופי שאני קורס ונופל תחתי. אם יִתפסך שומר היער, אתה מתחייב בנפשך וסוֹפך תלייה! שהאילים ציִד של־מַלכוּת הם. הנח להם וירוּצוּ, בני, שממילא אִי אתה זוכה להשיגם!”

אמר לו אולנשפיגל: “נלך! השמעת קול רציצה שמרצצות קרניו בסבך, כסער מתחולל! הרואה אתה ענפים הרבה שנשתברו ועלי־שלכת שמרפּדין לקרקע? ועתה הנה ספג שוֹקוֹ עוד כדור־של־עופרת; ואנו עתידים לאוֹכלוֹ!”

אמר לאמה: “עדיין לא נתבשל בקדירה… הנח להם, לבעלי־חיים עלובים אלו, וינוסו. הה, כי גדול החוֹם! ואין ספק, שאני נופל כאן נפילה שאין אחריה קימה.”

לפתע פּרצו מארבע רוחות־השמים אנשים קרועים־בלואים ונוֹשקי־נשק ומילאו את כל חללוֹ של היער. והיו כלבים נובחים נביחה גדולה ורצים בעקבי האילים. ואנשים איומים־למראה קפצו וכיתרו להם, ללאמה ואולנשפיגל, והוליכום למקום של קרחָה בטבוּרה של מַעבית; ושם, בעדת נשים ותינוקות שחָנוּ, ראו המון רב, שתופשים כלי־נשק למיניהם, סיפוֹת, קשתות, קני־שריפה, שקוֹרין ארקיבוזין, רמחים, חניתות, ואקדוחין של ריטארין, שקוֹרין פּיסטוֹלין.

נסתכל בהם אולנשפיגל ואמר: “מי אתם: ליסטים מזוינים, או ברית שוֹכני־ביער, שחיים כאן בצוותא, למראית־עין, כדי למלט נפשם מידי רודפיהם.”

והיה שם אחד, שישב ליד האש המבוערת וצלה בשרם של כמה עופות, וענה לו: “הננו ברית שוכני־היער. ואתה מי?”

אמר אולנשפיגל: “הנני בן ארץ פלאנדרן יפת־הנוף; הנני בן־כפר ובן־אצילים, פּסל וצייר, שכולם בי. וכך אני נע ונד בעולמו של הקב”ה, מפאֵר ומרומם כל דבר שהוא טוב ויפה ומלעיג ומבזה כל דבר של איולת."

אמר הזקן שבחבורה: “אם אמנם ראית ארצות הרבה כל־כך, הלא תדע, מן־הסתם, להגות את המלים “Schild ende Vriendt” – דהיינו: מגן ורֵעַ, – כדרך הגייתם של בני גנט; שאם לא כן, אתה איש־פלאנדרן מתחפּש, ודמך בראשך.”

אמר אולנשפיגל: “Schild ende Vriendt”

פּנה הזקן אל לאמה ואמר לו: “ואתה, השמנוּני, מה עיסוּקך?”

אמר לאמה: “כל עיקר עיסוּקי הוא שאני מגמר באכילה ושתייה את כל נכסי, מקרקעין וחווֹת וחצרים, ומחפּש את אשתי וכרוך אחרי ידידי־ורעי אולנשפיגל בכל אשר ילך.”

אמר הזקן: “אם אמנם הרבית ככה לשוט בארץ ולהתהלך בה, הרי השכל מחייב שגלוּי וידוע לפניך כינוי־שמם של אנשי וויירט ולימבורג?”

אמר לאמה: “לאו דוקא. אך שמא אַתם מגידים לי שמו של אותו אַרכי־נבל, שעקר את אשתי מביתי? הסגירוהו אלי, ואני הורגו כהרף־עַין!”

אמר לו הזקן: “שני דברים יש בעולם, שכיוָן שאָבדו לו, לאדם, דין הוא שיתיאש מהם, שהם בכלל האבידות שאינן חוזרות: ממון שנתבזבז, ואשה שברחה מבעלה לפי שנתמאס עליה.” – ונפנה אל אולנשפיגל ואמר לו: “ואתה, הידעת כינוּיָם של אנשי וויירט ולימבורג?”

אמר אולנשפיגל: “de raekstekers”, רוצה לומר: מַשׁבּיעי תַרמית־הים“. על שום מעשה שהיה, שפּעם אחת היה דייג פּלוני מביא בעגלתו אותם דגים שקרויים תרמית הים, ונפל אחד מהם; וראוהו נשים זקנות שמקרטע ומדדה לפניהן וסברו שאינו אלא שד־משחת. אמרו הזקנות: “נלכה־נא ונפּיל תחנונינו לפני מעלת־כבוד־קדושתו כוהן־העדה ונביאהו לכאן, שיגרש את השד מאותו דג.” בא כוהן־העדה וגירש את השד, ונטל לאותו דג ועשה ממנו תבשיל עָרֵב לכבוד אנשי וויירט. כן יצלה האלוהים את דוכס־הדמים באִשָה של גיהינום!”

בינתיים היה קול נביחתם של כלבים מנסר והולך בחללו של היער. תופשי־הנשק, שנתרוצצו בין האילנות, היו מצווחים בקול גדול, כדי ליתן פּחדם על החיה.

אמר אולנשפיגל: “הרי הם האייל והעופר שיריתי בהם.”

אמר הזקן: "אנו נתקין מהם סעודה. וילדי איידנהובן ולימבורג היאך קרויים? "

אמר אולנשפיגל: “De Pinnemakers”, – היינו, “עושי־בריחים”. על שום מעשה שהיה, שיום אחד ניגש האויב אל שערי עירם, עמדו וסגרום על בריח של גזר; באו אוָזים והיו מנקרים בחרטומותיהם ואכלו לאותו גזר בבולמוס גדול, והאויב נכנס בשערי איידנהוֹבן. אלא שעתידין לבוא חרטומוֹת של ברזל, שינקרו את בריחי בית־האסורים, אשר בין כתליו מבקשים לכלוא את חופש הדעות והאמונות."

אמר הזקן: אִם האלוהים עמנו, מי יוּכל לנו?"

אמר אולנשפיגל: “נביחת־כלבים, צווחת־נשים, קול ריסוק־ענפים, – סוּפה היא שנתחוללה ביער.”

נתן לאמה עינו במעשה־קדירה ושאל: “ובשרם של איילים בשר ערב הוא?”

אמר אולנשפיגל: “צווחת המטרידין הנה היא קרבה והולכת; הכלבים הנה הם סמוכים אלינו ביותר; איזה רעש! האייל! האייל! הזהר, בני! אִי לך, חיה מנוּולת שהפּלת אַפּיים אָרצה את רעי הבטנוּני, והוא מוטל בין כלי־מרחשת וסירוֹת ואלפסים ואוּמצות של צלי־קדירה. הנה נשים ונערות נמלטות על נפשן מגוֹדל הבהלות. אתה שותת דם, בני?”

אמר לאמה: “אתה מלעיג עלי, מנוּוָל! אָכן, שותת דם אני, כי בְשֵתי תקע לי את קרניו. ראֵה, היאך נתקרעו מכנסי, וכיוצא־בהם בשרי. וכל המטעמים הנפלאים – הנה הם מושלכים על הארץ. ראֵני, שאני מאַבד כל דמי, השותתים מבעד לפוזמק!”

אמר לו אולנשפיגל: “אייל זה רופא־חכם הוא, הרואה את הנולד, שהצילך משבץ הלב.”

אמר לאמה: “בוֹש והיכלם, מנוּול אכזר ואין־לב! מכאן ואילך איני משוטט עמך, שאני משתקע בכאן, בעדת האנשים והנשים הללו, שטובי־לב הם. היתכן שאתה מתאכזר ככה למראה מכאוֹבוֹתי, ואני נכרכתי אחריך בכל אשר הלכת, ברוח, בגשם, בשלג, בברד ובכפור, ובשעת חמימה גדולה הייתי פּולט נפשי בזיעתי.”

אמר לו אולנשפיגל: “פּצעך – פּצע של כלום הוא; אתה נותן עליו לביבה אחת, שקוֹרין אוֹליה־קולקיה, וזוֹכה באספּלנית, שיש בה מן העריבוּת. ויודע אתה, מה שם נתקראו אנשי לוּבן? אינך יודע, ידידי העלוּב! שמעני איפוא ואגדך, ולא תוסיף עוד להתאנח. השם שנתקראו אנשי־לוּבן הלא הוא “קוֹטלי־פּרוֹת”. על שום מעשה שהיה, שיום אחד ראו עדר של פּרות, שבאוֹת כנגדם, ונדמו עליהם כחילות האויב, נכנסה בהם רוח שטוּת, והיו יורים בהן; ולא כמונו, שאנו יורים בתיישים ההישפּאמיים, שבשרם מַבאיש, אלא שעוֹר־בשרם יפה למעשה תופים. ואנשי טירלמונט – את שמם יודע אתה? גם את שמם אִי אתה יודע. אכן, כינוי־שם שהוא תפארת לבעליו ניתן להם: Kirekers. על שום מעשה שהיה בבי־כנישתא שלהם, שפּעם אחת, בחג־השבועות, פּרח שם ברוָז מן הדוכן אל המזבח, ונתגלה להם בצלם־דמותו של רוח־הקודש שלהם. ועתה שימה־נא על פּצעך חליטה אחת מאותן שקוֹרין קוֹאֶקה־באקה. דוּמם אתה שוקד לקבץ אחד־לאחד את כל הסירוֹת והתבשילים שהושלכו לכל רוח במרוצת האייל. אָכן, מסירות־נפש היא לחכמת־המיבשל! שאתה חוזר ומבעיר את האש, חוזר ושופת את סיר המרק על גבי החצוּבה, ושוקד על מעשה הבישול. ויודע אתה, מה טעם אומרים הבריות, שארבעה נסים נתרחשו בלוּבן? לאו! ובכן שמעֵני, ואני מגיד לך. ראשית, – על שום החיים שמהלכים בה מתחת למתים, שמאחר שבית־היראָה של מיכאל הקדוש עומד ליד שער־העיר, נמצא, שבית־הקברות הוא למעלה הימנו. השנית, – על שום הפּעמונים שתלויים מחוץ למגדליה, כדרך שאתה מוצא בבית־היראָה של יעקוב הקדוש, שיש שם פּעמון גדול ופעמון קטן, וכיוָן שלא נמצא לקטן מקום פּנוי בתוך המגדל, עמדו וקבעוהו מבחוץ. השלישית, – על שום המזבח, שמוּצב שם מחוץ לבית־היראָה; לפי שצד־הפָּנים של יעקוב־הקדוש דומה למזבח. והרביעית, – על שום מגדל אחד בלא מַשׂמרות שיש שם: שחוּדוֹ של המגדל שבבית־היראָה של גרטרוד הקדושה עשוי אבן, ולא עץ; ובנוהג שבעולם אין תוקעין מַשמרוֹת לקבעוֹ בשער הגדול של בריסל. אלא שרואה אני, כי אינך מקשיב כלל. המִבְּלי אין מֶלח ברוֹטב? ויודע אתה, מה טעם מִתְכַּנים אנשי טירמונד בשם “מחַממי המיטוֹת”? על שום מעשה שהיה, שפּעם אחת בליל־חורף ביקש נסיך אחד צעיר־לימים ללוּן באכסניא אחת שקרוּיה “נשק של פלאנדרן”, ולא ידע בעל־האכסניא, היאך יחַמם את המַצעוֹת, מאחר שלא היה לו כלי־של־חמימה. מה עשה? השכיב באותה מיטה את בתו הצעירה, שתהא מחממתה. פּתאום שמעה הנערה קול צעדיו של הנסיך שמתקרב ובא. קפצה וברחה. שאל הנסיך: “מפּני מה לא הניחו לו לכלי־החמימה שיהא במיטה?” ולוַאי, רבון־העולמים, נזכה לראות את פיליפּ חבוּש בתיבה של ברזל מלוּבן ומשמש כלי־של־חמימה במיטתה של עשתורת!”

אמר לאמה: “הנח לי! לצחוֹק אתה בעיני, אתה ומגדליך שעשויים בלא מַשׂמרוֹת וכלי־החמימה ושאָר בוקי־סריקי. הניחני ואשקוד על מעשה־רוטב זה.”

אמר לו אולנשפיגל: “השמר לך! שקוֹל־הנביחה מנסר בלא הפסק; הנה הוא מתעצם והולך. והכלבים מיללים, ושופר־הציידים מריע. השמר לך מפּני האייל! אתה בורח. שוֹפר־הציידים מריע.”

אמר הזקן: “עיִט הוא שעטים הכלבים אל חלקם! שוּבה, לאמה, אל תבשיליך, שהאייל מת.”

אמר לאמה: “סעודה נאָה תהיה לנו. מצוָה שתזמינוני לכֵרָה זו, בזכות היגיעה שיגעתי בשבילכם. רוטבם של העופות עלה יפה, אלא שבשעת האכילה הוא נותן קול־של־חריקה, מחמת החוֹל שהיו התבשילין מושלכים בו, כשאותו בכוֹר־שטן של איילים קרע את אפודתי ובשרי גם יחד. ומפּני שומרי־היער אִי אתם חוששים כלל?”

השיבוֹ הזקן: “רבים אנו מלחשוש. ונהפוך הוא, שהמה חוששים מפּנינו ואינם מטריחים עלינו. וכיוצא־בהם – הבלָשים והדיינים. תושבי הערים מחבבים אותנו, לפי שאין דרכנו להרע. עוד ימים מסוימים עתידים אנו לישב בשלוָה, על־כל־פּנים, כל זמן שלא יקיפונו חילות של הישפּאמים. ואם יִקרנוּ הדבר הזה, הרי אחת אמרנו כולנו, – אנשים, נשים וטף, – ליתן את חיינו בדמים מרוּבים, וטוב לנו המוות איש מידי חברו, ובלבד שלא ניפּול בידי דוכס־הדמים, להתענוֹת באלפי עינויים קשים ומיתות משוּנות.”

אמר אולנשפיגל: “חלפו הימים שהיינו אוסרים מלחמה על רב־טבחים זה ביבשה. הגיעה השעה, שעלינו להשמידו בים. קומו־לכו לאיי זילאנד, על פּני בריגה, הייסט וקנוקה.”

אמרו לו: “אין לנו כסף.”

אמר להם: “הרי לכם אלף קארולין מאת הנסיך. קוּמוּ־לכוּ על פּני אַמוֹת־מים, תעלות, נהרות ונחלים; וכשתראו ספינות ובצדיהן ראשי־תיבות I–H–S, יקום אחד מכם ויאמר שיר כחוּגא; מיד נענה לו קול־קורא של תרנגול; ואַת שרויים בתוך אנשי־שלומכם.”

אמרו לו: “כן נעשה.”

אותה שעה באו הציידים, וכלביהם אחריהם, והיו גוררים בחבלים אייל הרוג. מיד ישבו כולם מסביב למדורה, והיה מניינם לערך ששים נפש, אנשים נשים וטף. הוציאו לחם מילקוטיהם וסכינים מנדניהן, הפשיטו את האייל, ביתרוּהוּ, הוציאו את קרביו ושיפדוהו, וכן שאָר כל הציִד הדק. וכתוֹם הסעודה ראו האנשים את לאמה, שהוא נשען אל עץ, ראשו מושפּל לו על חזהו, והוא רדוּם בשינה ומנחר.

משהחשיך היום, נכנסו אנשי “ברית־היער” למחילוֹת־העפר לישון שם את שנתם. וכן עשו לאמה ואולנשפיגל.

והיו תופשי־נשק עומדים על המשמר לגונן על המחנה; ואולנשפיגל שמע קולם של עלים יבשים, שהיו מרשרשים מתחת לרגליהם.

למחר קם ויצא לדרך עם לאמה, ואנשי המחנה אמרו לו: “תהא הברכה שרוּיה עליך! אנו הולכים הימה!”

לה.    🔗

בהארלֶבֶקֶה ליבּב לאמה לביבות חדשות, שקוֹרין אוֹלייה־קקייס; כ"ז מהן אכל ושלושים נתן בסלוֹ; ואולנשפיגל נשא את כלוּביו בידו. העריב עליהם היום והגיעו לקורטרייק ובאו עד פּונדק אחד, שקרוי de Bie – דהיינו: “הדבורה”. וג’יליס ואַן דן אֶנדה, הוא הפּונדקי, כיוָן ששמע קול רינה של חוּגא, נזדרז ויצא לפתחוֹ.

כאן היו שרויים בטובה כבגן־עדן התחתון.

קרא בעל־האכסניא את אגרתו של הנסיך, נתן לאולנשפיגל סך 50 קארולין, שיביאם לנסיך, ובשום עניין לא ניאות לקבל ממנו דמי אכילה ושתייה, – לא דמי התרנגול־של־הודו שהקריב להם ולא דמי השיכר המשובח שהשקה אותם; וכן הזהירֹו לאולנשפיגל מפּני הבלָשין, שלוּחי לשכת־הדמים, ששרויים בקורטרייק, אשר על־כן ידקדק הרבה לשמור לשונו ולשון בן־לוָיה שלו. אמרו לו אולנשפיגל ולאמה: “ניתן דעתנו על כך,” – ויצאו מן האכסניא.

היה גלגל של חמה נוטה לערוֹב ומפז גגותיהם של בתים שבעיר, צפּרים אמרו שירה בין עצי־התרזה, נשים עמדו על ספי בתיהן והירבו שיחה־של־הבאי, תינוקות נתגוללו ונתעפּרו באבק־דרכים, ואולנשפּיגל ולאמה משוטטים לפי תוּמם על פּני חוצות־העיר.

עמד לאמה ואמר: “שאלתיו לו, למארתין וַאן דן אֶנדה, שמא נזדמן לו לראות אשה הדומה לאשתי, וציירתי לפניו דיוֹקנה של אהובת־נפשי; אמר לי, שבפונדקה של סטוונינה, “קשת בענן”, שעומד בדרך־המלך בעיבוּרה של בריגה, מזדמנות בערבים נשים הרבה. והריני הולך לשם.”

אמר לו אולנשפיגל: “לך, ולאחר שעה מועטת אָבוא גם אני אחריך, שיש ברצוני לשוּט קמעה בעיר ולהתהלך בה, ואם תזדמן לפנַי אשתך, אשגרנה אליך בלא שהיוֹת. אך מן־הסתם לא נשתכחה ממך עצת הפּונדקי שיעצך לשמור לשונך, אם רצונך לשמור נפשך?”

אמר לאמה: “אשמוֹר לשוני!”

היה אולנשפיגל משוטט בחוצות־העיר כטוב בעיניו; וכבר היתה החמה מסתלקת, והיום מַעריב והולך; וכשירד הערב, הגיע אולנשפיגל לרחוב “סירי האבן”, וקול נבל שמַנעים ניגון הגיע אל אָזניו. הלך אולנשפיגל אחר הקול וראָה דמות לבנה, שהיתה מוֹשכתו אחריה ומתחמקת מפּניו, חמוֹק ונַגן; ובחמקה, היתה שרה, כדרך ששרפים ומלאכים שׁרים, שיר של מתיקוּת המתמַשך והולך מתוּן־מתוּן, שרה ושוֹהה תחתיה ומחזירה פּניה לאחוריה ומושכתוֹ – וחוזרת ומתחמקת. והיה אולנשפיגל רץ אחריה ריצה מזוֹרזת, עד שלסוף הדביקה וביקש להסיח עמה, אלא שמיד נתנה על פּיו את כף־ידה, המבוּשמת בלוֹבן־של־יאוָה, ואמרה לו: “מן הכפריים אתה, או מן האצילים?”

אמר לה: “הנני אולנשפיגל.”

אמרה לו: “ועשיר אתה?”

אמר לה: “עשיר אני כדי לשלם מחירוֹ של תענוג מרוּבה; אך עני מכדי לשלם כופר־נפשי.”

אמרה לו: “ואין לך סוסים, שאתה הולך ברגל?”

“היה לי חמור והנחתיו בדיר.”

“ומה הטעם שאתה מהלך בעיר נכרייה יחידי, בלא ידיד ורע?”

אמר לה: “שרעי הולך בדרכו שלו, ואני בדרכי שלי, חֶמדָתי החַקרנית.”

אמרה לו: “לא חַקרנית אני. ורעך עשיר הוא?”

אמר לה: “עשיר מופלג בבשׂרים ומשמַנים. הבקרוב אַת גומרת קוּשיוֹתיך, מַקשָנית שלי?”

אמרה לו: “גמרתי, ועכשיו הניחני, ואני הולכת.”

אמר לה: “האני מניחך לילך? משל למה הדבר דומה? למי שבא אצל לאמה, שעה שאחזוֹ בולמוס, וגוזר עליו, שלא יגע בפנכה המלאָה גבתוֹנים צלויים. רוצה אני לאכלך בכל פּה.”

אמרה לו: “והרי לא ראיתני כלל.”

ומיד הדליקה פּנס, שהטיל אור לפתע והאיר את פּניה.

אמר אולנשפיגל: “הנך יפה! הו, העור הזהוֹב, העיניים הזיוותניות, השפתיים האדומות, הגוף החמוּד, – הכל עתיד להיות שלי.”

אמרה לו: “הכל!”

מיד הובילתוֹ אל הפּונדק של סטוונינה, שקרוּי “קשת בענן” – אשר עם דרך־המלך של בריגה. כאן ראָה אולנשפיגל יוצאָניות הרבה, ועל שרווליהן עיגולים־של־בד, שלא כגווני שמלותיהן, העשויות פּשת־גפן.

אותה שהביאתו לכאן עיגוליה רקמי־כסף היו, ושמלתה – אטוּן ברקמי־זהב. והיו כל היוצאניות מתקנאות בה. בשעת כניסתה רמזה לה לפונדקית ונרמזה, ואולנשפיגל לא השגיח בכך. מיד ישבו שניהם ולגמו לגימה.

אמרה לו: “ולא תדע, כי כל מי שאהבני פּעם אחת – שלי הוא לצמיתוּת?”

אמר לה: “ריבה נאָה ומבושמת, למאכל־מלכים אני זוכה, אם כל ימַי אהיה טועם מבשרך.”

פּתאום השגיח בלאמה, שיושב בקרן־זוית אל שולחן קטן, ועליו נר של חלב, קותל של חזיר וקנקן של שיכר, והוא טורח להציל את שׁכרוֹ וקותלו מידי שתיים יוצאָניות, שנתעקשו לאכול ולשתות עמו בצוותא.

נשא עיניו וראָה את אולנשפיגל, מיד קם ממקומו, קפץ כשיעור ג' אמות למעלה וקרא:

“יבורך שם האלוהים, שהחזיר לי את רעי וידידי אולנשפיגל. משקה, הפּונדקית!”

הוציא אולנשפיגל את ארנקו ואמר: “מַשקה, עד שיִכלוּ כל אלה,” – והיה מקשקש בקארולין שלו.

“חַי אלוהים! – קרא לאמה, ובחריצת־כף חטף את הארנק מידיו, – שאני משלם, ולא אתה! שארנק זה שלי הוא!”

ביקש אולנשפיגל להוציא את הארנק מידו בכוח ולא יכול, לפי שהיה לאמה מחזיק בו החזק היטב. והיו השניים נאבקים זה עם זה: זה לשַמר את הארנק בידו, וזה לשוב ולקחתוֹ הימנו; וכל אותה שעה היה לאמה מלחש לו לאולנשפיגל וסח למקוטעין: “שמע, בלשין מצויים כאן… ארבעה… קיטון… ובו ג' יוצאניות… שתיים בחוץ… בשבילך, בשבילי… ביקשתי לצאת… ולא הניחוני. האשה… שברקמי־הזהב… מרגלת… סטוונינה מרגלת…”

והיו מתכתשים ואולנשפיגל מקשיב וקורא: “השב לי את ארנקי, ריקא!”

אמר לאמה: “לא אשיבנו!”

מיד אחזו איש בגרון רעהו, לָפתו איש כתפי חברו, והיו מתכדרים על גבי הקרקע, ולאמה לחש על אָזנוֹ של אולנשפיגל ומבשרוֹ את בשורותיו הרעות.

פּתאום נכנס בעל “הדבורה”, ואחריו ז' אנשים והשׂים עצמו שאינו מכירם כלל; קרא כתרנגול, ונענה לו אולנשפיגל בשירת החוּגא.

ראה בעל “הדבורה” את אולנשפיגל ולאמה, שמתכתשים זה־עם־זה, החזיר פּניו אל סטוונינה ושאל: “מי הם השניים?”

אמרה לו: “ריקים ופוחזים, שראוּי להפריד ביניהם ולא להניחם להטיל מהוּמה בבית, בטרם יעלו לגרדום.”

אמר אולנשפיגל: “אדרבא, יעיז־נא להפריד בינינו, ואנו אונסים אותו לאכול את אבני־המרצפת!”

אמר לאמה: “אָכן, אנו אונסים אותו לאכול את אבני המרצפת!”

נכנס חשד בלבו של בעל “הדבורה”, שדברים של מזימה בגוֹ. מיד הרכין ראשו ופָרץ פֶרץ על הנצים.

הפטיר לאמה לתוך אוזנו ואמר: “אתה מושיענו? היאך?”

והיה הפּונדקי מושך כביכול את אולנשפיגל באָזניו ומטלטלוֹ וסח לו בחשאי:

“השִבְעָה – בשבילך… אנשים גברתנים… קצבים… עלי להסתלק… שהכל מכירין אותי בכאן… כשאֵלך, משמע: 't is van te beven de klinkaert הגיעה השעה להקיש בגביעים… קומו והכו לרסיסים את הכל!”

“כך!” – אמר אולנשפיגל וקם ובעט בו.

החזיר הפּונדקי למַכהוּ מכה אחת אַפּיים, ואולנשפיגל אמר לו: “בחוֹזקה ניתכות מכותיך!”

“כברד משמַים!” – השיבוֹ הפּונדקי ואגב־דיבור חטף מידו של לאמה את הארנק ונתנוֹ לאולנשפיגל.

אמר לאמה: “רמאי! עכשיו שממוֹנך הוּחזר לך, שלם לי דמי־לגימה.”

והשיבוֹ אולנשפיגל: “לגימה למנוּוָל שכמותך?!”

אמרה סטוונינה: “ראו, כמה עז־פּנים הוא זה!”

והשיב לה אולנשפיגל: “כשם שהנך יפת־פּנים, חמדתי שלי!”

וסטוונינה זו – אשה כבת־ששים היתה, אם לא למעלה מזה, ופניה כתפּוּח המשוּלָק, ולא עוד אלא שמכורכמות היו מרוב מרה שהיתה מחלחלת בה; והיה חוטם קבוע באמצעיתן, ודמיונו כחרטוּמוֹ של ינשוף, ועיניה הפיקו חמדנוּת יתירה בלא קוֹרט של אהבה; שני חָטין ארוכים נשתרבבו מפּתחי פּיה המצומק, ובלחיה השמאלית היתה שׁוּמא גדולה וחכלילית.

והיו היוצאניות צוחקות וסונטות בה: “יפיפיה, יפיפיה, תני לו לגימה נאָה!” / “בשכר זה עתיד הוא לחבקך! לפני כמה עידנים אירעו כלוּלוֹתיִך הראשונים?” / “הישמר לך, אולנשפיגל, שהיא מבקשת לאכול אותך בכל פּה!” / “ראֵה עיניה, שלא משנאָה הן מתנוצצות, אלא מאהבה.” / “ניכר בה שמבקשת לנשכּך עד מות.” / “אַל תירא! כל אשה באהבתה עושה כך!” / “לטובתך בלבד היא מתכוונת.” / “ראֵה, כמה דעתה זחוחה ובדוחה עליה!”

ובאמת, היתה סטוונינה גוֹעה בצחוק וקורצת עין לג’ילין, – ריבה זו, ששמלתה מרוקמת רקמי־זהב.

שתה בעל “הדבורה” מה ששתה, שילם מה ששילם, – ונסתלק. ושבעת הקצבים היו עושים עוָיות של הסכמה לבלשים ולסטוונינה.

רמז לה אחד מהם, שהאי גברא אולנשפיגל – שוֹטה גמור הוא בעיניו, ומיד הוא משׂימוֹ חוּכא־ואיטלולא. קם והושיט לשונו לעבר סטוונינה, שהיתה גוֹעה בצחוק, ומתוך כך חושפת את חָטיה, ובינתיים נזדרז ולחש לאולנשפיגל, על אוזנו: “הגיעה השעה להקיש בכוסות!”

הצביע כלפּי הבלשין, הגביה קולו והמשיך ואמר: “רפוֹרמַט נכבד! אנשי־שלומך אנחנו; הבה־נא כבדנוּ במאכל ומשתה.”

והיתה סטוונינה צוחקת מרוב תענוג, וכל אימת שאולנשפיגל הופך פּניו ממנה, קופצת ומשרבבת לשונה. וכיו"ב – ג’ילין, ששמלתה מרוֹקמת רקמי־זהב.

והיו היוצאניות מלחשות זו לזו: “ראו־נא, ראו, מרגלת זו, שבּחין־יופיה כבר הביאָה כ”ז רפוֹרמַטין לידי עינויים קשים ולמיתה קשה שבעתיים. השׂכר הקצוּב לדילטורין מעביר את ג’ילין על דעתה, – ק' פלורינין ראשונים מעזבון חלליה! אך בזכרה, כי חלק־כחלק אנוּסה היא לחלק עם סטוונינה, מיד שוֹבת צחוֹקה."

וכולם פּה־אחד – הבלשין, הקצבים והיוֹצאניות – שירבבו לשונם כלפּי אולנשפיגל לשׂימוֹ לקלס.

והיתה זיעה מרובה שוטפת אגלים־אגלים את פּניו של לאמה, שהסמיקו ככרבלתו של תרנגול, – מכל־מקום, שמר לשונו ולא פּצה פּיו.

“כבדנו במאכל ומשתה!” – קראו הקצבים והבלשים.

“אדרבא!” – קרא אולנשפיגל וחזר וקישקש בקארולין שבארנקו. – “מאכל ומשקה הבי לנו סטוונינה היפיפיה! משקה בכוסות מצלצלות!”

שמעו היוצאניות, וחזרו וגעו בצחוק, ושוב נחשפו חָטיה של סטוונינה.

קמה הפּוּנדקית, ירדה למרתף, הלכה לחדר־המבשלים והביאָה משם קותלי־חזיר ונקניקין וכרכשאות וחביתין עם נקניקין־של־דם וגביעים מצלצלים, שנתקראו כן משום הרגל שעמדו עליה, וכל אימת שמקישין בהם מצטלצלים בקוֹל־מצלות.

אמר אולנשפיגל: “כל הרעב יבוא ויאכל, וכל הצמא יבוא וישתה!”

והבלשים, היוצאניות והקצבים, ג’ילין וסטוונינה, כיוָן ששמעו פסוק זה יוצא מפורש מפּיו, היו מוחאים כף־אל־כף ורוקעים ברגליהם רקיעה גדולה. עמדו ותפסו כל אחד ישיבה נאָה לעצמו: אולנשפיגל, לאמה ושבעת הקצבים ישבו אל שולחן־הכבוד הגדול; והבלשים והיוצאניות – אל שני שולחנות קטנים. והיו שותים ואוכלים בקול לעיסה וגריסה של לסתות – לרבוֹת שני הבלשים שעמדו בחוץ והזמינום חבריהם להשתתף עמהם בסעודה. והיו חבלים ואזיקים מזדקרים מילקוטיהם.

הושיטה סטוונינה את לשונה ואמרה אמירה של לגלוג: “איש לא ייצא מכאן, אלא אם־כן ישלם לי תחילה!”

מיד נעלה את כל הדלתות ואת צרור המפתחות נתנה בכיסה.

נשאָה ג’ילין את כוסה ואמרה: “נכלאָה הצפּור בכלוב, הבו משקה!”

נענו שתי ריבות, גינה ומארגוֹ, ואמרו לה: “שוב פּלוני־אלמוני, שאַת מבקשת לאכול בו קורצא ולמסרו להריגה, מרשעת?”

והשיבה להם ג’ילין: “איני יודעת! הבו משקה!”

אך נמצאו שם שלוש ריבות, שסירבו לשתות עמה.

לקחה ג’ילין את הנבל והנעימה זמר בשפת צרפת:

לְקוֹל צְלִילֵי הַנֵּבֶל

אָשִׁיר עַד בֹּקֶר אוֹר,

אֲנִי אִשָּה מֻפְקֶרֶת,

אַהֲבָתִי אֶמְכֹּר.

מָתְנַי – מָתְנֵי עַשְׁתֹּרֶת

בְּחַמּוּקֵי נָחָשׁ

כְּגֶשֶׁת אֶל מִזְבֵּחַ

אֱלֵי עַרְשִׂי תִּגַּשׁ.

כָּל כִּיס שֶׁיֵּש בּוֹ כֶּסֶף –

סוֹפוֹ יוֹצֵא רֵיקָם,

וּנְהָר־זָהָב שׁוֹפֵעַ

אֵלַי כְּמוֹ אֶל יָם.

בַּת הַשָּׂטָן אָנֹכִי,

וְאֵם־כָּל־חַי אִמִּי;

אֶת כָּל תַּעֲנוּגֶיךָ

מָצוֹא תִּמְצָא עִמִּי.

אֲנִי כְּאֵשׁ־שַׁלְהֶבֶת,

פְּרוּצָה, גַּם נְבוֹכָה,

חַמָּה וְגַם צוֹנֶנֶת, –

הַכֹּל כְּחֶפְצְךָ!

אֲנִי לַכֹּל מוֹכֶרֶת:

לָאֵל, לָאַשְמְדַי; –

גַּם צָהֳלָה, גַּם דֶּמַע,

גַּם מָוֶת מִיָּדַי.

לְקוֹל צְלִילֵי הַנֵּבֶל

אָשִׁיר עַד בֹּקֶר אוֹר,

אֲנִי אִשָּה מֻפְקֶרֶת,

אַהֲבָתִי אֶמְכֹּר.

ובזמרה, היתה ג’ילין כה יפה וחמוּדה וכה אהובַת־נפש, שכל הגברים – הבלשין והקצבים, לאמה ואולנשפיגל, – היו יושבים תחתיהם נקסמים ונפעמים, דמוּמים ומחייכים כנגדה.

פּתאום געתה ג’ילין בצחוק גדול, הציצה באולנשפיגל ואמרה: “כך כוֹלאים צפּרים בכלוב!”

ומיד ניטל קסמה.

נסתכלו אולנשפיגל, לאמה והקצבים זה בזה; וסטוונינה אמרה: "ועכשיו הלא תשלם לי? הלא תשלם לי עכשיו, מר אולנשפיגל הנכבד, המקיז שוּמן משוּבח מבשרם של מטיפים?

ביקש לאמה להשיב לה, אלא שגזר עליו אולנשפּיגל שתיקה, ואמר לה לסטוונינה: “אין דרכנו לשלם עד־לחשבון.”

אמרה לו: “אם־כן, לאחר החשבון יסלקו לי מעזבונך…”

אמר לה: “צבוֹעים דרכם להתפּרנס מן הפּגרים.”

נענה אחד הבלשים ואמר: “אלה השניים ליסטמו את המטיפים וחמסו את ממוֹנם, למעלה משלוש־מאות פלורינין. הכנסה נאָה נזדמנה לה לג’ילין…”

וג’ילין שרה:

אֲנִי לַכֹּל מוֹכֶרֶת:

לָאֵל, לָאַשְמְדַי; –

גַּם צָהֳלָה, גַּם דֶּמַע,

גַּם מָוֶת מִיָּדַי.

ופרצה בצחוק־של־לעג ואמרה: “הבו משקה!”

ענו אחריה הבלשים וקראו: “הבו משקה!”

קראָה סטוונינה ואמרה: “חַי אלוהים! הבו משקה! שהדלתות נעוּלוֹת, והחלונות סגוּרים, והצפּרים כלוּאוֹת בכלוב. הבו משקה!”

אמר אולנשפיגל: “הבו משקה!”

אמר לאמה: “הבו משקה!”

אמרו השבעה: “הבו משקה!”

אמרו הבלשים: “הבו משקה!”

אמרה ג’ילין: “הבו משקה!” – ופרטה על נבלה, – “יפה אני, הבו משקה! מלאָך גבריאל – גם הוא יִוָקש בנוֹעם שירתי!”

אמר אולנשפיגל: “הבו איפוא משקה! ולקינוח־הסעודה הבו יין משוּפרא־דשוּפרא! ותהא טיפּה של אש נוזלת תלויה בכל נימה ונימה שבשערות גופנו הצמא.”

אמרה ג’ילין: “הבו משקה! עוד עשרים דגי־רקק כמוך עולים בחכה, והלויתנים חדלים לוֹמר שירה!”

הלכה סטוונינה, הביאָה יין, והיו הבלשים והיוצאניות יושבים בצוותא, שטוּפים בלגימה ופרוּצים בצחוק. והשבעה, שישבו אל שולחן אחד עם אולנשפיגל ולאמה, היו זורקים ליוצאניות קותלי־חזיר ונקניקין, חביתין ובקבוקים, והן קולטות אותם מן האויר, כשיבוטין בבריכה הצדים יתושים שחולפים ביעף. וסטוונינה צחקה וחישפה חָטיה והצביעה כלפּי צרורות של נרות־החלב, שהיו תלויים מעל לדוכן: חמישה־חמישה בצרור, ליטרה אחת משקלוֹ; והיו אלה נרותיהן של היוצאָניות. פּנתה אל אולנשפיגל ואמרה לו: “ההולך אל המוקד, נושא בידו נר־של־חלב; רצונך ליטול עכשיו אחד?”

אמר אולנשפיגל: “הבו משקה!”

אמרו השבעה: “הבו משקה!”

אמרה ג’ילין: “עיניו של אולנשפיגל מתנוצצות כעיני הברבוּר הגוֹוע.”

אמרה סטוונינה: “שמא תשליכם מאכל־לחזירים?”

אמר אולנשפיגל: “אם־כן, חג־הנרוֹת אַת מביאָה עליהם לטובה! הבו משקה!”

אמרה לו: “שמא רצונך, שיהיו נוקבים את לשונך בברזל מלוּבן, שעה שתעמוד על הגרדום?”

אמר לה: “מילא! שעל־ידי־כך תהא שריקתי משובחת יותר. הבו משקה!”

אמרה לו: “כשתוֹלין אותך, ואהובת־נפשך עומדת וצוֹפה בך, – אתה ממעט בדיבור.”

אמר לה: “אמנם־כן, אלא שעל־ידי־כך אני מרבה במשקל וזוכה ליפּול על פּרצופך הנחמד־למראה. הבו משקה!”

אמרה לו: “וכשיַלקוּך, מה אתה אומר? כל־שכן כשיתווּ תו על מצחך ועל כתפיך במכוַת־אש?”

אמר לה: “אני אומר, כי יש כאן מיקח־טעות בבשׂר: שבמקום לצלוֹת באש את החזירה הגדולה סטוונינה, באוּ ושלקוּ לו לחזרזיר הקטן אולנשפיגל. הבו משקה!”

אמרה לו: “מאחר שכל אלה אינם חביבין עליך, הרי אתה משתַּלֵח לספינות־המלך, ושם ייצא דינך להקרע לארבעה גזרים על־ידי ארבע ספינות־משוֹט.”

אמר לה: “מילא, שעל ידי־כך עתידים תנינים שבים ליהנות מארבעת בתָרַי. ומן השיריים שלהם, אשר תקוץ נפשם בהם, תאכלי אַת בתאוָה יתירה. הבו משקה!”

שאלתוֹ סטוונינה: “ולמה לא תאכל נר אחד מן הנרות הללו, שעתיד הוא להאיר לך את מקומך בגיהינום.”

והשיב לה: “כיוָן שאיני צריך לכך; שגם בלאו־הכי תחזינה עינַי בבירור גמור את זיו־פּרצופך הנחמד, הה חזירה שלא נשלקה כל־צרכה; משקה!”

פּתאום הקיש ברגל־גביעוֹ על דף־השולחן וטפח עליו בידיו, כמעשה הרפָּדים, בחבטם חבטוֹת קצובות את צמר המזרן; אלא שעשה כן במתינות יתירה וקרא: 'T is (tijdt) van te beven de Klinkaert –

הגיעה השעה להקיש בגביעים המצלצלים!"

ובידוע, שהוא מתן־אות לבעלי־לגימה בפלאנדרן, לקום ולהטיל מהומה בבתים אדומי־הפּנסים ולבוז בהם בז.

לגם אולנשפיגל וחזר והקיש בגביעו על גבי השולחן וקרא: “הגיעה השעה להקיש בגביעים!”

מיד קמו השבעה ועשו גם הם כמותו; והיו כל השאָר יושבים דמוּמים כנגדם. פּני ג’ילין החוירו. סטוונינה היתה כנדהמה, והבלשים שאלו זה לזה:

“השבעה בני־בריתם הם?”

אלא שנזדרזו הקצבים וקרצו להם קריצת־עין להניח את דעתם והיו מוסיפים וקוראים עם אולנשפיגל בקול גדול, המגביה והולך:

“'T is van te beven de klinkaert.”

“הגיעה השעה להקיש בגביעים!”

ביקשה סטוונינה להתאוֹשש מחלישוּת־דעתה ולגמה לגימה.

והיה אולנשפיגל דופק באגרופו על גבי השולחן דפיקות שיש בהן מקֶצֶב הרפּדים כנ"ל; והיו השבעה עושים כמותו, – וכוסות וכדים, קערות ובקבוקים, גביעים וקנקנים שעל השולחן היו מרקדים לאטם, נופלים ונשברים, וקמים ועומדים מזה וחוזרים ונופלים מזה. והיתה קריאָתם מתעצמת והולכת, עד שנעשתה אימתנית, תוקפנית וטורדנית ביותר:

“הגיעה השעה להקיש בגביעים!”

אמרה סטוונינה: “וַי לי! הרי בדרך הזה הם משברים כאן את כל הכלים!”

ומגוֹדל הפּחד נשתרבבו שני חָטיה מתוך פּיה ונתארכו מכפי שהיו.

מריבוי הזעם היה דם־לבם של השבעה ושל לאמה ואולנשפיגל בוער בהם להשחית.

וכל המסוּבים אל שולחנו של אולנשפיגל, שהתמידו בפזמונם הטורד והמהלך־אימים, נטלו איש גביעו בידו והיו משברים אותם בחיבוטים קצובים על גבי השולחן.

פּתאום־לפתע הרכינו עצמם על ספסליהם ושלפו פּגיונותיהם הארוכים. ואותה שעה היתה זמרתם קולנית כל־כך, שכל הזגוגיות שבבית נתרעדו. מיד קפצו ממקומם, כמין כת של שדים שנכנסה בהם רוח תזזית, והיו עושים הקפות סחור־סחור לשולחנות ומסוף החדר ועד סופו, הקף וצווח בלא הפסק:

“'T is van te beven de klinkaert.”

אחזה רעדה בבלשים, קמו ונטלו חבליהם ואזיקיהם. אלא שאותה שעה עמדו הקצבים, ועמהם אולנשפיגל ולאמה, והחזירו איש פּגיונו לנדנו, וקפצו איש ממקומו, ותפשו איש את כסאוֹ והיו מנפנפים בהם, כנפנף מקלות־חובלים, ומתרוצצים על־פּני החדר, ומכים על ימין ועל שמאל, הכוֹת ופצוֹע, ולא חסו אלא על היוצאניות לבדן; ולא נתקררה דעתם עד שניפּצו את כל כלי־הבית, הזגוגיות, הארונות, כלי־השולחן, הכדים הגביעים, הכוסות והבקבוקים, והיו מכים את הבלשים מכות־רצח, הכות וזמר בלא הפסק, בקצב הרפּדים כנ"ל:

“'T is van te beven de klinkaert.”

“'T is van te beven de klinkaert.”

ביני־לביני תקע אולנשפיגל בפרצופה של סטוונינה תקיעת־אגרוף של ממש הוציא מתוך כיסה את צרור מפתחותיה וכפאָה לאכול את נרותיה.

וג’ילין היפה היתה מתלבטת וגורדת בצפּרניה את הדלתות, התריסים והזגוגיות, מָשָל ביקשה לפַלש את כולם בבת־אחת ולברוח, כשוּנרא זו שנתפּחדה. לסוף נשתוֹפפה לה בקרן־זוית, פּניה חוורות, עיניה נבעתות, שיניה מגוּלות, ובידיה הנבל, העתיד כביכול לגונן עליה.

והיו השבעה מפיסים דעתן של היוֹצאניות ואומרים להן: “לא ניגע בכן לרעה”, – ובעזרתן אָסרו בחבלים ובאזיקים את הבלשים, שעמדו ברתת וזיע, ולא קמה בהם הרוח לעמוד בפני אוסריהם, שכן ראוּ בחוּש, כי הללו, שבעל־“הדבורה” בררם מקרב הגברתנים שבבני־אוּמנוּתם, עתידים לקצצם כקצץ הקצב בקוֹפיץ שבידו.

ועל כל נר ונר, שהיה אולנשפיגל כוֹפה את סטוונינה לבלעוֹ, היה מפטיר ואומר:

“זה – על התלייה; וזה – על המלקות; וזה – על המִכְוָה; וזה, הרביעי למניין – על לשוני הקדוּחה; ושניים אלה, ששמנים הם ומשובחים ביותר, – על ספינות־המלך ועל ארבעת הבתרים שמתבתּרים בארבע ספינות־משוֹט; וזה – על מאוּרת המלשינים שלך; וזה – על הנקבה שלך, המלובשת רקמי־זהב; ושאָר כל הנרות – להנאָתי הפּרטית.”

והיו הריבות צוחקות למראה סטוונינה, המזוֹררת וצונפת בחרון־אַפּה ומבקשת לפלוט את הנרות ברקיקה, ואינה יכולה, – מחמת חלל־פּיה שנתמלא ונתגדש. והיו אולנשפיגל, לאמה והשבעה מוסיפים ומפטירים בלא הרף בזמר שיש בו מן הקצב:

“'T is van te beven de klinkaert.”

מיד פָּסַק אולנשפיגל פּיו מִזָמר ורמז להם, שיהיו ממלמלים את הפּזמון בקל דממה דקה, וכן עשו. ואולנשפיגל פּנה אל היוצאניות ואל הבלשים ואמר להם בזה הלשון:

“כל הפּוצה פּה וקורא לעזרה, הרי זה מתחייב בנפשו, שאנו הורגים אותו לאלתר.”

אמרו הבתולות: “החרש־נחריש, ואַל־נא, אולנשפּיגל, אַל תרע לנו!”

ג’ילין לבדה הוסיפה להשתופף בקרן־זוית, עיניה יוצאות מאַרוּבותיהן, ושיניה מפּתחי־פיה, לשונה נטולה, וידיה מאַמצות את הנבל אל לבה.

והשבעה מוסיפים ופוסקים את פּסוקם במלל חרישי:

“'T is van te beven de klinkaert.”

הצביעה סטוונינה על הנרות שבפיה ורמזה, שהיא גם היא לא תוציא הגה מפּיה.

ועמדו גם הבלשים וקיבלו עליהם את השתיקה.

ואולנשפיגל המשיך ואמר: “בידינו אַתם, לשבט ולחסד. כי הנה הנהר קרוב, ואם מטילים אתכם לתוך מימיו, אַתם צוללים בו כאבן במים. ושערי קורטרייק נעוּלים, ואפילו שמעו שומרי־הלילה רעש זה שנתרעש בכאן, על־כל־פּנים אינם זזים ממקומם, אם מתוך עצלוּת, ואם מתוך סברא, שבני־פלאנדרן כשרים שרויים בכאן, שלוֹגמים בצוותא ושרים בחדוָה ועושים הילולא לקול ניקוּשם של כוסות ובקבוקים. אשר על־כן יהא כל אחד יושב בצנעא והשקט, ככלב לפני אדוניו.”

ואל השבעה פּנה ושאל: “ולא לפטגהם אַתם הולכים על־מנת להסתפּח שם אל הגיזים?”

אמרו לו: “שמועה שמענו, כי באת לכאן, עמדנו והִתְקַנוּ עצמנו לדרך.”

אמר להם: “ומכאן אתם הולכים אל הים?”

אמרו לו: “הן.”

אמר להם: “ויש בין הבלשים הללו אחד או שניים, שאפשר להוציאָם לחפשי, על־מנת שישמשונו?”

אמרו לו: “שניים מהם – ניקולאס ויוֹס, כשרים לכך, שמעוֹדם לא רדפו את הרפוֹרמַטין העלובים.”

נענו ניקולאס ויוֹס ואמרו: “אנשי־אמוּנים אנחנו.”

אמר להם: “הרי לכם סך עשרים פלורינין זהב, כפליים כמחיר־הכלב, שנכוֹן לכם בשכר דילטוריא שלכם.”

שמעו שאָר חמשת הבלשים וקראו: “עשרים פלורינין?! בשכר עשרים פלורינין הננו מוכנים ומזומנים לשמש את הנסיך; שהמלך ידו קמוּצה, ומשכורתו קצוּצה; הבה לנו החצי מן השׂכר, ואנו מעידים לפני הרשוּת כל אשר תשים בפינו.”

והיו הקצבים ולאמה ממלמלים חרש:

“'T is van te beven de klinkaert.”

“'T is van te beven de klinkaert.”

אמר אולנשפיגל: “וכדי שלא תאריכו לשון, יובילוכם השבעה אסורים באזיקים עד פטגהם ויביאוּכם אל הגיזים. את עשרת הפלורינין עתידים אַתם לקבל לאחר שתפרשו בים הגדול, ולפי שעה, סוברים אנו, על הלחם והמרק לבדם תחיה מהימנותכם. תהיו בני־חיִל – תקבלו חלקכם בשלל; תבקשו לברוח – יתלוּכם על עץ; ואם תצליח בריחתכם – תזכו למַלט עצמכם מן החבל, אך לא מן הסכין.”

אמרו לו: “אנו משמשים כל אדם על־מנת לקבל פּרס.”

היו לאמה והשבעה פּוסקים את פּסוקם ומקישים על גבי השולחן בשברי קדירות וכוסות.

“'T is van te beven de klinkaert.”

“'T is van te beven de klinkaert.”

אמר להם אולנשפיגל: “כן תובילו עמכם את ג’ילין ואת סטוונינה ואת שלוש הבתולות, ואחת כי תבקש לברוח, שימוּה בשק, תפרוהו והטילוהו המימה.”

“לא הרגני!” – קראָה ג’ילין וקפצה מקרן־זוית שלה והיתה מנפנפת באויר את נבלה, מיד פּתחה פּיה בזמר:

חֲלוֹם־דָּמִים חָלַמְתִּי,

בּוֹ מַעַל וְאָבְדָן,

כִּי בַּת־חַוָּה אָנֹכִי

מִזֶרַע הַשָׂטָן.

עיוותה סטוונינה את פּניה, וכיו"ב שאָר כל הנשים, והיו כמבקשות לבכות.

אמר להן אולנשפיגל: “אַל־נא תיראו, יעלות־חן! שחמוּדוֹת אַתן, תאוָה לעיניים, ובכל מקום שאַתן באות, יהיו אנשים מחבבים אתכן בכל דרך של חיבוב ואהבה ותפנוקים, ובכל מלקוח אשר יוּקח תקבלו גם אַתן את חלקכן.”

בכתה סטוונינה ואמרה: “ואני, שזקנה אני, לא אקבל כלום?”

אמר לה אולנשפיגל: “פּרוטה ליום יתנו לך, תנין שכמותך, לפי שעתידה אַת להיות שפחתן של ארבע הריבות הנאות ולכבוֹס את שמלותיהן, סדיניהן וכותנותיהן.”

נאנחה סטוונינה ואמרה: “אני? רבון־העולמים!”

והשיב לה אולנשפיגל: “ימים הרבה נתעמרת בהן ונתפּרנסת מאֶתנַן־גופן, והן נימוֹקוּ בעוֹני ורעב, ואפילו אַת מתאנחת ומתייפּחת לפנַי כפל־כפליים, אינך מועילה כלום, שאני גוזר ואני מקיים.”

והיו הבתולות צוחקות ומלעיגות עליה, משרבבות לשון כנגדה ואומרות: “אין לך אדם שאין לו שעה בעולם הזה. מי פּילל ומי מילל, שכך יארע לה, לסטוונינה הצייקנית? כאחת השפחות עתידה היא לשרתנו. יברכך אלוהים, אדוננו אולנשפיגל!”

פּנה אולנשפיגל אל הקצבים ואל לאמה ואמר להם: "הריקו את מרתפי־היין! טלוּ את הכסף, ויהא לנו לָזוּן ולפרנס את סטוונינה ואת ארבע הריבות.

אמרו הריבות: "ראוּ־נא, היאך היא חורקת שן, סטוונינה זו, קמצנית זו! במידת האכזריות נהגת עמנו כל הימים, עכשיו נפרעים ממך ובמידה שמדדת מודדים לך. יברכך אלוהים, אדוננו אולנשפיגל!

החזירו שלוש הבתולות את פּניהן אל ג’ילין ואמרו: “כבת היית לה, לזוּנָה ולפרנסה, וחלק כחלק חילקת עמה את שכר המסירה המנוּולת! העוד תעיזי להכותנו ולחרפנו, אַת, העוֹטה שמלה של רקמי־זהב? נלקוֹנוּ בעיניך, לפי שלא השיגה ידנו ללבוש אלא שמלות של פּשת־גפן. ואַת, שכּלי־שיראין לך וכלי־מילָת, – הרי בדמיהם של הרוגי־מלכות, שאָכלת בהם קורצא, עשית לך את כל אלה! הבה נפשיט מעליה את שמלתה ונכריעה ברך לפנינו.”

אמר אולנשפיגל: “אי אפשי בכך!”

נפלה ג’ילין על צוארו ואמרה: “ברוך תהיה לאלוהים, שלא רצית במוֹתי ואינך רוצה בכיעורי.”

תלו הריבות עיניים של קנאָה בג’ילין ואמרו: "גם אותו הנה העבירה על דעתו ביוֹפיה, כשאָר כל הגברים.,

וג’ילין שרה לקול הנבל.

קמו השבעה לילך לפטגהם והובילו עמהם את הבלשים ואת היוצאניות לאורך שפת הליי; ודרך הילוכם היו מפזמים בלי הרף:

“'t is van te beven de klinkaert.”

“'t is van te beven de klinkaert.”

עם הנץ החמה הגיעו למחנה, אמרו שירה כחוּגא, וקריאָה של תרנגול נענתה להם.

ואף־על־פּי שהעמידו שמירה מעוּלה לשמור על הבלשים והיוצאניות, מכל־מקום בצהרי היום השלישי מצאו את ג’ילין הרוגה – ולבה מדוּקר במחט ארוכה. טענו שלוש הריבות, שמעשה־ידיה של סטוונינה הוא, והביאוה לפני שר־הגדוּד, קציניו סגניהם, שנתמנו להיות דיינים. ולא נצטרכו כלל לבוא עליה בעינוּיים, שמיד הודתה לפניהם ואמרה, כי אָכן היא שהרגה את ג’ילין, מחמת הקנאָה שנתקנאָה ביוֹפיה, ומחמת הכעס שנתכעסה עליה, מאחר שנהגה עמה – נפקנית שכמוֹתה! – מנהג גבירה בשפחתה, בלא שום ריתוי כלל.

יצא דינה של סטוונינה למות בתלייה, ויקברוה ביער קבורת־חמור.

ותיקבר גם ג’ילין, ועל קבר גופה הנחמד התפּללו תפילת־אַשכבה.

ואותם שני בלָשים, שאולנשפּיגל שׂם בפיהם דברים מסוימים, באו בינתיים אצל אדוני האחוזה של קורטרייק, הוא בעל־הטירה שקורין קסטילאן.¹⁰⁶ שכיוָן שביתה של סטוונינה שוֹכן ברשותו, והערכאות שבעיר אינם מוסמכים לדון בענייניה, הוּצרך הוא לערוך חקירה־ודרישה במהומה הגדולה שנתארעה שם. סחו לו הבלשים כל אותו מעשה ואמרו, באמונה שלימה ובדברים היוצאים מן הלב:

“אין לשער, בשום עניין ואופן, שאולנשפיגל וידידו הנאמן והנוח־לבריות לאמה גודזאק רצחו את המטיפים, שהרי לא באו ל”קשת בענן" אלא להנאָתם בלבד. ולא עוד אלא שיש עמהם הורמנא מטעם הדוכס, ובעינינו ראינוהו. הרוצחים האמיתיים הם שני סוחרים אנשי גנט, אחד דק ואחד שמן, שברחו לצרפת לאחר שהכוּ לרסיסים כל מה שהיה בבית סטוונינה, ולתענוגיהם בדרך לקחו ארבע יוצאניות. ומן־הסתם היינו מעלים אותם בחַכה, אילמלא שבעה קצבים גברתנים בני־עירם שעמדו לימינם, והם שאַסרונו בחבלים ולא הניחונו לילך עד שהרחיקו לעוּמקה של צרפת; והנה סימניהם של החבלים. שאָר ארבעת הבלשים עוֹדם מתחַקים על עקבותיהם ומצפּים לביאַת התגבוֹרת, שיוּכלוּ לָעוֹז עליהם ולתוֹפשם."

עמד בעל־הטירה ונתן לכל אחד מהם שני קארולין וחליפת־בגדים אחת, – שׂכר מלאכתם שלא עשאוּה רמייה.

לאחר מכן שיגר אגרות לסנהדרין של פלאנדרן ולבית־הדין של זקני־העדה בקורטרייק, וכן לשאָר כל בתי־דינים, להודיעם קוֹשט דברי־אמת מעניין מציאותם של הרוצחים האמיתיים; וכתב להם כל אותו מעשה באריכות דברים וברוב פּרטים ודקדוקים.

קראו אנשי הסנהדרין של פלאנדרן ושאָר בתי־דינים, ונרעשו, והיו מפליגים בשבחו של בעל־הטירה, על טביעוּת־עינו שאינה־מצויה.

ואותה שעה היו אולנשפיגל ולאמה הולכים שאננים מפטגהם לגנט, עם מוֹרד הנהר ליי, ומגמת־פּניהם לבריגה, אשר בה סבר לאמה למצוא את אשתו, וכן לדאם, אשר אליה נכסף אולנשפּיגל, שמגוֹדל תשוקתו לראות את פּני נלה עצובת־הרוח, השרויה עם קאתלינה המטורפת, נשתקע בהרהורי־לבו.

לו.    🔗

מימים ימימה היו דאם ובנותיה מקום מוכן לפורעניוֹת, שהרבה פּגעים רעים וחטאים אירעו בהן; ונערה, נער או זקן, שהיו יוצאים משם לילך לבריגה, או לשאָר מקומות בפלאנדרן, ובידוע היה שצרור־הכסף בידם, סוֹפם שנמצאו רצוחים בדרך; והיו גוויותיהם ערומות ואין־לבוש, וצוארותיהם נשוּכים, בשיניים ארוכות וחדוֹת כל־כך, עד שלא היתה מפרקת שלא נשתברה.

בדקוּ הרופאים והגלָבים ומצאו, כי אותן שיניים שנשכו – שיניו של זאב גדול היו. ואמרו: “השׂכל מחַייב, שבאו ליסטים אחרי הזאב וליסטמוּ את הטרף.”

והיה מחפּשים חֵפֶשׂ מחוּפּשׂ למצוא את הגנבים והעלו חרס בידם. ועד־מהרה נשתכח הזאב.

רבים מטוּבי־העיר, שערבו את לבם ויצאו לדרך בלא לוָיה, נעלמו עקבותיהם, ולא ידע איש, מה היתה אחריתם. אך לעתים היה איכר פּלוני יוצא עם השכמת הבוקר לעבוד את אדמתו ומוצא בשדה טביעת רגליים של זאב; והיה כלבוֹ מחַטט באדמה וחוֹשף לאור היום גוף עלוב של בר־מינן, שסימנים של שיני זאב טבועים לו בעורפּו, או מאחורי אוזנו, לפעמים ברגליו, אך תמיד מאָחוֹר. ותמיד המפרקת והרגליים משוּברות היו.

באימה ופחד היה האיכר חש אל הסַנְטָר, להודיעו על כך; והלה, ועמו סוֹפר־הדיינים, שני זקני־העדה ושני חובשים, באים למקום שמוטלת בו גוויית הרצוּח. מיד בודקים אותו בדיקה מדוקדקת, ולעתים – בטרם יהיו פּני המת מַאכָל לרימה, – מצליחים לתהות על קנקנו, לברר את מעמדו, ואף לידע את שמו ושם־אָביו. והיו תמהים בלבם על זאב זה, שכל עיקרו טורף מחמת רעב, ואף־על־פּי־כן חשׂך פּיו ולא נגס מנבלת־המת נגיסה כלשהי.

והיו אנשי דאַם שרויים בפחד גדול, ולא העז שום אדם לצאת בלילה בלא לוָיה. יום אחד נשלחו אל בין גבעות־החול אשר לאורך שפת־הים, כמה חיילים אמיצי־לב לחפּש שם את הזאב יומם ולילה. הגיעו החיילים אל הגבעות אשר בקרבת הייסט, וירד עליהם הלילה. אחד מהם, שסמך על כוחו, ביקש לפרוֹש מהם ולילך לחפּש יחידי, ובידו קנה־השריפה. ולא מיחוּ חבריו בידו, בבטחונם, שמהיותו אמיץ־לב, וכלי זינו עמו, יצליח להרוג את הזאב, באם יעיז הלה לצאת כנגדו.

נסתלק אותו חייל, ושאָר חבריו ערכו מדוּרה והיו משחקים בקוּביא ושותים יי"ש מצלוֹחיוֹתיהם ופעם בפעם קוראים ואומרים:

“הָבָה־נא חבר! שובה־נא, כי נפל פּחדך על הזאב; בוֹא ולגמת עמנו.”

ולא השיבם חברם.

פּתאום שמעו צעקה גדולה ומרה, כשל אדם שצועק לפני מותו. מיד קמו ורצו לאותו מקום וקראו: “אַל תפּול רוחך! אנו חשים לעזרתך!”

אלא שאָרכה עליהם השעה עד שמצאוהו, מחמת המחלוקת, – שהללו אומרים: הצעקה מן הבקעה היא באָה; והללו אומרים: מראש גבעת־החול היא באָה.

והיו בודקים לאור פּנסיהם את הגבעות ואת הבקעה, ולסוף מצאו את חברם שרגליו וזרוֹע נשוכות מאחוריהן, ומפרקתו שבורה, כדרך שאָר כל הרצוחים.

והיה המת מוטל אפרקדן, וחרבוֹ בכף ידו הכווּצה; וקנה־השריפה שלו מושלך על גבי החול. בקרבתו מצאו שלוש אצבעות קצוצות, שלא היו אצבעותיו שלו, ולקחוּן עמהם. וילקוטו נשדד.

כיתפוּ החיילים את גוּפת חברם המת ועמה חרבוֹ הנאמנה וקנה־רובהו אשר לו הצדקה והעוז, ובנפש אבֵלה ובעֶברת־זעם נשאוה אל בית־הפּקוּדות. ושם קיבל את פּניהם הסנטר, ועמו סופר־הדיינים, שני זקני־העדה ושני חובשים.

בדקו את האצבעות הקצוצות ומצאו, שהן של זקן, שלא יגע מעודו שום יגיעת־כפּיים, שכן אותן אצבעות חלקות היו למשעי, וצפּרניהן ארוכות, כשל אחד השופטים או הכמרים. למחר הלך הסנטר, ועמו זקני־העדה, סופר־הדיינים והחובשים, למקום שטוֹרף המנוח העלוב, וראו טפּין של דם בעשב ועקבות של רגליים, שהגיעו עד הים ושם חדלו.

לז.    🔗

אותו יום מימי ביכוּרי־הענבים היה, היום הרביעי לירח־הגפן, שאחרי עבודת־הקודש הגדולה נוהגין בו אנשי בריסל לזרוק מראש מגדל־הפּעמונים של ניקולאס הקדוש שקים מלאים אגוזים לעם העומדים למטה.

בלילה ננערה נלה משנתה מפּני קולי־הקולות שהגיעו מן החוף. חיפּשה את קאתלינה בחדר ולא מצאתה, מיד ירדה בגרם־המעלות, פּתחה את הדלת, וקאתלינה נכנסה וקראָה:

“הציליני! הציליני! זאב! זאב!”

ונלה שמעה קול־יללה, שבא ממרחקי־השדה, ובידיים רועדות הדליקה את כל המנורות ואת נרות הדונג והחלב. חיבקה את קאתלינה ושאלה: “מה אירע לך, קאתלינה?”

ישבה קאתלינה ובעיניים נבעתות נסתכלה בנרות הדלוקים ואמרה:

“הנהי החמה, שמגרשת את הרוחות הרעוֹת. הזאב, הזאב מיילל בשדה!”

אמרה לה נלה: “ולמה ירדת מעל מיטתך שיש בה חום ויצאת לחוּץ שיש בו צינה, כדי שתאחזך הצמרמורת בטחב זה של ליל ספּטמבר?”

פּתחה קאתלינה ואמרה: "האנסקי קרא הלילה כקרוֹא העזניה, ופתחתי לו את הדלת. אמר לי: “שתי משיקוּי־הפּלאים!” – ושתיתי. יפה הוא האנסקי. הסירו האש! אחר־כך הובילני אל התעלה ואמר לי: “קאתלינה, אני אסלק לך את שבע־מאות הקארולין, ואַת תתנים לאולנשפיגל, בנו של קלאס. והרי לך שניים, ותקני לך שמלה. בקרוב תקבלי אלף!” שאלתי: “אלף? הו יקירי, משמע, עתידה אני להתעשר?” אמר לי: “אָכן, בקרוב אַת מתעשרת. אך שמא יש בדאם נשים, או נערות, העשירות היום כעשירוּתך לעתיד לבוא?” אמרתי לו: “איני יודעת”; והאמת היא, שלא רציתי לפרש בשמותיהן, שמא יחשוק בהן. אמר לי: “תחקרי בדבר, וכשאָבוא בשנית, אַת מגדת לי את שמותיהן.”

והיתה הצינה מרובה, הערפל מרחף על פּני האפרים; ענפים יבשים נושרים מן האילנות ונופלים ארצה; והירח מפיק זיו, ואוּרים מתנוצצים במימי התעלה. אמר לי האנסקי: “ליל־נבוכדנצר הוא. ליל גלגול הנשמות שנתלבשו בזאב. כל אותן נשמות חוטאות יוצאות הלילה מפּתחוֹ של גיהינום, ופגיעתן רעה. והסגולה היא שמצטלבין ג' פּעמים ביד שמאל וקורין בקול גדול: “מלח! מלח! מלח!” שהוא סמל האלמוות. שאם אַת עושה כן, מובטח לך, שאין לגלגול שליטה עליך.” אמרתי לו: “אעשה כל מה שתרצה, האנסקי, יקירי.” חיבקני ואמר לי: “אשתי אַת!” אמרתי לו: “הן.” ולמשמע דבריו המתוקים היה תענוג שׁמַימי משתפּך בכל גופי, ויהיה כאפרסמון בעצמותי. נתן האנסקי זר של פּרחים על ראשי ואמר לי: “הנך יפה!” אמרתי לו: “גם אתה, האנסקי, יקירי, בבגדי־תפארתך, העשויים קטיפה ירוקה ומרוקמים רקמי־זהב־וכסף, בנוֹצת־היענה הגדולה שלמגבעתך ובפניך החיוורות, המאירות כגלי־הים. הה, יראוּך עלָמוֹת של דאם וירוּצוּ אחריך לבקש את דוֹדיך. אך אתה, האנסקי, אִי אַתה, נוֹתנם אלא לי בלבד.” אמר לי: “חקרי לדעת, מי הן העשירות שבהן, ועתיד כספּן להיות לך.” מיד נסתלק וגזר עלי שלא אלך אחריו.

עמדתי תחתי והייתי מקשקשת בשני הקארולין שבידי ומרתּתת מחמת הצינה והערפל. לפתע ראיתי זאב עולה במעלה־החוף; זרבוּבוֹ ירוק, וקני־סוּף לו בצמרוֹ הלבן. קראתי “מלח! מלח! מלח!” ונצטלבתי ג' פּעמים, כנ“ל, אך ניכר הזאב שהדבר אינו מיָראו כל־עיקר. רצתי בכל יגיעת־כוחי, והייתי אני צועקת, והוא מיילל, וקרוב־קרוב אלי שמעתי קול ניקוּש שיניו, ופעם אחת קרוב־קרוב לכתפי. וכבר סברתי שמיד הוא תופשני. אלא שהיתה ריצתי מהירה מריצתו. למַרבה מזלי נזדמן לי בפינת רחוב־האַנפה שומר־הלילה, ופנסוֹ בידו. צעקתי: “הזאב! הזאב!” אמר לי: “אַל תיראי, הנה אָביאך לביתך, קאתלינה השׁעמוּמית!” והרגשתי שידו, האוחזת בי, רועדת. שהיה גם הוא מתיירא כמוני.”

אמרה לה נלה: “ואף־על־פּי־כן לסוף נתיישבה עליו דעתו; הלא תשמעי, היאך הוא מושך בקולו ומזמר: “שירוּ, רבותי, אדוֹנים נבונים: / הפּעמון כבר הכה עשרת מוֹנים.” ומקשקש ברעשונו.”

אמרה קאתלינה: “הסירו האש! שראשי בוער עלי! שוּבה, שוּבה, האנסקי, מחמל־עיני!”

והיתה נלה מסתכלת בקאתלינה ומפּילה תחנוניה לפני בתוּלתא קדישתא, שתיטול מקדקדה את אש־השגעון.

והיתה בוכיה עליה.

לח.    🔗

בְּבֶּלֶם, השוכנת אל גדות התעלה של בריגה, נזדמן להם, לאולנשפיגל ולאמה, פּרש אחד, ששלוש נוצות של תרנגול מתנוססות לו בראש כובע־הלבד שלו, והוא דוהר לגנט כעל כנפי־רוח. אמר אולנשפיגל שירה כחוּגה, מיד נעצר הפּרש ונעה לו בקריאת־הגבר.

אמר אולנשפיגל: “בשוֹרות אתה מביא, פּרש הנישא בדהרה?”

אמר הפרש: “בשורות נכבדות! בעצת האדון לבית שאטיליון, אשר הוא שר־הצי בארץ־צרפת, נתן נסיכנו הגואל צו להכין אניות־מלחמה, לבד מאותן שעוגנות מוכנות ומזוינות באֶמדן ופריזלאנד מזרחית. ואלה אנשי־הסגולה הנלבבים, אר קיבלו על עצמם את התעוּדה הרמה: אדריאן לבית בֶּרְגס, נציב דולן; אחיו – לוּאי לבית הֶנֶגְאוּ; הרוזן לבית מונטפוֹקוֹן; האדון לוּאי לבית ברדרוֹדה; אלברט לבית אגמונט, בנו של הערוּף אשר לא בגד בגד כאָחיו להבדיל; בֶרְתֶל אֶנְתֶנס לבית מנטַדֶה, איש פריזלאנד; אדריאן מֶנינג, הֶמְבֵּיזה איש־גנט, הגא וחמוּם־הראש; ויאן ברו­ֹק. את כל ממונו נתן הנסיך, למעלה מחמישים־אלף פלוֹרין.”

אמר אולנשפיגל: “יש עמדי עוד סך חמש־מאוד פלורין בשבילו.”

אמר הפּרש: “הביאם אל הים.” ונסתלק בדהרה.

אמר אולנשפיגל: “את כל ממונו נתן הנסיך. ואנו אין אנו נותנים אלא את עור־בשרנו בלבד.”

אמר לאמה: “המעט לך המַתּן הזה? וכל ימי־חיינו אִי אנו מצוים אלא אצל הרג וחורבן? מוּגר לארץ הנסיך האוראני.”

אמר אולנשפיגל: “אמנם כן, מוּגר לארץ כאַלוֹן בסערה. אך מעץ האלון הזה עושים את ספינות־הגאוּלה.”

אמר לאמה: “לטובת־הנאתו. מכל־מקום, כיוָן אין עוד סכנה בדבר, נשוב ונקנה לנו חמורים; שחביב עלי מסע־הרכיבה יותר מהילוך־הרגליים.”

אמר אולנשפיגל: “אדרבא, נקנה חמורים, שבהמה זו מכירתה קלה.”

מיד הלכו לשוק, מצאו שני חמורים משוּבחים וכלי־רתמה שלהם ונתנו דמיהם ונסעו.

לט.    🔗

וכך היו רוכבים, רגל מכאן ורגל מכאן, עד שהגיעו לאוסטקמפּ, שיש שם יער גדול, ושוּליו מגיעים עד התעלה.

נכנסו ליער, לבקש צל למחסה ואויר של נוֹעם, ולא זכו לראות אלא מפלשי־נתיבות ארוכים, שנתמשכו לארבע רוחות־השמים, לבריגה, לגנט, לפלאנדרן דרומית ולפלאנדרן צפונית.

פּתאום קפץ אולנשפיגל וירד מעל חמורו: “ואינך רואה שם כלום?”

אמר לאמה: “כן, רוֹאה אני גם רואה.” ונתחלחל והוסיף: “אשתי, אשתי היקרה! הלא היא זאת, בני! וַי לי, שאיני יכול לגשת אליה; אוי לעינַי שכך רואות!”

אמר אולנשפיגל: “מה הגניחה הזאת לך? יפה היא כמוֹת שהנה, עירוּמה למחצה, בלסוּטה של מלמלה סְכוּיה וחפוּתה, שהבשר הרענן נשקף בעדה. אלא שצעירה היא ביותר, ולא יתכן שאשתך היא.”

אמר לאמה: “בני! אשתי היא, בני, הכרתיה! סַמכֵני שאין בין כוח ללכת. אוי לאותה בוּשה! מי מילל שתגיע לידי כך, – להיות מרקדת כאחת הצועניות, בלא שום בוֹשת־פּנים כלל? אָכן, זאת היא! ראֵה את רגליה כרגלי האַילות, את זרועותיה החשופת עד כתפיה, את שדיה העגוּלים, השחמחמים, המבצבצים עד החצי מתוך לסוּטת־המלמלה. ראֵה, היאך היא מקנטרת במטפּחת אדומה כלב גדול, המקפּץ אחריה.”

אמר אולנשפיגל: “כלב מצרי¹⁰⁷ הוא זה, שבנידרלאנדן אִי אתה מוצא בן־מינו.”

אמר לאמה: “מצרי? אפשר… על־כל־פנים, זו היא! וַי לי! בני, איני רואה כלום. הנה הוסיפה והגביהה להפשיל את שוּלי שמלתה, כדי להוסיף ולהגביה את מַחשוֹף רגליה העגולות. צוחקת היא, כדי שיתגלו שיניה הלבנות ויישמע קולה המתרונן. והנה פּתחה את סגוֹר לסוּתה והטתה גופה לאחוריה. הו, צואר זה של ברבוּר, שכוּלוֹ אהבה, כתפיים מגוּלות אלו, אלו העיניים הבהירות והמחייכות! אני רץ אליה!”

מיד קפץ וירד מעל חמורו.

עיכבוֹ אולנשפיגל ואמר לו: “נערה זו – לא אשתך היא. למחנה של צוענים אנו סמוכים, ואתה הישמר לך! התראה עשן זה שמיתמר ועולה מאחרי האילנות? התשמע קול נביחתם של כלבים? עמוֹד! הנה סיעה אחת, שהשגיחה בנו ומוכנה לטרפנו. מוטב שנסתתר בין השיחים.”

אמר לאמה: “אי אפשי להסתתר, בת־פלאנדרן היא ממש כמונו.”

אמר לו אולנשפיגל: “שוֹטה סוּמא אתה!”

“סוּמא? חלילה! הנני רואה בבירור, שהיא רוקדת עירומה־למחצה, גועה בצחוק ומקנטרת כלב גדול. היא משימה עצמה כלא השגיחה בנו. אך האמן לי, שהשגיחה! טיל, טיל! הנה הכלב משׂתער עליה ומפּילה ארצה, להוציא מידה את המטפּחת האדומה. והיא נופלת וקוראָה תמרוּרים.”

מיד חש אליה והיה רץ וקורא בקול: “אשתי, אשתי! היכן נחבלת, יקירתי? מדוע אַת פּרוצה ככה בצחוק? ועיניך – אש של הפקר בהן.”

והיה מחבקה ומנשקה וסח לה: “ואוֹתה שימה־של־חן, שהיתה לך מתחת לשדך השמאלי? איני רואה אותה! היכן היא? אויה לי, שלא אשתי אַת! אבי־שבשמַים!”

והיתה הנערה צוחקת בלא הפסק.

פּתאום קרא אולנשפיגל: “היזהר, לאמה!”

החזיר לאמה את פּניו לאחוריו וראַה כנגדו כוּשי כיפּח, בדמות צוֹעני, שפּניו כחושות ושזופות כעין הדובשנית, שקוֹרין פּפּרקוֹאֶק.

הניף לאמה את כידונו, התקין עצמו למלחמת־המגן וקרא: “אולנשפיגל, חוּשה לעזרתי!”

מיד בא אולנשפיגל, וחרבוֹ הנאמנה בידו.

אמר לו המצרי בשפת אשכנז־עלית:

Gibt mi ghelt. Ein Richsthaler auf tsein"

(תרגומו: תן לי כסף; רייכשטאלר אחד, או עשרה).

אמר אולנשפיגל: “הבט וראֵה, שהנערה מסתלקת מכאן בצחוק גדול, צחוק והחזר פּניה, לרמזנו שנלך אחריה.”

אמר הצועני: “הב לי כסף. ישלם מר בשכר תענוג־של־אהבים; שאנשים מסכנים אנחנו, ולא נָרע לו.”

נתן לו לאמה קארולוס אחד. ואולנשפיגל שאלוֹ: “מה מלאכתך?”

אמר לו: “כל המלאכות שבעולם! מאחר שידינו רב לנו בכל מעשה של חריצות־כפּיים, הרינו עוסקים במלאכת־מחשבת של מיני לָטים ולהָטים. והננו מכים בטנבור ורוקדים ריקודי אונגארן. ויש בתוכנו שעושים כלוּבים ושפוּדים, שיפים לצלי־אש משובח. אלא שהפלמים והוַלוֹנים מתיירים מפּנינו ומגרשים אותנו, ומאחר שאין אנו יכולים להתפּרנס מיגיע־כפּינו, על־כרחנו אנו מתפּרנסים מן המשיכה, – דהיינו, מגניבת הירק והבשר והעוף של האיכר, המסרב לא בלבד לתתם לנו בחינם, אלא גם למכרם לנו בכסף.”

אמר לו לאמה: “מהיכן נערה זו, הדומה תכלית הדמיון לאשתי?”

אמר הצועני: “בתו של זקן־עדתנו היא.”

ובחשאי, כאדם שמתיירא, המשיך ואמר: “האלוהים הכה את הנערה בשגעוֹן־של־אהבה, ואין בה ממידת הבושה של הנשים. כל אימַת שרואה גבר, מיד רוח של תזזית ודיצה משוּנה נכנסת בה, והיא צוחקת ומצחקת בלי הפוגות. ממעטת בדיבור היא, וימים רבים חשבוה לאילמת. בלילות היא יושבת אבלה ליד המדוּרה, עתים צוחקת, עתים בוכה על לא דבר, מצביעה על בטנה ואומרת, שמיחוּש יש לה בקרבה. בימות הקיץ, בעתּוֹת לאחר האכילה, אוחזה השגעון ומתגעש ביותר, וכמעט עירומה היא רוקדת ליד מחננו. שום סוֹת וכסות אינה רוצה ללבוֹש אלא בגדי דוֹק ומלמלה בלבד, ובקושי גדול מצליחים אנו בימות־החורף לעטפה באדרת של צמר־עזים.”

אמר לאמה: “והיתכן שאין לה באחד המקומות ידיד־נפש, שימנענה מליתן דוֹדיה לכל עובר־אורח?”

אמר הצועני: “אין לה איש, לפי שכל עובר־אורח, שניגש אליה ורואה עיניה המזרוֹת שגעון, – הפּחד שבלבו מרוּבה על האהבה.”

הצביע כלפּי לאמה והוסיף" “הכרסתן הזה עז־נפש היה.”

אמר אולנשפיגל: “הנח לו וידבר. משל לחמור־הים שמלעיז על הלוייתן. מי משניהם שַמנוֹ מרוּבה משל חברוֹ?”

אמר לאמה: “חרב חדה תחת לשונך הבוקר.”

לא שׁעה אליו אולנשפיגל ושאל את הצועני: “ומה עושה הנערה לאחרים שמרהיבים עוֹז, כידידי לאמה?”

נאנח הצועני ואמר: “נהנית ומקבלת שכר. הנזקקים לה משלמים לה דמי תענוגים, והכסף משמש לה לתלבושתה וּלצרכי הזקנים והנשים שבמחנה.”

שאל לאמה: “ובכן, הפקר היא, ואין שום אדם שמרוּתוֹ עליה?”

השיבוֹ הצועני: “הנח להם, למוֹכי־האלוהים, ויעשו כחפצם, שכבר נתן בהם בורא־העולם סימנים שכך רצונו. וכן המשפּט אצלנו.”

פּנו אולנשפיגל ולאמה ואחזו דרכם משם ולהלן.

פּנה הצועני וחזר אל המחנה, בגאוָה ובכובד־ראש.

והנערה הוסיפה לרקד על פּני קרחת־היער בצחוֹק־של־הפקרוּת.

מ.    🔗

דרך הילוכם לבריגה אמר אולנשפּיגל ללאמה: "ממון הרבה הוצאנו: לגיוס חיילים, לדמי לא־יחרץ לבלשים, ודמי דוֹרוֹן לצוענית ותשלום דמיהן של אוליה־קואקייס, שניחא לך לאכול מהן מאה ואחת יותר מלמכור אחת, והגיעה השעה שנהיה מכלכלים את חיינו בשׂכל וחשבון. הבה לי כספּך, וכיס אחד יהיה לשנינו."

אמר לאמה: “מסכים,” – ונתן לו את ארנקו. – “אך אַל תמיתני ברעב. זכוֹר, כי עצוּם אני וכביר־מידות ונצרך למזונות, שיש בהם ממשות ויש בהם שפע. מילא, אתה שדל־בשר אתה ורפה־כוח, אפשר ולא איכפת לך כלל להיות מן המסתפּקים במה שיש להם ולאכול או לחדול כפי המזדמן, – משל לקרשי המַעבּרה שניזוֹנים באויר וגשם בלבד. לא כן אני, שבריא־בשר אני ובעל־כוח, שהאויר מרוקנני, והגשם מרעיבני, ולסעודות אחרות אני נצרך.”

אמר אולנשפיגל: “וגם זכה־תזכה לקבל לאותן סעוּדות כשרוֹת של צוֹמָא רַבָּא, – הכּרשׂים המלאים ביותר לא יוכלו לעמוד בפניהן: שהם מצטמקים והולכים, והכבדים שבבני־האדם אף הם נעשים קלים. ובקרוב־בימינו נזכה לראות את לאמה מחמדי, שמשמניו נתמעטו מיעוט אחרי מיעוט, וסופו שֶרָץ כצבי.”

אמר לאמה: “וי לי שימים של רזון מתרגשים ובאים עלי, ומה יהא בסופי? אני רעב, בני, ורוצה לאכול פּת־של־ערבית.”

העריב היום, והם הגיעו עד שערי־גנט אשר לבריגה, הראו את פּתשג'"ן רשיוני־המעבר, ולאחר ששילמו דמי־כניסתם חצי סוּ לאיש, ודמי כניסת חמוריהם שני סוּ לחמור, נכנסו ובאו העירה.

והיה לאמה מהרהר בדברים הנ"ל שסח לו אולנשפיגל, עד שנתעגמה עליו נפשו ואמר לו: “בקרוב נאכל פּת־של ערבית?”

השיבו אולנשפיגל: “הן!”

נכנסו לאכסניא אחת, שנתקראה בשם “In de Meermin” , תרגומו:“הסירוֹנית”, והיא שנתנוססה שם בדמות שַבשֶבת מוזהבת בראש הגג.

הוליכוּ את חמוֹריהם לדיר, ישבו אל השולחן, ואולנשפיגל ביקש להקריב לפניו ולפני לאמה: לחם, שיכר וגבינה – לפת־ערבית.

הביא הפּונדקי אותה פּת־בג עלובה והיה צוחק צחוק של ביטוּל. והיה לאמה אוכל בעצלתיים ובפחי־נפש, מסתכל באולנשפיגל, שיגע יגיעת־לסתות, בלעסו את הלחם הישן מאוד והגבינה הצעירה מאוד, משל היו אלו פּסיונים צלויים, להבדיל. ולאמה שתה את השיכר הקלוקל ולא זכה לשום תענוג כלל. ראהו אולנשפיגל, שהוא עצב כל־כך – וצחק.

והיתה שם עוד בריה אחת שצחקה, בריה פּלונית שעמדה בחצר האכסניא, ופעם בפעם פּרצופה מבצבץ בעד זגוגיות החלון. ראה אולנשפיגל, שאשה היא המסתירה פּניה, סבר בלבו, כי אחת המשרתות היא, שדרכן לקנטר, והסיח דעתו הימנה; כיוָן שראָה את לאמה שפּניו רפויות וחוורות, מחמת תאוַת־המעיים שנכזבה, נתגלגלו עליו רחמיו וכבר אמר לבקש בשבילו מעשה־מחבת עםנקניקין של דם, או מעשה־מרחשת של בשר־בקר מבושל בקיטניות, או כל צלי־קדירה, יהיה אשר יהיה, אלא שאותה שעה נכנס בעל־האכסניא, עמד לפניהם בגילוי־ראש, ואמר:

“אם מתאווים כבוד האושפּיזין לפת־ערבית משובחת מזו, יואילו נא לפרש את חפצם.”

פּקח לאמה את עיניו לרוָחה, ואת פּיו – לרוָחה מכופּלת, ותלה באולנשפיגל עיניים של חרדה ודאגה.

ואולנשפיגל אמר: “בעלי־מלאכה נעים־ונדים אין בהם ממידותיהם של עשירים.”

אמר בעל־האכסניא: “ואף־על־פּי־כן, לא תמיד יודעים הם כל מידת עשירותם.” – והצביע על לאמה והוסיף: – “הרי פּרצוף־פּנים כזה בלבד, שהוא עגול כלבנה במילואָה וכולו אומר טוּב־לב, שקוּל כנגד שניים אחרים. מה איפוא יבקשו האדונם במאכל ומשתה? חביתה עם קותלי חזיר, תרבּיך, שנתבשל היום, תרנגול מסוֹרס, שהולך תֶמֶס בפי אוֹכלָיו, צלי־אש ברוטב, שתיבלוּהוּ בד' מיני תבלין, דוֹבל־קנוֹל של אנוורפּן, דוֹבל־קוּט של בריגה, יין לוּבן שמעשהו כמעשה הבוּרגוּנדי. הכל בחינם!”

אמר לאמה: “הבא את הכל!”

וכהרף־עין היה השולחן ערוּך מכל טוּב, ואולנשפיגל נתמוגג מנַחַת למראה לאמה העלוּב, שֶעָט בבולמוס גדול אל החביתות, התרביכים והתרנגולם המסורסים ושָקַד לשפּוך לתוך בית בליעתו שפעה רבה של דוֹבל־קנוֹל ודוֹבל־קוּט ויין לוּבן, שמעשהו כמעשה הבורגונדי, כנ"ל.

כיוָן שמילא כרסוֹ עד אפס מקום, היה נושף ומנשף כלוייתן זה שבּים ומשיט עיניו על פּני השולחן לראות אם יש עוד דבר שטחינת־שיניים יפה לו. והיה מקוֹסס את שיירי המטעמים.

ולא ראו אולנשפיגל ולאמה אותן פּנים חנניות, שהיו מחייכות כל אותה שעה בחלון, מציצות וחדלות, מנצנצות בחצר ומתעלמות.

הביא לפניהם בעל־האכסניא יין־רתח עם קנמון וצוֹקר של מאדיירא, וחזרו ושתו ושרו שירים.

כיוָן שנתן פּעמון־הלילה את קולו, שאָלָם בעל־האכסניה, שמא יואילו לעלות איש לחדרו המרוּוָח והנאה. והשיב אולנשפיגל, כי חדר אחד קטוֹן דיוֹ לשניהם. אמר בעל־האכסניא: “אין לי חדרים קטנים. איש־איש מכם ילין בחדר של אדונים, חינם־אין־כסף.”

קם והביאם לחדרים מפוארים, המקושטים ברהיטים ומרבדים. ובחדרו של לאמה עמדה מיטה רחבת־ידיים.

אולנשפיגל, שהפליג בלגימה וכמעט כרע תחתיו מחמת תאוַת־השינה, הניח ללאמה שישכב לישון ועשה גם הוא כמוהו.

למחר, בחצוֹת־היום, נכנס אולנשפיגל לחדרו של לאמה ומצאו שהוא רדוּם בשינה ומנחר בקול. והיה ארנק נאה מלא כסף מונח לו בצדו. פּתחוֹ אולנשפיגל וראָה בו קארולין של כסף ומעות של זהב.

ניער את לאמה להקיצו, ועד שהקיץ, שיפשף את עיניו, הביט על סביבותיו בחרדת־עיניים וקרא: “אשתי, היכן אשתי?”

הצביע כלפּי מקום ריק במיטתו ואמר: “כאן היתה שעה מועטת קודם לכן.”

קפץ מעל מיטתו, חזר ונסתכל כה וכה, בדק בכל פּינות החדר וחביוניו, בכוּכים ובארונות, רקע ברגליו וקרא בקול:

“אשתי, היכן אשתי?”

שמע בעל־האכסניא את קול הרעש ובא. תפשוֹ לאמה בגרונו וקרא:

“מנוּוָל, היכן אשתי? מה עוֹללת לאשתי?”

אמר בעל האכסניא: “אוּשפּיזי הכעסן! אשתך? איזו אשה? בגפּך באת. איני יודע כלום.”

אמר לאמה: “הה! אין הוא יודע כלום?” – והיה חוזר ומפשפש בכל פּינות החדר וחביוֹניו. – “אַללי לי! היא היתה כאן, הלילה, בתוך מיטתי, כבימי אהבתנו הנעלסה. כן! אַיך, חמדת־לבבי?”

חיבט את ארנקו בקרקע וקרא: “לא בממונך חפצתי, אלא בך, בבשרך הנחמד, בלבך הטוב, הוא שאָהבה נפשי! הו, תענוגי גן־העדן, חלוֹף־חלפתם לבלי שוּב! כבר לָמוד הייתי לבלתי ראוֹתך, להיות שרוּי בלא אהבה, אוֹצרי הנעים, והנה עזבתיני למַעצבה, לאחר שחזרת ובאת אלי. הה, כי טוב לי המוות! הה! אשתי, איה אשתי?”

ויפּול ארצה ויבך בכיה גדולה ומרה.

פתאום קפץ, פּתח את הדלת ובכותונת לעורו היה מתרוצץ על פּני האכסניא והרחוב וקורא:

“אשתי, איה אשתי?”

אלא שמיד חזר מפּני נערי־הרחוב, שהיו מתקלסים בו ורוגמים אותו באבנים.

כפאוֹ אולנשפיגל להתלבש ואמר לו: “אַל תתיאש. כיוָן שזכית לראותה פּעם אחת, מן־הסתם תשוב לראותה. עדיין היא אוהבת אותך, – סימן לדבר שחזרה ובאָה אצלך, ואין ספק כי היא ששילמה דמי סעודה דשנה זו ושכר חדרים מפוארים אלה והיא שהניחה על מיטתך ארנק זה המלא כסף. ריקוּעים אלה של מתכת מעידים עליה כמאָה עדים. כי לא תעשה כן אשה סוֹטה. אַל תבכה עוד, קוּמה, לאמה, ונלך לקדש מלחמה לגאולת ארץ־אבותינו.”

אמר לאמה: נשהה־נא עוד מעט בבריגה, ואני אסובב מסוף העיר ועד סופה ואמצאנה."

אמר לו: “לא תמצאנה, משוּם שמסתתרת היא מפּניך.”

ביקש לאמה לשמוע הסבר־דבר מפּי בעל האכסניא, אלא שסירב הלה ולא הגיד לו דבר וחצי־דבר.

קמו והלכו לדאם.

דרך הילוּכם סח אולנשפיגל ללאמה: “מדוע אינך מספּר לי, היאך מצאת אותה הלילה בתוך מיטתך, והיאך עזבתך.”

אמר לאמה: ”בני, הרי ידעת, כי לא השיבוֹנוּ, חלילה, ריקם את פּני הבשר, השיכר והיין ולא מנענו, ח“ו, פּיותינו מהם, ובקושי גדול מנשף הייתי שעה שפּירשנו משם לשינה. נטלתי, מעשה גביר, נר של שעוָה והצגתי את הפּמוֹט בראש האָרון, שיהא מאיר לי, והיתה הדלת פּתוחה למחצה, והארון סמוך אליה. והייתי פּושט בגדי ובלבב מלא רחשי־אהבה וכיסופי־שינה תליתי עיני במיטתי. פּתאום כבה הנר. מיד שמעתי קול הבל־פּה שנידף וקול רישרושן של פּסיעות קלות בחדר; אך היותר משהיתה בי יראָה, היתה בי תאוַת־השינה, והטלתי עצמי על המיטה. והייתי מתנמנם ושומע קול, – קולה שלה, – הו, אשתי, אשתי העלובה! – שאומרת אלי: “יפה אָכלת, לאמה?” ואותה שעה היה קולה קרוב אלי, וכן פּניה, וכן כל גופה הנחמד.”

מא.    🔗

ביום ההוא הפליג המלך פיליפ באכילת עוגות של ממתקים, והמרה שחורה תקפתו למעלה משיעוּרה הרגיל. והיה מנגן ב“פסנתרין החי” שלו, והוא כמין תיבת מנגנים שנכלאו בה חתולים, וראשיהם משורבבים בנקבים העגולים אשר למנענעים, וכל פּעם שהיה המלך מכה על אחד המנענעים, היתה מחט שבקצהו דוקרת לאחד החתולים, והוא מייבב מעצמת הכאב.

אך פיליפּ לא צחק.

בלא הפסק היה מחַבּל תחבולות בלבו, היאך לָעוֹז על המלכה הגדולה אלישבעת¹⁰⁸ , ובמקומה להושיב על כיסא המלוכה שבאנגלטירה את מאריה סטיוּאַרט¹⁰⁹ ואף הריץ אגרת באותו עניין לאפיפיור, הנצרך והמטוּפּל בחובות. והשיבוֹ האָב הקדוש, כי לתכלית נכבדה זו נכון הוא למכור בחפץ־לב את תשמישי הקדוּשה של בתי־היראָה ואת כל גנזי הוָתיקאן.

אך פיליפּ לא צחק.

רידוֹלפי¹¹⁰, מְאַהֲבָה של המלכה מאריה, אשר האמין, כי יזכה לשחררה ולשאתה לו לאשה ולמלוך על אנגליה, בא אל המלך פיליפּ בעניין רציחתה של המלכה אלישבעת. אלא שהיה פּטפּטן גדול, כאשר העיד עליו המלך באגרתו, ומרוב פּטפּוטיו נתפּרסמו מזימוֹתיו ברבים, ובשער־המרכולת של אנוורפּן היו הבריות מסיחין עליהן בריש גלי; ומעשה־הרצח נכשל.

אך פיליפּ לא צחק.

לאחר מכן שלח דוּכס־הדמים במצוַת המלך שני זוגות של רוצחים לאנגליה¹¹¹ וסופם שזכו לתלייה על־פי דין.

אך פיליפּ לא צחק.

וכך סיכּל האלוהים את תאוַת הכבוֹד של ערפּד זה, שזמם בלבו ליטול מידי מאריה סטיוארט את בנה ולמשוֹל במקומה יד־אחת עם האפּפיור. והיה לבו של הרוצח מלא חימה למראה עצמת־כוחה של המדינה האצילית הזאת. והיה תוֹלה בה את עיניו הדהוּיות בלא יכולת להמישן הימנה, ומבקש תחבולות בלבו, היאך להשמידה ולהתמשל בעולם כולו, והיאך להאביד את הרפורמַטין, כל־שכן את העשירים שבהם, ואת נכסיהם לרשת.

אך צָחוֹק לא צחק.

והיו מביאים לו עכברים וחולדות בתוך תיבה של ברזל, שדפנותיה גבוהות, ואחד מצדיה פּתוח; והיה שופת את התיבה על גבי אש גדולה ומתענג למראה היצורים העלובים, המתלבטים ומייבבים, מתאנחים ופוֹגרים.

אך צחוֹק לא צחק.

ובחוורון־פּנים ופיק־ברכיים היה פּורש משם אל בין זרועותיה של הנסיכה אֶבּוֹלי לכבות בחיקה את אש תאותו, אשר הוּצתה בלפיד האַכזריות.

וצָחוֹק לא צחק.

והנסיכה אֶבּוֹלי קיבלתוֹ מיראָה ולא מאהבה.

מב.    🔗

אותו יום היה אוירוֹ שחוּן, נשתפה הים, ולא היה שום משב של רוח בא הימנוּ. בחשאי רישרשו אילנות שעל שפת התעלה שבדאם. חרגולין נינוֹחוּ בכרי־הדשא. ומשרתי הכנסיות ובתי־הכמרים יצאו אל השדות לאסוף בשביל כלי־הקודש את השער הי"ג מן התבוּאָה. היתה החמה נוֹקדת בעוֹמק תכלתם של השמים הלוֹהבים, וכעלמה נאַה ועירומה, שנתנמנמה בין זרועות מאהבה, היתה התוֹלָדה חבוּקת אוֹר וחוֹם ורדוּמה בשינה. שיבוטין נזדקרו ממימי התעלה לצוּד יתושים, שהיו הומים כסיר מלא רוֹתחין; וסנוּניות ארוכות־גו וגדולות־כנף עטות אל המים וחומסות את שללם. הפיקה האדמה הבל חם, והיה ההבל מתנוצץ באוֹר ושׂשׂ בגוָנים. בקול פּעמונו הסדוּק, ההולם כהלמוּת הסיר, היה הפּעמונר של דאם מכריז ומודיע מרוּמוֹ של מגדל, כי הגיעה עת חצות־היום, והיא שעתם של איכרים, השוקדים על הקציר, לאכול לחם־צהריים. עשו הנשים פּיסות־ידיהן כמין אפרכסת, השיקוּן אל פּיהן והיו קוראות לאנשי ביתן ומפרשות אשה בשם בעלה, או אחיה: האנס, פּיטר, יוס; וכְבֵנותיהן האדומות נראו מעל למשׂוּכוֹת.

ראוּ לאמה ואולנשפיגל את מגדל־המידות המרובע של כנסיית האם הקדושה המתנוסס מרחוק, ולאמה אמר: “שם, בני, זבוּל יסוריך ואהבתך.”

אך אולנשפיגל החריש מלענות.

המשיך לאמה ואמר: “מיד אני רואה את מעוֹני הישן, ואפשר גם את אשתי.”

אך אולנשפיגל החריש מלדבר.

נסתכל לאמה באולנשפיגל וראָה שראשו מושפּל, ופניו נפוּלות, שפתיו רועדות, והוא בוכה ואינו מוציא דיבור מפּיו.

מכאן ואילך נשתתק לאמה.

וכך היו הולכים ושותקים עד שהגיעו לדאם ונכנסו לגבולה ברחוב האנפה, שהיה שוֹמם מחמת חוֹם היום. והיו כלבים רבוּצים ליד ספּי־הבתים ומפהקים, ולשונם מַלחיתה ומצוּדדת. הגיעוּ עד בית מועצת העיר, אשר ממוּלוֹ נשרף קלאס, ונתרעדו שפתיו של אולנשפיגל רעדה יתירה, אך מקור־עיניו לא נפתח. וכשהגיעו עד פּתח ביתו של קלאס, שעכשיו דר בו פּחמי אחר, נכנס אולנשפיגל ואמר: “הכרתני? רוצה אני לנוח כאן.”

אמר לו הפּחמי: “הכרתיך, בנו­­ֹ של הרוּג־מלכוּת אתה; הוי מהלך בבית זה כבתוֹך שלך.”

נכנס אולנשפיגל לחדר־המבשלים, פּרש לחדרם של קלאס וסואטקין – ושם בכה.

כשחזר, אמר לו הפּחמי: “הנה לחם, גבינה ושיכר, אם רעב אתה – אכוֹל, אם צמא אתה – שתה.”

הניד אולנשפיגל בידו לרמז שאינו רעב ואינו צמא.

קם והלך עם לאמה, והיה רכוּב על חמורו, ואולנשפיגל הולך ברגל ונוהג את חמורו באפסר.

הגיעו עד בקתתה של קאתלינה, אַסרו את חמוריהם ונכנסו. אותה שעה שעת סעודה היתה, על גבי השולחן עמד נזיד של פּוֹל מתורמל ואפונה לבנה. קאתלינה אכלה, ונלה עמדה על ידה ונתכוונה לצקת לתוך קערתה רוֹטב של חוֹמץ, שהסירה זה עתה מעל הכּירה.

כשנכנס אולנשפיגל, נרעשה כל־כך, שמרוב טלטול הדעת, העמידה את סיר־הרוטב שבידיה לתוך קערתה של קאתלינה. והיתה קאתלינה מנענעת בראשה ובכף שבידה שוֹלה את האפונה שמסביב לסיר־הרוטב, טוֹפחת על מצחה וקוראה, מעשה מטורפת:

“סלקו האש! הראש בוער!”

עלה ריח החוֹמץ באַפּו של לאמה ואחזו הבולמוס.

אולנשפיגל עמד תחתיו ונסתכל בנלה, ומתוך עצבוּת רבה חייך כנגדה חיוך של אהבה.

ונלה נפלה על צואריו בלי דבּר דבר. אותה שעה נדמתה גם היא כמי שדעתה משובשת עליה; היתה צוחקת, בוכיה ומסמיקה, מריבוי התענוג ומתיקוּתו, ומשננת בלי הרף: “טיל, טיל!” ואולנשפיגל תלה בה עיניים של אושר, פּתאום הרפּתה ממנו, נרתעה קמעה אחורנית, נסתכלה בו בגילת־נפש וחזרה ונפלה על צואריו, וחזרה ונרתעה וכן כמה פּעמים. והיה אולנשפּיגל מחַבּקה ברב אושר עד בלתי יכולת להרפּות, עד שצנחה אל כיסא, עייפה ומבולבלת, ופיה משנן בלי הרף:

“טיל! טיל! אהובי, הנה חזרת!”

כל אותה שעה היה לאמה עומד בפתח; כשנתיישבה עליה נפשה, הצביעה כנגדו ואמר: “היכן ראיתי את האיש הכרסתן הזה?”

אמר אולנשפיגל: “זהו ידידי. לוָיה הוא עושה לי בדרך ומחפּש את אשתו.”

אמרה נלה ללאמה: "הכרתיך. אתה שוכן ברחוב האנפה. את אשתך אתה מחפּש. ראיתיה בבריגה. ושם היא נוהגת בחסידוּת וצניעות. שאלתיה, מדוע עזבה את בעלה בדרך אכזרי כל־כך, ואמרה: “מן השמים גזרו כך, וכן מצוַת התשובה הקדושה. ושוב אי אפשר לי להיות שרוּיה עמו.”

חָלשה דעתו של לאמה, והיו עיניו תלויות בנזיד האפונה ורוטב־החומץ. והיו חוּגוֹת אומרות שירה וממריאות השמַימה, והתולדה המנמנמת הניחה לשמש שיהא מגפּפה. וקאתלינה היתה תוקעת את כּפיה סחור־סחור לסיר שבקערתה וגורפת מתוכה את האפונה הלבנה, את התרמילים הירוקים ואת הרוֹטב.

מג.    🔗

יום אחד מאותם הימים, בעיצוּמה של שעת־הצהריים, יצאה נערה אחת כבת ט“ו מביתה שבהייסט והלכה יחידה בין גבעות־החול בדרך לקנוקה. ולא חשש איש לשלומה, שמן המפורסמות היא כי “הגלגולים” אין להם שליטה להזיק אלא בלילות בלבד. והיה ביד הנערה כיס, ובו פ”א סוּ של כסף, ארבעה קארולין של זהב שוֹויים, אשר אִמה, טוריה פיטרסון, המתגוררת בהייסט, חָבה לדוֹדה יאן קאפן, איש קנוקה, במיקח אחד שלקחה הימנו בשעתה. לבשה הנערה, בטקין שמה, את בגדי־חמוּדותיה ויצאָה לדרך בלב שמח.

לעת־ערב, כיוָן שראתה אמה שנתמהמהה לחזור, נכנסה דאגה בלבה, אלא שסברה בנפשה, כי מן־הסתם אמרה ללון בבית דוֹדה, ונחה דעתה.

למחר חזרו דייגים מדיגם בים, העלו לחוף את סירתם המלאָה דגה וטענו את דגיהם על עגלות למכרם בשוּקה של הייסט, עגלה־עגלה כמנהגם.

הם עלו בדרך הזרועה קונכיות ועל גבעת־החול מצאו גוויית נערה שדוּדה ועירומה לחלוּטין, בלא כותונת לעורה, ומסביב לה – שלוּלית של דם. קרבו אליה וראו בצוָארה המנוּשך סימנים של שיניים ארוכות. והיתה הנערה מוטלת פּרקדנית, ועיניה פּקוחות ונשואות השמימה; וכן פּיה, – משל ביקשה לזעוק את זעקת המוות.

עטפו את הגווייה בגלימה ונשאוּה לבית־המועצה של הייסט. מיד נתקבצו ובאו זקני־העדה והחוֹבש, שבדק ומצא, כי השיניים הארוכות אינן שיני זאב מטבע בריתן, אלא הן שיניו של גלגול־זאב שקוֹרין Weer־Woolf, דהיינו: אדם שנתלבש ונתגלגל בזאב, והוא בן־שחץ איוֹם ומאוּס, ופגיעתו רעה, ודין הוא להתפּלל לאלוהים, שיציל את ארץ פלאנדרן מאימתו של זה.

ובכל האיפרכיה וביותר בדאם, הייסט וקנוֹנה קראו עצרת וערכו תפילה בציבור.

והיו העם עומדים בבתי־היראָה שבהייסט, אשר בו הוצגה גווית הנערה לראוה, היו אנשם ונשם בוכים למראה צוארה הטרוּף והעקוב מדם.

עמדה האם השכּוּלה בבית־היראָה ואמרה: “הניחוני לילך אל גלגול־הזאב ואני טוֹרפתוֹ במוֹ שיני.”

והיו הנשים בוכיות ומעוררות אותה לעשות כן; אך כנגדן היו שאמרו: “חלילה לך, שאם תלכי, לא תשוּבי משם.”

ואף־על־פּי־כן קמה ולכה, ועמה בעלה ושני בניה, המזוינים בכל־זין הרבה, לחפּש את הזאב על שפת הים, בין גבעות־החול ובבקעה, – אלא שיגעו ולא מצאו. לסוף נאלץ בעלה להביאָה הביתה, מאחר שאחזתה הקדחת בצינת הלילה. והיו בני־הבית שקוּדים על מיטתה וטוֹלאים כל הלילה את מכמורותיהם, להתקינן לדיִִג של מחר.

שָקל הסנטָר של דאם בדעתו ובא לכלל סברא, שמאחר שגלגול־הזאב הוא בחזקת חית־השן, שמפרנסת את עצמה בדמי טריפה, ואין דרכה לחמוס ולשדוֹד, מסתבר, שחבוּרה של ליסטים משוטטים בעקבי “הגלגול” שבגבעות החול ועטים אל השלל. אשר על־כן נתן צו לצלצל בפעמון ולשמע את כל האוכלוסין, להיות כל איש תופש נשק או מקל־חוֹבלים, לאסור מלחמה על כל הקבצנים והפּוֹחחים, לאָסרם ולפשפּש בכליהם, שמא יש בהם מטבעות של זהב או בגד מבגדי הנטרפים. הבריאים שבהם ישתלחו אל אניות־המלך, והזקנים והחולים יוּצאו לחָפשי.

חיפּשו ולא מצאוּ כלום.

הלך אולנשפיגל אצל הסנטר ואמר לו:

“אני אהרוג את הגלגול.”

אמר לו: “זוֹ מניִן לך?”

אמר לו: “האפר מתדפּק על לבי! תן לי היתר לעשות מלאכה בבית הנפּחים של הקהילה.”

אמר לו: “מוּתר לך.”

לא הגיד אולנשפיגל לשום אדם שבדאם, לא איש ולא אשה, דבר וחצי דבר מזממוֹ אשר זמם לעשות, הלך בנצעא לבית־הנפּחים ועשה שם מלכודת גדולה ונאָה לצוּד בה חיות־טרף.

למחר, שיום־שבת היה, חמדת־הימים של גלגול־הזאב, נתן אולנשפיגל תחת גלימתו את המלכודת ואת האגרת, השלוּחה מאת הסנטר של דאם אל כוהן העדה של הייסט, ויצא לדרך, ובידו קשת משובחת ופגיון מרוּט היטב, ואמר לאנשי דאם:

“הנה אָצוּד לי בני־שחף, ומנוֹצתם אני עושה כר למראשותיה של אשת הסנטר.”

בדרכוֹ להייסט פּנה אל החוף ושמע קול נחשול שביָם, ודָכיוֹ כרעם בגלגל; והרוח שבאָה מאנגלטירה הֵילילה בין חבלי האניות. אמר לו דייג אחד: “רוח־זעף זו – כלָיה היא מביאָה עלינו. כל הלילה היה הים שפוּי לחלוטין, אך עם שזרחה החמה, נתגעש לפתע. לא נוכל להפליג לציִד.”

והיה אולנשפיגל מרוּצה מכך, בדעתו, כי בלילה יוכל למצוא עזר, כשתהא השעה צריכה לכך.

נכנס להייסט ובא אצל כוהן העדה ומסר לו את אגרתו של הסנטר.

אמר לו הכוהן:

“בן־חַיִל אַתה! ואף־על־פּי־כן, תדע לך, כי כל מי שהלך במוצאי־שבת יחיד בין גבעות־החול, לסוף נמצא מנוּשך ומוטל מת. פּועלי־הסכר ושאָר כל הבריוֹת נזהרים לילך חבורות־חבורות. הנה מחשיך היום, – התשמע קול יִללתוֹ של גלגול־הזאב בגיא? הגם הלילה, כבליל־אמש, לא תחדל יללתוֹ האיוּמה בבית־העלמין? יברכך אלוהים, בני! ואף־על־פּי־כן, נוח לך שלא תלך משתלך.”

והכוהן נצטלב.

קרא אולנשפיגל:

“האפר מתדפּק על לבי.”

והכוהן אמר:

“רואה אני שרוח של גבורה צלחה עליך, ואמרתי: אהיה בעזרך.”

אמר אולנשפיגל: “אישי הכוהן, צדקה וחסד אתה עושה עמדי ועם הגלילָה האמוּלה והדווּיה הזאת, אם אתה הולך אצל טוריה, אמה של הנערה, וכן אל שני אחיה, ואומר להם, כי קרוב־קרוב הזאב, וכי אמרתי לארוב לו ולהמיתו.”

אמר הכוהן:

“אם לא נתחוור לך עדיין, איזהו המקום שאתה בורר לך למַארב, צא ועמוד בדרך העולה לבית־העלמין, שמתמַצעת בין משוכות של רתמים מזה ומזה, ואין בה מקום לשני עוברי־אורח בבת אחת.”

אמר לו אולנשפיגל:

“אַכן, במקום הזה אארוב לו. ואַתה, אישי הכוהן, אמיץ־הרוח, המסייעני במעשה הגאוּלה, עוֹררה־נא את אם הנערה, את אישה ואת שני אחיה, שיתפּשו נשק ויבואו לבית־היראָה בטרם יכה פּעמון של לילה.ואם ישמעוּני קוֹרא כבן־שחף, משמע שראיתי את “הגלגול”, – מיד יכוּ בפעמון להזעיק את הבריות ויחושו לעזרתי.ויש כאן עוד אנשים אמיצי־לב?”

אמר הכוהן:

“אין איש, בני, כי גדולה אימת הגלגול על הדייגים יותר מן המגיפה והמוות. אַל־נא תלך!”

אמר אולנשפיגל:

“האפר מתדפּק על לבי.”

והשיבוֹ הכוהן:

“אעשה כחפצך, ותהא הברכה שרוּיה עליך. ושמא רעב אתה, או צמא?”

אמר אולנשפיגל:

“רעב וצמא גם יחד.”

נתן לו הכוהן שיכר, לחם וגבינה.

אכל אונשפיגל ושתה ויצא לדרך.

דרך הילוּכוֹ נשא את עיניו וראַה את אביו קלאס, שיושב בשמים בצדו של אלוהים, ועטרתוֹ בראשו, והירח נותן עליו מזיווֹ. והיה צופה פּני הים ופני העננים ושומע את רוח־הסער, הבאַה מאנגלטירה. אמר:

“הה, ענני־מגוֹר, הנישאות בסערה, היו־נא כדהרת־נקמה בעקבי הרוצח! אתה הים הגועש, אַתם השמים שהשחירו פּניכם כפתחוֹ של גיהינוֹם, אַתם גלים, שדבשותיכם קצף רוֹתח, ברוץ גלגלים על פּני המים הזידונים, רוץ וטלטל בקוצר־רוח ובזעף גדול את חיוֹת־האש הרבות עד אין מספּר, נחשים ופרים ואֵלים, המתגלגלים במרוצת הזרם, ומזדקרים ויורקים מטרות־אש, אתה הים השחור־משחוֹר, אַתם השמים הלובשים קדרוּת, בואוּ עמי לאסור מלחמה על גלגול־הזאב, רוצח־הנערות הבליעל! ואתה הרוח, המיילל תמרוּרים בין שיחי־הבּר אשר לגבעות־החול ובין חבלי הספינות, אתה קול הנטרפים, הקורא אל אֵל הנקמות, שיעזרני בפעולה אשר יזמתי לעשותה.”

ירד לגיא והיה חג ונע בלכתו, משל מלא ראשו משקה, ומעיו – שפעה של כרוּב. והיה מפזם ומשהק, מתנודד ורוקק, ושוהה ועומד כמבקש להקיא. ובאמת, היו עיניו פּקוחות לסקוֹר היטב את סביבוֹתיו. כיוָן ששמע לפתע קול יללת־אימים, עמד תחתיו והיה מקיא, ככלב זה, ולאורה המבהיק של הלבנה ראָה דמות ארוכה של זאב, שרץ בדרך אל בית־העלמין.

והיה חָג ונע והולך במשעול הצר בין שיחי הרתמים מזה ומזה. השׂים עצמו כושל ונופל והציג את המלכוֹדת בדרך הילוּכוֹ של הזאב. דרך את קשתו, נסוג כשיעור עשר פּסיעות, והיה מתנודד בלי הפסק כשיכור, משהק ומכעכע; ובאמת, נכוֹנה רוחו בקרבו כמיתר הקשת הדרוכה, והיו עיניו פּקוחות ואָזניו כאפרכסת.

ולא ראָה אלא עננים שחורות, שנישאות בשמים בחמת־טירוף, ודמות רחבה, שמנה, גוּצה ושחורה, הקרבה והולכת אליו. ולא שמע אלא קול הרוח, המייללת תמרוּרים, קול הים, המגלגל את משבּריו כרעם בגלגל, וקול חירוקם של צדפים במשעול מדריסת רגליים כבדות ומדדות.

השׂים עצמו כמבקש לשבת, צנח תחתיו בכבדוּת, מעשה שיכור, והיה רוקק ומקיא.

פּתאום, כשתי פּסיעות ממנו, שמע קול מַשק של ברזל וקול ניקוּש של מלכודת נסגרת, וקול צוָחה של אדם.

אמר בלבו: “הגלגוּל נוֹקַש בכפּותיו, הנה הוא גם, מטלטל את המוקש אילך ואילך ומבקש להחָלץ הימנו, – אך לשוא, כי לא יצליח עוד להמלט מידי.”

ומיד ירה אליו מקשתוֹ ופגע ברגלו.

אמר: “הנה הוא נופל פּצוע ארצה.”

וקרא כבן־שחף.

פּתאום נשמע קולו המזעיק של פּעמון בית היראָה, וקולו הרוֹצע של ילד שקרא בכפר:

עוּרוּ נא, התעוֹררוּ נא, גלגול־הזאב נתפּש."

אמר אולנשפיגל:

“השבח לאל עליון!”

טוריה, אמה של בטקין, לאנסם בעלה ויוסה ומיכאל אחיה באו ראשונים ובידיהם פּנסים.

שאלוהו: “הנתפּש?”

ואמר להם: “הביטו וראו־הא שם, במשעול.”

אמרו: “השבח לאל עליון!”

ונצטלבו.

שאל אולנשפיגל: “מי הוא המצלצל שם בפעמון?”

והשיבוֹ לאנסם: “בני בכורי, שהצעיר רץ על פּני הכפר, מרתיק על הדלתות ומבשר כי הזאב נלכד. חן־חן לך!”

אמר אולנשפיגל: “האפר מתדפק על לבי.”

פתאום אמר הגלגול:

“חוּסה עלי, אולנשפיגל.”

והאנשים נתחלחלו, נצטלבו ואמרו:

“הזאב דבר. זהו שׁד, וכבר יודע שמו של אולנשפיגל.”

אמר הקול:

“חוסה עלי, רחם עלי, הַסֵה את קול הפעמון, שמצלצל להזכּרת־נשמות, אני זאב. כפוֹת־ידי נתרצצו במלכודת; זקן אני ומתבוסס בדמי, חוסה עלי! מהו קול נוקב זה של ילד, המעורר את אנשי הכפר? רחמים!”

אמר אולנשפיגל בתוקף:

“כבר שמעתי את קולך באחד הימים, מוכר־הדגים אתה, רוצחו של קלאס, ערפה המוֹצץ דמיהן של נערות. אנשים ונשים, אל תיראו! זהו פרנסם של מוכרי־הדגים, שבעטיוֹ מתה סואטקין מחמת עינויים.”

מיד קפץ עליו, בידו אחת תפשוֹ בגרונו, ובידו שנייה שלף את פּגיונו, אלא שטוריה עיכבתו בידו ואמרה:

“תפשהו חי!”

והיתה מורטת שערותיו הלבנות קווּצות־קווּצות ושורטת את פניו בצפורניה.

ומיילת בחמת־צערה.

מעצמת הכאב היה ה“גלגול” מקפּץ על פּני הדרך וכפּותיו בתוך המלכודת.

“רחמים! חנינה ורחמים! סלקו את האשה! שני קארולין אני נותן בשכר זה! נפצו את הפעמונים! היכן הילדים, המצעקים ככה?”

קראה טוריה:

“תפשוהו חי, וישולם לו כגמולו. פעמוני־המוות, פעמוני־המוות, לנשמתך הם מצלצלים, רוצח! במלקיים של אש! תפשוהו חי, וכגמולו ישולם לו!”

ובדברה, הרימה מעל הדרך את המלקחיים ארוכי־הידותיים שמשמשים למעשה אפיפיוֹת, סקרה אותם לאור הלפיד הבוער וראתה, שבין הלוחותיים, העשויים ברזל וחריצים עמוקים חרוצים בהם נוסח בראבאנט, קבועות בהם שיניים ארוכות וחדות, ומראיהן כמראה לוֹע, שבפתחונו דומה הוא לפיו הפּעור של כלב־ציד.

והיתה טוריה פותחת את המלקחיים וחוזרת וסוגרת ומקשקשת בברזל בלי הרף, משל נכנסה בה רוח תזזית; והיתה חורקת בשיניה ונוחרת כבשעת גסיסה ומתאנחת ביסוריה מתאוַת הנקם הבוערת בקרבה. והיתה נושכת במלקחיים את ידיו ורגליו של מוכר־הדגים, וביותר את צוארו. נשוֹך וקרוֹא: “כך עשה בשיני־הברזל לבטקין. עכשיו הנה יותן לו כגמולו. דמך שותת, רוצח? שופט־צדק הוא האלוהים! פעמוני־המוות! בטקין היא הקוראה אלי לנקום את נקמתה! התחוש את מדקרות השיניים, לוע־האלוהים הוא!”

ובלא הפסק ורחמים היתה נושכתו ומנשכתו, וכשלא הצליחה לנשוך, הכתוֹ, אך מגודל תאוָתה לשׂבּוע נקם, לא הרגתו.

זעק מוכר הדגים:

“רחמים! אולנשפיגל, הכני בפגיונך, ואמהר למוּת! סלק את האשה! נפּץ את פּעמוני־המוות, הרוֹג את הילדים הצועקים!”

וטוריה לא חדלה מלנשכו ולנשכו, עד שנתגלגלו רחמיו של זקן אחד והוציא מידיה את המלקחיים.

מכאן ואילך היתה יורקת בפניו, תולשת שערותיו וקראה:

באש אטית ובמלקחיים מלוּבנים,– באלה ייפרעוּ ממך! וצפרנַי בעיניך!"

בינתיים פשטה השמועה, שהגלגול אדם הוא ולא שד, ומיד נתלקטו ובאו מהייסט כל הדייגים, אנשים ונשים. והיו מהם שנשאו פּנסים ואבוקות בוערות. וכולם כאחד קראו ואמרו:

“רוצח מנוּוָל, היכן טמנת את הזהב, שחמסת מידי הרוגיך העלובים? את כל הגזילה תשיב לנו!”

ענה מוכר־הדגים:

“אין לי כלום! רחמו עלי!”

“הנה הגמול, הנה הגמול!” – קראה טוריה.

“רחמים! – נאנח מוכר־הדגים. – דמי שותת, רחמים!” והנשים רגמוהו באבנים ובחול.

“דמך! – קראה טוריה – עוד ישתיירו בך דמים להיפרע ממך כגמולך! תנו צרי על פצעיו. באש אטית ישולם גמולו, ביד קצוצה, במלקחיים מלובנים, כגמולו ישולם לו, כגמולו!”

וביקשה להכותו; אלא שפּתאום נתעלפה ונפלה ארצה בלי רוח חיים, כביכול; וכך הניחוה לשכב, עד שחזרה אליה נפשה.

בינתיים חילץ אולנשפיגל את כפות ידיו של מוכר־הדגים מן המלכודת וראה, ששלוש אצבעות חסרות בידו הימנית.

מיד ציוָה לאסרו בחוזקה ולשימו בתוך סל הדייגים.

והיו אנשים, נשים וילדים נושאים חליפות את הסל. וכך הלכו לדאם, לבקש דין־צדק, ובידיהם לפידים ופנסים.

ומוכר־הדגים קורא בלי הפוגות:

“נפצו את הפעמונים! הרצו את הילדים הצועקים!”

וטוריה קראה: “כגמולו ישוּלם לו, באֵש אִטית, במלקחיים מלוּבנים!”

פּתאום נשתתקו שניהם. ולא שמע אולנשפיגל אלא את נשימותיה המקוטעות של טוריה, את צעדיהם הכבדים של הגברים על פּני החול, ואת הים הנותן קולו כקול רעם בגלגל.

בעצבוֹת שבלב היה מביט אל ענני־הזעף, הנישאות על פּני השמים כרדוּפוֹת שגעוֹן, אל הים, שניצנץ בקצף די־נוֹר, ולאור הלפּידים והפּנסים – אל פּניו החיורות של מוכר־הדגים, שתלה בו עיניים של זדון.

והיה האפר מתדפּק על לבו.

וכך הלכו ד' שעות, עד שהגיעו לדאם, שבה נתקבצו עם רב לשמע הבשוֹרה. והיו הכל מהמים לראות את מוכר־הדגים ובקול צוָחה, בשיר וריקוד הלכו אחריו וקראו:

"הגלגול נתפּש! הרוצח נתפּש! יישר כוח לאולנשפיגל! אריכוּת ימים לאחינו אולנשפיגל!

onse: broeder Ulensphiege! Lang leve

משל למה הדבר דומה? למרידה שנתמרדוּ העם.

וכשעברו על פּני ביתו של הסנטר, יצא השליט ואמר לאולנשיגל: “אתה המנַצח! ולך יאתה תהילה!”

אמר אולנשפיגל: “אפרוֹ של קלאס מתדפּק על לבי”"

אמר הסנטר: “אתה תירש את חצי נכסיו של הרוצח.”

אמר אולנשפיגל: “תן את ממונו לאותם שנתקפּחו!”

באו לשם לאמה ונלה. והיתה נלה צוחקת ובוכיה מרוב שמחה ומנשקת לדוֹד־לבבה אולנשפיגל. ולאמה מרקד בכבדוּת, טופח על כרסו ואומר: “הנה בעל־גבוּרוֹת, איש־אמונים ובר־לבב! זה ידיד וזה רעי אשר אהבתי! מי בכם יִשוה לו, מי בּכם ידמה לו, אַתם בני ארץ־המישוֹר!”

אך הדייגים צחקו והלעיגו עליו

מד.    🔗

למחר היה פעמון־הסער שקורין Borgstorm נותן קולו ברמה לכנוס ל Vierschare את הסנטר, הוא סוכן־המדינה, ואת זקני־העדה וסופר־הדיינים לשבת כסאות למשפּט על ארבעת הספסלים המדוּשנים אשר בצל “עץ־המשפּט”, היא התרזה יפת־הנוף.

והעם צובאים מסביב.

חקרו את מוכר־הדגים, וסירב להודות הוֹדאָה כלשהי; ואפילו שעה שהראו לו את ג' האצבעות, שאותו חייל קטען מכף־ידו הימנית, לא חדל מלחנן את קולו, לאמור: “אביון אני, זקן אני, רחמוּ עלי!”

אך העם נהמו כנגדו וקראו: זאב זקן אתה, הורג־ילדים אתה! אַל תרחמו עליו, אדונים דיינים!"

והנשים קראו: “הסר מעלינו את עיניך הקרות ככפור, כי בשר־ודם אתה, ולא שד. אין אנו מתייראות מפּניך! חיה רעה אתה, פּחדן ומוּג לב, כחתול הטורף צפּרים בקן; שהרגת נערוֹת עלוּבוֹת, אשר ביקשו לחיות בצניעוּת וטהרה.”

קרה טוריה ואמרה: “באש אִטית ובמלקחיים מלוּבנים ישוּלם לו כגמולו!”

לא נתנו האמהוֹת דעתן על שוטרי־הקהילה והסיתו את ילדיהן שירגמו באבנים את מוכר־הדגים; והילדים עשו כן בנפש חפצה והיו מתקלסים בו וקוראים “Bloed Xuyger”, מוצץ־הדם! Slaadood, המיתוּהוּ!"

והיו קהל הומים ומרטנים. והנשים אמרו זל"ז: “ראוּ־נא, היאך הצינה אוֹחזתוֹ בעיצוּמה של חמה, המאירה בשמים ושוֹלחת קרניה בשֵׂבתוֹ ובפניו, אשר צפּרני טוריה שרטו בהן שׂרטת.”

“צמרמורין של יסורים הם!”

“משפּט האלוהים הוא!”

“ראוּ עמידתוֹ דלה ועלובה!”

“הסתכלו בידיו של רוצח זה! אסורות הן לפניו, ודם שותת מן הפּצעים שפּצעתו המלכוֹדת.”

וטוריה קראָה בקול: “כגמולו יוּתן לו, כגמולו!”

אך כל הקהל, לרבות הדיינים, צחקו לשמע הדברים. והיה מוכר־הדגים בוכה בכיה של אחיזת־עינים, לגנוב את הלבבות ולעורר רחמים.

והנשים צחקו.

כיוָן שהיו ראָיות מספּיקות להרשיעו, פּסקו הדיינים לענותו בעינויים קשים, עד שיוֹדה ויתוַדה, היאך היה רוצח רציחותיו, ומהיכן היה בא, והיכן הגזילה אשר גזל, והיכן זהבוֹ טמוּן.

הביאוּהוּ ללשכת־העינויים והנעילוהו מגפיים צרים עשוּיים עור חדש. שאָלוֹ הסנטר: היאך נטע בו השטן את מזימות־הרשע ואת פּשעי האימים? – והשיב: “אני גופי שטן אני מטבע ברייתי. מוּקצה מחמת כיעוּר הייתי בילדוּתי וכוֹשל ולא יוּצלח בתרגילי־הגוף. שוֹטה הייתי בעיני הבריות, והירבו להכוֹתנו, ולא היה ילד ולא שום ילדה שיתגלגלו רחמיהם עלי. בבחרוּתי נבזיתי בעיני הנשים שאפילו באֶתנן לא נאוֹתו לי. ושנאָה עזה נקבעה בלבי לכל ילוּד־אשה. הרי על כן אכלתי קורצא בקלאס: שחביב על הבריות היה; ולא היתה בלבי אהבה אלא אהבת המַטבע בלבד, כי היא אהובתי היחידה, בין לבָנה, בין זהוּבה; ועתה, כשנקנסה שריפה על קלאס, נמצאתי נהנה ונשׂכּר כאחד. ותאוָה יתירה היתה בי: להידמות לזאב טורף, וכל אוַת־נפשי – הנשיכה! יום אחד נזדמנתי לבראבאנט וראיתי שם מלקחיים של אפיפיות, שאותה מדינה נשתבחה בהם, והרהרתי בלבי: האח! שעשויים הללו לשמש לי כמין לוֹע של ברזל. הו, נמרים אכזרים, המתענגים למראה עינוּיו של זקן, מי יתנני לתפשכם בגרונכם! בתענוג גדול הייתי נושך אתכם, רב יתר מתענוגי בשעת נשיכת החייל והנערה. כי זו, כיוָן שראיתי ישינה בחַמה על גבי החול, ענוַת־חן ורחימאית כל־כך, ובידיה כיס הכסף, נתמלא לבי אהבה ורחמים. אך כיוָן שזקנתי מלכָבשה, הייתי נוֹשכה…”

שאלו הסנטר, היכן הוא דר, והשיב:

“בראמסקאפלה; ומשם אני הולך לבלאנקנברגה, להייסט, ואף לקנוֹקה. בכל אחד־בשבת ובכל חג ומועד אני מסבב על הכפרים ובאלה המלקחיים אופה לי אפיפיות נוסח בראבאנט. ותמיד הן נקיוֹת ביותר ומשוחות בשמן הרבה. וחידוש שבא מארץ נכריה – הקוֹפצים עליו מרובים. ואם רצונך לדעת את העניין על בוּריוֹ ולהבין הפּלְיאָה, היאך לא היה שום אדם יכול להכירני, – אגלה לך סוד, שבּימים הייתי צוֹבע את פּנַי ומצהיב את שערותי. ועור הזאב הזה, שאתה נועץ בו את צפּרנך האכזרית, אגב חקירה ודרישה – הרי להכעיסך אני אומר לך, שהוא עורם של שני זאבים שהרגתי ביערות ראוושוט ומאלדגן, ולא הוצרכתי אלא לתַפְרם יחדיו ולהתעטף בהם. לאחר מַעשה הייתי טומן לו לעוֹר זה בתוך תיבה אחת בין גבעות־החול של הייסט; ושם גנוזים עמי גם הבגדים אשר גזלתי, כדי למכרם לאחר זמן, כשתהא השעה כשרה לכך.”

אמר הסנטר: “קרבוּהוּ אל האש!”

ועשה התליין כן.

שאל הסנטר: “ואַיה הזהב?”

והשיבוֹ מוכר־הדגים: “לא יזכה המלך לדעת היכן מקומו!”

אמר הסנטר: “צרבוּהוּ בנרות צרוֹב היטב! קרבוהו אל האש!”

עשה התליין כמצוַת הסנטר, ומוכר־הדגים צעק צעקה גדולה ואמר: "לא אוסיף לדבּר עוד, שכבר הפלגתי בדיבור. ואַתם הלא תשרפוּני. אינני מכשף, – למה תקרבוני אל האש? רגלי שותתות דם מרוב כוייה. לא אוסיף להגיד כלום!

מדוע תקרבוני עוד? הן שותתות דם, אני אומר לכם, הן שותתות דם. מגפיים אלה עשויים ברזל מלוּבן. זהבי? הלא הוא רעי היחיד, ואין לי מלבדו ידיד בעולם הזה, הלא הוא… הרחיקוני מן האש! במרתפי הוא, בראמסקאפלה, בתוך תיבה… הניחוהו לי. חוסו עלי, רחמו עלי, אדונים דיינים! תליין אָרור, סַלק את הנרות… הוא צורבני ביתר שאת… הזהב… בתוך תיבה כפוּלת־תחתית, ועטיפתו צמר, שאם יזיזו+ את התיבה, לא יהא קול קשקושו נשמע. הנה איפוא הגדתי את תעלומות. הרחיקוני מן האש!"

וכשהרחיקוהו, עמד וגעה בצחוק של זדון.

שאלוֹ הסנטר, מה טעמו של צחוק זה, – אמר:

“מגוֹדל השמחה שנתרוַח לי.”

אמר הסנטר: “ולא ביקש שוּם אדם לראות את מלקחיך המשוּננים?”

והשיבוֹ: “כיוצא־בהם אתה מוצא, לכאורה, גם אצל זוּלתי, אלא שמלקחַי שלי נקבים־נקבים יש בהם, ובאותם נקבים אני מבריג את שיני־הברזל, מבריגן בלילה ושוֹלפן בבוקר. והיו הכפריים מחבבים את האפיפיות שלי יותר מכל שאָר אפיפיות וקורין אותן: אפיפיות עם כפתורים של בראבאנט; וכל כך למה? שאתה שולף את השיניים מאותם הנקבים, והן עושות באפיפיות מיני זיזים קטנים כעין הכפתורים.”

שאל הסנטר: “ואימתי אָרבת לטרפּך?”

“יומם ולילה. על פּני גבעות־החול ובנתיבות־הדרכים, כל הימים, לרבות הלילות, – ובידי המלקחיים, כל שכן בשבתות, שהם ימות הירידים הגדולים בבריגה. איש כפרי כי יעבור על פָּנַי, והוא סר וזעף, והנחתיו שילך, – מדעתי, כי על חסרון־כיס דואב עליו לבו, ואין שוֹוה לי להמיתו. לא כן אדם שפּניו שוֹחקות, – שאני כרוּך בעקביו והולך אחריו מַעדנוֹת, ולפתע־פתאום, בהסח־הדעת, מתנפּל עליו, נושכו בעורפּו ונוטל הימנו את ארנקו. ולא בין גבעות־החול בלבד עשיתי כן, אלא בכל נתיבות־הדרכים.”

אמר לו הסנטר: “עשה תשובה והתפּלל לאלוהים!”

הטיח מוכר־הדגים כלפּי־מעלה ואמר: “מן השמים גזרו עלי שאהיה כך, וכל מה שעשיתי לא־בטובתי עשיתי, אלא מחמת יצרי שהסיתני. אִי לכם, נמרים אכזרים, שלא במידת־היושר אתם קונסים עלי מיתה. אַל־נא תשרפוני… כל מה שעשיתי – שלא מדעתי עשיתי ולא מרצוני עשיתי. רחמו עלי, שזקן אני ואביון. כולי פּצע וחבוּרה, ובפצעי אָמוּת; אַל־הא תשרפוני!”

נסתיימה החקירה בעינויים והביאוהו אל ה“פירשאַרה” אשר בצל עץ־המשפט לשמוע שם את פסק־הדין בפני עם ועדה.

על הרציחוֹת האיומות והנוראות, ועל הליסטוּת המזוינת, ועל חילוּל שם־שמים – קנסו עליו קדיחת לשון בברזל מלוּבן וקטיעת יד ימין ושריפה באש אטית עד יציאת נשמתו מול שערי בית־העֵצה של העיר.

קראָה טוריה ואמרה: “דין צדק הוא! כגמוּלו יוּשב לו!”

והעם הריעו בקול גדול: “אריכוּת־ימים לאדונים הדיינים!”

הובילוהו לבית־התפיסה, ושם הביאו לפניו בשר ויין. נתבסמה עליו דעתו ואמר, שמעודו לא אכל כבשר הזה ולא שתה כיין הזה; והמלך, שעתיד לרשת את הונו, ידו מַשגת לכבדוֹ בסעוּדה־מַפסקת זו.

ובכה תמרורים.

למחר, עם דמדומי החמה, כשהובילוה לגרדום, ראָה את אולנשפיגל, שעמד ליד המוקד, – הצביע כנגדו וקרא: “הלז, העומד שם, זה רוצחם של זקנים, – הלא בן־מות הוא כמוֹני! לפני עשר שני הטילני אל התעלה שבדאם על מסירה שמסרתי את אביו לרשוּת. והרי מצוָה גדולה היתה זו, מצוָה גדולה, שקיימתי כעבד לקדושת רוממותו הקאתולית, כעבד נאמן המהדר במצווֹת.”

אותה שעה היו פּעמוני בית היראָה של אמא קדישתא מצלצלים את צלצלי־המוות.

אמר מוכר־הדגים לאולנשפיגל: “לך־גם לך מצלצלים הפּעמונים הללו! אתה־גם־אתה תיתּלה על עץ, על הנֶכֶל שהתנכלת להמיתני.”

נענו העם וקראו:

“שקר דוֹבר מוכר־הדגים! שקר וכזב בפי הרוצח!”

ואולנשפיגל לא נע ולא זע ולא הוציא הגה מפּיו.

אמר לאמה: “רבותי! היש בכם איש, שראָה היאך הטיל המימה את מוכר־הדגים?”

החריש אולנשפיגל והעם קראו בקול:

“לא! איש לא ראה; הוא משקר, הרוצח הזה!”

קרא מוכר־הדגים כנגדם ואמר: “לא! איני משקר! אל התעלה השליכני, אף־על־פּי שביקשתי מחילה ממנו. ולא ניצלתי אלא בדרך־נס, שהיתה שם דוּגית ליד החוף, ונאחזתי בה. מרוּטב ומפרכס מצינה הגעתי בכליון כוחותי אל מעוֹני הדל, ושם אחזתני הקדחת, ולא היה איש לסעדני בחוליי, וכמעט נפחה נפשי.”

קרא לאמה: “שקר בפיך! איש לא ראָה!”

וקראה טוריה: “לא! איש לא ראה!” שׂרפוּ את הרוצח! תפּח רוחו, מתאוה המנוּוָל לטרוף עוד טרף אחד על לא־עווֹן. ויוּשב לו כגמולו! שקר בפיו! ואפילו עשית כן, אולנשפיגל, אַל תתוַדה, – שאין לו עדים! באש אטית ומלקחיים מלוּבנים ישלמוּ לו כגמוּלו!"

פּנה הסנטר אל אולנשפיגל ושאלוֹ: “התנגשת בחייו?”

והשיבו אולנשפיגל: “השלכתי המימה רוצח, שהסגיר למוות את קלאס אבי. אפר אבי מתדפּק על לבי!”

קרא מוכר־הדגים: "הודאת בעל־דין! הוא,גם־הוא ימות! אַיה עץ־התליה? במו עיני רוצה אני לראותו!

איה התליין, וחרב־המשפט בידו? לךָ, בליעל, מצלצלים פעמוני־המות, לך, מרצחם של זקנים!"

אמר לי אולנשפיגל: " השלכתיך המימה, כדי להמיתך: האפר מתדפק על לבי!"

והנשים שבקהל אמרו: “למה תתוַדה, אולנשפיגל? הרי אין לו עדים, ועכשיו אתה מתחיי בנפשך.”

והיה מוכר־ הדגים גועה בצחוק, מכרכר ומפזז בשמחתו־לאיד ומטרף בידיו האסורות, החבושות במַטליות עקובות־מדם, ואומר:

“מות ימוּת! ובחבל על צוארו יירד לגיהינום, כאחד הנבלים, כגנב, כארחי־פּרחי. מות ימות, כי צדיק ה' בדינו.”

אמר הסנטר: “לא ימוּת אולנשפיגל, שכן הדין בארץ פלאנדרן, שאין עונשין על חטא שעברוּ עליו עשר שנים. ואם חָטא אולנשפיגל הרי מאהבת בן את אביו חטא, ולא ייחקר על מעשהו זה.”

והעם הריעו לאמור: “יישר כוח לדיינים!”

והיו הפּעמונים מריעים את תרועת־המוות – ומוכר־הדגים חרק שן והשפּיל ראש והוריד את דמעתו הראשונה.

קטעו את ידו, קדחו את לשונו בברזל מלוּבן ושׂרפוהו באש מול חלונות־השבכה אשר לבית העֵצה.

לפני שנפח נפשו, קרא ואמר:

“לא יירש המלך את זהבי. שקר דיברתי! הו זאבים אכזרים, עוד אשׁוּב אליכם ואֶשָׁכְכֶם.”

הגביהה טוריה את קולה וקראה: "כגמוּלוֹ שוּלם לו, כגמולו שוּלם לו! הידיים והרגליים שאָצו לרצוח – מתעקמות. גופו של רוצח־נפשות – מעלה עשן! עולות באש שערותיו, שערות הצבוֹע הלבנות אשר בפרצופו הטמא! כגמולו שוּלם לו!'

וימת מוכר־הדגים ביללת־זאבים.

ויצלצלו פּעמוני בית היראָה של אמא קדישתא את צלצלי־המוות.

ויִרכבו לאמה ואולנשפיגל איש על חמורו.

ונלה עצובת־הרוח נותרה לבדה עם קאתלינה, שלא חדלה מלפסוק את פּסוקה:

“סלקוּ האש! ראשי בוער עלי! שוּבה, שוּבה, האנסקי אהובי!”

חסל ספר שלישי

 

ספר רביעי    🔗

א.    🔗

היו לאמה ואולנשפיגל מהלכים על פני גבעות־החול שבהייסט ומשם ראו ספינוֹת־דיִג הרבה, שבאו מאוֹסטנדה, בלאנקנברגה וקְנוֹקה, טעוּנות שפעת אנשים תופשי־נשק ומפליגות בעקבי הגיזים מזילאנד, שסהרוֹן של כסף תקוע להם בראש מגבעתם, ועליו כתובת, לאמור: “הוי משמש את התוּגר, ואַל תשמש את האפיפיור.”

והיה אולנשפיגל עליז ושמח ופעם בפעם אומר שירה כחוּגה, וקריאת־מלחמה של תרנגול נענית לו מכל צד ועבר.

והיו אנשי־הספינות חוֹתרים במשוֹטים, או צדים דגים ומוֹכרים אותם. ובזו אחר זו היו אותן ספינות מתקבצות ובאות לאָמדן, ושם עוגנות.

ובימים ההם היה שם גיום דה בלוּאַ, שהנסיך לבית אוראן שיגרוֹ לשם לשקוד על אניות־המלחמה.

כשהגיעו אולנשפיגל ולאמה לאָמדן, כבר היו ספינותיהם של הגיזים מפרשים בים הגדול במצוַת טְרָלונג¹¹².

י"א שבועות רצופים נשתהה טרלונג באמדן, ורוחו נתקצרה עליו. והיה יורד מן האניה לחוף ועולה מן החוף אל האניה, וחוזר חלילה, כדוֹב שאָסור בשרשרת.

יום אחד היו אולנשפיגל ולאמה מהלכים על פּני רחובות חוֹפה של אמדן, ונזדמן להם אדם אחד של צוּרה, שפּניו מסבירות, אבל עצבוֹת מעט, והיה עומד ומחטט בחניתוֹ לחלוץ אבן אחת מאַבני המרצפת. ואף־על־פּי שלא עלה בידו, מכל מקום לא נתיאש והיה טורח להשלים את מלאכתו; וכל אותה שעה היה כלב עומד מאחוריו ומגרם עצם.

ניגש אולנשפיגל אל הכלב והעמיד פּנים שמבקש ליטור הימנו את העצם; ריטן הכלב כנגדו, – ולא הרפה; לסוף הגביה הכלב את קולו ונבח נביחה יתירה.

שמע האדון אותה נביחה גדולה והחזיר פּניו לאחוריו ואמר לאולנשפיגל: “למה תציק לוֹ לכלב זה?”

“ולמה יציק אדוני לאבן־מרצפת זו?”אמר האדון: “לא ראִי זה כראִי זה.”

אמר לו אולנשפיגל: “ואף־על־פי־כן אין ההפרש גדול: מה כלב זה דבק בעצם ואינו רוצה להרפּות הימנה, אף אבן זו דבקה במרצפת ואינה רוצה לזוז הימנה. ואין הצרה גדולה שאנשים כמונו מטריחים על כלב, אם אנשים כאדוני מטריחים על אבן־מרצפת.”

עמד לאמה מאחורי אולנשפיגל ולא העז לפצות פּה.

שאל האדון את אולנשפיגל: “מי אתה?” ואמר לו: “הנני טיל אולנשפיגל, בן קלאס, שנידוֹן לשריפה על אמוּנתו.”

מיד אמר שירה כחוּגא, והאדון קרא קריאה כתרנגול.

אמר האדון: “הנני האדמיראל טרלונג, ומה בקשתך?”

סח לו אולנשפיגל כל הרפּתקאותיו ונתן לו ת"ק קארולין.

הצביע טרלונג על לאמה ושאל: “וכרסתן זה מי הוא?”

אמר אולנשפיגל: “רעי וידידי. אף הוא, כמוני, מבקש לשיר בספינתך בקול נאה של קנה־שריפה את שיר הגאוּלה אשר לארץ־אבותינו.”

אמר טרלונג: “גיבורי־חיִל! אַתם מפליגים בספינתי.”

אותם ימים ימי שבט היו, ימי ירח פברואר, שהרוח נוקבת, והכפוֹר עז. ג' שבועות היה טרלונג צוֹפה ומצפה עד דכדוּכה של נפש, לסוֹף נטש את אמדן במורת־רוח. ביקש לעגון בנמל טָסֶל¹¹³ וכבר הפליג מפְלִי¹¹⁴, אלא שנאנס לעגון בווירינגן¹¹⁵ ושם נתקעה ספינתו בקרח.

כהרף־עין קם ונהיה שם מחזה־שעשועים:

בעלי גְרָרוֹת וגַלְשָנים בבגדי קטיפה; גלשניות בשמלות ומתניות של שיראין, זהוֹרית ותכלת, מרוקמות רקמי זהב וכסף ופנינים; ונערים ונערות הבאים ביעף והולכים במרוּצה, צוחקים ומחליקים, בשוּרה ארוכה בזה אחר זה; או צמדים־צמדי השרים את שירת־האהבה על גבי הקרח. ויש מהם שנכנסים לסוּכוֹת מקוּשטות בדגלים, ללגוֹם לגימה ולאכול אכילת־ארעי, להתכבד ביי"ש, בתפּוח זהב, בתאנים, בדובשנית, בדג־הסנדל, בביצים, בירקות מבושלים ובמיני חמיטות וירקוֹת בחוֹמץ, ובכל פּינה שאתה פּונה – קול חירוּק של קרח, מעָקַתם של אַדני־הגררות וחרטוּמיהן של מַזחלות־המפרש.

והיה לאמה מחפּש את אשתו ומתרוצץ בנעלי־הקרח אילך ואילך, כאותם אנשים ונשים עליזים, מבני המקום, אלא שהירבה לנפול שלא כמותם.

בתוך כך הלך אולנשפיגל לפונדק קטן שבנמל לאכול ולשתות, וכיוָן שלא הוצרך להרבות דמים, הירבה שיחה עם הפּונדקית, שבאָה־בימים היתה.

פּעם אחת, באחד־בשבת, סמוך לשעה התשיעית, נכנס לאותו פּונדק וביקש שיתנו לו לחם־הצהריים.

קרבה אליו אשה חיננית לשמשוֹ, ואמר לה: “איה קמטיִך, פּונדקית שנתחדשוּ עלומיה? וזה פּיך מלא שיניים, כולן צחוֹת ומתאימות ושכּוּלה אין בהן! ושפתיך אדומות כדובדבנים. ולא לי נודה בת־צחוקך זו, המתוקה והשוֹבבית?”

אמרה לו: “לא לך! ומה אתן לך?”

אמר לה: “את עצמך.”

אמרה לו: “מידה יתירה היא לגרוֹגרת שכמותך. ובשר אחר אינך רוצה?”

החריש אולנשפיגל. והאשה הוסיפה ושאלה: "והיכן אותו ברנש בעל־נוֹי ובעל־בשרים, שפּעמים רבות ראיתיו בצוותא עמך?

אמר לה" “לאמה?”

אמרה לו: “היכן הוא?”

אמר לה: “בצל קוֹרתן של לאותן סוכות נאות, שטוּף באכילת ביצים שלוקות, וצלוֹפחים מעוּשנים, ודגים מלוֹּחים, וכיו”ב דברים שאפשר לתתם בין הטוֹחנות. וכל־כך למה? שמחפּש הוא את זוגתו. הה, מדוע אינך שלי, חמדת־לבבי? שמא חמישים פלורינין אני נותן לך? שמא עיר של זהב?"

נצטלבה האשה ואמרה: “איני לוקחת ואיני נלקחת.”

אמר לה: “ואינך אוהבת כלום?”

אמרה לו: “לך אני אוהבת, כאשר יאהב אִיש לרעהו; אך ראשית־לכל אוהבת אני את אדוננו כירסטוס ואת הבתולה הקדושה, שציווּני לחיות ביִראַת־שמים וביראת־חטא. כבד עוֹל המצוות, קשוֹת חובותינו, והאלוהם מסייענו, שנשים עלובות אנו. אלא שנשים דעתן קלה, ויש מהן שיוצאות לתרבות רעה. וחברך השמן איש שמח הוא?”

אמר לה: “שָמח בשעת אכילה, עָצֵב בשעת תענית, ובכל עת תמיד שוֹגה בדמיונות. ואַת – שמחה אַת, או עצבה?”

אמרה לו: “אנו הנשים שפחות אנו, ומושלים בנו.”

אמר לה: “היָרֵחַ?”

אמרה לו “הן.”

אמר לה: “אגיד ללאמה שייכנס אצלך.”

אמרה לו: “חלילה לך! כי בכה יבכה, וגם אנוכי.”

אמר לה: “ולא ראית באחד הימים את אשתו.”

נתאנחה ואמרה לו: “חטא חטאָה בהיותה שרויה עמו, ונגזרה עליה תשובה אכזרית. יודעת היא, כי הוא מפליג לים לסייע ידיהם של מינים, ואדם שלב נוצרי נטע אלוהים בקרבו קשה עליו הרהור זה. אנא, הגן עליו, שעה שיתקפוהו; סעדהו, אם חלילה יפצעוהו. אשתו מילאָה את ידי לבקשך על כך.”

אמר אולנשפיגל: “רעי הוא וחביב עלי כגופי.”

אמרה האשה: “הה, מדוע אינכם חוזרים בתשובה אל חיק אמנו הכנסייה הקדושה?”

אמר לה: “שאוכלת בניה היא.”

והלך.

בוקר אחד מבקרי אדר, הוא ירח מארס, היתה רוח עזה נושבת ומעַבּה את הקרח מסביב לספינתו של טרלונג עיבּוּי אחר עבּוּי עד בלתי יכולת להפליג משם, יצאו המלחים והחיילים לגלוֹש בגררות ולהחליק בנעלי־קרח והיו משמחים לבם שמחה יתירה.

בתוך כך היה אולנשפיגל יושב בפונדק הנ"ל, ואותה אשה נאָה, שניכרת היתה שמדוכדכה היא ודעתה מטולטלת עליה, נתאנחה בפתע וקראה: “לאמה האומלל! אולנשפיגל האומלל!”

אמר לה: “למה זה תקוֹנני עלינו?”

אמרה לו: “וַי י, וַי, שאַתם כופרים בעיקר! שאילו האמנתם בעבודת הקוֹדש שקוֹרין מיסה, והיה לכם חלק בעולם הבא, ואני מסייעתכם בעולם הזה.”

ראָה אולנשפיגל שהיא ניגשת אל הדלת, עומדת בפתח ומקשיבה הקשב היטב, ואמר לה: “הרי לא לקול השלג תקשיבי ככה?”

אמרה: “לא.”

“ולא למצהלות, שמצהילים מלחינו האמיצים בבית־המרזח הסמוך?”

אמרה: “כחתף בא המוות! כגנבים בלילה!”

קרא אולנשפיגל: “המוות?! איני יורד לסוף דעתך. גשי אלי ודבּרי דברים של ממש.”

אמרה לו: “הם כאן.”

“מי הם?”

אמרה לו: “מי? חייליו של סימוֹנן בוֹל, המתנכלים להשתער עליכם בשם הדוכס. ואם ראית שאנשי המקום שוקדים עליכם לשמח לבבכם במיני שמחות, הרי זה כמעשה האביסה שאוֹבסים לשוֹר המעוּתד לטבח. וי לי! קראה בקול ושיגרה דמעות הרבה. – מדוע לא נודע לי הדבר אלא עכשיו..”

אמר לה: “אַל תבכי ואַל תצעקי. בוֹאי ושבי פּה.”

אמרה לו: “אַל־נא תסגירני.”

יצא אולנשפיגל והיה מסבב על כל הפּונדקאות והמרזחאות ולוחש על אָזנם של מלחים וחיילים:

“ההישפּמים באים…”

מיד אָצו כולם אל הספינה, חיש־מהרה התקינו עצמם למלחמה והיו צופים ומצפּים לבוא האויב.

אמר אולנשפיגל ללאמה" "הרוֹאה אַתה אותה אשה נאָה, שלבוּשה שמלה שחוֹרה ברקמה של זהוֹרית ועומדת בחוף ומכסה פּניה בברדס לבן?

אמר לאמה: “לא איכפּת לי כלום! אני חש צינה ורוצה לישון!”

מיד נתכרבל בגלימתו וכמו נתחרש.

הכיר אולנשפיגל את האשה וקרא אליה מן הספינה: “הרוֹצה אַת לנסוע עמנו?”

אמרה לו: “אפילו לירכתי־בוֹר, אלא שאיני יכולה.”

אמר לה: “ולוַאי ונסעת. ואף־על־פּי־כן עוד הדבר צריך עיוּן: שזמיר, כל זמן שהוא שוכן ביערו, הריהו שמח בחלקו ואומר שירה; כיוָן שנוֹטשוֹ לצאת למסעיו, להסתכן בסכנות הים ולהפקיר לרוחוֹת־הסער את כנפיו הרפות, – מיד הן משתברות, והוא מת.”

אמרה לו: “למוּדה הייתי לשיר בביתי, והייתי שרה גם מחוּצה לו, אילו יכולתי. – וקרבה אל הספינה והוסיפה: הרי לך צרי זה, בשבילך ובשביל ידידך, הנרדם שעה שראוּי לוֹ להקיץ.”

מיד פּירשה כפּיה ואמרה: “לאמה, לאמה! ישמרך אלוהים מרע, ויהי רצון שתשוב בריא ושלם.”

וגילתה את פּניה.

"אשתי! אשתי! – קרא לאמה וביקש לקפוץ מן הספינה.

אמרה לו: “אשתך הנאמנה!” – ועקרה רגליה משם.

ביקש לאמה לקפוץ מן הספינה אל הקרח מתחת, ואָחז חייל פּלוני בגלימתו ועיכבו; והיה לאמה מצק ובוכה ומדבר תחנונים, שיניחוהו ללכת, ושוטר בית־הדין אמר לו:

“אם אתה יוצא מן הספינה, תוֹלין אותך.”

ביקש לקפּוץ אל הקרח, והחזיק בו גיז זקן ואמר לו:

“לחה הקרקע, ורגליך מתרטבות.”

צנח לאמה וישב על שתוֹ והיה משנן בלי הרף: “אשתי, אשתי, הניחוני ואלך אל אשתי!”

אמר לו אולנשפיגל: “עתיד אתה לראוֹתה, שהיא אוהבת אותך, אלא שיותר מכן היא אוהבת את האלוהים.”

אמר לאמה: “שֵׁדה מטורפת! אם באמת גדולה אהבתה את האלוהים יותר מאהבת אותי, למה איפוא תופיע לעינַי נאָה וחמוֹּדה כל־כך? ואם באמת תאהבני, למה איפוא תעזבני?”

אמר אולנשפיגל: “עמוקה הבאֵר.”

אמר לאמה: “וי לי, שבקרוב אָמות.”

וחיוור ונרעש הוסיף לשבת על סיפּונה של האניה.

עד כה ועד כה ואנשי סימוֹנן בול, ועמהם כלי־תותח הרבה, קרבו לחוף והיו יורים אש אל הספינה, שהחזירה להם אש תחת אש. ומירייה לירייה נתבקע הקרח מכדורי־הקלע. ולעת ערב ירד גשם פּשרני.

רוח מערבית נשבה, והיה הים רוֹגש מתחת לקרח ומַגביה גושים־גושים שנתנגשו והיו קמים ונופלים ומתגובבים זה על גבי זה ומסַכנים את הספינה, שנשאָה, כצפּור־דרור זו, את כנפי הפּשתן, ובהבקיע עמוד השחר את ענני הליל, הפליגה למרחבי הים.

שם נצטרפה אל ציוֹ של האדון דה לוּמה דה לא מארש¹¹⁶, אשר הוא השר הגדול לצי הולאנד וזילאנד, והמצביא העליון, ובחזקתו זו היה פּנס קבוע בראש התורן של ספינתו.

אמר אולנשפיגל: " בני, הסתכל בו ואתה רואה בעליל, שלא ידינך ברחמים, אם תעיז לילך מן הספינה על דעת עצמך. ולא שמעת את קולו בדברו, כגול הרעם בגלגל? ראֵה כמה גברתן הוא וכמה רוֵחות כתפיו; ראֵה את ידיו הארוכות, שצפּרניהן עקמוּמיות, כקרסים אלו; ראֵה עיניו העגולות, עיני־הנשר הקרות, וזקנוֹ האָרוך והמחודד, שהוא שוֹקד לגדלוֹ ולא יגזזנו, עד שיתלה על עץ את כל הנזירים והכמרים, לנקום בהם את נקמת מוֹֹתם של שני הגראווים! ראה־נא, כמה אָיוֹם הוא וכמה נורא, – בלא אומר ודברים הוא תוֹלה אותך על עץ, אם אתה גונח ומייבב בלא הרף “אשתי, אשתי…”

אמר לאמה: “בני, אין אדם מסיח על חבל עם רעהו, אלא אם־הן הוא גופו כבר ענק צוארון של קנבוּס לגרגרותיו…”

אמר אולנשפיגל: “אתה תענדהו הראשון, וזאת ברכתי לך כברך איש את רעהו.”

אמר לאמה: “עוד אזכה לראותך תלוּי על עץ, ולשונך המַמארת משורבבת לך כשיעור אַמה משולשת לאורך.”

והיו השניים מדמים בנפשם, כי דברים של ליצנות הם.

ביום ההוא לכדה אניית־המלחמה של טרלונג אניית־סוחר מביסקאיה, טעונה כסף חי, עפרוֹת־זהב, יינות ומיני תבלין. חיש־מהרה, כעצמוֹת השור בין שיני האַריה, נתרוקנה אותה אניה לכוּדה מתוכנה, מאנשיה וממטענה.

ובעת ההיא הטיל הדוכס מסים כבדים ונתעבים על ארצות־השפלה, וכל אדם שמכר נכסים, בין מקרקעין בין מטלטלין, נתחייב לשלם אלף פלוֹרינין מכל עשרת־אלפים. והיה המס לקֶבַע. כל אדם שמכר או קנה דבר מן הדברים נתחייב לשלם למלך מעשר מכסף הממכּר. והליצנים שבדוֹֹר אמרו, שסחורה הנמכרת עשר פּעמים בשבוע יורדת כוֹּלה לטמיון.

וכך הלכו המסחר וחרושת־המעשה בדרך האבדון והמוות.

והגיזים כבשו את בריל¹¹⁷,והיא מצודת־ים בצוּרה ביותר שנקראה בשם ״פרדס הגאולה".

ב.    🔗

בראשית אייר, הוא חודש מאי, היתה האניה מהלכת קוממיות על פּני הגלים מתחת לתכלתם של השמים, ואולנשפיגל דיבר שיר:

אֵפֵר אָבִי מִתְדַּפֵּק עַל לִבִּי

בָּאוּ זָרִים וְעָרְכוּ הַמַּטְבֵּחַ

בָּאֵשׁ וּבַחֶרֶב, בְּעשֶׁק וּזְרוֹע,

וְשָׂכְרוּ מְרַגְּלִים בְּאֶתְנָן וּמְחִיר־כֶּלֶב.

בִּמְקוֹם שָׁם פָּרְחוּ אֱמוּנִים וְרֵעוּת –

פָּשְׁטּו הַזָּדוֹן הַשִּׁנְאָה וְהַמַּעַל.

הַכְרִיעוּ לַמָּוֶת אֶת בְּנֵי הַבְּלִיַּעָל,

הַכּוּ בְּתֻפֵּי הַקְּרָבוֹת!

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז! תּוֹפְפוּ בִּתֻפִּים!

כָּבַשְׁנוּ אֶת בְּרִיל.

לָכַדְנוּ אֶת פְלִיסִינְגֶן, פֶּתַח הַשֶׁלְדָּה;

רַחוּם אֱלֹהִים, – קֶמְפְּ־וֶרָה כָּבַשְׁנוּ!

מַדּוּעַ שָׁבְתוּ כְּלֵי־תוֹתָח שֶׁבְּזֵילַנְד?

אֲבַק־הַשְּׂרֵפָה יֵשׁ עִמָּנוּ. כַּדּוּּרֵי־הַקֶּלַע,

גֻלּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּבַרְזֶל־הַסִּיגִים.

אֱלֹהִים בְּעֶזְרֵנו, וּמִי יוּכַל לָנוּ?

הַכּוּ בְּתֻפֵּי מִלְחָמָה וְתִפְאֶרֶת!

יִישַׁר־כֹח לַגִּיז! תּוֹפְפוּ בַּתֻפִּים!

חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה. דִּרְכוּ עֹז, לִבּוֹתֵינוּ!

הַגְבִּירוּ זְרוֹעֵנוּ. חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה.

אָרוּר מַעֲשֵׂר הַדֻּכָּס הָעוֹשְׁקֵנוּ.

סוֹף תַּלְיָן לְמִיתָה! סוֹף לִסְטִים לְגַרְדֹּם!

עָם שֶׁמָּרָד בְּמַלְכּוֹ הַבּוֹגֵד!

חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה לְמִלְחֶמֶת צִדְקֵנוּ,

לְמַעַן בָּתֵּינוּ, נָשֵׁינוּ, טַפַּנוּ.

חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה. תוֹפְפוֹ בַּתֻּפִּים!

לִבְשׁוּ עֹז, לִבּוֹתֵינוּ; הַגְבִּירוּ הַזְּרוֹעַ!

אָרוּר מַס־הָעֹשֶׁק וְחֶסֶד־הַשֶּׁקֶר!

הַכּוּ בְתֻפֵּי־הַקְּרָבוֹת, תּוֹפְפוּ בַּתֻּפִּים!

אמר אולנשפיגל: "אכן, אחים ורֵעים, בָמָה לתפארת נכוֹנה באנטוורפּן מול בית־העצה, מעולפת יריעה אדומה. כמלך בגדוד יושבה שם הדוכס, ומשרתים וחיילים סביב לו. וכל אֵימַת שיאמר לחייך חיוך של חן־וחסד נַעוים פּניו עוָיה של סלידה. הכו בתוף־הקרבות!

"חנינה הוא נותן היום. החרישו… שריוֹנוֹ המוזהב מתנוצץ בחמה, הסנטר רכוב על סוסו סמוך לאפריון. והנה הכָרוֹז הולך ובא, ועמו מתוֹפפיו, והוא קורא בקול: כתב־חנינה הוא לאותם שלא חטאו; השאָר ייענשו בחומר־הדין.

“הקשיבו, אחרים ורעים: הוא קורא את הגזירה, שגזר הדוכס בעניין תשלומי מעשר וכפל־מעשר; וכל העובר על הגזירה, דינו כדין מורד־במלכות.”

פּתח אולנשפיגל ודיבר שיר:

הֲתִשְׁמַע, הַדֻכָּס, אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הָעָם,

כְּקוֹל רְעָמִים? זֶה הַיָם בְּדָכְיוֹ

בַּעֲיָם הַנַּחְשׁוֹל הַגָּדוֹל.

הַקֵּץ לְמָמוֹן, וְהַקֵּץ לְדָמִים

וְהַקֵּץ לַחֻרְבָּן! תּוֹפְפוּ בַּתֻּפִּים!

חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה. הַכּוּ בְּתֻפֵּי־אֲבֵלוּת!

זֶה נִקּוּר צִפָּרְנַיִם בְּפֶצַע זָב־דָּם.

זֶה חֲמַס רְצוּחִים. הֲתַחְמֹד כָּל זְהָבֵנוּ,

דָּמֵנוּ לִמְהֹל בּוֹ, לְמַעַן שְׁתוֹתָם?

בְּיֹשֶׁר עָשִׁינוּ אֶת כֹּל חוֹבוֹתֵינוּ

לְהוֹד־מַלְכוּתוֹ, אֲבָל הוּא שֶׁמָּעַל.

וְאָנוּ פְּטוּרִים מִשְּׁבוּעַת־אֱמוּנֵינוּ.

הַכּוּ בּתֻפֵּי־הַקְרָבוֹת

הַדֻּכָּס לְבֵית־אַלְבָּא, דֻכַּס־הַדָּמִים

רְאֵה כִּי סְגוּרִים כָּל בָּתֵי־הַמִּמְכָּר,

רְאֵה הַנַּחְתּוֹם וּמְבַשֵּׁל הַשֵּׁכָר,

הַמּוֹנְעִים אֶת מִכְרָם כִּי כָּבְדוּ הַמִּסִּים.

בְּעֵת עָבְרְךָ, מִי בָּעָם יְבָרֶכְךָ?

אַף לֹא אִישׁ! הֲתָחוּשׁ, אֵיךְ כְּקֶטֶב מְרִירִי

אֲפָפוּךָ שִׂנְאָה וְהַשְּׁאָט־שֶׁבַּנֶּפֶשׁ?

הָהּ, פְלַנְדְרֶן, אֶרֶץ יְפַת־הַמַּרְאֶה,

הָּה, בְּרַבַּנְט הַצּוֹהֶלֶת, –

אֲבוֹי כִּי אָבְלוּ כְּבָתֵּי־הַקְּבָרוֹת.

וּבִמְקוֹם שָׁם בִּימוֹת הַחֵרוּת לְפָנִים

רִנְנּו כִּנּוֹרוֹת, וְהָמוּ חֲלִילִים, –

עַתָּה יִמְשְׁלוּ הַדְּמָמָה וְהַמָּוֶת.

הַכּוּ בְּתֻפֶּי הַקְּרָבוֹת!

בִּמְקוֹם שָׁם הֵאִירוּ פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת

שֶׁל שׁוֹתִים בְּרִנָּה וְצִמְדֵי־אֲהָבִים, –

עַתָּה מִסָּבִיב רַק פְּנֵיהֶם הַחִוְרוֹת

שֶׁל עוֹלֵי־לְגַרְדֹּם, הַמְחַכִּים בִּשְׁתִיקָה

לְאִבְחַת קַרְדֻּמּ­וֹ שֶׁל הָרֶשַּׁע.

הַכּוּ בְּתֻפֵּי הַקְּרָבוֹת!

אֲבוֹי כִּי שָׁבְתוּ בְּבָתֵּי־הַמַּרְזֵחַ

מַשַּׁק הַשָּׂשׂוֹן שֶׁל כּוֹסוֹת וּגְבִיעִים

וְקוֹל עֲדַנִים שֶׁל רִיבוֹת, שֶׁבְּזֶמֶר

בְּרֹֹאשׁ כָּל חוּצוֹת תְּשׁוֹטַטְנָה.

וְאַרְצוֹת הַשִּׂמְחָה, הָהּ בְּרַבַּנְט וְהָהּ פְלַנְדֶרְן

הָיוּ לְאַרְצוֹת הַדִּמְעָה וְהַשְּׁכוֹל.

הַכּוֹ בְּתֻפֵּי אֲבְלוּת!

ּ

ֹאֶרֶץ־אָבוֹת, הַדְּווּיָה שֶׁאָהַבְנוּ,

אַל תִּתְרַפְּסִי לְרַגְלֵי הָרוֹצֵחַ!

דְבוֹרִים עֲמֵלוֹת בַּנְּחִילִים, הִשְּׂתָּעֵרְנָה

אֶל מוּל הַצְּרָעוֹת מֵהִישְׂפַּמְיָה!

נְעָרוֹת וְנָשִׁים שֶׁחַיִּים נִקְבְּרוּ,

קִרְאוּ לְמּוֹשִׁיעַ: נָקָם!

לַיְלָה פָּשְּטוּ בַּשָּׂדוֹת; נְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,

זַעֲקוֹ לַשָּׁמַיִם! יָדֵנוּ לַקְּרָב נְטוּיָה.

חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה, הַדֻכָּס, אֶת מֵעֶיךָ נִתְלֹש

וּנְטִיחֵם בְּפָנֶיךָ!

הַכּוּ בַּתּוּפִּים. חַרְבֵּנוּ שְׁלוּפָה.

הַכּוּ בַּתֻּפִּים. יִישַׁר־כֹּח הַגִּיז!

וכל המלחים והחיילים שבאנית אולנשפיגל ושאָר כל האניות החרו־שרו אחריו:

“חרבנו שלופה. יישר־כוח לגיז!”

והיה קולם רועם בגלגל, כקול רעמי הגאולה.

ג.    🔗

היה ירח טבת בעולם, הוא יאנואר, ירח אכזרי, המקפיא עגלים במעי אמם. והיה שלג יורד וקופא לאלתר, והילדים לוֹכדים בדבק־מוקשים אנקורים, שבאים לשחר מזון כל שהוא לעצמם בתוך השלג שנתקשה ומביאים את טרפּם לבני קנם. בשמַים האפורים והנהירים נצטיירו שלדיהם של אילנות, שעמדו בלא ניע, וענפיהם כסוּיים כסתות של שלג,מעין אותן שכיסו גם את הגגות, הבקתות וגביהן של החומות, שעקביהם של חתולים טבועים בהם, לפי שגם החתולים עסקו בציד אנקורים על פּני השלג. גם האפָרים שבמרחקים נתכסוּ בכְביר משובח זה, המשַמר את חוּמה של האדמה מפּני עזוּת צינתם של ימות־החורף. מעל לבתים ולבקתות היה עשן שחור מתמר ועולה השמַימה, ואין קול סביב.

והיו קאתלינה ונלה שוכנות לבדד במעונן. וקאתלינה מנידה ראשה ואומרת: “האנס, נפשי יוצאת אליך. הגיעה השעה שתחזיר לאולנשפיגל בן סואטקין את שבע מאות הקארולין. אך אם בדחקוּת אתה, מילא… בואָה־נא, ואראה את זיו־פּניך. הסר את האש, שראשי בוער עלי. הה, אַיה נשיקות־פּיך הקרות כשלג? איה גופך הקר כקרח? האנס, אהובי.”

קאתלינה עמדה ליד החלון. פּתאום חלף במרוצה,,ומצלה קשורה לו באזורו,Voet־looper איש עתּי,

וקרא בקול:

“הסנטר הולך ובא, הסנטר הגדול של דאם!”

וכך היה רץ ומבשׂר, עד שהגיע לבית־העצה, לכנוֹס את ראשי־הקהל וזקני־העדה.

אותה שעה שמעה נלה קול תקיעה של שני שופרות, שהפציע מן הדממה הגדולה. כהרף־עין יצאו אנשידאם אל פּתחי בתיהם, בסברם, שקוֹל־בשוֹרה הוא לבשר את ביאַת המלך ירום הודו.

יצאו גם קאתלינה ונלה אל סף־הבית. מרחוק ראתה קאתלינה שפעת פּרשים מתנוצצים ביפעה ורוכבים על סוסיהם, ובראשם אחד העוטה גלימת־קטיפה שחורה, מעוּטרת בפרוָה ורוכבים על סוסיהם, ובראשם אחד העוטה גלימת־קטיפה שחורה, מעוּטרת בפרוָה של נמייה, אף הוא רוכב על סוס. אפודתו קטיפה, מקושטת רקמי־זהב, ומגפיו עשויים עור־עגל צהבהב, ברוָה של נמייה. מיד ניכר שהוא הסנטר.

אחריו רכבו פּרשים צעירים, שעברו על פּקודת הוד־רוממתו הקיסר המנוח ולבשו בגדי קטיפה מקושטים בקמה ומלמלה, בגדילים ופתילים ל זהב, כסף ומשי, ושפת גלימותיהם העטויות להם על אפודותיהם, מכוֹנפת בפרוָה, ממש כגלימתו של הסנטר. והיתה רכיבתם בשון ושמחה, ונוצות־היענה הארוכות שעל מגבעותיהם, המרוקמות בפתילי זהב ובכפתורים, נתנופפו ברוח.

והיו כולם מיתדמים כידידיו ורעיו של הסנטר הגדול; ויותר מכולם – פּרש אחד, שפּניו זועפות, לבושו אפודה של קטיפה ירוקה מרוקמת רקמי זהב, ועליה גלימה של קטיפה שחורה, וכן כומתתו, המעוטרת נוצות ארוכות; חוטמו כחרטומה של עזניה, ושפתיו דקות. והיו שערותיו צהובות, פּניו חיוורות, וקומתו אומרת גאוָה.

ויהי בנסוע הפּרשים האצילים על פּני ביתה של קאתלינה, קפצה פּתאום והחזיקה ברסן סוסו של הפּרש החיור וקראָה בצהלה של טירוף:

“האנס אהובי, ידעתי כי תחזור! מה יפית בבגדי־תפרתך, כולך קטיפה וזהב, כמראה חמה בשלג! שמא את ז' מאות הקארולין הבאתה לי? שמא שַבְתָ לקרוא אלי כקרוא הנשר?”

ציוָה הסנטר לפרשים שיעמדו מנסוֹע. והפּרש החיור אמר: “מה זאת נטפּלה אלי הדלפוֹנית?”

אך קאתלינה לא הרפּתה מרסן סוסו וקראה: “אל נא תעזבני עוד, כל־כך הרביתי לבכות עליך. לילות של נוֹעם, אהוב־לבבי, עם נשיקות של כפור וגוף של קרח. והנה בתך!”

ובדברה, הצביעה כלפּי נלה, שזקפה בו עיניים של זעף, מפּני השוֹט שהניף על קאתלינה.

בכתה קאתלינה ואמרה: “וַי לי, האמנם שכחת? רחם על אָמתך, הוליכנה עמך לכל אשר תלך. סלק את האש, רחם נא!”

אמר הפּרש: “סוּרי!”

ודירבן את סוסו בחוֹזק גדול, שמחמת כך שמטה קאתלינה מידה את הרסן ונפלה ארצה, והסוס דרסה ברגלו ופצע במצחה, עד שהיה זב דם.

פּנה הסנטר אל הפּרש החיור ואמר לו:

“אדוני, המכיר אתה אשה זו?”

אמר הפּרש: אינני מַכירה מכל וכל. מן־הסתם, אחת המטורפות היא."

הרימה נלה את קאתלינה ואמרה: “אם זו מטורפת, הרי אני שפוּיה בדעתי, אדוני רב־החסד.”

מיד נטלה מלוֹא קוּמצה שלג, אכלתוֹ ואמרה: “ימיתני שלג זה שאָכלתי, אם לא הכיר הלז את אמי, ולא נטל ממנה את כל כספּה, ולא הרג את כלבו של קלאס, כדי ליטוֹל מתוך דוֹפנה של הבאֵר אשר בחצרנו את ז' מאות הקארולין של המנוח האומלל.”

“האנס, דוֹד־לבבי, – בכתה קאתלינה, שעמדה על ברכיה, ופצעה שוֹתת דם, – האנס, אהובי, נשקני־נא נשיקה של פּיוסין. ראֵני שדמי שוֹתת שהנשמה עשתה חור בראשי ומבקשת לצאת. אני אָמות במהרה, אַל נא תעזבני.” ובקול חרישי הוסיפה: "התזכור שבקנאָתך העזה הרגת את חברך, שם, על גבי הסכר? – והורתה באצבע כּלפי

דודיציילה. – בימים ההם אהבתני עד־מאוד."

שאל הסנטר: “מי הוא אותו הרוג?”

מיד החזיקה בברכו של הפּרש וחיבקתה וחזרה והחזיקה במגפו ונקתו.

אמר הפּרש הלבן: “איני יודע, אדוני. מה לנו ולדברי הדלפונית הזאת? ניסע־נא!”

מיד נתקבצו העם על סביבותיהם, וכל בני־העיר, נכבדיה ופשוטיה, פּועלים ואיכרים יחדיו, נתעוררו ועמדו לימינה של קאתלינה וקראו: “משפט־צדק, אדוננו הסנטר, משפּט־צדק!”

פּנה הסנטר אל נלה ושאל: “מיהו ואיזהו אותו הרוג? דבּרי־נא דברים כהוָיתם.”

הורתה נלה באצבע כלפּי הפּרש החיור ואמרה: “בכל שבת היה הלז בא לקייט לפקוד את אמי וליטול הימנה את כספּה. יום אחד הרג את חברו, הילברט שמו, בשדהו של סרוואס וואן־דר־וויכטה. ולא מאהבה, כפי שסבורה פּתיה עלובה זו, אלא מפּני הבצע, כדי ליטול לעצמו בלבד את כל ז' מאות הקארולין.”

וכאן סחה נלה לסנטר הגדול כל עלילות־אהביה של קאתלינה וכל הדברים אשר שמעה אותו לילה, בעמדה בסדר מאחורי הסכר, החוֹצה את שדהו של סרוואס וואן־דר־וויכטה.

אמרה קאתלינה: “נלה מרשעת, דוֹפי היא מדברת באביה.”

אמרה נלה: “נשבעתי, שהיה נוהג לקרוא כנשר, לבשר לה את בואו.”

אמר הפּרש: “שקר בפיך!”

אמרה נלה: “אמת בפי! אדוננו הסנטר וכל מרומי־הארץ הניצבים בזה עיניהם הרואות, כי לא מחמת צינה החוירו פּניך, אלא מאימה ופחד. למה פּנה פּתאום ברק פּניך? מן־הסתם אָבדה ממך משחת־הקסמים, שמשחתן בה להיות להן ברק כגלים בקיץ לקול רעם בגלגל? אלא שסוֹפך, מכשף אָרוּר, ששורפים אותך מול חלונות־השבכה של בית־העצה. מכשף אָרור! אתה שהורדת שאוֹלה את סואטקין, אתה שהבאת את בנה היתום לידי עוֹני, אתה, שממרוֹמי עם־הארץ אתה, הסכנת לבוא אלינו, אל פּשוטי־העם, כדי פּעם אחת בלבד ליתן לאמי מעות של כלום וכל שאָר פּעמים ליטול ממנה את כל כספּה.”

אמרה קאתלינה: “האנס! ולא תוסיף לקחתני אל ויעוּד־חצות של מכשפים ולסוּכני בשמן־אפרסמוֹן כאשר אהבתי? אַל תשעה לדברי נלה, שמרשעת היא. ראֵה את הדם: שהנשמה עשתה חוֹר ומבקשת לצאת. בקרוב אָמוּת ואלך לעולם־האמת, שאין האור שוֹלט בו.”

אמר הפּרש: “שתקי, מכשפה מטורפת! איני מכירך ואיני יודע, מה אַת סחה.”

אמרה נלה: “ואף־על־פּי־כן, אתה הוא שבאת אלינו עם חברך וביקשת לתתני לו לאשה, ואתה ידעת, כי לא חפצתי בו. מה עשה ידידך הילברט לשתי עיניו, לאחר שנעצתי בהן את צפּרני?”

אמרה קאתלינה: ”נלה מרשעת, אַל תאמין לה, האנס, שאהבה נפשי. טינא יש בלבה על הילברט שביקש לאוֹנסה. אך עתה לא יוּכל עוד, שהָרימה אכלתוֹ. והילברט כָעוּר היה; הוֹ האנס מחמדי, אתה לבדך יפה. נלה מרשעת."

קרא הסנטר ואמר: “הנשים, לכו לשלום.”

אלא שנתעקשה קאתלינה ולא רצתה להסתלק ממקום זה שעמד בו אהוב־נפשה; ולא היתה ברירה אלא להביא לביתה על־כרחה.

וכל העם קראו:

“משפּט־צדק, אדוננו רב־החסד! משפּט־צדק!”

שמעוּ שומרי־הקהילה את קול הרעש ובאו, אלא שעיכב בעדם הסנטר ופנה אל הפּרשים ונכבדי־העם ואמר:

“אדונים אצילים! אף־על־פּי שחוק הוא בארץ פלאנדרן ליתן יתרון־משפּט למעמד האצילים הנעלה, מכל מקום, מאחר ששמעתי קטרוגים קשים על איש־בריתכם י’וס דאמאן, קל־וחומר בעניין הכשפנוּת, אנוס אני לעצרוֹ ולשׂימו בתפישה עד שייצא משפּטו בפלילים, לפי דיני המלכות ודתיה. אדון י’וס דאמאן, הבה לי את חרבך!”

לבש י’וס דאמאן גאוָה יתירה ויוהרא של אצילים ואמר:

“אדוני הסנטר! בשימך אותי בתפישה, אתה עובר על חוקי פלאנדרן, שהרי אינך בחזקת דיין. וגלוי וידוע לפניך, כי בלא מצוָה מפורשת מטעם הדיינים אין חובשים אלא מזייפי־מטבעות, גנבים וליסטים מזוינים, מַבעירים ואנָסים; וכן חיילים שנוטשים את קציניהם, כַשְפָנים מרעילי בארות, נזירים ונזירות שיצאו לתרבות רעה, ועבריינים חייבי־גלוּת. על כן, גבירות ואדונים אצילים, היו לי למגן!”

מאחר שהיו בהם שנענו לו, פּנה אליהם הסנטר ואמר:

“בירות ואדונים! כיוָן שהנני כאן בחזקת סוכן־המדינה, נציב מלכנו, אלוּפנו ואדוננו, אשר לו המשפּט והצדקה לפסוֹק בכל דבר קשה, הריני גוזר עליכם שתשיבו מיד איש חרבוֹ לנדנה, שאם לא כן אַתם מתחייבים בדין המורדים־במלכות.”

עשו האצילים כמצוָתו, ואף־על־פּי־כן עדיין היה י’וס דאמאן כפוֹסח על הסעיפים, והעם קראו ואמרו:

“משפּט־צדק, אדוננו רב־החסד, משפּט־צדק! יתן את חרבו!”

ציית י’וס דאמאן על־כרחו, ירד מעל סוסו, ושני סרדיוטים הובילוהו לבית המאסר של הקהילה. אלא שלא חבשוה בצינוק, כי אם בחדר שחלונותיו מסורגים ושם נתנו לו, במחיר כספּו, תנור נאה, ומזונות נאים, שחציים נטל לעצמו שומר בית־האסורים.

ד.    🔗

למחר קם הסנטר, ועמו שני סופרי־הדיינים, שני זקני־העדה וחובש אחד ולכו לדודציילה, לראות, אם אמנם טמוּנה שם, ליד הסכר, החוֹצה את שׂדהו של סרוואס וואן־דר־וויכטה, גווייה של אדם. אמרה נלה לקאתלינה: “האנס אהובך מבקש ליטול את ידו הקטועה של הילברט; הערב יקרא כנשר, יבוא לביתנו ויביא לך את שבע מאות הקארולין.”

אמרה קאתלינה: “אני אקטענה.”

מיד לקחה סכין ויצאָה במרוצה עם נלה, ואחריהן פקידי־המשפּט.

והיתה קאתלינה הולכת בחפּזון ובגאוָה,ועמה נלה, שהרוח הצחה נתנה סוֹמק בפניה החינניות.

פּקידי־המשפּט, שזקנים היו ומשתעלים, נכרכו אחריה וכמעט קפאו מקוֹר; והיו כולם דומים לצללים שחורים על חפּני המישור הלבן, ובידי נלה מעדר. הגיעו לשדהו של סרוואס וואן־דר־וויכטה ובאו עד הסכר; פּרשה קאתלינה עד אמצעיתו, הצביעה כלפּי ימינו של האפר ואמרה:

“האנס! לא ידעת, שנסתתרתי שם, וחיל אחזני לקוֹל צחצוח החרבות. והילברט קרא: “ברזל קר הוא זה!” כעוּר היה הילברט. האנס – יפה־תוֹאַר! הנה תקבל את ידו, הניחני לבדי.”

ירדה לצד שמאל, עמדה על ברכיה בשלג וקראה ג' פּעמים לרוח שיבוא.

נתנה נלה את המעדר לקאתלינה, וזו הצליבה עליו ג' פּעמים שתי־וערב, שירטטה על גבי הקרח צוּרת ארון־של־מת, וג' צלובים הפוכים: אחד במזרח, אחד במערב, ואחד בצפון; ואמרה:

“שלושה – הרי זה מזל מאדים סמוּך למזל שבתאי, ושלושה – הרי זה גילוי במזל נוֹגה, הילל־בן־שחר.”

שירטטה צלב גדול על גבי הארון ואמר: “סוּרי מכאן, רוח רעה, שומרת הגווייה! – וכרעה בתפילה ואמרה: ידיד־השטן, הילברט! האנס אדוני ואלופי גזר עלי לבוא לכאן, לקטוע אחת מידיך ולהביאנה אליו, והריני סרה למשמעתו ועושה מצוָתו. אַל תדינני באֵש של־מטה, על השביתי את מנוחת קברך הנעלה במעלת האצילו­ּּּת, וסלח לי למען האלוהים וכל עדת קדושיו.”

לאחר־מכן שיברה את קרוּם־הקרח לפי שירטוטי צורת “הארון”, הגיעה עד הדשאים הטחוּבים ועד החול, ־ והאדון הסנטר ופקידיו, נלה וקאתלינה ראו גווייה של איש צעיר־לימים, שהלבינה כסיד מחמת החול. והיה המת לבוש אפודת־ארג אפורה, וגלימה כיו"ב, וחרבוֹ בצדו. והיתה פונדה מעשה־רשת קשורה לו באזורו, ופגיון רחַב־להב נעוץ בחזהו. והיה דם על אפודתו, והדם ניגר מתחת לגבו. והוא איש צעיר־לימים.

קטעה קאתלינה את ידו ונתנתה בתרמילה, – ולא כיהה בה הסנטר. וכשציוָה לה, שתסיר מעל הגווייה את כל המגדים ואותות־הכבוד, – שאלתו, אם פּקודת האנס היא. כיוָן שאמר לה, שאינו עושה, חלילה, שום דבר על דעת עצמו, אלא הכל במצוַת האנס בלבד, – צייתה לו ועשתה כל מה שאמר לה.

הופשטה הגווייה, וראוּה, שהיא יבשה כשחיף־עץ, אך לא רקֵבה; חזרו וכיסוה בחול, והסנטר ופקידי־הקהילה נסתלקו משם. והסרדיוטים נשאו את כלי־המת.

עברו על פּני בית־הכלא של הקהילה, ואמר הסנטר לקאתלינה, כי האנס מחכה לה שם, – ונכנסה קאתלינה בגילת־נפש.

ביקשה נלה לעכבה, אך לא עלתה בידה, וקאתלינה לא פסקה מלטעון: “רוצה אני ללכת אל האנס, שהוא אדוני ואלופי.”

ישבה נלה על סף בית־הכלא והיתה בוכיה, בדעתה שחבשו את קאתלינה בתפישה כדין בעלת־כשפים על השבּעת הרוחות והשרטוטין שעשתה על גבי השלג.

והיו הבריות שבדאם אומרים, כי אין לה כפּרה.

וקאתלינה נכלאָה בצינוק אשר במערבו של בית־האסורים.

ה.    🔗

למחרת היתה רוח נושבת ובאה מבראבאנט. נפשר השלג, והאפרים הוּצפוּ מים.

פּעמון־הסער קרא את הדיינים לשבת כסאוֹת למשפּט בפירשארה בצלה של הסוּכה, מאחַר שמושבי־הדשא שבצל התרזה טחוּבים היו.

והיה עם רב צוֹבא מסביב למקום המשפּט.

י’וס דאמא הוּבא לפני הדיינים בבגדיו, בגדי־האצילים כמוֹת שהם, ובלא אזיקים כלל; ואלו קאתלינה הוּבאָה בשמלת בד אפורה, כדרך האסירים, וידיה אסוּרות לה לפניה.

בעת החקירה נתוַדה י’וס דאמאן, שהרג את חברו בחרבו במלחמת־שניים. אמרו לו: “והרי בפגיון נדקר?” – השיב: “דקרתיו, כשהיה מוטל על הארץ, משום שנשתהתה מיתתו. ואיני חושש להתוַדוֹת, לפי שחל עלי דין ההורג שעברו עליו עשר שנים, ולפי דתי פלאנדרן בטל עונשי.”

אמר לו הסנטר: “ואינך בעל־מכשף?”

אמר דאמאן: “לא!”

אמר הסנטר: “הבא ראַיה לדבר.”

אמר לו דאמאן: “בשעה הכּשרה ובמקום הנכון אביאנה; עכשיו אי אפשי.”

לאחר־מכן היה הסנטר חוקר את קאתלינה; אך היא לא שמעה כלום ולא המישה את עיניה מהאנס: “אבּירי הירוק אתה, יפה כחמה. סלק את האש, אהוב־נפשי!”

קמה נלה ואמרה במקום קאתלינה: “אדוני רב־החסד, ואַתם אדונים דיינים! אין עמה דבר להתוַדות עליו לבד מאותם שכבר נודעו לכם. לא כשפנית היא, מטורפת היא.”

ענה הסנטר ואמר:

“איזהו בעל־מכשף? המבקש להשיג דבר מן הדברים על־ידי תחבולות השטן בכוָנה־תחילה. משמע ששניהם, האיש והאשה, בעלי־מכשפים הם, במעשה ובמחשבה תחילה. הוא – לפי שנתן לה משחת־קסמים לויעוד־חצוֹת של כשפניות ושיוָה לפניו מראה־זיו כזיווֹ של לוּצִיפֶר, כדי להוציא כסף מידיה ולמַלא בה את תאוָתו; והיא – לפי שסָרה למשמעתוֹ, מֵחָשבה אותו לשד, ועשתה את רצונו. הוא עשה מעשי־כשפים; והיא שוּתפתוֹ לעבירה. אשר על כן לא נוכל לנהוג לפנים משורת הדין. ועל־כרחי אני עומד על דעתי; לפי שרואה אני, כי זקני־העדה והמון־העם נוטים חסד לאשה. אמנם, לא רצחה, ולא גנבה, ולא נתנה עינא־בישא בשום ברייה, אם אדם ואם בהמה, ולא ריפּאָה חולים בסגוּלות בלתי־מצויות, אלא בסגולות בדוקות וסמי־מרפּא כשרים למהדרין, הידועים ליודעי חכמת־הרפואה משלומי אמוני הנצרוּת. אלא שביקשה למסור את בתה לידי השטן, ואילולא זוֹ, שאף־על־פּי שצעירה־לימים היא, מכל מקום נתאזרה בגבורה ובתומת־לב ועמדה על נפשה, כי עתה ויתרה לו, להילברט, והיתה כשפנית כאמה. באשר־על־כן אשאל את האדונים הדיינים, שיחווּ את דעתם, אם לא דין הוא לחקוֹר את שניהם בעינויים?”

שתקו זקני־העדה. והיתה שתיקתם רמיזה, שבעניין קאתלינה אין דעתם כדעתו.

המשיך הסנטר ואמר:

כמוני כמוכם נכמרו רחמַי עליה, ואף־על־פּי־כן! כשפנית מטורפת זו, הסרה בכל מאודה למשמעתו של השטן, וכי לא יכלה להתיז במַגל את ראש בתה, אילוּ נצטוותה ע“י שוּתפה לדבר־עבירה, כמעשה שהיה בקתרין דארוּ בצרפת שעשתה כן לשתי בנותיה בפקודת השטן? וכי לא יכלה, אילו גזר עליה מאהבה השחוֹר להַפְגיר בהמות, להחמיץ את החמאָה על־ידי שׂימַת צוּקר במחבֶּצת, לעבוד כל עבודה זרה לכבוד השטן, להשתתף במחולות הכשפניות ובנַאפוּפי הקוסמים וכל תועבותיהם? וכי לא יכלה לאכול אֵבר מן החי, לשחוט תינוקות כדי לעשות מבשרם פּשטידות לממכּר, כמעשה שעשה מוכר תוּפינים אחד בפּאריש, לקצץ שוֹקיהם של תלויים ולקחתם עמה, כדי לנעוץ בהם שיניה ובדרך הזה לעשות משנה־תוֹעבה בגניבה ובחילול־הקודש? אִי לזאת אבקש את כבוד הדיינים לפסוק, שיש לחקור את קאתלינה ואת י’וס דאמאן חקירה של עינויים, לבדוק, שמא עברו עוד כמה עבירות, לבד מאותן שכבר נחקרו ונתגלו. ולפי שי’וס דאמאן סירב להודות בשום עבירה פּרט למעשה־הרצח, וקאתלינה כיחדה ולא הגידה כל מעלליה, הרי על פּי דיני המלכוּת אנו מצוּוים ועומדים לעשות כאשר אמרתי.”

נמנו זקני־העדה וגמרו ופסקו לחקרם בעינויים בערב־שבת, דהיינו: למחר השלישית.

קראָה נלה: “רחמו, אדונים דיינים!”

והעם אף הוא קרא עמה, אלא שהיתה קריאָתם לבטלה.

וקאתלינה תלתה עיניה בי’וס דאמאן ואמרה: “שמוּרה עמדי ידו של הילברט, בוא הלילה ואתננה לך, יקירי!”

חזרו והביאום לבית־הכלא.

נצטוָה שר־הכלא מטעם הדיינים להעמיד על כל אחד מהם שני שומרים, שיהוּ מכים אותם כל אימת שיתנמנמו. אך שומרי קאתלינה הניחוה לישון כל הלילה, ואלו שומריו של י’וס דאמאן הכוּהוּ מכות נמרצות, כל אימת שנתעצמו עיניו, או צנח ראשו.

והיו השניים רעבים כל אותו יום ומוֹצָאָיו וכן כל יום החמישי עד הערב, ובערב נתנו להם מאכל ומשתה: בשר ממולח ומלַחַת, ומים מלוחים ומלַחַת והיתה זו ראשית עינוייהם.

השכיבוּם זה מול זה וכפתוּם איש אל ספסלו, שהיה מלופף בחבלים ומשובּש בחרצוּבּוֹתהם, כדי להגדיל את היסורים? הביאו להם מים מאָררים, שנתנו בהם מלח ומלחת, ונצטווּ לשתותם. ביקש י’וס דאמאן להתנמנם על גבי ספסלו, קפצו עליו השומרים במהלומותיהם וניערורו.

אמרה קאתלינה: “אל תכוהו, אדונים, שאַתם מרסקים את אברי גופו העלוב. רק עבירה אחת עבר מחמת אהבה, שהרג את הילברט. אני צמאָה, וגם אתה, האנס, יקירי. תנו לו, וישתה ראשון. מים, מים! גופי בוער עלי, אַל תגעו בו, אָמות אני תחתיו, מים!”

אמר י’וס:

“תפּח רוחך ככלבה, מכשפה ארורה! השליכוה לאש, אדונים דיינים, מים!”

והיו סופרי־הדיינים כותבים כל דיבור ודיבור שיוצא מפּיו.

שאלוֹ הסנטר: “ואינך מודה בשום דבר מן הלדברים?”

אמר דאמאן: “אין לי מה לומר עוד; שהכל גלוי וידוע לכם?”

אמר הסנטר: “כיוָן שנתעקש לכחד, יהא מונח על ספסל־העינויים על גבי חבלים אלה, עד שיוֹדה הוֹדאָה שלימה; ויהא מתענה בצמא ובאין שינה.”

אמר י’וס דאמאן: “אדרבא, אשכב לי ואתענג למראה יסוריה של מכשפה זו על גבי הספסל שכנגד. היטב נעמה לך ערש־כלולותינו, חמדתי?”

נאנחה קאתלינה ואמרה: “ידיים קרות ולב חם, האנס, יקירי. אני צמאָה, ראשי בוער עלי.”

אמר הסנטר: “ואת, אשה, אין עמך דבר להגיד?”

אמרה קאתלינה: “שומעת אני קול אוֹפן של מרכבת־המוות וקול ניקוש של עצמות יבשות. מים! והמרכבה מסיעתני על חפּני נהר רחב־ידיים, המלא מים, מים חיים, מים זכים. אלא שאותם המים – אש המה. האנס, יקירי, התר את חבלי. אָכן, בגיהינום אני, ובמרום אני רואה את אדוני כריסטוס היושב בגן־העדן ואת הבתולה הקדושה רבת־החסד. הה, גבירה יקרה, תני לי טיפּה של מים! למה תאכלי לבדך את פּרי־המגדים?”

נענה אחד מזקני־העדה ואמר: “אשה זו מוּכה בשגעון אָיום ונורא. יש להתירה מספסל־העינויים.”

אמר י’וס דאמאן: “אין שגעונה גדול משלי. מעשה תחפּוֹשת הוא והעמדת־פּנים בעלמא. – ובקול שיש בו מן האיוּם הוסיף ואמר לקאתלינה: – ואפילו אַת משנה את טעמך ומתחפּשת כמטורפת כפל־כפליים, אני זוכה לראותך עולה על המוקד”.

והיה חורק בשיניו וגועה בצחוק מחמת הכזב האכזרי אשר כיזב.

קראה קאתלינה: “צמאָה אני! רחמו עלי, צמאה אני. מה מאוד חוורו פּניך! הניחוני לגשת אליו, אדונים דיינים, – מיד פּערה פּיה וצעקה: כן־כן! עכשיו הם נותנים אש בתוך לבי, והשדים כפתוּני אל הספסל הנורא הזה. האנס שלוֹף חרבך והרגם, הלא גיבור־כוח אתה! מים! צמאה אני!”

אמר י’וס דאמאן: “תיפּח רוחך, המכשפה! תנו עקרב בפיה, שלא תעיז דלפונית שכמותה לדבר ככה אל בני האצילים.”

נענה אחד מזקני־העדה, שהיה ממשנאי האצילים, ואמר: “אדוני הסנטר, שלא כדין ולא כדתי המדינה הוא ליתן עקרב בפיהם של נחקרים, שהללו כל־עיקרים שרויים כאן לדבר דברים של אמת, שנוכל לדוּנם דין־צדק לפי עדוּתם; ואין נוהגין לעשות כן אלא למי שיצא חייב בדין, ויש חשש שבעוֹמדוֹ על הגרדום יפתח פּיו וידבר אל הקהל, להכמיר רחמיהם של הבריות, ובדרך הזה ירַגש את העם ויסעירהו.”

אמרה קאתלינה: “אני צמאָה. השקני מעט מים, האנס, יקירי.”

אמר לה: "קשים כשאול יסוריך, מכשפה ארורה, שוֹרש כל היסורים שבאו עלי. אך במדור זה של הגיהינום עוד נכונו לך עינויים גדולים מאלה: בנרות דולקים, בטלטלה, בקיסמין מתחת לצפּרני ידיך ורגליך, ועל גבי ארון־של־מתים, שצלעוּ העליונה חדה כפיפּיות־החרב, ירכיבוך עירומה, וכך תהי רכובה עד שתתוַדי, כי אינך מטורפת מכל וכל, אלא כשפנית מנוּולת, שהשטן הועידה להזיק אנשים אצילים.

אמרה קאתלינה: “האנס יקירי, אל נא יחר אפּך באמתך! אלף יסורים קשים אני מקבלת באהבה למענך, אדוני ואלופי. רחמו עליו, אדונים דיינים: תנו לו כוס מלאָה, ואני אסתפק בטיפּה אחת. האנס, ולא הגיעה השעה לקרוא כנשר?”

פּנה הסנטר ושאָלו: “למה הרגת את הילברט?”

השיב י’וס: “בשל נפקא אחת מהייסט, ששנינו חשקנו בה.”

שמעה קאתלינה פסוק זה, ביקשה להתיר עצמה מן הספסל בכל מאמצי כוחה ובקול גדול קראה ואמרה:

"נַפקא מהייסט? ובכן רימיתני ועל אחרת עגבתּ, שד רמאי! ו לא ידעת שמאחורי הסכר אני עומדת ושומעת, שאַתה אומר, כי רצונך ליקח את כל כספּו של קלאס? משמע, בזנוּנים והילולים ביקשת לבזבז עמה אותו ממון? אהה!

ואני, אני, שנכונה הייתי לתת לו את דָמי, אילו יכול היה לעשות מהם דמים… והכל למען האחרת! תבוא עליך המאֵרה!"

אך פּתאום געתה בבכיה. ביקשה להתהפּך על גבי ספסל־העינויים ואמרה: “לא, האנס! אמוֹר, שתוסיף לאהוב את אמתך האומללה, ובצפּרנַי אני חוטטת באדמה לחפּור לך מטמון. אָכן, מטמון גדול גנוז שם אלך־נא ואָשוֹט בעולם, ובידי חוֹטר של לוּז¹¹⁸, אשר יִכַּף במקום גניזתן של מתכות; אמצאנו ואביאנו לך. נשקני, יקירי, ואתה מַעשׁיר; ויום־יום נאכל בשר ונשתה שיכר; כן, כן; גם הללו, שיושבים, שותים שיכר, שיכר משיב־נפש ומעלה־קצף. הו אדונים, הגמיעוּני גמיעה אחת, שאני בוערת כולי! האנס, יודעת אני היכן מקום גידולם של עצי הלוּז, אלא שיש להמתין עד שיבוא האָביב.”

אמר י’וס דאמאן: “שתקי, מכשפה, איני מכירך. ראית את הילברט וסברת, כי אני הוא. הוא שבא אליך, ואַת, בזדון־לבבך, קראת לו האנס. בכן, להווי ידוע לך, כי לא האנס שמי, אלא י’וס; קומה אחת היתה לשנינו, להילברט ולי. איני מכירך. בלתי ספק, שהילברט הוא שגנב את ז' מאות הקארולין. הבו לי מים! אבי ישלם מאָה פלורין במחיר כוס קטנה מלאה מים, אך איני מכיר את האשה הזאת.”

קראה קאתלינה ואמרה: “אדוני הסנטר! אומר הוא, שאינו מכיר אותי, ואני מכירה אותו הכר היטב ויודעת, כי על גבו יש לו שׂוּמה שחַמתּית, שׂעירה גדולה כפוּל. אה! עם נפקא מהייסט נתעלסת באהבים! מאהבים הגוּנים אין דרכם להתבייש באהוּבתם? ולא עוד יפה אני, האנס?”

הגביה דאמאן את קולו ואמר: “יפה להַלֵל! לא פּרצוף־פּנים יש לך, אלא רקבובית של תפּוח; וגופך – חבילה של זרדים. הסתכלו נא בלכלוכית זו, שמתאוָה להיות פּילגשם של אצילים. מים!”

אמרה קאתלינה: “לא כך דיברת, האנס, אלוּפי הנעים, לפני שש־עשרה שנה.” וטירפה בידיה על ראשה ועל לבה ואמרה: ־ “אש בוערת כאן, והיא חוֹרכת את לבי ואת פּני, אַל תוכיחני על כך, התזכור, היאך אכלנו מאכלות מלוּחים. אמרת: כדי שנרבה בשתייה. עכשיו המלח בקרבנו, יקירי, והאדון הסנטר שותה יין רומאנה. אין לנו חפץ ביין, מים הבו לנו! יוּבל קטן מפכה בדשא ממקור מים זכים: מים חיים, מים קרים ומשיבי־נפש. לא, כי רותחים הם, מים של גיהינום!” – וגעתה בבכיה ואמרה: “לא הריעותי לשום אדם, והכל מטילים אותי לתוך האש. מים! וכי אין נותנים מים לכלבי־הפקר? ואני אשה נוצריה אני, הבו לי מים. לא הריעותי לשום אדם. מים!”

נענה אחד מזקני־העדה ואמר: “כשפנית זו אין בה מן הטירוף אלא שעה שמדברת בעניין האש, ששורפת כביכול את ראשה; שעה שמדברת בשאַר עניינים, אין בה ממידת הטירוף כלל. הרי בדעה צלוּלה ובישוב־הדעת סייעה בידינו למצוא את עצמות ההרוּג, ואם אמנם יש שוּמא שעירה בגבו של י’וס דאמן, דיוֹ סימן זה להעיד עליו, כי אמנם הוא השד האנס, אשר בעטיוֹ נשתבשה דעתה של קאתלינה. התליין, הראנו ונראה את השוּמא.”

חשף התליין את צוָארו של דאמן ואת כתפיו והראָה שוּמא שחמתית, שעירה.

אמרה קאתלינה: “צח ולבן עור־בשרך, האנס, ככתפיה של נערה; הנך יפה, האנס, הנך יפה, מחמד־לבי. מים!”

נעץ התליין מחט ארוכה בשומא, ולא היה הדם שותת.

והיו זקני העדה מסיחים זע"ז: “שד הוא זה, שהרג את י’וס דאמאן ונתלבש בצלמו, כדי שיצליח לגנוב דעתם של הבריות.”

וכל הדיינים – הסנטר וזקני־העדה – נבהלו: “שד הוא: ומעשה־כישוף הוא זה!”

אמר י’וס דאמאן: "הלא ידעתם, כי אין כאן שום מעשה של כישוף, וכי דבר המצוי הוא בגופו של אדם מיני ספיחים של בשר שאתה דוקרם, ואינם שותתים דם. אם לקח הילברט כסף ממכשפה זו, – שהרי באמת מכשפה היא, מאחר שהודתה בפירוש, כי זנתה עם השטן, – הרי בדין לקח, שכן היה רצונה של דלפונית זו. דהיינו: הוא, שבן־טובים הוא, קיבל ממנה אתנן כדרכן של נפקניות. וכי אין בעולם הזה בחורים מופקרים כדוּגמת הנפקניות הללו, שעושים מעשה זימה ומקבלים מידי הנשים שׂכר על הנוֹי שנתברכו בו ועל כוח־גברא שלהם?

והיו זקני־העדה מסיחין זע"ז: “איזו חציפות של צפיע־השטן! דקרו לה, לאותה שוּמא שעירה שבגבו, ולא שתתה דם, והוא כל־עיקרו רוצח ושד ובעל כשפים; – ולסוף מבקש להתחפּש כסתם סַייפא, איש־הביניים, ועווֹנוֹת שתוֹלים בו מגוֹלל על ידידו השד, שלא את נפשו רצח אלא את גופו בלבד. וראו־נא, ראו, מה הכסיפו פּניו!”/ “כן הוא מראה פּניהם של כל השדין והרוחין. אדומים בשאוֹל־תחתיות וחיוורים בארץ־נושבת, לפי שאין בהם מאש־החיים, שנותנת אודם בפניהם של בני־אדם, ואך אפר בקרבם.” / “דין הוא להחזירו אל האש, כדי שיאדים ויהיה למאכולת.”

שמעה קאתלינה ואמרה: “אמת הדבר: שד הוא, אך שד טוב, שד נעים, ופטרוֹנוֹ, יעקב הקדוש, התיר לו לצאת מן הגיהינום. יום־יום הוא מבקש עליו רחמים מאדוננו כריסטוס. רק ז' אלפים שנה ישב בגיהינום ולא הוסיף, שכן רצונה של הבתולה הקדושה, אלא שהשטן מקטרג. וסוף דבר, אֵם־המשיח עושה כחפצה. התתמרדו עליה? הסתכלו בו, ואַתם רואים, שמכל הסגולות שמנינו בידי־השטן לא נשתמרו בו אלא גופו הקר, ופניו המאירות, כמראה הים בירח אוֹגוסט בסתר רעם.”

אמר י’וס דאמאן: “שתקי, מכשפה, למוקד אַת מעלה אותי!” – ופנה אל הסנטר והדיינים ואמר: “הסתכלו בי וראו, שאיני שד, אלאל בשר־ודם, עצמות ומים, שאני אוכל ושותה, מעכּל מזונותי ומוציא רעי, כמוכם כמוני, ועור־בשרי כשלכם, וכן רגלי! התליין, חלוֹץ את המגפיים מעל רגלי, שאיני יכול להנידן כשהן כפותות.”

עשה התליין כבקשתו, אף־על־פּי שחושש היה.

הצביע י’וס דאמאן על רגליו הלבנות ואמר: “אדרבא: שמא הן מפריסות פּרסה או שסועות שסע, כטפלי השד? וחוורוני שאמרתם? וכי אין בכם חיוור־פּנים כמוני למצער, שלושה כאלה אני רואה בכם. לא אני פּשעתי, מכשפה מנוּולת זו היא שפּשעה, היא ובתה, המרשעת המַרשיעה. וכי מניִן לה ממון זה, שנתנה להילברט, זהובים אלה מניִן לה? וכי לא מתן שכר הוא, שקיבלה מידי השטן על כל שׂטנה שהשׂטינה על אנשים אצילים חפים־מפּשע, כדי להסגירם למוות? את השתיים הללו שאלוּ, והן יגידוכם: מי הרג את הכלב בחצר, מי עשה חוֹר בדוֹפן הבאר ולאחר שנטל כל מה שהיה שם, ברח, מן־הסתם, כדי להטמין את הגזילה במקום אחר? לא לי גילתה סואטקין האלמנה את סוֹדה, שהרי לא הכירתני כלל, אלא להן, שנזדמנה עמהן יום־יום. אלו השתיים – שגנבו את ממונו של הקיסר!”

כתב סופר־הדיינים את דברי דאמאן, והסנטר אמר לקאתלינה: “האין לפיך דבר למד זכות עליך?”

נסתכלה קאתלינה בי’וס דאמאן ואמרה באהבה רבה: “הגיעה שעת קריאת הנשר! ידו של הילברט שמורה עמי. האנס, יקירי, אומרים הם, שאתה עתיד לסלק לי את שבע מאות הקארולין.” – ופתאום זעקה: – " סלקו את האש! סלקו את האש! מים! מים! ראשי בוער עלי. האלוהים והמלאכים אוכלים תפּוחים בשמים." – ונתעלפה.

אמר הסנטר: “התּירוּה!”

עשו התליין ומשמשיו את מצוָתו, והיו הכל רואים אותה, שהיא מתנודדת על רגליה, שנצטַבּוּ בחוֹזק הכפיתה שכפתוה בחבלים.

אמר הסנטר: “תנו לה מים!”

מיד נתנו לה מים קרים, והיתה גומעתם בשקיקה יתירה ומחזיקה את הכוס בין שיניה ולא הניחה להוציאָה מפּיה, ככלב זה שמחזיק עם בפיו. נתנו לה עוד כוס מים, וביקשה לתתה לי’וס דאמאן, אלא שקפץ התליין והציאָה מידיה בחוזקה. מיד צנחה תחתיה ונרדמה.

קרא י’וס דאמאן בחמת־זעם ואמר: “גם אני צמא למים ורוצה לישון. מדוע נתתם לה לשתות? מדוע הנחתם לה לישון?”

אמר הסנטר: “מפּני שחלוּשה היא, אשה היא ומשוגעת.”

אמר י’וס דאמאן: “שגעונה אינו אלא גניבת־דעת. כשפנית היא! אני רוצה לשתות, אני רוצה לישון!”

מיד נתעצמו עיניו, אלא שמשמשיו של התליין סטרו לו על חפּניו, והוא קרא בקול גדול:

“הבו לי סכין, ואני קוצץ את בשרה של דלפונית הדיוטית זו. בן־אצילים אני, ואיש לא סטרני על פּני מעודי. מים! הניחוני לישון! אני אומר לכם: הילברט הוא שעשה את כל אלה.”

אמר הסנטר: “התירוהו והובילוהו לצינוק, אך מים לשתות אַל תתנו לו, ולישון אַל תניחוהו עד שיתוַדה על כל כשפיו והשבעותיו.”

והיו העינויים הללו קשים לדאמאן כשאוֹל, והי צועק בין כתלי הצינוק “מים! מים!” צעקה קולנית כל־כך, שכל הבריות שבחוץ שמעוה, אך רחמיהם לא נתגלגלו עליו, וכל אימת שצנח מתאות השינה, והשומרים הכוהו על פּניו, היה מתגעש כברדלס ומצווח בקול:

“בן־אצילים אני, ואני הורג אתכם, הדיוטות שבעם! אל המלך אָבוא, שהוא אדוננו. מים!”

ואף־על־פּי־כן לא הודה. לסוף הרפּו ממנו.

ו.    🔗

נכנס אייר, הוא חודש מאי ועץ־המשפּט עטה ירק, וכן ארבעת ספסלי־הדשא, שעליהם ישבו הדיינים לערוך משפּט. ונלה נקראה להעיד. שאותו יום עמדו הדיינים לחרוץ את משפּטם.

והיו כל העם, – אנשים, נשים, אזרחים ופועלים, – צובאים מסביב. והחמה מאירה בגבורתה.

הובאו קאתלינה וי’וס דאמאן לפני בית־הדין, ופני דאמאן חָוורו שבעתיים מחמת יסורי הצמאון ונדודי־השינה.

קאתלינה, שלא היה בה כוח לעמוד על רגליה הכושלות, הצביעה כלפּי החמה וקראה: “סלקו האש, שראשי בוער עלי!” – וברחשי אהבה נסתכלה בי’וס דאמאן.

אך הלה זקף בה עיניים של בוז ומשטמה.

וידידיו, האבירים והאצילם, שנקראו מאדם, באו להעיד עליו לפני הדיינים.

אמר הסנטר:

"זאת הנערה נלה, שמלמדת זכות על אמה באהבה יתירה, מצאָה בכיס של שמלה, שמלת־החג של קאתלינה, אגרת קטנה, וחתום עליה “י’וס דאמאן.”

ובתוך ילקוט עזבונו של המנוח הילברט ריוויש מצאתי אגרת אחרת, שלוּחה אליו מאת י’וס דאמאן הנ“ל. הלא הוא הניצב לפניכם בחזקת נתבע. שתי האגרות שמורות עמי, כדי שתוכלו בשעת־הכושר, אשר היא השעה הזאת, לעמוד על מידת סרבנותו של ברנש זה ולזכוֹתוֹ או לחייבו בדין, על־פּי שורת הצדק והיושר. והרי לפניכם מגילת־הקלף, שנמצאָה בילקוט; לא נגעתי בה, ואיני יודע, אם אפשר לקרוא את הכתוב בה, או לא.”

והיו הדיינים מתקשים בדבר.

ביקש הסנטר לגולל את הקלף, ולא עלתה בידו, וי’וס דאמאן געה בצחוק.

נענה אחד מזקני־העדה ואמר:

“נשרה את המגילה במים ונחממנה באוּר. שאם נתדבק הקלף מכוֹח סממן מסוים, שלא נתגלה אלא ליודעי־ח”ן, הרי האש והמים עשויים לפשרוֹ."

הביאו לפניהם מים. קם התליין וערך מדורה גדולה בשדה. והיה עשן כחול מבצבץ בעד ענפיו המוריקים של עץ־המשפּט ועולה אל השמים הבהירים.

אמר זקן אחר מזקני־העדה: “חס ושלום שאַתם שוֹרין את האגרת באגן, ואם כתבוה בנשדוּר שנמהל במים, יימחו אותיות הכתב.”

והחובש, שהיה באותו מעמד, אמר: “לאו דוקא! כי אותיות הכתב לא יימחו, והמים לא ימוגגו אלא את המִמְשָח בלבד, אשר בגללו אי־אפשר לגולל מגילת סתרים זו.”

והיה הקלף שרוּי במים, עד שנתמוגג ונגוֹל.

אמר החובש: “ועכשיו תנוהו כנגד האוּר.”

אמרה נלה: “כן, כן, כנגד האוּר בדרך הנכון הולך האדון הגָלב, שהרוצח מחויר, וארכובותיו זו לזו נוקשות.”

השיב י’וס דאמאן: “להד”ם! איני מחויר, וארכובותי אינן נוקשות, קליפּה מנוּולת. הַרְפּיה¹¹⁹ הדיוטית הרוצה במותו של בן־אצילים; אך לא יקום ולא יהיה זְמָמָה' שמן־הסתם נתמקמק הקלף לאחר שהיה קבור באדמה ט“ז שנה.”

אמר זקן־העדה: “לא נתמקמק, משוּם רפידתו של הילקוּט, שהיה מבוּטָן במשי, ובידוע שהמשי, כשהוא נתון באדמה, אין הרקבובית שולטת בו, ובאמת לא השחיתה הרימה את הקלף.”

והיו מחממים את הקלף באש הבוערת.

קראה נלה: “אדוני הסנטר, אדוני הסנטר! הנה ביצבצה הדיו על פּני הקלף: צו נא ויקראו את הכתוב.”

ביקש החובש לקרוא, וי’וס דאמאן פּשט ידו לחטוף את הקלף, אך נלה הדפתה, חיש־קל כרוח, ואמרה: “לא תגע באגרת, לפי שעשויה היא לחרוץ משפּט מותך, או מות קאתלינה. ואם לבך, רוצח, שותת דם עכשיו, הרי לבנו שותת דם חמש־עשרה שנה רצופות! חמש־עשרה שנה נמקה קאתלינה ביסוריה; חמש־עשרה שנה בוער מוֹחה בקדקודה בגללך; חמש־עשרה שנה עברו מיום שמתה סואטקין מחמת העינויים; חמש־עשרה שנה אנו דחוּקים ושׂחוּקים, חיים בעוֹני, אך בכבוד. קראו את האגרת, קראו את האגרת! הדיין הוא תחת אלוהים עלי אדמות, לפי שהוא הצדק, קראו!”

והיו האנשים והנשים בוכים ואומרים: “קראו! בת־חיל היא נלה! קאתלינה אינה מכשפה.”

קם סופר־הדיינים וקרא:

"להילברט, בן ווילם ריוויש, האביר, שלוּחה ברכה מאת י’וס דאמאן, האביר.

"ידידי היקר, אַל תהא מבזבז כספּך בשׂחוֹק הקלפים, בקוביא ושאָר פּגעים רעים. יש עמי עצה טובה לזכוֹת זכייה וַדאית. וזאת העצה: נתחפש־נא כשדים, אני ואתה, שדים יפי־תואר ויפה־מראה, אהובי נשים ונערות. את הנאות והעשירות שבהן נקח, ומן הכעוּרות והעניות נחדל; וישלמו לנו במחיר התענוגים. ה' אלפים רייכשטאלר נשתכרתי במלאכה זו במשך ששה ירחים באשכנז. נשים חשקניות הן ובאהבתן יתנו למאהביהן את שמלתן וכותנתן. אך ראה, התרחק מן הצייקניות שחוטמן מחודד וידן קמוצה מלשלם שכר־תענוג. ואתה, אם רצונך להיות שד יפה ואמיתי מן החיצוניים־הבוֹעלים שקוֹרין “אינקוּבּוּס”, תן דעתך, וכשיזמינוּך לפקדן בלילות, הווי מבַשׂרן את בואך בקול קורא כדרך עופות של לילה. ודי שיהא לך צלם־דמות של אינקובוס אמיתי, מרח את פּניך בגפרית זו­ֹהרת, שקוֹרין פוֹספוֹר, שהוא מאיר בלחוּתו. אמנם ריחו רע, אלא שעתידות הן להאמין, שהוא ריחו של גיהינום. הרוֹג כל אדם שיהא לך למכשול, אם איש או אשה, ואם בעל חי.

“בקרוב אנו הולכים אל קאתלינה, אשה חיננית וטובת־לב. נלה בתה, יוצאת־חלצי, – אם אמנם לא זנתה קאתלינה תחתי, – היא נערה חביבה ונחמדה; אתה כוֹבשה בלא יגיעה יתרה; והריני נותנה לך; כי מה לי ולממזרית זו, שלעולם אִי אתה יכול לומר עליה בוַדאוּת, כי אָכן נצר משרשיך היא. אמה כבר נתנה לי למעלה מכ”ג קארולין, והוא כל רכושה. אלא שגנוז עמה איזה מטמון, שאם איני שוֹטה, הריהו עזבונו של קלאס, המין ששרפוהו בדאם: שבע מאות קארולין שחל עליהם החרם. אך פיליפּ המלך הטוב והמיטיב, שהעלה רבים מנתיניו על המוקד כדי לרשתם, לא יזכה לשים את כפּוֹ על אוצר נחמד זה, שבארנקי שלי הוא עתיד להיות שקוּל יותר מבארנקו שלו. קאתלינה תגיד לי את מקום טמינתו, ואנו נחַלקהו בינינו. אלא שבשכר גילויו – לי הצדקה לקבל את חלק־הארי.

“ואת הנשים, שפחותינו החרוּפוֹת ואַמהותינו האוהבות, נוליך עמנו לארץ אשכנז. שם נלמדן להיות בנות־השטן, מן החיצוניות הנבעלות שקוֹרין “סוּקוּבּי”. הן תפתינה אזרחים עשירים ואצילים רמים לאהבן, וכך נתפּרנס, אנו והן, מן האהבה, שמשלמים מחירה ברייכשטאלרין טבין־ותקילין, בכלי־שיראין וכלי מילת, אבנים טובות ומרגליות. וכך, בלא שום יגיעה כלל, נהיה עשירים, ושלא מדעת החיצוניות הנבעלות נתעלס באהבים עם היפות בנשים, וגם מהן נקבל מחיר אהבתנו. נשים פּתיות הן ומתבטלות מני כל גבר היודע להצית את אש האהבה, שנתן בהן אלוהים מתחת לאזור מתניהן, כל שכן קאתלינה ונלה, אשר בחשבן אותנו לשדים יעשו כל רצוננו. את שמך אַל תשנה, אך את שם אביך ריוויש אַל תגלה בשום עניין ואופן. שאם יוּבאו הנשים בפלילים, נקוּם ונסתלק, בלי שיכירונו ובלי שיוכלו למסרנו לדין. אל המלאכה, ידידי! המזל מאיר פּניו לבני העלומים, כמאמרו של הוד רוממותו הקדושה הקיסר המנוח, קארל החמישי, שהיה בקי הרגיל בעסקי נשים ועסקי מלחמות.”

סיים סופר־הדיינים את קריאת הכתוב ואמר:

“זאת האגרת, ועל החתוּם: י’וס דאמאן, אביר.”

קרא העם:

“מוות לרוצח! מוות לבעל־מכשף! מיתה בשריה למדיח הנשים! מיתה בתלייה לגנב!”

קם הסנטר ואמר: “הסו, העם, שנוכל לשפוט את האיש הזה באין מפריע.”

ואל זקני־העדה פּנה ואמר:

"ועכשיו הנה אקרא לפניכם את האגרת השנייה, שמצאָה נלה בכיס שמלת־החג של קאתלינה, וזה לשונה:

"לילית חמוּדה,

“לוּטה בזה קבלי נא ממני מתכוֹנת לבליל־סמים, שקיבלתי מאת אשת לוּציפֶר בכבודו ועצמו. בכוח הסגולה הזאת תוכלי להמריא אל השמש, הירח, הכוכבים והמזות, לדבר עם האיתנים, שמביאים לפני הקב”ה תפילותיהם של בני־אדם, ולעבור ביעף על פּני ערים וכפרים, נהרות ואפרים מסוף סופו. קחי פּקועות־השדה שקוֹרין שׂטַראמוֹניוּם ויַברוּחים מַדהימים שקוֹרין סֹולאנוּם סוֹמניפֶרוּם ושׁכרוֹן ומי־רוֹש שקוֹרין

אוֹפּיוֹן וראשי־קנבּוּס רעננים ובֵילאדוֹנה ובֶרָש שקוֹרין ראטוּרה ועשי מעשה־מרקחה חלק כחלק.

"אם יש את נפשך, נעוף הערב לויעוּד־חצות של שדין ורוחין, אלא שעליך לאהבני אהבה יתירה ולא לקפוץ ידך, כמעשה שעשיתה אמש בסרבה ליתן לי עשרה פלורינין ואמתלא בפיך כי אין לך. יודע אני, שאַת מסתירה מטמון ומכחדת ממני. שמא אינך אוהבת אותי עוד, מחמד לבבי?

שֵדֵך הקר האנסקי"

וכל הקהל קרא: “מוות למכשף!”

אמר הסנטר: “יש לערוך את שני כתבי־היד זה אל זה.”

וכך עשו ומצאוּם דוֹמים.

פּנה הסנטר אל האדונים והאבירים שהיו באותו מעמד ואמר להם: “המעידים אַתם, כי הניצב בזה הוא האדון י’וס דאמאן, בנו של זקן־העדה מקיר דה גנט?”

ואמרו: “הן.”

אמר הסנטר: “ההכרתם את האדון הילברט, בנו של וילם רייוויש, האביר?”

יצא אחד האצילים, וואן דר זיקלן שמוֹ, ואמר: “איש גנט אנוכי, אחוזת־ביתי שקוֹרין Steen היא בפלטיא של מיכאל הקדוש; מכיר אני את וילם רייוויש הנגיד בן האצילים מזקני־העדה אשר בקיר של גנט. לפני ט”ו שנים נעלם בנו. היה זה בחור כבן כ“ג, הולל, קוביוסטוס, מופקר, והולך־בטל; אלא שזכוּת בחרותו עמדה לו בעיני הבריוֹת והיו סולחים לו כל מעלליו. מן אז ואילך נעלמו עקבותיו, ולא שמע עליו שום אדם מטוב ועד רע. רצוני לראות את חרבו, פּגיונו וילקוטו של המנוח.”

בָחַן את הנ“ל ואמר: “בניצָבָם של החרב והפּגיון קבועה גושפּנקא של בית רייוויש: ג' דגים של כסף על גבי תַּשְׁתּית של תכלת. כיו”ב אני רואה בצינה־של־גושפּנקא זו, העשויה זהב וקבועה בין קשקשי הילקוט. והפּגיון הזה מהו?”

אמר הסנטר: “זהו הפּגיון, שמצאנוהו נעוץ בגופו של הילברט רייוויש בן ווילם.”

אמר האציל: “אני רואה בו גושפּנקא של דאמאן: מגדל משוּנן על גבי תשתית של כסף. כן יעשה לי וכן יוסיף האלוהים וכל קדושיו עמו!”

עיינו שאָר כל האצילים ואמרו: “מעידים אנו, כי אלה הם הגושפּנקין של בית רייוויש ובית דאמאן, כן יעשה לנו וכן יוסיף האלוהים וכל קדושיו עמו!”

אמר הסנטר: “דברי העדוּת, שנגבו בע”פּ ובכתב במעמד הדיינים, זקני העדה, מוכיחים, כי האדון י’וס דאמאן הוא בעל־מכשף, רוצח, מדיח־נשים, חומס רכושו של המלך, ובחזקתו זו נמצא חייב בבזיון המלכות וחילול השם וצלם האדם."

אמר י’וס דאמאן: “אתה אמרת, אדוני הסנטר, אך אין לך צדקה להרשיעני, מאֵין לכם ראָיות מספּיקות. איני מכשף ומעודי לא הייתי מכשף; וכל־עצמי איני אלא מתחפּש כאחד השדים. תמצא לומר: פּנַי המאירות? הרי גלויים וידועים לפניכם הסַממנים היפים לכך, וכן סממני המשחה, שאף־על־פּי שיש בה שכרוֹן, שהוא מצמחי הרעל, מכל מקום אינה אלא סגולה לתרדמה ותו לא. אשה זו, שכשפנית אמיתית היא, כל אימת שסכה את גופה במשחה הנ”ל, היתה תרדמת נופלת עליה, ומיד ראתה בחלומה שהיא עפה לויעוּד־חצות של שדין וכשפניות ושם הופכת פּניה ומקיפה הקפות ומשתחוָה השתחוָיוֹת, לפני שד שעומד על גבי המזבח ודמותו כדמות התיִש. וכתום ההקפות – מדוּמה היתה – עושה כמעשה שאָר כל הקוסמים ומנשקתוֹ לאותו תיש מתחת לזנבוֹ, כדי להתמכר אחר־כך לי, שמאַהֲבה אני, לתענוגים שלא־כדרך־הטבע, אש נפשה המושחתת נתאוותה להם. אם היו לי, כמַאמרה, ידיים קרות וגוף רענן, הרי הוא סימן לעלומים, ולא לכישוף. בעת מלאכת־האהבים אין הקור מתקיים הרבה. אלא שביקשה קאתלינה להאמין בחשקיה וחשבני לשד. אף־על־פּי שעיניכם הרואות, כי הנני בשר־ודם. היא לבדה האשמה: שחשבתני לשד, ואף־על־פּי־כן שכבה עמי משכבי־דוֹדים ובכך חָטאָה באמת וביוֹדעים לאלוהים ולרוח הקדוֹשה. משמע, היא, ולא אני, פּשעה את פּשע הכשפים, היא שראוּיה לעלות על המוקד, ככשפנית עקשנית וזידונית, המתחפּשת כמטורפת, כדי להסתיר את זדונה."

קפצה נלה ואמרה:

“ועדיין אַתם מקשיבים לדברי־בלע של רוצח זה? הרי הוא כזונה זו שעיגול של צבעונין קבוע לה על שרווּלה, ועיסוּקה – ממכר של אהבים. ועדיין אתם מקשיבים לדבריו? כדי להציל את נפשו מבקש הוא להעלות על המוקד את זו שנתנו לו כל מה שהיה לה.”

אמרה לו קאתלינה: “נלה מרשעת, אַל תשעֶה לדבריה, האנס, יקירי.”

אמרה נלה: “לא, לא! לא ילוּד־אשה אתה, אלא שד אָיוֹם ומוג־לב. – ולָפתה את קאתלינה בידיה וקראה תחנונים: אדונים דיינים, אַל תשעו לדבריו של רשע זה, שפּניו חיוורות כסיד, ואין בלבו אלא תאוָה אחת בלבד, לראות על המוקד את אמי, שאין בה עווֹן זולת מכת־השגעון שהכה אותה האלוהים והיותה חולמת־בהקיץ. רבים מדי היו יסוריה, אל־נא תמיתוּה, אדונים דיינים. הניחו לחפה־מפּשע להוציא בשלום את חייה האבלים.”

אמרה קאתלינה: נלה מרשעת, אַל תאמין לה, האנס, אלופי!"

והיו הנשים שבקהל בוכות, והאנשים קוראים:

“רחמוּ על קאתלינה!”

על סמך הודאת בעל־דין, שהודה י’וס דאמאן לאחר חידוש העינויים, חרצו הסנטר וזקני־העדה את משפּטם, ויצא דינו לביטול אצילותו ולשריפה באש אטית, עד יציאת נשמתו. ומחר הוציאוהו להורג מול חלונות השבכה של בית־העֵצה, והיה קורא בלא הפסק:

“המיתו את המכשפה! היא לבדה החוטאת! ארור שם האלוהים! אבי יהרוג את הדיינים!”

והעם קראו: “ראו־נא, שהוא מקלל ומחלל שם־שמים, הוא נופח נפשו ככלב!”

למחר חרצו הסנטר וזקני־העדה את משפּט קאתלינה, ויצא דינה להתנסות בנסיון המים בתעלת בריגה, דהיינו: אם תצוף על פּני המים, ישרפוה כדין מכשפה; ואם תצלוֹל ותמות, ונחשבה מיתתה כמיתה נוצרית כשרה, ובחזקתה זו תיקבר בגן של בית־היראָה של האם הקדושה, וסגניו ששרו שירי־אַשכבה והשַמָש שנשא צלב, ומאחוריה – הסנטר של דאם, זקני־העדה, סופרי־הדיינים, שוטרי הקהילה, ראש־הקהל, התליין ושני משמשיו עמו. משני עברי התעלה כבר צבאו קהל גדול של נשים בוכיות ואנשים מרטינים, ולבם מלא רחמים לקאתלינה, שהלכה, כשׂה תמים זה שהולך בהכנעה בלי דעת להיכן מובילים אותו, וקראה בלי הפסק:

“סלקו האש, ראשי בוער עלי! האנס, איך?”

עמדה נלה בתוך הקהל וקראה:

“הטילוני המימה יחד עמה.”

אך הנשים לא הניחוה לגשת אל קאתלינה.

אותה שעה היתה רוח של עזוּת נושבת ובאָה מן הים, ומן השמים האפורים ירדו קזיזי־ברד דקים ונפלו לתוך מימי התעלה. והיתה שם אַסדה, שהתליין ומשמשיו תפשוה בשם הוד־מלכותו. פּקד התליין על קאתלינה, שתרד לתוך האסדה, והכל ראו היאך החזיק בה, ובהניף ראש־הקהל את “שבט־הצדק” שבידו, הרימה והטילה לתוך התעלה. והיתה קאתלינה נאבקת עם המים, אך עד־מהרה צללה בהם, צלוֹל וקרוא:

“האנס, האנס, הצילני!”

והעם קראו ואמרו:

“לא כשפנית היא האשה!”

מיד קפצו כמה אנשים לתוך התעלה ומשו מן המים את קאתלינה, שניטלו חוּשיה ונתאַבּנה כבר־מינן. הפשיטה נלה את שמלתה מעליה ואת לבניה הרטובים, כדי להלבישה אחרים. וכשנתיישבה עליה נפשה, אמרה ברעדה, ושיניה זו לזו נוקשות:

“האנס, עטפני בגלימה של צמר.”

ולא עוד יכלה קאתלינה להתחמם, ותמת למחר השלישית ותיקבר בגן של בית־היראָה.

ונלה שנתייתמה עקרה להולאנד אל רוזא וואן אובֶּגֶם.

ז.    🔗

באניות־תרנים של זילאנד שקורין הוּקרן, ובבורניות ואניות־שיִט שקורין גיליאסין נוסע טיל אולנשפיגל בן קלאס.

הים הגדול נושא את האניות הנאדרות־בגבורה, ובכל אחת מהן שמונה עשרה ואף עשרים כלי־קלע של ברזל, שמטרוֹת־עוז של הרג ואָבדן ניתכם מהם על ראש ההישפּאמים מַרשיעי הברית.

והיה טיל לאולנשפיגל בן קלאס רַגָם מופלג: אשרי עין ראתהו מכונן את כלי־הקלע, מכוון כחוט־השערה ופולח ירכותיהן של ספינות התליינים, כפלוֹח חומות של חמאָה.

במגבעת הלבד אשר לראשו תקוע לו סהרוֹן של כסף, ועליו כתובת: Liever dei Turk als den Paus", דהיינו: “הווי משמש את התוּגר ואַל תשמש את האפּיפיור?”

והיו החובלים רואים אותו מטפּס ועולה לספינותיהם מהיר כחתול וזריז כסנאי, ובפיו פסוקי־דזמרא, או מילין דבדיחותא, ושואלים אותו:

“היתכן, בן־חיל, שפניך מפיקות זיו־עלומים, והשמועה אומרת שעֵת מרוּבה עברה מיום שחיבּלָתך אמך בדאם?”

אמר להם: “לא גוף אני, אלא נשמה אני, ונלה, שאהבה נפשי, – כמוני. נשמת פלאנדרן אנו, אהבת פלאנדרן אנו, לא נמוּת כי נחיה לעד!”

אמרו לו: “ואף־על־פּי־כן, כשפּוֹצעין אותך, דמך שותת?”

אמר להם: “למראית־עין בלבד, לפי שבאמת יין הוא, ולא דם!”

אמרו לו: “אדרבא, ניקח שפּוד וננעצנו בבטנך.”

אמר להם: “בעצמי אָריץ את מעי מקרבי.”

אמרו לו: “שטוּתים אתה משטה בנו.”

אמר להם: “המכה בעור־התוף שומע את קול־התוף.”

ודגלי הצבעונין אשר למסעי־הצלמים הקאתוליים מתנוססים בראשי תרניהן של האניות. ובכלי קטיפה וסריקין, שיראין ואריגין, זהב וכסף, כמשפּט הכמרים בשעת עבודת־הקודש, בצניף־הכוהנים לראשם והצלב בידיהם, אגב שתיית יין ממרתפיהם של בתי־הנזירים, היו הגיזים עומדים על המשמר באניותיהם.

והיה זה מחזה־פּליאָה, בהשתרבב לפתע מתוך בגדי־התפארת הללו יד גסה, הלמוּדה לשאת קנה־שריפה או קשת, חנית או רומח,ולפלא היו האנשים, זעוּמי פּנים כולם, ואקדוחין וסכינים להם באזור מתניהם, והם שותים במזרקי־זהב את יין הכמרים שהיה ליין הגאולה.

בקול זמר ובקול תרועה “יחי הגיז” נישאים הם על פּני האוקיינוס והשֶלדָה.

ח.    🔗

בימים ההם לכדו הגיזים, ובתוכם לאמה ואולנשפיגל, את חורקום¹²⁰ והיה מפקדם רב־החובל מארין. לפנים היה מארין זה פּועל מפּועלי הסכר, ועתה לבש גאוּת וברוּם־עיניים חתם עם גאספּאר טורק, ראש מגיני חורקום, על כתב מסירת המצוּדה, שקוֹראים קאפּיטוּלאציוֹן, שעל פּיו יהיה טורק, הנזירים, האזרחים והחיילים סגורים בין חומות־המצודה, אך זכאים להלך שם באין מפריע, ברוֹבה, שקוֹרין מוּשקט, על כתפם, וכדור־עופרת בקנהו, ובכל אשר יוכלו לשאת עליהם. פּרט לנכסי בתי־היראָה, שיהיו קניינם של בעלי המצור.

אך בפקודת האדון רה־לוּמה לקח רב־החובלים מארין בשבי י"ג נזירים. אמר אולנשפיגל: "לעולם יהא דיבורו של איש צבא דיבור של סלע. ולָמה לא עמד בדיבורו?'

אמר לו גיז זקן: “הנזירים ילדי־השטן הם, ספחת העמים, חרפּת המדינה. מיום שבא הדוכס אלבא, זקפו הללו חוטם בחורקום. ויש בהם אחד, הכומר ניקולאי, שהוא יהיר יותר מן הטוָס ואכזר יותר מן הברדלס, וכל אימת שהיה עובר בראש־חוצות, ובידו סעודת־הקודש, עם לחם־הפּנים האָפוּי בחֵלב של כלבים, היה זוקף עיניים של זעף בכל בית, אשר מפּתחוֹ לא יצאו הנשים לכרוע ברך, והיה משׂטין לפני הדיין על כל אדם שלא נשתחווה לפני פּסל־גילוּליו, העשוּי עיסה שנלוֹשה ונחושת מוזהבת. ושאָר כל הנזירים עשו כמותו. ובגללם מצוקות גדולות, מיתות בית־דין ושפטים נוראים נתרגשו ובאו על העיר חורקום. יפה עשה רב־החובלים מארין, שלקח בשביה את הנזירים, שאילמלא כן, היו יוצאים עם כיו”ב לסבב על הכפרים והטירות, הערים והעיירות, לדרוש עלינו דרשות של דוֹפי, להמריד עלינו את המון־העם ולהעלות למוקד את הרפורמַטין האומללים. כלבים, שפּגיעתם רעה, דינם אסִירָה בשרשרת עד שיִפגְרוּ. אִסרו בשלשלאות את הנזירים, השלשלאות אסרו את כלבי הדמים של הדוכס! שימוּ בצינוק את התליינים! יחי הגיז!"

אמר לו אולנשפיגל: “והרי אדוננו רב־החסד לבית אוֹראן, זה הנסיך הגואל, ציוָה שלא להפקיע את נכסי הפּרט, ולא לקפּח את חופש הדעות והאמונות של כל הנכנעים לפנינו.”

אמרו הזקנים שבגיזים: “אין שר־הצי רוצה, שיהא דין זה חל גם אל הנזירים.”

חזר אולנשפיגל וטען: “דיבורו של איש־צבא דיבור של סלע הוא, ומדוע אינו עומד בדיבורו? אלף עלבונות סופגים הנזירים בבית־האסורים!”

אמרו לו: “חדל האפר להדפּק על לבך! מחמת רוֹע הגזירות קמו מאה אלף בתי־אב ועקרו צפונית־מערבית לאנגלטירה, ועמהם המלאכות וחרושת־המעשה וכל עושר ארצנו, ואתה מגלגל רחמים על אלה שהמיטו עלינו את הכּלָיוֹן? מיום התקסרותו של קארל החמישי, התליין הראשון, ובימי מלכותו של יורשו, מלך־הדמים, התליין השני, ־ קי”ח אלפים ירדו בדם שאוֹלה. מי נשא את נר־המוות בכל ההריגות והעינויים הללו? נזירים וקלגסין של הישפּמיא! ואינך שומע את אנקת נשמותיהם של הרוגי־מלכות?"

קרא אולנשפיגל: “האפר מתדפּק על לבי! דיבורו של איש־צבא דיבור של סלע הוא!”

והזקנים הוסיפו וטענו: “ומי זמם להכרית את ארץ־אבותינו מקרב גויי הארצות על־ידי חרמות ונידויים? מי היה מוכן, אילו ח”ו השיגה ידו, לקומם עלינו שמים וארץ, אלוהים ושטן וכל צבא־מרום וקדושי־עליון? מי מרח בדם פּרים את לחם־הפּנים ו“הדמיע” את פסילי־העץ? ומי אנס לשיר De Profundis בארץ־אבותינו, אם לא הם, הכלי־קודש הללו, ימ“ש, אלו כנופיות של נזירים הולכי־בטל? וכל־כך למה? כדי לקיים בידיהם את תועפות הונם ולפרוֹס מצוּדתם על עובדי־הצלָמים, כדי למשול בארץ הדווּיה בהרג ובאָבדן, בדם ואש. שימו בכלוב את העיט הצבוּע! יחי הגיז!”

אך לא זז אולנשפיגל מטענתו וקרא: “דיבורו של איש־צבא דיבור של סלע!”

למחר בא רץ מאת האדון דה־לוּמה, ועמו צו לשלוח את י"ט הנזירים השבויים מחורקום לבריל, שהוא מקום משכנו של האדמיראל.

אמר רב־החובל מארין לאולנשפיגל: “דינם ייצא לתלייה!”

השיב לו אולנשפיגל: “לא יקוּם ולא יהיה, כל זמן שאני חי!”

אמר לו לאמה: “בני, אַל־נא תדבר ככה עם האדון דה־לומה, שנוֹח לכעוס הוא ובלא שום רחמים הוא תולה אותך עם הנזירים יחדיו.”

אמר אולנשפיגל: “דברים של אמת אדבר אליו. דיבורו של איש־צבא דיבור של סלע!”

אמר לו מארין: “אדרבא, אם יש לאל ידך להצילם, הובילה־נא את אַסדתם לבריל. קח עמך את רוֹכוּס, שיהא לך למורה־דרך, וכן את ידידך לאמה, אם כך רצונך.”

אמר אולנשפיגל: “כך רצוני.”

היתה האסדה עוגנת ליד החוף הירוק, וי"ט הנזירים בתוכה. רוכוס, שפּחדן גדול היה, הופקד על ההגה, ואולנשפיגל ולאמה תפשו נשק ורבצו בקדמת האסדה. והיו כמה בני־בליעל בין אנשי־הצבא, שנצטרפו אל הגיזים בחפצם לבוֹז בז, קמו והקיפו את הנזירים, שנתעטפו ברעב ובצמא; אך אולנשפיגל נתן להם מאכל ומשתה.

אמרו החיילים בני־הבליעל: “הלז יבגוד בגד!”

נתחסדו י“ט הנזירים, שישבו באמצע, והיו רועים מקוֹר, אעפּ”י שהימים ימי יוּלי היו, והחמה השפיעה שפע אור וחום, ורוח חרישית ניפּחה את מפרשי האסדה, שהבקיעה בכבדוּת את הגלים הירוקים, וכרסה לפניה.

פּנה הכומר ניקולאי אל הקברניט ואמר לו: “רוכוס, ולא אל במת־המַטבּחַ מובילים אותנו?”

מיד הפך פּניו אל חוֹרקוּם, פּשט את ידיו וקרא: “הה, חורקום! כמה פּורעניות קשות מתרגשות ובאות עליך. ארורה תהיי בין הערים, שהנחת לזרע המינוּת ליתן פּרי בין חומותיך! הה, חורקום; שוב לא יהא מלאַך־אלוהים שוקד בשעריך; לא עוד יוסיף לשקוד על תוּמת בתוּליך וגבוּרת אנשיך ועשירוּת סוחריך! הה, חורקום! ארורה תהיי!”

נענה אולנשפיגל וקרא: “ארורה וארורה! ארורה כמסרק שסרק ופָלָה את הכּינם של הישפּמיא; ארורה ככלב, שקרע את שרשרתו, כסוס אביר, שהפּיל ארצה את רוכבו האכזרי. ארור תהיה אתה, כלי־קודש, בעל־דרשן אוילי, שאין דעתך סובלת מראהו של מקל־חובלים, אפילו הוא של ברזל, שמשברים אותו על גבם של עריצים.”

נשתתק הנזיר, השפּיל עיניו ונשתקע בחמת־שנאָה של ירא־שמים.

הקלגסים בני־הבליעל, שנסתפּחו אל קהל הגיזים כדי לבוֹז בז, הקיפו את הנזירים שנתעטפו עד־מהרה ברעב. ביקש אולנשפיגל, שיתנו להם פּכסמים ודגים מלוחים.

ואמר הממוּנה על האסדה: “השליכוּם למאאס, ויאכלו דגים שלא נמלחו.”

הלך אולנשפיגל ונתן לנזירים את כל הלחם והנקניקין, שהיו עמו בשבילו ובשביל לאמה.

והמונה על האסדה ובני־הבליעל שבקרב הגיזים אמרו זל"ז:

“בוגד הוא, שהוא זן את הכמרים; בואו ונלשין עליו.”

בדורדרכט עגנה האסדה בנמל ליד חוף הפּרחים; אנשים ונשים, נערים ונערות באו המוניות־המוניות לראות את הנזירים, והיו מצביעים כנגדם, מאַגרפים וקוראים:

“הסתכלו באלה שעושים מעשה נבלים ומבקשים שכר כצדיקים, שגררו גופותיהם של אנשים למוקד ונשמותיהם לאש־נצחים! הסתכלו בברדלסים אלה, שעשו פּימה עלי כסל, בשוּעלים אלה, שכרשם בין שיניהם.”

השפּילו הנזירים את ראשם ולא העיזו לפצות פּה. וראָה אולנשפיגל, שכל גופם חדודין־חדודין.

אמרו לו: “עדיין הרעב מציקנו, חייל בעל־רחמים.”

אך הממוּנה עך האסדה קרא: “מי הוא ששוֹתה בכל עת? הווי אומר: החול היוֹבשני. מי הוא שאוכל בכל שעה? הווי אומר: הנזיר!”

הלך אולנשפיגל העירה והביא להם לחם, קותלי־חזיר וקנקן גדול של שיכר.

אמר להם: “אכלו ושתו. כי שבוּיינו אַתם. מכל מקום אשתדל לפדותכם, אם אוּכל. דיבור של איש צבא דיבור של סלע הוא.”

אמרו לו הגיזים ההולכים־בטל: “למה תאכילם, והרי לא ישלמו לך.”

והיו מלחשים זל"ז ואומרים: “הוא הבטיחם להצילם, בואו ונשים עין עליו.”

עם שחר הגיעו לבריל, ומיד פּתחו לפניהם את השערים. יצא מבשר שקורין Voet־loop להודיע לדה־לומה שהמה באו.

כיוָן שנתבשר על כך, נתלבש על רגל חת ובא לשם רכוּב על סוסו. ומסביבו כמה אבירים ורגלים תופשי־נשק.

ואולנשפיגל ראָה בשנית את שר־הצי, שקורין אדמיראל, שרוחו זועפת, ולבושו כדרך האצילים, בעלי־הבטחון מכוח עשירוּתם המופלגת.

אמר דה־לומה “שלום עליכם, אדונים נזירים, שאו ידיכם! ואַיה דמיהם של הגראווין אגמונט הורן? ידיים נקיום אַתם פּושטים כנגדי, יפה מאוד!”

נענה אחד הנזירים, ליאונארד שמו, ואמר: “עשה בבנו כחפצך, אנשים נזירים אנחנו, ואיש לא ילמד עלינו זכות.”

אמר אולנשפיגל: “יפה דיבר הלז! שמאחר שפּרש הנזיר מכל העולם כולו, דהיינו, מאבא ואמא, אם ואחות, אשה ופילגש, ממילא הוא ערירי, ובבוא שעת הדין, אין לו מי שיעמוד לו. ואף־על־פּי־כן, אדוני רב־החסד, יש את נפשי לעשות כן; כשחתם רב־החובלים מארין על כתב הכניעה של מצודת חורקום ומסירתה, שקורין קפּיטוּלציוֹן, נתחייב לקרוא דרור לנזירים, כלכל שבויי המצודה, ולהוציאָם מתוֹכה, ואף־על־פּי־כן לקחום בשביה, בלא שום עילה; שמועה שמעתי שעומדים לתלותם. אדוני הרם, בשפל־ברך באתי להמליץ עליהם לפניך; שדיבורו של איש צבא דיבור של סלע הוא!”

שאל האדון דה־לומה: “מי אתה?”

ואמר לו אולנשפיגל: “אדוני, אולנשפיגל אני, יליד ארץ פלאנדרן יפת־הנוף, איש כפרי ובן־אצילים, ־ שכּולָם בי; וכך אני נודד בעולם וקושר כתרים לכל דבר של תרומה ותפארת ושׂם לבוּזה כל דבר של איולת, ועתיד אני לפאר את שמך, אם תקיים את אשר הבטיח רב־החובלים, שדיבורו של איש־צבא דיבור של סלע הוא!”

אך המנוּוָלים שבגיזים קראו ואמרו: “אדוננו, בוגד הוא! שהבטיח להם להצילם, שלהם נתן להם לאכול וקותלי־חזיר ונקניקין ושיכר לשתות, ולנו לא נתן כלום.”

נענה האדון דה־לומר ואמר לאולנשפיגל:

“טַיָל איש פלאנדרן, מפַרנסם של נזירים, אנו תולים אותך עם הללו יחדיו.”

אמר אולנשפיגל: “איני ירא! דיבורו של איש־צבא דיבור של סלע הוא!”

אמר דה־לומה: “רואה אני, שבּרָמה אתה נושא את כרבולתך!”

אמר אולנשפיגל: “האפר מתדפּק על לבי.”

נכלאו הנזירים בממגורה, ואולנשפיגל עמהם. כאן שקדו עליו להחזירו למוּטב בראיות ונימוקים של חקר דעת האלוהים ותורתו, שקורין תיאולוגיה, אך הוא שמע נימוקיהם ונרדם.

היה האדון דה־לומה יושב אל שולחן מלא כל טוּב, יין ובשר וכל מעמים, ומחורקום, מאת רב־החובלים מרין, בא רץ, ובידו פּתשגן כתבי השתקן, הנסיך לבית אוֹראן, “אל מושלי הערים ושאָר מקומות, ליתן לכמרים זכויות, מבטח ומשמר כל שאָר כל האוכלוסין.”

ביקש הרץ שיביאוּהו לפני האדמיראל דה־לומה על מנת שימסור לו את פּתשגן האגרות.

שאל דה־לומה: “ואַיה גוף הכתב?”

אמר הרץ: “אצל אדוני מארין.”

קרא דה־לומה ואמר: “הדיוט זה משגר אלי את פּתשגן הכתב? והכתב גופו איהו?”

“הנהו, אדוני!”

קם האדון דה־לומה וקרא בקול: “האדון מארין בראנד, אשר לו המשׂרה, מצוה בזה לכל הקצינים, המושלים מטעם ממלכת קרוּאי־העם, שקוֹרין רפּובליקה, שיתנו באין מפריע וכו'…”

הכה דה־לוּמה באגרופו על גבי השולחן וקרע את פּתשגן הכתב לגזרים ואמר:

“דמי האלוהים! מה לו, למארין זה, לפוחז זה, שקודם לכידת בריל אפילו עצם של דג מלוח לא היתה לו, שהוא תוקע עצמו בעניין הזה! שהוא מתקרא אדון נכבד ושליט גדול ומשגר אלי פּקודות, אלי! הוא גוזר, והוא מצוה! לך ואמרת לאדוניך רב־החסד, שדוקא משום שאדון הוא, ורב־חסדים הוא, וכל־כך נגיד ומצַוה, ייתָלו הנזירים תיכף־ומיד, ואתה אף אתה עמהם, אם לא תפזר רגליך בזה הרגע.”

השליכוֹ בבעיטת־רגל מן החדר וקרא: “הבו משקה! ראיתם עזוּת־פניו של מארין זה! כל סעודתי אני מקיא מגוֹדל הכעס. תלוּ מיד את הנזירים בממגורתם, והמשוטט הלז מארץ־פלאנדרן יוּבא לפני, לאחר שיראה במוֹעיניו את תלייתם. אדרבא, נראה נא, היאך יערבנו לבו לומר לי, כי לא כשוּרה עשיתי. דמי האלוהים! מה לסירים ולכוסות הללו בכאן?!”

ובקול נפץ גדול שיבר את הגביעים וכלי־האכילה, ואיש לא העז לפצות פּה ולדבר אליו. ביקשו השַמָשים לאסוף את שברי הכלים, ולא הניחם; ובשתותו בקבוקי יין בלי הרף, עלתה חמתו והיה פּוסע פּסיעות גסות אנה ואנה ובזעף גדול מכתש ומכתת את שברי־הכלים.

הובא לפניו אולנשפיגל, ואמר לו: “ובכן, מה בשורות בפיך על נזיריך אשר אהבת?”

אמר אולנשפיגל: “הם נתלוּ. והתליין המנוּול, שהמיתם בתאוַת־בצעו, ריטש את בטנו וירכותיו של אחד מהם, אחר מותו, כמעשה שעוֹשים לחזירים נחוּרים, כדי למכור את החֵלב לרוקח. ודיבוּרו של איש־צבא שוב אינו דיבור של סלע!”

דישדש דה־לומה ברגליו על גבי שברי־הכלים וגער: “ואתה מחציף פּניך כנגדי, רימה ותולעה! הנה יתלו גם אותך, אך לא במַמגורה יתלוך, לא במסתרים, אלא קבל עם, בפלטיא של עיר, בפרהסיא ובחרפּה גדולה.”

אמר אולנשפיגל: “לך החרפּה, לנו החרפּה: דיבורו של איש־צבא שוב אינו דיבור של סלע!”

גער בו האדון דה־לומה: “בלוֹם פּיך, מצח נחושה!”

אמר אולנשפיגל: " לך החרפה: דיבורו של איש צבא שוב אינו דיבור של סלע! מוטב שתענוש למנוּוָלים, העושים פּרקמטיא בחלב של בני־אדם!"

רגש עליו האדון דה־לומה, הרים ידו וביקש להכותו.

אמר אולנשפיגל: “הכני, שאני שבוּיך, אלא שאיני מתיירא מפּניך לחלוטין. דיבורו של איש צבא שוב אינו דיבור של סלע!”

מיד שלף האדון דה־לומה את חרבו, ומן־הסתם היה רוצחו, אילמלא האדון טרלונג, שתפשו בידו ואמר לו: “חוּסה עליו! בן־חיל הוא וישר־לבב, ולא עבר שום עבירה”.

נתיישבה דעתו של דה־לומה ואמר: “יבקש מחילה!”

אך אולנשפיגל לא זע ולא נע והשיב: “לא אבקש.”

צוַח דה־לומה בחמת־קצף ואמר: “יוֹדה, על כל פּנים, שעשיתי כדין.”

אמר לו אולנשפיגל: “אינני ממלחכי מגפיהם של האדונים! דיבורו של איש־צבא שוב אינו דיבור של סלע!”

אמר דה־לומה: “יעשו עץ ויובילוהו לשם, ויהא לו דיבוּר של קנבּוס.”

אמר אולנשפיגל: “אדרבא! בפני עם ועדה אני מטיח שם בפניך: דיבורו של איש צבא שוב אינו דיבור של סלע!”

עמדו ועשו עץ של תלייה בשוק הגדול, והלך הקול מסוף העיר ועד סופה, שמוצאין להורג את הגיז האמיץ אולנשפיגל; נתמלאו העם חנינה ורחמים ונתקבצו ובאו בהמון אל השוּק הגדול; ובא לשם גם האדון דה־לומה, רכוב על סוסו, בחפצוֹ ליתן במו ידו אות לתלייה.

בלא שמץ רחמים הביט אל אולנשפיגל, שעמד על הסולם בכותונת בלבד, כדין היוצאים להורג, ידיו אסורות אל גופו, כפּותיו צמודות זו לזו, וחבל על צוָרו, ואל התליין המוכן ומזומן לעשות את מלאכתו.

אמר טרלונג: “אדון רב־חסד, חוּסה עליו: שלא בוגד הוא! והיכן מצאת שיהיו תולים אדם על שרחמן הוא, ולבו ופיו שווים?”

וכל העם, אנשים ונשים, קראו לשמע דבריו של טרלונג ואמרו: “חנינה, אדוננו רב־החסד, חנינה וחרמים על אולנשפיגל!”

אמר דה־לומה: “מצח נחוּשה זה החציף פּניו כנגדי. יחזור בו ויאמר, שבּדין עשיתי!”

שאל טרלונג את אולנשפיגל: “המסכים אתה לחזור בך ולומר שבדין עשה?”

והשיבוֹ אולנשפיגל: “דיבורו של איש־צבא שוב אינו דיבור של סלע!”

אמר דה־לומה: “משוֹך את החבל!”

וכבר ביקש התליין לעשות כמצוּוה עליו, אלא שלפתע־פּתאום קפצה נערה, עדוּיה בגדי־לוֹבן, וזר ענוּד לה לראשה, חיש־מהר, כמטורפת, עלתה במעלה הגרדום, נפלה על צוארי אולנשפיגל וקראָה:

“אדם זה שלי הוא, הוא יהיה לי לאיש!”

והיו האנשים מוחאים לה כף אל כף, והנשים הריעו: “הידד, הנערה! יישר כוחך, שהצלת את אולנשפיגל!”

נרעש האדון דה־לומה שאל: “מה הדבר הזה?”

ואמר לו טרלונג: “לפי דתי העיר ונימוסיה, חוק הוא, שאשה צעירה־לימים, בין בתולה ובין פּנויה, מַצלת דם מן המיתה, בהינשאָה לו לרגלי עץ התלייה; חוק ומשפט הוא בעיר הזאת!”

אמר דה־לוּמה: “משמַים מסייעין לו, התירוהו!”

עבר דה־לוּמה על פּני הגרדום רכוּב על סוסו וראָה את הנערה, שטורחת לחתוך את חבלי אולנשפיגל, והתליין מעכבה וטוען:

“אם תחתכי את החבלים מי ישלם מחירם?”

ולא שעתה אליו הנערה.

ראָה דה־לומה, שהיא ערנית וחכמת־לב, ונכמרו רחמיו.

אמר לה: “מי אַת?”

אמרה לו: “אני נלה, כלתו, ובאתי מפלאנדרן לחפּשו.”

“יפה עשית.” אמר בקפדה ונסתלק.

ניגש אליהם טרלונג ואמר לאולנשפיגל: “פְלֶמי רחימא גם לאחר שתהיה בעל־אשה, תוסיף לשמש כחייל באניותינו?”

אמר לו אולנשפיגל: “הן, אדוני.”

ואת, נערה, מה תעשי בלעדי בעלך?"

אמרה לו: “אם יסכים אדוני, אהיה המחללת בספינתו.”

אמר לה: “מסכים.”

ונתן לה שני פלורינין ליציאות חתונתה.

והיה לאמה צוחק ובוכה מגוֹדל השמחה ואומר: “הנה עוד ג' פלורינין: את הכל נאכל, ואני משלם. נלכה נא אל “מסרק הזהב”. האח, כי לא הוּמת ידידי! יחי הגיז!”

והיו העם מוחאין כף בתשואות גדולות, והמה הלכו ל“מסרק הזהב” ושם עשו משתה גדול, והיה לאמה זורק מעות קטנות לעם בעד החלון.

ואולנשפיגל אמר לנלה: “בבת־עיני, הרי אַת שרויה עמי! גילה ורינה! הרי היא כאן, בגוּפה ובנפשה ולבבה, רעייתי הנעימה! הו עיניים המפיקות ענוַת־חן! הוא שפתי ארגמן, שלא הוציאו מעוֹדן אלא דברי חנינה וחסד בלבד! היא הצילה את חיי, חמדת־לבבי. בספינתנו תנגני בחליל־הגאוּלה. התזכרי?… לא כי… לנו היא השעה הזאת המלאָה נעימוֹת, שלי הן פּניך הענוגות כפרך של יוּני. בגן־העדן אני. אך אַת בוֹכיה…”

אמרה לו: " הם הרגוּה."

וסחה לו כל אותו מעשה של יגוֹן ושכול.

והיו מסתכלים זה בזה ובוכים מאהבה וצער.

ובסעודת־החג הירבו באכילה ושתייה, ולאמה היה תולה בהם עיניים של עצבוּת ומפטיר: “הה! אשתי, אַיך?”

ובא הכומר וסידר קידוּשין לנלה ולאולנשפיגל.

ועמוד השחר מצאם טנדוּ בערשׂ כלוּלוֹתיהם.

ונלה הניחה ראשה על כפו של אולנשפיגל.

וכשהקיצה באוֹר החמה, אמר לה: “פנים צחוֹת ולב נעים, אנו נהיה גואלי הדם של פלאנדרן.”

נשקתו על פּיו ואמרה: “ראש חמוּם ויד חזקה, יברך אלוהים את החליל והסַיִף.”

אמר לה: “בגדי צבא אעשה לך.”

אמרה לו: “תיכף ומיד?”

אמר לה: “מיד! אך מי אמר, כי טוב תוּת־השדה לשחרית? שפתותיך טוֹבוּ ממנו שבעתיי!”

ט.    🔗

והיו אולנשפיגל, לאמה ונלה, כשאר כל ידידיהם וחבריהם, נוטלים מבתי הכמרים את אשר חמסו הללו מידי העם ע"י מסעי־הצלמים, מיני מופתים של גניבת־הדעת ושאָר מעשים־תעתועים של רומי.

היתה זו עבירה על איסור מפורש שאָסַר השתקן, הנסיך הגואל, אלא שהתירוץ הוא שהכסף היה משמש ליציאוֹת המלחמה.

לאמה גוּדזאק, שלא נסתפּק בנטילת כסף בלבד, היה חומס בבתי הכמרים גם שוה־כסף, כגון קותלי־חזירים, נקניקין, בקבוקי יין ושיכר, והיה חוזר מן הביזה בזחיחות־דעת, מסוּבל בעופות, אוָזים, תרנגולות־של־הודו, תרנגולים מסורסים ותרנגולות מצויות ופרגיות על חזהו, והיה מושך אחריו בחבל כמה עגלים וחזירים משֶל הנזירים.

ונימוקו עמו: על פּי דיני המלחמה.

בשמחתו הרבה על כל מלקוח כנ"ל היה מביאוֹ אל הספינה להתקין סעודות ומשתאות, אף־על־פּי שמורגל היה לקטרג על שר־המבשלים של הספינה, שבּוּר גמוּר הוא בחכמת הצלי והרוטב למינו.

פּעם אחת, כטוֹב לבם ביין אשר שתו בשמחת נצחונם, פּנו הגיזים אל אולנשפיגל ואמרו לו:

“חוטמך מתנוסס תמיד ברוּח לקלוט בשוֹרוֹת מן היבשה; כל עלילות המלחמה נהירוֹת לך. שירה לנו משירי־העלילות, ויהא לאמה מכה בתוף, והמחללת הנאָה תכה לפנינו בחלילָה לקצב שירתך.”

פּתח אולנשפיגל ואמר:

“יום אחד מימי מאי הבהירים והצוננים ביקש לוּאי לבית נאסאוּ, להיכנס בשערי מונס¹²¹ , ולא מצא את חילותיו, בין רגלים בין פּרשים. כמה מחסידיו הנסתרים שבעיר פּתחו את השערים והורידו את הגשר, כדי שיוּכל ללכדה. אלא שתקפו עליהם האזרחים וכבשו את השער והגשר. אַיה חילותיו של הגראוו לוּאי? הנה בא האזרחים ומבקשים להרים את הגשר, והגראוו לוּאי תוקע בשופר.”

ואולנשפיגל דיבר שיר:

אַיֵּה פָּרָשֶׁיךָ, אַיֵּה הָרַגְלִים?

תּוֹעִים הֵם בַּיַּעַר בְּרֶגֶל בּוֹסֶסֶת

טְרָפִים שֶׁיָּבְשׁוּ וּפִרְחֵי יֶרַח־זִיו,

בְּאוֹר־נְדָבוֹת הַחַמָּה מִתְנוֹצֶצֶת

בִּפְנֵיהֶם לֶהָבִים, זוֹעֲמֵי מִקְּרָבוֹת,

וּבְיִפְעַת הַגַּבּוֹת שֶׁל סוּסֵי מִלְחַמְתָּם,

גְּרַף לוּאִי תּוֹקֵעַ בְּקֶרֶן־תְּרוּעָה:

הֵם שׁוֹמְעִים, וְהַתֹּף מְתוֹפֵף בַּחֲשַׁאי.

בְּשֶׁטֶף מֵרוֹץ, בְּשִׁלּוּחַ הָרֶסֶן,

חִישׁ כַּבָּזָק, כִּמְרוּצַת עֲנָנִים.

כְּרוּחַ סוּפָה שֶׁל מַשַֹׁק־הַפְּלָדוֹת,

יָטוּשׁוּ בִּיעָף פָּרָשִׁים בְּכָבְדָם.

קָדִימָה! קֶדִימָה! הָחִישׁוּ הָעֵזֶר!

הַגֶּשֶׁר עוֹלֶה… נִנְעָצִים דָּרְבוֹנוֹת

בִּירֵכוֹת הַסּוּסִים, הַפְּצוּעוֹת עַד זוֹב דָּם.

הַגֶּשֶׁר עוֹלֶה… וְהָעִיר מְסֻגֶּרֶת.

הִנֵּה נָא הִגִּיעוּ, הֲכִי אֵחֲרוּ?

בשֶׁטֶף מֵרוֹץ, בְּשִׁלּוּחַ הָרֶסֶן

קוֹפֵץ אֶל הַגֶּשֶׁר, הַשָּׁב וְיוֹרֵד,

גּוֹטוּי דֶּה שׁוֹמוֹן עַל סוּסוֹ הַהִישְׁפַּמִּי.

הָעִיר נִלְכְּדָה! הַטּוּ אֹזֶן לִשְׁמוֹעַ

עַל־פְּנֵי הַמִּרְצֶפֶת שֶׁל מוֹנְס מִתְחוֹלֶלֶת

חִישׁ כַּבָּזָק, כִּמְרוּצַת עֲנָנִים,

זוֹ רוּחַ־סוּפָה שֶׁל מַשַּׁק הַפְּלָדוֹת.

הֵידָד לְשׁומּוןֹ וּלְסוּסוֹ הַהִישְׁפַּמִּי!

תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר! תּוֹפְפוּ בַּתֻּפִּים?

זֶה הָיָה בְּרֹאשׁ־חֹדֶשׁ. כָּרִים נוֹתְנִים רֵיחַ,

חוּגָה בְּרִנָּה מַמְרִיאָה הַשַּמַיְמָה.

הֵידָד, צִפּוֹר־דְּרוֹר!

הַכּוּ בְּתֻפֵּי־הַיְּשׁוּעָה!

הָבוּ עֹז לְשׁוּמוֹן וְסוּסוֹ! שְׂאוּ כּוֹס־שֶׁל־בְּרָכָה!

הָעִיר נִלְכְּדָה. יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

והגיזים שבספינות שרים לאמור:

יֵשׁוּ, הַשְׁקִיפָה מִמָּרוֹם עַל צִבְאוֹתֶיךָ!

אֲדוֹנֵנוּ, לְטוֹשׁ חַרְבוֹתֵינוּ!

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

והיתה נלה מחייכת ומחללת בחלילה, ולאמה מכה בתופו, ומַזרקי הזהב ושירי הגאולה נתנשׂאו ועלו השמימה, זבוּל האלוהים, וכסירוניות בים, היו גלים זכים, גלים קרים משתכשים בקול־רננים מסביב לספינה.

י.    🔗

יום אחד מימוֹת אוגוסט, שהיה יום של עקה וחמימה גדולה, היה לאמה שרוּי במרה שחורה. והיה תוּפוֹ המשמח לבבות דוֹמם ורודם, ומכוּשיו מזדקרים ממיפתח תרמילו. חייכו אולנשפיגל ונלה מקוֹרת־רוח של נאהבים והיו מתחממים בשמש.

היו הצופים יושבים בראש החִבֵּל ומצפצפים או שרים, ועיניהם משוטטות על פני מרחבי־הים, לראות שמא מזדמן להם איזה שלל באופק, והיה טרלונג שואלם, והם משיבים: “niets”, רוצה לומר: לא כלום.

והיה לאמה חיור ונדכא ומתאנח.

אמרה לו נלה: “מה לך, לאמה שחָלשה דעתך?”

אמר לו אולנשפיגל: “בשרך מכחיש והולך.”

ולאמה נענה ואמר: אָכן עצוב אני וכחוּש, גָלָה משׂושׂ מלבי, ניטלה צחות מפנַי. צחקו, צחקו לי, אתם שמצאתם זא“ז בדרך של אלפי תלאות ומַתלאות, הלעיגו על לאמה העלוֹב, שחיי אַלמנות חייו, והוא נשׂוּא; תחת אשר זו (כאן הצביע על נלה) הצילה את בעלה מחיבוּקי החבל, והיא תהיה אהובתו האחרונה. מעשה נאה עשית, וברֹוּך טעמך, אך אַל־נא תלעיגי עלי. באמת, אינך צריכה לצחוק ללאמה העלוּב, נלה יקירתי, שאשתי בצחוֹקה שקוּלה כנגד עשר נשים. הה, נשים, נשים, נשים, מה אכזריות אתן ליסורי זולתכן! אמנם כן, כואב עלי לבי, שחרב הפרידה מחצתוֹ מַחַץ אָנוּש, ואין לו מרפּא אלא היא בלבד.”

אמר אולנשפיגל: “או איזה חתיכה נאָה של צלי־קדירה?”

אמר לאמה: “כן! אך אַיה בּשׂר באניה אבלה זו? בספינות־המלך נותנים בימים שאינם ימי תענית ד' פּעמים בשבוע בשר, וג' פּעמים דגים. מילא הדגים, יבוא עלי אם לא כל־עיקרה של הנעוֹרת הזאת, – כוָנתי לומר: בשרם של הדגים – שהיא מבעירה בעירה־לבטלה בדמי, הוא דמי העלוּב, שייהפך למים במהרה בימינו. ההם יש להם שיכר, גבינה, מרק ולגימה נאָה. כן! כל תענוגי המעיים יש להם: פּכסמים של יורד־ימים, פּת של שיפּון, שיכר, חמאָה, בשר מעוּשן, כן! הכל־בכל, דגים מיובשים, גבינה, גרגירי החרדל, מלח, אפונה, פּוֹל, גריסין, חומץ, חלב, עצים ופחם. ועלינו גזרו איסור, שלא ניטול צאן ובקר מידי שום אדם, – אם אזרח, אם כלי קודש ואם אציל. אנו אוכלים מליחים ושותים את השיכר הקלוקל. וי, וי, שאין לי כלום: לא אהבת אשה, לא יין משובח, לא ברוינביר ולא מזונות של ממש. מה הם כל תענוגותינו כאן?”

נענה אולנשפיגל ואמר לו: “שמעני, לאמה! עין תחת עין, שן תחת שן! בליל ברתמליון הקדוש בפאריש נרצחו עשרת אלפים נפש, רבוא בני־חורין בפאריש המעטירה בלבד! ¹²² המלך עצמו ירה אל עמוֹ. עוּרה, איש פלאנדרן, הנף גרזן ואַל תחוּס עינך: הנה הם תענוגינו! הך את ההישפּאמי והרוֹמי, השונא־בנפש, בכל מקום שתמצאהו! הנח לעסקי הזלילה! את קרבנותיהם, חיים ומתים יחדיו, היו מובילים אל הנהרות עגלות־עגלות, ושם מטילים אותם המימה. חיים ומתים, – שמעת לאמה? ט' ימים רצופים האדימו מי הסינה, וכחשרת עננים רבים עטוּ העוֹרבים אל העיר; ובלא־שאריטה, רוּאָן, טוּלוּז, ליוֹן, בוֹרדוֹ, בורג' ומוֹ, היתה שפיכות־הדמים איוּמה ונוראָה. התראה מעוּפם של עורבים שיש בו מן הכּבֵדוּת? שכרשם מלאָה בשר חללים. התשמע, לאמה, את קול הנשמות, המשוועות לנקם וחמלה? עוּרה, איש־פלאנדרן! הנה דיברת על אשתך. איני סבוּר שסוֹטה היא, אלא שהלכה שוֹלל, ועדיין היא אוהבת אותך, ידידי העלוב. היא לא היתה בין מַטרוניות־החצר, שבעיצומו של ליל־הטבח הפשיטו במו ידיהן הענוגות את החללים, לראות, אם גדולה או קטנה זכרוּתם, והיו גועות בצחוק, מטרוניות גדולות אלו, שכל עיקר גדלוּתן בזנוּנים. שמַח בחלקך, בני, ואַל תפן לדגים ולשיכר הקלוקל. אם מאוּס הוא טעם המליח שאָכלת, הרי שבעתיים מאוּס הוא ריחן של התועבות הללו. הרוצחים עורכים סעודות ובלי נטילת ידיים מבתרים את האוָזים השמנים, כדי לכבד את יעלוֹת־החן בכנפיים וכרעיים ואחוריים,. והרי קודם לכן נגעו ידיהם בבשר אחר, בשר קר.”

קם לאמה ממקומו ואמר: “לא אוסיף עוד להתאונן, בני; בעלי הנפש החפשיה – הדג והמליח שקוּל בעיניהם כנגד הגבתון הצלוּי, והשיכר הקלוקל – כנגד יין מאלוואזיה.”

אמר אולנשפיגל:

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז! אַל בְּבֶכִי, אַחִים.

בְּחֻרְבָּן וּבְדָם

תָּנֵץ שׁוֹשַׁנַּת הַחֵרוּת.

אִם אֱלֹהִים עִמָּנוּ, מִי יוּכַל לָנוּ?

אַחַר צָהֳלַת הַצָּבוֹעַ

הִגִּיעָה שְׁעַת הָאַרְיֵה.

בִּמְחִי כַּפָּתוֹ יַכְרִיעֶנּוֹ לָאָרֶץ.

עַיִן תַּחַת עַיִן.

שֵׁן תַּחַת שֵׁן.

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

והגיזים שבאניות שרו:

וְכֵן גּוֹרָלֵנוּ בִּמְשֹׁל הַדֻּכָּס.

עַיִן תַּחַת עַיִן,

שֵׁן תַּחַת שֵׁן, פֶּצַע תַּחַת פֶּצַע.

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

יא.    🔗

לילה אחד שכֹוּלוֹ שְחוֹר, בהכות הרעם בתוך ענני הסער, היה אולנשפיגל יושב עם נלה על הסיפּון. אמר לה:

“כֹל אורותינו כּוּבּו, שועלים אנחנו, האורבים בלילה לטרף ההישפאמי, לכ”ב אניותיהם, המופלגות בעשירוּת, שפנסים נוצצים בהן, והרי הם ככוכב המזל הרע. ואנו נרוץ בעקבותיהן."

אמרה נלה:

“הלילה ליל־כשפים הוא: שהשמַים שחורים כפתחוֹ של גיהינום; החזיזים נבזקים כבת־צחוק השטן; הסערה רועמת מרחוק בקול עמוּם; השחפים חולפים בקול צוָחה גדולה; הים מגלגל את גליו, המנצנצים באור הזרחן כנחשי־הכסף. טיל אהובי, בואָה נא אל מלכות־הרוחות. בלע־נא את אבקת־הקסמים.”

"האראה את השבעה, יקירתי?

והם בלעו את אבקת־הקסמים.

ונלה העצימה את עיני אולנשפיגל, ואולנשפיגל סגר את עיני נלה. וחזיון־הבלָהות נתגלה להם.

השמים, הארץ, הים נתמלאו המוניות־המוניות של בני־אדם: אנשים, נשים וטף, עבדו, שוטטו, שטו, שגוּ בדמיונות. והיה הים מנענעם כבעריסה, והארץ נוֹשׂאָה אותם; והמה רחשו כצלופחים בסל.

שבעה אנשים ונשים ישבו על כסאות־המלוכה באמצע הרקיע, ולמצחם כוכב גדול מתנוצץ; אלא שהיו דמויותיהם מטושטשות כל־כך, שנלה ואולנשפיגל לא ראוּ ברוּר אלא את כוכביהם בלבד.

והיה הים מגביה שחקים ונושא על קצפּו שפעת אניות, ותרניהן וחבליהן נתנגשו, נשתרגו, נשתברו ונתנפּצו בשרירוּת דכיים של הגלים המשׂתערים. פּתאום יצאָה אניה אחת ונתמַצעה ועמדה בין השאָר. והיה מעטה של ברזל מתנוצץ וקוֹעֲרָה של פּלדה חדה מסכין, והיו המים צועקים בעוֹברה על פניהם. באחורי האניה ישב מלאך־המוות בצחוק של קלסה, בידו האחת חרמשוֹ, ובידו השניה שוֹט, שבו הצליף על שבע נפשות. והיה שם אחד סר וזעף, כחוּש, זחתן ומחריש. בידו האחת החזיק שרביט, ובידו השנייה חרב. רכובה על עֵז ישבה בצדו ֹיוֹצאָנית אדמונית, חשוּפת־שדיים, פּרומת־שמלה וחצופת עיניים. כדרך הפּרוצות, נרכנה ונתמשכה אל אחד ישיש, שהיה מלקט מַשׂמרוֹת, ואל אחד בעל־כרס ובעל־בשרים, שהיה נופל כל פּעם שהציגתוֹ על רגליו שעה שנקבה אחת, כחושה ומוּרתחה, היתה חובטת את שניהם. והיה בעל־הכרס סופג מכות ואינו משיב, וכן חשוקתו האדמונית. נזיר, שישב בתוכם, היה אוכל נקניקין. ואשה אחת, שרבצה על הקרקע, זחלה ביניהם כנחש והיתה נושכת את הישיש בשל מסמרותיו הישנים, את בעל הכרס בשל הנאתו היתירה, את היוצאנית האדמונית בשל ברק עיניה הלחלוחיות, את הנזיר בשל הנקניקין, ואת האדם הכחוש בשל שרביטו, ועד־מהרה נתקוטטו והיו מתכתשים זע"ז.

משהפליגו, נתאיים הקרב בים, בשמים ובארץ. ניתך גשם של דמים, האניות נותצו בקרדומות, בקני־שריפה וכלי־תוֹתח. והיו שבריהן מוּעפים באויר בתוך עתר העשן של אבק־השריפה. ביבשה נתרגשו שפעות קלגסים, משל לחוֹמוֹת של נחוֹשת, ערים כפרים ותבואות עלו באש, בזעקות ודמעות. מגדלי־פעמונים גבוהים נשאו ברמה את שרטוטיהם האומרים גאון, כעין סלסלה של אבן בתוך האש, ומיד מתמוטטים ונופלים בקול נפץ, כאלונים שנגדעו. פרשים שחורים, רבים עד אין־מספר וצפופים כלהקות של נמלים, חרב בידם ואקדח באגרופם, מותתו אנשים, נשים וטף. אלה הבקיעו בקיעים בקרח והטביעו בהם זקנים חיים; אלה קצצו שדיהן של נשים וזרו פּלפּל על הפּצעים; ואלה תלו תינוקות בתוך ארובות העשן, ואותם שעיפו להרג אָנסו איזו נערה, או אשה, שתו לשכרה, שיחקו בקוביות ובאצבעותיהם העקובות מדם בחשו בערימות הזהב אשר בזזו.

קראו שבעת נושאי כתר־הכוכבים ואמרו:

“רחמוּ על העולם האוּמלל!”

ושבעת צללי־הבלהות געו בצחוק גדול. והיה קולם כקול אלף עזניוֹת, הצועקות בבת־אחת, ומלאך־המוות ניפנף בחרמשו.

אמר אולנשפיגל:

“התשמעי את קולם? עופות־טרף הם שעטוּ אל האנשים העלובים, פרנסתם על הצפּרים הדקות, שהן הפּשוטות והטובות שבכולן.”

ושבעת נושאי כתר־הכוכבים קראו:

“אהבה, צדק, חמלה!”

ושבעת צללי־הבלהות געו בצחוק גדול, והיה קולם כקול אלף עזניות הצועקות בבת אחת. ומלאך־המוות הצליף עליהם בשוטו.

והאניה עברה ביניהם וביתרה אניות־מלחמה וסירות, אנשים, נשים וטף. ומעל נישאָה בת־קול אנקתם של הקרבנות, המשוועים: “רחמים!”

והאניה האדומה עברה על גביהם והפליגה, וצללי־הבלהות המצחקים צעקו כעזניות.

ומלאך־המוות שתה בצחוק של קלסה את המים המלאים דם.

משנעלמה האניה בערפל, שככה המלחמה, ושבעת כתרי־הכוכבים נסתלקו.

ושוב לא ראו אולנשפיגל ונלה אלא שמַים שחורים וגאוּת־הים וזעף העננים היורדים על הגלים, הנוצצים באור הזרחן, וקרוב־קרוב אליהם – כוכבים אדומים.

היו אלה פנסיהן של כ"ב האניות. והים והרעם רעמו בקול עמום.

ואולנשפיגל הכה אט־לאט בפעמון מַכַּת־הַתְרָעָה, שקורין Vacharm, וקרא בקול:

“ההישפּאמי, ההישפּאמי! הוא מפליג לפליסינגן!”

וכל הצי החרו־החזיקו אחריו.

אמר אולנשפיגל לנלה:

“ערפל אפור פּשט בשמים ובים. באור רפוי מאירים הפנסים: השחר עולה, רוח של צחוּת נושבת, הגלים מטילים את קצפּם מעל לסיפּון האניות. גשם של זעף יורד ופוסק מיד. השמש זורחת, משוּפעת בזיו ומפיזה את דבשות הגלים. בת־צחוקך היא, נלה, רעננה כשחרית, מתוקה כקו של חמה.”

הנה עוברות כ“ב הספינות, באניות הגיזים מכים התופים, שורקים החלילים דה לוּמה קורא: “בשם הנסיך, הדביקוּן!” איבן פיטרסון ווּרט, סגנו של האדמיראל, קורא: “בשם הנסיך לבית אוראן והאדון האדמיראל: הדביקון!” ובכל האניות – ב”יוהאנה“, “הברבור”, “אננה”, “הגיז”, “קוֹמפּרוֹמיס”, אגמונט”, “הורן”, “וילם השתקן”, – קוראים כל הקברניטים: “בשם הנסיך לבית אוראן והאדון האדמיראל, הדביקון!”

קראו החיילים והחובלים ואמרו:

“הדביקון! יחי הגיז!”

אנית־השיט של טרלונג, הקרוּיה “בריל”, שבה שימשו לאמה ואולנשפיגל, לכדה, – יחד עם “יוהאנה”, “הברבור” ו“הגיז”, – ארבע אניות. הגיזים הטילו המימה כל דבר שהיה הישפּאמי, לקחו בשבי את אנשי נידרלאנד, רוקנו את הספינות ממטענן, כאשר ירוקנו קליפּה של ביצה מתוֹכנה, והניחוּן שיהו מטולטלות על פני המים, בלא תורן ובלא מפרש. לאחר מכן אָצו להדביק את שאָר י"ח האניות. רוח פּסקונית היתה מנשבת ובאָה מצד אנטוורפּן, צדיהן של האניות מהירות־השיט נרכּנו למים מכוֹבד המפרשים המתנפּחים, כלחָייו של נזיר למשב הרוח הבאָה מחדר־המבשלים. אניות האויב נישאו חיש־מהר; הגיזים רדפון עד מידלבורג ¹²³, ואש המצוּדות ניתכה עליהם. כאן נתרתח קרב של דמים מרוּבים: בקרדומות שבידיהם נשתערו הגיזים אל אניות האויב, ולא עברה שעה מועטת וסיפּוניהן נתמלאו ידיים ורגליים קצוּצות, שאחרי הקרב היה הכרח להטילן המימה סַלים־סלים. מן המצודות המטירו עליהם אש, אך הם לא נתנו דעתם על כך והיו מריעים “יחי הגיז” ומנטלים מן האניות אבק־שריפה, כלי־תותח עופרת ותבואה, ולאחר שרוֹקנוּן ממה שהיה בהן העלוּן באש והניחון לחזור, בוערות ועשנוֹת, למקום עגינתן והפליגו לפליסינגן.

משם ישגרוּ אנשים להבקיע את הסכרים¹²⁴ של הולאנד וזילאנד, לסייע בבניינן של אניות חדשות, כל־שכן אניות תרניים שנפחָן ק"מ טון, ובכוחן לטעון כעשרים כלי־תותח של ברזל יצוּק.

יב.    🔗

שלג יורד על האניות, האויר כולו לוֹבן עד למרחוק, ובלא הפסק נושר השלג וצונח ברוֹך לתוך המים השחורים ושם נמס.

שלג יורד על הארץ; הדרכים כולם לוֹבן, ולבנים שרטוטיהם השחורים של האילנות, שנתקרחו מעָליהם. לא שום קול, חוץ מקול הפעמונים הרחוקים שבהארלם, ההולמים את הלמוּת השעות, וצלצלי־השמע העליזים המַשׁירים לאויר המעוּבה את קולותיהם המעוּמעמים.

“אל תצלצלו, פּעמונים; אַל תנגנו, פעמונים, את ניגוניכם, הפּשוטים והנעימים: דון פרדריק מתקרב ובא, בן דוכס־הדמים¹²⁵. הוא עולה עליך בראש ל”ה גדודי ההישפּאמים, שונאיך בנפש, הה הארלם קריית החופש; כ“ב גדודי וואלוֹנים, י”ח גדודי אשכנזים, ת"ת סוסים וכלי־תותח לרוב. התשמעו את מַשׁק הברזל של כלי־המשחית הללו על כנוֹתיהם? כלי־תותח, שקוֹרין פאַלקונטין, ובליסטראות ארוכות שקוֹרין קוּלוורינין, ומרגמות קטנות רחבות־לוע, – כל אלה בשבילך, הארלם. אַל תצלצלו פּעמונים! אַל תשגרו, צלצלי־השמע, את ניגוניכם העליזים לתוך חשרת־השלג שבחלל־האויר!

"אנו נצלצל, הפּעמונים; אני, צלצל־השמע, אשגר את ניגוּנַי העליזים לתוך חשרת השלג שבחלל־האויר. הארלם – עיר אמיצי־הלב, עיר הנשים בנות־החיל: בלא יִראָה ופחד צוֹפה היא ממרוֹם מגדלי־פּעמוניה ורוֹאָה את שפעת תלייניה, הרוחשים כרחוֹש נחילי נמלים של גיהינום. אולנשפיגל, לאמה ומאָה גיזים מיוֹרדי־הים שרוּיים בתוך חומותיה. אניותיהם שטוֹת על פּני האגם.

"אמרו בני העיר:

"בואו נא! הלא אך אזרחים אנו, דייגים, ימאים ונשים. לשם כניסתו בשערי עירנו, אמר הדוכס לבית אַלבַא, אינו מצטרך כלל למפתחות, ודיוֹ בכלי־תותחיו; אדרבא, יפתח־נא, אם יוּכל, את השערים הרוֹפפים הללו: מצוא־ימצא מאחוריהם אנשים. צלצלו, פּעמונים! שגרו, צלצלי־השמע, את ניגוניכם העליזים אל תוך חשרת השלג הכבדה!

“אין לנו אלא חומות רופפות ותעלות נוּסח־ישן, י”ד כלי־תותח פולטים את כדוריהם, מ"ו ליטראות משקלם, אל poort־ Cruysהעמידו אנשים למַלא את חסרוֹן האבנים! ירד הלילה, והכל שוקדים על המלאכה, – וכמו מעולם לא ירו כאן כלי־התותח, שש מאות ושמונים כדורי־נפץ ירו אל poort־ Cruys ושש מאות שבעים וחמישה – אל שערי יאן הקדוש. המפתחות הללו אין בכוחם לפתוח: כי הנה סוללה חדשה עולה מאחורי החומות! צלצלו, פּעמונים! שלחו, צלצלי־השמע, את ניגוניכם העליזים לתוך חשרת השלג הכבדה!

"כלי־התותח יורים, יורים בלא הפסק אל החומות; האבנים ניתזות, שוּלי החוֹמה מתנפּצים, ורחבה הפּירצה, שלגיון שלם יכול להיכנס בה. “עלוּ בסערה! מוות! מוות!” – קוראים הם. הם משתערים, הם רבבה. הניחוּם ויעברו את תעלות־המצודּה בגשריהם, בסוּלמותיהם. כלי־תותחינו נכוֹנוּ! הנה דגלם של הנועדים למוות. תנו כבוד, תותחי־הגאולה! והנה הוא מַתן כבודם: כדורי־אש, חישוּקי זפת בוֹערה מוּעפים, מבקיעים את שפעת הקלגסים המשתערים, מנפצים אותם, מבעירים אש ומכים בסנוורים, עד שלסוף הם נסוגים לאָחור ונסים בערבוביה, אלף וחמש מאות חללים מלאו את התעלות. צלצלו, הפעמונים, ואתה, צלצל־השמע, שלח את רינתך העליזה אל חשרת השלג הכבדה!

"אדרבא, שוּבוּ, השתערו־נא! אך לא תעיזו עוד! ושוב שקוּדים הם על המרגמה ועל המחתרת; אך אנו־גם־אנו ידנו רב לנו בחכמת המחתרת: מתחת, מתחת להם! הציתו את הפּתילה! התקבצו ובואו, כי מחזה־שעשועים תחזינה עיניכם! ד' מאות הישפּאמים מוּעפים אל על! זו דרכם אל אש הגיהינום! הו! מחול־הפּלָאים בלחַן הכסף אשר לתרועת פּעמונינו, ברנן־העליזים אשר לצלצלי־השמע שלנו!

“ולא שיערו כלל, כי הנסיך שוקד לספּק לנו כל צרכינו, כי מדי יום ביומו, בדרכים שמוּרוֹת שמירה מעוּלה, באות אלינו עגלות־חורף טעונות תבוּאָה ואבק־שריפה: לנו התבואָה, ולהם אבק־השריפה. איה הם, שש מאות האשכנזים שלהם, שהרגנו והטבענו ביערה של הארלם! איה הם י”א הדגלים אשר לקחנו מהם, ששת כלי־התוֹתח וחמשים השוָרים? חומת־מבצר אחת היתה לנו, ועכשיו שתיים: שהנשים אף הן מקדשות מלחמה, וקינאן עומדת בראש גדודן הנאדם־בגבורה. ¹²⁶ בואו , תליינים, בוֹאוּ , שוֹטטוּ בחוצותינו, ילדינו יקצצו ערקוּבותיכם באוֹלריהם. צלצלו, הפּעמונים! ואתה, צלצל־השמע, שלח את רינוּניך העליזים לתוך חשרת השלג הכבדה!

"אך בגוד־בגד בנו המזל. אניות הגיזים הוּכוּ במימי האגם¹²⁷ הוּכוּ הגדודים, ששלח הנסיך להיות בעזרנו, וגדול, גדול הכפור. ואין מושיע.

“וכבר ששה שבועות עומדים אנו אלף כנגד רבבה. עתה אין לנו ברירה אלא לישא וליתן עם מעַנינוּ. הַיִתרַצֶה דוכס־הדמים הצעיר למו”ם, לאחר שנדר נדר להשמידנו? יקומו־נא כל החיילים וייצאו בכלי־זינם; המה יבקיעו את גדודי האויב, אלא שהנשים עומדים בשערים, בפחדן שמא יניחון לבדן לשמור על העיר. אַל תצלצלו, הפעמונים! אַל תשלח על פּני האויר את רינוניך העליזים, צלצל־השמע!

“הנה ירח סיוָן, ירח יוּני, בא עלינו. החציר נותן ריחו, התבואָה מזדהבת בחמה, צפּרים אומרים שירה. חמישה ירחים רצופים נתייסרנו ברעב, והעיר שרוּיה באבלוּת. הנה נקוּם ונצא כולנו מהארלם, תופשי הארקיבוזין בראש, להבקיע דרך, אחריהם נשים, תינוקות, נושאי־המשׂרה. בחסותוֹ של חיל־הרגלים, השומרים על הפירצה. ופתאום – איגרת! אגרת מאת דוּכס־הדמים הצעיר! ¹²⁸ הבשוֹרת־מוות היא? לא, כי בשורת־חיים היא לכל הנוֹתרים בעיר. הו, החנינה שבאָה בפתע, – ואולי מִרְמָהִ! העוד תרנן, צלצל־השמע אשר לפעמונים? המה נכנסים בשערי העיר.”

נתחפּשו אולנשפיגל, לאמה ונלה בבגדי השכירים האשכנזים, ויחד עמהם – בס"ה שש מאות נפש – נחבּשוּ בבית־הנזירים של חסידי אבגוסטינוס.

“היום ימיתוּנוּ,” – אמר אולנשפיגל בחשאי ללאמה, ובדבּרוֹ אימץ אל חזהו את גופה הנחמד של נלה, שהיה מרעיד מפּחד.

נתאנח לאמה ואמר: “וַי לי, אשתי שלי… לא אזכה לראותה עוד… ואף־על־פּי־כן, שמא תעמוד לנו זכות מדיהם של החיילים האשכנזים ותצילנו ממוות?”

הניד אולנשפיגל בראשו, לרמז שאינו מאמין בנס.

אמר לאמה: “איני שומע את שאוֹן הביזה.”

השיבו אולנשפיגל: “לפי המוסכם, חייבים אנשי־העיר לשלם סך ר”מ אלפים פלורין כופר נפשם ורכושם, מאָה אלף במזומנים במשך י"ב ימים, והשאָר – לאחר ג' חדשים, והנשים נצטוו להסתתר בבתי־היראָה. אין ספק, כי עכשיו יעשו הרג רב. השמעת קול מסמרות של גרדומות בבניינם וקול מַקבוֹת של עמודי־התלייה בתכוּנתם?

אמרה נלה: “הה, כי הגיע קצנו. אני רעבה.”

המיך לאמה את קולו ואמר לאולנשפיגל: “כן; אמר בנו של דוכס־הדמים, כי לכשנתרעב הרבה, נהיה כנוּעים יותר, שעה שיוציאונו למיתה.”

אמרה נלה: “אני רעבה מאוד.”

לעת־ערב באו החיילים והביאו לחם, ככר־ככר לששה אנשים, וסיפרו: “ש' חיילים וואלוֹנים נתלו בשוק. בקרוב יגיע תורכם. סוף הגיז לכלוּלוֹת עם עמוד־התלייה.”

בערבו של מחר חזרו החיילים והביאו ככר־ככר לששה אנשים, וסיפּרו: “ארבעה מטוּבי־העיר נערפו, רמ”ט חיילים נקשרו בחבלים שניים־שניים והוטלו הימה. שמנים יהיו הסרטנים השנה! ואַתם, לא טוֹבוּ פּניכם מיום ז' ביולי, שאַתם שרויים בכאן. אָכן גרגרנים גדולים הם אנשי ארץ־השפלה; אנו ההישפּאמים דיינו בשתי תאנים לפת־ערבית."

השיב אולנשפיגל ואמר: “זהו, איפוא, הטעם שבכל מקום שאתם באים נתבעים אנשי העיר שיאכילוכם ד' פעמים ביום מאכלי בשר, עופות, זבדה, פרי־הגפן ומעשה־מרקחת. זהו, איפוא, הטעם שחָלָב מתבקש לכם לרחיצת רמכיכם, והיין לרחיצת רגליהם.”

בי"ח ביולי אמרה נלה: “רגלי נרטבו… מה זה?”

אמר אולנשפיגל: “דם”.

לעת־ערב חזרו החיילים והביאו לחם, ככר־ככר לששה אנשים, וסיפרו: “במקום שאין החבל מספּיק, באה החרב ועושה את המלאכה. ש' חיילים וכ”ז אזרחים שביקשו לברוח משוטטים עכשיו בדרך לגיהינום וראשם בידיהם."

גם למחר היה הדם מפכפּך ובא לבית־הכמרים; אך החיילים לא להביא לחם באו, אלא לראות את האסורים באוּ; אמרו: “ת”ק הוואלונים, בני אנגלטירה ואנשי שקוטלאנד, שנערפו אתמול, מראה־פניהם היה טוֹב משלכם. מן־הסתם נתרעבתם; אך למי יאתה מיתת רעב יותר מן הגיזים?"

ואכן כולם חיוורים היו, כחושים ורועדים מצינה, ומראיהם כמראה הרפאים.

בט"ז באוגוסט, בשעה החמישית בערב, באו החיילים בקול צחוק גדול ונתנו להם לחם, גבינה ושיכר.

אמר לאמה: “סעודת המוות היא.”

בשעה העשירית באו ד' גדודים; פקדו המפקדים לפתוח את שערי בית־הכמרים, והאסירים נצטווּ לילך ארבעה־ארבעה בטור, ובראשם המכים בתופים ובחלילים, עד שיגיעו למקום מסוים ויעמדו. והיו כמה רחובות אדומים; והם הלכו בדרך העולה לשדה־התליות.

זעיר שם זעיר שם היו האפרים מכוּסים שלוליות של דם; והיה דם על החומות מסביב; עננים־עננים באו העורבים מכל ארבע הרוחות; והיתה החמה מטמנת עצמה בערפל. השמים עדיין בהירים היו, ובמעמקיהם ביצבצו כוכבים רהוּיים, קטנים. פּתאום שמעו יללה של תמרוּרים.

אמרו החיילים: “הללו שזועקים, הם הגיזים הכלוּאים בפורט־פייק מאחורי העיר; נקנסה עליהם מיתת רעב.”

אמרה נלה: גם אני אָמוּת."

והיתה בוכיה.

אמר אולנשפיגל: “האפר מתדפּק על לבי.”

אמר לאמה: (והיה מדבר בשפת פלאנדרן, משום חיילי־המשמר שלא שמעו לשון גאָה זו): “הוֹ, אילו תפשתי לו, לדוכס־הדמים הזה, והייתי כוֹפאוֹ עד שיבלע את כל החבלים, עמודי־התלייה, ספסלי־העינויים, סוסי־העץ, והסדן והמהפֶּכת, בלוֹע והוֹסֵף, עד שיִבָּקע עור בשרו; אילו יכולתי להשקותו, השקוֹת והוסף מן הדם אשר שפך, כדי שכל כפיסי־העץ ועששות הברזל ייצאו מתוך עורו המבוקע ומעיו המקורעים, ואף־על־פי־כן עדיין אין רוחו נופחת בכל אלה, אלא אני תולש את לבו מחזהו ואונסוֹ לאֶכלוֹ חי ומלא רעל, – אוֹ־אז יסתלק סילוק גמור מן העולם הזה ויגיע אל המדוֹר התחתון של התפתה הערוּך, והשטן ילעיטהו מי הזפת הבוֹערה, הלעט והוסף, הלעט והוסף, עד סוף כל הדורות.”

“אמן,” אמרו אולנשפיגל ונלה.

אמרה נלה לאולנשפיגל: “ואינך רואה כלום?”

אמר לה: “לאו!”

אמרה לו: “בפאתי מערב רואה אני חמישה אנשים ושתי נשים יושבים במעגל, אחד מהם לבוש ארגמן, וכתר זהב לראשו: ניכר הוא שהנוֹ ראש לכולם, שכולם קרועים ובלואים, ואני רואה שבעה אחרים, שבאים מפּאתי מזרח, וגם בראשם אחד, לבוש ארגמן, אך בלא כתר, והם משתערים על הבאים מן המערב. והם נלחמים עמהם בעננים. אך שוב איני רואָה כלום.”

אמר אולנשפיגל: “השבעה…”

אמרה נלה: "בקרבתנו, בין העפאים, שומעת אני קול חרישי כהבל־פה לאמור:

בָּאֵשׁ וּבַחֶרֶב

בַּקְּרָב וּבַמָּוֶת

חַפֵּשׂ!

בְּטֶבַח וָהֶרֶג

בְּדָם וּבְדֶמַע

מְצָא!

אמר אולנשפיגל: “לא אנו, כי אחרים יבואו ויגאלו את ארץ־פלאנדרן. הלילה משחיר והולך, החיילים מדליקים אבוקות, אנו קרובים לשדה־התליות. הה, רעייתי היקרה, למה הלכת אחרי. ואינך שומעת כלום, נלה?”

אמרה לו: “כן, רעש כלי־מלחמה בשדות הדגן. ושם, מעל לתלולית הזאת, המגביהה מעל לדרך שאנו הולכים בה, התראה, איך מבהיקה בבוּאַת הלפּידים המצוּלהבת על גבי הפּלדה? רואה אני את נקודות־האש אשר לפתילת הארקיבוזין. הנרדמו שומרינו, או הוּכוּ בעוָרוֹן? התשמע קול נפץ כרעם בגלגל? התראה, איך נופלים ההישפּאמים, שפּלחוּם כדורי־השריפה? התשמע: “יחי הגיז!” בסערה עולים הם במשעול, וכידוניהם לפניהם; בקרדומות נטויים יורדים הם במורד התלוּלית. יחי הגיז!”

אמרה נלה: “ראה: הנה חיילים, שנותנים לנו כלי־זין. קח, לאמה! קח, אהובי! יחי הגיז!”

וקראו כל קהל השבויים ואמרו:

“יחי הגיז!”

ואמרה נלה: “בלא הפוּגות יורים הארקיבוזין; וכזבובים קטוּלים נופלים ההישפּאמים ואוֹר הלפּידים מאירם בנוֹפלם. יחי הגיז!”

וקראוּ גדוד־המוֹשיעים ואמרו:

“יחי הגיז!”

וקראו אולנשפיגל והשבויים: “יחי הגיז! ההישפּאמים במעגל של אש. מוות! מוות! איש מהם אַל ייצא חי! מוות! בלא חמלה! אין רחמים במלחמה! ועכשיו נצוֹר נא את צרורותינו ונחוּשה לאנקהייזן. מי לקח מבגדי האריגין והשיראין של התליינים? מי לקח מכלי־זינם?”

וקראו השבויים ואמרו: “כולנו! כולנו! יחי הגיז!”

אמרו ועשו. והיו מפליגים באניה לאנקהייזן; והאשכנזים, שניצלו עמהם יחד, נשתקעו שם לשמור על העיר.

ושוב מצאו לאמה, נלה ואולנשפיגל את אניותיהם.

ושוב הם שרים בים הגדול:

“יחי הגיז!”

והיו משוטטים ארוכות־וקצרות במבוֹא הים של פליסינגן.

יג.    🔗

כאן חזרה דעתו של לאמה ונתבסמה עליו. בנפש חפצה היה יורד מן הספינה אל היבשה וצד שוָרים, כבשים ועופות, כדרך שצדים ארנבות, איילים וגבתוֹנים.

ולא לבדוֹ עסק בציד־המזונות הזה. אשרי עין ראתה את הציידים בשובם מצידם, ובראשם לאמה: מוֹשכים בקרניים את הבהמה הגסה ומחַמרים אחרי הבהמה הדקה, פּוקמים בזמורה סיעות של אוָזים ונושאים בקצות כּדוּמֵיהם תרנגולות, פרגיות, תרנגולים מסוֹרסים, – אף־על־פי שכל אלה בחזקת איסור היו.

ויהיה משתה באניות כיד המלך.

ולאמה מפטיר ואומר: "ריח הרוֹטב עולה השמימה ומענג נפשם של שרפים ומלאכים, האומרים זה לזה: “לא בא כבוֹשם הזה, שוּפרא דשוּפרא!”

עודם משוֹטטים במבוא־הים, וצי־סוֹחר בא מליסאבוֹן, וקברניטו לא ידע, שכבר פליסינגן כבושה בידי הגיזים. גזרו עליו להטיל עוגן, וכיתרוהו מד' רוחותיו “יחי הגיז!” תופים וחלילים מזעיקים ללכד האניות, שקורין אַבוֹרדאז'. ובידי הסוחרים כלי־תותח, כידונים, קרדומות, קני־שריפה.

כדורי־אש וכדורי־נפץ ניתכים מאניות הגיזים. מצטופפים תופשי הארקיבוזין מאחוֹרי מחסה של עץ מסביב לתורן הגדול, יורים בלא־חשש סכנה לעצמם, ולא יחטיאו המטרה: הסוחרים נקטלים כזבובים.

קרא אולנשפיגל אל לאמה ואל נלה ואמר: “קדימה! קדימה! הנה נכאות ודברי־חפֵץ, מעדנים ומגדים, צוּקר, אגוֹז־הבוֹשם שקוֹרין מוּשקאט, קרנפול, זנגביל וריאלין ודוקאטין מתנוצצים. מטבעות של זהב, למעלה מת”ק אלפים. ההישפּאמים ישלמו את יציאות המלחמה. שתו, ריעים! נשיר נא את תפילת־המיסה, נוסח הגיזים, הלא היא: המלחמה."

והיו אולנשפיגל ולאמה מזנקים ממקום למקום כאריוֹת, ונלה מכה בחליל מאחורי מחסה של עץ.

כל הצי נלכד.

ספרו את ההרוגים ומצאו, שנהרגו אלף הישפּאמים וג' מאות גיזים, ובתוכם שר־המבשלים של אניית־השיט “בריל”.

ביקש אולנשפיגל רשוּת לישא את דברו אל טרלונג והמלחים, ונתרַצָה לו טרלונג.

עמד אולנשפיגל ואמר:

“אדוני הקברניט, ואתם אחי ורעי! הנה זכינו לקבל בירושה תבלין משובחים בשפע, והרי לפניכם לאמה, הבטנוּני הטוב והמיטיב, הסובר כי המנוח העלוב, זכר טבּח לברכה, לא היה חכם מופלג במעשי קדירה. נמַנהוּ־נא במקומו של המנוח, והוא יאכילכם מיני תבשילין של מַעלָה ומיני מרקים של גן־עדן.”

ענו טרלונג ושאָר כל הניצבים ואמרו: “אדרבא, יהא לאמה שר־המבשלים של האניה, ובידו יוּפקד תרוד־העץ הגדול, לְקַפּוֹת את כל הרוטבין.”

אמר לאמה: אדוני הקברניט, אחי ורעי! עיניכם הרואות, שאני בוכה מריבוּי השמחה, לפי שקטוֹנתי מן הכבוד הגדול הזה. על כל פּנים, מאחר שהוֹאַלתם להזדקק למָכוּת־עֶרכי, הריני מוכן ומזומן לקבל עלי את עוֹל המצווֹת הנעלוֹת של אלוּף תורת המיבשל באניה “בריל” רבת־התהילה, אך בשפל־ברך אבקש מכם ליתן לי מסמכוּתו של שליט בלי־מצרים בחדר־המבשלים, באופן ששר המבשלים שלכם, ר“ל אני עבדכם, – יהיו לו הזכות, המשפט והשלטון למנוע כל אדם, יהיה אשר יהיה, לאכול את מנת זולתו.”

הריעו טרלונג ושאָר כל הניצבים ואמרו: “יחי לאמה! לך הזכות, לך המשפּט, לך השלטון!”

ולאמה השיב ואמר: “ועוד עמי בקשה אחת אשר אַרהיב עוז בנפשי לשטחה לפניכם ברוח נמוכה. כי הנה שמֵן אני וגדול וחסוֹן, רוֵחה ועמוּקה כרסי, רחבה ועמוקה איצטומכא שלי; אשתי העלובה (מי יתן וישיבנה לי האלוהים!) למוּדה הייתה ליתן לי מנה אחת אפּיים. אנא, עשו גם אַתם את החסד הזה עמדי.”

נענו טרלונג, אולנשפיגל וכל המלחים ואמרו: “לאמה, מנה אחת אפּיים תקבל!”

ולאמה, שנתחדשה עליו עצבוּתוֹ לפתע, אמר: “אשתי! יפתי המתוּקה! אם יש לי תנחומין בחסרוֹנך, הלא אך במלאכתי, אשר תזכירני את זכר מיבשליך השמימיים במעוֹננוּ הנחמד והנעים.”

אמר אולנשפיגל: “בני! דין הוא שתישבע, הביאוּ תרוָד גדול של עץ ודוּד גדול של נחושת.”

קרא לאמה ואמר: “בשם האלוהים, אשר לעזרתו איחל, נשבעתי שבועת־אמונים לאדוננו הנסיך לבית אוראן, המכוּנה השתקן, המושל מטעם המלך במדינת הולאנד וזילאנד, וכן האדון דה לומה, האדמיראל הגדול והנורא, המושל בגאוּת הים והמפקד על ציינוּ רב־התהילה, ולאדון טרלונג המשנה־לאדמיראל וקברניטה של האניה “בריל”; נשבעתי לשקוד על בשר הבהמה והעוף, שעתיד מזלנו לזַמֵן לנו לטובה, ולהתקינוֹ לסעודה במיטב כוחותי הדלים, ההלכות והמנהגות אשר הנחילונו רבּי המבשלים הקדמונים, שחיברו ספרים מצוּינים ומצוּירים בחכמת המיבשל הרבה; נשבעתי לזוּן את האדון טרלונג הנ”ל ואת שלישו, ידידי אולנשפיגל, וכן את כולכם, ראש החוֹבלים שקוֹרין בוֹטסמאן, ותופש־ההגה, והמשגיח, והחוֹבלים והחיילים והרגָמים ושר־המַשקים והצוּערים, ונער הקברניט, ורופא־החולים, והבעל־תוקע, והמלחים וכל כיו“ב. אם יהא צלי־הקדירה נא, והעופות בלתי מבושלים כל־צרכם, אם יהא ריח נודף מן המרק ומַכּחיש את כוח־העיכוּל, אם לא יפתכם ריח הרוטב לפרוץ (ברשותי ומדעתי!) לחדר־המבשלים, אם לא אַשׂכיל לבשׂם את דעתכם ולעַגֵל את פּניכם, – מיד אצא בדימוּס מכהוּנתי הרמה ואהיה בעינַי פסוּל להוסיף ולשמש בכתר הרקחוּת והטבּחות, כן יעשה וכן יוסיף לי אלוהים בָּזֶה וּבַבָּא.”

קראו כולם ואמרו: “יחי טבּח־הראש! אלוף המַטעמים, מלך־מלכי התבשילין! בכל אחד־בשבת יקבל מנה אחת שלשתיים!”

ולאמה נתמנה שר־המבשלים באניה “בריל”, וברתוֹח המרק הריחני בסירים ניצב עוֹטה־גאוֹן בפתח חדר־המבשלים, ובידו תרוַד־העץ הגדול, כשרביט זה שבידי־המלך.

ובכל אחד־בשבת היה מקבל את מנתו המשולשת.

וכל פּעם שהיו הגיזים עומדים בקשרי־מלחמה עם השונא, היה לאמה מרוּצה לשכוֹן כבוֹד בבית היוצר של הרוטבין, ואף־על־פּי־כן יוצא פּעם בפעם אל הסיפון לירות כמה כדורי שריפה מן הארקבוז שבידו, אלא שמיד היה חוזר לחדר־מבשליו לשקוד שם על הרוֹטבין שלו.

וכך היה משמש בשני כתרים, שהיה טבּח נאמן וחייל חרוץ ונתחבב על הבריות, אף־על־פי שלא נתן לשוּם אדם דריסת־רגל בחדר־מבשליו. כי מיד היה יוצא מכליו ומסַייף בלא רחמים בתרוַד־העץ שבידו.

מכאן ואילך נתקרא בשם גוּר־אריה־לאמה.

יד.    🔗

בים ובמימי השלדה, בשמש ובגשם, בשלג ובברד, בּקיץ ובחורף מפליגות אניות הגיזים.

כל המפרשים מוּרמים אל על, ודמיונם כברבורים, הברבורים הלבנים אשר לגאולה.

הלוֹבן הוא הדרוֹר, התכלת היא הגאוּלה, והתְרוֹג הוא הנסיך לבית אוֹראן, – הנהו דגלן של האניות העוֹטוֹת־גאון.

כל המפרשים אל על! כל המפרשים אל על! ככה מפליגות האניות הנאדרות־בגבורה. רצי־מים טופחים עליהן, גלים מטפּיחים אותן בקצפּם.

הן מפליגות, הן נישאות, הן טסות על פני הנהר, חיש־מהרה כעננים ברוּח צפוֹנית, אלו ספינות הגיזים העוטות גאון, ומפרשיהן מוּטים המימה. התשמעו איך חרטומן בוקע את הגלים? אלוהי בני החורין! יחי הגיז!

אניות־תרניים, אניות־שיִט, בוּרניות, אסדות, חיש־קל כרוח הרת־סער, כעב־ענן הרת־ברק – יחי הגיז!

ספינות־משוט, סירות רחבות־תחתית מחליקות על פּני הנהר. גלים שנחצו בקוֹערן נאנקים בנסען כנגד הזרם, ועל חרטומן – לועו הקטלני של הנחש האָרוך, שקורין קולוורין, – יחי הגיז!

כל המפרשים אל על! כל המפרשים אל על! ככה מפליגות האניות הנאדרות־בגבורה! רצי־המים טופחים עליהן, הגלים מטפּיחים אותן בקצפּם.

ביום ובלילה, בגשם, בשלג ובברד מפליגות הן! כריסטוס מחייך אליהן בענן, בשמש ובכוכבים, – “יחי הגיז!”

טו.    🔗

ובשוֹרת נצחונותיהם הגיעה עד מלך הדמים. וכבר היה מלאך־המוות מכרסם את התליין ואת גופו הרוחש רימה ותולעה. בַעֲליבוּת יתירה ובשנאת־הבריות היה משוטט בפרוזדורי הפלטרין שבוַאליאדוליד, שוּט ושׂרך את רגליו הנפוחות ואת שוֹקיו הכבדים, משל יצוּקי פּלדה היו. מעודו לא שׁר זה העריץ האכזרי; בעלות עמוד־השחר, לא היה מחייך, ובהציף השמש את ארצות ממלכתוֹ בבת־צחוק של הקב"ה, כביכול, לא רחש לבו גיל.

והיפּוכו באולנשפיגל, לאמה ונלה, שאָמרו שירה כצפּרים והיו משליכים מנגד את בשרם (אִם בלאמה ואולנשפיגל הכתוּב מדבר) ואת עדנת העוֹר (אם הכוָנה לנלה) ועל כל מוקד ומוקד שכיבוּהוּ הגיזים, היו שמחים יותר משמחת המלך השחור למראה עיר שלימה שהיתה למאכוֹלת אש.

בימים ההם הדיח ויליאם השתקן, הנסיך לבית אוראן, את האדון לומה דה לא מארק מכהונתו כאדמיראל מחמת אכזריותו היתירה, ובמקומו מינה את בָאובֶן אוואוסטן ווֹרסט. וכן נתן דעתו על מתן שכר לאיכרים במחיר התבואָה שנטלו מהם הגיזים, על מתן פיצוי להם על המסים ומתן זכות לאנשי דת רומי, כלכל שאָר מאמינים, לעבוד את אלוהיהם באין אונס ובאין מפריע.¹²⁹

טז.    🔗

בזיוה של חמה וזוהר הגלים, היו חלילים מחללים בּאניות הגיזים, עוֹגֵב העוּגב ומבַקבֵק הבקבוק, מקשקשים גביעים ומבהיק ברזילַם של כלי־הזין.

קרא אולנשפיגל ואמר: “האָח! הכוּ בתוף־התהילה, בצלצלי־התרועה הריעו! יחי הגיז! הוכרעה ארץ הישפּמיא, מוּגר לארץ העטלף המעלע דם, הוא הערפּד ימ”ש. כי לנו הים. כי נלכדה בריל. לנו כל גלילות־החוף, למן ניופורט, דרך אוֹשׂטנדה, בלאנקונברגה, איי זילאנד, שפך השלדה והמאאס והריינוס, ועד גלדרן. שלנו הם טסל, וילאנד, טרסבלינג, אמילאנד, רוֹטוּם, בוֹרחוּם. יחי הגיז!

"שלנו הם דלפט ודוֹרדרכט. תקוַת־השני היא אשר לאבקת השריפה; האלוהים אוחז בידו את הפּתילה. התליינים נטשו את רוטרדאם. וחופש האמונות והדעות נמשל לאַריה, שתפשׂ במלתעות צדקוֹ וצפּרניו את האיפרכיא זיטפַן, את הערים דויטיכם, דוֹשׂבּוּרג, גוֹאוֹר, אוֹלדנזל, ובוולניר – האטם, אלבורג והארדרווייק. יחי הגיז!

"חזיז הוא, רעם הוא; כבר כבשנו את קאמפן, את צווֹל, את האסל, את שטיינוויק, וכן את אודיוואטר, את גאוּלדא ואת ליידן. יחי הגיז!

"שלנו הם ביוּרן ואנקהייזן! עדיין לא לכדנו את אמשטרדם, את שואונטהובן ומילדפּוּרק, – אך המאריכים את רוחם סופם שכובשים את הכל. יחי הגיז!

"הבה־נא נשתה מיין הישפּמיא! ממזרקי היין שבהם שתו התליינים את דמי טרפּם! דרך זידרזה, על פּני נהרות, פּלגים ותעלות. בידינו הולאנד הצפונית, הולאנד הדרומית וזילאנד; ועוד נכבוש את פריזלאנד המזרחית והמערבית, ועתידה בריל להיות מקלט לאניותינו, קן־טיפּוחים לגאולתנו. יחי הגיז!

"שמעו את קול הנקם, הנישא בפלאנדרן, ארץ אבותינו! יחוּשלוּ כלי־הזין! ימוֹרטוּ החרבות! הכל זע, הכל מרטט, כמיתרי הכינור במַשב הים, מַשּב הנשמות היוצאות מן הקברים, מן המוקדות, מגוויותיהם העקובות מדם של הרוגי־מלכות. הכל זע, – הנגאוּ, בראבאנט, לוקשמבורג, לימבוּרג, נאמוּר, לייז', העיר החפשיה. הכל מפּרכס. הדם תוסס ומפרה. הִבְשיל היבול למגל הקוצרים, – יחי הגיז!

"בידינוZee ־Nord, ים־הצפון רחב־הידיים. לנו – כלי־התותח המשובחים, האניות העוטות־גאון. לנו גדודי־העוז של יורדי־הים האימתנים: קבצנים, נעים־ונדים, כמרים נוֹשקי־נשק, אצילים, אזרחים ואומנים, הבורחים מחמת המציק. עמנו כל שוחרי הדרור. יחי הגיז!

“מלך־הדמים פיליפ, איךְ? אלבא, איךָ? אתה מגדף ומחלל שם־שמים, ולראשך מגבעת־הקודש, מתנת האב הקדוש¹³⁰. הכו בתופי השמחה! יחי הגיז! הבו יין!”

יז.    🔗

נכנס כסליו, ירח הזאבים, הוא דצמבר. גשם של זעף ירד כמחטים, ונעשו המים חידודין־חידודין. הגיזים שוטטו במבוא־הים של זידרזה. בקול־שופר הזעיק האָדון האדמיראל אל אנייתו את קברניטי אנית־התרניים וספינות־השיִט, ואולנשפיגל בתוכם.

פתח ואמר תחילה לאולנשפיגל: “ביקש הנסיך להחזיק לך טובה על מעשיך הנאמנים וזכויותיך הרבות, והרי הוא ממנה אותך להיות קברניטה של האניה “בריל”, והרי לפניך כתב ההתמַנוּת על גבי יריעת־קלף.”

אמר אולנשפיגל: “תודות מאליפות לאדוני האדמיראל, בכל מאמצי כוחי הדל אשתדל להיות ראש לאניתי, ובראשוּתי זו אקוה, בעזרת השם, לרוֹשש את הישפּמיא ולשוּפנה ראש, בכרתי ממנה את פלאנדרן ואת הולאנד.”

אמר לו האדמיראל: “טוב ויפה!” ופנה אל שאָר כל הניצבים ואמר: “ועכשיו רצוני להודיעכם, שאנשי אמשטרדם הקאתולית אומרים לשים מצוֹר על אנקהייזן; עדיין לא יצאו מתעלת אִיסק; הבה נשוטט לפניהם, כדי לכלאָם שם, והַכוּ בכל אניה שתגַלה בזידרזה את שִלדָתָה העריצה.”

אמרו: “כְכְבָרה נעשנה! יחי הגיז!”

חזר אולנשפיגל אל אניתו ופקד על מלחיו וחייליו להתכנס על גבי הסיפּון והודיעם את מצוַת האדמיראל.

אמרו: “כנפיים לנו, הלא הם מפרשינו; נעלי חורף לנו, הלא הוא קוֹער אניתנו; זרוֹעוֹת־ענקים לנו, הלא הם הכּדוּמים, המשמשים ללֶכֶד אניות. יחי הגיז!”

יצא הצי והיה משוטט בים כשיעור מיל אחת מאמשטרדם, ולא יכלה שום ספינה להכנס או לצאת.

למחר החמישית פּסק הגשם, ומשהבהירו השמים, היתה הרוח מנַשבת ביתר עזוּת. אנשי אמשטרדם לא נעו ולא זעו.

פתאום ראָה אולנשפיגל את לאמה, שהוא רץ ועולה בגרם־המעלות, מנפנף בתרוַד־העץ שבידו ורודף אחרי ה“טרוקסמן” של האניה, היינו, המתורגמן, והוא בחור שלשונו מזורזת בשפת צרפת ושפת פלאנדרן, אך שבעתיים מזורז פיו בעסקי אכילה ושתייה.

קרא לאמה ואמר לו: “מנוּוָל! כסבור אתה, שתהא הרשוּת נתונה לך לזלול ממעשי־קדירות שלי קודם זמנם, ואין דין ואין דיין? עלה לראש־התורן וראֵה, אם אין כל תכוּנה באניות אמשטרדם, שמכל מקום על־ידי כך אתה עושה איזו מצוָה!”

אמר לו: “ושכר־מצוָה מהו?”

אמר לו: “כסבוּר אה ששכר־בטלה יוּתן לך ולחם־עצלות אתה אוכל? אִי לך, מנוּוָל! אם אינך מטפּס תיכף־ומיד, הריני קוֹנס עליך מלקות, והצרפתית שלך לא תושיעך.”

אמר המתורגמן: “לשון משוּבח הוא, שפת האהבה והמלחמה!”

מיד טיפס ועלה לראש־התורן.

שאלוֹ לאמה: “ובכן, עצלן?”

השיב המתורגמן: “איני רואה כלום, לא בעיר, ולא באניות.”

וברדתוֹ, הוסיף: “ועכשיו הבה לי שכרי.”

אמר לאמה: “אשר גנבת יהיה שלך אך טבען של גניבות שאינן מחזיקות ברכה לבעליהן, וסופך שאַתה אוכל ומקיא.”

חזר המתורגמן ועלה לראש־התורן, ופתאום קרא בקול: “לאמה, לאמה, גנב נכנס לחדר־המבשלים.”

אמר לאמר: “המפתח של חדר־המבשלים בכיס פונדתי הוא.”

נצטודד אולנשפיגל עם לאמה ואמר לו: “בני, חוששני מפּני שלוָה יתירה זו של אמשטרדם, מזימה חורשים הם.”

אמר לאמה: “כן סברתי גם אני, המים נקרשו בכדים שבאָרון, העופות נתקשוּ כעץ, הנקניקין נתכסוּ כפוֹר לבן, החמאָה הקשיחה כאבן, השֶמֶן לבן כשלג, המלח יבש כחוֹל ביום של חמה.”

אמר אולנשפיגל: “סימן לקרירה גדולה שמתרגשת לבוא. הם יבואו בשפעת קלגסים וישתערו עלינו בכלי־תותח.”

מיד הלך אל אנית האדמיראל וסח לו כל חששותיו.

אמר האדמיראל: “הרוח נושבת מצד אנגלטירה, שלג ירד, וכפור לא יהיה. חזור לאניתך.”

ואולנשפיגל חזר.

בלילה ירד שלג רב; אך עד־מהרה נשבה ובאָה רוח מנורבגן, והים נקרש והיה כרצפּה שאתה מהלך עליה, והאדמיראל ראָה את כל אלה.

ביראָתו, שאנשי אמשטרדם יבואו על פּני הקרח להעלות את הספינות באש, פּקד על החיילים להכין איש את נעלי־חרפּוֹ, על כל צרה שלא תבוא. שיהא הכרח לאסור מלמה מחוץ לספינות; ועל הרגמים אשר על כלי הברזל והברזל־היצוּק – להכין ערימות של כדורי־נפץ על יד הכַּנוֹת ולהחזיק בלי הפוגות פּתילות דולקות.

אך אנשי אמשטרדם שהו מלבוֹא.

וכך ז' ימים רצופים.

במוצאי היום השמיני פּקד אולנשפיגל לערוך כּרה נאָה בשביל המלחים והחיילים, כדי שתהא להם תריס בפני הרוח העזה.

אמר לאמר: “לא נשתייר דבר, מלבד הפּכסמים והשיכר הקלוקל.”

אמרו: “יחי הגיז! תהא זו כרה של תענית, עד שתגיע שעת הקרב.”

אמר לאמה: “לא בקרוב תגיע. כי אמנם בוא־יבואו אנשי אמשטרדם להעלות באש את ספינותינו, אך לא הלילה, שתחילה יתלקטו מסביב למדורה לשתות כמה כוסות יין־הרתח עם צוּקר של מאדיירה (יהי רצון ונזכה גם אנו בכיו"ב!), לאחר־מכן יגלגלו עד חצות־הלילה שיחת־חוּלין ביישוּב־הדעת ואוֹרך־רוח, וכוסותיהם בידיהם, ובדעה אחת יסכימו ויחליטו, שאפשר להסכים ולהחליט מחר, אם ישתערו עלינו בשבוע הבא, ואם לא. למחר, כשישוּבו לשתות מיין־הרתח עם צוּקר של מאדיירה (יהי רצון שנזכה גם אנו בכיו"ב!), יחליטו בשנית, מתוך יישוב־הדעת ואורך־רוח, וכוסותיהם בידיהם, שעליהם לשוב ולהתכנס מחר, כדי לבדוק, אם יפה כוחו של הקרח לטעון עליו שפעת־קלגסים, או לא. ואת מלאכת הבדיקה יעשו תלמידי־חכמים, שיעלו את חוַת־דעתם בקולמוס על גבי הקלף. ומשיקבלו את מגילת הקלף, כתובה וחתומה, יתחוור להם, שהקרח חצי אמה עוֹביוֹ, וכוחו יפה לטעון כמה מאות אנשים עם כלי־תותח ובליסטראות. לאחר מכן ישובו לעֵצה, וביישוב־הדעת ובאורך־רוח, וכוסות של יין־רתח בידיהם, ישקלו בדעתם, אם ראוי להם, שישתערו על אניותינו ולא יעלון באש, מכוח האוצרות שלקחנו מידי אנשי ליסאבון. ויהיו מהססים ואובדי־עצות, ומכל מקום יחליטו, שמ הראוי ללכוד את ספינותינו ולא להעלותן באש, אף־על־פי שעל ידי־כך הם מעוולים אותנו עוולה גדולה.”

אמר אולנשפיגל: “יפה דרשת, ואף־על־פּי־כן! וכי אינך רואה אוֹרוֹת שנדלקים שם בעיר ואנשים שמתרוצצים ברב תכונה, ופנסים בידיהם?”

אמר לאמה: “מגודל הקוֹר.”

ונאנח והוסיף: “הכל נֶאכל. לא בשר־בקר, לא בשר־חזיר, ולא בשר־עופות, ולא יין, אללי, לא שיכר משוּבח, – לא כלום, חוץ מלחם־נקוּדים ושיכר־קלוקל. כל האוהב אותי, אחרַי!”

אמר אולנשפיגל: “לאָן אתה הולך, אין איש רשאי לרדת מן הספינה.”

אמר לאמה: “בני, קברניט ומצוה הנך עתה לספינתנו, ולא אלך' אם לא תתן לי רשיון; אך תן דעתך להבין: שלשום אכלנו את הנקניק האחרון, ובשעת חירום זו הכירים שבחדר־המבשלים שמש־נדבות הוא לרעים וידידים. מי לא ישתוקק כאן לשאוף אל קרבו את ריח הרוֹטב, להתבסם מקטוֹרת הבשמים אשר ליין השמימי, שנברא מפּרחי השמחה: עליצות וצחוק ודרישת־טוב לכל הנברא בצלם. על־כן, אישי הקברניט ורעי כאח לי, אערוב את לבי לומר לך: “שָחָה נפשי לעפר, לפי שאיני אוכל כלום; לפי שאני, שרודף־שלום אני מטבע ברייתי ואיני קוטל ברצון אלא אוָזה ענוגה, תרנגולת פּטומה, תרנגולת־הודו דשנה, – כרוּך אחריך במערכות קרב וכל מיני הרפתקין. ראה נא את האוֹרוֹת שבחצר הכפרית ההיא, המופלגת בעשירוּת, בבהמה גסה ובהמה דקה. היודע אתה, מי הוא בעל החצר? הלא הוא הספן מפריזלאנד, שבגד באָדון דאנדלו והביא לאנקהייזן, בעודה בידי אַלבא, י”ח אבירים וידידים אוּמללים, שנערפו בעטיו בשוּק־הסוּסים שבבריסל. בוגד זה, סלוֹסה שמו, קיבל מידי הדוכס ב' אלפים פלורינין בשכר בגידתו. בכסף־התועבה הזה קנה את החצר ההיא, אשר עיניך רואות אותה, ואת הבקר והקרקעות שמסביב, ופרים ותנובתם יעשירוהו עתה.”

אמר אולנשפיגל: “האפר מתדפּק על לבי. שעת הנקמה הגיעה.”

אמר לאמר: “וכן שעת האכילה. תן לי עשרים בחורים, חיילים ומלחים אמיצי־לב, ואני שוֹבה את הבוגד.”

אמר אולנשפיגל: “ואני הולך בראשם. האוהב את הצדק, ילך אחרי! לא, לא כולכם, אחי רעי, דייני בעשרים איש; כי מי ישמור על הספינה? הטילו פייסין. ובכן עשרים? בואו ונלכה. יפה נפל הפּוּר. נעלו את נעלי־החורף והחליקו אל מול פני נוֹגה הנוצץ מעל לחצרו של הבוגד.”

"בואו, ולאור הכוכב הבהיר, החליקו ורוצו, אַתם העשרים, וקרדומכם על כתפכם!

"הרוח שורק ומרדף לפניו סוּפות שלג לבנות על גבי הקרח; בואו, אמיצי הלב!

"אַל תשירו, אַל תסיחו; במישרים ובשתיקה לכו לקראת הכוכב; רק נעלי־חָרפּכם יחריקו על גבי הקרח.

"הנופל, נופל וקם. אנו קרבים ובאים אל החוף. לא איש על פּני השלג הלבן, ולא עוף באויר של כפור: חלצו את נעלי־החורף!

“רגלינו דרכו על היבשה. הנה האפרים! חזרו ונעלו את נעלי־חרפּכם. בעצירת נשימה סוֹבבנו את החצר.”

דפק אולנשפיגל על הדלת. כלבים נבחו. חזר ודפק. חלון נפתח, ובעל־הבית הוציא ראשו ושאל:

“מי אתה?”

אותה שעה לא ראָה אלא את אולנשפיגל לבדו, השאָר מסותרים היו מאחורי בית־הכביסה.

השיבוֹ אולנשפיגל ואמר: “האדון דה בוסוּ ציוה, שתבוא אליו מיד לאמשטרדם.”

ירד הלה בגרם־המעלות, פּתח את הדלת ושאל: “ואיה תעודת המעבר?”

“הנה,” אמר אולנשפיגל והצביע כלפּי עשרים הגיזים, שפּרצו אחריו בפתח־הדלת והרסו פּנימה.

אמר אולנשפיגל: “אתה הסַפן סלוֹסה, הבוגד, שמָשך למקום־מארב את האדונים דאנדלו, באטנבורג ועוד. איה הכסף, שקיבלת בשכר דמי אחיך?”

אמר הלה: "אתם גיזים, סלחו לי, עשיתי ולא ידעתי מה עשיתי. עכשיו אין לי כסף, את הכל אתן לכם.

אמר לאמר: “חושך; הב לנו נרות, אם של חלב, ואם של שעוה.”

אמר בעל־הבית: “הנה שם תלויים צרורות של נרות־חלב.”

הדליקו נר, ואחד הגיזים, שעמד ליד האח, אמר: “הצינה מרובה. נבעיר נא אש. הנה אלה יפים להסקה,” – והורה על העציצים, שמעדו על גבי האיצטבא, וצמחיהם יבשים. אחז בגבעולו של אחד מהם וניערו, מיד נפל העציץ, ודוקאטין, פלורינין וריאלין נידרדרו מתוכו.

“הנה הזוזים!” – אמר הלה, והצביע כלפי שאר העציצים.

אכן, חיטטו בהם ומצאו עשרת אלפים פלורינין.

והיה בעל־הבית רואה ובוכה ומצעק בקול גדול.

לשמע הצעקה באו במרוצה העבדים והשפחות בכותונת לעורם. האנשים, שביקשו לעמוד לימין אדוניהם, נאסרו בחבלים, והנשים, כל שכן הצעירות שבהן, נכלמו ונסתתרו מאחורי האנשים.

יצא לאמה ואמר: “בוֹגד! אַיה מפתחות המרתף, האורווֹת, הרפתים והדירים?”

אמר בעל־הבית: “ליסטים מנוּוָלים, תפּח רוחכם על עץ התלייה!”

אמר אולנשפיגל: “יום־הדין בא. תן את המפתחות!”

נתן בעל־הבית את המפתחות ואמר: “האלוהים יִקוֹם את נקמתי!”

הריקו הגיזים את החצר וחזרו והחליקו בנעלי־חרפּם אל הספינות אלה משכנות־הדרור הקלים.

ולאמה, שהיה מדריכם, אמר:

“הנני שר־המבשלים של הספינה, משכוּ את הגררות הנאות, הטעונות יין ושיכר; דפקו בסוסים, בשוָרים, בחזירים, בכבשים, נהגוּם או משכוּ בקרניהם של צאן ובקר, שאומרים את שירתם כדרך הטבע. היוֹנים מַהגות בסליהן, התרנגולים המסורסים, שנתפּטמו בלחם, יושבים מפוחדים בתוך כלובי־העץ שאין בהם מקום לנוע. אני הוא שר־המבשלים, הקרח חורק תחת פּלדתן של נעלי־החורף. הנה באנו אל הספינה. מחר ירוֹנן ויזוּלל בחדר־המבשלים! שלשלו את גלגלי־התנופה. חגרו את הסוסים, הפּרות, השוָרים. אשרי עין ראתה אותם תלויים ככה, חגוּרי־בטן. מחר יהיו לשונותיהם פשוטות בתבשילי־המשמנים. בגלגלי־התנופה יעלום אל הספינה. הנה־הנן הצלעות הראויות להתכבד! הטילו בערימה אל תחתיתה של האניה תרנגולות, אוָזים, תרנגוֹלים מסורסים. ומי ימלוק את ראשיהם? שר־המבשלים אשר לספינה – הוא ימלוֹק! הדלת נעוּלה, והמפתח הנה הוא בכיסי. הַלְלוּ שם ה' בחדר־המבשלים. יחי הגיז!”

מיד פנה אולנשפיגל אל אנית האדמיראל והוביל עמו את דיריק סלוסה ושאר שבויים, שהיו מתאנחים ובוכים מפחד התלייה.

לקול הרעש בא האדון וורסט. ראה את אולנשפיגל ואת בני־לוויתו, המוארים באש לפידים אדומה, ושאל: “מה לך כאן?”

השיב אולנשפיגל:

“הלילה לקחנו בשביה את הבוגד דיריק סלוסה, שהולך שולל י”ח מאנ“ש והביאם למקום מארב; השאר – כולם עבדים ושפחות חפים מפשע.”

נתן לאדמיראל את צרור־הכסף ואמר: “הנה הזוּזים אשר יזוזו מכיסו של זה אל כיסנו שלנו, פלוֹרָה נאה של פלורינין, שנִתְפְלורְרָה בתוך עציציו של בוגד זה. סך־הכל עשרת אלפים.”

אמר לו האדון וורסט:

“לא כדין עשיתם ברדתכם מן האניות, אך זכות ההצלחה עומדת לכם, ועוונכם מחוּל. השבויים וכן צרור־הכסף ברוכים יהיו, וכן אתם, שעל פי משפטי יורדי־הימים ומנהגיהם מגיע לכם שליש המלקוח, השליש השני קודש יהיה לצרכי הצי, והשלישי – למעלת כבוד הנסיך לבית אוֹראן. ואת הבוגד תלוּ תיכף ומיד.”

עשו הגיזים כמצות האדון וורסט, בקעו בקיע בקרח והטילו בו את גוויית דיריק סלוסה.

והאדון וורסט אמר: “וכי עלו עשבים מסביב לאניות, שאני שומע קרקורן של תרנגולות ופעייה של כבשים וגעייה של שוָרים?”

אמר אולנשפיגל: "שבוּיי־גרגרת הם לנו, ואת דמי הכּופר ישלמו בתבשילין. את מיטב הנתחים יקבל האדון האדמיראל. ואלה העבדים עם השפחות, אשר יש בתוכן כמה ריבות נאות־למראה, יחזרו עמי אל אניתי.

וכן עשה, ושם דרש לפניהם בזה הלשון:

“אנשים ונשים, הנה אתם שרויים בספינה שאין דוגמתה בעולם. אנו שׂמים כאן ימים כלילות במשתאות, הילולים וחנגות עד אין קץ. רצונכם לילך מכאן, שלמו כופר נפשכן ולכו. רצונכם לישב עמנו, שבו וחיו גם אתם כמונו, עבדו ואכלו לשובע. ואשר ליפיפיות הנחמדות הללו, הרינו קורא להן דרור על דעת האדמיראל, ולהוי ידוע להן, כי לא איכפת לי, אם ישמרו אמונים לאהוביהן, שבאו עמהן לספינה, או יבחרו להן מן הגיזים אמיצי־הלב הניצבים בכאן, להיות קושרים זה עם זה דברים שבינו לבינה.”

וכל היפיפיות הנחמדות שמרו אמונים לאהוביהן, חוץ מאחת, שחייכה ללאמה ושאלתו, אם ישרה בעיניו.

אמר לה: “חן־חן, יפתי, אלא שאיני פנוי.”

ראו הגיזים גודל צערה של אותה נערה ואמרו לה: “נשוי הוא הכרסתן.”

אך הנערה כבר החזירה פניה ממנו ובררה לעצמה אחר, אף הוא, כּלאמה, בעל־כרס ובעל פנים מסבירות ועגולות כלבנה במלוּאה.

אותו יום ושאָר ימים היו הילולים וצַהֲלולים באניה, בשפעת יינות, עופות ותבשילים.

אמר אולנשפיגל: “יחי הגיז! פְּחִי, רוח צפונית עזה! בהבל־פּינו נחמם את האויר. לבנו אש בוערת בתשוקת הדרור וחופש האמונות והדעות. ומֵעֵינו אש־להבה בתשוקת הבשר ממזווי האויב. נשתה נא יין, זה חֲלֵב הַגְבָרים, יחי הגיז!”

והיתה גם נלה שותה מתוך מזרק של זהב ואדומת־לחיים ממשב הרוח מכּה בחליל. ואף־על־פי שהקור גדול, מכל מקום היו הגיזים יושבים על גבי הסיפון ואוכלים ושותים ומשמחים את לבּם.

יח.    🔗

פּּתאום־לפתע ראו כל אנשי הצי עם רב על שפת הים, ובתוך העם לפּידים מאירים וכלי־זין מתנוצצים. מיד כבו הלפּידים, ויהי חושך.

מאניה לאניה נמסרה פּקודת האדמיראל, והאות ניתן להיוֹתם נכונים. מיד כוּבוּ כל האורות. על גבי הסיפּונים היו המלחים והחיילים רבוצים על גחוֹנם, וקרדומותיהם בידיהם. הרגָמים אמיצי־הלב, ופתילותיהם בידיהם, ניצבו ליד כלי־התותח, שהיו טעונים רימוני־קלע וכדורי־שרשרת. לכשיקראו האדמיראל והקברניטים: “מאָה פּסיעות!” (שהוא שיעור ריחוקו של האויב), – מיד יירו, אם מעורף האניות ואם מירכותיהן, או חרטומן, – הכל לפי מעמדן בקרח.

מיד נשמע קולו של האדון וורסט, לאמור:

“אשר יגביה קולו, מות יוּמת!”

והקברניטים חזרו אחריו וקראו:

“אשר יגביה קולו, מות יוּמת!”

והיה הלילה מוּפלג בכוכבים, אך הירח לא האיר.

ואולנשפיגל אמר ללאמה, וקולו חרישי כהבל פּיו של צל־רפאים:

“התשמע את קולותיהם של אנשי אמשטרדם וקול חירוּק הקרח מתחת לנעלי־חוֹרפּם, מרוּצתם נמהרת, וקול־שיחתם נשמע. אומרים הם: “הגיזים הבטלנים רדוּמים בשינה. האוצרות מליסאבון שלנו יהיו!” הם מדליקים לפּידים. הרואה אתה את סוּלמות־המצור, את פּרצופותיהם המאוּסים ואת השדרה הארוכה של אנשי הפלוגה המשׂתערת, כמו אלף איש, לא למעלה מזה.”

“מאָה פּסיעות!” – קרא האדון וורסט.

“מאָה פּסיעות!” – קראו הקברניטים.

ומיד נשמע קול־נפץ, כקול רעם משמים, וקולות־יבבה על פּני הקרח.

אמר אולנשפיגל: “כ”ד כלי־תותח רועמים בבת־אחת, הם נָסים! הרואה אתה, שהלפּידים מתרחקים והולכים?"

“רדפו אחריהם!” – פּקד האדון וורסט.

“רדפו אחריהם!” – פּקדו הקברניטים.

אלא שאותה רדיפה לא אָרכה הרבה, מחמת העדיפוּת שהיו בעלי־המנוּסה עדיפים מבעלי־הרדיפה, בין בריחוּקם כדי ק' פּסיעות, ובין ברגליהם שקלוֹת היו כרגלי הארנבות המפוחדוֹת.

ואצל האנשים, שהיו נאנקים וגוססים על גבי הקרח, נמצאו זהב ותכשיטים, וכן חבלים, שנועדו לאסירת הגיזים.

כתוֹם הנצחון, קראו הגיזים ואמרו:

“אִם האלוהים בעזרנו, מי יוּכל לנו? יחי הגיז!”

אך למחרת השלישית לעת בוקר, נכנסה דאגה בלבו של האדון וורסט והיה חוֹשש להשׂתערות חדשה. יצא לאמה במרוצה אל הסיפּון ואמר לאולנשפיגל: “הביאני לפני האדמיראל, שאָטם אָזנו משמוֹע דברי נבואתך על הכפוֹר, העתיד לבוא עלינו.”

אמר אולנשפיגל: “לך בלא לוָיה.”

נעל לאמה את חדר־המבשלים והלך אצל האדמיראל; והיה האָדון האדמיראל עומד על גבי הסיפּון וצופה: אולי יראה איזו תכונה בעיר. קרב לאמה ואמר לו: “אדוני רב־החסדים, היש צדקה לטבּח פּחוּת ונחוּת כמוני לחווֹת דעתו בפני אדוניו?”

אמר לו האדמיראל: “דבּר, בני.”

אמר לאמה: “אדוני רב־החסדים! המים שנקרשו בכדים נפשרים והולכים; העופות שנתקשו מתרככים וחוזרים לקדמוּתם; הכפור' שכיסה את הנקניקין כמין עוֹבש, נמס; החמאָה נתרככה ויפה למריחה; השמן נוזל; המלח מתמסמס. גשם מתרגש לירד, וישועתנו קרובה לבוא, אדוני רב־החסדים.”

שאל האדון וורסט: “מי אתה?”

אמר לו: “לאמה גודזאק, שר־המבשלים של “בריל”, ואִם אדירי־המדע, שמשׂימים עצם חכמי־התכוּנה, שבילי הרקיע נהירין להן כשבילי הרוטבין שנהירין לי, הרי יִראֹוּ באיצטגנינות שלהם, שזה הלילה באָה עלינו לטובה הַפשָרָה וסוּפה גדולה תתחולל, והברד יכה, אלא שקצרה תהיה ההפשרה ולא תארך הרבה.”

ולאמה חזר אל אולנשפיגל. סמוך לחצות־היום אמר לו: "ושוב הנני בחזקת נביא הרוֹאה את הנוֹלד: “השמים משחירים, הרוח מתחולל, שלג חמים יורד, – וכבר מים מכסים לקרח כמידת רגל לגובה.”

ובערב הריע בשמחה:

“ים הצפון גָאה־גאָה, עת הנחשול הגיעה. מישברים אדירים, שהורסים לתוך זידֶרזֶה, מנפּצים את הקרח ונפצי גלמיו הגדולים זונקים אל הספינות; ניצוצות ניתזים מהם והנה הברד! האדמיראל נותן צו להפליג מאמשטרדם, וכל־כך מרוּבים המים, שהגדולה שבאניוֹתינו כבר הפליגה. הנה הגענו עד מבוא אָנקהייזן. ושוב נקרש הים. אָכן נביא אני, וזהו נס מן השמים.”¹³¹

אמר לו אולנשפיגל: “נשתה לשם שמים ונברך ברכת הודיה.”

והחורף הלך, והקיץ בא.

יט.    🔗

באמצעיתו של ירח אוגוסט, כשתרנגולות שנתפטמו בזרעונים אוטמות אָזניים מקריאת הגבר התובע בפה, עמד אולנשפיגל ואמר לחייליו ומלחיו:

"דוכס־הדמים השרוּי באוּטרכט, הרהיב עוז לגזור גזירה של חסד ורחמים, ובתוך שאָר ישועות ונחמות הבטיח ברב טובו לאנשי נידרלאנד הממאנים להכנע – חרפּת רעב, מוות וחורבן. “כל העומד במריוֹ השמד יוּשמד” – אומר הדוכס, – “והוד מלכותו יוֹשיב נכרים בארץ.” נשוֹך, הדוכס, נשוֹך! שיני הפּצירה תקהינה את שיני הצפעוֹני: ואנחנו הפּצירה! יחי הגיז!

"אלבא, כיין עברךָ הדם השפוּך, כמדוּמה אתה, שמפני איוּמיך אנו מתייראים, או בחסדיך הטוֹבים אנו בוֹטחים? גדוּדיך המהוּללים, אשר הוצאת להם מוניטין מסוף העולם ועד סופו, אלה “המתגברים על כל”, אלה “אשר הם אשר…”, אלה “בני האַלמוות”, – ז' ירחים שוקדים הם לירוֹת זיקי־נפץ אל הארלם, זו העיר החלשה, אשר אין לה מגן אלא אזרחיה לבדם. גם הם, אלה הגדודים המפוֹאָרים, נאנסו, כשאָר בני־תמוּתה, לרקד באויר מחמת המחתרת והנפץ! קוֹלָרים של זפת בוֹעֵרה עָנקו האזרחים לגרגרותיהם; לסוף הריעו את תרועת־הנצחון בתליית אנשים שנתפּרקו מזינם. השמעת, התליין, עת הנקם הגיעה!

“שכלה הארלם את טובי מגיניה, אבן מקיר שותתת דם. אלף־אלפים ומאתיים־ושמונים־אלף פלורין ביזבזה העיר בעת המצור. עטרת־ממשלת הארכיהגמון הוחזרה בה ליוֹשנה. בשׂשׂוֹן־כפּיים וצהלת־פּנים יברך את בתי־היִראָה במעמד דון פדריגו. ההגמון רוחץ את ידיו, האדומות מדם בעיני האלוהים, והוא אוכל את לחם־הפָּנים, בשני האוֹפנים, שהוא דבר האָסור להדיוטות שבעם. והפעמונים מריעים, וצלצלי־השמע מפיצים בחלל־האויר אל ניגוניהם השקטים והרוננים, כשירת מלאָכים בבית־הקברות. עין תחת עין! שן תחת שן! יחי הגיז!”

כ.    🔗

בימים ההם היו הגיזים בפליסינגן, ונלה אחזתה הקדחת, ומאחר שהוכרחה לנטוֹש את האניה, הביאוה לטורון קיי, לביתו של אחד הרפורמַטין שבעיר, פּטרס שמו.

נצטער אולנשפיגל צער מרובה, מכל מקום נחה דעתו, בבטחונו שכאן, בערש־חוֹליה, אשר בלי־ספק תקום ממנה בריאָה ושלימה, לא ישיגוה כדורי ההישפאמים. והיה יושב על ידה יום תמים, יחד עם לאמה, ומטפל בה ושוקד עליה ואוֹהבה אהבה יתירה.

והיו מסיחין זע"ז על דא ועל הא.

פעם אחת אמר אולנשפיגל ללאמה: “ידידי ורעי, השמעת את החידוּש?”

אמר לאמה: “לא, בני?”

אמר אולנשפיגל: “ולא ראית את הספינה, שנצטרפה מקרוב אל ציינו? יודע אתה, מי פּוֹרט שם על פּי הנבל?”

אמר לאמה: “מחמת הקרירה הגדולה מתמול־שלשום כבדוּ אָזני. ולמה תצחק, בני?”

המשיך אולנשפיגל:,נצטוינו להפליג מכאן ולעלות במעלה השלדה עד אנטוורפּן ושם ללכוֹד את ספינות האויב, או להעלותן באש, ואת אנשיהן להמית כולם כאחד, בלא שום חנינה כלל. מה דעתך, הבטנוּני?"

אמר לאמר: “אוי לי! הלנצח ידוּבר בארץ האבֵלה הזאת על שריפה והרג וחנק ושאָר מיתות משוּנות, שנכוֹנוּ למין האנושי להכריתו? עד מתי קץ התלאוֹת, אשר יִכּוֹן סו”ס השלום, תוֹחלת כל לב, ובאין מפריע יוּכלוּ הבריוֹת לצלוֹת גבתונים ולטגן פּרגיות ולהתענג על רינת המרחשת של נקניקין מבוּיצים. לדידי, טובים השחורים מן הלבנים, שהלבנים שמנוּניתם יתירה."

אמר אולנשפיגל: “עוד יבואו ימי הטובה האלה, כשעל עצי התפּוחים, השזיפים והדובדבנים אשר בפלאנדרן תחזינה עינינו במקום הפּירות – הישפּאמים תלויים על כל ענף וענף”.

אמר לאמה: "הה, אילו זכיתי כבר למצוא את אשתי, הה אשתי היקרה והאהובה, הנחמדה והנאמנה! כי תדע לך, בני, שמעודי לא הייתי ולעולם לא אהיה בעל־קרניים, לפי שמתוּנה היא במזגה וצנועה בהליכותיה מלהקרין קרניים לבעלה. למוּדה היתה לפרוֹש מחברה של גברים; ואם תאמר: להוטה היתה אחרי דברים של נוֹי, – הלא דרכן של נשים בכך. הייתי לה רקח וטבּח ומשרת – והריני מודה ומתוַדה, כי הנני מוכן ומזומן להוסיף ולהיות כן גם להבא, – אך גם בעלה ואלוּפה הייתי.

אמר אולנשפיגל: “דיינו! השוֹמע אתה קולו של האדמיראל, שקורא: “הרימו עוגן!” וקול הקברניטים שקוראים אחריו? הגיעה השעה להפליג!”

אמרה נלה לאולנשפיגל: “למה תמהר ללכת?”

אמר לה: “אל הספינה אנו הולכים.”

אמרה לו: “בלעדי?”

אמר לה: “הן.”

אמרה לו: “ואינך סבור, שמעכשיו אחרד לשלומך חרדה יתירה?”

אמר לה: “יקירתי, עור של ברזל עוֹרי.”

אמרה לו: “אתה מלעיג עלי. רואה אני את אפודתך, והיא של בד ולא של ברזל; ומתחת לה – גופך, והוא בשר ועצמות, ממש כשלי. אם יפצעוך, מי יחבוש לך? האניחך למות ערירי בין אנשי המלחמה? חלילה! אָקום ואלך עמך.”

אמר לה: “הו, אם כל אותם רמחים, כדורי־מוות, חרבות, קרדומות וכילפות יפסחו עלי ויפגעו בגופך הענוג, מה אעשה בלעדיך בעולם שפל זה, אני הדל והנעוּר מכל?”

השיבתוֹ נלה ואמרה: “רוצה אני להיות שרוּיה עמך, ואין חשש סכנה בדבר: אסתתר עם הקלעים מאחורי מַחסוֹת העץ.”

אמר לה: "אם תלכי, לא אלך, ויהא רֵעֵך אולנשפיגל מוּחזק פחדן ובוגד. אך שמעי־נר ואדבר שיר:

בַּרְזֶל הוּא צַמְרִי, צִנָּה וְשִׁרְיוֹן

לִי חִשְּׁלוּ אֵיתָנֵי הַחֶלֶד,

עוֹרִי הָרִאשׁוֹן עָשׁוּי בָּשָׁר,

עוֹרִי הַשֵֹּׁנִי – שֶׁל פֶּלֶד.

וְלַשָּׁוא אֶת הָרֶשֶׁת פָּרַשׂ לִי הַמָּוֶת

יִשְׁלַח אֵלַי מַאֲכֶלֶת.

עוֹרִי הָרִאשׁוֹן עָשׂוּי בָּשָׂר,

עוֹרִי הַשֵּׁנִי – שֶׁל פֶּלֶד.

עַל בַּד־דִּגְלִי כָּתַבְתִּי: “חַיִּים”

וּבָטוּחַ לִבִּי בַּחֶלֶד,

עוֹרִי הָרִאשׁוֹן עָשׂוּי בָּשָׂר,

עוֹרִי הַּשֵּׁנִי – שֶׁל פֶּלֶד.

ובזמרו, קם וברח; מכל מקום לא שכח לנשק את שפתיה המרטטות ואת עיניה המלבבות של נלה, שהיתה רועדת מחמת הקדחת, וצוחקת ובוכיה בערבוביא.

הגיזים באנטוורפן; הם לכדו את כל אניותיו של אלבא, לרבות אותן שעמדו בנמל. בעיצוּמוֹ של יום פּרצו העירה, הוציאו אדירים לחפשי ואָסרו אחרים תחתיהם לקבל מהם כופר־נפש. והיו תופשים אנשים־אזרחים וכופים אותם שילכו אחריהם בלא פּציית־פה ובלא טענה־ומענה, שאם לאו – דמם בראשם.

אמר אולנשפיגל ללאמה: “בנוֹ של האדמיראל חבוּש אצל גבאי־בית־היראָה, שקורין קאנוניקוס, ועלינו לשחררוֹ.”

קמו ופרצו לבית הגבאי, ושם מצאו את הבן המבוקש שרוי עם נזיר בעל־כרס, שמטיף לו מוסר בשצף־קצף ושוקד להחזירו למוטב אל חיק אמנו הכנסייה הרומית. אלא שנתעקש הבחור, קם והלך עם אולנשפיגל. ולאמה אחז את הנזיר בברדסו והיה דופקו ומריצו בראש־חוצות אנטוורפן, דפוק והפטר:

“מאָה פלוֹרין – זה כסף פּדיון נפשך. צוֹר את צרוֹרך ופזר רגליך, למה תשתהה? וכי נוֹצקה פּלדה בסנדליך? כַלֵך, צַנָא מלא פּדֶר, חֵמֶת מלא זלילה, נאד לש מרק־פּיגולים!”

נתכעס הנזיר כעס גדול ואמר: “הריני הולך, אדוני הגיז, אך במחילת כבוד קנה־השריפה שלך, הרשני לומר לך, שאתה מופלג בשמן ומסורבל בפימה וכרס ממש כמוני.”

דחפוֹ לאמה לפניו וקרא: “מה?! איך נחצפת, נזיר מזוֹהם שכמותך, לדַמוֹת את משמניך הגלחיים, העצלניים, הבטלניים, למשמניו הכשרים של איש־פלאנדר, שהוצברו ביושר על־ידי יגיעות הרבה, מַתלאוֹת ומערכות־קרב? שׂא רגליך, שאם לאו, אני בועט באחוריך כבעוֹט בכלב.”

ביקש הנזיר לרוּץ ולא יכול והיה מנשף עד כלוֹת הנשימה, ממש כלאמה.

וכך הגיעו עד הספינה.

כא.    🔗

כבשו הגיזים את ראמקנס, גרטרויידנבורג, אלקאמאר¹³² וחזרו לפליסינגן.

נלה, שחזרה לאיתנה הראשון, חיכתה לאולנשפיגל בנמל; ראתהו ואמרה לו: “טיל, יקירי טיל, לא נפצעת?”

ואולנשפיגל השיב לה בדברי זמר:

עַל בַּד־דִּגְלִי כָּתַבְתִּי: “חַיִּים”

וּבָטוּחַ לִבִּי בַּחֶלֶד.

עוֹרִי הָרִאשׁוֹן עָשׂוּי בָּשָׂר,

עוֹרִי הַשֵּׁנִי – שֶׁל פֶּלֶד.

היה לאמה גורר את רגליו ונאנח: “הה, כדורים, רימונים, וכדורי־שרשרת ניתכים על סביבותיו כגשם, והוא אינו חל ואינו מרגיש אלא את הרוח לבדוֹ. אין ספק שרוח אתה, ולא בשר; וגם אַת, נלה. כי תמיד אני רואה אכם, שאַתם קלי־כנפיים ושוֹפעי עלוּמים.”

שאלה נלה: “מה־לך שאתה גורר רגלך?”

אמר לה: “שאינני רוּח, ולעולם לא אהיה רוח. ולבד מזאת: מכּת קרדום קיפּחה את שוֹקי (הה, אילו שוֹקיים לבנים ועגולים היו לאשתי!) ראי: דמי שותת, וַי לי, מדוע אין אשתי עמדי לטפּל בי?”

נתכעסה נלה ואמרה לו: “למה לך אשה זו שהפרה ברית?”

אמר לאמה: “חלילה לך לדבר בה דוֹפי!”

אמרה לו: הרי לך צרי. שמַרתיו בשביל אולנשפיגל תנהו על פּצעך."

חבש לאמה את פּצעו, ונתבסמה עליו דעתו, כי מכוח הצרי הומתקו יסוריו שקשים היו, ושלשתם חזרו לספינה.

ראתה נלה נזיר, המהלך על גבי הסיפּון וידיו אסורות, ושאלה: “מי הוא זה? ראיתיו במקום מן המקומות ונדמה לי שהכרתיו.”

אמר לאמה: “מחירוֹ – מאָה פלורין דמי־כופר.”

כב.    🔗

ביום ההוא היתה הילולא גדולה בצי. ואף־על־פי שרוח דצמבר נשבה בעזות יתירה, ושלג וגשם ירדו בערבוביא, מכל מקום נתקבצו כל מלחי הצי ובאו איש־איש אל סיפּון אניתוֹ, אחד לא נעדר. ובאוֹר עמום היו סהרוני הכסף מנוצצים במגבעותיהם הזילאנדיות.

ואולנשפיגל דיבר שיר:

לַיְדֶן כְּבוּשָׁה. נָס דֻּכַּס־הַדָּמִים מֵאַרְצוֹת־הַשְּׁפֵלָה.¹³³

צַלְצֵל, פַּעֲמוֹן־הַתְּרוּעָה,

צִלְצַל־הָרְנָנִים, נָא שַֹלַּח נִגּוּנֶיךָ לָרוּחַ!

צַלְצְלוּ, בַּקְבּוּקִים וְכוֹסוֹת!

בִּבְרֹחַ הַכֶּלֶב הַזֵּד עַל נַפְשׁוֹ,

וּזְנָבוֹ בֵּין רַגְלָיו,

עוֹד הֵסֵב אֶת עֵינָיו, עֲקֻבּוֹת מִנִּי דָם,

אֶל נֹכַח מַקְלוֹת הַחוֹבְלִים.

זַרְבּובוֹ הַפָּצוּעַ

יִתְפַּלֵּץ אֵין־אוֹנִים וְיֵאָנֵק.

נָס דֻּכַּס־הַדָּמִים:

צַלְצְלוּ, בַּקְבּוּקִים וְכוֹסוֹת, יִישַׁר כֹּחַ לַגִּיז!

לִנְשֹׁךְ אֶת בְּשָׂרוֹ יִשְׁתּוֹקֵק,

אַךְ נֻתְּצוּ כָּל שִׁנָּיו בְּמַקְלוֹת־הַחוֹבְלִים,

וַיַשְׁפֵּל אֶת זַרְבּוּב־הַכְּלָבִים,

וַיִּזְכֹּר אֶת יְמֵי הַשָּׂבָע וְהָרֶצַח.

נָס דֻּכַּס־הַדָּמִים:

הַכּוּ בְּתֻפֵּי־הַתְּרוּעָה!

הַכּוּ בְּתֻפֵּי־הַקְּרָבוֹת!

יִישַׁר כֹּחַ לַגִּיז!

וַיִּקְרָא לַשָֹּׂטָן: "קַח נַפְשִׁי הַכַּלְבִּית

בִּמְחִיר רֶגַע קָט שֶׁל אוֹנִים שֶׁחָלְפוּ".

וְעָנָה הַשָּׂטָן: "נַפְשְׁךָ בְּעֵינַי

כְּנַפְשׁוֹ שֶׁל הַדָּג הַמָּלוּחַ".

מַלְתָּעוֹת שֶׁנֻתְּצוּ לֹא תוֹסַפְנָה לִצְמֹוַח

לֹא יוּכְלוּ עוֹד גָּרֵם עֲצָמוֹת.

נָס דֻּכַּס־הַדָּמִים:

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

וְכַלְבֵּי־הַחוּצוֹת, מֻכֵּי־שְׁחִין וּטְרוּטִים,

הַחַיִּים וּפוֹגְרִים בָּאַשְׁפּוֹת,

מְרִימִים כַּפָּתָם כְּנֶגְדּוֹ,

כִּי חָמַד אֶת הָרֶצַח־לִשְׁמוֹ:

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

לֹא אָהַב בְּנַפְשׁוֹ לֹא יָדִיד, לֹא אִשָּׁה,

לֹא גִילָה, לֹא אוֹר־שֶׁמֶשׁ, אַף לֹא אֶת מַלְכּוֹ,

רַק הַמָּוְתָה הָיְתָה כַּלָּתוֹ.

הִיא שִׁבְּרָה אֶת רַגְלָיו לְרֵאשִׁית כְּלוּלוֹתָם.

לֹא אָהַב אָדָם שׁוּם בְּכָל לֵב.

הַכּוּ בְּתֻפֵּי הַשָׂשׂוֹן!

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

וְכַלְבֵּי־הַהֶפְקֵר, מֻכֵּי־שְׁחִין וְצוֹאִים

זְבַלְגָנִים וְעִקְּשֵׁי־הָרַגְלַיִם,

מְרִימִים כַּפָּתָם כְּנֶגְדּוֹ

וּמַזִּים אֶת לֵחָם הַמָּלוּחַ…

וְעִמָּם – הַכּוֹפְרִים וְכַלְבֵּי הָרוֹעִים,

כְּלָבִים מֵאוּנְגָרִיָּה, וּכְלָבִים מִבְּרַבַּנְט,

אַף מִלּוּכְּסֶמְבּוּרְג, גַּם מִנָּמִיר, –

יִישַׁר־כֹּחַ לַגִּיז!

וְסָכוּף וְנִדְכֶּה, וְהַקֶּצֶף בְּפִיו

הוּא יִפְגְֹר לְרַגְלֵי אֲדוֹנָיו

שֶּׁיִּבְעַט בּוֹ בְּרֶגֶל בּוֹזָה

עַל שִּׁנָּיו שֶׁלִּנְשֹׁךְ לֹא הֵיטִיבוּ

וּבִשְׁאוֹל תַּחְתִּיָה יֶאֱרֹשׂ אֶת הַמָּוְתָה

“דֻּכָּסִי”– תְּכַנֵהוּ הַמָּוְתָה

והוּא “אִינְקְבִיזִיצְיָה שֶׁלִּי” יְכַנֶּנָּה.

צַלְצֵל, פַּעֲמוֹן־הַתְּרוּעָה!

צִלְצַל־הָרְנָנִים, נָא שַׁלַּח נִגּוּנֶיךָ לָרוּח!

צַלְצְלוּ, בַּקְבּוּקיִם וְכוֹסוֹת!

יִישַׁר־כֹּח לַגִּיז!

 

ספר חמישי    🔗

א.    🔗

כיון שראה איש־שִבְיוֹ של לאמה, הוא הנזיר, כי אין בדעתם של הגיזים להמיתוֹ כלל, וכל־עיקר כוָנתם ליטול כופר־נפשו, זחה עליו דעתו והעז פּניו.

והיה הולך ומהלך על פּני האניה ומטלטל ראשו בחימה יתירה ואומר: “בואו וראו בוֹר־שוֹפכין זה, שכולו סחי ותוֹעבה ושיקוץ מְשוֹמָם, שאני מוּשלך בו למן השעה שעמדו רגלי בתוך עביט זה. אילמלא אני כאן, שהאלוהים משחני…”

“בחֵלב של כלבים?” – שאלו הגיזים.

התריס כנגדם: “אתם הכלבים!”

והמשיך לנבל את פּיו: "כן! כלבים מצורעים, כלבי־הפקר צוֹאים ובוֹאשים, כחוּשים ופוֹגרים, אתם, אשר עזבתם את חיקה המבורך של אמנו הקדושה, הכנסייה של רומי, לשרך דרכיה הקבצניות של כנסייתכם הרפורמאטית. כן! אילמלא אני כאן, בתוך סנדל־עץ זה, בתוך הגיגית הזאת, כי עתה הטביעכם האלוהים משכבר במצוּלות־הים, אתכם ואת כלי־זינכם הארוּרים, את בליסטראות־השטן אשר לכם, את קברניטכם המבאיש־זמירות, את סהרוניכם הטמאים, – כן! אילמלא אני כאן, היו כל אלה צוללים בעמקי תחתיות אשר למלכות־השטן, ושם, בעוּמקה של גיהינום, לא היו נצלים באש, – הו, לא! – אלא תהיו קופאים מקור ונמַקים בצינה עד סוף כל הדורות. כן! וכך יכַבה שוכן־מרומים את האש הזרה אשר לשנאתכם הסוררת, אשר אתם שונאים את אמנו הכשרה והצנועה, היא הכנסייה הרומית־הקדושה, ואת הצדיקים קדושי־עליון ואת הדר־קדוּשתם האדונים ההגמונים ואת כתבי־הפּקודה הברוכים, שקוֹרין אֶדיקטין, הערוכים בטוב טעם ודעת וברחמים רבים. אכן! ממרומי גן־העדן יהיו עיני רואות אתכם מכחילים כסלק ומלבינים כלפת מעצמת הקפּאון.

'T sy! 'T sy! 'T sy! אמן, כן יהי רצון, אמן ואמן!"

והיו המלחים, החיילים והצוֹערים מתקלסים בו ורוגמים אותו בקיטניות יבשות מתוך שפופרות, והוא כובש פּניו בכפּיו לגונן עליהם מן הסקילה.

ב.    🔗

משיצא דוכס־הדמים את ארץ־השפלה, נתמשלו בה האדונים מדינא צֶלי ורקווזנס¹³⁴, ולא היתה ממשלתם אַכזרית כשלוֹ. לאחר־מכן היתה הכנסת הגדולה שלטת מטעם המלך.

בינתים קמו בני־זילאנד ובני־הולאנד, שזכו לישב בשלוָה בכוח הים והסכרים, המשמשים להם משג־עוז בדרך הטבע, וכוֹננו היכלי־חופש לאלוה־החופש, והיו התליינים אנשי האפיפיור זכאים לשיר את הימנונותיהם באין מפריע; ולא אָבה הנסיך לבית אוראן, המכוּנה השתקן, לשׂוּם עצמו ראש־בית־אָב של שליטים ולייסד שושלת של מלכים ומושלים, שקוֹרין שטאדהוֹדרין.¹³⁵

הוואלוֹנים שלא נחה דעתם מן הפּאציפיקאציוֹן של גנט, לפי שנתכוון לעקור כל איבה וקנאָה ופלוגת־דברים, החריבו את בלגיה, הוואלונים הללו, אלה ה־Pater-Noster-Knechten – פּירושו: “עבדי אבינו שבשמים”¹³⁶ – העונדים לצוארם מחרוזות שחורות ועבות, שאַלפּיים מהן נמצאו בהנגאו, גנבו את מיטב השוָרים והסוסים לאלפיהם, הוליכו בשביה נשים ונערות על פני שדות ובצות ושרפו באמברים את הכפריים ותופשי־הנשק, שסירבו ליתן לביזה את פּרי עמלם הקשה.¹³⁷

והיו הבריות מסיחין ואומרים:

“דון חואן יבוא בראש ההישפּאמים, והאדון הדוכס בראש הצרפתים, אך לא ההוגנוטים שבהם, אלא אנשי האפּיפיור שבהם. והשתקן, בחפצוֹ למשול ממשלת־שלום בהולאנד, זילאנד, גלדרן, אוטרכט ואיסל־עלית, עושה חוזה של סתרים ומוַתר על גלילות בלגיה, כדי שיוּמלך עליהם הנסיך לבית אנז’וּ.”¹³⁸

אך היו בהם שלא נתייאשו והיו מתנחמים ואומרים:

"האדונים אנשי הכנסת הגדולה יש להם עשרים אלף איש תופשי נשק מרובה, שפעת כלי־תותח וחיל־פּרשים משובח, וידם משגת לעמוד בפני כל החילות הנכרים.

שמעו יודעי־דבר וטענו כנגדם:

“אמנם יש להם לאנשי כנסת הגדולה כ' אלפים איש, אך לא בשדה־מערכה ממש, אלא בכתב בלבד, ופרשיהם מוּעטים, ומהלך מיל אחד ממחנותיהם מלסטמים אותם עבדי אבינו־שבשמים ונוטלים מהם את סוסיהם. כלי־רכב אין להם מכל־וכל, לפי שעם כל גודל הצריכוּת שהם מצטרכים להם במקומותינו, נמנו וגמרו לשגר לדון סבסטיאן מלך פּורטוגאל¹³⁹ מאָה כלי־תותח עם עפר־שריפה וכדורי־קלע. ואין בנו יודע, אָנה באים מאתיים רבוא הטאלרין ששילמנו בד' שיעורים בחזקת מסים ובחזקת קנסות. אזרחי גנט ובריסל תופשים נשק; גנט – למען הרפוֹרמַציוֹן, וכגנט כבריסל. נשים שבבריסל מכות בטנבורין, שעה שבעליהן עושים במלאכת המצודות; וגנט האמיצה שולחת לבריסל העליזה עפר־שריפה וכלי־תותח, שזו דחוּקה בהם, כדי שתעמד בפני ה”בלתי־מרוּצים" וההישפּאמים.

“וכל איש ואיש, בערים ובארץ המישור שקורין plat landt, רואה בעליל, שאין לסמוך לא על האדונים אנשי כנסת הגדולה, ולא על שום אדם זולתם. ואנו, האזרחים ופשוטי־העם, נפשנו מרה עלינו, שעדיין לא צמחה קרן הישועה לארץ־אבותינו, וגאולתה לא באָה, הגם שאנו נתבעים ונותנים ומוכנים להוסיף וליתן את דמינו, תרתי משמע. וארץ בלגיה חרֵדה ורוגזת, שאף־על־פּי שהכל נכונים לקדש מלחמה על עוֹכר החירוּת, מכל מקום אין לה מנהיגים נאמנים להוֹליכה אלי קרב ולהנחילה נצחון.”

והיו יודעי־דבר אומרים:

“בברית־השלום של גנט נשבעו אצילי הולאנד ובלגיה לעקור מן השורש את האיבה ואת המחולקת, להיות גלילות בלגיה ונידרלאנד מסייעות אהדדי; הכריזו, שכל הגזירות פּקע תוֹקפן וכל ההחרמות בטלות ומבוטלות, ושלום ושלוָה בין שתי הדתות והאמונות; הבטיחו לנתץ את כל העמודים, אותות־הנצחון, הכתובות והאנדרטאות, שכונן הדוכס להבאישנו. אלא שהאמת היא שבלבם של המנהיגים עדיין האיבה שוכנת, שהאצילים וכלי־הקודש מתנכלים להפריד בין המדינות שהיו לברית אחת; מקבלים כסף לשלם שכירוּת לחילוֹת ונוטלים למַלא כיסם וכרסם; ט”ו אלפים פסקי־דין לביטול ההחרמות ולהחזרת הנכסים לבעליהם תלויים ברפיון ואינם יוצאים מן הכוח אל הפּועל; אנשי לוּתר והקאתוליים עושים יד אחת נגד אנשי קאלווין; יורשים על־פּי־דין אין ידם משגת להבריח מעל נכסיהם את החמסנים; אמנם מוּגר לארץ פּסלוֹ של הדוכס¹⁴⁰ , אך צלם דמות האינקוויזיציון לא מש מלבותיהם."

ופשוטי־העם הדווּיים והאזרחים מרי־הנפש היו מייחלים למנהיג עזוז ונאמן, שיוֹליכם קוממיוּת לקדש מלחמה למען החירוּת.

והיו הללו אומרים זל"ז:

“איה, איפוא, האדונים המהוּללים, שחתמו על ה”קוֹמפּרוֹמיס" ואמרו שעשו אגודה אחת לגאולת ארץ־אבותינו? מה ראו החנפים הללו לכרות את “הברית הקדושה”, אם עד־מהרה הפירוה? מה בצע לעשות אגודה אחת ברעש גדול ולהבעיר את חמת המלך, כדי אחר־כך לבוא לידי מחלוקת ולהתפּרד כבוגדים ופחדנים לדראוֹן־עולם! אילו באמת ובתמים כרתו האדונים הללו ברית־אחים, – הרי חמש מאות איש היו, מבעלי האחוזות הגדולות והקטנות! – כי עתה ודאי גאלוּנוּ מן הרשע ההישפּאמי; אך עינם לבצעם ולא לטובת הכלל, ממש כאגמונט וכהורן."

“וַי לנו! – היו אומרים הללו – כי הנה בא דון חואן, איש יפה־תואר ורודף־כבוד, אויבו של פיליפּ ואויב־ארצו שבעתיים, – והוא למען האפיפיור בא. האצילים והכמרים בגדו בנו.”

ויחלו לעשות מלחמה למראית־עין.

על קירות הבתים שברחובות גנט ובריסל וסמטאותיהן, ועתים גם בראשי התרנים של אניות הגיזים, אתה מוצא, לכאורה, שמותיהם של בוגדים, שרי־צבא ומפקדי מצוּדוֹת; שמו של הגראוו לידָקרקה, שלא השיב מלחמה שערה ולא הגן על טירתו מפּני דון חואן; של מושל לייז‘, שביקש למכור את העיר לדון חוּאַן; של האדונים לבית ארשוט ולבית מאנספילד ולבית ברלמוֹן ולבית ראסאנגיין; שמותיהם של חברי מועצת המדינה, של ז’ורז’ דה לאלן, של מושל פריזלאנד, של נגיד הצבא האדון דה רוסיניול, שלוחו של דון חואן, זה הסרסור במעשה הרצח בין פיליפ וז’ורגי, זה הרוצח הלא־יוּצלח, שהתנקש בחיי הנסיך לבית אוראן.¹⁴¹ ושם הארכיהגמון של העיר קאמברה, שכמעט הכניס את ההישפּאמים העירה, ושמותיהם של הישוֹעים שבאנטורפּן, שהציעו לכנסת הגדולה ג' חביות זהב, – משמעותן: מאתים רבוא זהובים, – ובלבד שלא יהרסו את הטירה, אלא ישמרוה לדון חוּאָן; ושם ההגמון של העיר לייז'; ושמותיהם של המטיפים הקאתוליים, שהטילו שיקוצים באנשי ארצנו; ושמו של הגמון אוּטרכט, שאזרחי העיר שלחוהו למקום אחר לרעות שם בשדה־הבגידה; ושמותיהם של מיסדרי האחים־האביונים, שהיו מחרחרים מדנים בגנט לטובת־הנאתו של דון חואן. אנשי הרצוגנבוש הוקיעו על עמוד־הקלון את שמו של הנזיר פּטר הכרמלי, שזמם להסגיר את עירם לדון חואן בעזרת ההגמון וכלי־הקודש שלו.

אמנם, בדוּאָה לא העלו אל הגרדום צלם־דמות שקורין in effigie, של נגיד בית־המדרש־לחכמה, שקוֹרין אוניברזיטייט, שנעשה אף הוא מחסידי ההישפּאמים, – מכל מקום היו באניותיהם של הגיזים דחלילים תלויים, ועל חזיהם – שמותיהם של נזירים, כמרים וכוהנים־גדולים, ושל מאות נשים ובתולות אמידות מבית־הנזירות של מאלין, שנתנו צדקה לסייע את רשעי ארץ־אבותיהן ולקשטם בזהבן.

ועל גבי אותם הדחלילים, עמוּדי־קלוֹנם של הבוגדים, נכתב שמו של הרוזן לבית ארוֹ, מפקד מצודת פיליפּוויל, שביזבז לבטלה את מלאי המזוֹנוֹת ועתוּדוֹת הצבא, כדי שתהא לו אחר־כך תוֹאנה כשרה למסור את המצוּדה בידי האויב מחמת מחסור וצוקה; וכן שמוֹ של בלוור, שנכנע לפני צר ומסר לו את לימבורג, בעוֹדה מסוגלת לעמוד ח' ירחים; וכן שמותיהם של אב בית־הדין העליון בפלאנדרן, של ראש העיר בריגה, וראש העיר מאלין, ששמרו איש את עירוֹ בשביל דון חואן, ושל האדונים מלשכת־המוּכסין של גלדרן,¹⁴² שנסגרה על מעשה מַעל ובגידה, ושלאנשי מועצת בראבאנט ולשכת הדוכס ומועצת־הסתרים ומועצת־הכספים של הדוכס, והסנטר של מנין, והשכנים חורשי־המזימות מן האיפרכיא אַרטוּאַ, שהניחו לעבור בגבוּלם לאלפּיים צרפתים, שהלכו לבוז את הארץ.

אמרו האזרחים:

“וי! הנה קנה לו הדוכס לבית אַנז’וּ שביתה בארצנו; למלוֹך עלינו הוא מבקש. ראיתם אותו בכניסתו בשערי מוֹנס? גוּץ, ארך־אף, צהוב־פנים, ופיו עקום עקימת־לעג. נסיך נכבד הוא, האוֹהב אהָבים שלא־כדרכם. וכדי לזווג בשמוֹ את העֶדנה שהיא בחינת נקבה והכוח שהוא בחינת זכר, מכנים אותו כבוֹד מעלתה האָדון הדוכס לבית אַנז’וּ.”¹⁴³

נתפש אולנשפיגל להרהורים וידבר שיר:

הַשָּמַיִם כְּחֻלִּים, הַשָּמַיִם בְּהִירִים;

עִטְפוּ בִּשְׁחוֹרִים כָּל נֵס וְכָל דֶּגֶל,

וְכָל נִצָּב־שֶׁל־חֶרֶב עֲטוֹפוּ.

הַטְמִינוּ עֲדִי וּשְׂכִיּוֹת־הַחֶמְדָּה,

פְּנֵי אַסְפָּקְלַרְיוֹת הָלִיטוּ;

אָנֹכִי לַמָּוֶת אָנֹכִי אָשִׁירָה,

אָשִׁיר אֶת שִׁירַת הַבְּגִידָה.

הֵם הִצִּיגוּ רַגְלָם עַל בִּטְנָן וּגְרוֹנָן

שֶׁל אַרְצוֹת־הַתִּפְאֶרֶת:

שֶׁל בְּרַבַּנְט, וְשֶׁל פְלַנְדֶרְן,

שֶׁל לוּכְּסֶמְבּוּרְג אַרְטוּאַ וְאַנְטְוֶרְפֶּן.

אֲצִילִים וּכְמָרִים בָּגְדוּ בֶּגֶד;

כִּי פִּתּוּם מַדּוּחֵי הָאֶתְנָן.

אָשִׁיר אֶת שִׁירַת הַבְּגִידָה.

הַצַּר הַצּוֹרֵר כִּי הִרְבָּה מְשִסָּה.

לְאַנְטְוֶרְפֶּן כִּי בָּא הַהִישְׁפַּמִּי,

נְזִירִים וּכְמָרִים וְשָׂרֵי־הַצְּבָאוֹת

בְּחוּצוֹת כָּל עָרִים שׁוֹטֵטוּ:

מִן הַיַּיִן הַטּוֹב צָהֲלוּ פְּנֵיהֶם

לְגַלּוֹת חֶרְפָּתָם בָּרַבִּים.

אִינְקְוִיזִיצְיָה שׁוּב בְּכֹחָם תִּתְעוֹרֵר

לְחַיִּים בִּתְרוּעַת־נִצָּחוֹן,

וְטִיטֶלְמַן פֶּטֶר חָדָשׁ

יַשְׁלִיךְ אֶל בּוֹר־כֶּלֶא חֵרְשִׁים וְאִלְּמִים

עַל מִינוּת.

אָשִׁיר אֶת שִׁירַת הַבְּגִידָה.

בַּעֲלֵי הַ“קּוֹמְפְּרוֹמִיס”

מוּגֵי־הַלֵּבָב,

אָרוּר וְאָרוּר זִכְרְכֶם!

אַיֵּכֶם בְּבוֹא עֵת לְקַדֵּשׁ מִלְחָמָה?

כְּעוֹרְבִים נִמְשַׁלְתֶּם

בְּעִקְבֵי הַהִישְׁפַּמִּי.

הַכּוּ בְּתֻפֵּי הַיָּגוֹן!

אֶרֶץ בֶּלְגִיָּה, עוֹד יַרְשִׁיעוּךְ הַבָּאִים

עַל בִּלְתִּי הֲנִיאֵךְ אֶת הַצַּר הַצּוֹרֵר

מִלְחַמְתֵךְ, וְנִשְקֵךְ בְּיָדַיִךְ.

הַבָּאִים, אַל יְהֵא מִשְׁפַּטְכֶם כֹּה נִמְהָר!

רְאוּ כִּי רַבִּים הַבּוֹגְדִים:

הֵם עֶשְׂרִים – הֵם מֵאוֹת!

כָּל כְּהֻנָּה וּשְׂרָרָה בִּידֵיהָם,

זוֹ גְדוֹלִים לִקְטַנִּים יְחַלֵּקוּ.

הֵם עָשׂוּ יָד אַחַת

לְהָנִיא אֶת הַמֶּרִי

בִּמְדָנִים וְעַצְלוּת –

סִסְמָאוֹת בְּגִידָתָם.

הָלִיטוּ כָּל פְּנֵי אַסְפַּקְלַרְיוֹת,

כָּל נִצָּב־שֶׁל־חֶרֶב הָלִיטוּ.

אָשִׁירָה אֶת שִׁיר הַבְּגִידָה.

כָּל בִּלְתִּי־מְרֻצֶּה וְהִישׁפַּמִּי

לְמוֹרְדִים בְּמַלְכוּת יֵחָשֵׁבוּ,

יֵאָסְרוּ לְתָמְכָם בְּמַתַּן

צֵל־קוֹרָה וּפַת־לֶחֶם,

אֲבַק־הַשְׁרֵפָה וְכַדּוּר הָעוֹפֶרֶת, –

אַךְ אִם יִתְפְּסוּם לִתְלוֹתָם עֲלֵי־עֵץ,

לִתְלוֹתָם עֲלֵי־עֵץ, – מִיָּד יוֹצִיאוּם לַחָפְשִׁי.

קוּמוּ!" אוֹמְרִים אַנְשֵׁי בְּרִיסֶל,

“קוּמוּ!” – אוֹמְרִים אַנְשֵׁי גֶנְט

וְאוֹמְרִים אַנְשֵׁי־בֶּלְגִיָּה,

כִּי אֶתְכֶם, הַדַּלִים שֶׁבָּעָם,

זוֹמְמִים לְמָעֵךְ בֵּין הַמֶּלֶךְ

וּבֵין הָאַפִּיפְיוֹר שֶׁל רוֹמִי

הָעורֵךְ מַסַּע־צְלָב נֶגֶד פְלַנְדְרֶן.

הִנֵּה הֵם בָּאִים, חַיָּלִים אַנְשֵׁי־בֶּצַע,

לְרֵיחַ הַדָּם,

לְהָקוֹת־לְהָקוֹת שֶׁל כְּלָבִים

וּצְבוֹעִים, וּנְחָשִׁים,

בְּצָמָא וְרָעָב יְשׁוֹקֵקוּ.

הָהּ, אֶרֶץ־אָבוֹת אֲמוּלָה

שֶׁהִגִּיעַ פִּרְקָהּ לְחֻרְבָּן וּלְמָוֶת.

הָהּ! כִּי לֹא דוֹן חוּאַן הוּא הָאִישׁ

שֶׁסָלַל הַמְּסִלָּה לִפְרַנְז¹⁴⁴, זֶה אֲהוּב־אַפִּיפְיוֹר,

אֶלָּא הֵם, שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם

גַּם כָּבוֹד, גַּם זָהָב,

הֵם שֶׁשָּׁמְעוּ וִדּוּיִים

שֶׁל נָשֶׁיךָ, בָּנֶיךָ, בְּנוֹתֶיךָ.

הֵם שֶׁמִּגְּרוּךָ לָאָרֶץ.

וּבָא הַהִישְׁפַּמִּי

וְתָקַע סַכִּינוֹ בִּגְרוֹנְךָ.

הֵם שֶׁשָׂמוּךָ לְלַעַג,

בְּחַגָּם בִּבְּרִיסֶל הַקִּרְיָה

אֶת בּוֹא הַנָּסִיךְ הָאוֹרַנִּי.

כִּי הִרְהִיבוּ עֵינֶיךָ עַל־פְּנֵי הַתְּעָלָה

זִקּוּקִין בְּמָשׂוֹשׂ שֶׁל גּוֹנִים

וּתְשׁוּאוֹת־צָהֳלָה מִסָּבִיב,

אֳנִיּוֹת בִּתְרוּעוֹת־נִצּחָוןֹ,

מַרְבַדִּים וּתְמוּנוֹת וּדְגָלִים, –

הֲלֹא אַךְ חִזָּיוֹן שִׂחֲקוּ לְפָנֶיךָ,

עֵינֶיךָ רָאוּ שָׁם חֲזוֹן־הַתּוּגָה

שֶׁל יוֹסֵף שֶׁמכָרוּהוּ אֶחָיו.

ג.    🔗

ראה הנזיר, שהוא מדבר דוֹפי ואין ממחין בידו – וזקף את חטמוֹ, נתכוונו החיילים והמלחים להביאו לידי תוכחת־דברים מכופּלת והיו מנאצים את שם הבתולה הקדושה ובכל לשון של גידוף מגדפים את כל עדת הקדושים וכל המנהגות ומלאכת־הקודש של הכנסייה הרומית.

מיד בא לכלל כעס ושפך עליהם קיתון של חרפות וגידופות:

“אָכן, במאורת־הפּריצים של הגיזים אני שרוּי! אכן, מוֹצצי דם־התמצית של ארצנו. כן! ועוד להם פתחון־פה לטעוֹן, שהאינקוויזיטור הקדוש איש האלוהים הירבה לשׂרפם! לא! עוד רבים בארץ שרצים טמאים כמוֹתם. אָכן, על גבי אניות אלו, אניות־המלחמה המצוינות והנועזות של אדוננו המלך, שהיו לפנים מנוּקות ורחוּצות למשעי, שוֹרץ עכשיו השרץ הגיזי, כן, זה השרץ המסריח. אָכן, זהו השרץ המסואב והמתועב, המביש והמבאיש, זה הקברניט טמא־הזמירוֹת, זה שר־המבשלים ששבע תועבות־המינים בכרשוֹ, ואתם בסהרוניכם האפיקורסיים! לכשיבוא המלך לטאטא את אניותיו מטומאָתן במטאטא־השמד של כלי משחית, יוּצרך להוציא אבק־שריפה וכדורי־קלע בסך מאָה אלף פלוֹרין, על־מנת להדיח את כל הסחי והמיאוס, את כל הצרעת הזאת המעלה צחנה. אָכן, הורתכם ולידתכם במיטתה של אשת לוּציפֶר, שנשפטה לנאוֹף עם השטן בין כתלים רחוֹשי־שרצים, מאחורי יריעות של שרצים, על גבי מצעות של שרצים. אָכן, שם, בנאפוּפיהם המתועבים, הביאו לעולם את הגיזים. כן! ואני מרַקֵק עליכם.”

שמעו הגיזים אמרי־שפר אשר כאלה ואמרו:

“למה נשמור כאן את הבטלן הבליעל הזה, שאין כוחו אלא בפיו המפיק זוהמא של גידופים? מוטב שנתלהוּ מיד.”

וכבר היו שוקדים על המלאכה.

ראה הנזיר, שהחבל מוּכן, והסוּלם עומד ליד התורן, וכבר אוסרים את ידיו, – חינן את קולו וקרא:

“רחמו עלי, אדונים גיזים, רוח פְַּסקֹונית היא שדיברה מתוך גרוני, ולא אני, אסירכם הקטן, נזיר עלוב, שאין לו בעולם הזה אלא צואר אחד בלבד. רחמנים בני רחמנים, חוּסוּ ורחמוּ! רצונכם, תנוּ עקרב בפי, שאף־על־פּי שאינו מאכל־תאוָה, על כל פּנים טוב טעמו מטעם החבל.”

לא נעתרו הגיזים לתחנוניו, לא שעוּ אל נפתוליו, שהיה נפתל עמהם בחמת־זעם וגרוהו, במחילה מכבודו, אל הסולם. מיד נשא קולו וילל יללה גדולה ומרה. שמע לאמה אותה יללה ואמר לאולנשפיגל, שהיה חובש את פצעוֹ בחדר המבשלים: “בני, בני! הם גנבו את החזיר מן הדיר ונוחרים אותו. הה, חמסנים, אילו יכולתי לקוּם!”

עלה אולנשפּיגל אל סיפּון האניה וראָה את הנזיר. השגיח בו הלה, כרע על ברכיו, פּשט אליו את ידיו ואמר:

“אדוני הקברניט, קברניטם של הגיזים האמיצים, המַפּילים חתיתם בים וביבשה! חייליך מבקשים לתלוֹתני על חטא שחטאתי בביטוי־שפתיים, עונש של עוול הוא, אדוני הקברניט, שאם אנו באים לדון בתלייה כל חוטא בלשון, דין הוא שניתן צוארון של קנבוס על צואריהם של כל הפּרקליטים, הקטיגורים, המטיפים והנשים, ואין אנו שוֹבקים חיים לכל ברייה. הצילני מן החבל, ואני מתפּלל עליך לאלוהים ומצילך מדינה של גיהינום. סלח לי, שד של לשון־הרע הסיתנו וכפאני לדבּר בלא קץ, והיא צרה גדולה. מררתי נשתפּכה ואנסתני להגיד בפי אלפי דברים שאינם בלבי. רחמים, אדוני הקברניט! ואתם האדונים הניצבים כולכם בזה, בקשו עלי רחמים!”

פּתאום בא לאמה אל הסיפּון וכותנתו לעורו, וכה אמר:

“קברניטי וחברי! ובכן לא חזיר נאק פה, אלא נזיר, והריני שמח על כך. אולנשפיגל בני, יש עמי עצה נכבדה בעניין הצדיק הלז: אל תוציאהו לא להורג ולא לחפשי, שאם אתה נותן לו דרור סופו שמעוֹלל מעללים בספינה, אלא צו ויתקינו מיד על גבי הסיפּון כלוב צר, אך מלא אויר, שאדם יכול לישב בו ולישון, כגון הכלוב שעושים לתרנגולים מסורסים, ואני אשקוד לפטמו כהלכה, ואם לא יאכל כל אשר אתן לו בלא שיוּר, תלה־ייתלה!”

אמרו אולנשפיגל והגיזים: “תלה ייתלה אם לא יאכל!”

שאל הנזיר: “ומה סוף דעת לעשות לי, בעל־הכרס?”

אמר לאמה: “תחיה ותראה.”

עשה אולנשפיגל רצונו של לאמה, והנזיר הוּשׂם בכלוּב, והיה כל אחד יכול לראותו כאוַת־נפשו.

הלך לאמה לחדר המבשלים, הלך גם אולנשפיגל אחריו ושם שמע דברים שנתקשרו בינו לבין נלה.

אמר לאמה: “לא אשכב, לא אשכב במיטה ואחרים באים ועושים ברוֹטבין שלי כבתוך שלהם, לא, לא אשכב במיטתי כעגל בן־בקר.”

אמרה נלה: “אַל תרגז, לאמה, שמחמת רוגזא ישוב, חלילה, פּצעך ויתגלע, ואתה מת.”

אמר לאמה: “אדרבה, לוַאי ואָמוּת, שקַצתי בחיי מפני עגינותי. והמעט ממך שאָבדה ממני אשתי, עוד אַת באָה להפריעני, אותי, את שר־המבשלים של האניה, מלשקוֹד על סירי־המרק? ולא תדעי לך, כי ריחם של רוטב וצלי־הקדירה יש בו מכוֹח המרפּא? גם את רוחי מכלכלים הם ושומרים עלי מפּגעים רעים.”

אמרה נלה: “לא, דין הוא שתשמע בעצתנו ותניחנו לרפאוֹתך.”

אמר לאמה: “רוצה שאני שתרפאוּני, אך שיבוא לכאן פּלוני־אלמוני, סתם בוּר ועם־הארץ, לא איזה בטלן מרוּפּש ומלופלף, סרחן וזבלגן, וימשול במקומי בחזקת שר־המבשלים וינעץ אצבעותיו המזוהמות לתוך הרוטבין שלי.., מוטב שאשכים ואהרגנוּ בתרוָד זה שבידי, שהוא של עץ, אלא שלתכלית הזאת עתיד הוא, אם ירצה השם, להתפּרזל.”

אמר אולנשפיגל: “על כל פנים, לעוזר אתה נצרך, שאתה חולה.”

נשא לאמה את קולו וקרא: “עוזר? לי?! אני הוא שנצרך לעוזר?! וכי אין לבך מלא כפיון־טובה, כנקניק זה שמלא בשר קצוץ? עוזר?! ודבר זה, בני, אתה אומר לי, לרעך, שזן ומפרנס אותך ימים רבים כל־כך ובשפע גדול כל כך! עתה ישוב פּצעי ויתגלע. הה חבר רע! מי יצלח כאן להתקין לך מאכלות, כמוני, ומה תהא עליכם, אם לא אוסיף להקריב לכם, לך אדוני הקברניט ולך נלה, מיני מטעמים כאשר אהבתם?”

אמר אולנשפיגל: “בעצמנו נעשה את המלאכה בחדר־המיבשל.”

נתעקרה צעקה מפיו של לאמה ואמר: “בחדר המיבשל? יכול אתה לאכול את המיבשל למינהו, לרחרחוֹ, ללקלקוֹ, – אך לעשותו? חס ושלום! ידידי העלוב ואדוני הקברניט, הרי במחילה מכבודך יכולני להאכילך רצועות־רצועות שנגזרו מעוֹר־צקלונך, ואתה אוכלן וסובר בנפשך שהן מיני כרכשאות. הניחני, בני, ואהיה שר־המבשלים כאשר הייתי, שאם לא כן, אני בא לכלל רזון כמקל זה.”

אמר אולנשפיגל: “ובכן, הוסף להיות שר־המבשלים. ואם לא תחזור לאיתנך, אני נועל את חדר־המיבשל, ואנו מסתפּקים באכילת פּכסמים בלבד.”

בכה לאמה מרוב שמחה ואמר: “אה בני! טוב־לב אתה, כאמנוּ הקדושה.”

ד.    🔗

על־כל־פּנים, נראה הדבר שחזר לאיתנו. מדי שבת בשבתו ראוהו עומד ומודד ברצועה ארוכה את שיעור נפחו של הנזיר.

שבת ראשונה אמר: ארבע רגליים."

וממד את עצמו והוסיף: “ארבע ומחצה.”

וחלשה דעתו.

אך לאחר שמדד את הנזיר בשבת השמינית, צהלו פּניו ואמר:

“חמש רגליים חסר רביע.”

בשעת המדידה אמר לו הנזיר בכעס גדול: “מה כוָנתך לעשות בי, בעל־כרס?”

שירבב לאמה לשון כנגדו ולא השיבו כלום.

וז' פּעמים ביום היו המלחים והחיילים רואים אותו שהוא ניגש אל הנזיר, ובידו מאכל חדש, ואומר:

“הרי לך פּולים רסוּקים בחמאה של פלאנדרן. האָכלת מטעמים כאלה בבית־נזיריך? פּניך בריאות, ברוך השם, אין רזון בספינתנו. החָש אתה, היאך תוֹפחוֹת על גבך כרי השומן? בקרוב בימינו לא תצטרך כלל לכרים וכסתוֹת בשנתך.”

בשעת הסעודה השנייה אמר לנזיר: “והרי לך חמיטוֹת נוסח בריסל, שהצרפתים יקראון בשם crepes, משום שהם קובעים אותן במגבעותיהם לאות אבלוּת¹⁴⁵, אלא שהללו לבנות הן ולא שחורות, ובתנור הִתְריגו מעט. הרואה אתה חמאה שמטפטפת מהן? ממש כך יהיה, אם ירצה השם, גם כרסך.”

אמר הנזיר: “איני רעב.”

אמר לו לאמה: “ואף־על־פּי־כן אכוֹל־תאכל. כסבור אתה, אב קדוש. סתם חמיטוֹת של כוּסמין הן? קמח־חטים הוא, אב ביראַת־שמים ואב בכרסתנוּת! קמח סולת, אב בעל ארבע פּימות עלי סנטר! וכבר אני רואה את החמישית עֹולה כפוֹרחת, ותגיל עלי נפשי, אכוֹל!”

אמר הנזיר: “הרף ממני, בעל־כרס!”

נתכעס לאמה ואמר: “חייך נתונים בידי! שמא טוב לך החבל מקערה מלאָה רביכה של קיטניות עם פּת קלוּיה שאני מביא לפניך מיד?”

וכשבא, ובידו הקערה, אמר: “דרכן של רביכות של קיטניות שאכילתן בגפּן אינה חביבה עליהן, לפיכך זיוַגתי לזו כופתאות נוסח אשכנז, שקורין knoedees, והן מיני גוּלות נאות של בצק מקמח קוֹרינת שחלטוּן ברותחין בעודן חיות. קשות הן למעיים, אך יפות למשמַנים מאין כמותן. תאכל ככל אשר תוּכל, וככל שתרבה, תרבה שמחתי. אל תעמיד פּנים של מפוּנק ואל תנַשף בחוזקה, כמי שאָכל לשוֹבע ואינו יכול עוד, אכול! וכי לא טובה אכילה מתלייה? הראה־נא ונראה את חלציך! גם הם משמינים והולכים? שתי רגליים וז' אצבעות בשיעור הנפח/ איה קותלי־חזיר שנתברכו בעוֹבי כיו”ב!"

לאחר שעה חזר ובא אל הנזיר. אמר לו:

“הרי לפניך ט' יונים. בשבילך נשחטו יצורי־עליון אלה, שפּרחו לפי תוּמן מעל לספינה. אל תזלזל בהן. נתתי בקרבן חריצי־חמאָה, רכרוּכי לחם, שרגוזין שׁחוּקים וקרנפולים שנדוֹכוּ במדוכה של נחושת, המבהיקה כעוֹרךָ, השמש בכבודה ובעצמה שמחה שזכתה להשתקף בפרצוף מתנוצץ כפרצופך שלך שהוא שמנוני, ממיטב המשמנים אשר פּיטמתיך בהם.”

לסעודה חמישית הביא לפניו מאכל־דגים, שקוֹרין Waterzoey. אמר לו:

“מה דעתך על מטעמי דגים אלה? הים נותן גַבּוֹ לשאתך וקִרְבּוֹ לפרנסך: למעלה מזה אין בכוחו לעושת אפילו למלך ירום־הודו כן, כן, בעליל רואה אני פימה חמישית, שעולה ומבצבצת מסנטרך, מצד שמאל ניכר הדבר יותר מאשר מצד ימין. ובדין הוא לשקוד מעט על הצד שנתקפּח ולזוּנוֹ כמצוָה שציוָנוּ אלוהינו לאמור: “רדפו־שלום עם הכּל.” ואין לך שלום־בית אלא חלוּקת משמנים שוה־בשוה, לסעודתך הששית אני מביא לך קונכיות, אלו חלזונות־של־עניים, שכיו’ב לא עלו על שולחן בית־נזיריך! ההדיוטות שוֹלקין אותן ואוכלים כמוֹת שהן; ובאמת אין זו אלא אתחלתא דתבשילָא; שלאחר שליקתן קולפין מעליהן קליפּיהן, עורכין את גופותיהן הענוגים במערכה בתוך מרחשת, מתבלין בכרפּס, שרגוזין וקרנפולין ומהַבּלים לְהוֹנם־להוּנם, ואת צירם מרבּיכים בשיכר וקמח ואוכלים בפת קלוּיה בחמאָה. ואכן בדרך הזה בישלתין לך. הידעת טעמה ונימוקה של אותה טובה גדולה שאדם מחזיק לאביו ואמו ומתחייב בכיבוּדם? לפי שנתנו לו בית ונתנו לו אהבה, ומתן־מזונות כנגד כולם! לפיכך חייב אתה לאהבני כאהבת בן את אביו ואמו ולהחזיק לי טובה גדולה על ששוֹן מעיך אַל תגלגל עלי את עיניך המזרוֹת אימה! בזה הרגע אני מביא לך נזיד של שיכר וקמח, מצוּקר בנוֹפֶת ומתוּבל בקינמון. וכל כך למה? כדי שיהיו משמניך סכוּיים ומפרכסים מתחת לעור־בשרך; ואכן, כך הוא שעה שאתה רוגז ורוגז. אך הסכת ושמע, שכבר מצלצל פעמון של לילה; ותהא שנתך עריבה עליך, כשנת צדקים שאין בה דאגת יום המחר. ואכן, יהא לבך סמוך ובטוח, כי מחר תזכה ליהנות מדשן סעודותיך וממראה פני ידידך לאמה שלא יתמהמה להקריבן לפניך.”

אמר הנזיר: “כלך־לך, והניחני להתפלל לאלוהים.”

אמר לאמה: “התפלל. התפלל בקול תרועה של נחרת־עליזים. השיכר והשינה ישפיעו עליך רוב שומן. ואני מרוצה מאוד.”

ולאמה שכב לישון.

שאלוהו המלחים והחיילים: “מה בצע לך בפיטום זה שאתה מפטם את הנזיר, והוא קושר בלבו שנאה עליך.”

אמר להם: "אל תפריעוני, שמעשה רב יזמתי בלבי.

ה.    🔗

בחודש אייר, הוא מאי, כשנשים כפריות שבפלאנדרן משליכות בלילות אט־לאט ג' פּולים שחורים אחרי גוון, סגולה לתחלוּאים ולמיתה, – שׁב פּצעוֹ של לאמה ונתגלע. היו צמרמורין גדולים אוחזין אותו, וביקש שישכיבוהו על גבי הסיפּון אל מול כלובו של הנזיר.

נתרצה לו אולנשפיגל, אלא שחשש שמא תתקוף עליו הקדחת ויפּול הימה, ציוה לקשרוֹ היטב אל המיטה.

וכל אימת שֶחֲלָצַתוֹ חמה, היה שוקד לעורר את חבריו, שלא יסיחו דעתם מן הנזיר, ומשרבב לשון כנגדו.

אמר הנזיר: “אתה מלעיב בי, בעל־כרס.”

אמר לאמה: “לא, אני מפטם אותך.”

והיתה הרוח נושבת בנחת, והחמה מאירה בחמימוּת. לאמה, שתקפה עליו הקדחת, היה קשוּר היטב אל מיטתו, שאם תתגעש דעתו בדמדוּמה, לא יקפּוץ חלילה הימה. כסבור היה שבחדר־המבשלים הוא שרוּי, ואמר:

זה התנור מפיץ נוֹגה היום. כמעט רגע ישתפּכו גבתוֹנים כגשם־נדבות, אשתי, פִּרְסִי להם נְשָבִים בגן־הירקות. מה יפית בזרועותיך החשופות עדי־מרפּק! הו, איזו יד לבנה! הנה אשכנה. אֶשָׁכֶנה בשפתי – כי שיניים של משי הן. ולמי הגוף הנחמד הזה, השדיים הענוגים הללו, הנראים בעד כותנתך הדקה? לי הם, משוֹש־נפשי, שלי הם כל אלה. מי יבשל תרבּיך מכרבוֹלין של תרנגולים ואחוריים של פּרגיות? נמעֵט בשרגוּזין, שהם מביאים לידי קדחת. רוטב לבן, כמוֹן, עלי דפנא. ואיה החלמונים?"

כאן נתן אות לאולנשפיגל, שיקריב את אָזנו אל פּיו, ולחש לו: כמעט־רגע ישתפּכו העופות כגשמי־ברכה. לך אתן ארבעה גבתונים יותר מלשאָר. אתה הקברניט, אל נא תסגירני."

שמע קול גלים, שטוֹפחים בנחת על דפנות הספינה, ואמר: “המרק רותח, בני, הסיר גולש! אלא שקשה הסקתו של תנור זה!”

משנתיישבה עליו נפשו, נתן דעתו על הנזיר ואמר:

“איהוּ? העודו מַשמין והולך?”

וכיוָן שראהו, שירבב לשון כנגדו ואמר לו: “המעשה הרב אשר יזמתי לעשותו, הנה הוא קם ונהיה! אני מרוּצה מאוד!”

יום אחד ביקש שיעמידו מאזניים גדולים על גבי הסיפּון, ישימוהו בכף זו, ואת הנזיר בזו. כמעט הושם הנזיר על הכף, ולאמה הוטל כחץ מקשת כלפּי מעלה. נסתכל לאמה בתשובת־משקלו וקרא בשמחה גדולה:

“כבד הוא! כבד הוא! קל כרוּח אני לעומתו, כעוֹף־כנף אתעופף לי באויר! האח, מחשבה ניצנצה בלבי! הורידוהו, כדי שאוכל לרדת. ועכשיו תנו אבני משקל בכף אחת, ושימוֹהוּ בשנייה. כמה משקלו? שלוש־מאות־ותשעים ליטרא! ומשקלי שלי? מאתיים־שבעים־וחמש.”

ו.    🔗

למחר, במוצאי הלילה, עם דמדומי השחר, הקיץ אולנשפיגל לקול קריאותיו של לאמה:

אולנשפיגל! אולנשפיגל! עזוֹר! אַל תניחנה ללכת! גזוֹר את החבלים! גזור את החבלים!"

יצא אולנשפּיגל אל הסיפּון ואמר לו: “מה הצעקה? איני רואה כלום.”

אמר לאמה: “זוהי' היא, אשתי! שם, בתוך הסירה, בתוך הבּוּצית ההיא, שטה לה מסביב לאותה ספינה, כן, מסביב לאותה ספינה, שקוֹל הנבל והזמר הגיעוּך הימנה.”

יצאָה נלה אל הסיפּון ולאמה פּנה אליה ואמר:

“גזרי את החבלים, יקירתי! ואינך רואה, שפּצעי נרפּא. ידה הענוגה חבשתו. היא, כן, היא! ואינך רואה, שהיא עומדת שם בתוך הבוּצית? ואינך שומעת? עדיין היא שרה! בואי, בואי, אהובתי, בואי, אַל תתחמקי עוד מפּני לאמה העלוב שלך, שכל־כך הוא בודד בלעדיך בעולם הזה.”

החזיקה נלה בידו, נגעה בפניו ואמרה: “עדיין לא חלצתוֹ חמה.”

אמר לאמה: “גזרו את החבלים! הבוּ לי סירה! הנני חי, הנני מאוּשר, הנה חזרתי לאיתני הראשון!”

גזר אולנשפיגל את החבלים, ולאמה, שהוּתר, קפץ מעל מיטתו בתחתוניו הלבנים, בלא מקטורן, ובעצמו טרח להוריד את הבוּצית.

אמרה נלה לאולנשפיגל: “ראה, כמה רועדות ידיו מקוֹצר־רוח!”

הורדה הבוצית, עמדה במים, ואולנשפיגל, נלה ולאמה ירדו לתוכה עם השַיָט ושטוּ אל הספינה, שהיתה עגונה בירכתי הנמל.

סייע לאמה לשייט ואמר: “נאָה היא אנית־השיִט.”

אל מול השמים השופעים צחוּת של בוקר, שקרני החמה החדשה נתנו להם מזיווֹ של הבדוֹלח המוזהב, נצטיירו גוּפה של אנית־השיִט ותרניה זקופי הקומה. והיה לאמה חותר במשוט, ואולנשפיגל שאלו: “ועכשיו הגד לנו, היאך מצאת אותה?”

והיה לאמה סח למקוטעין: “היתה לי הרוָחה ונרדמתי. פּתאום קול מְחִי עמוּם. חֵפֶץ של עץ נתנגף בספינה. בוּצית. מַלָח רץ לקול הנקישה. “מי שם?” קול ענוג, קולה שלה, בני, קולה המתוק: “בני־ברית”, ואחריו קול גס אומר: “יחי הגיז! קברניטה של אנית־השיט “יוהאנה” – אל לאמה גודזאק.” זורק המלָח את סולם־החבלים, והירח מאיר. ואני רואה דמות אדם עולה לסיפּון: שוקיים חסינות, ברכיים עגולות, אגן־ירכיים רחב. חושב אני: “גבר מזויף”. וחש: שושנה נפתחת ומשיקה כביכול בלחיי. פּיה, בני. ושומע: היא דוֹברת אלי, היא גופא, התבין? היא גופא. דוברת ומעתירה עלי נשיקות ודמעות, כמו אש נוזלת, מבושמת, שניתכה על גופי: “יודעת אני, כי לא טוב המעשה, אלא שאהבתיך, אישי! נדרתי לאלהים ומחללת את נדרי, אישי, אישי האומלל; פּעמים הרבה באתי לכאן, אך לא העיזותי ליקרב. לסוף הִרשני המַלח: הייתי חובשת את פּצעיך, ולא הכרתני, אך אני רפאתיך; אל תכעס, אישי! באתי אליך, אך פּחד יש בלבי: הוא כאן, באניתכם, הניחני ואלך; אם יראני, יקללני. ואני יורשת גיהינום!” בוכיה ושמחה נשקתני עוד פּעם אחת ונסתלקה. לא הועילו דמעותי. לא הועילו תחנוני, ואתה אָסרת את ידי ורגלי, בני. אבל עכשיו…”

ובדברו, היה חותר בתנופות־משוט אדירות, משל יתר של קשת דרוּכה יורה חץ.

והיו שטים וקרבים אל הספינה, ולאמה אמר:

“הנה היא עומדת על גבי הסיפּון ופורטת על פּי הנבל, אשתי הנחמדה, שערותיה חומות־זהבהבות, עיניה חוּמות, לחייה רעננות עדיין, זרועותיה עגולות, חשופות, ופיסות־ידיה לבנות. טוּשי־חוּשי, סירה, על פּני הגלים!”

ראה קברניטוֹ של אני־השיִט את הבוּצית הקרבה ובאָה ואת לאמה החותר כאחד השדים, וציוָה לזרוק מן הסיפּון סולם של חבלים שקוֹרין אסכלה. הקריב לאמה, קפץ בסכנת־נפשות מן הבוּצית אל הסולם והדף את הבוּצית לאָחור כמידת ג' אַמות־שָליש והרחק מזה. טפס ועלה בסולם כחתול זה ורץ אל אשתו, שלא ידעה נפשה מריבוי השמחה והיתה מגפפתו ומנשקתו.

אמרה לו: “לאמה, אַל־נא תקחני מפּה. נדר נדרתי לאלוהים. אך אני אוהבת אותך, הוֹ אישי היקר!”

קראה נלה ואמרה:

“הרי קאלקן הייברכטס היא, קאלקן יפת־התואר!”

אמרה האשה: “אני היא, אך וַי לי, שכבר עבר יופיי את נקודת־הצהריים.”

פניה לבשו עצבוּת.

אמר לאמה: “מה עשית? מה היתה לך? למה עזבתיני? מדוע תאמרי לעזבני גם הפּעם?”

אמרה לו: “שמעני ואַל תכעס. את הכל אני מַגדת לך. בדעתי, שהנזירים צדיקים גמוּרים הם ובחירי־אלוהים, הפקדתי רוחי בידי אחד מהם, קורנליס אדריאנסן שמו.”

שמע לאמה א השם הנ"ל יוצא מפורש מפי אשתו ונשא קולו בצוָחה: “מה?! זה העיִט הצבוּע, שפיו גְרָף של גידופים, חמת מלא צוֹאָה רותחת, ואינו מדבר אלא על שפיכת דמם של הרפוֹרמַטין! מה?! זה הקוֹשר כתרים לאינקוויזיציוֹן ולגזירותיה! ובכן, המנוּול הזה הוא?”

אמרה קאלקן: “חלילה לך לגדף איש־אלוהים!”

אמר לאמה: “איש־אלוהים!? מכיר ויודע אני את איש־האלוהים הזה! לידיו של נזיר זנאי זה נפלה קאלקן היפה שלי! אַל תקרבי אלי, שאני הוֹרגך, – ואני, שכל כך אהבתיה!… לבי, לבי הנכזב, שהיה כולו שלה… מה לָך פה? למה חבשת את פּצעי? למה לא הניחוֹתיני למוּת, הסתלקי מפה, אי־אפשי לראותך, הסתלקי מפה, שאם לא כן אני מטילך הימה. סַכיני!…”

חבקתוֹ קאלקן ואמרה לו: “לאמה, אישי, אַל נא תבכה. בכשרה אתה חושד, מעודי לא נזקקתי לנזיר הזה.”

והיה לאמה בוכה וחורק שן וקורא: “שקר בפיך! הה, מעודי לא ידעתי קנאָה מהי, עכשיו קשה כשאול קנאָתי. הה, יצרי־לב נוּגים. חרון ואהבה, חפץ לרצוח ולנשק גם יחד. הסתלקי מפּה! לא, לא, אַל תלכי! כל־כך היטבתי עמה! תאוַת־הרצח – הנה ראש תאוָתי עכשיו! סכיני! הה! כאש בוערת היא בקרבי, אוכלת, מכרסמת… ואַת לועגת לי…”

והיתה קאלקן בוכיה ומחבקתו ברב ענוָה וברוח נמוכה.

אמר לאמה: “אָכן, כסיל אני בכעסי. אָכן, שמרת אֶת כבודי מחללוֹ, זה הכבוד, שאנו, האוילים, צוֹררים אותו בכנפי שמלתה של אשה. ובכן, לשם כך העלית על שפתיך את מיטב חיוּכיך המתוקים מדבש. שעה שביקשת ללכת עם רעיותיך לשמוע את הדרשות…”

והיתה קאלקן מנשקתוֹ ואומרת לו:

“הניחני לומר דיבור כלשהו, מוֹת אָמות בזה הרגע, אם אשקר לך.”

אמר לאמה: “מוּתי, איפוא, כי מיד תשקרי לי!”

אמרה לו: “שמעני, לאמ, ואדבר!”

אמר לה: “תדבר או לא תדברי, לא איכפּת לי!”

פּתחה ואמרה: “זה האח אדריאנסן מוניטין יצאו לו כמטיף מובהק. הלכתי לשמוע את דבריו. והיה דורש בעניין הרוּחניות והפרישוּת, שהן תרומת כל המידות, לפי שאין כמותן מטהרות את יראי־השמים להיות להם חלק בעולם הבא. והיה חוצב להבות אש באמרי־שפֶר ומליצה נשגבה. ודבריו שיצאו מן הלב נכנסו לעומק לבבן של נשים צנועות, ואני בתוכן, כל שכן אלמנות ובתולות. וכיוָן שהפרישוּת היא בחינת שלימוּת, עורר את לבנו לקבל על עצמנו חיים של פרישוּת. וקיבלנו עלינו בחרם להנזר מן האישוּת.”

אמר לאמה: “אך לא ממנו?” – וגעה בבכי.

נתכעסה ואמרה לו: “שתוֹק!”

אמר לה: “ובכן, כַּלי דבריך. מַחַץ קשה מחצת את לבי, ואין לו מרפּא.”

אמרה לו: “הה, אישי! רפוֹא־תרפא, אם אהיה שרוּיה עמך.”

ביקשה לחבקוֹ ולנשקו, אך הוא הדפה מעל פניו.

אמרה: “נשבעו לו האַלמנות, שיתמידו באַלמנוּתן ולא יינשאו עוד לאיש.”

והיה לאמה שומע ומהרהר הרהורי קנאה, וקאלקן הנכלמה המשיכה לספר:

“ולא נתרצה לקבל אלא וידוייהן של בתולות ונשים צעירות ונאות בלבד; את השאָר היה משלח אשה אל הכוהן־המוַדה שלה. קם וייסד אגודה של נשים ציילניות והשביענו, שלא נתוַדה אלא לפניו בלבד, ונשבעתי לו. רעיוֹתי, שהיו מנוסות ממני בדבר הזה, שאלוני, שמא רוצה אני שיחנכוני במצווֹת ויוֹרוּני את דרך משמעת־הקודש והתשובה הקדושה, והסכמתי. ברחוב הסַתָתים שבבריגה, סמוך לבית־הנזירים של המינוֹריטין, היה בית אחד, שבוֹ שכנה אשה אחת, קאלה דה נאיאז' שמה, שבשכר זהוב אחד לחודש היו נערות לומדות מפּיה את סדר הפּרישוּת כהלכתה ומקבלות מזונות. והיה האח קורנליס יכול לבוא לשם באֵין־רואים מבית־הנזירים. וכאן בחדר קטן, שלא היה בו איש זולתו, נזדמנתי עמו. ציוַני לספר לו בפרטוּת כל תאווֹתי הגשמיוֹת והטבעיות. תחילה לא נתנני לבי, לסוף נכנעתי, בכיתי וסחתי לו את הכל.”

נתייפח לאמה: “וַי לי! והנזיר־החזיר הזה זכה לשמוע את וידוּייך הטהורים.”

“והיה אומר לי וחוזר ואומר – והדברים בדוּקים ומנוּסים, אישי, – שהבוּשה של־מעלה עדיפה מן הבושה של־מטה ומעוּלה הימנה, שעל ידיה אנו מביאים את הבוּשה הארצית, הטבועה בנו, מנחה לאלוהים; שרק ע”י הוידוּיים, שאנו מתוַדים לפני הכוהן־המוַדה על צפוּני־שפוּני תאווֹתינו, שאין מגלין אפילו לצנוּעין, – על־ידיהם בלבד זוכים אנו לקבל עלינו עוֹל־שמים ולקיים את כל המצווֹת המעשיות של משמעת־הקודש והתשובה השלימה. לסוף אמר לי, שעלי לעמוד לפניו עירומה, כדי שגופי שחָטא יקבל יסורים קלים־שבקלים על חטאַי. יום אחד כפאַני להתפשט. כשנשרה כותנתי מעלי, נתעלפתי. מיד השיב עלי את נפשי במיני מלָחים וצלוֹחיוֹת לרחיחה ואמר לי: “זאת הפּעם, בתי, דייני בכך. לאחר שני ימים שוּבי לכאן והביאי אמך רצוּעה.” והיה הדבר נמשך ימים מרובים, אלא שמעולם… בשם האלוהים וכל עדת קדושיו נשבעתי לפניך… אישי… הבינני… הסתכל בי… ראה, אם משקרת אני… טהורה אני ונאמנה לך… אהבתיך…"

אמר לאמה: “גוף יקר ואומלל… הה, רבב־של־קלוֹן על בגד כלוּלוֹתיך.”

אמרה לו: לאמה, הרי בשם האלוהים דיבר אלי ובשם אמנוּ הקדושה הכנסייה הקאתולית, – ואיך יכולתי להמרות את פּיו? תמיד אהבתיך, אך בשבוּעה ואַלָה איומה נדרתי לבתולה הקדושה שלא אוסיף להזקק לך. ואף־על־פּי־כן, רפת־רוח הייתי, ואותו רפיון בשֶלך היה. התזכור את האכסניה בבריגה? מהלכת הייתי בקרבת משכנה של קאלה דה נאיאז', ואתה עברת על פּני הבית רכוב על חמור יחד עם אולנשפיגל. הלכתי אחריך. היה לי צרור כסף ולא הייתי נְאוּתה בו כלום; ראיתי שרעב אתה; נמשך לבי אחריך. הלמה לבי מרוב רחמים ואהבה."

שאל אולנשפיגל: “והיכן הוא עכשיו?”

ואמרה:

“לאחר חקירה ודרישה, שנחקר ונדרש במצוַת ראשי־העיר, והרדיפות, שרדפוהו על צואר אנשים רשעים, נאנס לעזוב את בריגה וברח לאנטוורפּן. וסחוּ לי באניה, שבעלי לקחוֹ בשבי.”

נעקרה צעקה מפּי לאמה וקרא:

“מה?! הנזיר, שאני מפטמוֹ, הוא…”

אמרה קאלקן:

“הן.” – והליטה פּניה בכפּיה.

ולאמה צוַח: “גרזן! גרזן! כדי שאהרוג את התיִש הזַנאי הזה ואת חלבּוֹ אמכור בשוק לכל מי שירבה מיקחוֹ. חיש־מהרה נשוב אל הספינה! הבוּצית! היכן הבוּצית?”

אמרה נלה: “אכזריוּת מגוּנה היא לפצוֹע שבויים, כל־שכן לרצחם.”

אמר לאמה: “עין של זעם אַת זוקפת בי? לא תניחיני להפיק את חפצי?”

אמרה נלה: “לא!”

אמר לה: “נעניתי לך! כל רע לא אעשה לו; ורק מן הכלוב אוציאהו. הבוּצית! היכן הבוּצית?”

ירדו אל הבוּצית, והיה לאמר חותר בחפזון ובוכה.

אמרה קאלקן: “אתה עצֵב, אישי?”

אמר לה: “לא, כי שמח אני: מעתה ודאי לא תעזביני עוד לעולם?”

אמרה לו: “לעולם לא.”

אמר לה: “הנה הגדת לי, כי שמרת אמוּנים וכי עמדת בטהרתך, אך, משׂוֹשׂ־חיי, קאלקן אהובתי, לא היתה בנפשי אלא התוחלת האחת למצאך, והנה מצאתיך, ובעטיוֹ של נזיר זה, יהא רעל הקנאָה מחלחל בכל שמחותינו. בשעה של עצבוּת, ואפילו שעה של עיפוּת בלבד, על־כרחי אהיה רואה אותך עירומה, נותנת גווך היפה למַלקוּת מנוּולת זו. לי היה אביב אהבתנו, את הקיץ נתת לו, קודר יהיה הסתיו, ועד־מהרה יבוא החורף לקבור את אהבתנו הנאמנה.”

שאלה קאלקן: “אתה בוכה?”

ואמר לה: “הן, כי אשר היה לא ישוּב להיות.”

אמרה נלה: “אם זכית וקאלקן שמרה לך אמוּנים, הרי בשל דבריך, שדברי פּסלנוּת הם, ראוי לך שתקוּם ותעזבך לאנחות.”

אמרה קאלקן: “אין הוא יודע, מה עזה אהבתי.”

קרא לאמה ואמר: “אמת הדבר? בואי, יפתי, בואי, אשתי, ושוב אין כאן לא סתיו קדרן, ולא חורף קַבְּרָן.”

וניכר בו שנתבסמה עליו נפשו, והם חזרו לאניה.

קיבל לאמה את מפתח הכלוּב מידי אולנשפיגל ופתחוֹ. אָחז באָזנוֹ של הנזיר וביקש לגוררו אל הסיפּון, ולא עלתה בידו; חזר וביקש למשכוֹ במצוּדד, ולא עלתה בידו אף זאת.

אמר: “אין ברירה אלא לשבוֹר אל הכלוב. פּיטום גדול נתפּטם התרנגול המסורס.”

לסוף דיחק הנזיר את עצמו ויצא והיה מלגלג את עיניו הגדולות והמטומטמות, וידיו על כרשוֹ. אותה שעה בא נחשול וטילטל את הספינה, והנזיר נפל על שֵתוֹ.

אמר לו לאמה: “העוד תכנני “בעל־כרס”? הנה גדול כרשך מכרשי. ומי כפאך לסעוד ז' סעודות ביום? אני! מה זאת היתה לך, אדוני הצרחן, שרוחך נתנמכה כל־כך, ובשוֹפי ונחת אתה נוהג עם הגיזים העלובים?”

והוסיף ואמר: “עוד שנה אחת אתה שרוי בכלוב זה, ושוב אינך יכול לצאת הימנו עד עולם. עם כל זיע שלך מפרכסות לחייך כמן מקפּה של חזיר; אינך צוֹוח עוד, במהרה בקרוב אפילו לנשוֹף לא תוכל.”

אמר הנזיר: “שתוֹק, בעל הכרס!”

נתכעס לאמר כעס גדול וקרא בקול:

“בעל־כרס! הנני לאמרה גוּדזאק, דהיינו: “לאמה, שׂק מלא טוב.” ואתה: האח שק שמן, שַק של חֵלב, של כזבים, של מרבּק, שק של נאפופים, כשיעוּר ארבע אצבעות פּדר יש לך מתחת לעוֹרך, את שתי עיניך כבר כיסו עד אין לראותן. אולנשפיגל ואני, שנינו יחדיו, נוכל לשכוֹן בהרחבה יתרה בתוך היכל־הכבוד של כרשך! “בעל־כרס” קראת לי, – ושמא רצונך שאָביא לך אספּקלריה, כדי שתיהנה קצת מזיו כרשך הרוֹממה? אני הוא שפּיטמתיך, אנדרטא של בשרים ועצמות שכמוך! רבבים של שמנוּנית, כנר של חלב זה שמתמסמס בחמה. אומרים, כי השבץ בא עם הפּימה השביעית; וכבר חמש ומחצה יש לך.”

ואל הגיזים פּנה ואמר:

"הסתכלו נא בבעל־תאוָה זה! הלא הוא האח קורנליס אדריאנסן, אדיר־אַנסָן מבריגה. לצניעות חדשה הטיף שם. שוּמנוֹ – עוֹנשוֹ, שוּמנוֹ – מעשה־ידי להתפּאר! שמעו, איפוא, חיילים ומלחים, אני עוזב אתכם, גם אותך, אולנשפיגל, וגם אותך, נלה היקרה, אל מנת להשתקע בפליסינגן, שיש לי בה נכסים, ושם אהיה שרוי עם אשתי היקרה שזכיתי למצאָה. יום אחד נשבעתם לי, שתעשו כל בקשה שאבקש…

אמרו לו:

“בהן־צדק של גיזים!”

אמר להם:

“בכן, הסתכלו נא בבעל־תאוָה זה, באח קורנליס אדריאנסן, אדיר־אנסן מבריגה; נשבעתי שעתיד הוא להתפקע אצלי מרוב שומן, כחזיר מפוּטם. הרחיבו את הכלוב, פּטמוהו במשמנים, אִבסוהו בממתקים, ואם היום משוּל הוא לשור־פּר, עשוהו מחר כפיל, ועיניכם תחזינה היאך הוא ממלא כל חללו של הכלוב.”

ואמרו הגיזים:

“אנו נפטמהו.”

ולאמה פּנה אל הנזיר והמשיך:

“ועכשיו, בליעל, הבה אטוֹל ברכת הדרך גם ממך. פּיטמתיך כיאה לנזירים, תחת לתלותך על עץ. עשה, איפוא פּימה עלי פּימה, וסוף השבץ לבוא.”

חיבק את קאלקן והוסיף: “הבט נחַר או שאַג, אני לוקח אותה, ולא תוסיף עוד להלקותה.”

נתמלא הנזיר רתיחה ואמר לקאלקן:

"ובכן, אשה חמדנית, הולכת אַת בלא שום צער כלל על נזיר חלכה, המקבל יסוּריו באהבה לקדש שם־שמים ברבים והוא שהוליכך בדרך הצניעוּת הקדושה, הנעימה, בת־השמים. ארורה תהיי! איש מן הכוהנים לא יכפר עווֹניך; תבער האדמה מתחת לרגליך; ויהא הצוּקר בפיך למלח, והבשר – לנבֵלה של כלב; ויהא הלחם לך לאפר, והשמש – לקרח, והשלג – לאש של גיהינום. ארור רחמֵך, ויהיו בני־בטנך לתפלצוֹת, שגופם גוף של קוף, וראשם ראש של חזיר, הנפוח יותר מבטנם, ולא יבואוּך אלא יסורים ובכיה ויללה בָזֶה ובַבָא, בגיהינום שאַת יורשת, בתופת של גפרית וזפת הערוכה לנקבות כמוך. השיבוֹת ריקם את אהבתי האבהית; יחוּלוּ על ראשך ג' הקללות – כנגד השילוש הקדוש, וז' הקללות – כנגד ז' הקנים של מנורת־התיבה. ויהא לך הוידוּי למאֵרה, והסעודה הקדושה – לסם המוות, וכל מרצפת שבהיכל ה' תיעקר למחוֹץ ראשך ולטפוח לך על פּניך: “הנה הזונה, הנה הארורה, הנה המקוללה!”

כירכר לאמה מריבוי השמחה ואמר:

“היא שמרה לי אמונים. הנזיר בעצמו העיד בה. הידד קאלקן!”

אך היא בכתה ורעדה ואמרה:

“הה, אנא, הסר מעלי את הקללה הזאת! אני רואה את הגיהינום, הסר את הקללה!”

אמר לאמה!

“הסר את הקללה!”

אמר הנזיר:

“לא אסירנה, בעל־כרס!”

והיתה האשה עומדת על ברכיה, חיורת־פּנים ועכורת־רוח, ופורשת כפּיה אל אדריאנסן.

אמר לאמה לנזיר: “הסר את הקללה, שאם לא כן, תולין אותך תיכף ומיד, ואם ייקרע החבל מכוֹבד גופך, יתלוּך בשנית, עד שתיפּח רוחך.”

אמרו הגיזים: “בשנית ובשלישית נתלהו!”

אמר הנזיר: “מילא, לכי־לך, תאוותנית, קומי־לכי עם בעל־הכרס הזה, לכי! אני אָסיר מעליך את הקללה, אך האלוהים וכל קדושיו עמו יתנו בך את עינם; לכי־לך עם בעל־הכרס הזה, לכי!”

נשתתק הנזיר והיה מנשף ומזיע.

פּתאום קרא לאמה: “הוא תופח, הוא תוֹפח! הנה הפּימה הששית, ובשביעית־השבץ!”

ואל הגיזים אמר:

“ועכשיו אני מפקידכם בידי האלוהים; וכל אותך, אולנשפיגל, ואותך נלה, ואת כולכם, אחַי ורעי, ואת מלחמת־הקודש אשר לחירות אני מפקיד בימי האלוהים; כי מכאן ואילך איני יכול לעשות למענה ולא כלום.”

ולאחר שחיבק ונישק את כל הניצבים, פּנה אל קאלקן זוגתו ואמר לה:

“נלך, הגיעה שעת אהבתנו הכּשרה.”

והיתה הסירה שטה על־פּני המים ונושאת את לאמה ואהובת־נפשו, וכל העומדים על הסיפּון, – המלחים, החיילים והצוֹערים, – מנפנפים בכובעיהם וקוראים בקול:

“היה שלום, אחינו! היה שלום, לאמה! היה שלום, אחינו, אחינו ורענוּ!”

הִשירה נלה באצבעה הדקה נטף־של־דמעה, שנתלה בקצה עינו של אולנשפיגל, ושאלתו:

“צר לך, יקירי?”

אמר לה:

“כל־כך טוב־לב היה…”

אמרה לו:

“הו, אין קץ למלחמה זו. האמנם בדם ודמע יעברו עלינו כל ימינו?”

אמר לה:

“נחפש את השבעה! קרובה שעת הגאולה!”

זכרו הגיזים את שבועתם ללאמה ושקדו לפטם את הנזיר בכלובו. ולימים, כשקיבלו דמי כופר־נפשו והוציאוהו לחפשי, היה משקלוֹ שלוש־מאות־תשעים ושתיים ליטראות וי"א אונקיות במשקל פלאנדרן.

והוא מת כראש בית־נזיריו.

ז.    🔗

בימים ההם נתכנסו בהאאג האדונים אנשי כנסת הגדולה לשפּוט את פיליפּ מלך ספרד, גראוו פלאנדרן, הולאנד וכו', על פּי ספרי הזכרון והחירוּת, שנחתמו בטבעתו.

עמד סופר־הכנסת ואמר:

“הכל יודעים, כי לא הוקם אדוני־הארץ אֶל על על ידי מלך־מלכי־המלכים להיותו נגיד ושליט על כל נתיניו, אלא על מנת לשמור ולהגן עליהם מפּני כל עוול ועושק וחמס, כדרך שרוֹעה נאמן שוֹמר ומגן לצאנו; וכן גלוי וידוע, שלא נבראו הנתינים לתועלת אדוני־הארץ, כדי לקיים כל פּקודותיו, בין שהן עבירות, בין שהן מצווֹת, בין שהם מעשים טובים בין שהם מעשים של עוולה, ולא בשביל שישמשוהו כעבדים את רבם, אלא שכל עיקר אדנוּתוֹ שהוא אדון לנתיניו, אשר בלעדיהם אין לו קיוּם, ושיהא מושל בהם על־פּי דין ועל־פּי שׂכל, לשמרם ולאהבם כאָב שאוהב את בנו, או כרועה ששוקד על צאנו, ושיהא מוסר נפשו עליהם. שאם אינו כן, לא אָדון שמו, אלא עריץ שמו. בכוח שכירי־חרב וגזירות רעות של מסעי־צלב וחרמות ונידויים, שילח בנוּ המלך פיליפּ ארבעה גייסות של נכרים. מה עונשו, לפי דתי המדינה ונימוסיה?”

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו מעל כסאו!”

המשיך הסופר:

“פיליפ הפר בריתו עמנו; לא זכר לנו את חסד המעשים אשר עשינו עמו ואת זכות הנצחונות אשר סייענו לו לנחול; משראָה שהעשרנו, הסגירנו בידי יועציו ההישפּאמים לנצלנו ולעשקנו.”

קראו האדונים אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו כליסטים כפוּי־טוֹבה!”

המשיך הסופר:

“בכל עיר ואם בארץ העמיד פיליפּ הגמונות חדשים ובתורת קיצבת ושכירוּת העניק להם את נכסיהם של בתי־הנזירים המופלגים בעשירוּת ובעזרתם כונן את האינקוויזיציה ההישפּאמית.”

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו כתליין ומאבד הון לא־לוֹ.”

המשיך הסופר:

"למראה העריצות הזאת ערכו אצילי־הארץ, בשנת 1566, אגרת־בקשה אל השליט להפּיל תחנונים לפני, שימתיק את גזירותיו הקשות, כל־שכן בעניין האינקוויזיציון, ונתעקש בסירובו.

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו כנמר שאינו יודע שׂבעה באכזריותו!”

המשיך הסופר:

“חשד גדול נחשד פיליפּ, שבעזרת מועצתו בהישפּאמיא הסית בסתר לנתוֹץ צלמים ולבוז את בתי־היראָה, כדי שהפּשעים והמהומות יתנו לו ידיים לשלח בנו גייסות של נכרים.”

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו כבעל־משחית!”

המשיך הסופר:

“באנטוורפן ערך פיליפּ טבח באנשי העיר והביא לידי עניות את סוחרי פלאנדרן ואת הסוחרים הנכרים. הוא ויועציו נתנו בסתר הוראות אשר על פיהן הורשה מנוּול אחד המפורסם לגנאי, רוֹדה שמו, להשים עצמו ראש לנוגשים ובוֹזזים, לשלול שלל, להשתמש בשמו של המלך פיליפּ, לזייף את חותמותיו, הגדולות והקטנות, ולנהוג שררה מעשה נציג ומושל. ואגרות־המלך שנפלו לידינו מעידות על כך כמאָה עדים. כל מה שנעשה בהסכמתו נעשה ועל דעת מועצת הישפּמיא, שדנה בדבר תחילה. קראו את אגרותיו וראוּ: שהוא מלמד זכות על המעשים שעשה אותו מנוּול באנטוורפּן, מודה לפניו שעל ידי כך בא לו סיוּע מרוּבה ומצוּין, מבטיח לו שלמי־תודה ומעוררו, יחד עם שאָר הישפּאמים, שיוסיפו לילך בדרך הזה שהיא תפארת לבעליה.”

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו כגנב, שודד ורוצח!”

“וכי מה אנו מבקשים?! הלא רק קיום זכויותינו, שלום של אמת ושל קיימא, מידה של חופש ממוצע, כל־שכן בעסקי דת ואמונה, שהם דברים שבין אדם למקום. ולא קיבלנו מפיליפּ דבר וחצי דבר, חוץ מחוֹזים כזבניים, שכל עיקרם לא באו אלא לחרחר ריב בין המדינות, כדי שיוּכל לשעבדן בזו אחר זו, ובשוד, בהחרמת נכסים, במיתות בית־דין ומעשי־שפטים של אינקוויזיציון, לנהוג בהן כמנהג שנהגו בהוֹדוּ.”

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו כרוצח במזיד, שהתנכל להאביד את הארץ!”

“הוא הקיז מן הארץ את כל דמיה ע”י הדוכס אלבא ועושי־דברו, מדינא צלי, רקווזנס, הבוגדים שבמועצת המדינה, ומועצות האיפּרכיות; הוא ציוָה על דון חואן ואלכסנדר פארנזה, הנסיך לבית פארמה, שיהיו נוהגים באכזריות־דמים (וגם על כך יעידו האגרות שנפלו לידינו). הוא דן בנידוּי את הנסיך לבית אוראן, שיחד שלושה רוצחים¹⁴⁶ ועמד לשחד רוצח רביעי; הוא כונן בתוכֵנו טירות ובנה מצודות, ושרף אנשים חיים, וקבר נשים ונערות בחיים־חייתן, ואת נכסי עזבוֹנם ירש. הוא לא עמד בדיבורו המלכותי וחינק את מונטיני, דה ברגס ושאָר אצילים; ורצח את בנו קארלוֹס, והרעיל את הנסיך אבּוֹלי, אחרי שהשׂיא לו את דוֹנה אָברזיה שהרתה לו, כדי להעשיר בירושת הנסיך הרצוּח את ממזרו העתיד לבוא לעולם; וגזר עלינו גזירה קשה, שבה הֵשׂימָנוּ רשעים ובוגדים, שיש ליטול את נפשם ואת רכושם, ועשה את הפּשע אשר לא ייעשה בארץ נוצריה: “לספּוֹת צדיקים עם רשעים.”

קראו אנשי כנסת הגדולה ואמרו:

“יורידוהו עפּ”י כל החוקים, המשפּטים והזכויות!"

וחותמות המלך שוּבְרוּ.¹⁴⁷

והיתה החמה זורחת על פּני הים והיבשה ונותנת מזהבה לשבלים המלאות ולגפן הבּשֵלה ומשבצת פּנינים בכל גל וגל כמין תכשיט של כּלת נידרלאנד – החירוּת.

והנה פּגעו שלושה כדורי־מוות בחזהו של הנסיך לבית אוראן, שהיה שרוי בדלפט, וירצחוהו, וימת כיאות לסיסמתו: “שקט בין גלי הסער.”

אויבי־נפשו העלילו עליו, כי בחפצוֹ לעקוב את המלך פיליפּ, ומאין לו סבר וסיכוי למשול בהולאנד הדרומית והקאתולית, עשה חוזה של סתרים עם הדוכס לבית אנז’וּ ומסרה לו. אך לא איש כדוכס לבית אנז’ו יוליד את בלגיה בזיווּג עם החירוּת, שאינה מחבבת אהבים שלא־כדרך־הטבע.

ח.    🔗

היה ירח קציר. האויר מכביד, והרוח פּושר. והיו הקוצרים והקוצרות יכולים לאסוף בחירוּת את אשר זרעו.

פריזלאנד, דרנטה, איסל עלית, גלדרן, אוּטרכט, בראבאנט צפונית, הולאנד צפונית ודרומית, וואלחרן, ביווילאנד צפונית ודרומית, דואיווילאנד ושוֹבן, שהן זילאנד, כל חוף הים הצפוני למן קנוֹקה ועד הלדר, האִיים טקסל, וילאנד, אַמילאנד, שירמוניקואוג, למן שלדה שבמערב ועד אֶמס שבמזרח – כל אלה עמדו לפרוק את עול הישפמיא. ומוריץ, בנו של השתקן, המשיך את המלחמה.¹⁴⁸

אולנשפיגל ונלה, שלא תש כוחם ולא פּנה זיוָם ולא סרו עלומיהם (לפי שאהבת פלאנדרן ורוחה אין הזיקנה שלטת בהן!), ישבו בשלוָה בתוך מגדל ניירה וציפּו לימים טובים, שלאחר ניסיונות מרוּבים וקשים שעמדו בהם יזכו לשאוף רוח של חירוּת, שהחל לנשב על פּני ארצם־ומולדתם בלגיה.

ביקש אולנשפיגל, שימַנוּהוּ מפקד המגדל ושוֹמרוֹ, ונימוקו עמו, שבעיניו עין־הנשר ואָזניו אָזני־הארנבת יוכל לראות ולשמוע היטב, בנסוֹת ההישפּאמי לשוב ולפרוץ לארץ־הגאולה, ומיד יצלצל Wacharm, והוא התרעה בלשון־עם של פלאנדרן.

עשו ראשי־העיר, שקורין מאגיסטראט, את בקשתו, ובשכר פּעליו הרבים קצבו לו פלורין אחד ליום, שני קנקנים שיכר, פּולים, גבינה, פּכסמים וג' ליטראות בשר לשבוע.

וכך היו אולנשפיגל ונלה יושבים טנדוּ ושרוּיים בטובה. והיו צופים מרחוק את איי זילאנד החפשיים; ומקרוב – כרי דשא ויערות, טירות ומצודות, ואניות־הגיזים החמוּשוֹת להיות משמר לחופים, – ודעתם מתרחבת עליהם.

לפרקים, בלילות, היו עולים לראש המגדל, יושבים על מישטח הגג וזוכרים את התלאות ואת שמחות־האהבה אשר היו ואשר יהיו. מכאן ראו את הים שהיה נושא את גליו, המאירים בימים שחונים אלה, חוֹבטם לחוף ומשליכם אל האיים כדמויות־רפאים של אש. ונלה נתפּחדה, בראותה ב“פוֹלדר”¹⁴⁹ אוֹרוֹת מַתעים, שהם, – כמאמרה – נשמותיהן האוֹזלוֹת של המתים העלובים. וכל אותם מקומות שדות־קרב היו.

והיו האורות מנתרים ומפזזים על פּני האפרים, נישׂאים מעל לסכרים אילך ואילך, ולסוף חוזרים אל ה“פוֹלדר”, משל קשה עליהם נטישת הגופים שמהם יצאו.

לילה אחד אמרה נלה לאולנשפיגל:

“ראֵה, מה מרוּבים הם בדייווילאנד, ומה מרוֹם מעוּפם, וביותר – מצד איי־העופות.¹⁵⁰ הרוצה אתה לילך לשם, טיל? נסוּך את גופנו בבלסמוֹן, המראה חזיונות של פלאים אשר לא תשוּרם עינו של בשר־ודם.”

“אם הוא הבלסמון, שנשאני אל ויעוּד־חצות של הכשפניות, הרי כמוהו כחלום־שוא.”

אמרה נלה:

“אָסור לכפּוֹר בכוחם של קסמים. נלך, אולנשפיגל.”

“נלך.”

למחר ביקש את ראשי־העיר, שקורין מאגיסטראט, שיעמידו במקומו חייל מהימן ובעל טביעת־עין, שיהא שוקד על המגדל ושומר המדינה.

והוא ונלה שמוּ פניהם אל איי־העופות.

והיו עוברים על פּני אפרים וסכרים ורואים איים קטנים עוטי־ירק, שביניהם שטפוּ מי הים, ועל הגבעות, שהעלו עשבים והגיעו עד החולות, להקות גדולות של שחָפים, אַבטיטים וסנוניות־הים; והיו העופות יושבים בלי ניע, וגופותיהם מכיסם את האיים כסוּת של לוֹבן; והיתה הקרקע שלרגליהם מלאָה קנים. נרכן אולנשפיגל להרים ביצה אחת שהיתה מושלכת בדרך, ועט אליו בן־שחף והשמיע קול צוָחא. מיד נזעקו בני־מינו ובאו בשפעה רבה והיו מצווחים בפחד, צווח והתחוֹגג, מעל לראשו של אולנשפיגל ומעל לקנים הסמוכים, אף ליקרב אליו לא העיזו.

אמרה נלה:

“אולנשפיגל, הצפּרים הללו מבקשו רחמים על ביציהן.”

מיד נרעדה ואמרה:

“מפחדת אני: שהחמה מסתלקת, השמים מַחוירים, הכוכבים ננערים, – שעת הרוּחות היא. ראה אדים אדומים אלה המקטרים על פּני האדמה. טיל, אהובי, מיהו שַחַץ זה של גיהינום, שפּער ככה לוֹע של אש בתוך הענן? שא עיניך אל פיליפּסלאנד¹⁵¹ שהמלך הרשע, בתאוַת־כבודו האכזרית, ערך בה ב' פּעמים מַטבּח גדול והוריד בדם שאולה אנשים עלובים הרבה עד אין־מספּר, וראֵה את האורות התועים היוצאים במחול. בלילה הזה יוצאות ממדוֹר־הקרח של הגיהינום נשמותיהם של האומללים שנפלו במערכות הקרב, להתחמם באוֹרה הפּוֹשר של הארץ. בשעה כזאת תוכל לבקש כל בקשה מכריסטוּס, שהוא אדון הקוסמים הטובים.”

אמר אולנשפיגל:

“האפר מתדפּק על לבי. הו, אילו יכול כריסטוס להראותני את שבעת האנשים, שאפרם הזרוּי ברוח עשוי להביא ברכה על פלאנדרן ועל העולם כולו.”

אמרה נלה:

“קטַן־האמָנה! בכוח הבלסמון אתה עתיד לראותם.”

הוֹרה אולנשפיגל באצבעו כלפּי מַזל אברק, הוא סיריוּס, ואמר:

“ייתכן, – אם אחת הרוחות תרד מן הכוכב הקר הזה.”

אותה שעה ירד אור־תוֹעה, שהיה מנתר סחוֹר־סחוֹר, ועמד על אצבעו, וככל שיגע לנערוֹ כן דבק בו ביתר שאת.

ביקשה נלה לחלץ את אולנשפיגל, וגם בקצה אצבעה עמד אור תועה.

סטר אולנשפיגל על אורו ואמר:

“ענה! נשמתו של גיז אתה, או של הישפּאמי? אם של גיז אתה, לך־לך לגן־עדן; ואם של הישפאמי, חזור לגיהינום, שמשם באת.”

אמרה נלה:

“אַל תחרף נשמות־מתים, ואפילו הן של תליינים.”

והיתה מרקידה את האור־התועה בקצה אצבעה ואומרת:

“אור תועה, אור חביב, מה בשורות הבאת מעולם הנשמות? במה הן עוסקות שם? האוכלות הן ושותות באין פֶּה – שאתה, אור נחמד, אין לך פּה, – או בגן־עדן בלבד מתלבשות הן בצלם אדם?”

אמר לה אולנשפיגל:

“תמיהני עליך שאַת מוציאָה את זמנך בדיבורים בטלים אל ניצוץ עלוב, שאין לו אָזניים להקשיב, ולא פּה להשיב?”

אלא שנלה לא שעתה אליו והוסיפה:

“ענני בריקוּד, הניצוץ, כי ג' פּעמים אני שואלת אותך: אחת בשם האלוהים, אחת בשם הבתולה הקדושה, ואחת בשם האיתנים, שהם השלוּחים בין אדם למקום.”

וכן עשתה, – והניצוץ רקד ג' פּעמים.

אמרה נלה לאולנשפיגל:

“התפּשט, ואתפּשט גם אני כמוך. הנה אסוך־הכסף, ובוֹ משחת־הקסמים.”

אמר אולנשפיגל:

“מילא.”

מיד נתפּשטו, סכוּ את גופם במשחת הקסמים ושכבו עירומים על גבי הדשא זה בצד זה. והיו השחָפים מצווחים תמרוּרים, והרעם מכה בקול עמום מתוך הענן, שהבּרק מנצנץ בו. לעתים רחוקות היה הירח משרבב מבין העבים את קרני־הזהב של סהרונו; והאורות התועים של אולנשפיגל ונלה היו מרקדים עם שאָר אורות על פּני האפר.

פּתאום נתפּשטה יד־ענקים ואחזה בנלה ובדוֹד־לבבה, והיתה היד מקלעתם באויר ככדורים של תינוקות, חוזרת וקולטתם ומגלגלתם זה על גבי זה, ממעכתם בכפּותיה, משליכתם לתוך שלוּליות שבין הגבעות וחוזרת ושוֹלתם כשהם מלופפים באַצוֹת. וכך היה הענק מעיפם ומעופפם בחללוֹ של עולם, העף וזמר בקול גדול, שהבעית את שחפי האיים שהקיצו, ואמר:

אֵיכָה תִּתְיַמֵּר הַתּוֹלַעַת.

שֶׁטָחוּ עֵינֶיהָ מְאֹד,

רָזֵי־הַשָּׁמַיִם לָדַעַת,

שֶׁאָנוּ שׁוֹמְרִים בְּסוֹד!

קִרְאִי, הָרִמָּה הַזּוֹחֶלֶת,

אֶת כְּתָב־הָרָזִין לָאֵלִים,

יֵשׁ סֵפֶר חָתוּם הוּא בַּחֶלֶד

נָעוּל בְּשִׁבְעָה מַנְעוּלִים.

ואכן, על גבי הדשא, באויר ובשמים, ראו אולנשפיגל ונלה ז' לוחות של נחושת־קלל, הקבועים בז' מַשׂמרות של אש, ועל הלוּחות כתוב לאמור:

הַזֶּרַע מַצְמִיחַ מִתּוֹךְ רִקָּבוֹן;

הַשִּׁבְעָה הֵם הָרָע, אֲבָל הֵם גַּם הַטּוֹב.

פֶּחָם – יַהֲלֹם בְּקִרְבּוֹ יַעֲטֹף;

כְּסִיל הוּא הָרַב, תַּלְמִידוֹ הוּא נָבוֹן;

הַשִּׁבְעָה הֵם הָרָע, אֲבָל הֵם גַּם הַטּוֹב.

והיה הענק מהלך, ואחריו שני אורות תועים שצירצרו לאמור:

רְאוּהוּ־נָא: שַׁלִּיט כַּבִּיר!

אַרְכִיפִּיפְיוֹר וּמַלְכִּיהוּד,

הוּא קֵיסָרִים יִרְעֶה כִּבְעִיר.

רְאוּ: הוּא גֹלֶם וְלֹא עוֹד.

פּתאום שינה את טעמו; והיה עצוב־מראה, כחוּש וכיפּח יותר מכפי שהיה. בידו האחת אָחז שרביט, ובשנייה – חרב, והיה שמו: רַהַב.

השליך את נלה ואולנשפיגל ארצה ואמר:

“אני – אלוהים.”

מיד הופיעה בצדוֹ זונה אדמונית, פּרומת־שמלה, חשופת־שדיים וחצופת־עיניים. והיה שמה: תאוָה. ואחריה ישישה, שהיתה מקוששת קליפּות ביציהם של שחפים, ושמה: קמצנוּת. ואחריה נזיר רעבתני וגרגרני, האוכל בבולמוס גדול, כדבר־אחר זה שעליו היה רכוב; והיתה זו הזוֹללוּת. אחריה נשתרכו העצלוּת, חיורת וכבוּית־עיניים; והכעש, שכרוּך אחריה ומזרזה בעוקצו; והיתה העצלוּת בוכה תמרוּרים ושופכת דמעות כמים וכורעת מרוב עייפות. אחריהם באה הקנאָה, הצנוּמה והכחוּשה, ראשה של צפעוני, ושיניה של זאב־המים, והיתה נושכת את העצלות על קוֹרת־רוחה הרבה, את הכעש על סערתו היתירה, את הזוללות על עודף משמניה, את התאוָה על אדמימוּתה למעלה מן המידה, את הקמצנוּת על קליפות הביצים, את הרהב על אדרת־הארגמן ועטרת־הזהב.

והאורות התועים מרצדים סחור־סחור ומזמזמים ואומרים בקול אנשים, נשים ובתולות:

"הרהב, אבי כל אהבת־כבוד, והכעש, שורש כל אכזריות! בשדות־מלחמה, בבתי־כלא, ובמיתות־בית־דין הֲרַגנתונו, כדי לקיים בידיכם את שרביטיכם ועטרותיהם.

"הקנאָה! הרבה מחשבות נעלות ומועילות קיפּחת בעודן באבּן, – אנו נשמותיהם של בעלי־המחשבות, שנרדפו על צואר.

"הקמצנוּת! את הפכת לזהב את דמיהם של דלי־העם, ואנו נשמות חלליך.

"התאוָה, אחותו ורעייתו של הרצח! אַת ילדת את נירון, את מיסאלינה¹⁵²ואַת משחדת את הצדקה ונותנת שכר לשחיתוּת; אנו נשמותיהם של המתים.

“העצלוּת והזוללוּת! אַתן מזהמות את עולמו של הקב”ה, ויש לטהרוֹ מטומאתכן! אנו שמותיהם של המתים."

מיד נשמע קול מדבר:

הַזֶּרַע מַצְמִיחַ מִתּוֹךְ רִקָּבוֹן;

הַשִּבְעָה הֵם הָרַע, אֲבָל הֵם גַּם הַטּוֹב.

כְּסִיל הוּא הָרַב, תַּלְמִידוֹ הוא נָבוֹן;

פֶּחָם – יַהֲלֹם בְּתוֹכוֹ יַעֲטֹף;

מַה תַּעֲשֶׂה הָרִמָּה לְבַסּוֹף?

והאורות אמרו:

“הננו האש הנוקמת, הגמוּל על דמעות משכבר ועל צער העם; גמול על ראש האדונים, שערכו ציד אדם בנחלותיהם; גמול על מלחמות־שוא, על דם שנשפּך בבתי־כלא, על אנשים שהועלו למוקד, על נשים ובתולות שנקברו בחיים־חייתן. הננו הגמול על יָמים עבָרו, האסורים באזיקים ועקובים־מדם. אנו האש הנוקמת, אנו נשמות המתים.”

מיד נהפכו השבעה ונתגלגלו בפסלי־עץ ללא שום חילוף ושינוי במראה־דמותם, שעמד בעינו.

אמר הקול:

“אולנשפיגל, שרוֹף את העץ!”

פּנה אולנשפיגל אל האורות־התועים ואמר:

“אַתם, שהנכם אש, עשו את מלאכתכם!”

מיד באָה שפעת אורות־תועים והקיפה את השבעה, שעלו באש והיו לאפר.

ונהר של דם נשפּך.

ומתוך האפר יצאו שבע דמויות אחרות.

אמרה הראשונה:

“שמי היה רהב, – עכשיו שמי גאוָה אצילית.”

וכיו"ב דיברו שאָר כל הדמויות. אולנשפיגל ונלה ראו בעליל, היאך יצאו מן הקמצנות – חסכנות. מן הכעש – התלהבות, מן הזוללות – הטעם, מן הקנאָה – שקידה, מן העצלוּת – הזייתם של משוררים וחכמים; והתאוָה, הרכובה על גבי העז, היתה ליפת־תוֹאַר, אשר שמה: אהבה.

והיו האורות מרקדים לפניהם במעגל ריקוד של שמחה.

מיד שמעו אלפי קולות של אנשים ונשים סמויים מן העין, קולות רוננים וצוהלים, כקול הענבלים, לאמור:

אֶל הַיַּבָּשָׁה וְהַיָּם

שִׁבְעָה כָּאֵלֶּה כִּי יָבוֹאוּ, –

הֲלֹא תֵּדְעוּ, יַלְדֵי הַתֹּהוּ,

כִּי בָּא הָאֹשֶׁר לָעוֹלָם.

אמר אולנשפיגל:

“הרוחות משטוֹת בנו.”

ויד־אדירים תפשה בזרועה של נלה והטילתה אל חלל־העולם.

והרוחות דיברו שיר:

וְהָיָה כִּי יִשַּׁק

הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם, –

וְחָדְלוּ הַדְּמָעוֹת וְהַמָּוֶת,

חַפֵּש אֶת הָאֵזוֹר!

אמר אולנשפיגל:

“אבוי! צפון, דרום, האזור… סתומה נבוּאַתכן, הרוחות!”

צחקו הרוחות ודיברו שיר:"

הַצָּפוֹן הוּא נִידֶרְלַנְד;

בֶּלְגִיָּה הִיא הַדָּרוֹם;

הָאֵזוֹר הוּא הַבְּרִית,

הָאֵזוֹר הוּא הָאַחֲוָה.

אמר אולנשפיגל:

“אָכן, אינכן פּתיות כלל, אַתן הרוחות!”

והרוחות הוסיפו ושרו:

הָאֵזוֹר, יְצוּר עָלוּב,

בֵּין נִידֶרְלַנְד וּבֶּלְגִיָּה

הוּא אַחֲוָה וְאֹמֶן,

בְּרִית נֶאֱמָנָה.

Met raedt

En daedt;

Met doodt

En bloodt.

בְּרִית הָעֵצָה

וְהַמַּעַשׂ;

בְּרִית הַמָּוֶת

וְהַדָּם.

אִלוּלֵא כֵן,

לֹא הָיְתָה הַשֶֹּלְדָה,

הוֹ יְצוּר עָלוּב, לֹא הָיְתָה הַשֶּׁלְדָה.

אמר אולנשפיגל:

“אבוי! אלה הם, איפוא, חיינוּ רבי־היסורים: דמעות־אנוש וצחוק הגורל”.

חזרו הרוחות וקראו בצחוק:

בְּרִית הַמָּוֶת

וְהַדָם,

אִלְמָלֵא הַשֶּׁלְדָה.

ויד־אדירים אחזה באולנשפיגל והטילתו לחללו של עולם.

ט.    🔗

נפלה נלה במקום שנפלה, שיפשפה עיניה ולא ראתה אלא את החַמה שמפציעה בערפילי זהב, את ראשי העשבים, שעטוּ זהב אף הם, ואת כנפיהם המצולהבות בקרני־החמה של השחפים, שהיו רדוּמים בשינה ומיד ננערו.

נסתכלה נלה אילך ואילך, ראתה את מערומיה ונתלבשה בחפּזון; ראתה את אולנשפיגל, שאף הוא עירום, ונזדרזה וכיסתוֹ; סברה שהוא ישן וניערתוֹ; וכיוָן שלא זע ולא נע, והיה כבר־מינן – אחזה הפחד.

אמרה:

“האומנם הרגתי את דוֹד־לבבי במשחת־הקסמים? מי יתן ומַתּי גם אני. הו, טיל, הקיצה־נא! הוא קר כאבן שיִש.” ניערתו ולא ננער, הקיצתו ולא הקיץ. עבר שני לילות ויום אחד, ונלה, שהקדחת אחזתה מרוב צער, הדידה שנתה מעיניה וישבה ליד אולנשפיגל אהוב־לבבה.

למחרתיים בבוקר שמעה קול של מצלה וראתה כפרי אחד ובידו מעדר; אחריו איש־איש נרו בידו, הלכו ראש־העיר, שקורין בורגומיסטר, ושניים מזקני־העדה, והכומר של הכפר סטאווניס, והשַמָש הֶאהיל עליו בסוֹכך.

אמרו שלסעודת־הקודש הם הולכים, סעודת אזכרה לנשמת יעקובסון שמחמת הפּחד נכנס כביכול בבריתם של הגיזים, אך לפני מותו, משפּסקה הסכנה, עשה תשובה וחזר אל חיק הכנסייה הרומית.

נשתהו ההולכים ליד נלה הבוֹכה תמרוּרים ונסתכלו בגופו של אולנשפיגל, שהיה מוּטל על גבי העשב מכוּסה בבגדיו. עמדה נלה על ברכיה.

אמר ראש־העיר:

“הנערה, מה לך כאן ליד המת?”

לא העיזה נלה להגביה את עיניה ואמרה:

“מתפּללת אני לעילוי נשמתו של דוֹד־לבבי, שנפל כאן כאילו הכּהו הבּרק; ועכשיו ערירית אני ומבקשת את נפשי למות.”

נתלעלע הכומר מריבוי השמחה וקרא:

“הגיז אולנשפיגל מת, התודה לאל עליון! הכפרי, מהר וחפוֹר קבר. הסר מעליו את בגדיו לפני קבורתו.”

קמה נלה ואמרה:

“לא! אַל יסירוּם מעליו, שמא יקפּא מקור באדמה.”

אמר הכומר לכפרי בעל המעדר:

“חפוֹר קבר!”

שיגרה נלה דמעות הרבה ואמרה:

“גם זו לטובה, – שבחוֹל זה, שמרוּבה בו הסיד, אין הרימה שולטת, וכך יוֹסיף דוֹד־לבבי להיות שלם ויפה.”

וטרופת־נפש מריבוּי הצער צנחה בבכיה גדולה על גופו של אולנשפיגל והיתה מעתירה עליו נשיקות ודמעות.

ראוה ראש־העיר, שקורין בורגוֹמיסטר, זקני־העדה והכפר ונכמרו רחמיהם עליה; הכומר לבדו לא פסק מלקרוא בשמחה:

“הגיז הגדול מת, התוֹדה לאל עליון!”

והכפרי חפר בוֹר, הטיל בו את אולנשפיגל וכיסהו בחול.

עמד הכומר והתפלל תפילת־אשכבה, וכל הניצבים כרעו ברך. לפתע נזדעזע זיע גדול מתחת לחוֹל.

ואולנשפיגל, שהיה מזוֹרר ומנער את החול מעל שערות־ראשו, תפש את הכומר בגרונו וקרא:

“אינקוויזיטור! חי אתה קובר אותי בשעת שנתי! איה נלה? גם אותה קברת? מי אתה?”

נשא הכומר את קולו וקרא:

“הגיז הגדול חזר מעולם־האמת! רבון־העולמים, בידך אפקיד רוחי!”

וישא את רגליו ויברח, כצבי זה שכלבי־ציִד רודפין אותו.

ניגשה נלה אל אולנשפיגל, ואמר לה:

“נשקיני, היקרה!”

והביט על סביבותיו וראה: הכומר בורח, שני הכפריים בורחים אחריו, וכדי שתקל עליהם הבריחה, השליכו את המעדר, הכיסא והסוכך, וראש העיר, שקוֹרין בורגומיסטר, וזקני־עדה, שאטמו אזניהם מפחד, סרוּחים על הדשא וגונחים.

ניגש אליהם אולנשפיגל וניערם:

“וכי אפשר לקבור את אולנשפיגל ואת נלה, שהם רוחה ולבה של פלאנדרן הוֹרתנו? היא גם היא אפשר ותירדם, אך מוֹת לא תמוּת, כי תחיה לעד! בואי, נלה!”

וילך עם נלה וישר את שירתו הששית ואיש לא ידע, מתי שר את האחרונה.

 

על הספר – ק. הויסמנס    🔗

רק 30 שנה עברו מיום קום בלגיה העצמאית שעה שנתפרסם סיפורו האֶפי של דה־קוסטר “אולנשפיגל”, בשנת 1869, משמע איפוא, שדה־קוסטר ובלגיה בני־גיל הם. בכוח גאונו של הסופר נתגלתה הספרות הבלגית במלוא שיעור קומתה בדמות יצירת מופת, הראויה להידמות ל“דון־קישוט” של ספרד ול“פאנטאגריאל” של צרפת. על “אולנשפיגל” כתב רומן רולאן בשעתו: “נראים הדברים, כי בעיצובה של יצירה אפית זו עדיף גורלה של אומה מרצונו של אדם, וכי גאונו של אדם חייב לעשות עצמו כלי־שרת לגורל הזה”

מגילת־הסיפור של “אולנשפיגל” היא מגילת־ימיה של ארצו, שכן לנושא סיפורו בחר לו דה־קוסטר את מרידת שבע האיפרכיות אשר לארצות השפלה, במאה ה־16, כנגד כוחה של ספרד, שנציגיה היו המלך פיליפ השני והדוכס לבית אַלבאַ, נציבו ותליינו בפלאנדרן. בסיפור־האהבה הזה על חירות ועל מלחמת־חירות,– הגיבור העממי הוא אולנשפיגל, והגיבור האציל הוא ויליאם השותק.

משמעות רבה לדבר, שאף־כי היה “אולנשפיגל” מן היצירות שקוראיהן מרובים ביותר, מכל מקום תחיית ההתעניינות בו מתעצמת והולכת בעתות מלחמה. ונקל להבין טעמו של דבר: ככל הספרים הגדולים, משמשת גם יצירה זו אספקלריה ליצרים ולנפתולים, שהם נחלת כל זמן וכל מקום וכל אדם שיצר המלחמה לחירות מפעמתו.

אך יש עוד טעמים למקרא “אולנשפיגל”. מבנהו– מעשה־חושב. הוא כתוב בעט־סופרים משוכלל להפליא, בשפה ארכאית וריתמית עד מאד, אשר לא קל לתרגמה ללשון אחרת. ליצירה זו נודעת חשיבות אֶפית לא רק מפני שהיא מעצבת עיצוב עז־רושם עלילת־דברים היסטורית, אותה ואת רקעה, אלא בזכות הנפש־הפועלת הראשית שבה, שקסמיה מרובים.

אולנשפיגל של דה־קוסטר הוא יותר מן הדמות המסורתית שבפארסה המקובלת, כפי שנשתגרה בספרות הפולקלורית שבאיפרכיות הפלמיות, ההולאנדיות ובאשכנז התחתית, כשם שייחסו לקארל הגדול את כל עלילות־הגבורה כולן, אם של אלה שקדמוהו ואם של בני־זמנו, כן ייחסו לדמותו של הלץ העממי הזה את כל דברי הליצנות, תעלולי הקונדסות, הבדחנות, המוקיונות וכל שאר מעשי־תעתועים. הבדחנות המסורתית של אולנשפיגל כבר היתה ידועה ומפורסמת ברבים, לפני שבא דה־קוסטר וקבעה בתוך סיפור־המעשה; אך כל עצם החשיבות של ספר דה־קוסטר הוא בזה, שהמחבר נטע את אולנשפיגל בתוך תפאוֹרת של היסטוריה וארגוֹ בתוך מסכת של עלילה מהפכנית גדולה. וכך נעשה הלץ הזה מגינה עז־הנפש והפאטריוטי של מולדתו ושל החירות בכלל; פרשת־חייו של אולנשפיגל, כפרשת־חייה של האנושות כולה, היא שתי־וערב של טראגדיה וקומדיה.

היו תלי־תלים של פארסות על אולנשפיגל־שבאגדה, ודה־קוסטר התחבט בבעיה: כיצד לכונן סדרים בכל הערימה העצומה הזאת? את הבעיה הזאת פּתר בדרך של גיאומטריה ספרותית. יצירתו בנויה לפי תכניתה הארכיטקטונית של קתדראלה, ופותחת בשני קווים מקבילים– הלא הם אולנשפיגל מזה, ופיליפ השני מזה.–דמות־הלוַאי של אולנשפיגל שאוּלה מאת סרוַאנטס. סאנשו־פאנשה הוא “האני השני” של האביר בן דמות היגון. לאַמה גוּדזאק הוא בן־לוָיה לאולנשפיגל. לאמה, שמן ובעל כרס ממש כסאנשו; אולנשפיגל כחוש ודק ממש כדון־קישוט. ואלו פיליפ אין לו דמות־של־היפוך כלל, לפי שפיליפ הוא בודד ותמיד יהיה בודד, אין הוא אוהב שום בריה, לא איכפת לו שום אדם, אלא הוא לבדו, הוא נגיד ומצוה, הוא יחיד במינו, ויש בו כל המידות הרעות של הבודד.

בד בבד עם אולנשפיגל מוצאים אנו בספר זה סיעות־סיעות של דמויות המוצבות ב“פלאנים” שונים. הנה אביו, קלאס, הפחמי ההגון, שיש בו אבק של כפירה, כאחיו המטיף; הנה אמו הכשרה, סואטקין; והנה קאתלינה המטורפת, אמה של אהובת־לבו, נלה. קאתלינה היא החוליה המקשרת בין עולם המציאות ועולם־הדמיון, בין המאורעות ההיסטוריים ובין ההזיות של כוח־הדמיון המתעתע והמופלג, דמות שבני־דורה ראו בה מכשפה. המאגיה והכשפנות שמילאו תפקיד חשוב כל־כך במשפטים רבים של המאה ה־16 והמאה ה־17, הרי במקומות שונים עדיין מתייחסים אליהן בכובד ראש גם במאה ה־20. ולבסוף מוצאים אנו את אידיליית־האהבה בין נלה ואולנשפיגל, שהיא הפוגה דראמאטית בין הסצינות האכזריות המרובות בספר. רוֹך, צניעוּת, אמוּנים, יסורי־שאול שמתוך ענוָה ואורך־רוח, – זאת היא נלה– “לבה של פלאנדרן”.

על הרקע ההיסטורי מופיעים המורדים. ויליאם השתקן, לואי לבית נאַסאַוּ, ברדרודה, כל השוֹעים והקוֹעים של ארצות השפלה,– פלאנדרן ונידרלאנדן. מורדים על פני היבשה, מורדים על במתי־ים. אף כאן מוצא אתה את אלה שאיחרו־להבין, – כגון אגמונט, כגון הנבערים־ממחשבה אשר בימינו,– כגון אלה הרוצים לחיות בלי לקדש מלחמה. ולצדו של פיליפ אתה מוצא את נציבי פלאנדרן ואת “משתפי הפעולה” ככינוים היום.

וכמובן,– את כל הכת של האינקויזיציה והדוכס לבית אלבא והדילטורין שלו, ומרגליו שלו ו“הקוויזלינגים” שלו, – הכל אתה מוצא כאן. וכן מוצא אתה בספר זה את הפתיוּת־המאמינה־לכל־דבר, אשר ליצור האנושי, ואת ניצולם של הרגשות הדתיים.

על פּני הכל מרחפת כאן השראָה של מיסטיציזם, שקצתו בא לידי גילוי בדמותה של קאתלינה גלוית־העינים. היא רואה עתידות; יש בכוחה לומר מה מתרחש אותה שעה בחצרו של פיליפ השני. קאתלינה רואה גם את המתרחש בשמים, בשעה שאָביו של פיליפ, הקיסר קארל החמישי, מתייצב בפני רבון־העולמים ונידון לרשת גיהינום, קאתלינה גם מסייעת לאולנשפיגל ונלה לשוט בעולם הרוחות, דבר שאמנם אינו מגופו של הסיפור, אך מקורו בפסטיואַליזם ובהנהגותיו של המיסדר המאסוני העתיק.

לעיתים הננו מוצאים עצמנו בתוך עולם של אבסטראקציות. ואמנם שם מגלה אולנשפיגל את הסמל אשר בכוחו עתידה פלאנדרן להיגאל.

(קמיל הויסמאנס)

 

לוּח העתּים    🔗

1519 קארל הראשון הוכתר לקיסר(בשם: קארל החמישי). נידרלאנד סופחה לארצות ספרד.

1527 התקפת ביזה על רומי (6 במאי). נולד פיליפ, בנו של קארל (21 במאי).

1531 קארל החמישי גוזר על תורות הרפורמציה בנידרלאנד.

1539 ההתקוממות של גנט.

1553 כשלונם של הספרדים במצור על מץ.

1554 נישואי פיליפ עם מרי מלכת אנגליה.

1555 קארל החמישי מוסר את נידרלאנד בידי פיליפ.

1556 קארל מסתלק מן המלוכה, פורש למנזר ומוסר את הכתר לפיליפ(פיליפ השני, 1556–1598)

1558 מותו של קארל החמישי.

1563 התאגדותם של הקאלוויניסטים בנידרלאנד.

1564 פיליפ מחזיר מנידרלאנד את החשמן גראנווילה.

1565 “האדיקט”– צו הדתות, שמתקוממים לו ויליאם מאוֹראן, אגמונט והאדמיראל הוֹרן.

1566 “הפשרה” (“קומפרומיס”), והתנגדותה של המושלת מארגאריט, הדוכסית מפארמה.

1567 אלבא מגיע לבריסל‏ (8 באוגוסט).

1568 אגמונט והורן מוצאים להורג.

1572 תחילת מלחמת השחרור של הולאנד. ויליאם השתקן נבחר לשטאדהולדר (עוצר).

1573 אלבא הוחזר מנידרלאנד; תחתיו נתמנה רקן (רקווזנס).

1576 הספרדים בוזזים את אנטוורפן(4 בנובמבר). כל מחוזות הולאנד מאוחדים נגד ספרד.

1578 הדוכס מאנז’ו “מגן על חירותה של הולאנד”. דוכס־פארמה נתמנה מושל נידרלאנד.

1579 ברית שבעת המחוזות הצפוניים (באוּטרכט); שלום־אַראַס; נידרלאנד הדרומית מקבלת עליה את שלטונו של פיליפ.

1581 מחוזות הצפון מכריזים על אי־תלותם.

1583 אנז’וּ בוזז את אנטוורפן, עוזב את נידרלאנד.

1584 נרצח ויליאם מאוראן (10 ביולי). ותחתיו בא בנו מוריץ. גנט נכנעת לספרדים.

1585 המושלת מארגאריט כובשת את פלאנדרן ובראבאנט. חילות־עזר של אנגליה בפקודתו של לייצ’סטר עוזרים לנידרלאנד.

1587 לייצ’סטר חוזר לאנגליה.

1592 מת אלכסנדר פארן (פארנז) מפארמה, בעלה של מארגאריט.

1596 אנגליה, צרפת ונידרלאנד מאוחדות נגד ספרד.

1598 מת פיליפ השני( 13 בספטמבר ).

1601 הספרדים שמו מצור על אוסטנדה.

1609 תחילת שנות ההפוגה (שתים־עשרה שנה) במלחמת ספרד־נידרלאנד.